שלום!
אני רוצה לבקש את עזרת באות ובאי אתר זה, על-מנת לבקר ולשכלל את רעיונותי ותוכניותי בשטח החינוך.
מטרתי הסופית: הקמת "בית חינוך קהילתי" - שלגביו אפרט בהמשך.
מטרתי המיידית: לחלוק איתכם רעיונות בנוגע לחינוך ביתי וחינוך בכלל, באופן שלא מתאפשר לי בלימודי באוניברסיטה.
אשמח לכל תגובה. אשתדל לשים קישור לדף זה בדפים רלוונטיים, כדי להזמין לכאן עוד אנשים. אודה לכם ולכן אם תזמינו לכאן אנשים שאולי ימצאו בכך עניין.
תודה!

לפני שאפרט על החזון החינוכי שלי, אני רוצה להצביע על כמה מהבעיות של בתי הספר ודרכי החינוך הקיימות כיום. אשתדל לדלג על הדברים המובנים-מאליהם, ואצביע רק על אותם דברים שכיוונו אותי לדרך המחשבה הנוכחית שלי.

אפתח ואומר, בעיקר בהתחשב בעובדה שאני כותבת דווקא כאן, שבאופן אישי אני חושבת שחינוך ביתי הוא הפיתרון האידאלי עבורי.
אבל כמו שכבר אמרו בעבר, "האישי הוא הפוליטי", ובמישור הפוליטי יש לי כמה הסתייגויות מהחינוך הביתי. הסתייגויותי שונות מאלו שמועלות בדרך-כלל נגד החינוך הביתי. להלן שלוש הסתייגויות עיקריות: (שוב, הן אינן נוגעות כלל לחינוך ביתי כפתרון אישי, אלא מדברות על ההשלכות החברתיות שעשויות להיות לו.)

1) חינוך ביתי הוא לא לכולם. לא לכל אדם יש את המשאבים ההשכלתיים, החינוכיים, החברתיים, הנפשיים והכלכליים שחינוך ביתי טוב מצריך. לא כל אדם מסוגל להיות הורה טוב, שלא לדבר על הורה במשרה מלאה.

2) כפי שאני רואה זאת, בחינוך ביתי (בעיקר בגילאים הצעירים) הילד/ב תלוי/ה מאוד במעגל החברתי של ההורים. יש דרכים רבות ללמוד, ואחת מהנחות היסוד של החינוך הביתי היא שלמידה מתבצעת דרך מפגשים יום-יומיים עם אנשים בסביבתם הטבעית. לדוגמא: ילד שמתלווה להוריו אל עבודתם, או לומד לעבוד בגינה עם חברים של ההורים, או לומד אנגלית ממפגשים עם שכנים דוברי-אנגלית. מכאן, שילד מסביבה סוציו-אקונומית טובה, בעל הורים ידידותיים ופתוחים יוכל להרחיב את אופקיו, להחשף לצורות חשיבה שונות ולמקצועות שונים וייפגש דיו עם מדע, אומנות וכו'. מאידך, ילד בעל הורים עם טווח-אפשרויות פחות רחב לא יפגוש מדענים, או בעלי מקצועות חופשיים, או אומנים. בטווח הארוך, אם-כך, החינוך הביתי עשוי להנציח את הריבוד ואת אי-השוויון החברתי, ואף להגדיל אותו.

3) כדי לחנך בבית צריך להיות בבית. אם שעובדת מהבית עדיין נמצאת בבית, למרות עבודתה. היא נעדרת מהמרחב הציבורי. הדבר נכון גם לגבי אבות, כמובן. אבל הדבר בעייתי יותר בכל הנוגע לנשים, שעדיין נלחמות על מקומן במרחב הציבורי. אם אנחנו לא נהיה "שם בחוץ", כדי לעמוד על זכויותינו ולקדם את עניינינו, אף אחד לא יעשה זאת. השוויון עוד לא פה, והחינוך הביתי עשוי לתרום למגמה ריאקציונרית של הישארות נשים בבית "למען הילדים", ומכאן הדרך קצרה ל השארת נשים בבית, למען הילדים.

עד כאן בנוגע ל"למה החינוך הביתי לא יכול להיות פתרון כללי". אשמח לתגובות.
בקרוב: למה בית-הספר הוא לא רע כפי שחשבנו, אלא ממש ממש רע.

לא יודעת איפה להתחיל ולהגיב.
למען דיוק לחלק ניכר מדבריך אינני מסכימה אתיחס למעט מדבריך.
(אנחנו בחינוך ביתי בת-10 בן-7 וחצי)
נפגשת עם מגוון רחב מאוד של משפחות בחינוך הביתי ולכן בחלק מדברי אתיחס בהכללה שיש לה בסיס.

1. משאבים כלכליים- סליחה....מאין שאבת את הרעיון לגבי תחום זה. בעקבות ההחלטה על חינוך ביתי אחד מבני הזוג בבית עם הילדים וזה אומר משכורת אחת.

חלק ניכר ממשפחות החינוך הביתי חיות בצמצום ובמחשבה לגבי ההוצאות הכלכליות, כחלק מדרך חיים שבחרו.
המצב הכלכלי אצל חלק מהמשפחות כלל לא טוב ונלחמים מלחמת קיום כלכלית (כמו רוב האנשים כיום)
לכן, המשאב הכלכלי הוא לדעתי ממש אבל ממש לא נכון.

1. הילד( בגילאים הצעירים תלוי בהכריות דרך הוריו)

שוב סליחה....שכנים, חוגים, גני שעשועים לא באים בחשבון.

1. לפגוש מדען לא צריך שזה יהיה חבר של ההורים מספיק להתקשר לדובר מכון ויצמן/או הטכניון ולהפגיש את הילד עם מי שרוצים.

דבריך מאוד סטגמטיים. הילד מכיר את מי שחי סביבו, מה רע בדוור, מה רע בקופאית בסופר רק מדען/אומן יעשירו את עולמו של בני./בתי
יש את הקיים סביבנו וזה המון רוצים לתת לילד עוד אפשר ליצור מפגשים יזומים.
עם אני לא נפגשת על בסיס שבועי עם מדען/אומן אז ילדי יכשלו ולא יתפתחו ויגדלו להיות אנשים טובים ואזרחים גונים והכי חשוב מאושרים?
אין לי כוח להמשיך ולהרחיב חושבת שלא דייקת בדבריך
צר לי שדברי לא כתובים בצורה מנוסחת
יש מקום לחשוב שוב

החינוך הביתי עשוי להנציח את הריבוד ואת אי-השוויון החברתי, ואף להגדיל אותו.
הנתונים בשטח מראים שזה לא מה שקורה בפועל: בחינוך ביתי כמעט שאין השפעה לרמת ההכנסה ולרמת ההשכלה של ההורים, ולעמות זאת בבית-ספר יש לכך השפעה משמעותית ביותר. מזמינה אותך לקרוא על כך : http://www.bobsheppard.com/[po]Home School[/po]/brian ray article.htm

אם שעובדת מהבית עדיין נמצאת בבית, למרות עבודתה. היא נעדרת מהמרחב הציבורי.
אני לא חושבת שאמהות חינוך ביתי נעדרות מהמרחב הציבורי יותר מאשר אמהות עובדות. אולי אפילו להפך, אם מדובר על פעילות ציבורית ברמה המקומית\קהילתית.

אני ארחיב על העניין-
למה בית-הספר הוא לא רע כפי שחשבנו, אלא ממש ממש רע.

אבל קודם קצת היסטוריה (ששמעתי בהרצאה מאיש חינוך ומהראש שלי. אין לי מקורות אחרים, אז אולי אני טועה)
מתי התחילה תופעת בתי הספר?
בזמן המהפכה התעשייתית באירופה קרה דבר מיוחד.
בפעם הראשונה בהיסטוריה נשים יצאו לעבוד בלי ילדיהן. (אי אפשר להביא ילדים למפעל שיהיו שם ליד פס היצור. (לשדה, באר, אוהל, מטבח, אפשר).
נוצרה בעיה של ילדים שהסתובבו ברחוב ללא השגחה ופיקוח של אף מבוגר (אפשר לדמיין, זאת אכן בעיה).
הפתרון היה בית ספר. בייבי סיטר המוני בשירות המדינה (שצריכה את הנשים במפעל לבד).
את המטרה הזו בית הספר מיישם בצורה מצויינת מאז ומעולם.
מאז ועד היום השתנה די מעט-
אם נקח זוג שחי בסביבות 1900, פרידה היתה מורה, שלמה רופא.
אם נוכל להביא אותם לשנת 2006 מה יקרה?
שלמה לא יוכל בשום פנים ואופן להיות רופא. סביר שאם יכניסו אותו לחדר ניתוח יהיה לו מושג חלקי ביותר מה עושים בכלל בחדר הזה...
פרידה צריכה להתעדכן במה בחומר הלימוד ולהיכנס לכיתה. היא תתקל כמו אז בקבוצה של 30+ תלמידים שיושבים מול שולחנות בשורות ובטורים, היא יודעת שאם היא תסובב את הגב לתלמידים היא תפגוש לוח גדול. היא יכולה להשתלב ישר בענינים.
(אם היא תצליח לעכל את השוק התרבותי של לראות בנות בכיתה, מוצרים משוכללים ונוצצים, ביגוד שונה לחלוטין וכו').
יש מערכת שעות רק הנושאים השתנו.
שיעור, הפסקה, שיעור הפסקה וחוזר חלילה.
היא תטיל משמעת באמצעים שונים. אולי היא תהיה יותר קשוחה ומפחידה מרוב המורים, אולי חסרת אונים לחלוטין, אבל לא בטוח שכל התלמידים ינחשו מה שונה בה .

מה השתנה במשך הזמן?
תקופת לימוד "חובה" . בהתחלה היה גיל 4 שנים (עד גיל 10). בהדרגה הגענו ל 10 (תחת חוק חינוך חובה). הרבה (נראה לי שרוב?) לומדים לפחות 12 שנות לימוד עד גיל 18.
נושאי הלימוד-
נוספו תחומי לימוד ונוסף חומר לימודי. המדע התקדם, המחקר קפץ שנות דור, התקשורת השתפרה ללא היכר. גיל ההשתלבות "בחברה העובדת שהוא גם "החברה השלטת" ברוב המקרים, נדחה ונדחה ונדחה.
נכון להיום כדאי להשתלב ישירות בתחום תעסוקה "מוצלח" (שכר גבוהה, רמת מקצועיות גבוהה, וכו') צריך ללמוד 12+3+2 17
שנים.
אז מצד אחד באמת יש המון מה ללמוד.
מצד שני נראה שכבר אין סוף לכמות חומר שצריך ללמוד כדי להגיע למקום טוב בחברה. ונראה שאסור אף פעם להפסיק ללמוד חומר חדש כדי להתקדם בעבודה/חברה.


מה ילדים לא לומדים בבית ספר?
אני לא למדתי (לדוגמא, יש עוד):

1. להקשיב לגוף שלי. לשתף איתה פעולה.
2. לתקשר עם בני אדם בצורה שיוצרת אמון, אהבה
3. להקשיב לא-נשים.
4. כמעט שום דבר משמעותי על הבעיות החברתיות, תרבותיות בארץ ובעולם.

כולם דברים שנכון להיום אני מוצאת שימושיים ומופלאים בחיי עם עצמי ובחברה שמסביבי.

מה כן למדתי?

למדתי, דרך דוגמאות, דרכים מצויינות ליצור שליטה, למדתי ליצור אי הבנה, למדתי לפגוע. גם בעצמי.
פרטים היסטורים שונים. מתמטיקה קצת. לקרוא לכתוב. לשבת במקום אחד במשך 45 דקות בלי לקום. להצביע לפני שאני מדברת. שמורים מחליטים וכד'.
באופן אישי, במבט לאחור, ככל שלמדתי יותר, התבלבלתי יותר. חיכיתי ללמידה משמעותית וזו לא באה גם לא בבית הספר. רק אחרי שהשתחררתי מהצבא הפסקתי לחכות והתפנתי ללמידה משמעותית, לבד עם הספרים שלי.
מהסתכלות סביב נראה שהחלק הראשון חוזר על עצמו בהרבה א-נשים נוספים שגדלו איתי.

אצלי עלתה השאלה-
מי/מה מרוויח מכל העניין הזה? את מי/מה הסדר הזה משרת? למה הוא ממשיך להתקיים?
<התשובה שלי אח"כ, אני הולכת לעבוד>

שלום לך. דברייך מעוררים בי עניין אך אינם לגמרי מובנים לי. אשמח לקבל הבהרות ועומק לדיעות שהצגת.

חינוך ביתי הוא לא לכולם. לא לכל אדם יש את המשאבים ההשכלתיים, החינוכיים, החברתיים, הנפשיים והכלכליים שחינוך ביתי טוב מצריך. לא כל אדם מסוגל להיות הורה טוב, שלא לדבר על הורה במשרה מלאה.

מהו לדעתך "חינוך ביתי טוב"?
מהו חינוך טוב?
מהו הורה טוב?
האם אפשר בכלל לשפוט?

האומנם לא כל אדם מסוגל להיות הורה במשרה מלאה?
אולי אנשים פשוט מותנים חברתית שהורות מוחלטת אינה באחריותם? (מרגע הלידה בבית חולים לא ברור עד כמה האחריות היא של ההורים או של הממסד)

תשובה:
ב"ישמעל שלי" דניאל קווין מתאר את זה יפה (יש פרק שלם על חינוך ביתי).
בית הספר דוחה את גיל הכניסה לעבודה. הוא לא משנה את הסטטוס אליו נכנסים בשוק עצמו.
אחרי 12 שנות לימוד אפשר להשיג את אותן עבודות שאפשר בלעדיהן. (אצלנו ההבדל היחיד הוא בתפקידים הצבאיים האפשריים.)
אחרי 12 שנים בני נוער מוכנים ובשלים להכנס לשלב הכי נמוך בסולם העבודה החברתי.
מבנה החברה שלנו נותן המון חשיבות לעבודה בה הבן-אדם עוסק.
מי שרוצה להכנס גבוה יותר משלם "מס" בצורת עוד שלוש שנים לימודים (תואר ראשון) ודחיית כניסה לשוק "ברצינות". מי שממש משקיע צריך לשלם בעוד שנתיים. ואפשר גם בעוד 4 שנים לדוקטורט.

שוק העבודה גדל בקצב קטן יותר מהגידול באוכלוסיה, האבטלה עולה ואיתה גיל הכניסה לשוק. הביקוש לכל משרה עולה ויש תופעה של הצבת סטנדרטים נוקשים גם לעבודות פשוטות בשכר נמוך (8 שעות מיונים אינטנסיבים למשרת מוקדנ/ית, לדוגמא).

בסיכומו של דבר כרגע, הילדים הולכים לבית הספר כדי שלהורים (שלהם ושל אחרים) תהיה עבודה ללכת אליה באותו הזמן.
משהו כזה.

תודה על כל התגובות! (והקישורים)
ראשית, אבקש את סליחתכם/ן, ועוד קצת סבלנות.
יש לי פואנטה בסוף כל זה, יש לי רעיון מסויים שאני חושבת שיש לו סיכוי לעבוד. אבל במקום לקפוץ אליו ישר אני רוצה לחלוק איתכם את מהלך המחשבות שלי עד לשם, כי הקהילה הזו נוטה לאתגר את הנחות היסוד שלי בצורה אינטיליגנטית - דבר שכבר מזמן נואשתי מלקוות לו באוניברסיטה. (אחד מהרעיונות החדשים ל"הבראת" מערכת ה"חינוך" שלנו הוא.... (Drumroll) הוצאת ההורים מבתי הספר. אתם מבינים, ההורים הם המכשול האמיתי. אייקון של הקאה. סליחה. גברות לא מקיאות, מלבד בחודשי הריון. למחוק.)

דבר שני, אני רוצה להזכיר שאני מעוניינת בחיפוש פתרון ברמה החברתית, ולא האישית. אם-כי, ההנחה שזה מה שדרוש כאן היא ההנחה הראשונה שגרמתם לי לחשוב עליה שוב.

חלק מהתגובות פה עוררו בי מחשבות על אנרכיה עליזה. לכאורה, באמת מה רע? עולם שכולם יתחנכו בו בבית נשמע טוב יותר מהמצב הקיים. אבלברמה האידאולוגית (בלי קשר ליכולתה הממשית של המדינה לספק זאת), האם אתם לא חושבים שתפקידה של המדינה הוא לספק לכולנו שרותי חינוך? אם המדינה הייתה יכולה לספק זאת, האם זה לא היה עדיף מכמה בחינות?

אני אשלח תהיה זו, ואחזור כדי להגיב לכמה מהתגובות, לפני שאמשיך בטיעוני.
אני מקווה שזה לא יוצא מבולבל ו/או מייגע.

בסדר. תגובות.

יונת שרון:


מזמינה אותך לקרוא על כך :

קראתי בעניין. שמתי לב לכמה בעיות במאמר (שאכן העלה אצלי תהיות, תודה על ההפנייה)

1) הכותב לא מביא מראי מקום למחקר עצמו. מה היו שיטות הדגימה, מי ביצע אותן, מה הביקורת. אני יודעת שזה קטנוני, אבל סטטיסטיקה ללא מקור היא בד"כ הסימן הראשון למחקר לא-מהימן. אם-כי, קל לשקר גם עם מראי מקום, כפי שלימדה אותי מרצה אחת טובה.

2) שמת לב שהוא משווה חינוך ביתי רק לחינוך ציבורי אמריקאי ? ויש עם זה שתי בעיות. הבעיה עם ה ציבורי היא, שעד גיל 5 כ-20% מתחנכים במגזר הפרטי, ובגילאי בית הספר כ-10% הולכים לבתי ספר פרטיים. (כאן: http://www.census.gov/prod/2001pubs/statab/sec04.pdf ) אוכלוסיה זו שייכת בד"כ לעשירונים המבוססים, דבר אשר מטה את כל המדגם באופן משמעותי. אגב, אחוזים אלו גדלים כל הזמן, עקב כשלונה הידוע של המערכת הציבורית.

3) הבעיה עם ה אמריקאי ב"חינוך הציבורי האמריקאי" היא, שיש לה את אחוזי הקריאה הנמוכים ביותר בעולם ה"מפותח", והיא נמצאת במקום הכמעט-אחרון בטבלה כמעט בכל נושא. (כאן: http://nces.ed.gov/programs/digest/d04/tables/[po]dt04 399[/po].asp ) היחידות שמפגרות אחריה (לפעמים) הן תורכיה ומכסיקו. כדי לראות את יתרונות החינוך הביתי בצורה טובה יותר, כדאי אולי להשוות את התלמידים לתלמידים במערכת חינוך מתפקדת, בניגוד לזו. אם-כי, מבחני תוצאה מסוג זה הם לאו-דווקא המדד הטוב ביותר. הם לא מודדים אושר, למשל. אבל אין ספק, אם הברירה שלי הייתה מערכת החינוך האמריקאית או חינוך ביתי, הייתי זורקת את האידאלים לפח בשניה, ומחנכת בבית. בדיוק בגלל זה אני מקווה יום אחד לפתוח בית-ספר.


אני לא חושבת שאמהות חינוך ביתי נעדרות מהמרחב הציבורי יותר מאשר אמהות עובדות. אולי אפילו להפך, אם מדובר על פעילות ציבורית ברמה המקומית\קהילתית.

אז זהו, שאני לא מדברת על הרמה המקומית. אני רוצה נשים כמוך בכנסת, בבתי המשפט, באקדמיה, במועצות של קופות החולים, בעירייה, בתקשורת, בשרות הסוציאלי, בדרגים שמקבלים החלטות ברמה הלאומית. ואני רוצה את זה כדי שהזכויות שלנו לא יירמסו, כדי שיושקעו תקציבי מחקר גם במחלות "נשיות", כדי שבעיות של נשים תטופלנה ולא תסווגנה כ"היסטריה", כדי שקולנו יישמע, כדי שאולי התקשורת תתנקה מעט מהרעל המיזוגני, כדי שאימהות תקבלנה הכרה ועזרה, וכדי שגם הגברים יוכלו לחיות בעולם טוב יותר.

האם אפשר להשיג זאת כשהנשים מטפלות במרחב הביתי, על כל אתגריו וסיפוקיו?

שרית אמיר, תודה על דבריך.

_חלק ניכר ממשפחות החינוך הביתי חיות בצמצום ובמחשבה לגבי ההוצאות הכלכליות, כחלק מדרך חיים שבחרו.
המצב הכלכלי אצל חלק מהמשפחות כלל לא טוב ונלחמים מלחמת קיום כלכלית (כמו רוב האנשים כיום)
לכן, המשאב הכלכלי הוא לדעתי ממש אבל ממש לא נכון._

ישנן תופעות קשות שמופיעות רק בדור שני לעוני. רבים מחברי נעזרים בהוריהם, שיכולים לעזור להם בזכות הפנסיה. אבל במדינה הקפיטליסטית שהפכנו להיות, לרבים מדורי והדור שמעלי לא תהיה פנסיה שניתנת לחלוקה. ומה אז? אם עכשיו אפשר להסתדר, אני לא בטוחה שזה ישים לאורך-זמן. אני לא בטוחה שדור נכדייך יסתדר. אבל אולי. אני מקווה שכן. בכל-אופן, אם גדלת עם משאבים, שה משפיע על חייך גם אם כעת את חיה בצמצום. רוב מי שקראתי פה נולדה למעמד הבינוני, עם כל הפריווילגיות שמשתמעות מכך. לילדינו לאו-דווקא יהיה את זה.



שכנים, חוגים, גני שעשועים לא באים בחשבון.

אם חיים מלחמת קיום כלכלית לא תמיד ניתן לאפשר חוגים, סיורים לימודיים או סתם טיולים. כמובן שגם לזה יש פתרונות. אני מעבירה קורסים חינם ונהנית מדברים דומים.


לפגוש מדען לא צריך שזה יהיה חבר של ההורים מספיק להתקשר לדובר מכון ויצמן/או הטכניון ולהפגיש את הילד עם מי שרוצים.

אני מעריצה את היוזמה. אבל אני סבורה שזה לא ישים, אם אני מחפשת פתרון כולל חברתי, וזה מה שאני מחפשת. אחרת, למדען לא יהיה זמן לדבר מלבד מפגשים...

עם אני לא נפגשת על בסיס שבועי עם מדען/אומן אז ילדי יכשלו ולא יתפתחו ויגדלו להיות אנשים טובים ואזרחים גונים והכי חשוב מאושרים?
בוודאי שכן. אבל שוב, במבט כולל, מה המשמעות של חברה ללא מדענים, או ללא טבחים, לצורך זה? יש דברים שצריך ללמוד על-ידי חשיפה. לעניות דעתי, החשיפה הטובה ביותר באה מהכרות אישית. ואת-זה קל יותר לספק בקבוצות, למרבה האירוניה, כי אחרת שנות ההכשרה הרבות לא תאפשרנה לאף-אחד לייצר משהו חדש, רק ללמד. גם לאומני הרנסנס הגדולים היו הרבה מתלמדים, מעין בית-ספר ייעודי, ולא לימדו אחד-על אחד.

חשבתי שוב, ותודה לך על כך.
מצטערת אם דברי נשמעו סטיגמתיים.

דליתוש ב : אני מכירה את ההיסטוריה של החינוך. וגם לתופעות הסוציולוגיות שציינת.

מה ילדים לא לומדים בבית ספר?

מסכימה לכל מה שכתבת. אני באה בדיוק מכאן, אם כי הייתי רוצה להוסיף כמה דברים לגבי בית-הספר אחר-כך. בדיוק בגלל זה אני מנסה לבנות משהו שונה, ולא לנסות "להבריא" את המערכת הזו, שעומדת אולי להתפורר, ויפה שעה אחת קודם.

נעמי בן שיטרית :

_מהו חינוך טוב?
מהו הורה טוב?
האם אפשר בכלל לשפוט?_

שאלת השאלות. אני חושבת על זה הרבה. אין לי תשובות סגורות הרמטית, אבל אני חושבת שחינוך טוב מגדל אדם שיודע להיות מאושר, יותע להתמודד עם העולם ויכול לבחור את דרכו ולממש אותה.
(ואם אצטט את באפי, קוטלת הערפדים, Jee, Can you vague that up for me?)


האומנם לא כל אדם מסוגל להיות הורה במשרה מלאה?

אני ממש מאמינה שלא. אני מכירה כמה אנשים שחבל שהם בכלל הורים. את לא?
מלבד זאת, האם יש צורך לצטט את הסטטיסטיקה לגבי מקרי אלימות ותקיפות מיניות בתוך המשפחה?
ופה אני כן שיפוטית.

אולי אנשים פשוט מותנים חברתית שהורות מוחלטת אינה באחריותם? (מרגע הלידה בבית חולים לא ברור עד כמה האחריות היא של ההורים או של הממסד)
אני בהחלט חושבת שצריך להחזיר אחריות להורים. כיום לא ההורים ולא הממסד אחראים (במיינסטרים) - הם זורקים את האחריות מצד לצד, או בצר להם - זורקים זאת על התקשורת.

בבית הספר שבו אני עובדת אני רואה מי הילדים של ההורים המעורבים. הם הילדים השמחים-יותר, הנלהבים-יותר, שיותר טוב להם לימודית וחברתית. ויש ילדים שקשה להם, ואז מערבים הורים (לאו דווקא העיניינים הקשורים ישירות לילד) - ולפתע הילד במקום טוב יותר. ואני רואה גם, בעצב, את התהליך ההפוך.

אוף, כתבתי עוד משהו והכל נמחק.
אנסה לשחזר:


בפעם הראשונה בהיסטוריה נשים יצאו לעבוד בלי ילדיהן. (אי אפשר להביא ילדים למפעל שיהיו שם ליד פס היצור. (לשדה, באר, אוהל, מטבח, אפשר).

למעשה, חוק העבודה הראשון (או אחד מהראשונים) נועד להגביל את עבודת הילדים במכרות ובפסי הייצור. חוק עשר השעות הגביל את עבודת חלק מהם לעשר שעות "בלבד" ביום, וגם זה לא בכל הענפים. (בתי מלאכה קטנים, מנקי ארובות בני שש...)

It was not until 1833 that factory laws protecting children were enacted. This legislation required compulsory schooling and the cleanliness of the workplace. Fourteen years later the Ten Hour Act was passed, limiting the number of hours worked by thirteen to eighteen year olds to ten hours a day. However it was not until 1867 that these laws were extended to cover small factories and workshops. A minimum age requirement was passed into law in 1876. Actually in 1801 when the first steam machinery appeared there had been a drop in the use of children, because the new steam powered machines were much larger and more complex to operate than their predecessors, but eventually that would reverse itself.

החינוך הציבורי הראשון לא נועד לילדי עובדות, אלא לילדים עובדים. יותר מאוחר נחקק חוק שמגביל את עבודתם לשמונה שעות (אם אינני טועה), ובשעתיים הנותרות בעלי המפעלים חוייבו לספק השכלה לפועלים הצעירים. אין לי מושג איך הם למדו ולא נרדמו. הם היו אמורים ללמוד קריאה ומעט לימודי דת.

מה שכתבת צרם לי מאוד, בעיקר כי גם היום יש הרבה ילדים ליד פסי הייצור. הם לא שם כי אימותיהם הביאו אותם, הם שם כי הם עובדים, לפעמים בתנאי עבדות.
עד היום.

וקצת כתגובה ל יונת שרון , מי שהובילו את המאבקים לזכויות נשים וילדים בתעשייה היו קבוצות נשים, שהיו פעילות בזירה הציבורית, וללא-ספק הפקידו את חינוך ילדיהם בידי מישהו אחר.

במדינות שבהן יש עדיין עבודת ילדים יש גם פחות נראות של נשים במרחב הציבורי. אני לא חושבת שזה מקרי.

האם אתם לא חושבים שתפקידה של המדינה הוא לספק לכולנו שרותי חינוך?
יש הבדל בין שירותי חינוך ובין: אצל מי נמצאת האחריות על החינוך. למה את התכוונת?

אם המדינה הייתה יכולה לספק זאת, האם זה לא היה עדיף מכמה בחינות?
אשמח אם תרחיבי למה זה עדיף.

אני רוצה נשים כמוך בכנסת, בבתי המשפט, באקדמיה, במועצות של קופות החולים, בעירייה, בתקשורת, בשרות הסוציאלי, בדרגים שמקבלים החלטות ברמה הלאומית.
אני מסכימה.
ואולי לכן הפתרון הוא דווקא זה שמאפשר לנשים להיות באותם מקומות, כשילדיהן לצדן באיזושהי קונסטלציה?
(סתם מחשבה לא מגובשת).

מה שכתבת צרם לי מאוד, בעיקר כי גם היום יש הרבה ילדים ליד פסי הייצור
בישראל, אירופה, רוסיה וארה"ב (אליהן התיחסתי) אין הרבה ילדים ליד פסי יצור. בשאר יש, מי יותר מי פחות.
מאידך, מערכת החינוך באיזורים האלו שונה בכמה וכמה פרמטרים, האם לדעתך יש טעם לדבר עליהם יחד בהקשר הזה?

בישראל, אירופה, רוסיה וארה"ב (אליהן התיחסתי) אין הרבה ילדים ליד פסי יצור. בשאר יש, מי יותר מי פחות.

רק שהתייחסת לזמנים בהם כן היו ילדים ליד פסי היצור, בארצות שציינת, וזו היתה הנורמה.

מאידך, מערכת החינוך באיזורים האלו שונה בכמה וכמה פרמטרים, האם לדעתך יש טעם לדבר עליהם יחד בהקשר הזה?

גם מערכת החינוך של היום שונה ממערכת החינוך של לפני 200 שנה בכמה וכמה פרמטרים, ולמרות זאת כרכת אותן יחדיו.

אני צריכה לחשוב עוד מדוע זה צרם לי כל-כך, ההנחה שילדים לא נלקחו לפסי הייצור, ונדמה לי שהייתה שם הנחה מובלעת שלקיחת ילדים לעבודה בשדה זה דווקא בסדר ו"טבעי".

זו הייתי אני שם למעלה.

סיגל ב - התכוונתי לספק שרותי חינוך. אני מאמינה שהאחריות צריכה להיות בידי ההורים בגילאים הצעירים, ובגילאים הבוגרים להתחלק בין ההורים לילדים.


אשמח אם תרחיבי למה זה עדיף.
בזה דווקא הייתי מעדיפה לשמוע תשובות מהקהילה. אני עדיין לא גיבשתי דעה מוחלטת לכאן או לכאן.

מקומות עבודה ידידותיים להורים הם טובים ונחוצים, אבל עדיין, זה לא ממש חינוך ביתי. אולי מסגרת פעוטון צמודה לכנסת תעזור לחכ"יות ועוזרים פרלמנטרים, אבל אני לא ממש רואה את הפעוט שישב בדיון חוקתי או משפטי ארוך. כך שקונסטלציה כזו או אחרת היא עדיין סוג של אלטרנטיבה לחינוך ביתי, לא?

האם אתם לא חושבים שתפקידה של המדינה הוא לספק לכולנו שרותי חינוך? אם המדינה הייתה יכולה לספק זאת, האם זה לא היה עדיף מכמה בחינות?

באופן אישי, לא. אני חושבת שחינוך הוא עניין של קהילה קטנה בהרבה מ"מדינה". למעשה אני לא חושבת שמדינה יכולה "לספק לכולנו שירותי חינוך". המדינה בעיני, צריכה להיות בעלת מבנה חברתי המאפשר לקהילה לחנך (במסגרת קווי יסוד הקשורים למגילת זכויות הילד).

האם זה לא היה עדיף מכמה בחינות?

היה יכול להיות עדיף מכמה בחינות גם אם המדינה תהיה אחראית לספק לי משקל תקין, למצוא לי בן זוג, למצוא את ייעודי בחיים ולדאוג לנקיון הציפורניים שלי. אני יכולה לחשוב גם על כמה בחינות מהן כל זה יהיה חבל.

ובמילים אחרות, את דני לסרי קראת?

כן.
מה בדבר הרעיון הבא: חובתה של המדינה לספק שרותי חינוך. (כמו גם שרותי בריאות בסיסיים, שרותי רווחה - אגב, מעניין אותי לדעת מה עמדתך בעניינים כאלה. וחזרה להצעה) במקרה בו ההורים, באופן אישי או כקהילה, יספקו שרותי אלה, תפצה אותם המדינה בסכום המושקע בכל ילד במערכת החינוך הציבורית.


ובהחלט, הרעיון שלי (בחיי שאפרט עליו עוד מעט...) כמו שכתבתי בפתיחה הוא "בית חינוך קהילתי". אני לא חושבת שאפשר בכלל להתחנך מחוץ לקהילה, שתספק לכל הפחות מסגרת התייחסות ערכית (ובאופן אידאלי תמלא פונקציות נוספות.) לשם השוואה, מעולם לא התחנכתי בבית-ספר, אבל השכנים לבית ילדותי לקחו חלק אדיר בחינוכי.

טוב, נראה לי שאני הולכת להסתבך פה, אז אני אתחיל מלהגיד שאני מעריכה אותך, את הדיון שפתחת בו ואת רמתו, ואם את אכן הולכת להקים בתי חינוך קהילתיים אז אני מורידה בפנייך את הכובע.

מה בדבר הרעיון הבא: חובתה של המדינה לספק שרותי חינוך

יש לי בעיה עקרונית עם המשפט הזה, במיוחד כשהוא מהווה בסיס למניפסט חינוכי. זה אולי יישמע קטנוני, אבל לדעתי המדינה לא קיימת. לפחות לא במובן שבו קיימים אנשים. ולכן המדינה לא יכולה להיות אחראית על כלום. מה שקיים זה בניינים, ובתוכם יושבים אנשים ובתוך ראשם של האנשים, שוכן רעיון המדינה לצד רעיונות אחרים.
אם תסכימי לדעתי שהמדינה לא קיימת, תחשבי אולי לנסח את המשפט הזה קצת אחרת, למשל, "חובתם של האנשים המופקדים על החינוך מטעם שרת החינוך, לספק שירותי חינוך".
הסיבה שהתעקשתי על הניסוח היתה שעכשיו עולה (שוב, לדעתי) הבעיתיות שברעיון. לדעתי על מנת שהרעיון יהיה בכלל אפשרי צריך שחלק ניכר מאנשי המדינה יהיו מופקדים מטעם שרת החינוך על סיפוק שירותי חינוך. משום שכמה אלפי שכירים מטעם שרת החינוך לא יכולים לספק שירותי חינוך לכלל ילדי המדינה, ולא משנה כמה מוכשרים הם יהיו. הם יכולים לספק שירותי שמרטפות ואילוף ואת זה הם עושים, מזה שנים רבות.

אז מה בכל זאת יכולים לעשות אנשים המופקדים על החינוך מטעם שרת החינוך?
לדעתי, הם יכולים למשל לעסוק בפעילויות מעצימות בקהילות חלשות. פעילויות שמטרתן להעצים את יכולתם של האנשים לחנך. הם יכולים לעודד מעבר של אנשים איכותיים לקהילות האלה (למשל בעידוד כלכלי). הם יכולים לעזור לקהילות חלשות לעצב את עצמן כקהילות מחנכות, בין אם באמצעות טיפוח סביבתי ובניית מבנים, ובין אם באמצעות בניית מבני ספרייה, מחשבים, וכל דבר שלדעתם מהווה חסרון פיזי של בני קהילה חלשה כלכלית.

מה שהם לא יכולים לעשות, ושוב חשוב לי להדגיש את זה, לדעתי הם לא יכולים לספק שירותי חינוך לקהילות האלה, כי חינוך זה לא משהו שמישהו חיצוני יכול לספק תמורת כסף, זה דבר שקורה באופן טבעי, במפגש בין אדם לקהילה שלו.

ובקשר לשאלה הכללית שעלתה מתוך דברייך לגבי המקום של נשים במרחב הציבורי ושאלת ה-"קריירה/בית" הקלאסית.

לדעתי הכיוון שאליו נלך (וזה ייקח די הרבה שנים) הוא שיותר נשים משכילות ומוכשרות (כמוך וכמוני) תחזורנה הביתה. ובחזרה שלהן הביתה הן תחוללנה מהפך חברתי. כי אחרי שהן היו בחוץ ויודעות בדיוק מה הולך שם (לא הרבה ) הן לא תסכמנה לוותר על הכוח שהחוץ נתן להן. וזה יתבטא בהרבה עבודה מהבית, והרבה ירידה בסמכותו של השלטון הריכוזי ועלייה בסמכויות הקהילה והשלטון המקומי.
ובמילים אחרות, נשים תשובנה לנהל את החברה, והן תעשנה את זה מהמקום הכי נעים והכי כיף שיש, מהבית ומהקהילה הקרובה.
והארץ תשקוט 100 שנים.

בתגובה להודעתך הראשונה - כן, כן ושוב כן! מסכימה לכל מילה.

אבל בהודעתך השניה כתבת -
כי אחרי שהן היו בחוץ ויודעות בדיוק מה הולך שם ומה עם דור הבנות והנכדות? האם הן תדעה מה הולך "שם"? גם בעולם משתנה?
האם הרצון לחזור הביתה, שמקנן גם בי, אינו תגובה לקשיים האדירים בהם נתקלות נשים עובדות, או חלילה נשים שמנסות לשלב בין עבודה למשפחה?
(בהקשר זה, כדאי לקרוא את "חיים ששוים פחות". מרתק.)
האם אין כאן אידאליזציה של העבר, תוך התעלמות מההשגים האדירים של תנועות הנשים, ומכך שהשגים אלו הם הפיכים?

אני לא באה לבקר. אי שואלת שאלות אלו את עצמי כל הזמן, ואשמח לשמוע קולות מלבד הקולות שבתוך מוחי...
(The voices in your head are not your friends....)

אשמח מאוד לגלות, עוד 100 שנה, שאת צדקת ואני הייתי פסימית לשוא.

תום נקודות טובות העלת.
לגבי המחקר של ריי: נדמה לי שיש שם הפניה לפרסום המלא (שלא זמין ברשת).
לגבי שיפור מערכת החינוך: אני לא חושבת שניתן למצוא את ה-דרך האחת והיחידה שתציל את מערכת החינוך. במקום זה נצטרך לחפש הרבה דרכים ולשוטט בכולן, עד שנגלה איפה כל דרך עוברת ולאן היא מובילה. הדרכים המוצלחות ימשכו אליהן יותר אנשים, והדרכים האחרות ודאי ישארו נטושות בסופו של דבר.

האם אין כאן אידאליזציה של העבר
אולי אידיאליזציה של העתיד
תוך התעלמות מההשגים האדירים של תנועות הנשים, ומכך שהשגים אלו הם הפיכים?

אני לא חושבת שזו התעלמות מהשגי תנועת שחרור האישה, אני חושבת שזה השלב הבא. קודם הנשים יצאו מן הבית ועל מנת לשרוד בעולם הגברי, השתנו. ועכשיו הגיע הזמן למצוא את עצמן מחדש ולשנות את העולם. פשוט, לא?

האם הרצון לחזור הביתה, שמקנן גם בי, אינו תגובה לקשיים האדירים בהם נתקלות נשים עובדות, או חלילה נשים שמנסות לשלב בין עבודה למשפחה?
האמת, גם ללא מעט גברים יש היום רצון לחזור הביתה לדעתי כולם קצת איבדו את הצפון מבחינת שעות העבודה ואצל אימהות זה בכלל נראה לי בלתי סביר בעליל (אני לא אמא). הרצון הזה הוא בהחלט תגובה לקשיים האדירים האלה. העובדה שרע לך בסיטואציה של החיים שלך היא לדעתי טריגר מצויין לשינוי.

ומה עם דור הבנות והנכדות?
להן יהיה את הדרך שלהן, את לא יכולה לסלול אותה בשבילן. אבל את יכולה לחיות כמו מי שיוצרת את העולם שלה, וזו בטח תהיה השראה עבורן.

אני אחשוב עוד על הנקודות שהעליתן.

יונת, אני מסכימה שאין רק דרך אחת, אבל אני רוצה להציע עוד אחת.

אבל קודם, אני רוצה לבחון רגע למה בית-הספר, כפי שהוא קיים היום, פשוט לא טוב. רוב הביקורת שלי מתרכזת דווקא בממשק בין הבית לבית-הספר, אבל אתחיל בבנאלי:

בית-הספר אמור ללמד, לחנך ולספק שרותי שמרטפות להורים. (בניגוד לרוב הכותבות באתר, זו דווקא נראית לי מטרה ראויה כשלעצמה.)

בשמרטפות הוא נכשל - הסביבה לא בטוחה ולא נעימה, בחיים לא הייתי שוכרת כזו שמרטפית לחתוליי.

בית הספר לא מחנך, מכל הסיבות הידועות, ובעיקר, כי אי-אפשר (לדעתי) להפריד חינוך מחיים. מתחנכים בסביבה שחיים בה. מורה הפוגש את הילדים (40 או אפילו 20 ילדים) לארבע שעות בשבוע הוא חסר סיכוי מלכתחילה. מעבר לכך, לעיתים מפחידה אותי האפשרות שבית-הספר כן יצליח לחנך: לחנך למה? לאילו ערכים? מי קובע?

בית הספר גם לא מלמד, או לא מלמד בצורה טובה, ולעיתים גם מפריע ללמידה משמעותית. בנוסף, הוא מלמד תחומים תלושים מהקשר, ופוסח על תחומים חשובים וחיוניים לחיים.

בית הספר ממשטר (מצמצם) במקום לאפשר צמיחה, ומנכר את הילד/ה מהמקום בו היא או הוא מבלים חלק ניכר מחייהם.



עד כאן, בתמצית, מה שכבר נאמר פה פעמים רבות. הייתי טורחת לפתח קביעות אלו לטיעונים, אילו הייתי סבורה שמישהו כאן חולק עליהן באופן רציני. תקנו אותי אם אני טועה, אשמח לפתח אותם. (טוב, לא ממש. עשו את זה קודם, לפני, זה לא משנה...)


בנוסף, כפי שהזכרתי, ישנן בעיות רבות שנוגעות לנקודה בה בית-הספר והבית נפגשים.

בית-הספר והבית לא תמיד מתאימים זה לזה, ובדרך-כלל ההורים והילדים הם אלה הנדרשים להתאים את עצמם למערכת.
אפילו בנוגע לשעות: בית-הספר פועל עד אחת, או שתיים, ואז ההורים נדרשים להגיע, לקחת את הילדים, להסיע לחוגים, להחזיר וכו'. או שהילדים חוזרים לבית ריק. נא לזכור, אני לא מדברת על האנשים בקהילה זו, שמן הסתם מצאו דרך אחרת. אני מדברת על רוב האוכלוסיה, ששעות עבודתה לא תואמים את שעות הפעילות של בית-הספר.
כתוצאה מכך, ילדים עוברים ממסגרת אחת לשניה במשך היום (ואלו הם הילדים שהוריהם מרגישים ברי מזל על שמצאו "סידור" לילדים), בלי רציפות, בלי המשכיות ולרוב גם בלי עדכון שוטף של האחראים במעברים השונים בין המסגרות.

ההורים אמורים להיות אחראים לילדיהם, ובית-הספר אמור להיות ספק שרות. המצב בפועל הוא, שבית-הספר "מאציל סמכויות" על ההורים ונותן להם "משימות חינוכיות" שלא תמיד מתאימות, או רצויות, או אפשריות למשפחה. הרבה זמן משפחתי יקר מוצא בחיכוכים על רקע דרישות בית-הספר. אני מאמינה שאין צורך להרחיב על כך, יש פה באתר דפים מאירי-עיניים ומכמירי לב על מציאות זו.

התנגשות נוספת, חמורה, שעשוייה להתרחש בין בית הספר לבית היא ההתנגשות בין תרבויות שונות. נערכו מחקרים על ילדי מהגרים ועל דרכי השתלבותם במערכת שמשדרת מסרים סותרים למסרים שספגו בבית - התוצאות קשות. עד כה התייחסו לתופעה כשולית יחסית, תופעת מיעוט, אולם אני חושבת שבבתים רבים התרבות לא תואמת את תרבות בית-הספר. למשל, ילד שגדל בבית בו לא צועקים כדי להשיג תשומת לב עשוי לא להישמע בכיתה כלל. האם ילדה שגדלה בבית בו האלימות היא לא פתרון תמצא את עצמה בבית-הספר? האם הורים שמחנכים למצויינות יסכינו עם השאיפה לבינוניות בבתי הספר? האם ילד שלמד ציות עיוור להוריו לא יסבול מכך בבית-הספר? ומנגד, ילדה שלמדה לפקפק ולחשוב באופן ביקורתי על הכל? שלא לדבר על הורים מאותו מין, או הבדלי דת בין המשפחה לבית-הספר ועוד ועוד.

בעיה נוספת היא הניכור. הו, הניכור. חוסר הקשר הרגשי בין הילד לבית-הספר, ההורה לבית-הספר, בית-הספר למשפחות (אני יודעת, למערכת אין רגשות. אכן בעיה.) ילדים לא מרגישים "בבית" (מהעדר מילה מתאימה יותר. נינוחים? שייכים? חופשיים להיות הם-עצמם? אני מתכוונת ל"להרגיש בבית" כמו שאני מרגישה אצל חברים שלי.) בבית-הספר. אין קשר רגשי. יש המון ציניות, בעיקר בגילאים המעט מבוגרים יותר (סוף יסודי, חטיבה ומעלה). איך אפשר לגדול באווירה של זיוף תמידי?

בעיה אחרונה (לכרגע): ההורים לעיתים מרגישים שהם צריכים לקחת צד בכל עימות פוטנציאלי, כי הילד לא מרגיש שיש לו מענה בבית-הספר. אז הם מצדדים במורה (וגוערים בילד) או צועקים על המורה בניסיון לריב את ריביו, ורק לעיתים רחוקות מגיעים לשיחה משמעותית של כולם, כל שלושת הצדדים.

אז אני יוצאת מתוך הנחות היסוד הבאות: (אנא, הרגשנה חופשיות - וחופשיים - לערער כל אחת מהן)


ההורים הם האחראים לחינוך ילדיהם.

נוכחות הורית היא חשובה לתהליך החינוכי ולבריאות הנפשית של ילד גדל.

אי אפשר להתחנך בסביבה סטרילית, מנותקת ממורכבות החיים.

It takes a village to raise a child - הקהילה היא חיונית, גם בחינוך ביתי.

חינוך ביתי אינו פתרון ישים לכלל האוכלוסיה. (עדיין לא השתכנעתי שכן, לאור הדיון שלעיל.)

ילדים צריכים מגוון של חוויות, שביניהן יוכלו לבחור ולמצוא את המקומות בהם הם מרגישים הכי נוח.

קשר רציף עם דמות משמעותית יוצר אפשרות לחינוך.



אמשיך עוד מעט, הגיעה שעת הארוחה.

אמשיך עוד מעט, הגיעה שעת הארוחה
תום?
יש המשך?

אני לא מאמינה.
השעה כמעט 2:00 בלילה, נסחפתי לקריאה שוקקת באתר, והגעתי לדף הזה,נשאבת לכל מילה ומתמלאת מחשבות, מצפה ומצפה לרגע בו תציג תום הרהוטה והמעמיקה את תכנית העל שלה, והנה, אי שם בינואר 2006 פרשה לאכול והותירה אותי פעורת עיניים, ואין אפילו מייל או דף בית שניתן לכתוב בו. האם מישהו מקוראי ההודעה הזו מכירים את אותה תום ויודעים מה עלה בגורל הרעיון שלה, או על דרך התקשרות כלשהי איתה? בכל זאת עבר כמעט עשור, אך אני מרגישה כאילו קראתי ספר מרתק והדף האחרון חסר...