טוב אז פעם ראשונה שאני "מדברת" על הנושא הזה עם מישהו...זה לא קל לשתף בזה מישהו מהאנשים שקרובים אליי כי אני מרגישה בושה וחולשה.
בן הזוג שלי איתי כבר 3 שנים, יש לנו ילד בן שנה כמעט. הוא עבר ילדות טראומטית ואלימה (אביו התעלל בו פיזית ונפשית במשך שנים) ומעולם לא היה אלים כלפיי פיזית. עם זאת, הוא פעמים רבות מתעלל בי מילולית - קורא לי בשמות גנאי, צועק עליי, מאשים אותי בכל מיני דברים שקורים שלא בהכרח הם אשמתי או אשמת מישהו בכלל.
הוא מודע לכך שיש לו בעיה אבל לא רוצה ללכת לטיפול - הוא כבר ניסה עשרות פסיכולוגים וכולם מטומטמים, כך הוא טוען. הוא תמיד מתנצל אחר כך ומרגיש חרא ואני בוכה המון... לא יודעת כבר מה לעשות.
מה יהיה עם הבן שלנו כשיגדל וגם הוא יעשה טעויות? אני מפחדת שבן זוגי יתעלל גם בו מילולית.
אני לא מצליחה לשכנע אותו ללכת איתי או בלעדיי לטיפול.
האם אני צריכה להפרד ממנו? אם החברים והמשפחה שלי היו יודעים שהוא מתייחס אליי כך היו נכנסים להלם איך זה שאני נשארת איתו, אבל אני אוהבת אותו מאוד והוא אותי ויש לנו ילד משותף - נשמע כמו מקרה קלאסי מהספרים והסרטים על נשים מוכות???
מה עושים?
אשמח לכל תגובה או רעיון

לבסוף מוצאים אהבה
אפשר להתחיל מזה שתקראו את הספר, או אפילו רק את . אפשר גם ללכת לטיפול זוגי בשיטת "אימגו" שפותחה על ידי כותב הספר. מציעה לא לשלוח אותו לטיפול לבד אלא לעבוד על הזוגיות והיחסים יחד.

טוב אז פעם ראשונה שאני "מדברת" על הנושא הזה עם מישהו את עושה צעד ענק. מכאן כבר יקל עלייך לשתף אחרים. חשוב שלא תהיי לבד עם המטען הלא פשוט.
אהבה

אני לא מצליחה לשכנע אותו ללכת איתי או בלעדיי לטיפול.
אם זה המצב, הייתי מציעה לך להתמקד בעצמך. כלומר בעבודה שאת יכולה לעשות עם עצמך.

בין אם תישארו ביחד ובין אם לא - כל עבודה כזאת שתעשי עם עצמך תשפיע בדרך זו או אחרת על הדינאמיקה בינכם ועל דרך ההתנהלות שלו מולך, ובהמשך גם מול הילד/ים שלכם. אבל הכי חשוב - היא תשפיע עלייך: את לא תישארי אותו אדם שהיית כתוצאה מהאתגר שאת ניצבת בפניו כרגע.

[ואם תסתכלי על זה מנקודת מבט רחבה יותר, נקודת מבט שהיא רחבה יותר מהרצון הנקודתי לשנות את ההתייחסות שלו אלייך, ניתן לומר שאולי עדיף כך. כלומר, יש לך פה איזושהי מתנה בעצם אי-ההסכמה שלו לטפל בעצמו. הוא לא מותיר לך ברירה אלא לעבור משהו עם עצמך. מה שאני בעצם רוצה לומר זה, שבמובן מסויים נקודת הפתיחה הזאת יכולה להראות בעייתית (כי הוא לא משתף איתך פעולה) אבל במובן אחר זו עשויה להיות גם נקודת פתיחה מבורכת.]

הכיוון שהייתי בודקת הוא מי את (מה את משדרת, מהי ההוויה שלך), מי היא את, מי היא האשה הזאת שמולה מישהו מרשה לעצמו להתנהג כך. עכשיו, ברור שאפשר מיד לומר שהוא כזה, שהרקע שלו הביא להיות כזה, ושהוא מוקד הבעיה ולא את. אז כמובן שהוא כזה. אבל להתמקד בזה, ולהשאר רק עם זה - סביר להניח שלא יקדם אותך הרבה.

לכן, השאלה שלדעתי חשובה לך, מנקודת מבט ששמה דגש על ההתפתחות האישית שלך (ולא על מי אשם, או מי בעייתי יותר), היא - מה זה הדבר הזה בך, במי שאת - שמאפשר לסיטואציה הזאת להתקיים. כאשר את מתבוננת ובוחנת את העניין, נסי לא להיתפס רק לפעולות שלך, אל מה שאת עושה - אלא לבחון בעיקר את מי שאת, את מה שאת משדרת, את האנרגיה שקיימת בך. וכמובן המשקפיים שדרכם כדאי לעשות התבוננות שכזאת, הם משקפיים נטולי כל האשמה או גינוי עצמי .

אם הכיוון הזה מדבר אלייך ותרצי לבחון את העניין מנקודת המבט הזאת, אשמח להמשיך איתך את קו המחשבה הזה.

האם אני צריכה להפרד ממנו?
מה אומר לך הלב שלך? כלומר מהי התחושה הפנימית העמוקה שלך. לא מה הרציונל אומר, לא מה הראש אומר, לא מה אחרים אומרים. מה את עמוק בפנים יודעת שנכון לך? לקום וללכת או להישאר ולשנות את המצב מבפנים?

אבל אני אוהבת אותו מאוד והוא אותי ויש לנו ילד משותף - נשמע כמו מקרה קלאסי מהספרים והסרטים על נשים מוכות???
כן קצת
אני מצטרפת לחלק מדעתה של עירית,אם מישהו לא רוצה ללכת איתך לטיפול תלכי לבד.
כתבת שמעולם לא היה אלים כלפיך פיזית ,השאלה היא אם את רואה את זה בדרך ונראה לך שהוא רק בשלב ההתחממות וזה קרב כי אם כן אני חוששת שדעתי היא שכדאי לך לעזוב לפני שזה יתממש.

וגם
התעללות רגשית או נפשית: היא גרימת נזק ליכולת החשיבה והשימוש בהגיון של הקורבן וליכולתו להרגיש,
הפחדות, ביזוי והשפלה, או הפגנת יכולת טוטאלית. התעללות נפשית היא זלזול שיטתי בערך העצמי של הקורבן.
זה נעשה תוך מניעת חיבה, שימוש בכינויי גנאי, השפלות, איומים, התעללות בחיות מחמד, סירוב לדבר, הפגנת
קנאה קיצונית, הוצאת כעס על בת-הזוג בקשר לילדים, מניעה מהקורבן של קשר עם חברים, הגבלת זמן, מניעת
כסף ועיסוק בתחומי התעניינות, ולהתנהגות שמרמזת על הקורבן שהיא מטורפת. התעללות נפשית היא הקשה ביותר
לזיהוי בקרב נשים.
מתוך
http://www.sahar.org.il/[po]domestic violence[/po].asp

ובהמשך למה ש-אילה כתבה: שדעתי היא שכדאי לך לעזוב לפני שזה יתממש.

אני רוצה להוסיף בהמשך למה שכבר כתבתי, שגם לדעתי המצב הזה לא ראוי שימשך.
ושכדאי לך לעזוב.
השאלה היא את מה לעזוב.

את מערכת היחסים, או את הדפוס שלך שמאפשר לדבר כזה לקרות מולך, או את שניהם כמובן.
כי הוא, מי שהוא, גם אם יעזוב את הבית, תמיד ימשיך להיות האבא של הבן שלך, ושותף שלך להורות. ואַת, מי שאַת, תמיד תמשיכי להיות איתך. כלומר, הפוטנציאל להתעללות בכם קיים גם אם לא תגורו ביחד, גם מצידו וגם מצד בן זוג אחר שתתאהבי בו - כל עוד לא עשית סוויץ' פנימי.

מאוד מתחברת למילים של עירית.
יש לי חברה שלפי התיאור שלך עברה ועדיין עוברת התעללות דומה מאוד.
היום היא עם חמישה ילדים,בלי הערכה עצמית,הוא הצליח לשכנע אותה שהיא סמרטוט.
היא חולמת שישתנה,היא באמת מצליחה באופן מדהים לראות את הנקודות הטובות שבו (יש מן הסתם לכל אדם אבל כשאני רואה אותו אני רק חשה את האיום ואת האלימות המוסווית)
היו לה אפשרויות לעזוב אותו,היתה לה תמיכה רגשית מהמון חברים בישוב ואפילו מגורמי רווחה.
היא בוחרת להשאר,כי ההתמודדות עם הגירושין מאוד מורכבת כשיש ילדים ובמיוחד מול אדם שלא משתף פעולה עם אף-אחד,הוא הרי יודע הכל יותר טוב וכולם מטומטמים...
כל יום נוסף שהיא שם מחליש אותה ומוריד את הרצון להאבק על החירות הבסיסית לה היא ראויה.
אם את בוחרת להשאר קחי בחשבון דבר אחד-הוא לא ישתנה,הוא לא מודע לכך שמשהו לא בסדר אם את מוכנה לחיות במציאות כזאת תביני שהאדם היחיד שיכול כרגע להשתנות-זאת את.

את מוכנה להשאר כך,מושפלת ,חסרת הערכה ?
האם את לא ראויה לחיים טובים יותר??

אבי הוא אדם כמו שאת מתארת, לא השתנה. אמי ואנחנו חשבנו אולי ישתנה כשהוא יהיה מבוגר יותר.
מאז שאני זוכר תמיד היה אותו הדבר, אחותי טוענת שהמצב החמיר, אני טוען שנשאר אותו הדבר,
אמי היא ההפך המוחלט ממנו ובוכה המון המון.
אני ואחותי למדנו לספוג יחס מחורבן כזה של צעקות והתרגזות ועצבים ושבירת חפצים ואיומים בסילוק וכו' וכו', מתוך כבוד אליו בכל זאת.
אח שלי מנותק מההורים. האישה שהוא בחר להתחתן איתה לא מצאה חן בעיני ההורים, עיצוב החופה לא מצא חן בעיני ההורים, הצלחות לא מצאו חן בעיני ההורים, וכולם בהתארגנות לחתונה שמעו את ההתרגזויות הצעקות הרמות וזה מאוד מביש לכולם, סך הכל היו המון התפשרויות עם ההעדפות של ההורים לעיצוב החתונה, עד שהכלה ממש ממש התעצבנה שזו החתונה שלה! וזו באמת החתונה שלה! ולא של ההורים שלי, החתן והכלה יכולים להתחשב, אבל גם הם יכולים להתחשב! (דבר שבד"כ אנחנו הילדים נותנים לשכוח, גם הוא יכול להתחשב, ולא לצעוק)
הדעה שלי בתור מי שחווה בתור ילד, אם את לא רואה שום שיפור, מעבר לרצון לשיפור אלא שיפור אמיתי, סביר להניח שתחיי עם המון דמעות.
לאמא שלי זה לא שינה ולא משנה, עבורה זהו בעלה אפילו שהוא צועק ומקלל והיא בוכה, "הוא לא עושה את זה מתוך רוע" כדבריה, אז חיים איתו גם ככה.

גם אבא שלי כזה. הוא נחמד בצורה יוצאת דופן לכולם. נראה איש רגוע שקט ועדין. אבל מאז שאני זוכרת את עצמי מדי כמה חודשים הוא מתפרץ באלימות מילולית ונפשית כלפי אמי. הוא שובר רהיטים. מעליב ופוגע, מאשים אותה בדברים שקורים לו (אין מים חמים, נתנה לו לדבר בטלפון עם אחותי (בתו) כשהוא היה עייף, החולצה שהוא רוצה ללבוש בכביסה, אין מספיק לחם, ועוד כהנה וכהנה האשמות). הוא נהיה עיוור מזעם, משתולל, צורח, שובר דברים. פחד אלוהים.

אמא שלי מספרת שזה ככה כבר שנים. כל פעם שהא מתפרץ היא מתכווצת. מנסה לענות, רואה שאין עם מי לדבר, מתכנסת בעצמה וממררת בבכי. זה נורא קשה לראות, אבל זה הסיפור שלה. אין מה לעשות.

אני לא חושבת שהיא תעזוב אותו. אני יודעת שההתפרצויות שלו פוגעות לה מאד באיכות החיים. אני לא חושבת שמישהו צריך לחיות תחת חרב מתנופפת. אני יודעת שזה גם פגע בי בתור ילדה ומתבגרת. הקשר שלי איתו מאד רופף..(חייבת לסיים. בוכים)

רק רציתי לומר שאני עם 3 ילדים במצב דומה מאוד לשלך וכל יום שעובר מרגישה שאני חיה חיים של מישהי אחרת ואני זו לא אני.
ככל שהזמן עובר קשה יותר לעזוב

הייתי שם, עזבתי. עדיין סוחבת איתי לא מעט... לא היו ילדים תמונה. הייתי שם פעם שנייה, עזבתי, גם שם לא היו ילדים בתמונה. לילד לא מגיע. טפלי בעצמך.

אני אותו מישהו מלמעלה.
נתקלתי בחיי גם בנשים מעצבנות ומנג'סות בצורה קטסטורפלית אגב,
שם אין פלא שהבעל מתעצבן, סך הכל גם לו יש סף, שווה לבדוק אולי גם לכן יש חלק בזה.
אני יודע שבזוגות מסוימים האישה מנג'סת ומנג'סת כל כך עד שקשה לו גם כבר, והוא מתפוצץ, גם הוא בן-אדם.
בכל מקרה לא נראה כמו המקרה הספיציפי הנ"ל, ולא מה שהיה אצלי בבית, אבל גם זה קיים ושווה בדיקה עצמית.

תודה רבה על כל התגובות והתמיכה מכולם.
ציף-ציף - הוא כן מודע לכך שמשהו לא בסדר, פשוט קשה לט לעשות את הצעד וללכת סוף סוף לטיפול. הוא ממש עצוב כל פעם שמשהו כזה קורה ומדבר על לעזוב אותי כי לא מגיע לי מישהו כמוהו. אבל איכשהו אנחנו נשארים ונשארים כי חוץ מהתקפי הזעם הוא בנאדם מקסים, אבא מקסים (עם כי חסר סבלנות לעיתים) ובחור חכם ויצירתי ורגיש עם חוש הומור וכו וכו. רק הפן הזה באישיות שלו קורע אותי לגזרים והורס את המערכת יחסים ביננו.

עירית לגבי שאלתך:
אין לי ספק שהאישיות שלי מאפשרת ומעצימה את ההתנהגות שלו כלפי. אני בנאדם חסר אסרטיביות לחלוטין, מאוד מופנמת וקשה לי לדבר על הרגשות שלי. אני גם חושבת מאוד לאט, ולכן קשה לי "לענות" לו ולטענות שלו באותו הרגע ורק לאחר זמן רב של חשיבה על הנושא אני יכולה להגיב.
אני בוכה בקלות גם: כמו שהוא כל דבר קטן שמעצבן אותו הוא צועק, כך אני ישר מתחילה לבכות ולדמוע והוא שונא את התכונה הזו בי. (וגם אני).

קשה קשה כל כך לעזוב אותו אבל הייתי רוצה להשתנות בעצמי - להיות בנאדם חזק ואסרטיבי שלא נותן שידברו אליו ככה. אבל איך עושים את זה? אני מודעת לכך ומנסה לעבוד על זה כבר שנים, מול כל מיני אנשים, לא רק מולו (הורים, חברים לעבודה, חברים)

כואבת,
כן זה כואב מאוד לגלות שאת אישה מוכה. גם אני עברתי את התהליך הזה.
אחרי שלוש שנים איתו כבר הייתי סמרטוט. השינוי היה הדרגתי:
הצעד הראשון היה שאיכשהו העזתי לפנות למרכז לטיפול באלימות במשפחה, הודיתי בפני עצמי ואחרים שאני סובלת מאלימות וקיבלתי אישור לכך.
אח"כ, בהריון של בני השני, הבנתי שאני רוצה לעזוב אותו, לצאת מהגיהנום הזה. הבנתי שכדי להצליח לעשות את זה אני חייבת להתחזק, לאהוב את עצמי יותר, להבין איך אני נותנת לזה לקרות. הלכתי לטיפול שכולל עבודה עם הגוף כי טיפולים שהם רק מילוליים לא הצליחו לגעת ברבדים העמוקים של הבעיה. אני הבנתי שהגוף שלי ספוג באלימות המילולית והפסיכולוגית של אמא שלי כלפיי ולכן אני לא יודעת לעצור את האלימות שמופנית כלפיי היום, כמו שכילדה לא ידעתי לעצור אותה.
אחד מהרגעים שעשו לי סוויץ' היתה פגישה עם עו"סית שאמרה לי: "את מספרת לי כמה הוא מתעלל בך ואני רואה איך את מתעללת בעצמך." הרגשתי כאילו נתנו לי פטיש כבד על הראש. איך זה יכול להיות ?! אני עושה את זה לעצמי ?! זה לא הוא הרשע ?! וזה היה הסוויץ'. 24 שעות אחרי המשפט הזה, אחרי שבכיתי והתאבלתי על השנים שביזבזתי בתקוות שוא שהוא ישתנה, החלטתי שאני מפסיקה להתעלל בעצמי. וכדי לחזק את ההחלטה הזכרתי לעצמי שאם אני לא אעשה את השינוי עכשיו יש סיכוי שהילדים שלי ילמדו ממני וימשיכו את השרשרת: יתעללו בעצמם. כאישה ואימא יצאתי למאבק על כבודי, על שפיותי, על עצמי.
לפני כשנה הוא עזב את הבית. עדיין יש מצבים שבהם אני שוב מתעללת בעצמי ונותנת לו להתקרב אליי ולהתעלל בי. אבל אני מזהה את זה מהר וגם מפסיקה את זה מהר. הילדים שלנו עברו תקופה של צער על הפרידה מאבא אבל במקביל הם גם יותר רגועים וזוכים לאמהות טובה יותר.
אל תתעללי בעצמך. מגיע לך יותר!!!

התגובה שלי למעלה נכתבה לפני שראיתי את התגובה שלך. אם את תהיי ברורה עם המסר שאת לא מסכימה להמשיך להתעלל בעצמך, אז אולי, אולי הוא ימצא בתוכו את הכוח ללכת לטיפול, לבד או איתך (למישהו שמתמחה בטיפול בגברים עם בעיית אלימות, לא למטפל "רגיל").

הוא ממש עצוב כל פעם שמשהו כזה קורה ומדבר על לעזוב אותי כי לא מגיע לי מישהו כמוהו.
אני רוצה להציע לך לא ליפול לפח הזה.
אין לי ספק שהוא עצוב, אבל לדעתי יש משהו בתגובה של "להיות עצוב" שהוא ביטוי של הימנעות מלקיחת אחריות. להיות עצוב זה במילים אחרות לומר: "עשיתי טעות, פגעתי בך, ועכשיו כדי לכפר על זה אני אהיה עצוב בתגובה". הבעיה היא שבזה זה מסתכם. ב-להיות עצוב ולא באמת לעשות עם זה משהו. כמובן שזה לא נעשה במודע או מתוך כוונה רעה, אבל זה דפוס שמשאיר אותו (ואותך) בלופ של הונאה עצמית. ההיאחזות הזאת ב'עצב' היא דרך להימנע מליצור שינוי.

ברמה המעשית, את יכולה להתחיל להבחין בזה כשזה קורה, ולזהות בזמן אמת את הדינאמיקה הקבועה: הוא פוגע בך, נהיה עצוב כדרך להמנע ממשהו אחר, ושום דבר מעבר לזה. ואת בתגובה - משתפת עם זה פעולה. שימי לב מה קורה לך מול העצב שלו. כיצד את מגיבה אליו. מי את הופכת להיות. רק להתבונן כצופה מהצד. רק להבחין בזה, ושוב, גם כאן - ללא גינוי עצמי.

ההתבוננות שלך על שניכם מהצד יכולה לאפשר לך לאט לאט להפסיק ולשתף פעולה עם הדפוס הזה. כי גם זה, אפילו תגובה כזאת, זה משהו שאי אפשר בשום פנים לעשות לך אם את לא משתפת איתו פעולה. אי אפשר לעשות לך שום דבר ש את לא מאפשרת אותו. אפילו לא "להיות עצוב" כדרך התנהלות מולך.

והוא שונא את התכונה הזו בי. (וגם אני).
שם בעצם הייתי מתחילה את המסע.
בלאהוב אותך.
בביסוס אמונה פנימית מוצקה שאין שום דבר בך שראוי לשנוא, ושאת ראויה להתייחסות מכבדת. נקודה. בלי קשר לשום דבר. בלי קשר לזה שאת נוטה לבכות בקלות או לכל דפוס כזה או אחר שלך. כי כל עוד האמונות שלך על עצמך ספוגות באי-אהבה (אי-אהבה במקרה הטוב ותיעוב עצמי במקרה אחר), את באופן בסיסי לא מאמינה שמגיע לך שיתייחסו אלייך בכבוד.
שם הכל מתחיל ומשם גם הדברים יכולים להתחיל ולהשתחרר.

הייתי רוצה להשתנות בעצמי - להיות בנאדם חזק ואסרטיבי שלא נותן שידברו אליו ככה. אבל איך עושים את זה? אני מודעת לכך ומנסה לעבוד על זה כבר שנים, מול כל מיני אנשים, לא רק מולו (הורים, חברים לעבודה, חברים)
ראי את הערתי לעיל.

היה לי בן זוג מתעלל מילולית.
עברתי תהליך בעזרת דברים שקראתי באתר אינטרנט, שמצאתי לפי verbal abuse
החלטתי לעזוב אותו. לקחתי את הילד ונסעתי, השארתי מכתב.
הוא ניחש איפה אני וטילפן אלי, בכה, היה מוכן סוף סוף לייעוץ זוגי.
הלכנו לנעמ"ת למרכז לאלימות במשפחה. אני לטיפול משלי, הוא לעובד סוציאלי לשיחות משלו.
היה שינוי גדול, בעיקר מפני שאני השתניתי מאוד, הבנתי מה קורה, הבנתי מה הוא עושה, הבנתי באמת עמוק בפנים שלא מגיע לי היחס הזה, שזו התעללות, הגבתי אחרת. הוא הבין שהוא עלול לאבד אותי, כי הייתי ממש רצינית כשנסעתי.
אנחנו ביחד, אוהבים מתמיד, ורק בגלל הדף הזה נזכרתי שהוא פעם היה מתעלל.

עוד אחת שהיתה.
שמחה בשבילך שחוללת את השינוי בתוכך ובזוגיות.
אני מאמינה שאנשים משתנים.

בזוגיות הקודמת שלי, ארוכת השנים, חוויתי התעללות מילולית. חוויתי טרור נפשי. חוויתי טרור מיני.
היה רגע בו הונח עוד עלבון קטן על כתפי ואז לא יכולתי לשאת יותר.
אצלי הכל התפרק. אני לא רציתי להיות יותר שם.
אני הלכתי.

לקח לי כמה שנים להוציא את האישה שמאפשרת התעללות בה מתוכי.
לקח לי כמה שנים למצוא את האישה החזקה שבי, האישה עם הכוחות.
הייתי צריכה לסלוח לעצמי על מי שהייתי. אני עדיין בדרך אבל במקום ממש טוב.

יש לי בן זוג מדהים שמכבד ומעריך אותי באמת.
זה אפשרי.

אני פתחתי הבוקר את המחשב וחיפשתי התייחסויות חדשות לדף הנ"ל כדי לקרא מה אני יכולה לעשות בבייתי, ולהתחזק מכם. תודה

לגבי מה שכתוב בתחילת הדף,

אני מאוד מאוד מסכימה עם עינין השינוי העצמי, זה לטעמי באמת המקום להתחיל ממנו, מתוך ניסיון אני אומרת את זה, גם אצלי יש דפוסים מכאיבים, שכמובן באים אי שם מהעבר, ואנחנו (לטעמי בעיקר אני), עובדים מאוד קשה על מנת לשפר, לשבור ולבנות מחדש.

וכן גם אני חשבתי לעזוב, כי בעצם ראיתי שאני פשוט לא מאושרת, הוחלט, קודם כל טיפול זוגי - כבר כמה חודשים, ומעבר לזה דד ליין לעצמי, אם יש שיפור בתום הדד לין ,כזה, שאני אומרת לעצמי, אוקי שווה להמשיך ולהשקיע , נהדר, אם לא אז חושבים ברצינות לאן הלאה,
גם אצלי אין ספק בקיומה של אהבה, ויחד אם זאת לעיתים ישנם מצבים שפשוט אחד מבני הזוג כל כך משתנה שהוא לא מסוגל אפילו לעוד שנייה לסבול התנהגויות ,שבעבר בלי לחשוב אפילו שיתף איתן פעולה.

אם זה יכול לעזור למישהיא מכן, חלק ממה שעזר לי זה: להתבונן, לא להגיב מיד,לפעמים אפילו ממש להגי אני צריכה לחשוב על זה ואז לנסח תושבה כל כך שונה ממה שהיה יכול להיות בדר"כ, לתת לדברים לחלחל, לנסות לחוש את הגוף
מה מרגיש? איפה כואב?, למה קשה לנשום?, תפסתי שאני חיה בחרדה כבר המון שנים, לא באמת מסוגלת להיסתכל למה שקורה בעינים מופכחות , כי אני פשוט פוחדת, מבוהלת, מה עלול להיות בהמשך, יותר ויותר מצליחה לראות מה מגיע לי, איפה לא נעים לי מה שעושים, כמובן שגם מילולית (במקרה שלי לא היתה פיזית ) למילים לטעמי יש לא פחות השפעה, לעיתים אפילו יותר.

יישר כוח המתמודדות, אני חושבת שכל אחת ואחת מכן היא אמיצה , וגדולה מהחיים.

וואו, קשה להאמין כמה נשים עוברות את אותו הדבר!
הדברים שתיארתן כל כך דומים למה שעובר עליי עם בן-זוגי שהרגשתי כאילו אני רשמתי את הדברים.
בימים האחרונים חל שיפור מסויים, לא יודעת אם "אמיתי" שיחזיק מעמד או רק "קוסמטי" זמני. הוא פתאום שם לב יותר לדפוסים המתעללים של עצמו ואני ממש רואה אותו תופס את עצמו בא להגיד לי משהו תוקפני, לוקח נשימה ומנסח מחדש. עדיין יש הרבה האשמות וכדומה, אבל אני לוקחת את זה גם יותר בקלות. מבינה שלדברים לוקח זמן.
יותר מהכל אני מפחדת שהוא יעשה את זה לילד שלנו כשיהיה גדול מספיק לדבר ולהבין.
עוד אחת שהייתה שם - את זוכרת את השם של האתר שדיברת עליו? אשמח אם תכתבי לינק.

ו"מישהו" לגבי הערתך, אני מקווה שאני האישה המנג'סת שאתה מדבר עליה, אבל לדעתי זה מסוכן לתת צידוקים כאלה או אחרים להתעללות מילולית. תאמין לי שגם הבן זוג שלי יודע לעצבן, אבל יש דרכים אחרות להביע עצבים או תסכול מעבר להאשמות, צעקות, קללות.

ומה כשהילד יהיה יותר גדול ומרגיז? ופחות חמוד ופגיע? ועדיין יהיה אפשר גם לפעמים להרים עליו איזה יד...
אני מציעה כל טיפול, אבל טיפול.
זה יכול להיות גם סדנת חינוך שמדובר בה על איך להתמודד עם הילד ובעקיפין זו עבודה עצמית.
מה עם האקדמיה הדיאלוגית של דני לסרי. תבדקי את זה, נראה לי שווה.

_וואו, קשה להאמין כמה נשים עוברות את אותו הדבר!
הדברים שתיארתן כל כך דומים למה שעובר עליי עם בן-זוגי שהרגשתי כאילו אני רשמתי את הדברים_

נתתי לבן זוג לקרוא את הדף (תודה לכואבת על הפתיחה, זה דורש הרבה אומץ שלא היה לי)
אנחנו אישית מתחילים טיפול, ובמידה שזה לא הולך - החלטתי להיפרד.
מרגישה שאני ראויה לחיות חיים טובים ושמחים יותר.

המרגיעון אומר:כולנו משפחה אחת. בהצלחה לכולנו!

בימים האחרונים חל שיפור מסויים, לא יודעת אם "אמיתי" שיחזיק מעמד או רק "קוסמטי" זמני. הוא פתאום שם לב יותר לדפוסים המתעללים של עצמו ואני ממש רואה אותו תופס את עצמו בא להגיד לי משהו תוקפני, לוקח נשימה ומנסח מחדש.
את אומרת לו את זה? פידבק חיובי בד"כ עוזר הרבה יותר מפידבק שלילי. זה שינוי שקשה לו, תגידי לו שאת רואה את זה.

ואם כבר, שימי לב שאת גם מכירה במאמצים ובהצלחות שלך. למשל זה:
אני לוקחת את זה גם יותר בקלות. מבינה שלדברים לוקח זמן.
כ"כ לא טריוויאלי.

טוב, אני לוקחת בחזרה את התקוות לשיפור. הוא אמנם השתדל (ואמרתי לו שראיתי את זה) אבל ה"טריגר" המתאים הוציא היום שוב שפע של צעקות וחוסר סבלנות וסובלנות מצידו.
אזרתי אומץ וסיפרתי לו שפתחתי את הדף הזה בבאופן ושפתאוןם גיליתי שמלא נשים עוברות את זה. וגם קראתי בכל מיני אתרים שמצאתי בגוגל לפי החיפוש של verbal abuse
מסתבר שהוא מקרה "קלאסי"! זה פשוט היה מפחיד לקרוא את זה! היו שם "סימנים שמזהים התעללות רגשית" ואני חושבת שהקשר שלנו קיבל 90 במבחן...
סיפרתי לו את כל זה ובסוף ביקשתי שנלך יחד או לחוד לטיפול.
הוא לא ידע מה להגיד, שתק הרבה זמן ובסוף הלך.
כרגע הוא עדיין חושב על זה, הוא אמר שהוא עוד לא החליט איך להגיב.

וכל הכבוד על האומץ!
החלטת שאת לא רוצה יותר לחיות ככה. זה צעד גדול, ענקי!

ועוד כמה לכולכן!
אלה החומרים שמהם משנים את החיים, אני מורידה בפניכן את הכובע.

כואבת,
את אישה אמיצה!
נראה שבאמת עשית צעד ענקי בתוכך. וזה הכי חשוב.

מה זה הדבר הזה בך, במי שאת - שמאפשר לסיטואציה הזאת להתקיים
לא התעייפנו מהאשמת הקורבן? חשבתי שזה כבר פאסה. לדעתי הרבה יותר מועיל להתמקד באחריות האישית לשינוי המצב, מאשר לטפח אשמה מיותרת.

אדמה טובה,אין כאן האשמה,אלא התבוננות עם מודעות שתעזור לה להיות במצב טוב יותר.
הייתי קוראת לזה אחריות במקום האשמה.

שלום כואבת יקרה!

הסיפור שלך הזכיר לי את הורי היקרים. קשה לי להגיד שאבא שלי "התעלל",זו מילה כל כך חזקה, אני לא יודעת כמה הוא היה מקבל במבחן
אבל בשבילך, וגם בשביל בן זוגך, אם במקרה הוא קורא את הדף הזה, אני רוצה לתאר קצת את החיים במשפחה כזאת מזווית ראיה של ילד.
זה קשה.
היום הזכרונות רחוקים, ואני לא רוצה לגעת בהם (ההורים שלי התגרשו), אבל יש רגעים שחרוטים עמוק.
אלימות פיזית מעולם לא היתה אבל ההשפלה, התפרצויות הזעם הבלתי ברורות הפכו אותי במידה רבה לפחדנית, מעולם לא יודעת איזה גפרור יצית את הבערה, מפחדת לבטא את עצמי...
ההזדהות הטבעית שלי היתה עם אימא, הצד החלש והנפגע ללא הרף, וזו היתה הזדהות מאוד בעייתית.
תמיד, גם ברגעים "משפחתיים" , "שמחים", ידעתי שזה יתקלקל,
זה אמנם התחיל בכעס כלפי אימא אבל המשיך להתפרצויות כלפינו הילדים, במקרים שהורה אחר היה יכול לצחוק עליהם או לפחות להעיר עליהם בצורה מכבדת.
כמובן שאימא ספגה את האמירות המשפילות ביותר. כילדה זכור לי מאוד הניסיון העגום שלי לעקוב אחרי מריבות של הורים אחרים, כדי להבין אם אנחנו "נורמליים"...

כשאוהבים את שני ההורים, התוצאה היא חיים של בכי, של כאב פנימי עצור, כעס עצום שלא ניתן לבטא בשום דרך.

כאשר עברו השנים הבנתי שאימא שלי היתה יכולה להלחם בזה,
כבוגרת אני מזהה את חוסר הבטחון העצום שלה
אני לומדת שהיא עצמה לא קיבלה מספיק חום ואהבה מהוריה שלה
אני מבינה שהיא השלימה עם היחס הזה כי היא חשבה שזה מה שמגיע לה.

אבא שלי הוא אדם נפלא מופלא וחכם, טוב לב וכליל המעלות, אבל מעולם לא למד לשלוט בכעסיו ולבטא אותם בצורה סבירה, או לחילופין גם
להבין שהכעס הוא מיותר בכל כך הרבה סיטואציות, שזה לא חלק אמיתי ממנו, שהוא יכול להרשות לעצמו לנשום אוויר ולחייך יותר.
אם הוא היה עושה את זה בצעירותו, סליחה, אם הם היו מטפלים בזה יחד, אני בטוחה שהייתי יכולה להיות אדם הרבה יותר מאושר ממה שאני היום,
הרבה יותר שלם ונותן לעצמו מקום.

אני מחזקת אותך בכל אשר תלכי, אולי זה הרגע שלך להרים ראש ולתת לעצמך את כל האהבה שאת ראויה לה.
אולי הגבר שלך צריך להבין את החולשה האיומה שמבטא הכעס האימפולסיבי, ולקחת את העניינים לידיים עכשיו כדי לזכות בחיים מאושרים ואכותיים פי כמה.

בהצלחה לשניכם.

לא התעייפנו מהאשמת הקורבן? חשבתי שזה כבר פאסה. לדעתי הרבה יותר מועיל להתמקד באחריות האישית לשינוי המצב, מאשר לטפח אשמה מיותרת.
כמו ש-ציפ ציף כתבה: אחריות. ולא אשמה.

זו גם הסיבה שבגללה הדגשתי בשתי ההודעות שלי -

1. וכמובן המשקפיים שדרכם כדאי לעשות התבוננות שכזאת, הם משקפיים נטולי כל האשמה או גינוי עצמי
2. רק להבחין בזה, ושוב, גם כאן - ללא גינוי עצמי.

.

כואבת יקרה,
אני מצטרפת ל- כל הכבוד על האומץ!

הוא לא מוכן ללכת לטיפול. יש לו בעיה עם זה שפסיכולוגים לוקחים המון כסף כאילו "עושים קופה" על אנשים עם בעיות נפשיות.
החלטתי ללכת בעצמי לאיזשהו יעוץ, רק כדי לא להשאיר בבטן ואולי כמו שעירית הציעה, לעבוד על עצמי גם.
נראה לאן זה יתפתח מכאן.
אם המצב ישאר כמו שהוא אני אעזוב, אבל הבעיה היא שאני באמת באמת אוהבת אותו המון. אני חושבת שהוא אבא מדהים ובן אדם מיוחד מאוד ויש לנו שותפות אמיתית בראיית העולם הכללית שלנו. לא הייתי רוצה לזרוק את כל זה לפח אבל אני צריכה כבוד והערכה ואמפתיה,שכרגע אני לא מקבלת מענה לצרכים האלה.

אני די בטוחה שיש טיפול של ויצו לגברים אלימים ובכל מקרה יודעת שיש טיפול שניתן על ידי עובדים סוצאליים ולא על ידי פסיכולוגים אם זה רלוונטי לדעתו אז אני אברר על זה או לפחות אברר איפה מבררים
(האקס שלי עשה על זה סרט )

הוא לא מוכן ללכת לטיפול. יש לו בעיה עם זה שפסיכולוגים לוקחים המון כסף כאילו "עושים קופה" על אנשים עם בעיות נפשיות.
אפשר אולי למצוא פתרונות מסובסדים, למצוא טיפול אלטרנטיבי, או לעבוד על התפיסה הזאת. השאלה היא אם זו סיבה או התחמקות.

וגם - האם הוא חושב שרופאים "עושים קופה" על אנשים חולים? ואם כן, זה מה שימנע ממנו ללכת למיון אם יש לו דלקת בתוספתן?

זה מה שימנע ממנו ללכת למיון אם יש לו דלקת בתוספתן
אני חושבת שהבעיה היא ש לו לא כואב. אז אין לו בעיה להחזיק בשפע של עקרונות.

_החלטתי ללכת בעצמי לאיזשהו יעוץ, רק כדי לא להשאיר בבטן ואולי כמו שעירית הציעה, לעבוד על עצמי גם.
נראה לאן זה יתפתח מכאן._

מחזקת אותך.
את עושה את הדבר הנכון.
זה לא הזמן להרים ידיים מהחיים המשותפים שלכם ביחד.
מחזיקה לך אצבעות.

יש לו בעיה עם זה שפסיכולוגים לוקחים המון כסף כאילו "עושים קופה" על אנשים עם בעיות נפשיות.

הוא פוחד מהשינוי שהוא עומד לעבור.

הספר "מילים הורגות" של גוטספלד-מנוח. מצאתי את הספר הזה אצל אמא שלי, שחיה עם אבי, שמתנהג כמו בעלך. קראתי אותו בנשימה אחת. מתאר את הדפוסים. מחדד את ההרגשה שאת לא לבד.

בהצלחה.

פלונית לרגע, גם אני. על כל מה שכתבת !

הנה, קצת על הספר מילים הורגות

אני חושבת שהבעיה היא ש לו לא כואב. אז אין לו בעיה להחזיק בשפע של עקרונות.
ברמה מודעת זה נכון. ברמה לא מודעת, עמוק בתוכו מאוד מאוד כואב לו ובגלל שהוא לא יכול להיות עם זה במגע הוא גורם לך להרגיש את זה. גם לזה הוא לא מודע.
הבעיה היא שלטיפול הולכים רק מתוך מודעות לכאב ולסבל ולכן מה שיש לו ברמת הלא המודע לא יעזור לו לפנות לבקש עזרה... השורה התחתונה: אל תחכי לו! ואל תבזבזי על זה אנרגיה. שימרי אותה לתהליך שלך עם עצמך...

קוראת, כואבת, בוכה, מנסה לראות ולהבין איפה זה פוגש אותי.
נזכרת שגם אני כבר שמתי לעצמי כמה דד-ליינים, והם עברו ואנחנו עדיין יחד.

אני לא חשה כנועה מול אלימות שלו.
אצלנו יש פשוט ה-מ-ו-ן צעקות.
אני למדתי איתו, מולו ובעזרתו לבטא את כעסיי כמו שלא ידעתי מעולם. שזה טוב, אבל יש גבול.

מבולבלת.

יש לו בעיה עם זה שפסיכולוגים לוקחים המון כסף כאילו "עושים קופה" על אנשים עם בעיות נפשיות.

הוא צודק. מהכרות עם התחום ועבודה עם פסיכולוגים הוא צודק לגמרי. צריך או למצוא בנרות מישהו באמת טוב והוגן או ללכת לטיפול חינם ויש טיפולים חינם. במרכז לבריאות הנפש באיזור המגורים שלכם למשל או במרכזי יעוץ למשפחה לא ממש זוכרת איך קוראים לזה. בקיצר מגיע לכם טיפול חינם מהמדינה, תתחילו לברר על זה.
אני למדתי אצל ד"ר לעבודה סוציאלית שהיא מגשרת והיא מדהימה. אם את רוצה אתן לך את השם שלה. אני לא יודעת אם היא מטפלת אבל שווה לברר, והדבר היחיד שמרתיע אותי זה שבגישור עובדים בד"כ על איך להתגרש ולכן אולי היא תבוא לטיפול כזה עם משקפיים מראש שרואים גירושים.

ממליצה מאד על ספר בשם:
נשים שאוהבות יותר מדי (ומחכות שהוא ייטיב את דרכיו) של רובין נורווד.

הדבר החשוב ביותר בעיני - להודות בחלק שלך ב"ריקוד" ולהתחיל טיפול בך.
כל עוד "הוא" יהיה הבעיה- לא ניתן לעשות שינוי כי אי אפשר לשנות אנשים רק כי רוצים שיתאימו לנו. זה לא עובד.
האחריות היחידה של כל אחד הינה רק על עצמו. רק את עצמך את יכולה לשנות, לרפא, לאהוב.

כדי שגבר יוכל להתעלל, הוא חייב מישהי שמוכנה שיתעללו בה.
מישהי אחרת, כבר מזמן הייתה שמה לזה קץ.
אין שום דבר טוב, אוהב במקום שבו מתעללים בך.
אם את נשארת- זה אומר שמשהו בך מזהה את המקום הזה כמקום נכון. ועל זה כדאי ורצוי ואפשר לעבוד.

בד"כ אישה לא קמה בוקר אחד ונראה לה נכון שמתעללים בה (אם לא היה נראה נכון, היא כבר לא הייתה שם)
זה בד"כ מעיד על תפיסת עצמה כמישהי שמותר להתעלל בה, מישהי לא חזקה, לא שווה, לא ראויה ליחס טוב ואהבה.
שזה קרוב לוודאי מה שלמדה כילדה במשפחתה הקרובה.

מצטרפת לדברים שנאמרו כאן על כך שלהתמקד אך ורק בך.
ובשום פנים ואופן לא לתלות את הטיפול בך -ברצון של בן הזוג. זה בכלל לא משנה אם הוא רוצה או לא ללכת לטיפול:
האחריות שלך היא לעצמך וכל עוד תחשבי ותאמיני שאם הוא ישתנה, אם הוא יסכים לטיפול אם הוא יפסיק להתעעלל- תבוא לך הישועה..... תמשיכי לרקוד איתו את ריקוד ההתעללות וקרוב לוודאי שלפני שתרגישי זה יעבור לשלב פיסי.

דברי שנשמעים אולי קשים הם דווקא אופטימיים:
המפתח לשינוי נמצא בידייך ואם כבר כתבת כאן, זה אומר שאת באמת בכיוון הנכון.

(ואחלה דף התפתח כאן. כנה ורגיש ועם הרבה חומר למחשבה.)

.

תודה רבה שוב על כל התמיכה מכולן/ם
עדיין לא ביררתי על טיפול, אני מודה, אבל אני מרגישה שבעזרת הדף הזה שפתחתי, והחומר שקראתי באינטרנט, אני מתחילה לבד תהליך של מודעות ושינוי דפוסי ההתנהגות שלי עצמי, בלי לחכות שהוא ישתנה. לאט לאט אני מתחילה להתחזק מול העצבנות הזאת שלו, לא להתרגש ולבכות מכל דבר. זה עוד לא מושלם כמובן אבל השינוי מתחיל במודעות בכלל לכך שזו התעללות.
אני שמחה מאוד שדרך הדף הזה נחשפתי לעוד נשים ואנשים שעברו\עוברים את זה ומקווה שגם אתם קיבלתם תמיכה ודחיפה לשינוי
לא יודעת איך עושים את הציור הזה של החיבוק...

כואבת
את אישה אמיצה.
את בדרך הנכונה.

אלמונית
אולי את צודקת, אבל בינתיים עד שעוברים את התהליך הזה של שינוי - איך מתמודדים עם פרץ ההאשמות, הגינויים, הצעקות? אני מנסה להפסיק את השיחה ואפילו לעזוב את החדר אבל זה לא עובד. בפעם הבאה שיתעצבן הוא שוב יתנהג ככה. לא חייב להיות תהליך מקביל גם של הבן זוג? לא רק שלי עם עצמי

אין לי ממש תשובות.
אני בטוחה שזה תהליך עם הרבה עליות ומורדות.
קודם כל את צומחת וזה מה שחשוב בעיני.
מתוך הצמיחה שלך גם אצלו יזוזו דברים.

אין ערבות לכך שאם תעשי את את השינוי הוא ישתנה דוקא בכיוון שאת רוצה,
אבל שווה לבדוק את זה. במיוחד בגלל שאת
באמת באמת אוהבת אותו המון. אני חושבת שהוא אבא מדהים ובן אדם מיוחד מאוד ויש לנו שותפות אמיתית בראיית העולם הכללית שלנו. לא הייתי רוצה לזרוק את כל זה לפח

מנסה להתמודד,

אבל בינתיים עד שעוברים את התהליך הזה של שינוי - איך מתמודדים עם פרץ ההאשמות, הגינויים, הצעקות?
אולי תספרי יותר איפה את בתהליך. התחלת? פנית לעזרה? ההתחזקות שלך היא ממש קריטית להתמודדות כי החולשה שלך מאוד מזינה את ההתעללות. הוא חיב לקבל מסר מאוד מאוד מאוד ברור וחד-משמעי שאת לא מוכנה לחיות ככה. האם כבר הגעת להחלטה הזו בתוכך ?


לא חייב להיות תהליך מקביל גם של הבן זוג? לא רק שלי עם
לא! זוהי בחירה שלו אם לעשות תהליך במקביל או לא. השאלה היא מה הבחירה שלך.

מנסה להתמודד

קוראת אותך, ומאוד מזדהה,(לפי מה שאני מבינה), את נמצאת במקום מאוד קשה ושביר, זה התפר ,החלק הקשה ביותר, שבין לנסות ולשנות ,להגיב אחרת, ובין ה-האם אני עושה את זה נכון .
זה מפחיד, כי יש שם פחד שהוא עצום משינוי , מן הלא נודע, פחד לפעמים עד שיתוק.

זה מקום רגיש, שעם המון תמיכה ואמונה כי, כמו קודם את לא רוצה יותר, וזה הקו המנחה, אין כאן צודק טועה, יש כאן מה את רוצה לעצמך, דברים טובים יותר, השינוי הוא בהכרך קודם שלך. (והסיבה העיקרית היא, שהוא לא רוצה אחרת, אבל את רוצה)

יכולה לשתף מעט מחוויתי האישית,
גם אני הסתובתי חודשים (בטח שנים,אבל חודשים מתוך מקום של להביט בעיניים פקוחות במציאות וגם לראות), של גם הוא חייב להשתנות , אבל-זו אחיזת עיניים, זה בעצם התירוצ שהיה לי ללמה אני לא אוזרת אומץ בחיים שלי ומשנה. אצלי קוראים לזה פחד.

אם את תשני תגובות, התנהגות ,דפוסים, דרך מחשבה, הוא חש את זה ממך בתת מודע, ובהכרך יקרה אצלו שינוי - כאמור אין אנו יודעים אם לטובה או לא, לטעמי, השינוי אצלו בהתחלה יהייה לרעה, (כך היה אצלנו) משום שהוא מפחד הוא מרגיש מאויים, המקום שהיה לו נוח ומוכר שנים (משערת) לפתע מתחיל להשתנות, לאנשים כמונו שינוי בדפוסי התנהגות מבפנים אמיתיים, זה דבר מאוד מאיים,וכשאנחנו מפחדשים לא יוצאים מאיתנו דברים טובים - בדרך כלל בכלאופן.

יצא לי מרגיעון- תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר- כל כך נכון- ייתכן כי זה המקום שלך כרגע, ולכן זה כל כך קשה.

את צריכה להקיף עצמך עכשיו בהמון תמיכה, המון חיזוקים, המון המון דברים טובים, כדי שתוכלי להמשיך לנשום.

תשתפי כשאת יכולה, חברות ,פה, איפה שאפשר להוציא לנקות, ולהתבוננן, לאפשר לו להיות במקום שלו, ומתוך השנוי שלך , ולא משנה כמה התנגדות תהייה שם מצידו, יבוא שחר חדש.

לא מתיימרת להיות במקומך, רק חושבת כי את לא לבד בסיפור הזה, ויש עוד המון נשים שרוצות לעצמן חיים ראויים יותר, ואף פעם לא מאוחר.
את התחלת, יש בך הכוח, ויש בך אהבה לעצמך, מספיק כדי שתוכלי להתחיל את התהליך, כבר לעולם לא תהייה אותה אשה, את התחלת בדרך של להיות ראויה.מגיע לך.

שולחת המון אומץ,המון חיזוקים וכוח

והדבר היחיד שמרתיע אותי זה שבגישור עובדים בד"כ על איך להתגרש ולכן אולי היא תבוא לטיפול כזה עם משקפיים מראש שרואים גירושים.
לא מדוייק בעליל. בגישור עובדים על פתרון סכסוכים כשהמטרה לצאת במצב של win-win, זאת אומרת ששני הצדדים יצאו מסופקים מהעניין. גישור לא בהכרח מוביל לגירושין. תלוי בבני הזוג ובמטרתם בבואם לגישור.
כואבת - את אשה אמיצה!
אני מאמינה שגם הוא צריך לעשות מעשה ולעבוד כדי לעשות שינוי. אפשר לעשות ביחד ואפשר לחוד. בדרך כלל מה שגורם לשינוי בהסכמה להיות אשה מוכה (גם נפשית) או איש מכה הוא משהו מטלטל - שגורם לפקוח עיניים. יכול להיות שאם את תתחילי תהליך - הוא יצטרף, אפילו אם זה יהיה מתחושת חוסר ברירה עדיין הוא יוכל להיפתח לשינוי.
אופטימיות זהירה - ראיתי כבר משפחות שחוו התעללות פיזית ונפשית שעשו תהליך מקביל ומשותף ושינו דפוסים בתוך הבית (גם בצורה קיצונית). אני מאמינה שהכל תלוי בכח הרצון, בכנות האהבה ובאמונה שמגיע לשניכם הטוב ביותר, אבל יותר מהכל בחמלה.
אין לי ספק שאדם שמגיב בהתפרצויות ובזעם סובל. הוא סובל מהזעם של עצמו, מחוסר השליטה ומחוסר היכולת שלו להכיל אותך. (שתגדל כשאת תוכלי להכיל עצמך ושנובעת גם מחוסר היכולת שלו להכיל עצמו לעיתים).
לגבי הילד - אם הדברים לא ישתנו מבחינת האווירה בבית - לילד עדיף להיות עם אמא רגועה מאשר עם זוג הורים וחוסר בהירות לגבי התנהלות רגשית - מתי צועקים ומתפרצים ועל מה - וחוויה של זוגיות כמקום לא מכיל ולא מכבד. (גם אם זה רק בהתפרצות פעם בשבוע וכל השאר זורם). מה גם שאדם שמתפרץ על אשתו, בדרך כלל התפרצויותיו על ילדיו יהיו קשות יותר. עצוב ככל שזה נשמע.
שולחת לך הרבה חיבוקים ואור ואהבה לדרכך האמיצה!!!

אבל בינתיים עד שעוברים את התהליך הזה של שינוי - איך מתמודדים עם פרץ ההאשמות, הגינויים, הצעקות? אני מנסה להפסיק את השיחה ואפילו לעזוב את החדר אבל זה לא עובד
תסבירי, למה את מתכוונת כשאת כותבת "לא עובד"? כלומר, מה קורה כשאת עוזבת את החדר, למשל?

מה שכן, אולי נשים על זה קצת יותר פוקוס:
את "מנסה להפסיק את השיחה",
את "ואפילו לעזוב את החדר" -
שני המשפטים משדרים תחושת חולשה, תחושת מסכנות, תחושת קורבן, תחושת בריחה.
זה מקום אצלך בפנים שחושב שזה מגיע לו, שצועקים עליו, שנוזפים בו.
ברגע שתשני את המקום הזה בפנים - הדברים יתחילו להשתנות.
כשאת מתקפלת הוא רק רוצה למעוך אותך. כשאת בורחת, הוא רק רוצה לרדוף עוד יותר.

תנסי להפסיק את השיחה מייד ברגע הראשון שאת מזהה אלימות - באמצעים הבאים:

1. להסתכל לו ישר בעיניים.
2. להרים יד בצורת תמרור "עצור"!
3. להגיד, בטון פרקטי ורגוע, "רגע, רגע, לא ככה. אתה יכול להגיד מה אתה רוצה בדרך אחרת?"
4. אם הוא מתעשת על המקום ומנסח אחרת בטון רגוע, אפשר להמשיך את השיחה (כדאי לשניכם ללמוד תקשורת מקרבת. אפילו אם רק את תלמדי, את תוכלי לנסח מחדש את ההאשמות שלו ב"משפטי אני").

אם הוא ממשיך, את שוב מרימה יד "עצור!" ואומרת: "נמשיך אחר כך" ו מסתלקת.
הסברים:

• את נותנת צ'אנס אחד בלבד לשינוי, ואם זה לא הולך את קוטעת כל שיחה ועוברת לחלל אחר (לחדר אחר, החוצה מהבית) כדי לקטוע פיזית את ההמשך. כלומר: את לא מאפשרת פיזית להמשיך לצעוק עלייך.
• בעזרת תמרור העצור שאת מרימה ובעזרת התזוזה שלך בחלל את משדרת שאת לא מוכנה ליחס הזה יותר.
• שימי לב, שבניגוד ל"מנסה להפסיק את השיחה" - את לא מנסה פה, את מפסיקה. כשאת "מנסה" אז זה אומר שבעצם ניסית להשפיע עליו לשנות. כשאת מפסיקה עם תמרור עצור ועם הסתלקות - את משנה את עצמך ולא אותו. הוא יכול להמשיך לצעוק, אבל את כבר "הודעת" לעצמך ולו שאת לא בשיחה יותר.
• התחלתי בלהסתכל לו בעיניים - זה משמעותי. זה מבטא ביטחון מצדך בעצמך. זה אומר: "אני כאן, כל-כולי, ואני ראויה להתייחסות".

למה התחלתי בזה?
כי זה הדבר הכי פנימי והכי קשה.
כי את עדיין קורבן. הסיבה שהאלימות נמשכת היא שאת עדיין לא מזהה אותה עד שהיא מסלימה מאוד, לא מסוגלת להגיב כי את כמו חיה קטנה שמסונוורת מפנסי המכונית על הכביש ובמקום לגלות תושייה ולהציל את עצמך את נשארת שם תקועה ומסונוורת והמכונית דורסת אותך, ואת עדיין מאמינה בפנים בפנים עמוק עמוק שזה מגיע לך.

אבל התחלת להתקומם. התחלת להרגיש שזה לא מגיע לך. התחלת לדעת שאת ראויה ליחס מכבד.
ועכשיו הצעד הבא הוא ללמוד לדרוש יחס מכבד.
בשלב הראשון את "תדרשי" בכך שפשוט תעצרי כל גלישה לאלימות. ולאט לאט תתחילי לזהות את האלימות נבנית עוד לפני שהגיעה הצעקה הראשונה.
אגב, צעקות, קללות וכדומה מעידות על חוסר אונים גדול מצדו.
הוא מפחיד אותך, אבל הוא מפחד בעצמו. שניכם מפחדים. שניכם נכנסים פה למצוקה. אבל הריקוד שלכם יחד איום ונורא.
עוד דבר:
חוסר האונים שלך והחולשה שלך - מפחידים אותו. זה כמו בור שחור שמושך החוצה את האלימות שלו.
כשאת תתחילי לגלות את הכבוד העצמי שלך, זה יתחיל לשחרר אותו.

בינתיים עד שעוברים את התהליך הזה של שינוי - איך מתמודדים עם פרץ ההאשמות, הגינויים, הצעקות?

כאשר מתעורר הרצון והמודעות לשינוי, אין הרבה מה "לעשות".
היחסים שלכם עד עתה מושתתים (בחלק הזה בלבד, אני בטוחה שיש לכם גם חלקים אחרים וטובים) על חוסר מודעות של שניכם.
הוא: לא מודע לחלוטין לכאב שלו, לעובדה שמתעוררות בו תחושות במחיצתך שאינן קשורות לכאן ועכשיו בכלל, שקרוב לוודאי מה שמתעורר אצלו זה כאבי העבר וכעסי העבר והתנהגויות שלמד בבית.
זה לחלוטין לא מודע כי אם היה מודע- לא היה מתעורר כך ולא פועל מתוך זה.
מה שאני מנסה לאמר: כשמתעורר אצלו הכעס, והאלימות- הוא משוכנע שזה אמיתי. בגללך. משהו שעשית, שאמרת, ולפעמים רק כי נשמת... (ואני לא מגזימה).

ואצלך : תחושת חוסר השליטה, ההתקטנות, החולשה, החולשה, החולשה, תחושת הקורבן המרה., כל התחושות הללו גם הן נובעות מחוסר מודעות. הן נדמות אמיתיות מאד. הן לא ממש.
גם אצלך מה שמתעורר אלו זכרונות מהעבר, את חוזרת לדפוסי ילדות שלך.

מה עושה המודעות? מאפשרת לך להתבונן בכל זה, ללמוד מה עולה אצלך, לראות אותו פחות כבן זוג אהוב שבשניות הופך למפלצת ויותר כאדם לא מודע עם כאב גדול ושפוגע בך.

כשאת מתבוננת בלבד, את מחזירה לך את תחושת החוזק שבך.
יש שם מישהו בפנים שאחראית לך ודואגת לך.
את כבר לא איזה עלה נידף וחסר שליטה.

יש בך חלק שמתבונן ורואה, שעולים לך דברים מהעבר אבל עצם המודעות והנוכחות בהווה מאפשרת לך לראות שאת כבר לא הילדה הקטנה וחסרת האונים שנפגעה.
את אשה מבוגרת ואת יכולה כבר לדאוג לך.

כאשר את מתבוננת בך ובדפוס של הקורבן שעד כה לא היית מודעת לו, את מאפשרת לעצמך ריפוי במקום הזה כי , למעשה את מבטלת את תחושת הקורבן.
מקורבן שנתון לחסדי מצב רוחו של בן זוגך, את הופכת לאישה בתהליך צמיחה שצופה בדפוסי העבר שלה עצמה במטרה להכילם, לחבקם ולרפאם.

השינוי מתרחש כי את משנה את המשוואה. את כבר לא קורבן. כשאת מפסיקה להיות קורבן, גם היחס אליך מתחיל להשתנות.
את זה אני יודעת מנסיוני.
זה כמו מין קסם כזה.

(בקורס בניסים קוראים לזה 'נס')

ההבדל הגדול הוא במשמעות שאת נותנת לסיטואציה.
כשהוא צועק ומגנה- את צופה בך, במה שעולה בך וזה הכל.

ועוד משהו: כפי שכתבו מעלי: הרבה פעמים כשאת מתחילה שינוי, יכולה להיות החמרה מצידו ואולי גם להגיע לאלימות פיסית.

עם כל הצפייה והמודעות, תהיי גם עם יד על הדופק ואל תרשי לו לעבור גבולות.

ככל שאת מתחזקת בתהליך הזה, גם יהיה לך קל יותר להפסיק התקפות שלו אבל ממקום חזק מאד ולא ממקום של חולשה וקורבן.

לא חייב להיות תהליך מקביל גם של הבן זוג? לא רק שלי עם עצמי

בוודאי שגם בן הזוג ישתנה בסופו של דבר.
אם ישתף פעולה איתך במאמצייך להבריא- זה יהיה יחד איתו
אם לא ישתף פעולה- זה יהיה פשוט בלעדיו כי את משתנה.

כמו שכתבו לך כאן: מספיק שצד אחד בוחר להשתנות. אל תתלי את השינוי שלך בו , ברצונו הטוב (?) ביכולותיו להשתנות.

אם תחכי שהוא יבין כמה את סובלת, כמה זה לא הוגן יחסו כלפיך, כמה יהיה לכם נהדר אם תעשו שינוי: קרוב לוודאי שתמשיכי לחכות עוד הרבה זמן וקרוב לוודאי ששום דבר לא ישתנה (לטובה).

אני רק רוצה להגיד לכולכן שברגעים אלה הדף הזה הוא מקור האור היחיד שיש לי בנושא הזה. אין לי אף אחד לדבר איתו על זה והכל נשאר בפנים. רק מידי פעם אני מתפנה לקרוא ולכתוב בדף הזה ומתחזקת. אני בוכה בעודי כותבת שורות אלה, כי אני מרגישה כל כך לבד בתהליך שלי, ללא תמיכה או יעוץ מלבד נשים אלמוניות מאחורי מסכי מחשב, כל אחת בביתה שלה ובמציאות שלה. תראו כמה קרה היא התקשורת בעולמנו המודרני - הבדידות מופגת ע"י תקתוקי מקלדת וחיבוקים וירטואליים במקום מגע חם וקולות רכים. כמה אירוני שאנחנו כותבות באתר שנקרא "באופן טבעי" אך אנחנו לא יכולות לברוח מהקור והבדידות הזאת של החברה המודרנית.

ולגבי הבן-זוג....
איך איך איך איך לעזאזל אני יוצאת מתחושת הקורבן והחולשה הזאת????
היום הוא עשה משהו מעצבן, לא משנה סיפור ארוך, והוא הודה בכך שזאת הייתה טעות שלו - ובכל זאת איכשהו הצלחנו לצאת מהסיפור בכך שהוא כועס עליי! הוא פשוט מצליח להפוך את הכל כל הזמן ואני לא מצליחה להיות החזקה אף פעם.
אני יודעת שזה לוקח זמן וצריך סבלנות אבל בינתיים זה כואב כל כך...

איך איך איך איך לעזאזל אני יוצאת מתחושת הקורבן והחולשה הזאת????
קשה לי לעזור לך
אבל אני בטוחה, ממש בטוחה שהתהליך כבר התחיל.
אולי קשה לראות את זה מהמקום בו את נמצאת,
אולי קשה להיעזר בעובדה הזו בחיי היומיום
אבל את מודעת, ולכן את כבר בדרך לשם.
תסמכי על עצמך זה יבוא

כואבת,
אני מצטרפת לאמירה של 'אחת' שאת כבר התחלת את התהליך. הדף הזה הוא אמצעי לעזור לך להשתנות ולשנות.

אני קוראת כמה זה כואב לך שהוא כועס עלייך, גם אחרי שהודה שעשה טעות.
אני שומעת שבמקביל אולי את כועסת על עצמך, מזדהה עם הכעס שלו, מצטרפת אליו באיזשהו אופן, לא מפרידה בינך לבינו. מחכה לאישור שלו שאת בסדר ושהוא זה שטעה.
את לא תלויה בו כדי להרגיש חזקה. הוא הופך את הכול כי הוא חלש. כי הוא לא יכול להישאר לרגע עם זה שהוא פוגע בך ומעצבן אותך. אז הוא הופך את הקערה. זה לא הופך אותו לחזק!
קחי לך זמן להפנמה. אולי זה יפתח לך משהו.

אז תמצאי לך מישהי\מישהו אמיתי לספר לו, לשתף אותו, לבכות לו... בשידור חי, לא מאחורי מסך ומקלדת... עו"סית , מגשרת, מטפלת, שכנה, חברה מי שהכי זמינה לך.... ולמרות שזה לא מספיק אני גם שולחת חיבוק... וירטואלי, לצערי.... אני מזדהה איתך ועם תחושות הכאב והפחד והחולשה והקטנות שמצב כזה מביא...
אצלנו קורה משהו דומה, והוא גם אדם מקסים, שותף לדרך, החבר הכי טוב, אבא מופלא... אבל כשהוא זועם זה פחד אלוהים... שנים אני מרגישה את הפחד הזה שיש לי ממנו, מהתגובות שלו, מהביקורת שלו ולא מבינה מאיפה זה בא לי? למה אני מפחדת כ"כ?
בטיפול טתא הילינג שאני עוברת לאחרונה נכנסנו לעומק העניין הזה ומתברר שיש לי שם אישיו מחיים קודמים של התעללות מאד קשה (עד רצח, שאלוהים יעזור לי...), משהו שממשיך ללוות אותי גם עם הגבר הזה... זה גילוי שטלטל אותי קשות בכל מה שקשור לאיך שאני תופסת את עצמי, את הכח שלי, את המהות שלי... זה עוזר לי להבין את ההתקפלות הזאת, ההתכווצות, ה'הלם' שאני נכנסת אליו בכל פעם שהוא זועם, מקלל, מעליב ומתייחס אליי בצורה משפילה שאין בה ולו זכר אחד לאהבה, לכבוד, להבנה ולזה שעשינו 3 ילדים ביחד...
גם אני היום, בעזרת הטיפול הזה, מבינה סופסוף שאין שום סיבה וסיטואציה בעולם כולו שמצדיקה יחס כזה!!! ושחייב לבוא ממני גבול מאד מאד ברור ואם זה אומר לקום וללכת לכמה שעות, ימים, שבועות, אז זה מה שיהיה.... העצות המעשיות שבשמת נתנה הם בדיוק מה שצריך, משהו מוחשי לגמרי, ברור וחד משמעי שזה לא נמשך ככה מעכשיו... אתה לא שולט בזה? אתה מנסה ולא מצליח? אתה בעצמך פגוע ומעורער? טפל בעצמך! עשה כל מה שצריך כדי שזה לא יפגע בי! אני לא מוכנה לחיות ככה! אני לא מוכנה לספוג את כל המצוקות שלך בצורה כזאת! מגיע לי הרבה יותר מזה!....
כמובן שאין זה אומר שכבת זוג אני לא אתמוך ואעזור ואלווה אבל לספוג התפרצויות כאלה זה לא חלק מהתמיכה והתהליך הזה! הן לא חלק מהעסקה! וזה היה הבלבול שלי הרבה זמן: אני אסלח ואבליג ואעבור הלאה כי הוא סובל וקשה לו והוא לא שולט בזה והוא בעצם נורא אוהב וכ"כ מתחרט אח"כ.... אבל זו בדיוק התסמונת של אשה מוכה ושל גבר מכה!!! אלוהים, כמה שההבנה הזו הממה אותי! לא יכולתי להיות איתו אח"כ באותו מרחב במשך יומיים, לא יכולתי להישיר אליו מבט! אתה מתעלל בי! זה מה שאתה עושה! ומה זה אומר עליי? איפה הכח שלי מולך? איפה העצמה? כזאת אישה קטנה וחלשה אני? איך לא ראיתי את זה עד היום?

אני חושבת שזה בלתי אפשרי לעבור את זה לבד... את חייבת עוד מישהו שייתן לך את התמונה המלאה, שייתן חיזוק, עצה, תמיכה...
ועוד חיבוק ממני @}L|

אם זה עוזר ומתאים לך מוזמנת לכתוב לי למייל. בדף הבית

אגב, את יכולה לפנות בעצמך, לבד, בלי שום צורך בו, לנעמ"ת, למרכז למניעת אלימות במשפחה (מקווה שלא טעיתי בשם), לקבוע פגישה, לספר את הסיפור שלך. יעזרו לך. וגם לויצ"ו יש מרכזים דומים, לא זוכרת איך קוראים להם. אפשר להתקשר גם לויצ"ו וגם לנעמ"ת ולברר.

כואבת יקרה,
בזוגיות שלי אני הצד הפוגעני, המתפרץ והמעליב.
אני חושבת שמה שיכול לעזור לך איך איך איך איך לעזאזל אני יוצאת מתחושת הקורבן והחולשה הזאת???? זה פשוט לראות את זה. זאת אומרת שבפעם הבאה שאת מרגישה ככה תנשמי עמוק ותסתכלי על עצמך על מה שאת מרגישה בלי לשפוט את התחושה שלך. עצם ההתבוננות הזו יכולה להוציא ממך אנרגיה אחרת וגם אם זה לא ישנה את התגובה שלו עדיין זה ישנה מעט את שלך.
וזה הרבה בתור התחלה.
אני מטפלת בעצמי ועדיין יש לי התפרצויות לעיתים רחוקות. אין לבעל שלי שום חלק בהן. באמת שלא. הוא המושא להתפרקות ולעצבים אבל אין שום קשר בין מה שהוא עושה או אומר וגם לך אין שום חלק באילו של בעלך. אצלנו אני הייתי צריכה להסביר לבעלי שהוא מאפשר את הסיטואציות האלימות ועצם ההבנה שלו הפחיתה בהרבה את תדירות ההתפרצויות.
בהצלחה

ואנחנו נעזרנו במרכז לטיפול באלימות במשפחה של העירייה. מסובסד בהחלט

הייתי צריכה להסביר לבעלי שהוא מאפשר את הסיטואציות האלימות

פלוני אלמונית,
את יכולה להסביר יותר ? איך הוא איפשר את הסיטואציות האלימות ?

אתמול היה לנו פיצוץ רציני שהסתיים בכך שהודעתי לו היום בבוקר שאני רוצה לעזוב את מערכת היחסים הזאת.
זה נגמר בזה שהיום הוא היה בפגישה ראשונה עם מטפלת, והוא רוצה להמשיך פעמיים בשבוע....נראה לאן זה ילך. אני מאמינה שהוא רוצה בשינוי עכשיו הרבה יותר מאשר קודם, במיוחד כי אני עבדתי על לשים את הגבולות שלי.
אגב, לפעמים ואולי אפילו לרוב, הביקורת שהוא מבטא כלפיי היא כן רלוונטית ומבוססת על דברים שבאמת אולי לא הייתי בסדר בהם, אבל השאלה היא איך הוא אומר את זה - בצורה בונה ורגועה או בצורה פוגענית ומזלזלת. כך שכן יש לי תפקיד בהתפרצויות בכך שעשיתי משהו ש"עצבן" אותו, אבל כשהוא מעצבן אותי אני מתנהגת אחרת, נותנת ביקורת בצורה בונה ולא מאשימה (לפחות אני משתדלת).

כואבת יקרה,
אל תתבלבלי... זה לא משנה מה את עושה,אם את טועה, אם את מעצבנת... כל מה שתעשי ולו הגרוע ביותר לא מצדיק השתלחות מילולית חסרת רסן כלפייך!!! לא מצדיק זלזול, פגיעה ברגשותייך ורמיסה של כבודך!!! שום דבר לא מצדיק את זה!!! את חייבת באמת באמת להבין את זה כדי לשים את הגבול הברור: אליי לא מדברים ככה! ולא משנה מה עשיתי!
גם אם איבדת לו את הארנק ובו תעודות ו2000 שקל במזומן...(מה שקרה לי...) זה מעצבן, זה מטריף ת'שכל, זה מלא ריצות וטלפונים לביטול וחידוש כל התעודות ועדיין: זה רק ארנק! for god sake... ואני פה עומדת מולך, בת זוגך, אהובתך, אם ילדיך, עשיתי טעות אני מצטערת, זה יכול לקרות לכל אחד ויש דברים הרבה יותר גרועים מזה ו אני לא מוכנה שתדבר אליי ככה!!! לעולם לא עוד!!! ....
וכשאת משווה את זה לאיך שאת מגיבה במצבים כאלה את מבינה שזה בהחלט אפשרי והגיוני להגיב אחרת... אפשר לכעוס, אפשר לבקר, להיעלב אבל פרופורציות, אלוהים!
בהצלחה, יקרה@}

כואבת יקרה

ברכות וחיזוקים רבים על ההתקדמות!!!

כך שכן יש לי תפקיד בהתפרצויות בכך שעשיתי משהו ש"עצבן" אותו

לדעתי אפילו המרכאות לא מצדיקות את המשפט הזה...
כל אדם בוחר ממה הוא רוצה להתעצבן.
את יכולה להחליט שמתוך מודעות לדברים שמפריעים לבן זוגך, את תעבדי על עצמך, או לפחות תשתדלי לא לבצע אותם בקירבתו.
אבל אם הוא מאמץ לעצמו את תפקיד סיר הלחץ, זה יהיה קל מאוד ל""""עצבן"""" אותו.

מהדברים שלך משתמע שהוא מבין שיש בעייתיות כלשהי באופן התגובה שלו, וזה מעודד.

המשך הצלחה!

את יכולה להסביר יותר ? איך הוא איפשר את הסיטואציות האלימות ?
יותר קל לי להגיד למה זה פחת: הוא שם את עצמו במקום אחר. ניתק את עצמו מהסערה שלי. אליו לא מתנהגים ככה!

את יכולה להסביר יותר ? איך הוא איפשר את הסיטואציות האלימות ?

הסבר נוסף למשפט זה מנקודת ההסתכלות שלי,

כמו פלוני אלמונית,
גם אצלנו בבית, אני לכאורה הייתי זו עם ההתפרצויות(הוא הפאסיב אג'), האלימה, בכל אופן, הוא הצד "שספג" לכאורה, אז באה המטפלת שלנו ואמרה לו (אחרי שאמר שנימאס לו להיותספוג), לא לאפשר יותר, זה היה קשה לו מאוד, עד היום, הוא לא (לדעתי) ממש מבין את "החלק" שלו בעיניין, אבל כן משהו השתנה כי היום יש חמישית התפרצויות מבעבר..

פלונית לרגע ומישהי, תודה על הפידבק - לא התבלבלתי לרגע שאם עצבנתי אותו זה נותן לו זכות לדבר אליי ככה ואגב, גם הוא מודה בזה - שאסור לו לדבר ככה. הוא פשוט לא מכיר דרך אחרת כנראה וכאן בא התפקיד שלי לשים גבולות. אני מרגישה פתאום שמשהו השתנה בתפיסה שלי. אני מסתכלת אחורה על דברים שקרו ורואה איך ישבתי שם ונתתי לו להטיח בי מילים כואבות כל כך ורק ספגתי וספגתי כי חשבתי שהתוכן של מה שהוא אומר זה נכון. הייתי רוצה לא להתמקד כלל בתוכן אלא רק בצורה - שידע שמעכשיו אם הוא רוצה להגיד לי משהו, להעביר ביקורת, אני לא מוכנה לקבל צעקות, קריאה בשמות, זלזול וכו'. אם הוא רוצה שאקשיב לתוכן - שישנה את הצורה.
זה מדהים מה שקצת מודעות לעצמי עושה. עד עכשיו באמת תליתי את התקווה לשינוי במערכת יחסים שלנו בו - אם הוא ישתנה אז מערכת היחסים תשתפר. עכשיו אני מבינה שאני יכולה להוביל את השינוי.
כמובן שזה קשה לביצוע, אבל לפחות הגעתי סוף סוף להבנה הזו וזה צעד ראשון בכוון נכון.

כך שכן יש לי תפקיד בהתפרצויות בכך שעשיתי משהו ש"עצבן" אותו,


אם תקראי שוב את המשפט הזה, תראי כמה את מקטינה מעצמך, וחבל.
יש לך חלק בדינמיקה בינכם, אבל כל מה שתעשי, וכל מה שיעצבן לא מצדיק שום דבר מהתנהגותו הפוגעת והמזלזלת.

רוצה להמשיך לחזק אותך בדרך בה את הולכת.

עכשיו אני מבינה שאני יכולה להוביל את השינוי.

@}

כואבת - !
את מדהימה - ואת עושה תהליך מדהים!

הוא פשוט לא מכיר דרך אחרת כנראה וכאן בא התפקיד שלי לשים גבולות נכון ומדוייק, אבל לא שלם. במקביל גם התפקיד שלו (ואולי בתמיכתך ואולי בתמיכת המטפלת) ללמוד את האלטרנטיבות להתנהגות הזו.

את בדרך הנכונה - יישר כח @}

את בדרך הנכונה - יישר כח @}

תודה על התמיכה שוב!
היום הוא בא לקרוא לי "אנמית" ובמקום זה הוא עצר..חשב...וניסח את זה"לא אסרטיבית". עדיין ביקורת אבל לפחות לא פוגענית!

יופי.
טוב לשמוע שהתהליך שאת עוברת מוביל אותו לעצור ולחשוב.

סליחה, אבל אני פשוט לא מבינה למה בן זוג אחד מעביר ביקורת על השני???? ועוד ברמה יומיומית. זה בכלל לא משנה אם הוא אומר את זה בצורה פוגענית או לא פוגענית. ביקורת על בסיס קבוע היא דבר מקטין, מחליש, ואף משפיל (מי הוא שיגיד לך "את כזאת ואת כזאת.....לא היית צריכה לעשות ככה אלא אחרת" וכדומה???????????). בעיני ביקורת כלל לא אמורה להיות חלק ממערכת יחסים בין בני זוג.

טרה יקירתי -

ביקורת כלל לא אמורה להיות חלק ממערכת יחסים בין בני זוג. הלוואי והלוואי שכך היה. אבל כולנו מעבירים ביקורת - רובנו רוב הזמן, חלקנו לפעמים, בדרך כלל באופן כלשהו על בסיס יומיומי- ולאו דווקא לבן הזוג, אבל גם בזוגיות. (ואלו מכם שלא עוסקים בזה לעולם - אני מופתעת ומקנאה). לכולנו יש דברים שמפריעים לנו ואנחנו מעירים עליהם - וגם זו ביקורת. כל פידבק הוא סוג של ביקורת. השאלה - איך עושים את זה. האם בצורה פוגעת או בצורה שבה יכולים להכיל אחד את השני - באהבה. כשזה בא בצורה מכילה ואוהבת - אפשר להגיב לזה גם כך.

ביקורת על בסיס קבוע היא דבר מקטין, מחליש, ואף משפיל ("את כזאת ואת כזאת.....לא היית צריכה לעשות ככה אלא אחרת" וכדומה???????????). מסכימה איתך. בהחלט בצורה הזו - זה מקטין, משפיל ואפשר להמשיך את הרשימה...

ואגב, גם בדברייך - יש ביקורת.

כואבת -

היום הוא בא לקרוא לי "אנמית" ובמקום זה הוא עצר..חשב...וניסח את זה"לא אסרטיבית". עדיין ביקורת אבל לפחות לא פוגענית! מדהים! הוא עושה עבודה עם עצמו. זו רק ההתחלה. יש לו עוד דרך, אבל בהחלט הצעד הראשון.
השלב הבא זה להגיד מה מפריע לו - בלי להיות צריך לכנות אותך בשמות או בתארי התנהגות.
שבחי אותו על הצעד שהוא עשה - על ידי זה שתגידי לו ששמת לב שהוא עצר וניסח ושאת מעריכה את זה. זה יעזור לו להמשיך ולנסות.
.

שבחי אותו על הצעד שהוא עשה

לא הייתי עושה זאת- למי שנתונה במערכת יחסים כזו, יש נטייה חזקה ביותר להיות אחראית עליו.
לשבחו , לעודדו, זה התנהגות שמחזירה אותך לתפקיד .
חשוב בשלב זב לא להיות בשום תפקיד- רק להתבונן בך, בתגובותייך ולשמור שלא יפגע בך.
כל פיסת התנהגות של: מעודדת, מפייסת, מחזירה אותך לתפקידך הקודם.

תהיי אחראית בשלב זה רק עלייך. על תגובותייך.

טרה-רוסה,
אני חושבת שביקורת בונה זה דבר מאוד חשוב בכל מערכת יחסים - זוגית, בין חברים, משפחה ועוד. רוב האנשים לא יודעים לקבל ביקורת, גם אם היא נאמרת בצורה חיובית ואוהבת. אני דווקא בעד - למה שלא יתרמו לי אנשים אחרים מהפידבק שלהם? אפשר רק ללמוד ולצמוח מזה.
הבעיה היא כשהביקורת היא יומיומית ומכילה צעקות, גינויים וכדומה.

אלמונית
דווקא הבעתי את הערכתי מהדרך שבה הוא ניסח את זה, ואני חושבת שפידבק חיובי כזה מעודד אותו להמשיך בתהליך שלו. הוא צריך הכרה ממני בכך שהוא מתאמץ להשתנות.

דווקא הבעתי את הערכתי מהדרך שבה הוא ניסח את זה, ואני חושבת שפידבק חיובי כזה מעודד אותו להמשיך בתהליך שלו. הוא צריך הכרה ממני בכך שהוא מתאמץ להשתנות. גם אני חושבת כך. השבח הוא לא לקיחת אחריות עליו, אלא תגובה שאומרת - שמתי לב שלקחת אחריות.

כואבת - מה שלומך?

הוא צריך הכרה ממני בכך שהוא מתאמץ להשתנות.

למה? את אמא שלו?
אל תקחי עליך תפקיד של מעודדת. ברגע שאת עושה את זה- נכנסות ציפיות.
לעודד מישהו זה לבוא מעמדת מטפלת: הנה אני חזקה ויודעת ואתה זקוק לעידוד ממני.

תנסי לראותו כאדם בוגר שכרגע בוחר להתנהג בצורה מסויימת מסיבותיו שלו.
ותהיי בעיקר אחראית רק עלייך ועל תגובותייך ורגשותייך.

כשאני קוראת מה כתבת (וכתבו לך) מתחילת הדף, ברור שנאמר לך שעד עתה היית בתפקיד הקורבן וצעד ראשון זה פשוט לראות את זה.
את בהחלט עושה את זה ואני שמחה לקרוא דיווח שלך שיש הקלה בתחושה שלך וגם בכל המצב בבית.

יש תפקיד נוסף שמעורב בכל מערכת יחסים כזו:
את- מטפלת, נוזפת,מעודדת
הוא- חלש? ילד קטן? ובעצם גם קורבן.

מבחינתו, כל עוד את מנג'סת לו, וזה כולל גם עידוד... זה בסופו של דבר עוד סיבה להתייחס אליך ברוע וכעס...

המפתח לשינוי אמיתי הינו להיות בקשר ישיר עם מי שאת. בלי תפקידים.
זה קשה כי רובנו בכלל לא יודעים מי נמצא שם מתחת לכל התפקידים ובד"כ בן הזוג עוזר לנו להמשיך בהם.
אבל כשמגיעים למצב כל כך לא נעים כמו שתיארת- יש סוף סוף הזדמנות אמיתית לבדוק את התפקידים הללו.
האם הם עדיין משרתים אותך?
מי נמצאת שם, מתחת? מה היא מרגישה? למה היא זקוקה?

_המפתח לשינוי אמיתי הינו להיות בקשר ישיר עם מי שאת. בלי תפקידים.
זה קשה כי רובנו בכלל לא יודעים מי נמצא שם מתחת לכל התפקידים ובד"כ בן הזוג עוזר לנו להמשיך בהם._

אני מסכימה מאוד עם דברי אלמונית.

זה יותר נוח להתעסק עם זה שהוא צריך להשתנות מאשר עם השינוי של עצמי. יותר קל להרגיש בתפקיד המעודדת/מורה/מטפלת מאשר להכיר שגם את זקוקה לעידוד, הכוונה וטיפול.


מי נמצאת שם, מתחת? מה היא מרגישה? למה היא זקוקה?

זה מדהים שכתבתן את המילים הללו, בגלל שבאמת אתמול הגעתי למסקנה שאחת הבעיות בסיטואציה הזו היא שאני עסוקה יותר מידי בו ופחות מידי בעצמי.
אני כל הזמן מסתכלת עליו, זקוקה לאישור שלו, להערכה שלו, להבנה שלו. כמה קלים יותר יהיו חיי וחייו אם לא אזדקק לו כל כך אלא פשוט אהיה מחוברת לצרכים שלי בלי לתלות אותם בו.
אני עכשיו מנסה להתאמן בלהסתכל עליי. זה לא קל כמובן כי התרגלתי להיות בתפקיד הדואגת, המטפלת, השומרת על הדיאטה שלו וכדומה. אבל אני לאט לאט מנסה לצאת מהתפקידים האלה.
דבר נוסף שאני רוצה לעבוד עליו זה לא לצפות לתוצאות ושינויים מיידיים.
אני באופו כללי חשה שינוי, אבל כל פעם שיש קצת בעיה אני ישר נכנסת לסערת רגשות. הייתי רוצה להרגע קצת ולהפנים את זה שזה לא "הוקוס פוקוס" ועוד יהיו הרבה מעידות בדרך לזוגיות שהיייתי רוצה שתהיה לנו.

ובכל זאת עדכון עליו: הוא הולך לייעוץ פעם-פעמיים בשבוע, ולמרות שהוא מוצא פגמים ביועצת שלו (כרגיל - הוא הרי מחפש את הרע בכל בנאדם שהוא פוגש) אני מרגישה שהיא נותנת לו חומר למחשבה.
הוא כבר כמה פעמים עצר את עצמו לפני התפרצות וניסה לנוריד את הטונים או לברור מילים פחות פוגעניות.
בקיצור, אני באופן כללי מרוצה מהשינויים, אך מרגישה שעוד דרך ארוכה לפני... בעיקר בנושא ה"להרגיש קורבן" והתלותיות במוצא פיו.

קוראת אותך, ומחזקת אותך מרחוק.

יופי @}

וחוץ מזה לגבי:
דבר נוסף שאני רוצה לעבוד עליו זה לא לצפות לתוצאות ושינויים מיידיים.

אכן דרך ארוכה ומלאת עליות וירידות.
אבל באיזהשהו שלב, מתחילים לראותה כמסע, כאתגר וכדרך מדהימה לשינוי וצמיחה....