אני אומר שאני מרגישה בצורך בעיקר עבור הבנות שלי.
עבורי, קהילה וירטואלית היא דבר מספק. או לפחות היתה עד שהבנות הופיעו.
מאז שאיה הגיעה לגיל שישה חודשים, בערך, הסתבר שהיא זקוקה לקהילה.
רוב הזמן אני אומרת שזה בגלל שהיא דומה לאבא שלה ולא לי, אבל האמת היא שזה בגלל שהיא מפגינה את הצרכים הטבעיים של בן אנוש.
אני נכוותי מספיק פעמים במקום הזה כדי להיזהר, והיא עוד לא.
עבורה, ועבור אחותה שמפגינה צרכים דומים, אני צריכה למצוא את הדרך ולהשיג כלים לבניית קהילה.

אבל האמת היא שזה בגלל שהיא מפגינה את הצרכים הטבעיים של בן אנוש.

(מרגישה כמוך)

בעצם מה שצריך זה מסגרות חינוכיות שמשלבות אוכלוסיה מגוונת. כך יש חברה לכל מי שזקוק לה.
קהילתיות במשך חלק מהיום בחלק מהמקומות.
ולגבי מצבי משבר, מדובר ביחסי ידידות עם השכנים ולאו דוקא קהילתיות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מאיפה מגיע הצורך בקהילה?
מהילדות
גדלתי במקום קהילתי מאוד
כבר לא שם, לצערי (בן זוגי לא מתחבר למקום)

כרגע, אנחנו חיים בעיר קטנה בפריפריה, זוג צעיר + תינוקת (שהופכת לפעוטה במהירות שיא)
היא צריכה חברה, ממש אפשר לראות את זה עליה...
רק מה, לא חברה של כמה ילדים ובלי אמא שלה (כמו שרוב חברותי בוחרות לגדל את ילדיהן)
אני איתה בבית, הבחור בעבודה 10-12 שעות
מפגשי חינוך ביתי עוד לא מתאימים לנו, היא עוד בשלבי זחילה
מה גם שרחוק לנו, בייחוד ללא רכב.

כמו הרבה אמהות, אני מרגישה את חיסרון החיים בחברה המערבית, הבודדה (ועל זה חברות שלי אומרות - החברה המערבית מתאימה למי שבוחרת לגדל בה. עצם הבחירה לחיות בבית ולא להפקיד את הילדה במשפחתון היא זאת שיוצרת את הבעיה...נו, טוב. אפשר להסתכל על זה גם ככה)
מה גם שככל שהיא מתבגרת, אני שמה לב שלאנשים קשה איתי ועם הבחירות ההוריות שלי (נניח טבעונות, או פשטות מרצון{{}} או לגדל ילדים בלי חיתולים{{}})
והייתי רוצה לחיות עם אנשים בעלי השקפת עולם קרובה (לא זה. זהה בחיים לא תהיה. אבל קרובה. כאלה שלא ידחפו לה יוגורט כשהיא אצלם כי "מסכנה הילדה" או יגיבו בגועל כשאניק אותה בסלון שלהם [עם או בלי כיסוי])
כאלה יש לי רק ווירטואלים. שאני מברקת (ומבקרים אצלי) אחת ל--
מהמקום הזה הצורך שלי בקהילה.

עוד צורך חזק שלי בקהילה עולה כשאני חושבת על עבודה - במקצוע שרכשתי לעצמי (תומכת לידה), אני חייבת משפחה/חברה טובה שאוכל לסמוך עליה שתהיה שם עם הילדה, כדי שאני אוכל להיות פנויה להיות עם האישה שאני מלווה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בתלהורים מזדקנים, שהירידה בתפקוד כבר החלה אני יכולה להגיד שהגיל הזה זקוק כנראה הכי הרבה לנוכחות של קהילה מחבקת אינטנסיבית ורגישה.

כולנו חלק מקהילה, קהילה מתפקדת היטב. אתן כותבות על הצורך בחברים בקהילה שיענו על צרכים שכרגע לא מסופקים. זה לא שאין קהילה ואין דרכים לקבל ממנה מה שמתאים לכןן, הם רק לא מדוייקוים לכן, וברמה הזו אפשר ליצור מיני קהילות. אתן מבקשות להיות בקשר עם כאל השיורת דומים לכן ולילדיכן.

בגיל השלישי זהסיפור אחר לגמרי.. כי בגיל השלישי הצורך בחברים בני גילך מתגמד לנוכח הצורך בתמיכה מצד צעירים. וזה חסר ממש בקהילה הקיימת למשל, כשנדרשים כבר להשגחה או לעזרה אינטנסיבית בבית ובתפקוד השבט של פעם סיפק את זה אוטומטית והיום כבר מדובר על להכניס מטפל זר או לעשות משמרות וכאלה, מאוד לא טבעי.
אבל אפילו עוד קודם, כמה כתבי חדשות כבר גזרו סקופים מקשישים שמוטלים חסרי כל בכל מסגרת שהיא, כולל בביתם. החוסר אינו רק כלכלי. בעיקר בעיקר הוא נובע מתיווך לקוי של החיים כשהם כבר מתרחקים מהיכולת לנהל אותם בעצמם. אין צעירים בשטח ובני משפחה שיצליחו לתווך את הזכויות, לייצר מסגרת בונה עבורם. נורא.

גם בשמפחות בהם יש תמיכה, המצב רחוק מלהיות טוב ונעים. נדמה לי שאם בוחנים את הצורך בקהילה כדאי להתחיל מהחוליה החלשה ביותר בה, הקשישים והנכים.

_אבל האמת היא שזה בגלל שהיא מפגינה את הצרכים הטבעיים של בן אנוש.

(מרגישה כמוך)_

כי בגיל השלישי הצורך בחברים בני גילך מתגמד לנוכח הצורך בתמיכה מצד צעירים.
אני רואה קשר ישיר עם צרכים של גיל הראשון (תינוקות/פעוטות/ילדים) : גם עבורו הצורך בחברים בני גילך מתגמד לנוכח הצורך בתמיכה מצד מבוגרים.

מאיפה מגיע הצורך הזה?
קהילה יהודית זקוקה לעשרה למניין.
במקומות שזה קיים זה כ"כ טבעי שזה אפילו לא מורגש.

מתי יצא לכם להרגיש צורך בקהילה סביבכם?
בימים אלו, בהם מספר הצעירים הרלוונטיים למניין בית הכנסת שלנו קטן מאוד.
ודור ההורים-סבים הולך ופוחת...
יוצא לי לחוש צורך בהגדלת קהילת המתפללים שהיא סוג של "קהילה בתוך קהילה" (קהילה דתית בתוך קהל-קהילה מושבי).

בגיל השלישי זהסיפור אחר לגמרי.. כי בגיל השלישי הצורך בחברים בני גילך מתגמד לנוכח הצורך בתמיכה מצד צעירים. וזה חסר ממש בקהילה הקיימת למשל, כשנדרשים כבר להשגחה או לעזרה אינטנסיבית בבית ובתפקוד השבט של פעם סיפק את זה אוטומטית והיום כבר מדובר על להכניס מטפל זר או לעשות משמרות וכאלה, מאוד לא טבעי.
אני חושבת ששווה להפריד בין קהילה לחמלה/משפחה.
לדעתי גם פעם טיפול באדם מבוגר סיעודי לא היה דבר שנעשה על ידי הקהילה אלא במקרים בהם לאדם לא היתה משפחה.
לרוב זה התקיים באופן טבעי בתוך החמולה. אגב, גם כיום מתקיים בחמולות רבות.

נויה, מה ההבדל בין חמולה לבין קהילה?

בעיני, חמולה=קהילה המבוססת על קשר משפחתי .
קהילה היא שאר הכפר/שכונה.

אני חושבת ששווה להפריד בין קהילה לחמולה/משפחה.
נויה, אני חושבת שזו טעות להפריד. כי קהילה זה חבורה תומכת ועוזרת של אנשים מסביבך. משפחה לפעמים ממש לא כזאת. וגם השכנים בכפר או בעיר לא בהכרח קהילה.
בתור אחת שהספיקה לגור בחייה בכמה סוגים של ישובים אני בהחלט יכולה להעיד שלא תמיד יש לך קהילה מסביבך במובן הזה.

אז איפה נתקלתי בצורך בקהילה? למעשה, תמיד אני זקוקה לזה. במינון משתנה אמנם, אבל תמיד קיים הצורך.
בילדותי ונערותי היה לי יותר מדי מזה. כמעט אי-אפשר היה לברוח מההתערבות והמעורבות של בני הכיתה וחברי הקיבוץ. דווקא ההורים היו לא לגמרי מעורבים.
כשהפכתי לאם, הייתי זקוקה לקהילת האמהות הצעירות והוותיקות ואכן הייתי אחת מקהילה כזו. אין ערוך לחשיבות שהיתה לכך. בהזדהות, בטיפים, בנסיון, בעזרה. דווקא מהמשפחה (אמא וגיסות) לא
קיבלתי שום תמיכה. רק עצות מבאסות שלא קשורות לחיי. קהילת האמהות שלי כללה כמה מחברותיי ושכנותי מהישוב, את חברותיי מאז ומעולם שגרו במקומות שונים בארץ ואת הנשים עמם עבדתי.

היום, אני בוגרת ומנוסה, זקוקה בעיקר לליווי ותמיכה בבחירותיי, בהתפתחותי האישית, בלבטיי. אני נעזרת באנשים (במיוחד נשים) שליקטתי בחיי. שלוש-ארבע חברות קרובות (ורחוקות פיזית), כמה נשים
מבוגרות בשכנותי, הקהילה הורטואלית של "באופן", ילדיי ובעלי במידה רבה. ממש תחושה אמיתית של קיום בתוך חיבוק ואהבה. אני מודה שיותר זקוקה כיום לקהילה נשית. אבל יש לי בקהילה גם כמה גברים. שלושה חברים, אח אחד בעל ובן. די הרבה, לא? התמיכה שלהם שונה אבל חשובה. הם לא מייעצים בדר"כ אבל מקבלים אותי עם כל השינויים, פחות או יותר.
מי חסר בתמונה? אמא ואבא שלי . אמנם היתה לפעמים עזרה נקודתית בכסף אבל עובדה שזה מעולם לא נתן לי תחושת תמיכה ואכפתיות כמו שה"קהילה שלי" נתנה.

ועוד דבר חשוב, ולא מובן מאליו. גם אני (חלק מ)קהילה תומכת. משקיעה בזה זמן ורצון ואהבה. זה לא יכול להצליח בלי הדדיות.

בלת"ק, ובתקווה שהנושא באמת מתאים לדף.
אני לאחרונה מרגישה צורך עז באנשים חיים וקיימים ללמוד מהם ולא רק וירטואליים.
אני בוחנת את היחס שלי לילדים, הדברים שמשתפרים עם השנים והדברים שנשארים תקועים במקום, ומגלה שבמקומות שאני לא מצליחה להיות אמא אוהבת - זה כי אין לי מודל חי. לי מעולם לא היו שיחות כנות ואוהבות עם אמי - אז מאיפה בכלל אני יכולה לדעת איך נראית שיחה כזאת? ומה זה שיקוף? ומה זו הכלה? כמה כבר אפשר ללמוד את הדברים החיים האלה מאותיות מתות במחשב? לכבד את הילדים שלי, למשל, אני יודעת בלי בעיה, כי זה לא דבר שקראתי כמה הוא חשוב אלא זה יחס שקיבלתי ממנו לא מעט תמיד, ואני יודעת איך זה נראה ונשמע ומרגיש בגוף. מאוד הייתי רוצה לראות בעיניי ולשמוע באוזניי שיח פתוח ואוהב בין הורים לפעוטותיהם, ללמוד להרגיש את הטעם של זה, להפנים...

ללו,
מזדהה מאד (בשם כל האנושות P-: )

למה יש כל כך הרבה פסיכולגים? כי אנשים זקוקים למישהו/י שידבר איתם בלי לשפוט אותם ויהיה פנוי אליהם,
בקהילה בריאה זה אמור להיות קיים באופן טבעי.

ללו, בואי למפגשים של באופן ותוכלי לראות.