ומה לגבינו? מרביתנו לא מרגישות שמנות מדי?
"...מהמחקר עולה כי ... מושפעים הילדים יותר מהתקשורת ומחבריהם, מאשר מעמדת הוריהם"
מפתיע מישהו?
מדובר על עמדת ההורים כלפי הילדים והילדות (כלומר ההורים חושבים שהילד לא שמן, הילד דווקא מרגיש שמן), ולא
כלפי עצמם. לא עוזר לחשוב שהילדה נראית נפלא אבל לא להרגיש טוב בקשר לעצמי, לא לפתור את הנושא עם עצמי.
מסכימה עם מיכל.
אמא שמבקרת את עצמה בעניין המשקל, עלולה להעביר לילדה את הביקורת העצמית הזו, למרות שהיא עצמה (האם) חושבת שהילדה נראית נפלא.
אני לא יודעת איך עשו את המחקר. לפי הכתבה, מכך שרוב ההורים סוברים שילדיהם נראים טוב, ומכך שהילדים חושבים שהם שמנים, הסיקו שההשפעה על הילדים היא של התקשורת והחברה ולא של ההורים.
אולי היו צריכים לשאול את ההורים גם על עצמם, מה הם חושבים על משקלם, על גופם וכו'.. ואז להשוות ילדים של הורים שחשים טוב עם עצמם לילדים של הורים עם דימוי גוף בעייתי. ואז ניתן היה לבדוק האם גם דימוי הגוף הבעייתי הוא "תורשתי" (מושפע מההורים) או מושפע מהחברה.
אני חושבת שמה שעושים לנשים עם דימוי הגוף ה"אידיאלי" הוא פשע. על פרסומת שמציגות רזון קיצוני וכל מיני סוגי יופי לא טיבעיים ולא הגיוניים צריך להוסיף אזהרה, בדומה למה שמודפס על חפיסות הסיגריות, למשל: "משרד הבריאות קובע שרזון כמו שנראה בתמונה הוא קיצוני, עלול להזיק לבריאות, ובין היתר לגרום לבעיות פוריות, עייפות ובעיות נפשיות. הדוגמנית שנראית בתמונה סובלת מהפרעת אכילה. הרזון שנראה בתמונה אינו הגיוני ורוב הנשים הבריאות אינן יכולות להראות כך. צוות ההפקה של הפרסומת, עבד יום שלם בשמש על מנת להפיק את התמונה שבה נראית הדוגמנית נינוחה וספונטנית. בנוסף לפני הדפסת המודעה התמונה עברה ריטוש על מנת להסוות פצעונים, נימים ועוד פגמים שונים אצל הדוגמנית".
כמו שעישון מזיק לבריאות כך גם הפרסומות הנוראיות הללו. מלבד דיאטות והפרעות אכילה מזיקות (שגורמות גם למוות) הן גורמות לנזק נפשי לרוב הנשים הנורמליות שאיכשהו הצליחו לשכנע אותן שגופן פגום.
המצב הנוכחי שבו דמויות לא אנושיות מוצגות כנורמה שיש לשאוף אליה הוא לא נורמלי.
מה אנחנו יכולות לעשות?
חשבתי על זה הרבה.
לאהוב את האמהות, את עצמנו. לקבל את עצמנו. ואם זה לא הולך בקלות, אז לחשוב ולנסות להפנים את זה, (לקרוא ספרים בנושא, ללכת לים, לבריכה, לעשות ספורט, ללבוש בגדים שאנחנו אוהבות, לא להזניח את עצמנו. גוף בריא ומטופח (לא בהכרח במובן הצרכני / קוסמטי.. ) הופך להיות גוף אהוב).
כשהילדות מספיק גדולות להבין אז לדבר איתן על זה. להסביר להן למה בפרסומות מנסים תמיד לשווק בעזרת רזון קיצוני, כמה האידיאל הזה קיצוני ולא נורמלי, ואיך זה תורם לעולם הצריכה, וכו'.. אני רק בגיל 30 בערך התחלתי להבין איך כל המערכת הזו עובדת.. חבל שאף אחד לא אמר לי את זה קודם.
העובדה שנשים מתביישות ללכת לים ולבריכה, ושזה הרבה פעמים כרוך אצלן בסבל היא פשוט פשע. לאף אחד אין זכות לגזול מאיתנו את הרשות להנות מהמים והים.
יש מעט חריגים בתוך ים הפרסומות האיומות. יש עכשיו פרסומת שמצאה חן בעיני, של נעלי נאות: "את הכי יפה כשנוח לך". ובת"א על חנות שעושה שלטים ברח' אבן גבירול יש שלט קטן: "את הכי יפה ממש כרגע". וכל אשה שעוברת ברחוב קוראת ומחייכת (אולי רני וחדווה צריכים להתחיל להדפיס גם שלטים כאלו..).
אני מצרפת קישור מעניין ל אתר שעוסק בנושא הפרסומות
רותי, הערת האזהרה שלך גדולה!!!!
קריאת חובה לכל אחת ואחד - כי הדברים האלה גם מחלחלים לגברים, ואז הם מחפשים את הבארבי הזאת גם בחיים.
כל כך נכון, רותי!
ואהבתי את האזהרה. יש המון מקום ריק איפה שהיה צריך להיות הבשר של הדוגמנית לשים את כל הטקסט הזה
קראתי חלק גדול מהחומר באתר שהפנית אליו, רותי.
זה גרם לי לחשוב על כמה דברים שאני עושה, אפילו די במודע.
למשל, כאמא מיניקה לילדה בת ארבע ושמונה חודשים (ועוד אמא מיניקה בהריון, שמאוד אוהבת את הבטן ההריונית), אני מודעת לחלוטין למסר הגופני החיובי שבתי מקבלת בעניין הגוף, דימוי הגוף, ותפקידי הגוף. לי, אישית, ההנקה היא צד מאוד נשי, מאוד חושני ומאוד פיזי, שמאפשר לי להיות לגמרי נינוחה בתוך גופי. אין לי ספק שבתי קולטת היטב את השידור.
כמו כן, במשפחתנו הנשים אינן מתאפרות, ואוהבות לבוש אסתטי אבל בעיקר שיהיה נוח. גם זה מסר.
ובעניין הרזון, האמת שאנחנו משפחה רזה, והבעיה שלנו היא איך להשמין. הבת שלי שומעת לא מעט על פטנטים איך להשמין... וגם על אוכל בריא... על שאיפה לרזון היא לא שומעת מאף אחד אצלנו... (טוב, לפעמים בעלי מגלה שהוא צריך למתן לכמה ימים את אכילת העוגה עם הקפה...).
לצד מסרים אלה ברור בסביבה של בתי, שמה שחשוב באמת הוא אישיות (טוב לב, אופי חזק), חוכמה וכדומה.
זה מחלחל בכל מיני מישורים, ובכל מיני מקומות ומעשים שלנו ביומיום. לדוגמא, במקלחת משותפת עם הילדים עובר המסר "אני לא מתבייש/ת בגוף שלי". אני אוהב/ת אותו כמו שהוא" ערום הוא לגיטימי, שינה משותפת ושחרור מעצורים, שירותים פתוחים (המלצה למי שזה מתאים) הם קבלה של הגוף והפרשותיו, ודימוי גוף הוא הכל, לא רק היקף המותניים, החזה, האגן וגודל הירכיים.
אגב, מי שמעוניינת להשתחרר, בחוג לריקודי בטן אפשר לקבל דרך הריקוד בחזרה את קבלת הגוף. אני מכירה כמה נשים צעירות שזה עשה להן פלאים (חלקן הגדול דתיות שהגוף היה דבר מוקצה בבית).
הבוקר או אתמול, ראיתי בטלויזיה למשך כמה שניות קטע מתכנית של רבקה מיכאלי. בדיוק הראו "תצוגת אופנה של בגדים לנשים במידות גדולות". הדוגמניות שצעדו על המסלול היו, אוי לעיניים, רזות כמו דוגמניות. המנחה חשה כנראה בדיסוננס והוסיפה "אמנם הדוגמניות רזות, אבל את אותם בגדים אפשר להשיג גם במידות גדולות".
אני מציע לשלוח לרבקה מיכאלי מחאה חריפה על זילות התכנית, על המסרים שהועברו בשניות ספורות אלה. (אני לא אשלח בעצמי, כיוון שנראה לי שהמחאה צריכה להגיע מכיוון הנשים - שלהן היה מיועד השידור, כנראה. 
וחוץ מזה, אני לא יכול לטעון שראיתי את התכנית אלא רק כמה שניות ממנה)
רותי ממש נהניתי לקרוא מה שכתבת.
וגם - מה אתן מרגישות לגבי שערות על גוף נשים? (בעצם צריך לכתוב מרגישים,אבל זו איכשהוא שאלה אחרת.)
עדי - למה שאתה לא תמחה? (לגבי "ראיתי כמה שניות" - מה - זו פעם ראשונה שאתה נתקל בזה?).
כל הדוגמניות בפרסומות של מתאים לי - מידה - גג - 42, בד"כ כי הן גבוהות. לא אנורקטיות, אמנם, שזה נחמד, אבל בטח שלא שמנות.
לגבי שערות גוף -
אוף. כמה שזה טבוע בי עמוק! אני שונאת להתעסק עם זה, שונאת את העובדה שהעולם מכריח אותי "להוריד שער" (אסור, אפילו, לקרוא לזה "להתגלח", וזה צריך להעשות בסוד), אבל כל כך חזק וברור לי שזה פשוט לא אסטטי, שאני נכנעת לתכתיבים (בעיקר בשיא הקיץ...).
בהמשך לדבריה של רותי, באתר About Face (אליו היא שמה קישור), יש עמוד המפרט 10 דברים שאנחנו יכולות לעשות כדי ליצור שינוי.
מספר אחד ברשימה היה:
להפסיק לדבר על המשקל שלנו. זה פשוט לא נושא לשיחה. לא אם אנחנו "שמנות מידי" "רזות מידי" "דווקא מרגישות בסדר עם המשקל". גם לא דיאטות הרזיה, דיאטות השמנה. ובעיקר - להמנע מדיבורים כאלה ליד ילדות,
זה משהו קונקרטי שאנחנו יכולות
לעשות, וזה יותר קל מאשר לשנות את הרגשות והתפיסות שלנו. זה צעד ראשון.
ניסיתי את זה, פשוט לומר לעצמי "המשקל שלי הוא לא נושא לשיחה".
לדוגמה, אני ממש צריכה להתאפק כדי לא להוסיף כאן משפט על המשקל שלי...
הנה הקישור לעמוד הרלוונטי
"ילדות קטנות מקשיבות לדרך בה נשים מדברות על עצמן ועל נשים אחרות, ולומדות את שפת הנשים (הנשיות?) ..."
(מישהי מוכנה להמשיך לתרגם את הפסקה הראשונה??)
לגבי שערות הגוף - למרות היותי בהירה, יש לי שערות כהות ברגליים, מה שגורם לי חוסר נוחות מסויימת, ברגעים מסויימים, רק בגלל חוסר ההתאמה. בחורף אין על מה לדבר על הורדת שיער, מיותר לחלוטין. בקיץ לרוב אני עם מכנסיים ארוכים בכל מקרה, שרוואלים דקים ונוחים, אז גם לא צריך להוריד באופן קבוע
בחורף אני גם לא מגלחת את בית השחי, מיותר, ולאף אחד זה לא מפריע (פרט לאחותי שמגלה גועל נפש רב, אבל אני מניחה שהיא תגיע לזה בעצמה יום אחד).
לפני בריכה וכאלו אני כן מורידה, כי לא נעים לי מעצמי, וזה נראה לי לא כל כך אסטתי.
כן, אני נכנעת לתכתיבים בעניין הזה, בקיץ, ובחורף לא.
אני לא ממש מתכוונת לתכתיבים ולפרסומות. זה חלק מהעניין, אבל כמו בכל מיני נושאים, מה שפתור מבפנים לא מסתבך בחוץ.
אוי השערות, השערות...
הלוואי שמישהו היה אוסר עלי (או לפחות מנסה לשכנע באגרסיביות שלא) להתחיל להוריד שערות ברגליים כשהייתי בת 13-14, ואז היום המצב היה הרבה יותר נסבל... בחורף אני לא עושה כלום בנושא, למעט מקרים שבהם אני לובשת חצאית או משהו דומה, אבל בקיץ, לפני בריכה וכאלה, אני מגלחת, שעווה, סופט אנד איזי - הכל הולך. ואפילו כשאני לא מורידה, והכל גודל חופשי, אני לפעמים מרגישה שזה ממש לא בסדר מצידי, ושאני מזניחה את עצמי, ואפילו שבעלי אומר שזה לא מפריע לו (כמו ה3 קילוגרמים העודפים שנצמדו אלי לאחרונה) אני לא מצליחה להאמין לו, ומרגישה לא בסדר עם עצמי, מוזנחת, קצת עודפת.
ולנושא המשקל: אף פעם לא הייתי רזונת, אבל גם לא שמרתי על מה שאני אוכלת, ותמיד התגאיתי (בעיני עצמי) שאני לא נכנעת ללחץ החברתי ולמודלים ולנורמות הנהוגים שרזה זה יפה וכו' וכו', ורק בזמן האחרון זה מתחיל להשפיע עלי קצת...למה? מה דפוק אצלינו, הנשים (וסליחה על ההכללות), שאנחנו חושבות בצורה הזו?
רחלי א, יש להבדיל בין בעיה אסתטית ("אוי, איך אני נראית, כל כך השמנתי, אני לא יכולה ללכת לים ככה" או "יואו, אני ממש שדופה, השמלה נראית עלי נורא, אני חייבת להתעגל קצת") לבין בעיה רפואית.
אשה ששמנה מדי או רזה מדי ומסיבות בריאותיות חייבת לרדת או לעלות, זו לא שאלה של דימוי גוף. למשל, קרובה שלי נאלצה לרדת הרבה במשקל בגלל פקודת הרופא, לנוכח הסכנה ללב שלה. אני חייבת לעלות במשקל למען העובר שלי וכדי להקטין את כמות ההתעלפויות, וגם הייתי חייבת להשמין מספיק כדי שאצליח להיכנס להריון וכדומה. צריך לדעת שאנחנו זקוקים לשמור גם מהכיוון הזה, ושזה לא בגלל איזה "דימוי גוף" או דרישות החברה או כדי שהבגדים ייראו עלינו טוב.
דווקא כן חשוב לילדים לדעת שהמשקל שלנו והאכילה שלנו צריכים להיקבע משיקולים בריאותיים ולא אסתטיים. אני לא בעד לשפוך את התינוק יחד עם המים.
עדי, אני מסכימה לגמרי עם גילה - למה שלא תמחה? להיפך! יש לזה משקל גדול כשזה בא מגבר.
לגבי שערות - 
אבא שלי (כן, אותו אחד שחושב שברית המילה היא אקט ברברי וטוען שהוא זוכר את המילה שלו ובטראומה מזה עד היום, אותו אחד שבזכותו זכיתי לכמה שנים של "חינוך ביתי" בעצם, אותו אחד שחושב שלא ייתכן לא לגשת מייד לתינוק בוכה וטוען שהוא היניק אותנו {באמת זה הוא שקם בלילה להביא אותנו להנקה, ואח"כ היה זה הוא שקם בלילה לתת בקבוק, שנתיים ימים לכל אחת} וכן הלאה וכן הלאה, בטח תפסתם כבר את הראש שלו) - אז האבא הזה מתנגד נמרצות להורדת שיער וטוען שזה מטורף, מיותר ולא טבעי. כשאמא שלנו היתה מורידה לנו בשעוה (מגיל 16 ביקשנו) הוא היה נכנס למטבח וקורא לזה "האינקויזיציה", ואומר שהוא לא מבין איך אנחנו מוכנות לעבור את העינויים של האינקויזיציה הספרדית ועוד מרצוננו.
ולמרות דבריו, מה לעשות, גדלנו בישראל, כאן התעצב הטעם האסתטי שלנו, ואנחנו בעצמנו לא יכולות לסבול את השערות במקומות מסוימים.
בזמן האחרון, בגלל הבעיה שלי עם המילה, זה גרם לי להשוות בין שני הנושאים: אם פין נימול יפה יותר בעיני, ואני עדיין לא חושבת שזה מצדיק מוסרית את חיתוכו למטרות אסתטיות - איך זה שלהוריד שיער אני כן מסכימה?
טוב, אולי זה עניין של דרגה.
כי אני לא אעשה בחיים ניתוח פלסטי קוסמטי כמו - ניתוח אף (גם אילו הייתי צריכה...), הרמת פנים, הרמת שדיים וכדומה. יש הבדל בין לגלח בבית השחי לבין לעשות ניתוח ולכרות איברים או חלקי איברים.
אז ספציפית: (איזה נושא מצחיק): אני מורידה מהרגליים, בעצם אך ורק מהשוק. בירכיים הורדתי חלקית כמה פעמים בחיי, אבל הגעתי למסקנה שזה לא מתאים לי ואני יכולה לחיות עם השערות באיזור זה. במפשעות אני מתנגדת עקרונית, בידיים מעולם לא נגעתי (למרות שעד היום אני זוכרת את העלבון מחברה בביה"ס שאמרה לי שיש לי ידיים שעירות כמו לשימפנזה), ובבית השחי אני מגלחת. כמובן, בחורף המרווחים הרבה יותר ארוכים, וגם בקיץ אני לא נורא לחוצה, כי אני לא נוהגת ללכת חשוף. מקסימום הולכים עם מכנסיים ארוכים עד שיש זמן להוריד... אבל נכון שלא אצא עם שמלה או חצאית ושוקיים שעירות...
בהקשר של המפשעות ושל דימוי הגוף הנשי, כל אופנת בגדי הים שלא מתחשבים בצורת הגוף הנשי וחושפים איזורים שהצנעה יפה להם נראית לי חלק ממזימות האופנה נגד הנשים.
הרגשתן לפעמים איך אופנאים מסוימים ממש יוצרים בגדים שמעוותים ומשכתבים את גוף האשה למשהו שאיננו "אשה"? לפעמים אני מרגישה כאילו הם שונאים את הגוף הנשי וזו הדרך שלהם לעוות, לסרס ולקעקע את טבעו. אני מסרבת ללבוש בגדים שלהם, ולא מסכימה עם שירי ההלל שהם זוכים להם.
אני לא זוכרת שראיתי גברים בבגדים שעיוותו את הגוף הגברי, למשל, יצרו חמוקיים במקום שאין (כדי שצורת הגוף של הגבר תיראה עגלגלה) או עשו משהו שמתנגד לקו הטבעי של גוף הגבר.
בשמת - לא הבנתי את האמירה שלך על אפנה (באופן כללי, לא לגבי בגדי ים).
יש לך כח לדוגמאות?
בדיוק ראיתי דף שלם שהוקדש למעצב איב סן לורן, למשל. גזרות מרובעות של בגדים עם דוגמאות גיאומטריות, שבהם העיגולים הטבעיים של גוף האשה "נמחקים" וצורתה הופכת ל"ריבועית" ו"קווית". אין חזה, אין מותניים, אין אגן, צורות של טרפז, ועוד, ואם יש קו עגול, אז הוא "שובר" את גוף האשה ומעוות אותו, לא מחמיא לקוי הגוף הטבעיים שלה - ולזה קוראים "יצירתיות מדהימה" ו"שיא האמנות בבגדים". זה משהו אחד שאני זוכרת.
זה מבהיר יותר?
הבנתי.
אז כאלה - לא ראיתי בבגדי ים.
ובלי קשר - מה את עושה ערה בשעות כאלה??? (ומה אני?)
גם אני באופן עקרוני מתנגדת עקרונית להורדת שיערות מאזור המפשעה, אבל מה, ניחנתי (חסר כל חן) בשערות שגולשות מעבר למפשעה ומתחברות עם הירכיים כמעט. זה כבר מזעזע, ואין מה לעשות, טיפה אסטטיות.
יש לי בגד ים עם מכנסונים. מאד שימושי.. הפעם האחרונה שאני זוכרת שהלכתי איתו לאיפה שהוא היא... לא ממש זוכרת. שנתיים? אני לא ממש אוהבת ברכה/ים. אמא שלי ואחותה לא מורידות שערות בכלל, אלא שאין להן גם ממש מה להוריד, לאמא שלי יש קצת שערות כהות ברגליים אבל היא באמת לא שמה על דברים כאילו. לי ולאחותי דווקה יש.
בשמת, אני מקבלת את ההבחנה בין צורך רפואי לתכתיבים אסתטיים שמגיעים מבחוץ. אני מסכימה שמשקל קיצוני (לשני הקצוות) הוא בעיה רפואית, ואכן זה שאת דואגת לעצמך הוא דוגמה טובה לבתך.
(אגב, קיוויתי שתרימי את הכפפה ותתרגמי את הפסקה הנ"ל. ניסיתי והרגשתי שאני מאבדת את כל המסר...)
הקשיבו (בעצם קיראו) סיפור שקרה לי: בבדיקה שגרתית אצל רופאת הנשים שלי היא בדקה את שדי. לאחר שתי לידות והנקות, כוח הכבידה ושלושים ושתיים שנות חיים - שדי, בלשון המעטה, אינם מה שהיו. לצייר לכן תמונה - לעיתים הן חושבות להיפגש עם ברכי.
הרופאה מיששה ובדקה וכשסיימה, פנתה אלי ואמרה: כשתגמרי עם הלידות וההנקות אני אפנה אותך לפלסטיקאי מומלץ". ככה ממש. ללא כל יוזמה שלי. ללא כל פנייה מצידי. ללא כל עדות לכך שהנושא בכלל מעסיק אותי. מזל שהדימוי העצמי שלי אינו תלוי באמירה של רופא כזה או אחר...
רופאה חצופה! צריך פרצוף עם הוצאת לשון בינתיים:
אויש! הודית לה על המחמאה?
אח, רחלי... ממש אין לי כוח לתרגם. גם המוח שלי ג'לי בהריון, וגם עכשיו אני צריכה להתאושש עוד מהלם שמירת ההריון הקשה.
אגב, גם אני מתכננת לקנות בגד ים שחלקו התחתון מכנסונים. בטח לשנה הבאה, כשאלך לים... (אני שונאת לקנות בגדים, וללכת לחפש בגד ים חדש כשבסך הכל אני הולכת פעם בשנה בקושי, לא נראה לי שווה את המאמץ).
יעל ג - יוֹאוּ ! איזו (טוב, צינזרתי את המלה הגועלית שכמעט כתבתי פה). הגזמה פראית וחוצפה היסטרית. באיזו זכות? פעם הלכתי לכירורג לבדיקת שד שגם כן העיר איזו הערה על החזה שלי. דווקא הערה חיובית, אני לא זוכרת מה. כל כך התרגזתי על עצם העובדה שהוא העיר הערות אישיות, שמייד החלפתי רופא. לא מספיק שזו בדיקה מביכה ולא נעימה (שלא לדבר על מפחידה, כשחוששים שיתגלה משהו), אז עוד צריך לסבול מיחס לא עדין?
אגב, בתחילת ההריון ראיתי קצת טלביזיה (כבר יותר משלושה חודשים שאני לא מסוגלת לסבול שום טלביזיה לידי), ותוך כדי דיפדוף בין הערוצים יצא שעברתי על פני ערוץ האופנה. הזדעזעתי מהדוגמניות. כולן נראות אנורקטיות בצורה ממש לא נעימה, קשה להסתכל. הרגשתי כאילו אני מסתכלת בסרטים מהשואה, כולן נראו כל כך קורבנות ועור ועצמות. איזו דוגמא קשה לבנות שצופות.
שלשום עשינו הדבקות והמצאנו קומיקס
כלומרשיוצאים עיגולים עם טקסט מהפה של הנגזרים והמודבקים
כשהגיע תורי המצאתי לתמונה של שלוש ילדים שהם עצובים כי אמא שלהם חולה
לקלוז-אפ של הדוגמנית הצמדתי טקסט שאומר אוי כמה אני חולה ורזה מי יעזור לי להשמין ולהרגיש שוב טוב
ואז יש ראש שאומר אל תדאגי בואי נלך לנגב חומוס...
כשבתי הייתה בת שלוש בערך ראינו במקרה אצל הסבים תצוגת אופנה עם דוגמניות רזות במיוחד, ודיברנו הרבה על כמה שהן מסכנות, איך הן נראות, בטח הן חולות או משהו, וכמה מצחיק אין שהן הולכות...
אני מוכנה לחיות עם גוף לא מושלם מהרבה בחינות אבל עם השיער שבגופי אני במאבק ארוך ומטיש מגיל 11 בערך.
יש לי גיסה בהירת שיער ועור שבילדותי תמיד הציקה לי וירדה עלי במיוחד על שיעור היתר שלי.וכשאר היתה רואה אותי עם חצאיות או שמלות או מכנס קצר היתה מטיפה לי מוסר. ועד כמה מכנס ג'ינס ארוך הוא הכי
" נורמלי" בשבילי.
כאשר הגעתי לגיל 11 הציעה לי להסיר את השיער כי עכשיו אני כבר ממש "גדולה" וזה לא "יפה".
כמובן שהסכמתי והיא גילחה אותי לגמרי ברגליים ובידיים. ואחי אמר לי "יש לך עור כמו 'טוסיק של תינוק'".
אמא שלי הזדעזעה על כך אך לא אמרה לה דבר.
אני זוכרת כמה התייסרתי בלילה מתחושת הדקירות בגופי וכמה בכיתי וקיללתי את אותו הרגע.....אך את הנעשה לא ניתן היה להשיב.
השיער גדל יותר,שחור יותר,וחזק יותר.
הפעם אמרה לי להוריד בשעווה.
היות מעולם לא עשתה זאת היא פשוט מרחה לי את השעווה לעור מבלי לחמם אותה..( אני מתחילה לדמוע כשאני נזכרת בכך)...ולאחר צרחות אימה שלי הואילה בטובה לקרוא לחברה שלה כדי לברר איך זה אמור לעבוד...
תארו לעצמיכם כמה שטפי דם היו לי בירכיים ובזרועות.....
וכל אותו הזמן לא מפסיקה לרדת עלי ועל השיער הדוחה שבגופי.....
שנאתי אותה ואת השיער שלי....
ואז אמא שלי לקחה אותי לקוסמטיקאית שמרטה אותי במשך כמה שנים. אני זוכרת כמה הייתי היסטרית אם היו לי אי אילו שערות בודדות ברגליים או בידיים. הייתי בטוחה שכל אחד רואה אותם.
כנערה אני זוכרת שזה היה ממש טרמאתי ללכת לים או עם בגדים קצרים כאשר השיער החל ליגדול שוב. כי זה היה עדיין קצר מידי למריטה אך מספיק בולט לעין ( שלי כמובן).
את השיער בבטן התחלתי להבהיר, את הגבות התחלתי לסדר וגם שפם וכל זה בגיל מאוד צעיר.
היתה מגיעה אלינו אישה עולה חדשה מטיהרן שהיתה עוברת בין הבתים ומסדרת שיער לנשים.
בצבא ראיתי שכלכלית ולוגיסטית מריטת השיער הופכת למשהו מסובך אז בן זוגי ( ובעלי לעתיד), הציע את עזרתו.
הוא למד למרוט שיער בחוט מאחת החברות שלי , הכין לי מכשיר מיוחד לחימום השעווה, והיה מוריד לי בעצמו...
עד שנשאנו וזה נמאס לו....
מאז ועד היום בקיץ אני מגלחת ברגליים ובבית השחי. את השיער בידיים( שהפך למשהו פראי למדי) אני מסדרת במכונה, ובמפשעות ששם אני הכי שונאת להתעסק איני נוגעת, אני פשוט לובשת מכנס קצר או רוחצת בחוף ללא אנשים.
את הגבות והשפם אני משתדלת לסדר כי זה נראה לי הכי אלמנרטי ולאחרונה אני מזניחה את זה כי אני בקטע של הזנחה עצמית .
יחד עם זאת התחושה שלי היא שהשיער בגוף שלי הוא משהו שלא קל לי לחיות איתו .
לגבי דור ההמשך אז ככה:
הדבר הראשון שבדקתי לגבי הילדים שלי כאשר הם נולדו היה מצב השערות על גופם בעיקר של בתי.
בני נולד שעיר ואני מתנחמת בעובדה שהוא יגדל להיות "גברי " יותר.
לשמחתי בתי אינה כה שעירה ואני כבר מתכוננת מה אגיד לה ואיזה מסר אנסה להעביר לה.
לפני שבועיים העת מקלחת משותפת בני הסתכל על בית השחי שלי ושאל : אמא מה זה?" , " שיער" עניתי.
הוא צחק וניסה למשוך אותו. צחקתי גם אני והראתי לו עוד איברים שעירים בגופי ובגופו.....
לפני מספר ימים הוא צפה בי מגלחת את השיער ושאל : אמא מה את עושה? " מגלחת את השיער " עניתי
הוא התבונן בבית השחי וראה שהוא חסר שיער ושאל : איפה השיער אמא?"
"גלחתי אותו" עניתי " גם אבא גילח את הזקן, נכון? אז אני מגלחת פה...."
לפי שעה זה סיפק אותו.....
תודה על ההקשבה....
ע
מיץ, גיסתך זיעזעה אותי, והאמת, גם אחיך. גם מאוד כואב שאמא שלך הפקירה אותך להם במקום להגן עלייך.
אני כבר רואה שבתי (עוד לא בת 5) בטח תהיה שעירה כמו אמא שלה. ואני בהחלט מתכוונת לנטרל לה את כל המסרים עד גיל מאוד מאוחר. ואוי ואבוי למי שיעז להגיד לה מלה. אני לא יכולה לסבול שמכניסים לילדות קטנות רגשי נחיתות ומושגי "יופי" של נשים בוגרות, שהם בעצמם שליליים גם לנו, הבוגרות.
והיום קראתי את "הורים וילדים" האחרון. יש שם מאמר על סירוק ילדות. המאמר נפתח בתחנוני אם לבתה: "את חייבת להסתרק. תראי כמה זה יפה שמסורקים". ובהמשך, האם חושבת לעצמה "מי ירצה להתחתן איתך עם כזאת ליפה על הראש" (להזכירכם, מדובר בילדה בת 5). הילדות רוצות שיער ארוך, למרות כל הסבל. למה? תשובה של ילדה: "ראית פעם ברבי עם שיער קצר?" אלה המסרים.
בתי מגדלת שיער רק משום שהיא פשוט לא רוצה להסתפר, שלא ייגעו בה. אני מסרקת את בתי רק בימי גן, וגם זאת אך ורק בגלל הכינים (ולכן גם צמה ולא קוקו). בכל יום אחר היא לא מסורקת, פשוט מפני שהיא לא אוהבת להסתרק ולא מפריע לה להיות פרועה.
יש נשמות טובות שמנסות להגיד לי מלה ("לא צריך לסרק אותה?", "היא נורא פרועה, אי אפשר לצאת ככה"). אני פשוט אומרת להן, שהילדה לא אוהבת וזהו. יהיה לה מספיק זמן להתגנדר.
למי איכפת אם ילדה בת ארבע וחצי או אפילו 6 מסתובבת לה פרועה? למה זה כואב להם? אם לה זה לא מפריע, מה איכפת למישהו? זה בדיוק כמו הבגדים: במי זה פוגע אם היא רוצה ללבוש שמלת קיץ כתומה-צהובה-לבנה על גבי חולצת חורף ורודה עם מכנסיים שחורים עם ציורים צהובים ואדומים?
יש מין כפייה כזאת של הטעם האסתטי שלנו על הילדים, שייראו כמו שנראה לנו "יפה", בלי התחשבות ברגשות שלהם, בסבל שלהם, בהעדפות שלהם ובטעם שלהם. והמסר ברור: מאוד חשוב להיות יפה ולהתאים את עצמך לטעם החברתי. איך סבתא שלי גידלה את אמא שלי? "בשביל להיות יפה צריך לסבול". מעניין, שאמא שלי מעולם לא ציטטה את זה מתוך אמונה, תמיד מתוך ליגלוג בערכים שהסתתרו באמירה הזאת, ואיזכור המחיר שאמא שלה שילמה עליהם.
ואגב, למה בנים פרועי שיער זה בסדר? בכלל, מי נתן את השם הזה לדף הזה? אתם חושבים שלבנים אין בעיות של דימוי גוף? יש, ועוד איך יש, פחות מלבנות אבל יש.
ראיתם בת שבדיוק מגדלת את שיערה? איזה תחושה לא נוחה בשלב הביניים, כשהשיער עוד לא יכול להיאסף ולא נראה טוב פזור? השוויתם לבנים? להם אין בעיה. פרוע זה יפה.
גם אני רוצה להרגיש שפרוע זה יפה, ולכן אני לא מסתרקת כל יום, אלא מתי שבא לי. ולא מזיז לי בכלל...
בשמת - ולמי אכפת שאשה בת 29 מסתובבת לה פרועה?
לשאלה זו יש לי תשובה: לאמא שלה.
בדיוק...
אמא שלי תמיד מוצאת משהו לא נחמד להגיד על השיער שלי...
ומי הכי מתעצבן מזה שבתי לא מסורקת?
אמא שלי, אמא של בעלי, ואפילו חמותה של אחותי... זה ממש מפריע להן בעיניים, בזמן שאני לא שמה לב.
טוב, יש עוד דברים ש"מפריעים את הסדר הציבורי": ילד שמתרוצץ בעירום בבית (מה הבעיה? מספיק חם לה); ילדה שרוצה לצאת החוצה עם חולצה בזמן שלסבתות "נעשה קר רק מלהסתכל עליה" (אני מודיעה שהיא ירשה את הגנים מבעלי, שהולך כל השנה בחולצה קצרה, והן נרגעות - עד הפעם הבאה) - בקיצור, שימו לב בתוך מה אנחנו גדלנו (וזה כבר חורג רק מדימוי הגוף):
יש ספר עב כרס של "כללים" לגבי איך להיראות, מה ללבוש, איך להסתרק, מה הפריטים הנחוצים, והכל הכל אמור להיכפות על הילד, והוא אמור לקבל את זה. אני כילדה קיבלתי את זה. אלה היו "חוקי הבית".
מה שאני כן זוכרת זה את הבכי הגדול בימים של התספורת (סיפרו אותנו קצר כמו בן, ואמא שלנו תמיד גזרה "עוד קצת" יותר מדי). לכן אני לא מספרת את בתי לעולם בניגוד לרצונה (אנחנו גוזרות לה את הפוני כשהוא כבר נכנס לעיניים - אבל רק אחרי שהיא מסכימה. ועד ההסכמה הזאת מנדנדים כל הסבים והסבתות אלף פעמים "למה את לא גוזרת לה..." ולא מצליחים להבין שזה השיער שלה, אלה העיניים שלה, אם זה מפריע בעיניים אז זה מפריע לה, ויש לה זכות לחכות עד ש
היא רוצה שיגזרו לה).
אני לא גוזרת להדס פוני, ולכולם יש מה להגיד על זה. כו-לם. אני כבר מכונת-תשובה אוטומטית. רק לבחור את הסדר של הנימוקים לפי השואל...
לאחותי המקסימה יש תחת גדול.מגיל שבע עשרה בערך אמא וסבתא שלנו מודאגות מזה וממליצות לה בעדינות לעשות שאיבת שומן או ניתוח.היא מתנגדת בתוקף וזעזוע מהרעיון,וממשיכה לשאת את ישבנה המקורי בגאווה.אני גאה בה ובכלל בעיני היא יפהפיה.
לאגם לא גדל השיער במהירות, ולא באופן שווה. היתה תקופה, לפני שחשבנו שצריך לספר אותו (שנתיים וחצי בערך) שהוא נראה כמו אלי אוחנה משנות השמונים (פוני קצר ושיער ארוך מאחורה) התגובות שקיבלנו היו מעצבנות עד מעצבנות נורא. שצריך לספר אותו, שצריך לספר אותו קצוץ, כדי שהשיער יגדל יותר "בריא". איזה שטויות במיץ עגבניות.
רוב ההורים שהכרתי אז, סיפרו את הילדים שלהם קצר או בתספורת מדרגה, וכולם ירדו עלינו. כש*אנחנו* החלטנו שהגיע הזמן, סיפרנו אותו.
רק רוצה להפנות את תשומת לבכן לעוול נוראי שמתרחש כל יום, ושבגלל דימוי גוף מעוות, חצי מתושבי העולם המערבי, בקירוב, מעבירים סכין חד על עור הפנים והצוואר הרך והעדין. איך זה שהם לא מאשימים בזה את חצי העולם השני?
סתם, בצחוק.
אבל תסבירו לי מה ההבדל, ולמה כשאנחנו מורידות שיער אנחנו קורבנות אופנה, וכשהם מתגלחים הם רעננים ומושכים?
אם הייתי בן, הייתי מותרת לעצמי (שוב חסר ההוא המוציא לשון).
תזכרי, מסעדה, שיש להם את האופציה כן לגדל זקן, או לתחזק זיפים סקסיים באורך 2.5 מ"מ, או כל מיני אחרים. הם לא
חייבים להתגלח.
גילה מתוקה, אצלי בבית זו לא אופציה. מספיק לי השערות שיש לו בגב
ואם היו לנו כמה עשרות אלפי שקלים, שנינו היינו הולכים לעשות אוברול בלייזר.
זיפים של מיקי רורק זה אחלה, זיפי-שיבה עוד לפני גיל ארבעים - לא משהו.
גילה, את כל הזמן חחפשת את זה
????
הוא נוראאאאא פשוט...
: - P כמובן בלי הרווחים יתן לך את
נאוה - כן! אני כבר אצייר את כל המוציאי לשון שחסרו לי בשבוע האחרון -
בעצם - אולי חסר לי עוד ראיזה אחד
אורחת - טוב טוב, לא התכונתי שגם אצלך בבית יהיה שמייח!
רק אמרתי שגברים הרבה פחות מתוסבכים מאיתנו בנושאי שער שעירות ושעיר לעזאזל.
אני קוראת את הדף ונהנית...
קודם כל מברכת על חוסר שעירותי...
בטופס הזמנת הזרע (כדי ליצור את יהונתן המקסים) כתבתי בהערות שאני מבקשת תורם "לא שעיר"
ההסבר: אני לא אוהבת גוף שעיר בגברים ובטח לא בנשים...
אני התברכתי בגוף מאוד לא שעיר ובראש עשיר בשיער (אותו אני מגלחת בקביעות (עם מכונה...)
כמובן שכולם חייבים להעיר על הראש המגולח ועל חשיבות השיער לנשיות וכל מיני כאלו... אני מעיפה אותם משם לפני שהם קולטים מה קורה...
על המשקל שלי כבר התייאשו מלדבר
יהונתן היה עם שיער ארוך ופרוע עד גיל שנתיים וחצי. התספורת הראשונה הפכה אותו ל"ילד גדול".
אני משתפת איתו פעולה בענייני תספורת אבל
גם לא מתביישת לשאול כל יום אם הוא רוצה להסתפר כשהקיץ מתחיל והשיער דביק ולא נעים רוב הזמן .
כשהוא גילח את הראש כמוני הוא נראה כמו תלמיד זן - איש קודש קטנטן
וההערות של כולם?
הם מעירים? - אני לא שומעת... 
האמת, נמנעתי בכוונה להכנס לדף הזה עד עכשיו. הבת שלי גדלה על טלויזיה, סרטי וולט דיסני וברביות והמסר ברור. אני לא יודעת מאיפה היא שמעה את זה אבל היא כבר "יודעת" (בת 5 פלוס) שאוכל משמין. אני חושדת בשכנים. היא כבר עושה את החישובים שלה. אני מאוד משתדלת לא להכנס איתה למלחמות על אוכל וזה באמת נורא קשה. אני מציעה איזה אלף פעמים מיליון דברים וכשהיא אומרת על הכל לא אני מחכה שהיא תודיע כשהיא תרעב מה היא רוצה. בדר"כ זה ממתקים.
אנחנו תוצר של הסביבה בה אנחנו גדלים וגם אני בדיעה שאני רק יכולה להעביר מסר שירקות ופירות זה בריא ושאמא לא מתאפרת ולא מתגנדרת.
מצד שני - דווקא אמא מטופחת שנראית טוב
ושומרת על תזונה נכונה יכולה להעביר את המסר יותר טוב מאמא שנראית מוזנחת ולא רוצים להידמות לה. נתתי לעצמי רעיון
אין מה לעשות, אנחנו זקוקים בגיל מסויים לאהבה של כל הסביבה שלנו ואנחנו ננסה להשיג אותה כמעט בכל דרך שנצליח ואם זה מה שהחברה שלנו משדרת - אז אנחנו נאמץ לנו את הכללים האלה. בגיל גבוה יותר, אנחנו מתמרדים ומחפשים את האני האמיתי שלנו (או מה שנשאר ממנו) ומרשים לעצמינו להיות שונים.
אני לא בטוחה שהמסר שלי כאמא: 'אני אוהב אותך בכל מצב' הוא יותר חזק מהמסר החברתי, אבל טוב שהוא נמצא שם.
מישהי יודעת איך מכינים בבית סוכר להוצאת שער?
חגית, יש לי ילדה בת 3וחצי שמעריצה אותי מבחינת המראה החיצוני שלי .וזה בזכות האבא שלה. היא כל הזמן חוזרת על מחמאות שלו ,כמו "איזו חתיכה את." או "אמא ,כמה שאת יפה." מענין שהיא חוזרת על עוד משהו שהוא עושה...
זה מכה בטוסיק. שמתי לב שזה תמיד מתרחש שאני במטבח מכינה אוכל
.
אני דווקה אמא שמתגנדרת ומתאפרת ואוהבת להתלבש. וגם מגלחת רגליים. אף פעם לא חשבתי שיש בזה משהו
פסול. דווקה די נהנתי מזה, עד שקראתי את הדף
.
כמה דברים שקראתי לאחרונה עוררו בי עוד מחשבות על הנושא..
מסתבר שעניין גילוח הגוף לנשים חדר לאופנה בתחילת המאה הקודמת כשחברת גילוח גדולה (ג'ילט נדמה לי) חשבה איך להגדיל את השוק.. והחליטו לשכנע נשים לגלח שערות, וכך להכניס אותן למעגל הצרכנים.
דימוי הגוף הנשי שנחשב אידיאלי בשנים האחרונות, של שלדים מהלכים, עצמות בולטות, בלי חזה, ירכיים וטוסיק חדר לאופנה הרבה בגלל מעצבי האופנה המובילים, שרבים מהם הומוסקסואליים, והגוף הנחשק בעינייהם הוא גוף של נער צעיר, שטוח ודקיק. לא במקרה מדובר על גוף "נערי". הדימוי הדפוק הזה אפילו לא הומצא וטופח בידי גברים שנמשכים לנשים.
בסופשבוע של מעריב מהשבוע מספרת הדוגמנית מעין קרת על חייה כדוגמנית אנורקסית. לפני כמה שבועות סיפרה עמית מכטינגר על ההתמכרות שלה לסמים ואובדן הנעורים בעקבות הקרירה כדוגמנית.
הסבל והעצב שעולים מהסיפורים שלהן מדהימים. בעיקר בגלל שהן מייצגות בעולם שלנו את האושר המושלם: דוגמניות בינלאומיות, מרויחות הרבה, יפות..
אני לא זוכרת אם סיפרתי פעם, אז אספר שוב:
כל פעם שאני נתקלת במקרה בערוץ האופנה בטלביזיה, אני נחרדת מחדש. עולים בי דימויים של סרטים מיום השואה.
אולי אני טועה (בשמת ,תעזרי לי) אבל אני זוכרת ששיטות הורתדת שער במרומות חמים כמו מצרים ,למשל, היו קיימים
מזמן.
אני הגעתי ממדינה שלנשים פשוט לא היו שערות בגוף וגם לגברים לא כ"כ. אני התברחתי בכמות שער ועוד במקומות
ממש לא מיועדים לכך. (גיליתי שבארץ יש לא מעט בנות שעירות הרבה יותר ממני). זה די הרס לי דימוי הגוף שלי,
במיוחד ששם לא היה מקובל להתגלח. אז אני ,אישית ,מברכת אפשרות הגילוח.
ובקשר לאנורקסיה ,לדעתי זו אותה בעיה כמו השמנת יתר. למה שלא נרחם על השמנות? זה מאוד מזיק
לבריאות וזה נחשב כמחלת המאה הזאת. עוד פעם ,זה רק ניחוש שלי (בשמת?) ,אך השמנת יתר יותר נפוצה
מאנורקסיה. בכל מקרה שניהם מחלות נפשיות.
אלונה,
על שמנות מרחמים ועוד איך, לפעמים גם לא בצדק.
רזון נחשב למשהו טוב ונשאף.
אלונה
השמנת יתר היא לא מחלה נפשית אלא בעיה גנטית, או של הרגלי אכילה רעים. לעומת זאת אנורקסיה, אכילה כפייתית (כלומר בולמוסים חוזרים ונשנים), בולמיה, ושאר הפרעות אכילה (פיקה, אות'ורקסיה, הפרעת התעמלוות כפייתית וכו'). אלה נובעים ממניעים נפשיים ומוגדרים כהפרעה נפשית. אך השאלה היא מדוע אנורקסיה נפוצה יותר היום מאשר מבעבר? התשובה היא השינוי של הדימוי הנשי האידיאלי ביננו. לא מדובר במודעות יותר גבוהה - זאת הוכח בניסוי שבו הוכנה הטלוויזיה לתוך אי (לא זוכרת את שמו) והתוצאה היתה אחוז גבוהה יותר של אנורקסיה ובולמיה.
ועוד משהו : אומנם השמנת יתר אכן יותר נפוצה מאנורקסיה, אך מכיוון שאינה הפרעה נפשית - כך מתבטלים כל הנזקים הנפשיים הקשים יותר שיש באנורקסיה. השמנת יתר גם פחות מסוכנת לבריאות ואחוז המוות כתוצאה מכך הוא פחות גבוהה. בנוסף לכך - אחוז הסובלים מהפרעות אכילה הולך וגובר, וגיל הסובלים הולך ופוחת.
גם אני נתקלתי בהרבה בנות 5-10 שכבר יודעות שאסור לאכול הרבה כי זה משמין. ככה אנחנו רוצות לחנך את ילדינו? האם הקריטריון שעל-פיו הם צריכים לאכול הוא מראה חיצוני או תחושת רעב ושובע שבגילאים האלה, לפני החינוך והדיאטות, עוד מותאם לגוף ודורש את מה שהגוף צריך לא יותר או פחות.
לא מדובר רק בחינוך לקבלת הגוף, ובקבלת הגוף שלנו - אלא גם להרחיק שיחות על קלוריות, שומנים, דיאטות וכו' מהילדים.
באיזו תוכנית תעודה בערוץ 8 ראיינו גברים, בין היתר על נושא האישה האידיאלית בעיניהם גם מבחינת אופי וגם יופי.
כמעט כולם "הודו" שירצו חתיכה אנורקסית לצדם בבילוי או מפגש עם חברים (כנראה כדי להרשים) ,
אבל במצבים אינטימיים ובכלל למטרה רצינית יותר, הם מעדיפים נשים "אמיתיות" והכי מושך בעיניהם אישה שמרגישה טוב עם עצמה.
בכלל, בהמון כתבות עיתונאיות למיניהם שעוסקות בענין, חוזר המוטו שמה שמושך גברים בעיקר זה אישה שמרגישה טוב עם עצמה ועם הגוף שלה. לאו דווקא ברבי דקיקה והאמת אפילו, שלהיפך.
זה מדהים הקטע הזה שבשביל השואו רוצים כוסית, אבל בחיים "האמיתיים" רוצים אישה כפי שהיא.
מה זה הפער הזה בין החיים כפי שהם לפנטזיה שיש לאנשים בראש על החיים?
get a life!
בת החמש שאלה אותי השבוע: "אמא למה את רוצה שאני אסגור את הדלת כשאת הולכת ערומה?"
שאלה מעולה. מה הייתן עונות?
אופס!
קראתי:
אמא למה את רוצה שאני אסגור את הדלת כשאני הולכת ערומה?
מה הייתן עונות?
אצלנו התשובה היא "אני רוצה פרטיות."
כמו המסעדה. זה מה שהסברתי: שיש איברים שהם יותר פרטיים, ואני לא רוצה להראות אותם לאף אחד חוץ מ... (ואז היה דיון במי כן).
אוי. אם כבר מדברים על פרטיות (ועל אז מה ההבדל בין...? ) -
היום הדולב שיחק עם ילדה קצת יותר קטנה ממנו. הם הדיעו ללתת נשיקות זה לזה (משחק רגיל, שהתפתח מנשיקה על מכה, דרך - כל מי שבסביבה נותן נשיקה למי שקיבל מכה, ואז בגלל סימטריה כולם נותנים וכולם וכו').
באיזשהו שלב דולב התחיל לבקש נשיקות במקומות, והוא ביקש גם נשיקה בתוסיק (לא מפתיע - הוא מקבל שם הרבה מכות בנפילות, ובהתאם - נשיקות), וגם בבולבול. כאן היא היססה, אמרתי לה שהיא לא חייבת, והצעי לה לתת נשיקה בפופיק כתחליף (הצעה שהתקבלה).
כשאני חושבת על זה - לפני כמה ימים הוא ביקש גם ממני נשיקה בבולבול, לא שוכרת מה אמרתי, אבל לא נתתי (כנראה איזשהו סוג של "לא עושים את זה").
אני משערת שעוד פעמים ספורות כאלה, הוא יפסיק לבקש, וישאר עם איזה מטען של "הבולבול הוא לא איבר כמו כל איבר אחר".
טוב? רע? מה אתן עושות? מה אתן מציעות?
גילה,
ארוע מאד דומה היה אצלנו ממש לא מזמן.
אני אמרתי ליובל שאני לא מנשקת אותו בבולבול. שבבולבול שלו אסור לאף אחד לגעת חוץ ממנו, מאבאמא כשהם רוחצים או מטפלים בו.
את ההרחבה לגבי רופאים אני משאירה לפעם הבאה.
אני רוצה שהוא יהיה מודע מאד אם משיהו ינסה חס וחלילה לפגוע בו ושירגיש שזה לא בסדר. (אוף, אני מתכווצת רק מלחשוב על זה! למה יש כאלה אנשים בכלל? )
אני מנסה להעביר את המסר שהבולבול הוא אבר פרטי, ולא חלילה "רע", ושאי הנישוק שלו נובע מכיבוד של הפרטיות שלו ולא ממניע אחר.
אולי אפשר לשלב את זה עם איזה מחמאה לבולבולון
בכל אופן, את הטוסיק אני עדיין מפקיעה מהגדרתו כאבר מיני, יען כי אני לא עומדת שלא לנשק אותו
גילה, היתה לי בעיה כזאת עם בתי לפני כמה זמן, ובאמת העליתי את זה בפורום ולא הצליחו למצוא תשובה.
גם לדעתי יש בעיה שאחרי שניסינו להתייחס לכל האיברים בטבעיות ובלי הפלייה, פתאום יש איבר אחד שאסור לנשק, ולא ברור להם למה.
אין לי בן, אבל אני מוצאת את ענין קיפוח הבולבול מוזר ומעציב קצת. מה ענין? למה בעצם אי אפשר לנשק את הבולבול של הפעוט? אני לא מבינה גדולה בפסיכולוגיה וכאלה אבל נראה לי שאם רוצים ליצור בעיות של פחד ממין, מעצורים תסביכים וכאלה, זו בדיוק הדרך.
בגיל חמש הם כבר מתחילים להתפתל בחוסר חשק כשאת רוצה לגפף אותם שניה אחת יותר מדי. כך זה אצלינו, אולי אצל אחרים בגיל אחר אבל התופעה ידועה. יש להם דברים לעשות, להגיד, למהר אליהם, והם לא רוצים שתציקי להם. הסיכוי שהם ימשיכו לבקש ממך נשיקות באיבר המין בשלב מאוחר יותר מתקופת הפעוטות נראה לי קטן מאד מאד. אבל הזיכרון של הימנעות של אמא, אמא!! מחלק מגופם מן הסתם ישאר שם לתמיד.
ובקשר לשאלה מה לענות על למה סוגרים את הדלת אז זה מה שעניתי: (מאחר ואת שיחת "הפיפי שלך הוא מקום עדין ולאף אחד אסור לגעת בו או לראות אותו אם את לא מסכימה" עשינו כבר, ומאחר והיא שאלה בדיוק ברגע ששאלה, עניתי לה ככה מהלב את האמת) :
אני אוהבת ללכת עירומה. אבל רוב האנשים חושבים שזה דבר להתבייש בו. הם לא הולכים עירומים בציבור ואם מישהו אחר יעשה את זה לפניהם הם ירגישו מאד מאד לא נוח. יש הרבה דברים שאנחנו לא עושים ליד אחרים כי זה
מביך את האחרים . הגוף שלי יפה ואני לא מתביישת להראות אותו, הדגשתי והיה לי חשוב להדגיש, אבל זה
לא מנומס להסתובב בעירום כי אנשים אחרים עלולים להרגיש מזה לא נעים.
(הבהרה: הגוף שלי יפה למרות הרגליים העקומות, הבטן הלא יורדת והשערות. יפה במובן של לא צריך להסתירו בגלל יופי או אי יופי. זו לא הסיבה.)
אחר כך חשבתי שלא הדגשתי מספיק את ענין האיברים האינטימיים, למי כן מראים, מה ההבדל בין איבר מין לידיים או פנים. אבל יהיו על זה עוד שיחות. אני בטוחה.
ודרך אגב, היא סיימה את השיחה ב "אבל אני כן מתביישת" .נדמה היה לי שהיא מבקשת אישור לכך שזה גם בסדר, ועניתי שזה בסדר גמור. שכל אחד בוחר אם להתבייש או לא להתבייש וגם להתבייש זה בסדר.
(הנה דוגמא לאיך שהיא מתביישת: בסופשבוע-בים היא התרוצצה עירומה ואז בחרה בגדים מהתיק ונכנסה לאוהל תוך שהיא מודיעה: "תשמרו שאף אחד לא יכנס ולא יציץ. אני מתלבשת!")
אין לי בן, אבל אני מוצאת את ענין קיפוח הבולבול מוזר ומעציב קצת. מה ענין? למה בעצם אי אפשר לנשק את הבולבול של הפעוט? אני לא מבינה גדולה בפסיכולוגיה וכאלה אבל נראה לי שאם רוצים ליצור בעיות של פחד ממין, מעצורים תסביכים וכאלה, זו בדיוק הדרך.
הכל נכון. מאוד. תיאורטית - אני מסכימה לגמרי.
אבל לי יש עכבות.
ד"א - לא מנעתי מהחברה לנשק אותו, זה היא שהיססה, ולכן נתתי לה פתרון (שאינו קוטע את המשחק).
בילדותי, כשאמא שלי היתה גומרת להתקלח היא היתה יוצאת למרפסת לתלות את המגבת. כששאלתי אותה אם היא לא מפחדת שיראו אותה מבחוץ היא ענתה לי: "מי שראה כבר לא מתרגש ומי שעוד לא ראה - הגיע הזמן שיראה".
כל הכבוד לאמא של עירית.
לי יש ילדים משני המינים, ומעולם לא נישקתי את הפות/הפין.
מצטערת, זה האבר היחידי בגוף שלא נראה לי מתאים גם להורים לנשק.
זה הגבול שלנו (בעלי מרגיש בדיוק כמוני, ופועל בדיוק כמוני. כלומר: זה המקום היחידי שאנחנו לא מנשקים).
הבעיה שלי היתה רק איך להסביר לילדה את האפלייה של האבר הזה שלה.
בשמת, למה בעצם את רוצה להסביר? היא שואלת? יש, אחרי הכל, דברים שמבינים לבד.
(אני מניחה שאני לא היחידה פה שלא הסבירו לה כלום על מין והיא בכל זאת הבינה בסוף...)
ואני מה זה שמחה שלא נפגעתן מה"חוסר עדינות" שבו כתבתי קודם. (לא, נכון??)
בשמת - ולמי אכפת שאשה בת 29 מסתובבת לה פרועה?
לשאלה זו יש לי תשובה: לאמא שלה. (גילה)
כשהייתי רוצה להסתובב פרועה או מלובשת "מוזנח" (לפי מילון פולני עברי) אז אמא שלי היתה אומרת: לא יגידו "מי זאת הילדה השלוכית הזאת" אלא "מי זאת האמא של הילדה הזאת..."
בסופשבוע-בים היא התרוצצה עירומה ואז בחרה בגדים מהתיק ונכנסה לאוהל תוך שהיא מודיעה: "תשמרו שאף אחד לא יכנס ולא יציץ. אני מתלבשת (ענת_ג)
זה מזכיר לי את הפרסומת לאיזו חברת הלבשה (קסטרו?) עם היפיוף ההוא. קיבלתי באימייל אבל נראה לי שזה היה גם בטלויזיה.
רואים אותו שם בחוף נודיסטים, איך כולם באים ומציצים כדי לראות אותו לבוש.
מעבר לזה שהוא יפה נורא (אה! דודי בלסר! הורס...) הפרסומת הזאת ממש מצחיקה. אותי.
יונתן התחיל לאחרונה להתייחס מאוד לציצים שלי שגדלו (עוד יותר, הרבה מעבר לדרוש) בהריון. הוא נותן לי נשיקות ואני מנסה להתגבר על אי נוחות שעולה בי במחשבה שהרי אם עדיין הייתי מניקה (ואם יש משהו שאני מצטערת עליו זה שאני כבר לא), זה היה הדבר הכי טבעי בעולם. חוץ מזה שהפושטק הקטן גילה שלא נעים לי מגע בפטמות ובטבור ומיד העלה את הפעולות האלה לראש סדר העדיפויות שלו. צחוקים (שלו).
מחשבה שעלתה בי בקשר לדימוי הגוף שלי: כאמור אמא שלי, אבא שלי, אחי - כולנו התייחסנו לעירום במסגרת המשפחה בנוחות מירבית. זה לא אומר שהיא מרוצה מהגוף שלה, בכלל לא; זה לא אומר שהיא לא שומרת על דיאטה כל החיים; וזה לא אומר שהיא לא מתביישת ללכת בבגד ים.
וזה מה שירשתי ממנה. אני מרגישה מאוד בנוח עם הגוף שלי בד' אמותי ואחרת לגמרי כשאני בחברה. סה"כ זה נראה לי תקין, בריא למדי, גם אם לא אידאלי.
בשמת, למה בעצם את רוצה להסביר? היא שואלת?
כמובן שהיא שאלה,וכבר כתבתי על זה בעבר. אחרת מה איכפת.
ורד, כתבת -
זה מדהים הקטע הזה שבשביל השואו רוצים כוסית, אבל בחיים "האמיתיים" רוצים אישה כפי שהיא.
מה זה הפער הזה בין החיים כפי שהם לפנטזיה שיש לאנשים בראש על החיים?
אולי זה הפער בין מה שצריך כדי לעמוד בסטנדרט החברתי (אשה ברבי, קריירה מזהירה, אוטו חדש וכו' וכו'), מה שמוטמע כל כך פנימה עד שקשה לזהות שהוא לא בא מתוכך. לבין הרצון הפנימי, שנובע ממקור הרבה יותר עמוק (אבולוציוני? נפשי? רוחני?) - אשה "אמיתית", כלומר זו שרוצים לבנות איתה חיים, ואולי גם כיוון אחר של קריירה במקום עו"ד/ רופא ועוד ועוד. נניח, מיטה משפחתית, חינוך ביתי - הדברים האלו שמרגישים נכון, אבל הם כל כך שונים ממה שחינכו אותנו לחשוב עליו כנכון לנו.
ההשפעה של הפרסומות הגלויות והסמויות גם נידונה בדף על
פרסומות_מטופשות .
ניתן למצוא שם הצעות שהועלו לגבי איך להקטין את ההשפעה שלהן על ילדים וילדות...
(גיליתי היום את הדף הזה)
דברים שנזכרתי לגבי הורדת שיער:
ממתי ואיפה - ההסבר החברתי, אם אני לא טועה, הוא למשוך את הנשים עוד יותר לכוון של "ילדה קטנה" . ילדים חלקים ממבוגרים, ולכן אשה חלקה תקבל ציון טוב יותר. נדמה לי שבגלל זה גם ניתנת עדיפות לאשה בלונדינית - ילדים ככלל הם בהירי שער יותר ממבוגרים (יש הרבה ילדים בהירי שער שגדלים להיות שָטֶנים ואף כהים מזה). אלונה הזכירה שבארצות חמות, כבר ממזמן... אז נזכרתי באיזה סיפור (נדמה לי באיזה קובץ של "סיפורת נשים עברית", אין לי כח לבדוק) של הילדות המסכנות בתימן שהיו משיאים אותן על כורחן בגיל 8 נגיד לאיזה חטיאר חרמן בן 70. טקס ההכנה לליל הכלולות כלל מריטת שיער של
כל השיער באיבר המין. התחלה מתאימה לחיי האונס שמתחילים למחרת.
משפט של חברה [שלמדה איתי בקורס "הפסיכולוגיה של האשה" של ד"ר (אולי עכשיו כבר פרופ'?) אריאלה פרידמן בת"א - השיחה התעוררה מן הסתם בעקבות משהו שנאמר בקורס ] , לגבי הורדת השיער, על המסר החד משמעי בזה: "הגוף שלך לא טוב כמות שהוא. נולדת פגומה". זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את הדבר נאמר, עד אז, אבוי לבושה, לא חשבתי על זה. רק קיטרתי על הטירחה והכאב.
סיפור של חברה אחרת, שעשתה טיול ארוך במזרח, ופגשה כמובן אנשים רבים מכל מיני ארצות. היא תארה איזו שיחה שנערכה בינה לבין עוד מישהי / מישהן, לגבי זה שבגרמניה ושווייץ נשים לא מורידות שיער מהרגליים (כן כן שמעתי מעוד מקורות!) , הן מתפלספות להן על הנושא, ואיתן יושב בחור גרמני. אחרי זמן מה הוא אומר: על מה אתן מדברות? בטח שמורידות. רגליים יפות, סקסיות, במורד שמלות מיני, מממ.. מה קורה לכן. כיוון שהחבורה היתה ביחד עוד איזו תקופה, הן הסבו את תשומת ליבו לכל בחורה ואישה גרמניה / שוויצרית שנקרתה בדרכן אח"כ. כולן היו בלתי מרוטות, והוא כל פעם הופתע מחדש.
מסקנה מעוררת קינאה: כשאתה גדל עם זה וזו הנורמה, זה נראה לך שיא הטבעיות ואתה לא רואה את זה - לא כפגם בכל אופן. (והלוא גם שם חשופים לכל אותן פרסומות של ברביות מוכרות מכוניות יוקרה וכו'!)
ואני בכל פעם שאני מוציאה את התואם - סופט-אנד-איזי המקרטע, יש לי יסורי מצפון חינוכיים קשים. כ"א משני בני בתורו , בגיל פעוטות, חושב שזה מכשיר מאד מענין ורקוצה לשחק איתו. ינוקא הרי רוצה לעשות מה שאמא עושה. לוקח המכשיר (מנותק מהחשמל כמובן) ומצמי דלרגלו, ואני מתחלחלת למראה. ישר עושה לי המחזה לאפשרות של "הילד שלי לא מרוצה מעצמו והולך להכאיב לעצמו כדי למצוא חן בעיני אחרים ולהתאים עצמו לנורמה דפוקה".
כתבתי פעם באיזה דף כבר לא זוכרת איפה ובאיזה הקשר, לגבי זיהוי אפליה. כשתוהים "האם יש אפליה בין קבוצה א ל-ב", לדמיין את הסיטואציה בחילוף הדמויות בנות הקבוצות השונות.
למשל, רואים איזה שידור ממליאת הכנסת - רואים באולם 3 נשים ו100 גברים - וזה נראה לנו טבעי לחלוטין - נא לדמיין את המחזה בהיפוך מספרים, 3 גברים ו100 נשים. אם זה נראה מעוות לגמרי - ז'תומרת שגם המחזה המקורי מעוות לגמרי, ורק התרגלנו אליו.
תינוקי המתוק עושה סימולציה עם הפינצטה של אמא, אם מתעוררת בי תחושת אי נוחות קשה לראות אותו מקרב את הדבר המתכתי המבריק הדוקרני והצובטני הזה אל גופו המושלם --- סימן שמשהו כאן לא בסדר.
פעם שמעתי את דיאנה_קרת_הנהדרת? אומרת "כולנו יודעות שהתינוקות שלנו נולדים מושלמים, ורק אח"כ בגלל שעוברים לראות אותם דרך עיני החברה מתחילים לגלות בהם פגמים. (צטוט מהזיכרון).
מישהי כבר כתבה למעלה על ענין עיצוב האופנה ע"י הומוסקסואלים. היתה תקופה שהייתי מסתפרת בבית של אחד, גיי, חבר של חבר של חברה, שבעצם הוא מעצב אופנה אבל יש לו ידיים טובות אז סיפר פה ושם עד שיעבור להתפרנס רק מעיצוב. אכן יש לו היום "סלון לשמלות כלולות". הוא ובן זוגו היו שני אנשים אינטיליגנטים, שנונים ומוכשרים. מזעזע בעיני לחשוב על מה "מתבזבזים" הכשורונת שלהם. הם ניסו נואשות לעצב אותי לפי צו האופנה - למשל, הגבות שלי מאד הטרידו אותם. חזור והסבר הסבירו לי שגבות עבות כמו של ברוק שילדס זה פסה, עכשיו מורטים דק דקיק. ואם צבעתי
את השיער בהזדמנות זו, הרי צריך לשבת איזה זמן לחכות שהצבע ייתפס, היו נותנים לי כוס תה ומזמינים אותי לשבת איתם לצפות בערוץ האופנה, והם היו שוקעים בדיונים מרתוניים על הבגדים המוצגים. נדהמתי לחשוב שבעוד בעיני מישהו שמחליף את כל בגדיו ומראהו כדי להיות אופנתי זה פטתי ואני רואה בזה הפרעת אישיות קלה, בעיניהם זה בדיוק הפוך - זה שלא ראיתי ב"להיות אופנתי" ערך חיובי (שלא לומר עליון) נראה להם הזוי ומופרע.
הם טענו שבאופן כללי אצל הומואים המראה החיצוני חשוב הרבה יותר מאשר אצל סטרייטים. אני זוכרת שנתנו את הדוגמה של הפרסומות של "מי עדן" - היו אז פרסומות שראו את המובילים החתיכים מעבירים את המיכלים מאחד לשני לצלילי מוזיקה (של בטהובן? "מקהלת העבדים" או משהו כזה?), והסבירו לי שברור שהפרסומת הזו מיועדת לגייז.
האמת שבטענה לגבי חשיבות המראה החיצוני אצל גייז נתקלתי בעוד הרבה מקומות. כמובן שיש יוצאים מהכלל לא מועטים, אבל בגדול אני חושבת שזה נכון.
אז הנה, צרוף של בכלל התעסקות יתר באופנה, + קביעתה ע"י מעצבים מובילים שמי יודע איך הם תופסים את גוף האשה.
< לקחת בחשבון שמבחינתי הדבר היחיד שיותר גרוע מללכת לקנות בגדים זה ללכת למספרה. שתכופות הייתי מפנטזת על הבגוד האחיד בסין הקומ' . אין לי שום התחברות למשפטים כמו של עירית לינור הדלוחה, "הלאה התרמית הזו של טיפולים פסיכולוגיים - התרופה הטובה ביותר והיחידה נגד התקף דיכאון זה קניית בגדים"
למרות שאני מנסה לדמיין שכנראה היא מרגישה בחנות בגדים מה שאני מרגישה בחנות ספרים, כלי בית, כלי עבודה, או משתלה , ומה שבעלי מרגיש בחנות דיסקים וDVD>
הן הסבו את תשומת ליבו לכל בחורה ואישה גרמניה / שוויצרית שנקרתה בדרכן אח"כ. כולן היו בלתי מרוטות, והוא כל פעם הופתע מחדש.
יש לאירופאיות יתרון בזה שהן בהירות ולכן השיער שלהן על הרגלים פחות בולט. הן לא מסירות אבל מרחוק זה נראה כאילו אין. בגלל זה הוא היה מבולבל...
יש לי חברה שמתהדרת האידיאולוגיה של אי-הסרת-שיער-רגלים מטעמים פמיניסטיים.
השיער שלה על הרגלים בהיר מטבעו כמו השפם שלי אחרי שאני מחמצנת אותו. נראה אותה מתהדרת באידאולוגיה הזאת עם שיער רגלים כהה.
עוגיה,
מפי הוצאת מילים.
הם טענו שבאופן כללי אצל הומואים המראה החיצוני חשוב הרבה יותר מאשר אצל סטרייטים
זה כנראה נכון, אבל לא תמיד שלילי. יש לי כמה וכמה חברים שמאז יציאתם מהארון יכולת ההתלבשות שלהם (התאמת צבעים, בדים, גזרות) עברה שדרוג מדהים. הייתי שמחה לגלות כשרון כזה אצל כמה סטרייטים...
איפהשהו, לא יעזור: נעים יותר להסתכל על מי שלבוש בקפידה. "בקפידה" – הכוונה שהושקעה מחשבה במה שלובשים, ובמראה בכלל. זה יכול כמובן גם להיות משהו זרוק לחלוטין, אבל לא סתמי. אני אומרת את זה בגלל משהו שהוזכר כאן לגבי סירוק הילד/ה:
לפני כמה שנים, אשתו של דוד שלי זכתה לקיתונות של ביקורת על כך שאינה מסרקת את ילדתה בת ה 4-5, והילדה הסתובבה עם שיער פרוע ומלא – אבל ממש מלא – קשרים.
אני לא הייתי במבקרים, כי לא ממש חשבתי שזה ענייני או עניינם, מה גם שהנימוק לגבי רצונה ונוחיותה של הילדה נראה לי קביל והגיוני, אבל יכולתי להבין מאיפה זה בא. אפילו לי היה לא נעים להסתכל בשיער שלה (שיער יפה של ילדה יפהפיה), רק מלהסתכל הרגשתי גירודים וכאבי סירוק ופתיחת קשרים... והרי יש, בסופו של דבר, גבול. גם אותה אם שנמנעת מלסרק את ילדיה מתוך כבוד לרצונם והעדפותיהם, מן הסתם תתערב ותכפה את דעתה אם הם לא ירצו להתרחץ חודש.
סוף סיפור: בת הדוד שלי כיום בת 13, ומסתרקת. ועוד איך. אמא שלה עדיין פרועה... מוסר השכל: אין.
נראה אותה מתהדרת באידאולוגיה הזאת עם שיער רגלים כהה.
ואני רוצה לבקש מ
ה_עוגיה ו
סמדר_נ לדמיין, רק לדמיין, עולם הזוי, שבו כמו שבחור חתיך במכנסיים קצרים וידיים חשופות נתפס אצלנו כ"יפה" גם אם השיער על גפיו אינו בלונדי ובלתי נראה -
כך גם אשה !
השיער הנוראי
לא היה נראה לנו כנוראי
ולא היינו צריכות להקדיש זמן ועצבים ומחשבה לענין הזה
"היי, בא לכם ללכת לבריכה?" - אצל בנים: כן או לא בהתאם לחשק
אצל בנות: "אוי לא! נורא בא לי אבל אי אפשר! לא הורדתי שערות מהרגליים/----!"
אגב בגדי ים - אני כבר כמה שנים עם מכנסי רחצה של בנים וסלמאת. ותמיד כשאני רואה שידורים של תחרויות אתלטיקה למינהן אני תוהה עד כמה באמת נוח לספורטאיות עם בגדי הגוף חושפי המפשעה לעומת הבנים עם המכנסיים.
ולכל אלה שיסבירו שזה ודאי מאד נוח כי מונע כל הפרעה שהיא בתנועות של מפרק הירך (חיבור הירך לאגן) -
א, כל אלה שמתעמלות באולם (התעמלות קרקע, קפיצות טרמפולינה וכו') לובשות בגד גוף ארוך שרוולים, מה, לא היו רוצות לחסוך הפרעה בתנועות הידיים?
ו-ב', תראו לי את אותה ספורטאית שאין לה את התנועה האוניברסלית הטעונה של משיכת בגד הגוף החוצה מהתחת בסוף המופע שלה.
(מענין אם מישהו עשה מחקר וישב עם שעון לבדוק כמה זמן משקיעות נשים בבריכה/ים בסידור בגד הים שוב ושוב ).
וגם:
חריץ בבדל האוזן, ותחיבת דיסקית גדולה יותר ויותר
חריץ בשפה התחתונה ותחיבת דיסקית כנ"ל
חישוקים על הצואר, זה מעל זה, עד שהסנטר נשען על מגדל החישוקים שנשענים על עצמות הבריח. (בשבט המסאים. שרירי הצואר נחלשים עם הזמן. אשה נואפת מוענשת ע"י זה שמוציאים את הצמידים האלה ומפרקתה נשברת).
עקירת שיניים קדמיות
השחזת שיניים לצורת ניבים
פירסינג
קעקועים
יצירת צלקות ע"י כוויות או חיתוך
שבירת העצמות בכפות הרגליים בגיל חודשים ספורים, ואז הידוק בתחבושות כך שכפות הרגליים לא יוכלו לצמוח (ילדות בסין)
מחוכים עוצרי נשימה (תארו לכם מה הן הרגישו - מי לא מכירה את ההרגשה של פתיחת החזיה והעפתה לכל הרוחות עם ההגעה הביתה בסוף יום עבודה מנומס)
שינוי צורת אברים ע"י ריסוק רקמות שבירת עצמות תחיבת חתיכות פלסטיק הזרקת חומרים קשירה בחוטים
אמא'לה! אביה, את מנסה לעשות לי סיוטים?
אגב, בל נשכח שרוב הגברים מגלחים יומיום את פניהם (מקום קצת יותר רגיש מהרגליים).
דווקא עלייך סמכתי שבטח יש לך עוד מה להוסיף לרשימה
הם עושים את זה למען הנשים? למען היופי? או כי פחות נעים להם שיהיה להם זקן, שגם הוא דורש התעסקות?
והטרנד החדש באמריקה - ניתוח של האצבעות שיתאימו לנעלי השפיץ האופנתיות כל כך?
אביב_חדש, בררר!! על זה עדיין לא שמעתי.
>סמדר שונאת – אבל ממש שונאת – נעלי שפיץ, גם בלי ניתוח אצבעות.<
אביה,
את כל גיל ההתבגרות שלי ביליתי בלדמיין את העולם ההזוי הזה. כעסתי, בכיתי, מרטתי, מרדתי... אחר כך פשוט ויתרתי. הייתי צריכה הרבה גייסות מאחורי כדי להוביל טרנד חדש, ולא היו לי.
אני מחזירה את הדיון לנושא שבו הוא התחיל. לבת שלי, בת ארבע וחצי, יש איזה קטע עם אוכל. היא רוצה לאכול המון. אם לא עוצרים אותה היא גם מסוגלת לאכול המון. יש לה נטיה להשמנה, ויחד עם הדפוס הזה של פיצוי עצמי על ידי אוכל זה נראה לי כמו מסלול ישיר ומהיר לחיים קשים ועצובים. אולי אני קצת מגזימה, ויש לי את הרגעים החיוביים בהם אני אומרת מה שיהיה יהיה, ושיש גם שמנות מאושרות, אבל בכל זאת יש לי גם תחושה שאם יש ביכולתי לעזור, לעשות משהו כדי למנוע את זה, אז אני רוצה לעשות אותו. וגם בעלי, שבעצמו היה ילד שמן, תורם מאוד לדאגות ומלחיץ (הוא זה שדחף אותי 'לטפל בזה'). האם יכול להיות שבגיל ארבע כבר יש הפרעת אכילה? (לטענתו כן. הוא אומר שלאכול סתם כשלא רעבים זו הפרעת אכילה). מה אני יכולה לעשות? (מעדיפה לבד ולא עם יועצים למיניהם). כרגע ההתמודדות שלנו לדעתי לא טובה- או שאנחנו במאבקים אתה, או שאנחנו (בעיקר אני) נכנעים ומתבוננים עליה בחרדה בעודה מחסלת שמונה כנפיים של עוף על האש בזו אחר זו (וזו רק דוגמא). כל עצה תועיל, אבל תהיו עדינים, טוב? (כי אני במצב נורא רגיש בקשר לכל העניין). תודה.
מכתבה שקראתי לפני כמה חודשים למדתי שיש הפרעות אכילה גם אצל תינוקות אז אני מסיקה מזה שגם בגיל 4 זה אפשרי.
יש מחלקה להפרעות אכילה אצל ילדים, נדמה לי בשניידר. שווה לדבר איתם.
ותגובה לאמא מודאגת, ומצטערת אם אני לא עדינה.
זה פשוט עניין של נסיון אישי, ולדעתי כדאי לך לפנות לעזרה מקצועית.
גם אם לגלות שהכל תקין, ושמי שצריך הכוונה זה בעצם אתם כהורים.
אם לבת שלך יש באמת דפוס של פיצוי עצמי באמצעות אוכל, זו אכן בעיה
כילדה, מתבגרת אני פיציתי עצמי עם אוכל בלי סוף.
וכיום כאדם בוגר אני עדיין עם הדפוס הזה.
התוצאה הנראית לעין היא אמנם השמנה.
התוצאה שאינה נראית לעיין, ולדעתי החמורה יותר, היא חוסר התמודדות עם העולם.
כל בעיה, כל רגש, קונפליקט, צורך בנחמה - הכל נפתר (רגעית כמובן) ע"י אוכל.
נכון, יש אנשים שמנים ומאושרים.
זה לא אומר שהמצב של אכילה רגשית, או אפילו כפייתית, היא מצב בריא.
חשוב לראות מאיפה המצבים האלה מגיעים, ואיך אפשר לעזור לבת שלכם להתמודד איתם.
בהצלחה.
ה_עוגיה ואביטל, תודה. מתוך הכתבה ברור לי שעשיתי טעויות, למרות שאצלנו הבעיה היא הפוכה. אני בהחלט מתכוונת לפנות לעזרה, למרות שיש לי חששות מהתיוגים של "המערכת", מהפחדות וכל מיני כאלו. אבל מקווה להישאר קשובה, לעצמי ואליה, ולא להיסחף לדברים שלא נראים לי. ושוב תודה.
אני מקווה שתמצאי את העזרה המתאימה לכם, ותזכרי לסמוך על האינסטינקטים שלך.
והטרנד החדש באמריקה - ניתוח של האצבעות שיתאימו לנעלי השפיץ האופנתיות כל כך?
ומה הם יעשו בשנה הבאה כשהאופנה תהפוך להיות נעליים עם חרטום רבוע?
קראתי עכשיו קצת אחורה בדף.
נו...
אף אחת לא מתנערת מהתכתיבים האלה?
לא מפסיקה למרוט, לתלוש, לחתוך, לצבוע?
לא מפסיקה להיבוך כי היא לא עשתה אחד מהנ"ל?
> גילה מורדת בלחש <
המממממ
כשהייתי בגיל העשרה גילחתי את השערות ברגליים ובבית השחי
היום אני כבר לא עושה את זה
את כל השאר לא עשיתי ולא עושה
יש לומר שסביר להניח שזה חלקית נובע מהעובדה שמעולם לא הרגשתי מושכת במיוחד באופן פיזי
ולא חשבתי שהדברים האלה ישנו הרבה את המצב הזה
אז ככה שלא ממש הפסקתי כי מעולם לא התחלתי
התכתיבים האלה
הפרד ומשול. יש כאלה שכן ויש כאלה שלא. כבר קשה לחשוב מה בא מציווי חברתי ומה הוא צורך אסטטי פנימי. יש כאלה שכן בחברה ולא לבד (בחורף לא מורטת בשבילי ובשביל הבעל, בבריכה כן...).
מורדת בלחש
אז למה את נבוכה ובלחש?
אז למה את נבוכה ובלחש?
כי העין שלי רגילה למה שהרגילו אותי ש"יפה", שלא לומר "נכון".
והטרנד החדש באמריקה - ניתוח של האצבעות שיתאימו לנעלי השפיץ האופנתיות כל כך?
אין חדש תחת השמש - זו פשוט גירסה חדשה לניתוח שהיה אופנתי במאה התשע-עשרה בקרב נשות החברה הגבוהה באנגליה ובאמריקה - הסרת הצלעות התחתונות ליצירת מראה מותני הצירעה הדקיקות, הנתונות במחוכים בלתי אפשריים (עיין ערך סקרלט או'הרה).
חייבת להיות קצת שונה
אני לא חושבת שלהיות מטופחת ולהראות יפה זה שלילי- אני גם לא חושבת שזה צריך להיות חשוב במיוחד.
צריך לאזן בין הדברים- אני לא לא אתגלח או לא אטפל בעצמי קוסמטית בגלל שאני רוצה להוכיח משהו וכך גם ההיפך.
עניין של אסתטיקה וטיפוח הוא אינדוידואלי ואם יש מישהי שאוהבת להיות מטופחת גם בשביל לקבל מחמאות זה בסדר כמו ההיפך.
פשוט גירסה חדשה לניתוח שהיה אופנתי במאה התשע-עשרה בקרב נשות החברה הגבוהה באנגליה ובאמריקה - הסרת הצלעות התחתונות ליצירת מראה מותני הצירעה הדקיקות,
דמי מור גם עשתה את זה, במאה העשרים.
באנגליה. הנורמות זהות בארץ?
אין לי מושג.
כך או אחרת - אני מתקשה לראות את עצמי מתישרת לפי זה.
אלה,
גם אני רוצה להיות "מטופחת" ויפה.
השאלה העיקרית היא לא האם להיות מטופחת או לא. אני חושבת שהמשיכה ליופי והרצון להיות יפים ומושכים הוא משהו שטבוע בנו.
השאלה העיקרית היא למה אנחנו מגדירות את עצמנו כ"מטופחות" כאשר אנחנו: מגולחות בכל גופנו, רזות מאד, מאופרות, מבושמות בבושם מלאכותי, מרוטות גבות וכו'..
והתשובה היא שכל אחד מהדברים שמניתי (ועוד רבים אחרים) מכניס כסף למישהו.
אם המראה הטבעי היה אופנתי כל תעשיית האופנה והקוסמטיקה היתה מתמוטטת ואיתה חצי מתעשיית הספורט, מכוני מריטה למינהם, מנתחים פלסטיים וכו'...
וכל הגורמים האלו מגלגלים הרבה כסף ומשתמשים בו גם כדי להכניס לנו לראש את אידאל היופי שיכניס להם עוד כסף.
והקטע המעניין הוא שאנחנו נכנעות. גם בקהילה הדי לא שגרתית שיש כאן, כמעט כולן סיפרו שהן מורידות שערות. למשל.
אנחנו חיות בתרבות ובנורמות שנקבעים בחברה ואנחנו שופטות מה מתאים לנו ומה לא- כמובן שרבים מהדברים אין לנו יכולת שליטה עליהם.
גם בשבטים היו אופנות וקוים מנחים של יופי כך קיים גם היום.
מי שאין זה מעניין אותה אז מלחתחילה לא תתאמץ להיות קונפורמית לחברה ולדרישותיה (בכל הנוגע לטיפוח ויופי).
יופי וטיפוח הוא תרבותי נורמטיבי גרידא.
אך מי שכן אוהבת להשתייך, מרגישה שזה מוסיף לה ולנוחות שלה אני לא חושבת שצריך לשלול את זה.
גילוח חלקים מהגוף הוא לא רק אסטטי אלא גם תחושתי.
אני אוהבת שאין לי שערות בחלקים מהגוף שלי בגלל שנוח לי ככה, ונעים לי, לא מזיע לי, ובטח לא מושך כשאני לובשת מכנסיים, אנחנו גרים בארץ חמה - אל לנו לשכוח.
כמעט כל דבר מכניס כסף.
יופי ואסטטיקה מושך את כולם גם את אלו שמנסים להתעלם מזה (תתקנו אותי אם אני טועה).
זה מאוד עניין של הרגל.
לא ייאמן כמה מהר אפשר להתרגל למראה של רגלי נשים לא מגולחות, בית שחי לא מגולח, שדיים טבעיים בלי חזיה (לצערי, השבדיות חזרו לחזיות. וגם מקדולנדס וג'אנק פוד אחר פתאום פורח שם. התרבות הצרכנית כובשת את שבדיה והתוצאות קשות. השנה ראיתי לראשונה בחיי ילדים שבדים שמנים. דבר שלא היה כמוהו).
לפנים ושיער טבעיים אני רגילה. אשה מאופרת ומצובעת בולטת לי מאוד. זה מה שרואים כשנכנסים לרמת אביב ג' למשל: פתאום המוני נשים צבועות מלאכותיות, ממש מוזר (טוב, אצלי במשפחה איש לא מתאפר, ורק אחת מגיסותי, וגם זה בהזדמנויות מיוחדות, וגם במפגשי לה לצ'ה או באופן לא נתקלתי בהרבה איפור).
עיניין האיפור לדעתי האישית הוא העדפה אישית,
אני גדלתי בבית שבו אמא התאפרה בהזדמניות מיוחדות (בעיקר) ואותי העיניין סיקרן עד גיל 17 בערך והיום אין לי עיניין באיפור וכל אחיותי האחרות דווקא מאוד אוהבות את ה"עיניין" הזה ואצלי זה נשאר משהוא שעושים בפורים....
"אפילו" בחתונה שלי לא התאפרתי וכמה אנשים היו המומים מההעזה.... ו"איך" יכולתי?, ומה עם הצילומים?!...
ולידיעתכם "יצאתי" מעולה בצילומים אפילו ללא איפור והיה לי נוח ולא מזיע ויכולתי לבכות בלי לחשוש "אוי האיפור"..
ואני מרגישה מאוד מוזר עם משהוא על הפרצוף שלי ,, אבל זה לגמרי אישש בעיניי.. ולכן כל אחת/אחד הטוב והנעים בעיניו יעשה...
מה שכן גם אני אוהבת את הרגשת החלוקות הזו ברגליים בעיקר וזה משהוא שגם הוחלט לגביו בערך בגיל 16....ועד היום זה נוח לי ... וחוץ מזה לדעתי כל מקרה "לגופו"..
"יצאתי" מעולה בצילומים אפילו ללא איפור
קנאתי נתונה לך מראש.
אם אני לא מתאפרת, אני "יוצאת" בצילום כמו רוח רפאים ביום רע במיוחד.
אז אני משתדלת להתאפר אם אני יודעת שיצלמו...
באיפור אני מרגישה כמו מרוחה עם צבעים על הפנים משהו כזה מאולץ ומלאכותי. אני מרגישה את עצמי זקנה עם איפור.
ממש לא אוהבת להתאפר! רק לעיתים רחוקות בא לי משהו קצת כמו שפתון, קצת משהו על העיניים וזהו. אני חושבת שהדרך ההכי טובה זה עור מטופח בבריאות, לישון מספיק, תזונה טובה ובמילא העור נראה זוהר מעצמו ואז לא צריך כלום
ילדה יפה, יצאת מעולה בצילומים כי את יפה, צעירה ופוטוגנית... (בדיוק ראיתי שוב את התמונות כי סידרתי אותן באלבום סוף סוף)
באמת יש לי איפור לצילומים פעם בשנתיים...
זאת הוכח בניסוי שבו הוכנה הטלוויזיה לתוך אי (לא זוכרת את שמו) והתוצאה היתה אחוז גבוהה יותר של אנורקסיה ובולמיה.
האם זה נראה לכם הגיוני לעשות ניסוי על אנשים (מה, הם שפני מעבדה) ומי בדיוק אחראי על האחוז הגבוה יותר של אנורקסיה ובולמיה?
שאלה:
האם כל האנשים (ובפרט הגברים) שכותבים פה בכזאת קנאות מרגישים אכן שאשה שמנה (יחסית לנורמות) ושעירה היא אכן יפה?
הודעתו של שי נמחקה כי אינה מתאימה לנושא הדף, ולא יכולתי לחשוב על דף מתאים להעביר אליו
מעבירה את דבריה של סלעית מהדף על דיאנה אידלמן קרת:
סלעית (30.04.2005 15:06):
הייתי לא מזמן במפגש בנושא "המעבר מהחממה שבבית אל העולם שבחוץ". התרשמתי מאוד מדיאנה, היא נעימה ואינטיליגנטית, קשובה ומבינה. הדבר המרכזי שהיא חידשה לי היה התייחסות לגוף מילדות כאמצעי למניעת אנורקסיה נרבוזה ושאר הפרעות בדימוי הגוף. היא טוענת שמגיל צעיר מאוד אנחנו מתייחסים לבנים כאל "חזקים" ולבנות כאל "יפות". שנורא טבעי לנו להלל את הבן שמטפס, מרים, וכו', ופחות טבעי לנו לשבח את הבת שעושה אותם דברים (במיוחד אם הבגדים בסכנה). וכמה שכולנו מודעים ומשתדלים, יש עדיין הרבה מקום לשיפור. שבאופן טבעי אנחנו בתחילה מתפעלים יותר מהדברים שהתינוק מצליח לעשות בגופו (מרים ראש, מתיישב וכו') ולאט לאט ככל שהוא גדל והופך לילד, ההתפעלות עוברת אל איך שהגוף שלו נראה.
היא המליצה על שתי דרכים להעביר את המסר שהגוף שלנו יכול, חזק, מסוגל, טוב כמו שהוא.
האחת, כן להתייחס לעניין הפיזי, בעיקר אצל בנות, אבל גם אצל בנים. גם אם מרביצים, אנחנו תמיד ממהרים לפסול את ההתנהגות (ובצדק) אבל לא נותנים מקום לתחושת הכוח. היא ממליצה להשחיל משפט כמו "יש לך הרבה כוח בידיים" או משהו בסגנון בנוסף לעצירת האלימות וההסבר על למה אנחנו לא מרביצים.
מניסיון אצלנו, אחרי שהתחלתי לומר דברים כמו: "הרמת את התיק בעצמך. צריך ידיים חזקות כדי לעשות את זה" או "תשתמשי בידיים החזקות שלך כדי לסגור את דלת המכונית", היא התחילה להתייחס אל עצמה אחרת, ואומרת על עצמה שהיא חזקה, שיש לה ידיים חזקות. ממש רואים שיש לה תחושת מסוגלות.
הדרך השנייה היא התייחסות לפצעים. לבחון עם הילדים את הפצע, איך הוא מחלים, ולהעביר את המסר שהגוף שלנו חכם וחזק ויודע להתגבר ולהחלים. היה פצע, והנה הוא מגליד, והגלד הולך וקטן, ונעלם, והנה אין סימן - זה כמו נס או פלא.
כל זה כדי לנסות לבנות תחושת אמונה כוח וחיבור לגוף, שיעזרו לילד המתבגר לא ליפול קורבן לפרסומות ולמסרים שנמצאים בכל פינה ומשדלים אותו לרזות עוד ועוד. בקיצור, שירגיש טוב עם עצמו ועם גופו.
למה אתם משתמשים במושג
בולבול?
בולבול הוא שם של ציפור. צריך לקרוא לאיבר בשמו הנכון
פין שנמצא בין ה*אשכים* ולא בין הביצים שאותן אנו אוכלים.
ל*פות* צריך לקרוא בשם הנכון וה*טבור* אינו פופיק וגם לא קורקבן, מוטב גם להשתמש במושגים
שתן ו*צואה* ולא פיפי או קקי. אנחנו חושבים שלילדים המילים האלה קשות לביטוי אבל הם אומרים מילים הרבה יותר מורכבות.
עצם העובדה שמשתמשים בשמות חילופיים מראה על רתיעה מאיברים אלה, רתיעה המועברת גם לילדים. יש להתייחס לכל אברי הגוף בטבעיות אך בהחלט להבחין בין איברים גלויים לבין איברים מוצנעים. בדרך כלל בגיל 5 ילדים כבר מבחינים ואינם רוצים יותר להתרוצץ ערומים בחוץ גם אם לא נאמר להם במפורש שאסור להם להתרוצץ ערומים. הם רואים שהוריהם, אפילו אם מסתובבים ערומים לגמרי או ערומים למחצה בבית, אינם נוהגים כך מחוץ לבית והם מפנימים את הדבר.
ללא כל ספק שהעובדה שעד היום מדגישים לבנות שהכי חשוב שתהיינה יפות משפיעה על תופעות כמו אנורקסיה אבל גם על
ירידה בלימודים בביה"ס התיכון. הבנות חושבות שעליהן לתת לבנים להרגיש חכמים יותר ולכן, לפעמים באופן בלתי מודע, הן מפסיקות להשתדל להגיע להשגים לימודיים. (בביה"ס היסודי השגי הבנות טובים יותר מהשגי הבנים).
מושג היופי עצמו מוכתב ע"י דוגמניות העוברות ייסורי גהינום כדי להיות רזות. (לי מותר להגיד זאת מפני שאינני מקנאה בהן,אני דווקא צריכה לעלות במשקל ואינני מצליחה ואני לא אנורקסית). כיצד לשכנע אותן לנהוג אחרת אינני יודעת, לנו בבית לא היו בעיות כאלה אבל פגשתי בהן אצל תלמידותי וניסיתי לעזור כמיטב יכולתי ולפעמים הצלחתי.
להוריד שיער או לא? זו החלטה אישית אבל שיטת הגילוח פסולה. גילוח מביא לחיזוק השיער ואילו הורדה בשעווה או
EPILADY מחליש את השיער ולאחר כמה פעמים הצמיחה כמעט נפסקת. שעווה טובה גם לבית השחי וגם במקום זה הצמיחה נפסקת. במפשעה
אסור לגעת - בים או בברכה ליבשו מכנסונים. זה גם בריא יותר מבחינת חשיפה לשמש, למעשה כדאי גם לשחות וגם לשבת על החוף עם חולצת טריקו ומכנסונים. את הביקיני השאירו למשוגעות.
למה אתם משתמשים במושג בולבול?
בולבול הוא שם של ציפור. צריך לקרוא לאיבר בשמו הנכון פין שנמצא בין ה*אשכים* ולא בין הביצים שאותן אנו אוכלים.
אבל אז הולך כל הכיף... איך חנוך לוין היה חושב על "ציפור המכנסיים הקטנה"? ואיך היתה נוצרת הבדיחה על הביצים והמסמרים?
גילוח מביא לחיזוק השיער
אמנם אני במורטות, אבל אני לא בטוחה שזה נכון, עניין הגילוח. שיער קצרצר, כמו זה שצומח לאחר גילוח, נראה תמיד "חזק" יותר. אם יתנו לו להמשיך לצמוח הוא כבר לא ייראה כל כך "חזק".
ואילו הורדה בשעווה או EPILADY מחליש את השיער ולאחר כמה פעמים הצמיחה כמעט נפסקת.
לאחר הרבה מאד פעמים אצל חלקנו, וייתכן שגם לגיל עמדה בעניין. אצל אמא שלי כבר הרבה יותר דליל מאשר אצלי (אבל אולי מפני שאני מורטת רק בחודשי חשיפת הרגליים).
שעווה טובה גם לבית השחי וגם במקום זה הצמיחה נפסקת.
א-אווווו-ץ'!!!
את הביקיני השאירו למשוגעות.
טוב.
>משתגעת בחדווה <
לסמדר_נ?
כתבתי שאת "הביקיני להשאיר למשוגעות" לא בגלל השער אלא בגלל החשיפה לשמש.
מצב סרטן העור בישראל גרוע ומספר נפגעי
המלנומה הקטלנית הולך וגדל אצל נשים וגברים. אין די במסנני קרינה.
פעם גם לגברים בגדי הים כיסו גם את החלק העליון של הגוף. היום אין כאלה ולכן עדיף שגם הגברים ילבשו חולצת טריקו וכולם מחוץ למים ישתדלו לשבת בצל.(=:
הורדה בשעווה או
EPILADY מחליש את השיער ולאחר כמה פעמים הצמיחה כמעט נפסקת. שעווה טובה גם לבית השחי וגם במקום זה הצמיחה נפסקת.
ממש לא נכון. נהגתי להוריד שערות בשעווה או באפיליידי במשך המון שנים, והשערות ברגליים שלי ארוכות, חזקות וצומחות במרץ כתמיד. פה ושם יש קרחות זעירות שבאמת כבר לא צומחות בהן שערות, אבל להגיד שהצמיחה כמעט נפסקת... מוגזם מאד. זה ממש רעיון גרוע להתחיל למרוט בשעווה מתוך מחשבה שזה יפסיק את הצמיחה. אולי זה עובד אצל נשים מסוימות, אבל בהחלט לא אצל כולן!
לא בגלל השער אלא בגלל החשיפה לשמש.
נכון, אם כי מי שממש חייבת, כמוני, מגע מים ישיר על העור, יכולה להתגונן פשוט בכך שלא תלך לים לפני 17:00.
כשאני עושה כך אני חוזרת בהירה למשעי גם אם לא השתמשתי בשום מסנן קרינה.
לסמדר_נ?
הלוואי וכולן וגם כולם היו חכמים כמוך. כאשר יורדים לחוף או ליד ברכה רואים אנשים שממש נאפים כמו ככרות לחם. מתי כבר יבינו את האזהרות החוזרות ונשנות? כאשר הייתי ילדה קנאתי באלה שהצליחו להשתזף יפה ואילו אני רק האדמתי ועורי התקלף. לבסוף הבנתי שאין לי סיכוי להיות שזופה ושחומה, בהירה נולדתי ובהירה נשארתי ומאז חסכתי לעצמי את עינויי כוויות השמש וקילוף העור.
לתזמורת_הים?
ברור שיש דרגות שעירות שונות לנשים וגם לגברים. (יש גברים שאפילו אין להם כמעט שערות על החזה ואחרים שגם כל הגב שעיר). אבל לכל אחת, לפי דרגת השעירות שלה, גילוח מגביר את השעירות ולכן עדיף להשתמש באמצעים אחרים. בנוסף לכך - הסרה בשעווה או ב- EPILADY מוציאה את השערות עמוק יותר ולכן עובר יותר זמן עד שהן בוקעות מחדש.
אינני סוכנת של שעווה או EPILADY, אני כותבת רק על סמך ניסיון שלי, של חברתי, בנותי וחברותיהן.
מה קורה לדף הזה
?
הדיון התחיל בדיון החשוב על דימוי הגוף של בנותינו והפך לשיחת נשים על אמצעים להורדת שיער
אולי (גם) בגלל זה כל כך קשה להעביר דימוי גוף בריא וראוי לילדינו?! אנחנו הרי בעצמנו כל כך שבויות בתבניות היופי ולא מצליחות להשתחרר מהן.
לא סתם אני כותבת אנחנו
עוד בהריון העסיקו אותי המחשבות על הקושי הזה, איך אעביר לביתי את התחושה שהיא מושלמת כמו שהיא?! כשאני לא חושבת שאני מושלמת כמו שאני? שבעיני עצמי אני שמנה מידי, שעירה מידי או משהו אחר מידי.
האם אוכל להסתכל עליה ולא לראות את "פיגמי" האסטטיקה שבה ? בכוונה פגמי במרכאות כי ברור לי ברמה המחשבתית שהיא מושלמת כמו שהיא.
ולסלעית שהביאה מדברי דיאנה - תודה, היא רק בת שלושה חודשים ואני מיישמת - לשנות את האופן שבו
אני מדברת
זמן טוב להתחיל לשנות את זה.
תרגילים שאני עושה: לחשוב על 1,2,3,4..... דברים שטובים בי ולהתרכז בהם.
את יודעת מה מחזק אותי? יש לי חברה גדולה ממש. דיברתי איתה על הנושא הזה והיא אמרה לי:"אולי אני לא רזה כשלד, אבל אני אסטטית מאד ויש לי פנים יפות" . היא חושבת על מה יפה וטוב אצלה ואיך להדגיש אותו.
ולך יש המון מה להדגיש. יש לך עיניים מקסימות מלאות הבעה. יש לך שיער בצבע מדהים, (ראיתי אותו אסוף תמיד הוא בטח יפיפה)יש לך נוכחות חזקה - וכל זה הבחנתי רק מהפגישות הקצרות שלנו.
או, אבל את מבינה שזה בעצם "ליפול" בדיוק באותו מקום - להתמקד במה שיפה (לפי הסטנדרטים של יופי) ז"א אני יודעת שיש לי ייתרונות חזורתיים
אבל אהבת הגוף צרכיה להיות -
כמו שהוא
גם בהיבטים חזותיים (יש לי עצמות לחיים יפות
) [זה בכלל רצוי בעיני - להתמקד ביש ובחיובי בלי קשר לגוף]
וגם בהבטים של חוזק ותקינות ותפקוד טוב - נניח אם יש משהו שאני צריכה להיות גאה בו זה שהגוף שלי ידע להחלים, שהוא בכושר טוב (למרות שאני לא מתחזקת אותו
) שהוא ידע ללדת לידה כל כך מצויינת.
אני לא בטוחה שמצליחה להבהיר עצמי לכן מנסה שוב - לראות מה יפה בי זה לשאול את השאלות הלא נכונות על הגוף שלנו. כלומר זה בעצם "עוד מאותו דבר"
ואני נזכרת בעוד דבר, את יודעת עד היכן מגיע העיוות?!
כשהייתי חולה רזיתי מהר והרבה (נו טוב, אונקולוגיה, את יודעת...) וכל הזמן בסביבה שלי החמיאו לי על ההרזיה, גם אלו שידעו למה אנ מרזה, ויותר מזה? לא פעם שמעתי נימת קנאה על שרזיתי ככה (הלו, אני מרזה כי אני חולה!!) והכי עצוב?! גם אני שמחתי בזה, הרגשתי שאני מרוויחה מהסרטן - הי, איבדתי 5 קילו עודפים תוך חודש בלי להתאמץ, איזה כיף, והיה לי עצוב כשהירידה במשקל נבלמה (לא הקאתי בזמן הכימו)
ז"א הראש שלנו מעוות לגמרי!!!
עכשיו, עם עיוות תפיסתי שכזה, איך? איך לא נוריש אותו? איך לא נסתכל על בנותינו ונראה שומן "מיותר", או שיער "מיותר" או... כל דבר שלא מתיישב עם אידיאל היופי.
דווקא התחברתי לעיצות של דיאנה -
להסתכל בפצע מחלים,
לשבח תפקודי גוף,
וגם לעיצה במעלה הדף - לא לדבר על משקל
קראתיה מזמן וגיליתי שזה ממש קשה כי נשים כל הזמן מדברות על משקל אם תבקשי ממני את ההערה ששמעתי הכי הרבה אחרי הלידה: "רזית יפה" והיא שניה רק להערה שבמהל ההריון "לא העלת הרבה". ואני מתקשה למרות המודעות לענות פשוט "תודה" ולא להיתפתות לדיון ב- כמה העלתי וכמה ירדתי וכמה הן העלו בהריון וכמה זמן לקח להן לרדת חזרה.
Pלונית_אחרת?, כלכךכלכך מסכימה עם כל מילה שלך כאן למעלה. ומוסיפה - עד כמה ההתייחסות האסטטית בלבד לגוף היא צרה וריקה!
הרי הגוף הזה הוא הנוכחות שלנו בעולם, הוא הקיום הפיזי שלנו, אז להתייחס אליו רק ברמה של 'רזית-השמנת' או כמה ישר האף שלך זה לגמרי עלוב.
העצות של דיאנה מצויינות, ומשמשות אצלנו יום-יום, מאז ההרצאה שלה (שאז בכלל קראו לה "עידן הפלסטר והקשר ללידה טבעית") לפני כמעט חמש שנים.
אני רוצה להוסיף לכאן גם משהו שכתבתי בדיון שהיה פעם-פעם בדף לאכול_ממתקים. דובר שם על הרגלים והגבלות באכילת ממתקים, והדיון המשיך גם לכיוון דימוי גוף. נראה לי שייך לכאן, בעצם.
בעניין ההסברים: אני כן מזכירה שיש מאכלים שבריאים יותר לגוף וכאלו שפחות, מזכירה שיניים, מזכירה כאבי בטן (לבת של חברה שלי באמת כאבה הבטן פעם אחת מרב ממתקים..), לא מזכירה שזה משמין. למה? כי לא רוצה שלהיות שמן ייתפס כמשהו שלילי.
גם כי אני שמנה, אבל לא רק. לא רוצה לעשות רע סביב איך שאנשים נראים.
אז נכון שיש לזה היבט בריאותי, אבל אם השמנה זה משהו שצריך להיזהר ממנו כל כך (עד כדי ויתור על ממתקים אהובים), זה נתפס כמשהו רע אבסולוטית, לא דווקא מקושר לבריאות.
לפי הגנטיקה יש לבת שלי סיכויים לא רעים להיות שמנמנה בעתידה, ואני רוצה לעשות כל מה שאפשר כדי לא לצבוע את זה בצבעים רעים כבר מעכשיו. דווקא לאחרונה שמעתי אותה אומרת שכשתגדל היא תהיה גדולה ושמנה וחזקה. מצא חן בעיני.
אומרת שכשתגדל היא תהיה גדולה ושמנה וחזקה. מצא חן בעיני.
ואכן כל הקטע מתאים לפה, תודה שהוספת.
בנושא ממתקים כדאי להדגיש את הנזק לשיניים שהוא החשוב לבנות ולבנים ולא את עניין ההשמנה. בגיל ההתבגרות הממתיקים גורמים לעידוד ה*אקנה* (פצעי בגרות). גם מרעין בישין אחרים כמו פרונקלים ושעורות ניזונים מממתקים.
בעניין המשקל יש רק להדגיש את הנושא הבריאותי. משקל נכון נמדד לפי הנוסחה:
משקל מחולק לריבוע הגובה. אם התוצאה היא מעל 27 יש עודף משקל ואם היא מתחת ל- 18 המשקל ירוד וחשוב לעלות. הנוסחה הזאת נכונה מגיל 18 ומעלה ואני בטוחה שכל האימהות שחושבות שהן שמנות יגלו שהן נורמליות...
בקשר לצעירים יותר אני מניחה שהחישוב הוא קצת אחר - כדאי לשאול דיאטטיקאים אם אתן מודאגות ממצב הבנות וגם הבנים ואף לשכנע אותם להיפגש עם אנשי המקצוע. כל קופות החולים מעסיקות דיאטטיקאים.
אבל אהבת הגוף צרכיה להיות - כמו שהוא
_זה בכלל רצוי בעיני - להתמקד ביש ובחיובי _
בדיוק
ברגע שאתה חושב על מה שיש בגוף פחות מתעסקים במה שאין ולוקחים את השאר כמובן מאליו. כקיים.
משקל נכון נמדד לפי הנוסחה
אני מציעה להתייחס ל'מדד התנועתי' (אל תחפשו ת'מדד הזה. הוא פרי דמיוני כמובן)
למה אני מתכוונת- במקום להחליט אם מישהו שמן או רזה לפי העין (מדד אסתטי) או לפי המשקל (מדד יענו מתימטי), אני מציעה שכל אחד יחליט לפי עד כמה הגוף שלו מצליח לזוז בחיי היומיום.
כבר ראיתי כאלו שלפי העין והמשקל נחשבים שמנים ובכל זאת היו קלי תנועה. מי שבריא ומצליח לזוז ללא קשיים מיוחדים לא צריך להוריד במשקל.
>אני מודה שגם אני צריכה לדבר פחות על משקל ופחות על אוכל<
משקל נכון נמדד לפי הנוסחה
אני חוזרת למשפט הזה כי הוא מזכיר לי משהו בקשר לילדה רזה מאוד שאני מכירה. לפי העין- היא רזה מאוד! לפי הנוסחה- היא רזה מדי!!
לפי מדד הבריאות הכללית והתנועתיות- היא בדיוק כפי שהיא צריכה להיות!!!
זו ילדה שבכתה א' אחות ביה"ס מדדה לה את הגובה והמשקל ושלחה מכתב לאמא עם הערה שיש לדאוג שהילדה תאכל יותר...
איזה טמטום. אני הייתי ילדה מאוד רזה והכריחו אותי לאכול. כ"כ מיותר. את הילדים שלי אני לא מכריחה לאכול. אני משתדלת לדבר על אוכל בריא ומשתדלת לתת דוגמא טובה.
>מיותר לציין שהיום אני לא רזה מדי.. <
>בתאבון<
אני מציעה להתייחס ל'מדד התנועתי'
אוהבת את ההגדרה הזו. אני במצב מצויין לפיה, למרות שלפי כל מדד אחר אני שמנה. מצד שני, צריך לזכור שיש כאן עניין בריאותי, שדוקא לאנשים כמוני שזזים בקלות, קל להתעלם ממנו.
בנוסף, אני מאוד מאמינה שמה שמשפיע על אנשים, גם בפן הבריאותי, וגם ביכולת התנועה שלהם, הוא מצבם הנפשי. באותו משקל, עמוק בתוך תהליך גירושים קשה, לא יכולתי לזוז.
מאוד חשוב בעיני המסר לבנות היום בקשר לדימוי הגוף. אני מדברת קצת תיאורטית כי לי יש בן.
והשינוי, כמו כל שינוי שאנחנו רוצים להעביר לילדים שלנו, חייב לדעתי להתחיל אצלנו. בלתי אפשרי לעשות תיקונים דרך ילדנו. אם יש משהו שאצלנו לא טוב בעינינו, והיינו רוצים שלילדנו יהיה אחרת, אין לנו ברירה אלא לעשות את השינוי בעצמנו. וספציפית כאן - מי שלא תאהב את הגוף שלה, יהיה לה קשה לגדל ילדה שאוהבת את הגוף שלה.
שזה ממש קשה כי נשים כל הזמן מדברות על משקל לא חייבים לשתף עם זה פעולה, באמת שלא.
אני תמיד זוכרת שיש המון דברים שאנשים עושים בחייהם שהם לא בריאים, רק שהם לא ניכרים לעין כל כך כמו המשקל, ולכן יש נטיה פחות להתייחס אליהם.
חברה של הבן שלי.
התקשרתי לאמא שלה כדי להזמין את הילדה איתנו לגינה ליום המחרת.
האמא אמרה שבשמחה אבל , היא חייבת קודם חפןף לילדה את הראש ולסדר אותו כי יש לה שיער איום ונורא
חשבתי לעצמי שאיך שהילדה הזו לא תגדל בטוח יהיה לה תסביך שיער(בעיני יש לה שיער גלי רגיל)
בנוסף, אני מאוד מאמינה שמה שמשפיע על אנשים, גם בפן הבריאותי, וגם ביכולת התנועה שלהם, הוא מצבם הנפשי
אני חושבת, שבהמשך Pלונית למעלה, אני מציעה לא להפריד בין דימוי גוף לדימוי עצמי.
אני מסכימה עם גילה.
רציתי להוסיף שצריך לשים לב גם איך אנשים אחרים(למשל הורינו) מתייחסים לגוף של ילדינו. לא להעיר הערות מעליבות גם לילדים שהם כביכול "קטנים ולא מבינים כלום" להשקפתם.
והעניין הזה מתחיל מגיל צעיר. הייתי במקום שיש בו מגלשות מיים לילדים. כל הילדים (בני 3-4) במקום להיות ערומים או עם בגד ים משוק בצלאל, כמו שאנחנו היינו לבשו בגדי ים של מותגים יקרים. בעיני מותגים יקרים בגיל כזה (כולל אביזרים שונים כמו פראו למותניים וכולי.....) יותר מראה על בחירות של ההורים ומסרים שהילד לא מספיק יפה כמו שהוא , וזקוק לקישוטים.
לענת_ב_פ?
כתבתי שמדד המשקל המתמטי הוא מגיל 18 ולכן אין לבדוק לפיו ילדים. להכריח ילדים לאכול זה דבר נורא, אותי הכריחו בדיבורים מפני שאז זה היה מקובל לפי הנחיות רפואיות ולא הייתי ילדה רזה...עד היום יש לי סיוטים מהעניין הזה.
המעניין הוא שככל שאני מתבגרת - החל מגיל 18, אני יורדת במשקל בלי שום דיאטה ולידות רק גורמות לי לרדת במשקל ולא לעלות וכבר רופאים הילכו עלי אימים בענין המשקל הנמוך. מי שהרגיע אותי היה אורתופד שאמר שלא לשים לב - עדיף קילו פחות מאשר קילו יותר.
את ילדי לא הכרחתי לאכול והם היו אכלנים מצויינים ובכל זאת רזים ועד היום כאשר הם בעצמם הורים לילדים גדולים הם רזים. הסיפור שלך על המכתב בכיתה א' מזכיר לי סיפור אצלנו. כאשר באתי עם בני לבדיקת רופא לפני הכניסה לכיתה א' אמר הרופא: הילד הזה רזה מאוד, מה איתך, אתה לא אוכל? ובני ענה לו בכעס: כולם אומרים את זה אבל חשבתי שרופאים הם יותר חכמים...
למונו_ניקי?
כמה שאת צודקת בעניין השיער והמותגים!!! ומה בעניין הפירסינג והקעקוע אצל בני הנעורים? הם ממש משחיתים את גופם וזה בוודאי בגלל דימוי גוף שלילי בגלל הורים או בגלל היסחפות עם הזרם. גם מבוגרים זורקים בגדים נהדרים רק מפני שהם לא מודרניים אז מה הפלא שכך נוהגים הצעירים? מצד שני יש רבים שאין ידם משגת לקנות את כל המותגים היקרים בעלי השמות המפוצצים ומרגישים נחותים ומקופחים.
כתבתי שמדד המשקל המתמטי הוא מגיל 18 ולכן אין לבדוק לפיו ילדים
סבתא_לשמונה את צודקת, סליחה שלא שמתי לב..
ובני ענה לו בכעס: כולם אומרים את זה אבל חשבתי שרופאים הם יותר חכמים...
אפשר להכניס ת'משפט הזה גם לדף
חוכמות_של_ילדים
בעניין ההתקשטות- יש לי הרגשה שתלוי במינונים. אני מנסה לחשוב על ילדות קטנות שאני מכירה. על הצורך שלן עצמן בהתקשטות, על הצורך של האמהות שלהן בלקשט אותן. עד מידה מסויימת זה נראה לי לא רע (לא בטוחה אם "טוב" אבל לא מזיק), אם יש הלימה בין הצורך של הבת לזה של האם אז יופי, יש בזה אלמנט של חגיגת הגוף ואהבתו. אבל אני מסכימה שיש לפעמים שאני רואה ילדה קטנה עם כ"כ דברים עליה שזה 'מריח' לא טוב..
<אני לא לגמרי סגורה עם עצמי על מתי זה טוב,או בלתי מזיק, ומתי לא..>
<אולי אני צריכה לעבוד גם על מדד ההתקשטות
>
מדד ההתקשטות
קשה למדוד. בתה בת השנה וחצי של מכרה שלי "לא מוכנה לצאת מהבית" בלי שהאמא מאפרת אותה. ממי זה בא?
דווקא ילדה עם מליון סיכות צבעוניות בבלאגן, נראה לי אחרת מאשר ילדים שלובשים רק מותגים. פעם, חברה שלי סיפרה לי שהיא מלבישה את בנה בבגדים שעברו את שלושת ילדי אחיה (לא בדיוק חדשים). שאלתי :"לא בא לך לפעמים להלביש אותו בבגד יפה?"והיא ענתה משהו שגרם לי להבין כמה אני שבויה בשוק הצרכנות"על תינוק הכל יפה". וזה נכון! מעולם לא חשבתי אחרת, אז למה פרוטוטיפ התינוק או הילד הוא לבוש יפה ונקי ומסורק??? כולנו יודעים שזה מצב שעשוי להיות קיים כדקה.
ויש כאן גם משהו מסרס לבנות: שמלות ורודות שאסור ללכלך ושיער שאסור לפרוע, אלו אלמנטים מסרסים.
לא שאני אומרת לא להלביש יפה את הילדים אבל 1.למנוע מלאלץ אותם לא להתנהג לפי טיבעם 2.להבין שזה בא מאיתנו ההורים ופחות מהם בדרך כלל
פשוט מדד "האמא הטובה" מעוות פלאים
מדד ההתקשטות
קשה למדוד
ברור שקשה,לא התכוונתי ברצינות
"לא מוכנה לצאת מהבית" בלי שהאמא מאפרת אותה. ממי זה בא?
אני מאמינה שגם מהילדה עצמה. הצורך בהתקשטות לדעתי מולד. העניין הוא מה ההורה עושה עם זה. אם הבת שלי היתה מבקשת ממני לאפר אותה לא הייתי רוצה לדכא לה ת'צורך, אז הייתי מוצאת דרך לשים עליה איזשהו צבע אחד עדין ובעיקר הייתי הופכת את זה למשחק. עם המברשות איפור הייתי עושה כאילו אני מורחת ומדגדגת אותה. אם האמא לוקחת את הבקשה של הבת ומאפרת את הילדה כמו שהיא (אולי) היתה מאפרת עצמה או אישה בוגרת אז לדעתי יש פה טעם לפגם.
דווקא ילדה עם מליון סיכות צבעוניות בבלאגן, נראה לי אחרת מאשר ילדים שלובשים רק מותגים
אני מאמינה שגם מהילדה עצמה. הצורך בהתקשטות לדעתי מולד.
מולד רק אצל בנות?
אני חושבת שהצורך לחכות הוא מולד - לחכות אחרים לא רק את ההורים, אבל אנחנו מעודדים אותו מאוד אצל בנות ופחות אצל בנים (ואח"כ טוענים שהם נולדו עם ההבדל הזה)
מניחה
שבאופן ממוצע יש הבדלים מולדים בין בנים לבנות אבל רואה כל הזמן סביבי איך מעודדים את הבנות להיות בנות - יפות, מטופחות, מתענינות בבגדים,להיות עדינות, לתפוס פחות מרחב פיזי, ואת הבנים מעודדים להיות "גבריים" פיזיים.
בתור ילדה שהיתה מאוד "לא בת" (למשל מאוד פיזית - ספורטיבית - מטפסת על עצים) היו קשיים עם זה והרבה משובים שליליים מהסביבה (לא רק מהבית).
יש לי תאוריה (סוציולוגית) שלמה על המחיר שמשלמות בנות עם תכונות "גבריות" כמו כריזמה, כוח פיזי, חכמה עם צורך להפגין אותה (יש חכמות "שקטות" להן יש בעיות אחרות , מנהיגות וכיו"ב. בכל אופן אין לי תשובה - אם אני אעודד תכונות אלו אצל ביתי איזה מחיר חברתי תשלם היא על היותה "גברית"?
ועוד מחשבה על בנינו דווקא - שמתם לב שמישטור הגוף מתרחב (לטובת הקפיטליזם?!) פעם רק נשים נדרשו להרחיק שיער "מיותר" (למה מיותר? מה מיותר בו?) עכשיו גם גברים צריכים ללכת למכון ליזר, לסבול להסתכן בקרינה מיותרת (מיותרת!) לסדר גבות ואוטוטו למרוח קרמים ולהתאפר.
מרוב שיש לי מה לומר בנושא זה מתערבב לי.
אה, ולגבי האיפור - אם הילד מבקשת, הייתי מסכימה לה מידי פעם - הייתי נמנעת ממה שגורם נזק (נעלי עקב לקטנטנות) אבל איפור?! מייד אני שולחת אותה לסבתה - אמא שלי, שיהיו מרוצות שתיהן
(ואז מישהי באופנית תראה אותנו ברחוב ותגיד עלי שאני אמא נוראית שמאפרת את הילדה שלה
ואז מישהי באופנית תראה אותנו ברחוב ותגיד עלי שאני אמא נוראית שמאפרת את הילדה שלה
אני בטוחה שאם יהיה מישהו שיעיז להגיד משהו את מייד שולפת מתוכך את תכונות אמא אווזה יחד
עם תכונות "גבריות" כמו כריזמה, כוח פיזי, חכמה עם צורך להפגין אותה
מולד רק אצל בנות?
בוודאי שלא! התייחסתי לבנות כי זה הדף וגם הדוגמה של מונו היתה על בת.
חוצמזה בהחלט יש הבדל לאופן שבו הסביבה מגיבה לצורך המולד של הבן או הבת. בד"כ משטרת המיגדר תעודד את הבן או הבת לישר קו לפי הקונסנזוס.
לסדר גבות ואוטוטו למרוח קרמים ולהתאפר
אני לא בעד להיכנע באופן גורף לתכתיבים אופנתיים לגברים/נשים. אבל להבדיל מחלק פה באתר אני לא נגד כל הדברים האלה באופן גורף. הכל שאלה של מינונים.
הכל שאלה של מינונים.
לגמרי!
בנות ובנים אוהבים לשחק גדולים ולכן לפעמים דוחפים את הרגלים לנעליים של אמא או אבא ומתהלכים בהן למרות שזה לא נוח. מתוך הצורך הזה בחיקוי בא גם הצורך להתאפר ובהחלט אפשר להגיד לילדים שלכל גיל יש דברים המתאימים לו. ברור שהם לא ינהגו במכונית - לכל היותר ישבו ליד ההגה וישמיעו קולות רעש (אני מתייחסת לגילים הצעירים) וכמו שברור להם שמכונית עדיין לא בשבילם כך גם האיפור. את האיפור אפשר לשמור לפורים... לא צריך לחשוש לשים גבולות, לילדים יש צורך לדעת מה הם הגבולות.
אצלנו נוהגים להעביר בגדים מילדים גדולים לילדים קטנים אבל
גם קונים בגדים חדשים לקטנים והם דווקא מתגאים בבגדים שהיו קודם של גדולים מהם שהיו בשבילם מושא להערצה.
אפשר להתקשט גם בלי להתאפר ולמרוט גבות לילדות נראה לי מיותר לחלוטין - גם זה שייך לדברים שצריך להיות ברור שיש לדחות אותם לפחות עד גיל ביה"ס התיכון.
מונו_נוקי כתבה למעלה על חברה שלה:
"אולי אני לא רזה כשלד, אבל אני אסטטית מאד ויש לי פנים יפות" - היא חושבת על מה יפה וטוב אצלה ואיך להדגיש אותו
לא הסכמתי, אבל דילגתי. מותר.
היום קראתי את דברי בשמת בדף
נשים_לבושות_באופן_טבעי, ושני הטקסטים התקשרו כל כך. הנה, תראו:
אני אשה, אני חיה, אני קיימת, אני זורמת, אני נהנית לחיות, אני נהנית מזה שיש לי גוף, אני אוהבת כל חלק בי בלי קשר לשום שיפוט שלו, אך ורק מפני שהוא קיים והוא אני
כי החברה של
מונו_נוקי כן עסוקה בשיפוט, כן מקבלת אותו ואת הסטנדרטים שהוא מייצג, ואילו במצב ה'נכון' רצוי היה להשאיר אותם מאחור, לא להימדד בכלים האלו כשמדובר בקשר שלי עם הגוף-שהוא-אני. לא ככה?
<הם הרי ברורים מאליהם, הדברים האלו, ובכל זאת מצאתי לנכון להגיד אותם עוד פעם כאן>
תשובה מהבימה שקראתי
מתוכה
"לשמוע מה הוא חושב על האזניים,מה מפריע לו בהן, האם הוא מכיר כל מיני סוגי אזניים? האם הוא בכלל זוכר אזניים של מישהו אחר - מה הוא כן אוהב באזניים שלו ומה הוא יכול לעשות איתן? האם זה הצורה החיצונית של האזניים משפיעה על הדברים הללו?
הרעיון הוא לעזור לו להרחיב את הפרספקטיבה שלו - על עצמו,על האופן שבו הוא תופס אנשים אחרים, על האופן שבו אחרים תופסים אותו - תוכלי לשתף אותו בדרך שבה את התייחסת לאזניים שלך בתקופות שונות בחיים שלך... מכיוון שקבלה עצמית היא תהליך,תהליך שמחייב אותנו להיות בקשר עם מחשבות שיש לנו על עצמנו,משפטים אשר מתייחסים לפרשנות שלנו את מציאות חיינו- וכדי לעזור לילדים להרגיש בטוחים בעצמם ולקבל את עצמם כאנשים שלמים שלא צריכים להיות משועבדים לאשליית המושלמות - אני מאמינה שכדאי לעזור להם להבין את האופן שבו המשפטים הללו פועלים עליהם - לאט לאט ולא ממקום של נאום אלא ממקום של שיחה. "
רואה כל הזמן סביבי איך מעודדים את הבנות להיות בנות - יפות, מטופחות, מתענינות בבגדים (
פלונית_אחרת?)
חייבת לשתף בקטע שהתגלה לי לפתע בספר שהבת שלי בחרה בספריה. הספר נקרא "כל הפיות שבעולם", ואני מודה שבגלל שמיהרתי קצת לא בדקתי על מה הספר לפני שלקחנו אותו.
הקטע שבגללו אני כותבת ממליץ (תוך כדי פירוט כל האביזרים והדברים שדרושים לסיפורי אגדות) על קרם לחות שמחולל את הפלא הבא:
"יעניק לנסיכות שביניכן מראה חלק וגמיש עד שהנסיך שלכן יגיע. אנו מבטיחות שעם הקרם שלנו לא תיראו מבוגרות אפילו ביום אחד מהגיל שלכן ברגע שבו נרדמתן" .
אתן הבנתן את זה, נסיכות בנות חמש וחצי? אם אתן כבר נרדמות למאה שנה, אז תדאגו לשים קרם הזנה לפני זה, כדי שלא יהיו בושות כשהנסיך יגיע...
יש לי בת בת שמונה וחצי, שפתאום החליטה שהיא נורא שמנה והיא לא רוצה לצאת מהבית.
אתמול בערב היא ממש בכתה ביגלל זה, כי יצאו לה קצת סימני מתיחה קטנים בצידי הבטן, ובעלי אמר לה שזה קורה כשמשמינים מהר...
קרה פעמים ספורות שילדים אחרים קראו לה שמנה. זה היה מזמן, אבל נחרט בזיכרונה.
למרות זאת הימשיכה ללכת זקוף ולעיתים אף עם חולצות בטן.
יש לה בטן עגלגלה, אבל היא לא ממש שמנה. היא גם לא דקה, לעומת זאת.
בבית מעולם לא אמרנו לה שהיא שמנה, כמובן.
אבא שלה, בעלי, נחשב לשמן ומרגיש שמן. יש לו ממש תסביך ילדות מזה.
אני לא נחשבת לשמנה.
אנחנו רוצים להנחות אותה לתזונה נכונה בלי לגרום לה לחוש שמנה ומכוערת.
בעלי אמר לה שאולי יהיה נכון להוריד בכמויות של האוכל, והיא קיבלה את זה.
מאוד מתסכל לראות את הבת היפה והמקסימה שלי כבר שבויה במוסכמות דימוי בגוף המעוותות.
וזאת, כשאנחנו בכלל בחינוך ביתי. מה שמראה שאפילו אם לא הולכים לבית הספר הכל חודר.
בעלי אמר לה שזה קורה כשמשמינים מהר
בעלי אמר לה שאולי יהיה נכון להוריד בכמויות של האוכל
אבא שלה, בעלי, נחשב לשמן ומרגיש שמן. יש לו ממש תסביך ילדות מזה.
ממה שכתבת משתמע שאולי אבא שלה הוא זה שגורם לה להרגיש שמנה. אם יש לו תסביך מזה, מאד סביר שאולי גם באופן לא מודע הוא מעביר לה את המסר ששמן זה לא טוב, שהיא אוכלת יותר מדי, או משהו כזה.
אם יש משהו במה שכתבתי- זו כמובן השערה פראית בלבד- אולי כדאי לך לשוחח עם בעלך ולהבהיר לשניכם מה המסרים המודעים והלא מודעים שהוא מעביר לבתכם (ולילדים האחרים כמובן), ומה כדאי לעשות בנדון.
בתור מישהי שבעצמה היתה (ונשארה) ילדה עגלגלה משהו, לדעתי הדרך הטובה ביותר להנחות ילד לתזונה נכונה בלי תסביכים היא להחזיק בבית רק אוכל בריא ומזין, בלי להטיל הגבלות. כל הגבלה שתטילו עליה, גם אם בשיתוף פעולה שלה, עלולה להתגלות כחרב פיפיות- ואני מדברת מנסיון.
חוץ מזה כדאי לעודד אותה לעסוק בפעילות גופנית- זה בריא לכל ילד בכל משקל.
לדעתי זו טעות ליצור התניה בין כמות אוכל לבין השמנה. כל עוד לא מדובר בילדה עם עודף משקל פתולוגי (וממה שאת כותבת היא נשמעת לחלוטין בתחום הנורמה) מה שקובע זה מה אוכלים, לא כמה. נכון שיש מזונות שכדאי לאכול מהם במשורה, כמו ממתקים, מזונות מעובדים ושאר ג'אנק, אבל זה נכון לכולם- לא רק לאנשים עם עודף משקל.
זה יכול לפעמים להיות מצחיק דימוי הגוף הזה.
אני הייתי רזה כמו מקל בילדותי, אמרו לאמא שלי להאכיל אותי, ורק בגיל 18 הבנתי שלא מוכרחים לגמור מהצלחת...
בינתיים זרמו מים רבים בירדן, אני כבר לא רזונת (בכלל), אבל איכשהו נשאר לי תקוע הדימוי הזה שלי כדקיקה ורזה.
כל פעם שאני מגלה שזה לא בדיוק ככה (כשאני מודדת בגדים ענקיים שלא עולים עלי...) אני ממש ובאמת מופתעת!!
אבל איך זה יכול להיות?????!
והנה איך אנחנו מקבעת את דימוי הגוף |חיוך עצוב|
ראו מה בבסיס הדיון ב
דיאטה_דחוף?, לא בריאות כי אם מראה ואי קבלתו.
סתם,
מעציב
דרך הדף
לרצות_מספיק_לרזות, שעלה ב-
מה_חדש, התגלגלתי לקרוא
סקירה על ספרה של סוזי אורבך
Fat is a Feminist Issue, ושם מצאתי כמה תובנות שאני רוצה לזכור ולנצור:
המגוון הצר - תרתי משמע - של דימויי היופי הנשי בטלוויזיה לא היה משפיע עד כדי כך על תפישות הגוף של ילדות, נערות ונשים, אם אמהות לא היו מעבירות את התפישות האלה לבנותיהן. הרי לפי התיאוריה הפסיכולוגית, דפוסי ההתנהגות והזהות האנושית מעוצבים בקשר שבין האם (או הדמות האמהית) לבין התינוקת שלה. אורבך אומרת שדיאטות ההרזיה לילדות הן הגרסה המערבית המודרנית לסד שאמהות סיניות שמו על כפות הרגליים של בנותיהן. "אמהות סיניות מכאיבות לילדות שלהן ומאמינות שזו הדרך היחידה להבטיח שהן יתקבלו בחברה. כך נוהגות כיום אמהות מערביות כלפי ילדותיהן בכל הקשור לממדי גופן".
אורבך, בת 54, אומרת שזה לא היה כך בדור של אמא שלה. "אמהות מעולם לא נחשפו להפצצה מאסיווית כזאת של דימויי יופי וגוף מעוותים". דור האמהות של היום - בנות 30 ו-40 - סובל יותר מדורות קודמים מעריצות הרזון והוא מעביר מסרים קשים יותר לבנות הדורות הבאים. "אמהות מפסיקות להניק את הבנות שלהן מוקדם מכפי שהן נוהגות עם הבנים. הן שמחות לגלות תיאבון בריא אצל הבן, ומפגינות דאגה לנוכח תיאבון בריא של הבת". ובו בזמן רוב האמהות מתעסקות כל העת בגוף שלהן, שונאות אותו, מטפלות בו, נלחמות בו. הילדות לומדות ש"להיות אשה זה להיות עם גוף בעייתי". האמהות מעניקות לבנות שלהן במתנה "חיים שלמים של אובססיה עם הגוף ויחס בעייתי וסבוך לאוכל".
אתמול הייתה הוכחה חיה ועוד מחוייכת בכתבה שאילנה דיין עשתה בעובדה
הראו אימהות עם ילדות בנות 10 בחדר כושר מעודדות אותן לשרוף עוד קלריות בכדי להקטין היקיפים
מ ז ע ז ע
אויש
בזמן שיבשו אותי על הקו במוקד קופ"ח שוטטתי באתר והגעתי לפורום(לא יודעת איך) וראיתי את
ההודעה הבאה
שלום רב.
אני בת 16 וחצי ואני רוצה לעבור שינוי בהמון מקומות בגופי
*הרמת חזה וסילוק עודפי העור שמסביבו בעקבות הרזייה דראסטית שעברתי
*הרמת עפעפיים-הן מאוד נפולות
*מתיחה באיזור הלחיים ויישור קמטי ההבעה
*ברצוני גם ל`שפץ` את כל איזור עיניי שנראה כמו מת..
למתוח את העור שמסביבן,להסיר את הקמטים ואת העיגולים השחורים שמסביבן
בקיצור הרבה עבודה..אני מאוד צעירה ורוצה שגם מראה פניי יראה כך
(ושדיי..)
ניתן לעשות הכל ביחד?
ומאיזה גיל?
אני מאוד מיואשת..
תודה גלית.
בתור אחת שלא מצליחה להשתחרר מפסיכוזות הדיאטה (כל הזמן שומרת ושמחה על כל קילו שנושר במאמץ...) ועשתה חצי תיקון ע"י החתונה עם
י_צברי? שבעל עודף משקל שמאוד טוב לי איתו (החיבוק הרך והמגונן שווה הכל...), אני מאמינה שלא יהיו לי בנות (יש לי 3 בנים) עד שלא אצליח להשתחרר ולא ארעיל את נפשה הרכה של בתי בהבלי הרזון הנשי...
לא בטוחה שזה הדף המתאים
לקישור הזה - אתם מוזמנים להעביר למקום הולם:
ידיעה מעניינת מהארץ
, על כך שבספרד הבובות בחלון הראווה עומדות להשמין עד מידה 38, כדי לעזור במאבק נגד אנורקסיה. מעולם לא עלה על דעתי שהן במידה 36 או 34. הו, תמימות קדושה...
מתי אצלנו?
בתי בת 3 ,עסוקה מאד באיך היא נראית. מוכנה רק לגרביונים ושמלות,נעלי לכה ורדרדות כשהלכנו לקנות בחנות נעליים,היו הבחירה שלה. הקושי שלי הוא, איך להיות איתה בהנאה וההתרגשות שלה ולא להבהל ממשפטים כגון "אין לי שיער יפה(יש לה שיער מקסים ,חום,תלתלים) רק שיער בולדיניהוא יפה..", או תשובה שלה לשאלה שלי על חברה שלה מהגן "אני לא שיחקתי עם לילו היום כי היא לא היתה יפיפיה רק איה וגולי היו לבושות יפה.." . ואנחנו האמהות שלה,חמודות,שמנמנות וכאלו עם ג'ינס וטריקו לא מבינות מאיפה זה הגיע אלינו?
איך להתייחס?
בהכלה, באהבה, בכבוד לבחירה שלה.
באותו זמן לבדוק איפה האימהות-אתן מתעסקות במראה שלכן בצורה שיפוטית
לעודד את תפקוד הגוף. לעודד את השיער על הבריאות שבו, את העור על החלמתו וכולי.גם את שלך לא רק את שלה.
תרומתי הצנועה:
בחורה שהיתה מיס-משהו, וכתבה ספר העוסק ב"מה תעשית הפרסום והאופנה עושה כדי שנאמין שאנחנו פגומות ומעוותות" וב"איך נראות נשים אמיתיות".
1.כשהייתי בת 16, אחרי תקופות של ספירות קלוריות וכדומה, כתבתי לי פתק: "אני רוצה להיות שמנה ומאושרת" וזה הזכיר לי שאני מעדיפה להרגיש נוח עם הגוף שלי מאשר להתעסק בכמות הקילוגרמים שבו. אמנם לקח לי זמן להגיע לתחושת הנינוחות, אבל זה התחיל שם. (ורקדתי!!)
ובאמת המשקל שלי יציב פחות או יותר למעט ההריון ואחריו.
- יש לי אחיינית נשית ועגלגלה, לא שמנה ולא רזה , יפיפיה שאוהבת את הגוף שלה בצורה שלמה וטבעית, אוהבת לאכול בצורה בריאה ושמחה ומשדרת יופי ונשיות שאפשר רק להנות מהם. כמובן שהיא נאהבת על ידי סביבתה כולל הגבר בחייה.
- מרגע שהבנתי שאני יכולה להיות נאהבת ונחשקת על ידי גבר גם כששערותי נשארות בטבעיות על גופי חדל הצורך להסיר אותן להיות.
לגבי ההרצאה killing us softly נראה שהמרצה לא מעודכנת עד הסוף במה שקורה היום. דימוי גוף בעייתי זה משהו שהולך והופך להיות נחלת הכלל. כמעט ואין אנשים היום שחושבים שהם נראים בסדר, ושאיך שהגוף שלהם נראה לא מציק להם לפחות כמה פעמים ביום. אני מדברת על אנשים צעירים- החל מגילאי העשרה, בנים ובנות, גברים ונשים. נכון שאצל נשים המצב יותר גרוע. אבל ברור גם לכל גבר צעיר בחברה שלנו איך בדיוק הוא אמור להראות, כמה שיער צריך להיות לו ואיפה, איך אמורים להראות השרירים שלו, האף שלו (יותר ויותר גברים עושים ניתוח פלסטי באף!) מה אמור להיות הגובה שלו, וגם - אף על פי שעשו מזה שם צחוקים- באיזה אורך, זווית והיקף אמור להיות הזין שלו.
אז לא, זה לא הרבה יותר קל להיות גבר. למען האמת, זה הולך ונהיה קשה ומתסכל יותר ויותר.
קראתי את הדף הזה והתעצבתי. חשבתי שנשות באופן טבעי לא מורידות שיער. הרי זה לחלוטין לא טבעי. והנשים פה בוחרות בכל כך הרבה בחירות נונקונפורמיסטיות. אז דווקא בנושא הזה להיכנע לחברות שמרוויחות מכך כסף, ועוד להעביר לבנות מסר שלילי ושוביניסטי?
פשוט רוצה לשתף בעצב שלי ובאכזבה.
אוי נו, לא צריך להתעצב. בואי תנסי לראות את זה ככה: נשות באופן טבעי (הקבוצה ההומוגנית הזו) נהנות לעשות מה שעושה להן נעים, גם כשמדובר בבחירה שכבר מזמן הוגדרה כלא טבעית, חוטאת לטבע הנשי, שוביניסטית ומאמללת.
הן, נשות באופן טבעי, יודעות שלא משנה מה הוא צו האופנה כרגע, להיות טבעית, מחוייטת, גברית, עקרת בית, אם
להן מתחשקות רגליים חלקות כמו של כ%$ית- על, הן תבצענה מה שיעלה על רוחן כדי להשיג את התחושה הנחשקת. זה גם אגב מסר חשוב שהן מעבירות לבנותיהן: ממי, תהיי קשובה לעצמך. תלמדי לעשות מה שאת רוצה. תמיד יהיה מי שיתאכזב יתעצב או ינסה להוריד אותך מהדרך בה בחרת, ולא מעט יטענו טיעונים נכונים וצודקים. האופן הטבעי שלך בתי האהובה, לא יכול להיות מותאם לאופניהם הטבעיים הרבים של האחרים. ככה זה.
ענת- כל מילה, תודה!
אה, וחוצמזה, אין באמת חיה כזו:
נשות באופן טבעי
מצטערת, אבל פשוט לא יכולה להסתכל על זה כך. כי החשק להיות חלקה מבחינתי אנלוגי לחשק לאכול ג'אנק פוד. אולי האמהות שמלמדות להקשיב לעצמן תלמדנה את בנותיהן שאם מתחשק להן ג'אנק פוד אז שתאכלנה ג'אנק פוד כאוות נפשותיהן?
אני נזכרת בשיחה שהייתה לי עם מישהי מזמן, לפני שנים. המישהי הייתה ילדה-נערה, ועוד לא צמחו לה שערות. ושאלתי אותה מה היא תעשה כיצמחו לה שערות בבתי השחי. והיא אמרה שהיא תבקש מאמא שלה שתעזור לה להסיר אותן, כי זה מגעיל. זה מסר שנשים לא שלמות כמו שהן, הן צריכות לשנות את עצמן כדי להתאים את עצמן לחברה השוביניסטית, שמנסה לעשות מנשים ילדות.
ואולי הן קבוצה מוגדרת היטב של נשות באופן, אבל בשמת היא לחלוטין אשץ באופן, ואחת מאושיות האתר. ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?
אם נשות באופן טבעי, שיכלו לעשות מעשה ולגדל ילדות בסביבה בה לא מסירים שיער, ויש להן קהילה של חינוך ביתי שיכולה לתמוך במהלך, לא עושות זאת, אז מה הסיכוי שתגדלנה ילדות ונערות שתרגשנה מספיק בטוחות בעצמן כדי לא להסיר שיער?
אבל בשביל לגדל נערות שלא מסירות שיער, את צריכה קודם לא להסיר שיער בעצמך. ובזה את הופכת את עצמך לסמל של מאבק כל הזמן, בצורה מתישה ביותר. ומכיוון שגם ככה את אישה ובחברה שלנו כל הזמן מסתכלים עלייך בצורה כזו או אחרת, הרי שהדבר האחרון שבא לך לעשות הוא שיסתכלו עלייך אפילו עוד יותר ובעוד יותר שיפוט. ומכיוון שאת יודעת שאת לא בנויה לזה ואת לא סמל של מאבק, אלא כולה בן אדם, את נמנעת. ויש בזה שקט שאני מקווה שאני אוכל להעביר לבתי העתידית - אי אפשר להילחם בכל החזיתות כל הזמן, לפעמים עדיף להשלים עם מצב שהוא לא משהו-משהו מתוך בחירה מודעת..
זה כל הסיפור. (היו לי הרבה ויכוחים עם עצמי בעניין.) ואם לך בת_אש?, יש אנרגיות מספיקות בשביל זה - תבורכי. אני מורידה את הכובע בפנייך.
ולגדל ילדות בסביבה בה לא מסירים שיער, ויש להן קהילה של חינוך ביתי שיכולה לתמוך במהלך
איפה יש סביבה/קהילה כזו? כל אחת פה גרה במקום אחר...
מצטערת, אבל פשוט לא יכולה להסתכל על זה כך. כי החשק להיות חלקה מבחינתי אנלוגי לחשק לאכול ג'אנק פוד.
זו הקבלה שאת עושה, וזו זכותך. אני מצדי אוהבת להגיד לילדיי שממתקים זה לא בריא לגוף ומחליש אותו, אבל כן משמח את הנשמה ואת הפה לפעמים, ולכן באופן מוזר זה כן מחזק. והכל עניין של מידה, וגם, את יודעת מה? זה גם עניין של תקופות. אני לא מכירה אשה שחיה עם קיבעון ביחס לגוף שלה. שאצלה זה תמיד "אף פעם לא זה", וההוא תמיד "כן זה"...יש תקופות שאכילת בשר מרגישה כמו חטא לגוף. יש תקופות שזה בדיוק הדבר שמחזיר אשה לחיים, ליצירתיות וליצר. יש תקופות שלגדל שיער על הרגליים, או להיות קרחת על הראש, זה בדיוק מה שנחוץ ורצוי לאשה מסויימת בזמן המסויים הזה בחייה. יש תקופות שלגלח שיער בבית השחי ולשים דאודורנט זה מרגיש מאוד נקי ונעים, ויש תקופות שבדיוק ההפך, שיער בית שחי ובלי שום טיפול בזיעה, מרגיש לאשה הכי בריא, והכי פחות מסריח, ומביא לאיזון.
הצורך להתקבע על "עיקרון נצח" ולצפות שישרת אותנו נאמנה לכל החיים (או שבעצם, אנחנו נשרת אותו כל החיים...) מוליד מצב בו את חיה בסוג של _ מאבק כל הזמן, בצורה מתישה ביותר._ כמו שמיכל כתבה, כי הצרכים שלנו משתנים.
ובקשר לבשמת.. (אני פשוט לא יכולה להתאפק נא לא לקחת אותי ברצינות
) , לדעתי, ובמיוחד בהיותה אושיות וארזים, אם היא לא הייתה מורידה שערות ברגליים האש הייתה מתפשטת יותר במהירות, כך שמבחינתה זה בהחלט אקט קהילתי פילנתרופי ודוגמה מצויינת לאזרחות טובה. במיוחד בפארק הירדן.
אבל בשביל לגדל נערות שלא מסירות שיער, את צריכה קודם לא להסיר שיער בעצמך
מספרת על עצמי, כדי להרחיב את הדיון -
כשהייתי ילדה ולאחר מכן נערה ראיתי תמיד את אמא שלי מסירה שערות מהרגליים (אצלנו היה רגיל שהבנות רואות את אמא מתקלחת). עד אמצע שנות העשרים שלי זה לא היה משהו שהיה לי חשוב בכלל, כאילו לא קשור אלי. זו עושה כך וזו עושה כך. אחותי הקטנה יותר התחילה להוריד שיערות ברגע שאמא שלי הרשתה (משהו- עשרה) אחותי הצעירה ביותר ניסתה להתחיל כבר בגיל 5...
איפשהו בין גיל 18-25 גם אני ניסיתי לגלח את השיער בכל מיני מקומות. היו מקומות שזה נתן לי הרגשה טובה, והיו מקומות שפעם אחת הספיקה להבין שטוב לי גם עם שיער. מאז יש מקומות שאני מגלחת ויש מקומות שלא. יש גם תקופות שמתאים לי יותר, ויש כאלה שפחות (דווקא בקיץ מתאים לי יותר שיער מאשר בחורף, אין בזה חוקים. אולי השנה יהיה אחרת).
אף פעם לא הרגשתי "לא בסדר", או שאמא שלי לוחצת עלי, או מראה לי מודל מסוים. אני חושבת שהתמונה הרבה יותר מורכבת מאשר אם אמא שלך הורידה או לא. אמא שלי שידרה לי תמיד "תעשי מה שנוח לך, את בסדר גמור איך שאת". זהו. מספיק. היא לא קנתה לי סכין גילוח והיא לא לא-קנתה לי. היא פשוט היתה שם בשבילי לא משנה מה אבחר.
עכשיו אני מגדלת בנים שרואים שערות, ברגליים, בבית שחי, שפם, ולפעמים לא רואים. מה הם לומדים מזה? שהם בסדר גמור ששערות זה רק מרכיב אחד של אשה, לפעמים נמצא, לפעמים לא. לא עניין גדול.
<אבל אם הבן שלי בקש ממני לשים לק " כמו אמא של", מה זה אומר?>
אמא שלי שידרה לי תמיד "תעשי מה שנוח לך, את בסדר גמור איך שאת". זהו. מספיק. היא אל קנתה לי סכין גילוח והיא לא לא-קנתה לי.
גריינתי.
פתאום ראיתי ששתינו גריינו מאותה ההודעה !
החלטתי להשאיר. למשפטים שווים יש מספיק מקום.
שמחה שריגשתי
מצטערת, אבל פשוט לא יכולה להסתכל על זה כך. כי החשק להיות חלקה מבחינתי אנלוגי לחשק לאכול ג'אנק פוד.
אבל להוריד או לא להוריד שערות זה עניין אסתטי לא מזיק לגוף, לעומת ג'אנק פוד שהוא כן מזיק.
להוריד שערות זה לפעמים בכלל לא עניין אסטתי אלא עניין של נוחות.
כמו שאנשים מגלחים זקנים, מסתפרים קצר - כל מה שהטבע לא התכוון אבל המוח האנושי המציא כדי לאוור קצת את הגוף...
נכון שיש עניין שוביניסטי לא מבוטל בציפייה מנשים להסיר שיער, אני לא מתעלמת מזה חס וחלילה
אבל זה עדיין לא אומר שכל מי שמסירה שיער עושה זאת מהמניע של "מה יחשבו עלי" או בגלל ש"זה נראה מגעיל".
ובכלל, לאחרונה אופנת הסרת השיער מהגוף הגיעה גם לגברים (אם כי לא באופן כפייתי וטורדני כמו לנשים)
אז ככה שמתחילה להיות כאן (כמו באופנת הרזון או צביעת השיער) ציפייה תרבותית משני המינים לטפח את עצמם לדעת
נשות באופן טבעי (הקבוצה ההומוגנית הזו
הצחקת אותי בקול רם
ואולי הן קבוצה מוגדרת היטב של נשות באופן, אבל בשמת היא לחלוטין אשת באופן, ואחת מאושיות האתר. ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?
תעשי לי טובה ואל תהפכי אותי בלי לשאול אותי לאיזו דמות מופת מושלמת
אני כמו שאני.
כמו שענת אומרת, לפעמים מורידה, לפעמים מגדלת.
מגזינים עם תמונות מרוטשות אין כאן.
עכשיו אני מגדלת בנים שרואים שערות, ברגליים, בבית שחי, שפם, ולפעמים לא רואים. מה הם לומדים מזה?
לא מזמן גילחתי את הרגליים לכבוד איזה אירוע עם שמלה. הבן פתאום הבחין ברגליים החלקות, ושאל באכזבה למה פתאום אין לי שערות ברגליים. "אמא, זה היה יותר יפה עם שערות".
נחת. רק נחת
אה, אבל בת ה-14 אמרה שכל החברות שלה כבר מורידות שערות מזמן ולא נעים לה להיות היחידה יוצאת הדופן.
מה אני אגיד? לא הכל קשור לאמא.
יש לה אמא שלא מתאפרת והילדה אוהבת לק. אה, גם הילד אוהב. היא שמה לשניהם... (פעם בכמה שבועות או חודשים).
ככה זה בחינוך הביתי.
אמרתי לה את דעתי, שהלק הורס את הציפורניים. אז רק דבר אחד אני מבקשת: לפחות להשתדל לא להשתמש באצטון. שיירד באופן טבעי. שיהיה רק חצי נזק. כי הסברתי לשניהם שכל הדברים האלה גורמים נזק לציפורניים ומי יודע מה מזה חודר לגוף, אז בזהירות.
מניין הגיע רעיון הלק? אין לי מושג. אולי מהחברות במקהלה. אבל עובדה שרבות מהן גם מתאפרות ובתי לא מעוניינת.
מה שאומר שקודם כל הילדים שלנו הם לא עותקים שלנו, וגם לא של אף אחד אחר.
הם רואים דברים מסביב.
חלק מהם הם מאמצים, חלק לא.
בת ה-14 רוצה שאלמד אותה לגלח
בשמת,
הייתי מייעצת לבתך לא לגלח.
קחי אותה ״שם לחדר מאחורה איפה הנשים
מצקצקות- מסכנה זותי ככה עשה לה?״
(טוב זה מזכרון, סליחה אם אני מחרבת).
או קחי אותה לצ׳כונה של סבא ל״מכון לאסתטיקה״ שם לובשים חלוק ושמים דיסק של מדיטציה ונרות מבושמים ולוקחים פי 4 על שעווה ורודה מחומרים טבעיים ״יבוא אישי מפאריז״.
או אם את רוצה אני יכולה להמליץ לך על המורטת העמוסה לעייפה שלי. (נו, כבר חודש אני לא משיגה תור ביום ששי אחרת רגליי לא היו שעירות ככה עכשיו).
יש גם את אופצית האפילדי/סופט אנד איזי
ודומיו. יש גם לייזר.
אבל חאראם, תשכנעי את הילדה לא לגלח!
למה?
תסבירי.
למרוט זה זוועת אלוהים!
(את חושבת שאם היא תעבור את הסיוט הזה אז היא תשתכנע לגדל?)
רק נחת מקסים
את חושבת שאם היא תעבור את הסיוט הזה אז היא תשתכנע לגדל?
מה, לא הבנת שאני מאותן מוקצות, שמאד מחבבות רגליים חלקות?
(שיט, אני ממש לא חלקה עכשיו).
למרוט זה ממש לא סיוט ה׳!
טוב, לילדה בת 14- בפעמים הראשונות- אולי.
אבל, עם הזמן זה מפסיק לכאוב. ל ג מ ר י.
אחרי גילוח, השיער צומח מהר וקוצני.
גילוח מחזק את השיער.
המריטה בעזרת שעווה, מחלישה עם השנים את שורש השערה וקצב הצמיחה איטי בהרבה!
בגילוח נחתכים.
שוב ושוב ושוב.
הקוסמטיקאית שלי טוענת-
(אני נוטה להסכים, אבל כ״כ מזמן לא גילחתי, שאני כבר לא זוכרת בוודאות)-
שתופעת לוואי שכיחה לגילוח זה שערות שנלכדות מתחת לעור ,ויוצרות פצעונים.
בקיצור, לדעתי לא כדאי שתתחיל עם גילוח.
אמא של טוסיק, אני חולקת עלייך...
שעווה זה כואב, בטח בפעמים הראשונות, ולכן לטעמי בדיוק מעביר את המסר שבשביל להיות מטופחת ויפה צריך לסבול.
לעומת זאת גילוח זה קל וזריז ולא כואב כלל - ובטוח לא ישאיר טראומה, מה ששעווה כן עלולה לעשות, ולכן לא מתאימה לגיל 14 לדעתי.
היא תמיד תוכל לבחור להתחיל בשעווה כשתהיה יותר מבוגרת, אם תרצה בכך מאוד.
לגבי פצעונים - דווקא שעווה יכולה לעשות את זה לבעלות עור רגיש, כי העור ממש נמתח בחוזקה, ואילו עם גילוח לא חוויתי אף פעם שום בעיה, זו פעולה חיצונית, על פני העור, לא חודרת לשכבות הפנימיות.
שעווה זה כואב, וגם צריך לחכות המון זמן עד שהשיער מספיק ארוך , וזה גם סיפור חם ומלכלך, עם כוויות לפעמים כשאין סבלנות, צריך נורא לארגן את הסביבה- רצועות בד וסיר מים חמים וכל זה...אוף כמה עבודה, כשעושים לבד אני מתכוונת. גם תמיד נדמה לי שזה מושך את הורידים החוצה. והתופעה של שערות נלכדות קורית גם משעווה אצל מי שיש לה נטיה כזאת. אבל הייתי נאמנה לתאוריית השיער המתדלל עם השנים, ועכשיו אחרי כך וכך עשורי עינוי אני נאלצת לדווח שלא דליל ולא נעליים. מסתבר שגם זה (כמה מפתיע) משתנה מאשה לאשה, וכל אחת מגיבה אחרת לכל שיטה, ויש נשים שבאמת התמעט להן השיער מאוד בעקבות מריטה.
למרוט זה ממש לא סיוט ה׳!
טוב, לילדה בת 14- בפעמים הראשונות- אולי.
אבל, עם הזמן זה מפסיק לכאוב. ל ג מ ר י.
אחרי גילוח, השיער צומח מהר וקוצני.
גילוח מחזק את השיער.
אוי אוי אוי כמה מיתוסים
אז ככה: אני בטח פי שתיים מבוגרת ממך. ואני יכולה להודיע לך חגיגית:
שלושים שנה לא גרמו לזה להפסיק לכאוב אצלי. מעולם לא הפסיק לכאוב. תופת. אפילו לא טיפה פחות.
השיער לא צומח מהר יותר או חזק יותר אחרי גילוח. השיער צומח באותו קצב. פשוט המריטה מוציאה יותר והגילוח רק מוריד את השיכבה הכי עליונה, אז רואים יותר מהר את השיער שצומח.
שתופעת לוואי שכיחה לגילוח זה שערות שנלכדות מתחת לעור ,ויוצרות פצעונים
מאז שהפסקתי לחלוטין שעווה, לגמרי לגמרי, ואני רק מגלחת - אין יותר שערות שנלכדות מתחת לעור. שכחתי מהצרה הזאת עד שקראתי אותך
ולמה שיילכדו? זה בכלל לא הגיוני. רק במריטה מוציאים את השערה ממקומה מתחת לעור, וכך נוצרת הזדמנות לשערה לגדול בצורה מעוותת ולהילכד. בגילוח את נוגעת אך ורק במה שמעל לעור, שום דבר מתחת לא מושפע בשום צורה.
גם תמיד נדמה לי שזה מושך את הורידים החוצה
את לגמרי צודקת. יכולתי ממש להרגיש את זה, וזה מחמיר עם הגיל.
מסתבר שגם זה (כמה מפתיע) משתנה מאשה לאשה, וכל אחת מגיבה אחרת לכל שיטה, ויש נשים שבאמת התמעט להן השיער מאוד בעקבות מריטה.
או פשוט מירידה בהורמונים שאחראים על השערות ברגליים... (באמת, לא צחוק. זה הכל הורמונים ואם משתנה האיזון ההורמונלי אז יש שינוי בשערות, והוא קורה עם הגיל ולא בגלל השעווה).
טוב אני חייבת לרוץ אבל לא יכולה שלא להגיב ל:
אז ככה: אני בטח פי שתיים מבוגרת ממך
כבר היה דיון משעשע אצל
דג_חתול סביב נושא הגיל. אז, אני פיזרתי מוץ והצלחתי לבלבל כמעט את כולן. אמנם בתי עדיין רחוקה משלב המריטה והעיסוק עם שיער קשור יותר לחיות טורדניות שכן או לא באו לבקר, אבל נראה לי שאנו בערך באותו גיל.
בצעירותי התחלתי עם מריטה. היתה תקופה שגילחתי. אח״כ חזרתי למרוט ושנים כבר לא כואב לי. השיער הדלדל אבל עדיין מפגין נוכחות יפה. למזלי הוא בהיר לגמרי. אם הגיל אכן יביא התמעטות של השערות- זה מבורך, כי אני מדמיינת שמגיל מסויים העור הלא מתוח בירכיים מקשה על המריטה. איזה זוועות.
לפחות הדיון חזר להתמקד בנושאים חשובים וראויים - גילוח או מריטה,
במקום, שומו שמיים, הצעות חתרניות לייעור רגלי בנות ישראל.
יום טוב!
לפחות הדיון חזר להתמקד בנושאים חשובים וראויים - גילוח או מריטה
הצחקת אותי בקול רם! איזה דף מצחיק!
את מבינה שרבות מאיתנו פה ממילא עברו לגלח רק לכבוד אירועים מיוחדים, כמה פעמים בשנה, כן?
זה גם יותר אקולוגי
וזה עוד לפני שמזכירים את הפטנט
להארכת חייו של סכין הגילוח החד פעמי לנצח.
יש גם את אופצית האפילדי/סופט אנד איזי
הבת שלי ראתה אותי עושה לכבוד החגים (פעמיים עד ארבע בשנה), ונחרדה עד עמקי נשמתה.
הולכת בגאון עם שלל שערותיה לבית ספר, ולא מוכנה לסבול אפילו טיפת כאב בשביל אף אחד
שמא הייתי צריכה להציע לה גילוח? גם אני אמרתי לה שזה מגביר צמיחה וכו', כי זה מה שידעתי. בעצם בית שחי היא מגלחת כבר מזמן (שוב בלי קשר ממש ישיר אליי, אני כל החורף לא ובקיץ מדי פעם, בעיקר לטובת הבן זוג) אז מן הסתם האופציה הזו מוכרת לה..
לי לגמרי התמעטו השערות עם הגיל.
מיכל_בז
אבל בשביל לגדל נערות שלא מסירות שיער, את צריכה קודם לא להסיר שיער בעצמך. ובזה את הופכת את עצמך לסמל של מאבק כל הזמן, בצורה מתישה ביותר. ומכיוון שגם ככה את אישה ובחברה שלנו כל הזמן מסתכלים עלייך בצורה כזו או אחרת, הרי שהדבר האחרון שבא לך לעשות הוא שיסתכלו עלייך אפילו עוד יותר ובעוד יותר שיפוט. ומכיוון שאת יודעת שאת לא בנויה לזה ואת לא סמל של מאבק, אלא כולה בן אדם, את נמנעת. ויש בזה שקט שאני מקווה שאני אוכל להעביר לבתי העתידית - אי אפשר להילחם בכל החזיתות כל הזמן, לפעמים עדיף להשלים עם מצב שהוא לא משהו-משהו מתוך בחירה מודעת..
זה כל הסיפור. (היו לי הרבה ויכוחים עם עצמי בעניין.) ואם לך בת_אש??, יש אנרגיות מספיקות בשביל זה - תבורכי. אני מורידה את הכובע בפנייך
מיכל, וכדי לגדל ילדים בחינוך ביתי לא צריך להפוך לסמל של מאבק? וכדי להניק? תמיד תהיה את האחת שלא מניקה שתראה זאת כהתרסה, כמאבק.
למה, כשאני לא עושה כלום, מתנהגת בצורה הכי טבעית, אני "הופכת לסמל של מאבק"? אני לא נאבקת, אני פשוט חייה את החיים שלי. המסר שלהיות אני זה להיאבק לא טוב בהרבה מהמסר שאישה היא אובייקט מיני.
אני לא נאבקת באף אחד. אין מסביבי את האנרגיות האלו, והפלא ופלא, לא זכיתי כלל לתגובות שליליות. הרוב לא העירו כלל, וכמה נערות אמרו שהן מקנאות ביכולת שלי להתעלם מהלחץ החברתי.
לדעתי זה עניין של אנרגיה - אם את מאמינה שלא להסיר שערות זה להיות סמל למאבק - גם אלו שמסביבך יתייחסו עלייך כך. ואם אני לא מאמינה בזה, אז אנשים מסביב פשוט לא יתייחסו.
מצ'רה
ולגדל ילדות בסביבה בה לא מסירים שיער, ויש להן קהילה של חינוך ביתי שיכולה לתמוך במהלך
איפה יש סביבה/קהילה כזו? כל אחת פה גרה במקום אחר... _
מצ'רה, אמהות בחינוך ביתי מפגישות את ילדיהם על מנת שתהיה להם חברה. זו קהילה. יש כמות מוגבלת של אנשים שהם קבוצת הייחוס של האדם, שאדם משווה את עצמו עליהם, הקבוצה שהיא "אנחנו". וכמו שנשים דתיות בסביבה חילונית תלבשנה חצאיות ארוכות וחולצות שלושת רבע, ותרגשנה שייכות לקהילה שלהן - הקהילה הדתית, כך גם בנות לאמהות באופן (ואני מודעת שזו לא הקבוצה הכי הומוגנית בעולם. אם למישהי יש מושג טוב יותר - אשמח לאמץ אותו) אם תשוונה את עצמן לאמהותיהן שלא תסרנה את שערן, ולחברותיהן שחלקן גם הן בנות לאמהות באופניות, לא תרגשנה יוצאות דופן, לא תגשנה את הלחץ החברתי להוריד שיער.
ענת_ג
_מוליד מצב בו את חיה בסוג של _ מאבק כל הזמן, בצורה מתישה ביותר. כמו שמיכל כתבה, כי הצרכים שלנו משתנים. _
את על באמת לא שמה לב כמה מעוות הוא המצב בו זה שאני לא-עושה-שום-דבר מתפרש כמאבק? אני לא נאבקת! אני פשוט חייה.
אמא_נמרה אבל בשביל לגדל נערות שלא מסירות שיער, את צריכה קודם לא להסיר שיער בעצמך
מספרת על עצמי, כדי להרחיב את הדיון -
כשהייתי ילדה ולאחר מכן נערה ראיתי תמיד את אמא שלי מסירה שערות מהרגליים (אצלנו היה רגיל שהבנות רואות את אמא מתקלחת). עד אמצע שנות העשרים שלי זה לא היה משהו שהיה לי חשוב בכלל, כאילו לא קשור אלי. זו עושה כך וזו עושה כך. אחותי הקטנה יותר התחילה להוריד שיערות ברגע שאמא שלי הרשתה (משהו- עשרה) אחותי הצעירה ביותר ניסתה להתחיל כבר בגיל 5...
איפשהו בין גיל 18-25 גם אני ניסיתי לגלח את השיער בכל מיני מקומות. היו מקומות שזה נתן לי הרגשה טובה, והיו מקומות שפעם אחת הספיקה להבין שטוב לי גם עם שיער. מאז יש מקומות שאני מגלחת ויש מקומות שלא. יש גם תקופות שמתאים לי יותר, ויש כאלה שפחות (דווקא בקיץ מתאים לי יותר שיער מאשר בחורף, אין בזה חוקים. אולי השנה יהיה אחרת).
אף פעם לא הרגשתי "לא בסדר", או שאמא שלי לוחצת עלי, או מראה לי מודל מסוים. אני חושבת שהתמונה הרבה יותר מורכבת מאשר אם אמא שלך הורידה או לא. אמא שלי שידרה לי תמיד "תעשי מה שנוח לך, את בסדר גמור איך שאת". זהו. מספיק. היא לא קנתה לי סכין גילוח והיא לא לא-קנתה לי. היא פשוט היתה שם בשבילי לא משנה מה אבחר.
עכשיו אני מגדלת בנים שרואים שערות, ברגליים, בבית שחי, שפם, ולפעמים לא רואים. מה הם לומדים מזה? שהם בסדר גמור ששערות זה רק מרכיב אחד של אשה, לפעמים נמצא, לפעמים לא. לא עניין גדול.
<אבל אם הבן שלי בקש ממני לשים לק " כמו אמא של", מה זה אומר?>
אמא נמרה, הדוגמא שלך עוזרת לי מאוד :) אני משתמשת בה, כי אין לי דוגמא משלי.
את קלטת את המסר של אמא, של את טובה כמו שאת. אבל הדף הזה נפתח בדיוק משום שהעולם מסביב משדר את ההפך - את לא טובה כמו שאת, את צריכה לקנות את המוצרים X Y Z, והראות A B C, אחרת את מכוערת ולא סקסית ואישה לא נשית ולא ראויה לתשומת לב, ובכלל לכלום.
לו חיינו בעולם שהמסרים בו היו נייטרליים, הורים אוהבים עם דימוי גוף טוב היו מספיקים כדי לגדל ילדה בריאה בנפשה. אבל מסביב יש כל כך הרבה מסרים שליליים, שהמסרים מצב ההורים צריכים להיות חזקים במיוחד. ויש מספיק סיפורים על נערות שחלו באנורקסיה למרות שהיה להן בית תומך, כי המסרים בחוץ חזקים יותר.
המסר שלך יוכל לעמוד בזה שהחברים של הילדה שלך, או סתם אנשים ברחוב, יצחקו עליה כי היא לא הסירה שיער?
הילדה שלך, הנערה, היא עדיין לא אישה מבוגרת, היא פגיעה הרבה יותר. ויש בנות שתהייינה מספיק בטוחות בעצמן, ויש כאלו שאישור הסביבה חשוב להן יותר, והן עלולות לפגוע בעצמן כדי להראות יפות. ובמקרים כאלו, מספר של "תעשי מה שנוח לך" פשוט לא מספיק. כי אם "נוח לה" לא לאכול כדי לרזות?
בשמת_א
ואולי הן קבוצה מוגדרת היטב של נשות באופן, אבל בשמת היא לחלוטין אשת באופן, ואחת מאושיות האתר. ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?
תעשי לי טובה ואל תהפכי אותי בלי לשאול אותי לאיזו דמות מופת מושלמת
אני כמו שאני.
לא הפכתי אותך למושלמת. אין בנות חווה מושלמות. אבל אני מאמינה שאת דמות מופת. ובהחלט דוגמא לאישה ראויה להערצה :)
(התכוונתי לכתוב אין ולא הן)
אה, אבל בת ה-14 רוצה שאלמד אותה לגלח.
היא אמרה שכל החברות שלה כבר מורידות מזמן ולא נעים לה להיות היחידה יוצאת הדופן.
מה אני אגיד? לא הכל קשור לאמא.
ןזה בדיוק העניין! שלא הכל קשור לאמא, שיש מסביב סביבה, ושהבת שלך לא מרגישה בנוח כמו שהיא, ומרגישה שהיא צריכה לשנות משהו - לגלח שיער - כדי להיות בסדר, כדי שיהיה לה נעים. זו בדיוק המציאות השלילית שאני לא רוצה שתהיה. זו שכל כך קשה למנוע, כי המסרים של הסביבה חזקים מאוד.
_מניין הגיע רעיון הלק? אין לי מושג. אולי מהחברות במקהלה. אבל עובדה שרבות מהן גם מתאפרות ובתי לא מעוניינת.
מה שאומר שקודם כל הילדים שלנו הם לא עותקים שלנו, וגם לא של אף אחד אחר.
הם רואים דברים מסביב.
חלק מהם הם מאמצים, חלק לא. _
כמו שאת מתארת את זה, זה נשמער נייטרלי. כאילו הלחץ על הבנות לא חזק מהרבה מהלחץ על הבנים, כאילו לא שופטים את הבנות על מראן החיצוני הרבה יותר מהבנים, כאילו מה שהם מאמצים זה נייטרלי, ולא מודל יופי מעוות של נשים שנראות כמו ילדות קטנות. מה יקרה אם בפעם הבאה הבת שלך תגיד שהיא מרגישה לא בנוח כי היא לא עושה דיאטה, וכל החברות שלה כן?
את על באמת לא שמה לב כמה מעוות הוא המצב בו זה שאני לא-עושה-שום-דבר מתפרש כמאבק? אני לא נאבקת! אני פשוט חייה.
בת_האש?, התכוונתי כך:
אם הצרכים משתנים, והעקרונות נשארים, ולא מתגמשים בהתאם, אז נוצר מאבק. ואם מתחולל בתוכנו מאבק, הילדים בד"כ מודעים אליו גם אם נתאמץ מאוד להסתירו. (למשל, אם החלטת בשלב כלשהו שלהסתפר זה מנוגד לטבע, ושאם זה היה טבעי אז הטבע כבר היה משיל מאיתנו את השיער ועובדה שהוא לא עושה את זה, ואחרי שמונה שנים עם שיער עד הטוסיק את פתאום מתמלאת חשק להתרענן, ולהעיף ממך את סופח האנרגיות הזה, השק המלא חוויות הזה שנגרר איתך לכל מקום, ומה שמונע ממך תספורת הוא ההתנגדות העקרונית לתספורות, אז נוצר קונפליקט בתוכך.)
אם את חיה בשלום עם מה שאת רואה לנכון, וטוב לך וסבבה, אז איפה הבעיה? שנשים אחרות מורידות שערות?
ולא מודל יופי מעוות של נשים שנראות כמו ילדות קטנות. לקחת את זה לקיצוניות קצת. נשים מורידות שערות בין השאר כי הן נהנות ממגע הרבה יותר, כאשר עורן חלק.
מה אני אגיד? לא הכל קשור לאמא.
אלמלא הייתי מסתכנת בסקילה ועינויים קשים, הייתי מביאה כאן מובאות מחיי בנותיי, שלא מותירות ספק שלא הכל קשור לאמא.
בניגוד לחברותיי כאן אני לא כזאת אמיצה ואין לי רשות לספר עליהן כלום, אבל אני יכולה להגיד מפורשות, שאם נאהב את זה או לא, לילדים שלנו יש חשיבה ביקורתית, חשיבה עצמאית, חשיבה מפוכחת. הם לא הולכים ומעתיקים אותנו, כמו שכל כך פחדנו שיקרה כשהם היו פעוטות, וכל כך קיווינו שיקרה כשהם התחילו להתבגר. כמו שאמר לי המורה לנהיגה בעיר בה למדתי לנהוג: כאן החוק הוא בגדר המלצה. כך גם מה שאנחנו מראות להן. מראות מראות ופתאום טראח, יוצאות להן כנפיים וחבל לנו על הזמן, עם שערות בלי שערות, הן במפורש עושות מה שעולה על דעתן, ולא על דעתנו.
כאילו הלחץ על הבנות לא חזק מהרבה מהלחץ על הבנים
אבל זה בכל החברה.
זה לא יהיה תלוי בהתנהגות האישית שלי.
להיפך, יש מקומות שבהם הבחירות שלי, בגלל תפיסתן בחברה כ"קיצונית" או אפילו "אנרכיסטית" ושלא לומר חתרנית ביותר ולא קונבנציונאלית - דווקא גורמת לניכור ממני ולסגירה מוחלטת של האופציה לבחור בבחירות האלה.
דווקא הילדים שלי, בזכות היותם בחינוך ביתי, חשופים פחות ללחץ חברתי על בנות או בנים או בכלל. אבל עם כל הכבוד לבית, אי אפשר לגדל אותם מנותקים לחלוטין מהחברה הסובבת.
אפשר אך ורק לצייד אותם במספיק ביטחון ובמספיק אהבה שירגישו זכות בחירה.
מה יקרה אם בפעם הבאה הבת שלך תגיד שהיא מרגישה לא בנוח כי היא לא עושה דיאטה, וכל החברות שלה כן?
זה כשל לוגי, להקיש מגילוח שער גוף לדיאטה, את מבינה?
לא דומה זה לזה.
נושא הגילוח או האיפור הוא נושא קוסמטי. של אסתטיקה חיצונית.
הדיאטה היא סוגיה בריאותית. מעבר לזה שבמשפחתנו הדוגמא הזאת מופרכת מעיקרה...
אופי הבחירה בסוגיה האחת אינו קשור לאופי הבחירה בסוגיה השניה.
האם יש קשר בין תפיסות חברתיות של אסתטיקה חיצונית לבין ערך עצמי, בטחון עצמי, יכולת התמודדות מול לחץ חברתי? כן, בטח שיש, אבל כל מקרה לגופו. יש נערה שתרצה לגלח מתוך בטחון גמור בגוף שלה אבל בחירה באיזו אופציה מתוך התאמה חברתית חיצונית ביותר במשהו שנראה לה שולי - ולעומתה נערה אחרת תיגרר לעשות דברים שלא מתאימים לה בגלל חרדות וחוסר ערך עצמי.
ההתנהגות נטו לא מעידה בהכרח על המבנה הנפשי או על המצב הפנימי שהוביל אליה, וגם פה הכשל הלוגי הוא להסיק שבכל מקרה שנבחרת אופציה X אז היא נגרמת כתוצאה ממצב נפשי Y.
ענת_ג
אם הצרכים משתנים, והעקרונות נשארים, ולא מתגמשים בהתאם, אז נוצר מאבק. ואם מתחולל בתוכנו מאבק, הילדים בד"כ מודעים אליו גם אם נתאמץ מאוד להסתירו. (למשל, אם החלטת בשלב כלשהו שלהסתפר זה מנוגד לטבע, ושאם זה היה טבעי אז הטבע כבר היה משיל מאיתנו את השיער ועובדה שהוא לא עושה את זה, ואחרי שמונה שנים עם שיער עד הטוסיק את פתאום מתמלאת חשק להתרענן, ולהעיף ממך את סופח האנרגיות הזה, השק המלא חוויות הזה שנגרר איתך לכל מקום, ומה שמונע ממך תספורת הוא ההתנגדות העקרונית לתספורות, אז נוצר קונפליקט בתוכך.)
אם את חיה בשלום עם מה שאת רואה לנכון, וטוב לך וסבבה, אז איפה הבעיה? שנשים אחרות מורידות שערות?
ולא מודל יופי מעוות של נשים שנראות כמו ילדות קטנות. לקחת את זה לקיצוניות קצת. נשים מורידות שערות בין השאר כי הן נהנות ממגע הרבה יותר, כאשר עורן חלק.
הבעיה שלי היא פשוטה. אני נערה, אני מכירה נערות אחרות. אני מכירה הרבה מאוד נערות שלא רוצות להוריד שיער אבל עושות זאת מלחץ חברתי, כי אמא מכריחה, כי זה מגעיל. מהרבה הרבה סיבות, שיש בהן כל דבר חוץ מאהבה עצמית, קבלה עצמית, מודעות לצרכים ולרצונות.
אין לי בעיה עם נשים שעושות דברים בשביל עצמן. יש לי בעיה עם מעשים שנעשים כי כולם עושים כך.
אני לא יודעת אילו נשים את מכירה, אבל ארשה גם לעצמי הכללה:
נערות מורידות שיער בגלל לחץ חברתי, ומתוך תחושה שאם הן לא תורדנה שיער הן מגעילות.
בשמת_א
כאילו הלחץ על הבנות לא חזק מהרבה מהלחץ על הבנים
אבל זה בכל החברה.
זה לא יהיה תלוי בהתנהגות האישית שלי.
להיפך, יש מקומות שבהם הבחירות שלי, בגלל תפיסתן בחברה כ"קיצונית" או אפילו "אנרכיסטית" ושלא לומר חתרנית ביותר ולא קונבנציונאלית - דווקא גורמת לניכור ממני ולסגירה מוחלטת של האופציה לבחור בבחירות האלה.
דווקא הילדים שלי, בזכות היותם בחינוך ביתי, חשופים פחות ללחץ חברתי על בנות או בנים או בכלל. אבל עם כל הכבוד לבית, אי אפשר לגדל אותם מנותקים לחלוטין מהחברה הסובבת.
אפשר אך ורק לצייד אותם במספיק ביטחון ובמספיק אהבה שירגישו זכות בחירה.
מה יקרה אם בפעם הבאה הבת שלך תגיד שהיא מרגישה לא בנוח כי היא לא עושה דיאטה, וכל החברות שלה כן?
זה כשל לוגי, להקיש מגילוח שער גוף לדיאטה, את מבינה?
לא דומה זה לזה.
נושא הגילוח או האיפור הוא נושא קוסמטי. של אסתטיקה חיצונית.
הדיאטה היא סוגיה בריאותית. מעבר לזה שבמשפחתנו הדוגמא הזאת מופרכת מעיקרה...
אופי הבחירה בסוגיה האחת אינו קשור לאופי הבחירה בסוגיה השניה.
אני חושבת שלא הבהרתי מספיק את הנקודה שניסיתי להעביר. אם הייתי מצליחה להתנסח בצורה ברורה מספיק, כנראה לא היית מצביעה על ההבדל בין סוגיה בריאותית ( וכן, במובן הזה הדוגמא שלי לא הייתה טובה. אם כבר, אפשר לדמיין את הבת שלך עושה דיאטת השמנה) לסוגייה אסטטית.
העניין הוא אל בסוגיה. העניין הוא במניע. לעשות דברים מתוך לחץ חברתי זה לא טוב. כך אני מאמינה.
האם יש קשר בין תפיסות חברתיות של אסתטיקה חיצונית לבין ערך עצמי, בטחון עצמי, יכולת התמודדות מול לחץ חברתי? כן, בטח שיש, אבל כל מקרה לגופו. יש נערה שתרצה לגלח מתוך בטחון גמור בגוף שלה אבל בחירה באיזו אופציה מתוך התאמה חברתית חיצונית ביותר במשהו שנראה לה שולי - ולעומתה נערה אחרת תיגרר לעשות דברים שלא מתאימים לה בגלל חרדות וחוסר ערך עצמי.
ההתנהגות נטו לא מעידה בהכרח על המבנה הנפשי או על המצב הפנימי שהוביל אליה, וגם פה הכשל הלוגי הוא להסיק שבכל מקרה שנבחרת אופציה X אז היא נגרמת כתוצאה ממצב נפשי Y.
התנהגות אכן לא נותנת מספיק מידע. אבל יש הסתברות. הגידי נא לי, לדעתך, כמה מנשות ובנות ישראל אוהבות את עצמן? כמה היו אוהבות את עצמן גם עם כל השיער שלהן? כמה מהן מורידות שיער מתוך אהבה וביטחון עצמי?
מצטערת שלא הבנתי מכתיבתך שאת נערה
נערות מורידות שיער בגלל לחץ חברתי, ומתוך תחושה שאם הן לא תורדנה שיער הן מגעילות.
למזלנו אנחנו לא נשארות בזמן הזה
אני לא יודעת אם אפשר בכלל לגאול נערים ונערות מהמבוכה האיומה שכרוכה בלגדול. וזו באמת תקופה שלחץ חברתי זה גורם שחייבים להתמודד איתו, לכאן או לכאן. נראה לי שזה תמיד קשה, גם אם אתה הכי קול או הכי אאוטסיידר שמצליח להתעלם. עדיין, הלחץ החברתי גובהממך מס היערכות מולו. שוב, למזלנו, אנחנו לא נשארות בתקופה הקשה הזאת לנצח. צומחים ממנה.
כמה מהנשים מחליטות מרצונן החופשי שהן מעדיפות את עצמן עם שיער, כמה ממשיכות לשנוא את עצמן ולרצות להשתנות, כמה מדחיקות את העובדה שהן מורידות שיער מתוך לחץ חברתי וממציאות תירוצים?
אני לא מכירה שום מבוכה איומה בלגדול. אני כן מכירה נערה שאמא שלך הכריחה אותה להסיר שיער.
אומנם התייחסת לחלק מהודעתי, אך לא ענית לנקודה שלדעתי היא הכי חשובה:
לדעתך, כמה מנשות ובנות ישראל אוהבות את עצמן? כמה היו אוהבות את עצמן גם עם כל השיער שלהן? כמה מהן מורידות שיער מתוך אהבה וביטחון עצמי?
אני לא מכירה שום מבוכה איומה בלגדול.
אשרייך. אני מכירה מעצמי. ומבנות גילי האחרות. נראה לי שחלק גדול מהפאניקה עם הלחץ החברתי אופייני לזמן הזה של תחילת גיל ההתבגרות ואחר כך יורד בהדרגה כשנערות מוצאות את דרכן האישית ונרגעות קצת ממה יחשבו. שמחה בשבילך שאצלך זה לא כך.
אני כן מכירה נערה שאמא שלה הכריחה אותה להסיר שיער.
באמת נשמע לא משהו. יצא לך לדבר עם הנערה הזאת? לתמוך בה איכשהוא, או לספר לה על עצמך?
_
אומנם התייחסת לחלק מהודעתי, אך לא ענית לנקודה שלדעתי היא הכי חשובה:
אני כמוך מחכה לתשובה של בשמת (נדמה לי שהפנית את השאלה אליה)
לדעתי, בכל אופן, זה נורא נורא משתנה. אם מישהי שונאת את עצמה וחיה בחוסר ביטחון כל החיים, ועושה בגופה שינויים רק מתוך פחד ואףפעם לא מתוך שמחה, זה מצב ממש קשה, לא? נראה לי שנשים חיות בגלים. או בספירלה כזאת, לגבי השלמות וההשלמה שלהן עם עצמן.
העניין הוא במניע. לעשות דברים מתוך לחץ חברתי זה לא טוב. כך אני מאמינה.
אני לגמרי מסכימה.
לדעתי האתר הזה עוסק בדיוק במאמץ לעשות דברים מתוך אמונה - ולא מתוך לחץ חברתי. לא של המיינסטרים ולא של באופן. ללמוד לזהות ולהקשיב לקול הפנימי שלנו, ולפעול לפיו.
וגם להשתנות לפיו.
כי כמו שענת כתבה, הדברים מתרחשים בספירלה, במעגליות. אנחנו לא כל הזמן אותו דבר. אנחנו עוברות שלבים ותחנות בחיים.
הגידי נא לי, לדעתך, כמה מנשות ובנות ישראל אוהבות את עצמן?
חחח
כשתקראי יותר דפים באתר, תגלי שזו אחת המשימות שלי באתר הזה. ללמד נשים לאהוב את עצמן.
אבל לא הייתי מתחילה דווקא מהשיער ברגליים...
אם כי, לא זוכרת אם ענת_ג היתה בפארק הירדן בשנה שבה היה לנו מעגל בפארק ואני אמרתי שכמעט גילחתי את הרגליים ואז אמרתי לעצמי: בשמת! את מגלחת לקראת פארק הירדן?! ומייד ירדתי מזה והשארתי את הרגליים כמו שהן בכוונה.
לגלח את שערות הרגליים לקראת מפגש של באופן זה באמת הגזמה פראית...
כמה היו אוהבות את עצמן גם עם כל השיער שלהן? כמה מהן מורידות שיער מתוך אהבה וביטחון עצמי?
אין לי מושג.
אני אוהבת את עצמי גם עם השיער. אבל לא תמיד בא לי לנופף בזה.
פעם ענת כתבה, שהלוואי שהיינו יכולות ללכת עם המיטה המשפחתית במנשא... לפעמים זה נורא קשה להיתפס כנושאת דגל של משהו, לפעמים לא מתחשק לי להיות שונה ובולטת בשונות הזאת. אני לפעמים רוצה להיראות סתם רגילה. ולהיראות טוב.
האמת, זה גם משהו שאני מנצלת בשביל להעביר מסרים אחרים, שלדעתי הם הרבה יותר חתרניים ומסוכנים חברתית מנושא שיער הגוף.
כשאני מתראיינת בטלביזיה ונראית "נורמלית" ו"אסתטית" ותואר הד"ר שלי כתוב בכתובית שמלווה את שמי, ואני גם מחייכת - אז יותר אנשים מוכנים לשמוע ממני על דברים כמו לגדל_ילדים_בלי_חיתולים או על הנקה לטווח ארוך או על חינוך ביתי.
לעניין דימוי הגוף של הבת שלי, אני עושה הרבה מאמצים בהרבה כיוונים:
- מתייחסת לשלטי החוצות, לשחקניות ולדוגמניות שנתקלים בתמונותיהן, לפערים בין התמונות למציאות (ריטוש, איפור, שהכל מלאכותי, לנורמות שמכתיבות את כל המלאכותי הזה).
- חיה את הבחירות שלי, כולל המורכבות שביניהן, שאינן סופיות או פשוטות או חד משמעיות (למשל, מגדלת שערות בחורף, מגלחת פה ושם בקיץ, וגם זה רק חלקית כי בעיקרון יש איזורים שאני מתנגדת לגעת בהם ושומרת על השערות בהם).
- מדברת על הבחירות שלי ושל אחרים, בשיחות פתוחות עם ילדי.
הילדים שלי משוחחים איתי על דברים שהם נתקלים בהם. למשל, חברה של הילדה שהתברר שמקפידה על דיאטה אף על פי שהיא רזה מאז ומתמיד. דיברנו על זה ועל הלחץ החברתי שמוביל למצבים כאלה, שמדאיגים אותי ונראים לי חולניים.
ענת_ג אני לא מכירה שום מבוכה איומה בלגדול.
באמת נשמע לא משהו. יצא לך לדבר עם הנערה הזאת? לתמוך בה איכשהוא, או לספר לה על עצמך?
הנערה הזו היא חברה טובה מאוד שלי, והיא גם פמיניסטית. לצערי, היא מוכנה לסבול הרבה מההורים שלה. גם אני הייתי כנראה מוכנה, לו הייתי במקומה.
אני כמוך מחכה לתשובה של בשמת (נדמה לי שהפנית את השאלה אליה)
לדעתי, בכל אופן, זה נורא נורא משתנה. אם מישהי שונאת את עצמה וחיה בחוסר ביטחון כל החיים, ועושה בגופה שינויים רק מתוך פחד ואףפעם לא מתוך שמחה, זה מצב ממש קשה, לא? נראה לי שנשים חיות בגלים. או בספירלה כזאת, לגבי השלמות וההשלמה שלהן עם עצמן.
הפנתי את השאלה לכולן. גם עלייך.
והמצב אומנם קשה, אבל לי זה נראה שהמצב הקבוע הוא חוסר בטחון ושנאה. רק שהפחד לא גלוי, יש עליו הרבה שכבות מסתירות. הייתי שמחה לו היית צודקת, אבל מההתרשמות שלי זה לא נכון.
איכס. אני מעדיפה גידוף או ביקורת חריפה על מחמאה-כביכול והתנשאות כזאת.
אולי אחר כך אפרט. כרגע אני לא רואה טעם לנסות להסביר לך, כי דרך משקפיים כרגע את תראי כל דבר, מלבד אותי.
בשמת_א
העניין הוא במניע. לעשות דברים מתוך לחץ חברתי זה לא טוב. כך אני מאמינה.
אני לגמרי מסכימה.
לדעתי האתר הזה עוסק בדיוק במאמץ לעשות דברים מתוך אמונה - ולא מתוך לחץ חברתי. לא של המיינסטרים ולא של באופן. ללמוד לזהות ולהקשיב לקול הפנימי שלנו, ולפעול לפיו.
וגם להשתנות לפיו.
כי כמו שענת כתבה, הדברים מתרחשים בספירלה, במעגליות. אנחנו לא כל הזמן אותו דבר. אנחנו עוברות שלבים ותחנות בחיים.
הגידי נא לי, לדעתך, כמה מנשות ובנות ישראל אוהבות את עצמן?
חחח
כשתקראי יותר דפים באתר, תגלי שזו אחת המשימות שלי באתר הזה. ללמד נשים לאהוב את עצמן.
את יודעת, איכשהו ההתחלה של ההודעה שלך העלימה כל רצון שלי להמשיל לקרוא.
כי את:
- צחקת, ואני מרגישה שעלי.
- מניחה שלא קראתי הרבה דפים באתר.
- מניחה שאני לא יודעת שזו אחת המשימות שלך - ללמד נשים לאהוב את עצמן.
- מניחה שכשאקרא עוד דפים - אבין.
כל כך הרבה הנחות עליי.
ותחושה שיש לי - שאת לא מקשיבה לי, את עסוקה מידי בלהניח עלי הנחות. אבל ברגע שאת מניחה עליי הנחות, את לא יכולה לראות אותי, להקשיב לי, לנסות להבין אותי.
אבל לא הייתי מתחילה דווקא מהשיער ברגליים...
אם כי, לא זוכרת אם ענת_ג היתה בפארק הירדן בשנה שבה היה לנו מעגל בפארק ואני אמרתי שכמעט גילחתי את הרגליים ואז אמרתי לעצמי: בשמת! את מגלחת לקראת פארק הירדן?! ומייד ירדתי מזה והשארתי את הרגליים כמו שהן בכוונה.
לגלח את שערות הרגליים לקראת מפגש של באופן זה באמת הגזמה פראית...
לי בכלל לגח שיער ברגליים נשמע כמו הגזמה פראית. למה לגלח את השיער בגלל לחץ חברתי ערטילאי, סתם אנשים לא מוכרים זה עדיף על לגלח רגליים לקראת מפגש עם אנשים מוכרים?
כמה היו אוהבות את עצמן גם עם כל השיער שלהן? כמה מהן מורידות שיער מתוך אהבה וביטחון עצמי?
אין לי מושג.
אני אוהבת את עצמי גם עם השיער. אבל לא תמיד בא לי לנופף בזה.
אבל למה את רואה בזה "לנופף"? ובמה זה שונה מאישה דתיה שמבחינתה זה שאני לובשת מכנסיים זו התרסה ורצון להיות זהה לגבר? מילא שאנשים אחרים יניחו הנחות על אישה שלא מורידה שיער. אבל לקבל את ההנחות האלו בתור האמת? למה את רואה בזה "ניפוף"?
פעם ענת כתבה, שהלוואי שהיינו יכולות ללכת עם המיטה המשפחתית במנשא... לפעמים זה נורא קשה להיתפס כנושאת דגל של משהו, לפעמים לא מתחשק לי להיות שונה ובולטת בשונות הזאת. אני לפעמים רוצה להיראות סתם רגילה. ולהיראות טוב.
ולהישאר כמו שאת בלי להוריד שיער זה לא להראות טוב?
האמת, זה גם משהו שאני מנצלת בשביל להעביר מסרים אחרים, שלדעתי הם הרבה יותר חתרניים ומסוכנים חברתית מנושא שיער הגוף.
כשאני מתראיינת בטלביזיה ונראית "נורמלית" ו"אסתטית" ותואר הד"ר שלי כתוב בכתובית שמלווה את שמי, ואני גם מחייכת - אז יותר אנשים מוכנים לשמוע ממני על דברים כמו לגדל_ילדים_בלי_חיתולים או על הנקה לטווח ארוך או על חינוך ביתי.
שואלת: את באמת רוצה לשכנע אנשים כאלו?
לעניין דימוי הגוף של הבת שלי, אני עושה הרבה מאמצים בהרבה כיוונים:
מתייחסת לשלטי החוצות, לשחקניות ולדוגמניות שנתקלים בתמונותיהן, לפערים בין התמונות למציאות (ריטוש, איפור, שהכל מלאכותי, לנורמות שמכתיבות את כל המלאכותי הזה).
חיה את הבחירות שלי, כולל המורכבות שביניהן, שאינן סופיות או פשוטות או חד משמעיות (למשל, מגדלת שערות בחורף, מגלחת פה ושם בקיץ, וגם זה רק חלקית כי בעיקרון יש איזורים שאני מתנגדת לגעת בהם ושומרת על השערות בהם).
מדברת על הבחירות שלי ושל אחרים, בשיחות פתוחות עם ילדי.
הילדים שלי משוחחים איתי על דברים שהם נתקלים בהם. למשל, חברה של הילדה שהתברר שמקפידה על דיאטה אף על פי שהיא רזה מאז ומתמיד. דיברנו על זה ועל הלחץ החברתי שמוביל למצבים כאלה, שמדאיגים אותי ונראים לי חולניים.
את חושבת שזה מגן מספיק?
מעניין הדיון הזה על השערות ברגליים.
גרתי שנתיים במדינה אירופאית שבה לא נהוג להוריד שערות ברגליים. יש כאלו שמורידות, כנראה. יש כאלו שלא. יש כאלו שלא אבל יש להן שערות בלונדיניות וזה לא נורא בולט (בארץ גם הבלונדיניות מורידות שערות).
בעבורי, העובדה שלא צריך להוריד שערות היתה מאד משחררת. ככה באמת אפשר היה לעשות את זה רק כשרוצים, בלי חשש (דבילי ככל שיהיה) שאנשים יסתכלו.
חוץ מזה, נהוג שם גם להחליף לבגדי ים על החוף. ואחר כך שוב לבגדים הרגילים. כולם מחליפים ככה על החוף. ושוב, גם זה מאד משחרר, כי אנשים נענים לקוד הנימוס המקומי, ולא מסתכלים (או לפחות מעמידים פנים שלא מסתכלים, שזה מספיק טוב).
עוד דבר:
אי אפשר לטעון בעד המדינה בה הייתי שהם חפים לגמרי משוביניזם, ממש לא. אבל בכל זאת יש לך את האפשרות להתפשט לצרכים ענייניים בלי שזה ייחשב טאבו.
לתחושתי בישראל יש שגעת צניעות, שמגיעה מהתרבות שלנו ומועצמת ע"י הציבור הדתי. זה יוצר תגובת נגד אצל החילונים, אבל בתור תגובת נגד, היא לא באה ממקום נקי. ככה נוצר מצב שללכת עם ביקיני זה בסדר, אבל להניק בציבור - רחמנא ליצלן, רק מתחת לסינר הנקה ורק אם את לא יכולה לתת חלב שאוב. גם נשים נוטות להתלבש בצורה בוטה - צמוד מאד או חשוף מאד. לרוב, לתחושתי, זה לא בא ממקום של נוחות, אלא כמין קונטרה לצניעות, ואז נוצר מצב של חשיפת יתר שהוא לא נוח ללובשת. אני לא אומרת שזה המצב אצל כל המתלבשות חשוף\צמוד, ואני גם בעד שכל אחד תלבש מה שהיא רוצה. אני פשוט חושבת שזה משקף את המקום הזה שבו נשים חשות לא בנוח עם הגוף שלהן.
את הדברים שכאן, כתבתי מקודם, ולא הספקתי לסיים:
לעשות דברים מתוך לחץ חברתי זה לא טוב
אכן , לא טוב.
לפרוטוקול- אני מאד משתדלת ללמד את בתי להקשיב לקולה הפנימי; שהלב והראש שלה הם המפתחות שלה להחלטה; שחלומות ורגשות הם לגמרי שלה. בקיצור מנסה מראש לתת לה כלים לחשוב עצמאית ולא להיכנע לתכתיבים חברתיים.
אבל צריך לזכור ש
לעשות דברים מתוך לחץ חברתי
זה גם מאד טבעי ואנושי. הידעתם שאצל שימפנזות התגלו בעיות בריאותיות שנובעות מלחצים חברתיים, כגון אולקוס? חיה אינטילגנטית שחיה בקבוצה היררכית..
החיים בשבט שבו כולם מכירים את כולם, ושכ״כ חסרים לנו בהמון מובנים היום, (בייחוד לאלו שחיים בבדידות בכרך), הם צורת החיים שבה, פעמים רבות, הלחצים החברתיים -אדירים.
אוי, המריבות וצרות העין שמתגלים פתאום דוקא בחברות הקטנות, ה״שבטיות״.
ברור לחלוטין, שיש היום סגידה מעוותת למודל יופי בלתי אפשרי. ברור גם, שיש שטיפת מוח צינית, שפלה, לקבע את מודל היופי הזה מגיל צעיר מאד, ובכך להבטיח ששווקי הקוסמטיקה/אופנה וכו, ימשיכו לגלגל מליארדים.
אבל-
כל זה מתאפשר בזכות נטייתו הטבעית, האינסטינקטיבית של האדם- אל היפה. משפט שעלול להקפיץ בקריאה ראשונה, אבל אני רוצה להזכיר , שיש ״הסכמה אינסטנקטיבית״ ל״מהו יפה״ (קשור בפרופורציות בעיקר).
בלי המשיכה האינסטנקטיבית הזו אל היפה, לא ניתן היה להגיע לפלצות של היום.
אז חינוך ומאבקים אידיאולוגים הם ראויים וחשובים , אבל כמו בהרבה מאבקים אם רוצים להצליח, כדאי לקחת את טבע האדם בחשבון. לא לפעול נגדו, או מתוך התעלמות ממנו. לפעמים מנסים לשנות מן הקצה האחד לקצה האחר (שזה אותו הדבר רק בנגטיב. אח״כ זה מתאזן באמצע...
אאוץ', נעלבתי בשם בשמת. (מזל שהן פחות נחנחיות)
בת האש, אם היית עונה לי ככה הייתי מתחילה לבכות, ככה, מול המחשב.
(הסבר קצר: הפניה שלך נוגעת ללב. את מדברת על דברים חשובים לנו, שעברנו איתם תהליכים, ועדיין עוברות, וזה מזיז למגיבות (וגם לקוראות שקטות, מן הסתם) משהו בלב, ונוגע בו. כשמסתבר שאת נערה, זה נוגע ללב עוד יותר. והלב נפתח, בתשובה אלייך. ואז לקבל מילים כאלה בתגובה זה לא קל.)
בקשר להנחת הנחות, זה כמעט בלתי נמנע. אנחנו מנהלות דיון, שבכל זאת יש בו בני אדם למרות שהם ממעטים לתאר את עצמם - ראי עצמך כדוגמא- ובלי משים מדמיינות את בן השיחה שמולנו. זה לא תמיד נשלט, ובעיני אפילו נעים, כי זה נסיון התקרבות לעומת ההזרה שהאינטרנט מאפשר. דווקא בשמת, יש לה איזה מין קטע כזה שהיא עונה "חלק" בלי לדמיין את האדם ממול ובלי לשער עליו השערות - מה שנראה לי די מעצבן לפעמים, החוסר פניה אישית הזאת, אבל מעוצב כך שיגיע לקהל אנשים, ולא רק למישהו ספציפי. שזה מה שהופך אותה למייעצת כה משובחת פה. אז די מצחיק שדווקא היא חטפה ממך את הטענה על הנחת הנחות.
כל זה מתאפשר בזכות נטייתו הטבעית, האינסטינקטיבית של האדם- אל היפה. משפט שעלול להקפיץ בקריאה ראשונה,
לא רק שלא הקפיץ אותי, אף מילא אותי באופטימיות משונה. תודה על המשפט הזה, יש בו משהו משקיט וממלא שמחה.
(בניגוד לאחיו הבוגר "יצר האדם טוב מנעוריו" , שיש בו משהו זעוף פנים שגורם לך ישר להיעמד בשלשות)
בת האש, זה עניין של אג׳נדה. בך זה בוער, כרגע, באחרות פחות. ואני לא חושבת שזה עניין של גיל, לא סתם קראת לעצמך בת האש, יש אנשים שבוערים יותר.
מה שכן, החיים מביאים איזה סוג של פרגמטיזם בלתי נמנע. כל כך הרבה עוולות יש בעולם הזה ואלא אם כן את בוחרת לך במה להילחם, את מוצאת את עצמך שקועה מהר מאוד בבוץ עד הברכיים.
אני מאמינה לך שבשבילך זו לא מלחמה, אלא פשוט חיים. זה יפה בעיניי. אני לא הייתי מסוגלת לחיות ככה. בנתיים אני מסתפקת במאבק הפאסיבי משהו של להיות אשה לא רזה שמתעקשת להרגיש יפה וסקסית בעולם שלרוב לא מחזיק אפילו את המידה שלה בחנויות בגדים. זה יותר בוער לי - כי אלה החיים שלי ואת זה אני לא יכולה להניח בצד.
צחקת, ואני מרגישה שעלי.
דווקא לא.
צחקתי, כי אני לגמרי מסכימה.
כל כך מסכימה שמרגיש לי מגוחך להתחיל להרצות על זה גם בדף הזה
ואין לי שמץ של מושג כמה דפים קראת באתר, ואיזה. יש פה משהו כמו עשרת אלפים דפים מאז מבצע העריכה האחרון.
ראיתי את הניק שלך ממש לא מזמן, אז אני כן מניחה שאת די חדשה באתר.
אני לא כזאת יהירה שאני אחשוב שאת שמת לב במיוחד דווקא אלי, כך שלא רק שקראת את כל הדפים שבהם הקדשתי מקום להעצמת נשים, אלא גם הבחנת במיוחד בי ובדיעות שלי זה קצת מוגזם לצפות ממך לייחס לי כזאת חשיבות, לא?
אבל אם מעניין אותך אז יש לי המלצות על כמה מהם. למשל, קופץ לי לראש נשים_לבושות_באופן_טבעי.
סתם אנשים לא מוכרים זה עדיף על לגלח רגליים לקראת מפגש עם אנשים מוכרים?
לא. אולי לא הסברתי את עצמי מספיק טוב:
קהילת באופן טבעי היא המקום הכי דוגל בטבעיות.
לכן האנשים פה הכי בעד להישאר עם שער הגוף הטבעי. מבין כל קבוצה אחרת שתבחרי באוכלוסיה, להערכתי, פה תהיה הכי הרבה תמיכה ברעיון הזה.
זה לא אומר שכולנו לא מורידות שערות... כמו שאפשר לראות בדף הזה.
זה רק אומר שאנחנו פתוחות לרעיון שזה טבעי יותר ומסיבות רבות - "נכון" יותר.
הקטע במה שאמרתי הוא לא "אנשים מוכרים" לעומת "אנשים לא מוכרים". בכלל לא. הקטע הוא אנשים של באופן_טבעי לעומת אנשים אחרים.
איפה עוד אני יכולה להרגיש מאה אחוז בנוח עם השערות ברגליים אם לא במפגש של באופן_טבעי שבו יהיו עוד נשים כמוני שגם אם לא בוחרות אותו דבר - לפחות היו רוצות לבחור אותו דבר? חלק לא מבוטל מהן?
לכן זה המקום הכי מתאים לבוא אליו עם שערות ברגליים.
ובאותה מידה מפגש של באופן_טבעי זה המקום הכי מגוחך להוריד לקראתו שערות ברגליים.
אני אוהבת את עצמי גם עם השיער. אבל לא תמיד בא לי לנופף בזה.
אבל למה את רואה בזה "לנופף"? ובמה זה שונה מאישה דתיה שמבחינתה זה שאני לובשת מכנסיים זו התרסה ורצון להיות זהה לגבר? מילא שאנשים אחרים יניחו הנחות על אישה שלא מורידה שיער. אבל לקבל את ההנחות האלו בתור האמת? למה את רואה בזה "ניפוף"?
ולהישאר כמו שאת בלי להוריד שיער זה לא להראות טוב?
אוקיי.
באמת חשבתי שזה מובן מאליו, אבל בעקבות תגובתך אני מבינה שיש פה דברים להסביר.
תראי, בתרבות הישראלית של היום - עבור אשה, ללכת עם שערות ברגליים ושערות בבית השחי, נחשב מכוער, מוזנח, מגעיל. קראתי תגובות של גברים שרואים בזה התרסה מכוונת, ו"גבריות".
אין מצב, אין מצב, שאני אלך ברחוב בבגדים שחושפים את הרגליים, כמו חצאית או שמלה, עם שערות, ואף אחד לא יבחין בזה.
לכן זה "לנופף".
מילא סתם ללכת ברחוב. בואי נניח שאני מצפצפת על אנשים שלא יודעים מי אני ורואים אותי לרגע כשאני חולפת על פניהם...
אבל ללכת נגיד לאירוע משפחתי ולהתלבש יפה ולהופיע עם שערות? ברור שזה לנופף. לא יודעת מה יותר מתריס: לשבת להניק באירוע בחזה חשוף לחלוטין, או להגיע עם שערות ברגליים...
אם קראת בעיון את הדף הזה - ונראה לי שקראת - אז אולי שמת לב שכמעט כולנו מספרות פה שאנחנו מגדלות בחורף.
למה בחורף?
כי אז אף אחד חוץ מהאיש שאני נשואה לו לא רואה את בית השחי שלי או את הרגליים שלי. פשוט מאוד. אז זה רק ביני לבינו. אני לא "מנופפת" בכלום ולא מפגינה בפומבי את דיעותי החריגות והסוטות מהנורמה החברתית הישראלית הנוקשה.
יש נשים שכבר הקטע הזה עוצר אותן. התגובה של הגבר שלהן כל כך קשה, שהן מעדיפות להוריד שערות ולא לאבד את הגבר.
(גם זו סוגיה מעניינת. לדעתי הפמיניסטית האישית, אם עדיין לא התחתנת איתו, זה בהחלט מבחן לאהבה שלו, אם הוא אוהב אותך רק מגולחת ומאופרת או כמו שאת עם השערות שלך. אני בעד להעיף כל גבר שרוצה את אהובתו רק בדמות ברבי. אם כבר התחתנת עם ה-&^%$ וילדת לו ילדים, מה אני אגיד, תנחומי. אבל לא הייתי מוציאה את העניין הזה מרשימת הסיבות המוצדקות להתגרש).
בשבדיה או בנורבגיה אני יכולה לא רק ללכת עם כל השערות שלי בלי להיות חריגה, אלא גם ללכת בלי חזיה וגם, כמו שנאמר פה, להחליף לבגד ים באמצע החוף או גם להישאר בלעדיו אם בא לי. אף אחד לא שם לב בכלל. לגמרי מקובל.
<גילוי נאות: אני לא פחות נחנחית. אבל אני לא אוהבת להיעלב בפומבי>
אתמול חשבתי אם להסביא את עצמי ולמה. החלטתי שכן.
אני יודעת שאם הייתי מחליטה להעמיד פני אישה מבוגרת הייתי מצליחה, היו מאמינות לי. אני יודעת שהיית מתייחסת עליי אחרת. ברצינות רבה יותר. בלי ההתנשאות הזו. בלי התייוג הזה.
בחרתי, כבוד לאתר הזה, לא לעשות את זה. זה מרגיש לי כאילו ניסיתי לבנות גשהתהום, ליצור תקשורת למרות הבעיתיות המובנית של התכתבות כאמצעי תקשורת. בטחתי, נתתי אמון, שיתפתי.
אתמול בערב חשבתי איך להסביר לך. ונזכרתי בהודעה שכתב מישהו בדף ילד_איך_קוראים_לך. מצאתי אותה. בגלל ענת.
מחק גוני_שפרון?
(16.09.2001 00:34):
בפגישותי הרבות עם אנשים ... הכי מפריעים לי אלה שישר שואלים "בת כמה את?" ו/או "באיזה כיתה את?" לא מפריע לי להגיד בת כמה אני... או שאני לא הולכת לבית ספר .. אבל אנשים ששואלים ישר אחרי שתי מילות היכרות בת כמה אני זה אומר שהם לא יכולים לנהל איתי שיחה בלי לדעת בת כמה אני, אז אני אומרת להם שאני בת 15 ואז הם ישר מכניסים אותי בקטגורית "גיל-15" ונאמר שאחר כך אנחנו ממשיכים לנהל שיחה מעניינת כל מה שאני אגיד הם יחשבו "טוב נו, היא בת 15" ובמשך השיחה הם יכניסו לי משפטים כמו " את עוד צעירה...", "כשתגדלי תביני..." , "אוי... שאני הייתי בגילך...".
אנשים מבוגרים מרשים לעצמם לשאול אותי בגלל שאני נערה אז הם לא יכולים להתייחס אלי כבן אדם ... מה קורה אם הייתי שואלת אותם ישר
"בן/ת כמה את/ה?" (מישהו בן 25+) זה יהיה להם מוזר כי הם כבר לא רגילים ששואלים אותם והם יחשבו "איזו חסרת נימוס הבת-15 הזאת".
כמובן כשאני מנהלת עם מישהו שיחה, ובעקבות השיחה מעניין אותו באמת בת כמה אני או למה אני לא הולכת לבית ספר.. אז זה לגיטמי שהוא ישאל, ואני אשמח לענות לו ולשתף אותו במסעותי .
כשאני קולטת אנשים שמסתכלים עלי מלמעלה ושואלים שאלות כנ"ל אני כבר יודעת לענות להם ולספק להם את מה שהם צריכים ואז הם עוזבים אותי,
למשל:
"היי ילדה בת כמה את?"
"15 {מחייכת חיוך של ילדה בת-15 } "
"למה את לא הולכת לבית ספר?"
"עזבתי" . אני יודעת שאין צ'אנס שהאנשים האלה יבינו את החינוך הביתי אז אני מעדיפה לתת להם לחשוב שאני סתם עוד "טיפשעשרה" שעזבה את בית ספר כי היא חושבת שהיא יודעת בדיוק מה קורה בעולם ועוד שנתיים היא תגלה שהיא לא תסתדר בלי בגרות"
אז הם אומרים לי :
"... תאמיני לי עדיף לך לחזור."
"לא נראה לי....."
"טוב, תעשי מה שאת רוצה, אבל תדעי שאת עושה טעות "
וכך אני מתחמקת מהם בדרך קלה ונעימה .. הם חושבים לעצמם "עוד אחת בת-15 אבודה" ואני חושבת לעצמי "איזה כיף שאני לא צריכה לדבר איתם יותר".
זו בדיוק התחושה שלי.
גם זו סוגיה מעניינת. לדעתי הפמיניסטית האישית, אם עדיין לא התחתנת איתו, זה בהחלט מבחן לאהבה שלו, אם הוא אוהב אותך רק מגולחת ומאופרת או כמו שאת עם השערות שלך. אני בעד להעיף כל גבר שרוצה את אהובתו רק בדמות ברבי. אם כבר התחתנת עם ה-&^%$ וילדת לו ילדים, מה אני אגיד, תנחומי. אבל לא הייתי מוציאה את העניין הזה מרשימת הסיבות המוצדקות להתגרש
מה שמפריע לגבר שלי למשל, זה לא שאני נשארת עם השערות, נגיד בחורף, אלא דווקא זה שאני אלך ככה בקיץ, נגיד לאירועים משפחתיים עם המשפחה שלו או לכל מיני מקומות פומביים. זה מביך אותו, בדיוק בגלל כל מה שאמרת על הרחוב הישראלי ועל לנופף בזה. הוא מרגיש שהוא כבר "מנופף" בהרבה מאוד דברים וקשה לו גם עם זה.
בעיני גם זה קצת בעייתי, כי זו אני וזה הגוף שלי, אבל הוא מרגיש, מה לעשות, קשור אליי איכשהו..
ושמה שאני עושה מעיד גם עליו.
ענת
אני נפגעתי. וזה ממש ממש מפריע לי שלי אין לגיטימציה להיפגע ולכאוב ולהיעלב, ולהן מותר. אבל אם את מסכימה עם דבריה של אמא של ועושה לי הנחות, אולי כדאי לי לשנותא ת החלטתי ולהתחיל לשקר. ולתשומת ליבך, אני עכשיו בוכה. טוב לך? את מרוצה?
בקשר להנחת הנחות, זה כמעט בלתי נמנע. אנחנו מנהלות דיון, שבכל זאת יש בו בני אדם למרות שהם ממעטים לתאר את עצמם - ראי עצמך כדוגמא- ובלי משים מדמיינות את בן השיחה שמולנו. זה לא תמיד נשלט, ובעיני אפילו נעים, כי זה נסיון התקרבות לעומת ההזרה שהאינטרנט מאפשר. דווקא בשמת, יש לה איזה מין קטע כזה שהיא עונה "חלק" בלי לדמיין את האדם ממול ובלי לשער עליו השערות - מה שנראה לי די מעצבן לפעמים, החוסר פניה אישית הזאת, אבל מעוצב כך שיגיע לקהל אנשים, ולא רק למישהו ספציפי. שזה מה שהופך אותה למייעצת כה משובחת פה. אז די מצחיק שדווקא היא חטפה ממך את הטענה על הנחת הנחות.
בדיוק בגלל היחס הזה של בשמת היא זכתה בקלות להערכתי והערצתי. גם אני עונה כך, וכל דרך אחרת נראית לי כמעט אלימה. ודווקא בגלל שהיא לרוב לא מניחה הנחות, ובגלל שהיא הקדישה תשומת לב כה רבה לדיוק במילים וההשפעה שלהם, להבדל בין פרשנות למציאות, ההנחות הרבות האלו עליי פשוט יוצרות אצלי אנטי.
אולי אי אפשר לא להניח הנחות (ממש לא מסכימה, אבל כרגע אני לא מסוגלת לדון איתך על הנושא, ומוויכוחים אני מעדיפה להימנע) אבל אפשר להניח הנחות שמבוססות על מה שרשמתי. להניח הנחות שלא קשורות עלי כלל זה פוגע. מאוד.
מיכל_בז
בת האש, זה עניין של אג׳נדה. בך זה בוער, כרגע, באחרות פחות. ואני לא חושבת שזה עניין של גיל, לא סתם קראת לעצמך בת האש, יש אנשים שבוערים יותר.
מה שכן, החיים מביאים איזה סוג של פרגמטיזם בלתי נמנע. כל כך הרבה עוולות יש בעולם הזה ואלא אם כן את בוחרת לך במה להילחם, את מוצאת את עצמך שקועה מהר מאוד בבוץ עד הברכיים.
אני מאמינה לך שבשבילך זו לא מלחמה, אלא פשוט חיים. זה יפה בעיניי. אני לא הייתי מסוגלת לחיות ככה. בנתיים אני מסתפקת במאבק הפאסיבי משהו של להיות אשה לא רזה שמתעקשת להרגיש יפה וסקסית בעולם שלרוב לא מחזיק אפילו את המידה שלה בחנויות בגדים. זה יותר בוער לי - כי אלה החיים שלי ואת זה אני לא יכולה להניח בצד.
נו על באמת. מה עשיתי לפני הודעה? אמרתי כמה זה מבחיל ופוגע בעיני שמניחים עלי הנחות. ומה את עושה? בדיוק את זה. מחליטה בשבילי מי אני ומה אני. ההודעה שלך נראית לי אלימה. לא סתפ פוגענית, אלא ממש ממש ממש אלימה. אולי אפילו כזו שאפשר להשתמש בה כדוגמא למשתיקי הקול שתוארו בספר מילים הורגות, ושקראתי בדף מילים_הורגות_יומן_קריאה?. אני מקווה שאני זוכרת נכון את שם הדף
בשמת_א
צחקת, ואני מרגישה שעלי.
דווקא לא.
צחקתי, כי אני לגמרי מסכימה.
כל כך מסכימה שמרגיש לי מגוחך להתחיל להרצות על זה גם בדף הזה
ואין לי שמץ של מושג כמה דפים קראת באתר, ואיזה. יש פה משהו כמו עשרת אלפים דפים מאז מבצע העריכה האחרון.
ראיתי את הניק שלך ממש לא מזמן, אז אני כן מניחה שאת די חדשה באתר.
אני לא כזאת יהירה שאני אחשוב שאת שמת לב במיוחד דווקא אלי, כך שלא רק שקראת את כל הדפים שבהם הקדשתי מקום להעצמת נשים, אלא גם הבחנת במיוחד בי ובדיעות שלי זה קצת מוגזם לצפות ממך לייחס לי כזאת חשיבות, לא?
אבל אם מעניין אותך אז יש לי המלצות על כמה מהם. למשל, קופץ לי לראש נשים_לבושות_באופן_טבעי.
למה לא נראה לך מגווגזם להניח הנחה על סמך המידע השואף לאפס שיש לך עליי ולא נראה לך מוגזם להניח הנחות לפי מה שאני כתבתי על עצמי? רשמתי שאני מעריכה אותך וקראתי הרבה דפים שלך. הרבה מאוד. ושמת לב עלייך. לא בכוונת תחילה, אלא כי הדעות שלך נראות לי מעוררות הערצה. את הדף שהצעת כבר קראתי.
את לא מאמינה למה שאמרתי, ומסבירה למה. בגלל שאת לא מאמינה למה שאמרתי פשוט כי אמרתי את זה, יש לי ברירה. או לוותר על התקשורת איתך, ואני ממש לא רוצה את זה, או להתחיל להצטדק ולהוכיח את מילותיי. זה ממש לא נעים לי. למה את לא יכולה להאמין לי פשוט כי אמרתי?
סתם אנשים לא מוכרים זה עדיף על לגלח רגליים לקראת מפגש עם אנשים מוכרים?
לא. אולי לא הסברתי את עצמי מספיק טוב:
קהילת באופן טבעי היא המקום הכי דוגל בטבעיות.
לכן האנשים פה הכי בעד להישאר עם שער הגוף הטבעי. מבין כל קבוצה אחרת שתבחרי באוכלוסיה, להערכתי, פה תהיה הכי הרבה תמיכה ברעיון הזה.
זה לא אומר שכולנו לא מורידות שערות... כמו שאפשר לראות בדף הזה.
זה רק אומר שאנחנו פתוחות לרעיון שזה טבעי יותר ומסיבות רבות - "נכון" יותר.
הקטע במה שאמרתי הוא לא "אנשים מוכרים" לעומת "אנשים לא מוכרים". בכלל לא. הקטע הוא אנשים של באופן_טבעי לעומת אנשים אחרים.
איפה עוד אני יכולה להרגיש מאה אחוז בנוח עם השערות ברגליים אם לא במפגש של באופן_טבעי שבו יהיו עוד נשים כמוני שגם אם לא בוחרות אותו דבר - לפחות היו רוצות לבחור אותו דבר? חלק לא מבוטל מהן?
לכן זה המקום הכי מתאים לבוא אליו עם שערות ברגליים.
ובאותה מידה מפגש של באופן_טבעי זה המקום הכי מגוחך להוריד לקראתו שערות ברגליים.
הבנתי את זה מההודעה הקודמת. פשוט הצעתי נקודת מבט אחרת.
אוקיי.
באמת חשבתי שזה מובן מאליו, אבל בעקבות תגובתך אני מבינה שיש פה דברים להסביר.
תראי, בתרבות הישראלית של היום - עבור אשה, ללכת עם שערות ברגליים ושערות בבית השחי, נחשב מכוער, מוזנח, מגעיל. קראתי תגובות של גברים שרואים בזה התרסה מכוונת, ו"גבריות".
אין מצב, אין מצב, שאני אלך ברחוב בבגדים שחושפים את הרגליים, כמו חצאית או שמלה, עם שערות, ואף אחד לא יבחין בזה.
לכן זה "לנופף".
יש מצב. למה את אומרת שאין? אני יודעת מניסיוני האישי שיש ועוד איך. ואפשר אפילו לשחות בבריכה בלי להוריד שיער בבתי השחי ואפילו לדבר עם אנשים שם והם ממש לא יתייחסו לזה. ההשערה שלי - זה קשור לאנרגיה שאני משדרת.
יש נשים שכבר הקטע הזה עוצר אותן. התגובה של הגבר שלהן כל כך קשה, שהן מעדיפות להוריד שערות ולא לאבד את הגבר.
(גם זו סוגיה מעניינת. לדעתי הפמיניסטית האישית, אם עדיין לא התחתנת איתו, זה בהחלט מבחן לאהבה שלו, אם הוא אוהב אותך רק מגולחת ומאופרת או כמו שאת עם השערות שלך. אני בעד להעיף כל גבר שרוצה את אהובתו רק בדמות ברבי. אם כבר התחתנת עם ה-&^%$ וילדת לו ילדים, מה אני אגיד, תנחומי. אבל לא הייתי מוציאה את העניין הזה מרשימת הסיבות המוצדקות להתגרש).
מסכימה.
_בשבדיה או בנורבגיה אני יכולה לא רק ללכת עם כל השערות שלי בלי להיות חריגה, אלא גם ללכת בלי חזיה וגם, כמו שנאמר פה, להחליף לבגד ים באמצע החוף או גם להישאר בלעדיו אם בא לי. אף אחד לא שם לב בכלל. לגמרי מקובל.
<גילוי נאות: אני לא פחות נחנחית. אבל אני לא אוהבת להיעלב בפומבי> _
הלוואי עלינו יחס כמו בנורווגיה.
גם אני לא אוהבת להיעלב בפומבי. אבל מה לעשות, לא אמרתי שנעלבתי, וקיבלתי עוד תגובות מגעילות. לא שלך. שלך דווקא נחמדה. ההתגובה היחידה. נראה שלהכריז קבל עם ועדה שנעלבתי זו הדרך היחידה לקבל קצת אמפתיה במקום תוקפנות. אני מתפללת לאלים שלא אקבל תגובות גרועות עוד יותר, מלאות ברחמים. מצד שני, אם על באמת ירחמו פה עלי, אז במובן מסויים יהיה לי קל יותר לוותר על האפשרות לדיאלוג. יש לי אלרגיה של ממש לרחמים.
אני עכשיו בוכה. טוב לך? את מרוצה?
לא
בת אש יקרה, אני פורשת קצת מהדיון. יש לי המון מילים חמות להגיד לך אבל נראה לי שיש פה כבר מספיק אש ואש מזמינה עוד אש.
ביי בינתיים.
חבל לי שאת פורשת מהדיון.
אבל אם זו החלטתך, לא אערער עליה. אשמח להמשיך את הדיון מאוחר יותר. אני לא רוצה שהוא יתסיים בצורה כזו לא נעימה.
פורשת במובן של לא להגיב כרגע. כמובן שאני ממשיכה לקרוא.
???
כנראה שיש קשר בין ההודעה שלך לשלי. אני לא רואה אותו.
בת האש, את צודקת. באמת כתבת שקראת אותי וגו'. קראתי את זה ואחר כך זה פרח לי מהמוח. וואו. אני מוחמאת...
יש מצב. למה את אומרת שאין? אני יודעת מניסיוני האישי שיש ועוד איך. ואפשר אפילו לשחות בבריכה בלי להוריד שיער בבתי השחי ואפילו לדבר עם אנשים שם והם ממש לא יתייחסו לזה. ההשערה שלי - זה קשור לאנרגיה שאני משדרת.
את בטוחה שזו אנרגיה ולא גיל?
לדעתי יש גיל שבו אנשים מניחים ש"היא עדיין צעירה ועוד לא התחילה".
בגילי זה כבר "זקנה מוזנחת שלא איכפת לה מאיך שהיא נראית".
אגב, לא אמרתי ש"אי אפשר". אפשר. וגם עשיתי את זה... זה שאנשים לא אומרים לך שום דבר בפרצוף לא אומר שהם לא רואים או לא חושבים לעצמם בלב כל מיני דברים לא נחמדים.
לכן אני מבדילה בין מקומות שבהם לא איכפת לי לבין מקומות שבהם כן איכפת לי. לא רוצה שיתייגו אותי גם על זה. לא רוצה תגובות על זה. לא רוצה לשאת את דגל שער הגוף בנוסף לכל שאר הדגלים. זו בחירה אישית שלי.
בחירה אישית אחרת שלי היא למשל לא לצבוע את השיער שלי.
אני לא מסתירה את השיער הלבן.
גם זה מאוד חריג בגילי ובקרב רוב האנשים שאני מסתובבת ביניהם (המשפחה שלי ושל אישי, השכונה, העיר ועוד).
זה בהחלט "לנופף".
אני זוכה לתגובות מפורשות. נשים אחרות שואלות אותי במפורש, מתי אצבע, למה אני לא צובעת, מה יהיה עם השיער הלבן, אומרות לי בגלוי ובתקיפות ש"את צריכה כבר לצבוע, תראי כמה שיער לבן יש לך". אפילו נשים קרובות ואהובות: "ברור שתצבעי, מה, כשיהיה יותר מדי לבן לא תצבעי?"
גברים אומרים לי שאני מוזנחת ולא מטופחת, למה אני לא צובעת את השיער כמו כולן.
ספרים וספריות מתייחסים לזה. כולם.
חלק מציעים לי לצבוע, חלק אומרים לי כל הכבוד שאני לא צובעת.
זה לא מתקבל כסתם עובדת חיים, זה בולט מאוד.
באוניברסיטה זה אומר שמתייגים אותי בתור "אחת מהפמיניסטיות הקיצוניות האלה עם השטויות האמריקאיות בראש".
אבל כיוון שלצבוע שיער אני פשוט לא מוכנה, כיוון שאת המשחק הזה אני ממש לא מוכנה לשחק מהרבה סיבות -
אז אין לי ברירה.
אני לא מתכוונת לנופף אבל אי אפשר להסתובב בסביבה שלי עם שיער לא צבוע ולצפות שזה לא יבלוט לכולם וייתפס כחריג בצורה חמורה.
כהפרה בוטה של החוקים החברתיים, שכל שאר הנשים מצייתות להם בהכנעה מושלמת.
אמא שלי נלחמה כמה שנים עד שהתייאשה ממני. יכול להיות שהיא עדיין מנסה לומר משהו על השיער הלבן שלי, אבל אני פיתחתי חרשות סלקטיבית...
בשמת_א
אני מבדילה בין דברים (התנהגויות, רגשות, החלטות) שהם שלי, באחראיותי, לבין דברים שהם לא שלי.
כמו הדוגמא שנתתי עם הדתיים שמפרשים את ההליכה במכנסיים כרצון של אישה להיות זהה לגבר, או את חולצת הטריקו הרגילה שאני לובשת, שחושפת את מרפקיף כנועדת לפתות גברים.
אבל זה שלהם, זה לא שלי. זה שמישהם מפרשים את X Y Z כהתרסה או נפנוף לא הופך את זה לנפנוף.
זה משמהו חריג לא הופך את זה לנפנוף. מה שהופך משה לתריס זה המניע, הכוונה של עושת המעשה.
אם אני עושה מעשה מוך כוונה להתריס - אז המעשה מתריס. גם אם המעשה הוא פשוט, כמו ללבוש חצאית. ואם אני לא מתכוונת להתריס, אז אותו מעשה בדיוק לא יהיה מתריס.
אם את לא צובעת את שיערת מתוך כוונה למרוד במוסכמות - זה נפנוף. אם את עושה את זה בשבילך, למשל, מתוך האמונה שאין לל שום סיבה לצבוע שיער, אז זה לא התרסה, ולא יהפוך להתרסה, גם אם כל בני חווה יקראו לזה כך.
את בטוחה שזו אנרגיה ולא גיל?
לדעתי יש גיל שבו אנשים מניחים ש"היא עדיין צעירה ועוד לא התחילה".
בגילי זה כבר "זקנה מוזנחת שלא איכפת לה מאיך שהיא נראית".
בטוחה. כי בדיוק על אותו הדבר כן העירו לי, כשהיו לי אנרגיות אחרות.
כי יש לי ניסיון עם מעשים נונקונפורמיסטיים אחרים, ויש לי הרבה כאלו בעברי.
כי גם נשים אחרות סיפרו על זה, והן לא נערות.
ושאלה - הת כמה את חושבת שאני?
בת האש, את צודקת. באמת כתבת שקראת אותי וגו'. קראתי את זה ואחר כך זה פרח לי מהמוח. וואו. אני מוחמאת...
תודה
לכן אני מבדילה בין מקומות שבהם לא איכפת לי לבין מקומות שבהם כן איכפת לי. לא רוצה שיתייגו אותי גם על זה. לא רוצה תגובות על זה. לא רוצה לשאת את דגל שער הגוף בנוסף לכל שאר הדגלים. זו בחירה אישית שלי.
ועוד תודה אחת. בזכות המשפט הזה אני חושבת על האפשרות להיכנס לאתר תחת זהות שקרית של אישה (מ)בוגרת בצורה אחרת.
ושאלה - בת כמה את חושבת שאני?
לא חושבת.
כתבת שאת נערה. זה אומר איפשהו בעשור השני לחיים.
זה שמשהו חריג לא הופך את זה לנפנוף. מה שהופך משהו למתריס זה המניע, הכוונה של עושת המעשה
המממ.
אני חושבת שפה, אני דווקא לא מסכימה איתך.
ולא מנקודת מוצא של דיון עקרוני, אלא מתוך ניסיון שנים ארוך.
זה הרבה יותר מורכב מזה, ואי אפשר לנתק את המרכיב של תגובת הסביבה להתנהגות חריגה.
כמו כן, יש גם שאלה "איזו סביבה", כמו גם עד כמה הם מכירים. למשל, בחלק מהמקרים, העובדה שהדבר החדש מתווסף לשורה שלמה של הפרות בוטות (מבחינת הסביבה) יכולה לפעול לרעתי כמו לטובתי. או שוויתרו על ה"משוגעת הזאת" כבר מזמן ושום דבר נוסף שאעשה לא יקפיץ כבר אף אחד, או להיפך, הקש האחרון כבר ישבור את גב הגמל. וכן הלאה וכן הלאה.
כשעושים במודע משהו חריג - זה סוג של "לנופף".
אם אני לגמרי לגמרי לא זוכרת שזה משהו חריג - זה כבר באמת נתפס אנרגטית כמשהו אחר.
למשל, כשהנקתי ילד בן שש זה היה אחרי 11 שנות הנקה, ועוד ילד שלא מלתי וגידלתי בלי חיתולים במיטה המשפחתית ובמנשא ממש שכחתי שגם הנקה ממושכת היא משהו חריג חברתית
בת האש, האמת שאיבדת אותי. אין לי מושג מה היה אלים במה שכתבתי, אבל כמובן שלא התכוונתי. גם אני פורשת ומתנצלת אם העלבתי.
בת האש, שאלה רצינית, ואם הייתי מוסיפה ״כמו שאת נקראת לי״, זה היה בסדר?
לא. זה לא היה בסדר.
מפנה שוב לדף:מלים_הורגות_יומן_קריאה , כי ההפניה הקודמת נכתבה עם י' עודפת.
וגם ל- פרשנות_מניעים_ורגשות_בדיון
ובנתיים, אפמה לניתוח של ההודעה שלך והסבר למה היא אלימה.
בת האש, זה עניין של אג׳נדה.
את קובעת שזה עניין של אג'נדה. אני אמרתי שזה לא, אבל לך זה לא משנה - את יודעת יותר טוב ממני מאיזו סיבה אני עושה מה.
בך זה בוער, כרגע, באחרות פחות.
ושוב, את קובעת שזה בוער בי. זה שאמרתי שזה לא פשוט לא משנה - את יודעת יותר טוב ממני גם מה בוער בי ומה לא.
ואני לא חושבת שזה עניין של גיל, לא סתם קראת לעצמך בת האש, יש אנשים שבוערים יותר.
כמובן, את יודעת למה קראתי לעצמי בת האש. הפרשנות שלך היא המציאות. לא יכול להיות שאולי בחרתי בכינוי הזה מסיבה דתית. או כדי לשמור על הרצף. ואת אפילו לא שואלת אותי למה בחרתי בכינוי הזה, ולא מעלה השערות - את קובעת עובדה. למשל, שאני בוערת יותר.
מה שכן, החיים מביאים איזה סוג של פרגמטיזם בלתי נמנע.
ועוד דעה שמוצגת בצורת עובדה. להציג דעה שלך בתור עובדה זה לנסות לכפות אותה על האחרים.
כל כך הרבה עוולות יש בעולם הזה ואלא אם כן את בוחרת לך במה להילחם, את מוצאת את עצמך שקועה מהר מאוד בבוץ עד הברכיים.
עצם הפניה בגוף שני - את - היא אלימה. אותו משפט בגוף ראשון יכול להיות לגיטימי.
כל כך הרבה עוולות יש בעולם הזה ואלא אם כן אני בוחרת לי במה להילחם, אני מוצאת את עצמי שקועה מהר מאוד בבוץ עד הברכיים
אבל מי נתן לך את הזכות לקבוע לי מה קורה? את לא מספרת על עצמך, את אפילו לא מדברת על (א)נשים באופן כללי, את קובעת עובדות על החיים שלי, שעליהם אינך יודעת כמעט דבר. מי שמך?
אני מאמינה לך שבשבילך זו לא מלחמה, אלא פשוט חיים. זה יפה בעיניי. אני לא הייתי מסוגלת לחיות ככה.בנתיים אני מסתפקת במאבק הפאסיבי משהו של להיות אשה לא רזה שמתעקשת להרגיש יפה וסקסית בעולם שלרוב לא מחזיק אפילו את המידה שלה בחנויות בגדים. זה יותר בוער לי - כי אלה החיים שלי ואת זה אני לא יכולה להניח בצד.
יופי, פה את מדברת על עצמך, לא עליי. את לא קובעת עובדות, את מספרת על עצמך ועל הרגשות שלך, במקום לקבוע לי מה הם הרגשות שלי.
מלבד ארבעה משפטים אחרונים אלו, כל שאר ההודעה שלך היא דוגמא ל:
משתיק קול מס' 13
הטעיה על ידי שימוש בהכללה
שימוש מרובה בניסוחים מכלילים.
אבל זו לא הגדרה מדוייקת. לדעתי עצם זה שאת קובעת לי מה אני מרגישה חושבת וכו' זו אלימות, וזה שאת מציגה את הדעות שלך כעובדות זו אלימות. ואלימות לרוב חוסמת תקשורת.
לו היית שואלת למה בחרתי בכינוי "בת האש" אולי הייתי מספרת על פאגאניזם. היית יכולה לנסות להבין אותי. אבל ברגע שאת קובעת: "לא סתם קראת לעצמך בת האש, יש אנשים שבוערים יותר." את חוסמת את עצמך מלגלות למה באמת קראתי לעצמי כך.
להוסיף "כמו שאת נראית לי" זה שיפור, אבל זה ממש ממש לא מספיק. גם המילה "לדעתי" היא תוספת רצויה.
ומכיוון שאני מאמינה שלא מספיק להביא ביקורת, אלא עדיף לתת גם דוגמא לאיך מתנסחים בצורה לא אלימה, אני מנסה לשכתב את הודעתך לצורה לא אלימה.
בת האש, זה עניין של אג׳נדה. בך זה בוער, כרגע, באחרות פחות. ואני לא חושבת שזה עניין של גיל, לא סתם קראת לעצמך בת האש, יש אנשים שבוערים יותר.
מה שכן, החיים מביאים איזה סוג של פרגמטיזם בלתי נמנע. כל כך הרבה עוולות יש בעולם הזה ואלא אם כן את בוחרת לך במה להילחם, את מוצאת את עצמך שקועה מהר מאוד בבוץ עד הברכיים.
אני מאמינה לך שבשבילך זו לא מלחמה, אלא פשוט חיים. זה יפה בעיניי. אני לא הייתי מסוגלת לחיות ככה. בנתיים אני מסתפקת במאבק הפאסיבי משהו של להיות אשה לא רזה שמתעקשת להרגיש יפה וסקסית בעולם שלרוב לא מחזיק אפילו את המידה שלה בחנויות בגדים. זה יותר בוער לי - כי אלה החיים שלי ואת זה אני לא יכולה להניח בצד.
בת האש, אני חושבת שזה עניין של אג'נדה. אני חושבת שכרגע זה בוער בך. באחרות פחות. אני לא חושבת שזה עניין של גיל. למה קראת לעצמך בת האש? לדעתי יש אנשים בוערים יותר, אולי זה כי את אחת מהם.
מה שכן, לדעתי החיים מביאים איזה סוג של פרגמטיזם בלתי נמנע. כל כך הרבה עוולות יש בעולם הזה ואלא אם כן אני בוחרת לי במה להילחם, אני מוצאת את עצמי שקועה מהר מאוד בבוץ עד הברכיים. (אפשרות אלטרנטיבית - ואלא אם כן אדם(/אישה) בוחר לו במה להילחם, הוא עלול למצוא את עצמו שקוע המר מאוד בבוץ עד הברכיים.)
אני מאמינה לך שבשבילך זו לא מלחמה, אלא פשוט חיים. זה יפה בעיניי. אני לא הייתי מסוגלת לחיות ככה. בנתיים אני מסתפקת במאבק הפאסיבי משהו של להיות אשה לא רזה שמתעקשת להרגיש יפה וסקסית בעולם שלרוב לא מחזיק אפילו את המידה שלה בחנויות בגדים. זה יותר בוער לי - כי אלה החיים שלי ואת זה אני לא רוצה להניח בצד. (לומר שאת לא יכולה משהו - אני לא חושבת שזה אלימות. או לפחות לא בטוחה.)
הי,
ממשיכה עוד הסיפורים שלי:
בגילאי העשרה צחקו עלי בשבט (בני עקיבא) שיש לי שערות. העירו על זה הערות. זה לא גרם לי לגלח. זה גם לא בייש אותי. למה? כי חנכו אותי לא להתבייש במי שאני. נקודה. צחקו עלי כל הילדות שלי ובנערותי שאבא שלי הומאופט (הומו-מה?), לא נעלבתי, הסברתי. היום אני יכולה ללכת לחתונה עם שמלה קצרה ורגליים שלא גולחו חודשים, ולפםעמים לגלח לפני שאני הולכת סתם אחר הצהרים לגינה הציבורית. למה? ככה. כי ככה מתחשק לי. זה בעיני מה שחשוב. אמא לשי יכלה לגלח או לא, ולעשות או לא לעשות עוד המון דברים. מה שהיא בעיקר עתה היה לחך אותי וללמד אותי לאהוב את עצמי בכל מקרה, ולהרגיש אהובה. היא גם לימדה אותי שאם החברים שלי מעירים לי הערות מידי פעם יכול להיות שהם עושים את זה מבורות ולא מרשעות, ואם אני אסביר להם הם יבינו, ושאז אוכל להחליט אם הם באמת חברים (הפסיקו להציק בנושא) או לא חברים באמת (ממשיכים להקניט). התברר שהחברים שלי הוא היו חברים באמת. רוב האנשים לא רעים ולא מדכאים בכוונה. הם נסחפים אחרי מה שאמרו להם, שהם ראו (בטלוויזיה וכדו'). הייתי אחת הבנות הפופולריות והאהובות בחברה שלי, למרות בחירותיי השונות (לפעמים מאד), למרות שלא גילחתי ולמרות שלא התאפרתי ולמרות שלא למדתי נהיגה. מי שאוהב את עצמו, גם אחרים יכולים לאהוב אותו. מי שלא מגלחת מאידיאולוגיה, אבל מרגישה קורבן, זה ניכר עליה ועל הבחירה שלה.
בשמת_א
ושאלה - בת כמה את חושבת שאני?
לא חושבת.
כתבת שאת נערה. זה אומר איפשהו בעשור השני לחיים.
הידד.
זה שמשהו חריג לא הופך את זה לנפנוף. מה שהופך משהו למתריס זה המניע, הכוונה של עושת המעשה
המממ.
אני חושבת שפה, אני דווקא לא מסכימה איתך.
ולא מנקודת מוצא של דיון עקרוני, אלא מתוך ניסיון שנים ארוך.
זה הרבה יותר מורכב מזה, ואי אפשר לנתק את המרכיב של תגובת הסביבה להתנהגות חריגה.
כמו כן, יש גם שאלה "איזו סביבה", כמו גם עד כמה הם מכירים. למשל, בחלק מהמקרים, העובדה שהדבר החדש מתווסף לשורה שלמה של הפרות בוטות (מבחינת הסביבה) יכולה לפעול לרעתי כמו לטובתי. או שוויתרו על ה"משוגעת הזאת" כבר מזמן ושום דבר נוסף שאעשה לא יקפיץ כבר אף אחד, או להיפך, הקש האחרון כבר ישבור את גב הגמל. וכן הלאה וכן הלאה.
למה אי אפשר לנתק את המרכיב של תגובת הסביבה? זו בדיוק הטענה שלי - תגובת הסביבה לא משנה. גם אם כל האנשים בעולם יחשבו שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ, ואפילו יעמידו לדין מי שחושב אחרת בעוון כפירה, זה לא יהפוך את זה למציאות. גם אם כולם יגידו שאני עצובה ואומללה, אם אני מאושרת, זה לא יהפוך את זה למציאות.
מבחינתי מה שהסביבה חושבת עלי, ומה שאני עושה, אלו שתי קטגוריות שונות, והקשר ביניהן רופף מאוד.
כשעושים במודע משהו חריג - זה סוג של "לנופף".
אם אני לגמרי לגמרי לא זוכרת שזה משהו חריג - זה כבר באמת נתפס אנרגטית כמשהו אחר.
למשל, כשהנקתי ילד בן שש זה היה אחרי 11 שנות הנקה, ועוד ילד שלא מלתי וגידלתי בלי חיתולים במיטה המשפחתית ובמנשא ממש שכחתי שגם הנקה ממושכת היא משהו חריג חברתית
חריג ביחס למי? מה היא קבוצת הייחוס? אישה דתיה לא תרגיש שהיא עושה משהו חריג בכך שהיא לובשת חצאית גם אם היא נמצאת בין חילונים. כי מבינתה זו הנורמה. ומבחינתה של אמא שלי מה שלדעתה טוב זה הנורמלי. וגם אם כל אנשי ישראל מתנהגים בצורה מסויימת, אם לדעתה היא שלילית, היא תאמר שזה לא נורמלי.
מה ההבדל העקרוני בין לדעת שיש אנשים שלדעתם שיער פזור זה לא צנוע וחריג לבין לדעת שיש אנשים שלדעתם שיער על הרגליים זה חריג?
ועוד שאלה - מה זה לדעתך התרסה? אני הגדרתי התרסה, אשמח אם תגדירי גם את, בתקווה שאוכל להבין למה את מתכוונת כשאת משתמשת במילה זו.
בת_האש?, התנסחתי בקיצור וכהרגלי, בספרותיות יתר. בגלל זה כל כך התלהבתי מהכינוי שלך ומההקשר שעשיתי ובגלל זה השתמשתי בגוף שני. אני מניחה שאת מודעת לזה ששימוש בגוף שני הוא כלי רטורי, מין הסתם, התכוונתי אלי. (הערה לעצמי: כנראה שלא כולם נמצאים בראש שלך, מיכל.)
סיימתי בגילוי לב שלא היה לי פשוט. אני שמחה ששמת לב אליו. חשבתי שהוא דווקא מזמין לדיון.
חשבתי גם שאני אשמח לשמוע איך חווית את ההודעה שלי כאלימות, אבל האמת שזה עשה לי, אם להתנסח בעדינות, חרא של הרגשה.
לא קלטת אותי, ב-כלל. למען האמת פיספסת אותי לגמרי. חבל, אבל ככה זה באינטרנט.
אני כן רוצה להגיד את זה:אין בי שום רצון להשתיק אותך. את אינטיליגנטית ומעניינת, למה שאני ארצה להשתיק אותך?
בת_האש??, התנסחתי בקיצור וכהרגלי, בספרותיות יתר. בגלל זה כל כך התלהבתי מהכינוי שלך ומההקשר שעשיתי ובגלל זה השתמשתי בגוף שני. אני מניחה שאת מודעת לזה ששימוש בגוף שני הוא כלי רטורי, מין הסתם, התכוונתי אלי. (הערה לעצמי: כנראה שלא כולם נמצאים בראש שלך, מיכל.)
למדתי אמצעים רטוריים בבית הספר. אני חושבת שיש לי איפשהו רשימה. ויש גם באתר חופש. חלק מהם נראים לי אלימים.
זה אכן כלי רטורי מקובל. ואני מניחה שאנשים רבים משתמשים בו בצורה אוטומטית, בלי לחשוב. מבחינתי זה לא הופך את הכלי הזה לפחות אלים. זה רק אומר שיש אנשים שמתנהגים באלימות בלי כוונה. אבל אני לא אחראית על תבניות של אחרים.
במקרה שלך, ההודעה הייתה קצרה, מאוד. במאמר אפשר להבין דברים לפי ההקשר. במקרה שלך לא העלתי על דעתי שהתכוונת לעצמך.
סיימתי בגילוי לב שלא היה לי פשוט. אני שמחה ששמת לב אליו. חשבתי שהוא דווקא מזמין לדיון.
מזמין דיון? לא הרגשתי זאת. התכוונתי אולי לתת קישור לפורום שמנות ויפות. ואולי בגלל הגלישה הקבועה שלי שם התייחסתי עליו כאל משהו מובן מעליו. אני קוראת הודעות של נשים שמנות ששלמות עם עצמן ועוזרות לאחרות להשלים עם עצמן, ונשים שמנות שממש לא מצליחות להשלים עם עצמן אבל מנסות, לעיתים קרובות.
יכול להיות שהוא מזמין דיון. אם כן, אני לא יודעת איזה.
יכול להיות שאילו גילוי הלב היה בא בתחילת ההודעה יכולתי להתייחס עליו. אבל אלימות מבחינתי חוסמת אפשרויות לתקשורת. אני חושבת שאני יכולה להתכתב איתך. אבל להבין את המשפטים האלו כמו שהם אני לא מצליחה - המשפטים הקודמים מאפילים עליהם כמו צל.
חשבתי גם שאני אשמח לשמוע איך חווית את ההודעה שלי כאלימות, אבל האמת שזה עשה לי, אם להתנסח בעדינות, חרא של הרגשה.
אני לא יודעת מה דעתי בנושא. כנראה כי היא תלוי בשאלה למה - למה זה עשה לך חרא של הרגשה?
לא קלטת אותי, ב-כלל. למען האמת פיספסת אותי לגמרי. חבל, אבל ככה זה באינטרנט.
שאלה - אני םסםסתי אותך או שאת התנסחת בצורה לא ברורה? או שגם וגם? אפשרות אחרת?
אני כן רוצה להגיד את זה:אין בי שום רצון להשתיק אותך. את אינטיליגנטית ומעניינת, למה שאני ארצה להשתיק אותך?
אפשר להשתיק בלי לרצות את זה, ובלי אפילו לחשוב על זה. בשמת הסבירה את זה יפה בדף של מילים הורגות.
וואו, איה, אאואץ'
איך הגענו להעלבויות? אמנם אין לי זמן לקרוא הכל, אבל ממה שקראתי בינתיים, אני לומדת הרבה ומאד מעניין. דעות שונות, מחשבות שונות, וכולנו נשים... מרתק.
< גרם לי להיזכר ב דרכים_להשתיק_אישה >
אמא נמרה, השאלה "איך הגענו להעלבויות?" נשאלה כדי לקבל תשובה?
כי לדעתי זו בהחלט שאלה שמעניין לדון עליה. רק שאני לא יודעת לאיזה דף היא מתאימה.
ועוד שאלה, מי זה ה"אנחנו" שאת מתייחסת עליהן באומרך "הגענו"?
ברצינות את שואלת? למה זה עשה לי חרא של הרגשה?
אני לא חווה את עצמי כאלימה ואני חושבת שאת משתמשת במילה הזו קצת יותר מדי בקלות.
מיכל, כן ברצינות. אני שואלת כי אני לא יודעת, ואני רוצה להבין, רוצה, למרות כל הקשיים שיהיו, ליצור גשר של תקשורת בינינו. את יכולה לנסות להניח שאני שואלת מתוך כוונה תמימה להבין? אני מבטיחה לנסות להניח כוונות טובות מבחינתך, אם אוכל.
אני מרגישה ההפך - שדברים שבשבילי מרגישים אלימים וצורמים ויותר גרועים לפעמים מאלימות פיזית לא זוכים להכרה מהחברה. שרוב האנשים קהי רגש, ועיוורים וחירשים.
כלומר, אני מבינה, על באמת מבינה, שלא ניסית בכוונה להשתיק אותי. אבל בעוד שאני הבנתי ממילותייך שבשבילך ההבדל בין שתי הגרסאות של ההודעה - זו שהצעתי כגרסא אלטרנטיבית וזו שכתבת את - הוא קטן, אני לא בטוחה שאת מבינה עד כמה זה צורם לי.
אני לא חושבת שאני משתמשת במילה הזו יותר מידי בקלות. להפך. אני חושבת שאני משתמשת במילה הזו קצת מידי, וחושבת כמה פעמים בטרם אשתמש בה, משום שאני מצפה לתגובות עוינות ומקטינות מהסביבה.
(יש לך רעיון לאיזה דף כדאי להעביר את הדיון הזה? אולי להשפעה_אנרגטית_של_דיוק_במילים?? יש באתר דף על אנשי אמצע?)
מנסיוני - הקשר בין מה שהאמהות (שאני מכירה כולל אותי) עושות/אומרות/לאעושות/לא אומרות, לערכים למעשים של בנותיהן הוא לא ישיר ולא שקוף כל כך.
זה לא: אני אומרת ועושה מה שנכון בעיני ומתוך אמונה שלמה והבת שלי מחרה-מחזיקה ומבצעת. כל כך לא. יש לי המון דוגמאות שלי ושל אחרות, באופניות ופחות אבל זה יהיה אינטימי ורכלני מצידי לפרוש את זה כאן.
אני אם בחינוך ביתי, גנדרנית שמורידה שערות לים/בריכה, מתאפרת לפעמים ונועלת עקבים מידי פעם. בתי, כל זה מעניין אותה כקליפת השום בגיל 14 וחצי.
מצד שני, יש לי מכרות-עם-שערות, באות טבעי בכל מצב ובנותיהן בדיוק מרחו לק על כל ילדי השכונה, מרטו גבות ונתקעו במיני וחולצת בטן.
מה שבפנים, זה מה שחשוב לי. לא רוצה שהבת שלי תחשוב כמוני, רוצה שהיא תחשוב כמוה.
בת אש הביאה דוגמא של אמא שמכריחה את בתה לגלח - זה רע. לא בגלל הגילוח אלא מפני שלהכריח ילד לעשות משהו עם הגוף שלו שלא למטרה בטיחות - פסול מאד.
בת האש - מציעה ומהר להפריד את הדיון עליך מהדף הזה. כולל ההערה האחרונה לנמרה. לא כי היא לקויה אלא כי זה מתארך, ומתבוסס הרחק מנושא הדף.
לי קשה לקבל את הפרשנות שלך , להתייחסויות חד פעמיות כלפייך - גם אם לא מדוייקות מספיק בעיניך - כדומה להתעללות והשתקה במערכות יחסים.
אנא התחשבי בקושי שלי ואם זה מאד חשוב לך לשמור ולהמשיך בדיון הזה, בקשי נא רשות מהכותבות ושמרי בדף בית או בדף מתאים אחר.
אני מפחדת שכל דבר שאני אכתוב עכשיו יהיה בהשפעת מיגרנה+מחזור ושוב אני לא אובן. ובגלל זה נורא התבאסתי, כי הובנתי כל כך לא נכון. אני אנסה: זה הרגיש לי קצת כמו לראות עצמות בשמש. כי כתבתי משהו ואולי בתמימותי, או פשוט מתוך דיעה מוסחת (מחזור, מיגרנה) וקורטוב של יהירות שלא הבחנתי בה בזמנו ונטייתי לכתיבה פתלתלה שפעמים רבות בעוכריי, חשבתי שהוא ברור, מעניין, דוגרי, קולע לעצם הדיון וכמובן, לא פוגעני. אבל את ניתחת וביתרת אותו לחלקיו ופתאום ראיתי עד כמה למילים שלי יש חיים משל עצמן ושהכוונות שלי לא תמיד ברורות ויותר מזה, כמה עוד דיוק כל זה צריך.
בקיצור הרגשתי קצת טיפשה, מגושמת וברברנית. לא הרגשה נעימה.
אני לא חושבת שההבדל בין שתי ההודעות הוא קטן, אני כן חושבת שיש דברים שאפשר להחליק. אני לא מסוגלת להיות תמיד חדה, מדויקת, אמפטית ודעתנית בכל הודעה. ואני לא בטוחה שאם הייתי כותבת את זה מחדש הייתי מצליחה להיות כל זה. אני פשוט, כותבת. מהר, אימפולסיבי לפעמים, אידיוטי לעיתים. ככה זה.
בת האש - מציעה ומהר להפריד את הדיון עליך מהדף הזה.
אני אכן מתכוונת להפריד את הדיון. אבל עדיין לא יצא לי לעשות דברים כאלו באתר, ואני מעט חוששת. בנוסף לכך, אני לא בטוחה לאן צריך להעביר אותו. אשמח לשמעו הצעה שלך לאן להעביר ומה הוא הדף המתאים.
כולל ההערה האחרונה לנמרה. לא כי היא לקויה אלא כי זה מתארך, ומתבוסס הרחק מנושא הדף.
לי קשה לקבל את הפרשנות שלך , להתייחסויות חד פעמיות כלפייך - גם אם לא מדוייקות מספיק בעיניך - כדומה להתעללות והשתקה במערכות יחסים.
נראה של הבהרתי את דעתי בצורה ברורה מספיק. התייחסות חד פעמית לא יכולה להיות חלק מהתעללות במערכת יחסים, משום שלי ולמיכל אין עדיין מערכת יחסים רצינית. אבל התייחסות כזו היא משתיק קול. אני מצטערת אם האמירה הזו פוגעת בך.
נא התחשבי בקושי שלי ואם זה מאד חשוב לך לשמור ולהמשיך בדיון הזה, בקשי נא רשות מהכותבות ושמרי בדף בית או בדף מתאים אחר.
אעביר את הדיון הזה לאנשהו ברגע שאבין לאן. אם את יודעת לאן אפשר להעביר את הדיון, את מוזמנת לעשות זאתץ
מיכל_בז
אני מפחדת שכל דבר שאני אכתוב עכשיו יהיה בהשפעת מיגרנה+מחזור ושוב אני לא אובן. ובגלל זה נורא התבאסתי, כי הובנתי כל כך לא נכון. אני אנסה: זה הרגיש לי קצת כמו לראות עצמות בשמש.
עצמות בשמש? מה זה? (הולכת לחפש במילון. לא מוצאת)
כי כתבתי משהו ואולי בתמימותי, או פשוט מתוך דיעה מוסחת (מחזור, מיגרנה) וקורטוב של יהירות שלא הבחנתי בה בזמנו ונטייתי לכתיבה פתלתלה שפעמים רבות בעוכריי, חשבתי שהוא ברור, מעניין, דוגרי, קולע לעצם הדיון וכמובן, לא פוגעני. אבל את ניתחת וביתרת אותו לחלקיו ופתאום ראיתי עד כמה למילים שלי יש חיים משל עצמן ושהכוונות שלי לא תמיד ברורות ויותר מזה, כמה עוד דיוק כל זה צריך.
בקיצור הרגשתי קצת טיפשה, מגושמת וברברנית. לא הרגשה נעימה.
צר לי. לא רציתי שתרגישי קצת טיפשה, מגושמת וברברנית.
אני לא חושבת שההבדל בין שתי ההודעות הוא קטן, אני כן חושבת שיש דברים שאפשר להחליק.
אפשר להחליק? סתמי מידי בשבילי. אני יכולה לחליק. יש לי מכרים שלא יכולים להחליק. הם רגישים מידי. (בזמן האחרון יוצא לי לשאול הרבה מידי פעמים אנשים למה הם רוצים להתאים אוטיסטים לחברה ולדרוש מהם להדחיק את הפגיעות שלהם, במקום להפוך את החברה למקום שהם לא יפגעו בו. יפריע לך אם אני אעביר את הדיון לדף חדש, שנושאו - אנשי אמצע ותקשורת מילולית?)
אני לא מסוגלת להיות תמיד חדה, מדויקת, אמפטית ודעתנית בכל הודעה. ואני לא בטוחה שאם הייתי כותבת את זה מחדש הייתי מצליחה להיות כל זה. אני פשוט, כותבת. מהר, אימפולסיבי לפעמים, אידיוטי לעיתים. ככה זה.
משהו ב"ככה זה" מפריע לי.
אני שומעת משהו, כנראה שלא אותו אמרת, אבל אני בכל זאת שומעת אותו, אז אני אומרת לך אותו - אני עושה מעשים שאני יודעת שפוגעים באחרים. אני לא יכולה לשנות את זה. ככה זה. אז שאחרים יפגעו.
אני מודעת לזה שאת לא אמרת את זה. אבל זה מה שאני שומעת, ואני לא מצליחה לשמוע את מה ש*את* אומרת.
מצטערת.
אין לי בעיה שתעבירי את הדיון לאן שתראי לנכון. ואשמח לדעת מי הם אנשי אמצע.
בת_האש?, קשה לי מאוד לקרוא אותך ולהתייחס לדברייך כי את מעתיקה את הציטוטים כמו שהם והדברים שלך מתערבבים עם אלה של אחרות וזה מבלבל נורא. לפחות אותי.
באתר נהוג לסמן ציטוטים מהודעות של אחרים באות נטויה. לפני ואחרי הציטוט רושמים _ (קו תחתון) וכך זה יוצא. כמו כן, כשאת מסמנת קטע להעתקה/לציטוט, צצים משמאל באמצע המסך שני "כפתורים": האחד "צטט" והשני "גריין". אם תקליקי על "צטט" זה כבר יעתיק לך את הקטע שסימנת בתור ציטוט.
אחרי שתערכי את הודעותייך ותפרידי בין מה שאת מצטטת למה שאת כותבת, אני אצליח להתמודד עם זה...
כדי לערוך נכנסים ל"עריכת כל הדף" פה למטה מול "יש לך מה להוסיף?", ואז הולכים להודעות שלך ומכניסים _ לפני ואחרי כל ציטוט, בצמוד לסימן הראשון/אחרון, אחרת זה לא עובד.
תודה.
אמא_נמרה, גם אני אשמח לשמוע עוד ועוד ועוד ועוד על החינוך שלך ועל אמא שלך. זה כל כך ייחודי ומקסים, לדעתי יש הרבה מה ללמוד ממה שאת מספרת. סוף סוף דוגמאות חיוביות במקום לנסות לפלס את דרכנו בניסיון להיות "לא כמו שחינכו אותי...".
לא, הדף הזה לא מתאים למה שאני מתכוונת עליו.
בינתיים העתקתי את ההודעות שלדעתי לא שייכות לדף הזה לדף החדש
בעיות_תקשורת_ואנשי_אמצע?
אם הן מרגישות שזה לא נכון, הן מוזמנות למחוק את הודעותיהן משם.
אם תתקבל הסכמתן של שאר המשתתפות בדיון, והוא יימשך בדף החדש, יהיה אפשר למחוק מהדף הזה את מה שרשום בדף החדש.
שואלת: למה צריך הסכמה כדי לשמור שיחה? אני לא שומרת אותה בתחשב הביתי שלי. אם הן רוצות למחוק את ההודעות שלהן, הן יכולות פשוט לעשות את זה.
בשמת - התנצלותי הכנה. בחלק מההודעות סימנתי את הציוטים באות נטויה, אך בהודעה עלייך לא עשיתי זאת.
מצטרפת להתפעלות מהחינוך של אמא נמרה. ובוודאי מצטרפת לשמחה מהדוגמאות החיוביות, לשם שינוי.
מחקתי את ההודעה שלי כי היא הרגישה לי חשופה מדי וגם לא קיבלה התייחסות (וזה בסדר)
רק מודיעה כדי שלא יהיו פה אי הבנות.
מאחר שכל ההודעה נמחקה אני אציין שאמרתי שם גם שאני מאוד מקנאה באמא נמרה על אמה ומה שאמרה לה, ורוצה לשמוע על כך עוד ועוד, בתור אמא לשתי בנות.
למה אי אפשר לנתק את המרכיב של תגובת הסביבה? זו בדיוק הטענה שלי - תגובת הסביבה לא משנה. גם אם כל האנשים בעולם יחשבו שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ, ואפילו יעמידו לדין מי שחושב אחרת בעוון כפירה, זה לא יהפוך את זה למציאות
המממ.
האמת, קשה לי להסביר את זה כרגע, אבל אני אתייחס לדוגמא שלך כי היא מתאימה בעיני:
תגובת הסביבה כן משנה.
בגלל תגובת הסביבה, אפשר להעמיד לדין את מי שחושב אחרת בעוון כפירה
ולהוציא אותו להורג.
זה לא משנה את "האמת" המדעית לגבי השמש - זה כן משנה
את החיים של האנשים שחיים כאן, מביעים דיעות, עומדים על דעתם.
לא על כל דבר אני מוכנה להוצא להורג. מבינה?
אפילו לא על כל דבר אני מעוניינת לסבול או לשאת אפילו רמה נמוכה, אפילו פיצפונה, של סנקציה חברתית.
יש דברים שהם מבחינתי "ייהרג ובל יעבור".
הורדת שיער הגוף איננה אחד מהם.
ולכן:
חריג ביחס למי? מה היא קבוצת הייחוס? [...] מה ההבדל העקרוני בין לדעת שיש אנשים שלדעתם שיער פזור זה לא צנוע וחריג לבין לדעת שיש אנשים שלדעתם שיער על הרגליים זה חריג?
קבוצת הייחוס שלי - אנשים ששייכים לחוג החברתי הרחב שלי. לדעת הרוב המכריע של האנשים בישראל, מכל העדות ומכל המגזרים, שיער על רגלי אשה כשהוא חשוף (לא חושבת שיש נורמה לגבי הרגליים מתחת לג'ינס או לגרביונים אם את לא חושפת אותן) - נחשב לא נורמטיבי.
במפגשי באופן_טבעי קבוצת הייחוס שלי היא קהילת באופן. הנורמה משתנה ואיתה גם ההתנהגות
בחוץ לארץ קבוצת הייחוס שלי היא תרבות הארץ שבה אני מבקרת.
כלומר, קבוצת הייחוס משתנה לפי הסביבה וגם מידת הנוחות שאני מרגישה בתוכה. חלק ממידת הנוחות הוא גם מידת הנכונות שלי לבלוט או לא לבלוט כחריגה.
החוויה של לבלוט כחריגה מוכרת לי מאוד.
לכן הרבה פעמים אני מעדיפה, לגמרי במודע ומתוך בחירה, לא לבלוט. אם רק אפשר.
זה מעייף להיות חריגה כל הזמן
למה אי אפשר לנתק את המרכיב של תגובת הסביבה? זו בדיוק הטענה שלי - תגובת הסביבה לא משנה. גם אם כל האנשים בעולם יחשבו שהשמש מסתובבת סביב כדור הארץ, ואפילו יעמידו לדין מי שחושב אחרת בעוון כפירה, זה לא יהפוך את זה למציאות
המממ.
האמת, קשה לי להסביר את זה כרגע, אבל אני אתייחס לדוגמא שלך כי היא מתאימה בעיני:
תגובת הסביבה כן משנה.
בגלל תגובת הסביבה, אפשר להעמיד לדין את מי שחושב אחרת בעוון כפירה ולהוציא אותו להורג.
זה לא משנה את "האמת" המדעית לגבי השמש - זה כן משנה את החיים של האנשים שחיים כאן, מביעים דיעות, עומדים על דעתם.
לא על כל דבר אני מוכנה להוצא להורג. מבינה?
אפילו לא על כל דבר אני מעוניינת לסבול או לשאת אפילו רמה נמוכה, אפילו פיצפונה, של סנקציה חברתית.
יש דברים שהם מבחינתי "ייהרג ובל יעבור".
הורדת שיער הגוף איננה אחד מהם.
הבנתי את זהף במידה מסויימת. אבל למה זה הופך את זה להתרסה - שוב שואלת, מה זה לדעתך התרסה?
ולכן:
חריג ביחס למי? מה היא קבוצת הייחוס? [...] מה ההבדל העקרוני בין לדעת שיש אנשים שלדעתם שיער פזור זה לא צנוע וחריג לבין לדעת שיש אנשים שלדעתם שיער על הרגליים זה חריג?
קבוצת הייחוס שלי - אנשים ששייכים לחוג החברתי הרחב שלי. לדעת הרוב המכריע של האנשים בישראל, מכל העדות ומכל המגזרים, שיער על רגלי אשה כשהוא חשוף (לא חושבת שיש נורמה לגבי הרגליים מתחת לג'ינס או לגרביונים אם את לא חושפת אותן) - נחשב לא נורמטיבי.
במפגשי באופן_טבעי קבוצת הייחוס שלי היא קהילת באופן. הנורמה משתנה ואיתה גם ההתנהגות
בחוץ לארץ קבוצת הייחוס שלי היא תרבות הארץ שבה אני מבקרת.
כלומר, קבוצת הייחוס משתנה לפי הסביבה וגם מידת הנוחות שאני מרגישה בתוכה. חלק ממידת הנוחות הוא גם מידת הנכונות שלי לבלוט או לא לבלוט כחריגה.
באיזו מידה "רחב" זה חוג חברתי רחב? איפהשהו באתר קראתי מה המספר של האנשים שאנחנו אמורים לחיות איתם בשבט. משהו כמו שלושים אנשים, אם אני זוכרת נכון. ועליהם אנחנו משווים את עצמינו. אני יודעת שקבוצת הייחוס שלי לא משתנה, לא משנה איפה אני נמצאת. אם אני נמצאת במאה שערים אתלבש בצורה יותר מכסה מכרגיל, אבל אעשה זאת מתוף התחשבות בדרי המקום ולא כי שיניתי את קבוצת הייחוס. ואם אני גרה בבית בו כמעט ולא נהוג שנשים תלבשנה בגדים נוחים זה לא אומר שאני אתבייש ללבוש כאלו.
את חושבת ששינוי קבוצת הייחוס לפי הסובב אותך יעילה?
החוויה של לבלוט כחריגה מוכרת לי מאוד.
לכן הרבה פעמים אני מעדיפה, לגמרי במודע ומתוך בחירה, לא לבלוט. אם רק אפשר.
זה מעייף להיות חריגה כל הזמן
את בטוחה שזה לא רק בראש שלך? אני ממש לא מרגישה חריגה כשאני לא מסירה שיער.
חריגות זו תחושה. ואני לא מבינה למה היא מעייפת. אולי גם זה עניין של נקודת מבט?
משהו כמו שלושים אנשים, אם אני זוכרת נכון
לפי המחקר, בין כמה עשרות לכמה מאות. בהחלט יש שבטים של מאות אנשים וגם של פחות משלושים. המחקרים השונים מצאו, שאין מספר מסוים אלא טווח די גדול של אפשרויות.
אני יודעת שקבוצת הייחוס שלי לא משתנה, לא משנה איפה אני נמצאת
אני חושבת שזה משהו שמאפיין אותך ואת אופי התקשורת שלך עם העולם. זה מאוד בולט גם בתקשורת שלך באתר הזה. יש לך ערכים מוחלטים שלפיהם את מתייחסת לאנשים ולמלים.
אני מעדיפה גמישות במקום הזה.
חריגות זו תחושה. ואני לא מבינה למה היא מעייפת. אולי גם זה עניין של נקודת מבט?
לגמרי. לגמרי עניין של נקודת מבט.
זה בדיוק ההבדל בין בני אדם. כל אחד רגיש במקום אחר, ולדברים אחרים.
שוב שואלת, מה זה לדעתך התרסה?
אני מצטערת שאני לא יכולה לענות כרגע על השאלה הזאת. אני מבינה שהיית רוצה מאוד לדעת, אבל לחשוב על זה - גדול עלי כרגע.
יש משהו במה שבת האש אומרת, שהרבה פעמים מגיבים אליך לפי איזשהו תת-מסר שאתה משדר, ולאו דווקא לפי סממנים חיצוניים.
לדוגמא בחינוך ביתי - אותה אמא, אם בשלב מסוים היא מלאת ספקות, היא תקבל מסביב הרבה תגובות של אולי תכניסי את הילדים לבית ספר וכו', וכשהיא נמצאת במצב של שלמות פנימית עם החינוך הביתי, היא תקבל לרוב תגובות אוהדות או אפילו מקנאות, או פשוט תתקבל ללא תגובה מיוחדת. הרבה פעמים זה עובד ככה, גם בענייני השיער - שיבה, על הרגליים וכו'. לי אף אחד לא אומר כלום על שערות השיבה למשל. טוב, פעם אחת אמר לי מישהו ברחוב בסיטואציה מאוד מצחיקה, אבל שום דבר לא מהסביבה הקרובה שלי, ואפילו היותר רחוקה (אמא שלי התייחסה לזה אבל ממש לא ממקום של ללחוץ עליי לצבוע אלא בקבלה ואפילו בסוג של הערכה).
לגבי זה שאנשים חושבים דברים לא נחמדים - לדעתי אם את לא קרובה אליהם במיוחד, זה לא ממש אכפת להם, אולי תחלוף להם בראש איזו מחשבה אבל היא תצא משם מהר מאוד.
ולגבי התרסה - נראה לי שזה בדיוק המצב האנרגטי שאנחנו נמצאים בו. אם אנחנו לא שם - זה גם לא יתקבל כך בחוץ.
משהו כמו שלושים אנשים, אם אני זוכרת נכון
לפי המחקר, בין כמה עשרות לכמה מאות. בהחלט יש שבטים של מאות אנשים וגם של פחות משלושים. המחקרים השונים מצאו, שאין מספר מסוים אלא טווח די גדול של אפשרויות.
תודה על המידע. המחקר תורגם לעברית?
אני חושבת שזה משהו שמאפיין אותך ואת אופי התקשורת שלך עם העולם. זה מאוד בולט גם בתקשורת שלך באתר הזה. יש לך ערכים מוחלטים שלפיהם את מתייחסת לאנשים ולמלים.
אני מעדיפה גמישות במקום הזה.
משכתבת בשביל עצמי: אני חושבת שזה משהו שמאפיין אותך ואת אופי התקשורת שלך עם העולם. אני חושבת זה מאוד בולט גם בתקשורת שלך באתר הזה. אני חושבת שיש לך ערכים מוחלטים שלפיהם את מתייחסת לאנשים ולמלים. (אני ממש מקווה שלזה התכוונת, אני מעדיפה לפרש את זה כך).
בבקשה, אל תניחי מה סגנון התקשורת שלי עם העולם על סמך ההודעות שכתבתי פה. אני לא רוצה להתגונן. אבל פשוט נמאס לי ששופטים אותי, ושמפרשנים מה הערכים שלי ועד כמה הם מוחלטים. למה פשוט לא לשאול? זה גם לא היה פוגע בי, וגם היה נותן לך מידע יותר אמין מההתרשמות שלך מההודעות הלא רבות שכתבתי בבאופן+ הפרשנויות שלך להודעות שלי.
זה בדיוק ההבדל בין בני אדם. כל אחד רגיש במקום אחר, ולדברים אחרים.
אני רגישה לזה שמניחים עלי דברים בלי לדעת. אנא, המנעי מזהץ
אני מצטערת שאני לא יכולה לענות כרגע על השאלה הזאת. אני מבינה שהיית רוצה מאוד לדעת, אבל לחשוב על זה - גדול עלי כרגע.
אני אחכה ואקווה שמתישהו תעני על השאלה הזו.
בת האש, "כל הפוסל במומו פוסל".
אני חושבת שאם מישהי הייתה עונה לך באותה צורה תוקפנית שאת כותבת כאן, היה לך הרבה מה להעיר לה על כל חצי משפט שהיא כתבה לך.
כן, אני מעזה להניח עלייך את ההנחה הזאת. ואני מקווה שאני צודקת.
כי אם אני טועה, אילו היית מקבלת בברכה התייחסות כזו, הרי שזה אומר דרשני, כי זה אומר שאת מחפשת תקשורת שבה אחד דורך על השני, וממנה יוצאים דפוסי קשרים לא טובים.
לא מכירה אותך ולא יודעת עלייך כלום מעבר לצורת ההתבטאות שלך, אבל היא מרחיקה אנשים. אין אפשרות להתייחס לתוכן, הקוצים שלך - "שומר נפשו ירחק".
נסי להיות פחות שיפוטית ותוקפנית ותגלי שגם אחרים יותר חביבים אלייך ושהעולם הוא מקום יותר סימפטי.
בנות, אולי מספיק להאכיל את הטרול?
בנות, אולי מספיק להאכיל את הטרול?
נכון.
enough is enough
אלמוניות - לא כל נסיון הדברות מקרטע הוא טרול. מספיק עם זה.
תודה על המידע. המחקר תורגם לעברית?
התכוונתי "המחקר" ברבים. יש גוף שלם של מחקר, בוודאי חלק ממנו גם בעברית. יכול להיות שאפשר למצוא התייחסויות לזה בספריה של עדה למפרט. מה שאני זוכרת - באנגלית. למשל,
כאן
אני מתגוררת בחו"ל והורי רואים את בנותי בערך פעם בשנה. אמא שלי (שיש לה נטיה בלתי מובנת להגיד את הדבר הלא נכון בזמן הלא נכון) שוחחה עם בנותי ואיתי בשיחת וידאו היום ושאלה אותי (בפניהן) אם הקטנה (שלוש וחצי) השמינה. לא מדובר בדאגה לבריאותה של הילדה - שגודלה הפיזי נורמלי לחלוטין! לא כ"כ ידעתי מה לומר ובמקרים כאלה אני שותקת. לכן אימי (שיש לה נטיה בלתי מובנת להמשיך ולהציק) שאלה שוב אותה שאלה. אמרתי לה שהילדה גדלה. והיא המשיכה להתעקש ולשאול אם היא השמינה. אמרתי לה שאני לא יודעת איך לענות על השאלה הזו. שתי בנותי הקשיבו לשיחה ולכן גם תשובה של "מה פתאום, היא לא השמינה" היתה יוצרת אצלן הרגשה שהשמנה זה רע. אמרתי לה שהיא גדלה גם לגובה וגם לרוחב. יצאתי מהשיחה בתחושה מאוד רעה וממש קיללתי אותה מתחת לשפם. קיויתי שאבא שלי שנכח בשיחה יעיר לה כשנסיים לדבר.
סיפרתי לחברתי מאוחר יותר והיא אמרה שכדאי לי לבקש ממנה לא לדבר על משקל ליד הילדות. אני די מפחדת להעיר לה כי היא תמיד מאוד נעלבת ואי אפשר לומר לה כלום. אולי משהו בתגובה שלי צריך להשתנות ובמקום להשתתק אני צריכה לנקוט עמדה. שבנותי ישמעו גם את הגישה השפויה. הבעיה היא שאני לא כ"כ יודעת איך לשים את הגישה השפויה במילים. שהשמנה בגיל שלוש וחצי אינה נושא לשיחה בכלל כל עוד אין חריגה גדולה מהמשקל הנורמלי? אני בן אדם מאוד שכלתני וזה די מגביל את היכולת שלי לשלוף תשובה מהמותן. יכולתי כמובן לענות בפשטות: היא לא השמינה. אבל זה פשוט לא נראה לי נושא לשיחה. בעיקר לא בגוף שלישי כשהילדות נוכחות.
בעוד כחודשיים היא באה לבקר אותי ואני יודעת שאאלץ להתמודד עם הרבה ואני מתחילה לחשוש.
אני די מפחדת להעיר לה כי היא תמיד מאוד נעלבת ואי אפשר לומר לה כלום. אולי משהו בתגובה שלי צריך להשתנות ובמקום להשתתק אני צריכה לנקוט עמדה.
כן, אני חושבת שאני מכירה היטב את הסיטואציה.
אני יכולה להגיד לך שאמא שלי עברה את הגבול לא פעם אחת .בפעם האחרונה אמרתי לה :'תתנצלי על מה שאמרת עכשיו וזהו מצידי סוף הדיון'.
היא התנצלה ואני לא דיברתי איתה כל הערב.
אני לא יכולה להגיד לך איך לנהוג ,רק אני יכולה לומר לך איך אני נוהגת.
1.אני לא מצפה מישהו יגאל אותי מהשטיות הללו.מאמא שלי, מכל מני 'נשמות טובות' וכ'.אני שמה את הגבול שלי ומוכנה לעמוד בתוצאות של זה.שיחררתי מעצמי את האחריות לאושר של הנ"ל.
2.כשאני לא מוצאת את המילים,כשיש תופעה שמעוררת אצלי התנגדות, אני מבטאת את הבקשה שלי בדרך החיוב-שזה כמובן לא המצאה שלי , אלא של תקשורת מקרבת ועוד גישות.
למשל, במקרה הזה , אני יכולה לומר 'זה לא לעינין מה שאמרת כרגע',לשלוח אותה לעין במאמר באינטרנט , אם זה טיפוס שיקרא.
אני יכולה לומר משהו כמו:מה שצריך לומר לילדים זה שמאוד יתרום להם לאכול כל יום ירקות ופירות ולעסוק בפעילות גופנית כייפית.
אם הסבתא מבקרת אפשר לרתום את רצונה הטוב להכנת פלטת ירקות חתוכים בצורה של חיות הג'ונגל ושתעשה לילדים הרקדה ,תקח אותם לטיול בחיק הטבע ,תצייד אותם ברולרסרפר או משהו.
לכן אני בעד חינוך הבנות בעודן צעירות
נורא התחשק לי להגיב לדיון צד שעלה בדף
בעל_שלא_רוצה_סקס, אבל מחליטה נתמכת בו עכשיו ונראה לי לא לעניין. אז באתי לכאן.
לכן אני בעד חינוך הבנות בעודן צעירות
אין ספק שיש גם עניין תרבותי שאפשר ורצוי לחנך לגביו, ביחס לזקנה ולדרך אליה. אבל העיוותים התרבותיים של היום, מתאפשרים כי הם מסתמכים על תכונות אנושיות ומקצינים אותן, עד לגרוטסקה.
למשל- ברב ספרי הילדים המכשפה הרעה היא בין השאר, זקנה ומקומטת. בהחלט דרך יעילה לשמר לדורות, של יחס עוין לזקנה.
אבל - האם הבחירה לאפיין כך את דמות המכשפה הרעה, היא באמת רק כתוצאה מחינוך? לדעתי לא.
לכן בעיני יש לשים לב שלא להתעלם מהטבע האנושי, כשכותבים את ה "מדריך לזיהוי בבונים" (בשמת) ובכלל כשמחנכים. כי אחרת, עלולים ליצור עיוותים אחרים.
איך עושים את זה? איך באמת? טריקי.
עונה רק לסייד אישיו שעלה כאן, משהו קטן:
המלצה על הסרט "בבי מכשפה מתחילה" (מכשפות יפות ומקסימות ואחלה סרט)
טרום המלצה (רק התחלתי לצפות) על הסדרה once upon a time - המכשפה שם מאוד לא מקומטת.
ולעניין עצמו, ממש בקצרה: הכל מתחיל ונגמר בכמה אשה אוהבת את עצמה ואת סביבתה.
מישהי מרוצה ומאירה לא יכולה להיראות "מכשפה זקנה ומקומטת" ולא משנה באיזה גיל. אז שווה לשווק את המרוצות העצמית. זה לוקח קרמים אנטי אייג'ינג בהליכה
<תמצית סיכום מחקר רב שנים שעיקרו ככולו תצפיות על נשים>
ולעניין מכשפות: מי שכתב ועיצב את ההיסטוריה בעולם המוקדם יותר, היו גברים.
הרבה גברים פוחדים מנשים. (די בצדק.)
נשים עם כוח (ידע, חוכמה, מיסתורין, ועוד) נתפסו כמשהו מאיים. (ודי בצדק
)
אולי זה התחלה של הסבר חלקי למה ציירו אותן ככה.
עונה בכניסה:
ראיתי את בבי. והבת שלי- פעמיים. (מתכננת לעצב תלבושת בהשראת אחת המכשפות המאגניבות. אבל הרעה שם כן זקנה. ונדמה לי שכשזורקים אותה לבור היא מזדקנת עוד קצת. אבל אולי אני מבלבלת עם פלונטר.
הגברים הם שעיצבו את ההסטוריה ויצרו את הדימוי למכשפות. אבל להרגשתי יש כאן אמת ביולוגית, שאם מנסים להתעלם ממנה, יוצרים סוג אחר של .. נקרא לזה בת דודה של פוריטניות.
<אני במאה אחוז מסכימה איתך שאישיות קורנת -מייפה בכל גיל, אך משמעותית במיוחד ככל שמתבגרים, שכן אז האישיות יותר ויותר כתובה על הפנים.
אה והדיון הזה מתעורר לאו דוקא כתוצאה מחוסר שביעות רצון עצמית. (פשוט בלי קשר אליה. סתאאם.).
וגם: שמעתי מטבע לשון שחייכה אותי: ״ליפסטיק פמיניזם״. הממ.
״ליפסטיק פמיניזם״
לא הבנתי, תסבירי.
שאישיות קורנת לא יודעת אם בדיוק לזה התכוונתי, אלא יותר על החשיבות של להיות מבסוטים. וביתר דיוק לצורך העניין: מבסוטיות. ולחנך לזה את הילדות. עולים בדעתי ביטויי גנאי שהייתי שומעת בילדותי שהגדולות היו אומרות על גדולות אחרות (בד"כ עם הפתיח "זאתי"):
"מרוצה מעצמה"
"חושבת שהיא מבינה משהו"
"אוהבת את עצמה"
"עושה מה שהיא רוצה".
אז הביטויים קיימים, רק צריך להשתמש בהם נכון ...
נשים עם כוח (ידע, חוכמה, מיסתורין, ועוד) נתפסו כמשהו מאיים. (ודי בצדק )
לגמרי. וכל אשה חייבת שיהיה לצידה הספר
רצות_עם_זאבים כדי שתוכל להזכר בעוצמה שבה מדי פעם כשהיא נחלשת.
והנה ציטוט, במיוחד לאמא של טוסיק דבש:
"לה לובה- ישנה אשה זקנה שחיה במקום נסתר. כולם מכירים אותה אך רק מעטים ראו אותה...נראה שהיא מחכה למי שתעו בדרך, לנוודים או למחפשים שיבואו לביתה.
היא זהירה,
לעתים קרובות שעירה, תמיד שמנה ושואפת במיוחד להימנע מכל חברה שהיא. היא מכעכעת וצוחקת צחוק צורמני, ולרוב משמיעה קולות חייתיים יותר מאשר קולות אדם..."
(ומי שלא מכירה את הספר- כל הדמויות קיימות בתוכנו).
<רוזמרין>
וכל אשה חייבת שיהיה לצידה הספר רצות_עם_זאבים
עשית לי צמרמורת. אתמול בלילה גיליתי לאן נעלם זה שלי. צנח בין הקיר למיטה. והיום הנחתי אותו ליד המחשב, סתם, בלי מחשבה, ועכשיו כתבת מה שכתבת. בדיוק, אבל בדיוק מה שקורה עם הספר הזה תמיד, בפתיחות האקראיות. תמיד מדוייק, תמיד מאיר, תמיד ה"במקרה השורה הזאת" שנפתחה.
אבל להרגשתי יש כאן אמת ביולוגית
שום אמת משום סוג.
מאבק חורמה לחיים ולמוות על ההגמוניה בתרבות, של כוהני הנצרות בעיקר, נגד הנשים.
אז הביטויים קיימים, רק צריך להשתמש בהם נכון
מאבק חורמה לחיים ולמוות על ההגמוניה בתרבות, של כוהני הנצרות בעיקר, נגד הנשים.
מעניין, בשמת, כל העסק של רתיעה מנשים יודעות ויצירת דימוי המכשפה המוכר לנו היום, התחיל בנצרות ולא התקיים קודם?
(כי באמת במיתוסים כדוגמת מה שהביאה רוזמרין, כל הסממנים ה"לא יפים" במושגים של היום (שעירה, קולות חייתיים וכו') - היו סממנים לגיטימיים, חיוביים, של כוח, יחודיות, עוצמה, משמעות וייעוד.
אבל להרגשתי יש כאן אמת ביולוגית, שאם מנסים להתעלם ממנה, יוצרים סוג אחר של .. נקרא לזה בת דודה של פוריטניות.
תוכלי לפרט למה התכוונת? כי אני מתחברת לזה, ואולי "האמת הביולוגית" שמוכחשת אצלנו, היא קיומה הלגיטימי, החיובי והמכובד, של לה-לובה ודומות לה. שזו דמות שהעלמנו במו ידינו.
התחיל בנצרות ולא התקיים קודם?
כן, בצורתו המוכרת לנו היום.
"מכשפים" ו"מכשפות" היו קודם, היו להם פונקציות שונות בחברה, יחס שונה בחברה וכן הלאה.
סממנים לגיטימיים, חיוביים, של כוח, יחודיות, עוצמה, משמעות וייעוד
זהו, לקחת סממנים חיוביים של עוצמה - ולהפוך אותם על פיהם ולהציג אותם כמאפיינים של רוע שיש להרוג, זה שינוי גדול בתרבות. זה מהפך.
אז השאלה "האם התקיימו האלמנטים עצמם" לא חשובה.
למשל, בני אדם הם בעלי חיים שיש להם שיער... אמנם יחסית לקוף אנחנו עירומים, כמו שכתב דזמונד מוריס, אבל בכל זאת יש לנו דגמים מובהקים של שיער (איפה הוא צומח על גופנו, ההבדלים בין גברים לנשים בעניין זה). אז לא מפליא אותי שהעובדה הביולוגית מצאה לה גם התייחסויות תרבותיות (למשל, לראות בשיער מקור לעוצמה).
אבל ברגע שיש התייחסות של התרבות לאלמנט מסוים, אז התייחסות זו היא בת שינוי. ואם היא מתהפכת (אלמנט שנתפס כחיובי, פתאום נתפס כשלילי) - אז זו תרבות אחרת. והשינוי הזה קרה בנצרות ונוצר כתוצאה מזה שהתעוררו אינטרסים חדשים להשמיד את המתחרים בתרבות מסוימת.
להציג אותם כמאפיינים של רוע שיש להרוג
כבר ביהדות - "מכשפה לא תחיה"
מכשפה לא תחיה"
כן, אבל ה"מכשפה" שמדובר בה כלל איננה ה"מכשפה" של ציד המכשפות באירופה.
הכוונה אז היתה לדברים שהיו שייכים לתרבות האלילית של האיזור (לא זוכרת מה זה היה בדיוק). אם אמצא את ההסבר, מה היתה ה"מכשפה" הזאת שבה מדובר בתנ"ך, אני אביא לכאן.
ז"א, "מכשפה לא תחיה" מהתנ"ך, זה כי אסורה עבודת אלילים, ולא כי היא evil, נכון?
ז"א האיסור בתנ"ך לא קשור להפחדה.
ההפחדה (שמכשפות הן מפחידות רעות ומסוכנות) קשורה רק לנצרות?
(התפתח בי מקום כבוד לתוספת המתבקשת "וזקנות ומכוערות")
סליחה שאני מתפרצת לדיון. המשפט הזה -
למשל, לראות בשיער מקור לעוצמה) הצית בי את הרצון.
כבר הרבה זמן אני חושבת על זה. קראתי על קבוצה קטנה של אנשים שהנשים שם היו מתקשרות, וחלק מהקטע שלהן היה לא להסתפר. הייתה תמונה של אישה עם שיער עד הברכיים. כמובן שזה העלה במוחי את הסיפור על שמשון הגיבור.
זה היה לא הרבה אחרי מאז שנולדה לי ילדה. החלטתי שבינתיים אני לא מספרת אותה עד למקרה שהיא תבקש. ובמקביל הפסקתי גם אני להסתפר. עברו שנה וחצי מאז.
אז אלו הם הרהוריי:
האם באמת לשיער יש אנרגיה? האם הוא טומן בתוכו עוצמה?
מתי בעצם בני האדם התחילו להסתפר?
אנחנו אוהבות להתלונן על החברה הגברית איך היא מתייחסת לנשים, אבל מה עם העובדה שהחברה הגברית מתעללת לא מעט בגברים. אם אני מסתכל על זה מהזוית של השיער - הם היו צריכים להסתפר קצר ולהתגלח הרבה לפנינו. בקטע מסוים זה כמו לצאת נגד הטבע. האם זו הדרך של החברה לשמור עליהם, עלינו יותר ממושמעים, "מתורבתים".
היום הרבה נשים אוהבות ובוחרות בתיספורת קצרה ו"גברית", האם זה חלק מהתופעה שאיבדנו את הנשיות שלנו? מבחינה אישית, האם יש משמעות לאיזה אורך שיער אנחנו מעדיפות ואוהבות?
אני תמיד אהבתי לא קצר ולא ארוך. ארוך לא נוח לי, ובשביל שיהיה קצר צריך צריך להיפגש עם המספרים לעתים קרובות. אולי אפשר ללמוד מזה שאני אוהבת וחשוב לי נוחות, ושאני דיי עצלנית. אולי זה שאני מגדלת היום בלי מחשבה על הסתפרות, מראה שאני פתוחה יותר אל הלא-נודע (תהליך שאני עוברת בעקבות ההורות החדשה).
אין לי שם קבוע פה באתר אז אחתום למטה בשם המוזר
המגדלת
כמה מילים על מכשפות בתרבות הסלאבית והשפעת הנצרות:
אפשר לראות את השינוי ביחס למכשפות בתרבות הרוסית באגדות. באבא יגה היא דמות נפוצה באגדות סלאביות. מכשה זקנה, סבתן של הרוחות, החיה לבדה ביער, בבקתה שעומדת על כרעי תרנגולת. האגדות מתייחסות עליה בצורות שונות מאוד.
באגדה על איוון-צרוויץ' <הנסיך איוון> וקשיי בן האלמוות באבא יגה מופיעה כדמות חיובית. קשיי המרושע חוטף את וסיליסה בעלת-הבינה, ארוסתו של איוון. איוון הולך לבקש את עצתו של באבא יגה, אשר נאמר עליה שהיא תמיד עוזרת לאלו שליבם טהור. בעזרת עצתה, ובעזרת שלשות המתנות שלנתה לו וסיליסה בעלת הבינה בטרם נחטפה, הוא מצליח להרוג את קשיי ולהחזיר את אהובת ליבו.
אפשר לראות זאת גם באגדה על וסיליסה ובאבא יגה <גרסא שלה מופיעה ב"רצות עם זאבים">, ובעוד אגדות שונות וגרסאות שונות <לפעמים קשה להבחין איפה מתחילה אגדה אחת ומסתיימת אחרת>, ובמקומות אחרים. אפשר גם לראות איך לאחר בוא הנצרות היא לוקחת את המקות של המכשפה הרעה.
לדעתי, הנצרות גינתה את המכשפות בערך מאותה סיבה שעשתה זאת הנצרות. מבחינת הנצרות יש אל ושטן. אם את לא סוגת לאל שלהם, את סוגדת לשטן. כל מי שלא שייך לממסד שלהם - רע. הם אומנם הביאו לקיצוניות, אך זה בדיוק העקרון היהודי של השמצת כל הדתות האחרות.
האם באמת לשיער יש אנרגיה? האם הוא טומן בתוכו עוצמה?
אני ממליצה לך לקרוא את "החוש השביעי והמציאות שמעבר: ביואנרגיה שימושית" מאת רפי רוזן ז"ל. הוא מתייחס לזה ישירות. מרתק, לדעתי.
הוא אכן טוען שכולנו צריכים לגדל שיער ארוך על הגב שמהווה שדה אנרגטי.
וטוען שכובע, כיפה, כיסוי ראש, סיכות, קוקיות, צמות, קשת בשיער, תספורת קצרה וכן הלאה, כולם מהווים חסימות אנרגטיות.
אני בחודשים האחרונים ממש הרגשתי את החסימה האנרגטית של איסוף השיער, לא ממש יכולה לאסוף את השיער יותר. מייד כואב לי בראש, מרגישה כאילו נעצר לי זרם הדם, ומרגישה אותו מתחדש ברגע שמסלקת את הסיכה. אחרי שקראתי אותו גם שחררתי את ההתלבטות לגבי הילדה: היא רוצה שיער ארוך ופזור. הבנתי שהיא רגישה וצודקת ואסור לפגוע בזה, גם אם היא מתקשה לטפל בשיער הארוך והנוטה לקשרים שלה.
הוא אכן טוען שכולנו צריכים לגדל שיער ארוך על הגב שמהווה שדה אנרגטי.
בשמת? הוא טוען...שכולם צריכים? אז הוא טוען.
אני טוענת שכל אחד ואחת תעשה מה שנוח לה עכשיו. הטענה שלי לא הגיונית יותר?
אם השיער גורם לך להרגיש יפה יותר- את כבר נעשית יותר אנרגטית. אם אתה מאלה שחושבים שלשיער יש משמעות אנרגטית- אז כך תרגיש כשיערך יגדל לתפארת.
בימי חיי היה לי שיער ארוך, בינוני, קצוץ כמו בן, צבוע ולא צבוע. לפי איך שהתחשק לי באותו זמן. לא יכולה לדבר על קורלציה דווקא בין השיער לאנרגיה שלי.
היום יש לי שיער ארוך. הוא מסיבי וכבד ואם אני לא קושרת אותו, הוא מתפרע ומפריע. ברור לי שיהיה יותר נוח אם אקצץ אותו אבל אני אוהבת עכשיו להיות עם שיער ארוך.
לה לובה היא אשת הזאב. היא הדמות שכל אשה רוצה להיות ההיפך ממנה. אבל הדמות השמנה, השעירה, הצורמנית, המתבודדת והחכמה הזאת קיימת בכל אחת מאיתנו. אם לא נפחד ממנה, אם
נחפש אותה בתוכנו, אם לא נובך מקיומה- יש לה הרבה ידע להציע לנו, במקום שנלך לקבל את הצעתם של אחרים (במיוחד גברים). היא הידע הנשי הקדום והחייתי שקיים בנו.
בשמת? הוא טוען...שכולם צריכים? אז הוא טוען.
תירגעי מהלוחמנות...
לא "צריכים" במובן "את חייבת לעשות מה שהוא אומר" אלא טענה לגבי התיכנות הביולוגי שלנו, שפעולה בניגוד לו פוגעת בנו.
כמו שאנחנו "צריכים" לאכול תזונה המותאמת למין האנושי. ברור גם לך שסוכר לבן, קמח לבן, דגני בוקר מומתקים וכדומה - הם לא מזון אלא זבל מוחלט שרע לגוף שלנו. זה שאני אגיד לך את זה אומר שמייד את באופן אישי חייבת להפסיק לאכול את כל הזבל שאת אוהבת רק מפני שאת אולי בדרך לסכרת או למחלת לב?
רק כדי להביא עוד נקודת מבט. השער הוא בנק הזיכרונות התאי שלנו, עד שהשערה נושרת יש עליה רישום של כל מה שקרה לנו בזמן שבו שהתה על ראשינו. גזירה או גילוח השער הוא סוג של שחרור מהזיכרון הזה. ומכאן זה לשיקולו של האדם הפרטי.
המממ. מעניין מה שאת אומרת. אני מסתפרת בדחפים: פתאום יש לי צורך דחוף להיפטר מעומס השיער
אז כנראה יש לי צורך דחוף להעיף ממני את הזכרונות שצבורים בחלק העתיק יותר שלו
ידעתי שאני אקבל תשובות מעניינות.
גזירה או גילוח השער הוא סוג של שחרור מהזיכרון הזה. זה מה שהבנתי לגבי סיבת הגילוח של הנזירים הבודהיסטים.
וטוען שכובע, כיפה, כיסוי ראש, סיכות, קוקיות, צמות, קשת בשיער, תספורת קצרה וכן הלאה, כולם מהווים חסימות אנרגטיות.
האינסטינקט או יותר נכון הגיון פשוט גרם לי להרגיש זאת, אבל עדיין לא מסוגלת. היו לי שבועיים בערך שלא אספתי והסתרקתי רק עם האצבעות והוא הרגיש נהדר, אבל בחום… קשה לי בחום. קשה לי עם ההנקה. גם לילדה השיער מגיע לעיניים עכשיו, תהיה תקופה שאני אצטרך למצוא פתרון עד שהוא יסתדר מעצמו.
היא הידע הנשי הקדום והחייתי שקיים בנו. משם בדיוק הגיע המחשבה הזו.
כן, צריך להקשיב לקול הפנימי, אבל אפשר ללמוד מאחרים. האם את קוראת פה רק בשביל להביע דעה, או בשביל לקרוא דברים של אחרות/ים וכך אולי ללמוד מהן ואולי לקבל רעיונות חדשים.
במקום שנלך לקבל את הצעתם של אחרים (במיוחד גברים). איזו תוקפנות. האם בגלל ש"רצות עם זאבים" נכתב ע"י אישה אז את תקשיבי לה יותר? גם לגברים יש שיער. גם לגברים יש אינסטינקטים. גם לגברים מגיע זכות דיבור.
ברור גם לך שסוכר לבן, קמח לבן, דגני בוקר מומתקים וכדומה - הם לא מזון אלא זבל מוחלט שרע לגוף שלנו.
אני לא לוחמנית, יקירתי. אני מופתעת מההכללות.
סוכר וקמח הם חומרי גלם מהצומח. הם לא זבל. מוצרים תעשייתים הם לא מזון.
אני לא סובלת מוצרי חלב אבל לא חושבת שהם זבל למישהו אחר. קמח לבן וסוכר לבן הם לא זבל בשבילי אבל בשבילך כנראה שכן.
אבל זו בכלל לא הנקודה. למה שיער הראש הוא כלי אנרגטי יותר מהשערות באף או ברגליים או מהציפורניים או מהרירית שמצפה את הקיבה?
האם אני אמורה לגדל ציפורניים רק בגלל שללא התערבות יזומה הן גדלות וגדלות?
השער הוא בנק הזיכרונות התאי שלנו, עד שהשערה נושרת יש עליה רישום של כל מה שקרה לנו בזמן שבו שהתה על ראשינו. אני לא יודעת מאיפה המסקנה הזאת, אבל אם היא נכונה- היא תקפה גם לציפורניים ולשיער הערווה ושיער הרגליים ואולי גם לחריצים בידיים וברגליים ולעוד אברים בגוף. ומה זה בכלל "בנק זיכרונות תאי"? זה כמו שכבות של גזע העץ? כמו שכבות גיאולוגיות? איזה זכרונות נכללים בבנק ואיך מגלים אותם?
גם לגברים יש שיער. גם לגברים יש אינסטינקטים. גם לגברים מגיע זכות דיבור.
אה, רק עכשיו ראיתי.
ההקשבה לגברים בדרך לגילוי הפנימי של האשה יכול להיות מאד מבלבל.
צריך להקשיב לקול הפנימי, אבל אפשר ללמוד מאחרים. האם את קוראת פה רק בשביל להביע דעה, או בשביל לקרוא דברים של אחרות/ים וכך אולי ללמוד מהן ואולי לקבל רעיונות חדשים.
מה השאלה? נהדר להקשיב לאחרים וללמוד מה עבד בשבילם ולבדוק אם זה גם עובד בשבילי. לאתר הזה, במיוחד לכמה עשרות מחבריו, יש חלק ענק במסע שלי.
אבל מכאן ועד להכרזה כי השיער ידוע ככך וכך, וזה וזה כתבו על זה בספר- המרחק גדול.
ואת הויכוח הזה, שכבר העליתי גרה בו בכמה דפים, אני מעלה בכל פעם שאני מריחה איזה תחושת "גורו" בסביבה או משפטי "ידוע ש...". ידוע למי? על סמך מה?
לגבי שיער: שמתי לב שבכל פעם שאני מסתפרת, אני מרגישה תחושה של "אבן נגולה מעל ליבי". ממש מין הקלה. כאילו ירד ממני מטען רגשי. לפני מספר ימים עוד מכרה אמרה לי דבר דומה. כאילו שהשיער נושא עימו אנרגיה רעה שלא מרגישים אותה בשוטף, אבל כשזה יורד, פתאום מרגישים את ההבדל.
האמת שברגע זה היתה לי תובנה מעניינת (תוך כדי כתיבה): כיוון שאני מאד מאמינה שאחד מתפקידיו העיקריים של השיער הוא ניקוי רעלים מתוך הגוף (לראייה - ניתן לאבחן בעזרת בדיקה כימית של השיער איזה רעלים יש בגוף) (ואגב - אני גם מאמינה שנשירת שיער מוגברת היא דרך של הגוף לנקות את עצמו במהירות במצב של הרעלה מוגברת כאשר עצם צמיחת השיער החוצה אינה מספיקה בשביל הניקוי), זה מאד מסתדר לי פתאום עם תחושת ההקלה שאני חווה בזמן תספורת.
מה שמזכיר לי שאולי באמת הגיע הזמן להסתפר ולחוש שוב את הכיף הזה
אגב, כל כך הייתי רוצה שיער קצר. אבל לצערי השיער שלי לא מספיק איכותי בשביל זה, וצריך להסתיר את כיעורו בקוקו...
ההקשבה לגברים בדרך לגילוי הפנימי של האשה יכול להיות מאד מבלבל.
התהליך שאני עוברת בחיים הוא קודם כל כאדם, אחר כך כאישה.
אחד הספרים שהשפיעו עלי היה "כוחו של הרגע", הוא גרם לי לשינוי פנימי עצום, גם בתור אישה. הוא נכתב על ידי גבר.
הבן זוג שלי תרם לי המון בדרך שאני עוברת. המון נקודות למחשבה גבריות מעניינות, וגם אני השפעתי לא מעט עליו עם דעותיי הנשיות.
אני מאמינה שאחד הדברים החשובים הוא למצוא איזון. גם בין הגברים לנשים.
אני שואפת שהילדה שלי תקבל דברים ממני ומאבא שלה. שנינו יכולים לתת לה דברים שיעזרו לה בדרך. כל מה שחשוב לי שהיא תרגיש בטוחה עם עצמה, כבן אדם.
למה שיער הראש הוא כלי אנרגטי יותר מהשערות באף או ברגליים או מהציפורניים או מהרירית שמצפה את הקיבה?
בגלל זה הפסקתי לגמרי להוריד שיער בכל בגוף. לגבי הרירית אין לי בכלל יכולת לגעת בה.
ואם כבר העלית את נושא הציפורניים, אז גם על זה חשבתי לא מעט בחיי, בגלל שאני כוססת אותם, וגם בעקבות כלבים שהיו לי. יש כאלה שקוצצים לכלבים את הציפורניים, גם אני עשיתי זאת. עם הכלבה האחרונה בדקתי את האפשרות שלתת לטבע לעשות את שלו (שוב בעקבות משהו שקראתי), ובאמת אם לא נוגעים בזה, הציפורנים נשחקות מעצמן בזמן הליכה וריצה. ואז עלתה בי המחשבה, מה היו עושים פעם לפני המספרים, האם הם כמוני השתמשו בשיניים או שציפורניים נשחקו במהלך פעילותם.
מי יודע? הכל השערות. עניין של אינסטינקטים ולא עובדות מדעיות.
ני לא סובלת מוצרי חלב אבל לא חושבת שהם זבל למישהו אחר.
יש מחקרים שתומכים לאכול שלוש מנות חלביות ביום, ויש כאלה שטוענות שזה ממש אסון. כל אחד צריך לעשות את השיקולים שלו. יש כאלה שממשיכים עם מה שהרגילו אותם בילדות, ויש כאלה שיעשו ניסויים על עצמם כדי לדעת מה יגרום להם להרגיש יותר טוב. שוב פעם - עניין של אינסטינקטים ולא עובדות מדעיות.
אני מעלה בכל פעם שאני מריחה איזה תחושת "גורו" בסביבה
כנראה האף שלי סתום.
הכל התחיל אצלי אחרי שקרא היסטוריה, והופיע קטע על קבוצה שהיו בה נשים שגידלו שיער למען אנרגיה. שום ניסיון לשכנע שזה נכון או לא נכון, רק סיפור על משהו שקרה לפני שנים רבות. לא ניסו לטעון שהן צדקו או לא.
זה גרם לי לחשוב על הנושא, ולבדוק על עצמי. האם יש בזה זיכרון, אין לי מושג, אבל האינסטינקט שלי החליט שזה שווה בדיקה.
גם שמתי לב (לפחות בעיניי) שבדרך כלל כשנשים מסתפרות קצר, אפילו אם הפנים שלהן לא יפות במיוחד, הן פתאום נראות (לפחות לי...) יותר יפות בלי כל התוספת הזאת על הראש, כי רואים להן את הפנים. פתאום משהו קליל כזה, אמיתי יותר, נקי...
אני תמיד נדהמת מזה מחדש.
שמתי לב שבכל פעם שאני מסתפרת, אני מרגישה תחושה של "אבן נגולה מעל ליבי". ממש מין הקלה.
זה הקטע החזק מבחינתי. תמיד אהבתי את ההרגשה אחרי תספורת. אהבתי את השינוי וגם כן הרגשתי הקלה. כאילו ירד ממני משקל. הייתי מסתפרת לפחות פעם בחצי שנה, גג שנה.
מאוד מוזר לי לא לגעת בו עכשיו, ובסך הכל עברה שנה וחצי. קבעתי לעצמי שאני לא מסתפרת, כל עוד אני לא מספרת את בתי. רק כשהיא תבקש זאת. מעניין אם אחזיק מעמד כל כך הרבה זמן, היא רק למדה להגיד אמא לא מזמן.
גזירה או גילוח השער הוא סוג של שחרור מהזיכרון הזה.
אני מרגישה כמו אביבה. שתספורת גורמת להקלה ותחושת שחרור.
אני זוכרת גם שכשילדי היו צעירים , כל פעם שהם עברו תקופה קשה או תקופה של בעיות בריאות או חולשה אחרת, היה לי אח"כ דחף לספר אותם. לא תמיד עשיתי את זה (לפעמים הם לא רצו) אבל אני זוכרת את הרצון שלי לעשות זאת.
הגעת לדף זה בעקבות
יש לך מה להוסיף?
. פרטים נוספים בדף