לפני שלושה וחצי שבועות, הצטרפה אלינו יעל הקטנה (יעל תחיה לשם הדיוק)
ומאז אנחנו מנסים לחיות בחמש נפשות.

הימים הראשונים היו נפלאים.
עכשיו קצת יותר קשה.

הבלוג הזה יהיה מן מקום כזה עבורי לחשוב בקול את המחשבות והקשיים והשמחות שקשורים להסתגלות הזאת, ולחיים עם שלושה ילדים ואיש בכלל.

אז מאיפה מתחילים?
ממה שעכשיו ממה שקשה עכשיו.

יש לנו בבית איש אחד נפלא,
בגזרת הצאצאים יש לנו את דרורי שהוא ילד בכור קלאסי. נפלא ומקסים. לפעמים יותר מדי טוב. כמעט בן חמש, בן ארבע ושלושת רבעי ליתר דיוק
שקורא וכותב (בזה הרגע הוא סיים לעמוד מאחורי ולקרוא את מה שאני כותבת...) ומאד אוהב את תפקיד האח הגדול.
שלוש שנים בדיוק אחרי הופיעה איילה, כל כולה מתיקות ועקשנות, וכל כך דומה לאמא שלה שזה מלחיץ (את אמא שלה) לפעמים. לא ברור לנו אם היא התחילה את משבר גיל השנתיים או שמה שעובר עליה ועלינו לאחרונה זה פשוט תגובה להולדת יעל.
וכמובן התוספת הטריה והנפלאה למשפחה, יעלי בת שלושה וחצי שבועות.
וכן, גם אני, המבוגרת האחראית (אני?!) בסיפור הזה, שבדרך כלל אני גם אמא וגם רעיה, וגם מורה למתמטיקה במשרה מלאה, ועד לפני חודש (ועוד כמה מבחני ם ועבודות שנשארו) סטודנטית לתואר שני בתלמוד (בשנה הקרובה אני עושה הפסקה בלימודים).

עוד לפני שיעל נולדה, ידענו שכמו בפעם הקודמת, זה יקח זמן להסתגל.
יקח זמן להחלים מהלידה, להתרגל להנקה, להתרגל לקימות בלילה - כל אלו קשיים טכניים.
יקח זמן עד שכל אחד ימצא את המקום שלו מחדש בבית, עד שהלב יצליח להתרחב ולהכיל את כולם ביחד, ואת המקום הנכון של כל אחד.
ידעתי גם בעיקר בשכל, אבל גם ברגש, שאחות נוספת זאת המתנה הכי נפלאה שאנחנו כהורים יכולים להעניק לילדים שלנו.

ועכשיו, יש קושי זמני בלראות שזה טוב ושזה יעבור.
אתמול אחרי יום שבחרתי להסתובב עם יעלי ועם אמא שלי בחיפוש אחרי בגדים עבורי, (במקום לנוח, טיפשונת שכמותי) מנצלת את יום החופשה שקיבלתי מחמותי הנהדרת שלקחה את שני הגדולים ליום כיף אצלם בבית, הייתי עייפה מאד.
הבאתי את הילדים הביתה, דרור נרדם באוטו, איילה ניצלה זמן שכולם ישנים חוץ ממנה ובילינו באופן נחמד מאד, היה כיף. סיפרנו סיפורים אכלנו ביחד שיחקנו.
ואז יעל התעוררה, ואחריה גם דרור וכל הבית שמחה וצהלה, והשעה כבר תשע בערב, והאיש עוד לא הגיע.
פתאום הוא מגיע מתנשף כולו, איבד את הארנק שלו , מיד אחרי שהוציא 1000 ש"ח מהכספומט.
אני שולחת אותו עם האוטו לנסות לנסוע אחרי האוטובוס ולחפש אותו שם.
לחץ אטומי, רק זה חסר לנו עכשיו.
בסוף הוא מוצא את האוטובוס, הנהג מספר לו שמישהי מצאה את הארנק ומחפשת אותנו.
הוא חוזר הביתה היישר לצרחניה שמתרחשת במקביל בגזרת היעל והאיילה.
העסק נמשך לסירוגין, עד שהחשכנו את כל הבית. איילה הסתובבה ברחבי הבית וחיפשה "אור"
ובסוף הלכה לישון ליד אבא.
יעל נרדמה אחרי אחת, כשעד אז בעיקר צרחה. משהו כאב לה.
זה כל כך קשה כשכואב לילד שלך ואתה לא יודע איך לעזור לו.
בסוף עבר (עד הבוקר) אבל נשארו זוג הורים מותשים ושלושה ילדים שקמו על הבוקר בעיזוז

לפעמים שעתיים שינה עושות את ההסתכלות על החיים אחרת לגמרי.

הזמנתי את מעיין הנפלאה, להיות עם איילה, דרור הלך לחברים ואני הלכתי לישון.

תענוג.

@‎}

והנה עוד רגע יגמר חלק א' של היום.
הגדולים הולכים לעשות אמבטיה
הקטנה אכלה ומסתכלת על העולם בהנאה

ואני גאה בעצמי שלא יצאתי היום מהכלים, וכן עמדתי על העקרונות שלי.
יאללה, הולכת לקלח כמה צאצאים

@} @}

מחכה לעוד (-:

ילדה קטנה וחמודה גרה לי על הציצי עכשיו.
היא מסתכלת עלי ערה כולה, בעינים קטנות וחכמות, כל כך דומה לאבא שלה, כל כך מלאת חן ויופי, ואופי.

התחלתי להניק אותה לפני שעה בערך.
קמתי איתה והתיישבתי ליד המחשב. נרדמנו שתינו תוך כדי הנקה
כשחזרנו למיטה, היא התעוררה. האף שלה היה קצת סתום, ומשהו הציק, אולי גרעפס, אולי סתם העולם הזה.
בכי.
אני כבר רציתי לחזור לישון, אבל משהו מציק לה.
קצת מי מלח פתרו את הבעיה עם האף, כלומר זה נשמע הרבה יותר טוב
אבל הגרעפס או מה שלא יהיה לא בא, והיא רוצה ציצי, ועוד והרבה.
אז חזרנו למחשב.

לפעמים בתוך העייפות אני אומרת לעצמי,
"יאללה, תזרקי את כל העקרונות האלו של ההנקה, ותני לו לתת לה בקבוק בלילה"
אני מניקה. מלא. פנאטית של הנקה. שופטת (רק לעצמי) לחומרה נשים שלא מניקות סתם, יודעת שזה לא בסדר, אבל ככה מרגישה לפעמים.
אבל לפעמים, בעיקר בחודשים הראשונים זה קשה לי עד כדי רצון להרים ידים.

זה כמו לרצות אפידורל לרגע בכאבים של הצירים.
זה כמו לרצות להפסיק להיות גיבורה וללכת על הפיתרון הקל גם כשאת יודעת באמת שזה לא מה שאת רוצה.

זה עובר. אני מקוה שגם הפעם זה יעבור
ואיכשהו למרות הכאבים של החודש הראשון בהנקה, ולמרות הלילות, ולמרות שאני עדיין לא יכולה להניק אותה בשכיבה (כי עוד כואב לי לשכב על הצד)
אני יודעת שזה הדבר הנכון.
עוד לא נהנית מההנקה, אפילו לא מההרגשה שזה הדבר הכי טוב לבת שלי. פשוט עושה את זה כי ככה.

וכולי תקוה שהיא באמת נרדמה עכשיו כאן על הציצי, וכשנחזור למיטה היא תיתן לי לישון איזה שעתיים לפחות
הלוואי.

ואיך יכולתי לשכוח
שכמו שעון שוויצרי מתוזמן בדיוק על ידי איילה
ברגע שיעל קמה לינוק, גם היא צריכה בדיוק עכשיו מים, או מוצץ או שישבו לידה.
ככה זה תמיד?

קוראת אותך ומזדהה כל-כך, עם הציפיות, הקושי, המחשבות על ההנקה, הפתרונות הקלים וכו' (אני עם קטנטונת בת שלושה וקצת חודשים ועוד שלושה גדולים ממנה...) תודה על הכתיבה הזו !

כרמל האורחת ו רסיסים של אור
תודה, למרות שאני כותבת בעיקר בשבילי, זה תמיד הרי גם בשביל שמישהו יקרא ויזדהה או משהו כזה
וגם כדי להרגיש שאני לא לגמרי לבד בסיפור הזה מבחינת התחושות והרגשות שלי, וזה נעים נעים שיש קוראים.
שוב תודה.

"הבוקר בא כל כך מהר, ואי אפשר להישאר..."
וכבר יש כאן שני ילדים מפוג'מים שלא רוצים להתלבש, ואבא אחד שנסע לעבודה
ותינוקת קטנה שבסוף הלילה ישנה לצידי (נשברתי והנקתי בשכיבה למרות הכאב שעדיין נשאר מהלידה) ואחר כך עלי
שזה יופי רק לא בחום של אוגוסט...
ועכשיו היא עושה קולות של "רוצה להצטרף אליכם"

ואני עדיין לא שתיתי את הקפה של הבוקר
(הפסקה מתודית המים רתחו הולכת להכין לי קפה)

טוב, בדיוק כשרציתי קפה, אז הבכי הגיע.
אז לקחתי את יעל לנסות להניק אותה או לראות מה מציק לה.
בדיוק אז איילה שקודם לא רצתה להחליף חיתול, החליטה שעכשיו בדיוק ברגע זה זה הזמן הנכון.
משתדלת לא להתעצבן, אומרת לה שכשאסיים עם יעל אעזור לה, ושקודם מאד רציתי להחליף לה היא לא רצתה.
והיא בשלה "בואי, עכשיו בואי עכשיו"
משתדלת לזכור שזה חלק מההתמודדות של איילה עם האחות הקטנה ,וזה בסדר מצידה לעשות את זה, ובסדר מצידי לא להיכנע למניפולציה.

אבל הכי מעצבן זה שנורא רציתי חמש דקות לבד, ליד המחשב עם הקפה וקוביות שוקולד מריר
בשנת הלימודים אני משתדלת לקום קצת לפני כולם כדי לקבל את "הזמן השקט" שלי. בשנה שעברה זה היה אני, משאבת החלב והמחשב
כל בוקר בין שש לשש וחצי.
כשהפסקתי לשאוב, עם הכניסה להריון של יעל, היתה לי חצי שעה אמיתית רק שלי.
עכשיו, זה קשה שאין.
אולי בגלל זה כשכולם הולכים לישון אני מתמסטלת לי ליד המחשב במקום ללכת לישון בעצמי. מנסה להשלים את הצורך שלי בזמן שלי לבד.

אני יודעת שלא מקובל להגיד את זה בבאופן, אבל אני קצת שמחה שהראשון לספטמבר מגיע, ותהיה לי קצת חופשת לידה
רק אני ויעל, זמן להתרגל, לנוח לאהוב.

עוד לא חמש
ואני כבר מותשת.
עייפה מהלילה, יום שבו יעל על הידיים ואיילה רוצה הכל כאן ועכשיו
ודווקא הספקנו לא מעט
הכנו עוף עם קינואה (יצא מעולה)
ואנחנו בשלבים של הכנת פיצה מקמח מלא עם רוטב עגבניות אורגני לארוחת הערב

והחום הזה המתיש
ואין לי כל כך סבלנות לכולם היום
טוב, שעתיים שלוש והם הולכים לישון

יש משפטים שאסור להגיד
למשל
טוב, שעתיים שלוש והם הולכים לישון

השעה כבר אחרי עשר והם עוד בשישו ושמחו
אבא שלהם חזר לפני קצת יותר משעה לבית המשוגעים הפרטי שלנו
ומאז הם עסוקים במשחקים בחצר, באכילת פיצה תוצרת בית (כל הכבוד לאמא )
ובבכי. בעיקר בבכי ובצעקות מצד שני הגדולים כשמשהו ממבוקשם לא מתמלא מיד.
אני במצב אפטי מאז שהוא חזר. בעיקר עם יעל על הידיים.
הולכת לישון.

באמת שזה עובר והכרל מתאזן. את יודעת בעצמך.
קחי עוד .
את בטוב.

למה אני ערה עכשיו? באמת שאלה טובה.
הבטחתי לאבא שלי להכין לו דיסק עם איזו סדרה לקראת הנסיעה שלו לחו"ל הלילה
אז צריך לצרוב וזה לוקח זמן, ובלגן.

ובכלל יום מתיש מתיש מתיש על כוחותינו.
אילה הלכה למפגש במעון. היה נחמד.
הסענו כולנו את דרור לקייטנת סבא רבא בבריכה ברמת רחל
הלכנו (הבנות ואני) לתקן את הפנס במכונית כדי שנוכל להמשיך לנסוע גם בלילה.
חזרנו הביתה וניסינו לישון (רק יעל הצליחה)
נסענו להביא את דרור בחזרה מהקייטנה.
שמנו את איילה אצל חברים לשמרטפות, והלכנו דרור יעל ואני למפגש היכרות בגן החדש של דרור.
זה היה די קשה לדרור, שפתאום התחיל להתגעגע לגן הישן, אחרי שכל החופש הוא רק מדבר על הגן החדש וכמה הוא מצפה לו. ופתאום הוא התחיל להתבייש, ובעיקר חיפש ילדים שהוא מכיר (טבעי לגמרי) ולא הסכים לקחת חלק בפעילויות השונות שהכינו להם (ממש לא אופייני לו)
אחר כך הבאנו את ורד שבאה לעזור לנו לנקות את הבית
וגם את איילה מהחברים.
ואז התחיל המרוץ של ארוחת ערב מקלחת וטקסי השינה.
וכמובן דמעות מצד דרור שלא הספיק לשחק כמו שרצה היום,
ואיילה שמודיעה שהיא :" לא שון"
ואחרי האוכל והמקלחות והסיפורים וקריאת שמע, התחילו הצרחות.
40 דקות היא צרחה שהיא רוצה לצאת.
חיבקתי, ליטפתי, הסברתי, שום דבר.
ובינתיים יעל גם רוצה את שלה, ואני נחנקת עם עצמי ולא יודעת אם זה הדבר הנכון.
הצעתי לה לעבור מהלול למיטה של דרור שבינתים החליט שברעש הזה הוא לא ישן, והלך לישון במיטה שלנו, והיא לא הסכימה
רוצה עוד סיפור, עוד מוצץ, עוד חיתול.
היה מאד מאד מאד מתיש. וגם כואב בלב, עד שהיא נרדמה.
אחר כך אמבטיה ליעלי שהרגיעה אותה מאד.
ופתאום כבר כמעט עשר בלילה.
ואז האיש הגיע, עם מתנה קטנה ופתק בשבילי,
וקצת דיברנו ונרגענו מהיום הזה,
והצטערנו שאנחנו לא יכולים להתחבק, וזה נראה כל כך רחוק עכשיו

וקצת הלכתי לישון, עד שנזכרתי בצריבה הזאת.
עוד מעט והיא מסתיימת הצריבה, ובטח יעל תקום כשהיא תסתיים
אבל אולי מחר בבוקר אוכל לישון עוד קצת, לכבוד יום שישי שבו עבדי ההייטק נמצאים בבית שלהם עם משפחתם.

כמה טוב שבאה שבת

_אבל אולי מחר בבוקר אוכל לישון עוד קצת, לכבוד יום שישי שבו עבדי ההייטק נמצאים בבית שלהם עם משפחתם.
כמה טוב שבאה שבת_

אמן ואמן.
לילה טוב גם לך.
ושבת שלום.

ועכשיו כשנגמרה השבת אפשר להתחיל ולהסתכל ולחשוב ולהרגיש מה בדיוק היה שם בשבת הזאת.

לא הרבה מנוחה במובן של שינה. ליעל היה לילה קשה וביום לא הצלחתי מספיק להרגיע את עצמי כדי ללכת לישון.
רק בשעות הצהריים המאוחרות יחסית הצלחתי לישון לאיזו שעה שעתיים. היה מצוין אבל לא מספיק
(אז למה את כאן עכשיו? אה, זה כי רק עכשיו היא נרדמה ואני זקוקה למעט זמן עם עצמי ועם המחשבות שלי)

קיבלנו בשורה טובה. אחותי המתוקה, שכבר נמצאת כמה שנים בטיפולי פוריות נמצאת בחודש השלישי להריון.
היא נחשבת אמנם בסיכון גבוה, אחרי שההריון הקודם שלה הסתיים לפני קרוב ל5 שנים בשבוע 29 עם פגית מתוקה, ועם קריסת מערכות של האם כנראה בעקבות רעלת הריון,
אבל היא שומרת על עצמה (לא יודעת אם זה מונע) ומטופלת, ואנחנו מתפללים ומקווים לטוב.

לילדים שלי היה כיף עם בני הדודים, איילה אימצה את בת הדודה שלה כמן "אחות גדולה של שבת" והיה תענוג לראות אותן משחקות ביחד.
רק על יעל הייתי צריכה לשמור מפני אחיין אחר, שאמא שלו בסוף החודש השמיני, וחם לה נורא ועייף לה וקשה לה (כמה שאני מבינה אותה , הרי רק לפני חודש הייתי בדיוק באותו המצב וכבר כל כך רציתי ללדת)
והוא כמעט בן שנתיים, משמיד כל דבר שזז, מוציא הכל מהארונות (בנס הוא לא נחתך מהסכין של המג'ימיקס), וניסה לעשות "בדיקת תקינות" ליעל,
בדק שיש לה עיניים וידיים ורגליים.
בין האינסטינקט שלי להציל את יעל, לבין הרצון להישאר תרבותית ולא לפגוע באחיין שלי, ניסיתי למצוא איזו פשרה,
למזלי הוא לא גרם לה נזקים, וקרע משפחתי הוא הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו

ההורים שלי בחו"ל, ונפגשנו כל האחיות לשבת נחמדה בבית שלהם.
היתה שיחה מרתקת וקשה היום בצהריים, שיחה שעוד אכתוב עליה אולי בהמשך, אבל גרמה לי להבין יותר טוב איך אחותי מרגישה,
לכעוס פחות, ולהפנים שוב, שרק תקשורת טובה ולא "פולנית" כנהוג במשפחתנו, תוכל אולי, לעזור לנו להתגבר על משקעי העבר.
וגם שהתבגרות היא תהליך ארוך ארוך.

טוב, הולכת לישון קצת, שבוע חדש ומלא מצפה לנו, ולי יש את הג'יפ של אבא (כמה לא אקולוגי ובאופני) שילווה אותי השבוע במסעות מהבית לבית הורי, במסגרת ה"בייביסיטר" על אחותי הקטנה שמתחילה ממש מחר ללמוד בכיתה ט'.

עוד שבוע עבר
האמת, היה מורכב ומתיש
מלא בהתחלות חדשות
בכיבוי שריפות
באהבה ובהתחדשות

ובסופו תחושה של איזון מתקרב.

יש כל כך הרבה מה להגיד ולכתוב, כדי להזכיר לעצמי ובכל זאת. לאט לאט.

מתחילה מהסוף להתחלה

שבת.
ההורים שלי בחו"ל, אחי הקטן בן ה16 מגיע אלינו לשבת.
דיברנו האיש ואני שנשתדל להכיל אותו ולקבל אותו כמו שהוא, להקשיב לו ולאהוב אותו.
יודעת שהוא מרגיש אצלנו טוב. משתדלים כאן לא לבקר אותו, כמו כמעט כל האחרים.
די קשה המתבגרים האלו. הקשבתי היום לדברים שהוא סיפר לי, לא דברים על עצמו, אלא סתם משהו על הצבא האמריקאי, וחיל השריון הישראלי,
דברים שבעיני הם שעמום גמור.
לא ידעתי איך להגיד לו שזה לא מעניין אותי, בלי לפגוע בו.
אז פשוט הקשבתי בשקט והמשכתי לשטוף כלים.
אני חושבת שבסך הכל היה לו טוב ומכיל אצלנו
אם כי פעם או פעמיים לא התגברתי על עצמי, והתייחסתי לשיתוף שלו איתנו במטלות הבית (להוריד מהשולחן, לערוך, לזרוק זבל וכו') כאילו הוא מסכן שעד שהוא בא להתארח עוד דורשים ממנו לקחת חלק.
טוב, אני לא מושלמת. עובדים על זה

החלטנו לייסד "פינה" חדשה בשולחן השבת המשפחתי שלנו : "מה החויה הטובה שהיתה לי השבוע, ומעשה טוב שעשיתי השבוע"
גם במטרה קצת לפתוח לשיחה משמעותית יותר על אירועי השבוע שעברנו
וגם להעצים את הדברים החיוביים.

אז דרור אמר שהחויה הטובה ביותר השבוע היתה העוגה שהם אפו בגן
ואני אמרתי שהחוויה הטובה ביותר היתה שאיילה הלכה לישון בלי בכי אתמול
והאיש אמר שיש לו חצי חוויה טובה, מזה שהוא הצליח לפרק את המנורה בסלון, כדי להרכיב מנורה אחרת, חסכונית
אבל זאת רק חצי חוויה, כי הוא רק פירק, ועדיין לא הרכיב את החדשה

ואיילה אמרה : כיף, כיף בגן.

יופי של שבת .

אה
אבל את החוויות הטובות ביותר, לא יכולנו לספר ליד השולחן

לפעמים זה כל כך קשה
איפה אני בתוך זה?
למה אנחנו כל הזמן רבים לאחרונה?
פתאום, כל כך פתאום, דברים שפעם לא היו עקרוניים לי ולו, מפריעים לנו. כל כך מפריע לי שככה הוא חושב,
כאילו איבדתי את היכולת לדבר איתו כמו שפעם.
מרגישה פגועה, לפעמים בצדק, לפעמים סתם.
והזמן, הזמן בורח לי מבין האצבעות, נוזל כמו מים.
לא מספיקה כלום.
כועסת על עצמי. מאד.
לא מצליחה להתמיד בכלום.
ומחר יום הכיפורים, ואני כמו נאטמת בפניו במקום להיפתח.
ויעל לא מוכנה לקחת בקבוק בשום פנים ואופן
ואני מפחדת לפגוע במשק החלב שלי בגלל הצום.
מנסה להכין את הגוף שלי לצום.
הוא חושב שזה "לא פיקוח נפש" מקסימום נעבור לתמ"ל.
מבחינתי לא יקום ולא יהיה, ובטח לא ככה חושבת ההלכה.
תינוקת יונקת בת חודשיים זה פיקוח נפש?
סתם כותבת. סתם.

קראתי עכשיו הכול, מזדהה להפליא עם הכול במיוחד עם הפוסט האחרון.
אפילו שזה רק שניים והקטן גדול בשנה מהקטנה שלך אבל עדיין בעיקר יונק...
והקטע על עבדי ההייטק לגריין!

עכשיו כבר אחרי הסוף של יום הכיפורים
ואנחנו מתחילים להתאושש
באמת שהשתדלתי להתכונן כמו שצריך.
יעלי לא מוכנה לקחת בקבוק כמעט בשום אופן.
זה הלחיץ אותי מהרגע שגיליתי זאת בתחילת השבוע.
השארתי אותה אצל חמותי והלכתי ללוות את אחותי בלידה שלה. (היה מדהים אולי אספר בהמשך)
כל זמן שהיא ישנה, זה היה מצויין, ברגע שהתעוררה והיתה רעבה, היא לא הפסיקה לבכות. לא הסכימה לקחת בקבוק בשום פנים ואופן.
גם מוצץ היא לא מוכנה, כבר מהלידה.

עד כה זה לא ממש הטריד אותי
אבל בעוד חודש בערך אני חוזרת לעבודה, והיא תצטרך להיות עם מטפלת
מה שאומר שאולי צריך להתחיל ולהרגיל אותה מעכשיו לבקבוק.

היא כזאת חמודה ונפלאה ובכלל לא מפריע לי שהיא רק יונקת, ושהיא משתמשת בי גם כמוצץ. זה צורך שלה להיות קרובה אלי, וזה מצוין.
אבל אצל מטפלת או אם בדיוק צריך לצאת (עד היום לא עזבתי אותה ליותר משעה, וגם זה רק בזמן שישנה) זה יכול להיות מאד לא פשוט.

הולכת להתארגן להוציא את הילדים לגן וללכת לרופא, יש לי כנראה דלקת גרון.

ילד אחד שקם רטוב משינה, בוכה מאד.
הוא כבר התלבש בבגדים יבשים.

אני מנסה לעודד
" אתה יודע מה אני מכינה עכשיו באופה הלחם? " (שומעים אותו לש את הבצק)

"כן, לחם..."

"לא , אני מכינה בצק לפיצה"

"אוף, בוכה כולו, רציתי לחם..."

לך תבנה עולם.

נמצא מוצא :
אני יכולה לפנק אותך בשוקו?

כן.

שוקו עם חיבוק, או בלי?

עם חיבוק. גדול.

הולכת להכין.

מקסים.עכשיו מצאתי וקראתי,מהתחלה לסוף.

אורגנית, איך מכינים בצק לפיצה באופה לחם?
<קוראת אותך ועוקבת. גם אצלינו חיים בחמישה, כמעט 5 חודשים. הרבה הזדהות >

פלונית אלמונית
חשבתי לכתוב לך בדף בית, אבל בעצם אין לך

אז המתכון הוא מתוך הספר "ששת מאפים" של "על השולחן"
בשדרוג קל לקמח מלא 70%

1. 5 כוסות קמח

1/2 שקית שמרית (או כפית שמרים יבשים - בהם אני משתמשת במכונת לחם)
1 ו1/4 כוסות מים פושרים
1 כף דבש
1 וחצי כפיות מלח
(מכיוון שאני משתמשת בקמח 70% כשבמתכון המקורי כתוב שעדיף קמח לחם שמכיל יותר גלוטן, אני פשוט מוסיפה חצי כפית גלוטן.
איפה קונים גלוטן? בכל חנות למוצרי אפייה. בירושלים למשל מצאתי בחנות שנקראת "מנה אחרונה" ברח' בית יעקב ליד השוק, קצת מעל סימה.
אני עדיין לא משוכנעת שזה טוב להוסיף גלוטן, אבל זה מוסיף מאד לבצק לחם ופיצה ).

אני שמה הכל במכונת הלחם, ומפעילה על תכנית הבצק (אצלנו זה של מרפי ר'יצרד זאת תכנית מס' 8) אחרי שעה וחצי יש בצק.
לפעמים אם נחה עלי הרוח, אני מוציאה אותו וממשיכה להתפיח עד שהרוטב וכל שאר הדברים מוכנים.
זהו.
יוצאת אחלה פיצה תוצרת בית.
ותודה על ההזדהות

זה מתחיל להשתפר
אבל שבוע שלם, כמעט, שיעל לא יורדת מהידיים.
ממש עיקרון הרצף מלווה בכאבים לא ברורים שלה
המון בכי. המון.
עייפות בלתי נשלטת שלי
ועצבים רופפים רופפים כתוצאה מהעייפות והבכי וחוזר חלילה.

זה כל כך קשה שלילדה שלך כואב ואת לא יכולה לעזור לה.

רק במנשא וגם זה לא כל הזמן, היה לה נעים באופן שהיא הצליחה להרדם ולא לבכות.
ובאמצע יום כיפור, ושבת, וחג ראשון עם כל המשפחה.
ואני עצבנית עצבנית עצבנית.

עכשיו כבר יותר טוב, מאתמול התחיל מן שיפור כזה, יש כמה שעות ללא בכי.
עכשיו היא סוף סוף נרדמה ויש לי כמה דקות להקליד בשתי ידיים (וואו)

לפעמים מרגישה שמתוך כל העומס אני לא מצליחה להפריד.
לא מצליחה לראות כל דבר בנפרד
ומרגישה שאני שוקעת במקום לצוף

יש את ענין המטפלת שעדיין לא מצאתי.
יש את עניין העבודה שקשור לזה קשר הדוק.
לא רוצה לחזור לעבודה.
לא רוצה לחזור לעבודה.
לא רוצה לחזור לעבודה.

צריכה לחזור לעבודה.
התחייבתי. יש לי 3 כיתות בגרות השנה (מטומטמת שכמוני, למה הסכמתי? למה רציתי? למה לקחתי את זה על עצמי?, למה חשבתי שמספיק להפסיק עם הלימודים לשנה,ולא הורדתי את היקף המשרה שלי?)

יעל לא רוצה בקבוק, לא רוצה מוצץ
איך שולחים ילדה מתוקה כזאת למטפלת?

אוף.

"הילדה שלך נשברת שמה בדבר הזה שאת כל הזמן משכיבה אותה בו"
סבתא שלי. דואגת לילדה שנמצאת יותר מדי זמן לדעתה במנשא.

"אז איפה אני אשים אותה סבתא? במיטה שתבכה?"

"ילדים צריכים לשכב ישר. ובכלל, תשאלי את הרופא שלך, אולי כדאי לתת לה קצת מים רתוחים. אותי תמיד לימדו לתת לתינוק מים רתוחים
זה יכול להקל על כאבי בטן."

זה לא שאני לא רוצה לשמוע בקול סבתא, וזה לא שאני מזלזלת, והבטחתי לשאול את הרופא על שני הדברים
האם תינוקות "נשברים" במנשא, והאם מותר/כדאי/מומלץ לתת להם מים רתוחים.

לפעמים יש לה רעיונות טובים, כמו מנוחה מוקפדת אחרי לידה, אבל לפעמים אני חושבת שהמושג עצות סבתא זכה לשמו שלא בצדק.

אני וגאוותי?

ועוד אחת של הבכור
"אמא, היא בוכה ואני לא מבין מה הבכי שלה אומר, איזו מן שפה זו. חבל שהיא לא נולדה מזמן, וכבר היתה לומדת לדבר ומדברת איתי במקום לבכות. הייתי מבין מיד מה היא אומרת.."

_יעל לא רוצה בקבוק, לא רוצה מוצץ
איך שולחים ילדה מתוקה כזאת למטפלת?_
אפשר ללמד אותה לשתות מכוס או בכפית (כפית זה קצת לאט מדי בדר"כ, אז אולי מתאים רק לשלב מעבר)
אם היית יכולה לדחות את החזרה לעבודה הייתי אומרת לך לנסות לחשוב על לעשות את זה רק כשיש כבר קצת ארוחות מוצקים...
אולי תנסי לשאול יועצת או למצוא קבוצה של לה-לצ'ה. יכול מאוד לעזור
וכנראה שהמטפלת צריכה להיות כזאת שמוכנה להחזיק הרבה על היידיים?

היתה לי מטפלת שעם המון סבלנות האכילה את הגוזל בכפית ובהדרגה עברנו לפירות ומרקים.
הוא מעולם לא שתה מבקבוק (היום בגיל 4 הוא משלים....\-:)
אל תדאגי היא תהיה בסדר,
מה שכן,זה שהתחייבת לשלוש כיתות לא אומר שאין דרך חזרה,מפתיע,אבל אפשרי.
אולי אם לא תהיה להם ברירה גם הם יהיו יצירתיים וימצאו פיתרון.

סגו לה הם לוחצים עלי לחזור.
שלא תביני לא נכון, אני מאד מאד אוהבת את העבודה שלי.
מתגעגעת לתלמידים ולבית הספר, אבל מצד שני, מרגישה שלא בא לי לחזור. שאני רוצה להישאר עם יעל עוד קצת בבית.
ומהצד השלישי ככל שאחזור מאוחר יותר, כך אאלץ לעבוד קשה יותר, וגם להשלים ולתקן את הנזקים שעשו חלק ממלאי המקום שלי...

הרעיון של כוס או כפית ינוסה מן הסתם.
בינתיים אני מחכה שיסתיים החג, ואוכל לחזור לשאוב, ולנסות לתת לה שוב בקבוק אולי בסוף נצליח?

תודה על התמיכה ועל הרעיונות.

עוד יום מורכב עבר על כוחותינו
לפעמים אני מרגישה צורך להוריד את הכובע בפני ההורים בחינוך הביתי, איך זה מסתדר להם להיות עם הילדים כל היום?
אני לפעמים משתגעת.

רופא המשפחה הקבוע והמקסים שלנו, נמצא בחופשה, בנות משפחתי (אמא , סבתא , אחותי ) שראו איך יעל התפתלה כל החג הראשון החליטו שזה חוסר אחריות שטרם לקחתי אותה לרופא. למרות שאתמול והיום היה שיפור ניכר במצבה (זה אחרי שקיבלתי את שטיפת ה"למה לא לתת לה אקמול, את לא רואה איך היא סובלת?").
לא היה לי אוטו היום, כי סיכמנו שהאיש יעבוד רק עד הצהריים ואז נצא לטייל.
קבעו לי תור אצל המחליף של הרופא הקבוע בשעת צהריים.
התכוננו ויצאנו שלושתנו ל20 דקות הליכה.
יעל במנשא, איילה בעגלה, ודרור ברגל.
הגענו מזיעים אך במצב סביר.
הרופא המחליף בדק אותה ופסק שהכל בסדר ושאין לה כלום ,ושאולי כאבי הבטן נבעו מהוירוס שתקף את כולנו בשבועות האחרונים.

האיש כבר היה בדרך, ואנחנו אצנו לסופר כדי לקנות דג לשבת.
דרור מאד רצה איזה ממתק. האמת היא שהוא אפילו לא ביקש ממני אותו.
אבא שלו הגיע וראה אותו עומד ליד מדף של ממתקים.
אמרנו שלא קונים עכשיו ממתק, ושמשלמים על מה שקנינו (הדגים) והולכים הביתה.
הוא התחיל לבכות ולהתעצבן, והאיש ביקש ממנו שיצא החוצה לחכות שם.
הוא אמר שהוא נשאר בחוץ, ולא בא איתנו הביתה לעולמים.
לקחתי את הבנות ואת הדגים לאוטו בליווי האיש, ושלחתי אותו לקחת את דרור מליד הסופר.

כשהם חזרו הסתבר שדרור חזר לחנות, לקח בגניבה שקית של חטיף ויצא לאכול אותה בחוץ.
אבא שילם כמובן, לקח את החטיף וביחד חשבנו מה לעשות עם הגניבה, ועם הילד שלקח בלי לשלם.

דרור אמר ש"אף אחד לא ראה את זה אז זה בסדר..."
ובכלל היה נראה שאו שהוא לא מבין מה לא בסדר בזה, או שהוא פשוט לא מוכן להתמודד עם העניין.

חשבנו שניקח לו משהו שהוא מאד אוהב, לכמה ימים.
זה חוץ מהדיבורים שדיברנו איתו , וניסינו להבהיר את חומרת הענין, את ההתמודדות עם משהו שמאד רוצים וכו'.
היה קשה. לדעתי הוא עדיין חושב שהוא בסדר.
קצת מטריד אותי , אבל עוד צריכה לחשוב ולעבד.

בינתיים התעייפנו כולנו, ונרדמתי עם יעלי לשעה שעתיים אחרי ארוחת הצהריים.

בערב נסענו למרכז לפגוש את הסבא והסבתא של האיש.
הם כבר בני 90+- (הוא + היא -) מקסימים לגמרי.
כבר תקופה ארוכה שסבא לא היה במצב הכי הכי, וכשהיינו באים הוא בקושי היה מדבר איתנו.
פתאום, כולו מקסים, ג'נטלמן מפולניה, מנשק לי את היד באבירות ,מתלהב מהילדים, גוער בנו איפה שצריך. בקיצור תענוג.
היה ממש כיף , מין בילוי משפחתי נחמד שכזה.
כל הדרך הביתה שרנו שירי שטות
ושירים שאנחנו אוהבים, חלק עם סתם מילים שהמצאנו בעצמנו.

ויעל? יעל מרגישה הרבה יותר טוב. כשנכנסים לאוטו היא בוכה, אבל ברגע שמתחילים לנסוע, בנסיעה רציפה (כמו אמא שלה היא שונאת פקקים )
היא נרדמת.

הולכת לישון, הלוואי שמחר נצליח גם לטייל קצת.

אני הייתי הפלונית מלמעלה (מהמחשב של בעלי. שכחתי לשנות את הניק). תודה על המתכון

יעל מרגישה הרבה יותר טוב טוב לשמוע! יכול להיות שמרוב ארוחות חג, התזונה שלך משפיעה על העיכול שלה? נסי לחשוב מה אכלת ומה הפסקת לאכול בימים האחרונים.
כולי הזדהות לגבי הדרישה לידיים. גם הקטנה שלי דרשנית. ושנת יום אצלה לא יותר מחצי שעה רצוף. זה מתיש! אני עוד מחכה שיסתדר לה.

איך כמעט ברגע אחד, אולי הרגע שבו את מבינה שמתחת קצת יותר מדי את היכולת האישית והמשפחתית,
הופך יום נפלא לערב קשה?

טיילנו היום, כולנו.
האיש בחשש מה, ויתר על יום עבודה, לא אלמנטרי בתקופת המיתון הממשמשת ובאה עם חרב הפיטורים המרחפת מעל לעובדי החברות המייצאות את מוצריהן חול"ה.
החלטנו שיוצאים מוקדם אך בלי לחץ.
עמדנו בזה (לא בלי איחור אופנתי אך סביר).
היינו בחבז'ה ביום הפתוח , ביקרנו בשדה וראינו שחצילים גדלים על שיחים ולא בסופר
ובכלל היה שם נעים (חם מאד) ומעניין, וגם טעים למדי.

אחר כך החלטנו לנסוע לשדרות לקנות שם כמה דברים שממילא היינו צריכים.
האיש מנסה לשכנע אותי כבר די הרבה זמן לנסוע לשם, וקצת פחדתי עד עכשיו.
נסענו, קנינו, אכלנו, היה נחמד מאד.

משם נסענו לחוף היום באשקלון להנות מהים של השקיעה. הילדים התרחצו בים עד שנהיה קר מדי,
וכבר כולם התעייפו.

ועדיין רצינו להספיק לקנות להם נעליים לחורף.
עד היום קנינו תמיד בחנות העודפים באזור שלנו, נעליים טובות של נמרוד, שהחזיקו אצל הבכור, וגם אצל אחותו את כל העונה, בעמידות ראויה לציון.
בדרך כלל המחירים נעו סביב 150-180 ש"ח.
חיפשנו חנות של נמרוד באשקלון (אחרי שבשדרות נדהמנו מהמחירים הגבוהים, ואמרנו שעם כל הכבוד יש לנו גבולות, להוציא 60-70 ש"ח נוספים על כל זוג זה קצת יותר מדי), ואז הסתבר לנו שהמחיר שם הוא גם מעל 230 ש"ח.

הסברנו לילדים, שלמרות שתכננו ורצינו מאד לקנות להם ,המחיר כאן יקר מדי, ואנחנו נקנה להם כרגיל בחנות העודפים.
האיש אפילו הסביר לדרור שבכסף שנחסך אפשר יהיה לרכוש דברים אחרים ושלא כדאי לבזבז אותו סתם.
היה מאד קשה להוציא אותם מהחנות. האכזבה היתה קשה.

נסענו הביתה, כולם נרדמו בדרך, קיוויתי שנצליח להעביר אותם בשקט למיטות.
התבדתי.
רק עכשיו הם נרדמו.
אחרי ארוחת ערב, בלגנים , הקאה של יעל את כל מה שהיא ינקה, אמבטיות סיפורים לפני השינה,
לדעתי דרור עדיין קורא במיטה (היום הוא בפו הדוב הגרסה המלאה).
אני פשוט נרדמתי עם יעל תוך כדי הנקה
האיש המשיך לסדר את הבית כדי להקל עלי את העומס הצפוי מחר כשהוא יהיה בעבודה ואני אהיה עם שלושתם לבד.

אז איפה טעינו?
שני הורים מותשים שהלכו קצת יותר מדי רחוק, קצת מעבר לכוחות שלהם ולכוחות של הילדים שלהם.

אבל באמת שהיה יום מקסים ומשפחתי ומוסיף כוחות.
כדאי שאלך לישון, לא?

קומי.
סגרי את המחשב.
התחילי לארוז לקראת החג.
תלי את הכביסה
קפלי את מה שכבר התייבש
שימי בארון או במזוודה
שטפי את הכלים
הכיני ארוחת צהריים.
טלי לולב.
השתדלי לשמוח.
יום חיתום הדין היום.
אני אטומה לגמרי לזה. לגמרי.

והוא, בעבודה.
קמנו מאוחר הרבה יותר מדי.
מה הטעם להגיע לעבודה בעשר ומשהו כשבאחת כבר סוגרים?
לך תבין אנשים עם ADD.
איך פעם הבנתי הרבה יותר? הכלתי הרבה יותר? מה קרה להבנה ולהכלה שלי
דווקא כשהוא כל כך משתדל וכל כך מטפל?
סתם מרירה הבוקר
פולניות של סוף החג.
שטויות
סוגרת את המחשב.
מבטיחה.

אולי לחבוט ערבות

מרגישה כאילו חבטו בי.
כמו ערבה בוכיה
אורגנית ממחשב אחר

קוראת
נשמע לא פשוט... מצד שני תנסי להיזכר בתקופה הראשונה אחרי הולדת השני, כמה אינטנסיבי היה ואיך כשהם גדלו קצת הכל הפך להיות הרבה יותר מתוק...
בשבילי, תמיד עוזר לדעת שהכאב או הקושי הוא זמני.
אז קבלי עוד כמה (())(())

בשבילי, תמיד עוזר לדעת שהכאב או הקושי הוא זמני.
גם לי זה עוזר רוב הזמן. אבל לא תמיד.
תודה בכל אופן.

יותר טוב עכשיו.
הקצרים בתקשורת בינינו הולכים ומתרבים.
כאילו פעם היינו מצליחים לדבר טוב יותר.
היום כמעט כל דבר מובן על ידי הצד השני, באופן אחר ממה שהתכוון להאמר.
עשה לי שביתה בערב החג.
לא דיבר איתי מטוב עד רע. רק המהומים.
המשפט היחיד שאמר היה שהביא גם לי ערבות.
כמעט אמרתי לו שיחבוט בהן בעצמו. בסוף לא אמרתי.
היה לי קשה ה"בלי מילים" האלו.

עשיתי קצת דווקא איפה שיכולתי.
איפה שידעתי שאם היה יכול היה אומר עכשיו משהו.
הוא שונא שאני מדברת בפלאפון תוך כדי נהיגה אז כאילו דווקא. נראה אותך אומר משהו מתוך השתיקה המטופשת הזאת.

בסוף הגיע החג.
היינו אצל ההורים.
לפני התפילה בא ואמר לי חג שמח, נתן לי נשיקה.
כבר ממזמן, בעצם מאז שהתחלנו להתנשק (בדיוק לפני 8 שנים בהושענא רבא...) הוא לא יוצא מהבית לבית הכנסת בלי לתת לי נשיקה
כשאי אפשר לתת ממש, הוא נותן לי נשיקה באויר.
כאילו מבחינתו זה סימן סוג של הפסקת אש או משהו
מה גם שאי אפשר להמשיך לא לדבר כשנמצאים בחברת המשפחה המורחבת.

מצד אחד לא רציתי לקבל את המחווה הזאת, כאילו מה אתה מנשק אותי? תדבר איתי.
ומצד שני הבנתי שאולי זאת הדרך שלו לצאת מזה, ושזאת הזדמנות להשלים.

אחר כך היה נעים רוב הזמן, בהתחשב במגבלות הז'אנר של החג הזה שאינני אוהבת. שתיכף אכתוב עליו.

אפשר לומר שהשלמנו, שעברנו הלאה.
הסביר לי שלא רצה לדבר איתי, כי כבר פחד שכל מה שיגיד יתפרש אחרת ממה שיתכוון.

עדיין לא יודעת אם זה חלק מתקופת ההסתגלות, וההורמונים והלחץ הזה של החגים ושכל הזמן הילדים בבית,
ושאוטוטו נגמרת לה חופשת הלידה
או שזה משהו מעבר לזה.
שצריך לעבוד על איך אנחנו מדברים ומה אנחנו שומעים.

יודעת שזה גם וגם
אבל עדיין מוזר לי, כי פעם הבנו כל כך טוב אחד את השניה ולהיפך.
אז מה השתנה?

שמחת התורה הגברית.

חשתי לא מעט כאב והדרה בחג הזה. לא מהאיש שלי, אלא בכלל.
השתדלתי להקהות את הרגשות שלי, לא לחשוב עליהם, להתרכז בילדים, בלישון, בללמוד קצת, בעיקר להדחיק.

כל השנה אני לומדת תורה. בעיקר גמרא, אבל גם תנ"ך ועם הילדים.

ובחג הזה,
כל הקטנים והגדולים, הטפשים והחכמים, הלמדנים והנבערים מדעת, הצדיקים והרשעים, כולם כולם, בתנאי שהם זכרים
כולם מוזמנים לקחת חלק בשמחתה של התורה.
אפילו בני הקטן, לו היה רוצה בכך, היה מתכבד ב"עליה לתורה" ומברך ומתברך.

ואנחנו הנשים מודרות.
לא מוצאת את עצמי יושבת בעזרת הנשים ומביטה בגברים המרקדים מבעד למחיצה.
יש מקומות, גם אצלנו בישוב שבהם נשים יכולות לרקוד, בלי או עם ספרי תורה.
יש אפילו מקומות בעיקר בירושלים, בהן נשים יכולות גם הן לעלות לתורה ולהתחדש ביחד עם כל הציבור בהתחדשות הזאת.

כרגע במצבי המשפחתי, לא מתאים לי לסחוב את כולנו לקטמון בירושלים, ואפילו לא לבית הכנסת הרחוק פה, שבכל שנה מתווכחים בו מחדש האם לתת לנשים ספר תורה לרקוד איתו או לא.

אז החלטנו, החג ואני, על התעלמות הדדית.
זה עובד כמעט לגמרי.
התפילה ארוכה, וכולם הולכים, והילדים שלי, אוהבים לרקוד עם אבא וסבא והדודים ובני הדודים
ולפעמים זה אפילו נעים לראות אותם רוקדים חמודים כל כך.
ולפעמים אני יכולה פשוט להנות מזה ולא לחשוב על זה שבעוד כמה שנים כבר יגידו לאיילה שזה לא לגילה להיות בעזרת הגברים, ואחר כך גם ליעל.
ולא לקנא בהם בשמחה הפשוטה שלהם.

אז באתי בסוף. ראיתי אותם אתמול דרך המחיצה עולים לתורה עם "כל הנערים" ובכיתי מהתרגשות ומצער.
והיום הגעתי אחרי הכל רק לקידוש, כדי לפגוש חברים.

ורק עכשיו,
אחרי שכבר נגמר, אני מרשה לצער להציף אותי קצת. עד לשנה הבאה.

פעם, כשהייתי אמא טריה למדי לדרור,
ועוד הייתי עסוקה בנסיונות לשכנע את הגבאי של בית הכנסת של הורי, להעביר אלינו הנשים ספר תורה לריקודים, או לאפשר לנו גם לעלות לתורה
ראה אותי אבי בצערי,
ולמרות שהוא לא מסכים, הוא מבין, לפחות את הצער שלי.
הוא סיפר לאחד הרבנים בבית הכנסת, על הצער והתסכול שלי.
אותו הרב, שלמדתי אצלו במשך כמה שנים, ומכיר אותי ואת נטיותי הפמינסטיות לא רע, אמר לו שזה יעבור לי. שכשיהיו לי 3 ילדים לא יהיה לי זמן להתעסק בפמיניזם ובעליות לתורה.

חשבתי על זה לפני החג שהוא בעצם צדק, והנה אין לי זמן וכח להתעסק ולהילחם ולהתעצבן.
ועכשיו כשנגמר אני יודעת שהוא צדק רק באופן חלקי. זמן באמת אין לי. ואני גם קצת יותר מפוכחת, ואיפה שזה בלתי אפשרי כרגע, אין טעם לנסות.
אבל הצער והכאב שזה כך, הם נשארו. לגמרי נשארו.

בציפיה לחורף טוב וגשום

@}

"אמא, את זוכרת שאמרתי לי שיש מקום סודי שממנו איילה ויעל ואני יצאנו מהגוף שלך?"

כן, בטח
"וזוכרת שאמרת לי שזה נמצא במקומות הפרטיים שבגוף ולכן את לא יכולה להראות לי את זה?"

כן, כן.

"אז באמבטיה הסתכלתי על איילה, וראיתי איפה המקום הזה..."

הסקרנות הורגת את החתול שלי ...
(כן, כן, הסברנו לו שלמרות הסקרנות הוא צריך לכבד את המקומות הפרטיים שבגוף שלו ושל אנשים אחרים.)
מעניין אם הוא עדיין חושב שהמקום הזה הוא הפופיק...

האמצעית, כאילו איך אני אמורה לקרוא לה עכשיו?
הבת הגדולה? הילדה השנייה? הסנדויץ' חלילה?
בקיצור, איילה.
לקחתי אותה מהגן אחר הצהריים, התיישבנו באוטו ונסענו לאסוף את בכורי, "אמא, אסור לי אלבי נכון?" מה זה אלבי, מה זה אלבי אני שוברת את הראש...
אה, כן, אלבי זה חלבי. אסור לאיילה לאכול מוצרי חלב, כלומר לא מומלץ זה עושה לה ג'יפה של יציאות וכאבי בטן
אבל זה היה כל כך מתוק לשמוע את זה ממנה.
בדיוק בעוד חודש בת שנתיים (כלומר 24 חודשים במעוברת...)

והוא, הוא כבר רוצה שנשלח מכתב לערוץ "הופ" שבו יגיד להם שזה לא בסדר לדעתו ששידורה של התכנית האהובה עליו "מגלים עם דורה" נכנס לו לתוך השבת והחג.....
אז הולכים לשלוח

קוראת.מוקסמת לראות איך אפשר לגדל שלושה ילדים, מעודדת מהכתיבה שלך
(דרך אגב, בשמחת תורה שלחתי את הבעל והילדים לבית הכנסת ולהקפות השניות בצאת החג מכיוון שאנו חילונים יכולתי להשאר בבית בלי לשמוע בקורת... אני זוכרת היטב את היום כשהייתי ילדה בת 6-7 ונאסר אלינו להכנס כבר לעזרת גברים איזו אכזבה לראות את כל השמחה מהצד)

הלחץ מהחזרה לעבודה מתגבר.
רוצה לעשות הפרדה.
האיש מתוסכל.
הוא אמר לי שזה נראה לו שהולך להיות קטסטרופה, ושהוא יצטרך לתמוך בי המון
ושכל מה שיש לו להגיד זה שהוא התחנן אלי שלא אקח עבודה במשרה מלאה, ואני התעקשתי בשם איזה פמינזם קדוש ומיצוי עצמי ומחויבות חברתית וכו' וכו'
ושכל מה שיהיה לו להגיד לי זה "אמרתי לך".
גם אם הוא צודק (אני מניחה שהוא צודק באופן מסוים וחלקי) זה לא ממש מעודד.

ומחר, מחר אמצא מטפלת. אני בטוחה. מחר אעשה צעדים גדולים לקראת מציאת מטפלת.
וגם אני רוצה לנצל היטב את השבועיים שנותרו לי על מנת להתכונן לשגרה (כבר מרגישה כאב בטן) שתהיה כאן כשאחזור לעבודה.
בתור התחלה אני חושבת שאזמין את מעיין לבוא לעזור לי בעבודות הבית פעמיים בשבוע במקום פעם אחת.
גם חלוקה של מטלות הבית לפי ימים ושעות יכולה להועיל.
וגם סיום של חובות אקדמיים לפני החזרה לעבודה הוא חשוב מאד.
ובכלל, כדאי שאדע בדיוק את המערכת שלי, ואתחיל סוף סוף לשאוב חלב כדי ליצור את המאגרים
(לא,לא אל תשאלו למה לא התחלתי עד עכשיו, פשוט לא היה לי כח נפשי לעשות זאת)
אני יודעת שההנקה תהיה בסדר. אני מרגישה את זה.
יודעת שזה קשה ותקופה מאתגרת, לפחות עד התחלת המוצקים, אבל מקווה ומאמינה שיהיה טוב.

ובמקום לשבת ליד המחשב, הולכת לטפל קצת בבית שנראה קצת כמו סדום ועמורה ביום רע,
זה החיסרון של לנסוע לשבת ולא לתת את הבית שלך למישהו להתארח בו.
עשינו את זה במהלך כל החג, והמאמץ שהושקע בסידור הבית בערב השבת או החג, התגלה כנעים מאד עת חזרנו הביתה לבית מבריק ומסודר.
הפעם זה לא קרה.
הבלגן באורח פלא, לא נעלם מעצמו.
הולכת לעזור לו.
יאללה, להכניס עוד מכונה ולסדר את מה שקיפלתי כבר, במקום.
ואז קצת מטבח (לפחות לסדר את הכלים בכיור ולהכניס עוד קצת קניות שמחכות מיום שישי ואפילו מחמישי ואם אספיק אז גם לשטוף כלים)

וסבלנות ושמחה שתהיה לי השבוע.
זה הכי חשוב, לא?

אה, ואיך יכולתי לשכוח
אנחנו בעיצומה של קפיצת גדילה (כך נראה)
לפחות זה כבר לא מלחיץ אותי, פשוט מניקה מתי שבא לה וזהו. וטוב שזה היה בסוף השבוע

נו בטח לסדר
היא כל הזמן רוצה לינוק.
ככה זה בקפיצות, לא?

מצאתי מטפלת.
הידד, האח.
איזו הקלה.
בתוך פעוטון פרטי, בסך הכל 3 ילדים, כשאחד מהם הוא אחיין שלי.
מטפלת עם המלצות נפלאות (בן של חברה היה אצלה בשנה שעברה)
מחיר סביר. (איך הגענו ל3700 ש"ח הוצאות "חינוך" על שלושה ילדים בחודש? נשאר לי בערך עודף למנה פלאפל מהמשכורת שלי )
לא מתרגשת מהעובדה שיעל לא רוצה בקבוק. מאד סבלנית, תומכת בהנקה (כאילו שזה משנה אם זה חלב אם בבקבוק או תמ"ל מבחינת המטפלת)

מרגיש לי הרבה יותר קל.
לא כאילו מצאתי איפה "לזרוק" אותה, כי זה ממש לא חיפשתי
אלא איפה אהיה רגועה בזמן שאעבוד.

פתאום יש לי יותר כח לסדר ולארגן דברים.

וכבר מזכירה לעצמי את השיעור שלי, שבעוד כמה חודשים אצטרך לבחון אותו שוב : "כדאי לעבוד פחות מחוץ לבית כשיש ילדים בבית. לא מספיק להוריד לימודים, התואר השני יחכה לשנת השבתון או לזמן אחר, חשוב לי להיות אמא רגועה ושמחה ועובדת. קצת. "

ואיך אפשר בלי משהו מטריד?
אתמול חזרתי עם דרור מהגן, עברנו ליד מקום שלפעמים אנחנו קונים שם קצת אוכל מוכן לשבת.
הוא הזכיר לי שקנינו שם פעם אוכל לשבת.
אמרתי לו שנכון, ושזה היה כשהייתי בסוף ההריון עם יעל, ולא היה לי כח לעמוד ולבשל, וגם קצת אחרי הלידה.
ועכשיו ב"ה יש לי כח ואנחנו מבשלים אוכל טעים ובריא בבית בעצמנו.
המשכתי את השיחה, וסיפרתי לו שבקרוב אחזור לעבודה, ושוב תהיה לנו תקופת הסתגלות.
התגובה שלו הממה אותי
"אוף, החיים האלו כל כך מסובכים. יותר קל למות."

נאלמתי דום. לגמרי.
אני יודעת שהוא לא מבין לגמרי את משמעות המילים שלו, ובכל זאת.
עדיין מעבדת.

מכירים את זה שבא חבר מעצבן הביתה לילד שלכם?
אז יש לי כזה אחד בבית עכשיו.
זאת כבר פעם שניה (ואחרונה אם זה תלוי בדרור ובי) שהוא מגיע אלינו השבוע
היום אנחנו פשוט שומרים עליו, כי אמא שלו לא בבית.

יש חברים שהילדים משחקים ביחד וזה אפילו יותר קל מאשר כשהוא לבד אחר הצהריים איתי.
ויש חברים שהורסים ומפריעים, ורוצים לקחת את הצעצועים שלכם לבית שלהם (מה שמאד מפחיד את דרור)
ומעירים הערות על איך הבית נראה, ולמה יש נמלים במטבח (כי הילדים שפכו אתמול סירופ מייפל על הרצפה ואמא לא שמה לב, ועכשיו היא זרקה את הכל לפח) , ומדברים על פלוצים וגרעפסים, ולא טעים להם האוכל שאת מכינה.
מתי שלוש וחצי?

עייפתי כל כך
איפה את שבת המלכה?

מתחילה לעבוד מחר באופן חלקי.
רועד לי הפופיק.
יעל כבר כמה ימים בהסתגלות אצל המטפלת. הולך טוב בסך הכל.
היא אוכלת שם מעט, ובשאר הזמן טורפת אותי.
אתמול אכלתי מנגו (כנראה שזה מזה) ומאז יעל פורחת. נפלא.
הולכת לישון, אחרי שסיימתי סוף סוף להכין את השיעור למחר (למה לדחות הכל לרגע האחרון???)

אה, והבלוטה שלי שוב יצאה מאיזון.
בלחץ. בעיקר

מפתיע, אבל היום הראשון עבר.
המון לחץ, להספיק להגיע בזמן
זה לוקח המון זמן להתארגן בבוקר כדי להוציא 3 ילדים
איך אמא שלי הסתדרה עם 8?
(טוב כשהיינו 8 היא כבר לא היתה צריכה להלביש את כולנו, אבל סנדוי'צים וכו' עדיין נשמע לי מטורף, נשמע כמו עוד סיבה טובה להעדיף חינוך ביתי )

יש לי המון מה לסדר ולתקן בבית הספר.עבודת הריכוז המתמטי מעולם לא נראתה מורכבת כל כך...
מנסה לעשות את הכל בשלבים ולאט לאט, ולרשום הכל כדי שלא אשכח
וגם עומדת על הכללים שלי. לא מוכנה שידברו אלי לא יפה.

אתמול סיפרה לי קולגה שמילאה את מקומי באחת הכיתות, שהתלמידים שאלו אותה למה אורגנית מתחילה (כן זאת אני ) יולדת כל שנה.
אני?! יולדת כל שנה?
נו באמת.

יאללה הולכת לישון קצת.

רק חייבת שתי פנינים חמודות ביותר

ביום שישי הבכור כתב פתק לגננת שלו, ובו הודעה מחבר שלא יגיע באותו יום לגן, וביקש ממנו להגיד את זה לגננת.
הוא כתב כך : מיכל שלום, רק רציתי להגיד לך, ש לא יבוא היום לגן, כי יש לו הפטרה של סבא שלו.
רציתי לאכול אותו מרוב מתיקות.

והיא, היום לפני השינה, לא ממש רצתה לישון, וזרקה מהמיטה מוצצים וספרים, ואחר כך אמרה ש"נפל לי, אמא תבואי להרים לי" ושאר שיגועים.
בסוף, באתי להגיד לה שוב לילה טוב.
"אמא, אני רוצה חיבוק"
התחבקנו ארוכות.
"את יודעת שאני אוהבת אותך?"
"כן אמא, אני יודעת."

"אני חכמה, אמא, אני חכמה..."

כל מיני דברים צפים ועולים עם החזרה לעבודה.
קודם כל הבלוטה, בלוטת התריס, שבה ויצאה מאיזון , אחרי יותר משנתיים וחצי, כמעט 3 שהיתה מאוזנת.
וגם פתאום כאבי גב, כמו פעם לפני 8 שנים עם פריצת הדיסק.

קראתי כאן ובעוד מקומות על המקום הרגשי של בלוטת התריס.
ברור לי שאלו המקומות החלשים שלי.
גם הגב, מוציא החוצה את כל מה שכואב לי.
ובינתיים כואב, כואב ממש.

נסעתי היום לכירופרקט שלי.
חוץ מהסיוט המזעזע של פקקי ירושלים (שעה!!!! מקרית משה לגבעה הצרפתית)
והתור הארוך,
היה טוב.
לא פתר את הבעיה, כי זה לא נפתר במיידי, אבל עזר לי, אני מאמינה שגם בגוף
ובינתיים בעיקר בהצפה של הדברים אלי,

אומרת לעצמי. בקול
אני אוהבת את עצמי ומקבלת את עצמי כמו שאני.
אני נפלאה נהדרת ומקסימה.
אני האמא הכי טובה של הילדים שלי.

גם אם אף אחד לא יעריך אותי מבחוץ, זה לא משנה.
אני יודעת מה אני שווה.
אני שווה.
אני ראויה לאהבה.

כמו מנטרה, צריכה להזכיר לי את זה כל הזמן כדי שאזכור להאמין בזה.

ובינתיים נטפל בגב ובבלוטה

_אומרת לעצמי. בקול
אני אוהבת את עצמי ומקבלת את עצמי כמו שאני.
אני נפלאה נהדרת ומקסימה.
אני האמא הכי טובה של הילדים שלי.

גם אם אף אחד לא יעריך אותי מבחוץ, זה לא משנה.
אני יודעת מה אני שווה.
אני שווה.
אני ראויה לאהבה._

שוב אומרת לעצמי. מזכירה.
מאתמול בלילה אני עם שפעת. מרגיש כמו שפעת.
אומר לי :תעצרי. תנוחי, תשני טוב, תאכלי טוב.
הזמנתי לעזרה את מעיין הנפלאה שתבוא בערב לעזור לי להשכיב את הילדים.
הלכנו, יעל ואני לישון ביחד, וישנו וישנו וישנו, כמעט 3 שעות. כמה טוב.
רוצה למצוא מישהו שיביא את הגדולים הביתה מהגן.
לא מרגישה שיש לי כח לעשות זאת בעצמי.

וגם דיברתי עם הדולה שלי, שמטפלת בי עכשיו ברפלקסולוגיה ובפרחי בך, והתחזקתי.

הקול הקטן והציני אומר לי :"יופי שהשבוע את יכולה לנוח, אבל בשבוע הבא כבר תעבדי גם בחמישי ושישי"
ואני משתדלת לענות לו שנכון, אבל בוא נעשה כל דבר לחוד. בוא ננוח עכשיו, נצבור כוחות, נגיע יותר מחוזקים לשבוע הבא.

וגם לזכור שאני חשובה, ושחשוב שאטפל בעצמי כמו שצריך.
חשוב ללכת לרפלקסולוגיה. חשוב לחזור לכירופרקט. חשוב לי להקשיב לעצמי.
חשוב שאכין אוכל טעים ובריא גם לעצמי ולא רק לשאר בני הבית.

וגם חשוב להיות רכה עם עצמי.
מבטיחה להשתדל.

איזו קסם מעיין הזאת.
פשוט מדהימה
הגיעה לכאן אחרי 6
שלחה אותי לישון.
האכילה את הילדים הגדולים, עשתה להם אמבטיות, השכיבה לישון,
סידרה את הסלון, שטפה את הכלים.
פשוט קסם.
מרגישה קצת יותר טוב. לא פלא.
הולכת לישון.

שלושה ילדים חמודים משחקים בסלון
ילד אחד שר לעצמו "הלוואי וי וי, שיהיה לי כלב..."
שיר עם מנגינה ומילים שחוזרות על עצמן.
כלב? מה פתאום השתגעת? אנחנו יהודים מפולניה, וחוץ מזה אין לנו גינה.

אולי אשליה של נחת
אבל מרגישה הרבה יותר טוב.
פיזית ונפשית.

והגב? כבר הרבה הרבה פחות כואב. כמעט בכלל לא.

עוד מעט תבוא שבת. מחכה לך.

שכחתי כמה אני אוהבת ללמד.
כמה אני עושה את זה טוב.
איך נהנתי אתמול בבית הספר. מללמד כמובן.
הגודש הציק לי אחרי כמה שעות, ואין שם מקום לשאוב.
ואפילו התכסחתי בקול עם רכז המערכת, שהוא חבר טוב שלי בסך הכל, אבל אמר שאין לי מה להתלונן על המערכת הדפוקה שלי, כי רק עכשיו חזרתי מחופשת לידה.
חוצפה שכזאת.
יישרנו את ההדורים בינינו, והעמדתי אותו על טעותו בהתייחסות אל חופשת לידה כאל איזו "חופשה" או "מתנה" שבית הספר נותן לי.

אבל הכיתות שלי, כל כך חמודות, וכל כך נעים לי ללמד שם.
אני מרגישה שמשנה לשנה אני נעשית מורה טובה יותר. יודעת לעניין אותם יותר, ללמד אותם בדרך של חשיבה וגילוי.
לפעמים אפילו מצליחה לאתגר תלמידים ברמות שונות, ובעיקר להתייחס אליהם בכבוד ובהערכה.

אתמול, פניתי לתלמיד חדש שלי, בשאלה מאד קלה, והוא ישר התקפל ואמר "אני גרוע, אני לא מבין בזה".
אתה גרוע? איך יכול להיות? שאלתי אותו, אולי את הנושא הזה אתה עדיין לא מבין היטב, אבל אתה? אתה מעולה.
אחר כך הגענו ביחד לתשובה הנכונה.
והרגיש לי שככה זה נכון.

והלוואי, שכל יום ארגיש ככה בבית הספר. שאני עושה דברים טובים, ומקדמת אנשים להיות טובים יותר, להאמין בעצמם, להצליח ללמוד, להצליח לחשוב, להתקדם.

ואת אותו משפט אני מאחלת לעצמי, שאצליח כל יום לעשות דברים טובים, להתקדם להיות טובה יותר, להאמין בעצמי, ללמוד לחשוב, להתקדם.
ולאהוב. איך שכחתי? לאהוב לאהוב לאהוב

פוסט אופטימי

וואו, איזה כיף לתלמידים שלך! את נשמעת מורה בדיוק מהזן הטוב והנחוץ.
@}

_ואת אותו משפט אני מאחלת לעצמי, שאצליח כל יום לעשות דברים טובים, להתקדם להיות טובה יותר, להאמין בעצמי, ללמוד לחשוב, להתקדם.
ולאהוב. איך שכחתי? לאהוב לאהוב לאהוב_
@}
פוסט אופטימי?
כן ירבו.

זה אמיתי?
עוד קיימות מורות כאלה? @}

_זה אמיתי?
עוד קיימות מורות כאלה? flower_

את יודעת, לא כל יום. לפעמים אני אפילו צועקת
אבל אני חושבת שאני מורה טובה.

ותודה גם לאף חצוף ולפלוני

הנה היום, בכניסה לכיתה יב', שעשיתי איתם תהליך של התחייבות לעבודה והגעה בזמן ושיעורי בית וכו', כי לא היו להם הרגלי למידה בכלל, וקראו לאורגנית המתחילה כדי להציל את המצב ואת הבגרות,
בקיצור, אומר לי אחד מהם שתלמיד אחד יאחר כי נתקע לו האוטו (הלו? כבר אי אפשר ללכת ברגל?, בית ספר נמצא במרחק של 8 דקות הליכה מהבית שלו. בדקתי, הוא גר 2 רחובות לידי).
בעל המכונית, איחר גם אתמול, בניגוד גמור להתחייבות שלו, והודעתי לו שזאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהוא מאחר.
כשהוא הגיע, אחרי שהצליח להתניע את האוטו, לא נתתי לו להיכנס לכיתה, מה שגרר סדרה של ביטויים לא כל כך יפים כלפי.

הלב שלי אמר "תני לו, תני לו להיכנס, תכילי אותו, תחבקי אותו, תקבלי אותו"
והראש אמר שכאן צריך להציב גבול.

אחרי 10 דקות, נתתי לחבר'ה תרגיל ויצאתי לחפש אותו.
דיברנו. שיחה לא קלה
אבל אמרתי לו את האמת שלי.

אמרתי לו, שאני יודעת שהוא מעריך את מי שמציב לו גבולות, ואת מי שדורש ממנו, ואני יודעת שהוא בודק עד איפה אפשר למתוח את הגבולות איתי.
אמרתי לו שמאד רציתי להכניס אותו לכיתה, אבל שזה לא נכון לעשות את זה. בשבילו.
ושיהיה לו ברור, שאם השיעור מתחיל בשמונה וחצי, אז הוא נמצא שם בשמונה וחצי, ולא יוצא 3 דקות קודם מהבית עם האוטו.

שקוף שנתתי לו להיכנס אחר כך לא?
נראה מחר אם צדקתי.

ואני כל כך עייפה.
הולכת לאפות לחם ולישון.

איך מצליחים לעשות את זה?
חזרתי לעבודה לפני שבועיים וחצי.
חזרתי "בהדרגה" בשבוע הראשון רק לכיתה אחת ולריכוז, ומשבוע שעבר למשרה מלאה.

מרגישה שהימים בורחים לי.
בלי לבזבז כמעט זמן,
רודפת אחרי הזנב של עצמי.
עייפה עייפה עייפה.

שואבת פעמיים ביום, קמה פעמיים בלילה (לא יודעת אם זה נחשב, אני מניקה אותה כמעט מתוך שינה, ורק מזיזה אותה אחר כך לצד שיהיה נח גם לה וגם לי).
בבוקר מלבישה את שלושתם, מכינה ארוחת בוקר לכולם (משתדלת לזכור להכין גם לעצמי...) יוצאים ביחד עם האיש, מפזרים את השלושה, ומשתדלת להגיע לבית הספר לפחות 10 דקות לפני שאני מתחילה ללמד, כדי להספיק לשתות כוס קפה בנחת, או לחזור על השיעור, או לצלם חומר.
משתדלת כמה שיותר בהפסקות ובחלונות (ואלו לא חסרים השנה) לסיים דברים שקשורים לבית הספר כדי לא להשאיר אותם לבית
ויש המון כאלו, להכין ולבדוק בחנים ומבחנים, ועבודות, ושיעורים, ולהיפגש עם היועצת ומכתבים להורים , ולשבת עם המורים העמיתים שלי ולבדוק מה מצבם של כל התלמידים שתחת אחריותי (שלא יקרה מצב חלילה שלמישהו לא תהיה זכאות לתעודת בגרות רק בגלל המתמטיקה).
ובבית שואבת, וצריכה לזכור לאכול טוב, אם לא אכלתי בבית הספר, ולפעמים מספיקה לחטוף חצי שעה של מנוחה לפני הילדים, ואז לאסוף את שלושתם, בדרך כלל ברגל, ולחזור הביתה, ולבלות כמה שעות נחמדות ומתישות עם השלישיה החמודה שלי.
ופתאום כבר שמונה בערב, וכולם במיטות, ורובם ישנים, ועוד מעט קט האיש חוזר (כמעט אף פעם לא לפני שמונה וחצי)
ועייפות גדולה נופלת עלי.
ומספיקה בקושי, לשטוף קצת כלים, ולפעמים לקפל קצת כביסה (על מי את עובדת, הספה בסלון מלאה מלאה בחצי מהארון.
ולהכין ארוחת ערב לו, ולזכור להכין גם בשבילי, ולהעמיד לחם למחר.

וזה נראה לי לפעמים כל כך מיותר ומבוזבז.

ועכשיו צריכה לחשוב, על שני דברים חיוביים שהיו לי היום...
קניתי לעצמי נעלים של ניו באלאנס, ואני מקוה שהם יטיבו עם ברכי הדואבות, בהליכות הרבות שאני הולכת כל יום. (שזה גם חיובי לכשעצמו...)
האנדוקרינולוג, שלמענו הטרחתי את עצמי למרכז העיר ירושלים (לא להאמין מה עשו ממנה), העלה לי רק במעט את מינון האלטרוקסין, ואמר שאולי יש סיכוי להוריד אותו בחזרה... (אני מקוה שהרפלקסולוגיה והעבודה העצמית שלי יעזרו גם).
וגם תראי, כולם מקולחים (אז מה אם זה פעם ביומיים, זה מספיק קשה גם ככה)
והכיור החלבי כבר נקי, והמטבח נראה סביר.
ובעוד כמה דקות יכנס אישי האהוב, אז הולכת לחתוך סלט ירקות אורגני וטעים.
מגיע לנו, לא?

ולישון. לישון לישון.

שפע חלב.
רוצה שפע של חלב.
אתמול ישנתי יותר מ9 שעות
וגם אכלתי טוב ושתיתי המון.
היום בשאיבת הבוקר יותר מ200CC איזה כיף.
צריכה כל הזמן לתחזק ולתחזק ולתחזק את גופי ונפשי.

אבל כיף שהיום לא יצטרכו להפשיר, למרות שגם אם יהיה צורך , זה בסדר גמור.

שימשיך היום הזה להיות נפלא כמו שהתחיל.

פתאום חולה.
הגרון כואב כואב
הראש כבד.
למה עכשיו?
מה זה רוצה להגיד לי?
אמש שכבתי במיטה וחשבתי, ממה אני כל כך מפחדת?
אז מה אם לא אגיע לעבודה כמה ימים?
האם יקרה משהו נורא?
מדוע אני מרגישה מן אשמה כזאת על זה שאני חולה רק שבועיים וחצי אחרי שחזרתי לעבודה.
כאילו שחזרתי מאיזו חופשה בתיאלנד או משהו.
הזכרתי לעצמי. ממשיכה להזכיר - זה בסדר. מותר לך להיות חולה, מותר לך לנוח. הגוף שלך מנסה להגיד לך משהו. תקשיבי.
פיזית עדיין כואב. מאד.
אבל אני מרגשיה הרבה יותר שלמה עם העובדה שמחר אני לא הולכת לעבודה.
(ברור שאכין בבוקר דפי עבודה לתלמידים שלי שישארו בלי מורה מחר)
ובאורח פלא, ובעצם בכלל לא פלאי, קיבלו את זה גם מאד יפה בצד השני של ההנהלה.
רפואה שלמה.

רפואה שלמה.
@}

רפואה שלמה.
@}

מרגישה קצת יותר טוב היום.
קיבלתי אתמול זריקת פניצלין. מעניין לנסות את זה במקום 10 ימים אנטיביוטיקה.
האמת שלא ממש רציתי אנטיביוקטיקה אבל אחרי המשטח המהיר החלטתי בכל זאת שעם הסטרפ הזה לא משחקים.

משתדלת לנוח ולהתייחס לעצמי יפה.
חוזרת לנוח

ותודה על הברכות והפרחים.
לא יודעת לעשות כאלו בעצמי

כל כך עייפה.
מתקרבת לשלב הקריטי של העייפות.
אחרי שבועיים מטורפים כולל אשפוז בבית החולים של איילה המתוקה
ואחריו מחלות של הגדול והקטנטונת.
לא ישנתי כבר המון זמן.

עכשיו, יש מבחן מוכן למחר, ומרק עוף ועוגת יום הולדת בצורת רכבת ליום ההולדת של הגדול בגן.
והיא בכלל "אמא של שבת" מחר, ולא קניתי עדיין כלום לצורך העניין הזה.

ואני? סמרטוט רצפה.
לילה טוב

וואהו!!! גמנחנו עכשיו חמישה.
לא הייתי חולמת לעשות את זה בעבודה במשרה מלאה ועם בעל שמגיע ב 2030-2100 כל יום...
כל הכבוד לך!
מאחלת לך הרבה מנוחה ורפואה שלמה ושפע חלב והרבה אוכל טוב (אולי לבקש מאמא או מישהי אחרת להכין לכם משהו טעים ומזין פעם בכמה ימים/ שבוע?)

אין אין כמו שבת

צנחנו אתמול כבר בשמונה למיטה
אחרי יום עמוס וגדוש
ביומולדת בגן, שלקראת סופו נאלצתי לרוץ בחזרה לבית הספר (מזל שהאיש וההורים שלי היו שם במקומי, אבל לא במקום הדמעות שלי...)
בריצה לקנות אוכל מוכן (של מה שלא הספקתי לבשל) וממתק בריא ל"אמא של שבת" בגנון, ובפיזור ואיסוף וקצת הוראה, וניקיון הבית, וסיום של עוד כמה דברים קטנים.

בסוף, בארבע ושבע עשרה דקות היא באה.
כל כך טוב שפתאום צריך לעשות STOP ושום דבר כבר לא משנה ולא חשוב. שום דבר כבר לא דחוף. פשוט אי אפשר.

ואחרי שהאיש וילד יום ההולדת חזרו מבית הכנסת, וכולם היו עייפים כל כך, והילד המתוק פשוט נרדם מעל צלחת עם שניצל ותפוחי אדמה.
וקצת אחר כך גם הבנות הלכו לישון.
מצאנו את עצמנו, לגמרי לבד, עייפים נורא, פשוט הולכים לישון ביחד. כמה פשוט, ככה נדיר, ככה נפלא.
אני אוהבת את האיש שלי.

בבוקר האיש המקסים נתן לי להמשיך לישון, וטיפל בכולם.
אחר כך קמתי ושלחתי את הגדולים לבית הכנסת, לשמוע את השיעור לילדים שאבא העביר השבת.
וטיילנו ביחד, וקצצנו סלטים לסעודת השבת, וגיליתי שאיילה אוהבת מאד רימונים.
ובאו אלינו לארוחת צהריים סבתא של האיש ובן זוגה.
והיה נחמד מאד מאד, ונעים וחמים ומשפחתי.
באיזשהו שלב, פרשתי עם יעל להנקה ומנוחה.
קמתי כמעט עם צאת השבת, ולא מצאתי איש בבית.
מסתבר שהאיש הלך עם איילה ללוות את סבתא הביתה, ופשוט נשארו שם עד שיצאה השבת.
אני הספקתי לנוח. זה מילא אותי באנרגיות נפלאות לשבוע חדש וטוב.

במוצאי שבת נסענו לבקר את ההורים שלי שגרים לא רחוק,
פגשנו בני דודים של הילדים, שתינו קפה בנחת, שיחקנו ונהננו.
היה פשוט משפחתי ונעים.

ועכשיו, כולם ישנים ואני בודקת די בנחת מבחנים.
ומתחילה להרגיש את האור והשמחה של חנוכה מתקרבים.

ומחר בערב, אהיה בת 31 וחצי בדיוק.
או כמו שגיסתי הטרייה שנולדה חודש וכמה שנים אחרי אומרת "יומולדת חורף זה בחנוכה".

סיבה למסיבה לא?

איזה מזל שיש גם זמן לאסוף את עצמך, להתאפס ולהתחיל מחדש.
אני בהחלט יכולה להבין את הצורך הזה בשבת (כזו או אחרת) במיוחד לאמהות

כן, גם אני, בתור אמא טריה לשלושה, שולחת לך קריאות הידד על עיתות המנוחה שאת מצליחה לייצר לעצמך.

הידד האח
בשבעת הימים הקרובים
לא אלך לעבודה.
אהיה בבית עם הילדים. כל פעם ילד אחר ולפעמים עם כולם.

אשתדל להנות, לנוח וגם להספיק כמה דברים.

ובעיקר לשמוח באור של חג האורים.

מבולבלת כל כך.
לא יודעת מה אני עושה נכון, ובמה אני טועה.
מרימה את הקול, לפעמים אפילו מרגישה איבוד שליטה לרגע.
אחת זוחלת ואוכלת כל דבר שיש על הרצפה.
השניה, נגמלת מחיתולים (נגמלת?)
והשלישי מתמודד עם הפרעת הקשב והריכוז שלו
כמעט כמו אבא, שמתמודד ומנסה, ולא תמיד מקבל ממני את התמיכה שהיה רוצה, ואני לא תמיד יכולה.

מלאה באהבה אליהם
וכל כך עייפה עייפה עייפה.

ומרגישה תקועה בתוך המקום הזה של איפה אני ואיפה הם, ואיפה העבודה ואיפה החיים, ואיפה הזוגיות ואיפה האהבה
ומרגישה שבסופו של דבר תמיד אני צריכה לוותר (לא בזוגיות או באהבה, רק בכל השאר).

לפעמים אני כל כך רוצה לחזור 10 שנים אחורה, למרות שאני יודעת שזו שטות מוחלטת, ושעכשיו הרבה הרבה יותר טוב.

רק פשוט לא מוצאת את עצמי בתוך כל הבלגן הזה.

טוב אפשר להגיד שהסתגלנו.
עכשיו, אני מרגישה שאפשר להתחיל לחיות ממש כמשפחה בת 5 נפשות.
מתרכזת בכאן ובעכשיו, משתדלת לאהוב את עצמי ואת כולם.
נהנית מיעל הנפלאה, וגם מהאחים שלה (רוב הזמן)

לאט לאט מתאזנים.

רגע

מה שלומך?
נהניתי לקרוא
התרשמתי והתפעלתי

אורגנית, את כותבת נפלא!
אני מאוד מזדהה, גמני אמא ל 3, קצת יותר קטנות, קצת יותר צפופות, לא עובדים במשרה מלאה, אבל הרגשות, התחושות, האתגרים, השאיפות, הנפילות, העייפות, האהבה, השבת.....
אשמח לשמוע מה שלומך

זה קצת מצחיק, כי הפעם האחרונה שבאמת כתבתי כאן, היתה לפני יותר מ-5 שנים.

אנחנו כבר חיים בשישה יותר מ-3 שנים.
התינוקת ההיא מפעם, כבר בכיתה א', ויש לנו עוד בת מתוקה ונפלאה בת 3 וקצת.

מזה הרבה זמן שאין לי תינוקת ושאני מרגישה מעולה עם ארבעת הילדים שלי ואבא שלהם.

עובדת ב150% משרה פחות או יותר, ומתנדבת בפעילות ציבורית בנוסף, וגם רצה.

אבל מאד שמחה ומאושרת ועמוסה.

אורגנית יקרה, אולי תרצי לדעת שאני עוברת תהליך דומה - כמעט זהה - לזה שאת עברת לפני חמש שנים והמילים שלך עזרו לי מאוד מאוד. היתה להן ממש השפעה מרגיעה. תודה לך ותודה למי שהקפיצה את הדף הזה בדיוק בזמן. שנה טובה. אמא אחת.