לאחרונה אני מוצאת את עצמי אומרת דברים שנשבעתי שלא אגיד. אני שומעת את אמא שלי בוקעת מתוכי, בקולי שלי ולא מאמינה.
ההשפלות, האיומים, המשפטים שחזרו שוב ושוב כשהייתי ילדה יוצאים עכשיו. כבר אמרתי לה: "אני אהרוג אותך", "אני ארביץ לך מכות רצח", "תיזהרי ממני".
איך יכולתי? הרי הבטחתי לעצמי להיות שונה. הרי נלחמתי בשדים האלו זה מכבר וסלחתי לה ובכל זאת היא זורמת בי, אמא שלי ובתי משלמת את המחיר.

אני אוהבת אותה אהבת נפש. אני מעריצה אותה כילדה וכאדם אבל אני אומרת לה מילים שגורמות לי לרצות להרוג את עצמי. שגורמות לי להתבייש עד עמקי נשמתי. שגורמות לי לשנוא אותי.
אני יודעת.
היא לא תשכח לעולם. גם אם ביקשתי סליחה אלפי פעמים. גם אם הסברתי שטעיתי, שזה לא באמת. שאני לעולם לא אכה אותה, לעולם לא ארים עליה יד (ומעולם גם לא עשיתי זאת) אני בטוחה, שהפחדתי אותה מספיק, שחרטתי בה צלקת שלעולם לא תגליד מספיק.

ואל תאמרו שהיא ילדה, שהיא תשכח... או שרוב החוויות הטובות יוצרות יותר אפקט מאשר משפט ש"התפלק" פעם או פעמיים. אני יודעת. היא לא תשכח וגם אני.

כמה גדול הפער בין הדימוי שלי כאמא נהדרת, קשובה, מכילה, סבלנית לבין המשפטים האיומים האלו שנאמרו כבר ואין אפשרות להחזירם פנימה.
איך יכולתי להגיע למקומות האלו? איך להימנע מהם הלאה?
את שהיה אין להשיב.
היא בכלל לא אשמה. זה לא שהיא עשתה משהו יוצא דופן או מרגיז במיוחד. זו אני שהייתי ברגע/יום רע במיוחד. זו אני שהגעתי מראש עם סף נמוך להפליא (או בלי סף בכלל).
אז נכון, שמייד התנצלתי והסברתי ש"לא" ו"לעולם לא" וזו טעות ואני מצטערת אלף פעמים ולעולם לא אפגע בה אבל אמרתי.
אבא שלי תמיד אמר "החיים והמוות ביד הלשון" וגם "ללשון אין עצמות". אבל מוח?

זו אני שהייתי ברגע/יום רע במיוחד.
נכון. זו תמיד הנקודה. שמתי לב גם על עצמי.
ואז, יוצאים ממך כמו באוטומט המשפטים ששמעת בילדותך. זה צרוב בך ואי אפשר למחוק את זה. השתדלי לא לכעוס על עצמך כל כך. נראה שאת באמת עושה מאמצים רבים לא לומר דברים אלה. את באמת עושה כמיטב יכולתך. @}
אולי דרך אחרת להתמודד עם משפטים כאלה ש"נפלטו" לך, היא במקום להתנצל, לצחוק ולהגיד "אוי, ככה סבתא היתה אומרת לי, ולכן זה נפלט לי. איזה משפט לא הגיוני. לא התכוונתי למילים האלה, בכלל התכוונתי להגיד XYZ".

ואל תאמרו שהיא ילדה, שהיא תשכח... או שרוב החוויות הטובות יוצרות יותר אפקט מאשר משפט ש"התפלק" פעם או פעמיים. אני יודעת. היא לא תשכח וגם אני.
אבל היא לא תשכח גם את ההתנצלות שבאה בעקבות המשפט שהתפלק. ונכון, והלוואי והמשפט הזה לא היה נאמר, אבל מייד אחריו בא מסר מתקן ויש לו השפעה.

איך יכולתי להגיע למקומות האלו? איך להימנע מהם הלאה?
זה צרוב בך ואי אפשר למחוק את זה.
נכון. זה צרוב בכולנו.
אבל אני מרגישה שמשהו שעברתי בחיי עזר לי להתמודד עם הצריבה הזו ולהצליח לא לשחזר אותה עם הבת שלי (בינתיים).
כחלק מטיפול פסיכולוגי שלי, עברתי יחד עם המטפלת (ויחד עם עצמי) על זכרונות מהילדות שלי, ועל הדרך שבה התייחסו אלי הוריי. אני מרגישה כיום, שבעקבות העלאת הזכרונות האלה לרמת המודעות בהווה והתייחסות אליהם - משהו בצריבה זז. השתנה. זה כבר פחות אוטומט.
מה אני בעצם מנסה להגיד? עברה לי מחשבה בראש - לא עצה טיפולית משום סוג שהוא (אני לא מבינה בזה):
חשבתי שאולי כדאי לך לנסות לשבת עם עצמך מדי פעם בשקט, ולשחזר את העבר בעיניי רוחך. להעלות את המשפטים שנאמרו, האווירה שהייתה בבית, המעשים שנעשו - להסתכל על הכל ולתמלל לעצמך את התחושות שחשת כילדה באותם רגעים. לתמלל ואז גם להרגיש את הזעם, הכאב, ההשפלה, העצב, הבדידות - מה שזה לא היה שעבר עלייך אז, ולחוות את זה לרגע בהווה כאדם בוגר.

אני מרגישה על עצמי, שהחיבור שחוויתי לרגשות האלה כאדם בוגר, הוא כל כך חזק ועוצמתי, שהוא מצליח לרוב לגבור על אותה צריבה. כי יחד עם אותה צריבה ואותו משפט שרוצה להתפרץ החוצה, יש הבנה עמוקה וחוויתית (לא רק של השכל - זה חשוב!) של מה עומד לחוות הצד השני. של העובדה שיש ילדה קטנה בצד השני! וזה מצליח לעצור את זה.

אני מרגישה את זה הרבה פעמים בעיקר במערכת היחסים שלי עם הכלב שלנו. בד"כ זה מצליח. למרבה בושתי אספר על אירוע אחד נוראי שקרה עוד בטרם עברתי עם עצמי את התהליך הזה.
באותו יום, שהיה יום טעון במיוחד בבית של ההורים שלי - וזה כמובן לא מקרי שזה קרה דווקא שם, נתתי לכלבי האהוב מכה קטנה על האף כשחיטט בפח הזבל, אחרי שהזזתי אותו משם בפעם הראשונה. רציתי למות באותו רגע. אני עד עכשיו רוצה למות כשאני חושבת על זה.

אבל כאמור, מאז התפתחתי (תודה לאל), ואני מאמינה שיש מה לעשות בעניין הצריבה הזו. אני מקווה שתשמעי כאן עוד רעיונות להתמודדות, שנלמד כולנו איך אפשר לצמוח מזה.
@}

כשהילדות היו קטנות גרמתי להן רגשות אשם. וגם צעקתי עליהן-המון. בקיצור העברתי את הבית של הורי לבית שלי. אצלי השינוי התרחש רק כאשר עברתי תהליך. בין השאר למדתי לזהות מניפולציות רגשיות שעשו עלי ושאני עשיתי לבנותי וגם למדתי לוותר על הצורך בשליטה. לא מזמן שמעתי את הבת שלי אומרת לחברה -אורחת. פעם על דבר כזה (שהתעוררתי בגלל ויכוח קולני בחדר סמוך) אמא היתה ממש צורחת והיום היא אפילו לא שומעת...

תודה לכן!
גאמה - אני אנסה את התרגיל הזה, כמובן, אם כי התגובות הללו, כשהן באות, מגיעות רק מהבטן ולא מהראש ברור, שלזכור את עצמי במקום הזה זה מה שגורם לי להרגיש כל כך רע ולהלקות את עצמי בעניין.
וחני, אשמח לשמוע יותר (אם אפשר) על התהליך שעברת. מדובר בטיפול?

הייתי בסדנה שנקראה "להקשיב לעצמי ולסביבתי" ושם התחלתי לזהות עד כמה אני צריכה כל הזמן לשלוט על כל מה שקורה סביבי. ובעקבות כך גם התחלתי לוותר לעצמי ולהפחית עשייה. בהמשך עברתי תהליך שכלל שיחות וטיפול אנרגטי.
בדף הבית שלי כתוב על התהליך שעברתי.

גם אני מוצאת את עצמי אומרת לבתי דברים מפלצתיים שבוקעים ממקום כל כך מוכר. אבל בחיים לא הייתי מצליחה להיזכר בהם. רק הדברים שהיא עושה, אלה שמוציאים אותי מדעתי, גורמים לי להגיב באופן אוטומטי. רק אז אני נזכרת ששמעתי את זה מאמי. לי אין שמץ של זכרון, הכל בלקהאוט. רק חוויית הגידול של הבת מעלה בי פתאום את הזכרונות של איך דיברו אליי. כמובן שגם אני מייד מצטערת ומנסה להסביר שנורא כעסתי ושלא מתנהגים כך ומבטיחה לה ולעצמי שזה לא יישנה. והמקרים באמת פוחתים. אני רק יודעת שאמי בחיים לא הודתה שהיא לא דיברה בסדר או לא התנהגה בסדר. אני חושבת שעצם ההכחשה היא זו שפגעה בי, עצם העניין שלא הראתה שום חרטה. הרי כולנו בני אנוש שמתרגזים וכועסים, עם החרטה תבוא השליטה על הכעס הבלתי נשלט וכל יום הוא יום חדש לשינוי. אם מהיום ואילך כל צורת הביטוי שלך תשתנה, אני בטוחה ששום משקע לא יוותר בה. המשקע נשאר לדעתי אם לאורך שנים על שנים זוכים לתגובות חסרות סבלנות ובוטות.

התגובות הללו, כשהן באות, מגיעות רק מהבטן ולא מהראש
אני יודעת...
ההנחה מאחורי מה שהצעתי (קשה לי אפילו לקרוא לזה תרגיל ), היא שאם עושים את זה כמה פעמים עם הרבה ריכוז וכוונה, ומתחילים ממש להרגיש ולהתחבר למקום של הילדה שהיינו, אני מאמינה שאז מתחילה לחלחל איזו שהיא הבנה פנימית. הבנה עמוקה כזו שנעה מהשכל, אל הלב, אל הבטן, אל הגוף. הבנה שמכניסה מקלות בגלגלי האוטומט.

ברור, שלזכור את עצמי במקום הזה זה מה שגורם לי להרגיש כל כך רע ולהלקות את עצמי בעניין.
הלקאה עצמית אינה בריאה ואינה מקדמת. לא רק שהיא לא מועילה, היא גם מזיקה ממש.
מאידך, בדברייך ניכר הרצון העז לשינוי ולשיפור, וזה כיוון חיובי.
זה מזכיר לי את הבלוג שנפתח אמש: תהליך החלמה משפחתי.
כשיש התמסרות עמוקה לתהליך ומחויבות אמיתית לרצון לשפר, השינוי לא מאחר לבוא. יחד עם זאת, לפעמים מאוד קשה לעשות את זה לבד, ואולי באמת תרצי לשקול להיעזר בטיפול כלשהו (יש מגוון רחב של טיפולים אלטרנטיביים או קונבנציונליים, אם את מתלבטת את מוזמנת לשאול).

רק אז אני נזכרת ששמעתי את זה מאמי.
וזה מזכיר לי את דברים שאמא אמרה לי.

אוי, אני כ"כ מזדהה, כריסטיאנה פ .....
שלשום היה לי יום נוראי שכזה... רק משפטי אוטומט מגעילים יצאו לי מהפה, רק מאבקי כח, עצבים...בררר......
אני חושבת שאנחנו צריכים למצוא דרך לפנות את עצמנו מהכאבים, המשקעים, אי הבהירויות שלנו ואז יהיה לנו מקום להכיל אותם להקשיב להם לראות אותם (את ילדינו) באמת- להבין מה הם צריכים, מה הם דורשים עכשיו: כשהם עושים דווקא, כשהם מקללים אותי, כשהם מתעלמים מבקשותיי... במקום שזה יוציא אותי מדעתי ויוציא מפי 'פנינים' שכאלה....
ובשביל זה כנראה צריך מישהו שיקשיב לנו, יכיל אותנו... אני,אישית, צריכה דבר כזה על בסיס יומיומי אבל, איפה......
זאת העבודה הכי קשה בעולם..... למצוא את המקום השקט והנקי הזה שרואה את הסיטואציה כמו שהיא בפשטות ולא מערבב אותה עם כל ה'זבל' שלי.....

שוב תודה על ההקשבה והתגובות @}
הולכת לקרוא את ההפניות שנתתן.

מור וקינמון -
ובשביל זה כנראה צריך מישהו שיקשיב לנו, יכיל אותנו...
בדיוק חשבתי אתמול על זה שאולי הגיע הזמן לחזור לטיפול פסיכולוגי... רק שאין לי את היכולת הכלכלית (שלא לדבר על...מתי????)
זה מתקשר לי לעוד דברים שקורים (יותר נכון לא קורים) בחיים שלי עכשיו. תחושות שכבר חוויתי של אי רצון לעשות כלום, של חוסר מוטיבציה לשינוי, להתקדמות, להחלטות. אני לא מצליחה להחליט כלום, אפילו מה ללבוש, אפילו מה לבשל היום (וצריך!!). מסתובבת מסביב לזנב כל היום ובסוף מוציאה את התסכולים עליה )':

גאמה -
אם את מתלבטת את מוזמנת לשאול - בטח מתלבטת. אשמח לשמוע, בעיקר על אלטרנטיביים (את הקונבנציונליים אני כבר מכירה כאמור..)

אשמח לשמוע, בעיקר על אלטרנטיביים
האמת היא שאני ממש לא מומחית בלספר לך מהי כל שיטה, ומה יכול להתאים לך. אבל אני מציעה לך לבדוק את - פרחי באך, טיפול הומיאופתי, ובטח יש עוד המון דרכים נוספות. אולי חני בונה תדע להוסיף.

מלבד זאת, ברמה המשפחתית משהו שיכול לעזור שבכלל יהיה יותר נעים, מכירה את "איך לדבר כדי שהילדים יקשיבו, ואיך להקשיב כך שהילדים ידברו" של פייבר ומייזליש?

נוסף על השיטות ש גאמה ציינה כאן, אני מציעה את טכניקת איזון השדה האלקטרומגנטי. אפשר לקרוא עליה גם ב מתנת שחרור .

הי כריסטיאנה,
קודם, אני מזדהה עם הרבה מאד ממה שכתבת, קבלי
תחושות שכבר חוויתי של אי רצון לעשות כלום, של חוסר מוטיבציה לשינוי, להתקדמות, להחלטות
מציעה לך להסתכל בדף פליי ליידי. יש שם הרבה רעיונות איך להתגבר על זה. זה נראה המון ומציף, אבל הכי חשוב להתחיל ממשהו אחד קטן, והשאר כבר מדבק.

דברים שאמרתי לבתי:
(היום כמו בכל יום)

את מלאך יפה
את מתנה נפלאה
את תינוקת נהדרת
אמא אוהבת אותך מאוד מאוד

כל אותם דברים מתוקים ומפנקים שהורים אומרים לילדיהם ושמעולם לא שמעתי מאמא שלי.

אני עושה טעויות , טעויות שבאות ומשתלטות כמו ייצור אחר שנכנס לתוכי .
בתוך הכעס אני משננת לעצמי שוב ושוב לדבר בכבוד .
אני שמה עצמי בפוקוס של הסיבה לכעס ,ומזכירה לעצמי מה המטרה של הכעס .

אין סליחה וכפרה על דברים שנאמרים .
ילדינו זוכרים הכל , ובמקרה הטוב מדחיקים .
צריך לזכור שהם זוכרים , שהם לא " בסה"כ ילדים " .
ועם כל הכעס שלהם כלפינו הם זקוקים לנו יותר מכל , לאהבה שאינה תלוייה בדבר .
הם יידעו לבוא לחיבוק גם כאשר הם שרויים בעיצומו של התקף זעם .
צריך לזכור להזמין אותם .

עבודה פנימית מתמדת .
כמו שנאמר לעיל לא להשתמש בהורינו כתירוץ למעשינו .
לקחת אחריות .
לזכור שילדינו נמצאים איתנו בילדותם החד פעמית .
ילדותם הרכה מלאת התום , סקרנות , וצורך אדיר לאהבה .

כשאני כועסת אני רוצה להעלם .
יודעת שכך מידת הנזק תיהיה קטנה יותר .
כשבן הזוג בבית אני מעבירה אליו המושכות .
אך כשאני לבד שם טמונה הבעיה .
הלבד זה מקורם של הרבה בעיות - הרי לו היתה בדיוק עכשיו חברה , העוזרת , שכנה , סבתא , חמה - הכל היה נראה אחרת .
וגם בתוך הלבד " אף אחד לא רואה " - לכאורה .
בתוך הלבד אין מי שייאזן , שיזרוק מילה לתזכורת .
זו אחת הסיבות שהכנסתי את הגדול לגן .
הלבד הטריף אותי , הוציא אותי מאיזון .

עצרתי בגלל אזעקת בכי .

מחפשת מקום לעידוד שחרור הכעסים בדרכים שונות שלא על אנשים. עזרה, דמיון מודרך, שיחה, פסיכולוגית עם הדרכה הורית.. יש רעיונות?

ממליצה על "העבודה" של ביירון קייטי, שיטה נפלאה לעבד כעסים ותסכול.
יש לה ספרים שאשפר ללמוד מהם איך לעבוד עם השיטה ויש גם את המרכז של ורד ואריק של העבודה שיש לו אתר וגם מפגשים וסדנאות שמלמדים את השיטה.
http://www.thework.co.il/

ממליצה גם על סדנת "מהות" של הומניקיישן שיש בה הרבה תרגילים של שחרור כעסים.
בהצלחה