נעים מאוד, אני אמא של הדס ואיה @}.
בדף הזה אני רוצה לספר על מקרים שהרגשתי שלמדתי מהם משהו, ואולי גם לחלוק מחשבות והתלבטויות.
הסיפורים שעולים לי כרגע הם בעיקר סיפורים שבהם הרגשתי שעשיתי את הדבר הנכון, ושזה לא היה טריביאלי מבחינתי. לכן חשוב לי לומר מראש שאלה לא סיפורים מייצגים אלא פשוט סיפורים שנחרטו אצלי - גם כי נעים יותר להיזכר ברגעים הטובים שלי כאמא, וגם כי בדרך כלל הלמידות המשמעותיות שלי קורות ברגעים שבהם אני מבינה מה כן עובד.

סיפור 1
את החורף שעבר ביליתי בבית עם איה התינוקת, ואז התוודעתי לראשונה לבאופן.
אחד הדפים הראשונים שקראתי באתר היה חינוך בלי גבולות.
ערב שבת אחד הגיעו אלינו חברים, זוג ללא ילדים שלא פגשנו הרבה זמן.
ישבנו לאכול. הדס (אז בת שנתיים וחצי) ישבה איתנו קצת ואז ביקשה שאבוא לראות איתה קלטת בחדר אחר. אמרתי לה: "לא, חמודה. אני עדיין אוכלת וגם רוצה לדבר עם האורחים שלנו. אם את רוצה, נלך יחד לחדר שלך ונביא משם משחקים שתוכלי לשחק בהם לידנו. או שאשים לך קלטת ותראי אותה לבד. מה שאת מחליטה".
באותו רגע, התגובה הזו נראתה לי נכונה. גם הצבתי גבול, גם איפשרתי בחירה, גם התמקדתי במה שאפשר ולא במה שאי אפשר. זו הייתה התגובה המצופה והמתבקשת, אבל הדס התעקשה ובכתה והסיטואציה הגיעה למבוי סתום.
נזכרתי ב-חינוך בלי גבולות, והחלטתי לנסות להבין איזה צורך היא מבטאת בהתעקשות שלה, ולנסות 'לתפור' פתרון שעונה על הצרכים של שתינו. שיחזרתי בראש את אירועי היום: היא הייתה בגן עד 12. אבא שלה אסף אותה והם הסתובבו יחד עד 3. הוא הביא אותה הביתה ישנה, והיא התעוררה רק ב-6. שעה אחר-כך, האורחים (זרים גמורים מבחינתה) כבר היו שם.
הבנתי שהדס מבטאת את הצורך שלה במשבצת הזמן הפרטית שלה עם אמא (וכל זה בתקופה רגישה, שבה הייתה בבית תינוקת חדשה שעירערה את כל הסדרים המוכרים). חשבתי שלא הגיוני לצפות מילדה בגילה שתוותר על הצורך הזה כי לאמא יש אורחים.
אמרתי לה: "את יודעת מה, הדסי? אני אבוא ואשב איתך קצת. אבל רק לכמה דקות, בסדר?"
הדס הסכימה. הלכתי איתה לחדר השני ושמתי את הקלטת. היא נרגעה והתרפקה עלי. אחרי כמה דקות ביקשתי רשות לחזור לאורחים והיא שיחררה אותי. אחרי חצי שעה היא הצטרפה אלינו במצב רוח מצוין.
בסך הכול, גם התגובה השנייה שלי (זו ש'עבדה') הייתה די פשוטה ומתבקשת, אבל איכשהו לא חשבתי עליה עד לרגע שבו שאלתי את עצמי איזה צורך עומד מאחורי הדרישה של הדס.

סיפור 2
_{סיפור מהזמן האחרון שנזכרתי בו עכשיו כי גם בו היה קושי, שנפתר כשניסיתי להבין איזה צורך הדס מבטאת בהתעקשות שלה.}

בגן של הדס יש ארוחת בוקר ב-9. ילדים שמגיעים בבוקר עם אוכל מהבית שמים אותו בצלחת מרכזית וכולם יכולים להתכבד. זה הנוהג, והילדים מכירים אותו היטב ולרוב אוהבים אותו.
בוקר אחד, קצת אחרי תחילת השנה, הדס הודיעה שהיא רעבה כשכבר היינו בדרך לגן, ונתתי לה תפוח ותפוז שהיו לי בתיק. כשהגענו לגן חתכתי אותם לפלחים וסידרתי על צלחת. שמתי את הצלחת על השולחן, ושני ילדים התקרבו והתכבדו. הדס פרצה בבכי והודיעה שהיא לא מרשה לאף ילד לאכול מהפירות שלה. היא תאכל הכל לבד.
הגננת ואני ניסינו לדבר אל הדס בהיגיון. הסברנו לה שיש כאן ה-מ-ו-ן פלחים שבטוח יספיקו לכולם. כשזה לא עבד, הגננת הציעה שהיא תשמור להדס את הפלחים במקרר עד סוף היום. הדס סירבה גם להצעה הזו.
הגענו למבוי סתום ולשנייה היה נדמה שמיצינו את הפתרונות האפשריים. אבל אז היה לי רגע של בהירות וניסיתי לחשוב על הסיטואציה מנקודת המבט של הדס. שני הילדים שהתכבדו מהפירות היו ילדים חדשים בגן. הרגשתי שהסיטואציה של הבוקר 'התישבה' בדיוק על החוויה שהכי קשה לה בגן כרגע: שאין לה רכוש או טריטוריה פרטיים, וילדים שהם עדיין זרים מבחינתה לוקחים לה ופולשים לה. היא נלחצה מחוסר השליטה על הסיטואציה, מהאפשרות שיקחו ולא ישאירו לה פלחים.
הבאתי קערה קטנה ואמרתי לה: "הדסי, יש לי רעיון. שימי בקערה הזו כמה פלחים שאת רוצה לאכול, וזו תהיה קערה שהיא רק שלך. את שאר הפלחים נשאיר בצלחת הגדולה, ומי שירצה יאכל. טוב?". הדס הסכימה מיד, העבירה לקערה שני פלחים מכל פרי - וזהו. עוד משברונצ'יק יומי היה מאחורינו .

סיפור 3
דנה, חברה של הדס, באה לבקר (הן היו בערך בנות 3). ישבתי עם ההורים של דנה בחדר אחר ופתאום שמענו צעקות ובכי.
נכנסנו לחדר הילדות ושאלנו את הדס ודנה מה קרה. התברר שהן רבו מי תשחק בסוס (צעצוע נוסטלגי - מין מקל מטאטא עם ראש של סוס). תוך כדי הריב, הדס חטפה מכה מהמקל.
כשכל אחת מהילדות הסבירה מה קרה, היה ברור שעצם ההסבר הרגיע אותן ונתן להן מרחק מהסיטואציה. כשהן סיימו להסביר עמד לי על קצה הלשון המשפט: "אני מציעה שתשחקו בסוס בתור-בתור" (כלומר, בתורות). ברגע האחרון נזכרתי בעיקרון ההתערבות המינימלית (=לא להתפתות לפתור סיטואציות 'עד הסוף', לא 'להאכיל בכפית' את הפתרונות שלי, אלא להתערב את המינימום הנחוץ ולשחרר).
אמרתי להדס ודנה: "חמודות, אתן חברות טובות ואני סומכת עליכן שתמצאו פתרון לבעיה".
ציפיתי שהן יחליטו לשחק בתורות. איזה עוד פתרון אפשרי כאן בכלל? אבל אז אמרה דנה: "הי, אולי נרכב על הסוס ביחד?". הדס התלהבה ושתיהן רכבו יחד על הסוס והתגלגלו מצחוק.

סיפור 4
אתמול היה לנו שיעור בבעיות ופתרונן.

בעיה מספר 1: בדרך חזרה מהגן, הדס רצתה לקנות שוקו במכולת ואני לא הסכמתי, כי לא בריא לשתות שוקו קר בחורף.
פתרון: הלכנו ברגל לבית קפה והזמנו שוקו חם.*

בעיה מספר 2: הדס מפחדת לשתות מספלים שבירים.
פתרון: ביקשנו ספל נייר, כמו שנותנים למי שקונה קפה 'לקחת'.

בעיה מספר 3: השוקו הגיע כמעט עד שפת הספל. הדס פחדה שתשפוך על עצמה את השוקו.
פתרון: ביקשנו עוד ספל נייר ומזגנו לתוכו חצי מהשוקו.

בעיה מספר 4: השוקו היה חם מדי.
פתרון: הוספנו לו מים מהברז.

לקח דידקטי לאם ולבת: כשיש בעיה, אפשר לחשוב ובדרך כלל מוצאים פתרון .

_{(*) - קצת מושחת, אבל לא נורא לחוויה חד-פעמית.}

סיפור 5
לא עמדתי בפיתוי: כשראיתי את הדס מתייחסת לאיה באופן נחמד במיוחד, אמרתי לה כמה אני שמחה.
זה לא נאמר כמניפולציה, אבל התוצאות לא איחרו לבוא:
"אמא, תראי, חיבקתי את איה!"
"אמא, תראי, הבאתי לאיה את הבובה שלה!"
"אמא, עזרתי לאיה לרדת מהמיטה!"



עכשיו אני מנסה בעדינות לתקן, לקשור מחדש בין ההתנהגות לבין התוצאה הטבעית והחשובה באמת:
"אמא, אני מחייכת לאיה!"
"יופי, חמודה. תראי כמה איה שמחה."

מתפעלת

מתפעלת
גם אני. @}

פתרונות יצירתיים מאוד, תמשיכי, תמשיכי, אני גם "בלמידה מתמדת" בדף שלך..

@}

תענוג לקרוא.

דף משובח.

למדתי מהדף שלך ומצפה להמשיך ללמוד. לדעתי זה דף אולטרא משובח

למדתי מהדף שלך ומצפה להמשיך ללמוד. לדעתי זה דף אולטרא משובח

תודה.

אכן דף נהדר
מתפעלת

דף אולטרא משובח

שיחזרתי בראש את אירועי היום: היא הייתה בגן עד 12. אבא שלה אסף אותה והם הסתובבו יחד עד 3. הוא הביא אותה הביתה ישנה, והיא התעוררה רק ב-6. שעה אחר-כך, האורחים (זרים גמורים מבחינתה) כבר היו שם
מוכר...

תודה
(קצת חוששת עכשיו מתסמונת התקליט השני, ובכל זאת- ).

סיפור 6
אחרי שאיה נולדה, הייתה תקופה שהדס שאלה אותנו שוב ושוב: "אבא, נכון שאתה אוהב רק אותי?"; "אמא, נכון שאת אמא רק שלי?".
רצינו לתת לה את התשובה המרגיעה שהיא ביקשה לשמוע, אבל גם להיות נאמנים לאיה ולאמת.
השיחות הראשונות נשמעו בערך כך:
"אבא, נכון שאתה אוהב רק אותי?"
"ילדה שלי, אני אוהב אותך הכי בעולם! עד לירח ובחזרה! אבל גם איה בת שלי, ואני אוהב אותה בדיוק אותו דבר. אני אבא של שתיכן, חמודה".
"לאאאאאאאאא! אתה אוהב רק אותי!!!!!!!!!!!"

(רק להבהיר: המילה "הכי" משמשת אצלנו בבית במשמעות של "המון-המון-המון", ולא במשמעותה המדויקת).

אחרי לא מעט סיטואציות מתסכלות כאלה (ואחרות), הלכתי לקנות את 'אחים ללא יריבות' של פייבר ומייזליש. הספר הזה קיצר לי את הדרך להמון תובנות חשובות, ופתאום היה ברור מה צריך לעשות בשיחות האלה עם הדס:
"אבא, נכון שאתה אוהב רק אותי?"
"ילדה שלי, אני אוהב אותך הכי בעולם! עד לירח ובחזרה! את יודעת מה אני נורא אוהב שאנחנו עושים ביחד?"
"מה?"
"ביום שישי, אני נורא אוהב לקחת אותך מהגן וללכת ביחד לסוּפר. סיפרת כבר לאמא שיש לנו חנות קבועה שאנחנו אוכלים בה פיצה לפני הסוּפר?"
"אמא, אבא ואני אוכלים ביחד פיצה ביום שישי אחרי הגן!"

ולפעמים הספיק פשוט:
"אבא, נכון שאתה אוהב רק אותי?"
"ילדה שלי, אני אוהב אותך הכי בעולם! עד לירח ובחזרה!" [חיבוק מועך]

בהמשך, אחרי הרבה מאוד ניסוי ותעייה, הצלחתי למצוא תשובה טובה גם ל-"אמא, נכון שאת אמא רק שלי?":
"אמא, נכון שאת אמא רק שלי?"
"ילדה שלי, נכון שאת ילדה רק שלי? תגידי, מה נעשה אם תבוא אמא אחרת ותגיד שאת הילדה שלה? מה נגיד לה?"
"נגיד לה שאני הייתי בבטן שלך!"
"נכון! זו תשובה מצוינת! רעיון ממש טוב."

הדס התענגה על השיחות האלה. עכשיו היה ברור שהקשר בינינו הוא בכל זאת קשר בלעדִי (חיריק בד'): רק אני אמא שלה. אני חושבת שהסיטואציה שבה אני כאילו-מבוהלת מהאפשרות שיש לה אמא אחרת, המחישה לה כמה היא חשובה לי, והראתה לה את החששות שלה בתמונת ראי מצחיקה ומרגיעה @}.

גדול!

@} @} @}

אחד לאיה, אחד להדס ואחד לך... שיהיה לכולם.

נו מה לעשות. שוב מתפעלת.
אולי תפתחי קורס בהורות?

קצת חוששת עכשיו מתסמונת התקליט השני
גם השני יצא לך משהו-משהו

מענג. @}

נפלא ומרתק

כנ"ל

תודה לכן @}.
מאוד מרגש אותי לדעת שהסיפורים האלה עוברים ונוגעים.

_{בימים האחרונים, נראה שמנגנון פנימי נסתר החליט להביע את אי-שביעות רצונו מהתמונה הלא מאוזנת שמצטיירת כאן בדף, ולהזכיר לי איך אני כשאני עצבנית וחסרת סבלנות. לכן הסיפור הבא הוא על הורים אחרים:}

סיפור 7
אחד מזכרונות הילדות הנעימים שלי קשור לאירוע שהתרחש בתחילת כיתה א'.
בכל יום באו לאסוף אותי ברגל מבית-הספר, שהיה במרחק של 10 דקות הליכה בערך, כולל חצייה של שני כבישים לא סואנים במיוחד.
אחרי שבוע או שבועיים אמרתי להורים שלי שאני כבר יודעת את הדרך הביתה, וביקשתי להתחיל לחזור מבית-הספר לבד.
ההורים שלי חשבו על זה ואמרו שהם נוטים להסכים, אבל לפני כן הם רוצים להיות בטוחים שאני באמת יודעת את הדרך. למחרת, אמא שלי באה לאסוף אותי כרגיל, אבל הפעם היא הלכה מאחוריי ונתנה לי להוביל אותנו הביתה. עמדתי במבחן, ומאותו יום הירשו לי לחזור מבית-הספר לבד.

במשך שנים חשבתי שהאירוע הזה נחרט אצלי באופן חיובי כל-כך, מפני שסמכו עלי, התייחסו אלי ברצינות וכיבדו את הצורך שלי בעצמאות.
לא מזמן הבנתי שהיה שם עוד מרכיב חיוני: שמרו עלי. הבדיקה שההורים שלי יזמו הייתה נחוצה גם לי: היא איפשרה לי לוודא לעצמי שאני באמת יודעת את הדרך, וחשוב מכך - היא לימדה אותי שההורים שלי דואגים שלא אעשה משהו שמסכן אותי.
ההתנהגות שלהם באירוע הזה - נותנת חופש ומגוננת כאחת - היא בעיניי תמצית ההורות המכבדת.

<קוראת>

רק עכשיו "מצאתי" את הבלוג שלך וקראתי
אותו בנשימה אחת.

את אמא פשוט מדהימה, אני לומדת ממך המון.

את אמא פשוט מדהימה, אני לומדת ממך המון.

@}

8
פעם, לפני די הרבה שנים, למדתי יוגה בהודו אצל מורה אמריקאי בשם קן.
כשקן היה מבקש מהתלמידים להישאר בתנוחה לא נוחה למשך כמה דקות, הוא נהג לומר:
Don't try to get over it; Try to get into it.

גיליתי שזו עצה מעולה, שמתאימה להרבה מצבים של אי-נוחות בחיים. לעתים קרובות, כשאני מבלה אחר-צהריים ארוך לבד עם הדס ואיה, כותבת עבודה לאוניברסיטה, הולכת לשיעור אירובי או עושה אחת מהמטלות האינסופיות של תחזוקת הבית, אני אומרת לעצמי: Don't try to get over it; Try to get into it. אל תסתכלי כל רגע בשעון ואל תברחי לאינטרנט. נסי להיות כאן ועכשיו.

ובזמן האחרון אני מוצאת שההבחנה הזו בין שני הלכי הרוח רלוונטית גם להורות. כשאני מנסה להניע את הדס לעשות משהו (ובכל יום יש כמה סיטואציות כאלה, מרגע ההשכמה בבוקר ועד צחצוח השיניים בערב), הדרך הקלה ביותר היא לעזור לה to get into it, כלומר, ליצור אצלה עניין בפעילות עצמה. אולי זה כך מפני שילדים קטנים נמצאים תמיד כאן ועכשיו.

והדרך הקלה ביותר לעזור לה to get into it היא להפוך את האמבטיה / צחצוח השיניים / סידור החדר / הנסיעה באוטו, להזדמנות לזמן פרטי עם אבא או אמא, או להזדמנות למשחק ("הדסי, מזמן לא הראית לי איך את עושה דג באמבטיה!").
אפילו סיטואציה מאתגרת כמו בדיקת דם צלחנו פעם בשלום, כשהצלחנו להפוך אותה לחלק מבוקר פרטי עם אבא, וגם להזדמנות של הדס לחוות את עצמה כגיבורה.

~(***)
להבדיל מניסיונות שכנוע בנימוקים רציונליים ואחרים, כמו:
"אבל את כן אוהבת אמבטיה. אחרי שאת נכנסת לאמבטיה את אף פעם לא רוצה לצאת."
"נעשה אמבטיה ממש קצרה וזהו."
"אתמול לא עשינו אמבטיה, וגם שלשום. אז היום אין ברירה."
"אבל הבטחת שאחרי שתגמרי את הפאזל תיכנסי לאמבטיה בלי לריב."
"הרי בזמן שאנחנו מתווכחות יכולנו לגמור עם זה מזמן." ~

ובזמן האחרון אני מוצאת שההבחנה הזו בין שני הלכי הרוח רלוונטית גם להורות.
גם אני לומדת ממך המון
תודה על ההבחנה החשובה

@} תודה.

תודה על הדף המקסים.
האתגר שבגידול ילדים מודגש וזוהר כאן.
אפשר הכל. ובלי מלחמה או פחדים שמושלכים עליהם.
קצת אינטלקט, נועם ואהבה אהבה.
תודה לך!

נפלא. @}
עוד.

גם השני יצא לך משהו-משהו וגם זה שאחריו. כולם פלטינות אחד אחד .
כיף לקרטא אטתך.

לקרוא אותך, כמובן. אני בחושך עם תינוק שמצמיח שיניים.

_נפלא. @}
עוד._

_נפלא.
עוד._

אני נהנית ומקנאה.
את מסכימה לפתוח את הבמה הזאת להתייעצות איתך?

תודה לכולכן .

שירי - אם יש נושא שאת רוצה להתייעץ לגביו, אני אשמח לנסות לעזור. אבל נראה לי שכדאי לייחד לנושא שלך דף משלו, עם שם מתאים, כדי שמשתתפים נוספים ייכנסו ויגיבו.

בהזדמנות זו חשוב לי לומר שמאוד לא הייתי רוצה להצטייר כאמא שיכולה לפתוח קורס בהורות. פתחתי את הבלוג הזה כדי לתעד סיפורים שאני נהנית לספר לעצמי על האימהוּת שלי, סיפורים שהם משמעותיים בשבילי כי גם אני לומדת מהם.
עם זאת, אני עדיין - לגמרי לגמרי - מחפשת את דרכי באימהוּת. על כל רגע של בהירות יש לי חמישה רגעים של ערפול, ועל כל רגע של שקט פנימי יש לי המון רגעים של סערה ורעש.
אני מתארת לעצמי שבהמשך יבואו גם סיפורים אחרים, שיאזנו את התמונה.

מחפשת את דרכי באימהוּת
זה כל היופי בלמידה המתמדת
תמשיכי כמו שאת. בשביל עצמך ולא בשביל אחרים.. וכולם ירוויחו מכך.
תודה
@}

_סיפורים שהם משמעותיים בשבילי כי גם אני לומדת מהם.
עם זאת, אני עדיין - לגמרי לגמרי - מחפשת את דרכי באימהוּת. על כל רגע של בהירות יש לי חמישה רגעים של ערפול, ועל כל רגע של שקט פנימי יש לי המון רגעים של סערה ורעש._
@} זו הלמידה המתמדת.

@} ממשיכה לעקוב.

קראתי בשלוק אחד את הבלוג שלך.
תודה@}

ממשיכה לעקוב.

@}

ממשיכה לעקוב.

אסקלציה
"אבא, אתה אוהב אותי?"
"בטח, ילדה שלי, אני אוהב אותך המון."
"גם אני אוהבת אותך המון. עד לירח ובחזרה!"
"ואני אוהב אותך עד לשמש ובחזרה!"
"ואני אוהבת אותך עד לבית של סבתא סמדר אפילו!"

< זה בכלל לדף חוכמות של ילדים, אבל >

9
הכל הכל היא קולטת, מפנימה ומחקה, ולפעמים זה מוביל לדיאלוגים מקסימים כמו זה:
"איך היה לך היום בגן, הדסי?"
"כיף."
"אני מאוד שמחה שכיף לך בגן, ילדה שלי."
"ואיך היה לך היום בעבודה, אמא?"
"די טוב, אני חושבת. עשיתי דברים שאני אוהבת לעשות."
"גם אני שמחה שטוב לך בעבודה שלך, אמא."

ואתמול הרגשתי איך השיעור על בעיות ופתרונן, שחוזר אצלנו בתקופה האחרונה בווריאציות שונות - מופנם בהדרגה.
הדס הרכיבה פאזל ואיה מיד ניסתה לפרק אותו. הדס התעצבנה ואני אמרתי: "אני אביא פאזל אחר וארכיב אותו, שיהיה לה מה לפרק." (קצת לעסתי להן את הפתרון :-\).
מכיוון שהפרדת הכוחות עבדה יפה, ניצלתי את ההזדמנות כדי לומר שוב: "הנה, מצאנו פתרון לבעיה." אחרי כמה דקות הדס אמרה: "זהו. גמרתי. עכשיו היא יכולה לפרק את הפאזל שעשיתי."
מאוחר יותר, הדס רצתה ללבוש חולצה חדשה שקיבלה. אמרתי לה שאם החולצה תתלכלך, היא לא תוכל ללבוש אותה לגן בבוקר. הדס אמרה: "אני לא אלכלך את החולצה. אני אשים עלי מגבת בארוחת ערב. את רואה? מצאתי פתרון לבעיה!"

המנגנון הזה של הפנמה גורם לי, בין היתר, להשתדל להיות מודל טוב לחיקוי. אני משתדלת לא ללחוץ או אפילו לצפות ממנה להתנהגות אלטרואיסטית (מה שמכונה בלשון הגננות 'נדיבוּת': "מיכלי, כמה שאת נ-די-בה היום!"), אבל מוצאת את עצמי אוספת טרמפיסטים משער הישוב, ואחר-כך מנהלת עם הדס שיחות על "למה אבא ואני עוזרים לאנשים שאנחנו לא מכירים".

לא מזמן היה לי רגע של נחת אמיתית:
יצאנו מהגן יחד עם הגננת, שסחבה איתה שתי שקיות זבל כבדות. אני החזקתי שקית קטנה עם בגד שהתלכלך בגן.
אמרתי לגננת: "אפשר לקחת ממך שקית אחת? נראה לי שקשה לסחוב שתיים."
והדס אמרה: "אמא, אפשר לקחת ממך את השקית הקטנה? נראה לי שקשה לסחוב שתיים."

@}
עוד.

והדס אמרה: "אמא, אפשר לקחת ממך את השקית הקטנה? נראה לי שקשה לסחוב שתיים." . מקסים.

והדס אמרה: "אמא, אפשר לקחת ממך את השקית הקטנה? נראה לי שקשה לסחוב שתיים."
איזו מתוקה,
איזו נחת

לא הייתי רוצה להצטייר כאמא שיכולה לפתוח קורס בהורות.
זבש"ך, הפכת לגורו.
עם זאת, אני עדיין - לגמרי לגמרי - מחפשת את דרכי באימהוּת
את עושה את זה מדהים.
"אמא, אפשר לקחת ממך את השקית הקטנה? נראה לי שקשה לסחוב שתיים."
מתוקה. זה הגיוני, כנראה שזה גנטי.

הפלוני אלמונית שמעלי זו אני.

ואחר-כך מנהלת עם הדס שיחות על "למה אבא ואני עוזרים לאנשים שאנחנו לא מכירים". נראה לי שההפנמה של ערכים נעשית מתוך האווירה בבית, ואין צורך בדיבור מכוון עליהם. מלבד זאת, לי נראה שיש ערכים (כמו מוסר, עזרה לזולת, נדיבות) שאין צורך להסביר ולהצדיק. פשוט ככה זה צריך להיות.

וחוץ מזה, תודה לך. את עוזרת גם לנו להיות בלמידה מתמדת... @}

@} לכל האימהות בלמידה מתמדת שמבקרות כאן בדף.
הנוכחות שלכן כאן היא קצת כמו נוכחות של מטפל: ההקשבה שלכן גורמת לי לנסות לנסח את המחשבות שלי עד הסוף, וכך הדברים מתבהרים ומתחדדים לי. מישהו פעם אמר לי שבטיפול טוב, הקשר בין המטפל למטופל יוצר עבור המטופל מקום לחשוב בו. זה בדיוק זה.

נראה לי שההפנמה של ערכים נעשית מתוך האווירה בבית, ואין צורך בדיבור מכוון עליהם.
אני מאוד מסכימה. גם לי נראה שעדיף להימנע משיחות יזומות בנושאים כאלה.
השיחות שהזכרתי התפתחו בעקבות שאלות של הדס: "למה האישה הזו נסעה איתנו?", "למה נתת לאיש הזה להשתמש בטלפון שלנו?".

עוד.
כיף לקרוא אותך. גורם למחשבות. השראה.

גיליתי אותך היום. קוראת ונהנית.

תודה רבה, נתת לי המון חומר למחשבה.

וזה: Don't try to get over it; Try to get into it
מתמצת בעיניי את הרעיון של באופן טבעי בכלל - לחיות, להנות, להרגיש, לחוש, למצות, להתמודד, לשאול.... ניסיתי לגריין, אך לא עבד לי. אנסה שוב מחר.

10: סיפור לא פתור
מורה חכמה אמרה לי פעם שהילד הראשון משקף לנו את עצמנו, ולכן כל כך קשה וכואב לפעמים להיות אתו- כי אנחנו מזדהים אתו, כי הוא מעלה בנו בעוצמה את הילד/ה שהיינו, והזכרון המוחשי הזה מכאיב מאוד לפעמים, כי בילדות שלנו היה הרבה כאב (רונית סלע)

חשבתי על המשפט הזה הרבה מאז שנתקלתי בו כאן.
אחד הדברים שהכי קשים לי באימהות הוא לקבל את האפשרות שהדס תהיה כבדת תנועה, כמוני.
הייתי ילדה קְשָת תנועה, כבדה ומסורבלת. מעולם לא הצלחתי ללמוד לרכוב על אופניים (היום, אחרי המון ניסיונות, כל רכיבה מלוּוה אצלי בדריכות עצומה ובהרבה נפילות). כשאמא שלי ניסתה לרשום אותי לחוג ריקוד, מנהל המקום העיף בי מבט אחד ואמר "היא קצת כבדה בשביל בלט". מאוחר יותר, כשהתחילו לרקוד במסיבות, גיליתי לחרדתי שאין לי מושג איך עושים את זה. כאילו הכושר לרקוד לא כלול במטען הגנטי שלי.
כובד התנועה שלי עורר בי רגשות של בושה ונחיתות, ותחושה חריפה של החמצה, על עולם שלם של חוויות שאני לא מצליחה להתנסות בו ולהנות ממנו. אני מדמיינת לעצמי שזו טעימה ממה שמרגיש ילד דיסלקטי בכיתה, כשהוא לא מצליח להשתלט על מטלה חיונית שאחרים עושים בטבעיות.
אחד הפרוייקטים המתמשכים שלי כאדם בוגר היה (ועדיין) להיפטר מהבושה ומהמודעות העצמית, ולהרחיב באופן מתמיד את רפרטואר ההתנסויות התנועתיות שלי (כי יש כאן, כמובן, גם מעגליות: תחושת חוסר היכולת מובילה להימנעות מהתנסות, וההימנעות מקבעת את חוסר היכולת). בשנות העשרים שלי לקחתי שיעורי תנועה מסוגים שונים (טאי-צ'י, קיטאידו), אבל לא הצלחתי לבצע אפילו את התנועות הפשוטות ביותר, וגם לא לגייס הומור להתמודדות עם המצב. כמעט בכל שיעור הייתה נקודה שבה עצרתי את הדמעות בכח. בסופו של דבר נרשמה התקדמות בחזית אחרת: כבר כמה שנים אני הולכת לשיעורי מחול אירובי, עוקבת ככל יכולתי אחרי הכוריאוגרפיה ומצליחה רוב הזמן להנות ולא להעסיק את עצמי בשאלה איך אני נראית. בשבילי זה הישג עצום.

בשנה האחרונה נדמה לי שאני מזהה אצל הדס את הסירבול שלי, ובכל פעם מחדש מציף אותי כאב. רק עכשיו אני מתחילה להבין כמה משאלות לתיקון ליוו את לידתה, פנטזיות על ילדה ונערה שרוקדת בחן וללא מודעות עצמית. כמה כל הנושא הזה עדיין לא פתור אצלי, וכמה חיוני שאמשיך להתמודד איתו. ברור לי שאין כאן קיצורי דרך: כדי לאפשר להדס לקבל ולאהוב את הגוף שלה, אני חייבת לחשוב שהוא נהדר. כדי לחשוב שהגוף שלה נהדר, אני חייבת לסלוח לגוף שלי על מוגבלותו.
< המשך יבוא >

אני כל כך נהנית לקרוא אותך! את חכמה והכתיבה שלך מרתקת.
תודה רבה!
@}

אני כל כך נהנית לקרוא אותך! את חכמה והכתיבה שלך מרתקת.
כנ"ל

כמה כל הנושא הזה עדיין לא פתור אצלי, וכמה חיוני שאמשיך להתמודד איתו.

מדהימה, נהנית לקרוא אותך ושוב לומדת ממך.

אני חייבת לסלוח לגוף שלי על מוגבלותו.

מצד אחד כמובן שזה הכי נכון, ומאוד כדאי, מצד שני אולי יש מקום לטפל במוגבלות - אם תרצי.
ובטח ובטח שתוכלי לעזור להדס כך שתרגיש הרי נוח שאפשר עם הגוף והתנועה שלה, היא הרי בתחילת דרכה ויש תמיד מקום "לשפר" ולחזק נקודות חלשות.

ומצליחה רוב הזמן להנות ולא להעסיק את עצמי בשאלה איך אני נראית. בשבילי זה הישג עצום.
|מחיאות כפיים| אכן הישג עצום.

תודה על הכתיבה שלך @}

תודה לכן מעומק הלב @}.

ובטח ובטח שתוכלי לעזור להדס כך שתרגיש הכי נוח שאפשר עם הגוף והתנועה שלה, היא הרי בתחילת דרכה ויש תמיד מקום "לשפר" ולחזק נקודות חלשות.
תודה על התזכורת. לפעמים יש לי תחושה שגורלה כבר נחרץ ונחתם, ואז משתלט עלי עצב גדול. טוב שהזכרת לי לחפש את המקומות שבהם יש מה לעשות, ולהתמקד בהם. אני מתכוונת לאו דווקא לשיפור היכולת הגופנית עצמה, אלא במובן הכי רחב, לכל מה שיכול לעזור לה לפתח יחסים טובים עם הגוף שלה.
כשאני מנסה לחשוב מה עזר לי, התשובה הראשונה שעולה בדעתי היא חוויות טובות. חוויות של הצלחה והנאה בהפעלת הגוף. רמי, המנהל-מאמן שלא קיבל אותי לחוג לבלט, עשה איתי חסד גדול. הוא ניתב אותי לחוג אחר (התעמלות קרקע ומכשירים) ולחוג הזה הלכתי בדבקות במשך שש שנים, פעמיים בשבוע. הפעילות שם הציבה לי אתגרים מדודים, והאווירה הייתה לגמרי לא תחרותית. יחסית לקבוצה הייתי במקום טוב באמצע, וזה היה מצוין. אני חושבת שלהיות זנב לאריות זו חוויה מכאיבה ולא בונה.
ההשתתפות בחוג הזה בנתה אצלי דימוי עצמי (אמנם שביר) של ילדה ספורטיבית. לפני כן שלחו אותי במשך כמה שנים ל'קייטנת ספורט' של אותו רמי, שם למדתי שחייה. גם זה עזר מאוד. בשיעורי ההתעמלות בבית-הספר, שלעיתים קרובות היו לי חוויה מביכה ומתסכלת, יכולתי לנחם את עצמי בהרגשה שבתחומים מסוימים בכל זאת יש לי יתרונות על פני ילדים אחרים (השווצתי בגלגלונים שלי בכל הזדמנות ). ואם לא יתרונות, לפחות היה לי FOR עליהם באימונים...

בעקבות המחשבות האלה, שממלאות אותי בימים האחרונים, התקבלה אצלנו החלטה משפחתית לנסות לתכנן את השבתות כך שיהיה בהן איזשהו מרכיב של פעילות גופנית. אתמול יצאנו לטיול עם חברים. תכננו מסלול קל ומשמח: פיקניק בים המלח והליכה לעין-בוקק. הטיול היה מקסים ושנינו נהנינו לראות את הדס הולכת בשמחה ותוך כדי טיול מפתחת דימוי עצמי של מטיילת ללא חת, שמוצאת בעצמה איך לעבור בקטעים המאתגרים של הדרך, ולא מפחדת לטפס על סלעים או לעבור על גשר מאולתר מאבנים.

לצד השמחה, ההרגשה הטובה בטיול חידדה אצלי את ההבנה שבתקופה האחרונה מצב הרוח שלי נתון לתנודות גדולות, שמושפעות באופן ישיר מהנושא הזה. יש לי עוד הרבה עבודה לעשות עם עצמי עד לאיזון הנכון.

לפעמים יש לי תחושה שגורלה כבר נחרץ ונחתם,

נראה לי שגורלנו פתוח עד יומנו האחרון, לא?

קוראת, עוקבת, לומדת, ומתרגשת...

ברור לי שאין כאן קיצורי דרך: כדי לאפשר להדס לקבל ולאהוב את הגוף שלה, אני חייבת לחשוב שהוא נהדר. כדי לחשוב שהגוף שלה נהדר, אני חייבת לסלוח לגוף שלי על מוגבלותו.

זו מחשבה חכמה מאוד. נשמע לי רדוד לאחל לך בהצלחה, אבל לא מוצאת מילה טובה יותר. נשמע שאת בדרך הנכונה. בהצלחה.

@}

התשובה הראשונה שעולה בדעתי היא חוויות טובות.
נפלא! זו גם לדעתי הדרך היחידה.
יכולתי לנחם את עצמי בהרגשה שבתחומים מסוימים בכל זאת יש לי יתרונות על פני ילדים אחרים (השווצתי בגלגלונים שלי בכל הזדמנות)
גם אני הייתי כזו
אני גיליתי לאחרונה אצל ביתי שהיא בוחרת לבד בדברים שבהם היא רוצה לחזק את עצמה.
למשל: היתה לה עכשיו דלקת ריאות, ובימים שבהם הגוף כבר לא היה מותש מחום וחוסר שינה, היא התחילה בפעילות פיזית מוגברת היא עשתה לעצמה מסלול "אימון" בבית, כזה שבו היא עולה-יורדת-קופצת. בקיצור התאמצה מאוד! כאילו דרשה מהגוף שלה להתחמם, להזרים עוד דם, לייצר עוד חמצן שאולי היה חסר לה.
עוד דוגמא, היא מאוד אוהבת ללכת לגימבורי, ומבקשת בכל הזדמנות - אני מניחה שהיא מחזקת את עצמה שם ולכן מנסה לאפשר לה את זה..
ז"א הכוונה שלי היא להתבונן בבחירות שלה, לתת לה להוביל אל הפעילות הרצויה לה ולהאמין שהיא מחזקת את עצמה שהיא יודעת מה טוב לה - במקביל, אני גם בודקת אם יש פעילויות שהיא עדיין לא נחשפה אליהן שהיו יכולות להיות מהנות ונעימות עבורה. ומידי פעם אני מציעה לה/חושפת אותה.

יש לי עוד הרבה עבודה לעשות עם עצמי
אה, איזה יופי! העבודה היא חיינו...
( מכירה את "העבודה" של קייטי בירון? "לאהוב את מה שיש" - מומלץ @} )

הכוונה שלי היא להתבונן בבחירות שלה, לתת לה להוביל אל הפעילות הרצויה לה ולהאמין שהיא מחזקת את עצמה שהיא יודעת מה טוב לה
תודה, זה מאוד מדבר אלי.
הגישה שלך מגדילה את הסיכוי למצוא פעילות שהדס תעשה בשמחה, וגם מכבדת אותה ומחזקת את אותו חלק באישיות שלה שקשוב פנימה, לרצונות שלה.
((מזכירה לעצמי שעודף התערבות, הכוונה ושיפוטיות עלולים לכבות את החלק הזה (ע"ע אליס מילר).
מה שמזכיר לי ש-
שלשום הדס הלכה עם אבא לספריית הדי.וי.די., וחזרה עם קלטת של פו הדב שהיא כבר לקחה פעם. לא חשבתי שיש לי איזשהן ציפיות ממנה בהקשר זה, אבל הדס חייכה אלי חיוך מתנצל ואמרה "לקחתי שוב את פו הדב. אני מצטערת. בפעם הבאה אני אקח קלטת שעוד לא ראיתי." /-:)).

11: פֶּה ג'וֹרָה
לא הבנתי עד הסוף מה קרה שם, אבל זה קרה ואני מתעדת:

בשבת בבוקר, הדס פיתחה מצב-רוח מעצבן. בכמה הזדמנויות שונות היא לבשה את פרצוף "עכשיו אני עושה פרובוקציה", חייכה, הסתכלה לי בעיניים ואמרה בקול רם:
"אמא, אַת איכסה."
"אמא, אַת קקי."

"הדס, למה אמרת לי את זה?"
"לא דיברתי אליך. דיברתי לליצנים." ['הליצנים' הם רשעים דימיוניים בעולמה של הדס, ולפעמים היא משתמשת בהם באופן הזה כדי לתרץ התנהגות אסורה]
"אני לא מרשה לך לדבר ככה. זה נורא מעליב. אם הייתי אומרת לך 'הדס, את איכסה', איך היית מרגישה?"
"עצובה."
"נכון. וגם אני מרגישה ככה כשאת אומרת לי שאני איכסה וקקי. אנחנו לא מדברים ככה לאף אחד, כמו שלא מרביצים".

אני לא סובלת את דיקלומי "אצלנו בבית לא מרביצים", אבל אם כבר, אז כבר, לקחתי את האנלוגיה למכות עוד צעד אחד קדימה:
"אם ממש מתחשק לך להגיד למישהו שהוא קקי, את יכולה להגיד את זה למישהו שלא ייעלב. למשל, לספה".

בדקות הבאות צפינו משתאים במחזה הבא:
הדס קופצת על הספות וצועקת באושר "ספה, אַת איכסה! ספה, אַת קקי!", ובהדרגה היא מתחילה לחוג ביניהן שיכורה, והצעקות הופכות לשיר (בלחן המלהיב של 'אוונטי פופולו', בערך): "עולם של קקי, עולם של קקי".

ואחר-כך קיבלנו בחזרה ילדה רגועה וידידותית לסביבה .

אני מרגישה שיש לפעמים לאומני (3.5) אגרסיות שפשוט צריכות לצאת. לא תמיד זה מגיע כתוצאה ממצב מסויים, לפעמים זה פשוט שם. דיי מוכר מהחיים שלנו- לא? יש ימים או רגעים פשוט מבאסים...
גם היא בזמן האחרון התחילה לדבר אל כל מיני יצורים דמיוניים או "אל עצמי" כשיש לה דברים כאלה לומר.
אני משתדלת לאפשר לה להוציא את זה ואם רואה שהיא נתקעת ולא יודעת איך לצאת מהמצב (מה שקורה לא מעט בימים האחרונים והיא דיי אומרת את זה 'אמא, אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי' בקול מעורר רחמים) אני מנסה להוביל אותה באיזו דרך שיכולה קצת לפתוח לה את אפשרות היציאה. בד"כ אני אוהבת לתת לה למצות את העניין בינה לבינה בקצב שלה.

זה דיי מדהים בעיניי איך לרוב האנשים אין את היכולת לראות מישהו- ילד במקרה זה- מצוי במצב כזה מבאס מבלי לנסות להוציא אותו מזה עם כל מיני הסחות.
אני ממש מרגישה שזה חשוב שאומני תעבור לבדה דרך הקושי ותמצא את הדרכים שלה להתמודד אתו, לצאת ממנו, להכיר אותו.
כמובן שאני שם לתמיכה, הכוונה, חיבוק וכו'. אבל לא במקומה.

פעם ראשונה פה בדף.
קראתי בשקיקה. איזה כיף לקרוא את הסיפורים שלך והתגובות של האנשים (בעיקר הנשים ). כל כך הרבה ידע והומור. כיף אמיתי.
תודה על ההכוונה.

קוראת אותך.
תודה שאת כאן

ועוד מזירת הפעילות הגופנית:
לפני כמה ימים גררתי לתוך הבית טרמפולינה שעמדה מיותמת במרפסת.
עכשיו היא עומדת באמצע הסלון, במקום שולחן קפה.
מאז שהיא שם, הדס קופצת עליה כמה פעמים ביום.
אני מרגישה שזה עושה לה טוב.

שלשום הדס הלכה עם אבא לספריית הדי.וי.די., וחזרה עם קלטת של פו הדב שהיא כבר לקחה פעם. לא חשבתי שיש לי איזשהן ציפיות ממנה בהקשר זה, אבל הדס חייכה אלי חיוך מתנצל ואמרה "לקחתי שוב את פו הדב. אני מצטערת. בפעם הבאה אני אקח קלטת שעוד לא ראיתי."

בקשר לזה, ממש, הנה משהו שכתבתי השבוע במקום אחר. כל כך מבינה אותך.
חזרנו מהגן, רכבנו על אופניים, אכלנו, בכינו, שיחקנו, קראנו סיפור...... שאלו אם אפשר לראות סרט. אפשר.
בחרו לראות את סבא טוביה וסיפורי התנ"ך. אבל ראיתם את זה אתמול, אני אומרת. לא נמאס לכם??? (כי לי כן נמאס. אחד השירים תקוע לי בראש מאתמול וליווה אותי כל הלילה....). מנסה לשכנע אותם לראות משהו אחר, כי יש מגוון עצום - בדיוק חזרו עם אבא מהספריה והביאו מלאי.
לא, הם אומרים. לא נמאס.
טוב, אני אומרת... אם זה מה שאתם רוצים.... תראו.
אחר כך אני חושבת לעצמי - זה כמו ספר, שלפעמים הם בוחרים לקרוא פעמיים ביום, במשך שלושה ימים רצופים, עד שלי כבר בא להקיא ממנו. כנראה שיש בזה משהו אחר, לחזור ולצפות במשהו שוב ושוב.... מין היכרות מעמיקה יותר אולי??? אולי.

כנראה שיש בזה משהו אחר, לחזור ולצפות במשהו שוב ושוב
שמתי לב שילדים אוהבים תבניות חוזרות (סדר פעולות חוזר ביומיום, רצף משפטים חוזר בסיפור), כי אז הם יכולים לצפות מה הדבר הבא שיקרה, וזה נותן תחושת ביטחון נעימה.

שמתי לב שילדים אוהבים תבניות חוזרות (סדר פעולות חוזר ביומיום, רצף משפטים חוזר בסיפור), כי אז הם יכולים לצפות מה הדבר הבא שיקרה, וזה נותן תחושת ביטחון נעימה.
גם אני חושבת שזה ההסבר.
בעולם כל-כך מסובך וקשה להבנה, חזרות מעניקות תחושה טובה של ביטחון, של אפשרות לצפות מה יקרה עכשיו.
חזרות גם נחוצות ללמידה - בכל צפייה נוספת בפו-הדב, עוד משהו בעלילה מתפענח (ולכן זה לא משעמם).

לכן באמת לא חשבתי שיש לי משהו נגד השאלה חוזרת של הקלטת.

לכן באמת לא חשבתי שיש לי משהו נגד השאלה חוזרת של הקלטת. אולי זו בכלל לא את?! אולי אבא שלה אמר משהו, אולי האיש בספרייה העיר שהסרט הזה כבר היה אצלכם, ומזה הדס הבינה ש"המבוגרים" חושבים שלא צריך לקחת את אותו הסרט פעמיים? הילדים לא חיים בוואקום- ולמרבה הצער (ויש לזה גם יתרונות), לא לומדים את הכל רק מאיתנו.

היום גיליתי אותך וקראתי הכל, וצחקתי נורא, ואפילו סיפרתי לאיש שלי את סיפורי הדס, הספה והקקי:-)
עוד לא אמא, אבל נהנית לקרוא.
תודה

תמר מתחילה-
צודקת.
ויש לזה גם יתרונות
עצומים!

_בעולם כל-כך מסובך וקשה להבנה, חזרות מעניקות תחושה טובה של ביטחון, של אפשרות לצפות מה יקרה עכשיו.
חזרות גם נחוצות ללמידה_
גמני חושבת כך. החזרות חשובות מאוד. כשהסיפור או השיר כבר מוכרים אפשר כבר לספר אותו לבד... להוסיף לו פיתוחים ולגלות בו דברים חדשים, הרי עבור ילד יש "הצפה" של מידע בכל משפט והוא זקוק לזמן רב של עיכול ולמידה של הפרטים הקטנים.
ילד גם מתחבר לסיפור ברמות עמוקות של הזדהות ואמפטיה עם הדמויות, ולכן לשמוע שוב ושוב סוף מרגיע למשל, מאפשר לו להירגע ולהחלים חלקים מציאותיים בחייו שלו.

הילדים לא חיים בוואקום- ולמרבה הצער (ויש לזה גם יתרונות), לא לומדים את הכל רק מאיתנו.
משפט מפתח לכל הורה בלמידה מתמדת

תודה לכולכן על שעזרתן לי לנסח את המחשבות ולהבין את העניין של הצפייה החוזרת טוב יותר. אחלה בלוג!

ילד גם מתחבר לסיפור ברמות עמוקות של הזדהות ואמפטיה עם הדמויות, ולכן לשמוע שוב ושוב סוף מרגיע למשל, מאפשר לו להירגע ולהחלים חלקים מציאותיים בחייו שלו.
רציתי גם להוסיף שאם יש מספר דמויות בסיפור/סרט הילד יכול בכל פעם לקחת דמות אחת ולהזדהות איתה... וכך יוצא שהסיפור מאפשר לו לגעת בחלקים שונים של עצמו, בזמנים שונים.. וכך בכל פעם הוא בעצם מתחבר למקום אחר של הסיפור וממלא צורך עכשווי שאנחנו כצופים מהצד לא נוכל לדעת ( וגם לא צריכים לדעת ) אלא אם הילד ישתף אותנו.
בקיצור, לתת להם לבחור זו מילת המפתח, כי הבחירה שלהם תמיד ממלאת צורך פנימי שלדעתי אסור לנו להתערב בו, או אם נתערב, פשוט נחבל. וחבל. והבחירה שלהם היא שמובילה אותנו להיות בלמידה מתמדת @}

אחלה בלוג!

לי זה ממש ברור איך החזרות הללו חיוניות.
סיפור מאצלנו- התחלנו לא מזמן לתת לאומני לראות סרטים על המחשב (אין טלויזיה, לא רוצים גם). מדיי פעם.
בהתחלה היה רק סרט אחד במשך כמה שבועות, עד שהתארגנתי על עוד 2.
באופן "מפתיע" היא עדיין בוחרת לראות את אותו סרט ראשון שכבר טחנה כ"כ הרבה.
האמת? זה לא כ"כ הפתיע אותי. אני רואה שהיא עוד לא סיימה לעבד אותו. כי בכ"ז זה סרט של שעה וחצי וזה ממש הרבה בשבילה.
עובדה שבכל פעם עולות לה שאלות חדשות בנוגע לסרט, היא מתייחסת לנקודות אחרות בעלילה במשחקים שלה.
זה דיי מדהים עד כמה עמוק אפשר להגיע, לא?
אגב, גם עם ספרים זה ככה. בתקופות של חרישות על אותו הספר. בגלל זה אני אהובת את הספריה, כי אפשר לחרוש על ספר שבוע- שבועיים ואז לשחרר ולעבור הלאה

12: תיקון

אחי הבכור וגיסתי הראו לי בשבת מתנה שהכינו לאחיינית שלי, שהתגייסה לא מזמן ומשרתת רחוק מהבית: הם לקחו תמונה יפה שלה, הגדילו אותה והדפיסו עליה את מילות השיר באה אליכם של מירי מסיקה. כשהם השמיעו לי את השיר במערכת, קרה דבר מוזר: עלו לי דמעות לעיניים.
בימים שעברו מאז ניסיתי להבין מה ריגש אותי כל כך במחווה הזו, שכל פעם שנזכרתי בה התחלתי לבכות מחדש. אני חושבת שהשיר הזה נוגע במשאלה עמוקה שליוותה אותי מאז ומתמיד, לבוא בתקופות של מצוקה לאמא ואבא ולקבל מהם אישור שאני בסדר, שהכל בסדר ויהיה בסדר. להיווכח שהם אוהבים אותי וגאים בי גם כשעצוב ומסתבך.
והמשאלה הזו, התקווה הזו, נכזבה פעם אחר פעם. לאורך השנים, כששיתפתי אותם בכאבים שלי, התגובות שלהם כמעט תמיד רק החריפו את המצוקה: כעס, התכחשות לקושי, ביקורת, חוסר אונים, חרדה או בושה. הרגשות שהציפו אותי, הציפו גם אותם וחזרו אלי כאילו עברו דרך מגבר. היום אני חושבת שאולי התגובות שלהם פשוט נבעו מעודף הזדהות, שלא איפשר להם לקחת את המרחק הנכון, ההורי.
עכשיו אני במקום אחר. עם השנים למדתי להיות אמא של עצמי, וכאשר אני בכל זאת זקוקה לנחמה והרגעה אני פונה קודם כל לבנזוג שלי. אז למה הדמעות שלי זולגות מעצמן למשמע השיר של מירי מסיקה? גם בגלל שהפצע לא הגליד לגמרי, וגם כי מאוד מרגש אותי לדעת שאחי - שחוויות הילדוּת שלו דומות לשלי - מצליח לעשות את זה אחרת.
*
באחד הימים השבוע, באתי לאסוף את הדס מהגן ומצאתי אותה בוכה בכי מר. היא רצתה נואשות ללכת לבקר חבר מהגן, אבל שכחה לקבוע עם מישהו מהילדים לפני שכולם התפזרו. המחשבה על חזרה לבד הביתה ממש איימה עליה.
מסיבה לא ברורה, נדבקתי לגמרי בנואשות שלה והרגשתי מצוקה בלתי נסבלת.
התקשרתי לאמא של דנה:
"היינו שמחים להזמין אתכן אלינו", היא אמרה, "אבל יש בעיה עם ההסקות ואנחנו קופאים כאן."
הייתי נואשת מספיק בשביל להתעלם מהרמז: "לא נורא", אמרתי, "נקפא ביחד."
"אמרת שנקבע ביחד ליום אחר?"
"לא. אמרתי שנקפא ביחד."

וכך היה.
התגובה שלי אמנם חילצה את הדס מהמצוקה שלה, אבל ברור לי שפעלתי בלי שום מרחק מהסיטואציה. הדס הייתה זקוקה שאתמודד עם הרגשות הסוערים שלה ואחזיר לה אותם במימדים הגיוניים ונסבלים, כמו שאמא ציפור מרככת ומפרקת במקור שלה את האוכל שהביאה לגוזלים. אבל אני לא הצלחתי להרגיש שזה לא נורא אם היא תישאר לבד באותו אחר-צהריים.
אז איפה בכל זאת אני מוצאת סיבה לאופטימיות? נדמה לי שיחסית להורים שלי, יש לי מושג טוב יותר מתי אני מפספסת ועל מה אני צריכה לעבוד.

איתך.

עוקבת ומזדהה...

בדיוק קראתי בתור של יאיר לפיד על הסיטואציה הזו שבה אנחנו "לוקחים את החיים של הילד קשה יותר משהוא עצמו לוקח אותם", והרהרתי, איך תופסים את המרחק הנכון? והאם זה אפשרי בכלל?

במשאלה עמוקה שליוותה אותי מאז ומתמיד, לבוא בתקופות של מצוקה לאמא ואבא ולקבל מהם אישור שאני בסדר, שהכל בסדר ויהיה בסדר. להיווכח שהם אוהבים אותי וגאים בי גם כשעצוב ומסתבך.
כמה מוכר. מזדהה.

הדס הייתה זקוקה שאתמודד עם הרגשות הסוערים שלה ואחזיר לה אותם במימדים הגיוניים יותר, כמו שאמא ציפור מרככת ומפרקת במקור שלה את האוכל שהביאה לגוזלים.
כמה חכמה את. תודה על ההארה הזו ‎@}

איזה בלוג מקסים. @}
אני קוראת וחושבת לעצמי: חבל שאי-אפשר ללמוד מנסיונם של אחרים . ואולי רימו אותנו ובעצם אפשר?

ובעניין הגוף: בת כמה הדס?
אינטואיטיבית נדמה לי שיוגה יכולה לעשות דברים מדהימים.

החוויה שלי כילדה היתה מאוד דומה לשלך, אלא שלצערי המורה שלי לא עשתה סלקציה, וכך מצאתי את עצמי
עם 20 ילדות רזות וקלילות (וכמובן עם קוקו מתוח להתפאר, אבל זה כבר מסיפור אחר) שרקדו וצחקקו בטבעיות מרגיזה,
וכאילו בכוונה, המורה היתה מעמידה אותי קבוע בשורה הראשונה, הכי קרוב למראת-האימים, כי זכרתי הכי טוב את רצפי התנועות.

התהליך שעברתי היה ארוך ומפותל, אבל מה שחיסל לחלוטין (כן, לחלוטין) את התחושה הזאת הם שיעורי היוגה.
נדמה לי שמשהו בתורה הזאת מאפשר לראש שלך להיות נוכח מאוד (ואף נחוץ) מצד אחד, ומצד שני מלמדת אותך לעזוב אותו לגמרי
ולהישאר כל כולך בגוף. ואחרי איזה זמן מצאתי את עצמי מחכה לרגעים האלה שבהם הראש כבר לא נדרש ואת באינטימיות מוחלטת עם הגוף שלך.
מהפכני מבחינתי.

ליה חוסכת ממני בדרך כלל את ההתמודדות הזאת כי היא קופצנית וקלילה וספורטאית כמו אבא שלה (מזל שאף פעם לא יהיה לה קוקו מתוח...)
אבל לפני שבוע היא שברה את רגל שמאל, והיא מגובסת עכשיו לגמרי, רק האצבעות בחוץ. הגבלת התנועה הפתאומית הזאת עוברת עליה
הרבה יותר בקלות מאשר עלי, עם מטעני העבר שלי. ברגע שהיא לימדה את עצמה לזוז קצת עם הגבס היא ביקשה "לעשות איתך יוגה, כמו שתמיד"
אז זה לא בדיוק כמו שתמיד, אבל זה מוצלח מאוד. והיא בת שנתיים וחצי.

יש קלפים כאלה (בחנות של דיאדה ראיתי לאחרונה) עם ציורים של תנוחות יוגה מול הדימויים שלהם (נחש, הר, עץ)
ומנסיוני עם אחייניתי כבדת התנועה - נורא כיף לשחק בהם. זה גם לא מאיים כי זה לא רק גופני.

עוקבת ומזדהה...