בעקבות התוכנית "לשבת לקום" המשודרת בימי ג' בשעה 10 בבוקר בערוץ 2. היום עסקה התוכנית בדיכאון (על כל גווניו מבלוז ועד כחול עמוק).
נשאלת השאלה: למה לא מדברים על זה?
איך מעלים את רמת המודעות של הסביבה לזה.

יכול מאוד להיות שזה משהו של נורמה חברתית - של רצון לראות את האמא מאושרת ושלמה בתפקידה החדש כאם, ואיזשהו חוסר נכונות או רצון לראות גם את הצדדים הקשים יותר שנלווים לעיתים קרובות מאוד לאמהות (וודאי בתחילתה).
מומלץ בהקשר זה - הספר "נשים ורודות" של פרופ' תמר קרון - עוסק בתופעה של ה-postpartum blues כולל תאורים חוויתיים של הנשים שראיינה למחקר שתוצאתו הספר.
ובקשר למודעות החברתית - כיום יש יותר נכונות לדבר על זה מאשר פעם - לדבר גם בין נשים, בתקשורת, ובתוכניות "אם לאם" בהן אמהות צעירות מבקרות אמהות (צעירות עוד יותר מהן) בבית, ועוד...אבל זה עדיין לא מספיק...

אולי לא מדברים על זה בגלל ש"הסביבה" חשה אשמה - אנחנו לא שם בשביל האמהות האלה, לא עוזרים להן, לא מטפלים בהן, לא מארחים להן חברה. השארנו אותן לבד וקשה לנו להודות במה שזה גורם להן.

עוד בהריון סיפ ר לי מישהו על "הבכי של היום השלישי".
הגיע היום השלישי אחרי הלידה, בכיתי (בזמן בו הייתי זקוקה לכל הכח והאסרטיביות שלא יכולתי לגייס).
נזכרתי שסיפרו לי על זה מראש רק לאחר כמה חודשים.

אה, זה משהו אחר! זה בכי שפשוט יוצא מעצמו - "בעצב תלדי בנים" וכל זה. הדכדוך הוא משהו יותר רציני, ונמשך יותר זמן.

יש קושי לגלות את זה כשזה לא קיצוני, בעיקר כי יש המון סימנים שנחשבים "נורמליים"
אני הייתי בדיכאון קשה אחרי הלידה.
יהונתן טופל הכי טוב שאפשר
אני? רק כיבוי שריפות
בשלב מסוים הלכתי להומאופת, תוך שבועיים עליתי 10 ק"ג
הוא לא חשב שזו נורה אדומה, זה די שעשע אותו.
אני שוקלת היום 50 ק"ג יותר מאשר אחרי הלידה!!!!
בשלב מאוחר יותר כבר יכולתי להגדיר:
זעקתי: "אני לא מצליחה לדבר עם עצמי!!!"
אמרו לי: "זה נורמלי אחרי לידה, שמרוכזים בתינוק"
כשיהונתן היה בן 3, אחרי שכבר הצלחתי קצת ליישר את עצמי,
אמרתי לאימי: "הייתי בדיכאון קשה אחרי לידה"
אימא שלי ענתה: "מה פתאום? היית מאושרת עד הגג!"

מדברים על זה - אבל אנשים לא שומעים
זה מתערבב בשמחה, בהתרגשות, בהתחדשות...
צריך ללמוד לראות ולשמוע את זה מבעד לערפל, מבעד ל"רעש"

השנה הראשונה היתה קשה מאוד. רק כשהתחלתי להודות בפני עצמי שיש לי דיכאון אחרי לידה יכולתי להתחיל להתמודד איתו. לפני מס' חודשים החלטתי להיפטר מהשאריות והלכתי לפסיכולוגית. 300 ש"ח לפגישה ראשונה שבה ננזפתי על שאני נשארת עם הילד בבית, מניקה, ישנה איתו במיטה ומה לא. החלטתי שלריב אני יכולה חינם עם אנשים אחרים והפסקתי את ה"טיפול". מה שעזר לי לצאת מהבלאגן היה קודם כל להודות בדיכאון אחרי לידה. הרי כולם מצפים ממך להיות כל-כך מאושרת אחרי הלידה... דבר שני התחלתי להכיר את עצמי מחדש ולאט לאט. לא הכל אהבתי, לא הכל אני עדיין אוהבת. החלטתי לטפל בעצמי בקצב שלי ובדבר אחד בכל פעם. זה עובד לי יופי. אבל אני לעולם לא אשכח את התחושה של השנה הראשונה: מי אני? למה אני? איפה אני? מי כל אלו סביבי? איך הגעתי לפה? מה קורה פה?
אלוהים, איזה סיוט. זה כמו לרוץ במים בסלואו מואשן כשהעדשה של המצלמה מכוסה וזלין סמיך ועל המיקרופון הניחו כרית נוצות עבה...

אפשר למצוא גם פסיכולוגים תומכים בכל הרעיונות שבהם את מאמינה, אני לא יודעת בדיוק איך לוודא שהם באותו הראש, אבל שווה לנסות.

רגע, פסיכולוג לא אמור לחוות דעה כך, לא?
לדעתי זה לא אתי. אני אברר עם הפסיכולוגים הרבים במשפחתי.

כל הפסיכולוגים שאני מכירה מאוד נגד כל הלינה המשפחתית והטיפול הטוטאלי הזה בילד. פסיכולוגית אחת אמרה לנו לפני שנה, כשרוני הגיעה לגיל שנתיים, שחייבים להוציא אותה ממיטתנו כי מבחינה מינית לא טוב שאבא שקם בבוקר מגורה נתקל בבתו הקטנה. בעלי נורא נעלב מהרמיזה שבדבריה.
לגבי דכאון אחרי לידה - לדעתי יש שני דברים שהחברה שלנו מתעלמת מהם - ראשית, העיפות. אחותי שילדה לפני מספר חודשים אמרה לי שהיא מעולם, עד שנולד בנה, לא ידעה עיפות מהי. גם שבילינו עד אור הבוקר, גם כשעשינו שמירות לילה בטירונות - מעולם לא חשנו עייפות אמיתית כמו זו שחשים כשמטפלים בילד קטן, שיונק כל חצי שעה, ללא לילה או בוקר. עייפות היא לדעתי גורם ישיר לדכאון. דבר שני הוא הדבר שכתבתי עליו כבר בדפים אחרים באתר - הבדידות. חופשת הלידה היא אחד הזמנים הבודדים ביותר שידעתי - בעיקר עם הילד הראשון, כי עם הילדים הבאים את כבר עסוקה יותר ומלאה בפעילויות באל כורחך. כשהייתי בחופשת לידה עם רוני - הרגשתי שכל העולם ממשיך ואני נעצרתי. ממצב של פעלתנות, עבודה, לימודים - הכל נפסק ואת אמורה להשאר בבית עם התינוק הקטן הזה...בעלך עובד, חברותיך עובדות ומבלות, סבא וסבתא של היום - גם להם יש את העיסוקים שלה- ואת לבד. וכל דקה קיבלתי טלפון מאנשים ששאלו: "נו, את מאושרת?" לא לא לא הייתי מאושרת. הייתי עיפה ובודדה ורציתי את אמא שלי והיא הלכה לעבודה. בתקופה מסוימת אפילו הצעתי לה שנחזור לגור אצלם לתקופה מסוימת - יש להם עליית גג גדולה - היא כל כך החווירה מבהלה שהבנתי מיד שאחורה אי אפשר לחזור.
יועצת ההנקה הדי, למי שמכיר, עשתה באותה תקופה מפגש שבועי של אמהות טריות - היינו מגיעות עם הילדים, כביכול ללמוד על עיסוי לתינוקות, מזון וכו' - אבל החשוב היה הנוכחות של נשים אחרות. בסוף כל מפגש ממש לא רציתי לחזור הביתה - לשקט המוחלט הזה, להרגשה שאין עם מי לדבר.

אני מכירה רופא אחד (ד"ר סירס) ופסיכולוגית אחת (ד"ר למפרט) שבעד לינה משותפת.
לא חייבים לקחת כל מה שהפסיכולוגים נותנים. ואפשר אולי לשאול את ד"ר למפרט על פסיכולוגים שחושבים כמוה ואז ללכת אליהם לטיפול.

גילה, מה ז'תאומרת "פסיכולוג לא אמור לחוות דעה כך"? - ממתי הם עושים מה שהם אמורים?
הם מביעים דעה, ועוד איך!!!
ולאו דווקא במילים....
או שהם יושבים ומהנהנים בזמן שאת מדברת (פני פוקר) ואז אומרים: "נגמר הזמן ניפגש בשבוע הבא?"

מטפלים למיניהם: פסיכולוגים, רופאים, עו"ס, גננות, מורים וכדומה, ברובם חושבים שהנקה ארוכה (בטח מעל שנתיים) מזיקה מאוד, וכך גם לינה משותפת "את לא מאפשרת לילד להתרחק ממך וליצור יחסים בריאים עם אחרים, את הופכת אותו מאוד תלותי"

וזה קודם כל בגלל שהנבלות לא למדו שום כלום על "התפתחות הילד" כי זו המגמה הכי "נחותה" בפסיכולוגיה, ומי שהולך לקלינית לא חייב בה בכלל.

בשם אנשי המקצוע (נו טוב...לפחות בשמי...) רציתי למחות ולהעלב קצת על הנאמר בדף הזה -

כמה נקודות:

1. קודם כל לא כל כך ברור לי מה זה "פסיכולוגים" - פסיכולוגים יש המון, ותאוריות יש המון. יש פסיכולוגים שהם "שיפוטיים" בלי קשר לנושא המדובר, ויש גם ז'אנר קצת יותר אמפטי שהניסיון בו הוא להבין יותר את חווית המטופל ולעזור לו דרך הניסיון להבין את העולם שלו. לכן קודם כל נראה לי - לא להכליל. אולי כדאי להתאמץ למצוא מטפל שכן ינסה להכנס לראש שלך, וככה גם לאפשר לו לעזור בצורה שנכונה לך.
2. אני משערת (או לפחות מקווה) שאיש מקצוע לא יעיר שמשהו הוא "הרסני" רק על סמך התופעה עצמה (הנקה, לינה משותפת, וכיו"ב) אלא ינסה יותר לראות מה התגובה של הילד למצב, איך האמא מרגישה עם מה שהיא עושה (שלמה עם עצמה? מדופרסת? מרגישה כלואה? בודדה? מאושרת? איך בן הזוג?).
3. עוד דבר שקצת שוכחים - פסיכולוגים רואים אנשים שבאים אליהם לטיפול - ככה שמראש יש איזשהו סינון שמי שפונה פונה בדרך כלל עם איזשהו קושי, ומתוך מבוי סתום בו הכלים המוכרים לא הועילו. לא כל כך רואים בקליניקה אנשים ש"הכל טוב" אצלם. על רקע זה צריך לקחת בחשבון את האמירות של אנשי המקצוע - אנחנו מכירים הרבה יותר את ההתפתחות הפתולוגית מאשר את הבריאה, ואצל הרוב יש ניסיון להסיק על הבריא מתוך ההכרות עם החולה (זה לא כל כך טוב באמת, אבל זה ככה). אולי כשמספרים על הלינה המשותפת או על ההנקה כדאי גם להבהיר ש"לגבי זה אני שלמה", וככה לא ליפול למסגרת של המטפל של "הנה עוד סימפטום" שיש למטופל.
4. פסיכולוגיה התפתחותית היא מקצוע חובה בלימודי הבוגר בכל האוניברסיטאות. גם בלימודי המוסמך בכל המגמות הטיפוליות התאוריות הנלמדות הן קודם כל על ילדים ואמהות משום שהן נכתבו ברובן עליהם. מעבר לזה שחלקנו גם בחרנו קורסי בחירה בתחום... אז אולי אנחנו "נבלות" - אבל כנראה מסיבות אחרות...
5. ולגבי דכאון אחרי לידה - המודעות החברתית לתופעה כיום גוברת, וגם אצל אנשי המקצוע יש יותר ויותר ראיה של זה כנורמלי עד גבול מסוים. אחד הדברים שראיתי שהכי עוזר בטיפול באמהות עם דכאון אחרי לידה זה קבוצת אמהות - מה שעושה קצת "נורמליזציה" ולגיטימציה לתחושות הקשות שעולות. חלק גדול מהבעיה הרבה פעמים היא שהאמהות החדשות לא מרשות לעצמן לכאוב ולשתף אחרים במצוקה שלהן, ואז הן מרגישות שהן לאט לאט "משתגעות" וש"קורה להן משהו לא טוב". לראות שהתחושות האלה שכיחות מאוד ולא אומרות ש"את אמא לא טובה" זה הרבה פעמים כבר חלק ניכר מהעבודה. אני גם מסכימה שזה עוזר לבעית הבדידות - יוצאים מהבית, פוגשים אחרים...

שאלתי.
התשובה היתה -
זה לא לא אתי, אבל גם לא מקצועי.
עדיף לברר את הענינים יותר לעומק.
מה שכן - אם פסיכולוג יחשוב שמטופל עושה משהו מסוכן/הרסני - הוא יגיד למטופל להפסיקו.

תוך כדי טיפול פסיכולוגי, שהתחיל בעקבות לידה טראומטית, עברנו ללינה משותפת, והחלטתי על לידת בית.
הפסיכולוגית הנפלאה שלי אמרה לי, כשהתקשרה לאחל מזל טוב, שהיא שמחה להיות שותפה לדבר כל כך יפה.

לפסיכולוגית,
לבשמת יש לפעמים התבטאויות קצת חריפות... אני לפחות, סלחנית בעניין

אני עצמי מטפלת
אבל... גם מטופלת הרבה.
קשה לי מאוד למצוא אנשים שאני יכולה לעבוד איתם
אבל גם במקומות שחשבתי שמצאתי, התאכזבתי מרות
אני לא מדברת על כל הסיפורים הדי מזעזעים שאני שומעת מחברים וממטופלים
ובודאי לא מזכירה את הפסיכולוגית חסרת האחריות
שבמקום לדאוג לבן שלי לעזרה SOS, קבעה:
"הבעיה של הילד היא שהוא אוהב את אימא שלו יותר מדי"
מטפלת משפחתית אחרת, במקום לתת את העזרה הדרושה,
סיננה את מה שהיה לה מתאים
ודיווחה עלינו: משפחה עם ילד במצוקה בגלל שלא שלחתי אותו למערכת החינוך.

לומר לך שאין בעיות? - אני לא יכולה
אבל כש אני הייתי בדיכאון אחרי לידה, ממש אחרי הלידה,
נסיעותיי לטיפול הפסיכולוגי "דפקו" לילד את שנת הלילה הרצופה
בעקבות זה, גם את שלי...
מי שטיפלה בי אז... לא דיברה איתי על דיכאון אחרי לידה...
אבל מעל שנה, ללא שינה רצופה, בטח לא הועילו לדיכאון אחרי לידה

אני יודעת שיש המון תיאוריות
ויש מי שמאוד אמפטיים
אבל...
אדם של מערכות, חושב במערכות, וגם אם לא יאמר מילה, יעלו לו התנגדויות פנימיות.
הבן שלי בחינוך ביתי. כשאני שוטחת את המצב הנתון,
אני נתקלת בסובלנות ובגמישות אבל...
"את מתכננת לשלב אותו במערכת מתישהו, נכון?" - משפט כזה שובר את האמון, אבל אני גם יודעת שהם לא יכולים אחרת...

כמטפלת בעצמי (ואני עובדת המון ברמה נפשית),
אני יודעת כמה קשה לא לערב דעות אישיות.
רק אדם פתוח באמת יכול להיות פתוח באמת...
ולצערי, בלי קשר לתיאוריות, רוב הפסיכולוגים הם לא אנשים פתוחים
זה לא אומר שאין פסיכולוגים פתוחים - הם פשוט כל כך נדירים...

לנאוה,
קודם כל תודה על ההבהרות - אני גם די סלחנית...וגם לא נורא נעלבתי...


ממה שכתבת נראה שבאמת "נפלת" רע, על אנשי מקצוע לא רגישים במיוחד ולא במיוחד גמישים.
אני מסכימה שקשה לא לערב דעות אישיות בעבודה הטיפולית, אבל זו הרי בדיוק חלק מהעבודה - להצליח להניח קצת בצד את הדעות האישיות ואת הערכים שלנו, ולהתפנות כדי לנסות ולראות באמת איך נראים הדברים מנקודת הראות של המטופל עצמו.
זה קשה לעשות ומצריך הרבה גמישות והרבה פעמים גם טיפול לפסיכולוג עצמו כדי שהוא יצליח לשים לב למה שהוא מביא איתו לסיטואציה הטיפולית - מעניין מה למשל כל כך קומם את אותה מטפלת משפחתית? על איזו יבלת "דרכת" לה שהיא הגיבה כל כך בחריפות? אולי בתחושות האשם שלה עצמה? ואולי היא באמת התרשמה שזה הפתרון הנכון עבורך? זה לא כל כך ברור.
ולגבי "אוהב את אמא שלו יותר מידי" - ממ...זה חדש לי...זה בעיה בכלל?... אולי (וזה כמעט חסר אחריות לכתוב את זה - אני הרי לא מכירה אותך או את בנך) היא התכוונה להגיד שקשה לו להפרד ממך? שזה גורם לו לבלבול/חוסר אונים/וכד'?
ולבסוף לגבי זה ששנה לא אבחנו אצלך שהבעיה היתה דכאון אחרי לידה- זה ממש רשלני ולא מקצועי.

בכל מקרה - אני שמחה שאת מאמינה שיש גם אחרים.

וסתם שאלה, שלאו דווקא מופנית אלייך - מה כל כך נורא בזה שאומרים "את מתכננת לשלב אותו במערכת מתישהו"?
למה זה שובר אמון? אולי זה פשוט אומר שיש כאלה שרואים את הדברים אחרת ואפשר אולי לראות את הניסיון שלהם לשכנע אותך כאכפתיות ממך?

אני הייתי לפני שבוע בפגישה ראשונה אצל פסיכולוגית. בין היתר אמרתי לה שאנחנו ישנים עם הילדה, מקוים לא לשלוח אותה למסגרות חינוכיות, ושהיא יונקת המון ואוכלת מעט מאד יחסית לגילה (שנה וחצי כמעט). השאלה היחידה שהיא שאלה אותי היא מה אני מרגישה בעניין ההנקה ואמרתי לה שמצד אחד אני מרגישה שזה נכון וטוב לילדה, מצד שני לפעמים זה קשה לי. בזה נגמר הדיון בנושאים אלו.

אני מאד מאמינה בפסיכולוגיה. פעם אחת זה עזר לי מאד. אני מקווה שזה יעזור לי שוב. כמו בכל מקצוע יש טובים יותר ופחות.. יש דעות שונות. עצוב נורא שנופלים על מישהו לא טוב ולא רגיש כי עם מישהו אחר היה יכול להיות יותר טוב, וחבל על הפוטנציאל הטוב שמתקלקל.

יש בכלל כאלו שאומרים שפסיכולוגיה זה רפואה אלטרנטיבית, ולדעתי יש בזה הרבה. רק שאת הפסיכולוג שופטים בצורה יותר חמורה מאשר את המרפא האלטרנטיבי. אני מציעה לא לפסול דברים על סמך ניסיון רע אחד או דעות קדומות.

אני די נמנעת מלהביא את עצמי לפה בכובע של עו"ס אבל לאחר קראת הדף אני חשה צורך לעשות זאת.

אני מאוד מסכימה עם דבריה של פסכולוגית וסבורה כי יש מגוון עשיר של גישות טיפוליות וקיימים אנשי מקצוע אשר יכולים להתחבר למקום שלנו.
מטפל טוב לדעתי הוא מטפל אשר מסוגל לשים את עצמו דעותיו האישיות וערכיו בצד ולהתחבר למקום של הפונה.
כמטפלת בשרותי בריאות מגיעים אלי משפחות צעירות המתארות את אורח חייהן,ואני נמנעת מלשפוט אותן לחיוב ולשלילה לגבי אורח חייהן. אם אם מסויימת ישנה עם ילדיה, מניקה עד גיל שלוש ואינה עובדת אינני מעודדת אותה או קוטלת אותה אלא בודקת יחד איתה אם זה מתאים לה ונכון לה.
מטפל טוב הוא גם כזה שנמצא בעצמו בטיפול ו/ או בהדרכה ואני ממליצה לכן לשאול ולא להתבייש לשאול על כך.!
אני בטיפול מזה 4 שנים והדרכה צמודה ומנסה כל הזמן לשתפר ולעבוד עם עצמי.

לצערי תופעת הדכאון שלאחר הלידה (לא הבייבי בלוז) תופעה די שכיחה אך אינה מקבלת מספיק התייחסות גם בקרב הרופאים אשר רואים את הנשים וילדיהן לאחר הלידה.
ואם הם מזהים זאת לצערי לרוב פוטרים אותן בטיפול תרופתי ופחות שולחים לגורם מטפל אחר כמו עו"ס או פסכולוג.
אני יכולה לציין שבמשך 2 שנות עבודתי במרפאות נתקלתי ב 3 מיקרים שהופנו אלי ע"י רופאי המשפחה של דכאון לאחר לידה.
בכל אופן מטרתי בדברי פה היא עודד אותכן כן לפנות לגורמים מטפלים מקצועיים ולא לחשוש שיקטלו אתכן בשל אורח חייכן במיוחד במצב של דכאון לאחר לידה אשר יכולות להיות לו השפעות לטווח הרחוק..

מה שחסר לי בדף הזה עכשיו הוא " איך אני יכולה לדעת שיש לי דכאון לאחר הלידה"
עייפתי מלהקליד לכן אני מזמינה את מי שחוותה דכאון לאחר לידה לספר על כך...( אקט תרייפוטי נוסף!!)
ובהזדמנות אוסיף לפה על הסמפטומים.
אני ממליצה בקרב לב לקרוא את "החיים לאחר הלידה" של קייט פייג'יס, אשר מדבר באופן ישיר מפורט וכן על השינויים שמביאה איתה האימהות.(היא נוגעת שם גם בדכאון לאחר הלידה)

קיים שאלון לאיתור מוקדם של דיכאון אחר לידה (שאלון בינלאומי)
אני משתמשת בו בקליניקה לאיתור דיכאונות בכלל, או כשאני בטוחה שיש, להערכת חומרת הדיכאון...
אני לא רשאית לפרסמו כאן, אבל מי שמעוניינת, מוזמנת לפנות אלי באי-מייל [email protected]

מהניסיון האישי שלי:

גוף
הגוף התאושש לאט: כאבי התפרים נמשכו איזה חודשיים..., כל מיני בעיות שיש לגוף שלי נטייה לפתח, היו והמשיכו: בעיות עיכול, למשל.
לא לקחתי לעצמי את המרחב המינימלי: לאכול, להתרחץ, ללכת בשקט לשירותים.
לקחתי טיפול הומאופתי, כדי לאושש את הגוף ולהתאזן... עליתי במהירות במשקל, אכלתי כל הזמן וללא הפסקה, ולא יכולתי לעצור
הגוף, שבעבר תיפקד נהדר גם עם עודף משקל, לא הצליח להתמודד ו"נשבר" - כאבי גב, כאבי רגליים קשים

התנהגות הילד:
לא חשוב כמה זמן לקח לי להכין את האוכל... איך שעמדתי להתחיל לאכול, או במקרה הטוב, מיד אחרי הביס הראשון, יהונתן התעורר ואני התייצבתי עם הציצי. מיותר לציין שאכלתי ביצים קרות, פיצות קרות וכדומה...
לא נראה לי שהצלחתי להתענג באמת ובאופן רצוף על אמבטיה חמה וטובה כי... נכון, הוא מיד התעורר
יהונתן נצמד אלי להנקה - כל הזמן, עם היצמדות יתר בשעות אחה"צ והערב - לא נתן לי להזיז את תשומת הלב שלי ממנו אפילו לזמן קצר
היו לי אפיזודות של דלקת בשד עם חום גבוה, יום קשה של הרעלת קיבה, יהונתן לא נתן לי מנוח לרגע

נפשית:
חייכתי ושרתי ליהונתן אבל לא מעבר לזה...
ביני לביני, הייתי עייפה וחסרת שקט, בכיתי המון
לא הצלחתי לדבר עם עצמי - בשום צורה, ולכן גם לא הצלחתי לעזור לעצמי

הדרך ה"קלאסית" היא לראות הזנחה בטיפול בתינוק
אבל... יהונתן טופל טוב!!! ולא טוב מדי

אנשים מצפים לראות "דיכאון"
אבל אני הייתי מאושרת עד הגג

אצלי זה בא לידי ביטוי בהזנחת הטיפול בעצמי

מה הייתי עושה היום?
קודם כל... מטפלת תזונתית בדיכאון ומביאה את הגוף לאיזון
וחוץ מזה, לוקחת לעצמי זמן מוגדר (ולא כדי לנקות את הבית.. ):
לוקחת ביבי סיטר קבוע פעמיים בשבוע ולצאת או לקבל טיפול מפנק (עיסוי למשל)
מתארגנת כך שיהיה לי זמן לאכול כמו שצריך, מוצאת זמן לקרוא ספר,
אולי לומדת משהו (עשיתי את זה אבל בשלב הרבה יותר מדי מאוחר)

את נסיבות הלידה שלי הציפו אירועים רבים. כשיהונתן היה הן 10 ימים אני הייתי אחרי שבועיים קשים
של חוסר שינה, של לידה ארוכה במצב של תשישות, של סיום הלידה עם המוגלובין 9 וסירוב הרופא לבדוק ברזל בנפרד, של מות סבתי (24 שעות אחרי הלידה), של אימא שלי שישבה שיבעה בעוד אני נתקעתי בביה"ח לשבוע, של יהונתן עם צהבת ילודים בצאתו מביה"ח, של תימרון שאימא שלי עשתה לאישפוז של יהונתן ל"טיפול אור" + הפסקת הנקה - תוך הרחקתי ממיטתו, של מצוקה כלכלית שהוחמרה עם הגעת שיק ע"ס חצי קיצבה בלבד ועוד כהנה וכהנה > זה לא "סיפור רגיל של לידה"

המלצה שלי:
דאגי להזנה טובה לקראת סוף ההריון - אוכל טוב (מזין), פרנטל (סולגר) או מולטי ויטמין דומה שמותאם להריון ולהנקה ועשיר במיוחד בברזל
וודאי שלא להיכנס לסיטואציה של חוסר שינה - את לא יודעת מתי הלידה "תתפוס" אותך
סמכי על עצמך ועל חושייך ו"העיפי" ממך כל מי שמנסים להשיא עצה שלא ביקשת אותה

פספסתי משהו, מיץ?

מיץ, לא זכור לי שכתבתי משהו על בייבי בלוז או על דיכאון לאחר לידה (למזלי לא היה לי אף אחד מהם). אולי מישהי אחרת?

מנסיוני,
פחדתי להישאר לבד בבית עם התינוק (כן, הוא היה "התינוק" הרבה זמן, עד שהתחלתי לקרוא לילד בשמו...).
הייתי בחרדה בלתי פוסקת לחייו. גם כשהוא ישן טוב הייתי מנערת אותו ליראות אם הוא חי, רוכנת מעליו להקשיב לנשימה וללב, מצמידה מראה לפניו לקלוט את אדי הנשימה...
גם כשהוא ישן, לא הצלחתי להרדם. יותר מידי אדרנלין, חרדות, מחשבות. גם רסקיו לא עזר.
מקלחות של שתי דקות שבמהלכן נשפכת יותר זיעה קרה מאשר מים מרוב דאגה ש"הוא יתעורר ואני לא אשמע".

בשום אופן לא הרגשתי שהטיפול בתינוק נפגע בעקבות הדיכאון, להיפך. תשומת הלב היתה טוטאלית אליו והטיפול בי עצמי נפגע. לא הנחתי לו לרגע, גם כשהוא ישן. כולם היו אומרים לי, הוא ישן, תניחי אותו, תעשי לך משהו לאכול. לא הייתי מניחה אותו מהידים לרגע, ועוד לא היה לי מנשא... הייתי הולכת איתו לשירותים על הידיים או מחכה שבעלי יחזור מהעבודה לשם כך... לא נתתי לו רגע אחד של שקט... כל הזמן לדבר אליו. הנה ציפור, כן, אתה רואה עלה, יופי, הופה, התהפכת, איזה גאון. וכו' וכו' היום אני יודעת שתשומת הלב המוגזמת הזו מזיקה מאוד... אז הרגשתי לא מספיק טובה. הרגשתי אמא מזניחה, עלובה, שאינה נותנת לילד את מלוא תשומת הלב ואת מה שמגיע לו. הייתי בטוחה שיש משהוא שאני מפספסת רק לא ידעתי מה. חיכיתי כל רגע לעובדת הסוציאלית שתדפוק בדלת. האמת, שלא ממש ידעתי מי אני, מה אני, מה אני חושבת - אם בכלל, למה אני פה ואיך הגעתי לפה לעזאזל. התחושה שהיתה אצלי בעיקר היא עמימות. הכל היה עמום. המראות, הקולות, המוח צף בתוך נוזל סמיך ודביק. כשהייתי יוצאת החוצה מהבית הייתי בהלם מהקצב של הדברים בחוץ, מאיך כולם יודעים לאן הם הולכים ומה בדיוק לעשות ומתי. המראות, הריחות, הקולות היו גורמים לי לסחרחורת והייתי נמלטת הביתה - אבל שם אני לבד, אין מוצא.

מה שחשתן מאוד אופייני לדכאוןש לאחר לידה. ובאמת יכול להיות מצב שבו התינוק מטופל היטב והאם "נראת מאושרת" ובכל זאת מופיע דכאון.
שמתי את זה במרכאות היות והיא נראת כך לסובבים אותה או חושבת שהיא מרגישה אושר אך בעצם זו התרגשות גדולה ובילבול.

אני רוצה לאוסיף לפעמים עשיות להיות תופעות של מחשבות על לפגוע בתינוק.כמו להכות אותו לשים עליו כרית לזרוק אותו.וכ'
לא להתרגש מכך כי זה מופיע כמעט אצל כולן בצורה זו או אחרת,קראתי באיזשהוא מקום כי זו דרך של התת מודע לסייע לנו דווקא להגן על התינוק כי כך אנו חשות בסכנות אפשריות.מה שכן חשוב לשים לב באיזו תדירות המחשבות הללו מגיעות.אם זה קורה בתדירות גבוהה חשוב לפנות לעזרה מקצועית.
כמובן גם במיקרים בהם יש נסיון לפגוע בתינוק !!!!

אני נמצאת זמן קצר לאחר לידה , כשבועיים, מאז הלידה אני נתקפת פחדים לא הגיוניים, אני מפחדת על התינוקת שלי על בעלי. חלומות מפחידים נורא. בסה'כ אני במצב רוח טוב. עברתי את הדמעות של היום הרביעי בשלום, אני מאושרת עם התינוקת שלי. אבל כשמתחיל להחשיך בחוץ אני מתחילה להתמלא קצת דיכדוך. ופחדים שמלווים אותי כל היום וחלומות נוראיים בלילה. מה אני יכולה לעשות? מאיפה באים כל הפחדים הללו?

אנונימית, חייבת לומר לך שאני גם הייתי במצב כזה של פחדים שמתחילים להציף על כל צעד פתאום- מה יקרה אם יקרה לי משהו? אם לאומני או לדודו יקרה משהו? אני הייתי הולכת עם זה הלאה וגם מסריטה באופן טרגי ביותר איך דודו מביא את אומני לחברה שמניקה ונוסע אליי לבי"ח. דיי מזעזע מה שהמיינד מסוגל לעשות...וגם היו לי חלומות למיניהם, כבר לא כ"כ זוכרת, אבל סרטים לא ממש נעימים וטובים.
ומה? הכל עבר כמו שהוא בא.
אז אני בהחלט לא באה לבטל את תחושותייך, הן לגיטימיות ואכן קורות, אבל נסי לזכור שהן ברות חלוף וייתכן שייקח להן את הזמן שהן (את) זקוקות לו, וייתכן שאף פחות.

ומה עושים עם הדיכדוך שלפני לידה?!
יש איזה פרח בך? או שהפתרון זה פשוט ללדת? (כן, יופי...איך?!)

אחרי שבועיים וחצי מהלידה השניה שלי, ואני מרגישה יותר קשיים ממה שדמיינתי שיהיו.
לא זוכרת שככה היה אחרי הלידה הראשונה. נדמה לי שנקשרתי אז במהירות לתינוק, ואילו עכשיו קשה לי להגיד שאני ממש מאוהבת.
כואב לי הלב על הבכור, ולפעמים נראה לי שהתוספת החדשה למשפחה "נתקעת" ומפריעה להרמוניה שהיינו בה.
לפעמים אני חושבת: למה היינו צריכים את זה? שכחתי איך חיכינו לה למעלה משנה וחצי!
מתי זה יעבור וארגיש אמא לשניים??

...זה יעבור לאט לאט... ויום אחד, בלי שתרגישי, תראי שיש מקום מיוחד מיוחד , וחדש , רק לקטן.
ההרמוניה תחזור ( אבל אחרת ) , וגם החיים יחזרו - בין מטוטלות רגשיות של "אוהבת רק את הגדול" ואח"כ " רק את הקטן" , וחוזר חלילה , אפילו שבע פעמים בשעה , התנודות יפחתו ( וגם ההורמונים יתיצבו ) ו... זה בדוק - האהבה מגיעה - עם צבע אחר וטעם אחר ואנרגיות לא מוכרות , אבל נפלאות לא פחות.

כשבני הקטן נולד , הסברתי לבכורי , שעם כל ילד , נולד גם לב חדש לאמא. האהבה לא מתחלקת , רק מתעצמת .
מודה שלקח גם לי , כמה חודשים טובים , להבין גם בליבי , את מה שיכולתי להסביר לו כל-כך בפשטות ....

היא באמת מבינה המישהי הזאת....
גם אנחנו היינו שם לא מזמן. וזה באמת עובר. גם תראי שבעצם גם לגדול/ה זה יהיה נפלא.
גם אני שאלתי את עצמי אם לא עשינו טעות (רווח של שנה וחצי ) ואם אמצא מספיק אהבה בתוכי, ועוד ועוד..
קחי נשימה ארוכה ועוד לפני שיגמר לך האויר - החיים יתחילו לזרום שוב. אני לא יודעת איך זה עובד, כנראה עוד אחת מנפלאות החיים....
מישהי מבינה.. איזה הסבר נפלא, אני מוסיפה אותו לסיפור שאני מכינה לבכורה ברשותך...(הלב החדש של אמא)

אמא בשנית, בשביל שתהיה לך אהבה לתת כדאי שגם תנסי לקבל אהבה. הכי קל זה מהילדים, כי לרוב הם שמחים לתת כשמבקשים מהם. אפשר גם מבני משפחה אחרים, ואפשר לארגן גם פינוקים בתשלום: עיסוי, רפלקסולוגיה, וכל מה שעושה לך טוב.

יעל! ממש הזדהתי עם מה שכתבת! גם אני הרגשתי כל כך ככה!
זה כל כך קשה בהתחלה. ואף אחד לא מבין... אולי שוכחים? כולם מתקשרים ושואלים: איך את מרגישה. ולי בא להגיד: רע לי! קשה לי!

בתור "הצפה מהצד" אני די נדהמתי מעד כמה דיסאינפורמציה יש בעניין ועד כמה גם אנשים בעלי מודעות לא יכולים לקבל מידע מקדים לגבי זה, כולל בקורס הכנה ללידה.
אני נתקלתי עד כה בשתי גישות:

1. "זו תופעה נפוצה" - אתה מניח שזה איזה תופעה בינארית שקורה או לא, ומכיוון שאישתך לא מתמוטת כליל ומתפסת לאדן החלון אתה חושב שאצלך זה לא...
2. "זה מאוד נורמלי" - אתה מבין שזה משהו כזה שבא ועובר, אין הרבה מה לעשות ולא צריך להתרגש. משהו כמו איזה מיגרנה קלה שאם היא תנוח קצת זה יעבור תוך שבוע שבועיים.

היום אני חושב שאין כזו תופעה אלה שפשוט כל אישה עוברת רמה מסוימת של דיכאון אחרי לידה שדורשת הכנה של שני בני הזוג כחלק בילתי נפרד מההכנה להורות (בנינו, לחתל כבר נלמד...).

אני בהחלט מסכימה שחשוב שכחלק מההכנה ללידה, ידברו גם על נושא הדכדוך - איתנו דיברו... וזה באמת עזר לקבל את הדברים יותר בקלות, אם כי, מעבר ל"בכי/דכאון היום השלישי" היו (מדברת על הלידה הראשונה) קשיים אובייקטיביים (תאומים, קשיי הנקה, תינוק במשקל נמוך...) אני לא חושבת שהיה ממש דכאון/דכדוך. היו מחשבות קשות לפעמים, אבל זה נראה לי די טבעי כשאתה לא ישן, וצריך להתמודד עם תינוק צרחן ששום דבר לא מרגיע אותו (ולא משנה שברור שגם הוא סובל).

אחרי הלידה הזו, ציפיתי (והכנתי את בעלי) לבכי של היום השלישי - והוא לא היה. למעט משבר קטן כשהבחורון בחר לבצע קפיצת גדילה דווקא כשאני חולה (ועוד במועד לא סטנדרטי כך שזיהיתי שזו קפיצת גדילה רק בדיעבד), לא היה כלום. אני מאמינה, שזה קשור במידה רבה גם לעובדה שילדתי בבית, בלידה טובה שהתנהלה כרצוני (מבחינת ניהול הלידה), ולא נפרדתי (או הופרדתי) מתינוקי מעבר לזמני התארגנות קצרים. או שאני עדיין (כבר כמעט חודש וחצי) באופוריה חסרת בסיס... זה גם הגיוני: לא זוכרת את מי אני מצטטת, אבל בטבע, מצב שבו לאחר הלידה הולד לא נמצא עם האם, הוא מצב של ולד מת. לפיכך, כשהתינוק לא נמצא עם האם מיד לאחר הלידה, ההורמונים מארגנים לנו אֶבֶל. יכול להיות שעדיין יהיו מקרים של דכדוך (במיוחד כשיש קשיים אובייקטיביים), אבל אני מעריכה שהרבה פחות.

עם כל זה שהיו לי לידות טובות, אחד הדברים שהקפדתי לעשות הוא... לבכות במקלחת. במקלחת הראשונה בבית, אם אני זוכרת נכון. לעמוד מתחת למים ולבכות על הכאבים שעוד יש, על הפערים, הקטנים או הגדולים, בין מה שרציתי למה שיצא, ולתת למים לשטוף ולשחרר אותם. פעם אחת בטוח, אולי יותר. אולי זה היה הבכי של היום השלישי. אבל נתתי לו מקום, וזמן.

דיכאון שאחרי לידה נובע בראש ובראשונה מהעובדה שהחיים של האישה כבר לא בידיה,אלא אים כן תיתן את ילדה למשפחה אחרת שתגדל אותו,וגם זה לא פשוט.
בטח שזה מכניס לדיכאון,זהו סוג של כלא,אחד מיני רבים שהחיים האלה מזמנים לנו,במהלך חיינו.
אחת הדרכים להתגבר על דכאונות לידה היא להשלים עם המצב.ולחיות עם המצב.לחלוק את חיינו עם עוד אנשים כמונו קרי :אנשים שיש להם ילדים.

חושבת, אני לא מסכימה עם העניין שכאשר החיים שלנו אינם בידינו זה מדכא. כי בינינו, החיים שלנו אף פעם לא ממש בידינו, זו רק אשליית חיים (אחת מיני רבות, אולי אחת הגדולות )
לי דווקא נראה מדכא יותר לתת את הילד לגידול במשפחה אחרת.
אבל זו אני, אה?

לא זו לא רק את.
אולי זה הסיוט הפרטי שלי שחיי לא שלי,
כי לפני שהייתי בהריון הייתי אדון לעצמי במלוא מובן המילה.
עשיתי רק מה שטוב לי טפלתי בעצמי היטב,וכיום אני מטפלת בתינוקי היטב אבל לא נשאר לי מקום לטפל בעצמי.
ואני עדיין מכונה שדורשת תחזוקה מינימלית,אכילה רחיצה,שינה,בהייה,וכדו'.
רשמתי בהייה,כי בעצם זה הדבר הכי חשוב,אני רוצה זמן לעצמי שיכלול עשיית כלום,זכותי לעשות מה שאני רוצה עים הזמן שלי,ואם אני לא רוצה לעשות בו שימוש זה החלטה שלי,זו מהות המילה חירות.
שפע של זמן.
את לא מרגישה חנוקה?]

אם פי 3, הציטוט הוא מעקרון הרצף.
לתת את התינוק למשפחה אחרת שתגדל אותו? נשמע מופרך? אלפי ילדים בארץ גדלים אצל מישהו אחר ומבקרים אצל הוריהם למשך מספר שעות ספורות כל יום. (מטפלת; משפחתון; מעון)
אני חושבת שאישה שיולדת תינוק צריכה לקחת בחשבון שהיא עומדת ללדת יצור שיהיה תלוי בה למשך מספר שנים.
ולהתארגן פיזית ונפשית לכך.

אני ממש לא מסכימה. איפה אנחנו חיים? בתרבות שלנו אם זה יהיה התנאי להורות, לא יהיו כמעט ילדים.
רב האמהות יולדות ילדים מתוך ידיעה שהילדים שלהם יהיו חלק מהיום במסגרות. על זה הן מבססות את הציפיות שלהן מעצמן כאמהות. אלו תנאי הבסיס.
יש בזה אולי משהו עצוב (ונכתב על זה רבות באתר הזה) וגם אולי לא "טבעי" (וגם על כך נשפכו נהרות דיו או ביטים), אבל זה גם די בלתי נמנע וחלק מחבילה גדולה הרבה יותר שיש בה גם טוב וגם רע.

אני מסכימה עם מי שכתב שדיכאון אחרי לידה הוא משהו שכולן עוברות. כל אחת ברמה מסויימת.
אצלי זה הגיע בדמות מחשבות מבאסות על זה שהתינוקת תישאר כאן לתמיד ושאני לא מסוגלת בכלל לטפל ולעשות את מה שאני אמורה לעשות עם התינוקת הזו. זה קרה סביב היום השני-שלישי. אני חייבת לציין שחיכיתי להריון הזה, וללידה הזו ולתינוקת הזו מאוד מאוד מאוד. זה פשוט מגיע.

אני כנראה לגמרי דפוקה.
בלידה הראשונה חיכיתי ל"בכי", ובכלל לא היה. בלידה השניה כבר לא חיכיתי. ולא היה.
לא חוויתי דיכאון לאחר לידה.
או שאני בכלל לא רואה את עצמי.

אצלי גם לא היה דיכאון. אבל בערך 4 ימים לאחר הלידה שכל "הנשמות הטובות" שמעו שאני ישנה עם זיו באותה מיטה, סיפרו לי על כל מני תינוקות שמתו, נחנקו ע'י ההורים בשינה. אני התחלתי לבכות בלי יכולת להפסיק מפחד שאני אהרוג את הילד שלי...
אחרי הלידה ההורמונים באמת משתוללים, וכל עכבר נראה פיל.

גם אצלי לא היה דיכאון. היה בכי נוראי ביום הרביעי, אבל זה בגלל שפחדתי שישאירו אותי בבית חולים מעבר לחמישה הימים הנדרשים אחרי ניתוח.

ערב שבת. שבוע וחצי לאחר הלידה. היה לי חום ונאלצתי לשהות בבית היולדות זו השבת השניה.
חשבתי שאולי מותי קרב וריחמתי על התינוקת המסכנה שתישאר ללא אם. ומי יטפל בה??? מי יטפל בה טוב כמוני???
בכיתי לעצמי במיטתי כשברקע ברדיו השיר מה אברך לו
ובדיוק כשהאחות נכנסת לבדוק מה שלומי, ואם האינפוזיה בסדר, וכולי, רבקה רז שרה בקול מלאכי:
אלוהים אלוהים לו אך נתת לו חיים.

ואני, מצחיקה שכמותי, חושבת לעצמי: אני מקוה שהיא חושבת שאני בוכה בגלל השיר.

לגמרי מסכימה עם אני חושבת ועם אנהאטה, גם אצלי זה ככה.

אני חושבת?, האם הפחד מלאבד את עצמך העסיק אותך עוד לפני שהפכת לאמא? (אותי למשל זה מאוד מפחיד), ואם כן, איך בכל זאת אזרת אומץ? אשמח לשמוע כל מי שיש לה מה להוסיף בעניין...

_אני חושבת שאישה שיולדת תינוק צריכה לקחת בחשבון שהיא עומדת ללדת יצור שיהיה תלוי בה למשך מספר שנים.
ולהתארגן פיזית ונפשית לכך._

אנהאטה, אני בספק רב אם יש איזו שהיא דרך להתארגן פיזית ונפשית לדבר הזה. זה קצת כמו ללמוד שחייה בהתכתבות. זה באמת השינוי הכי גדול שיכול לקרות בחיים והוא כל כך מורכב וגדוש שההכי טוב שאפשר זה להתמודד איתו כל רגע ורגע מחדש.
אפשר לרצות להיות הורה או לא לרצות, לתכנן או לא לתכנן. אבל להתארגן פיזית ונפשית אפשר בצורה מאד מוגבלת - יחסית לגודל הארוע ולגודל השינוי. בלתי אפשרי לשער אותם מראש.

לי היתה שנה קשה ביותר אחרי הלידה (קיסרי). גם אם לא הגדרתי לעצמי את מצבי כדכדוך, אין ספק שהייתי במצב גרוע ביותר. הייתי חולה המון וחלשה נורא והטיפול בתינוק היה קשה משאת. הייתי מתקלחת פעם בשלושה ימים ובקושי שמה לב מה אני לובשת. הרבה מהקושי קיבל ביטוי בזוגיות.
במשך הזמן קיבלתי טיפולים שונים, אבל הדבר שעשה לי את כל ההבדל היה שיטת פאולה. זה סוג של "התארגנות פיזית" שהייתי ממליצה לפני ההריון,במהלכו ולאחריו. זה סוג של שליטה בחיים שלנו, של השקעה, של לקיחת אחריות על הגוף.

עוד לא אמא, אני לא כל כך פחדתי. הייתי מוכנה להשתנות למרות שלא יכולתי לדמיין אותי בתוך השינוי הזה.
אולי כדאי לך להציץ ב שינויים לאחר לידה יש שם גם חוויות מעצימות... וגם הסבר נפלא של אורנה שפרון.
את יכולה גם לקרוא את "איך האשה הפכה לגבר" מאת טובי בראוניג. היא מציגה שם את האופציה להתחבר לנשיות ממקום עמוק מאד.

גם אני חושבת שאין שום דבר שיכול להכין לאמהות, מלבד האמהות עצמה... ובוודאי שהאמהות זו התחייבות, אבל האם פירושה שאנחנו צריכות לוותר על עצמנו?
ילדתי לפני שלושה וחצי חודשים וגם אני עברתי דכדוך קל, ובעיקר את התחושה של אובדן החופש.
הפתרון שלי היה להתחיל להשאיר את הבת שלי אצל מטפלת למספר שעות ביום החל מגיל חודשיים וחצי. היו לי רגשות אשמה שעליהם התגברתי אחרי שהבנתי שאם אני מאושרת אז גם היא תהיה מאושרת.
אז חזרתי לעבוד, ומאחר וחלק מהזמן אני עובדת מהבית ישנם ימים בהם אני קופצת להגיד שלום ולהניק אותה גם באמצע היום, וישנם ימים אחרים בהם אני פשוט לוקחת הפסקה ונותנת את הזמן הזה לעצמי. בימים הראשונים הרגשתי שאני חייבת רק לעבוד בזמן שהיא איננה איתי (אח, רגשות האשמה...) ועכשיו אני מתחילה להבין שגם ללכת לישון, לקרוא, לנגן או סתם להתבטל הם דברים שמותר לי לעשות.
היא מאושרת אצל המטפלת המקסימה שלה, ואני מאושרת במשך היום כולו - בבוקר מהזמן שהוא שלי ואחה"צ מהשעות הנהדרות שאנחנו מבלות ביחד.
כשאני באה לקחת אותה אני כבר מתגעגעת ומחכה לה, ויש לי את הזמן והשלווה להקדיש. יש לי תינוקת חייכנית ורגועה להפליא, כך שנראה לי שהיא מקבלת את הדברים להם היא זקוקה .

לדעתי הכי חשוב זה שכול אמא תשאל את עצמה מה באמת טוב בשבילה (הרי אנחנו מכירות את עצמנו).
לדעתי גם מסוכן לאמץ תאוריות שעלולות להיות לא מתאימות לחלק מהאמהות. גם אני מאמינה שהכי טוב לילד להיות עם אימו הכי הרבה שאפשר, אבל הרגשתי שאיני מסוגלת לעמוד בכך. מצד שני אנחנו ישנים איתה הרבה (לא בקביעות, כשיוצא), נושאים אותה במנשא מידי פעם, פשוט מפני שזה מרגיש לנו נכון.
יש לי הרגשה שהרבה משפחות נוטות לקבל תאוריות כעסקת חבילה מבלי שתהיה להן ביקורת על מרכיביה השונים (בעיקר עקרון הרצף, אבל לא רק), דבר שעלול ליצור מתחים מיותרים שעלולים להשפיע על התינוק.
נראה לי גם שצריך ללמוד להכיר את האופי של התינוק ולהגיב בהתאם, יש כאלה שצריכים יותר שעות קרבה אמהית ויש כאלה שפחות.

התחלתי לקרוא את האבולוציה של האהבה (תודה מיכל מ)
להתחיל לצטט משם עמודים שלמים, או רק ראשי פרקים?
ממליצה לאימהות לקרוא יחד עם עקרון הרצף.

ממה שאני מרגישה, ההריון והלידה עצמה מביאים את האם לרצות את התינוק שלה לידה כל הזמן!
אם לא, היא מרגישה רע עם עצמה. אם זה לא קורה מעצמו, סימן שהיתה איזו שהיא התערבות שמנעה את הדבר העדין הזה להתבצע. ואז גם מגיע ה דכדוך אחרי לידה .
אם לוקחים לאמא חתולה את הגורים שלה, היא נוטשת אותם ומרגישה ממש מצוין עם עצמה. לפחות אין לה רגשות אשמה!
אבל אם משאירים את הגורים איתה, היא אמא נהדרת!
אני יכולה להעיד שעם הלידה האחרונה, שבה לקחתי את התינוקת עלי במנשא למשך 24 שעות ביממה, הרגשתי הכי מחוברת לעצמי
ולא משום שרציתי להקריב איזה שהוא קורבן חלילה.
תינוקות הם תינוקות ויש להם אותם צרכים.
זה לא נכון לומר:
יש כאלה שצריכים יותר שעות קרבה אמהית ויש כאלה שפחות.
זה אולי נאמר כדי להרגיע את עצמך.

בהחלט יש תינוקות שזקוקים ליותר קרבה אמהית מאחרים. יש כאן אפילו דף על תינוקות רגישים במיוחד. העניין הוא שגם לאחרים בד"כ קרבה אמהית עושה בעיקר טוב.

אנהאטה,
אם לוקחים לאמא חתולה את הגורים שלה, היא מסתובבת אומללה ומחפשת אותם, לפחות יום יומיים. אחר כך היא משלימה עם המצב. אולי אין לה רגשות אשמה, אבל היא בהחלט סובלת.

יונת, ליותר-כן. אבל לא לפחות.
אמא של יונת- אין לך דף בית אז:
א. חבל שלא נפגשנו במפגש...
ב. את צודקת. מסכנה.

אנהאטה,
הייתי במפגש (על תקן של שמרטף כשיונת היתה בסדנה) וקיוויתי להכיר כמה מהדמויות הוירטואליות שאני פוגשת בפורום - ולא הצלחתי. אכן חבל.

אז מי הוציא את מה שכתבתי?

חגית, אולי תחפשי בגירסאות קודמות? או שזה אבד באיזה "לופ" במחשב?

אני הוצאתי. את בטוחה שאת רוצה שזה יופיע? חשבתי שרק רצית לפרוק.

אני מודה שאנהטה כתבה יותר טוב ופחות עצבני. אבל כל פעם שאני קוראת את זה אני מתרתחת מחדש.

בעקבות מאמר שקראתי:
בתרבות המערבית:
דכדוך שלאחר לידה: 50%
דכאון לאחר לידה: 10%
פסיכוזה קלינית: 0.1-0.2%

תמיכה היא מרכיב חשוב בדכאון. הראו קשר שלילי בין תמיכה לדכאון. ככל שיש תמיכה, יש פחות דיווח על דכאון מכל סוג שהוא. זו יכולה להיות תמיכה מאחות בקהילה, אמא, חמות, חברים בעלי נסיון בטיפול בילד.

בחברות מסורתיות (המאמר על פיג'י והונג קונג) שם יש ממש טיפול מוגדר, בערך חודש לאחר הלידה, על ידי האמא של האמא הטריה, פטור מבישול וכביסות, מיחסי מין. הפטור בא כדי להגן על האמא. אחרי חודש בהונג קונג עורכים מסיבת חזרה לאם, בו היא מתחילה לתפקד חזרה.

האם אני "סובלת" מדכדוך אחרי לידה?
למראית עין אני מתפקדת מצויין:
8 חודשים אחרי לידה ראשונה, מחזיקה ב-2 משרות חלקיות שאני מאוד אוהבת, אחה"צ מבלה בכייף עם הילדה.
גרה בבית נהדר במקום יפהפה שקט ורגוע. הבית מסודר ונקי (עוזרת), יש בד"כ ארוחות חמות (בן זוגי ואני ), כביסה (אני), מצליחה לקרוא ספרים ,לנגן , לשיר, לטייל.

אז מה בכול זאת לא בסדר? לא בדיוק יודעת, כאילו החלקים של הפאזל הזה שנקרא אני מונחים כמעט במקום , אבל רק כמעט.
אני לא לגמרי מאושרת.
הכי הכי חסרים לי חיי החופש שלי אותם חייתי במשך שנים (אני לא אמא צעירה) , ואולי זה הדבר שמאפיל על האושר הגדול הזה של האמהות.

יש לי מצבי רוח (שבעיקר יוצאים על בן הזוג), תפקוד חלקי בזוגיות - (יש בנינו חברות יפה ואפשר לדבר על הרבה דברים וגם לצחוק ,אבל בזמן האחרון אנחנו עייפים כולכך, עייפים מידי. ובערב כול אחד תופס את הפינה שלו וזהו. גם חיי המין שלנו עייפים כרגע והם בגדר תיאוריה בלבד). אני קוראת הרבה ולדעתי זוהי מעין בריחה מהמציאות לשקט נפשי (וזה משגע אותי כי המציאות שלי ממש לא קשה)
יש גם את התחושות האלה: שאולי אני לא מספיק אוהבת אותה ולא מספיק רוצה להיות איתה (ז"א מעדיפה לקחת חלק מהיום לעצמי) , חשש שאולי אני לא אמא מספיק טובה וסבלנית.
אני מדברת עם אמהות שמתלהבות מעניין האמהות כולכך, נמסות ממש. ואני מרגישה שאני נהנית ממנה, אבל בטח לא נמסה. אוהבת אותה כולכך - אבל לא יותר מאשר את עצמי. זה מבלבל אותי.

ויש את הדברים הפיסיים: הזכרון שלי פשוט מחוק, וזה מתסכל. הגוף הנהדר שהיה לי תמיד הוא עכשיו עבה וכבד ואני לא אוהבת אותו, אני מרגישה פתאום זקנה.
הרבה פעמים אני פתאום קרובה לבכי, בלי סיבה.

ניסיתי לדבר עם חברים ואומרים לי שזה בסדר להגיש ככה. אז אולי זה בסדר, אבל זה לא עוזר לי להרגיש יותר טוב.
אחרי הלידה לקח לי כמה חודשים עד שהרגשתי שאני מאושרת, ועכשיו אני כול פעם חושבת "זהו, כבר ממש בסדר לי עכשיו, אני מתפקדת נהדר בכול החזיתות", ואז כאשר אני מסתכלת אחורה אני מגלה שזה בעצם לא נכון, ועד לפני חודש בעצם היה לי ממש קשה. אבל עכשיו (אני שוב חושבת לעצמי) "עכשיו אני מרגישה שהענינים ממש נכנסים לתלם ואני מרגישה בסדר עם עצמי ועם האמהות"

לא יודעת מה לגבי ההגדרות של הדברים האלה. קראתי שדכאון אחרי לידה זהו מצב שלא מתפקדים בו, אז זה לא נכון לגבי. מצד שני אני עדיין לא ממש מאושרת. ובכלל, מי שמע על דכדוך אחרי לידה 8 חודשים אחרי?

דיכאון אחרי לידה
כותרת:
שלום לכולן.

שמי מיכל ואני לומדת לתואר שני בבר-אילן. במסגרת הלימודים אני עורכת מחקר על דיכאון לאחר לידה. בתור אם ל- 2 בנות ,אני עברתי בעצמי את חווית הלידה ואת "היום שאחרי".
נשים מסרבות לדבר על חווית הדיכון שלהן. משום מה יש תחושה שאופפת אותנו כי זו בושה להודות בתחושות שלנו כלפי עצמנו וכלפי הרך הנולד, ולכן אני מבקשת אם יש מישהי בפורום שעברה בעצמה חוויה אישית של דיכאון אחרי לידה או יכולה להפנות אותי לאשת מקצוע שמתמחה בנושא זה אני אודה לה מאוד.

אני מדגישה כי כל מידע שימסר לי יהיה חסוי.

מודה לכן

מיכל

אי- מייל [email protected]

הי מיכל
גורם חשוב במחקר (לעניות דעתי) הוא הפרדת האם מהילוד בבית החולים או אחריו ולו לזמן קצר.
בארץ קיימת הפרדה כזו כמעט בכל בתי החולים ובעצם רק בלידה ביתית נשאר התינוק עם אימו משך כל התקופה.
האם אימהות שנמצאות עם הילוד משך כל התקופה בבית החולים (ולא לקחו אותו רק לבדיקה או למשך הלילה) היו בדיכאון בשיעור דומה?

יש לי שאלה שקשורה להרבה דפים.. אז היתה לי לידה מזעזעת (אני צריכה לכתוב את הסיפור, עדיין קשה לי להתעמת איתו) ולמרות שעברו 11 חודשים אנחנו עדיין מנתחים, דנים ומסיקים מסקנות. יש לי שאלה כחלק מניתוח המקרה: האם ייתכן שתהיה פתיחה בגודל מסויים אשר תיסגר? לדוגמא, פתיחה של 6 וכעבור מס' שעות תצטמצם ל-3?

זה אפשרי , אבל בתנאים מאוד מיוחדים. כמו לידת תאומים, אחרי שהראשון יוצא ואין לחץ על הצוואר, פתאום הפתיחה נסגרת. קצת.
בדרך כלל, כשקורה דבר כזה זה רק מראה על הבדל בין הבדיקות . וכיוון שבחדר לידה את נבדקת ע"י לפחות שני בודקים (במקרה הטוב), יתכן שכל אחד מהם מרגיש (מפסקים את שתי האצבעות ומעריכים את המרחק ביניהן) משהו אחר.
לפעמים , כשהלידה ארוכה, והפתיחה מתקדמת לאט, רוצים מאוד שתהיה התקדמות, וקצת מעודדים את האמונה ע"י הגזמה בפתיחה. מה גם שלא נעים לאכזב את היולדת...
אח"כ מישהו אחר בודק.... ואוי לאכזבה.........................

שרל'ה, זה לא המקרה. העברתי בבית בערך 12 שעות עם צירים תכופים וארוכים. הדולה העריכה שהפתיחה היא 6 וכשהגענו לבית חולים אמרו שזה 3. אחרי בערך 20 שעות בדקה אותי מיילדת מזעזעת (אשמח לומר את שמה, היא מוכרת באזור הצפון) וברוטלית שהכאיבה לי ואמרה שהפתיחה היא 9. כעבור חצי שעה בדקה אותי שוב ואמרה שהפתיחה היא 5. ההסבר שלה היה פשוט:"טעיתי.."אין מילים לתאר את השבר הפסיכולוגי שחשתי. בסופו של דבר רק כעבור 33 שעות ילדתי.
<אני עדיין בטראומה ומנסה להפיק לקחים לפעם הבאה, שהייתי בטוחה שתגיע מהר, אבל כרגע רק המחשבה על ללדת גורמת לי למועקה קשה ומטילת אימה>

שלום,אני חודש אחרי לידה זו הלידה הראשונה שלי ואני מרגישה שהזיכרון שלי נפגע , ואפילו משהו באיטיליגנציה..(( צריך להסביר לי כל דבר כמה פעמים עד שאני מבינה) כאשר מבחינה פיסית אני ממש לא מתפקדת . לפני הלידה הייתי בכושר גופני לא רע , הייתי רצה מידי פעם ועושה הליכות..אבל עכשיו אני ממש לא מסוגלת לרוץ אפילו 5 דקות רצוף, המוח שלי פשוט לא מעביר לגוף את הפקודה..האם מישהי מזדהה איתי?

לרוץ חודש אחרי הלידה ?!? נראה לי בקשה מוגזמת. לא פלא שהגוף מסרב

לגבי הזיכרון שנמחק אני מאוד מבינה. רק עכשיו (שנה אחרי הלידה) אני מרגישה שקצת מתחיל לחזור לי הזיכרון. יש על זה דף הנקה וזכרון
מומלץ גם להמשיך ולקחת ויטמינים.

הי שביט. דבר ראשון מזל טוב
ואני מרגישה שהזיכרון שלי נפגע , ואפילו משהו באיטיליגנציה..(( צריך להסביר לי כל דבר כמה פעמים עד שאני מבינה)
מוכר מוכר. ונמשך אפיל יותר מחודש אחרי הלידה.
כמו שכבר אמרה לך טרה רוסה-את רק חודש אחרי לידה. הגוף זקוק לשלושה חודשים!!! לפחות כדי לחזור ליכולות מובנות מאליהן שהיו לפני הלידה. אפילו לתרגל יוגה באופן מלא-חוזרים רק אחרי שלושה חודשים. לא לפני.
מה שאני יכולה להציחע לך זה לא לרוץ. ללכת. ולהנות ממה שיש עכשיו.
בינתיים לחזק את עצמך בתזונה המתאימה. לשתות הרבה חליטות סרפד. ובעוד חודש ללכת ולקבל טיפול בדיקור סיני אצל מישהו טוב.
כל טוב.

תודה, בנות אאמץ זאת..טוב לדעת שאני לא לבד בעניין. עליתי בהריון 25 קילו והבטחתי לעצמי כי לא אהיה אדישה אחרי הלידה,אבל כנראה שזה באמת מוגזם . העניין שהתאבון לא ירד לי,אומנם הפחתי כבר 15 קילו אך יש לי עוד 10 קילו ואני רוצה להוריד אותם כמה שיותר מהר..העניין שאני מניקה מה שדורש ממני להמשיך לאכול טוב.(3 ארוחות) ונראה לי כי יוגה יעזור לאיזון הגופני אך לא יוריד במשקל. לגבי הזיכרון אני ממש מקווה שיחזור.

שביט, גם אני עליתי 25 קילו בהריון.
באמת כ-10 ירדו עם הלידה ועוד כ-5 ב4-5 חודשים אח"כ, אבל היו עוד כ-7-8 קילו שלא זזו. זה היה דיי מייאש. אבל יום אחד קמתי והם פשוט נעלמו ביום אחד! כן, בחיי! בלי דיאטה ובלי ספורט ובלי כלום! זה היה בדיוק כשמלאו לתינוקת 9 חודשים. אומרים שזה לוקח אותו זמן להוריד את מה שצברת בהריון
אז יותר חשוב עכשיו באמת שתאכלי טוב ותרגישי טוב עם עצמך. אני חשבתי לעצמי שכמה כיף לתינוקת שלי שאמא שלה כזו רכה ונעימה וכיף להתכרבל איתה

גם אני לא ירדתי בבת אחת.נשארו עליי 5 קילו עודפים(ועליי רואים כל קילו)שירדו בבת אחת רק אחרי 7 חודשים מהלידה! פתאום ההנקה שורפת המון והגוף משחרר את העודפים.
שביט- יש לך אפשרות להצטרף לקבוצת אימהות באיזור מגורייך? נראה לי שעצם העובדה שתדעי שאת עוברת דברים רגילים שקורים לכולנו-יעזור לך.

היי בנות,תודה תודה על העידוד!! לא ידעתי שבאמת הזמן שדרוש להורדה במשקל הוא בדיוק הזמן שצברתי. לגבי הצטרפות לקבוצת אימהות שמעתי על כך אך איך מבצעים זאת?זה בתשלום?איפה אני יכולה לברר על כך ? אודה על תשובתך.
דר"כ בת ההרים השתתפת בקבוצה כזו?טרה_ רוסו אשמח אם תוכלי לכתוב לי כמה שקלת לפני (רק אם נח לך).תודה מראש - שביט.

לגבי הצטרפות לקבוצת אימהות
במקומות רבים יש מפגשים של ליגת לה לצ'ה.
או סתם אמהות שנפשות באופן ספונטני.

וחייבת גמני:

לרוץ חודש אחרי הלידה ?!? נראה לי בקשה מוגזמת. לא פלא שהגוף מסרב

אני נמנעתי מהליכה מתונה של יותר מ5 דקות עד חודש וחצי לפחות. והייתה לי לידה די קלה.

_ואני מרגישה שהזיכרון שלי נפגע , ואפילו משהו באיטיליגנציה..(( צריך להסביר לי כל דבר כמה פעמים עד שאני מבינה)
מוכר מוכר. ונמשך אפיל יותר מחודש אחרי הלידה._
נמשך אפילו ארבע שנים אחרי הלידה.)-:
לומדים לחיות עם זה. (-:

קראתי במקומות שונים על הטראומה שלך בבית החולים הצפוני.
רציתי לעודד אותך לכתוב את הדברים, כאן או לעצמך, עדיף במקום שאנשים יוכלו לקרוא ולהגיב. זה לא חייב להיות בשמך. זה יקל עלייך מאד את ההתמודדות עם הטראומה.
הפעם הבאה יכולה להיות אחרת לגמרי. את כבר תגיעי אחרת, תדעי למה לצפות, את מה למנוע ומה לדרוש. זו עשוייה להיות עבורך חוויה מתקנת.
אני חושבת שהבנתי באופן כללי איפה את גרה, ומזכירה לך שיש עוד בית חולים בסביבה. אין צורך לחזור למקום שהיתה בו טראומה.

וכיוון שבחדר לידה את נבדקת ע"י לפחות שני בודקים (במקרה הטוב),
ובמקרה היותר טוב, הצוות ירום הודו מקבל הוראה ממך לא להכניס לתוכך ידיים , עד שאת תבקשי.
הסירוב לבדיקה הוא זכותך המלאה. הבדיקות האלה הן עבור הצוות ולא עבורך. כשאת באמת תרצי שיבדקו תבקשי זאת, ועד אז זכותך לסרב.

שרה'לה שלום, אשמח אם בתור מיילדת תוכלי להרחיב בנושא. (ואני לא מתכוונת בנושא "איך להלחם בצוות" אלא איך להצליח לכוון את הצוות בנועם לטפל בך כפי שאת רוצה, תוך מודעות לזכויותייך ולחובתם. )

שביט מאיפה את בארץ? כאן באתר יש הרבה מידע על קבוצות של אימהות כאילו.

אני מראשל"צ.

האם יש בראשל'צ מרכזי הריון ולידה(שיש בהם קורסים וכד')? בדרך כלל יש מפגשי אימהות. וכמובן-מפגשי ליגת לה לצ'ה. יהיה לך כיף.

שביט אולי תציצי גם בדף מפגשים באיזור ת''א

1. 05.05 - אודל

ילדתי לפני 3 שבועות ואני בדיכאון אחרי לידה. יש לי תינוקת גדולה יותר בת שנה ושבע והקושי הרגשי - הנפשי עצום.
קשה לי לתמרן ולחלק עצמי בין שניהם. יש לי כל כך הרבה מה לכתוב על תחושותיי הבוערות אך אין בי כוחות. בא לי לבהות ולהתנתק. עם הבכורה לא הרגשתי דיכאון, רק אושר ואושר. כ"כ לא הוגן כלפי הקטן. המצוקה נוראית.

לגבי תמרון בין שניים קראי כאן
להסתדר עם שני ילדים
לגבי תחושותייך ,כדאי מאד להוציא אותן. כאן, עם חברה או עם איש מקצוע.

אם את מאזור המרכז ואת מעוניינת בייעוץ/תמיכה מקצועיים את מוזמנת לפנות למרכז לבריאות הנפש של האשה שנפתח לאחרונה בבי"ח איכילוב ומיועד לעזור לנשים בצמתים חשובים בחיים כגון סביב הנושא של פוריות ולידה. במרכז יש פסיכולוגים ופסיכיאטר שמעניקים טיפולים יחידניים וקבוצתיים. לתושבות ת"א הטיפול בחינם.
טלפון 03-6974707

שלןם אני חודשיים אחרי לידה יש ימים שעצוב לי ואני קמה עם מועקה ומחשבות מבולבלות יש ימים שטוב לי ואני מאושרת בעיקר כשאני רואה שבני התקדם עוד צעד לעיתים אני חושבת מחשבות שליליות כמו איזה מין חיים אלו , למה אני צריכה אותו מי הוא בכלל אבל מייד אני מורידה את זה ממני ונכנסת למועקה על עצם המחשבה את האמת זה הולך ונעלם אני מחכה לחזור לעבודה כדי לחזור לחיים

מעניין איך המרגש שלך היום?

הי לכולן
חברה שלי קרין חודש אחרי לידה של תנוקת ראשונה ומתוקה. הלידה היתה מאוד קשה (שלושה ואקומים ומלקחיים) וטראומטית. מיום למחרת הלידה היא חווה מצבי רוח משתנים. פחדים וחרדות, פחד מלהיות לבד בבית משלה, פחד מהילדה, שלא תדע מה לעשות איתה ואיך לטפל בה אם תבכה, בעקבות הפחד יש חוסר רצון להיות עם הילדה. כשיש לה התקפי פחד היא בורחת, לא יכולה לשמוע אותה בוכה. היא רוצה כל היום לישון ושיטפלו לה בילדה. מרגישה עייפות שלא הייתה לה קודם. כל הזמן עצבות פנימית. פחד נוראי מהלא נודע וממה יהיה בסוף. היא רוצה לדעת אם מישהי חוותה את זה כך, אם זה נקרא דכאון אחרי לידה, תוך כמה זמן זה עבר, איך מטפלים (היא הולכת לפסיכולוגית ומרגישה שזה לא עוזר. מקבלת כדורים שבוע).

היא רוצה לדעת אם מישהי חוותה את זה כך
מיה, האם קראת את הדף? נדמה לי שיש כאן הרבה מידע. כמו כן יש דפים רבים בנושא הכנסי ל מדור אחרי הלידה.
אם היא תרצה/תסכים לתמיכה, לדעתי, זה הדבר המומלץ ביותר.

דכאון לאחר לידת בית: יש חיה כזו?
הגשמתי את כל חלומותיי
לאחר שנים שלא הצלחתי להרות נכנסתי להריון ספונטני
ילדתי בבית, בלידה מדהימה בדיוק כמו שחלמתי, אין לי תפרים ולא אבדתי הרבה דם ואין שום כאבים...
יש לי בן בן חודשיים אפילו יותר מתוק ממה שחלמתי...
בעלי מאושר...
ואם כל זה, אני מדוכדכת ולא מספיקה לטפל אפילו בו ובעצמי ובוכה לעתים קרובות וללא שום סיבה הגיונית וכמעט כל הזמן לא ממש בריאה (או מצוננת או שכואב לי שן וכו')... ומרגישה ייסורי מצפון, מרגישה חוטאת - הרי עלי לשמוח על כל המתנות שקבלתי...
מה שאני שומעת מחברות שילדו בבית חולים אחרי לידה כמו שלהן זה היה הגיוני להיות מדוכאת - אבל איך זה שאני???

לא חושבת שיש קשר ישיר בין הלידה לדכדוך (אולי רק קשר עקיף, אם יש הפרדה מהתינוק..)

איך נראה היום שלך?

1. המפתח הוא לא להיות לבד עם התינוק, בטח לא לבד איתו בבית כל היום. לצאת לצאת לצאת מהבית! לקבוע תכלית טיפשית ככל שתהיה, ולצאת (למשל "היום אעשה צעדה עם התינוק במנשא עד החנות X כדי לראות אם יש להם מכנסיים עם ריצ'רץ' סגול". או "היום אלך לבית קפה בצד השני של העיר, לשתות מילקשייק וניל"). כשכבר יוצאים, להישאר כמה שרק אפשר. בדפים גלגלי הצלה לאימהות ו להתארגן ליציאה עם ילדים יש טיפים כאלה.

1. להיפגש-להיפגש-להיפגש! הכי רצוי, עם חברות עם ילדים, שגם להן יש אינטרס כזה. לקבוע יום ושעה קבועים, פעם או פעמיים בשבוע, כדי שלא תצטרכו להתבחבש כל פעם מחדש עם "מי תתקשר למי". מפגשי חינוך ביתי מאוד עוזרים לעניין זה

1. לגבי "לא מספיקה כלום" - בגיל הזה לא צריך להספיק כלום. מתקלחים 5 דקות כשהתינוק ישן או כשיש עזרה, מזמינים אוכל בטייק אוואי או מקפיאים לשבוע, לא עונים לטלפונים (שמים שיחה מזוהה ומקסימום חוזרים אח"כ), מצמצמים מטלות בבית למינימום, ואת כל השאר שמים על hold.

1. מה התחושות שלך לגבי עבודה, חזרה לעבודה אם תכננת, הערך המוסף שלך מאז שהפכת לאם? האם יש קשר ביניהן לבין הדכדוך?

אלמונית חדשה,
מה שאני שומעת מחברות שילדו בבית חולים אחרי לידה כמו שלהן זה היה הגיוני להיות מדוכאת - אבל איך זה שאני???

זה לא שאלה של הגיוני או לא. זאת לא שאלה של הגדרה - דיכאון או לא.
השאלה היא מה יש? מה את מרגישה. כל מה שאת מרגישה הוא קיים ונכון - זה מה שיש.
הפניית תשומת הלב לשאלה האם זה יכול לקרות גם לי, או למה זה קרה לי - לא מקדמת אותך למקום בו את חשה יותר שלמה ומרוצה.

ואם את חשה דיכאון, דכדוך, עצב הרגשה לא טובה - טפלי בזה.
אני מניחה שזה לא פעם ראשונה בחייך שאת חשה כך. איך בדרך כלל את מטפלת בעצמך במצבים כאלה?
מה כן עושה לך טוב?
מה מרגיע את הגוף?
מה מניח למחשבות הטורדות?

הצעה - בכל פעם שתוקפות אותך מחשבות גינוי עצמי ( מרגישה חוטאת ) התמקדי בנשימה שלך. נסי לחוש אותה בכל מקום בגוף בו את חשה את התנועה של הנשימה. אפשר לעשות את זה בכל מצב - עם התינוק על הידים, כשאת שוכבת במיטה או מיניקה, או כשאת עסוקה בכל פעילות אחרת.

מה קורה לנשימה שלך?

שלום אלמונית חדשה (אולי תתני לעצמך שם יותר מעודד בתור התחלה?)

אני כן חושבת שיכול להיות קשר בין ההרגשה שלך ללידה. דכאון אחרי לידה יכול להיווצר מכל מיני סיבות. הרבה פעמים הלידה היא טריגר למשהו שהיה חשוב וכעת הוא יוצא.

אני שמחה שילדת בלידה טובה, אבל זה לא אומר שהרגשות שיש לך עכשיו הם טפשיים או שאת חוטאת או לא בסדר.
מהתיאור שלך אני חושבת על כמה דברים:

• את חודשיים אחרי לידה, ויכול להיות שלהורמונים שלך לוקח זמן להתאזן.
• את לא מרגישה בריאה - גם לידה טובה יכולה לטלטל מאד את המערכת החיסונית. איך התזונה שלך? אני ממליצה לעשות בדיקות דם ולבדוק מה קורה אתך (ויטמינים, ברזל, בלוטת התריס), ללכת לתזונאית ולהתאים לעצמך תפריט. יש תזונאיות נטורופתיות שיכולות גם לתת תמציות צמחי מרפא שעוזרות לרומם את מצב הרוח (ואולי כדאי לשקול מסז' או דיקור, אם את מרגשיה שמדובר במשהו יותר עמוק אז הומאופתיה).

טפלי בעצמך, פיזית.
את כותבת שכואבת לך השן - לכי לרופא שיניים, חבל להזניח. כאבי שיניים יכולים להוציא אדם מדעתו, ואפילו רק החשש מכאב שיניים.

• כל מה שהקרוטונית כתבה לפני לגבי השהייה עם התינוק וההתנהלות היומיומית. ומוסיפה - לצאת עם התינוק להליכה לפחות פעם ביום באויר הצח, אם אפשר ברחוב לא מאד רועש.
• ונקודה אחרונה , יכול להיות שלא בכיוון בכלל, אבל שוה לכתוב:

לפעמים אחרי שהגשמנו חלום גדול (הריון תקין, לידה, תינוק מתוק, בעל מקסים) יש קושי לעכל את כל הטוב והשפע הזה. החברה שלנו מלמדת אותנו לשאת בעול, להתגבר (לפעמים לסבול), כמעט ולא מלמדת איך להתמודד עם הצלחה, עם טוב, עם שפע. עד כמה אבסורד שזה נשמע, הרבה פעמים דוקא כשטוב לנו, מגיעה הרגשה רעה.

מכירה את השיר ניסיון ?
_לך נשבעתי, אל עליון
ולא אדע האקיים
איך אעמוד בניסיון
ניסיון האושר השלם_