אז... לפני כשנתיים קנינו מחשב. סליחה. לא קנינו. אני קניתי מ כספי מחשב.. כי הוא היה בטוח שיוכל להרוויח ממנו הרבה מאוד כסף. חשב למוא עבודה בעזרתו. הוא בחובות ואני באהבה וברוחב לב ובעיקר עם הרבה הרבה תקווה לרווחה כלכלית שולפת כמה אלפי שחי"ם וקונה עבורו את המחשב מהסוג הטוב ביותר. מחשב מהסוג היקר יותור.. הוא מבטיח שככל שנשקיע עכשיו במחשב טוב כך יוקל עליו לעבוד בעזרתו.
ביום בו הגיע המחשב הביתה נהרסה לי זוגיות מדהימה. לא. לא נכון להגיד שנהרסה. יש לי זוגיות יפה וטובה. אבל הוחלפו שעות המזמוזים על הספה מול הטלביזיה בשעות מחשב שלו. ושעות בדידות שלי. הלך הסקס. (כשיש.. פעם ב... חודש.. חודשיים.. הוא נפלא !!! ואני מחכה אחר כך חודש.. חודשיים לפעם הבאה.)
עזרה בעבודת הבית שהייתה כל כך מועילה ירדה בכמות. היום כמעט שאין לי עזרה. אלא אם כן אני ממש ממש מבקשת. פעם הוא היה שותף מלא. לא הייתי צריכה אפילו לבקש. היום כל רגע פנוי הוא רץ למחשב.
עבודה על המחשב הוא לא הצליח למצוא. אבל במקום זה יושב שעות על המחשב עד לשעותו הקטנטנות ביותר של הלילה - 2.00 - 4.00 ואחר כך לקום לעבודה הוא לא מסוגל. בתקופה מסויימת הוא עבד במשרד שבו הרוויח לפי שעות. וכמובן שהרווח היה דל ביותר. עם הזמן הוא לא הצליח לקום בבוקר. עבד פחות ופחות עד ש"התפוטר"
בהתחלה רבנו על הנושא. אחר כך התיאשתי. אני כמעט לא מדברת על כך. אבל בתוכי מתגעגעת לאיש המדהים שיש לי ופשוט נטש אותי לטובת קופסת המתכת.
איך אני אמורה להתחרות במחשב?? איך אני יכולה להחזיר אלי את האיש שלי? איך גומלים מישהו שבכלל לא חושב שהוא מכור????
איך אני יכולה לגרום לו להתקלח כל יום!!! (בארבע לפנות בוקר הוא עייף מידי. בשש וחצי הוא צריך כבר לקום. )
איך אני יכולה לגרום לו ללכת לישון איתי בשעה סבירה.. (לפני 2.00....)
איך משחררים מישהו ממשהו שהוא כל כך אוהב אבל כל כך מזיק?? הגב כואב לו. העיניים.. רחמנות.. משקפיים במספר גבוה מאוד.
המחשב שקנינו חסין לוירוסים. ותיקוותי שיהרס מעצמו כנראה לא יתגשמו.
אני אוהבת בעצמי את הישיבה מול המחשב. (רבע שעה.. חצי שעה ביום.. ממש מספיקים לי. ) אבל אשמח בעקבות הנסיבות להעיף אותו מהביית. פעם בשעת כעס הייתי שנייה מלשבור אותו. לפעמים אני מצטערת שלא עשיתי את זה.
איך בעדינות. איך באהבה. איך בטוב עוצרים את ההתמכרות הזו???

מנצלים רגע שהוא לא נמצא בבית ומרחיקים את המחשב מהבית. תגידי: התקלקל, שלחתי לתיקון, נעלם או את האמת: לא מוכנה לחיות ככה, אז העפתי את המחשב...

הבעל שלך לא נשוי למחשב
חבל שתוציאי את העצבים על הקופסא הזוהבעל שלך מצא תירוץ כדי להמנע מדברים שמתאים לו להמנע מהם(ורק את והוא יכולים לדעת מהם. סביר לכך שהם קשורים לשחיקה בנישואים)
גם את רוצה להמנע מלהישיר מבט בקשיים שלכם אז את מאשימה את הקופסא
בעוד שהאמת שפשוט לא בא לו להתקלח, לא בא לו סקס ולא בא לו להתכרבל על הספה. לא כי הוא לא אוהב אותך או שחיי הנישואין שלכם אבודים.
ממש לא
בא לי להיות עם עצמו, או שבא לו דברים אחרים שהוא לא יודע מהם בכלל , אבל המחשב יכול לספק אותם כי :למחשב אין דרישות, אין בקשות ולא צריך להשקיע בו.
הבשורות הטובות הן שיש מה לעשות
הבשורות הרעות הן שנדרשות תכך תעוזה, כנות והשקעה.

לחברה שלי יש לפעמים טענות דומות... ואני מנחם את עצמי שזה לא עד כדי כך גרוע.. אבל מי יודע.
נסיון שלי - כשאני יושב מול המחשב, קל לי לאבד תחושה של זמן. בראש זה נראה רק שעה - אבל למעשה זה לילה שלם. לא רק זה, יש מין תחושה (הזויה) שאני עושה משהו "מאד חשוב". אבל מה אני עושה בעצם?
בכל מקרה, אני חושב על 3 צרכים עיקריים שלי שיכול להיות שהם רלוונטים כאן-

• צורך בקהילה (תת צרכים: חברים, ללמוד מאחרים, להוות דוגמא לאחרים, לתת ולקבל, להרגיש שמבינים אותי)
• צורך במרחב שלי
• יצירתיות, לנקות את הראש

תחשבי גם את, אם תדעי מה הצרכים בנושא של שותפך לחיים, רק אז תוכלי לחשוב על אלטרנטיבות למחשב.

בשבילי, אני בטוח שאם הייתה לי קהילה בראש קרוב יותר בחיים הלא וירטואליים, הייתי הרבה פחות על המחשב. אני לא יודע איפה אתם גרים - אבל האם יש מפגשים, אירועים באזור? לארגן משהו? לבנות קהילה...

לגבי מרחב.. כשהחברה מנדנדת, דורשת, שמה תנאים, אני מאבד לגמרי את החשק לבלות איתה ונוח מאד להיות בעולם שלי עם המחשב. אני מבין איפה את נמצאת וליבי שומע אותך ואני ממליץ מאד להשתדל לשמור על ערוצי הנתינה פתוחים. כלומר לתת לשותפך לחיים את כל ההזדמנויות לתת מעצמו באמת, ולא בגלל שלא נעים לו, או הוא מרגיש חייב, או מפחד מהתגובה שלך.
ומה אם הצרכים שלך? הצורך הכל-כך בסיסי באהבה ובתשומת לב? ככל שתהיי יותר עצמאית בלספק אותם, ככל שתהיי יותר פורחת ומלבלבת בחייך, כך הוא ימצא אותך יותר מושכת. ככל שתהיי יותר תלותית ומבואסת.. ככה הוא כנראה מתחבא במחשב. אני יודע שזה התחיל כביכול איתו והמחשב.. אבל זה כבר לא ממש רלוונטי (ראי איפה הגולן ומי התחיל..) ועכשיו יש מעגל קסמים.. או דפוסי התנהגות מופנמים שכדאי לצאת מהם.

ולגבי האחרון, למצוא ערוצי יצרתיות אחרים, אני מוצא את זה קשה בגלל שהמחשב זה מכונה כל כך מתוחכמת ולוקח זמן להתאים את עצמי לחומרים בקצב אחר כמו לבנות טראסות, או לנגן בפסנתר.

בחזון שלי אני לא משתמש במחשבים כמעט או בכלל.. אני אומר את זה כבר כמה שנים, ועוד לא הגעתי לזה. אני קורא לזה ההתמכרות האחרונה שלי. (כשקוראים למשהו "התמכרות" למעשה מנערים את עצמינו מאחריות על ההתנהגות שלנו) לשמחתי לפני חודש פרצו לכאן וגנבו לי את המחשב. עדיין יש לי גישה למחשבים אחרים (obviously) אבל זה בהחלט הרגשה אחרת והחלטתי לא לרכוש מחשב חדש (להשתמש מכספי הביטוח ללכת לריינבו בירדן אולי - ראי צורך בקהילה).

הפתרון האולטימטיבי שלי - כשסוף סוף יהיה בית "משלי", לא לחבר חשמל (גם ככה לא יחברו אותי כאן באמירים אם אבחר לא לשים גג רעפים...), זה יפתור הרבה בעיות אחרות. אבל מה - החברה מתנגדת - רוצה חשמל למכונת התפירה.. למישהו יש זינגר לא-חשמלי משומש? (איך אומרים manual בעברית?)

באהבה ושלום.

איך אומרים manual בעברית?)
ידני
אולי במרה הזה זה קצת מוזר כי מפעילים את זה ברגליים... אך זה המושג.

שיחה-תקשורת בין בני זוג לדעתי היא הדבר החשוב ביותר.
להסביר להציב גבולות( כמה שזה נשמע מגוחך ) לעלות את הנזק והפגיעה לא ממקום של להאשים אלא ממקום של שיחה אינטימית שיחה מלב ללב.
להחליט החלטות כמו: אנחנו יחד עד חצות כמו פעם,
ומחצות לך למאהב שלך המחשב
גם לפרגן לו וגם לדרוש את הזוגיות חזרה.

האם את יודעת מה הוא עושה על המחשב?

כי לדעתי יש משמעות גם לשאלה אם הוא מכור להימורים במחשב (התמכרות נפוצה מאוד שלתמימים שבינינו אין מושג לגביה), לסקס במחשב (בין אם אתרי פורנו או סקס וירטואלי עם אנשים אמיתיים),
למשחקים, או לבאופן טבעי .
לגבי זה שהוא לא חושב שהוא מכור, את יכולה לשים שעון עצר ליד המחשב ולהגיד לו להפעיל אותו בכל פעם שהוא מתיישב ולהפסיק שהוא קם. כשיהיה לו תיעוד אמיתי של כמה שעות הוא יושב שם, אולי הוא יסכים שיש איזהשהו משהו בדברייך.

איזה יופי !!! לא ציפיתי לכל כך הרבה תגובות בזמן כל כך קצר !!!
האמת שהוא עושה דברים טובים על המחשב. רק שהזמן שהוא מקדיש לכך מוגזם בעיניי.
הוא מצלם. מצלם המון. את התינוק שלנו. את הילדות שלו מנשואים קודמים. וסתם כך כרוב אדום חצוי לשניים. אבן. שמש.. נדנדה.. אחר כך מלטש הכל ליטוש של גרפיקאי מיומן (כי זה מה שהוא ולמעשה.. לא מוצא בזה עבודה.. אולי פשוט חסר לו??...) אחר כך מכניס את כל התמונות לאתרים שונים שיכולים לצפות בהן אנשים מכל העולם ולהגיב. כך גם הוא עצמו. מדפדף באלבומים של אחרים ומביע דיעה. כן. בהחלט יש לו שם חברים... אותי לא מעניין מה חושב פרדי מלוס אנג'לס על הכרוב המצולם. אותו זה מרתק.
אני לא יודעת אם יש עוד אתרים או דברים נוספים. אני מניחה שכן. ואני לגמרי בעד שירחיב את אופקיו (הבאמת רחבים מאוד) וירחיב את מעגל חבריו (שמצומצם מאוד) ואכן בהתחלה מאוד התרשמתי מהשעות הארוכות הללו מול המחשב. כי בעצם הוא למד. למד את המחשב. למד להפעיל תוכנות חדשות. החיים שלו . החברים שלו. הכל במחשב. הוא מאוד רוצה שגם הפרנסה תגיע מפה. אבל לא מצליח.
לכן כל כך קשה לי להעיף את המחשב מהבית. כי כשאני רוצה שימצא לי מידע הוא מוצא בשמחה. כשאני רוצה תמונה של התינוק שלי שישלח.. הוא שולח בשמחה. מאוד מקל עלי שכל נושא האימלים עליו. לי אין סבלנות לזה. מאוד נעים לי שעיצוב לוגו לחברים או עיצוב ל ספר שעשה אני יכולה להשוויץ באיש המוכשר (מאוד) שיש לי. רק שהכל בהגזמה. רק שאני רואה אותו עייף כל כך. מוזנח כל כך. (איך אפשר להתקלח פעם בארבעה ימים???????) שוכח דברים שהבטיח לי שיעשה. החיים כל הזמן נדחים ל"אחר כך" הכל נדחה. הכל שולי. גם אם הוא עוזר אז בין צלחת לצלחת הוא רץ להשחיל מילה למחשב.
אני לא יודעת אם זה מפריע לי בחיים כמו שזה מפריע לי בעיניים. המראה הזה של איש עייף זוחל למיטה בין 2 ל- 4 לפנות בוקר ובקושי מצליח לצאת ממנה ב6.30
האמת שגם אני מכורה. (הופה.. התוודות.) אני מכורה לאוכל. אבל אני מודעת לזה. מנסה להילחם בזה. משוועת להיגמל מזה. הצעתי לו פעם שנוציא מהביית את כל מה שממכר אותנו. את המחשב ואת האוכל המיותר. לשניהם הוא לא הסכים. את המחשב הוא צריך. ואת האוכל שכל כך מזיק לי הוא אוהב. רוצה שיהיה בבית אוכל "נורמלי" בעיקר כשהבנות שלו באות לבקר. לדעתו רק אני זו שצריכה לאכול מה שטוב לי. לגבי ההתמכרות שלי הוא לעולם!!! אבל לעולם !!! לא הביע את דעתו שזה מפריע לו. אלא אם אני זרקתי בפניו את היותו מכור.. הוא החזיר לי שגם אני. אני את ההתמכרות שלו למחשב לא יכולה לשתוק. עכשיו אני שותקת. מוציאה הכל פה. ונעזרת בתגובות. אז תודה לכם .

לדעתי כדאי לכם להחליט ביחד מהו סדר העדיפויות שלכם.

אופק, כתבתי לך בדף שלך, ראית?

העניין הוא שלכל אחד סדר עדיפויות משלו..

אוי, אוי... מכורה שכמוני, כבר אחת וחצי (בלילה) וחשבתי שאהיה על המחשב מקסימום עד שתים עשרה (בצהרים) כי יש לי סידורים לעשות....
אבל מנצלת את מזג האוויר הקר והרגל שבגבס כתירוצים.
וזה לא משנה מה הוא עושה עם המחשב, לאיפוא הוא גולש (זאת אומרת זה כן חשוב, אבל קצת יחסית).
ומאוד משנה איזה אוכל יש בבית לגבי מה אוכלים (מניסיון) . אולי תנסו להגביל שימוש במחשב ל 12 שעות ביום או משהו כזה? שלכאורה נותן הרבה שעות, אבל אם סופרים רואים שבאמת זה לוקח הרבה יותר זמן ממה שחשבנו...
והייתי מציעה להגביל גם שעתיים שלוש מקסימום לכל פעם שהוא נכנס למחשב - בריא לקום, להתמתח, להסתכל על דברים אחרים, וכו.
אולי תוכלו לסדר שיהיה איזה התעמלות / טיולים משהו שתוכלו לעשות ביחד, יעזור לך להפחית את התיאבון ולו זה יעזור באוויר טרי, משהו בריא יותר למקד את העיניים... ועניין משותף.
בהצלחה.
הולכת לכבות את המחשב להלילה. בהצלחה לי...

בעלי טוען שהוא צריך את העיסוק במחשב כדרך להרגע לפני השינה (מעין decompretion). אני מנסה לרוב לגלות הבנה, ויש ימים שהוא אפילו מצליח לוותר על זה. בנוסף אני מוצאת שההליכה למחשב שבמשך היום גוזלת הרבה מזמנו, מזמנינו ומזמן הילדים, אבל לצערי מכיוון שמי שיושב על המחשב אינו מרגיש לרוב שהזמן עובר מהר ולא מבין עד כמה המשחק במחשב אינו נגיש לשאר העולם,קשה לגרום לצד השני לראות את הדברים כמונו.

לא נותר לי אלא להביע הבנה רבה מאוד למצוקתך. הצד הפולני שלי אומר שצריך להגיד תודה שהוא לא שותה, לא מהר וכדו'...

נצחיה.. תודה על העיצות. אין עיצה שלא הוצעה.. אני ממש לא יכולה לשכנע אות לשבת פחות שעות. הוא עצמאי לחלוטין. ברור לו שהוא רק ניגש לבדוק מייל... והופ'.. נהיה פתאום שתיים בלילה.
הוא לא מודע לשעות. הוא נסחף. נראה לי שבתוך הקופסא הזו יש לו עולם שלם שהוא לא מצליח להשיג מחוץ לה. חברים. שותפים לצילומים שלו. אני בהחלט מבינה את הצורך.. אבל יודעת שזה רק עניין של זמן שהוא יתמוטט. מה שקורה אחת לשבוע שבועיים חוסר השינה מתפרץ ופתאום שבת הוא נופל וישן איזה 20 שעות ברציפות. כך שאם כל השבוע אני לבד כי הוא על המחשב. בשבת אני לבד כי הוא ממוטט..
אוף. אולי אתן לכם את האימייל שלנו ותשלחו לנו וירוסים??

אז וירוסים אף אחד לא רוצה לשלוח. וטוב שכך.
אבל בכל זאת. איך משאירים את המחשב בריא ושלם וכך גם את הזוגיות שדועכת??

אולי תדברי איתו, לא על הבעיה שלו, אלא על הבעיה שלך עם אורח החיים שלו. נסי להבהיר לו עד כמה זה מפריע לך ופוגע בך. תחשבי איתו ביחד על מה יגרום לך להרגיש טוב יותר. יתכן שזה יתן לו יותר מוטיבציה לשינוי, מאשר אם תזרקי בפניו את היותו מכור.

בכל גבר מסתתר אביר על סוס לבן המוכן לרכוב אל האופק כדי לעזור לנסיכה במצוקה.

(הבעיה היא שרוב הנסיכות אומרות שהן דוקא בסדר גמור והבעיה, אם קיימת בכלל, היא של האביר, ושהוא ילך כבר לטפל בעצמו). (והוא משתתק ומתכנס לו בשריונו).

ומה לעשות עם אביר שדיבור על הבעיה שלי בהתמודדות איתו נשמעת בעניו מניפוציה פולנית? למרות שאני באמת רוצה לפתור את הבעיה לאו דווקא ע"י שינוי קסם שלו?

כן כן, כנראה שאני צריכה ללמוד להשמע פחות פולניה...

בנה, לפי עניות דעתי, הבעיה היא לא המחשב.
הבעיה היא בריחה.

אולי תשאלי את עצמך למה בעלך רוצה לברוח מהחיים האמיתיים, מעצמו?
אולי הוא מרגיש כשלון (כי לא מוצא עבודה למשל, כי תלוי בך כלכלית, כי רצה לעשות המון דברים ולא יצא לו)
אולי יש לו קושי מסויים בתקשורת שדוקא דרך המחשב קל לו יותר להתגבר עליו? (כתבת שאין לו הרבה חברים)
האם הוא פרפקציוניסט בהתייחסות שלו לעצמו? אולי הוא הרים ידיים? התייאש מעצמו?

יש כל מיני דרכים לברוח מעצמך.
יש אנשים שעושים זאת דרך עשיה מוגזמת (וורקוהוליק)
יש כאלה שדרך אי-עשיה.
לא שאני חושבת שלצלם ולעבד תמונות במחשב זו אי-עשיה, ברור שלא, במיוחד שזה המקצוע שלו. אבל מה שאת מתארת - שזה משתלט על תחומי חיים רבים ופוגע בזוגיות - זה כבר באמת מעיד על משהו מעבר.

בכל אופן לא יעזור להטיח בו את זה, או לבוא אליו בטענות. זה רק יגרום לו להשתבלל, להרגיש שהוא בעל גרוע, שבנוסף להכל גם לא יודע לבנות זוגיות.

אולי לנסות לדבר איתו על עצמו, בלי להזכיר בכלל את עניין המחשב, גם לא כמטרה נסתרת.
פשוט לנסות לברר איתו מה מציק לו, מה קשה לו.
לספק לו תמיכה, מילה טובה, עידוד, רכות.
ולקחת בחשבון שאולי לא מתאים לו כרגע לדבר על מה שמפריע לו.
אולי הוא לא רוצה בכלל להודות שהוא מרגיש כך או אחרת, אולי הוא לא מספיק מחובר לרגשות שלו.
(טוב, אלה כבר ספקולציות מרחיקות לכת, אני באמת לא מכירה את הבנאדם...)

תודה לכל מי שעונה פה.
אני לא כותבת הרבה כי אני כל כך עסוקה ולא מוצאת את הזמן לשבת. ולא רוצה לכתוב פה כשבעלי בבית. אבל כשאני פותחת ורואה את התגובות שלכם זה בהחלט נעים.
התחלתי להיפגש עם מישהי שמנסה באופן מקצועי לעזור לי. אני רוצה לעבוד על זה ברצינות ולא לפספס זוגיות שהתחילה כל כך יפה ועדיין יפה כשהיא קיימת. אני רק רוצה להפיח בה חיים. כרגע אני לא אומרת כלום לגבי המחשב. נותנת אהבה. מקבלת אהבה. ושותקת לגבי הנושאים שמפריעים לי. נראה לי שאטפל בדברים בזהירות ובעזרה מקצועית כדי להיות יעילה ככל האפשר.

איך שהוא זה נהיה גרוע יותר.
אני מקבלת עצות נפלאות איך לא להיות מושפעת. איך לא להעיר לו. לא לחנך אותו. לא לריב איתו. איך לטפל רק בעצמי (כי לדבר איתו על זה עד היום לא עזר לי.) והוא מנגד נשאב יותר ויותר.
הוא הפסיק להתקלח כמעט לחלוטין.
ישן בסלון על המזרון עם בגדים ונעליים כשהוא מתמוטת. קם בבוקר בקושי והולך לעבודה עם הבגדים של שלשום.
אני נושכת שיניים ולא מזכירה מילה על המחשב. רק כשנודף כבר ריח אני מבקשת שילך להתקלח. לפעמים מצליחה. לפעמים הוא מבטיח שבבוקר.....
החיים שלנו יחד נפלאים.
רק כמה חסרונות .... שאני מתחננת שלא יהרסו לי הכל.

סליחה, אבל זה כבר ממש מוגזם לחלוטין. איפה בדיוק החיים שלנו יחד נפלאים - איזה חיים יש לכם ביחד אם הוא כל היום במחשב ואפילו לא מגיע לישון איתך???????
הוא מסריח, הוא מוזנח, הוא חי בתוך המחשב. צאי מהאשליה שלך (וסליחה שאני כותבת כל כך בנוקשות) - יש לו בעיה, וגם לך יש בעיה, ושניכם צריכים עזרה מקצועית ומהר. מה עם הילד שלכם? מה עם הילדות שלו? הן מגיעות לתוך הבית הזה? שבו אבא מסריח, וישן בבגדים שלו? איתן הוא כן מבלה זמן?

סליחה, אבל זה כבר ממש מוגזם לחלוטין

ממש כך.

כן זה נורא. וזה מסריח וזה מגעיל. וזה אפילו עוד יותר גרוע ואני מתביישת לכתוב.
אלמו ני מית שאלת מה נפלא?
זה לא נשמע הגיוני. אני יודעת. אבל בחוץ זה נפלא. בחוץ זה יד ביד (כשיוצאים הוא מקפיד מאוד להתקלח. להתגלח..) בחוץ זה נשיקות וחיבוקים שהוא מרעיף עלי. ואני נהנית להאמין שהכל אמיתי.
גם בתוך הבית כשהוא עושה הפסקה לארוחת הערב למשל. אז זה תענוג אמיתי לשבת איתו. הוא שנון ו מבריק. הוא מצחיק עד דמעות. הוא טוב כל כך שבקלות אני מתאהבת בו כל פעם מחדש. הוא מרעיף עלי המון אהבה. הוא מתקשר כל יום מהעבודה לומר לי כמה הוא אוהב אותי. הוא מחבק. הוא מנשק.. (חוץ מהשבוע הזה שהכל נהיה רע יותר..)
אנשים שמכירים אותו מאוהבים בו. יש בו משהו כובש. בעבודה שלו משוגעים עליו. והוא עובד עם המון אנשים. כל מי שפוגש אותי מחמיא לו כך שמעולם לא שמעתי על אף אחד בעולם כאלו מחמאות. כמו: איך מצאת אחד כזה. תגידי זה אמיתי?? אין כאלו בעולם. חברותי הגרושות שואלות ללא הרף אם יש לו אח תאום. אנשים פונים אלי כל הזמן ואומרים לי (בקול אכול קנאה ) את זכית. וגם הבן שלך זכה.
המנהלת שלו פעם אמרה לי "עובד מהשורה הראשונה"
חברה שלי המליצה עליו לאיזה תפקיד והגדירה אותו כך: " אחראי. רציני. מסור... אחד שאפשר לסמוך עליו. אצלו מילה זו מילה..."
ואני כמובן לכולם מהנהנת בחיוך מאושר ומודה לאל על כך שאמנם זכיתי. כן. אני מאוהבת בו עד עמקי נשמתי. וכך כל מי שמכיר אותו. יש בו סתירה. בין הנתינה הזו ללא גבול. ובין הכניסה לתפקיד ה"מומיה" העציץ שיושב לי מול המחשב כל הזמן.
סתירה בין המשקיען בעבודה (זו הנוכחית. כי את הקודמת הוא איכזב) לבין הבטלן בבית.
סתירה בין זה שמתנדב לוועדות. משקיע בעזרה לציבור (אנחנו חיים במשהו דמוי קיבוץ) לבין זה שבבית שוכח לעזור.
ופעם הוא כל כך עזר. פעם הכל היה אמיתי (????) פעם הוא היה כל כך אחר. ואני כל כך מתגעגעת אליו.
לפעמים עולה בי המחשבה למצוא לי מאהב. אולי בן זוג אחר לחיים. ואני לא מסוגלת לחשוב אפילו על אחר. אני כל כך נמשכת אליו. אני כל כך נהנית ממנו כששהוא כן מתפקד. רגעים קטנים. טיפות מעטות. אבל כל כך יקרות. אני לא מסוגלת לחשוב שהוא לא יגור פה. לא מסוגלת לדמיין את הילד שלי מול איש אחר. הוא כל כך קשור אליו. וכך גם אני.
אני רוצה אותו. אוהבת אותו רק רוצה אותו כמו פעם. לפני עידן המחשב.
שלחו בבקשה וירוס. כזה אחד קטלני שלא יהיה אפשר לתקן....

תגידי, לא הצלחת נגיד לקבוע שעה ביום שבה הוא לא יושב במחשב?! או יום ללא מחשב?!
נראה כמו סוג של התמכרות!

לא. אלמו. הוא לא מוכן לקבל ממני הוראות מהסוג הזה. פעם ניסינו. הוא אפילו עשה שבאופן אוטומטי המחשב יסגר בחצות. אבל זה עבד רק ליום אחד. אחר כך הוא פשוט נותן למחשב הוראה להמשיך וזהו.
בנתיים אני מנסה להביא גם אותו לטיפול זוגי. לבד לא הצלחתי. צריך שניים לטנגו. בנתיים הוא מסרב. מתלבט. הצבתי עובדה חד משמעית. או טיפול. או חוזרים לרווקות. לא בא לי לחיות יחד לבד.
אני אופטימית. מאמינה שאם שנינו רוצים אפשר להציל גם את הזוגיות העצובה הזו שהגענו אליה.
הוא פסימי. מכונס בתוך הצרות הפרטיות שלו. מאשים אותי באי מתן עזרה (מה שממש ממש ממש ממש ממש ממש לא הוגן !!!! ולא נכון!!!!!)
לא חושב שיש דרך לצאת ממצוקה כלכלית שנקלע אליה (ואני בעקבותיו )
מתחפר ומתחפר. לא מבין איך אני חושבת שעזרה מקצועית תקל עלינו כלכלית.
לפעמים הוא אומר לי שהמחשב הוא בריחה ממצב קשה בחיים.
לדעתי הוא מחמיר את הבעייה במקום לנסות לטפל בה.
אני עייפה. אני מיואשת. מוכנה שילך. מוכנה שיטפל. לא מוכנה שישאיר את המצב כפי שהוא. אנחנו בתקופה איומה מבחינת הזוגיות.
מעניין כמה למטה עוד אפשר לרדת. אני מקווה שהגענו לקצה.

הזוגיות נמסה לה והלכה.
האהבה נגמרה.
אנחנו קרובים לסוף.
לסוף כל כך עצוב.
הייתי בטוחה ש"אצלינו זה אחרת."
הייתי בטוחה שאוהב לנצח. הייתי בטוחה שאהיה אהובה לנצח.
אז כל הסימנים היו ואני סרבתי לראות.
היה לי כל כך נעים להתענג על ההשלייה. לקוות שזה אמיתי.
אני אהבתי. אהבתי בכל רמ"ח איברי. בכל שס"ה גידי. בכל רכושי. בכל עולמי. אהבתי עד שנתתי הכל. אהבתי ונשארתי לבד.
המחשב הוא אמנם רק סימפטום. רק סימן שאני מושכת קצת פחות. שאני נעימה קצת פחות. הקופסא הקרה הזו ואולי אלו שיושבים בצד השני של המסך מצליחים להיות מרתקים יותר.
ניסיתי להחזיק באשלייה. והיא ברחה לי מבין הידיים.

בנוש', אני מצטערת בשבילך. איזה סוף עצוב.
לפעמים אנחנו יודעים ומסרבים להאמין. אנחנו לא רוצים להפגע.
אני מקווה שתעברי את התקופה הקשה הזו מהר. כי יש ימים טובים גם בלבד. אני בטוחה.
אין מקום להאשים את עצמך. לא עשית שום חטא. ניסית. השקעת מאמצים. נילחמת בשיניים.

ואגב לבד. אני נשואה עשר שנים, ואנחנו יחד חמש עשרה שנה. מאז שהכרתי את בעלי, תמיד עבד בשתות וחגים עד שעה מאוחרת. השבוע זה נגמר. בעלי עזב את העבודה. נשבר לו לעבוד בשבתות. אני מסתכלת לאחור. בתי הבכורה כעת בת שמונה. אני מתקשה להאמין איך העברתי את השנים הללו לבד. ממש לבד. אני זוכרת תקופות כל כך קשות, כשהבנות שלי היו תינוקות. היה כל כך קשה ועשיתי זאת לבדי, לגמרי לבדי. רצה עם הילדים לקופת חולים, טיפולים שונים, אוכל, כביסה, ניקיון, בישולים. ולבד כל כך.
הנה החיים משתנים. בעלי אומר שזה לכבוד יום הנישואים העשירי!

ובכל אופן, בנה, אם את צריכה תמיכה. אני כאן.... בשבילך...

תודה רוני.
למרות שה"לבד" שלך שונה מאוד מה"לבד" שלי.
תודה בכל זאות.

בנתיים עלו דברים נוספים. החלטנו שנלך ליעוץ. אין לי מושג מה אני רוצה. בעצם.. אני רוצה את ההוא שפגשתי לפני שלוש וחצי שנים ואיתו חלמתי לבנות את חיי. ופתאום הוא נעלם לי. במקומו הופיע הזר הזה שחיי לי בבית. ואני כל כך מתגעגעת לאותו אחד של פעם...
אז נכון לממש הרגע אנחנו לא נפרדים. האופציה קיימת. בנתיים מנסים לבדוק אם אפשר להחזיר את ההוא מפעם.

הי בנה, אני שמחה לשמוע....
מקווה שההוא מפעם יחזור, והזר פשוט יתפוגג לו....ויעלם לבלי שוב....
אני לא בעד לפרק מהר, אני בעד לדבר על הדברים, לתאם ציפיות, לקבוע לוחות זמנים.....
מצפה לשמוע בשורות טובות!
<החיים הם ניסוי וטעייה>

מקווה עבורכם שתמצאו את מה שהכי טוב לכם - לכל אחד לחוד ולשניכם יחד.

אוף כמה כוח צריך בשביל לחיות עם מי שלא אוהבים.
כל דבר קטן נראה לי כמו הר. כל מילה שלו מעצבנת. כל התחפרות שלו ללא מילים משגעת אותי. הריח שלו מגעיל אותי. המראה שלו דוחה אותי. אוף. כל כך מתסכל. לחכות לתת זמן ליעוץ הזוגי לראות מה יביא איתו העתיד ובנתיים לחיות כך.
לא נעים לי. עצוב לי. מעצבן לי. אני נושכת שפתיים. בוכה המון. ונקרעת בין לחתוך הכל מייד ועכשיו. לבין לתת את הזמן אולי בכל זאת ההוא מפעם יחזור לו..
רוצה למצוא לי מאהב. רוצה למצוא לי חבר. מישהו שבנתיים יהיה איתי עם הלבד הזה שלי. מישהו שבנתיים יחבק אותי ויגיד לי שאני עדיין נפלאה.

היה בנה...
פעם ראשונה כתבת על העניין ב-14.12.2006 . עברה חצי שנה. זה לא פתאום, זה נמשך. והחיים קצרים. אולי הכל יחזור, ואולי לא. את באמת רוצה לקחת את הסיכון? לתת עוד זמן מחייך? הנה, בדיוק מופיע לי משפט - כשאת לא יכולה יותר - אל תכילי.

רוצה למצוא לי מאהב. רוצה למצוא לי חבר. מישהו שבנתיים יהיה איתי עם הלבד הזה שלי. מישהו שבנתיים יחבק אותי ויגיד לי שאני עדיין נפלאה.

לרקוד על 2 חתונות? למתן את הקושי בלהיתנתק? יש לך לבד, ולא נח לך אתו...תשני את זה! אל תחפשי בן אדם שיגאל אותך מבדידותך. תגאלי את עצמך!
מנסיון שלי - הבדידות בזוגיות קשה בהרבה מבדידות בלבד.

אולי אם תעזבי, אולי הוא ישתנה ויחזור. בינתיים....בינתיים הכל נראה לי מוגזם...

כמה מפחיד!!!
מופיע לי משפט: "טוב לבלוע צפרדע מפעם לפעם מאשר להיות חסידה" זה יכל להגיד לי משהו?
פעם נורא האמנתי בניסים. בעצם עדיין. עדיין אני מאמינה בניסים. קרו לי כל כך הרבה ניסים בחיים שלפעמים זה מה שמחזיק אותי.
והמחשבה שפעם בשבועיים שלושה יבוא האיש הזה שאני לא אוהבת ולא סומכת ויקח לי את הילד שלי אליו לשישי שבת???
לחשוב שגם הילד שלי יצרח "אבא" "אבא" בסופו של כל ביקור של האיש הזה??
אני חושבת על הילד שלי וכל כך רוצה בשבילו את הדבר הנכון. יודעת שאני אחיה עם כל דבר. אבל הוא???
היום הוא בוכה בכל פעם שאבאלה שלו יוצא מהבית. הוא אוהב אותו. הוא מעריץ אותו. האמת? הוא אבא לא רע (כשהמחשב כבוי. ) מה נכון לילד שלי???
אני חושבת ובוכה רק מלחשוב על זה.

ההורים שלי התגרשו. כשהייתי בת 14. אחותי הייתה בת 7. תמיד אמרתי - אין טעם להישאר בשביל הילדיםץ זה טפשי. כשההורים לא מאושרים, ואדרבא אם יש בניהם מתח ותסכול, הילדים מרגישים. תמיד. וההקרבה הזאת למענם גורמת להם לרגשות אשם, שאין להם דרך לכפר עליהם, אבל הם נושאים אותם בתוכם.

ושלא לדבר על אילו שמכסים את הפחד שלהם מלקום ולעשות, את הפחד משינוי, את הפחד מיציאה מ comfort zone, גם אם לא טוב להם שם, בדאגה ל"מה שטוב לילד".

הי בנה, האם התחלתם טיפול?
יש דברים שהוא מוכן לצאת אליהם בשמחה מהמחשב? אילו דברים נהנתם לעשות יחד פעם?
האם הוא יסכים להתנקות בשמחה אם תציעי לו להתקלח איתך או עם אחד הילדים?
אגב, מנסיון של חברות, כיוון שאת בבית והוא סומך עליך הוא לא מטפל בילדים. בטוח שאם היית נוסעת ליומיים עכשיו הוא היה מסתדר איתם מצויין ואולי זה לא תרגיל רע.

כן. אני מאוהבת בו עד עמקי נשמתי.
ואוו, את זה כתבת רק לפני חודשיים. מה השתנה כל כך שעכשיו את לא סובלת אותו?
נשמע קשה. לבי אתך. החזיקי מעמד ובהצלחה.

בנה יקירתי, נכנסתי רק כדי לחזק אותך ולחבק... ככתוב במרגיעון "כולנו זקוקים לחיבוק"
אני תוהה אם זה עניין של התמכרות אצלו... או שיש סיבה אחרת.... אפילו תסמונת אספרגר אפשרי
ובכל אופן תכתבי כל זמן שאת מרגישה לבד....


_כן. אני מאוהבת בו עד עמקי נשמתי.
ואוו, את זה כתבת רק לפני חודשיים. מה השתנה כל כך שעכשיו את לא סובלת אותו?_
לפעמים מילה אחת שלא במקומה גורמת לנו לתחושה קשה וממושכת.....

הטיפול הזה אולי עוד יעשה לנו טוב.
הוא עדיין מסתודד עם הפלפון בשרותים. הוא עדיין חיי בעולם שרק הוא מכיר. יש ימים נחמדים יותר ולפעמים אני מפחדת להאמין לו. יש תחושה שהוא מתחיל להזיז את עצמו לכיוון שלי. הוא מחייך. הוא מתחיל לעזור יותר בבית. יש בו משהוא לבבי מעט. ואני מפחדת ממנו. מפחדת שאלך שבי אחריו ואז שוב הוא יתחפר לו במערה שלו וישאיר אותי פגועה מחוצה לה. כל כך הרבה פעמים כבר האמנתי בנחמדות הזו וכל כך הרבה פעמים נפגעתי שוב ושוב.
אז מה????? לא לתת צאנס? לא לקוות לטוב? לא להאמין שאולי הפעם בכל זאת?......
אני מחזירה חיוך על כל חיוך. (כמעט) אבל גם בונה לי את חיי לבד.
יש לי חברות. יש לי חברים. יש לי את ילדי. ואני פשוט חייה חיים מלאים איתם לידו. עדיין לא מזמינה אותו להצטרף. עדיין לא יוזמת בנינו קירבה כל שהיא. אפיל לא ארוחת ערב משותפת. כלום. חיוך מול חיוך. עושה הכל בזהירות. מקווה שאצליח ללמוד לא לתת לאנשים לפגוע בי.
המטפלת הזוגית מאמינה שנצליח.
אני לא יודעת.
אני מאמינה בניסים....
אולי בכל זאת.
אולי אולי אולי.........................
אוף !!!!!!!!!
כמה שאני קצרת סבלנות !!!

אולי אני צריכה לעבור לדף של טיפול זוגי??
אולי לדף על משבר בנישואים?
אולי לדף של "עומדים להיפרד"?
אולי על דף של "האם אני עומדת להיות חד הורית?"
התחלתי פה משהו אחד ויוצא לי משהו אחר. (כמו בנישואים שלי.....?????)

הי.. גם מי שקרא אותי פה עזב????

אני ממשיכה לקרוא אותך

תודה אילה א
הטיפול הזוגי מתמשך לו בעצלתיים. הייתה לנו שבת מדהימה כזו שלא הייתה לנו כבר כמה חודשים. שבת שבאה אחרי שבוע ממש ממש טוב. ואני עדיין מפחדת שזו רק אשלייה שתתפוגג לה פתאום.
לפעמים. אחרי תקופה כל כך ארוכה של "נחס" קשה לי להאמין שדברים באמת מסתדרים להם. כל הזמן יש לי את הפחד שמילה מיותרת או מעשה זה או אחר יפוצצו את הבועה העדינה הזו שוב.
הוא מנסה להיות חביב כמו בעבר. אגב... מתקלח ממש ממש כל יום!!!!!!! שזה שיפור שקשה לי להאמין. התחיל לעזור בבית מבלי שאבקש. וסתם כך.. התחיל פתאום לכבות את המחשב ולשבת איתנו לאכול. או לצפות בטלבזיה. היתכן???????????????????
ואני מנסיון עבר כושל רק מחכה למשבר הבא.
אני יודעת. זה לא בריא. אבל ככה זה כשמתאכזבים פעם אחרי פעם.

גם אני קוראת אותך,
תודה, בהצלחה...

ואני מנסיון עבר כושל רק מחכה למשבר הבא.
אין זוג שלא חווה מדי פעם משברים, לעיתים קרובות יותר או פחות.

נראה שכרגע הכל הולך לכיוון טוב, ושהוא משקיע המון כדי לצאת מהמשבר. אם תשתתפי איתו בלב שלם, ותתני גם את יד למאמצים שלו בלי סייגים ורתיעה (ובלי להוציא אנרגיה מיותרת על הפחד שמילה מיותרת או מעשה זה או אחר יפוצצו את הבועה העדינה הזו שוב.) נראה שתצליחו.

כשהמשבר הבא יגיע (והוא מן הסתם יגיע, בצורה זו או אחרת), כבר תהיה לכם הידיעה שאתם מסוגלים להתמודד איתו, והאמונה בכח שלכם ביחד.

בהצלחה

הי בנה, גם אני קוראת אותך...
נראה שהכל הולך לכיוון טוב. שמחה לשמוע שלא ויתרתם...
הרבה הצלחה!
אולי תפרטי כמה טיפים או דרכי עבודה שעברתם יחד??

קראתי את כל הדף לראשונה היום. מצחיק, כי גם לי ולאישי היתה היום שיחה נוקבת על החיים שלנו כשני אנשים שגומרים להשכיב את הילד וישר מתחברים למוניטורים - במקרה הזה יש לנו שני מחשבים. אני משלימה עבודה בשעות האלה (עובדת בבית ומה לעשות שיום העבודה שלי קצר משלו ומלא באחר צהריים עם פעוט בן שנתיים) והוא מנסה להשלים תזה... כך שאנחנו נפגשים פחות ופחות... השבוע לא הייתי בקו הבריאות והוא היה עשר, תפקד והכל, עשה קניות, טיפל בילד, ביטל פגישות, אבל רגשית היינו קצת מנותקים אחד מהשני. כבר כמה פעמים ניהלנו את השיחה הזאת אבל אף פעם לא יישמנו את המסקנות של ועדת החקירה שלנו...
ובכל אופן, הסיפור שלך נשמע שונה, ואני קצת מתפלאה שכל הנשים החכמות שכתבו כאן לא עלו על זה. יקירתי, הבעל שלך עונה על כל הקריטריונים של דיכאון קליני עם מאפיינים אובססיביים, ואת זה אני אומרת בתור אחת שלא מבינה שום דבר בפסיכולוגיה. סליחה, אדם שלא מתקלח שבוע וישן בנעליים, ישן שעתיים ואחר כך 20 שעות? שנון ומצחיק ומדהים, כריזמטי ועם זאת לפתע אדיש ואטום? זה כבר נשמע ממש כמו מאניה דיפרסיה. איזה טיפול זוגי בראש שלך? האיש פשוט זקוק לשיקום, ומהר, וקודם כל לבד!
אני מאחלת לך שיהיה לך הרבה כוח להתמודד ושהדברים יקרו כמו שאת רוצה, יקרה מה שיקרה. נשמע שאת עוברת תקופה איומה ושיש לך הרבה גדלות נפש ואורך רוח - לי בחיים לא היתה כל כך הרבה סבלנות. אבל אנא, בדקי את האופציה הזאת, כי יכול מאוד להיות שהבעיה בכלל לא בזוגיות שלכם אלא ברובד הרבה יותר עמוק אצלו. ואם זה המצב - גם מערכת השיקולים והציפיות משתנה.
מחזיקה לך אצבעות.

אמאלה' !!!!

אני קצת חיה בסרט.
מרוחקת. לא בוטחת. לא נותנת שום דבר עד הסוף. לא נותנת שום דבר בחינם. מתחשבנת. מבקרת.
אני חיה כמו שאני לא אוהבת לחיות.
לא כך דמיינתי חיי נישואים.
לא כך רקמתי חלומות כשהתאהבתי באיש הזה.
היום היה יום קצת מורכב.
ישבנו על חשבונות. (שהם מופרדים למזלי ) הייתה אווירה לא משהו. והנה. היום אין מקלחת. מה שמחזק את התחושה שלי שהכל כל כך רופף.
אגב לגבי שעות המחשב.. מצאתי פיתרון קצר טווח אך משעשע.
אני יושבת עליו.
פשוט עד עכשיו לא כל כך העזתי לגעת בו בשעות שהוא יושב עליו. וזה מצחיק. הרי הוא עליו כל הזמן. ופשוט החלטתי לשבת גם. לספר לכם פה את זה. בנתיים שהוא ישב מול הטלבזיה. קיר. עם עצמו... אולי יעלו גם לו מחשבות בראש.
העניין שאני לא מסוגלת לשבת יותר מחצי שעה. אבל גם זה משהו.

אז זהו. אני אשב לי מול המחשב ולא אחשוב שאין לי זכויות. בנתיים הוא משחק עם צאצאינו וכולם נהנים.
מקלחת אין גם היום.
לדבר איתי קשה לו. הכל קר ומנוכר.
איכס.
הודיע לי אתמול שלא ימשיך עם הטיפול הזוגי. והרי זה היה התנאי להישארותינו יחד. יודעת שאני חייבת להיות חזקה ופשוט להגיד לו ללכת. ואני רק דוחה את הרגע. עם כל ה"נחס" יש גם יתרונו. היום התקינו לנו מאווררי תיקרה בבית. היו כמה שעות של בלגן. יצאתי עם הצאצא לבריכה. כשחזרתי הביית היה נקי וממורק. (כולל החלפת מצעים..) הכביסה הייתה תלויה על החבל.
אולי אני פשוט מחזיקה לי עוזרת ביית. ביביסיטר..
רע לי מאוד נפשית. קל לי מעשית. כי תמיד כשאני מבקשת ולא משנה מה מצב הרוח בנינו הוא יעזור. אבל כל זה בלי לדבר איתי. ועם פרצוף חמוץ.
אני מפחדת שלבד יהיה לי קשה פיזית.
אני יוצאת להליכה בבוקר ויודעת שהוא נשאר במקומי עם הילד שלנו.
אני ישנה צהריים בכיף יודעת שגם אם הקטנצ'יק (שמשוגע עליו !!) יתעורר לפני יש מי שיקבל אותו בשמחה בסלון.
חישובים כל כך טכנים. כל כך קרים. אין בנינו רמז ולו זעיר של אהבה. הכל כמו שני זרים שחולקים ילד.
מגעיל לי. ברור לי שאם הייתי לבד כבר לא היינו יחד. יש פה ילד. מה עושים???????????????????????????????????????

אלוהים !!!!!
סיוט!!
יומיים של צעקות. התקרה מתרוממת והכל מול הילד הקטן שלי שצועק בנינו ולא מבין מה הרעש הזה שהוא לא רוצה להתרגל אליו. איך אפשר לגדול בבית כזה???????
למענו אם לא למעני להפסיק את הטרוף. הבעל שלי צורח גם ברגע זה ממש ואני רוצה לברוח . כמו שהוא עושה. אני בורחת אל המחשב. מתה להקליט אותו כי אף אחד לא יאמין.
האיש הזה שכולם בטוחים שהוא מלאך משמיים עומד פה יומיים וצורח. מטורף מכעס. עומד ונואם על כמה שאני לא בסדר. פתאום הר של זבל יוצא לו מהפה ואני מתה להקליט. זה סרט. גם אם אשבע שכך הוא מדבר אף אחד לא יאמין לי. איש עם אישיות מפוצלת. מלאך בחוץ. איש מדהים שכולם מקנאים בי על היותי איתו.
ברגע שהדלת נסגרת והפה נפתח המלאך הופך למפלצת. מדבר אלי בשנאה בוערת. אף פעם בחיים לא דיברו אלי כך. אויב. אש בעיניים רעל על השפתיים ואני לא מאמינה איך אהבתי את האיש הזה. אלוהים. איך בא לי להקליט. אני לא מאמינה למה שאני שומעת. אני לא מאמינה למה שאני עוברת פה ביממה האחרונה. בשלושת החודשים האחרונים. איך הדרדרות שהתחילה לפני שנתיים הגיע לכזו תהום!!!
הצילו !!!!!!!!!!!!!!!!!!
ועם כל זה אני מבקשת שילך. מתחננת שיניח. הוא ממשיך שעות על שעות לצעוק ולצרוח לנבל את פיו עם תאורים על מראי. אופיי. ואופייה של אימי.. מוצאי.. וכן הלאה והלאה.....
אני מותשת. גמורה. הרוסה. ויש לי ילד לגדל. איך עושים את זה????????
אם לא תראו כתובים שלי פה בימים הקרובים זה כי אני מתכוננת להשמיד איך שהוא את המחשב. לגזור חוט. לנפץ.. משהו משהו שאולי אם לא יהיה פה יעזור לאיש הזה לצאת מפה כי זה מה שכנראה מחזיק אותו פה.

בנה יקרה, לבי אלייך. זה סיפור כל כך כואב וקשה. האם יש לך לאן לברוח עכשיו באוגוסט? שבוע אצל הורים או חברה? זה יכול לעזור טיפה, לא?
מה הוא רוצה? אולי גם הוא רוצה לעזוב ודוחה את הרגע, ומצד שני ממה שאני מבינה אין לו גרוש על הנשמה - מה הוא יעשה בלעדייך? לא הגבת בכלל לאפשרות שהעליתי פה, שהוא פשוט בדיכאון וצריך טיפול בעצמו.
בכל אופן, לי את נשמעת כמו אישה מאוד מאוד חזקה, שעומדת לבד בכל התלאות האלה ומצליחה גם להבליג הרבה מהזמן. אני מאחלת לך שיהיה לך כוח ושיגיע במהרה היום שבו שוב תוכלי להיות חלשה, כי מישהו יעזור לך לסחוב את המשא הזה. חזקי נא ואמצי. ובכל אופן, כשהדברים מגיעים לאלימות, למין סרט כזה מוטרף שיוצא מכלל שליטה, חייבים לנתק מגע. הררים של נשים מוכות יודעות את זה ולא עושות את זה. אנא, צאי משם, ולו כדי לשמור על שפיותך ולא לתת לו להכניס אותך לסרט שלו.
בהצלחה

ועוד משהו: קו חירום לאלימות במשפחה (מכל סוג, לאו דווקא מכות). אולי יוכלו לעזור לך שם יותר מאשר העצות האמפתיות פה באתר.
1-800-220-000

יש ניסים?
מישהו מאמין בזה?

אולי באמת את צריכה ללכת ?
או לבקש ממנו לעזוב ?

יש ניסים, אבל לא כדאי לתכנן את החיים לפיהם. הם נדירים מאוד.

ואו בנה. זה נורא נורא עצוב.
נכנסתי לרגע לאתר ומיד חיפשתי את הדף שלך.
את חייבת לסיים כבר את הסיפור הזה. זה לא בשבילך ולא בשבילך הילד שלכם.
אולי עדיף איזה שהוא גורם שלישי שיעזור לכם לסיים את הסיפור שלכם. בזעזועים כאלה עדיף כבר לבד.
האם ניסית לומר לו, לא בזמן של צעקות אלא בנחת, שזה הזמן להיפרד סופית?
אם קשה עדיף לערב גורף שלישי שמקובל על שניכם שיעשה את העבודה....

אנחנו נפגשים עם גורם שלישי. אנחנו בטיפול אצל מטפלת זוגית. אני רציתי להיפגש כדי להיפרד בעזרתה בכבוד ומתוך הסכמה. הוא הסכים להגיע אליה רק כדי להמשיך בטיפול כדי להישאר יחד.
בעצתה אנחנו נפגשים איתה בלי להגדיר את המטרה. נפגשים. מדברים. ורק עם הזמן נראה לאן זה יוביל.
יש שיפור בהתנהגות. יש אפילו ניסיון לקירבה מצידו. האוירה בבית בהחלט נעימה בשבוע האחרון.
אני זו שמתקשה עכשיו לתת לו להתקרב. עדיין פוחדת. עדיין מהדהדות בראשי המילים שהוא אמר. יודעת שבכל רגע הוא יכול להרוס את השלווה ולהתחיל את המלחמה מחדש. מאוד פוחדת. מאוד מפחדת להאמין שהשלווה אמיתית ואחר כך להיפגע שוב כמו בכל כך הרבה פעמים קודמות.
אני שקטה. מתנהלת כרגיל. בתוכי פוחדת. פוחדת ממנו מאוד. הוא הראה לי שהוא יודע להיות רע.
מעבירה את הזמן עד שנחליט יחד עם המטפלת מה לעשות.
יודעת שמי שתקף אותו הטרוף פעם אחת יכול להיתקף בטרוף גם פעם שנייה. הוא לא הרים מעולם יד. אבל בתוכי אני מרגישה מוכה נפשית . אולי עם הזמן אוכל לסלוח. אולי לא. צריך הרבה זמן כדי לתת אמון מחדש. והמהומה שהיתה כל כך טרייה.
מרגישה שלא אוכל להיות שקטה בתוכי עד שלא אדע שבמלחמה הבאה שלנו הוא יסכים ללא מהומות מיותרות לצאת מהבית. הפעם הוא סרב לצאת מפחיד אותי. אני כלואה. לי אין לאן ללכת. זה הבית שלי. בניתי אותו עוד לפני שנפגשנו וזה המקום הפרטי שלי. זה המקלט שלי. ברור לי שבשעת מלחמה אני זו שאמורה להישאר בו אך הוא לא הסכים לצאת. אמר שיצא רק עם אזיקים.
אנחנו מנסים להחיות מחדש קשר. מנסים להפריח מחדש את האהבה בנינו. אבל הידיעה שהוא כופה עלי את היחד שלנו גם אם לא נאהב מלחיצה אותי. אני רוצה לחיות עם מישהו בידיעה שאני בוחרת כך מידי יום. ולא שאני חייבת כי גם אם יהיה רע הוא לא יסכים לצאת.
אני מוכנה לנסות לשקם את הזוגיות שלנו אבל לדעת שאני עושה זאת מתוך בחירה. לא מתוך פחד. ולא מתוך כפיה. יודעת שאם חלילה נילחם שוב ובכל זאת הוא יתעקש על הישארותו כאן יהיה רע לכולנו.
אני רוצה לשקם. אני משתוקקת לאהוב שוב. אבל לא מתוך פחד. לא מתוך אילוץ.

לא אמחוק את מילותיך. שמחה לשמוע כל דיעה.

הדרך שאת מתארת את עצמך מתנהגת כלפיו, גם היא אלימה.

איך???

את כותבת דבר מעניין מאוד. ומסוכן מאוד. ככה חושבות גם המון נשים מוכות. הם חושבות שהם עשו משהו רע ושכך מגיע להן. ולכן לא יוצאות מהמעגל. אם הייתי אישה מוכה פיזית. גם אז היית כותבת לי ש"האלימות היא הדדית... גם הוא מוכה"?


את יכולה שיהיה לך בית בטוח ואוהב ומוגן... יחד עם הזוג שלך...
יש לך רעיון איך???? איך אפשר להרגיש אהובה. ומוגנת עם בן זוג שמפחיד אותי. שמילים מאוד מאוד קשות שלו לא מרפות ממוחי. שבשעת כעס הוא מאבד עשתונות ומאיים עלי במילים שלא אזכיר פה?

פסיפלורה -
אשמח לשמוע איך את שיקמת קשר אלים. איך יצרת את המציאות של עצמך מול בן זוג זועם שיצא מכלל שליטה.
תודה.

אני מאוד מתנגדת לדברים שכתבה כאן פסיפלורה. ראשית, אני מתנגדת להטפות מוסר, ושנית, הטפות מוסר לאדם שמרגיש מותקף הן חסרות טעם ומחלישות. ובנה נשמעת כמו אדם שחי הרבה זמן תחת מתקפה כוללת ומתמודדת איתה באומץ, באורך רוח ובבדידות גדולה, מנסה למצוא את הדבר הנכון לעשות בלי סתם לפוצץ עניינים, מה עוד שיש גם ילד בתמונה והדילמה קשה.
זה נכון, אחרי כמה התקפים של טירוף או של התנהגות אקסצנטרית אחרת, האמון פוחת או נעלם לגמרי ויש הרבה פחד. זו הבעיה עם קשרים - אפשר לחרב אותם די בקלות ולהגיע למצבים די בלתי הפיכים. ההתנהגות שלך בנה היא לא אלימה בעיני אלא מתגוננת, וכן, זה לא תענוג גדול למי שנמצא בסביבה, אבל אין מה לעשות.
אני מקווה שהעניינים יילכו וישתפרו, ושיבוא היום שבו תוכלו לתקשר, וגם אם האהבה לא תשוב להיות מה שהיתה לפחות תרגישי שיש עם מי לדבר.

בעלך לפי התיאורים שלך, אוהב אותך מאוד. הוא משתדל להגיע אלייך, אבל את חסרת אמון, ומפילה אותו שוב ושוב, במלכודות שאת יוצרת, וכך יוצאת הקורבן המסכן והוא המפלצת...
פסיפלורה, את טוענת טענות ממש לא מבוססות, מבלי להכיר את המקרה, אבל ממש נחרצות.

קודם כל, גם אם האשה היא טיפוס קורבני, לא כל גבר מנצל את זה ומשתף עם זה פעולה. זה גם הפוך. לי היה גבר שכמעט "מזמין התעללות", וסירבתי לשתף עם זה פעולה. בסוף אפילו נפרדנו, על אף שאהבתי אותו מאוד. וגבם היה לי מישהו שנהג להתפרץ כשכעס. וזאת לא היתה אשמתי בכלל. לאחר מכן נודע לי שנהג להתפרץ על כל בנות זוגו לשעבר. וגם אם לקח לי זמן לעזוב אותו, זה לא אומר שאני קורבנית. זה אומר שהוא היה האלים, ואני לא! אני לא אלימה וגם לא קורבנית.

וחוץ מזה, הוא לא תורם לפרנסת הבית, חי על חשבונה, לא תורם כמעט לזוגיות. אז מה, כל זה לא נחשב? ומה עם זה שהודיע על הפסקת הטיפול הזוגי?
אני לא הייתי מסוגלת לחיות על חשבונו של בן זוג, אלא אם כן זה מוסכם (ואז זה לא על חשבונו).

בקיצור, אולי שום דבר מזה הוא לא אשמתה של בנה? לא כל דבר הוא עניין הדדי!! אולי היא מקסימה וזוגית והכל, והוא פשוט בנאדם דכאוני שהחיים גדולים עליו?

פסיפלורה
אני מצטער מאוד
אבל את די טועה בהבחנות שלך
לדעתי מדובר כאן בבעיה נפשית ויתכן התפתחות של דכאון חמור
הבנאדם השתקע בעצמו (המחשב היה המקום המפלט שלו)
מאבד קשר עם המציאות, לא מסוגל ללכת לעבודה
ומצד שני ישנם תקופות של חסד שבהם הוא נפלא
אז זה מאוד מתאים למחלות של דיכאון קליני שבא והולך
בסופו של דבר הדיכאון כלכך יחריף שזה ימלא את כל זמנו,
והנה היומיים שתיארה בנה בהתקפת טירוף מצידו ולאחרי זה הרגעות
יש נטיה לחשוב שדברים כאלו זה כמו בעל מכה אבל אצלו זה לא נראה ככה.

אז בנה אני ממליץ לך לבקש חוות דעת מבנאדם מקצועי ואני לא מתכוון למטפל זוגי אלא לפסיכיאטר מקצועי שיבדוק האם לבעלך יש דיכאון וכו'

אז בנה אני ממליץ לך לבקש חוות דעת מבנאדם מקצועי ואני לא מתכוון למטפל זוגי אלא לפסיכיאטר מקצועי שיבדוק האם לבעלך יש דיכאון וכו'
גם אני. הכרתי כמה דכאונים קליניים, ועל אף שאני לא חסידה של פסיכיאטריה, הדבר היחידי, אבל היחידי, שהצליח להחזיר אותם לתפקוד היה כדורים שניתנו לאחר אבחון פסיכיאטרי.

כשיש ילדים בתמונה, ובן זוג שמוכן להתאמץ (ואני מזהה שיש, ואולי כאן אנחנו חלוקות), ומישהי שגם אני מרגישה שהיא מקסימה, אז יש הרבה מה לעשות לפני שמפרקים את החבילה,
מסכימה שכשיש ילדים צריך לעשות כל מה שאפשר כדי להישאר בזוגיות. אני לא הצעתי להיפרד דווקא. אבל אני ממש לא חושבת שהסיטואציה בהכרח מעידה על איזשהי אחריות של בנה.

בתהליכי ההתפתחות שכל אחת ואחד מאיתנו חווים כבני אדם, אנחנו שמים את עצמנו בכל מיני סיטואציות, בשאיפה להגיע לאיזון.
לא תמיד, לא בהכרח. לא כולם אותו הדבר. יש אנשים שונים ומשונים, עם נטיות שונות. מי אמר שנטיית הנפש היא בהכרח להגיע לאיזון? אני יכולה לספק לך המון תיאוריות שיוכיחו אחרת. זאת קביעה מכלילה שאפשר לסתור אותה בקלות. יש כאלה שאיזון בריא להם, יש כאלה שאיזון תוקע אותם. וגם לפעמים סתם נגררים ליחסים בלי סיבות. כן בלי סיבות. סתם.

להבנתי אין מצב שמשהו קורה והוא לא באחריותי...
אנחנו לא יכולים לקחת אחריות על ההתנהגות של אף אדם חוץ משל עצמנו ושל ילדנו (באופן מוגבל). גם אם בן הזוג של בנה לא אחראי באופן מלא למעשיו (אם יש לו בעיה פסיכיאטרית, למשל) זה לא גורר שהיא אחראית עליו.

גבר מכה, לא מאפשר לעצמו להכות כל אישה שנקרית בדרכו. רק את אלה שחשות ראויות לעונש...
שטויות.
גבר מכה מאפשר לעצמו כל חסר ישע הנקרה לדרכו (לא רק נשים). התנאי היחיד הוא שהקורבן לא יוכל להגן על עצמו או להתקיף חזרה.

וואו !!! איזה דיון מרתק נהיה כאן.
לא ציפיתי לכאלו תגובות. תודה לכולכם.
אני לא כל כך מבינה בפסיכולגיה. לא מבינה בפסיכיאטריה. לא יודעת לנתח אנשים. לא תמיד יכולה להבין למה מי שמולי נוהג כך או אחרת.
מה שאני כן יודעת זה את מה שאני מרגישה. את מה שאני יכולה לשאת.
אני לא ממש יכולה לנתח ולהבין מי פה אשם. אם בן זוגי מתרחק ממני בגללי או בגללו. אם הוא כועס בגלל חייו הקשים. או בגלל הקשיים שאני (להרגשתו) מערימה עליו. אני לא יודעת ולא מסוגלת ממקומי הפגוע לנתח ולאבחן.
אני כן יודעת מה אני מרגישה. אני כן יודעת כמה אני יכולה לשאת עוד הלאה את המשא הכבד הזה.
מכיוון שאני לא יודעת לנתח ולא יודעת איך להגיב יש לי שתי אפשריות:
א - להרגיש שרע לי ועם היכולת האישית שלי לא יכולה לשאת יותר ולקום וללכת. (שבמקרה הזה זה לבקש ממנו לקום וללכת ) בלי לבדוק אפיל אם זה נכון לעתיד או לא ומה היה עוד אפשר לעשות... מין מצב חרום. שכשכל כך קשה צריך קודם כל להינצל. אחר כך לבדוק אם יש משהו לעשות.
ב - לגשת למי שכן יודע לנתח. לטפל. לעזור במצבים כאלו.
וזה בעצם מה שאנחנו עושים.

אומרים שאין אדם רע. יש אדם שרע לו.
זה נכון לכולם.
יתכן שממרחק הזמן. ו/או המקום יהיה לי את הכוח להבין גם אותו. ברור לי לחלוטין שהוא בא אלי עם תיק ענק עם פגיעות קודמות כפי שבאתי אני אליו. שנינו "קורבנות ומקרבנים" באותה המידה. אני חייבת להציל את בני ואותי ללא תנאים. אני חייבת לטפל בו ובי כחובה שבה התחייבתי אליו ביום שילדתי אותו.
לטפל בבן זוגי אני מרגישה שאפסו כוחותי. לפעמים אפילו להבין אותו קשה לי. אני מודה שהטיפול הזוגי עוזר לי מאוד לראות את הצד שלו ולהראות לו בדרך נעימה ו"מוגנת" את הצד שלי. אבל יקח הרבה מאוד זמן לשקם את מה שכבר ניזוק.
הוא (בעלי ) נותן לי לפעמים דוגמא של אדם חולה. שואל אותי מה הייתי עושה לו היה נרקומן כבד. או חולה במחלה שצריך לסעוד בה.
אני יודעת שכשאוהבים עוזרים. אבל גם עם הרצון הכי טוב יש דברים שאני לא יכולה לעזור לו. יש דברים שאני חושבת שהוא צריך לעזור לעצמו אבל עם חוסר המעש שלו בתחום העזרה העצמית. ובחוסר המוטיווציה שלו לפעול ובעצם זה שהוא נופל על כתפי (שממילא לא מי יודע מה חזקות.. ) הוא מתיש גם אותי.
אני חושבת שמה שנתן לי כוח בתחילת הקשר להיות לצידו בכל מצב זה שהוא נתן לי את התחושה שהוא עושה ל מען עצמו המון וממני הוא צריך רק את העזרה הקטנה. כמו למשל - עבודה נוספת שהוא הצליח למצוא... אבל אף פעם לא הצליח להגיע למצב שגם ישלמו לו עליה..
או למשל - חוב כספי שעוד מעט נגמר והוא ישלם משהו לטובת משק הבית אבל.. בדיוק כשהחוב הזה נגמר צצו דברים חדשים שהוא היה צריך עבורם את הכסף. לטובת הבית לא נכנס שום דבר.
פעם הוא תמך בי במצבי לחץ. עם הזמן כשאני רואה איך הוא תשוש מחייו של עצמו. כשאני רואה איך הוא מתרחק אני לא מעזה לבקש עזרה. היה זמן שהייתי חולה הייתי שבוע עם דלקת גרון. חום. כאבים. הרגשתי נורא ואיום. לא יכולתי לפנות אליו אפילו לבקש כוס תה. הוא היה בדיכאון. ישב מול המחשב ולא הזיז אצבע בבית. אני עום חום וכאבים טיפלתי בתינוק שלנו שבשלב מסוים היה חולה גם ועזרה אפילו לא היה ממי לבקש. (סליחה. היה. מחברה טובה שבשלב מסויים לקחה אותי אליה. טיפלה בבני כשאני שכבתי אצלה קודחת.) בעלי פשוט לא תיפקד. אין לי תמיכה. אני רק צריכה לתת. בשביל הילד שלי יש לי מאגרי ענק. לעצמי יש לי מעט ולמענו כבר כמעט שהשתמשתי בהכל. קשה לי מאוד לתת כשלי עצמי אין ממי לקבל.
לפעמים בשארית כוחותי אני צועקת הצילו. נעזרת באנשי מקצוע. חברים. אני יודעת לבקש עזרה. (הנה למשל פה. אין לכם מושג כמה כוח נותנות לי התשובות שלכם. אפיל פסיפלורה מעוררת בי מחשבות (-: ששוות דיון. )
ויודעת שהוא לא יודע לבקש עזרה. זה לא חוכמה לבקש עוד כסף. צריך לבקש עזרה ממישהו שיודע איך לעשות כסף. איך להשתמש בו בצורה חכמה
זה לא חוכמה להסתגר כי "קשה לי" צריך לאזור כוח (אפילו למען הילד שלנו. הוא שווה את זה) ולצרוח הצילו !!! אני לא מצליחה לעזור לו בזה. להגיע למטפלת זוגית היה מבחינתי תנאי להישראותינו יחד. אילו את הכסף שאנחנו משלמים לה הוא היה משקיע קודם במקום הנכון (מאמן לחיים. יועץ פיננסי.פסיכולוג.. עורך דין.. בטח יש עוד כמה שהיו יכולים לעזור )היינו חוסכים כל כך הרבה מלחמה וכאבי לב. היינו חוסכים גם כסף וכוח.
אין לי הרבה ברירות. כדי לא להיפגע היום אני חייבת להיות בעמדת הגנה.
חייבת להיות ערנית

בר-עדש כתבת לי פעם:
נראה שכרגע הכל הולך לכיוון טוב, ושהוא משקיע המון כדי לצאת מהמשבר. אם תשתתפי איתו בלב שלם, ותתני גם את יד למאמצים שלו בלי סייגים ורתיעה (ובלי להוציא אנרגיה מיותרת על הפחד שמילה מיותרת או מעשה זה או אחר יפוצצו את הבועה העדינה הזו שוב.) נראה שתצליחו.

אתה צודק. רק לאור נסיוני המר - הלוואי וידעתי איך בכל זאת לא לפחד.

אני חייבת לציין שהיום - בעקבות הטיפול הזוגי אני מקבלת הרבה עזרה בבית. וגם תחושה שהוא רוצה לטוב.
מנסיון העבר אני מוצפת פחדים. עם כל הרצון הטוב מפחדת שהבועה העדינה הזו אמנם תתפוצץ שוב. כמו שהיה בדיוק לפני שבוע.. ולפני מספר שבועות נוספים.. ולפני מספר חודשים... מגיבה אליו לאט ובזהירות.
אני רוצה לראות שמעבר לעזרה הפיזית בבית יש גם התקדמות שלו לעצמו. אני יודעת שמה שאני רואה עכשיו זה רק דברים חיצוניים לדברים האמיתיים מבפנים יקח בוודאי זמן להשתנות.
מקווה שתהיה לי הסבלנות לחכות עד שגם הם יקרו.

היי בנה
יותר ויותר אני רואה שמדובר באדם שסובל מדכאון קליני
וזה מתבטא בתקופות של דיכאון ומצד שני יש תקופות של רגיעה ויכולת
ובמיוחד כשהוא בה להאשים אותך שאת לא מבינה ולא עוזרת לו למרות שנראה שאת כן מנסה
הוא לא יכול לראות מעבר לעולם שלו
הוא מסוגר וכבול בתוך הדיכאון שלא נותן לו מנוח
הסיפטום של הישיבה שעות על המחשב זה הסתגרות
הוא היה יכול גם סתם לשבת בחדר חשוך ולא לעשות כלום
אין הבדל
שוב אני מציע לפנות לפסיכיאטר ולא מטפלת זוגית
אולי עדיף לזרוק מילה במוסד לחולי נפש שיקחו אותו לכמה ימים לבדיקות
כמובן תלוי במידת המוכנות שלו ללכת לבדיקה וטיפול
כי אם הוא יהיה מוכן אז פשוט ללכת לפסיכיאטר
אחרת תצטרכי לעשות זאת בכפיה.
בהצלחה

יותר ויותר אני רואה שמדובר באדם שסובל מדכאון קליני
אני נטול השכלה פורמלית בפסיכיאטריה, אבל זה לא נשמע לי רציני.
גם אם האיש סובל ממצוקה נפשית, ובעקבותיה מדכדוך זה עדיין לא הופך אותו לחולה נפש (גם אם יתכן שטיפול תרופתי יכול לעזור). יש גם בעיה עם "אבחנה" כזו, משום שהיא גוררת את המסקנה שהמצב אבוד ואין דרך בה הוא יוכל לשנות את התנהגותו.

אחרת תצטרכי לעשות זאת בכפיה.
אלימות מילולית והמנעות ממקלחת הם לא נעימות במיוחד, אבל הן לא סיבה לאשפוז, ובוודאי לא לאשפוז בכפיה.

מרגישה שלא אוכל להיות שקטה בתוכי עד שלא אדע שבמלחמה הבאה שלנו הוא יסכים ללא מהומות מיותרות לצאת מהבית. הפעם הוא סרב לצאת מפחיד אותי. אני כלואה. לי אין לאן ללכת. זה הבית שלי. בניתי אותו עוד לפני שנפגשנו וזה המקום הפרטי שלי. זה המקלט שלי. ברור לי שבשעת מלחמה אני זו שאמורה להישאר בו אך הוא לא הסכים לצאת. אמר שיצא רק עם אזיקים.
תראי, בנה,מבחינה חוקית הבית שלך, אבל מכל בחינה אחרת הוא שלכם. האם את מרגישה כך לגבי הבית (שהוא שלך ולא שלכם, שבעלך נמצא בו על תנאי וגורלו בידיך) מאז הבלאגן או שתמיד זה היה כך מבחינתך? זה לא נראה לי תורם לזוגיות בלשון המעטה.

_אולי עדיף לזרוק מילה במוסד לחולי נפש שיקחו אותו לכמה ימים לבדיקות
כמובן תלוי במידת המוכנות שלו ללכת לבדיקה וטיפול
כי אם הוא יהיה מוכן אז פשוט ללכת לפסיכיאטר
אחרת תצטרכי לעשות זאת בכפיה._

אלרונד, אתה טועה ומטעה. ההשערה שיש כאן דיכאון יכולה לפתוח כיוונים חדשים לבירור שמטרתו להבין טוב יותר את האדם, את התנהגותו, את הדינמיקה שהתפתחה בין בני הזוג. זה הכול. לא יותר מכך.

לי זה לא נראה כמו מחלת נפש. (לא שאני מבינה גדולה ! )
כי כשצריך. כשיש סיבה אמיתית. אז הוא יודע להיות מאוד מאוד עליז.
כשמשהו מהעבודה שלו בא לבקר. כשהוא אצל ילדיו מנישואיו הקודמים. כשסתם שכן נכנס. וסתם כך ביום שטוב לו. אז הוא מאוד מאוד מאוד (ואני לא סתם כותבת כל כך הרבה מאודים.) נחמד.
הוא יודע לשלוט במצבי הרוח שלו. והוא עושה זאת לפי הצורך.
נדמה לי שחולה נפש לא ממש יכול לשלוט.
זה לא. לא אדם חולה. זה אדם בריא נפשית שהגיע למצוקה כל כך גדולה שעושה אותו לפעמים בלתי נסבל.

עוד שבוע טוב עבר עלינו.
המטפלת הזוגית עושה עבודה ממש טובה.
אנחנו לומדים להקשיב אחד לשני. לומדים לא לענות באותו הרגע. לומדים לנסות להבין את השני. לומדים לקבל.
ובבית אנחנו מתאפקים. יודעים שאת מה שצריך להוציא נוציא כבר אצלה. נוציא את זה בעזרתה בעדינות...
בהחלט נעים יותר.

הזמן עובר לו די ברגיעה. אבל אני מרגישה שזה משהו חיצוני. נוחות שלו לחיות אצלי בבית שלי. עם הילד המשותף שלנו. מקום נוח להביא אליו את ילדיו מנישואים קודמים. איך שהוא עולים וצצים להם סימני אזהרה קטנים שאני לא מצליחה להתעלם מהם. אבל גם לא להיות בטוחה בהם.
הוא לא אומר לי את האמת בכל מיני דברים קטנים. כמו למשל: "זרקת את השערות לבית השימוש"?? והוא.. "לא. מה פתאום".. ואני ראיתי שכן. שקרים גדולים יותר היו כבר מזמן ("ישנתי אצל אמא שלי" - ואני גיליתי שישן אצל גרושתו..) אני מתקשה להאמין. נאיבית שרוצה לקוות שזו פעם אחרוני. טיפשה שנורא רוצה שיהיה לנו טוב ביחד.
מספר לי שנורא קשה לו שאין לו כסף. כשאני עונה לו שבחשבון שלי נשארו 63 ש"ח הוא מגיב: "אני לא מבקש ממך כלום. רק משתף אותך בקושי שלי. אם את לא רוצה לעזור לא צריך."
לא משתף אותי בדברים שמחים בחייו. כמו למשל מתנות שקיבל לחג. הוציא מהתיק. שם בארון. בלי לספר לי מה וממי. לבת שלו יש חבר ראשון. אני שומעת את זה במקרה לא ממנו.
החיים בבית "כאילו" שלווים. והאיש (כתבתי "שלי" אחר כך מחקתי) מרוחק ומנותק.
עוזר כשצריך. (המינימום ההכרחי ) לא מספר. לא שואל. מחובר למסך הזה ללא הכרה.
לדעתי הוא גם מבקר בדף הזה מידי פעם ואני נחושה בדעתי להמשיך כאילו שהוא לא.
יש מי שיראה בזוגיות הזו זוגיות טובה עם מרווח נשימה.
אני רואה בה קובית קרח.
יודעת שאין לי ברירה. לא כך רציתי. נאלצת לבנות לעצמי חיים נוספים. יודעת שהוא אפילו לא יקנא. וודאי שלא יכעס. הוא טוען שאני לא אטרקטיבית. אני יודעת שכן. ואמשיך להיות. לא איתו. יש עולם שלם בחוץ ואני יודעת להנות ממה שהוא מציע.
הוא חי איתי רק כי זה נוח. אעשה שזה יהיה נוח גם לי.

שולחת לך חיבוק וחיזוק וכוחות.
שתהיה שנה טובה מקודמתה, עם תקווה.

לפעמים אני תוהה ביני לבין עצמי
איך אנחנו מכירים מישהו וחושבים עליו דבר אחד. ואחר כך מגלים שהוא ההפך הגמור ממה שחשבנו.
איך כשהכרתי את האיש הלא נחמד שגר לי בבית לא האמנתי שכל כך טוב נפל בחלקי. הייתי המאושרת באדם. והיום אני רק מקווה שילך. שיניח לי לחיות את חיי. שלא יפריע.
חשבתי שהכרתי את האיש הטוב ביותר עלי אדמות והיום ברור לי שהוא שחקן. נצלן. שפל ואומלל. איש שהטוב אצלו קשור לאינטרסים אישיים בלבד. שום נתינה אצלו היא לא בחינם. כל חיוך שלו מדוד. כל מילה טובה שלו מכוונת למטרה ברורה.
אנחנו הולכים לעבור חג אצל ההורים.
אני מדמיינת ללא כל קושי את החיוכים והעליצות שהוא יפגין כפי שעשה ועושה תמיד במחיצתם. מקווה (הוא) שזה יכניס כמה שקלים לכיסו.
רואה איך הוא מכרכר סביבם בחנפנות שגורמת לי גועל. ואיך הם באמונתם ובתמימותם עם הרצון הכל כך גדול הזה שיהיה לנו טוב מאמינים לו.
אני מייחלת לסוף.
מתחילה לבנות לי בשקט משהו טוב אחר. בונה לי חיים חדשים לאט לאט. הוא אמנם לא שואל. כפי שידעתי מראש כך אמנם נוהג. אני יוצאת. הולכת חוזרת הוא לא שואל. לא מתעניין. ולי נותר שדה פעולה שקט ונוח. וטוב שכך.
ברור לי שבסוף מרצון או מכורח הוא יצא. בנתיים? נהנית משרותי הביביסיטר ומעזרה בניקיון הבית.
לומדת להנות ממה שיש לי נכון לעכשיו.

תם ונשלם.
מה שהתחיל בדיוק לפני ארבע שנים כסיפור אהבה מבשר טוב הסתיים בבוקר אלים אחד לפני שבועיים.
לא דמיינתי את חיי מעולם קשורים לאיש אלים. לא חלמתי גם ברגעים הרעים ביותר שארגיש אי פעם נחת זרוע של איש כועס.
המכה הראשונה הייתה גם היחידה. הזמנתי משטרה והאיש בחוץ.
תודה לאל. סוף.

וואו. מה קרה? את בסדר? באמת חיכינו לעדכונים ממך.
חזקי ואמצי. וספרי פה איך את מתמודדת אם את רוצה.
שולחת חיבוק ותמיכה

השארת אותנו ככה- דרמה שהתחוללה לך ביומיום ולנו בנקודת הזדהות עמוקה כלשהי. קודם כל טוב לשמוע שנפטרת מהטפיל. הוא עבר כל גבול כבר מזמן.שנית קהל הקוראים והמייעצים שלך כמה לתיאור. איך את מרגישה? איך הילד? מה קרה שהביא אותו לידי הרמת יד? הוא יצר קשר מאז?

בעוד שבועיים תמלא שנה לדף הזה. שנה שאני מעלה על הכתב את כאבי מזוגיות לא זוגית. מזוגיות לא שוויונית. מזוגיות כל כך מאכזבת. כל כך כואבת. ויש פה אנשים שקוראים אותי ולא יודעים שהם מכירים אותי. מכירים גם אותו ממש מקרוב ולא מתארים לעצמם שאני מדברת על אותו בחור נחמד כל כך שהם מכירים... שיניתי שם. שיניתי קצת פרטים מזהים. לא רוצה לפגוע בו. לא רוצה להכעיס.. מרגישה גם קצת בושה על מה שקרה בנינו.
בושה על כך שבמשך שלוש וחצי שנים נתתי לאיש גדול לחיות על חשבוני לחלוטין. על כך שהרגלתי אותו לשפע שלא הכיר מעולם. (בסך הכל אוטו חופשי ובית קטן. אבל דברים שהיה מאוד זקוק להם. ) על כך שהרגלתי מישהו לקבל ללא תנאים. על כך שנתתי למישהו לקחת בלי לתת שום דבר בתמורה.
כשהודעתי שחשבון הבנק על אפס הוא עבר לגור בסלון ומילות האהבה נעלמו מפיו לחלוטין.
ביום שאמרתי שחשבון הבנק על מינוס עשרת אלפים שקלים עוד נראה כאילו הובנתי אבל כששבוע לאחר מכן הזכרתי שבעקבות כך אי אפשר עוד להשתמש באוטו לנסיעות ארוכות הגיע הכעס הנוראי שבעקבותיו המכה.
צרח עלי שאין לי מצפון ואין לי אחריות. ואיך אני מרחמת על חיות ואוכלת בני אדם.. איבד שליטה ואיבד כיוון. ביקש ממני פיתרון איך יגיע לבקר את ילדיו מנישואיו הקודמים.. יש.. כן בטח שיש פה אוטובוסים.. אבל הוא לא מוכן לרדת עד כדי כך. אחרי שהתרגל במשך ארבע שנים לאוטו חופשי לכל כיוון ומרחק פתאום הייתי אני אשמה לכך שאי אפשר פשוט להמשיך בחיים כרגיל.
עכשיו הוא בחוץ. בלי האוטו. בלי הבית. בלי אישה שפעם כל כך כל כך אהבה אותו. ובלי ילד מדהים שלא מבין למה אבא לא בא הביתה בסוף יום עבודה.
הוא שבר את כל הכלים. הוא הרס כל פיסה טובה בחייו.
אני שמחה שכל זה נגמר אך עצובה לדעת שהאיש שאהבתי לפני ארבע שנים כבר לעולם לא יחזור לפה. איבדתי כל רגש אהבה. איבדתי את שארית האמון שעוד היתה בי. איבדתי משהו שהתחיל כל כך יפה ונגמר כל כך כואב.

מאחלת לך שקט וטוב @}

מאחלת לך שקט וטוב
לפחות את יודעת עכשיו איפה את עומדת, ולאט לאט תוכלי לחשוב לאן ממשיכים מכאן.

עצוב. כואב.
כשהכל מתפרק.
שולחת חיבוק להזדהות, לחיזוק.

חושבת עליך. אני לא יודעת אם זה מדבר אליך, אנסה.
יש פסוק בתהילים, שמלווה אותי כשאני קוראת את המילים שלך,"אם אסק שמיים שם אתה,ואציע שאול הינך".
בורא עולם נמצא בצורה המלאה יותר, בנקודות הקיצון של החיים שלנו, כשמרגישים שהכל מולם וזורם,
וגם כשנמצאים בשאול, הכי נמוך, במקום הכי כואב. שם אנחנו הכי לא לבד, הכי מחובקים, הכי קרובים לישות הענקית הזאת.
הכי יכולים לכעוס, לבכות, להחזיר חיבוק, לבקש כח, לנסות ללמוד ממה שהיה.. ומתי שהוא להמשיך הלאה.
חושבת עליך

אני כולי תקווה שהאיש העצוב הזה יצליח לשקם את עצמו ולהיות אבא לבנו. אין לי ספק שאת תצליחי לשקם את עצמך כי יש לך אומץ. הלוואי ותמצאי מקום לאהבה שוב.

בנה, תודה לך.
מה שכתבת גרם לי לטלטלה עזה.
אני מעריצה את האומץ שלך - (והאיש בחוץ.)

אולם הטלטלה שעברתי בעיקבות הדברים שלך, לא הספיקו על מנת לקום ולעשות מעשה.
לי אין את האומץ לעשות CUT.
מפחדת
מפחדת מהבדידות, מהבושה מהכול.

מאחלת לך חיים מלאים בטוב ובשמחה. (ושוב...כל הכבוד!, רק מי שנמצא בסיטואציה כזאת יכול להבין עד כמה זה קשה.)

בנה - מחזקת אותך על ההחלטה שעשית למענך ולמען בנך.
נראה כי ניסית להילחם על הקשר ועשית מאמץ לשפר את המצב אבל השחקן (במקרה שלו - תרתי משמע) לא יודע ולא רוצה ללמוד טנגו.
את נשמעת אישה חזקה ,אינטיליגנטית, מלאת חיים,עשירה ועמוקה ואני בטוחה שכעת- פנייך אל האור.
תמשיכי לעדכן,את בתוך ליבנו.

בנה, כרגע סיימתי לקרוא את כל הדף שלך. אני רואה בבת אחת את הפזל שלקח לך שנה להרכיב נגד עיננו.

נפצעת וייקח לך זמן להחלים, אך יש לך הרבה נתינה ואני מקווה שכעת היא תכוון אל עצמך וללא תנאי, כפי שהיא כוונה אל אותו גבר במשך כל הזמן הזה.

עם כל קושי שתחווי, יש לך כאן קהילה נפלאה של תומכים ועוזרים חכמים ונבונים.
את מוזמנת לבקש ממני בכל עת טיפול, הילינג, כדי להאיץ ולסייע לתהליך ואני אשמח להענות. ללא תשלום כספי אני חייב לציין, כי לי זה ברור אך אולי לא לך.

תודה לכל המושיטים פה יד חמה ותומכת.
ראומה - המעשה נעשה כשהפחד להישאר איתו גבר על הפחד מלעזוב אותו. זו לא היתה החלטה.
זה קרה כשהבדידות לידו הייתה קשה יותר מהבדידות בלעדיו.
זה כמו כשרוצים להפסיק לאכול או להפסיק לעשן.. כל עוד אין עם זה בעייה ממשית קשה מאוד להפסיק. כשפתאום כואב (בבטן... בריאות..) מפסיקים בלי להחליט. פשוט מפסיקים כי אי אפשר עוד להמשיך. פתאום הגוף המורעל מקיא הכל החוצה בלי להחליט שום דבר.
בכל הדף הזה אני סיפרתי את כאבי ואנשים נפלאים תמכו בי פה לאורך שנה שלמה.
פתאום את ראומה כותבת שאת במצב הזה ואני מרגישה איך אני מבחוץ (וואו !!! ) כל כך רוצה לעזור לך. לתמוך בך. כן. בהחלט רק מי שנמצא בסיטואציה כזו יכל להבין.
אמרי רק מה ואנסה לעזור לך.
כמה כח יש לי פתאום. אלוהים תודה !!!!!!!

תודה על הרצון הטוב.
אני כל כך זקוקה לתמיכה, מרגישה כל כך לבד.
קראתי את הבלוג שלך, מתחילתו, והמון פעמים הרגשתי הזדהות לגבי מה שעבר עלייך.
גם אצלנו הכל נראה ורוד ומושלם כלפי חוץ, ואני נשארת עם התעוקה הזאת בלב - בלי שאף אחד ידע.
כשפתאום כואב (בבטן... בריאות..) מפסיקים בלי להחליט.
אני חושבת שאת אשה מאוד בריאה - בזה שאת לא מוכנה לכאוב. למרות שכואב לי וכואב לי מאוד - אין לי את האומץ להפסיק את זה. וככל שעובר הזמן זה נהיה קשה יותר.
האדם היחיד שסיפרתי לו, הוא המטפל שלנו, שניסה בשיחה אישית לשכנע אותי לעזוב.
והוא אמר לי: בגלל שאני נמצאת במקום הקשה הזה, אני אוכל להבין נשים שנמצאות במקום הזה ולעזור להן לצאת ממנו.
תודה על התשובה שלך, על ההקשבה שלך.
הלוואי שרק תצמחי ותגדלי מהמקום בו את נמצאת! ויהיו לך את הכוחות לעזור לאחרות.
(וגם לי )

ראומה יקרה - לו רק יכולנו להוריד מסכות. למחוק את השמות הבדויים. להרים את הראש ולצרוח: "הי. זו אני. זו אני מהשכונה שלך שעוברת לידך כל יום ברחוב בדרך מהסופר... זו אני שמחייכת ליד בן זוג שנראה לא רע.... זו לא האמת.. " לו רק יכולנו להחשף פה.. יש לי שם של שני אנשים שיכולים לעזור. ויש לך אותי שאין לך מושג איך אני רוצה לעזור לך.
ולא הייתי אומרת לך לעזוב !!! הייתי אומרת לך לנסות כל דבר שרק אפשר לפני שעוזבים. הייתי אומרת לך שחייבים להתאמץ לפני שמפרקים. הייתי מספרת לך שלהרוס משפחה זה כואב וצריך לבדוק באמת באמת אם אין ברירה אחרת.
ורק אם כלו כל הקיצים. רק אם אמנם זה כואב עד שבא להקיא את זה החוצה רק אז צריך.. כדאי.. לקום וללכת.
הייתי מאוד שמחה לדבר איתך. אני לא נחשפת כי יש פה אנשים שמכירים אותי (ואין להם שמץ של מושג... ) ואת כנראה שגם לא. אם הייתה איזו דרך להעביר בנינו מספר טלפון.... חשבי על משהו. אשמח לעזור.

אם הייתה איזו דרך להעביר בנינו מספר טלפון.... חשבי על משהו. אשמח לעזור.
אולי שאחת מכן תפתח תיבת דואר סתמית רק בשביל שתוכלו לתקשר.

קראתי את הדף מאז שנפתח עוקבת אחרי שתיכן, כואבת את כאבכן ומקווה שתמצאו את האושר בחייכן.