מאמר על מה ולמה גן הורים story]באייל הקורא 2628[/po]

gan]תמונות מהווי הגן horim[/po].html

---

התחלנו בספטמבר האחרון משהו קהילתי שבטי חמים ונעים לילדים שלנו.
כולנו (טוב, מדובר ב 3-4 משפחות) גרים כאן באתר במידה זו או אחרת
(וחלקנו שנים מחפשים תירוץ טוב לפתוח דף חדש)
אז חשבנו לשתף את מי שיעניין אותו וגם אלה את אלה - הרהורים, רעיונות, לבטים, חוויות.

הקדמה קצרה לאורחינו:
הפורמט הכללי הוא שהילדים שלנו (בני שנה+9 עד שנתיים וחצי) מתארחים כל יום בבית של משפחה אחרת עד הצהריים,
קבענו ביננו יום קבוע לכל משפחה, ומסגרת כללית ליום הזה (יש ביננו מי שהמילה ריתמוס והקונספטים מאחוריה לא זרים להם)
אבל סך הכל כל משפחה (בד"כ שני ההורים ביום הזה, לפעמים רק אחד) מארחת, יוזמת, מחבקת, מאכילה, מכילה ואוהבת את המתוקים האלה שלנו
שמאד נהנים מהקונספט בינתיים, שמחים להיפגש ולא מתבלבלים בכלל מזה שכל יום הדמויות והמקום מתחלפים.
אנחנו שומרים על גמישות מחשבתית וטכנית ביננו (מחליפים ימים וגם מקבלים שגעונות של שותפינו)
מנסים להקפיד על כבוד לכל המשפחות המעורבות ואופן הגידול שלהם
מנסים להיפגש ביננו גם אחרי הצהריים ולבנות קהילה קטנה שגם חוגגת יחד את חגיה, ואולי גם דברים אחרים
וליצור גם ביננו חברות לא רק "סביב הילדים"
יש מי שכבר "שיחררו" את הילדים להתארח יום מלא (8-13) 5 ימים
ויש מי שחבל הטבור העדיין לא חתוך שלהם טרם איפשר זאת (מודה באשמה) ובאים גם עם הילדים, ורק לחלק מהימים
(בכל זאת בימי חמישי יש סושי בצהריים, ובימי רביעי תה צמחים מעולה....)
יש מי שעזבו (משפחה אחת, אחרי שבוע - בתקופה עמוסה של החיים שלא איפשרה את ההשקעה הדרושה)
ויש משפחה חדשה (נכון? כבר החלטתם?)
איך לכתוב בלי להיסחף לרגשנות?
הכל נעשה בהמון אהבה וקבלה.
>למשל, קבלה של איך נראה כאן הבית היום אחרי שארבעה זאטוטים הכינו חלות ובצק. ואני כותבת נראה בלשון הווה, טרם הספיקותי לפנות את ערימות הקמח הסוכר הביצים הכלים והשאר מהשטיחים המיטה והרצפות...<

אז זהו מעין דף בלוג קהילתי משותף.
ואנחנו כמובן מזמינים כל מי שמציץ או מתעניינת לשאול או לשתף או להעיר - ברוכים הבאים{@

איזה כיף @}

אולי כדאי להתחיל לספר מה הניע אותי לכיוון הגן הזה. מה היתה ועודנה המוטיבציה העיקרית.

זה התחיל משוטטות לילית ארוכה בדפי באופן טבעי שעוסקים בגני ילדים והשפעתם על ילדינו.
לאט לאט הבנתי שגן ילדים, וודאי מעון, זה לא בדיוק מה שאני מאחל לבת שלי (כיום בת שנה ו 9 חודשים).
וצריך למצוא אלטרנטיבה.
אני מנסה לחשוב מה היתה המוטיבציה העיקרית. אני מתקשה לשים את אצבע על אחת שהיא הכי הכי. המרכזיות היו:

1. פחד. ממש כך. פחד להפקיד/ר את התינוקת הקטנה שלי בידי מי שאני לא סומך עליו ב 100% ש:

א. יחבק אותה שהיא תבכה. תמיד.
ב. יספר לי בדיוק ובאמינות של 100% מה היה עם הילדה שלי בגן.
ג. שאני אוכל לדבר ולבקש ממנו בפתיחות כל דבר לגבי הילדה שלי.
(הערה: אני לא חושב שאין גננות כאלו. לא נראה לי שיש לי יכולת מספיק טובה למצוא אותן)

1. קשור לקודם – אני רוצה לדעת מה קורה עם הילדה שלי בגן. אני לא רוצה אפילו את הסיכוי הקטן שהגננת

שאני אחשוב שהיא מקסימה ואמינה לא תספר לי שילדים אחרים מתעללים, נניח, בילדה שלי. בהרבה דברים בחיים אני מוכן לקחת סיכון. בזה, לא ! ברגע שיום בשבוע הגן אצלנו, אני (ויותר בת זוגי שיותר בגן וגם יודעת לזהות טוב ממני התנהגות של ילדים) יכול לראות את הדינמיקה של הגן ושל הילדים שם.

1. הרעיון של להפקיד את הילדה שלי רק בידי מי שלמחרת מפקיד את הילד/ה שלו בידי נראה לי

מאוד קסם לי. אני לא יודע בדיוק להסביר מה כ"כ משך אותי שם. אולי אנסח זאת יותר טוב בעתיד.

1. שזה מסגרת יותר טבעית. נראה לי לא טבעי שהילדה שלי תלך כל יום למקום שהוא בעצם לא בית של אף אחד (גן). יותר טבעי שהיא תלך כל יום לבית של מישהוא אחר (שהרי שם ילדים תמיד היו לאורך ההתפתחות האנושית ! בבית של מישהו, לא באיזה מוסד).

1. פשטות מרצון . למה אנחנו צריכים לשלם 2000 – 1500 שקל בחודש עבור "שרות" שאנחנו יכולים לעשות בעצמינו הרבה הרבה יותר טוב ובעלות הרבה יותר נמוכה. חצי יום עבודה בשבוע של רוב האנשים לא שווה את הסכום הזה (בחישוב פשוט. נניח שגן חצי יום עולה 1500 ש"ח לחודש. ה"השקעה" שלנו בגן היא חצי יום שבועי, ז"א 10% משרה. ז"א שהורה צריך להרויח 15000 ש"ח נטו בחודש כדי שיהיה משתלם לו לעבוד את החצי יום הזה ולשלם לגן 1500 ש"ח). כמובן, שיש בעיות מעשיות (לא כל העבודות מוכנות להיקף משרה שאינו 100%) וזה לא תמיד כ"כ פשוט. אבל העקרון לדעתי עדיין נכון.

טוב, כתבתי יותר מדי בשביל ההתחלה. צריך עוד לספר איך התארגנו, מה היו ועודם הקשיים, מה ההצלחות,
איך אנחנו מתארגנים באופן פרקטי, מה החזון לעתיד ...

אחרי לילה ללא שינה
לא מצליח להתנסח לי בבהירות
אבל נראה לי טוב ומעניין ש רון ג העלה את עניין המוטיבציה הראשונית כנושא ללהג עליו כאן
כי כל אחד מאיתנו בא ממקום טיפה אחר
ומעניין לחשוב מחדש ולנסח לעצמנו בעצם למה אנחנו כאן.

אצלי ההתלבטות היתה בין להמשיך בקריירת החינוך הביתי הקצרה שלי (מאז שהיא נולדה) באופן מלא,
או לתת צ'אנס לרעיון המעניין הזה של רון ונורית ואלעד ומיכל
ולראות לאן זה יכול לקחת אותי ואותה -
חברה של ילדים סביב גילה (יש גם אחים קטנים בדיל, שזה נפלא בעיני) בלי להתאמץ יותר מדי בשביל זה (מפגשים ולסוע רחוק וכל זה)
וגם הזדמנות "לשחרר" קצת את חבל הטבור ההוא (מה גם שבבטן כבר קשור אליו מספר שתיים) ולאפשר לה לחוות גם עוד מבוגרים, ומסגרות משפחתיות אחרות, כשאני לא מנצחת עליהם ביד רמה.
ואולי (יום אחד...) גם לאפשר לה קצת זמן בלעדיי ועם אנשים נוספים מהסביבה, שאינם אבא שלה או סבתא שלה.

ומאד מסכימה עם עניין ה מסגרת יותר טבעית (סעיף 3 למעלה כאן) -
לעומת מקום סטרילי ונפרד מהחיים, שהמציאו אותו "בשביל ילדים" עם צעצועים וקירות מקושטים והכל ייעודי למה שנדמה שהם רוצים או צריכים-
משהו שהוא מהחיים
עם מתלי הכביסה,
והכיור עם הכלים מאתמול,
והאח הקטן שזוחל ברקע
והסבתא שבאה לבקר.

בקרוב ההמשך ביתר צלילות.

שמתי לב פתאום (כותבת בזמן אמת, מלווה את נוג לגן-אצל-לאלי, עכשיו הם מכינים תפוחי אדמה בתנור) שהם קצת שונים בכל בית.
באופן מעניין נוג שלי הרבה יותר עצמאית ו"מסתדרת" בבתים אחרים מאשר אצלנו
וגם לאל - שאצלנו הוא משחק לו בשלו חלק גדול מהיום, ויוזם ויכול שעות להעסיק את עצמו כאן בבית שלו פתאום יותר צמוד לאמא-אבא...
ונדמה לי שגם נגה'לה (כבר אמרנו שלכל הבנות בגן שלנו קוראים נגה?) כך.
טוב אולי זה לא כל כך מפתיע.
זה בכלל נושא שעוד ידובר כאן על ההתמודדות שלנו כהורים ובמקביל גם "גננים" לילדים אחרים-
ההתמודדות מול נוג שלי כשאני של האחרים באותה מידה, והרבה פחות זמינה לה,
על הקושי וגם הטוב שבזה, והשיעור שבקצת פחות התרכזות בילד בשביל שתינו.

ויש גם את המקום שלנו כהורים וכאנשים.
בשבילי היום שאני גנן הוא כייף ואתגר ומעניין ומתיש.
אני מוצא את עצמי מתרגש לקראת כבר יום קודם וחושב מה לעשות איתם ואיזה פעילויות כייפיות אפשר לעשות עם כולם יחד. ומה יתפוס אותם. ולא ברור לי אם זה צורך שלי או שלהם שיהיו דברים במהלך היום שאנחנו יוזמים.
ופתאום אני מרגיש שגם אני קיבלתי מתנה קטנה מכל העיניין יום קבוע בשבוע שאני חייב להיות בבית להתנתק לגמרי משאר העיסוקים שמציפים אותי בכל שאר הימים. וביום הזה להיות עם טלי (זוגתי) ועם נגה ועם עוד 3 חמודים כאלה שמחייבים אותך להיות קשוב ויצירתי ומקבל. ובסוף יום כזה שכמובן מתנהל אחרת לגמרי מאיך שתכננתי אני מבין שנהנתי וגם הקטנים נהנו ואני אפילו גאה ש"הצלחתי" ושמח בזה שיש את הגן הזה וגם שמח שהפעם הבאה היא לא מחר אלא בעוד שבוע ויש לי כמה ימים בנתיים לחזור לתחפושת של איש עסוק שעושה דברים "חשובים"... התדירות של פעם בשבוע מאפשרת את הכוחות והסבלנות והאהבה והקבלה וההתלהבות.

כשותפה, קטנה, בהתלבטויות הראשוניות, שמחה שהצלחתם להרים את הפרויקט הזה.

אני מאמינה, באמת ובתמים, כי העולם יהיה טוב יותר, ככל שיהיו יותר שותפויות מסוג זה.
או אולי הפוך. גנים מסוג זה הם סימן לעולם שהולך ומשתפר.

כשאני קוראת את השורות ליבי מתמלא געגוע. החוייה ב- גן ההורים שלנו השאירה בליבי רושם עז.
שנה שעברה היתה שנה של גדילה וצמיחה, חוויה יוצאת דופן.
הדברים שכתבתם, הלך הרוח, מזכיר לי את החויה האישית שלי, תמשיכו לכתוב.

מאחלת לכם , שתצליחו להתגבר גם על הקשיים בדרך, ישר כוח.

נשמע כמו פתרון (כמעט) מושלם בערך לכל עניין בחיים שלנו.
תמשיכו לכתוב. רוצים לשמוע עוד

<אמא של ליה מנסה לחשב איזה מאמץ יידרש כדי לעבור לבית זית>

תמר סמויה ואמא-ליה טוב שבאתן לבקר

כותבת שוב בזמן אמת - שלושה קטנים שמחים וטובי לב אצלנו בבית יוצאים ונכנסים לאוהל ענק שפתחנו בסלון, ורוקדים לצלילי "מה עושות האיילות".
יוס איתם - לאחרונה אני העוזרת והמנקה והוא הגנן - ואני מתפנה לי לזמן מחשב. איזה כיף!
שמה לב איך הם יותר ויותר נהנים להיות יחד, יותר משחקים ממש אחד עם השני ומחפשים את היחד, וזה מרגיש באמת נכון. מרגיש כמו משהו שבאמת נותן להם ומשמח אותם, וטוב לנוג יותר אולי מהאלטרנטיבה שלה (עם אמא בבית, מדי פעם נפגשים עם אחרים, וכמובן יש המון זרימה וכל זה, אבל בשורה התחתונה זו אני והיא בוראות לנו מציאות.
וזה בכלל מביא אותי לחשוב על קושי שלי "להפרד" - גם מנוג עצמה, אבל זה לא רק זה.
זו גם פרידה מסוימת מהפוזה שלי כעושה חינוך ביתי. (הבטחנו שנדבר על קשיים)
אני הרי מתה על זה - גם מעבר להזדהות הרעיונית שלי עם הקונספט - שהיא באמת עמוקה ורבה,
יש משהו ממכר בפוזה ובלומר איך "כן, פעם הייתי רופאה. והיום אני פשוט אמא".
ולא שזה ממש הולך להשתנות - הרי פיצי מספר שתיים (התירוץ הבא שלי להיות בבית) כבר נוקש בדלת של הבטן, והסטטוסקופ שלי מזמן עבר לחדר צעצועים, אבל נוג באיזה שהוא סוג של גן. אחר, והכל, אבל משהו שהוא לא זרימה מוחלטת של הזמן שלנו, שהוא לא נטול כל שיגרה ופועם עם מה שעולה באותו יום, ושיש בו מחויבות גם לאחרים. ואולי אפילו משהו שהיא תהיה בו יום אחד רוב הזמן בלעדיי*.

ואני מוצאת את עצמי עד עכשיו מתפתלת כל פעם כששואלים, במבט הרב משמעי ההוא, "מה קורה אתנו" מפטירה משהו על "כן יש משהו אבל קטן כזה, רק כמה שעות בשבוע" לא מסוגלת לקרוא לזה גן (טוב זה לא באמת ממש גן....).
או לומר כלפי חוץ וכלפי פנים שאני מתחילה קצת לשחרר אותה.
ושחלק מהמוטיבציה לעניין הזה גם אצלי יכולה בכלל להיות זמן גם לי בלעדיה (רק עם אחיה...), או לעשות דברים שלי טפו רחמנא ליצלן.
אולי נדבקתי ב קיצוניות באופן טבעי ?

ללא ספק הגן הזה הוא גם הזדמנות בשבילי להתבונן על עצמי ועל הדפוסים שלי, ומידת החופש הפנימי שלי "לשחרר" אותה. ואותי.
וזה יופי של דבר לשחרר אליו, אם כבר.
תודה לשותפיי, ולילדים המקסימים שלהם, שכל פעם שאני פוגשת בהם מתרחב לבי - כמו אחיינים קטנים שלי שבאים לבקר.

עד כאן להיום.

• כבר נפרדתי! פעמיים, ליותר משעה בכל פעם!

כיף לקרוא

והנה מצטרפת לדף עוד צלע של הגן..
נחמד לקרוא מה שכותבים השותפים, וגם חשבתי לי שזו הזדמנות לבנות אלבום, שמלווה אונליין את התהליך- משהו שהקטנטנים, כשהיו קצת פחות, יוכלו להציץ בו ( יש בפלטפורמה הזו מצב להוספת תמונות? אגב, בשבילי זוהי השתתפות ראשונה באתר המיתולוגי הזה, ונראה לי שאיבדתי בזאת איזו ייחודיות שטיפחתי בספֵירה המקומית..).
הספור שלנו? למיכל ולי ישנו איזשהו רקע בהוראה אנתרופוסופית, וחשבנו שזה "מהקוסמוס", שבכפרינו הקטנטן ישנם, לא אחד, אלא שני גני וולדורף. את לאל שלחנו חיש לאחד מהם לקראת מלאת לו שנה וחצי. עם כל הכבוד לתפאורה, להתכוונות, ולהתכווננות- לא הצלחתי להרגיש בטוח. היו בגן ילדים שגדולים ממנו פי שניים בגודל ובגיל, ידיהם של המנווטים היו מלאות, ולא חשתי ביטחון.פחדתי אפילו מהשריטה העלולה להיגרם בגיל כה רך מחטיפת משחקים נשנית ללא מענה מצד נפילי הגן.
הוצאנו את לאל מהגן תוך 3 חודשים, וזכורות לי מילותיה הנאמנות של הגננת- אם הוא יכול להיות איתכם אז ברור שעדיף.
לי יש כנראה נטייה קמאית בלתי רציונאלית להעדיף את מה שעדיף. לאל חזר לחיקינו, הרגשנו הקלה גדולה, והדיסוננס שעדיין הדהד לי היה רק שאולי לקח לנו יותר מדי זמן לעלות על זה. לאל בשנה הזו היה בא אתי הרבה לעבודה ברחובות. עסק משפחתי שבו פגש גם סבא וסבתא דודים ודודות בחיבוק חם. אמא שלו בישלה אח קטן, לימים יקרא שמו בעברית- עברי.
ספטמבר מישמש ושוב רשמנו אותו, הפעם בסביבה גילאית יותר קרובה. עדיין גן אנתרופוסופי, אבל עדיין גן..
רוחות ספטמבר הידפקו בחלונינו, למרות שהיה עדיין קיץ, וערב אחד הצעתי למיכל שנחפש שותפים לגן הורים. זה הרגיש נכון מכל הבחינות. מיכל הסתנכרנה, אבל עד שיצאנו עם זה לאור, כבר גילינו את הפתק של נורית ורון במקולט של כולת.

הילדודס רעבים.. המשך יבוא.

אום נגה,

תודה על הדיווחים החיים מהגן !
ישבתי בעבודה בצהריים, קראתי והתמוגגתי.
חזרתי הביתה ושאלתי את נגה (שלי ...) אם בגן שרו את "מה עושות האיילות" והיא אמרה שכן
(אבל לא הופתעה שידעתי ...).
תודה !

אלעד, ברוך הבא . כיף כאן (בד"כ).

תודה לכם.
קודם, כל, על שהקמתם את הגן הורים. יזמתם, ויילדתם..
וגם על הדף. רעיון מבורך.
טלי, וו'או, אני מזדהה מאד מאד. עם המון ממה שכתבת. וגם יוסי ורון ואלעד - נורא כיף לקרוא!
כאן אולי המקום למעין הודעה רשמית בכתב.. כן החלטנו. אנחנו מצטרפים.. בהתלהבות ובהתרגשות, ועם תקווה וכוונה רבה לטוב גדול.
כותבת עכשיו אחרי שכולם התפזרו מהביקור הראשון אצלנו בבית.
היה כיף. קצת מתיש.. לינון בעיקר, היה לו קצת קשה בסוף. הוא נרדם דקה אחרי שיצאו כולם. איזה מקסימים הילדים האלו! נלך עם זה בקצב שיהיה נכון לינון. ויהיה בסדר.. לא?
השארתן את הבית כל כך מסודר, חוץ מקצת כלים, אין לי מה לעשות..אז תודה גם על זה!

פעם ראשונה אצל המשפחה החדשה שלנו היום -
היה באמת חמים ומכיל
ובית מקסים שמייד קטף את תואר הבית השווה של הגן.
נדהמתי לראות באיזו מהירות נוג שחררה אותי והשתלבה בבית ובגינה
וקדירת ירקות מעולה...
תודה, יעל ונעם!
ומקווה שלא היה לינון קשה מדי עם כל הטיפוסים האלה שהשתלטו לו על הבית.

היום עם כל האמהות נוכחות
(כי בית חדש, ומשפחה חדשה ורוצים להכיר ולהתרגל)
ויש בזה בשבילי משהו אחר ומפתה-
בעצם למה לא שפשוט נשב לנו יחד בשמש החורפית על הדשא עם תה ונדבר?
והקטנים יתרוצצו לה ומדי פעם יבואו להתכרבל או להתלונן על מעשי גזל וחטיפה כאלה ואחרים....
נשות השבט יניקו את התינוקות החדשים ויעשו עבודות יד או סתם ינוחו בחברותא הנשית...

אני יודעת שזה לקוח מסרט אחר,
ולא בכך עסקינן,
וכבר מחר חוזרים לקונספט של גן הורים כפי שתואר לעיל,
וזה יופי
אבל מודה שהיתה לי שם קצת צביטה בלב.

שיהיה לכם בהצלחה@}

<עוקבת>

יעל ונעם ברוכים הבאים! איזה כייף לנו...
שמעתי שהיה היום מקסים אצלכם ושנעם הפליא בקריאת סיפורים ויעל בבישולים... אבל בעיקר שינון כזה מקסים.
אחד הערכים הלא כתובים של המסגרת הזו היא שכולם קשובים לצרכים של כולם ומנסים להתאים את עצמם ואת חוקי המסגרת לפי הקצב והיכולת והרצון של האחרים אז אני מאמין שכן יהיה בסדר ושאתם וינון תמצאו את הפורמט המתאים לכם.
החששות והספקות מאד מוכרים לנו אבל ההתלהבות וכוונה יובילו את זה למקום שטוב לכם.
מחר אצלנו חורזים חרוזים וגם משחקים כדורגל בדשא - נא להביא נעלי ספורט...

אוהל מאולתר-

מבשלים יחד

בארגז חול

וואי....איזה חמודים....
ה"גן" שלכם מקסים....
עוקבת מרחוק...

נוג היום חולה ומתפקדת חלקית כמארחת של גן ההורים.
בעיקר גרה על הציצי (כל חוקי ה"בלי ציצי בגן" שהצלחתי להנחיל בטלו מול ילדה עם חום שפוכה וציצי מלא קולוסטרום).

נרדמה קצת לפני שנגמר והתעוררה בבכי עז של "איפה לאלי? איפה נגה'לה? רוצה הם יבואו עכשיו!!! עוד גן!!!!"
ובהמשך הערב סידרה את הבובות סביב הבובה התורנית החביבה עליה* בצורת גן עם "כסא כחול לינוני וכסא אדום לנגה'לה וכסא צהוב ללאלצ'וק, וכולם באים לגן אצלנו! הבובה אוהבת גן אצלנו!"
למקרה שלא השתכנעתי סופית שטוב לה.

(*עוד אחת מאלה שהיא מקבלת מסבתא – מייד אין צ'יינה ב 7 שקל כולל אביזרים, בטח ילדות בגיל שלה עבדו בפס ייצור, לתפארת תרבות הצרכנות הנבונה והמודעות לצדק הגולבאלי)

אבו נגה - תודה על קבלת הפנים. אנחנו מרגישים כאילו הצטרפנו למשפחה כל כך אכפתית וחמה.
אני מקווה שנגה קצת בטוב יותר.
הבנתי היום איך הבטחון הזה שדיברתם עליו כאן בדף, ובפגישה ההיא של ה"חדשים", הוא כל כך אמיתי וחזק.
התחושה שכאן זה מקום שבו אוכל להרגיש שהקטני היקר מפז שלי באמת בידיים טובות.
ושאוכל להתחיל לשחרר קצת.. שינון יקבל המון, בלעדי.
לילה טוב

[וואלה אום-נוגה, נראה לי שאני גם מצליח לראות את זה: איזה 1200 מהם רוכנות על פס ייצור מותאם למימדיהם, בעוד בחדר המעצבים ישנן עוד תריסר כאלה, נינות ושמשות ופו הדובות, שמדגמנות חיוכים מאולצים לטובת הדגמים החדשים, כשבלב-ליבן הן חושבות "תשוחרר טיבט!"..].

אבו-נוגה- צילומים מקסימים, יישר כוח.

רון, מהדהד לי מה שכתבת בסע' 3, נראה לי שזה לב העניין - " ערבות הדדית", וזה מה שעושה את כל ההבדל משיטת ה"שגר ושכח" השגורה.

וגם ממה שאתה הוספת, אבו נוגה, לגבי הרעננות: לא מגיע לחברה הקטנטנים פחות מזה, ואם יורשה לי- אין מצב, שילוד/ת אישה תצליח לשמור על רמת התחדשות מתבקשת על בסיס יומיומי, כל השנה, ולאורך שנים..

ואולי אפשר להוסיף גם מידה מסויימת של "ענווה": הגנום היהודי שלנו עושה את רובינו תובעניים כשאנחנו משלמים- "מגיע לי..". יוצא שאלה שמפקידים אצלם את הקטנטנים בשיטה השגורה- לא עטופים בהוקרה והכרה על פועלם, אלא יותר באנרגיות של "האם סיפקתם את הסחורה", מה שתורם מצידו באמת ל"אי סיפוק הסחורה".
אצלנו לא רק שההיבט התשלומי פשוט לא קיים, ומכאן שנמנעות מאיתנו גם עוולותיו, אלא שבנוסף בהיותינו כולנו נושמים את האתגר הזה ביחד, וטועמים את אותם הקשיים כל אחד בתורו- צומח איזשהו "ריסון הדדי" שחסר ב"שגורה", סוג של ענווה, נראה לי.
וכמובן שזה גם כיף לא לשלם (בדיוק ראיתי היום כותרת שמספרת שאישה עובדת ממוצעת משלמת 55% ממשכורתה על ילד בטרום חובה, אבל כבר יצא לי לומר שגם אם היה לי כרטיסיית שוברי-שי לגן שגור- הייתי עדיין נצמד לגן שלנו)..

ובהמשך לחזון חגיגת התה שלך, אום נוגה- אני רואה אותנו הגברים מישירים מבט איש לעיני רעהו תוך השקת כוס מַחְיָה מחייה, ביודעינו שבאותו הרף עין הקטנטנים הם לגמרי לבדם בקוסמוס- ובבסדר..

ברוכים הבאים ינון ויעל ונעם למעגלינו. מרגיש מדוייק ונכון ומחייך.
מעניין מי יבואו אל החומש..

קוראת ומקנאת לי בשקט בחושך בפינה...
מכירה את חלקכם ואוהבת את מי שאני מכירה ושמחה כ"כ לקרוא איך אתם עולים ופורחים.
תמשיכו לכתוב לנו, בסדר?
ואם הייתי גרה בבית זית האם הייתי מצטרפת?
...

חשוב לי לכתוב כאן שזה לא היה כ"כ מסובך למצוא את הקבוצה של ההורים ולהתארגן כקבוצה.
מי שחושב על הרעיון הזה, שידע שזה עלול להיות די פשוט למצוא אנשים אחרים שגם מעונינים.

אנחנו, קרי בת זוגי ואני, התבשלנו עם הרעיון הזה מספר חודשים, החל מאפריל עת שבנו למולדת לאחר העדרות של מספר שנים. בעקרון שמענו על כל הרעיון הזה בקליפורניה (שם, דרך אגב, יש קורסים במרכזים קהילתיים שמדריכים הורים איך לארגן ולהריץ פרויקט כזה) והיה לנו ברור שזה מתאים לנו. גם היה לנו די ברור שאנחנו לא נמציא את הגלגל בארץ ויש כאלה גנים. כי בסופו של יום, אחרי כל הא י ד י א ו ל ו ג י ה ו ה פ י ל ו ס ו פ י ה ו ה ר צ ף ו ה ט ב ע י ו ת
ו ה ז ר י מ ה שעוטפים את הענין הזה – מדובר במודל די פשוט שבו הורים שומרים על ילדים שלהם ושל אחרים בתחלופה.

בקיצור התבשלנו מספר חודשים והמחשבה היתה שאנחנו רוצים להתחיל את זה בספטמבר. בערך בחודש יוני החלטנו שחייבים לעשות מעשה. נורית התקשרה לכמה הורים ששמענו שהם עשויים להיות מעונינים. היא אכן מצאה התענינות אך לא הענות. ואז פרסמנו מודעה צנועה על קיר המכולת השכונתית. בוא נאמר בכנות שדי הקפדנו להאזין להודעות בתיבה הקולית בימים שלאחר מכן ...
אחרי יום יומיים אלעד ומיכל התקשרו. נפגשנו עמם והיה ברור די מהרגע הראשון שיש כאן שידוך מוצלח. אחרי עוד שבוע שבועיים, טלי ויוסי אמרו שהן חושבים על זה ואחרי עוד שבוע הם כבר נתנו, לשמחתינו, תשובה סופית חיובית.
וזו היתה תחושה מאוד טובה – תוך שלושה שבועות מרגע ששמנו את המודעה כבר היינו קבוצה מגובשת ומחויבת של שלוש משפחות. החלום זה קרם עור וגידים.
לקח עוד בערך חודש (לקראת תחילת אוגוסט) עד שהמשפחה הרביעית הצטרפה. כך יצא שהגעו לקבוצה של ארבע משפחות שזה בדיוק מה שהתאים לכולם בזמנו (עכשיו אנחנו יותר בראש של חמש משפחות).
מאז עזבה משפחה אחת ("הרביעית") ולקח בערך חודש וחצי עד שמצאנו לפני שבועיים את יעל ונועם שחברו אלינו עם יינון שלהם.

כיום יש לי/לנו תחושה טובה מכך שרעיון שחשבנו עליו (ובעיני אנשים מסוימים נראה מוזר, חריג וכ"ו), משהו שרצינו אותו - הצלחנו לארגן אותו.
וזה היה די פשוט. לפחות למצוא את הקבוצה הראשונית.
כך שאם יש לכם מוטיבציה כזו-
קחו בחשבון שסביר להניח שיש בסביבה שלכם עוד הורים שעשויה להיות להם מוטיבציה כזו. עזבו לרגע את השוטטות בדפי באופן טבעי, פתחו את מעבד התמלילים שלכם, נסחו מודעה פשוטה, הדפיסו והדביקו.
תתפלאו מה זה יכול לעשות לילדים שלכם.

>קשה קצת לשמוע כאן מעוצמת הג'ינגל של תשדיר הפרסומת ששמו פה לפניי... <

חזרנו לגן אחרי מלא זמן שלא - מרצף מחלות מציקות
נוג מאושרת לחזור ומייד משתלבת בטבעיות
היום אצל יעל - עדיין בשבט האמהות גם יחד
תודה על שיחות התמיכה

מחר אצלנו -
פיצה????
אתן רציניות? מעכשיו אנחנו בית הפיצה?
נהייתה איזו החלטה (שנודעה לי היום ונשמעת לי טובה)
שננסה לפחות לתקופה לחזור בכל בית על פעילויות שהיו להם כיפיות בפעמים קודמות-
כדי לא לנסות ו"לגוון" ולהעמיס אלא דווקא לתת להם תחושה ביתית וחוזרת ומוכרת מכל מקום
מיכל עם קעריות חימר (מטורף איך נוגי קשורה אליהן ומשחקת איתן שעות בבית)
נורית עם עוגיות קווקר משובחות שיוצרות תחרות סמויה ביני לבין נוג על קירבה לשקית שמקבלים הביתה
ואצלנו פיצה?????
דאי!!!!
מה עם התדמית הבריאותית/ יצירתית שאני כה עמלה עליה?

>הולכת לחפש דף על גבינות אלטרנטיביות מחלב עיזים אורגני ובצק קמח כוסמין מלא<

וואו!
אתם לא מאמינים איפה הבת שלי!
בגן!
כבר שעתיים וחצי לבד אצל מיכל ואלעד.....
עכשיו אבא נסע לבלות שם את סופהיום - ודיווח שהילדה שמחה מאושרת ולא במיוחד ספרה אותו כשנכנס.

מעניין שבכל (3) הפעמים שהשארנו אותה עד כה, אבו נגה היה זה שהביא ופרש.
בכל פעם היא אמרה ביי באגביות.
האם אני עדיין לא מסוגלת לומר לה שלום ולהעלם לשעתיים?
גם אתי תהיה אגביות?
זה די כואב כשמושכים חבל טבור ל-3 ק"מ לא?
זו המשימה לשבוע הבא כנראה.

אך לא בכך עסקינן : רציתי לכתוב על יום די קשה שהיה לי אתמול
וזאת במסגרת ה קשיים בגן הורים
זה לא קל להיות גננית (מתי, אגב נמצא מינוח חלופי) ערב החודש התשיעי.

כל הגוף שלי מאותת לי שרע לו כשאני מרימה ילדים.
לא מצליחה ולא כל כך מצליחה לרצות לא לעשות את זה עם נוג,
אבל לפחות אתה אני מדברת ומסבירה ויושבות על הכדור ביחד, ועל הפוף ויש תחליפים וכל זה.
אבל זה לא כל כך אפליקטיבי עם הפיצפונים שבאו להתארח אצלנו לחצי יום,
ופתאום הם צריכים חיבוק ולהיות לבד על הידיים קצת
וגם זו תמיד הדרך שלי, וכולנו רגילים לזה
גם לאלי וגם נגה'לה, כל אחד בנפרד, כאילו הרגישו את ההחלטה שלי לצמצם הרמות וביקשו חיבוק 10 פעמים.
בדיוק כשיוס היה לא פנוי.
וזה שבר את לבי המוגבלות הזו.

ובכלל הכבדות - שכשאני יושבת עם אחד עליי ופתאום יש לו,למשל, נזלת
זה נראה לי כמו לטפס על האוורסט לקום אתו ולהביא טישו.

וההורמונים האלה - שגרמו לי לראות כל חוסר תיאום מינימלי ביני לבין אבו כטרגדיה.
ולהסתכל במבט פחות אוהד על כל הקמח-רסק עגבניות-בצק דביק-אוכל של החתול-פלסטלינה שהתפזרו בכל מקום.
וכמובן שזה היה יום שלא לכל הילדים היה בקל.
האאאאאאאאאאא.....

בערב כבר הייתי אדם חדש, והכל נכנס לפרופורציות
אבכל זאת רציתי לכתוב את זה
>המיילדת אמרה לי לשחרר ולנקות מתחים לקראת הלידה<

כמה חומר למחשבה אתם מספקים!

אם מישהו מההורים עוד קורא הלילה.. - מחר כדאי להביא כובעים לקטנטנים, כי הקיץ ממש חזר, ונהיה בחוץ וגם בטיול קטן לחורשה, בשאיפה..
לילה טוב!

קוראים, קוראים. נביא !

בטח קוראים , נביא גם נביא אם רק נמצא וגם בקבוק אישי לעידוד השתייה. שיהיה לנו שבוע מלא שמחה וחוויות ושפע לילדנו ולנו גם ביחד איתם.

שלום לכם הורים-יוזמים-יקרים
סחתיין עליכום על מה שהרמתם. אנחנו בשלב התחלתי ביותר של גן כזה בכרכור (אחד חדש) וכתבתי על זה גם בכיכר השוק. המון שאלות התלבטויות וספקות ואני כבר רוצה שזה יניע.
זה כ"כ נראה לי הדבר הנכון הזורם הטבעי המדויק לילדים שלנו וגם בשבילנו ההורים - לחוות מול זה כל מה שיצוף כי הכיוון היחיד מכל ההתנסות הזו היא צמיחה לנו ולקטנים.
אז אני עדיין שולחת בקשה ל'טיפים' מועילים בשביל ההתחלה המגששת אם מישהו בא לו לשתף (בדפבית)

לומדת המון גם מהכתוב הקיים
משתדלת ללמוד מכל מה שקיים

מאחלת שמחה בלב
מנוחה לגוף
התרוממות הנפש

ושבוע טוב

הי הפלא ופלא -
שיהיה לכם המון בהצלחה
ברגע פנאי עוד אכתוב לך בדפבית

מחר גם אצלנו יום בחוץ - מתכננים על גינת שעשועים וכדורגל בדשא של קולט
וגם מחר במקום פיצה יש עוגיות עם צורות
>החלטנו ללכת עד הסוף על התדמית של הלא בריאותיים. אם כי נשאר בבית רק קמח מלא אז זה לא יהיה על טהרת הזבל (וגם נגמרו לנו כל החומרים המשמרים וצבעי המאכל ושאר ה E ים...)<

נורית עניתי בדפשלרון

הפלא ופלא,

בקשת 'טיפים'. הנה כמה:

• שמדברים ומדיינים בין ההורים על על מיני דברים שקשורים לגן, כדאי לזכור שאתם צריכים להסכים על דברים פרקטיים, אבל יכולים להשאר ללא הסכמה בנושאים "אידיאולוגיים". ז"א חייבים להסכים מתי הגן מתחיל ומתי הוא נגמר, האם הגן צמחוני או לא, מה צריכה להיות התגובה לכך שאחד הילדים מכה את השני ועוד מיני כללים שחשובים לפחות לאחד ההורים. אבל לא צריך להסכים האם תזונה צמחונית טובה לתינוקות (גם מי שחושב שלא, יכול להסכים שהגן היה צמחוני שהרי זה לא התזונה היחידה של התינוק) ולא חייבים להסכים האם חינוך אנתרופוסופי הוא יותר טוב מחינוך חופשי או לא.

• אנחנו נפגשנו לשיחות על הגן תמיד בנוכחות כל הילדים. זה כמובן היה נחמד כי הילדים הכירו זה את זה ואנחנו את הילדים האחרים, אבל היה מאוד מאוד קשה (לפחות בתחושה שלי, יתכן שהורים אחרים הרגישו אחרת) לנהל שיחות רציניות ש 4 תינוקות מתרוצצים בין הרגליים ורוצים/צורחים את מנת תשומת הלב שלהם. אולי כדאי לנסות להפגש, לפחות פעם או פעמיים בנוכחות יותר דלילה של הילדים, או למצער בשעות שהילדים במיטבם (נאמר לא 7 בערב ...) ויש איזה חדר נפרד עם דברים מאוד אטרקטיבים + אחד ההורים שיכול למשוך את תשומת לבם. כי הענינים שעל הפרק הם יותר מדי רציניים מכדי לדסקס ולסכם אותם בנוכחות 4 צרחנים.
• להיות לבד עם 4 ילדים זה לא קל. אני האמת חשבתי שזה לא יהיה כ"כ מסובך (חוכמה גדולה מצידי, לא אני זה שהייתי אמור להיות איתם לבד), אבל מסתבר שזה לא פשוט. יש בגן שתי משפחות ששני ההורים במשך היום בגן (במשפחה אחת יש גם תינוק בבית, כך שזה היה ברור מלכתחילה), אצלינו אני בבית רק עד 10 וחצי (הגן עד אחת וחצי) ואצל יעל ונועם, רק יעל יכולה להיות במשך היום. הפתרון שמצאנו לזה הוא בחור צעיר נחמד שעובד אצלינו מרגע שאני עוזב לעבודה עד סוף היום ואצל יעל כל היום (העדפנו שזה יהיה אותו אחד, אבל זה לא היה חייב להיות כך). זה פתרון שהוא ממש לא יקר (מספר שעות בשבוע). רק התחלנו עם זה, אבל נראה שזה יהיה פתרון מוצלח.
• חשוב כמובן שתהיה פתיחות בין ההורים ושכל אחד יוכל להגיד את אשר על ליבו ולהעיר להורים אחרים במקרה הצורך. זה כמובן יותר קל להגיד מאשר ליישם, אבל עדיין כדאי לומר את זה אחד לשני.

מקווה שזה עוזר,
רון

הנה סופסופ התמונות מהטיול לחורשה (תודה רון!)
http://www.yoashveshoshana.net/[po]pics for beofen[/po]/gan nov 05 1.jpg
נתינת הידיים היתה ספונטאנית, והתמונה, נשבעת, לא מבויימת..
http://www.yoashveshoshana.net/[po]pics for beofen[/po]/gan nov 05 2.jpg
ועוד אחת אחרונה,
http://www.yoashveshoshana.net/[po]pics for beofen[/po]/gan nov 05 3.jpg

יעל תמונות מדהימות!!! כאלו מתוקים

יש לי איזו הבנה שרציתי לחלוק:
אתמול בישיבה של הורי הגן, תכננו איך לבסס את חנוכה כנושא ואיך ליצור התכנסות של כולם, ואיך ואיך ואיך...
ובשבילי שהפרנסה שלי זה לתכנן ולעבוד לפי תוכניות נכון לי שהמקום הזה של הגןהורים יהיה מקום שבא מבפנים וקשוב לכאן ועכשיו ולמה שקורה בזרימה של היום ולא לתוכניות "נכונות".
אני ממש לא אומר שהנושאים שעלו לא חשובים או שלא נכון לתכנן. להיפך אני מאד שמח מעוצמת החשיבה שיש סביב הגן, אבל לי נכון להישאר קודם כל קשוב להווה, ואח"כ כמובן לפעול לפי כל ההחלטות שהתקבלו.
זה בסדר?

אולי אורחים גם יוכלו לחוות דיעה..

אפשר אולי למקד את ה"פולמוס" באחד העניינים- עלה רעיון לחלוק עם הילדים איזשהו דיקלום שהחלטנו עליו (יעל הדגימה דקלום חמוד לחנוכה עם תנועה).

המחשבה שלי היא שנוכח ה"ביזור הגיאוגראפי" של הגן המתחלף (שגם בו אני רואה ברכה, למרות טענת ה"יציבות" הידועה), נחמד לשזור "חוטי שני" למינהם..
כך אני רואה נוכחות של אותו סייע, היכן שהוא מתבקש, אותו סֶטִינג של ארוחות, זמני התחלה וסיום..
לי היה נחמד לחשוב שמלבד ה"זרימה היומית" שכוללת כמובן גם "מירכוזים" כמו סיפור, ציור, אפייה, טיול וכיו"ב- יהיה ריכוז "מובנה", סליחה על הביטוי, ולוּ לכמה דקות, שבו ההקשבה מופנית לאותו משהו שחוזר על עצמו ומהדהד אפילו כמה שבועות במקומות המתחלפים. זה מרגיש לי כמו עוגן כזה, תזכורת, שלצד המשתנה יש גם את הקבוע, אפילו שרק קצת ממנו עכשיו. מין משהוא לא מאיים ( אפילו אולי לא צריך ל"רכז" את הילדים, אלא לאפשר להקשבה שלהם לחבור מאליה- או שלא..), אבל גם מאפשר "להישען" עליו קצת. משהו בכיף.

יכול להיות שזה איזשהו קונדישנינג אנתרופוסופי שלא נוער חוצנו,אבל נראה לי שאני מצליח עדיין לראות את המקום והמתנה.
לא מפחיד אותי בהכרח משהו "שלא בזרימה"- כמו שזה "לא בסדר" להרביץ או לחטוף, ואז אנחנו מתערבים
לפעמים, או כמו ש"עכשיו יושבים לאכול" גם "כשבדיוק שיחקנו".

אלא שבכל מקרה, יוסף, ברור שזה בסדר לא לעשות מה שלא מרגיש בסדר.

ומזל טוב, אח אהוב, לרגל יום הולדתך. אני מאחל ללאל הרבה ממך. ולך- כל מה שכבר ושבדרך.

מה, ממש פולמוס? אימאלה..
טוב הדיון הזה לוקח אותי קצת רחוק, וכרגיל בערב, אני עייפה, אז המחשבות קצת מבולבלות, ובכל זאת..


אני קצת חששתי שבגןהורים, יהיה לי קשה ליישר קו פתאם עם משימות, עם מחוייבות קצת חיצונית לזרימה ולביחד שלי ושל ינון. התכוננתי למאמץ גדול מאד לשם ההשתלבות. והנה בדיוק השבוע, בלי קשר לדיון על חנוכה, חשבתי על זה שבעצם, הגן הוא המשך באיזשהו רצף, המשך שמתגלה כמאד טבעי מבחינתי, למרות הקשיים. הימים בהם הגן היה אצלנו, מלאים אמנם בעשייה במובן מסויים, אבל הכל בא באמת מבפנים ובכיף וכל כך הפוך לתחושה הזו שעוד זכורה לי היטב מימי העבודה / לימודים של לפני האימהות, של מן מאמץ כזה, של "עבודה שצריכה להיעשות". אני מרגישה שחשוב לי לשמור על תחושת החיבור והמשמעות והעשייה מהבטן, האמת הזו, וכל דבר שלוקח אותי מהמקום הזה הוא מבחינתי נורה אדומה, שהנה חוזרים למקום של צריך וחייבים וזה לא המקום הנכון לי כרגע, ובעיקר יוצר אוירה שנראית לי לא נכונה לילדים.
אני אפילו חושבת שזה ממש חשוב להימנע מעשייה ממקום כזה, כי יש לנו בגןהורים הזדמנות לחסוך לילדים שלנו מיני "תכניות נכונות" ו"צריכים" ואולי למנוע מהם לפחות חלק מאותו אובדן של חדוות העשייה, אובדן של חקרנות וסקרנות ויצרנות טהורה וטבעית כזו של ילדים.
אני חושבת שכל משפחה צריכה לעשות מה שמרגיש לה אמיתי ונכון ומחובר.
הנושא של חנוכה למשל, ממש לא נראה לי קריטי.
למה כן לעסוק בזה בעצם?
כי אולי יש משהו בזכרונות שלי מהחגים, אם מוחקים את כל הטקסים סביב החג, בגן בבית הספר וכו', שהייתי בהם בלי ממש לרצות, בכל זאת יש מקום חמים של מסורת שהופכת למוכרת, שחוזרת כל שנה, של חגיגיות, של חמימות משפחתית. מקום טוב בעיני. אם מגיעים אליו ברגישות. וספציפית בחנוכה, יש גם המון יצירתיות באור של הנרות, ושמחה בסביבונים. וזהו.

הזמינו אורחים לחוות דעה..אז באתי.
אם הילדה שלי היתה בגן הורי לא ממש היה חשוב לי שהיא תדקלם משהו לחג...באמת לא...
הכנת סופגניות נניח שהיא עשייה חוויתית או משחק בסביבון למשל נראים לי יותר לעניין ובכלל אני חושבת שכל העניין "להנחיל" את החג לילדים אולי הוא נחמד אבל ממש לא הכרחי ובאמת צריך "לזרום" בגלל שאני מאמינה שדברים נבנים בעיקר בבית כלומר אם מדליקים נרות חנוכיה ושרים שירים לחג התחושה והחוויה מופנמים גם בלי שום הכנות...( ודרך אגב אבו לאל...מתי נזכה לראותכם במחוזותינו??)

כוסאמת..

ונשמח לבוא..למרות שקשה לעקוב אחר קצב התחלפות "מחוזותיכם" בשנתיים האחרונות..
ושיירשם במרחבים הסיבריים (cyber): הקוסמת היא שהפגישה ביני לבין מיכל (מה שרכש לה לפי טענתה שליש כרטיס לגן-עדן: "עוד שתי הצלחות כאלה ואני בפנים"..)

ודבר אחרון, קוסמת, אפרופו "דיקלומים"- שמעתי שהילה מדקלמת כבר ספרים שלמים בעל פה.. סחתיין עליה!
דווקא אנחנו בכלל לא דיברנו על האפשרות שהם ידקלמו, למרות שעכשיו שאני חושב על זה, זה דווקא יכול היה להיות מחזה ממיס..
היה די מקסים לראות איך כשיעל עשתה לנו את ההדגמה הקטנטונת והמלבבת בעודם מפוזרים ברחבי הבית, איך נשבתה תשומת ליבם והקשב..
אבל יאללה..חלאס..
יעל- בא לך אולי לחתום את ה"פולמוס" במילות הדקלום, ולאפשר לו כך פרופר בריאל?

אני עם אל עאד אבו לאל בענין הזה.
גם בעיני זה היה מקסים לראות איך כל הילדים הסתכלו בענין רב ובפיות פעורים ביעל כאשר היא עשתה את ההדגמה של הדקלום.
זה באמת היה מיוחד ואולי גם מעיד שלפחות בינהם אין ממש פולמוס כי כולם היו מרותקים ונראו מרוצים.
הנה המילים שיעל שלחה לי:



שקט שקט שקט שקט
החנוכיה דולקת
ובחדר
בלי שאון
מסתובב הסביבון
מסתובב
מסתובב
ולפתע הוא שוכב

אמא
אני רעב
תני לי משהו לאכול
לא מרק
לא ביצה
לא חלב ולא קציצה
לביבה לי מתוקה
לכבוד החנוכה

_ובחדר
בלי שעון_

בלי שאון

והנה הגרסה המדוייקת ועוד שירים ודקלומים לחנוכה.

< עוקבת אחריכם באהדה >

נוסעת,
אין כמוך !
תקנתי.
חוץ מזה סבכת לנו את החיים, כי הנה מסתבר שיש עוד גרסא ...

נוסעת סמויה,
תודה!
איזה קטעים לראות את השיבושים שהתגלגלו במשפחה..
ולנושא אחר!

היה יום ממש כייפי בגן היום.
פעם ראשונה שכל הילדים נשארו אצלנו בלי הורים. והכל כל כך זרם, כאילו מאז ומעולם.. איזה כיף.

אבו לאל
די לתרוצים
חתמנו לשלוש שנים...
(אתה יכול למחוק זה לא קשור הרי ישירות לדף הזה...)

הי נוסעת יקירתי
תודה על סימני החיים....

יעל - איזה יופי
שמחה שגם נהנית
וגם אני שמעתי מהפיצקה ומאביה איזה כיף היה ואיך היא לא הסכימה ללכת הביתה
והתידדה עם זואי

ועדיין לא הבנתי כאן בתכל'ס
שותפיי האהובים:
שיבושים או לא שיבושים
אתם מדקלמים או לא?????

(ואיזה מזל שכל השבוע זה אבו נגה שמלווה אותה - היא ממש מתרגלת ובסוף אפילו אני אפרד ממנה איזה יום.....
בינתיים כותבת מהסדנא לרפואת גוף נפש- עובדת על עצמי להיות mindful לקושי שלי לשחרר אותה...)

@}

הנה התגובה של חבר שלי מארה"ב לתמונות מהגן:

do you think any insurance company in the u.s. would insure a gan where
the kids are sitting on "blokim"?

נוג בגן. אמרתי לה שאני הולכת כשהיא היתה שקועה במשחק
הרימה את הראש בנון שלנטיות ואמרה "טוב"
כמה פשוט...

משהו שפתאום חשבתי עליו בקשר לפולמוס הדיקלום
(מעירה מתים מרבצם?)
אולי כל הילדים הסתכלו בענין רב ובפיות פעורים ביעל כי היא עשתה את זה ממש מהלב?
ובאהבה דווקא לדיקלום הזה ולזכרונות הילדות שלה ממנו?
ואם אני הייתי מדקלמת אותו "כי החלטנו" זה היה יוצא הרבה פחות אמיתי והסיסמוגרפים הקטנים לא היו מתעניינים?
כשאני שרה להם שירים שאני אוהבת הם גם מרותקים.... אבל זה בגלל שזה באמת שלי מהלב שלי

ורון - והוא לא אמר כלום על איזה מדהימה ומתוקה נגה'לה בתמונות האלה?
ובשם הבלוקים - מה לגבי גן של ילדים שיושבים על קצה השיש במטבח בגובה מטר?
או שהמשחק האהוב על חלקם הוא ארגז כלים אמיתי.....
ובית אחד שהילדים ניגשים בו בחופשיות לשירות עצמי של אגוזים....(זה אצלנו אגב)
שלא לדבר על גרם מדרגות של אבן אחד נטול מעקה בין הבית לחצר....
בקיצור, טוב שאנחנו נינוחים ברצף הבטוח שלנו. ושאין ועדות ביקורת.

היינו שמחים להצטרף אבל אנחנו גרים רחוק מדי (רמת רזיאל) וכבר יודעים שזה רחוק לכם. ולכן אנחנו עוקבים אחריכם בשמחה מרחוק...

גן הורים נגמר??? ....לאלי שואל מספר פעמים, אני יודעת שגם בשישי שבת השאלה תעלה , אין גן היום???....
מחכה בכל בוקר לצאת ביחד עם אבא, אבא הולך לעגודה (לא טעות כתיב) ולאלי הולך לגן הורים, ואם במקרה אבא יוצא מוקדם זה דורש הסבר והבטחה שכשתגיע השעה שמונה גם אנו נצא לדרך.
אני שמחה שאנו נפגשים מחר ובכל פעם שלאלי שואל אם נגמר הגן וזה קרה כבר מספר פעמים מאז שאחרון הפצפונים יצא ,אז אנו מספרים לו על פגישת ארוחת הבוקר של כולנו מחר.

אני שמחה כלכך ושלווה ויודעת שמבחינתו של לאל והמקום בו אנו נמצאים, אלעד ואני, והדרך בה אנו נפרדים ממנו כל בוקר והגן שלו-שלנו זה הכי טוב ומדויק בשבילו ובשבילנו.
נזכרת ב "כשהנעל מתאימה הרגל נשכחת..."

ולגבי הקהילה היקרה והקטנה שלנו מרגישה שיש בנינו הרבה הקשבה , שותפות לדרך.
היה לנו יום נעים וזורם וגם התמודדויות קטנות על עגללה ומקדחה. וגם משחקים ביחד וגם כל אחד בשלו, אני מרגישה שביחד אלעד ואני וגם עם עבריקוש ( עברי שלנו בן 10 חודשים, כפי שהוא מכונה בפי הקטנטנים שמשתלב מדהים וזה הכי טבעי לו כל החבורה הצוהלת שלנו...) ובכן רציתי לאמר שיש מקום על הידיים ובלב לכולם וזו הרגשה טובה.

אתמול היה לנו מסיבת חנוכה, בבית המפנק של ינוני בונבוני..
היה כיף ממש..התחלנו במסע לפידים מסביב לחצר וגירשנו את החושך במחי אבוקות קנקלים חצויים ממולאים בחצץ ומשופדים בנר, ואז קישטנו סביבונים ואמא יעל הכינה לנו מהם מובייל בוהק, ואז הדבקנו צדפים על חרובי חימר שהכינה אמא טלי לחנוכיה והדלקנו את כולן אל מול החלון, ואז ליבבנו לביבות עם אמא נורית בעיני רוחינו- כי כבר היינו רעבים והעדפנו דוקא ללבב את קיבותינו ברקיחת קינואה בגזר, מגש שורשים אפויים בתנור, אורז אזרבייג'ני מאודה, סלט ירוק בתות שדה, ותחמיץ חלב קוקוס תאילנדי.. היה טעים "למדי" (או יותר נכון "למה די?"-אם אפשר עוד..). הדהדנו עם תה הבית של נועם, עד שכבר נזכרנו שאין ברירה ולא חוכמה רק לגרש את החושך, ושצריך עכשיו כבר לעשות איתו שולם..

סחטיין עליכם
לא יצא לי לקרוא פה בפורומים תקופה והנה חזרתי ואני רואה שהלכתם עם רעיון שהתבשל אצלנו (עוד לא קרה)
ונראה שאתם נהנים מכל רגע...
נראה גם שבית זית (אף פעם לא הייתי...) זה מקום יפהפה ומתאים ביותר לגן הורים
בהצלחה בהמשך!
תמשיכו לכתוב.

החלטנו בישיבה אמש לנהל בצורה יותר מסודרת את הענין של הימים שבהם יש החלפות (בד"כ זה עקב מחלה של הילדים),
כך שיהיה יותר קל לדעת תור מי לתת יום נוסף במידת הצורך.
החלטנו לעבוד בשיטת החרוזים. אבל ברוח עידן המידע ועידן הפוסט ניו אייג' אלו יהיו חרוזים וירטואלים.
הנה הם - pics]גן הורים וחרוזים for beofen[/po]/gan-horim-charuzim b.htm

הכללים כפי שסכמנו הם:

1. אם משפחה א' מחליפה את משפחה ב' בגלל סיבה רגילה (חופש או מחלה של הילד) אז משפחה א' מקבלת חרוז ומשפחה בי

נפרדת מחרוז.

1. אם משפחה א' מחליפה את משפחה ב' בגלל סיבה מיוחדת (חופשת לידה למשל או חו"ח ולהבדיל דברים אחרים) אז משפחה

א' מקבלת חרוז וזהו.

1. אם משפחה א' לא יכולה לקיים את הגן ביומה והגן מבוטל (כי אף אחד אחר לא יכול להחליף) אז משפחה א' נפרדת מחרוז.

(הערה למתענינים - אפשרות (3) לא קורת הרבה ! אולי פעמיים מתחילת השנה)

מזמין הערות והארות,

רון

שלום לכם הורים.
אני מזדהה אתכם, גם אנחנו הקמנו "גן הורים" בצוקים שבערבה התיכונה.
למזלנו יש לנו מקום קבוע: אוהל\ סוכה (כי רובנו גרים בקראוונים). בגן יש 6 ילדים מגיל שנתיים עד שש, אז יש קצת קשיים עם הרב- גילאיות, הגדולים צריכים יותר "תוכן".
כל יום יש 2 אימהות בגן, ויום חמישי הוא סבב אבות. פעם בשבוע אנחנו נפגשות ומדברות (בלי ילדים), ופעם בחודש ממשיכים לבנות ולעשות (מתקנים, חלונות, שירותים וכדומה) בגן.
אשמח להמשיך לקבל רעיונות לפעילויות, לשמוע לבטים, בעיות.
שירי

נשמע נפלא. איזה יופי. כמה זמן זה כבר "רץ"?
להיפגש פעם בשבוע בלי הילדים זה בטח מאד אפקטיבי. אנחנו עשינו את זה רק פעם אחת וגילינו הבדל גדול במיקוד. זה נשמע לי חשוב.

הגן כבר "רץ" בערך חודשיים, לקטנים זה גן ראשון, והגדולים יצאו ממערכת החינוך.
אנחנו כל יום שני כבר מחכות לפגישה השבועית שלנו (ללא הילדים), אנחנו מכינות רשימות של נושאים שרוצים לדבר, רושמות "פרוטוקול" בשביל לבדוק מטרות אם בוצעו או לא, כל אחת יוצאת מהפגישה עם דף משימות, אנחנו "רציניות" אבל אין ברירה אחרת דברים לא יבוצעו (ויש המון עבודה).
בסוף אנחנו נישארות ומקשקשות. מומלץ.

ברגע שנרגיש שהכול זורם נוריד את תדירות הפגישות.

האם אתם מרגישים שלילדים שלכם יותר קשה בגלל שההורה הפרטי שלהם נימצא?
אולי אצלנו זה קצת שונה, לגדולים יותר קשה, ואני לא בטוחה אם לא עדיף איש חיצוני. גם לי לפעמים קשה לראות את הבן שלי "נאבק" חברתית, אבל אני משתדלת לא להתערב, שיסתדר לבד.

להורי גן בית זית שלום, אנחנו קבוצה של כרגע שלוש אמהות לילדים בני שנה פלוס, מתכננים להקים שנה הבאה גן הורים, אנחנו גרות בגיבעת יערים - כסלון,
רצינו לבקש לשמוע ולראות קצת יותר מקרוב איך אתם עובדים, היות ושלושתנו בהריון... אנחנו רוצות כבר להתחיל בתיכננים. האם אפשר לבקר? ולשאול שאלות שצצות?
חוץ מזה אנחנו כמובן מחפשות עוד שני ילדים חמודים בגילאים דומים ומהאיזור, כרגע יש לנו בת ושני בנים.

אהלן,
כיף לשמוע שמתארגנות עוד קבוצות של גני הורים.
בטח שאפשר לבקר אצלנו בגן.
אפשר גם לשאול שאלות כאן או בטלפון או שתבואו לבקר.
טלפון שלנו בבית 5341394 02

ד"א, שמש בבטן גם מגבעת יערים.

שמש בבטן היא מרמת רזיאל, אבל זה מאד קרוב, צרו איתה קשר..
ובואו לבקר, בשמחה.

שירי בר
כן, אני מוצאת שביום שהגן אצלנו, קשה לו יותר, ואני חושבת שרוב/כל ההורים מרגישים כך. זה קושי שאנחנו עוד לומדים אותו.

ברוכים הבאים למעין המתוקה שהצטרפה לגן שבוע שעבר ולנורית ומיכה שהצטרפו להורים.

אנחנו עכשיו 5 משפחות, 5 ילדים והכל עגול ופשוט.
(חוץ מזה שיש שתי נגה בגן ושתי אמא נורית ...)
אבל שינויים כבר מעבר לפינה.

נעים לכתוב כאן קצת שוב
אצלנו הכל השתנה - כשנולד לו רתם
זה ראוי בכלל להכתב בבלוג נפרד על השוק של להיות אמא לשניים לעומת אחת
ואיך השינוי הזה הוא לא פחות דרמטי מהשינוי שבא עם לידת הראשונה.
בימים האחרונים משהו התרווח לי טיפה בתוך הכאוס ויש שתי דקות לשבת ליד המחשב....

ופתאום היום הרגשתי שוואו באמת יש לי ילדה בגן.
לפעמים האסימון הזה נופל שוב כש 10 בבוקר ואני פה רק עם אחד במנשא
אחרי שלקח לה שתי דקות בדיוק להגיד לי ביי כשהבאתי אותה בבקר
מרגישה כאילו מישהו הזמין אותי לטיפול בספא - שלש שעות לעצמי! (ולפיצי, אבל זה באמת כל כך קל....)
ואז לצעוד בשמש של סוף החורף להביא אותה בצהריים ולראות אותה כל כך מאושרת ונינוחה.

אבל ביום "שלנו" בגן השבוע כבר לא הרגשתי ש הכל עגול ופשוט.
וחמישה ילדים זה מצוין אבל גם ממש לא קל (מה גם שיש שישי במנשא)
ועל חלקם עוברים ימים לא פשוטים בכלל של שינויים
שניכרים גם בגן

והכי קשה זה לילד שלך ביום שכולם באים אליו הביתה
וביום שלנו השבוע,
כשנוג, ב 12:30,עייפה ועצבנית הורדה מהידיים של אבא-יוסי
(כי היו שם עוד שניים בוכיים ולא היה מקום)
בעוד אני מניקה את רתם ומדקלמת לה ש"בגן אין ציצי" (בשבילה.... אבל הוא קטן....)
התחילה לצווח על הילדים "לכו, לכו, אתם מציקים לי! זה לא נעים לי!!! לכו הביתה!"
היתה לי קצת צביטה בלב.
לא שום דבר גדול או מהותי, אבל מין הזדהות קטנה אתה ברגע ההוא
כשהיא רצתה את אמא ואבא לעצמה
בשקט
בלי כל הילדים הצורחים האלה שמשחקים לה בצעצועים
ובלי התינוק ההוא שמשחק לה בציצי...

כמובן שחצי שעה אחר כך (וגם חצי שעה קודם לכך למען האמת) הכל נראה אחרת לגמרי
האושר והשלווה שרו במעוננו
(לצד הבלאגן והטינופת)
וזכרון הצביטה ההיא נותר רק אצלי.
והנה הוא כאן לראיה.

אמא-מיכל הציעה שנעשה מפגש אמהות (או הורים) לחשוב יחד מה עושים עם הקושי של הילד שלך כשכולם אצלו.
רוצות? רוצים?

עדכנתי את pics]טבלת החרוזים for beofen[/po]/gan-horim-charuzim b.htm להכיל את נורית ומיכה ולשקף את ההחלפות של שבוע שעבר.

טלי, אני חושב שהרעיון שלך לגבי מפגש אמהות בענין שהעלת הוא מצוין. אני מציע שתעשו רק מפגש אמהות ותשאירו לנו את הילדים כדי שתוכלו לדבר בנינוחות. אפשר אולי אפילו לחשוב על רעיון של יום שישי בבוקר שתביאו את כל הילדים לאחד הבתים. אנחנו האבאים נשמור עליהם ואתן תלכו לאיזה בית קפה בירושלים ותעשו גם חצי יום כיף.

השבוע הייתי כל היום בגן עם הילדים והיה כיף כיף (בד"כ אני בגן רק עד 10 בבוקר). ארוחת הבוקר התמזמזה לה כמעט עד 10. אח"כ הלכנו כולם ביחד לטיול לחצר של סבתא תקווה (סבתא של נורית). היו לנו שתי עגלות ומנשא. התחלנו את הטיול עם שני ילדים בכל עגלה ויינון שהולך ברגל ואח"כ עשינו החלפות כל הזמן – זה במנשא, כולם ברגל, חילופי מקומות בעגלות, קצת מלחמות מי יהיה באיזה עגלה וכ"ו. אנחנו גם הרגשנו שחמשה ילדים זה כבר ממש צריך לספור. הלכנו על הכביש במושב וכשהגיע אוטו אספנו את כולם הצידה. אני ספרתי אותם ומצאתי רק ארבעה. צעקתי לנורית – מי חסר ?
והיא אמרה לי – מעין, עליך במנשא ...
בחצר של סבתא תקווה הם שיחקו על הדשא הגדול וסתם הסתובבו בכל השבילים שם (בשבילנו, ד"א, זו חצר מיוחדת כי החתונה שלנו היתה שם). בבית של השכן עבדו פועלי בנין וזה היתה עבורה אטרקציה מאוד מענינת. היו שעתיים ממש נחמדות לכולנו.
בצהריים הם כבר היו עייפים וקצת מעוכים. נגה שלנו בערך בשעה אחת רצתה ללכת לישון ונורית הלכה עמה למיטה. ההורים הגיעו והגן הסתיים לו די בנינוחות.

עבורי היה מאוד כיף להיות עם הילדים כל היום. הם באמת חמישייה מאוד חמודה ומתוקה. כיף לדבר איתם, להקשיב להם ולראות איך הם לומדים אחד מהשני. וגם כיף פשוט לחבק אותם.
הקושי שלי זה עם הסיטואציות שהם מתווכחים, רבים, חוטפים וכ"ו. איכשהוא היתה לי פנטזיה שאצלנו תהיה הרמוניה תמידית בין הילדים. קשה לי לראות ששני ילדים פתאום נורא רוצים אותו דבר ובוכים. ושום טריק לא עוזר והם בוכים. ואז אני תמיד מרגיש צורך להתערב ואז נדרש להחליט מי ישאר בלי הצעצוע. ובאותו רגע החיבוק לא ממש עוזר כי מי שנשאר בלי הוא מאוד אומלל לאותו רגע.
לי קשה עם זה.

קונספט שמתאים לאנשים שלא צריכים ללכת לעבודה כל יום.... אשריכם!

יש ילדה בתמונות (המקסימות) שממש ממש דומה לילדה שלי (זאת עם החולצה הירוקה)...

כיף לקרוא (כבר הרבה זמן לא נכנסתי)...

נורית עם עוגיות קווקר משובחות

אפשר מתכון? (יכולה לתת מתכון לפיצה בתמורה )

במבי כתבתי לך בדפבית -
נשמח למתכון לפיצה (עוגיות קוואקר שאני מכינה הן ישר מהמתכונים מבאופן.... צריך לשאול את נורית מאיפה שלה.
ובכלל היום היא שידרגה לאוזני המן מעולות)

רון איזה כיף לקרוא תיאור של היום ההוא
גם אני תכננתי לכתוב כזה אחרי יום הטאבון והתעצלתי
לפעמים הם באמת כל כך הרמוניים זה עם זה שבא להינמס.
וכשלא.... טוב, אני עייפה מכדי לנסח את מחשבותיי הרבות על קונפליקטים ביניהם, חטיפות, הצקות ושאר ירקות.
זה באמת לא קל. בכלל כשהם בוכים.
לא הודיעו להם שבגן הורים אין את כל זה ?
ושבכלל לא רבים?
ואוכלים הכל מהצלחת?
וציצי זה רק בצהריים?
לא חילקנו פלאייר עם הנחיות לילדים בתחילת השנה?
ו מתי הבית קפה לאמהות ? והטיול של הגן?
הולכת לתהות על כל זה מתוך שינה

ואולי בכלל לא צריך לשאוף ל הרמוניה תמידית?
אולי קונפליקטים ביניהם, חטיפות, הצקות הם שלב התפתחותי חיוני, שלא כדאי ואי אפשר לדלג עליו?
הילדים שלכם גדלים ומשגשגים, וכמה טוב שאתם שם לידם, להרגיע, לתווך, לתת מילים לרגשות וכלים להתמודדות @}.

בלי כל הילדים הצורחים האלה שמשחקים לה בצעצועים

וגם

קשה לי לראות ששני ילדים פתאום נורא רוצים אותו דבר ובוכים


בעלי אמר לי פעם בחכמתו, שכדי לדעת לתת - אתה צריך לדעת מה שלך. בעיני השלב הזה של גיל שנתיים הנורא הוא רכישת האינדיבידואליזם וקביעת הגבולות של הילדים. נדיבות היא היכולת לתת דברים שלך, ולשם כך אתה צריך לדעת מה שלך ומה לא.

תגובה ל פלוני אלמונית
קונספט שמתאים לאנשים שלא צריכים ללכת לעבודה כל יום.... אשריכם!
אחד התובנות שאני לקחתי עמי מ באופן טבעי שלא כל מה שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים,
אנחנו באמת צריכים.
כמובן שיש מקרים שבאמת חייבים לעבוד כל יום כדי לפרנס משפחה ואין ברירה אחרת.
אבל הרבה פעמים העבודה במשרה מלאה היא לא רק כדי להביא אוכל הביתה אלא גם כדי לאפשר חופשות בחו"ל, קנית רכב חדש,
קנית מותגים/ביטוחים, מגורים באזור יקר יחסית וסיפוק מקצועי.
אלא צרכים לגיטימיים אבל הם לא משהו שאי אפשר בלעדיו.
הרבה האנשים בוחרים שאחרים יגדלו את הילדים שלהם לא כי אין להם ברירה, אלא כי המחשבה שההורים צריכים לגדל את הילדים שלהם
(כל היממה) היא מחשבה רדיקלית ומוזרה בימים טרופים אלו.
ואז יש את הטרמינולוגיה שמצדיקה את זה.

קונספט שמתאים לאנשים שלא צריכים ללכת לעבודה כל יום.... אשריכם!
יש די הרבה עבודות בהן המשמעות של לעבוד 4 או 4 וחצי ימים במקום חמישה היא הפרש בשכר, שבד"כ מופנה לתשלום על גן. (וככל שהשכר נמוך יותר, ההפרש בשכר נמוך יותר יחסית לגובה התשלום על המסגרת).
רון פירט בהתחלה איך זה מסתדר כלכלית.

מקסים הסידור שלכם.

אז הנה גם אני כותבת. (אמא נוריתי לא של נגהלה, או אמא נורית החדשה כמו שלאלי קרא לי)
האמת היא שמהרגע הראשון אהבתי את הרעיון. אני חושדת בעצמי שזה שלא הצלחנו למצוא סידור למעין כל החודשים האחרונים זה כי בעצם חיכינו לכם.
ומה אני אגיד לכם? זה פשוט מושלם. מעין מאושרת בגן, ומבקשת "נון" (ינון) כל בוקר, גם בשבתות וחגים. אני מאושרת בחופש החדש, וגם במקצוע החדש (גננת ליום בשבוע).
זה כל כך נכון, כל כך יפה, כל כך כל מה שאני מאמינה וחושבת, שזה פשוט כמעט טוב מדי מלהיות אמיתי.

עכשיו נראה לי שזה שחשבתם שמעין קטנה מדי לפני כמה חודשים זה היה די נכון (למרות שעכשיו אני מעיזה לגלות שדי נעלבתי אז).
גם עכשיו היא על הגבול, אבל מחפה על זה בהמון טוב-מזג (בעיני)

מישהו חכם אמר לי לא מזמן (אולי זו היית את, יעל?) שתפקידנו כהורים הוא לא למנוע מילדינו רגעים קשים אלא להיות לצידם כשהם עוברים אותם. זה מתקשר לי לענין החיכוכים/חטיפות/מריבות. בעיני הרגעים ההם, למרות שהם פחות הרמונים, הם לא בעלי ערך פחות, והאתגר שהם מזמנים לנו הוא להפוך אותם לחלק מהחוויה המלמדת של החיים.

אתמול היתה הפעם השלישית אצלנו, והיה באמת קצת יותר מאתגר מהפעמיים הראשונות (לא שאני מתלוננת על הפעמיים ההרמוניות-זורמות-קסומות-רגועות ההן), אבל הרגשתי שזה ממש בסדר לי שלא כולם מבסוטים כל הזמן, ושגם לזה יש חלק. (עדיין, בתקווה שהחלק ישאר קטן...)

נורית,

ברוכה הבאה לדף.
מאוד משמח לשמוע שאת מרגישה כ"כ טוב עם הגן. השמועות הגיעו לאוזנינו, אבל שאת ככה כותבת את זה בכזו נחרצות זה באמת עושה טוב.

מעין באמת קצת יותר קטנה מהאחרים, אבל אני חושב שכבר רואים איך היא מצמצמת את הפערים.
וגם, ואולי יותר משמעותי לומר, שהרבה פעמים טוב לה וכיף לה לשחק עם עצמה והיא פחות נכנסת לחיכוכים/חטיפות/מריבות כי היא אולי עוד לא שם.
אכן, יש לה המון מזג טוב וגם הרבה מצב רוח טוב.

אני מסכים עם מה שכתבת לגבי התפקיד שלנו לא למנוע רגעים קשים אלא להיות עם הילדים ברגעים אלו.

מצער לשמוע שהענין שחשבנו שמעין קטנה מדי גרם לתחושות לא טובות, אבל זה בלתי נמנע. אני הייתי מרגיש בדיוק אותו דבר (רק בטח הייתי עושה לזה פי חמש הגברה). אני חושב, ונורית (שלי) מצטרפת שזו פשוט היתה טעות שלנו שגרמה להרבה אי נוחות מיותרת לכל הצדדים.
זה חבל ואנחנו צריכים לדעתי ללמוד את הלקח לעתיד.
אני מקווה שעוד כמה שנים שכבר נרוץ ביחד כבר 4-5 שנים רצוף בגן הורים שלנו נוכל להסתכל על זה כעל ארוע קטן בעבר הרחוק של הגן.

איזה יום מוטרף אתמול.
מצד אחד בשעות הגן היה טוב ומשמעותי בשבילי.
התחלתי את היום נסערת ולחוצה בעצמי
מכל מיני דברים, מתח שלא קשור בכלל לגן
וגם אבו נגה לקח את רתם ליום שלם לבד עם בקבוק (טוב, שלוש שעות , אבל גם זה המון)
ואצל הילדים - מצב רוח נעים ושקט רוב הזמן
שמחים לפגוש זה את זה
וכמה קטעים של בכי, חטיפות ,מריבות - בשבילי היו חשובים ומעצימים
גם בגלל שמייד התאפסתי ונכנסתי במלוא אוני לתפקיד אמא-טלי
וגם בדיוק בגלל מה שנורית של מעייני כתבה על להיות לצידם כשהם עוברים אותם
שום משבר לא נמשך יותר מחמש דקות
והם היו כל כך מקבלים ורצפטיביים לפתרונות היצירתיים שעלו לי ולנעמי (האשה שאתנו)
והרשתי שזה חשוב ומצמיח גם בשבילם.
מתישהוא בעיצומה של מריבה סוערת על כלי עבודה (נו, נחשו בין מי למי) הצעתי שנכין מקדחה מלגו
ו"אתם לא מאמינים" (ינוני) מהקרה שם - הם כל כך נהנו ושמחו וקדחו יחד בחדווה כל אחד מ"מקדחות" הזויות ממשחקי הרכבה
ואח"כ עשינו תיאטרון בובות ספונטני בשיתוף הקהל - 5 ילדים מרותקים ונלהבים
ואז את הלחמניות המעולות מהמתכון של בשמת....
ובצהרים, הכל פתאום נהיה טראגי
עם מיצי החתול האהוב והתמים שלי, 8 שנים אתנו אוהב ונמרח,
שפתאום החליט להראות לעבריקוש שהוא בעצם נמר
ולא מוכן שיתגרו בו
ושרט אותו באכזריות מטורפת
ואני עדיין לא מצליחה להשתחרר ממראה הילד בן השנה וקצת הזה שבא לאסוף את אחיו מהגן
והוא כולו שרוט וזב דם
ומהתחושה של חוסר האונים מול זה-
איך זה קרה, ומה עושים עם זה, ואיך הכל שברירי,
ואולי בכלל אנחנו לא מספיקים זהירים בגן כאן,
...
ומה לא.
היום ישיבה להורים בערב, ואני מקווה לחזור שוב לבטחון שאנחנו באמת עושים את הדבר הנכון.

לג בעומר בגן
ומסיבה ראשונה של הגן אצלנו, בצל עצב גדול ומחשבות על אלה שלא זכו ללג בעומר הזה.

היה לי ממש נעים - הזרימה, והרוגע והשקט, והקטנטנים עם הבצק והגדולים עם העראק...

אני חושבת שהיה לי חשוב לארח את המדורה כדי להרגיש יותר שייכות. אני תמיד מרגישה קצת אאוטסיידרית בגן. אולי כי אני לא באופנית אמיתית כמו כולם, אולי כי האחות הגדולה של מעיני שמה אותי במקום אחר מכולם, אולי כי אנחנו האחרונים להצטרף ואולי סתם, מתוך הרגל של להרגיש אאוטסיידרית.
אז אני לא יודעת אם אני יותר שייכת עכשיו, אבל אני יודעת שזה עשה לי טוב!

ביחוד אחרי שחויתי את זוועות מדורת הגן של הגדולה - האש הענקית בלי שום פרופורציה לכלום, המנגלים נוטפי הבשר, הקולה והבמבה, האורות והמוסיקה הרועשת. אבל מה לעשות - הילדה נהנתה. לקח לי שעה לגרור אותה משם.
אם דיברתי על אאוטסיידריות - שם באמת הרגשתי כמו חייזר.

אום אל בנאת

שמח לשמוע שהיה חשוב לך לארח ולהיות יותר שייכת. לי לפעמים מאד קשה לקרוא מה קורה שם אצלך מאחורי החזות ה"קשוחית" אז ממש טוב שיש את הדף הזה לכתוב בו את מה שלא אומרים ולתת מקום גם לעצב ולגעגוע...
היה מעולה, תודה. ללא ספק הבצק והבננות שוקולד היו מסמר הערב, למרות העראק

הרבה זמן לא כתבתי כאן.
אחרי ההתלהבות ההתחלתית מקונספט הגן הגיע המשבר שאולי אי אפשר בלעדיו-
מתחושה ברורה שזה הדבר הנכון לנו ולנגה - פתאום תחושה שמשהו לא זורם שיש חוסר הרמוניה צורם במפגש הזה של הקטנטנים עם עצמם ואיתנו.
ולא לגמרי הספקתי לעכל את התחושה הזו והגיעו הסערות של ההצטרפות של רתם-לב למשפחה שלנו והנסיון ליצור שיגרה איתו, ליצור גן איתו, ליצור שקט איתו.
ואולי בקלות רבה מידי קפצנו על התירוץ שקשה לעשות גן רק שנינו איתו, וכדאי להיעזר בנעמי, ולפני שממש חשבנו על הכל נוצר מצב שהיום שהגן אצלנו זה ה"יום כייף" שלי עם רתם-לב מחוץ לבית ואום-נגה ונעמי מגננות. והנה אני מפוטר מהגן...
ויש געגוע לתפקיד הגנן אבל האמת שיש גם חשש גדול- לא שכרגע אני מצליח להבין ממה בדיוק החשש - מה כבר יכול להיות- חמישה ילדים צורחים לכמה דקות...
החשש הוא לא מחוסר שליטה או ממשבר. אני חושב שהחשש הוא מההבנה המאיימת שאולי לא טוב להם בגן. אולי אנחנו חושבים שהמצאנו את המסגרת המושלמת- המקבלת, החמה, המאפשרת, המשפחתית, האוהבת... ואולי להם זה לא מתאים, אולי מתאים להם יותר פשוט להיות עם ההורים שלהם לידם, אולי מתאים להם יותר גן קונבנציונלי, רחמנה ליצלן (או כמו שסבתא שלי היתה אומרת - "חוץ מין שומעים").
לא יודע.
לא אוהב את התחושה שמחכים רק לסוף היום והמטרה המרכזית היא להגיע לשם עם מינימום אירועים "קשים".
אני מפנטז לחזור לימים של ההתרגשות לפני כל יום שהגן אצלנו והשמחה האמיתית מלהיות עם הילדים מללמוד מהם, מלשמח אותם.

והמשבר הזה לא עדיין לא עובד והנה הגיע משבר נגה שלא ממש קשור לגן אבל כבר שבועיים שהיא לא זזה מאיתנו, מעין חרדת נטישה, לא מוכנה ללכת לגן ואפילו לא להישאר אצל הסבתא האהובה.

ובתוך כל זה מתחילות המחשבות על שנה הבאה- ממשיכים בגן? באיזה פורמט? מה נכון לנו? מה נכון לנגה?

נראה לי שכדי להבין את זה אני צריך לחזור קצת לגן, לנסות לחוות את זה שוב, להתבונן קצת בילדים, להרגיש.

אז הנה אני כותבת פה לראשונה, וכן יוסי זה בגללך.
אני שולחת לך גדול.

מאד רוצה לכתוב לך ואני אכתוב בקרוב.

שמועות ביומיון אמרו שיוסי כתב, אז רצתי מהר למחשב לקרוא..
ואכן יוסי כתב. וגם אני רוצה לשלוח חיבוק . ושעוד ידובר/ייכתב הרבה
רק להגיד שהיום על המחצלת בפארק, היינו קהילה קטנה. ולי זה חשוב מאד, אפילו יותר מהגן אולי.

יוסי
הרגשתי את הצעד לאחור שעשית בגן והיה לי חבל עליו. אני חושבת שנתת כל כך הרבה לילדים, והנוכחות הקבועה שלך שם נתנה לילדים (ואולי גם לי) מעין דמות גברית חריגה בנוף הנשי של הגן. אני יודעת לפחות על נגה שלי שהיית בשבילה עיקר הגן ביום שני (ויסלחו לי השאר).


אני חושב שהחשש הוא מההבנה המאיימת שאולי לא טוב להם בגן אני מבינה את החשש הזה והוא עלה לי בזמנים אחרים ובסיטואציות אחרות. אבל אז עלתה לי המחשבה של גן רגיל (חינוך ביתי הוא לא אופציה מבחינתנו) והקשיים שמולם הם ניצבו התעצמו. אני חושבת שלנגה שלכם, ממה שראיתי, המסגרת הזו ממש מתאימה (אולי עם עוד ילד שניים גדולים יותר), ואני אשמח לפרט בשיחה בשש עיניים.

אני מרגישה שהמסגרת הזו היא לנגהלה, אבל גם בשבילי. היו ימים שהתחלתי אותם עם ציפייה לסוף היום והקטנטנים האלה מרימים אותך למקומות מדהימים, אני חושבת שיש לנו פה חוויה שאין להרבה הורים. סתם תזכורת.

אני חושבת שכדאי שתחזור לגן (אני אפילו מוכנה להקים לובי למטרה זו (-; ) ותנסה לשים את המעצורים שלך בצד ליום הזה, תעזר בטלי תעזר בנעמי ותתן לעצמך יום כיף בגן D-:

מקווה שלא הייתי ישירה מידי.

(הכל נכתב באמת נקי ובלי שום קשר לשיחה שלנו)

גם אני רצתי לראות את האקשן בדף

איך שנכנסנו הביתה נוג הפכה שמחה וצוהלת, כולה קסם ומשפטים ארוכים ומורכבים (מעוד מילים פרט ל"אמאידיייים!!!!!", מאמינים?)
מותשת קצת מההתמודדויות עם בתי האהובה ביומיון (טוב לפחות המנשא חזר)
שלמרותן (סך הכל זה מה שקורה לנו כל יום בשבועיים האחרונים, זה רק תמיד קשה יותר מול עוד אנשים וילדים ומחוץ לבית)
גם אני הרגשתי את הנעימות של הקהילה הקטנה שנהיינו
ואת החיבוק והתמיכה שלכם בי


ולאמא נורית נ - מאד ריגשת אותי
אני מקווה שכשתסתיים שביתת הגן שלנו
ונוג תחזור לכוחותיה
גם אנחנו נחזור להרגיש שזה מה שנכון לה

וכל כך התרגשתי והזדהיתי עם הקטנטנים האלה מרימים אותך למקומות מדהימים
...
מקווה שיהיה סופשבוע נעים לכל הקטנטנים והוריהם.

אמא נורית ואמא יעל נפלאות,
תודה על כל ה והעידוד- אני \ אנחנו בהחלט זקוקים לזה מאד בימים אלה.


רק להגיד שהיום על המחצלת בפארק, היינו קהילה קטנה. ולי זה חשוב מאד, אפילו יותר מהגן אולי.
אוי כמה שאת צודקת- הרבה יותר.
וזו לא רק קהילה זו במידה מסויימת משפחה. כשנורית כותבת שלנגה (שלנו) מתאים להיות במסגרת הזו, זה בשבילי כמעט כמו לשמוע את זה מנגה עצמה כי ברור לי שאתן אוהבות אותה ורוצות בטובתה באמת. ואת זה קשה למצוא...

ותנסה לשים את המעצורים שלך בצד ליום הזה, תעזר בטלי תעזר בנעמי ותתן לעצמך יום כיף בגן
אנ מסכים, יום שני ב 8 "ללא מעצורים" אני אהיה שם לעצמי ולהם.




_מקווה שלא הייתי ישירה מידי.
(הכל נכתב באמת נקי ובלי שום קשר לשיחה שלנו)_
ברור לי- את האחרונה שהייתי חושד שתשתמש במניפולציות זולות ...
אין ישירה מידי, זה טוב וחשוב לשמוע. כי באמת חבל לי- ברור לי שמשהו מהחוויה הקסומה, מהאמון המלא שלי בילדים ובעצמי ובזרימה הטבעית קצת אבד לי לאחרונה.
אז אם כבר יש דיון כאן ואפילו הצלחתי להביא לכאן את אמא נורית נ, אז באמת מעניין אותי לדעת אם אתן חושבות שטוב להם בגן. לא רק האם זו מסגרת שמתאימה להם ביחס לאלטרנטיבות והאילוצים, אלא האם הזמן שלהם בגן הוא משמח, ממלא, מחזק, מפרה, פותח... לא יודע אם אלה הקריטריונים למסגרת ,"טובה" אבל לפעמים זה מה שחסר לי בגן- ידיעה ברורה שזה נכון להם להיות שם.

כבר לא הייתי פה מלאן זמן..
עדכון לנשמות הפוקדות את חלון הראווה הקטן שלנו- עברנו לפני יותר מחודשים לבר-גיורא, עם התלבטות קשה לגבי הגנגורים בהקשר לנסיעה הארוכה והמפותלת כל בוקר הלוחזור..
נשארנו- אני בא עם לאל בבוקר לבית זית, מיכל מחזירה בצהריים לבר גיורא, פעם בשבוע מיכל מגננת ומארחת אצל נגהלה ובשבוע האחר אצלנו בבר גיורא.. עוד יום כל שבוע היא מארחת כאן, תחת עצי אגוז המלך שבחצר, את גן הגורגורונים של עברי..(יש לנו כאן שני גני גורונים שרצים במקביל, כי חשבנו ששמונה קטנטנים ביחד על ההתחלה זה אולי קצת הרבה).
האסון הנורא שפקד את הקהילה הקטנה שלנו כאן עם אובדנם של רועי ותומיה, טילטל בין השאר גם את המחשבות שלנו לגבי השנה הבאה בגן בבית זית ..


אבא יוטי האהוב.. בימי שני אני נוסע עם לאל שמחצרץ מאחורה "רוצה לקפוץ על אבא יוטי" ויודע שישלח אותי בלי הנד עפעף..
הנה באחת הפעמים הראשונות אצל אמא נורית החדשה- לאלי לא משחרר, וכל נסיונותי לעשות קולות של ממשיך העמיקו את הסחרור והאיחור..
פתאום שלח ידיו אל ידיך הלא דוחקות שלידי- לחיבוק של נחמה והסכנה..
התמונה של ראשו הנח על כתפיך בשקט שלפתע- נצורה אתי לתאמיד באהבה והוקרה..
הכי היינו רוצים אתכם איתנו כאן, בקהילה האוהבת והכואבת הזו שלנו..

האסון הנורא שפקד את הקהילה הקטנה שלנו כאן עם אובדנם של רועי ותומיה



אני עוקבת אחרי הדף שלכם תמיד. גם אנחנו התחלנו מרעיון דומה לשלכם ובסוף התגלגלנו לפתיחת גן על באמת, עם מבנה וגננים ומשכורות ומיסים וניהול והכל. וגם זה לא קל (בכלל). הכי חשוב ומחמם זה הקהילונת שלכם, כמו משפחה גדולה. אני מאוד אוהבת את זה .

האם ניסחתם פעם לעצמכם מה הגן מבקש להשיג?
(חברה לילדים? פתרון לבוקר שתוכלו לעבוד? אלטרנטיבה כלכלית לעומת גן אחר? ועוד)... נראה לי שאם כל אחד ינסח לעצמו את המוטיבציה הראשונית ויבדוק איפה היא עומדת היום, זה יוכל לעזור לכם להבין איך להמשיך הלאה. לא במובן של האם השגנו את המטרה הראשונית, אלא יותר איפה אנחנו עומדים לעומת החזון הקטן, האם אנחנו צועדים בדרך שמובילה למקום שבו אנחנו רוצים להיות (גם אם יש מהמורות וקשיים).

אני חושבת, גם כתובנה מתוך העשיה שלנו, שבלי פגישות קבועות ומחייבות, זה לא יכול לעבוד. פעם בחודש משהו כזה (במקרה שלנו יותר צפוף, כי אנחנו ממש מנהלים משהו עם אג'נדה וגם עם ביורוקרטיה ויש המון המון החלטות לקבל ובעיות לפתור. במקרה שלכם זה יותר קל, ועם זאת - נראה לי שפגישה חודשית יכולה לתת מקום לחלוק מצוקות ולחזק אתכם כקבוצה). זאת הצעה שבעיקר אני מנסחת לעצמי בתור משהו לשאוף אליו כדי להרגיש ולהתנהל טוב יותר - אנחנו מנהלים את הקטע הזה עם עוד זוג, חברים מאוד מאוד טובים, ועדיין יש ביננו הרבה מקומות של חוסר הסכמה שפשוט צריך לדבר עליהם ולפתור אותם, וכשיושבים ביחד תמיד זה מקדם ותמיד יש קטרזיס שבא אחרי עומס רגשי שנפרק (או שהולכים הביתה עם לב טעון, לחשוב על דברים, והקטרזיס מגיע אחר כך, כשמדברים שוב עם רעיונות חדשים לפתרונות)...

<אתם לא צריכים לענות, אני על תקן של נהנית לקרוא את עלילותיכם. רק זורקת כיוונים למחשבה>

יוסי
קראתי אותך לפני היומיון ורציתי לכתוב לך הרהורים פילוסופיים על מתכונת הגן שלכם, על גידול ילדים, על רב-גילאיות...
מאז דברתי קצת עם חבריך לקהילה המקסימה הזאת והבנתי שכל מה שרציתי זה לשלוח לך אחד כזה
ולהגיד שאני קוראת אתכם כל-הזמן ומתפעלת מההתעקשות של כולכם ללכת עם הלב כל הזמן, בלי להשאיר
את הראש מחוץ לעניין הזה, ולעצור לחשוב ולהרגיש ולבחון מה נכון לילדיכם ולכם בכל רגע.

<מחכות לביקור אמיתי אצלנו בכפר (-: >

יוסי,
טוב שהעלת את הדברים כאן.
בהתיחס ל
אלא האם הזמן שלהם בגן הוא משמח, ממלא, מחזק, מפרה, פותח...
אני מתרשם שלכל הילדים מאוד טוב בגן. יש להם קשר מאוד טוב עם ההורים בגן (במיוחד עם האמהות) והם מסתדרים מאוד טוב בינהם.
נראה לי שרוב היום פשוט כיף להם להיות בגן ולהיות ביחד. ברור שיש גם רגעים קשים ויש רגעים שהם מתגעגעים.
אבל הסך הכל אני חושב מאוד חיובי עבורם. בחצי יום בשבוע שאני בגן אני רואה את זה באופן מובהק.
אני אפילו חושב, ואני מקווה שמותר לכתוב את זה באתר כאן, שזה טוב להם להיות קצת בלעדינו, ההורים שלהם. זה שלב חשוב בהתפתחות שלהם.
ואני מרגיש שאני משאיר את נגה בידיים מאוד אוהבות ונאמנות. יש לי בטחון מלא שנגה שלי תטופל בצורה אוהבת חמה
ומכילה בכל יום שאני משאיר אותה בגן. זה לא אומר שאין לי לפעמים בקורת וכ"ו, אבל זה מינורי לחלוטין
ביחס לבטחון המלא שלי שנגה בידיים טובות, הכי טובות שיש.
ויותר חשוב מכך, אני חושב שגם הילדים מרגישים את זה. אני חושב שיש ממש יחסי אהבה בין ההורים לילדים בגן.
אני ודאי מרגיש את זה כלפי הילדים. ואני רואה את זה בין הילדים לביני ולבין הורים אחרים.
זה נכון שלפעמים הילדים רוצים את אמא, אבל אני חושב שהם יודעים שהם בידיים אוהבות באותו רגע.
גם שנגה (שלי) עמי היא לפעמים רוצה את אמא, אבל היא יודעת שהיא בידיים אוהבות.
וכן, אני חושב שהשהות שלהם בגן היא משמחת, ממלאת, מחזקת ...

יוסי, שניסתי להבין את הספקות שלך לגבי הגן ומקורן, עלתה בי המחשבה הבאה.
אני חושב שנוגי מתנהגת אחרת בזמן שאתם בגן ובזמן אחרי שאתם נפרדים ממנה.
ובענין הזה היא שונה מכל הילדים האחרים בגן. בזמן שאתם עדיין אתה היא בד"כ צמודה אליכם ופחות
מתקשרת עם ההורה של אותו יום ועם הילדים האחרים.
ואתם יודעים, כי כולם אמרו לכם אבל אולי כדאי לכתוב את זה שוב, שאח"כ היא פורחת בגן.
היא משחקת עם כולם ומאוד משתתפת בכל ה"פעילויות" ויש לה מצב רוח טוב והיא מפגינה בגרות והיא באמת באמת מקסימה.
(אני יודע שאני לא האחרון שאפשר לחשוד בו במניפולציות ... אבל זה באמת כך. ביום יומיים שהייתי כל היום בגן היא היתה פשוט מדהימה).
אין לי מושג למה זה כך, וזה גם לא חשוב לענינינו. מה שחשוב זה שלדעתי זה נותן לכם רושם מוטעה לגבי המידה שבה לנגה טוב בגן.

יש לי עוד הרבה מה לכתוב. אמשיך מחר.

ובענין אחר:
ברכות חמות "לאבא מיכה שהגיע ביום ה לפסגת האוורסט" www.everestpeaceproject.com
ממש ממש פסגת האוורסט. ועוד ביום ההולדת של אמא נורית שכבר חודשיים גיבורה עם שתי הבנות.
כל הכבוד לשניהם !