הילד שלי לא מקובל.
הוא יפה.
הוא חכם
הוא טוב
הוא מצחיק
הוא מושלם
הוא נפלא !!!
כל מה שחלמתי וכל מה שלא ידעתי שניתן לחלום יש בו בילד הזה היקר שלי.
אבל בני גילו (4) לא רואים את זה.
הם לא משתפים אותו במשחקים.
הם משחקים ב"מלחמות" נגדו.
כל יציאה מהבית לחברים נגמרת בבכי.
הלב שלי נקרע.
אני בוכה איתו.
איך עוצרים את זה???

לא שאני מבינה גדולה, וגם עדיין לא מתמודדת עם הגיל הזה, אבל מניסיוני מהילדות שהיתה לי ומהתבוננות בכלל - להחליף חברים!
נשמע שמדובר בחברה לא מוצלחת ולא מתאימה. לא מכירה ילד או אדם שאף אחד לא יאהב ויכבד, ובוודאי שמדובר בילדך המקסים.
זה מזכיר לי את שלל הטראומות של הכותבים בפוסט טראומה קיבוצית, ועוד רבות מסוגן ששמעתי עליהן בחיים, מילדים שחוו התעללות ודחייה והפכו לבוגרים מבוקשים ואהובים, כאשר יכלו לבחור לעצמם חברה נכונה יותר. אולי את צריכה למצוא עבורו כזאת?

מחזקת את אחת, ואולי כדאי לנסות חברות ולא חברים. גם אצל בנות יש מאבקי כוח אבל מסוג אחר, ויש להן אינטליגנציה רגשית אחרת, פחות עימותים חזיתיים, יותר יכולת השתתפות בעולמו של הזולת (עצוב לומר את זה אבל אני רואה את זה כבר בגיל כזה).
מצד שני, הייתי נזהרת למצוא לו חברים. איך הילד שלך מתייחס לכל העניין? מה הוא אומר? הוא נעלב? כועס? מאוכזב? מי יוזם את ההליכה לחברים ולאילו חברים? איך הוא מנסה להשתלב במשחק? אולי הוא לא מעוניין ונהנה לשחק לבד? איך הוא עם מבוגרים -- אולי הוא מעדיף כרגע את חברתם? עד כמה זו באמת בעיה שלו ועד כמה היא שלך? אולי הוא יודע להסתדר ולעמוד על שלו בדברים שחשובים לו, אפילו שהוא לא סוחף אחריו את כולם?
אני מבינה אותך, אבל חושבת שכדאי להיזהר עם הדטרמיניזם הזה: הוא בסך הכל בן ארבע! נדמה לי שעניין ה"מקובל" מגיע קצת אחר כך.

(ואני לא יכולה להתאפק: התכוונת לכתוב א-יידישע מאמע)

לא מצליחה להחליף חברים. גם אם נלך לחבר הכי טוב שלו - כשיגיע ילד נוסף שניהם יהיו מולו.
הוא מסתדר טוב מאוד עם קטנים ממנו. ועוד יותר טוב עם מבוגרים. אבל אנחנו גרים במקום פצפון. היציאה היחידה מהבית היא למגרש משחקים. שם נמצאים כולם. הוא מבקש ללכת לשם. כל יום מנסה מחדש. סולח בקלות. אבל אני נחמצת מהצד. רואה אותו נדחה. רואה אותו מושפל. כן. גם אני הייתי כזו. לפעמים עדיין.
לא יכולה לראות שזה קורה גם לו.

א-יידישע מאמע
תודה על התיקון. לא ממש חזקה באידיש.

כשראיתי את כותרת הדף ממש התכווץ לי הלב. אני מאוד מבינה ללבך, אבל לא מהמקום של האמא אלא של הילדה הקטנה החבויה בי...

הוא מבקש ללכת לשם. כל יום מנסה מחדש. סולח בקלות
אולי מה שהוא צריך מהחברים שלו זה משהו אחר שאת לא יכולה להבין? יכול להיות שיש לו מספיק בטחון עצמי גם להרגיש שונה? אולי הוא מרגיש שהוא מתחזק בכל יציאה כזאת ומשחק כזה עם הילדים?

לבן שלי יש חבר שאני לא אוהבת. אני לא מבינה מה הוא מחפש איתו ולמה הוא נצמד אליו. חושבת שאם הוא לא היה איתו אז הוא היה מוצא חברים הרבה יותר שווים, בעיני.
אבל אני מתאמצת לשמור על הנפרדות. הבן שלי יכול לבחור מה שטוב לו, יכול לבחור את החברים שהוא צריך. (כמובן, עד השפעה שלילית מסוכנת שאז בטח אתערב).


אבל אני נחמצת מהצד. רואה אותו נדחה. רואה אותו מושפל. כן. גם אני הייתי כזו. לפעמים עדיין
נראה לי שאת צריכה להתאמן על נפרדות. מה שאת מרגישה זה לא בהכרח מה שהוא מרגיש.


לא יכולה לראות שזה קורה גם לו
לא בטוח שזה קורה גם לו. דיברת איתו על זה, מה הוא מרגיש במצבים האלה?

בהצלחה

אתם בחינוך ביתי?
יכול להיות שבאמת עוד לא מצאתם את החברה הנכונה.
בתקופות מסויימות (קצרות אך זכורות היטב) גם אני חוויתי כך את ביתי.
מה שעזר זה קודם כל לברור טוב טוב את המפגשים עבורה. אם נפגשים עם ילד אחד בבית,
לוודא שלא יגיעו עוד ילדים והבילוי ישאר קטן ואינטימי.
צרפי אותו לחוג או שניים כך שיהיו לו כמה דברים קבועים כייפים שאינם תלויים בילדים אחרים.
איך הוא עם בני דודים?
אני אישית השקעתי המון המון, כולל נסיעות ארוכות מאוד על מנת להפגיש אותה עם חברים
טובים ועדינים כמוה.
היום טפו טפו טפו אין זכר לבעיות ההן וגם אם יש זה מינורי כל כך שגם אני פחות נסערת מזה.

עדיף לא להפגיש עם חברה לא נכונה מאשר ליצור כל הזמן את החוויה הקשה הזאת אצלו.
זוהי דעתי.
חוצזה, תמונה של ילדים משתפים פעולה ביחד, מאושרים ומסופקים שתיתלי לו בחדר המשחקים
שלו גם יכולה לעזור.
@}

הייתי במקום זהה אתמול. הלכנו חבורה של 3 בנים (בני 4+). שני החברים הנוספים בקליקה חזקה בניהם, קליקה שהבן שלי לא שייך אליה.
הרגשתי ששלי מתפקד בתור הצלע השלישית. הם לא ממש דחו אותו אך גם לא שיתפו אותו. היה אינסידנט אחד של בכי והעלבות.
ליבי נחמץ והתעצבתי מאוד. הבטחתי לעצמי לא להפגיש אותו עם שניהם ביחד (כל אחד לחוד זה כבר סיפור אחר..). אח"כ שאלתי את עצמי מה מזה זה שלי ומה מזה שלו באמת. אחרי נבירה הבנתי שכמעט כלום לא היה שלו. זה היה מעניין. לא היה לי קל יותר בעקבות ההבנה, ולכן אין לי ממש תובנות, רק מעלה שאלה שאולי כדאי לך לברר לגביה.
@}

מסכימה עם אחת ועם אלו שכתבו לחפש חברים אפילו לנסוע בשביל זה.
לגבי מקום קטן- מכירה את הבעיה, אבל לדעתי בגיל כזה הצורך בחברים הוא לא הצורך ב"חברה" (עם צירה בסוף), כלומר לא צריך חברים קבועים, או דוקא שכנים, צריך מדי פעם לשחק עם חברים- הם יכולים היות חד פעמיים (הבן דוד של השכן שבא לבקר לדוגמא) אבל כשמרגישים צורך לשחק הם עונים על הצורך הזה. אני אומרת את זה בניגוד למבוגרים שבדר"כ צריכים את אותם חברים כשהם מעוניינים בחברה.

גם אם נלך לחבר הכי טוב שלו - כשיגיע ילד נוסף שניהם יהיו מולו.
אז הוא כנראה לא חבר טוב.
חוץ מזה, הייתי נמנעת מהגדרה כמו "הילד לא מקובל" - זה מקבע, זה יוצר תוית ואח"כ קשה יותר לשנות אותה.
כדאי אולי לשנות את נק' המבט ולומר שכרגע אין לו חברים נאמנים (אין כ"כ בגיל הזה) או חברים טובים (גם אין כ"כ בגיל צעיר).

וגם הייתי בודקת כמה מזה שלך וכמה שלו. הגבול הזה מאוד מאוד מתעתע.

זה אחד הדברים שהכי מטרידים אותי, לכן אני שומרת על חסיון...
לדעתי חשוב לזכור שכישורים חברתיים הם למידים. אמנם נראה שיש אנשים שזה בא להם באופן טבעי, אבל כמו כל דבר אפשר ללמוד את זה. אני לבן שלי למשל מנסה לפעמים לתת כלים ,למשל איך "להתחיל" עם ילדים זרים בגן שעשועים כשהוא רוצה לשחק עם מישהו (הנטייה הטבעית שלו היא להרביץ). חלק גדול מהלמידה מגיע גם באופן לא ישיר ע"י חיקוי, וכאן את יכולה אולי לתווך, להשתתף, פשוט ליזום מפגשים עם מבוגרים שיראה איך יש אינטראקציה.
וגם מסכימה עם כל קודמותי ש
להחליף חברים!
חייבת להגיד שבשביל דבר כזה (אם כי אני לא יודעת עד כמה זה קריטי והוא עדיין קטן) אני מוכנה לעבור דירה. אני מדברת בתור מישהי שהיתה מאד פופולרית בגיל הרך, ואז עברנו דירה ובמקום החדש לא הסתדרתי. סחבתי בעיות חברתיות לעוד כמה שנים טובות אחר כך. (רק כדי להמחיש כמה החברה השונה יכולה לשנות).
זה לא חייב לבוא במקום, יכול להיות בנוסף. גדולים יותר, קטנים יותר, בנות ולא בנים, גם לי היו תקופות שהיה נראה לי בלתי אפשרי אבל עם מאמץ זה מתחיל להסתדר, טפו טפו.

הרבה כאן מדברים על מה שלי ומה שלו.
אבל המצוקה שלי נובעת בדיוק מאותו המקום של אותה ילדה קטנה ודחויה...
האם זה לא טבעי לרצות למנוע מהילדים לשנו כאבים שחווינו?
במקרה שלי, הייתי "מקובלת" (שונאת את המינוח הזה) בכל מקום- חוץ מאשר בבית הספר היסודי. ידעתי איך ליצור קשרים עם ילדים זרים, ב"שכונה" הייתי אהובה מאוד.ואני חושבת שטיפול הולם (הווה אומר להעביר אותי בית ספר) היה מונע ממני הרבה כאב ותחושות קשות בגילאים הכל כך מעצבים האלה.

_הוא מבקש ללכת לשם. כל יום מנסה מחדש. סולח בקלות. אבל אני נחמצת מהצד. רואה אותו נדחה. רואה אותו מושפל. כן. גם אני הייתי כזו. לפעמים עדיין.
לא יכולה לראות שזה קורה גם לו._
הצורך שלך לשנות את החוויה שלו הוא חזק ואוטומטי ואינסטינקטיבי, ואני מבינה אותו לגמרי. לא סתם הלב שלך נקרע...
ולמרות זאת אני מצטרפת להצעה להפנות את הפוקוס כרגע פנימה, אל עצמך ולבדוק איפה ואיך בדיוק הסיטואציה הזאת פוגשת אותך.
לשנות קודם את החוויה שלך, ולא את שלו.

יכול להיות שבהמשך יהיה נכון להפנות את הפוקוס גם החוצה, ולראות אילו פעולות פרקטיות את יכולה לעשות כדי להקל עליו, אם עדיין יהיה כזה צורך.
נראה לי שבכדי שאת תוכלי לעזור לו, לכוון אותו, ולתמוך בו תמיכה שתהיה משמעותית ואפקטיבית (שוב, אם עדיין יעלה כזה צורך. מאוד יכול להיות שאז כבר לא ) עדיף שתבואי לזה "נקייה" מהמטען שלך ביחס לדחייה חברתית.

כרגע את מתבוננת בו, ורואה את החוויות שלו דרך המשקפיים של החוויות הכואבות שלך.
זה לא רק הכאב שלו נטו, זה הכאב שלו שמתערבב אצלך עם הכאב הישן שלך. וזה משפיע כנראה על שני דברים:
האחד, על הדרך שבה את רואה ומפרשת את הסיטואציות בהן הוא מתנסה. השני, על הדרך בה את מגיבה אליו ומתווכת בינו לבין העולם שדוחה אותו, ועל האפקטיביות של העזרה שהוא יכול לקבל ממך במצב כזה.

אז גם בשבילו, וגם בשבילך, נראה לי שעדיף לך להתחיל ממך,
לנקות קצת היסטוריה ולברוא בתוכך במקומה חוויה חדשה ונקייה ביחס לקבלה או דחיה חברתית. ואלו לא סתם מילים יפות, זה לגמרי אפשרי .

הליד שלי בן שלוש לא מקובל,עדין לא צוחקים ופוגעים בו אבל אין לו חברים בגן

תודה לכל המשיבות.

_אז גם בשבילו, וגם בשבילך, נראה לי שעדיף לך להתחיל ממך,
לנקות קצת היסטוריה ולברוא בתוכך במקומה חוויה חדשה ונקייה ביחס לקבלה או דחיה חברתית_

זה נכון. אבל עד שארפא את עצמי הוא מן הסתם יהיה כבר גדול ו"מקובל" בזכות עצמו.
אני דווקא כן משתדלת לנסות ולעשות משהו שיוציא אותו ממעגל ה"מתנגדים" שפורץ מולו.
היום למשל הזמנתי חבר אלינו הביתה. מישהו מהגן שלו. צעיר יותר. הייתה להם שעה נהדרת. כשיצאנו הוא באמת לא רצה ללכת למגרש המשחקים. רצה לטייל רחוק ממנו ולחזור הביתה.
כשחזרנו הגיעו עוד שני חברים. כל אחד לחוד. לא בגיל שלו. ילד צעיר ממנו וילדה בוגרת ממנו. כשהוא עם חבר לבד הקשרים והמשחקים נפלאים.
נראה לי שבאמת אחזק בו את הצד החברתי קודם ב"אחד על אחד". ורק מאוחר יותר נחזור למשחק עם קבוצה גדולה יותר. בתקווה שירכוש לו חברי אמת.

אם הוא הולך לגן, למה זה כל כך חשוב שהוא ייפגש עם ילדים אחר הצהריים?
יש כל כך הרבה דברים שאפשר לעשות בבית.
אם אנחנו למשל נפגשים עם חברים בבוקר, אין מצב שנצא לגן שעשועים או ניפגש שוב אחר הצהריים.
בשביל מה??

קוסמת, אולי דוקא בשביל היחסים האינטימיים יותר, דבר שלא מתאפשר בגן הומה

מה זה מקובל ולמה כאי לו להיות מקובל?
הרבה פעמים ילדים מקובלים הם יותר אגרסיבים וחצופים. הילדים העדינים יותר- מוותרים , לא מתנצחים על כל דבר ובסוף מוצאים את עצמם מחוץ למשחק. יש מעט ילדים מקובלים שהם גם מובלים חיוביים.
הילד שלי היה כמו בנך. מה שטוב בבני (ולדעתי את זה את צריכה לעודד אצלו) זה שהוא תמיד בחר לעצמו חברים שהם ילדים טובים.
הוא התרחק מאלו שפגעו בו ולא רצה להפגש איתם. מאוד הערכתי את התכונה הזו שלו ועודדתי אותה, כי זכרתי את עצמי כילדה שהולכת ומחפשת בכוח את חברת הילדות החזקות והמקובלות. מה שגרם הרבה כאב בחיי.ב
כל פעם שהוא בוחר לעצמו חברים נעימים ומתעצבן כשפוגעים בו ,אני מציעה לך לעודד את רוחו ולומר לו שהילדים האלו לא חברים טובים כי חברים טובים לא מתנהגים כך.
הבן שלי היום גדול מקסים, טוב, נוח לבריות ומקובל (גם היופי עוזר מאוד בגיל העשרה אז במקרה של בנך- הוא הרוויח).
הוא דמות חיובית ומשרה רוגע. הוא לא המנהיג ולפעמים אפילו שוכחים להזמין אותו. כדאי להבין שגם קנאה יכולה לגרום לדחייתו. אז והיום.

האם זה לא טבעי לרצות למנוע מהילדים לשנו כאבים שחווינו?
זה טבעי לרצות זאת.
פה בדיוק השיעור שלנו ההורים להפריד ביינינו לבין הילד שלנו.
הוא בפני עצמו ואני בפני עצמי. הכאבים שלנו הם שלנו. מדוע לחסוך בהם את שעליהם לעבור. הייתי אומרת אפילו שלחסוך מהם חוויות מסוג כלשהו, זה עוול. העולם לא סטרילי ואם ילדנו לא יעברו חוויות של תיסכול, חוסר הצלחה משל עצמם, כיצד ילמדו, כיצד יתפתחו ויצמחו. כיצד יתמודדו עם חוויות כאלו כשלא נהיה שם לצידם.

עם זאת, אפשר לסייע לייצר סביבה שעשויה לספק גם חוויות טובות ובמיוחד בשלבי החיים הראשונים.

הלוואי שהיית מקשיבה לדבריי כאן בשעת הצורך.....

מנסיוני (כאם לילדה עם אספרגר בלוג אנחנו מתמודדים ),

אולי כדאי קודם כל ללמד את הילד להתמודד עם חבר אחד.
נניח להזמין חבר אחד אליכם הביתה ולהכין הפעלה מראש (לבשל יחד, ליצור משהו יחד, לבנות משהו יחד, לאפות משהו יחד). נסי להפעיל אותם.
הסבירי לילד שלך מראש מה הולך לקרות כשיגיע החבר.
עם הזמן למדי אותו להגיב נכון לדברי החבר.
לעתים זה מורכב ולא קל אבל הילד ילמד.......

הוא בפני עצמו ואני בפני עצמי. הכאבים שלנו הם שלנו. מדוע לחסוך בהם את שעליהם לעבור. הייתי אומרת אפילו שלחסוך מהם חוויות מסוג כלשהו, זה עוול. העולם לא סטרילי ואם ילדנו לא יעברו חוויות של תיסכול, חוסר הצלחה משל עצמם, כיצד ילמדו, כיצד יתפתחו ויצמחו. כיצד יתמודדו עם חוויות כאלו כשלא נהיה שם לצידם.
זה בדיוק מה שבסביבתי אומרים לגבי הגן, ושיטת חמש הדקות...
אני, בלשון המעטה, לא בעד. אמנם לא בעד לגונן ולעטוף בצמר גפן, אבל כן בעד לסנן חוויות קשות במיוחד.
זה חלק מהתפקיד שלי בתור אמא, להגן על הילדים שלי.

לימור
הלוואי שהיית מקשיבה לדבריי כאן בשעת הצורך.....
מה זה אמור להיות?

אני, בלשון המעטה, לא בעד. אמנם לא בעד לגונן ולעטוף בצמר גפן, אבל כן בעד לסנן חוויות קשות במיוחד.
לא נראה שהחוויות כאן קשות במיוחד. לעומת שיטת חמש הדקות שהיא חוויה קשה במיוחד והיא יזומה על-ידי ההורים וניתן (צריך!) למנוע אותה.

ובנוסף,
א יידישע מאמע כותבת בתגובה לדבריה של עירית לוי שזה נכון שחלק מהדאגה לא קשורה לילד:

_אז גם בשבילו, וגם בשבילך, נראה לי שעדיף לך להתחיל ממך,
לנקות קצת היסטוריה ולברוא בתוכך במקומה חוויה חדשה ונקייה ביחס לקבלה או דחיה חברתית_

.

_הלוואי שהיית מקשיבה לדבריי כאן בשעת הצורך.....
מה זה אמור להיות?_

נפלה טעות כמובן:
הלוואי שהייתי אני מקשיבה לדבריי כאן בשעת הצורך.....


כלומר אני מזדהה כאן עם א יידישע מאמע עם התחושות שעולות כשאני רואה את הילד שלי "לא מקובל"
(ותודה על שהעלת אותן פה).

אני מנסה (ולא תמיד מצליחה...) להפריד בייני לבין בני כי אני חושבת שהקשיים שאני מייחסת לו:
א. קשורים בחלקם אל חוויות מהעבר שלי והייחוס הזה לאו דווקא נכון.
ב.חשוב שהוא יעבור את הדרך שהחיים סוללים לו וזה גם בלתי נמנע.

אני גם כמו א יידשע מאמע מנסה לאפשר חוויות חיוביות בעזרת מפגשים אינטימיים.

נותנת לך את התשובה הכי לא נוחה.
וסליחה על האנונימיות.

המקום להסתכל בו הוא אצלך.
בגיל 8 שלי, אמא שלי התחילה לעבוד על עצמה בעזרת קורסים בתקשורת שהיא השתתפה בהם.
השינוי אצלי ואצל אחותי היה דרמטי.
היא היתה אמא בסדר, אבל לא ראתה אותנו מספיק עד אז, כעסה לא מעט, ולא יכלה לתמוך בנו ממש.
ברגע שזה השתנה הכל התחיל אצלנו להשתנות.

אני רואה סביבי משפחות. וכשיש קושי עם הילדים - אני רואה היטב איפה אצל ההורים זה מתחיל.

אלו החדשות הרעות, וגם הטובות.
כי יש לך מפתח, והוא אצלך.

א יידישע מאמע, אני חושבת שמעורבבים בבעיה הזו כמה מימדים. ודבר ראשון צריך הגדרת בעיות.
הנה כמה בעיות שאני מכירה שקשורות לנושא:

1. בעיה סוביקטיבית: זו הבעיה שלך כאמא. איך המטענים שלך משפיעים על הדרך שאת רואה ומתייחסת למצב.

• יכול להיות שאת רואה בעיות במקום שאין.
• יכול להיות גם להפך, שקשה לך לראות בעיות אובייקטיביות שלו, בגלל האהבה והלב הקרוע ובגלל שבשבילך, ובצדק, הוא מושלם כמו שהוא.
• איך את משפיעה על המצב - יכול להיות שאת משדרת לחץ ומתח (היציאה תעבור טוב הפעם? יצליח להשתלב סוף סוף?) שהילד קולט.
• איך המצב משפיע על הקשר שלך עם הילד ?

1. בעיות סביבתיות, או חיצוניות : ציינת ישוב קטן עם מעט אפשרויות.

• לפעמים הבעיה קשורה לילד אחר שהחליט שהוא לא אוהב את הילד שלך ומשפיע על אחרים (למרות שלא כך כך רלוונטי לגיל הזה).
• יכול להיות שסתם הילדים שיש לא מתאימים לילד שלך באופי.

1. בעיות זמניות: יכול להיות שזה שלב כזה וזה יעבור. אולי הבשלות החברתית שלו שונה, ביחוד אם את אומרת שהוא מסתדר טוב עם ילדים קטנים יותר.

ואז אולי הכי נכון פשוט להגן עליו עד שהוא יתבגר קצת. (למשל לתת דגש יותר על פגישות אחד על אחד, כמו שאמרו כאן)

1. בעיות אובייקטיביות: יכול להיות שיש בעיות אמיתיות של מיומנות חברתיות, או תקשורת. ואז חשוב לעזור לו ספציפית. רוני בלוני ופלונית כתבו על זה. מיומנות חברתיות (לא בטוחה בניסוח העברי - באנגלית social skills ) היא לא תמיד דבר שנולדים איתו אוטומטית ולפעמים צריך לעזור לילד ללמוד.

יש בעיה קשורה, שאם התפוח גדל על עץ תפוחים, יכול מאוד להיות שגם להורה בעצמו יש אותן בעיות ולפעמים קשה לו, אובייקטיבית, ללמד את הילד. אז אולי הבעל צריך להיות יותר דומיננטי בשטח הזה, או לקבל עזרה מקצועית.

ממה שכתבת, הנושא היחידי שעלה הוא באמת הבעיות שלך.
חשוב לטפל בזה, אבל לדעתי בלי קשר אליך, חשוב לתת לו את התמיכה שהוא צריך. בניחותא, בלי פאניקה, בלי לערב את כל המטענים שלך.
אולי כדאי לנסות להסתכל על סיטואציה כזו של גן משחקים, בלי מעורבות רגשית, כדי למצוא קודם כל את השאלות הנכונות, ואז יותר קל לתת פתרונות נקודתיים.
אולי כדאי להעזר במישהו אחר (גננת? חברים?) כדי לראות עם יש כאן בעיה אובייקטיבית או לא.

(אגב, אין לי מושג לגבי מה התשובות לכל הבעיות האלה, אני מקרה מובהק של עץ תפוחים)

_הילד שלי לא מקובל.
הוא יפה.
הוא חכם
הוא טוב
הוא מצחיק
הוא מושלם
הוא נפלא !!!_

א ייאידישע מעמע..
מאוד כואב הלב לראות את ילדך דחוי .הצורך המיידי של הורים הוא לגונן על ילדם.
קבלת הרבה מאוד עיצות טובות . אך אם לא יודעים מה שורש הבעיה של הילד לא תצליחי לפתור את הבעיה לאורך זמן .
כשאת מציינת את המילה :"מושלם" .הווה אומר : שלילדך אין כלל חסרונות ואני שואלת :האם נברא יצור שכזה בעולם ללא חסרונות ?????
הקושי מתחיל כשאם/הורים מתכחשים/ מתעלמים מהחסרונות של ילדם .
כדי לתת לך עיצה מעשית יותר . הייתי מציעה לך לפנות לגננת שלו. לשוחח איתה על הקשיים שציינת ולבקש ממנה לצפות בו בגן במהלך היום .
כך יתאפשר לה לעקוב ולקבל אינפורמציה מדוייקת יותר לגבי הקשרים החברתיים שלו ולעזור לילדך בהמשך.

:"מושלם" .הווה אומר : שלילדך אין כלל חסרונות ואני שואלת :האם נברא יצור שכזה בעולם ללא חסרונות ?????
אני מאוד מזדהה עם מה שנכתב והודגש.

מה שטוב בבני (ולדעתי את זה את צריכה לעודד אצלו) זה שהוא תמיד בחר לעצמו חברים שהם ילדים טובים.
הילד שלי גם היה כזה, בגיל 6 ושבע. אבל מעז יצא מתוק. הוא לא הצליח להיכנס לחבורה הכוחנית של ה"מקובלים", אבל אחרי מפח הנפש מצא לעצמו חברים טובים ונאמנים שלא מעליבים, לא מרביצים וכיף להיות איתם באמת, בלי ציניות או אירוניה. היום הוא מרוצה ובטוח בעצמו והביטחון שרכש עוזר לו לתקשר בצורה מכובדת גם עם ילדים אחרים, "פופולריים" יותר.
זה היה קשה.
בי היה כמובן המקום שרוצה שהילד שלי יהיה "מלך הכיתה", וכאבתי את כאבו וגם את כאבי.
כשפנה לילדים הדחויים בבית הספר, צר היה לי עליו.
אבל די מהר נזכרתי שטעם ההמון אינו דווקא משובח, וכאמור כל החברים שלו הם ילדים טובים באמת.
הרפי מהצער. הוא ירגיש שלדעתך משהו לא בסדר איתו. יהיה בסדר.

ואגב, מימי: בקונטקסט הזה ברור למה היידישע מאמע שלנו מציינת שהילד הוא נפלא.
רובנו מסוגלות לראות גם את החולשות של ילדינו ועדיין לחשוב שהם מושלמים. מושלמים בכך שהם - הם עצמם.

אלמונית כשאת מציינת את המילה :"מושלם" .הווה אומר : שלילדך אין כלל חסרונות ואני שואלת :האם נברא יצור שכזה בעולם ללא חסרונות ?????
טוב. בסדר. לא מושלם כליל. מושלם בשבילי. הכי טוב שיכולתי לחלום.
דיברתי עם הגננת שלו. אז גם בגן הוא ילד שמח מאוד אבל אוהב את חברת הגננות בעיקר. כשכולם בחצר הוא מעדיף להישאר עם הסייעת בפנים. אבל כשנשלח החוצה הוא מוצא פה ושם חברים לא ממש קרובים.
משתלב בין אלו שמוכנים לקבל את חברתו. אין לו חבר קרוב אמיתי.
מחר תהיה לי שיחה מעמיקה יותר עם אשת מקצוע. מקווה שתבוא משם קצת עזרה.

א יידישע מאמע.
עשית צעד נבון שפנית לגננת ולייעוץ
בנוסף , .הייתי מייעצת לך להיכנס לפורום של : ^אלבאום דף נוסף*.(הדף הוא של משה אלבאום שפיתח את : "שיטת אלבאום ".
בפורום זה הורים ומטפלים כותבים ומספרים על טיפולים שונים ומעניינים . כמו כן , הם עונים על שאלות הכותבים. (יש ביניהם מטפלים רבים)
הפורום מאוד מומלץ . לילדים , להורים ולאנשים שרוצים לשפר את חייהם.
כדאי לך להעלות את השאלה ולקבל מגוון של עיצות ואפשרויות נוספות .

בני בן החמש, ילד בכור חכם וחברותי, סובל מדחייה חברתית קשה בשנתיים האחרונות, לפני שנתים כשהיה בגן, ילד אחד מהישוב שלנו, היה אומר כל בוקר לשאר הילדים לא להתקרב ולשחק איתו ואפילו היה מאיים, ניסיתי לדבר עם האמא של הילד הזה, אבל היא רק זילזלה בי ונפנפה אותי, יצאנו לחינוך ביתי בתום אותה שנה והמצב נמשך, יום אחד כשבאנו לבקר בגן אחרי המון זמן שלא היינו שם, איך שנכנסנו, אותו הילד ישר אמר לכל הילדים שמי שיתקרב אל בני או ידבר איתו יהיה מנודה בעצמו, בישוב הקטן והמרוחק שלנו ישנם רק ארבעה ילדים קרובים בגיל לבני, השבוע הזמנו את הילד היחיד שעוד מדבר איתו אל ביתנו, בדרך הם פגשו ילדה מהישוב שהצטרפה וכששניהם הגיעו הם צחקו על בני ואמרו לו שהם לא רוצים להיות חברים שלו, אצלנו בבית!!!! בני ניסה להתקרב אליהם ולהתחבר והם ברחו ודיברו עליו בצורה משפילה, האם של הילדה, הבינה את המצב והחליטה לקחת אותה הביתה, אבל אז גם הילד ביקש מאביו ללכת אל הילדה והם הלכו, והשאירו את בני יושב בודד על הנדנדה בחצר.
אנחנו היחידים בסביבה בחינוך ביתי, אני חייבת לציין שכשאנחנו נוסעים לים או בכלל, הוא תמיד מוצא חברים למשך היום ואנחנו לא רואים אותו כמעט, אבל חיי היום יום שלנו הפכו בודדים ביותר, אנחנו משתדלים בשבתות לנסוע למקומות שיהיה לו עם מי לשחק, אבל זה לא מספיק.
הוא אומר: אין לי חברים, אף אחד לא אוהב אותי...והלב שלי נשבר.
התחלתי לחשוב על מעבר דירה, אבל בינתים זה לא מתאפשר.
אנא עזרה..

בהחלט מעבר דירה זאת אפשרות טובה,אל תתני לו לסבול לאורך זמן,בתור אחת שסבלה מדחייה חברתית אני אומרת שזה פיקוח נפש...

הוא אומר: אין לי חברים, אף אחד לא אוהב אותי...והלב שלי נשבר.
תגידי לו הרבה שאת אוהבת אותו, תגידי לו גם על החברים שהוא מצליח למצוא במקומות אחרים.
זה באמת נשמע מצב קשה- מסכימה עם זאת שכתבה מעלי שזה פיקוח נפש ממש וחייבים לעשות עם זה משהו.
אפשר אולי לדבר עם הפסיכולוג/ית או איש/אשת מקצוע אחר/ת?

היי סוונג,

נשמע ממש קשה ועצוב לשניכם מה שאת מתארת.
את חושבת שכל העניין הזה הוא חלק ממשהו יותר רחב? שבאמת יש לו קשיים להתחבר, או שזה ממש רק בגלל הילדים הספציפיים הללו?

גם אני הייתי שוקלת מעבר דירה, זה בהחלט יכול לשנות.
וגם הייתי אולי מנסה להפגיש אותו עם ילדים קבועים מהחינוך הביתי, שיהיו לו חברים אחרים, ואם אין כאלה בסביבה אז זו באמת סיבה טובה לעבור.

אני הייתי רושמת אותו לגן ביישוב אחר, אם אפשרי

תודה לכל המשיבות
שבאמת יש לו קשיים להתחבר, או שזה ממש רק בגלל הילדים הספציפיים הללו?
השבת שוב פגשנו ילד בגילו שהוא לא מכיר, והם שיחקו שעות יחד, בהרמוניה מדהימה, הוא ילד חברותי ופתוח מאוד, כמו שסיפרתי, כל תהליך הדחייה שהוא עובר הוא "בזכות" ילד אחד שהחליט להחרים אותו ואיים על כל השאר,
השבת קיבלתי עצה לדבר עם שתי אמהות פה ולספר להן את כל הסיפור ולבקש מהן עזרה, אני מתכוונת לישם את זה בתקווה שזה יעזור.
שוב מעבר דירה אינו אפשרי עכשיו.

אני הייתי רושמת אותו לגן ביישוב אחר
טוב לנו באופן כללי בחינוך הביתי, לא הוצאתי אותו בגלל הקשיים החברתיים.

תגידי לו הרבה שאת אוהבת אותו, תגידי לו גם על החברים שהוא מצליח למצוא במקומות אחרים
בטח:-)

השבת שוב פגשנו ילד בגילו שהוא לא מכיר, והם שיחקו שעות יחד, בהרמוניה מדהימה, הוא ילד חברותי ופתוח מאוד,

יופי, זה מעורר אופטימיות.

השבת קיבלתי עצה לדבר עם שתי אמהות פה ולספר להן את כל הסיפור ולבקש מהן עזרה, אני מתכוונת לישם את זה בתקווה שזה יעזור.

נשמע טוב. אשמח להתעדכן.

כל תהליך הדחייה שהוא עובר הוא "בזכות" ילד אחד שהחליט להחרים אותו ואיים על כל השאר
מרתיח! והתאור שלו על הנדנדה מכמיר לב... ההורים אמרו משהו לילדים באותו מעמד? איך התמודדת עם העלבון? גמני אשמח להתעדכן.

לא יודעת אם זה רלוונטי, אבל אתם יודעים למה הילד ההוא החליט להחרים אותו?

ההורים אמרו משהו לילדים באותו מעמד? איך התמודדת עם העלבון
האבא הנבוך מילמל: "הוא עייף אחרי הגן" והאמא של הילדה שגם יצאה נבוכה, התקשרה אלי להגיד שהיא לא רצתה לבוא,היא הבינה שהילד מוזמן, זה לא היה נראה לה לעיניין להצטרף [מתוך מודעות למקרה הבעייתי שיכול לפעמים להווצר במפגש של שלושה ילדים] אבל הילד ואביו שיכנעו אותה.
ההורים לא דיברו עם ילדיהם ולא ניסו לגשר, אבל הם כנראה חשו את העויינות והבינו שזה רק ירע.
אני לא מאשימה את ההורים והילדים הספציפיים האלה.
איך התמודדתי עם העלבון? בכיתי ודיברתי על הכאב והדאגה שאני חשה לבנינו עם בעלי.

לא יודעת אם זה רלוונטי, אבל אתם יודעים למה הילד ההוא החליט להחרים אותו?
הילד המחרים הוא ילד שלאמא שלו יש שליטה מאוד חזקה עליו, היא משתמשת בילד בלי התחשבות ברגשותיו [לפני שנתיים היא יצרה דרמה שלמה ולתחושתי שיקרית סביב הילד והגן, הדרמה התפרסה על חודשים{היא ניסתה לדחוף מישהי שהיא לא אוהבת שם מהעבודה}הכניסה את הילד לסרטים קשים, בסוף הוא הפך למלך של הגן, כל מה שהוא ביקש נתנו לו, הרשו לו דברים שאסור לילדים אחרים, פינקו אותו כל היום בכל דרך אפשרית, ההתנהגות הזאת היא תוצאה ישירה של התנהלות כוחנית של האמא ונוגדת לגמרי את האמונה והאידיאולוגיה של הגננת, לא משנה הן עשו הכל כדי לגרום לאמא לשחרר אותן מהסיחרור שלה] עוד דוגמא קטנה לשתלטנות שלה, שמעתי אותה אומרת לבנה כשהשתין בחצר על עץ:"יבוא נחש ויאכל לך את ה...."
אני מספרת את כל זה כי האמא הזאת לא אוהבת אותנו בתור משפחה על רקע היותנו אנשים לא קונוונציונאלים בסגנון חיים, חינוך וכ"ו ואני מאמינה שרגשותיה השליליים והתוקפניים מקבלים ביטוי דרך הילד.
פעם ישבתי די קרוב אליה, בני ניגש אליה ואמר שבנה מדבר אליו בצורה מעליבה, היא בהתחלה התעלמה מבני שחזר על דבריו כמה פעמים ולבסוף אמרה לו: "בסדר אני אדבר איתו" ואז בהפגנתיות בעוד בני מתרחק היא קראה לבנה בקול מתקתק והוסיפה: "מתוק שלי" וזהו כאילו רק רצתה לחזק אותו במעשיו, אני באותו רגע כאילו חטפתי אגרוף בבטן, אף פעם לא נחשפתי ליחס כל כך מזלזל לילד שבא לבקש את עזרתך.
אני מקווה שהדברים קצת יותר מובנים עכשיו.

ואי, נשמע ממש מבאס.....אני גם הייתי מאד נפגעת באותו מצב.

עוד משהו שהייתי רוצה להוסיף לך - דברי עם בנך על המצב כפי שאת רואה אותו.
אני מוצאת שזה מאוד עוזר לביתי כשאני שואלת אותה לרגשותיה, וגם כשאני מסבירה לה ומספרת לה איך אני רואה את הדברים מנקודת מבטי.
למשל במקרה שלך - הייתי משוחחת איתו על מצבו של הילד הזה. מה את רואה בהתנהגותו, מדוע חשוב לאנשים/ילדים להגיד שהם "לא חברים" ולהסיט אחרים לכך, מה הילד ההוא מרוויח מזה.
אני לא חושבת שזה יפתור את המצב (נראה שאכן כדאי למצוא חברה אחרת באופן קבוע - נאמר, לנסוע למפגשים שבועיים במקום אחר), אבל זה עשוי לעזור לבנך להתמודד איתו.

מזמן לא הייתי בדף הזה. ופתאום חיפשתי אותו שוב. מאז שפתחתי אותו עברה חצי שנה והמצב נהייה רק גרוע יותר.
אתמול שלושה ילדים רדפו אחריו ותפסו לו בחולצה עם צחוק מרושע. ילד גדול בן שש תפס אותו בכוח וממש דחף לו רגל בין רגליו בנסיון להפיל ולהשפיל.
אני זינקתי עליו כמו נמרה. באתי לילד הגדול מאחוריו בהפתעה ותפסתי אותו בידיו וניערתי אותו משם. מוכה הלם הוא ברח מהמקום. אבל שני הנוספים הלכו בעקבותיו.
בני (שממש ממש לא יודע לקרוא נכון את המפה) הלך אחריהם. הוא כל הזמן מנסה להצטרף. המאבק נראה לו כמשחק. אבל תמיד תמיד זה כולם נגד אחד. ותמיד האחד זה הוא.
משגע אותי לדעת שמי שמוביל את המהלכים נגדו זה אותו ילד שמוגדר כחברו הטוב ביותר. ילד שבא אלינו ומזמין אותנו אליו כמעט כל יום. אבל בחוץ הוא האוייב הכי מגעיל שלו.
הלב נקרע לי. ממש לא יודעת מה לעשות.

משגע אותי לדעת שמי שמוביל את המהלכים נגדו זה אותו ילד שמוגדר כחברו הטוב ביותר. ילד שבא אלינו ומזמין אותנו אליו כמעט כל יום. אבל בחוץ הוא האוייב הכי מגעיל שלו.
למה הוא בא אליכם? למה אתם באים אליו?
הבן שלך מסתכל אליך כדי לדעת מה טוב ומה לא טוב. אם מבחינתך זה טוב להזמין הביתה ילד שמתנהג אליו מגעיל בחברה, גם מבחינת הילד שלך זה טוב.
אולי אם מבחינתך לא יתכן להזמין הביתה ילד שמגעיל אליו בחברה, גם מבחינתו לא יתכן.

אני אוסיף עוד משהו שייתכן שיישמע לא נעים -
יכול להיות שהנוכחות וההתערבות שלך מזיקות לו ולא מאפשרות לו להיות עצמו באינטראקציות חברתיות. האם ניסית לעמוד מהצד ולתת לו להתמודד לבד? לאו דווקא בקטע של "לזרוק אותו לאריות" אלא יותר בעניין של להתבונן, לתת לו את התחושה שאם הוא צריך אותך את פה אבל גם להבהיר לו שאת בטוחה שהוא יודע להסתדר וידע לעשות את הדבר הנכון בשבילו.
בשבילו, לא בשבילך.
יש דברים שהוא עובר שלא קשורים אלייך.

האם ניסית לעמוד מהצד ולתת לו להתמודד לבד?
בטח. מלא פעמים. אני יושבת עם האמהות האחרות ורק צופה בו מהצד. מרחוק. נמצאת כשהוא צריך. והוא צריך....

תודה לכל מי שעונה לי פה. אשמח לדעת אם יש הורה שחווה דחייה של ילד שלו בקטנותו. מה קורה עם זה אחר כך? האם הילד שלי יידחה לנצח?????
האם זה עובר מתי שהו?


_הבן שלך מסתכל אליך כדי לדעת מה טוב ומה לא טוב. אם מבחינתך זה טוב להזמין הביתה ילד שמתנהג אליו מגעיל בחברה, גם מבחינת הילד שלך זה טוב.
אולי אם מבחינתך לא יתכן להזמין הביתה ילד שמגעיל אליו בחברה, גם מבחינתו לא יתכן._

האמא שלו היא החברה הכי טובה שלי. והיא באמת חברה טובה. מנסה גם לעזור בעניין. מדברת עם הילד שלה. גוערת בו כשצריך. כשהיא מתקשרת להזמין או לבוא אני כן נענית בחיוב. גם כי נעים לי בחברתה. וגם כי כשהילדים שלנו בתוך הבית הם משחקים שעות יחד משחק מאוד מאוד יפה. אני לא רוצה לדחות את הנסיונות. בתוכי מקווה שהמשחק הנעים בבית יגרור אחריו גם משחק נעים בחוץ.

שואלת בעדינות...(ואם זה לא עדין, סליחה...)
האם את זוכרת אילו ילדים היו דחויים בסביבתך כשהיית ילדה? מה בהם דחה את האחרים?
ילדים לעיתים מרושעים...אבל כשזאת קשת כזאת רחבה של ילדים שמתנהגים כך (ושוב, כאלו שמכירים, לא שפוגשים אותו פעם ב...)
לעיתים כדאי להישיר מבט אמיץ ולבדוק אם "יש משהו" מעצבן שאפשר לשנות.
לבת דודה שאני ממש ממש אוהבת יש ילד כזה.
אותו מאוד קשה לאהוב.
הוא באמת יפה.
הוא חכם
הוא טוב
הוא מצחיק (אותה בעיקר...)
הילדים לא ממש מקבלים אותו.
לי הוא נראה בעיקר נואש, ילד מפונק ולא מעניין שכמה לחברה בצורה שמציירת אותו כ"נדבק" ו"מתעלק",
חמוש באמא מאוד מתערבת, אובר מתווכת ומפיקת מפגשים,
לא ממש יודע מה לעשות עם החברים אחרי רבע שעה. לא מצליח ליזום משחקים בצורה עצמאית. משעמם.
ואז מעניין להתגרות בו...כי נהיה עניין גם עם האמא. עניין זה מעניין. נורא ככל שיישמע...והילד, משעמם...

לילד הזה, נראה לי שיהיו חברים כשיהיו לו תחומי עניין (הוא בן 4).
לא מכירה את הילד שלך, אבל לעיתים לשים אצבע על הבעיה ולא להתעלם עוזר לפתרה.
בהצלחה רבה.

_שואלת בעדינות...(ואם זה לא עדין, סליחה...)
האם את זוכרת אילו ילדים היו דחויים בסביבתך כשהיית ילדה? מה בהם דחה את האחרים?
ילדים לעיתים מרושעים...אבל כשזאת קשת כזאת רחבה של ילדים שמתנהגים כך (ושוב, כאלו שמכירים, לא שפוגשים אותו פעם ב...) לעיתים כדאי להישיר מבט אמיץ ולבדוק אם "יש משהו" מעצבן שאפשר לשנות._

בשם כל הדחויים בשלב כלשהו של ילדותם, אני רוצה למחות על האשמת הסובל בסבלו. זאת טענה מזעזעת ומקוממת, שילדים דחויים הם מעצבנים או שזה מוצדק לדחות אותם. בעיקר ילד מתוק ותמים כמו זה שמתואר כאן, שצמא לחברה ולא מבין אפילו שהבדיחה על חשבונו כש''חברו'' רוצה להרשים ילדים אחרים ולהיבנות על חשבונו. זה כמו לומר לאישה שלא מצליחה להרות שזה כי אין בה יכולת נתינה, או לומר לאישה מוכה שזה בגלל שהיא דורשת מכות. זה לא לגיטימי להכות במי שכבר מרגיש כקורבן. זה רק מקרבן אותו עוד יותר. די עם האמירות האלה. (דיון על אמירות כאלה מתפתח גם בצדיק ורע לו בענייני באופן).

אני סבלתי דחייה בילדות. לא באשמתי. כוונותיי היו תמיד טובות, פעלתי בתמימות ובחיבה כמו שמתואר הילד שבדף. לא מחיתי, הוריי לא התערבו. מה שהציל אותי בסופו של דבר היה החלפת כל החברה. שינוי כזה יכול להיות מעבר דירה ושינוי מסגרת, או יותר בקטן, כמו הרשמה לחוג עם ילדים חדשים שבו אפשר להתחיל מחדש.

גם לי היתה תקופה של דחייה חברתית.
עברתי במבית ספר שבו הייתי מלכת הכיתה, לבית ספר אחר שבו לא מצאתי את עצמי. אני חושבת שאם הייתי עוברת כיתה באותו שלב היה לי בסדר, אבל 4 שנים של חוסר מעורבות חברתית יצרו חסך ו"פיגור חברתי". לקח לי זמן להשלים אותו, אבל זה היה בעזרתן של חברות אז כנראה שיש תקווה. עכשיו טפו טפו הכל בסדר. כמובן שיש עוד על מה לעבוד, אבל זה נכון לכולם תמיד.

שינוי כזה יכול להיות מעבר דירה ושינוי מסגרת, או יותר בקטן, כמו הרשמה לחוג עם ילדים חדשים שבו אפשר להתחיל מחדש.
אני הייתי מוכנה לעבור דירה אם הילד שלי היה במצב כזה. שום קהילה או בית או לא יודעת מה לא שוים סבל חברתי של ילד.

לטעמי להתייחס לזה כ"האשמת הסובל בסבלו" זאת התעקשות לא לנסות אפילו לבדוק את האופציות של מה מעצבן.
זה לא עושה אותו פחות תמים ומתוק. וזה ממש לא קשור לדוגמאות שנתת.
להרבה דברים ההורים יכולים לעזור אם רק ישימו אצבע על הבעיה בזמן.

אף פעם לא הכרת ילד שאם ההורים היו אומרים לו בזמן לא לחטט באף בפומבי הוא היה פחות דחוי?
ילד שהוא ניג'ס כי לא קיבל מיומנויות תקשורת בגיל צעיר? ילד "בכיין" שפשוט לא עבדו איתו מספיק על מיומנויות וויסות?
ואף פעם לא הכרת כאלה שבכל חברה בה הם גרים (לא אורחים) הם דחויים? נשמע לי כמו התייפיפות.

יש ילדים כאלו כמו שאת מתארת, אבל יש גם ילדים אחרים.
נראה לי שיש אנשים שיסתדרו בכל מצב, ויש אחרים שלא. אבל זה לא אומר שלא יכולים להיות להם חברים.
אני מסכימה שכדאי לבדוק אם יש סיבה, אבל היא גם יכולה להיות סתם שהילד הזה נמוך יותר. או חלש יותר. או מגמגם. או כל מיני דברים שהם לא ממש בשליטה, אבל עושים אותו יותר פגיע.

על עניינים שאינם ברי שינוי לא דיברתי כמובן. האם הציגה ילד מושלם. ואמרתי שכדאי לבדוק עוד אופציות...

האם לא הציגה ילד מושלם. היא הציגה ילד אהוב.

מה ההבדל בין נמוך/חלש/ מגמגם לבין בכיין/ניג'ס/ משעמם? את באמת חושבת שאלו בשליטה ואלו לא? תהרגי אותי ואני לא אצליח
שלא לבכות כשפוגעים בי. אז לא מגיע לי חברים? אז אני צריכה להשתנות ולא אלו שלא מקבלים אותי כמו שאני?
וחוץ מזה, מה אם תסתכלי על זה הפוך- האם יתכן שילד הוא "מעצבן" כי הוא דחוי ולא להיפך? האם התרופה הטובה ביותר היא לא חברים ואהבה וקבלה?

ומעל לכל, כשאני הייתי ילדה היו שני ילדים מאוד דחויים בכיתה שלי- עליה צחקו כי הייתה "בכיינית" ובעלת משקפיים
עליו כי היה "חנון" וחבש כיפה.
אחד הילדים הכי מקובלים בכיתה היה חנון מחונן, שחצן ומשקפופר.
אחת הילדות הכי מקובלות הייתה בכיינית וטיפשה.

אני חושבת שעניין התכונות הוא משני לסיפור המרכזי, שהוא כוחניות.
מרגרט אטווד בספרה המצויין והמצמרר "עין החתול" מתארת איך היא בודקת את בנותיה כל יום- את מבטן, את דיבורן, את התנהגותן, כדי לברר אם
יתכן שהן סובלות בסתר מנידוי והתעללות חברתית כפי שהיא עברה בילדותה. ואז היא נחרדת- ומה אם הן בצד המתעלל?
כי אולי עדיף ילד קורבן על ילד מקרבן. כי בסיפור הזה של יחסי כוח הצד האגרסיבי הוא בסופו של דבר החלש, לא?

וחוצמזה, יידישע, אני כמובן מקווה שהעניינים ישתפרו בקרוב. אבל לעידוד אני רוצה להוסיף- כמעט כל חבריי הטובים, ואני עצמי, היינו ילדים דחויים.
אני חושבת שעצם העובדה שאת/ה דחוי מעידה על חוסר יכולת 'להתיישר' לפי הציפיות החברתיות, ולהיות כוחני. הדחייה גם מייצרת יכולת להסתכל מבחוץ
ולחשוב מחוץ לקופסא. ולהעריך ידידות אמת ונאמנות.

בכל דבר יש כוחניות?
אין סתם אנשים שלא כיף איתם כי אף אחד לא אמר להם בזמן מה מעצבן בהם?

סתם, לפני כמה ימים התלבטנו את מי להזמין ליום העצמאות ופסלתי את חברתי הטובה שהתחתנה עם בחור שמחטט באף בפומבי.
לו רק אמא שלו היתה מעירה לו בזמן...

חסרים אנשים טרחנים שפשוט לא למדו לנהל דיון?
חסרים בעלי טון בכייני (בלי שעלבו בהם) שלא כיף איתם.
טיפשים? קורה.
גם אני לא גאונה, עם זה ועם מיומנויות חברה ותקשורת בסיסיות אפשר לחיות.

_חסרים אנשים טרחנים שפשוט לא למדו לנהל דיון?
חסרים בעלי טון בכייני (בלי שעלבו בהם) שלא כיף איתם.
טיפשים? קורה._
לטיפשים יש עוד טיפשים שאיתם הם יכולים להתחבר.
יש אנשים שלא מפריע להם אם מחטטים לידם באף, להיפך, הם ישמחו להצטרף ולחטט בצוותא. גם להפליץ ביחד זו פעילות ששמעתי שמועות שהיא אהובה על כ- 50% מהאוכלוסייה.
וגם אלו עם הטון הבכייני יכולים למצוא את דומיהם.
בקיצור, לכל סיר יש מכסה. אולי מעט מכסים, אבל אפשר למצוא.

_אשמח לדעת אם יש הורה שחווה דחייה של ילד שלו בקטנותו. מה קורה עם זה אחר כך? האם הילד שלי יידחה לנצח?????
האם זה עובר מתי שהו?_
שלום יקרה,
זה נשמע לי מאוד קשה להיות האמא שבצד הזה.
לא חוויתי זאת כאם וגם לא ממש כילדה
אבל בן הזוג שלי היה דחוי באופן די קיצוני לכל אורך ילדותו.
התמזל מזלו והיו לו הורים נהדרים, קשובים ואוהבים, כמוך.
מעבר לכך שהוא צמח להיות אדם לתפארת, על אף שילדותו זכורה לו לעתים בכאב, אין לו משקעים רבים, והוא איש מאוד מאושר וממומש היום.

שינוי כזה יכול להיות מעבר דירה ושינוי מסגרת, או יותר בקטן, כמו הרשמה לחוג עם ילדים חדשים שבו אפשר להתחיל מחדש.
מסכימה עם זה מאוד, עבד עבור מישהו שאני מכירה, שבנו פשוט קפץ כיתה והבעיה נפתרה.

_אף פעם לא הכרת ילד שאם ההורים היו אומרים לו בזמן לא לחטט באף בפומבי הוא היה פחות דחוי?
ילד שהוא ניג'ס כי לא קיבל מיומנויות תקשורת בגיל צעיר? ילד "בכיין" שפשוט לא עבדו איתו מספיק על מיומנויות וויסות?
ואף פעם לא הכרת כאלה שבכל חברה בה הם גרים (לא אורחים) הם דחויים? נשמע לי כמו התייפיפות._

יש הרבה ילדים/אנשים מגעילים שעושים דברים לא מקובלים בציבור ויש המון שחסרות להם מיומנויות תקשורת. למעשה, הבחורה הכי מעצבנת, חטטנית אף אוזן גרון, לעגנית, חסרת רגישות וחסרת יכולת הקשבה ואמפתיה שהכרתי אי פעם היא מלכת חיי החברה, מוקפת מאה חברים ויותר, משתלטת על כל מסיבה, קובעת את הטון בכל מקום. חבריה נמשכים אליה מפחד שתלעג להם מאחורי הגב. איך היא עושה את זה? קסם אישי? מיומנויות חברתיות? הצחקת אותי.

ומישהי אמרה את זה כאן בצורה הכי קולעת:
_ומעל לכל, כשאני הייתי ילדה היו שני ילדים מאוד דחויים בכיתה שלי- עליה צחקו כי הייתה "בכיינית" ובעלת משקפיים
עליו כי היה "חנון" וחבש כיפה.
אחד הילדים הכי מקובלים בכיתה היה חנון מחונן, שחצן ומשקפופר.
אחת הילדות הכי מקובלות הייתה בכיינית וטיפשה._

להיות מקובל זאת ההסוואה הכי טובה לבעיות לא מטופלות. אותן תכונות עצמן שאצל ילד לא מקובל ייתפסו כדוחות חברתית ויטופלו על ידי פסיכולוגית בית הספר, ההורים המודאגים וכו', לא ידאיגו אף אחד אם הילד מקובל. לפעמים אני חושבת שמלכת הכיתה צריכה טיפול פסיכולוגי צמוד וחרד יותר מילדה עם שתיים שלוש חברות טובות. הכוח החברתי נותן פוטנציאל גדול יותר לנזק עצמי ו/או חברתי.
הצלחה חברתית אינה נגזרת של תכונות אופי או של איזו ברכה מולדת או נלמדת, אלא של נסיבות מקריות, ודינמיקה חברתית.

האמא שלו היא החברה הכי טובה שלי. והיא באמת חברה טובה. מנסה גם לעזור בעניין. מדברת עם הילד שלה. גוערת בו כשצריך. כשהיא מתקשרת להזמין או לבוא אני כן נענית בחיוב. גם כי נעים לי בחברתה. וגם כי כשהילדים שלנו בתוך הבית הם משחקים שעות יחד משחק מאוד מאוד יפה. אני לא רוצה לדחות את הנסיונות. בתוכי מקווה שהמשחק הנעים בבית יגרור אחריו גם משחק נעים בחוץ.

אני לא מבינה אותך.
את מרימה להנחתה.
קחי אחריות על מה שקורה - את לוקחת במודע את הילד שלך למקום שיהיה לו בו רע ואחר-כך מתלוננת.

_אני לא מבינה אותך.
את מרימה להנחתה.
קחי אחריות על מה שקורה - את לוקחת במודע את הילד שלך למקום שיהיה לו בו רע ואחר-כך מתלוננת._
זה ממש לא נכון.
כי כשהילדים שלנו בתוך הבית הם משחקים שעות יחד משחק מאוד מאוד יפה.
וגם
מקווה שהמשחק הנעים בבית יגרור אחריו גם משחק נעים בחוץ.

אחרת? נותר לנו רק לברוח מכל מקום שקשה בו.
אני בקלות מאוד ימים רבים לא הלכתי למגרש המשחקים. ידעתי שקשה לו שם והיה לי מאוד קל לא להגיע לשם בכלל. אבל אז לאט לאט הפכתי אותו לעוד יותר שונה. כולם כאן נפגשים אחר הצהריים במגרש המשחקים. זוהי הנורמה. כך נוהגים. כך מקובל. לא רוצה ללמד אותו לברוח. להפך. רוצה שיהיה במגרש המשחקים אבל שיידע להנות ממנו. שיידע להנות משאר הילדים. אני דווקא בעד להישאר ולהילחם.
רק מקווה שהזמן יעזור. בנתיים די קשה.

מה עם להקפיץ כיתה או משהו כזה, כמו שהיציעו פה? או להעביר לגן אחר, אם יש כזה אצלכם? ככה קבוצת ההתיחסות שלו תהיה שונה.
על פניו, נראה לי שהילד שמסית נגדו רואה בו טרף קל - מצד אחד הוא חבר נוח כשצריך, מצד שני אמצעי לביסוס מעמדו החברתי.
אנחנו מתמודדים עם מצב קצת דומה וקצת שונה, של דחייה מצד ילדה אחת, כשאחת החברות הטובות של בתי נגררת אחרי זו שמסיתה. אבל כאן האמא (של הנגררת) מאד מתערבת, ולילדה הנגררת יש אמביוולנטיות, והאמא של הילדה המסיתה כמעט ואינה נוכחת, אז יש הרבה אפשרויות לתיווך. וגם האפשרויות החברתיות באיזורנו גדולות יותר.

אני מתנצלת,
הבנתי שאת לוקחת אותו אל הילד ומזמינה אותם אליכם. אם מדובר במגרש משחקים משותף זה משהו אחר.
ובמקרה כזה קשה לי להציע פתרון בלי לצפות בילד. חשבת על להזמין מומחה שיצפה בילד? יכול להיות שיש משהו באינטראקציה בינכם שאת מפספסת כי את בתוך האינטראקציה ומישהו מבחוץ יוכל לאבחן מבחוץ.

התחלתי להיפגש עם פסיכולוגית. מבחינה מקצועית אסור לה לבוא לבתים של מטופלים. אין לי מושג למה. באמת נורא רוצה שמישהו אובייקטיבי יראה מה קורה.
בנוסף לכך אני מנסה ליצור קשר עם ילדה בת 11 שמנהיגה פה את כל הילדים. שתעשה לו ביביסיטר במגרש המשחקים (כשאני ממש ממש בסביבה והאחריות עלי. אבל רחוקה מספיק כדי לתת לה להוביל.) אולי דרכה הוא יצטרף למשחקי ילדים. מקווה שבעזרתה הוא יכנס יותר למעגל.
הומלץ לי על ידי הפסיכולוגית בכלל לצרף אליו ילדים גדולים יותר לדברים שהוא חושש ולא נותן לי לעזור.

לאט לאט אני מגלה שחוסר האהבה שהילד שלי מקבל גדול יותר ממה שחשבתי.
היום נפגשנו עם שתי ילדות ששחקו איתו מאוד מאוד יפה. הן אלו ש נגשו אליו כשראו אותו. הן אלו שהזמינו אותו למשחק איתן. והיום הוא שיחק ממש יפה. הם שחקו בערך חצי שעה יחד ואז הגיע החבר הטוב של בני וכמו שהוא הגיע רצו אליו שתי הבנות ואמרו לו שלא ישחק איתו. שלא יהיה חבר שלו. הלב שלי ממש נקרע. הם שיחקו יחד כל כך יפה עד אותו רגע. מה גרם להם להסיט אותו כך?? נראה שרצו להרשים אותו כי בדרך כלל זה הוא שאומר לכולם לא לשחק איתו. לשמחתי באופן חריג לא שיתף איתן פעולה והמשיך לשחק עם בני. אבל עדיין היה לי מאד עצוב. אני לא רואה את ההתנהגויות השליליות האלו מול ילדים אחרים. אני פשוט נקרעת מזה.

תגידי, הוא אולי קטן יותר פיסית מהם?

הם שחקו בערך חצי שעה יחד ואז הגיע החבר הטוב של בני וכמו שהוא הגיע רצו אליו שתי הבנות ואמרו לו שלא ישחק איתו. שלא יהיה חבר שלו. הלב שלי ממש נקרע. הם שיחקו יחד כל כך יפה עד אותו רגע. מה גרם להם להסיט אותו כך??
)-:

אני לא יודעת מה האפשרויות שלכם מבחינת מגורים ומסגרות,
אבל לי נשמע שאין לילד שלך שום בעיה בפני עצמו,
ויש לי הרגשה שהחלפה של הסביבה תפתור הרבה מהבעיות האלה.
אולי שווה לנסות?

_ויש לי הרגשה שהחלפה של הסביבה תפתור הרבה מהבעיות האלה.
אולי שווה לנסות?_
הוא ממש חייב להחליף חוג חברים. החבר ה"טוב" שלו לא בריא לו. זה ממש ברור. יש שם מערך כוחני שכל הזמן יצוץ.

לבן שלי היה חבר הכי "טוב" כוחני שגם לו להרבה סבל (ותמיד במסווה של הכל בעצם בסדר). מה שעשיתי זה צמצום דרסטי של הפגישות (על אף שהאמא שלו חברה ממש טובה שלי, וזה היה לי מאוד מאוד קשה לראות אותה פחות) והשקעה באפיקים אחרים לגמרי: חברים אחרים, גינות אחרות. הבן שלי ממש התחיל לפרוח.

לא כל כך רלוונטי להחליף חברים ומסגרות..
אנחנו גרים במקום מ אוד מאוד מאוד קטן.. אין גנים אחרים. הכל פה. אותם חברים בגן ואחר הצהריים. לעבור זה אומר למכור בית. לקנות בית.. ממש לשנות הכל. ברור שאם זה ימשך אעשה גם את זה. אבל קודם מנסה לפתור את הדברים כאן. פוחדת שאם זה משהו שקשור אליו. אולי הוא מושך אליו את האש אז גם אם אחליף מקום זה עלול לחזור על עצמו. לא רוצה לברוח כל הזמן. רוצה לנסות לבנות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הבת שלי פחות או יותר מסתדרת עם כולם, אבל אין לה בגן שום חבר או חברה קבועים.
היא ילדה חכמה, טובת לב ואמפתית, אבל לא תמיד קוראת את הסיטואציה החברתית היטב - אני חושבת זה בעיקר משום שהיא מניחה שהיא תמיד רצויה אבל לפעמים ילדים לא רוצים לשחק איתה כרגע.
בהתחלה חשבתי שזה בגלל שהיא גדלה בחינוך ביתי ואין לה ניסיון בחבורות, אבל נראה לי שזה יותר מזה.
רעיונות?