המשך ל [po]פוסט טראומה קיבוצית[/po].

[po]דף בלוג[/po]

[spoiler=קיצור העלילה:]
[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-10-16T03:43:21):
אי שם מעבר לים, התחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי בעקבות חרדות ועייפות היסטרית. בינתיים עברו החרדות, נשארה העייפות. מכיוון שלא היו לי המלצות, הגעתי לפסיכולוג מאוד לא "באופני". קר רוח ומעונב, עדין, עם מבטא צרפתי. מעבר לזה - אני לא יודעת עליו כלום. להלן - אנדרה.
איבדתי את היכולת להרגיש, אמרתי לו. שיכללתי את יכולת ההדחקה לדרגת אומנות.

מה שלי לקח הרבה זמן להבין, לקח לקהילת-באופן בערך 2 שניות: צריך לחבק את הילדה הפגועה, הילדה הפנימית.
או לפי [po]אלנור יה[/po]: "והכאב שלא נשמת אז אל תוך הגוף הקטן, תנשמי אותו עכשיו, שימי יד, בדיוק היכן שכואב. תנשמי ותרגישי, תני לבכי לעלות."

אז מה זה ילדים אני יודעת. יש לי שלושה, כפרה עליהם. אבל מה זה לעזאזל "ילדה פנימית"? פנימית א', פנימית ב'?
ואיך מחבקים אותה?
ומה לעשות אם היא לא רוצה אותי? ויותר מזה, מה לעשות אם אני לא רוצה אותה?
אם היא מכוערת ועלובה ודחויה ובלתי אהיבה, בזיכרון שלי, ואני מוכנה לאהוב רק ילדה יפה ומחבקת ומלאת שמחת חיים כמו הבת שלי?

ואילו סודות היא שומרת, הילדה הזאת, שאסור לי לראות? מה היא לא מוכנה להראות לי?

[hr]

[b]דמויות ראשיות:[/b]

[b]הילדה.[/b] כאמור למעלה. הילדה שוכנת בתת-מודע וצצה משם מפעם לפעם. בדרך כלל כשאני לא רוצה. בדרך כלל לא כשאני רוצה.

[b]הבריון.[/b] הוא שונא את הילדה. הוא שונא כל מה שמזכיר לו את הילדה. גם הוא שייך לתת מודע.

[b]הרציונלי.[/b] הרציונלי הוא יציר המודע. ועוד איך מודע. הוא גם לא מאמין בכל השטויות האלה עם ילדים פנימיים. כלומר, הוא בהחלט מכיר את התאוריה ומוכן לקבל שיש אנשים שזה עוזר להם (אנשים כאלו.. אתם יודעים. נו, פסיכים). הרציונלי חושב בהגיון. הוא אוהב דברים מסודרים, תיאוריות מגובות במחקרים מדעיים, רצוי כאלו שאפשר לתאר בגרפים. הוא לא מבין רגשות ולא יודע מה לעשות איתם. קצת אוטיסט. טוב, ממש אוטיסט.

[b]שחף.[/b] שחף היא הכותבת. אנתרופלוגית לא ממומשת ופילוסופית לעת מצוא. גם היא אוהבת להמציא תיאוריות, בתנאי שהן יפות ואלגנטיות, רצוי עם פאנץ' ליין. לפעמים היא מתאהבת במילים שלה ולא תמיד ממש איכפת לה הקשר שלהן למציאות, אז צריך להזהר עם מה שהיא אומרת.
שחף שוכנת במודע. אבל יש לה השראה. כל מיני מחשבות ורעיונות שאני לא ממש יודעת מאיפה הן באו. אז כנראה שהיא גם בת בית בתת-מודע.

תמונה שווה אלף מלים?
בבקשה. הנה אנחנו:

[url=http://lh3.ggpht.com/_ldRo2xMprhM/SoRWM94vrQI/AAAAAAAAABo/8D1MjSnrDcI/s512/shahaf.jpg]+שחף[/url]


[hr]
אז מה זה ילד פנימי? כנראה משהו כמו : חלקים בתת מודע שנשארו בחווית הילדות? אבל עם זה לא נוח לעבוד, ובטח לא לכתוב. מה עוד שגם החלקים האלו בעצמם לא חושבים שהם כאלו. הם חושבים שהם ילדים.
אז נישאר עם ילד פנימי. אבל חשוב בעיני לזכור את התרגום. זה לא בהכרח איזה משהו מיסטי ניו-אייג'י. זהו כלי עבודה.

אנדרה, שביטויים כמו "ילד פנימי" כנראה גדולים עליו, אומר: "שחף הקטנה". בשבילי זה אינטימי מדי. אני קוראת לה "הילדה". או אפילו "ההיא". אני עדיין קצת מפחדת ממנה.

[po]תמי גלילי[/po] כתבה ב [po]תהליך אבל לשחרור מטראומות ילדות[/po] על הבעייתיות של מושג "הילד הפנימי" על פי ג'נסן:
במקור, ג'נסן אומרת, זו הייתה מטפורה – אבל יש שיטות שקיבלו את הביטוי כפשוטו, ומבססות תוכנית טיפולית על הניסיון לטפח את הילד הזה, לאהוב אותו כדי לפצות על האהבה שלא ניתנה, ו"להיות ההורה של עצמנו". לא רק שזה לא עוזר, זה יכול להזיק – כיוון שזה מעודד פיצול נוסף בתודעה על זה שקיים ממילא, ויש אנשים המשתמשים בכך כהגנה. במציאות, אין לנו "ילד פנימי" [אלא אם כן מדובר באישה בהריון ] , ואין "ילד" אחד לכולם. יש רק הילד שהיינו, ובלתי אפשרי לחזור בזמן ולספק לו את צרכיו. אפשר רק להרגיש מה היו הצרכים האלה, וכיצד לא מולאו.

אני דוקא מאוד מרוצה מפיצול האישיות שלי. הרבה יותר קל ונוח לטפל בכל אחד בנפרד. סדר שיהיה פה!
זה כמו מין חתך של קשר גורדי, במכה אחת נפרם כל הפלונטר הזה של רגשות סותרים ורגשות אשם על רגשות סותרים. עכשיו הכל ברור :
זה לא שיש לי רגשי נחיתות מול איזה ילדה בת 8 מהכיתה של הבת. זו הילדה.
זה לא שאני שונאת את עצמי. זה הבריון שונא את הילדה.
זה לא שאני לא לוקחת את עצמי ברצינות אם אני כותבת על דברים כואבים בריחוק ולפעמים בהומור: זו שחף, ולה אף פעם לא כאב, היא תמיד היתה למעלה וזו נקודת המבט שלה.
ואם אמרתי את הדבר הלא נכון בזמן הלא נכון, אין מה לעשות - זה הרציונלי. כזה הוא.

וכשאני רואה את הרגשות האלו מבחוץ, ויודעת מאיפה כל רגש בא, אפשר להרגיש - חמלה.
הרי לא תכעסו ותבוזו לילדה קטנה ומבוהלת, נכון?
וכמה זמן אפשר לכעוס על אוטיסט שעשה פאדיחות?
ואפילו הכוהנת הגדולה גיי. קיי. רולינג סלחה בסוף לדאדלי, המודל לדמות הבריון, ונתנה לו אפשרות להשתנות. אז מי אני שאמשיך לשמור לו טינה לעד.
ושחף - טוב, לה תמיד קל לי לסלוח. היא דווקא חמודה כשהיא נסחפת.

ועוד משהו - אפשר להרגיש חמלה גם כשרואים את ההשתקפות שלהם אצל מישהו אחר.
וכמובן שאין עוד "מישהו אחר"-ים שמשקפים אותם ומעוררים אותם כמו הילדים שלנו.
אז אולי בפעם הבאה שהילדים יהיו בצד, או יריבו עם החברים, או שמישהו יבכה, והילדה תצוץ ומיד בעקבותיה הבריון, אני אראה אותם, את פיצולי האישיות שלי. אני אדע שאלו הם.
זה לא הילדים שלי. הבעיות של "הילדה" הם לא הבעיות שלהם. ואני אסתכל על הילדים ואראה אותם. רק אותם.
ואז יתברר אולי שהם היו בצד כי ככה התאים להם באותו רגע, ורבו עם החברים כי באמת החברים לא היו בסדר, והבכי עשה להם טוב ועכשיו הם שוב עליזים.
ואולי באמת יש בעיה, אולי באמת הם צריכים עזרה. אבל הרבה יותר קל לעזור כשלא כל החבורה הפנימית משתתפת בדיון וכל דמות פנימית צועקת את שלה ומפריעה להקשיב באמת, לראות באמת.

וכשהם יעמדו מוקפים בחברים, ויסתודדו עם החברים הכי טובים, ויעשו בקלות כל מה שאני אף פעם לא עשיתי, גם אז אני אדע שהצביטה הזאת בלב של קנאה וגאווה היא לא שלי, היא של הילדה. ואני אדע לחמול אליה, ולהתעלם. ולהסתכל עליהם, ולראות אם גם להם באמת טוב.

+ [b]דיון[/b]

[b]הרציונלי[/b] (2009-10-16T16:32:54):
[u]"ושחף - טוב, לה תמיד קל לסלוח. היא דווקא חמודה כשהיא נסחפת."[/u]

סליחה? למה בדיוק קל לסלוח לה? אני ממש לא מסכים.
קחו למשל את הפוסט של מה נותן לי הבלוג. [po]פוסט טראומה קיבוצית[/po] (2009-10-10T04:31:30)
מה בסך הכל היא רצתה להגיד כאן?
שהאדם ההדיוט אוהב לחשוב על סיפור החיים שלו כאילו הוא מוביל לנקודת מסוימת, כאילו כל ארועי חייו, והגורל עצמו, הובילו למקום שבו הוא מדמה עצמו להיות. בעוד שברור שהכיוון הוא הפוך: קודם יש לו את המסקנה - מי הוא חושב שהוא. ואז סיפור החיים נבנה אחורה על ידי בחירה סלקטיבית וסובייקטיבית של ארועי החיים, על מנת לתמוך במסקנה זו.
כלומר כביכול:
[url=[img]http://lh6.ggpht.com/_ldRo2xMprhM/StiH8-XeVAI/AAAAAAAAACc/8fpdLZtx1H8/beofen3.jpg]+[/img] תודעה כוזבת[/url]

בעוד שלמעשה:
[url=[img]http://lh5.ggpht.com/_ldRo2xMprhM/Stfk5wnCd0I/AAAAAAAAACQ/cFBMDoQBvRc/beofen1.jpg]+[/img] אמת מרה[/url]


מה לא ברור פה? מה הקשר לפרפר מנפנף בכנפיו? מה הקשר לטרגדיה יוונית?
אז אני אסביר לכם: פשוט נראה לה מגניב להגיד "הספר של החיים שלי הרבה יותר מוצלח מהגרסה החייה", ובשביל זה היא המציאה את כל התאוריה.


[b]שחף[/b] (2009-10-16T16:35:07):
אתם יודעים מה זה "האדם ההדיוט"?

הדיוט זה מילה שאומרים כדי שאנשים יגידו לך : "מה אידיוט? מה???!!!"
ואז תוכלו להסתכל עליהם מלמעלה ולהגיד "זה לא אידיוט, זה הדיוט! ב-ה' !"
ולגרום להם להרגיש ממש אידיוטים.

זה מה שהרציונלי חושב שמשעשע. רק שתבינו עם יש לכם עסק.


[b]צוויליך[/b] (2009-10-16T20:35:13):
תגידי את מכירה אותי?

אם הייתי כותב יומן הייתי חושב שהצצת.
ואת בכלל בת.

צוויל


[b]הבריון[/b] (2009-10-16T22:04:36):
מי בת? מי???!!!

[/spoiler]
[spoiler=רגע, מה זה פה, ספר?]
[b]שירי[/b] (2009-10-17T05:43:49):
[u]זה מאוד מעניין מבחינה ספרותית, מהרהרת שחף ומעלה לי קריזה.[/u]

[u]החיים נראים לי הרבה יותר ממשיים בתור ספר פיקטיבי.[/u]

[u]בספר של החיים שלי, לעומת זאת, יש הגיון. אקדח שמופיע במערכה הראשונה, יורה במערכה השלישית. יש עלילה מרכזית, עלילות משנה.[/u]

[u]הספר של החיים שלי הרבה יותר מוצלח מהגרסה החייה.[/u]

[u]קבלי מחמאה גדולה על יכולת כתיבה נדירה ומרתקת.[/u]

מה בדיוק אני רוצה לומר? קראת ברצף ומאוד נהניתי (קצת מוזר לומר נהניתי לנוכח החומרים, אבל מה לעשות, נהניתי). וחשבתי. והרגשתי. אבל. יש לי תחושה מציקה שקשה לי בדיוק לתרגם למילים. או! אולי זה בדיוק זה: אולי יכולת הניסוח הגבוהה שלך, הרהיטות, היכולת לתמלל רגשות ומחשבות... נו איך לומר את זה??? אולי דווקא זו מכשלה כלשהי. אולי זה מונע מלהיכנס באמת, להתמודד באמת. זה מנוסח מדי, מילולי מדי. עובר דרך המסננת של המחשבה, המילה, הניסוח. לי כיף כקוראת אבל עד כמה זה אותנטי באמת? עד כמה זה באמת תופס את הרגע החי בזנבו? אולי יש היקסמות מהמילים, שזורמות זו אחר זו. אולי זה האני החושב שכותב את כל זה? אולי אי אפשר באמת לנסח את הכל במילים ולכן יש איזה עיגול ספרותי, איזה עיצוב ספרותי לאירועים החיים, למה שהתרחש ומתרחש?

לא התכוונתי להעליב, התכוונתי לשאול. ואולי אין תשובה. מכל מקום אמשיך לקרוא.


[b][po]ב עילום[/po][/b] (2009-10-17T10:52:18):
[u]עד כמה זה אותנטי באמת? עד כמה זה באמת תופס את הרגע החי בזנבו?[/u]

אני גם מוקסמת מיכולת הכתיבה של [po]שחף אהובי[/po]

כאן בבלוג , יש משהו ,שהוא הרבה מעבר למילים עצמן.
האותנתיות לא באה לידי ביטוי [b]רק[/b] במילים או בסיפור היא בעיקר [b]בין המילים[/b].

למי שיש כשרון ויכולת ביטוי גבוהה, עושה בה שימוש לפי מי שהוא ולפי המקום שבו הוא נמצא.
התחושה שלי בקריאת הבלוג, שהיכולת הגבוהה הינה [b]בשירות[/b] בלוג אותנטי מאד והתוצאה חזקה ומשפיעה עלי כקוראת...

[b][po]לי אורה[/po][/b] (2009-10-17T12:45:15):
[u]הדיוט זה מילה שאומרים כדי שאנשים יגידו לך : "מה אידיוט? מה???!!!"[/u]
:-D


[b]לימונדה[/b] (2009-10-17T14:58:15):
_ואיך מחבקים אותה?
ומה לעשות אם היא לא רוצה אותי? ויותר מזה, מה לעשות אם אני לא רוצה אותה?
אם היא מכוערת ועלובה ודחויה ובלתי אהיבה, בזיכרון שלי, ואני מוכנה לאהוב רק ילדה יפה ומחבקת ומלאת שמחת חיים כמו הבת שלי?
ואילו סודות היא שומרת, הילדה הזאת, שאסור לי לראות? מה היא לא מוכנה להראות לי?_

לפי מה שלמדתי בלימודי ימימה
ומניסיוני האישי:
אין טעם ולא רצוי לחטט כל-כך בעבר
השיטה היא להבין בגדול שההתנהלות שלנו, זו הטעונה שינוי, זו שמציקה לנו, קשורה הרבה פעמים לילדה שבנו שהייתה דחויה, חסרת-אונים וכו'...
וההתנהלות שלנו היא פיצוי ותוצאה של הרצון לתת לעצמנו תחושה של קיום (אותה תחושה חסרה מהעבר)
אנו נושאים עלינו "עומס" מהעבר וכדי להתמודד מולו
צריך לקבל את זה שהוא שייך לעבר (לילדה)
לקבל אותה, "לעשות לה מקום" , לחבק אותה, לחייך אליה, להגיד לה זה בסדר
בלי לחטט בפרטי העבר
החיבוק הרוחני הזה יביא את "ההבנה"
וכך נוכל להתקרב למהות שלנו ולדייק עם עצמנו
ואם ההבנה לא באה, ממשיכים לקבל ולחבק
ואם קשה לחבק
ממשיכים לקבל
ההבנה תגיע....


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-10-18T05:32:34):
שירי,
המשפטים שציטטת נועדו בדיוק בשביל להעלות את השאלות האלו.
ויותר מזה: "שחף לפעמים מתאהבת במילים שלה ולא תמיד ממש איכפת לה הקשר שלהן למציאות, אז צריך להזהר עם מה שהיא אומרת."
בפרוש - דמות המספר אינה אמינה.

תראי, לא היתה לי מעולם כוונה לעשות טיפול פסיכולוגי און-ליין, או אפילו לקבל יעוץ, אלא - כן - לספר סיפור.
אוטנטי? אמיתי? מי אמר שזו דרישה?
זה התפקיד של הקורא להחליט מה האמת, לא של המספר.
אז "יש לך תחושה מציקה" ? Sorry Baby. לא מאחריותי לעשות לך עבודה קלה.

אבל את יודעת מה?
האמת שזו גם הבעיה שלי.
מי שכותבת את הסיפור היא "שחף". איזשהו חלק באישיות שלי שנראה לו נורא מעניין להיות בדיכאון. ממש הרפתקאה. אותו חלק שבילדות שלי שיכנע את עצמו שבעצם להיות ילדה דחויה אומר שאני נורא מיוחדת ופשוט יותר חכמה מכולם ובגלל זה לא מבינים אותי. והסיפור הזה הוא הסיפור האוטנטי שלה. ככה היא רואה את הדברים. ובאמת היא רואה את הדברים מלמעלה. ובאמת היא לא ממש מחוברת לכאב, לרגש. לא באמת. וזאת בעיה.
גם אני צריכה, בדיוק כמוך, לקרוא בין השורות בשביל לחפש את האמת, ולמצוא איפה היא עושה קישורים בין דברים שלא בהכרח קשורים או איפה יש פרשנויות שקשורות לאמת שלה.
ומכיוון שאני כבר יודעת את הפרק הבא אני יכולה להגיד לך שנכון, באמת בשביל להתקדם היא תצטרך לוותר קצת על תפקיד המספרת.

אבל את יודעת מה?
האמת שזו גם הבעיה שלך.
גם את, אני מוכנה להתערב, לא מספרת אמינה.
אקהרט טולה, נדמה לי, קורא לזה הדרמה של האגו. יושב לנו בראש איזה מתמלל קטן ומפרשן את מה שקורה, או את מה שקרה. והמתמלל הזה אוהב דרמה. אקשן.
אז יש את אלה שמתמללים את הסיפור ככה שהוא יגמר בפאנ'ץ ליין. אחרים מתמללים בצורה שתוציא אותם יפים וצודקים. או מסכנים ומקופחים. או ממש לא במיינסטרים. או זו שתמיד גברים שוברים לה את הלב.
אולי כשמקבלים הארה נפטרים מהמתמלל הזה, אבל אני, באופן אישי, בדיוק עכשיו אין לי זמן לקבל הארה, אני מחכה שהילדים יחזרו הביתה. אז מה שנשאר זה רק לתפוס אותו, את האגו, ולדעת שלא תמיד איכפת לו הקשר למציאות וצריך להזהר במה שהוא אומר. יכולת סיפרותית היא לא חלק מהענין פה, היא רק עושה את זה יותר מעניין, אני מקווה, לקריאה.

[hr]

לימונדה:
[u]"ואילו סודות היא שומרת, הילדה הזאת, שאסור לי לראות? מה היא לא מוכנה להראות לי?"[/u]

חטאתי, עוותי. פשעתי. <מצליפה על הגב בזרדים. מצליפה שוב. המממ.. מצוין! מזרים את הדם. רק נדמה לי עדיף בסאונה>
זאת באמת היתה שאלה רטורית ספרותית, בתור פתיחה לחלק הבא.
אני לא כל כך מבינה מה זה רוחניות, אז קשה לי לשפוט, אבל בסיפור שלי לא יהיו חיבוקים לפני החיטוטים.


[b]harmony[/b] (2009-10-20T12:09:21):
[u]אבל אני, באופן אישי, בדיוק עכשיו אין לי זמן לקבל הארה, אני מחכה שהילדים יחזרו הביתה[/u]

:-)


[b]צוויליך[/b] (2009-10-20T21:08:39):
[u]ובאמת היא לא ממש מחוברת לכאב, לרגש. לא באמת. וזאת בעיה.[/u]

[b]"אז אני מרגיש שאני בעצם עובר התמוטטות עצבים וכל מה שיוצא לי זה זה!"[/b]

זוכרת את הסצנה בסרט "המסכה", כשג'ים קארי (עם המסכה עליו) בולע את הפצצה שניות לפני שהיא מתפוצצת, ואז יוצא לו איזה גרעפס עם קצת עשן?



צוויל


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-10-21T04:00:04):
[u]בולע את הפצצה שניות לפני שהיא מתפוצצת, ואז יוצא לו איזה גרעפס עם קצת עשן[/u]

אמרת את הכל. מופת לאומנות התמצות.


[b]צוויליך[/b] (2009-10-21T09:46:17):
מת כבר [b]לא[/b] לתמצת... להקיא את הכל, ההרגשה של אחרי שפלטת את המר והרעיל, לדעת שתיכף תתחיל להרגיש טוב.
זה עשוי להישמע מגוחך, ואני בכלל לא מזלזל בחרדות ובסרטים שאת עוברת...
אבל איפשהו אני קצת
מקנא.

אולי כמו הצנחנים שיושבים בעמק החוּלה ורואים את העשן עולה מהרמה, עצבניים ומחכים שכבר מישהו יגיד להם להסתער על משהו.
(ברקע: הפתיחה למארש צה"ל - פה-פה, פה, פה-פה-פה, פאם P-: )

צוויל


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-10-22T05:23:11):
אז הנה לא מתומצת. קלישאתי, קיטשי וצהוב. או במילים אחרות: ועתה נעבור לפינת המלודרמה הטורקית.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-10-22T05:25:59):
אני מושכת זמן, אגב. לא חשבתי שיהיה קשה כל כך ה"הוצאה לאור". אבל הסיפור קיבל חיים משל עצמו והוא רוצה להמשיך להכתב.

{ [h=3]חלק שני: המסע[/h]

[/spoiler]
[spoiler=פרק ראשון - סיפורה של הילדה: בובת סמרטוטים]

הילדה הלכה לי לאיבוד. אני לא מצליחה להתחבר אליה. אבל עדיין מרגישה אותה כל הזמן. היא רוצה להגיד משהו, ואני לא יודעת איך לשמוע.

דיברתי עם אנדרה על עוד מפגש של visualization ( דמיון מודרך בעברית ?). בפעם הקודמת הילדה לא רצתה לדבר איתי. נדמה לי שאולי עכשיו היא תסמוך עלי יותר.
בחלון המשרד צמרות עצים. עוד מעט הם יהפכו למפגן לוהט של צבעי סתיו אינדיאני.
תדמייני את העלים נושרים, עד שהעצים נותרים ערומים. את הולכת בינהם על מצע העלים שנשרו.
תנשמי עמוק. עם כל נשימה, את הולכת ונכנסת לחלל ריק. הקולות מבחוץ נחלשים.
תני לתת המודע להעלות תמונות.
[hr]

מפחיד. משהו מאוד מפחיד. אני לא רואה כלום. אני לא יודעת מה זה. אבל משהו מאוד מאוד מפחיד.
משאית. אני רואה רק את המקדימה שלה. מלמטה. זה ענק.
בובה. בובת סמרטוטים. כזאת בלי שלד, בלי עצמות, שצריך להחזיק ביד בשביל שהיא תשב. רותי סמרטוטי כזו. זרוקה על הכביש. עיניים מצוירות עם ריסים ענקיים מסתכלות הצידה.
גם המשאית היא משאית צעצוע אני חושבת. אדומה מבריקה, עם צינורות כאלה בצבע כסף מקדימה. אבל היא ענקית. כל כך כל כך גדולה. מפחידה.
הבובה מתחת למשאית.
לרגע אני רואה את הכל מהצד, איך המשאית עולה על הבובה. שומעת חריקת בלמים.
ואז רואה מלמטה. המתחת של המשאית. הגלגלים. הצינורות על החזית ומעליהם החלון הגדול של הנהג.
ושוב מהצד. ומלמטה. מהצד. מלמטה מהצד מלמטה מהצד מלמטה.
הבובה שבורה. הבובה קרועה.
דם. יש הרבה דם. שלולית של דם. ריח שרוף.
זה מאוד מאוד מפחיד. היא רק בובה. היא לא מבינה מה קורה. עיניים מצויירות עם ריסים ענקיים מסתכלות הצידה, אלי.
"זו תאונה. זה לא אשמתה. היא לא עשתה שום דבר לא בסדר", אומר אנדרה.
זה כן אשמת הבובה! למה היא הלכה לבד? למה היא לא הלכה עם כולם?
" אז כל הזמן הזה היא חשבה שזאת אשמתה ?
זו לא אשמתה. ילדים לא חייבים ללכת עם כולם. מותר להם לא להקשיב. מותר להם לא לעשות מה שאומרים להם. זו לא אחריותם. זו לא אשמתה."
עכשיו יש אנשים מסביבה. צעקות. היא רואה אותם מלמטה עומדים מסביבה במעגל.
הם מפחידים אותה. הפנים שלהם נראים מוזרים מלמטה. היא לא יודעת מי הם.
"היא מרגישה לבד?".
כן. לבד. לבד לבד.
אני מסלקת את האנשים. הם לא עוזרים. הם למעלה.
הנהג יורד מהמשאית. הוא רוצה להגיד שהוא מצטער, אבל הבובה לא מבינה אותו. היא רק בובה. היא לא מבינה שום דבר. אני מסלקת גם אותו.
שקט סוף סוף.
"תגשי אליה. תחבקי אותה, תלטפי לה את השיער. תרגיעי אותה."
אני מתקרבת אל הבובה. האם זו אני הילדה או הבוגרת? לא ברור. אני מרימה אותה בזהירות. שלא תישבר ותקרע עוד יותר. בעדינות בעדינות, שלא יכאב. מלטפת את שיער הצמר שלה. אומרת לה בלי מילים שהכל יהיה בסדר. שאני אהיה איתה. שהיא לא לבד. העיניים הגדולות המצוירות מסתכלות לעברי. אני חושבת שהיא מבינה, אפילו שהיא רק בובה.

[hr]


[h=4] [b]דיון[/b] [/h]
[hr]
[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2009-10-22T13:05:27):
אוי, אוי. ואיפה היו אמא ואבא?


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-10-22T15:10:37):
קורע לב... זה היה בטיול עם הגננות שלא שמו לב לרגע?


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-10-23T01:19:42):
אני לא כל כך בטוחה מה הקשר בין זה לבין מה שהיה במציאות.
להבהיר - כל הסיפור עם הבובה הוא לא למטרות ספרותיות, אלה הדימויים שעלו. אותו דבר לגבי הניסוחים - אין פה שום ניסיון לפואטיות. ככה זה בא.

לגבי מה שהיה בפועל, אז כן, זה היה טיול של הגן.
אני יודעת שהיתה תאונה, שהייתי בהכרה כל הזמן, דיברתי ועניתי על שאלות, כולל באמבולנס, עם המטפלת והאחות מהמרפאה. ההורים הגיעו לבית החולים.
אין לי זכרונות מודעים וגם לא הכרות עם כל הנושא הזה של תאונות דרכים.
גם הנושא של צלילה לתת-מודע הוא התנסות חדשה.
בפגישות עם אנדרה לא נכנסתי לדיון על המכניקה שמאחורי, תאוריה מדעית או מה בדיוק זה אומר.
זה לא חשוב, לדעתי, לתהליך שאני צריכה לעבור. מבחינתי, זה מה שהילדה רוצה לספר לי. יותר חשוב, אלו הרגשות שהיא רוצה שאני ארגיש בשבילה. שאני צריכה לשחרר.
זה לא נכנס "לסיפור", אבל זה היה מלווה בבכי קשה מאוד, קשה פיזית, ועוצמת רגש וכאב שאני לא בטוחה שאי פעם הרגשתי.

מצטטת שוב מתוך [po]תהליך אבל לשחרור מטראומות ילדות[/po] על תקן הרקע התאורטי:
"החוויות הקשות מילדותנו מוטבעות בתת מודע בצורת התרחשותן המדוייקת, וניתן להרגיש אותן בכל זמן בעתיד . כדי להחלים, אומרת ג'נסן, עלינו לחזור ולחוות את הטראומה במלואה, כפי שמעולם לא חווינו אותה. עלינו להתאבל, ולהכיר בכך שזה מצב שהיה ונגמר. כדי לעשות זאת עלינו להסיר את מחסומי ההגנות שפיתחנו – המאבק וההימנעות יש להבדיל בין התהליך הזה לבין לדבר על הילדות, להיזכר בה או אפילו לבכות עליה, שכולם מגיעים מהחלק המודע שלנו.”

אז אני יודעת לתרגם: ילדה = "חוויות מהילדות המוטבעות בתת המודע". מעבר לזה אין לי צורך בהבנה של הטכניקה – איך זה בדיוק עובד במוח – בשביל התהליך, או הריפוי אם תרצו.

לעומת זאת במישור אחר אני קוראת את אותו סיפור כמסמך דוקומנטרי מרתק ואז התהליכים האלה של המוח נראים מדהימים.
אז אם מישהו מכיר את התיאוריה, או התנסה ברגרסיה כזו, אני מאוד אשמח לשמוע. גם בשביל להבין את הקונטקסט. מרגישה קצת כמי שהולכת באזורים לא ממופים (בשבילי...)
כאמור זה דף שכולל בלוג, אבל פתוח לדיון.


[b][po]ענ בר[/po][/b] (2009-10-23T08:37:47):
אז אני אצטרף.
אני קוראת אותך מתחילת הדף הזה, את [po]פוסט טראומה קיבוצית[/po] לא עמדו לי כוחותיי לקרוא, ורק אוסיף שבעיניי הניסוחים קסומים, אותנטיים, ומרפאים גם אם הם נראים קצת [u]מכשלה כלשהי[/u].

אני מתעסקת בפסיכודרמה אנליטית. כלומר, פסיכודרמה שמתעסקת גם בחומרים התת מודעים. אדם עולה על במה, מספר סיפור, מזמין דמויות שונות, מביים אותם, מחליף איתם תפקידים, עומד במקומם רגע, ויוצר סצינות מחייו (יש גם פסיכודרמות אינטראפסיכיות, כלומר מיפוי של רגשות ויצירת ביטוי פיזי שלהם) וחי אותן שוב.
מי שנוכח על הבמה הוא המטופל, המטפל, ודמויות מהקבוצה שנבחרות "מהבטן" לבצע את התפקידים שלשמן נקראו. יש קהל שצפה בהתרחשות. יש המון חומר כתוב על "מטריקס קבוצתי", על חיבור תת מודע של אנשים לתפקידים שלשמם נקראו, על התפקידי של הקהל להיות עד להתרחשות בשנית.
העניין הוא היכולת לשחזר בצורה מוגנת ומוכלת סיטואציות מהעבר, להיות בהם.

פסיכודרמה שהיייתי קהל בה עסקה בסיפור של מישהי שאמא שלה נסעה ל-3 שבועות לחו"ל כשהיא הייתה בת פחות מחודש. על הבמה הייתה הבחורה כפי שהיא היום, האם, הדודה ששמרה עליה, והתינוקת, שהייתה הבחורה ההיא. היכולת להיות שוב תינוקת בת 3 שבועות שננטשת ע"י האם, כך בחוויה שלה, במקום מוגן, בו היא יכולה להשמיע את הרגשות שלה ולדבר/לצעוק/להכות את האם, אפשרו לחוות שוב את הרגש הזה ממקום אחר.
הדרך שלה עוד ארוכה, אבל בשביל להתחיל להכיר את המקום הפגוע ההוא, הפסיכודרמה הייתה כלי שרת מצוין.

מקווה שהייתי ברורה <מטפלת בתחילת הדרך>.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-10-23T14:44:47):
[po]ענ בר[/po],
את חושבת שהחוויות האלו של גיל חודש (קדם-מילולי, אינטרפציה שונה לחלוטין של המציאות ) נמצאות במקום שיש לנו אפשרות גישה ופיענוח שלו?
או שזה לא חשוב, כי בעצם זה הכעס העכשוי שיש לבחורה על האמא שלה?

כתבתי בדף הקודם אבל לא כאן - הקטע על התאונה ממוקם ביוגרפית בגיל 3.


[b]הרציונלי[/b] (2009-10-23T14:51:59):
רישום ביומן המחקר:
מעיון בתגובות נראה כי בחברה המתוצפתת (להלן קהילת "באופן טיבעי") שכיחות נפגעי תאונות דרכים קטנה באופן משמעותי משכיחות נפגעי קיבוץ.
אוכלוסיית המחקר בנושא זה שואפת לאחד. תקפות מדעית מוטלת בספק.


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-10-23T16:31:24):
גם לי בגיל 3 היתה "טראומה". עד עכשיו קשה לי להגיד את המילה הזו, כי כביכול, זו לא אמורה להיות.
נולדו אחיותיי התאומות. וכך ננטשתי. הורים שהיו בשוק, אמא בדכאון וכו'.
אחרי שנים של אוורור הנושא מהמודע וגם תהליכים של דמיון מודרך עם גישה לתת מודע, אני יכולה לספר שהיו פה ושם חיבורים לרגש הקשה, לנטישה של אז. זה הרבה פעמים הגיע דרך קושי בנטישה עכשווית. אבל אם הצלחתי לגעת ברגש של אז (ואפשר להבחין), זה מאד שיחרר ונתן לגיטימציה וגם היה בזה אלמנט של ריפוי.
[sup]<על פי הנוסח שאני כותבת אני מבינה שעוד לא לגמרי נרפאתי>[/sup]


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-10-24T04:52:20):
נזכרתי בפסיכאטר שהודיע לי חצי שנה קודם, אחרי שעת שיחה של בכי היסטרי, שהבעיה שלי היא עם תאונת הדרכים בגיל 3 ו-"זה יכול לגרום הרבה בעיות בהתפתחות. הנה הדלת." ( [po]פוסט טראומה קיבוצית[/po] (2009-07-03T05:04:03) )

עכשיו כשאני רואה כמה כאב מסתתר בזיכרונות האלו, וכמה חוזק צריך בשביל להתמודד איתם, ברור לי:
זו היתה אלימות פסיכולוגית.

ברגשות שלי אחרי זה אני יכולה לזהות את האישה המוכה, או אולי "הפציינט המוכה". מכיוון שאני מאוד לא אישה מוכה מטבעי והיצר ההרסני שלי מאוד נמוך, לא לקחתי את הרגשות האלו ברצינות, אבל הם היו שם:
אם המילים שלו גרמו לי לכזאת תגובה, כזאת סערת רגשות, אז אולי זה סימן שהוא פסיכיאטר טוב. הנה, הוא עלה בדיוק על הנקודה הנכונה. איזה תובנה מדהימה יש לו.
אולי כדאי לי ללכת אליו לטיפול, כדי שהוא יכאיב לי שוב עם התובנות המדהימות שלו.


[b][po]ענ בר[/po][/b] (2009-10-26T11:22:02):
אני לא יודעת להבחין בין הכעס ההוא, שבטח בגיל שלושה שבועות (או שלוש, תלוי בסיפור) לא ממש נחווה ככעס. יותר כצורך לשרוד.
מה שאותי מעניין, זה הרגש הנוכחי, מה שקורה על הבמה - הפיזית ועל במת המחשבות.
אם באותה עבודה פתאום יופיע בכי בלתי מוסבר, אתייחס אליו, אתמקד בו, אנסה לפענח של מי שהוא, של הילדה? של הבחורה? אם זה קורה בתוך תפקיד אחר?
הרי מיש עולה לספר את הסיפור הוא מי שדחוף לו לספר אותו, זה בעבודה קבוצתית. בעבודה פרטנית עובדים בכל רגע נתון עם הכאן ועכשיו, עם הרגש הקיים היום.
אני ממשיכה לקרוא אותך, מרותקת.



[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-10-26T14:50:06):
הפוסט הבא יותר קשה. להמשיך? או שזה כבר מוגזם?


[b][po]קוראת שקטה[/po][/b] (2009-10-26T15:34:53):
אני ממתינה בציפייה. הבלוג שלך מרתק אותי.
הסיפור סוחף ודרכך אני לומדת על עצמי. (תמיד סיקרן אותי מה קורה בחדר הטיפולים אצל נשים אחרות).
גם אני בטיפול שלי עובדת על הקיבוץ והטראומה שלי. יש אחת ברורה וחדה (מוות קרוב), ועוד רבות ארוכות ומתמשכות סטייל הלינה המשותפת.
המשכי.

תודה על כל מה שפרסמת עד היום. זה נכס עבורי.

תודה


[b]צוויליך[/b] (2009-10-26T15:59:38):
[u]הפוסט הבא יותר קשה. להמשיך? או שזה כבר מוגזם?[/u]
לא לי. לא מוגזם.

[u]אני ממתינה בציפייה.[/u]

[u]הסיפור סוחף ודרכך אני לומדת על עצמי.[/u]

[u]תודה על כל מה שפרסמת עד היום. זה נכס עבורי.[/u]


צוויל (היום בפאזת העצלן קופי-פייסט)


[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2009-10-26T16:06:26):
[u]מוגזם?[/u]

מוגזם מאיזו בחינה? מוגזם למי?

[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2009-10-26T17:12:51):
תמשיכי.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-10-26T18:12:36):
מוגזם לקוראים


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-10-26T18:42:13):
תמשיכי בבקשה. לא קשה.
חשוב.


[b][po]ענ בר[/po][/b] (2009-10-26T19:39:21):
_תמשיכי בבקשה. לא קשה.
חשוב._
מחכה בסבלנות.


[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2009-10-26T22:09:02):
תמשיכי כבר. קשה קשה. אבל יצרת כאן מתח וציפיות ונדמה לי שיש לך כבר מחויבות כלפי קהל הקוראים שלך, לא?


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-10-27T03:47:27):
אז הנה הבעיה.
אמרתי כבר שאני לא כותבת בתור תרפיה ולא מצפה מהקוראים לשמש בתור פסיכולוג ו/או לרחם עלי. אני כותבת פשוט כי זה מה שאני אוהבת לעשות. [po]נקודות ורודות אגדיות[/po] הגדירה מדוייק ב [po]למה אתם כותבים[/po]: "הצורך לספר סיפור - במקרה הזה הוא מתבסס על חייך".
היה לי תכנון טוב : אני פשוט אחכה אחרי ההתרחשות עד שהרגשות יתקררו ואז הסיפור יהפך ל"טקסט דוקומנטרי מרתק".
זה הפסיק לעבוד בחלק הזה של הסיפור.

עכשיו, לי לא איכפת מה חושבים עלי אנשים בשר ודם, שלא לדבר על וירטואלים. או אם לדייק - לרציונלי לא אכפת. מעניין, זה כן, אפילו מעניין מאוד, אבל בלי מעורבות רגשית.

שחף, מבחינתה, רוצה קוראים. בשבילה "קראתי אותך מהתחלה עד הסוף והחלטתי שאת פסיכית לגמרי" מבטא מחמאה לגיטימית.

הבעיה שהסיפור כאן הוא של הילדה. והילדה רוצה כרגע שני דברים, נדמה לי: היא רוצה להרגיש שהיא לא לבד, והיא רוצה להרגיש שיש לה תקווה. שהיא לא לגמרי פגומה וחסרת תקנה.
ואני לא יכולה לתת לה את זה, כרגע. אני מקווה שיום אחד, בקרוב, אני אוכל. אבל עוד לא.

אז השורה התחתונה היא שמשתלם לי להמשיך בתנאי שיש תגובות. כלומר כרגע אין לי צורך לספר סיפור, כרגע יש לי צורך בדיאלוג. לא בעצות (אני במילא מתעלמת מהן) , לא בניתוח פסיכולוגי שלי (גם מאלה אני מתעלמת), אלא בקונטקסט. ביכולת להרחיב את הסיפור לסיפור אנושי, לא לסיפור ה"אוי איזה מסכנה שחף". כתבתי כבר על עניין "הסיפור שלי הוא לא אני". וזאת מכשלה שבנויה בטיפול פסיכולוגי, אני חושבת. קל מדי לשקוע בסיפור ולטפח אותו.

אז אני לא חושבת שלאף אחד יש מחויבות להשתתף בדיאלוג הזה, וגם לי אין שום מחוייבות כלפי קהל הקוראים שלי (תמי - זו גישה קורבנית, אני מתפלאה עלייך), אבל אלו "תנאי השידור" כרגע. פשוט לא משתלם לי להמשיך בצורה של סיפור - העלות (הריגשית) גבוהה מהתועלת.

וכל עוד הנושא היה קיבוץ, הוא היה משותף להרבה אנשים ועבד יפה, אבל ככל שהוא נהייה יותר כבד, יותר קשה להגיב. אני מאוד מבינה, גם לי היה קשה להגיב לנושאים כאלו. אולי זה החשש שלי מנושאים קשים.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-10-27T04:14:55):


[/spoiler]
[spoiler=פרק שני - סיפורה של הילדה: ועכשיו, למות]
[hr]

"מה המשמעות של הבובה ומשאית הצעצוע? ", שאלתי.
"אני חושב שתת המודע שלך מנסה להגן עליך, לא לחשוף את הזכרונות הכואבים , להלביש אותם בצורה פחות כואבת."

"אני חושבת שאני רוצה להמשיך."
[hr]

חושך. משהו סגור. אין כניסה.
דלת, או שער. מחסום שחור שאי אפשר לעבור.
יש על השער שרשרת כבדה ומנעול.

[u]"את יכולה לפתוח את המנעול?" שואל אנדרה.[/u]
לא! נשמעת צעקה במוח שלי. מישהו רץ ונעמד לפני השער, מגן על המנעול בגופו.
שומר.
שומרת בעצם. זו אני הילדה, בת 10.
היא לא מוכנה לתת לי להיכנס.
גם אני לא בטוחה שאני רוצה להיכנס.
[u]היא צריכה את הזמן שלה, אומר אנדרה. היא צריכה להיות בטוחה שלא נזיק.[/u]
אני ניגשת אליה, לאט, בהיסוס. מושיטה אליה יד. היא לא מסתכלת עלי, אבל נותנת לי להתקרב. לחבק אותה.
אני מחבקת אותה בלי מילים, כמו שאני מחבקת לפעמים את הילדים כשהם צריכים לבכות, נותנת את המקום לרגש לעבור.
בסוף היא מסכימה ללכת. השרשרת והמנעול נמסים ונעלמים.
אבל עדיין אני לא מצליחה להכנס. הדלת כבדה מידי. אני חלשה מידי.
[u]את חלשה או שאת מפחדת?[/u] - גם וגם.
אני מבקשת מהדלת להפתח. אני אהיה זהירה ועדינה. אני לא אהרוס. ואני חזקה מספיק בשביל להכנס.
הדלת נפתחת לאיטה.
מאחריה אין כלום. יש ריקנות לבנה אין סופית.

ואז מתוך הלבן, ילדה קטנה, פעוטה.
היא שוכבת על מיטה מכוסה סדינים לבנים. בחדר לבן. בית חולים. מחוברת לצינורות אינפוזיה ומכשירים. חיוורת כל כך, כמעט לבנה גם היא בעצמה. עייניה עצומות – היא מחוסרת הכרה.
אני רוצה ולא רוצה לגשת אליה. בעצם אני גם לא יכולה – עוד מחסום בינינו – קיר זכוכית עבה חוצץ ביני לבין המיטה.
משהו אחר מושך אותי. ריקנות לבנה ומוארת. nothingness . שלווה. הילדה רוצה לשם. [u]אני[/u] רוצה לשם. רוצה ללכת אל הריק, להשאיר את הגוף הקטן מאחור.

היא רוצה למות. אני רוצה למות.

אני רוצה למות.

(אני בחיים לא אמרתי שאני רוצה למות! אף פעם לא חשבתי על זה! אף פעם לא הרשתי לעצמי!
אלו הרגשות שלה, אני חושב, אומר אנדרה. זה בא ממנה.
אבל [u]אני[/u] מרגישה את זה עכשיו. את התמונות אני אמנם רואה מבחוץ, אבל הרגש הזה, הרצון למות, הוא אמיתי לגמרי. הוא עכשיו.)

[u]-תגשי אליה, מציע אנדרה. היא צריכה שתגשי אליה. יש לה עוד הרבה לחיות. היא חזקה, יש לה כל כך הרבה חוזק לעבור את זה ולהמשיך ולחיות חיים מלאים.[/u]
אני לא יכולה. הריקנות הלבנה מפתה מידי. מושכת מידי. אני נשאבת אליה.

זה לא מפחיד למות. לנוח. להרגע. כל כך שקט שם. צריך רק לא להתנגד. לוותר. להסחף אל האור.
מפחיד להשאר. מפחיד להמשיך להלחם. מפחיד לחזור לגוף החיוור שמחובר לכל הצינורות האלו. מפחיד להתעורר.
[hr]
לא הצלחתי לסיים את הרגש הזה. הפסקתי באמצע, לפני שהוא נגמר.
[hr]
אנדרה חושב שצריך לתת מקום לרגשות האלו, הסוד המעיק, הנורא, המשקולת הכבדה שהיתה מודחקת כל הזמן הזה.
אבל איך אני יכולה לתת מקום למשאלת מוות? איך אני יכולה להכיל את הרגש הזה?
[u]-זה לא הרגש שלך, זה הרגש שלה. אני יכול להבין אותה - ילדה קטנה בבית חולים עם כל הכאב והמכשירים הרפואיים המפחידים.[/u]

[hr]
גם אני יכולה להבין אותה. בתאוריה.
אבל להכיל את הרגש הזה, את הקלות של לוותר, לשקוע, למות? הכמיהה הזאת לאור הלבן של הריקנות?

לא קל. לא פשוט.

[hr]
[h=3][b]דיון[/b][/h]
[hr]

[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2009-10-27T11:37:58):
שחף - אני קוראת אותך.
אפשר רגע לפנות אל הרציונלי? למה מחויבות כלפי הקוראים היא קורבניות? להפך, זו אחריות. והיא נמצאת לדעתי בידייך לא בתור קורבן אלא בתור מספרת. את יכולה מבחינתך להפר אותה בכל רגע, כמובן, זהו הכוח שלך. מבחינתי כקוראת כבר יש יחסים ביננו, וברור שאצטער אם למשל תפסיקי לכתוב (תאלמי ותעלמי). וגם לי יש מעין-מחויבות בחוזה הלא-מדובר שנרקם כאן ביננו - לקרוא ולהגיב.
אכן לא קל. אני בכל אופן קוראת.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-10-27T12:24:23):
תמי,
זה שוב המאבק בין צדדים שונים של האישיות. צד אחד רוצה וצריך לספר, להלן שחף. שחף בהחלט מרגישה את האחריות כלפי הקוראים. שחף היא גם מאוד חזקה, היא מודעת לכוח שלה והיא ממש לא חושבת שהיא קורבן.
צד שני, להלן הילדה, מפחד. הילדה מפחדת. הילדה מרגישה לבד. לבד,לבד, לבד. הילדה רוצה להיות כמו כולם. נורמלית. מיינסטרים. והיא מרגישה שהסיפור הזה שוב הופך אותה למין מפלצת שצריך לקבור.
הרציונלי (שיש לו תואר בכלכלה - לדעתי אני היחידה בתולדות האוניברסיטה שעשתה תואר בסוציולוגיה-אנתרופולוגיה מתוך מחשבה שאנתרופולוגיה זה מקצוע ומאוד שימושי בחיים, והשלימה בכלכלה כי זה נורא קל ולא צריך לבוא להרצאות, אבל זה כבר סיפור אחר)  חושב שהוא מצא פתרון win-win .
סיפור תמורת חיבוק, או משהו כזה.


[b][po]ענ בר[/po][/b] (2009-10-27T12:37:37):
אז אני פה לקרוא, ולחבק כשצריך
<אולי מישהו יספר לי סופסוף איך עושים את האייקון הזה?>


[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2009-10-27T13:47:44):
[u]שמשתלם לי להמשיך בתנאי שיש תגובות.[/u]
ואני חשבתי שאת כל הזמן מקבלת מלא תגובות. מה, את הרגשת שלא היו תגובות?

[u]אבל ככל שהוא נהייה יותר כבד, יותר קשה להגיב. אני מאוד מבינה, גם לי היה קשה להגיב לנושאים כאלו. אולי זה החשש שלי מנושאים קשים.[/u]
ואני משום מה לא הרגשתי שהוא נהיה 'כבד' יותר מקודם. (מקווה שאני לא מאכזבת).
וגם קודם הוא לא היה 'כבד'.
כאוב, קשה, אבל לא משהו שירחיק אותי מלקרוא או להגיב.
(אולי רק לגבי הנושאים של עצמי אני חוששת שהם 'כבדים' מדי לאחרים. כמו שאת חוששת כאן. אבל במבט מבחוץ על סיפור של מישהו אחר אני לרוב לא מרגישה כך).

*************

[u]אז השורה התחתונה היא שמשתלם לי להמשיך בתנאי שיש תגובות. כלומר כרגע אין לי צורך לספר סיפור, כרגע יש לי צורך בדיאלוג.[/u]

[u]הבעיה שהסיפור כאן הוא של הילדה. והילדה רוצה כרגע שני דברים, נדמה לי: היא רוצה להרגיש שהיא לא לבד, והיא רוצה להרגיש שיש לה תקווה. שהיא לא לגמרי פגומה וחסרת תקנה.[/u]

[u]זה הדיל - לגבי כמה הפרקים הבאים בסיפור, אם אתם רוצים להיות קוראים אתם צריכים להיות שותפים פעילים.[/u]

יש משהו שמאוד בולט לי בכל האמירות הנ"ל:

זה נשמע שקשה לך להגיד בצורה [b]רגשית[/b] 'אני צריכה חיבוק', 'אני צריכה מכם חיבה, חום', 'בבקשה תנו לי תמיכה, פידבק, אישור' - אז את הרגש הזה את 'מבקשת' בצורה מאוד שכלית ורציונאלית.
ומעמידה אותו כמין 'הסכם' כזה. שגם זה דבר מאוד קר וקורקטי. וזה גם לא, חלילה, [b]בקשה. הזדקקות[/b].

ונכון שזו הילדה שבך שצריכה - אבל אין מה לעשות - זו עדיין [b]את[/b]. את זו שקשה לה להרגיש לבד. את זו שרוצה את העיטוף, את התמיכה. שזקוקה לזה.
כשאת אומרת 'הילדה צריכה' זה הופך את זה ללא רגשי. את כאילו מבחוץ דואגת לילדה. מסבירה בצורה מאוד רציונאלית ובהרבה מילים למה צריך וחשוב לתת לה את זה.

במקום להגיד פשוט 'אני צריכה. אני זקוקה. בבקשה תנו לי את זה'.

(מקווה שזה לא נכלל ב'ניתוחים הפסיכולוגיים' שאת לא אוהבת. ובכל מקרה, אשמח אם תתייחסי למה שכתבתי)


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2009-10-27T15:08:09):

לשחף אהובי!

הסיפור שלך הוא מיוחד, ומשותף לכולם. לכול בני האנוש יש את הסיפור הזה בבסיסו, לכל אחד יש את הסיפור המיוחד לו ולכולם יש משהו משותף.
המיוחד הוא מסע הייסורים שכל אחד עובר, ה"ויה דלורוזה" הפרטית שלו, המשותף הוא הרצון לשוב הביתה, למקום שלם, שליו, מלא אהבה וקבלה אין סופית. כדי להגיע לשם יש לעבור בדרך החתחתים, להיפצע וללמוד, להתעצב מתוך העצב והכאב, לגדול.
המסע שלך בעקבות העבר משותף להמון אנשים. כן, גם אני, בדרך דומה של הרפיה ודמיון חשפתי טראומות מהעבר, חוויתי אותן בעוצמה והשארתי אותן מאחורי. מהניסיון שלי זה היה מפחיד מאוד ומטלטל תוך כדי התהליך, הרגשתי שאני מתפרקת רגשית, מאבדת זהות. גם היה לי קשה לקבל איך זיכרונות, או דמיונות, יכולים לטלטל אותי רגשית בעוצמות כל כך גדולות. אבל לא הייתה לי ברירה, החלטתי לשנות את המציאות הרגשית שהייתי נתונה בה. לא עוד סבל. הגיע הזמן להפטר מהמטענים העודפים.
אחר כך המים שקטו, הסערה שכחה, וחלק מהבעיות נשארו מאחורי, קיבלתי את עצמי קצת יותר שלמה. לדעתי זה הטיפול האולטימטיבי. מפחיד ומתגמל. מפגיש אותך עם הפחדים הכי עמוקים בנפשך כדי לדעת ש(רק) את שם, נמצאת בשבילך, את יוצרת את הפחדים ויכולה להם מתוך עצמך. מתוך הפחד, ומהחור השחור יוצאת ומתגלה [b]אני[/b] המזוככת.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-10-27T16:14:19):
[po]אהבת עולם[/po]
אאוץ'. אאוץ'. כואב.
פגיעה ישירה.
אבל אפילו שאת מאירה את זה - לא יכולה. לא יכולה להגיד, אפילו לא לכתוב : [u]'אני צריכה. אני זקוקה. בבקשה תנו לי את זה'.[/u]

"אני" לא צריכה כלום מאף אחד.
"אני" חזקה לעצמי, בעצמי.
"אני" עוד לא סלחתי בעצמי, לעצמי, על המקום ההוא שהוא פגיע ונזקק, ועדיין לא מוכנה לקבל אותו ולהכיר בו.
"אני" לא יודעת מי אני.

"אני" עדיין לא הצלחתי לשבור את החומה הפנימית, שביני לבין עצמי. החומה ביני לבין העולם? מעבר לאופק.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-10-27T17:04:38):
[u]ואני חשבתי שאת כל הזמן מקבלת מלא תגובות. מה, את הרגשת שלא היו תגובות?[/u]
מפונקת, אני.
לא, אני כן מרגישה שיש תגובות, ויותר מזה, שיש לי קבוצת תמיכה.
ותודה. תודה לכם.  
כנראה שהמקום של "לבד" הוא כל כך עמוק ובסיסי, והצלילה אליו כל כך אינטנסיבית, ועמוסה, ואמביוולנטית, שהיא מעוותת את העולם החיצוני.


שלשום נשברתי. המטען המצטבר של הפגישות האחרונות, שהתחלתי לכתוב עליהן, נפל עלי במלוא עוצמתו.
התקשרתי לאנדרה לבקש פגישה נוספת, שלא במועדה השבועי, שנקבעה לאתמול.
אולי זה לא שווה. אולי כל העניין הזה של רגשות הוא overrated . אולי זה לא כך כך נורא להיות רובוט. לחיות ב10%. באפור.
אנדרה מברר לבדוק שאין לי מחשבות על התאבדות.
לא, מה פתאום. אני ממש לא כזאת. אבל במחשבה שניה אמרתי לו, במובן המטאפורי, אולי כן.
אולי כן לוותר על הנסיון להיות אדם שלם.
אולי אי אפשר, אולי החלק הזה, הילדה, הוא חלק אבוד כבר.


[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2009-10-27T20:48:27):
קוראת ומחבקת את הילדה. לא, היא לא אבודה. את תצילי אותה.


[b]נועית[/b] (2009-10-27T21:41:00):
[u]זה הדיל - לגבי כמה הפרקים הבאים בסיפור, אם אתם רוצים להיות קוראים אתם צריכים להיות שותפים פעילים.[/u]
הדיל מקובל עלי. וזה בסדר שזה ככה, לפעמים לוקח המון זמן לשבור חומות פנימיות, גם כשכבר מכירים אותן היטב, ומזהים כל לבנה ולבנה. עצם הנכונות להכיר בסיפור, לראות שהוא לא הדבר האמיתי, לזהות את כל הדמויות ואת התפקידים שהן לוקחות על עצמן, זה כבר חצי הדרך.

והילדה הפנימית - היא מחכה לנו כמעט בכל צומת בחיים. לפעמים ממש קל לפגוש אותה ולתת לה חיבוק מבין ואוהב. לפעמים פוגשים אותה ופשוט לא יודעים מה לעשות- האני הבוגרת נמצאת בדיוק במקום שבו נמצת הילדה, אין לה כוחות לעזור, לפחות לא עכשיו. ולפעמים ממש אי אפשר להסתכל עליה מרוב פחד ובושה והחומה סביבה הולכת וגבהה (ככה כותבים?)
ואיך שוברים את החומה? איך מגיעים לילדה? איך אוהבים אותה? זו כבר השאלה הגדולה, המסתורין של כל התהליך.
ואת מי נפגוש בדרך? מי יעלם בתהליך ומה ישאר בסוף מכל הדמויות? ומי תהייה אני בלי הסיפור שלי?...

והאור הלבן אכן יכול להיות מפתה.
המשיכה הזאת לחידלון לאין אולי מפחידה, שהרי חוסר האונים המוחלט הזה שבסיס הרצון למות, הוא ההפך המוחלט של השליטה, לתשוקת החיים שכולנו אמורים לחוש. אבל אולי בדיוק להפך זה הרצון לשלוט בהכל, לא להמשיך לסבול, לכאוב להיות בכזה חוסר אונים...
אבל משאלת מוות היא רק משאלת מוות, כמו הרבה רגשות ותחושות אחרים, ואם נביט לה בעיניים נגלה שגם את המפלצת הזאת אנחנו מכירים ויכולים לה. עובדה, כבר הצלחת לעשות את זה פעם אחת לפחות, בגיל 3.

המשיכי לשתף, שולחת חיבוק.


[b][po]אלנור יה[/po][/b] (2009-10-27T21:44:00):
קוראת אותך. כל הזמן.
מקשיבה. ((-)) וגם (())


[b]נועית[/b] (2009-10-27T21:48:44):
כתבתי לפני שראיתי את שתי התגובות האחורנות.
אז מוסיפה לך עוד חיבוק. הילדה לא אבודה, בסוף, אולי לא עכשיו, את תגיעי אליה. ההצלה שלה היא ההצלה שלך- החבל שאיתו תתרוממי למעלה, לשפת הבור ומעבר לו. אל תכנעי לתהומות היאוש. קחי את כל הזמן שאת צריכה. ממילא אין לך בררה.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-10-28T06:36:44):
תודה על התגובות...
הורדתי את הקטע על ה"דיל". זה היה קטע תופס תחת ומעצבן. איזה כיף שאפשר לערוך מילים לאחור.
לזכותי אפשר לציין שבאמת אני בשפל הכי גדול בכל הסיפור הזה. מצד שני אולי זה [b]ה[/b] שפל ומכאן יש רק למעלה? אינשאללה.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-10-28T07:19:44):
[u]ממילא אין לך בררה.[/u]
נכון. זה חלק ממה שמפחיד. אין דרך חזרה.


[/spoiler]
[spoiler=ובינתיים]
יומיים הסתובבתי בהלם מוחלט. לקחתי פס מלהיות עם הילדים בערב. לא יכולתי לדבר עם אף אחד, לעשות שום דבר.
אחרי יומיים, פתאום הרגשתי - שלווה. איזהשהוא הוריקן שהסתובב בחזה במשך שנים, חדל. איזה זבוב שזמזם במוח - נדם.
שקט.
נכון, זה שקט יחסי. יש עוד הוריקנים. יש עוד זבובים במוח. אבל אחד פחות.

[sup]< נכתב לאחר הפרק הקודם. בינתיים התברר שההוריקן פשוט שינה מיקום ועבר מהחזה אל הלב>[/sup]
[hr]
נזכרתי בפלאשבקים שהארי פוטר רואה דרך הזכרון של וולדרמורט. לאט לאט מתגלה התמונה של הטראומה - היום בו וולדרמורט הורג את הוריו של הארי.
זה מכאיב, זה מסוכן, אבל התשוקה לראות חזקה יותר.

ככה אני מרגישה עכשיו. זה כואב. זה מפחיד. זה מרגיש מסוכן.
אז נכון שאני יודעת שאין לי בררה, שאני צריכה לעשות את זה, שזה מרפא.
אבל יש עכשיו עוד מוטיבציה להמשיך. הסקרנות. ממש מין יצר מציצני וצהוב. התשוקה לדעת - מה יש בפנים. מה סוף הסיפור.

[hr]

[h=3][b]דיון[/b][/h]

[hr]
[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-10-28T12:28:55):
שחף, קודם כל חיבוק. (()).

[u]להלן הילדה, מפחד. הילדה מפחדת. הילדה מרגישה לבד. לבד,לבד, לבד. הילדה רוצה להיות כמו כולם. נורמלית. מיינסטרים[/u]
תגידי לה, לילדה, שהיא כמו כולם. נורמלית. מיינסטרים. אם רק היתה יודעת כמה כולם מרגישים ב-ד-י-ו-ק אותו דבר, בשינוי אדרת. אבל אף אחד לא מדבר על זה, לא משתף. אז כולם מרגישים לבד, לבד, לבד.
ובכלל, גם אם משתפים, אז בסוף מרגישים לבד. העיקר לא בודד. :-P

[u]התקשרתי לאנדרה לבקש פגישה נוספת, שלא במועדה השבועי, שנקבעה לאתמול.[/u]
מעולה, זה הסדק בחומה... [u]לפעמים לוקח המון זמן לשבור חומות פנימיות[/u] ולפעמים לא...
את מתחילה להגיד: [u]'אני צריכה. אני זקוקה. בבקשה תנו לי את זה'[/u] - לאנדרה.
זו התחלה.
זה מרגש אותי לקרוא אותך. [u]בינתיים התברר שההוריקן פשוט שינה מיקום ועבר מהחזה אל הלב[/u] כן, מרגישים. יותר ויותר פנימה.
(())

[u]ומי תהייה אני בלי הסיפור שלי?...[/u]


[b][po]לי אורה[/po][/b] (2009-10-28T13:31:28):
מאוד מרגש.


[b][po]לי אורה[/po][/b] (2009-10-28T13:36:54):
התיאור כל כך מדויק וחד וויזואלי, שממש הייתי שם, ראיתי את האור, הרגשתי את מה שתואר. וראיתי את הילדה הבודדה. אוי. למה אף אחד לא היה איתה? (למה רופאים/ות ואחיות לא מבינים כמה שחשוב שההורים יהיו עם הילדים/ות בבית החולים? ושזה מה שיביא להחלמה מהירה ונכונה יותר ולא "נוהלי בית החולים" ו"שעות ביקור" וכו').

הבנתי שהילדה האשימה את עצמה בתאונה: היא הלכה בסוף, חלמה, לא הלכה עם העדר וכו'. האם היא חושבת שהתאונה היא עונש על חולמנות, על אינדיבידואליות, על שונות? האם היא חושבת שמסוכן להיות שונה ומיוחדת וחולמנית?

נראה לי שכדאי להסביר לה ש:
א) היא לא פריק
ב) להיות רגישה, חולמנית, מהורהרת, שקועה בתוך עצמך וכו' זה לא להיות פריק
ג) מותר להיות שונה מכולם/ן
ד) בעצם גם לשאר הילדות והילדים היה עולם פנימי
ה) אין באמת "כולם/ן", יש אינדיבידואלים

מחכה להמשך.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-10-29T03:31:15):
[u]הורדתי את הקטע על ה"דיל". זה היה קטע תופס תחת ומעצבן.[/u]
במחשבה שלישית - אפילו חוצפה.
למרות שהתקשורת במדיום הזה של בלוג היא לא סימטרית, בעצם אני הצד שמקבל. משני הצדדים.
מצד אחד, למרות שבמטפורי אני עושה סטרפטיז, אני עושה את זה לצרכים האישיים שלי, בתנאים שלי, וברמת ההחשיפה שמתאימה לי.
ומצד השני, אני מקבלת קבוצת תמיכה מדוייקת ומדייקת.

שיעור בענווה והכרת תודה.

טוב, ניסיון שני:
הפרקים הבאים הם אישיים מאוד וכואבים מאוד, ועדיין לא ממש הבנתי והפנמתי אותם. סערת הרגשות שהם עוררו עדיין לא שככה.
תודה שאתם קוראים ומצטרפים איתי למסע הזה. אם תגיבו, זה מאוד יעזור לי להבין את המשמעות של המסע, ולהרגיש שאני לא עושה אותו לבד.

[po]אהבת עולם[/po],
זה הכי קרוב שאני יכולה להגיע ל: 'אני צריכה. אני זקוקה. בבקשה תנו לי את זה'.
מה את אומרת? יש לי ציון עובר לפחות?


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-10-29T03:33:04):
_התקשרתי לאנדרה לבקש פגישה נוספת, שלא במועדה השבועי, שנקבעה לאתמול.
מעולה, זה הסדק בחומה... לפעמים לוקח המון זמן לשבור חומות פנימיות ולפעמים לא...
את מתחילה להגיד: 'אני צריכה. אני זקוקה. בבקשה תנו לי את זה' - לאנדרה._

וואלה. נכון!

[po]אהבת עולם[/po],
אפשר עוד חמש נקודות, בונוס?


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-10-29T04:11:05):
[po]לי אורה[/po]
כמו ששחף היתה מספרת לא אמינה מהכיוונים שלה, גם הילדה נראית לי לא משהו.

אני לא בטוחה מה הקשר בין הסיפור לבין מה שהיה באמת.
הדבר היחידי שאני בטוחה לגביו הוא גל הרגש הזה. הוא לא קשור לשום חוייה מודעת שלי, כלומר, לא בא "ממני", והוא היה שם בלי קשר לשום פרשנות מילולית (= של האני החושב). והוא היה חזק מידי, סוחף מידי בשביל להיות יצירה דמיונית של תת-המודע.
וגם על זה לא הייתי חותמת אם למשל היתה לזה השלכה משפטית.

לגבי היתר - האם זה באמת זיכרון של הילדה, או פרוש דמוי חלום לזיכרון?
[list]
[*] אף פעם לא הייתי בסכנת מוות.
[*] הצבע של בתי חולים הוא לבן רק במיתוס, בפועל לדעתי הוא ירוק.
[*] התמלול של הרגש כ"אני רוצה למות" לא נשמע לי מתאים לגיל 3.
[*] כל הסיפור של "אור לבן" ? נו באמת. נראה לי ממש שאוב מהוליווד.
[*] להיות לבד בחדר? בבית חולים ישראלי?
[*] לגבי ההורים, הם היו איתי כל הזמן בבית החולים, אין "זמני ביקור" להורים. אבל אני לא יודעת מה בקשר לטיפולים. סביר להניח שדוקא ברגעים האלה, הכי טרואמטיים, לא נתנו להם להשאר (כדי שלא יפריעו, הגיוני). אני גם לא בטוחה אם היה מותר להם להשאר בזמן ביקור רופאים.
[/list]

טראומה שאני כן זוכרת, כי היא חזרה למשך שנים (את הניתוח הפלסטי האחרון עשיתי בגיל 19, ואז החלטתי שמספיק):
ההרדמה לפני נתוחים. כשהייתי ילדה היו עושים את זה עם מסכת גז כזו. למה לא עם האינפוזיה שבמילא מחברים? לא יודעת.
גם הרגשה שמנסים לחנוק אותי, וגם ריח איום, מפחיד. אם אני זוכרת נכון, השלב הזה היה כבר בלי הורים, עם שני סניטרים שמגלגלים את האלונקה כמו צאן לטבח.
שוב פעם העניין של לשכב בחוסר אונים כשאנשים זרים מסתכלים עליך מלמעלה.

יכול להיות שהזכרון שפרשתי אותי כמוות קשור להרדמה? להתעוררות מההרדמה?

בלי קשר ל"עובדות" ולסיפור ה"אמיתי", אני מאמינה שזה הרגש המקורי של גיל 3. שזה אומר שבמשך 37 שנים הוא ישב שם איפשהוא בתוך המוח.
כל הזמן הזה! כל המועקה האיומה הזו.


[b][po]לי אורה[/po][/b] (2009-10-29T08:13:36):
[u]אני לא בטוחה מה הקשר בין הסיפור לבין מה שהיה באמת.[/u]
לא נראה לי שממש חשוב לדעת בדיוק מה היה "באמת".
נראה לי שמה שממש ממש חשוב הוא איך הילדה קלטה את זה. מה האמת שלה, כפי שהיא חוותה את זה.
מה שאת ראית וחווית בדמיון המודרך היה בדיוק כפי שכתבת: [u]הרגש המקורי של גיל 3[/u]
ובזה חשוב לטפל. וטוב שאת מטפלת בזה.
והרי חלק חשוב מטיפול בילדה הוא להקשיב לסיפור שלה, לדרך שבה היא קלטה את האירועים.
מחכה להמשך.


[b][po]ענ בר[/po][/b] (2009-10-29T08:23:02):
חותמת על כל מילה ש{{}}[po]לי אורה[/po] אמרה.
הבמה עכשיו של הילדה.
היא צריכה שיקשיבו לה, יחבקו אותה,
יתייחסו לכל חוויה שלה כאמת צרופה.
גם אם אבאמא היו שם.
גם אם הרופאים היו נחמדים.
אם הילדה הרגישה לבד ורצון למות - אז זה מה זה.
(מכירה מקרוב חוויות של דיכאון בגיל 8, עד כדי הרהורי התאבדות).


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-10-29T19:34:38):
[u]נכון, זה שקט יחסי. יש עוד הוריקנים. יש עוד זבובים במוח. אבל אחד פחות.[/u]

One Hundred bottles of beer on the wall
ONE FELL! WHAT THE HELL !
Ninty nine bottles of beer on the wall


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-10-29T19:59:13):
_זה הכי קרוב שאני יכולה להגיע ל: 'אני צריכה. אני זקוקה. בבקשה תנו לי את זה'.
מה את אומרת? יש לי ציון עובר לפחות?_
עובר וואחד מסע. ת'לא חושבת? :-)


[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2009-10-29T23:09:43):
מענין שאת (שחף?) כל פעם מזהירה (מספרת, אבל זה נשמע מעין אזהרה) שהפרקים הבאים כואבים עוד יותר. את מזהירה את עצמך מפנייך? בכל-אופן אני עוקבת אחרייך.


[b][po]אום שלום[/po][/b] (2009-10-29T23:33:08):
גם אני קוראת @}


[b][po]אילנה קליינר[/po][/b] (2009-10-30T03:38:20):
הדף הזה נשאר פתוח אצלי מאתמול בצהריים...
ואחרי שביקרתי בספריה להחליף ספרים עבורי ועבור בנותיי, אני גם מבינה למה.
בחרתי שני ספרים. אחד ספר קריאה, השני עיוני, שאותו בחרתי בצורה אינטואיטיבית. עברתי בין המדפים, ראיתי ספר, הושטתי את ידי אליו והופ- הוא אצלי.
שם הספר: חוזים מקודשים/ ד"ר קארולין מיס
דר מיס היא מרפאה אינטואיטיבית- כלומר "קוראת" את מצבו הפיסי הפנימי של האדם באופן אינטואיטיבי ולא באמצעות בדיקות ואבחון גופני.
היא הגיעה להבנה, דרך קארל יונג, שלכל אדם בגילגול הנוכחי של חייו בכדור הארץ יש ייעוד ושיש בחיי כל אדם 12 ארכיטיפים המלווים אותנו בהתמדה (אחת מהן היא "הילדה הפנימית" ) ועוזרים לנו לגלות את ה"חוזה המקודש" עליו חתמונ עוד בטרם נולדנו.

רק התחלתי לקרוא אותו והוא מרתק ומעניין. SACRED CONTRACTS
CAROLINE MYSS

שיהיו ברורים שני הדברים הבאים:
א. אני מלווה כקוראה את הבלוג הזה וגם את הקודם מתחילתו.
ב. את הספר הזה לקחתי לעצמי. כי אני מגלה עכשיו את הייעוד שלי בחיים הללו (עוד לפני שהשאלתי את הספר), אבל אני בהחלט ממליצה לך לקרוא אותו.

חוץ מזה, אני סתם מרגישה אלייך קירבה מיוחדת עוד מהבלוג הקודם. אני דווקא כן אוהבת את הילדה הקטנה. קטנה אבל אמיצה מאוד. בהחלט הייתי נותנת לה חיבוק, וגם נשיקה אוהבת. היא כל כך ראויה לחיבוק הזה ולהכרה בה. אינדיאנית קטנה ואמיצה.

כידוע, אני חובבת מחכימונים. [u] גישתך לעולם, היא הביטוי המדויק לגישתך אל עצמך[/u] כמה מדויק.


[b][po]אילנה קליינר[/po][/b] (2009-10-30T04:07:04):
שכחתי לכתוב למה אני ערה בשעה כזאת. התעוררתי לקולות הרעמים החזקים מתוך חלום על ראש ממשלת ישראל לשעבר גולדה מאיר. או יותר נכון, את החלום אני לא זוכרת, אלא רק את המסר שקיבלתי לגביה: שהייתה לה אחריות מסויימת לגבי היושבים בארץ ישראל, והיא לא מילאה את תפקידה כמו שצריך.
בזמן האחרון אני מקבלת המון מסרים בחלומות, ומתעוררת עם תובנות לגבי החיים שלי. הפעם זה היה מסר על גולדה מאיר ז"ל ובעקיפין הבנתי שגם עליי מוטלת אחריות כזאת.
למה אני מספרת לך את זה?
בגלל שבבלוג הקודם את מספרת על ילדותך בקיבוץ וכמה הרגשת שונה ודחויה.
וזה דבר המשותף לנו. אמנם לא חייתי בקיבוץ מעולם, אבל גם אני הרגשתי מאז ומתמיד שונה מכולם ואף פעם לא יכולתי להגדיר מהו השוני שלי. בזמן האחרון, מאז תאריך יום הולדתי (הלועזי) האחרון, אני יכולה לומר בבירור: כן, אני שונה. אני שונה ואני גם יודעת במה אני שונה ולמה. הגיע הזמן שגם את תבררי את הנושא הזה עם עצמך.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-10-30T05:15:56):
תמי
[u]את מזהירה את עצמך מפנייך[/u] - אולי....
זה הקטע - אני לא יודעת מה יהיה בהמשך. זה כבר לא סיפור שאני מספרת. זה סיפור שאני שומעת.
אולי זה החלק הכי מפחיד. הילדה לא יודעת מה עוד היא תצטרך לחיות מחדש.
שחף מרגישה שהיא מאבדת שליטה על הסיפור - איך אפשר לספר סיפור שלא ברור לאן הוא הולך? כמה פרקים יש לו? מתי הוא יגמר?
הרציונלי בכלל איבד כיוון ואין לו מושג מה קורה כאן.

כרגע הבלוג "מפגר" אחרי הפגישות בשבועיים, אז שדה הראיה שלי לא הרבה יותר רחב ממה שמסופר פה.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-10-30T07:02:54):
נועית,
_והאור הלבן אכן יכול להיות מפתה.
המשיכה הזאת לחידלון לאין אולי מפחידה, שהרי חוסר האונים המוחלט הזה שבסיס הרצון למות, הוא ההפך המוחלט של השליטה, לתשוקת החיים שכולנו אמורים לחוש. אבל אולי בדיוק להפך זה הרצון לשלוט בהכל, לא להמשיך לסבול, לכאוב להיות בכזה חוסר אונים..._

האור הלבן חוזר בהמשך, אז אני שוב תוהה מה המשמעות שלו.
מה שאת כותבת מזכיר לי את אקהרט טולה (מצטערת שאני ממחזרת אותו אבל הוא הסמכות הרוחנית היחידה שהיתה לי הסבלנות לשמוע) שמדבר על מוות בעודנו בחיים.
במשמעות (נדמה לי...) של מוות של האגו, של "הקול שבראש" והסבל שהוא התוצה של האגו. או אולי, בהמשך למה שכתבת, מוות של הרצון לשלוט במציאות. שזה, אני מניחה, ה"הארה".

ואקהרט טולה מזכיר לי: בכמה תאורים ששמעתי על התכלס של העניין, זה הולך ככה: פתאום נופל על המואר האור, והוא מגלה את המציאות האמיתית. ואז במשך שבועות הוא יושב על הספסל הציבורי ומסתכל על הפרחים באחו ולא איכפת לו מכלום.
ואני שואלת: ובזמן הזה שהוא עסוק בלהיות מואר - מי דואג לו שהוא יאכל? מי צועק עליו שהוא מסריח ושילך כבר להתרחץ? האמא? החברה?
ואני שואלת עוד: אתם שמעתם פעם על אישה מוארת?
אין לנו סיכוי! גם אם יפול עלינו האור, אנחנו משתעשע בו שעתיים ואז נקפל יפה יפה ונזרוק לפינה, כי צריך להכין ארוחת ערב.

[hr]

אני אפילו להנות מדיכאון אמיתי כמו שצריך לא מצליחה.
אני בדכאון אחת לשבוע, ומכיוון שאני מדוכאת של שוקולד והביטוח משלם לי לשבת בבית ולהדכא, אז יש לי את הפריווליגיה להיות בדיכאון גם במשך היום, כשהילדים בבית ספר.

כשהילדים בבית, אני אמא.

[hr]

"אני לא מבינה איך אתה עושה את זה", אמרתי לאנדרה. "כל הסבל הזה, כל הכאב שמשתחרר פה בחדר".
זזה היה רטורי כמובן, לא באמת ציפיתי לתשובה.
הוא דיבר על להמשיך לראות את המטרה, את התהליך של ההילינג. הוא דיבר על ה safe place .
הוא לא יבקר אותי, הוא לא ישפוט אותי, אני לא צריכה לדאוג לו, שום דבר שאני אגיד לא יפחיד אותו או יפגע בו.

כשהייתי ילדה, לא היה לי safe place. כבר אמרנו. ועכשיו : כשיש לי משפחה ובנזוג שמקבל אותי כמו שאני?
האם הפסיכולוג הוא באמת פשוט תחליף לחבר טוב ממש?

לא. כי גם עכשיו לא הייתי יכולה להעלות את הצדדים הקשים, האפלים. לא בגלל שאני חוששת משיפוטיות. בגלל שאני דואגת לצד השני. שלא יבהל. שלא יהיה לו קשה מידי.

פעם היה צריך להחביא את הילדה בתוך חומות על גבי חומות כדי שהיא לא תיפגע מהסביבה.
כשהפכתי לאם לילדים בעצמי, היה צריך להחביא את הילדה בדי שהיא לא תפגע בסביבה. שהחושך, הכאב, לא יזלגו ממנה לסביבה, לילדים.

[hr]

אילנה,
[u]הגיע הזמן שגם את תבררי את הנושא הזה עם עצמך[/u]
דוקא אני חושבת להפך. אני מרגישה שהאתגר שלי עכשיו הוא [b]לא[/b] לברר. [b]לא[/b] לחפש.
עכשיו הזמן שלי לשמוע. ללמוד להקשיב.
אולי בסוף הסיפור יתברר שאני שונה, אולי יתברר שיש לי יעוד, אולי לא. ואז אני אצטרך לבחור האם לקבל את זה או לא.
אבל לא עכשיו. עכשיו אני לומדת את אומנות הפאסיביות.


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-10-30T08:50:09):
[u]דוקא אני חושבת להפך. אני מרגישה שהאתגר שלי עכשיו הוא לא לברר. לא לחפש[/u]
אני מאד מסכימה איתך. זה הזמן לשחרר שליטה. הקשבה, זו שאת כמהה לה, יכולה להתרחש רק כשממש משחררים.
והצעד הראשון שיכול לעזור לזה, הוא אם [u]הרציונלי בכלל איבד כיוון ואין לו מושג מה קורה כאן.[/u] עוד ועוד ועוד.

אח"כ יהיה הרבה זמן לברר, ללמוד, לדעת.
עכשיו את בתוך תהליך.
(())


[b][po]ב עילום[/po][/b] (2009-10-30T17:38:20):
[u]כשהפכתי לאם לילדים בעצמי, היה צריך להחביא את הילדה כדי שהיא לא תפגע בסביבה. שהחושך, הכאב, לא יזלגו ממנה לסביבה, לילדים.[/u]

(())

מוכר לי מאד


[b]צוויליך[/b] (2009-10-30T20:58:52):
[u]כשהייתי ילדה, לא היה לי safe place.[/u]

[b]צ'ה-צ'ינג!!!!![/b]
הנה, זאת מודעות ירוקה:
RE-USE גם לטיפול פסיכולוגי.
(שוב תודה, שחף)


צוויל


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-10-31T05:28:12):
ועוד משהו על ה safe place :
כמו שהתפקיד של הפסיכולוג הוא להקשיב לי בלי להכניס את עצמו, בלי לשפוט, לבקר או להבהל,
התפקיד שלי הוא להקשיב לילדה באותה צורה.  בלי לאבחן אותה, לתייג אותה, לשפוט אותה. פשוט להקשיב לה.


[b]נועית[/b] (2009-10-31T21:34:20):
_ואני שואלת עוד: אתם שמעתם פעם על אישה מוארת?
אין לנו סיכוי! גם אם יפול עלינו האור, אנחנו משתעשע בו שעתיים ואז נקפל יפה יפה ונזרוק לפינה, כי צריך להכין ארוחת ערב._
אכן אכן... :-)


[u]התפקיד שלי הוא להקשיב לילדה באותה צורה. בלי לאבחן אותה, לתייג אותה, לשפוט אותה. פשוט להקשיב לה.[/u]
וואו. נראה שלמרות הכל את בדרך לשבור את החומות.
ועוד משהו- למרות שמחביאים טוב טוב את הילדה הפנימית, ובטוחים ששום דבר מהחומר האפל שסביבה לא זלג החוצה לילדים הפרטיים שלנו, בכל זאת איזה ערפל דק מצליח להבקיע לו דרך בחומה. וזה דווקא טוב, כי זה מחייב אותנו לפגוש אותה ובדרך את עצמנו.

חיבוק ושוקו חם ביום סגריר (כאן בארץ לפחות) (())


[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2009-11-01T00:12:03):
[u]אתם שמעתם פעם על אישה מוארת?[/u]
בטח. ביירון קייטי.

אבל היא, לדבריה, עד לרגע של ההארה לא ממש תפקדה. הייתה בדיכאון עמוק + עצבנות נוראית עד שכולם היו מפחדים ממנה. ככה שההארה בוודאי רק שיפרה את התיפקוד שלה בבית.
(והיא אחרי ההארה לא הייתה יושבת על ספסל בגן הציבורי כמו אקהרט טול, אלא בבית שלה מול החלון צופה למדבר).


[b][po]רסיסים של אור[/po][/b] (2009-11-01T05:47:59):
רק עכשיו גיליתי אותך כאן, קראתי את הפוסטים מהטיפולים וזה ישר הזכיר לי את הספרים של בראיין וייס - פסיכיאטר שהתחיל כקונבנציונלי לגמרי ועבד עם היפנוזה כדי לחשוף טראומות מגיל הילדות המוקדם ותוך כדי טיפול פתאם החזיר מישהי אחורה לגלול קודם ומשם התפתח טיפול ברגרסיה לגלגולים קודמים. הספרים מרתקים (שורשים ושיעורים בזמן ועוד) אבל העיקר שהתחבר לי לכתיבה שלך הוא שהמטופלת חזרה לטראומות עבר (בגלגולים קודמים אבל שוב זה לא העיקר) וזה עזר לה להתנקות מהמון סימפטומים של חולי וסבל בחיים הנוכחיים.

אני חושבת שאת עוברת מסע מרתק ומרגיש לי שסופסופ, דרך הדמיון המודרך או איך שלא קוראים לזה את מצליחה לחדור דרך כל שכבות ההגנה של כל הדמויות כולן ואוליאפילו של החיים עצמן וסופסופ לגעת בטראומות, בכאבים, ברגשות האלה שכבר היו חייבים שחרור ונחמה.

[u]אחרי יומיים, פתאום הרגשתי - שלווה. איזהשהוא הוריקן שהסתובב בחזה במשך שנים, חדל. איזה זבוב שזמזם במוח - נדם[/u]

לאט לאט, לא בטוח גם שההוריקן שינה מקום אלא שאולי אחרי שטיפלת באחד חשפת אחד אחר שכרגע יושב על הלב...


[u]אני לא בטוחה מה הקשר בין הסיפור לבין מה שהיה באמת.[/u]

מצטרפת לליאורה:
_לא נראה לי שממש חשוב לדעת בדיוק מה היה "באמת".
נראה לי שמה שממש ממש חשוב הוא איך הילדה קלטה את זה. מה האמת שלה, כפי שהיא חוותה את זה.
מה שאת ראית וחווית בדמיון המודרך היה בדיוק כפי שכתבת: הרגש המקורי של גיל 3
ובזה חשוב לטפל. וטוב שאת מטפלת בזה.
והרי חלק חשוב מטיפול בילדה הוא להקשיב לסיפור שלה, לדרך שבה היא קלטה את האירועים.
מחכה להמשך._

וחושבת שהצורך שלך בתגובות ובתמיכה הוא ממש לא חוצפה אלא הכי הכי טבעי בעולם ומזכירה לך כמה אומץ צריך בשביל להעיז לפגוש ולהתמודד עם מכאובי העבר (())


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-01T07:04:43):
לגבי "סימפטומים של חולי" והמעבר של ההוריקן:
אני חושבת שזה התהליך של מעבר אנרגית הכאב מהגוף , כאמור אצלי מתבטא ברגע בעייפות כרונית, אל הרגש, ומשם אני מקווה החוצה.
או אם להמשיך את הדימוי הקודם, ההוריקן צריך לעבור מהחזה אל הלב, משם דרך העיניים והדמעות החוצה.

אני מתכוונת לזה בצורה מאוד לא רוחנית (אשת היי-טק, כבר אמרנו?).. הרי הרגשות האלה מגיל 3 היו איפשהו פיזית במוח - נוירונים או משהו, אין לי מושג מבחינת הניסוח המדעי.
אבל אם הם לא היו נגישים קודם ועכשיו כן, נראה לי הגיוני שזה שינוי פיזי לחלוטין. כלומר שאם הייתי עושה הדמיית מוח, בשיטות שיש לנו כרגע או בשיטות שעדיין אין, היה אפשר לראות מוחשית את הזרימה הזו.
ואז זה מאוד הגיוני שהתוצאה תהיה גם היא פיזית - שיחרור מחוליים וכאלה.
ןבזה נגמרה פינת המדען החובב שאין לו מושג על מה הוא מדבר.

ושחף מבקשת להוסיף באותו עניין: ביירון קייטי - חשבתי שזה גבר. באסה. שונאת עובדות שמקלקלות תיאוריה יפה.

[/spoiler]
[spoiler=פרק שלישי - סיפורה של הילדה: Alien]

הפעם אנדרה מוריד אותי במעלית דימיונית. קומה, אחר קומה. עמוק יותר ויותר.
מוליך אותי במסדרון ארוך, עד לאותה חומה שחורה עצומה.

השער לא נעול הפעם. אין שומר בכניסה. הצירים משומנים ואני יודעת שהדלת תפתח בקלות, למרות הגודל והכובד שלה. אבל אני לא יכולה להרים את הזרועות למעלה ולדחוף. משותקת. חלשה מכדי להזיז אצבע.
אני משכנעת את דמותי התת מודעת שיש לה כוח, שהיא יכולה.
פותחת את הדלת, אבל עוצמת עיניים חזק. אני מפחדת להסתכל.

מישהו מושיט לי יד – מישהו מבוגר. ואני ילדה, מושיטה יד למעלה ונותנת ליד להוביל אותי. הגענו. הידיים מחבקות אותי.
אני לא יכולה לפתוח עיניים – אם אני אפתח אני אהרוס. החיבוק יעלם ואני אשאר לבד.
"זה המסע שאת צריכה לעשות. יש דברים שאת צריכה לראות, רגשות להרגיש. אולי הידיים יעלמו אבל החום של החיבוק ישאר איתך".
פתחתי עיניים. החבוק נעלם. אבל עדיין אני מרגישה את החום, שיכנעתי את עצמי.

הערפל מתבהר. ילדה. ילדה עם תחתוני סבא וגופיה.
"בת כמה היא?" שואל אנדרה.
ארבע, אולי חמש. בגן.
היא מרגישה זרה. Alien. היא לא מבינה את העולם. היא לא מבינה את החוקים. איך הדברים עובדים.
לא מבינה את השפה. כלומר, מבינה את המילים, אבל לא את המשמעות שלהם. כולם נמצאים בעולם אחד, והיא בעולם אחר. חלל נפרד.
היא רוצה מישהו שיתן לה יד. מישהו שיקח אותה, ויראה לה, ויסביר לה. היא רוצה מישהו שיאהב אותה. אף אחד לא אוהב אותה.
"כן אוהבים אותה, אבל הם לא מבינים אותה, לא מבינים מה עבר עליה. אבל את יכולה לאהוב אותה, להבין אותה, לחבק אותה"
לא, אני מתעצבנת עליו. אני לא יכולה לגשת אליה. אני צריכה להבין אותה קודם. להבין מה היא צריכה להגיד לי. זה עוד לא הזמן.
היא עומדת על הספסל במקלחת של גן הילדים, בסופו של הסרט הנע שמתחיל ליד סלי הכביסה אליהם משליכים את בגדי הבוקר, ממשיך במטפלות המסבנות ושוטפות , ואז מגבת, ולחכות על הספסל היבש למטפלת המלבישה.
גם היא כמו כולם. חלק מהשרשרת. עושה בדיוק כמו כולם. אבל היא אחרת. העולם שלהם הוא לא מציאותי בשבילה.
רק בלילה העולם הופך למציאותי. אז היא עומדת על אותו ספסל ועפה.

עכשיו היא עם שאר הילדים בחצר הגרוטאות. היא מסתכלת עליהם ומנסה לחקות מה שהם עושים, להיות כמוהם. היא מנסה להרגיש כמוהם. אבל היא לא ממש מצליחה. הם יודעים שהיא מזויפת.
"הם תמימים במידה מסוימת לעומתה. היא ילדה קטנה עם רגשות של ילדה קטנה, אבל עם חוייות ותובנות של בוגרת, שאין להם יכולת להבין"

ועוד תמונה. הפעם תמונה שאני זוכרת. תמיד תהיתי למה נשארה איתי התמונה הזו, אחד הזיכרונות המוקדמים שלי.
אני יושבת על הנדנדות בשולי הגן, ליד גינת ירק. קבוצת ילדים מטיילים שהגיעה מההר עוברת בדרך הסמוכה. מפעם לפעם עוברות קבוצות כאלו, אבל הפעם מישהו מילדי הגן התחיל לצעוק, וכולם מצטרפים אליו: ערבושים! ערבושים! [sup]<עד כאן הזיכרון המודע>[/sup]
אני לא יודעת מה זה ערבושים. אני מסתכלת על המטיילים ולא מבינה – מה לא בסדר בהם? הם נראים לי ילדים רגילים. אבל ברור שמשהו בהם לא טוב, לא תקין, למרות שהם נראים כמו כולם.
ממש כמוני.

[hr]

אז האם שחף צדקה כל הזמן הזה, ולא הבינו אותי כי באמת הייתי חכמה, בוגרת ומיוחדת מכולם?
או שזה היה האוטיזם של הרציונלי, איזה תסמונת אספגר כזו שבאה לידי ביטוי רק בחלק מהזמן, ולקשר אותה לתאונה זה סתם תרוץ?

[hr]

לעומת הפגישות הקודמות, הרגש שעלה מהילדה היה מתון יותר. אבל בתור בוגרת כאן היה לי הכי עצוב.
למרות שמדובר במקרה מאוד ספציפי - גם תאונת דרכים, גם קיבוץ, גם "אופי כזה", היתה לי הרגשה שהרגש של ילד בעולם לא ברור עם חוקים לא ברורים הוא נורא אוניברסלי. כל כך עצוב.

[hr]

ועוד מחשבה: כמה מחסומים על גבי מחסומים.
אם אין מנעול לחומה ואין שומרת, אז יש שיתוק. אם מתגברים על השיתוק, אז אי אפשר לפתוח עיניים.
כמה הזהרות התת מודע מספק. לא כדאי להתעסק עם מה שיש בפנים. כואב. מסוכן.


[hr]

וגם: מדהים איך הפוליטיקה הישראלית מחלחלת לזיכרון כל כך ראשוני ואינטימי. ועוד בקיבוץ - האמא של הבועות.



[hr]
הערות צוות השופטים:


[list]
[*] שחף: אני בחיים, בחיים! לא הייתי מעיזה ואף לא הייתי מעלה על דעתי להכניס את "הבעיה הערבית-יהודית כמטאפורה לאחר בחברה הישראלית". מה זה, א.ב. יהושע? קלישאתי ולא אמין.
[/list]

[list]
[*] הבריון: מה תובנות של בוגרת, מה השטויות האלה. זה הרציונלי, היה אוטיסט ונשאר אוטיסט.
[/list]

[list]
[*] הרציונלי: <בדיוק נזכר במשהו מאוד חשוב שהוא צריך לעשות. תכף ישוב>
[/list]
[hr]

[h=3][b]דיון[/b][/h]
[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2009-11-01T10:44:22):
[u]היתה לי הרגשה שהרגש של ילד בעולם לא ברור עם חוקים לא ברורים הוא נורא אוניברסלי. כל כך עצוב.[/u]
כן, חווית העולם הלא ברור היא כנראה אוניברסלית (במידה זו או אחרת). אבל כל ההבדל נמצא בשאלה אם יש שם מישהו אוהב (אמא? אבא?) שנמצא איתך (נוכח, ממש, רוב היממה) ורוצה נורא לעזור לך להבין את החוקים הללו ולהפוך בעצמך למובנת. אם יש מישהו כזה אז סימני שאלה של הילד לא הופכים למצב של [u]כל כך עצוב[/u]. לדעתי.
למשל כל הסיטואציה של [u]עומדת על הספסל במקלחת של גן הילדים[/u]
זה עצוב כי זה מנוכר. והסיפור שלך נורא זהיר. כאילו את מסלקת מהסיפור סימני רגש (את? שחף? הרציונלי?). אולי את לא מסלקת והם לא שם? בכל אופן נדמה לי שאת נורא נזהרת לא לצעוק, לא להאשים, לא להתרגז. לא להרגיש. למה אין שם בסיפור שלך איזה אבא עליז שתופס אותך עם המגבת אחרי המקלחת ומנגב אותך ומחמם אותך ומצחיק אותך? זה היה משנה את התחושה (והסיפור), לא? אז מותר להתרגז על אבא ואמא שלא היו שם.
חסר לי הכעס שלך, או בעצם - הדמעות.


[b][po]אום שלום[/po][/b] (2009-11-01T21:38:27):
[u]אני יושבת על הנדנדות בשולי הגן, ליד גינת ירק. קבוצת ילדים מטיילים שהגיעה מההר עוברת בדרך הסמוכה.[/u]
יכול להיות שהיינו באותו גן?
קוראת אותך ומזהה את עצמי בהרבה מקומות.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-02T05:24:26):
תמי,
לא היה רגש של כעס. היתה תחושת זרות, בדידות, ניכור וכמיהה למשהו אחר. אלו רגשות מאוד חזקים.
אבל לא כעס. הילדה לא ידעה שיש משהו אחר. היא בטח לא ידעה שאפשר לכעוס על אבא ואמא.

גם לי כבוגרת אין כרגע כעס. היה לי במעגל הקודם של התהליך, שתואר בפוסט טראומה קיבוצית. אולי יהיה בהמשך. אבל עכשיו אין. יש הרבה כאב ועצב.

[u]והסיפור שלך נורא זהיר. כאילו את מסלקת מהסיפור סימני רגש[/u] : ככה קיבוצניקים מתרגשים. לי זה בכלל לא נראה זהיר.
יותר מזה היה נראה לי מזוייף, מתאמץ, אפילו פורנוגרפי.


[b][po]ב עילום[/po][/b] (2009-11-02T21:24:39):
[u]ככה קיבוצניקים מתרגשים[/u]
|Y|


[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2009-11-02T21:32:56):
[u]ככה קיבוצניקים מתרגשים[/u]
ווהאו. מתרגשים בזהירות.
תמשיכי?


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-04T02:26:55):
תמי,
פורנוגרפיה זה ענין של גיאוגרפיה.
אם נגדיר "ערום דוקומנטרי" בתור ערום, או חשיפה, שמשרתים את הסיפור, ופורנוגרפיה בתור חשיפה שמיועדת לספק את המציצנות ולגרות את הצופים/קוראים, אז מבחינתי "רציתי למות" זה ערום דוקומנטרי, "בכיתי עד שנפלו לי העדשות וחיכיתי עשר דקות בשרותים לפני שהעזתי לצאת לרחוב" זה פורנוגרפיה.
אני מניחה שאחרים, אולי הרוב בישראל, יעשו את החלוקה הזאת בדיוק להפך.
הקו הזה של מה רלוונטי ומה לא, מה חשיפה לגיטימית ומה לא, הוא בעצמו רובד של הסיפור. והוא מלמד גם עלי וגם על התרבות שאני כותבת מתוכה.

מחזיר אותי לשאלת האותנטיות.
בחתונה של עדות המזרח עושים קולולולו. בחתונה קיבוצניקית לוחצים ידיים ואומרים מזל טוב.
באבל של עדות המזרח קורעים בגדים, מקוננים בקול ומתעלפים. באבל קיבוצניקי לוחצים ידיים ואומרים "משתתפים בצערכם".
איפה הרגש יותר אותנטי? איזה אמא יותר שמחה? איזה אבא יותר שכול?
איפה חושבים כמה הדרך "שלנו" אותנטית וכמה הדרך "שלהם" היא של דגים קרים שלא איכפת להם בכלל מהילדים שלהם / בהמות פרימטיביות שהופכות את הרגש שלהם להצגה ?
מבחינת האנתרופולוג, המעניין הוא עד כמה אפילו הרגעים שאנחנו חושבים שהם הכי ספונטניים, אמיתיים ואינסטינקטיביים, הם בעצם כל כך מעוצבי תרבות.

ודיכאון קיבוצניקי... כן, נראה לי אותנטי לחלוטין התאור שלי.

[b]לימבו[/b] (2009-11-04T08:01:04):
אני קוראת. אני בעדך. מכירה מצוין. עוקבת בעידוד.


[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2009-11-04T22:58:54):
הי, ברור שאותנטי. אם נדמה שפיקפקתי בקול הצלול שלך אני מתנצלת. לא פיקפקתי. אבל כן זיהיתי את האיפוק.
מכירה היטב את שני הצדדים שאת מתארת (לחיצת היד והקלו-לו-לו) קרוב קרוב. נכון, מבחינה תרבותית אין שום משמעות להשוואה (והיא לרוב נעשית כדי לייצר איזו הירארכיה מבאסת ובתוך יחסי כוח חברתיים), ואני מסכימה איתך מאוד
[u]המעניין הוא עד כמה אפילו הרגעים שאנחנו חושבים שהם הכי ספונטניים, אמיתיים ואינסטינקטיביים, הם בעצם כל כך מעוצבי תרבות.[/u] נכון. גם הבעת הכאב הדרמטית ביותר היא תוצר תרבות.
ועדיין. קיומם הבסיסי של התחושות ושל הרגשות הוא לא רק תלוי תרבות. כשצובטים אותי אני נצבטת, נכון? זו לא פרונוגרפיה להרגיש שנצבטתי ושכואב לי ואפילו לכעוס על מי שצבט אותי. לא פורנוגרפיה ולא גיאוגרפיה, במיוחד אם צובטים אותי חזק. נדמה לי שההכרה בכאב ובעקבותיו גם קיומו של כעס (עזבי רגע את הדרך שבה מייצגים אותו, פורנוגרפיה או לא, מרוקו סכין או נימוס גרמני) הם כמעט הכרחיים לבריאות הנפשית שלנו, לא? ואם הם לא שם סימן שמשהו קשה מאוד בלם אותם.
וגם אני בעדך.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-05T03:15:04):
תמי, לא חשבתי שפקפקת...
שורה תחתונה: יעמדו מולי עם אקדח ?
לא יכולה לעשות קלולולו
לא יכולה לקונן
לא יכולה לכעוס
רק מתחילה ללמוד לבכות.


[/spoiler]
[spoiler=פרק רביעי - סיפורה של הילדה: מרחב מקביל]

בsecond cup הקבוע שלי, ליד האוניברסיטה, כבר הדליקו את האח החשמלית, ובחוץ יורד שלג. שלג! אלוהים יודע איך אני אעבור את החורף הזה. הסטודנטים ישבו עם הלפ-טופים והמחברות והתכוננו למבחנים.
ולי במוח עדיין מנסר רעש מצמרר שהיה קבור 37 שנים, וצץ היום אחר הצהריים.

[hr]

חריקת בלמים.
כל כך ברורה שאני מצטמררת כולי.
"התאונה?".
כן.
"מה את רואה?".
אני לא רואה, אני מרגישה את הילדות שלי נקרעת מתוכי בחריקה הזאת.
החיים הקודמים זולגים ממני. אני נופלת למרחב מקביל, מרחב שאני לא מבינה.
שוב ושוב, הבלמים שורקים.
האם זו חריקת בלמים או רעש הקרע של החיים שלי?
בצד אחד יש עולם שאני מבינה. בצד השני יש עולם שאני לא.
"זו את?"
כן. אני הפעם. לא בובה יותר.

אני רואה את הילדים האחרים. אני צריכה ללכת אליהם. אני צריכה להיות עם כולם.
אבל הם נשמטים. הם בצד השני של הקרע, בצד השני של חריקת הבלמים.
הם מפחדים ממני. אני מפחידה אותם.
"הם לא מפחדים ממך. הם נבהלו מהתאונה"
כן מפחדים ממני. יצור מוזר מכוסה דם ששייך לעולם אחר.

[hr]


אם זה היה ספר מתח, זו היתה הנקודה שבה נולד הפסיכופת.
דקסטר כבר אמרנו?
דקסטר, אבי הרוחני.
[hr]

ובעצם איך באמת יצאתי נורמלית מכל הסיפור הזה? ואולי אני לא. אולי משהו כל כך פנימי, כל כך בסיסי נהרס והתנתק. אולי אין לי סיכוי.
[hr]

אנדרה אומר שהתאונה היא כמו בלוק עצום שאי אפשר לקלוט בבת אחת. אבל כל פעם עוד חתיכה מתקלפת. עוד פרט. עוד פיסת זיכרון שהיתה קבורה שם. כסלע שאין לו הופכין.
[hr]
בתוספות לוידאו של אחד סרטים של וולט דיסני ראיתי פעם תעוד של עבודה על סרט מצויר בעידן הפרה-דיגיטלי. הציורים מגיעים על שקפים. שקף על שקף על שקף. ההרים הרחוקים, העצים הקרובים, היפה והחיה. אחד על השני עד שמתקבלת תמונה שלמה.
כמה שקפים עוד חסרים לי בתמונה?
זכרון על זכרון על זיכרון. סיפור על סיפור.

[hr]
[h=3][b]דיון[/b][/h]
[hr]

[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-11-05T08:21:37):
[u]הציורים מגיעים על שקפים. שקף על שקף על שקף. ההרים הרחוקים, העצים הקרובים, היפה והחיה. אחד על השני עד שמתקבלת תמונה שלמה.[/u]
איזה תאור מדוייק. תודה.


[b]לימבו[/b] (2009-11-05T08:30:13):
האם את יכולה לזהות היכן בגופך נמצא הבריון? ושאר הדמויות

הילדה שלי נמצאת במרתף עמוק מתחת ללב. אני לא מרגישה אותה רק יודעת שהיא שם.

אולי הבריון יכול לעבור הסבה מקצועית למאבטח של הילדה


[b][po]ב עילום[/po][/b] (2009-11-05T10:22:46):
[u]אני צריכה להיות עם כולם[/u]

מוזר.. דווקא המשפט הזה מכל מה שכתבת, שחשפת, עורר בי הכי הרבה כאב.

אחת הפנטסיות הכי ארוכות שלי, כילדה, היה להיפגע איכשהו ואז כולם סוף סוף יתייחסו אלי... יבחינו בי... יתייחסו אלי בעדינות.

מאד מרגש לקרוא על התהליך שלך ומרגש לשמוע שדברים מתחילים לצוץ להם.

המרחב הזה ש"נזרקת אליו"... מאד מעניין. ומעניינת גם ההשפעה שלו אחר כך.
בעצם "גילית" שהעולם כפי שהכרת עד אז , לא כל כך כפשוטו וכמשמעו, שהאמת של החיים, ההווה, הקבוצה, הקבוץ, אולי לא המרחב היחידי שקיים.

זה בטח מפחיד לאללה לגלות את זה בגיל כזה ובלי שאף אחד בסביבתך יכול היה לראות או להבין את זה
(תארי לעצמך שהמטפלת שלך הייתה נזיר טיבטי שמומחה במעברים לעולמות אחרים...או שפשוט היו שולחים אותך לאיזה אנדרה כי היו יודעים שנשמה שחוותה אירוע שכזה, זקוקה לתמיכה והדרכה מקצועית...)


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-05T15:42:05):
לימבו:
[u]אולי הבריון יכול לעבור הסבה מקצועית למאבטח של הילדה[/u] - ענק!
אין לי מיקום לדמויות. שאלה מעניינת.

[po]ב עילום[/po]:
שוב את מכוונת אל הפרק הבא. שוב, אני לא חשבתי על הכיוון הזה.



[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-06T15:30:59):
[/spoiler]
[spoiler=ובינתיים]

מהפך.
ציון דרך בתולדות הדיכאון.
הסתפרתי.
רעמת הקש ,בלתי-סריקה וחסרת צורה בצבע ערמון-עכברי (או עכבר ערמוני?), או "אדם קדמון" בפי הגבר האוהב, נעלמה.
במקומה, בהשראת תמונה מלפני 15 שנה שלקחתי איתי למספרה, צרור קוצים קצוצים משוחים בג'ל, עם פאות לחיים של אלף. מגיע קומפלט עם איפור עיניים פסיכודלי (עיניים מעושנות? שנות ה80? שנראה כאילו החטיפו לך 2 בוקסים, אבל לפחות בצורה סימטרית?) וסומק. אי אפשר בלי. בלי איפור זה נראה כמו ילד קצת דביל.
עדיין בצבע עכברי, אבל בקרוב ג'ינג'י בוהק. אולי אני אחזיר אפילו את שתי הקצוות הסגולות למזל.
הייתי רוצה להגיד ששיפור מדהים במצב רוחי גרם לצעד הנועז הזה, אבל האמת היא שפשוט לא הצלחתי להסתרק יותר.
אבל זה כן עובד הפוך. בהחלט שיפר את מצב רוחי, בדיעבד. פתאום נזכרתי שלא תמיד הייתי קלישאה מוזנחת של "אישה בת 40 בדיכאון".
עוד שקפים בתמונה. קלישאה מוזנחת. אישה דומיננטית. שקף על שקף על שקף.
(כן,כן, אני יודעת שמשבר גיל ה40 הוא קלישאה בפני עצמה ושטוב שאני לא גבר כי אז הייתי קונה אופנוע. בסדר, שמעתי! די!)


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-06T15:59:43):
<לימבו - אני חושבת עדיין על מה שכתבת. יקח לי קצת זמן להגיב>


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-07T06:18:07):
הקשר בין הסיפור והאני הוא חוט השדרה של הבלוג הזה.
בתחילת [po]פוסט טראומה קיבוצית[/po] כתבתי: "הסיפור שלי הוא לא אני". אבל אז הסיפור היה הרבה יותר פשוט.
ככל שהסיפור נהיה יותר מורכב , עם יותר רבדים, ככה האני נהיה יותר ויותר מופשט.

כל שקף שמצטרף לתמונה, יורד מהאני. אז אולי בכלל לא משנה מה התמונה?
כמה פרטים שלא יצטרפו, כמה שהתמונה תהיה עשירה ואומנותית ומורכבת, זה הרי בסך הכל – סרט מצויר.
אולי חשוב יותר מה נמצא מתחת לכל השקפים. שולחן האור הלבן שמתחת לכל הצבע.

ב [po]פוסט טראומה קיבוצית[/po] כבר נשרו מהאני ההגדרות- ישראלית, אשה, קיבוצניקית. המיקום לעומת האחרים: ערך עצמי, גאווה עצמית. בושה. סיפור החיים.
עכשיו גם הזהויות, הדמויות הפנימיות. שרירים זו מטפורה מצוינת. הם השרירים של המוח. הם מאוד חשובים – הם מה שמקדם מטרות, מה שמאפשר את הצד הפרקטי של החיים. שחף יודעת לכתוב ולהיות שנונה. הרציונלי סוחר לי במניות. הבריון עושה הסבה לשומר-ראש. הילדה – יצירתית?

אז כמו השרירים של הגוף, כדאי לפתח אותם, ללמוד לשלוט בהם כדי שיפסיקו לקפוץ ברפלקסיביות. הם שלי כמו שהידיים והרגליים שלי הם שלי, אבל הם לא [b]אני[/b].
והקולות הביקורתיים, השונאים, המשפילים שלהם לא נעלמים. הם רק לאט לאט נהפכים לזקנים של החבובות. יותר משעשעים ממפחידים, עכשיו כשהטריקים שלהם כבר מוכרים . או אולי כמו מעגל החברים הטובים שמריצים עליכם דחקות, אבל אתם יודעים שזה מאיכפתיות.
גם התכונות נהפכות לשקפים. מסתכלים עלי כי אני אדם קדמון או כי אני מרשימה? תלוי איזה שקף למעלה.
השליטה במילים שאני גאה בה? הכלמזיות שאני מתביישת בה? שקפים. צבעים. דיו.

אז מה יש מתחת? נראה שתת-המודע שלי כבר החליט, רק שאין לי מושג על מה הוא מדבר.


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-11-07T12:04:21):
_כמה פרטים שלא יצטרפו, כמה שהתמונה תהיה עשירה ואומנותית ומורכבת, זה הרי בסך הכל – סרט מצויר.
אולי חשוב יותר מה נמצא מתחת לכל השקפים. שולחן האור הלבן שמתחת לכל הצבע._

או אולי השאלה, מי שם את השקפים על שולחן האור, מי מדליק אותו, מי מחליט לשנות מיקום של שקף או להסיר?


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-07T13:29:00):
[po]קן לציפור[/po] -
מחזירה אליך.
[u]מי שם את השקפים על שולחן האור, מי מדליק אותו, מי מחליט לשנות מיקום של שקף או להסיר?[/u]


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-11-07T16:21:51):
תודה שחף... :-) לי התחושה התבהרה במהלך השנים ומתבהרת מרגע לרגע.
אותו "אני" נוכח. אפילו הייתי מעדיפה לא לקרוא לו "אני".
אותו "אני" שנמצא [u]במקום שבו הראיה עוד לא התפצלה, שעוד אין לי זהות. שכולי רגש נוכחות.[/u]
יותר נכון, תחושת נוכחות.

כשהשתמשת במטאפורה של 'שולחן אור לבן', מיד עלתה לי התמונה שלך בבית חולים ויש אור לבן המושך אותך אליו.
המקור אולי? בכל מקרה, מה שעלה לי עם המטאפורה הזו: כש-האור מאיר, רק אז אפשר לראות את השקפים והתוכן שלהם.


[b]לימבו[/b] (2009-11-07T18:06:15):
בהמשך לשאלה הקודמת, נדמה לי שכתבת שכשהבריון מופיע אז כנראה שהילדה נמצאת שם בסביבה איפושהו, או נמצאה. אולי אם תוכלי לזהות את התחושה הפיזית שמאפיינת את הבריון, בעקבותיה תוכלי לזהות את התחושה הפיזית שהוא נלחם בה- זו של התקרבות הילדה. ואז דרך התחושה הזאת אפשר להתחיל לחוות את הילדה.
בשבילי- מצבי הגוף הם מפתח. בדברי על שרירים התכוונתי קודם כל לשרירים ממש.. במוח וגם בכל הגוף.
אולי יכולה לתרום עבודה מסודרת עם הגוף באיזושהי שיטה של מודעות לגוף. עם תשומת הלב הגבוהה שלך, אני סבורה שתבחיני בכל מיני דברים.
(אני עצמי התחלתי בשיטת אלבאום ממש עכשיו, מקווה להמליץ בהמשך.)


[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2009-11-07T19:02:12):
אני לא יודעת אם כדאי לומר, אבל בכל זאת:
בימים האחרונים נהיה לי קצת קשה לקרוא את הבלוג שלך.
הוא נהיה ראציונלי מדי בשבילי (או ראציונליסטי?).
אני מתקשה להתחבר לניתוחים והמילים השכליות. זה מעייף אותי.
התחברתי יותר כשתיארת תחושות ורגשות.
אולי זו רק אני.

בכל מקרה, מתחת לכל ניתוח רציונאלי עומד רגש. :-)
אז... |חיבוק|.

(אם זה מפריע לך שכתבתי, את יכולה להיכנס באמ-אמא שלי, או למחוק... :-P)

<והמחכימון: 'כולנו זקוקים לחיבוק'>


[b]נועית[/b] (2009-11-08T11:55:07):
מהנסיון שלי השקפים הם הסיפור. סיפורים על סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו. איפשהו למטה נמצאת האמת - המציאות. נכון, שאלה פילוסופית איפה האמת. אבל עם הזמן למדתי לראות אותה מתחת לכל הסיפורים שאני מספרת לעצמי. ואני מאוד אוהבת לספר לעצמי סיפורים ובעבר גם אהבתי לנתח לעצמי כל מצב וכל מערכת יחסים. עד שלמדתי שהכל זה אני, כל המערכות יחסים, גם זו שלי עם עצמי.

כשלמדתי דמיון מודרך, אחד הדברים הבסיסיים הוא לנסות להפריד בין הסיפור לבין מה שקרה- בלי הפרשנות האוטומטית שלנו. וזה אחד השיעורים הכי קשים ללמוד. (הרי תמיד יש אחר בסביבה, אבל הוא לא הסיפור, אלא אם כן זה מה שאני מספרת לעצמי...)

אבל את זה נראה לי שכבר למדת על בשרך. וכבר הורדת הרבה שקפים והרבה סיפורים התפוגגו מאליהם. ואולי הילדה בת ה3 נשארה בלי השמיכות שהיא כסתה את עצמה, כל כך חשופה ובכל זאת היא כבר לא לבד...


וגם למדתי שהכל מתחיל איפשהו בשנים הראשונות, בין הרחם לגיל 7 ולפעמים עוד לפני הרחם. אז אין ספק שהנקודה הזו שבה נזרקת ליקום מקביל, היא אחד השקפים הראשונים שעליו אח"כ המשכת לבנות המון סיפורים ולצייר עוד ועוד שקפים.
ואיך מגיעים לשקף הראשון- יורדים עוד ועוד, לזכרון הראשון, לחוויה הראשונית של הניתוק, זאת שהיתה עוד לפני התאונה, לפני שהניתוק הפך לעובדה חיצונית ולא רק פנימית שלך.

כן, התת מודע כנראה כבר יודע, ועם הזמן גם את תדעי.

תתחדשי על התספורת (-:















[/spoiler]
[spoiler=ובינתיים - מטוטלת]

חלמתי טוויסט על חלום ה"אוי אני ערומה".
רכבתי עם אמא שלי ואבא שלי על אופניים, בין הפרדסים שהיו ליד סבתא שלי בשרון וכבר מזמן נהפכו לעוד שכונת יוקרה. הם לא היו צעירים כבר ולא היה להם קל, אבל הם רכבו איתי, ואני רכבתי לאט כדי להקל עליהם.
הגענו לברכה. גם הילדים שלי היו שם.
הם כבר היו כולם במים כשיצאתי מהמלתחה להצטרף אליהם, ופתאום שמתי לב שאני ערומה.
הסתכלתי מסביב לראות אם כולם מסתכלים עלי, וראיתי שאני לא היחידה. יש עוד אנשים ערומים. נשים עם בטן, גברים עם זיין קטן, וזה בסדר. כמה אנשים הסתכלו עליהם במבטים מזועזעים, אבל גם להם לא בזתי. חמלתי עליהם. הם פשוט עדיין לא הסתגלו. הם עדיין צריכים ללמוד שכולנו ערומים מתחת לבגדים.

[hr]
כמה סלחנות היתה בחלום הזה. לגבי ההורים שלי, שזו אחת הפעמים הבודדות שהם עלו במפגשים עם אנדרה, נוכחים נעדרים, עד כה. וגם כלפי עצמי. אני לא היחידה עם פגמים. אני לא לבד. אני כן כמו כולם.
ואנדרה הוסיף, גם כלפי שאר האנשים מהילדות, מהקיבוץ. נכון שהם לא עזרו, אבל זו לא היתה מכוונה רעה. הם היו שבויים בתפיסת עולם מסויימת, הם לא הפנימו עדיין את העולם שהשתנה.

[hr]

ולמחרת החלום הזה, המטוטלת הרגשית נחבטת לצד השני.
אני עוברת משבר סיפרותי. פתאום הפנמתי שעברתי ז'אנר. עד עכשיו הסיפור היה במרחב הבטוח של שיח ניצולי קיבוץ. לא נעים, אבל בחברה טובה. ופתאום הוא הפך לסרט אימה.
הילדה היתה הגרסה ה רואלד דאל-ית של הילד שהסביבה לא מבינה, אבל בסוף הסיפור הוא יהיה הגיבור. ופתאום היא הפכה לדקסטר.

אני לא מבינה את זה, אמרתי.
איך ילד יכול לעבור את זה ולא להישבר? זה לא הגיוני. איך יכול להיות שיצאתי בסוף בסך הכל נורמלית, עם יכולת לאהוב ולהיות נאהבת, ולא חשבתי על התאבדות, ולא התמכרתי לסמים ולא התמכרתי להרס עצמי?
אני לא מבינה את זה.
ואולי אני לא נורמלית, ורק נדמה לי. אולי אין לי סיכוי. אולי תמיד יהיה בי משהו פגום.

אנדרה אומר - יש כאלו שעוברים חוייות כאלו ומתפרקים, אבל את לא.
חלק מזה גנטי.
גנטי זה כמו להגיד למה? ככה.
ויש גם את האושר שהיה לך עד התאונה, עד גיל 3, שגרם לך להיות מספיק חזקה כדי לעבור את זה.
בגיל 6 שבועות כבר הייתי בבית ילדים! כמה אושר וחוזק לחיים כבר אפשר לצבור בשלוש שנים כאלו?
אנדרה מודה שהוא לא מתמצא בקיבוצים, אבל ילדים הם סתגלנתיים, ובית הילדים לא אומר בהכרח שלא הייתי מאושרת.
[hr]

[h=3][b]דיון[/b][/h]
[hr]
[po]ענ בר[/po]* (2009-11-09T08:51:55):
[u]אבל ילדים הם סתגלנתיים, ובית הילדים לא אומר בהכרח שלא הייתי מאושרת[/u]
וואו. איך קשה לי תמיד עם האמירות האלה.
במיוחד שאני יודעת שהם נכונות.
האיש שלי גדל עם אמא שלא הניקה אפחד מחמשת ילדיה, בגיל 0 וקצת כבר הלך למעון,לחלוטין לא בית מחבק ומנשק, הורים ייקים שלא מדברים על רגשות, פנימיה בגיל 14 (מבחירה), והוא זוכר את הילדות שלו הכי מאושרת שאפשר, והוא לא מבין למה אני מתעקשת לאסוף את הפשוש שלנו כל יום מוקדם מהגן, ולמה כבר עכשיו, 5 שנים מראש אני מחלחלת מהמחשבה שיומחד ההוא ילמד בבית ספר.
אני גדלתי בבית עד גיל שנתיים, אפעם לא ראיתי מה זה צהרון, הניקו אותי ואת כל האחים שלי, כשאמא שלי עבדה אבא שלי היה איתנו, ואני כיום לא מסוגלת למצוא את עצמי בשום נספח של מערכת החינוך, לדוגמא, למרות שאני יכולה להתפרנס שם לתפארת מדינת ישראל.

ילדים מתרגלים להכל, ויכול להיות להם טוב גם כשהם לא עם ההורים שלהם.
אבל זה לא אומר שהם צריכים להסתגל.
ולא צריך לשנות להם את עולם המושגים של טוב ופחות טוב, של תחליפים מול הדבר האמיתי.
<רצה לסיים את העבודה הסמינריונית על נוער מנותק ומתנגד>


[b][po]ב עילום[/po][/b] (2009-11-09T10:48:36):
[u]כמה סלחנות היתה בחלום הזה. לגבי ההורים שלי[/u]

איזה יופי. כמה חסד.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-10T02:28:39):
[po]אהבת עולם[/po] : "בימים האחרונים נהיה רציונלי מדי" - כנראה בתור תגובה לחיים מבחוץ לבלוג. האחזות אחרונה בניסיון להבין.
בכל אופן זהו, זנחתי את הנסיון. מקווה שתהני מההמשך.

אני מקדמת את הסיפור שבועיים כדי להגיע לעכשיו, אז יהיה הרבה מלל בימים הקרובים.

והרציונלי ביקש למסור:
זה לא זיין קטן! זה ה shrinkage effect !
http://www.youtube.com/watch?v=[po]1cUNNKzj Nc[/po]&feature=related



[/spoiler]
[spoiler=פרק חמישי - הנשמה]
[hr]
יער. שביל בתוך היער.
אני הולכת בשביל. היער סבוך ועבות. הדרך צרה, והעצים סוגרים עליה. אי אפשר לראות את השמיים, העצים סוגרים גם מלמעלה.
הדרך הולכת ומצרה, הולכת ונסגרת. העצים נוגעים בי. מגעם חי. האם הם מלטפים אותי או מאימים עלי?
מלטפים.
"בת כמה את? ילדה, מבוגרת?"
אין לי גיל. בת אינסוף. בת כלום. אין לי גוף.
אני הנשמה.
אני ממשיכה בתוך התעלה החיה,הצפופה, המחבקת, זוחלת בתוכה עד לסוף הדרך, לרחם הירוקה, החייה, שבקצה. יושבת בתוכה ומחבקת את בירכיי. טוב לי.
הזמן לא קיים ברחם הירוקה. אין שום דבר לדאוג לו בעתיד. אין טעויות שנעשו בעבר להצטער עליהן.
אני נשארת שם. אולי שניות, אולי שנים? לא ברור.
ועכשיו הגיע הזמן להמשיך
איך יוצאים מהרחם? אני נזכרת - אני הרי נשמה, רוח, אני יכולה לעבור בין העצים. אני יכולה לעשות מה שאני רוצה!
באיזה קלות אני מזדקפת! העצים לא יכולים לעצור בעדי. אני עפה, צפה למעלה. רואה את היער מגבוה.
מה עכשיו? לאן אני אמורה ללכת?
עכשיו הזמן לחזור לאן שאני שייכת. עכשיו הזמן ללכת הביתה.

[hr]

הנשמה שלי חזרה הביתה. הנשמה שאיבדתי פעם. הנשמה שהלכה לי לאיבוד.
היא מולי עכשיו. היא מאירה אלי. אני כמהה אליה.
אבל יש בעיה. אני לא יודעת איך לקבל אותה. מה צריך לקרות, מה צריך לעשות כדי שהיא תחזור אלי?
היא גדולה כמעט כמוני. אין לי מקום אליה. כולי מלאה בזבל. גרוטאות, פצצות, שברי זכוכית מכאיבים.
היא אורחת כל כך חשובה, אני לא יכולה להכניס אותה ככה. אני צריכה לנקות קודם.
"היא אולי חשובה, אבל היא לא אורחת. היא חלק ממך. לא יהיה איכפת לה. היא יכולה לעזור לך לנקות".
לא. אין לי מקום. אני צריכה להוציא את הזבל קודם.
אבל אני מפחדת שהיא תלך שוב לאיבוד. אחרי כל הזמן הזה.
"היא יכולה להישאר לידך. קרוב. את יכולה להבטיח לה שאת תחכי לה, תתכונני אליה, והיא תחכה לך, תשאר לידך. וזה לא יהיה רחוק, היום בו היא תוכל לחזור. היום הזה כבר קרוב"
אני רוצה לשאול אותה, למה? למה היא נעלמה? למה הלכת לי לאיבוד?
אנדרה מציע שזה היה בזמן התאונה. כשהכאב היה גדול כל כך. שהיא יצאה החוצה כדי לשמור על עצמה. כדי שהיא לא תפגע.

אני תוהה אם היא החתיכה החסרה בפאזל.
הרציונלי יודע להיות רציונלי, שחף יודעת להיות רפלקסיבית, הילדה יודעת לכאוב, הבריון יודע לשנוא. וחסר לי הבסיס. זה שיודע - joy . החלק שבו נמצא האושר. השמחה. החלק שנמצא בעכשיו.
"יכול מאוד להיות", מסכים אנדרה.
אני רוצה לגעת בה, לפני שאני נפרדת ממנה. להושיט לה יד. אולי המגע ישאר איתי וינחם אותי בזמן שאני מחכה לה.
אני מרגישה חום מתפשט בחזה, ואני יודעת שזו היא. אני יכולה להרגיש אותה דוחפת את המועקה שבחזה למעלה. החוצה.

אבל ממש לפני שאני נפרדת ממנה, אני מגלה עוד תנאי לחזרה שלה.
אני יכולה להרגיש את המשיכה שלו עוד לפני שאני רואה. האור הלבן.
משהו יצטרך למות לפני שהיא תוכל לחזור.

[hr]

ואולי בעצם זו לא החתיכה החסרה? אולי זו האני ? [b]ה[/b] - אני?

[hr]

הרציונלי: מה זה עכשיו? x-files ? "סיפור הגאולה הרוחני שלי"?
הבריון: וואללה, נהייתה עכשיו רוחנית זאתי. סססססאמק.
שחף: <פורשת סופית מהבמה>. איך אפשר לספר סיפור שאפילו לא ברור מה הז'אנר שלו? ואיך אפשר להבטיח שהנשמה תחזור בהמשך, ומשהו יצטרך למות, אם אין מושג מה ההמשך? אי אפשר ככה.

[hr]
[h=2][b]דיון[/b][/h]
[hr]
[b][po]אילנה קליינר[/po][/b] (2009-11-10T09:38:11):
_אילנה,
הגיע הזמן שגם את תבררי את הנושא הזה עם עצמך
דוקא אני חושבת להפך. אני מרגישה שהאתגר שלי עכשיו הוא לא לברר. לא לחפש.
עכשיו הזמן שלי לשמוע. ללמוד להקשיב.
אולי בסוף הסיפור יתברר שאני שונה, אולי יתברר שיש לי יעוד, אולי לא. ואז אני אצטרך לבחור האם לקבל את זה או לא.
אבל לא עכשיו. עכשיו אני לומדת את אומנות הפאסיביות._

לא התכוונתי לייעוד במובן שיש תוכנית אלוהית שאת צריכה לעמוד בה, אלא יותר לכיוון של התפתחות רוחנית, שמתרחשת כאשר עוברים מראיית הדברים במישור הפיסי והחומרי להבנה שיש סיבות לכך שהדברים קורים כפי שהם קורים, כלומר, שיש מאחוריהם תוכנית.

ה"חוזה המקודש" כפי שמיס כותבת, מציב בפנינו אינספור הזדמנויות להתפתח ולהשתנות.
אני יודעת שלולא חוויתי דברים מסויימים לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי מבחינה רוחנית, דווקא הסבל הוא שהביא אותי לכך ולפיתוח רגש של חמלה. אני מאמינה ש"כל מה שה' עושה-הכל לטובה" ומשום כך אין שום דבר רע שקורה לנו, אלא הכל בתוכנית האלוהית ורק בגלל שאנחנו בגוף פיזי ומוגבלים לראות את זה, אנחנו מבחינים רק בחלק קטנטן מהתמונה שכוללת את כל חלקי הפאזל.
מקווה שלא עייפתי אותך.
מבקשת סליחה מראש, אבל הבלוג שלך שעד עכשיו התחברתי אליו, הפך לחפירה אינסופית וקצת קשה לי עם זה.
מיס כותבת שיש 12 ארכיטיפים המלווים אותנו במהלך חיינו ואת מתעקשת להתחבר לילדה, אולי כדאי להתחבר לשאר הדמויות. סתם עצה, את לא חייבת להקשיב לי,


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-11-10T09:53:36):
מרגש. המפגש עם האינסוף שאנחנו.
לא משנה איזה שם תתני לו, זה מרגש ומשמח.


[b][po]אם פי 3[/po][/b] (2009-11-10T11:56:01):
הצטרפתי עכשיו למסע.
מדהים כמה חלק מהתיאורים שלך דומים לי. כמעט הייתי חושבת שאני כתבתי את זה.
נכון, לא כל הפרטים הטכניים (תאונה, גיל, דכאון), אבל הרבה אחרים כן.
וגם הנסיון שלי (לבד, כרגע) להגיע למהות שלי, לזכרונות התקועים שמפריעים לי להמריא - קודם כל פיסית (זה כרגע יותר מטריד אותי), אבל גם נפשית ורגשית.
הרציונלי האוטיסט מאד מוכר לי. עכשיו לומדת להשאיר אותו על הספסל, ולעוף, באופן הכי-לא-רציונלי שאפשר. בלי לפחד שלא-רציונלי משמעו טיפשי, פרימיטיבי, נחות. להבין שהלא-רציונלי הוא ידע עמוק, חכם ומלא, שישנו כולו בי, מחכה להשלים אותי. מחכה להבריא אותי.
תמיד חלמתי לעוף.
אולי עכשיו אצליח.


[b][po]ב עילום[/po][/b] (2009-11-10T15:51:00):
[u]זה לא זיין קטן! זה ה shrinkage effect ![/u]

ענק.


[u]משהו יצטרך למות לפני שהיא תוכל לחזור.[/u]

אני אוספת עכשיו תמונות לקלפים אישיים.
ומצאתי תמונה של גולגולת. לא סתם אלא מין מסיכה מבעיתה שעוטה רקדן מהמסורת הטיבטית.

החלטתי להוסיפה לחפיסה משתי סיבות:
אחת: אני צריכה קלף שמסמל מוות בחפיסה שלי....
שתיים: כי נכחתי בעצמי בטקס כזה בלאדאק בצפון הודו , כך שזו פשוט נוסטאלגיה עבורי.

התשובה לשאלה הראשונה ששאלתי את חפיסת הקלפים הייתה: הקלף הזה.

בשנייה הראשונה נרתעתי... מה מוות.. הלו? בררררר.. מפחיד.
אח"כ שמעתי מתוכי שעל מנת ללכת בדרך חדשה, הדרך הישנה צריכה לפנות מקום , צריכה "למות".


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-10T17:04:19):
אני מרגישה לגמרי out of the area of my expertise .
אני יודעת מה זה ביטים ובייטים ובסיסי נתונים יחסיים. אין לי מושג מה זה נשמה.
מבחינתי אני בשטח לא ממופה.
לתת מודע שלי יש כנראה תסריט שלם של מה בדיוק צריך להתרחש עכשיו, רק שאני לא מבינה אותו.
לא מבינה את הז'רגון בכלל. נשמה, מוות, אינסוף, יקומים מקבילים - לא יודעת מה זה אומר.
וגם אני הייתי בלדק, ככה שאפילו אין לי תרוץ. כנראה לא התרכזתי מספיק בדברים החשובים.

ועכשיו אני גם לא יודעת ממה אני מפחדת יותר - מהתסריט, או מהאפשרות שבסוף הוא לא יתממש ואני אשאר תקועה באמצע.


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-11-10T19:08:37):
_אני יודעת מה זה ביטים ובייטים ובסיסי נתונים יחסיים. אין לי מושג מה זה נשמה.
מבחינתי אני בשטח לא ממופה._
איזה מדהים. את הרי יודעת בתוכך. או כמו שאת אומרת, התת מודע שלך יודע.
כאן, אני מרגישה, את צריכה לשחרר את ה-לדעת מה יקרה (או מה משמעות המושג הזה) מתוך איזו שהיא אמונה, שאת תדעי. כי זה בתוכך.
ופגשת את זה.
אולי עוד כמה פגישות עם המהות הזו, תרגיע, ותתן לך עוגן פנימי.















[/spoiler]
[spoiler=התעוררות]
ההוריקן מתחזק. מסתובב מהר יותר ויותר. מתקרבת ללב הסערה.
רגשות מתחלפים בקצב מסחרר.
הגוש בלב משחק בי כמו ילד קטן שקיבל צעצוע חדש וחייב לנסות את כל האפשרויות להפעיל אותו.
מריונטה ריגשית על חוטים.
[hr]
סופרמרקט. עושה קניות.
הכל מרגיש מוזר וזר. לא אמיתי. מסתכלת בפליאה על היד שלי, איך היא מתרוממת להחזיק קופסא מהמדף.
הרגליים שכחו איך ללכת באופן אוטומטי. צריכה להזכיר להם.
בועה שקופה עוטפת אותי. האנשים מסביב והקולות רחוקים.
[hr]
הילדה למדה "למרי יש כבשה קטנה" בחלילית.
במשך שעה שלמה אנחנו גועים בצחוק היסטרי בניסיון לגמור את השיר מהתחלה עד הסוף. היא בחלילית ואני והקטן בשירה.
[hr]
המהנדס בוחר סיפור. במקום הדינוזאורים/ חיות/אתרי בניה שהוא אוהב בדרך כלל, מביא את "העץ הנדיב".
אני מאוד אוהב את הסיפור הזה, הוא מוסיף.
באנגלית העץ היא נקבה, וזה הסיפור הכי עצוב שאני מכירה.
פעם ראשונה שאני מצליחה לגמור לקרוא בלי לקבור השתנקות סמויה של בכי.
על העצה שרק רוצה לתת, שתמיד שם, תמיד מקבלת בלי ביקורת, אף פעם לא מבקשת דבר בתמורה. תמיד רואה רק את הילד שלה שכולו אהבה.
על הילד שאף פעם לא רואה אותה באמת.
במקום בכי, גל עצום של חמלה. גם על העצה וגם על הילד.
ואהבה. אהבה עצומה, חסרת גבולות למהנדס הקטן שעדיין כולו לחיים, עם הדעתנות והאינדוודואליות העיקשת שלו שיכולה לשגע פילים. שנולד כמה חודשים לאחר מות אבי, ותמיד נדמה לי שהוא דומה לו, ושקיבל ממנו את המוח הזה, החוקר, שחייב לבדוק את העובדות בעצמו.
[hr]
מתעוררת באמצע הלילה עם בטן מכווצת, כמו לפני מבחן גדול וחשוב. כאילו יש מטרה גורלית שאני צריכה לעמוד בה, ואני אפילו לא יודעת מה היא
[hr]

יושבת באוטו בלילה, במגרש הנטוש של הפארק הציבורי.
הגוש בחזה בוכה.
הבכי מתחלף ליבבות. היבבות לזעקות. הזעקות לצעקות.
אי אי אי אוו
כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי
אמא כואב לי כואב לי אמא
עד שהגרון ניחר, היבבות מתחלפות לאנקות, הצעקות ללחישות.

אי. כואב לי. אמא.








[hr]
[h=3][b]דיון[/b][/h]
[hr]

[b]שירי[/b] (2009-11-11T03:57:55):
מאוד יפה. באמת מאוד יפה. ומעורר מחשבה. ובכל זאת יש לי תחושה שבעוד שנה שנתיים אקרא באיזה שהוא מקום שהתפרסם ספר חדש העוסק ב... ואז יתברר שסופרת מאוד מוכשרת תרגלה כתיבה ספרותית על קהל חי ומגיב. ממש אינטראקטיביות.

גם אם הכתיבה הספרותית מבוססת על חוויות "אמיתיות", כנראה הן בכל זאת עברו איזו ספרותיזציה, קצת עיגולי פינות, תוספת טוויסטים והאצת העלילה כדי להגביר את הדרמה והעניין. לא שזה רע. אבל.

אבל נשאלת השאלה האם יש כאן (רק? גם?) ביטוי לחוויות אותנטיות בזמן התרחשותן או שמדובר (גם) בפיקשן ספרותי. ושוב, לא שזה רע כשלעצמו. אך אם זה כך, נראה לי שכדאי להוסיף דיסקליימר כלשהו כגון: לשם הגילוי הנאות וכו' וכו'.

(מרגיעון: מה את רוצה? זה בדיוק מה שאני רוצה: לכתוב את מה שכתבתי. לבטא תחושה עמומה שמתחזקת מהודעה להודעה).


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-11T07:28:28):
שירי,
תודה על המחמאה. לצערי אני לא כל כך מוכשרת.
עיגולי הפינות היחידים הם אלו שאני עושה לעצמי. הרבה מין הסתם, אבל שוב - כולנו עושים את זה ולא מטעמים סיפרותיים.

חייבת להודות שזה ויכוח מאוד ביזארי. עד עכשיו חשבתי שמי שעלול להתווכח איתי על העובדות הם בני הכיתה והקיבוץ - אני לא בת הכיתה היחידה שכותבת כאן בלוג והנחת המוצא היא שהזהות שלי כבר מזמן לא סוד.

חייבת להודות גם שאני לא כל כך מבינה למה כל אלה שהבלוג מפריע להם, מעייף אותם, נראה להם לא אמיתי , מרגישים צורך ליידע אותי. יש כאן עשרות בלוגים - תקראו אחד אחר.
אני לא נעלבת או נפגעת, אגב, עברתי ממזמן את נקודת ההעלבות, סתם מוזר בעיני.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-11T07:35:24):
מה שכן - הטוויסט האחרון בעלילה, עם הנשמה, הפתיע גם אותי.
אין לי מושג מאיפה זה בא.


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-11-11T07:41:37):
_הכל מרגיש מוזר וזר. לא אמיתי. מסתכלת בפליאה על היד שלי, איך היא מתרוממת להחזיק קופסא מהמדף.
הרגליים שכחו איך ללכת באופן אוטומטי. צריכה להזכיר להם.
בועה שקופה עוטפת אותי. האנשים מסביב והקולות רחוקים._

ההקשר לא חייב להיות שלילי. כשהנשמה שלך נכנסת למודע, יש אפשרות בשבילך להתחבר איתה לרגעים. ואז, את כאילו עומדת 'מאחורי' העיניים שלך, כאילו ממרחק, כאילו בתוך בועה שהקולות מהחוץ רחוקים. זה מרגש ברמות :-)
אצלי לפחות. יש לי זכרונות מדוייקים מתקופה דומה שעברתי, שזכורה לי כתקופה שבה עברתי את [b]ה[/b] שינוי הכי משמעותי בחיים (ואני אמא, ובכל זאת).
החיבור הזה, לנשמה, לדבר הזה שאי אפשר באמת להמשיג, שינה את חיי מקצה לקצה.


[po]שחף אהובי[/po] (11.11.2009 07:52):
[po]קן לציפור[/po]
תודה...
עכשיו אני מרגישה פחות ביזארית.
במחשבה שניה כן פגע בי הפוסט של שירי. לא בגלל הנקודה שלה אלא בגלל ההנחה המשתמעת שזה ביזארי מדי בשביל להיות אמיתי.


[b][po]ענ בר[/po][/b] (2009-11-11T07:57:44):
תגידי,
באיזה שפה את בוכה?


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-11T08:08:15):
עיברית. ברור.


[b][po]קוראת אנונימית[/po][/b] (2009-11-11T08:13:13):
[u]במחשבה שניה כן פגע בי הפוסט של שירי. לא בגלל הנקודה שלה אלא בגלל ההנחה המשתמעת שזה ביזארי מדי בשביל להיות אמיתי.[/u]

עזבי, הדבר הביזארי היחידי בדף הזה זו ההודעה של שירי.
את יכולה פשוט למחוק אותה אם בא לך. וגם את ההודעה שלי אחרי שתקראי.


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-11-11T08:42:18):
[u]עזבי, הדבר הביזארי היחידי בדף הזה זו ההודעה של שירי.[/u]
חוסר אמון קייםאצל כל אחד. שירי רק מייצגת אותו.
תחשבי ששירי היא בעצם קול בתוכך, שחף, שפשוט לא מאמין שאת חווה את מה שאת חווה. אולי היא מייצגת את הרציונאלי.
בכלל, כל אחת מהכותבות פה, מייצגת פאן בתוכך.
ואם אכן פגעה ההודעה, זו דווקא התפתחות לטובה. את כבר לא מוכנה להקשיב לרציונאלי, לטיעוניו, אלא אותו חלק שידע שחווה משהו כבר מתמרד.

<עוד דרך לקרוא את התגובות פה. מה דעתך?>


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-11T08:56:15):
[u]כל אחת מהכותבות פה, מייצגת פאן בתוכך.[/u]
וואי, נכון. איך מוזר.


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-11-11T09:15:00):
[u]וואי, נכון. איך מוזר.[/u]
שחף. האמת, את מרגשת אותי. לא יודעת למה... את כמו תינוק שמתחיל ללכת וזה כזה חמוד ואהוב, וממש דמעות עולות בעיניי.
אולי כי את מזכירה לי את המפגש שלי עם עצמי (הנשמה), עם הגילוי, עם ההבנה שכל מה שמחוץ לי הוא גם בתוכי.
ולא יכול להיות אחרת.
ובאמת, החיים שלי השתנו בעקבות ההבנות האלו.
(סליחה עם אני מציפה עם התרגשויות. את יכולה למחוק)


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-11T09:44:53):
[u]כמו תינוק שמתחיל ללכת[/u]
עכשיו אני מוצפת.
אחרי שנים של פיתוח דימוי עצמי של חזקה ויודעת ואחראית, בתוקף תפקידי הכפול כאמא וכסמכות מקצועית בעבודה.
מוזר שצריך לא פחות חוזק וביטחון עצמי בשביל לקבל את המקום של החולשה וחוסר הידיעה, וחוסר האחריות - במובן של לקבל את הסיכוי לטעות.


[b]נועית[/b] (2009-11-11T11:52:18):
וואו, קוראת את כל ההתרחשויות האחרונות. מדהים.
באיזשהו אופן מקנאה בך על הפגישה עם הנשמה. איזו דרך חתחתים אבל את שניה לפני השיחרור.
זה מפחיד ומדהים כאחד. (())

ולא יכולה להתאפק, חיבת להמליץ פה על ספר- "המסע" של ברנדון בייס.
לקרא את שתיכן במקביל זו חוויה מרחיבת לב ורוח.


[b]שירי[/b] (2009-11-11T12:41:26):
[u]שזה ויכוח מאוד ביזארי. עד עכשיו חשבתי שמי שעלול להתווכח איתי על העובדות... כל אלה שהבלוג מפריע להם, מעייף אותם, נראה להם לא אמיתי ,[/u]
[u]במחשבה שניה כן פגע בי הפוסט של שירי. לא בגלל הנקודה שלה אלא בגלל ההנחה המשתמעת שזה ביזארי מדי בשביל להיות אמיתי.[/u]

קודם כל, זה לא ויכוח. בסך הכל כתבתי אובזרווציה. ויכול להיות שאני טועה.
ורוצה להדגיש: הבלוג שלך ממש לא מפריע לי, לא מעייף אותי וגם לא נראה לי "לא אמיתי".
ובמיוחד רוצה להדגיש: סליחה! באמת לא התכוונתי לפגוע וסליחה שפגעתי. את בהחלט יכולה למחוק את דבריי.

ובאשר לעובדות, אני מבינה שאת מתייחסת בעיקר למשפט זה שכתבתי:
[u]גם אם הכתיבה הספרותית מבוססת על חוויות "אמיתיות", כנראה הן בכל זאת עברו איזו ספרותיזציה,[/u]
באמת הייתי צריכה להבהיר. אז אנסה להבהיר עכשיו: המרכאות לא באו לומר שהחוויות אינן אמיתיות לדעתי. אלא התכוונו לומר שממילא אין אמת אובייקטיבית ושממילא הכל סובייקטיבי וגם דרך ההתבוננות שלך בחוויות היא דרך המשקפיים שלך (ממש כשם שדרך ההתבוננות שלי בחוויות שלי הן סובייקטיביות ודרך המשקפיים שלי). כלומר, המרכאות באו להדגיש [b]שאין אמת אובייקטיבית ולא שאת כותבת על חוויות שאינן אמיתיות[/b].

ומה שכתבת ממש לא [u]ביזארי מדי בשביל להיות אמיתי[/u] עבורי. כלומר, אני לא מרגישה שזה ביזארי בכלל, וגם לא מפקפקת באמיתות של החוויות או בדרך שבה את תפסת אותן.

ניסיתי להעביר תחושה, שלא קשורה בכלל לשאלה אם החוויות התרחשו או לא התרחשו, אלא למשהו אחר שכנראה לא הבהרתי מספיק. ואולי גם עכשיו אני לא מספיק ברורה. את יודעת מה? מיחקי וזהו. ושוב סליחה.


[b][po]אם פי 3[/po][/b] (2009-11-11T13:22:05):
[u]ולא יכולה להתאפק, חיבת להמליץ פה על ספר- "המסע" של ברנדון בייס.[/u]

איזה קטע. בדיוק קוראת את זה (יש גם בעברית? )

שחף - נראה לי שאנחנו תאומות. ההקבלות לחיים שלי, פשוט מדהימות (ואני חשבתי שמסלול החיים שלי יחודי....).


[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2009-11-11T14:54:45):
אני קוראת אותך.
חזקי ואמצי, או אולי עדיף: הישארי עוד בחולשה זמן מה. בתקווה שאחר-כך החוזק יהיה טוב יותר. נעים יותר. ממשי יותר.
מאוד מזדהה:
_אחרי שנים של פיתוח דימוי עצמי של חזקה ויודעת ואחראית, בתוקף תפקידי הכפול כאמא וכסמכות מקצועית בעבודה.
מוזר שצריך לא פחות חוזק וביטחון עצמי בשביל לקבל את המקום של החולשה וחוסר הידיעה, וחוסר האחריות - במובן של לקבל את הסיכוי לטעות._


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-11T15:34:19):
שירי,
מה שאת אומרת הוא מאוד רלוונטי, אבל זה בדיוק הנושא של הבלוג. ברור שהכל כאן זה סיפורים על גבי סיפורים ושקרים עצמיים על גבי שקרים עצמיים. ודווקא ככל שהסיפור מתקדם השקרים והבדיות נהיים יותר ויותר אותנטיים, כי גם אני כבר לא מזהה אותם.
ועוד טוויסט, אם כבר, זה שדווקא הקוראים הם אלו שמנחשים את המשך העלילה הרבה יותר מדויק ממני.
אבל אין לזה קשר לכתיבה ספרותית. יש לזה קשר ללהיות אנושית.
אם זה נראה ספרותי זה בגלל שזה סגנון הכתיבה שלי, וזה העולם שלי.


[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2009-11-11T15:39:51):
[u]חייבת להודות גם שאני לא כל כך מבינה למה כל אלה שהבלוג מפריע להם, מעייף אותם, נראה להם לא אמיתי , מרגישים צורך ליידע אותי.[/u]
שחף, אני מקווה שלא התכוונת גם לדברים שאני כתבתי לך לא מזמן על הכיוון הרציונאלי שהדף תפס.
ואם כן, אני רוצה להסביר:
הבלוג עצמו לא מעייף אותי.
אובר-ראציונאליות וראציונאליזציה מעייפות אותי. (שזה כמובן לא רוב הבלוג. ואם זה היה רוב הבלוג אז באמת יכול להיות שהייתי מפסיקה לקרוא, לא בגלל שאני לא אוהבת אותך (()), אלא בגלל שהסתכלות בעיקר שכלית על החיים לא 'עושה לי את זה').

גם אם כתבת דברים ויפים ועמוקים ונכונים (למשל ההתבוננות שלך על הדמויות שבתוכך ועל השקפים וכו'), שהם באמת תובנות שאי אפשר לזלזל בהן, ויכול להיות שאפילו חשוב לראות אותם ולהכיר בהם - עדיין, לדעתי, לתת להם את עיקר תשומת הלב זה הכיוון הלא נכון.
להרגשתי, הכיוון של הכניסה לתוך הרגש, לתוך התחושות, לתת לעצמך [b]להרגיש[/b] את הדברים ולא רק לחשוב עליהם ולנתח אותם - זה הכיוון שאת בעצם מחפשת. (את יכולה לתקן אותי אם אני טועה).

ודווקא מאוד התרגשתי מהפוסט האחרון שלך, [b]דווקא[/b] משום שהתגלה בו פתאום רגש חזק יותר משהרשית לעצמך להראות עד עכשיו.
זה רגש שממש יכולתי לחוש אותו בעצמי, זה נכנס לי לקרביים:

_יושבת באוטו בלילה, במגרש הנטוש של הפארק הציבורי.
הגוש בחזה בוכה.
הבכי מתחלף ליבבות. היבבות לזעקות. הזעקות לצעקות.
אי אי אי אוו
כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי
אמא כואב לי כואב לי אמא
עד שהגרון ניחר, היבבות מתחלפות לאנקות, הצעקות ללחישות.
אי. כואב לי. אמא._

אני מרגישה שדווקא עכשיו את ממש מתחילה להיכנס פנימה באמת.

*************

נדמה לי שלפני כן התייחסת ל'חשיפה' כזאת כאל פורנוגרפיה.
אני מקווה שעכשיו לא.

החיבור למקום הזה של הרגש הכי עמוק, ברגש - לא בשכל, על כל הכאב שכרוך בזה, וכל 'החולשה' שאת מאפשרת לעצמך שם - זו החוליה שלדעתי את מחפשת (שוב, תתקני אותי אם צריך),
וזה מה שלפחות בשבילי, מרגיש לי הכי אותנטי.

(בגלל שזה [b]באמת[/b] קיים שם בפנים מחכה לקבל ביטוי. לא אם זה לא היה קיים והיית צריכה 'להמציא' את זה).


[b]נועית[/b] (2009-11-11T22:07:03):
[u]החיבור למקום הזה של הרגש הכי עמוק, ברגש - לא בשכל, על כל הכאב שכרוך בזה, וכל 'החולשה' שאת מאפשרת לעצמך שם - זו החוליה שלדעתי את מחפשת (שוב, תתקני אותי אם צריך),[/u]
מזדהה ומזהה את המקום הזה. חיה עם הגוש בחזה מאז שאני זוכרת את עצמי (בתקופות כמובן, עכשיו הוא שקט דווקא). הבכי המשחרר הזה, הרגש שמציף ואין לו גבול, הכאב הנורא עד שצועקים אמא- את כל זה אני לא מכירה. וכן רוצה להכיר.
מצטערת שחוזרת שוב לעניין הקיבוצניקי, אבל כל כך מזדהה עם המחסום הזה. ושמחה מאוד בשבילך שהוא השתחרר.

כנראה זו הלידה המחודשת של הנשמה שלך. והמוות הוא של כל חומות ההגנה, של הרציונלי, והבריון, אולי אפילו של שחף שמסתכלת על הכל מלמעלה ונותנת להכל מילים ומשמעות. גם הילדה תלך בסוף, תתמוסס לתוך הרחם החדש שממנו בוקעת מחדש הנשמה.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-12T03:56:59):
[po]אהבת עולם[/po],
אני חושבת שאת צודקת.
אבל כנראה הייתי צריכה את פרץ הרציוניליות הזה דוקא בתור נשימה עמוקה במגרש הביתי לפני הצלילה ללא ידוע.
ניסיון אחרון של השקר העצמי: "אפשר להשתנות וגם להשאר אותו דבר"

ולגבי הפוסט האחרון, זה לא כל כך שאני בכיתי כמו שהבכי בכה אותי

ותודה רבה לכולכם על התמיכה. העוצמה של זה מדהימה.


[b][po]ב עילום[/po][/b] (2009-11-12T09:08:49):
[url=http://www.namaste.co.il/articles/articletype/articleview/articleid/1133/-/]קישור[/url] למבוא לספר שנראה לי קשור.

איכשהו, בזמן האחרון כל דבר כתוב שמדבר אלי מתחיל במילים:
"היה הייתה ילדה חמודה שגרה בבית ילדים בקבוץ"

ובעניין הנשמות והמוות וכד'
הגילוי שכל זה קיים גם כן, הופך את החיים למעניינים, מרגשים, עמוקים מאד.

זו אחת ממתנות ההתנפצות של הלב או הנשמה.

זה לא בהכרח מרפא הכל ומיד.
זה הופך לחלק משמעותי מאד במסע הריפוי.

מאד מעניין לי ומרגש לקרוא את חוויות מסעך.


[b][po]קוראת שקטה[/po][/b] (2009-11-12T12:28:20):
_יושבת באוטו בלילה, במגרש הנטוש של הפארק הציבורי.
הגוש בחזה בוכה.
הבכי מתחלף ליבבות. היבבות לזעקות. הזעקות לצעקות.
אי אי אי אוו
כואב לי כואב לי כואב לי כואב לי
אמא כואב לי כואב לי אמא
עד שהגרון ניחר, היבבות מתחלפות לאנקות, הצעקות ללחישות.
אי. כואב לי. אמא._


שולחת לך חיבוק. אני פה קוראת, מעט מרוחקת. הכאבים שלי תופשים עכשיו את מירב המקום אצלי.

שמה לב שלאחרונה יש יותר הבלחות של אמא ואבא לסיפור. יש לי הרגשה שחלקם גדול יותר ממה שנחשף פה.


[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2009-11-12T14:49:05):
[u]שמה לב שלאחרונה יש יותר הבלחות של אמא ואבא לסיפור. יש לי הרגשה שחלקם גדול יותר ממה שנחשף פה[/u]
גם לי נדמה שהדרך אל הרגש עוברת דרכם. אי הנוכחות שלהם בולטת לי מאוד.


[b]נועית[/b] (2009-11-17T17:03:21):
שחף את בסדר?
נאלמת כבר כמה ימים...


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-11-17T17:06:47):
_שחף את בסדר?
נאלמת כבר כמה ימים..._
הוצאת לי את השאלה מהמקלדת... וזה עוד אחרי "איומים" להצפות, שחף... Where are you???


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-17T22:18:44):
כן,כן, כבר באה.
אוי, ריגשתם אותי. לא רגילה שדואגים לי.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-18T02:25:53):
עברתי עכשיו על הימים האחרונים ושמתי לב ש:
א. הודתי קבל עם ועדה וכחול על גבי ירוק שנפגעתי.
ב. כתבתי את המילה ביזארי 3 פעמים רצופות בשני משפטים וחצי.
או שהמצב מאוד מתדרדר, או שהמצב מאוד משתפר. או שגם וגם.



[/spoiler]
[spoiler=פרק שישי - לברוח]

ים. ים שקט, שלו.
יש על הים סירה, ואני בתוכה. השמיים בהירים, בלי טיפת ענן. שום דבר לא פוצע את קו האופק.
אני שוכבת על הגב ומסתכלת על השמיים. השמש נעימה. הגלים מערסלים אותי בנועם.
אני בוגרת, אולי בגיל האמיתי שלי. אבל אני שלמה. לא פגומה. לא מושחתת וקרועה. אין לי צלקות. אין לי גוש שחור בחזה.

[hr]

התמונה מחוירה ודוהה. הדליקו את האור באולם הקולנוע. הפילם נשרף, חורים שחורים מעכלים את התמונה.
אני יוצאת מהקולנוע בקיבוץ, אל השביל המוביל בין הבריכה לחדר האוכל.
מחפשת לאן ללכת. הולכת בלי מטרה. אין לי בית. אולי ללכת לחדר ההורים? עומדת לפני הדלת. אבל לא, אין כאן את מה שאני מחפשת. צריכה לברוח. הנה הואדי, יורדת ובורחת. ממה אני בורחת? מה אני מחפשת?

"את מחפשת את הנשמה שלך. אבל היא לא רחוקה. היא לידך. אי אפשר לתקן את מה שהיה. אי אפשר להעלים את הצלקות, אלו של הגוף והצלקות הפנימיות. אבל את כן יכולה להגיע לשלוה הזו, לקבלה העצמית. הנשמה שלך תעזור לך להגיע לשם. בלעדיה תמיד תצטרכי לברוח. בלעדיה אין לך מנוחה."

אני מסתכלת פנימה. גוש שחור, אפל שלח שורשים עמוקים מדי, שלוחות על גבי שלוחות. אי אפשר להוציא אותו. הוא נטוע עמוק מדי. אין לי מקום לנשמה.
"הנשמה לא מפחדת מהגוש השחור. היא לא צריכה הרבה מקום, והיא לא צריכה שהכל יהיה מושלם ומבריק"
לא, אין לי זכות להכניס אותה ככה.
אולי לא מגיע לי.
אולי לא מגיע לי נשמה.

"אל תשנאי את עצמך"
אבל איך ? זה שם. השחור.
"חמלה. פשוט חמלה."


[hr]
[h=3][b]דיון[/b][/h]
[hr]

[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-18T02:40:34):
מזכיר את מה [po]שפלונית אלמונית[/po] אחת כתבה איפשהו בתחילת הדף: "לכל בני האנוש יש את הסיפור הזה בבסיסו, לכל אחד יש את הסיפור המיוחד לו ולכולם יש משהו משותף.
המיוחד הוא מסע הייסורים שכל אחד עובר, ה"ויה דלורוזה" הפרטית שלו, המשותף הוא הרצון לשוב הביתה, למקום שלם, שליו, מלא אהבה וקבלה אין סופית. כדי להגיע לשם יש לעבור בדרך החתחתים, להיפצע וללמוד, להתעצב מתוך העצב והכאב, לגדול".


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-11-18T09:04:10):
שחף, זה מזכיר לי איזו מטאפורה ששמעתי פעם ומאד דיברה אלי.
בתוך חדר חשוך, שלא רואים בו שום דבר, מספיק נר קטן, אור קטן כדי להאיר את כל החדר.
לא צריך פלורסנט, או אורות גדולים. רק אור קטן. ואז החושך נסוג.
זה מן אמת פיזיקלית שכזו.

נשמע שהחמלה שלך, קטנה ככל שתהיה, תצליח להאיר את השחור. המיקוד, אם יהיה בחמלה, באור, יביא עוד שכמותו.
קצת מהטוב מהחמלה מספיק לה, לנשמה. באמת. מנסיון.
ואז זה גדל.
והעבודה תהיה בהתמקדות בה ובכך לייצר עוד ממנה.
(())


[b]נועית[/b] (2009-11-18T09:34:15):
טוב שחזרת. דאגתי. (-:


[b][po]יום טוב[/po][/b] (2009-11-18T15:20:40):
http://www.seasons-of-peace.net/rumi/who-says.htm

השיר הזה עולה לי שוב ושוב בהקשר של החיפוש שלך.

מי הוביל אותך לטיפול? מי מתגעגע לנשמה? מי רוצה שיהיה לו טוב? מי מבקש להפסיק לסבול?

זו גם הנשמה.




(חברה לדרך)


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-18T16:39:10):
אני אהבתי גם את זה:
http://www.seasons-of-peace.net/rumi/index.htm


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-19T04:09:33):
ועכשיו סוף סוף הגעתי לפגישה האחרונה ולסיבה של השתיקה בימים האחרונים.
[hr]

[/spoiler]
[spoiler=פרק שביעי - משבר אמון]
אולי בתור קונטרה לכל האקשן של החודש-חודשיים האחרונים, פתאום יש נפילה. יורד עלי דכדוך. פתאום הכל נראה חסר טעם. הדרך לא ברורה.
נכון שעברתי הרבה: מצד אחד הכל השתנה. אבל מצד שני עדיין אני בבית, עדיין אין לי כוח להתמודד עם העולם.

הטריגר, או אולי התרוץ, הוא כספי. הסיבסוד של הביטוח הרפואי לטיפול עומד להגמר עוד כמה שבועות, עד ליוני הבא. בתור אופציה חלופית, אני יכולה לקבל טיפול במחיר סמלי מה"ממסד". צריך לקבל החלטות.

בתחילת הפגישה בררתי עם אנדרה אופציות להמשך סיבסוד. אין.

הרגשתי עצבות גדולה. אבל על סיום התהליך. כי הרי ברור שאין טעם להמשיך אם אפשר לקבל את אותו שרות ברבע מחיר.

ואחר כך ידיעה שאני לא באמת אפסיק, ולא באמת אעבור לעבוד עם מישהו אחר.

ואז פחד. לקח לי שנים לבקש עזרה. ועדיין זו לא הייתה עזרה אישית.
עזרה, כמו שאם מתקלקלת המכונית הולכים למוסך. ואם המוסך סגור, אז הולכים לאחד אחר, נכון? לא סיפור.
ועכשיו עוד דבר שאני צריכה להודות ביני לבין עצמי: שאני לא רוצה עזרה של "פסיכולוג". אני רוצה את העזרה של אנדרה. ספיציפית ואישית.
אפילו לכתוב את זה – קשה לי נורא. כל כך פגיע ונזקק.

לא דיברתי על זה בפגישה. שיחת "יחסינו לאן" עם הפסיכולוג? לא אני.
אמרתי רק: בוא נמשיך עם הויזואליזציה.
אבל לא הייתי מחוברת. הגוש בחזה הפסיק בבת אחת להסתובב. צנח לו בכל כובד משקלו למטה.
איזה גוש מעצבן. מפונק, רגיש ומעצבן.
כל מה שאני רואה הפעם זה לב כבד, כבד. פועם בכבדות, עד שכל כולי פועמת איתו. שומעת את הדם פועם באוזניים.
אני מצליחה לקשר את זה לילדות. מעלה, כמעט בכוח, איזו סצנה מהנעורים. נותנת לאנדרה לפרש: שהלב כבד מהכאב והדמעות שלא נבכו אז, שהדמעות של היום יקלו עליו.
אבל שנינו ידענו, נדמה לי, שהפעם הלב כבד בגלל העכשיו.

משבר אמון, שבעצם אפילו לא קשור לאנדרה – משבר ביני לבין הדמות הפיקטיבית שלא צריכה אף אחד ולא נפגעת מאף אחד. שהיא קו מגן ראשון מול האויב: העולם. שבזכותה שרדתי. שנסדקת ונשרטת ונשחקת, ואני בכלל לא בטוחה שאני מוכנה.
כל השבוע הגוש שוכב שקוע וכבד. כל מה שבא לי זה להכנס למיטה ולא לצאת.
לישון ולישון בקהות חושים ולא להרגיש כלום.

[hr]
[h=3][b]דיון[/b][/h]
[hr]
[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-11-19T07:46:18):
שחף יקירה, כל כך מבינה.
את בתוך תהליך שההתמסרות והנזקקות בו הם חלקים כל כך נצרכים ויחד עם זאת הם, בדיוק הם, המקום הפגיע.
ולכן חוסר האמון (שמעצם קיומו מעיד על כך שהאמון קיים :-)) מיד קופץ...

שולחת לך כוחות לא ליפול לתוך הדמות הפיקטיבית הזו, שהיא לא משרתת אותך יותר.
שולחת לך כוחות, לפתוח את זה בפניו. זה נשמע קריטי, הצעד הזה. לאמון בתוכך אל מול העולם.
שולחת לך כוחות לבקש מעצמך את המקום שיצרת, להמשיכו, לא להפסיק בגלל מימון ולחשוב בדרכים יצירתיות איך אפשר אולי להקל על התשלום.
(())


[b][po]ענ בר[/po][/b] (2009-11-19T08:22:38):
גמני פה, שולחת ((-))


[b][po]ענ בר[/po][/b] (2009-11-19T08:23:39):
נו, התכוונתי (())
(כולנו זקוקים לחסד)


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-19T12:04:23):
תודה...
הבעיה היא לא באמת כלכלית. אנחנו לא נפשוט רגל ו40% בערך חוזר דרך זיכוי מס הכנסה.
הבעיה היא המעבר של הסטאטוס מ"זה שהרופאה המליצה כי הוא הוא עובד בקומה למעלה ובמילא הביטוח משלם ואם לא יבוא לי עליו אז נחליף" ל"זה שמספיק חשוב לי בשביל לשלם מחיר מלא".
והסבסוד צריך להספיק עד סוף השנה, אז העובדה שזה עלה עכשיו נראית לי קצת תרוץ.


[b][po]אם פי 3[/po][/b] (2009-11-19T14:48:54):
ואפשר סטטוס ביניים: "זה שהתחלתי איתו תהליך, ונכון לי להמשיך איתו".


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-19T15:28:40):
[u]לישון ולישון בקהות חושים ולא להרגיש כלום.[/u]

אה, וגם לשחק באבלס. שזה בערך אותו דבר.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-20T05:39:40):
"זה שהתחלתי איתו תהליך, ונכון לי להמשיך איתו"
יש לי הרגשה של לפני שלב חדש בתהליך.
לשניה ההוריקן סחף אותי לגובה הצצה על העולם בצבעים, ומייד נבהלתי.
מייד משכתי בחבל ההצלה כדי לחזור לשחור-לבן. מה רע בשחור-לבן? אומנותי. פואטי.

כסף זה עוגן אידיאלי. אי אפשר להתעלם ממנו. אף אחד לא יכול להטיף לך מוסר על "שיקולים כלכליים".  
אם בדיוק עכשיו אין לי כסף למסעות פסיכולוגיים מסוכנים, מה תעשו לי? לא אשמתי. זה לא שאני לא רוצה.

אבל זה לא ב-אמת הכסף. זה מי יודע מה יש שם בארץ עוץ הצבעונית הזאת, ומה יהיה אם אני אלך לאיבוד, ומה יהיה אם הצבעים יהיו בוהקים מדי ויעוורו.

והמוות הראשון: השריון לא יכול לעלות. הוא לא שייך לעולם הצבעוני. וקשה לי להרפות ממנו, חם ומוגן בפנים. אם כי בודד.


[b][po]ב עילום[/po][/b] (2009-11-20T18:05:24):
[u]וגם לשחק באבלס[/u]
גם אני במועדון :-(

שחף, מותר לך להיות במקום הזה
מותר להיות מבולבלת, נפעמת, מקווה, מיואשת, חרדה לבאות,פוחדת מנטישה (פרידה) , מבאלבסת, ממריאה, מסונוורת, דאוגה.....וכד'
קוראים לזה במילים אחרות: [b]מסע ריפוי[/b]


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-21T07:01:21):
[po]ב עילום[/po] - מותר? וואלה?
טוב, אולי לא חם ומוגן בתוך השריון, יותר קר ועקר, אבל לפחות את זה אני מכירה.
[u]מבולבלת, נפעמת, מקווה, מיואשת, חרדה לבאות,פוחדת מנטישה (פרידה) , מבאלבסת, ממריאה, מסונוורת, דאוגה[/u] : באמת טוב שלפחות בבבלס אני מבינה.

אז בקיצר, דיברנו. דוקא לא היה כל כך קשה. באמת קל לדבר עם מישהו שעושה לך אהה,אהה על כל מה שאת אומרת. יש משהו במקצוע הזה.
אנדרה טוען שזה המקום -ה safe place - להתנסות בלהוריד את השריון. הבעיה שכמה שאני חושבת שהורדתי, מסתבר שיש עוד מגן מלמטה.

ואיך שיצאתי, הגוש התחיל לבעור מחדש, האהבל. מסתובב באיטיות נחושה בין הבטן לגרון. עכשיו הוא רוצה לדבר.


[b][po]אם פי 3[/po][/b] (2009-11-22T07:49:17):
אינרציה, כמו במשחקי מחשב, עוזרת להמשיך גם במסעות של 1000 מילין.
את הצעד הראשון עשית, עכשיו רק צריך להמשיך ללכת.
זה יותר קל מאשר לחזור, ואז להתחיל מחדש - ואת יודעת שמתישהו תצטרכי ללכת את המסע הזה.
אז לא חייבים עכשיו להסתכל על ה-1000. בואי נגיע לצעד השלושים (את כבר ב-29), ונמשיך משם.
וגם במסע לארץ עוץ, יש לך חברים שמלווים אותך, ואבנים צהובות שמראות את הדרך.


[/spoiler]
[spoiler=זום אין]
[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-23T04:54:18):
הפוקוס השתנה לי. נהיה זום-אין. המרכז התחדד. השוליים התערפלו. העולם נהיה קטן-קטן. מצומצם.
הזמן הצטמצם. העבר והעתיד התערפלו. או אולי התמזגו לנקודה אחת.
חצי שעה עברה בלזרוק חטיפים דמיוניים לגור כלבים ומפלצת (אבל מפלצת חמודה). ושום דבר לא היה קיים בעולם חוץ מהפרצופים המייבבים במסכנות גדולה, בין צחוק לצחוק.
אצל האהוב פתאום ראיתי פרטים שלא ראיתי מזמן. כשקברתי את הפנים בשקע שאני אוהבת, מעל עצמות השכמה, הרחתי ריח סיגריות ואופנועים - משניהם נגמלנו לפני שנים.
. כל הרגשות התערבבו, בעת ובעונה אחת. מצד אחת שוב התחושה של ניתוק מהגוף, מצד שני החושים התחזקו. אולי נכון להגיד הצטמצמו, כמו שמצמצמים ריבה או ציר מרק אבל הטעם מתחזק. הרבה צחוק שבא עמוק מהחזה ובסוף שלו עומדות דמעות. בהירות גדולה ובילבול. חוזק וחולשה.
ובמרכז של הכל, הגוש. איטי יותר ויותר. נחוש ואינטנסיבי.
גם רעשי הרקע מסביב נחלשו. רק הפעימות של הגוש מתחזקות בשקט מחזורי.
השקט שלפני הסערה? הלב של ההוריקן? סתם עוד אבן בדרך?
מה שלא יהיה, הגוש רוצה לדבר. קבעתי פגישה למחר. מעניין מה יש לו להגיד.

[hr]
[h=3][b]דיון[/b][/h]
[hr]
[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-23T05:14:31):
ואם לא היה מספיק בלגן, נכנסתי למה חדש ומיד התמלאתי קנאה בבלוגים הקוליים.
פתאום נמאס לי מהבלוג הכבד הזה וכל מה שבא לי זה לכתוב הערות שנונות-אך-ציניות-במידה על ספונג'ה.
פעם הייתי אלופת ההערות השנונות-אך-ציניות-במידה על ספונג'ה.



[b][po]יום טוב[/po][/b] (2009-11-23T17:36:15):

[u]ואם לא היה מספיק בלגן, נכנסתי למה חדש ומיד התמלאתי קנאה בבלוגים הקוליים.[/u]

לעזאזל הקוליות
תחי המהותיות!

<והמרגיעון : אין ידיעה נקנית אלא בהתבוננות פנימה>


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-23T17:51:57):
[po]אוי אני פח זבל של רגשות[/po]
קנאה? הפגעות? פחד נטישה? אמון? אני? מה קורה פה?????


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-23T17:56:39):
אוי ואבוי, אני מתחילה להיות נקבה.


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-11-23T20:04:49):
[u]אוי ואבוי, אני מתחילה להיות נקבה[/u]
אישה, שחף, אישה.
אוי. איזה מזל יש לך. אישה מחוברת, לא סתם.
וואי, וואי, וואי, מה מחכה לך מעבר לפינה.... :-P


[b]נועית[/b] (2009-11-23T21:27:50):
לא הייתי פה כבר כמה ימים.
את חזק על הקרוסלה. למעלה, למטה, סיבובים צבעוניים, פחד משתק והתרגשות מהסיבוב הבא.

[u]קנאה? הפגעות? פחד נטישה? אמון? אני? מה קורה פה?????[/u]
להתראות נעורים שלום אהבה... ככה זה כשמסירים הגנות, משחררים את הרציונלי לחופשי, ופוגשים ילדות פגועות... הנשמה עומדת חשופה והכל צף ועולה, חד וצלול...
אבל את יודעת מה, כשהגוש יואיל בטובו להניח לך, את תפגשי אותו שוב את האור הלבן של ההארה, של השקט שבא עם האהבה הפנימית...

ושוב ממליצה על "המסע" נראה לי רלוונטי מתמיד.

[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-24T04:31:56):
[po]אוי אני פח זבל של רגשות[/po]

אוי אני נפעמת ובוכה מהתרגשות והכרת תודה שהיקום זימן לעןלמי הוירטואלי כאלה אנשים וירטואלים מקסימים נהדרים ותומכים!

[po]אוי אני עושה לעצמי סכרת[/po]
[po]אוי בסוף אני אגיע לבוליווד[/po]
[po]אוי יוציאו לי צו איסור כניסה לתל אביב[/po]


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-11-24T09:31:07):
[u]....אחרי שכל הדמויות מקבלות את המקום שלהם ונפרדות מהאני <הנקבה:אוי זה כך כל עצצצצוב!!!! > מה אז?[/u]
סליחה, את זה אמר הרציונאלי - כי הוא קורא לה נקבה.
מי כותבת את הדברים האלו?

ומי הוא הגוש השחור? מה הוא אומר?


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-24T11:29:11):
[po]קן לציפור[/po] -
איזה שאלות קשות!
אבל עזבי אותך, היום יום שלישי!
יום שלישי , את מאמינה? זה לא מדהים? אני כל כך מתרגשת שבא לי לבכות!


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-24T11:46:16):
וואו, איזה בננה מדהימה אכלתי עכשיו!
אני כל כך מתרגשת שבא לי לבכות!



[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-11-25T10:17:24):
[u]יום שלישי , את מאמינה? זה לא מדהים? אני כל כך מתרגשת שבא לי לבכות![/u]

_וואו, איזה בננה מדהימה אכלתי עכשיו!
אני כל כך מתרגשת שבא לי לבכות!_

תבכי, יקירה, תבכי. לא משנה ממה. זו כנראה התשובה לשאלה שלי על הגוש השחור.
אולי הוא דחוס מ-אי בכי. אולי לא. לא משנה.
תבכי.
(())


[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2009-11-25T10:52:48):
'נקבה' נשמעת לי דווקא מילה של בריון יותר משל 'ראציונלי'.
"נקבה [u]בכיינית מעלה קריזה ססססססאמו[/u]"

ואם ה'ראציונלי' אומר את זה, אז זה הבריון שבו מדבר. :-P



[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-25T16:23:50):
[u]"אוי אני נפעמת ובוכה מהתרגשות והכרת תודה שהיקום זימן לעולמי הוירטואלי כאלה אנשים וירטואלים מקסימים נהדרים ותומכים!"[/u]

אוי אני נפעמת מהתרגשות והכרת תודה שהיקום זימן לעולמי כאלה אנשים מקסימים נהדרים ותומכים

[sup]< כולם ביחד לילדה, בטון דידקטי: נו, היה כ-ל כ-ך קשה? >[/sup]


[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2009-11-25T16:56:31):
[u]כולם ביחד לילדה, בטון דידקטי: נו, היה כ-ל כ-ך קשה?[/u]

:-D



[/spoiler]
[spoiler=אורה גבריאלי על דמויות פנימיות]

[b][po]אורה גבריאלי[/po][/b] (2009-11-23T21:35:50):
המרגיעון אומר: בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה.
ואני מסכימה. רק שלדעתי בכל מבוגר שוכנים ילדים רבים ועוד כל מיני חבר'ה.

הגעתי לבלוג היפה הזה בעקבות הזמנתך.
אני עובדת כבר שנים רבות עם דמויות פנימיות וילדים פנימיים. פגשתי ילדים פנימיים שחוו כאב נורא והחלימו אט אט.
לדעתי, מי שאומר שאין דבר כזה פשוט לא יודע.
יש גישות רציניות ואחראיות מאוד שמלמדות איך לזהות דמויות פנימיות ואיך לטפל בהן.
וכן - עוזר מאוד ומרפא אם מקשיבים להם, מאפשרים להם להיות מי שהם, מטפלים בהם מתוך קשב אמיתי ועוד.

אם תרצי לשאול משהו, לכוון אותי יותר - אנסה להציע מנסיוני (20 שנה עם ילדים פנימיים מכל הסוגים זה מספיק?).



[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-24T04:48:33):
אורה תודה שהצטרפת...
קודם היה יותר מעניין, היתה גם הכותבת, הרציונלי והבריון.
עכשיו נשארה רק הנקבה [sub]<אמר הרציונלי>[/sub], סליחה - האשה המחוברת [sub]<אמרה שחף, הכותבת>[/sub] (בכיינית מעלה קריזה ססססססאמו [sub]<אמר הבריון>[/sub]).


ומה שאני רוצה לשאול [sub]<הראציונלי:בטח מותק, רק תזהרי עם הדמעות על הלפטופ, אה? >[/sub] מה נשאר אחר כך?
אחרי שכל הדמויות מקבלות את המקום שלהם ונפרדות מהאני [sub]<הנקבה:אוי זה כך כל עצצצצוב!!!! >[/sub] מה אז?

[b][po]אורה גבריאלי[/po][/b] (2009-11-24T15:14:00):

פרידה מדמות היא לא באמת פרידה. זו פרידה [b]מההזדהות[/b] עמה.
לכן כשנפרדים מדמות היא לא הולכת לשום מקום אולם היחסים שלנו איתה משתנים.

אחת הדרכים הטובות להפסיק להזדהות עם דמות היא לראות אותה בצורה בהירה ומובחנת ככל האפשר (נדמה לי שאת זה את עושה) ולקבל אותה (זה אולי לא עובד לך עדיין?) בדיוק כפי שהיא.
במצב כזה במקום שהדמות 'תמלא' את כולך, היא 'זזה' קצת הצדה ואת יכולה לראות דברים ולחוות ולפעול לא רק דרכה. במצב כזה גם יש 'מישהו', האני המודע, שיכול לתמוך בילדות קטנות, למשל. ואז הן כבר לא נטושות ומבוהלות כל כך. זו רק נגיעה בשלב זה.

אשמח אם תשאלי שאלות שעולות לך עד כאן - אם תרצי כמובן - ונמשיך לשוחח.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-25T16:21:12):
אוי, אורה
עכשיו לא נעים לי - סחבתי אותך כל הדרך עד לפה, ועכשיו בדיוק כשהגעת - פתאום התשובה כבר לא חשובה לי.
זאת אומרת זה מאוד מעניין, ושחף והראציונלי היו מאו-ד שמחים לדסקס את הנושא על כל השלכותיו, רק שהם בדיוק יצאו לחופשה זמנית.

ופתאום ברור לי שבעצם כבר יש לי את התשובה.
אין לי מושג מהי  או איפה היא, אבל אני יודעת שהיא כבר בתוכי. אולי תמיד היתה?

ושאני אגלה אותה בדיוק בזמן שאני צריכה לגלות, לא לפני ולא אחרי.


[/spoiler]
[spoiler=פרק שמיני - ההוריקן]
שוב החומה השחורה.
שחורה וחלקה. אין דלת. אין שער. אני ממששת את המשטח החלק , מנסה למצוא איזה בליטה נסתרת או שקע שפותח דלת סודית. אבל החומה אינה נענית. נשארת חלקה וחתומה.
מה הלאה?
"את יכולה לטפס? "
כן. הנה סולם שלא ראיתי מקודם.
אני מטפסת למעלה – ואז נופלת אל העבר השני.
עמוק-עמוק, הקירות החלקים מסביבי עמוקים כמו היאוש.
ובסוף הנפילה – סלעים חדים קורעים את בשרי, הרגליים שלי שבורות, מדממות, העור כולו נקרע ונשרף .
"התאונה?"
כן.
כואב... כואב כל כך...
כואב לי כל כך...
אני רוצה את אימא.

אבל אמא לא שם.
"אולי היא יכולה לבוא ולהחזיק אותך?"
מחפשת בנואשות זיכרון ילדות של אימא. כמה אני רוצה לתת לה הזדמנות להיות שם. אבל אין, אני לא מוצאת.
אני מתקפלת בשכיבה, מחבקת את הברכיים. הרגליים כואבות, הסלעים מכאיבים. בוכה ביאוש. יאוש אין סופי – אין מוצא.
ולא בגלל הסלעים אני בוכה.
בגלל הקירות. הקירות מסביב גבוהים כל כך וחלקים, אני אף פעם לא אוכל לצאת החוצה. אין לי סיכוי. אני תמיד אשאר כאן בבדידות אין סופית, כלואה בתהום הזו, בבור.
נאחזת בכאב הפיזי ביאוש – מתרכזת כרגליים המושחתות, בכאב הצורב, הנורא. יותר קל להרגיש את הכאב מאשר להסתכל, לחשוב על קירות הבדידות התהומית.

"את רוצה לעצור? לנוח קצת ב safe place ? "
לא. הקול שלי חלש כל כך. אבל לא. אני צריכה להמשיך.

הבכי כואב. קורע את החזה. היאוש.
אבל לבסוף נרגע. שיא הכאב עבר.

"אני יכול לעזור לך לצאת?"
שתיקה.
"אני יכול להושיט לך יד ולעזור לך לצאת."
שתיקה.
"אני מושיט לך יד ועוזר לך לצאת. אני לא אעזוב אותך. פעם היית לבד אבל עכשיו את לא. אני איתך."
שתיקה.

אני בחוץ.

אני מרגישה את הנוכחות של אנדרה לצידי. זה עוזר. כן, אני לא לבד.

והגעתי להוריקן.
לכאן הוא לא יכול להמשיך איתי. מכאן, זה אני לבד.
בלי מילים, בלי מחשבות, אני עולה על מזבח אבן המוכן לקורבן. בלב שלם. בלי להתנגד. אני מוכנה.
ההוריקן סוחף אותי.
נושא אותי כמו עלה ברוח.
וזה נעים לי. אני מתמסרת לרוח, נהיית חלק ממנה.
הצנטרפוגה האימתנית מתחילה למשוך דברים החוצה. כתמים שחורים ניתזים מסביב. גרוטאות. זכוכויות שבורות, מסמרים חלודים.

כשההוריקן מותיר אותי לבסוף בחזרה על מזבח האבן, אחרי מה שנראה כמו זמן סימובולי לא קצר, השדה מסביב נראה כמו שדה קרב. הכל מלא זבל וכתמים שחורים.
אבל הלב שלי מרגיש הרבה יותר קל.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-25T17:31:59):
רגע,
וקלטתן שכבר יום רביעי?
יום רביעי, אתן קולטות? זה מדהים!


[hr]
[h=3][b]דיון[/b][/h]
[hr]

[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-11-25T17:50:52):
שחף. את מרגשת אותי. מאד.
התיאור שלך, של מה שאת עוברת, ההיכרות שלך וההתמסרות שלך לעולם הרוח ברגעים הכי קשים, ההקלה בעקבות זה שאת נותנת לה למשוך דברים החוצה.

בקריאה שלי אותך, את נעשית מאד רגישה.
[u]יום רביעי, אתן קולטות? זה מדהים![/u]
משהו נעשה מעודן מבפנים, כבר אי אפשר להיות קהת חושים, לא להרגיש ו"סתם" להתנהל בחיים, כמו נייר שיוף גס.
זה מרגש, העדנה שבוקעת ממך. היופי שאת שמה לב אליו.
אל הימים, אל הבריאה.
אל עצמך.

תודה


[b][po]ב עילום[/po][/b] (2009-11-25T18:07:17):
וואו.


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2009-11-25T18:16:24):
עוברת דברים דומים (אבל שונים) בימים אלה
מאוד מזדהה עם התחושות, למעט ההתמסרות להוריקן והלב שאיננו קל עדיין.
(())


[b]נועית[/b] (2009-11-25T23:21:33):
[u]וואו.[/u]


[b][po]אורה גבריאלי[/po][/b] (2009-11-26T10:42:08):
מה שאת עוברת באמת מרגש מאוד.
אם תרצי פעם - את יודעת איפה אני.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-27T01:18:40):
וואי וואי וואי, איזה מפגש מדהים היה לי עכשיו.


[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2009-11-27T02:01:41):
[u]וואי וואי וואי, איזה מפגש מדהים היה לי עכשיו.[/u]
מחכה לשמוע.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-27T03:53:09):
ושמתם לב שהתת-מודע שלי נתן לאנדרה לעזור לו? אה? שמתם לב לזה? גדול, גדול התת-מודע הזה, אה אחותי?

[sup]< נא להכיר - הסטלן. תמיד שאפתי להיות סטלנית>[/sup]
[sup]< שחף: מה כל כך קשה בלהיות אישה מחוברת? הכל חייב לההפך לבדיחה?>[/sup]
[sup]<הרציונלי: כן, נכון. שכחתי. הרגל>[/sup]


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-11-27T08:12:52):
_וואי וואי וואי, איזה מפגש מדהים היה לי עכשיו.
מחכה לשמוע._
גמאני


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-27T09:50:08):
טוב, בחלקים.
הנה החלק הראשון :
[hr]

[/spoiler]
[spoiler=פרק תשיעי - אדמה: חלק ראשון]
יש - אמרתי לאנדרה, מנסה לבחור את המלים המתאימות – יש שינוי.
איזשהו כוח חדש. כוח תינוק, אבל תינוק של כוח גדול.
זרע של אושר, של joy . אבל של אושר גדול.
הגוש בחזה מתחיל להשתנות. לפעמים הוא עדיין שחור וכבד וכואב, אבל לפעמים הוא נהפך לגרעין של קלות ואושר והילינג. ואז הוא לא פחות עוצמתי מהגוש השחור. והוא מקרין כוח מרפא החוצה, אל הגוף.
"ספרי לי עוד על ה joy "
אני חושבת. כמו להיות מאוהבת, רק ממקור פנימי במקום כלפי מקור חיצוני.
כשיצאתי מהפגישה הקודמת הייתי מאוכזבת קצת. באתי עם הרגשה כל כך גורלית, חיכיתי למשהו מאוד טעון, מאוד דרמטי, איזו פיסת מידע גורלית מהעבר, ולא היה כל כך. היה מאוד סימבולי אבל לא כל כך הבנתי לאן זה הולך ומה זה עוזר לי. ומה אני אמורה לעשות הלאה. אבל כנראה שהגרוטאות והשחור שעפו החוצה ב"חזיון" באמת ניקו גם את הגוש. התחילו לנקות לפחות.
כנראה שצדקת כשאמרת שתת-המודע הוא חכם ויודע מה הוא עושה.

[hr]
[h=3][b]דיון[/b][/h]
[hr]

[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-27T09:52:58):
איך אומרים joy בעיברית?
לא שמחה. שמחה זה יותר מדי "דודי שמחה" ו"שמחה רבה שמחה רבה אביב הגיע פסח בא".


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2009-11-27T11:34:42):
הנאה? שעשוע?


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-11-27T12:27:33):
[u]איך אומרים joy בעיברית?[/u]
לפי בבילון:
שמחה; עליזות, עליצות; הנאה; מקור להנאה

שמחה בשבילך. זה מהלך מרפא. איזה יופי שאת מכילה אותו.


[b][po]אורה גבריאלי[/po][/b] (2009-11-27T22:15:16):
אולי בכל זאת יעניין אותך להציץ כאן - בעיקר בסרטון מספר שלוש שעוסק בילדים פנימיים
http://www.youtube.com/user/OraGavriely
המשך מפגשים מאושרים.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-28T02:21:57):
[/spoiler]
[spoiler=פרק תשיעי - אדמה:חלק שני]
[hr]
שוב אני עומדת מול החומה - שחורה, חלקה, ללא שערים.

אבל אני מבחינה בשינוי - שרך התחיל לגדול למרגלות החומה. ובמקומות שהוא נאחז בחומה, הוא מתחיל לשחוק אותה, והיא כבר לא כל כך חלקה.
השרך ירוק מאוד וצעיר, אבל עוד מאה שנה הוא יכסה את החומה כולה, והיא תקרוס, ותהפוך לתל ירוק ויפה.

והנסיכה תתעורר.

אני יכולה להעזר בשקערוריות שהשרך יצר ולטפס פנימה, אבל אין לי מה לעשות שם.
הנסיכה ישנה ועוד לא הגיעה זמנה להתעורר.
אז אני פונה והולכת משם. יש נחל קטן ליד וקרחת יער קטנה מכוסה טחב ומקורה בעצים גדולים ועתיקים, מסועפי שורשים.
האדמה מושכת אותי כמו מגנט. אני מתישבת, ואז נשכבת על הטחב הירוק.
הרגליים, הידיים, השיער ואחר כך כל נימי גופי הופכים לשורשים , סופגים וקולטים כוח חיות מהאדמה.
אני מרגישה את האנרגיה עוברת דרכי גם בגוף "האמיתי". זרמים של כוח חי ומרפא.
אני אחת עם האדמה, הטחב, העצים. עם החומה השחורה. אני מחוברת.
מתמסרת לאנרגיה.
הגוף מתמלא בעוצמת החיות.
ואז עוברים בי גם גלי כאב – אבל הכיוון שלהם הוא החוצה.
השחור של הגוש מתחיל להשאב החוצה, אל האדמה. האדמה מספיק גדולה ורחבה והיא יכולה לספוג את הכל.
לא משנה כמה שחור יש, כמה כאב, האדמה יכולה לספוג את הכל.
והיא יכולה לטהר את הכאב, את הרעל השחור הזה, ולהפוך אותו לדשן, לכוח חיות שיזרום אל העצים.
כמה ברת מזל אני. איזה חסד. איזה קסם.

גיליתי את הסוד – סוד מדהים וכל כך פשוט – כל מה שאני צריכה זה לגעת באדמה.
תמיד זה היה ככה. פשוט לא ידעתי. אף פעם לא נגעתי. לא באמת.
ולא צריך להתאמץ או להאבק. לא צריך לעשות כלום – זה תמיד שם.
רק צריך לתת לאדמה הזדמנות. וככל שאני מתמסרת יותר, כוח החיות שעובר דרכי גדל יותר.
ותמיד אני יכולה לחזור. האדמה תמיד תהיה שם. וחלק מהנימים הנסתרים שמחברים אותי עם האדמה כבר לא יתנתקו, וימשיכו לעגן אותי ולהזין אותי גם כשאקום ואמשיך.
אני כל נפעמת מהסוד הזה. אני רוצה לחלוק אותו, ולחלוק את האנרגיה הזו – עם האנשים שאני אוהבת, עם המוכרת ההודית במכולת, עם כל העלם.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-28T02:22:34):
הרציונלי: הסיפור עם הנסיכה גנוב מהקישור של [po]ב עילום[/po], לא?
שחף: אוסף כזה של קלישאות מזמן לא ראיתי. ממש מביך לקרוא. טיפת מקוריות אין פה!
הרציונלי: ואפשר להפטר מהמילה "אנרגיה"? אני אלרגי אליה.
הבריון: ותכף נתחיל גם לחבק עצים. ססססססססססאמק.
אמא שלי: הילדה עוד תחזור בתשובה! במדור סמים וכתות של התק"ם מטפלים בכת באופן-טבעי?

[hr]
[h=3]דיון[/h]
[hr]

[b][po]אורה גבריאלי[/po][/b] (2009-11-28T08:55:58):
הרציונלי של אורה: וזה יכול רק להחמיר בהמשך. את יודעת איפה זה מתחיל אבל אין לך מושג איפה זה יגמר. תאמיני לי - יש לי 20 שנות ניסיון עם האורה הזאת...
אורה המודעת: אבל יקירי, אתה לא רואה שיפור משמעותי בחיים שלי מלפני 20 שנה? מלפני עשר שנים? מלפני שנתיים?
הרציונלי של אורה: כן אני רואה שיש שיפור. אני לא יכול להתכחש לזה (למרות שזה עולה לי בבריאות) - אבל לאן אקח את הבושה? מה יגידו אם ידעו שאת מתעסקת עם דברים כאלה? יחשבו שאת מטורפת, שאת מטומטמת, שירדת מהפסים.
אורה המודעת: אני מבינה שאתה מודאג מהנושאים האלה, ולכן אני לא מדברת על זה עם כל אחד...
הרציונלי של אורה: לא מדברת עם כל אחד? חצי העולם ואשתו יודעים שאת מדברת עם דמויות - ויותר גרוע מזה, למען האמת. אני לא אדבר על זה ואני מתפלל שגם את לא. זה עניין לאישפוז ממש!
אורה המודעת: ומה קרה? החיים שלי רק השתבחו עם השנים, ואפילו לך אני נותנת כבוד ויקר.
הרציונלי של אורה: כבוד ויקר!?! נכון שאת מעריכה אותי ומקשיבה לי, אבל את עושה מה שאת רוצה. את לא מצייתת!
אורה המודעת: אני מבינה שהיית רוצה שאציית. אני מבינה שחלק מהדברים שאני עושה גורמים לך למצוקה של ממש ואני מתנצלת על זה. אבל זו הזדמנות להגיד לך שלא הייתי רוצה בשום אופן להיות בלעדיך. הרעיון מעביר צמרמורות ממש.


[b][po]אורה גבריאלי[/po][/b] (2009-11-28T09:06:00):
אורה המודעת: זה מרגיע אותך?
הרציונלי: אני עדיין ממש מתפתל מכל זה. עד שאני מתרגל לדבר אחד קורה משהו יותר מוזר.
אורה המודעת: אבל אתה עוזר לי לראות מה בכל זאת עובד ומה שטויות.
הרציונלי: נכון. אני עוזר לך בתוך הדברים לבחור נכון.
אורה המודעת: תודה על כך.

שחף - זה נכתב מהלב ואותנטי לחלוטין - אך זו גם הדגמה למשהו.

אם זה נדחף למקום לא מתאים - הרגישי נוח לגמרי למחוק את הדברים או להעביר אותם לדף שלי [po]אורה גבריאלי[/po].


[b][po]חני בונה[/po][/b] (2009-11-28T12:40:14):
תודה לך.
{@


[b][po]ב עילום[/po][/b] (2009-11-28T15:22:05):
מעורר השראה.
אני הייתי בעד אנדריי מההתחלה ;-)
אני חושבת שרק כאשר התלמיד מוכן, מגיע המורה ואני שמחה עבורך שאת מוכנה והמורה נמצא....
(והוא באמת הגיע דרך הביטוח?)

אני הולכת לנסות את העניין הזה עם האדמה.. צ'או......


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-28T17:55:48):
אנדריי????
[po]ב עילום[/po] - מה זה פה - רוסיה ?
אנדרה !! צרפתי !! את אמורה להרגיש את השיק מהשם!
אם לא אני אחליף שם!


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-28T17:59:14):
אוי ואבוי. אנדריי. אני בשוק.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-28T18:04:14):
מאז (לפני יומיים ) המצב עוד הקצין. לא ברור לאיזה כיוון. טוב/רע/מבריא/משתגע. אבל הילדים עומדים מעלי בתור למחשב אז זה יצטרך לחכות.

אורה - עוד!


[b]נועית[/b] (2009-11-28T21:49:36):
זה מדהים, מכל כיוון. נזכרת בתחילת הבלוג שלך לפני יובלות...
זה כל מה שלמדתי עליו, חלק גם חוויתי, אבל ככה?! זה בהחלט עולה על כל דמיון.
מחכה להמשך :-D


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-11-28T22:20:07):
את מרגשת אותי. כל החלקים שלך. הריפוי שאת מביאה לעצמך.
את נוטעת בי תקווה. אני דומעת ממש.
תודה


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-11-28T22:21:11):
תודה אורה על הדוגמאות.
[u]אורה - עוד![/u]

[/spoiler]
[spoiler=זרמים]
[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-29T06:15:56):
מאז הפגישה ביום חמישי, נהיה בהחלט עולה על כל דמיון.
הזרמים שהתחילו אז, פשוט לא נפסקו.
התחיל תהליך מטורף של משהו אנרגטי, או אפילו חשמלי, ואני לא מתכוונת במובן המטאפורי.
הזרמים מסמרים לי את השיער , מכווצים ומשחררים את הגוף.

התחילו להיות לי "טיקים" מטורפים, בכל הגוף.
אבל בעיקר ברגליים ובחזה.
הרגליים מרגישות כאילו גמדים בונים אותן מחדש - מין טיקים קטנים, שאי אפשר לראות, ממש בכל מקום.
אני מפרשת את זה בתור איזשהו תהליך של שחרור חסימות - ממש מרגיש כמו פקקים בצינור שזרם מעיף.
הגדולים יותר - ממש טיקים עצבניים - מרגישים כמו צינור מקופל שנפתח במכה כשהמים מתחילים לזרום בו.

בחזה היו סדרת כיווצים חזקים (של השרירים החיצוניים, לא הפנימיים).

ובכל הגוף - עירוב של שניהם.

אז בהתחלה זה נראה מגניב - ממש כאילו האנרגיה של הגוש יוצאת החוצה.
אבל כזה לא נגמר, זה מתחיל לעבור את הקווים האדומים של הרציונלי: מה אנרגיה? מה פתיחת חסימות? זה טיקים!

מה שעדיין מנחם אותי ומונע - בינתיים - טלפון היסטרי לאנדרה, זה שבכל זאת יש שליטה.
כשאני עושה משהו, נמצאת עם הילדים או עם אנשים אין טיקים. מצד שני, אם אני מחניקה יותר מדי - חוזרת המועקה בחזה.
אבל ברגע שאני מאפשרת את זה - שוכבת , או אפילו סתם חושבת על זה - מייד מתחיל.

אז שאלה למטפלים ואלטרנטיבים: פרשנות ? כי לי אין מושג מה קורה.


[b][po]אינדי אנית[/po][/b] (2009-11-29T06:47:04):
אפשר אולי הסבר?
כל הקטעים ה"דימיוניים" זה דמיון מודרך? זה הזיות? מה בדיוק קורה פה?


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-11-29T08:03:00):
שחף, נדמה לי שנתת הסבר מדוייק:
[u]הזרמים מסמרים לי את השיער , מכווצים ומשחררים את הגוף.[/u]
וכל מה שהסברת אחרי זה.

לכל אחד, יש את הפתיחה האנרגטית שלו. זה לא חייב להיות דומה/שונה מאחרים. זה המסע שלך וכך הוא נראה אצלך.
שאלה: בתאונה היו לך שברים? אם כן, איפה?

אני חושבת שכדאי שתאפשרי בכל רגע שיש לך פנוי לדברים לקרות. לא לפחד מהם, אלא לתת להם פשוט לזרום לך בגוף.
הדברים ירגעו, בבוא הזמן. אבל כל כך הרבה זמן האנרגיה הזו היתה מדוכאת שעכשיו כשהיא יכולה היא פורצת והתפקיד שלך, אולי, זה לא להפריע :-)


[b][po]יום טוב[/po][/b] (2009-11-29T08:04:25):
קצת פרשנות לא מקצועית והשתתפות.

אפשר לראות שמתחילת התהליך שלך את נהיית יותר ויותר מודעת לתחום הרגשות הפנימיים שלך. את פורטת את הרגשות ונעה לעבר התת מודע. הרגשות מקבלים גם תחושות בגוף והנה את יותר ויותר מודעת לתחום התחושות נקרא לזה "אנרגטי" שבך. התחום הזה הוא יותר מעודן וסמוי ומשפיע על הרגשות המחשבות וגם על המצב הפיזי.
אותו "גוש שחור מסתובב": תחת איזו קטגוריה אפשר לשים אותו? זה לא בדיוק תחושה פיזית (כמו כואבת לי הרגל) וגם לא בדיוק רגש (אני עצובה). את מרגישה תחום נוסף. נקרא לזה אנרגיות? חסימות\זרימות אולי צ'י?

זה תחום שברגיל, בתרבות המערבית, לא רגילים להתייחס אליו. יותר מתייחסים אליו בז'רגון הניו אייג'י. אבל זה לא אומר שהוא לא קיים.

עצתי לך, כרגע את מתארת סערה, שינויים בגוף האנרגטי. הכל חדש בשביל המודע, תני לזה לחלוף בלי להתעסק בזה יותר מידי.


[b][po]אורה גבריאלי[/po][/b] (2009-11-29T08:07:24):
אמשיך בהמשך אבל בינתיים נדמה לי (בלי היכרות יסודית עם המצב) שהדבר האחרון שכדאי לעשות הוא לנסות לעצור את התגובות האלה. מציעה לקבל אותן בברכה בדיוק כמו שתיארת בהתחלה - כתגובות של שחרור והתחדשות.


[b][po]אם פי 3[/po][/b] (2009-11-29T08:31:15):
מדהים.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-29T17:21:09):
[po]אינדי אנית[/po] -
נדמה לי שמבחינה טכנית זה היפנוזה. זה בטוח לא מודרך. זה לא הזיות.
זה איזה סיפור שתת המודע מספר, ואמצעי הסיפור הם כל מה שהמח משתמש בהם - ראיה, שמיעה, תחושות, ידיעה (כמו לדעת שעוד מאה שנה החומה תתפרק).

ממש לא מעניין אותי, לפחות כרגע, יותר אינפורמציה. לא איך זה עובד בדיוק ומה הרקע התאורטי.


[po]קן ציפור[/po], [po]יום טוב[/po], אורה - תודה. אני מקבלת את עצתכם ומוציאה את הרציונלי לחופשה מחודשת.

יש לי המון המון מה לכתוב, אבל אני לא יכולה טכנית - רועדות לי הידיים, פשוטו כמשמעו. אז כנראה שגם כאן אני צריכה לקבל את הכרעת תת-המודע בהשלמה וברכה.

כנראה שלא הזמן להתעסק בזה ברמה המילולית.

אבל באמת תודה על העדוד, התחלתי להלחץ.


[b][po]אינדי אנית[/po][/b] (2009-11-29T17:32:30):
תודה על ההסבר .ענית לי לחלוטין. בהצלחה


[b][po]אורה גבריאלי[/po][/b] (2009-11-29T21:55:25):
התחושה שלי היא - ממש [b]ליהנות[/b] מהרעידות ולא לפחד כלל...


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-30T04:12:25):
הפוך ממדיטציה -
נכון במדיטציה אמורים להפסיק לחשוב, ולהתרכז בנשימות ואז... <לא יודעת, ב3 פעמים שניסיתי לא הגעתי לשלב הזה, וגם לא ממש לאלו שלפניו>

אז עכשיו קורה לי ההפך:
קודם יש את האנרגיה בגוף. הגוש השחור של הכאב, הגוש הצלול של ה joy , זרמים, טיקים משוגעים.

אחר כך הם מתחילים להנשים את הגוף. הגוש השחור מנשים נשימות שנושפות את האויר עד לקצה, והראות המתכווצות דוחפות את הכאב לגרון והחוצה.
הג'וי מנשים את הגוף במין 8 כזה: השאיפה מזרימה את השלוה השמחה למעלה, לראש ועד קצות האצבעות, השאיפה שולחת את השלוה כל הדרך עד לכפות הרגליים.
הזרמים שהגיעו מהאדמה מנשימים נשימות רגועות, שלא יפריעו לזרימה.
והטיקים משגעים גם את הנשימה.  

ואז אני שמה לב ששקעתי בזרימה ושכחתי לחשוב.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-30T04:16:21):
[po]קן לציפור[/po]
היו לי איזה 4 שברים ברגליים, אז הגיוני שההתפרצות עכשיו מרוכזת שם.
והחזה זה כמובן המיקום של הגוש, אז גם זה מסתדר


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-30T06:17:43):
אה, [po]אינדי אנית[/po] - וזה במסגרת של פגישות עם פסיכולוג. בורגנית אני. (אבל באיומים לא תוציאו ממני את המונחים "טיפול" ו"מטפל")


[b][po]אורה גבריאלי[/po][/b] (2009-11-30T07:23:22):
גם אני לא מתה על 'טיפול' ו'מטפל'. אני קוראת לעצמי בלית ברירה, מנחה, מלווה, יועצת, מדריכה וכדומה...
המלה 'קליניקה' גם לא חביבה עלי. לכן אני נאלצת לעבוד בסתם 'חדר' או ב'סטודיו'...
את המלה 'רוחני' אני מחליפה לעתים במונח שהמצאתי כנראה - 'רוחי'...

נאום קטן:
מצער לראות איך במאה-מאתיים השנים האחרונות הצליחו רבים כל כך מאיתנו להתנתק מכל מה שמעבר לקצה אפנו הרציונלי החמוד.
בלי להבין מה קורה הצלחנו כמעט לגדוע את עצמנו מן השורש. והשורש מוביל למקומות שמזינים אותנו...זה כמו ההבדל בין אכילה של פרי מופלא ועסיסי ומזין לבין חימום של מרק תעשייתי במיקרוגל...

השורשים מובילים למקומות מפתיעים ביותר, להרחבה מדהימה לעתים של האפשרויות שלנו לחיות, לחוות, לפעול.

הרציונלי הוא איבר נפשי-רוחי חשוב, ביחד עם אחיו השיפוטיים ועוד כל מיני חברים. אבל זה כאילו האיבר הזה, אצל חלק מאיתנו, מנסה להשתלט על הגוף כולו. כאילו כף רגל שמאל החליטה לנהל את כל הגוף לפי דרכה.
אצל אחרים האיבר הנפשי הזה הודחק וגם לזה יש תוצאות מצמררות כמובן.
סוף נאום קטן.

[b][po]ב עילום[/po][/b] (2009-11-30T09:30:09):
מעניין פה.

אני מניחה שבשנים עברו אישפזו נשים כשככה התחילו לשחרר... :-(

חוץ מזה: נשמע שאת לא בפניקה ושמשהו בך מברך את התהליך המבורך והמוזר שעובר אותך... @}


[b]נועית[/b] (2009-11-30T09:37:48):
שוב אני אגיד וואו ומדהים...
זה מעורר השראה ותקווה.
וזה כל כך הגיוני ומסתדר. פיזי, נפשי ורוחני בכל צורה של תהפכי את זה.


[b][po]הגבירה בחום[/po][/b] (2009-11-30T10:02:36):
(())
השלמתי חוסרים... סוף סוף, ונדמה לי ש"וואו" אכן תהיה תגובה ממצה לכל המילים שאוכל לשפוך כאן :-)
_הפוך ממדיטציה -
נכון במדיטציה אמורים להפסיק לחשוב, ולהתרכז בנשימות ואז... <לא יודעת, ב3 פעמים שניסיתי לא הגעתי לשלב הזה, וגם לא ממש לאלו שלפניו>_
נראה לי שמה שאת עוברת הוא אמנם לא מדיטציה אבל הוא ממש לא הפוך לה.
זו טעות לחשוב שמדיטציה היא מצב שבו אמורים להפסיק לחשוב, אם כי לעתים בשלב מסויים התדירות המחשבתית פוחתת. אבל זו לא מטרה בפני עצמה.
המטרה היא למקד את תשומת הלב במקום אחד (הנשימה היא אובייקט מצויין כי הי זמינה תמיד אך ממש לא האובייקט היחיד האפשרי), כדי "לקשור" את התודעה ולמנוע ממנה להתפזר לכל עבר למליוני המחשבות והרגשות, כמו שהיא עושה רוב הזמן, לאפשר שקט מנטלי שיאפשר לנו להתבונן ולראות את מה שקורה (את ההווה רחמנא לצלן :-)) באופן צלול וברור.
בסופו של דבר אם את יכולה להגיע למצב שאת מתבוננת באופן צלול וברור בטיקים ובזרמים שעוברים עליך תוך כדי שהם קורים, אז את לגמרי נמצאת במצב מדיטציה :-)
מקווה שלא בילבלתי לך יותר מידי את המוח וגם אני ממש מתפעלת ממה שאת עוברת @}

[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-11-30T12:13:35):
שחף יקרה. אגיד לך שוב שאת ממש נותנת פה תקווה, ומעוררת השראה.
איזה יופי. אני גם מרגישה ש [u]משהו בך מברך את התהליך המבורך והמוזר שעובר אותך[/u]
זו באמת ברכה.

אני גם בעד לא להזדהות עם מה שעובר עלייך, כפי שהגבירה הפליאה לתאר, ומצד שני, אם יש רגעי חסד של נעם וחמימות שבאים מתוך הJOY, הייתי כן מתרפקת עליהם ולו בשביל לאזן את התחושה הפנימית שלך שעוד בספק כלפיהם.
כמו התרפקות על שמיכת פוך נעימה או בחול על שפת הים. משהו שנעים לך.

מחכה לעדכונים. (())


[b][po]לי אורה[/po][/b] (2009-11-30T13:24:51):
עלה בדעתי רעיון שאולי יעזור לזרמים, לטיקים וכו'. קודם כל, את צריכה להיות לבד בחדר סגור, שאי אפשר להיכנס ולהפריע לך, בלי טלפון וכו'. עימדי רפויה עם ידיים רפויות כלפי מטה. התחילי להתכופף, בצורה רפויה, ללא מאמץ. ותני לגוף להשתחרר. אולי זה ילווה בתנועות שונות, מצד לצד או מלמעלה למטה או כל תנועה שהיא. ואם יצאו לך קולות, צעקות וכו' - מה טוב. כל מה שיקרה קבלי. פשוט תני לגוף לדבר. הרגישי את הזרמים האלה עוברים לך דרך הגוף ונועי לפי הקצב שלהם. או אל תעשי דבר והם כבר יניעו אותך. או אולי דווקא תעשי תנועות נמרצות כאילו את מנסה להוציא משהו מתוך עצמך: נערי בחוזקה את הידיים כאילו יש לך המון מים ואת מנסה לזרוק אותם ממך, ואז נערי את כל הגוף ותקפצי וכאילו נסי להוציא משהו מתוכו.

בקיצור, כתבתי דברים והיפוכם. אז מה שנראה לך מתאים: או שתעמדי רפויה בשקט ותתני לדברים לקרות, או שתתחילי בתנועות ניעור וקפיצה. או פעם כך ופעם כך, או פעם כך ואחר כך אחרת. בקיצור, תזרמי עם מה שיקרה.

ובא לי עוד רעיון: מים!!!אולי כדאי להתחיל בשטיפת נמרצת של הגוף עם המווון מים באמצעות "הטלפון" ותוך כדי כך את יכולה לומר לעצמך (בלב או בקול רם): "אני מנקה את עצמי" או "המים מנקים אותי" או כל היגד שנראה לך מתאים. ואולי אח"כ כדאי גם לשבת הרבה בתוך האמבטיה ולהירגע.

אני רואה שבשני הרעיונות יש אותו מוטיב: ניעור/שטיפה אקטיביים ועמידה רפויה/שכיבה באמבטיה והירגעות. אולי השילוב יצליח. ונראה לי שכדאי להתחיל דווקא באקטיבי ואחר לעבור לפסיבי. בהצלחה!


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-30T16:16:05):
עדכון מהשטח:
שיא "הפיצוץ האנרגטי" עבר.
עדיין יש שאריות של טיקים, אבל אני צריכה ממש לזמן אותם - להתרכז באנרגיה ולתת לה לעבוד.
הגוש בחזה חזר, אבל בספירלה. כבר לא לגמרי שחור. נגיד - 70% שחור, 30% יהלום.
הזרמים עדיין זורמים. הגוף עדיין טעון.

[u]אני מניחה שבשנים עברו אישפזו נשים כשככה התחילו לשחרר...[/u]
בפירוש. בשיא הרגשתי ממש אחוזת דיבוק.
וזה כשבסך הכל קיבלתי את ההתפרצות ב -כמעט- לב שלם. חוץ מכמה רגעים של דאגה, באמת נתתי לאנרגיה לעשות מה שהיא רוצה.
אם הייתי מנסה להדחיק ולכבוש את הפיצוץ, כמו שבטוח נשים עשו בעבר, אני מניחה שהוא היה מתפרץ בבצורה שלא הייתה מביישת שום סרט אימה.

ואגב, נזכרתי בנשים ההסטריות של פרויד.
יש רגעים שבהם גוש הכאב וגוש הג'וי מתלכדים ושולחים זרמים משותפים, וזה מרגיש - שניה < מסתכלת מסביב לראות שאף אחד לא שומע> - זה מרגיש, שאם אורגזמה הייתה בחזה, ככה היא הייתה מורגשת. לא הפושטיות החפוזות, כן? אלו הארוכות ארוכות שכבר אי אפשר לעמוד בהן יותר? ככה.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-30T16:23:51):
[u]וזה כל כך הגיוני ומסתדר. פיזי, נפשי ורוחני[/u]

באמת הגיוני. תחילת הסיפור היתה בתאונה, בשבר גופני. מאוד מתאים שהדרך לריפוי צריכה גם לעבור בפיזי.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-11-30T17:09:49):
אורה -
בקשר לסרטון על הילידים הפנימיים.
מאוד הזדהתי. וגם - הילדה היא סוג של ילדה מוכה. אבל לי היתה  איזו פריצת דרך כשגיליתי שבעצם גם הבריון, זה ששונא אותה ומתעלל בה, הוא ילד מוכה מסוגו.
נדמה לי שקיבלתי את ההארה הזו ב [po]מלים הורגות יומן קריאה[/po]. פתאום זיהיתי שם את מערכת היחסים הפנימית שבין הילדה לבין הבריון. ואז יש [po]לבשמת א[/po] משפט שאומר שאין "רק מתעלל" וכל מתעלל הוא גם קורבן (לא מדויק, מהזיכרון) .
וזה פתח לי פתח לחמלה עליו.

בכלל, ההכרה בדמויות פנימיות היא מין מכת חרב לקשר גורדי של כל התסבוכת הזאת של רגשות ורגשות מנוגדים ורגשי אשמה על הרגשות המנוגדים.
כאן: זה לא שאני שונאת ובזה לעצמי. זה הבריון. אז אני לא צריכה לשנוא את עצמי על עצם זה שאני שונאת את עצמי.
אני רק צריכה לחמול על הבריון ולהגיד לו: כן חמוד, אני יודעת. גם אתה היית ילד מוכה. זה בסדר. זה לא נורא שאתה שונא. זה יעבור לך.


[b][po]אורה גבריאלי[/po][/b] (2009-11-30T19:38:59):
שחף יקרה,
הבריון שלך הוא כנראה כזה ונהדר שזיהית זאת, אם כך.
יש בריונים פנימיים שאינם ילדים מוכים בהכרח. כל מקרה לגופו.

מה שבטוח הוא שכל דמות - כולל בריונים - זקוקה להכרה וקבלה.

בדרך כלל כשההכרה והקבלה מלאות - הדמות קצת נרגעת - פשוט כי ראו אותה ומפסיקים להלחם בה או להתעלם ממנה.

אחר כך יש את העניין של לעבוד עם דמויות נגדיות שמקדם להפליא את התהליכים המשמחים ומאפשר להבין מהו מצב המודעות של האני המודע - שאינו דמות אך יכול לקבל בהדרגה יותר ויותר דמויות/פנים/קולות ולנווט בין הצרכים והגישות השונות, בין הכישורים והטעמים, בצורה טובה יותר ויותר.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-12-01T17:07:41):
והיום, גל חרדה עצומה.
זה לא שונה מגלים קודמים, אולי אפילו מהחזקים שבהם, אבל זה כן שונה.
הפעם זה חיצוני. לא אישי.
משקיפה עליו מהצד. עוקבת אחרי התפתחות הגל. מקבלת אותו בהשלמה. בעצם - בברכה.
הוא לא משכיח ממני את כל הניסים שמסביב.
גם החרדה היא לא אני.


[b]נועית[/b] (2009-12-01T22:21:02):
זאת אותה שחף מפוסט טראומה קיבוצית??!! ;-)


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-12-02T03:59:49):
אותה שחף...
נועית, מה למדת?


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-12-02T16:21:12):
ניסים קטנים קורים כל הזמן.

גורי חולדות-המחמד שהילדים ביקשו. עכברושים, נו. אבל כאלה חמודים בחיים לא ראיתם. ורכים רכים. ואם מלטפים אותם בעורף הם מתמסטלים לגמרי.

הפנינה שהמהנדס מצא במכירת פריטים ישנים של הסיפריה, בחצי דולר. קלטת של בקצה מדרכת הרחוב בביצוע של של סילברסטיין עצמו. האיש הזה גאון. בכמה שורות של חרוזי ילדים הוא מצליח להכניס עומק, שגעון, אופל וחמלה. http://www.youtube.com/watch?v=d9vBay8Zwk4&feature=related

שכבת הקרח שמכסה את השלוליות.

הכפור על הדשא והעלים שנשרו.

איך החלב מתערבב בקפה.

ועוד לא הגענו בכלל לניסים הגדולים.


[b][po]אורה גבריאלי[/po][/b] (2009-12-03T06:43:35):
תענוג, שחף, תענוג לשמוע אותך.

כל פעם מחדש אני מופתעת מהעולמות שמזומנים לנו כשאנחנו נפתחים להם לאט לאט.
אנחנו רואים ברגיל קטעים כל כך מצומקים של המציאות, חווים כל כך מעט מאפשרויותיה האמיתיות, וכשזה מתחיל להפתח בהדרגה - גדלים פורשים כנפיים צוללים עפים למחוזות שלא יאמנו אבל הם שם.


[b][po]אם פי 3[/po][/b] (2009-12-03T10:06:44):
תמיד ראיתי את הניסים הקטנים האלו. מצבים קטנים מהחיים שיוצרים קסם. בהתחלה הייתי גאה בהם, בזה שאף אחד אחר בכלל לא שם לב שבדיוק הדרור הזה שותה מים, ויוצר גלים יפהיפיים בשלולית. היום אני תוהה אם זה לא חלק מהמוזרות שלי. תשומת לב לשטויות כאלו - שאף אחד בכלל לא רואה, גם אם הוא מסתכל בדיוק לאותו כיוון.


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-12-03T19:14:08):
[u]היום אני תוהה אם זה לא חלק מהמוזרות שלי. תשומת לב לשטויות כאלו - שאף אחד בכלל לא רואה, גם אם הוא מסתכל בדיוק לאותו כיוון.[/u]
אם זו מוזרות, אז יותר ויותר אנשים "לוקים" בה. לשמחתי.
גם אני. הרוח בעלים, אם מרימים רגע את הראש למעלה ביער. רעש העלים כשדורכים עליהם.
היום שנגמר וזה שמתחיל... ועוד ועוד ועוד...

הניסים, הקסמים, הפלא. ה-AWE (שאפפעם לא ידעתי לתרגמו כראוי).
אני חילונית. אך מאז השינוי הזה שבי, מבינה יותר טוב את הביטוי השגור (שנאמר לאחר יד) "תודה לאל".


[b]נועית[/b] (2009-12-03T22:18:37):
הי שחף,
למדתי טיפול בדמיון מודרך. אני יותר אוהבת לקרוא לזה עבודה פנימית במודעות ובדמיון מודרך. לצערי לא עוסקת בזה כיום. עיקר התהליכים שלמדנו ושעברתי על עצמי היו מאוד דומים לתהליך שעשית עם אנדרה. הרבה עבודה עם גושים שחורים, ילדים פנימיים וחוטים סמויים לעבר שלנו שעוד לא ניתקנו.
זוהי עבודה מול החלקים הלא מודעים שלנו, אליהם מגיעים דרך תחושה בגוף (כמו המועקה שיוצר הגוש השחור), זכרון ישן, תכונה שקימת בנו, ולפעמים ממש יורדים בגילאים כדי לפגוש את אחד הילדים הפנימיים ששכחנו. זאת לא הפנוזה כי נשארים מודעים לסביבה, אבל זה גם לא דמיון מודרך מודרך, כלומר כזה שמנחים אותך מה לראות ואת מי לפגוש. עובדים הרבה עם דמויות פנימיות (שהן תכונות שלנו, דפוסים שקימים בנו, מחלות פיזיות וכמובן ילדים פנימיים).

אבל עם כל התהליכים שעברתי, יש מקומות שלא הצלחתי להתמודד איתם, ילדות פנימיות שלא הצלחתי לחבק, לא הצלחתי לעזור להן. ככה שגם הגוש שלי עדין לא הצליח להפוך לקריסטל. הוא מניח לי כבר הרבה זמן, אבל אני מניחה שהוא עדין שם.
בגלל זה התהליך שעברת כל כך מעורר השראה, כל כך מלא חסד ויופי. מזכיר לי שזה באמת אפשרי.

וגם אני מתפעלת מכל פשוש שמקפץ על העץ בחצר שלי, ומאדום חזה שראיתי פעם ראשונה לפני שבועיים וריגש אותי למשך הרבה זמן. וזה עוד נורמלי לעומת ההתרגשות שאוחזת בי למראה שיירה של נמלים שמשאירה שביל רחב בדשא... וכן תמיד הייתי כזאת, ואף פעם לא חשבתי שאני מוזרה, אלא ברכתי על היכולת הזאת להתפעל מהבריאה המופלאה של הטבע.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-12-04T04:40:26):
תמיד הפרטים האלו נראו לי שטותיים. לאנשים רדודים. כאילו המציאות היא רק בסיס לבנות עליו רעיונות ומחשבות, לא החלק החשוב של החיים. 
[po]אם פי 3[/po] , את באמת צריכה להיות גאה.
כל כך מתאים שהדרך שלי לריפוי תעבור סמלית דרך חיבור לאדמה.
שוב פעם העניין של להרגיש - פיזי דרך החושים ונפשי דרך רגשות, שתי הדרכים שלובות אחת בשניה.

נועית, מה שאני עושה הוא מודע לגמרי לסביבה. רק ממש לא מודרך. גם מאוד נטול ממבו-ג'מבו. בפעמיים שלוש הראשונות היה קצת דמיון מודרך בהתחלה ( לרדת במעלית, לטוס במטוס). עכשיו זה "תעצמי את העיניים ותני לתת המודע להעלות דברים".

בתרגיל האחרון כשהגעתי לחומה השחורה לא ניסיתי להכנס אלא פניתי והמשכתי הלאה.
אני תוהה אם זה אומר שלדעת תת-המודע קיבלתי את כל האינפורמציה שאני צריכה כרגע מהעבר, ואין לו כוונה לזרוק לי עוד פירורים.

מעניין, חשבתי שהסיפור שתת המודע מספר הוא סיפורה של הילדה הפנימית, אבל כרגע נראה שזה בכלל סיפורו של הקרע.
ארבעת הפרקים הראשונים - תיאור של איך הקרע נוצר, וארבעת הפרקים הבאים - איך לתקן אותו.


[b]נועית[/b] (2009-12-05T16:43:44):
הקרע בינך לבין העולם? הילדות שנקרעה באחת מתוכך? הקרע בינך לבין עצמך- האני הפנימי שהקיף את עצמו בזהויות בדויות חזקות, רציונליות?
יכול להיות שהמפגש עם הילדה שנכחה ברגע ההוא של הקרע הוא שאיפשר את האיחוי מחדש?
אולי היית חייבת לפגוש את הילדה כדי שבכלל תוכלי לחוות את הקרע, להבין איפה נקודת ההתחלה של הסיפור שלך.


[b][po]ב עילום[/po][/b] (2009-12-05T20:34:04):
[u]מעניין, חשבתי שהסיפור שתת המודע מספר הוא סיפורה של הילדה הפנימית, אבל כרגע נראה שזה בכלל סיפורו של הקרע.[/u]

קראתי את המשפט הזה כמה פעמים ומשהו לא הסתדר לי ואז ראיתי שהעיניים שלי קראו [b]רקע[/b] במקום [b]קרע[/b] ...


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-12-05T21:06:07):
[u]הקרע בינך לבין העולם? הילדות שנקרעה באחת מתוכך? הקרע בינך לבין עצמך- האני הפנימי שהקיף את עצמו בזהויות בדויות חזקות, רציונליות?[/u]

הממ. לא יודעת.
כל התשובות נכונות?


[b][po]צפרדע ית[/po][/b] (2009-12-06T00:55:42):
קראתי.
הכל.
ברצף.
גם אני ניצולת קיבוץ (שנה מחיי ששינתה בי המון וקרעה את משפחתי לגזרים).
באמת אפשר כך להשתנות?
ץ

[/spoiler]
[spoiler=לעזוב]
[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-12-06T07:22:10):
אנדרה אמר ש"החשמל" נראה לו בסדר. שהיה מדאיג אם היתה נוצרת בעיה חדשה גופנית, אבל נראה שזו איזו תופעת מעבר.
מעבר לשלב יותר טוב, אני בטוחה. אז למה התמלאו לי העיניים בדמעות?
למה אני כל כך עצובה פתאום, שאלתי אותו.
לעזוב דבר מוכר יכול להיות עצוב. אפילו אם זה דבר רע.
מה תת המודע שלך אומר על "leaving " ?
עוצמת עיניים. תשובה באה מייד – leaving אומר לי being left out
להעזב.
ואחר כך בא: לברוח. לעזוב, לפני שתהיה אפשרות להעזב.

השלב הבא אומר לקחת את הסיכון להעזב. להפסיק לעזוב. להפסיק לברוח.
וגם לעזוב את מה שאני מכירה, את העולם השטוח, האפור, הרציונלי. נכון שלא טוב לי. אבל זה העולם שאני חזקה בו. אני מכירה את החוקים. אני שאקלית.

[hr]
הכאב של העזיבה חזר כשקראתי את הדפים, המשובחים לכשעצמם, של הרציונליות. [po]עוברת אורח מהגגת[/po] וחברותיה.
קבוצת ההתיחסות שלי. היפות והאמיצות.

"העובדה שאני לא יכולה להימלט מהעולם, שזה מה שאני רגילה לעשות רוב חיי במשך רוב הזמן. "להימלט מהעולם" יכול להיות דרך ספר, טלויזיה, משחק מחשב או סתם שקיעה בעולמי הפנימי."
"ועוד נקודה שמטרידה אותי היא מתי האמונה הופכת להיות טפשות"
"רציונלית, אבל עד הסוף"
"תמיד יש אנשים סתומים (סליחה על הבוטות), ותמיד יהיה מי שימצא דרך לעשות דברים בצורה שטחית וחסרת משמעות."

עד לא מזמן, הייתי יכולה להגיד את אותם משפטים בדיוק.
ועכשיו – זה לא שאני לא מסכימה איתם, זה יותר ... אולי שזה לא כל כך חשוב פתאום?
מצד אחד, ברור שאם מסתכלים על סולם הרציונליות, היפה-ואמיצה נמצאת איפשהו למעלה, והדוס מהתחנה המרכזית נמצא איפשהו למטה. אבל הסולם עצמו יצא ממרכז העולם.
כל העולם התהפך, ולשניה לא ממש ברור לי מה ההבדל בינהם – הרציונלית והדוס. ואני.
אוי ובוי לי על הקלישיאתיות האיומה: לשניה אני מזדהה עם שניהם באותה מידה. הרציונלית והחסיד השוטה – מי יותר טוב? מי יותר נפלא? על מי אני חומלת יותר?

וכמובן שעולה בי חלחלה למקרא המשפטים האחרונים. כי גם אני רוצה להיות יפה ואמיצה. להזדהות עם הדוס המזיע? לאן הגענו?


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-12-06T07:41:12):
וכבר יודעת ש"דברי יוצאו מהקשרם", מנסה עוד פעם: ברור שהטיעונים של היפהואמיצה יותר תקפים, רציונליים ומשכנעים בעיניי משל החסיד השוטה.
רק ש, באופן זמני אני בטוחה, לא כל כך מבינה מה החשיבות של הויכוח. מין ורטיגו כזה. אובדן נקודת התיחסות. מי-למעלה-מי-למטה? רק-אני-אני-ואתה?

אולי עוד תופעת לוואי של ההוריקן.


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-12-06T08:36:42):
[u]אוי ובוי לי על הקלישיאתיות האיומה: לשניה אני מזדהה עם שניהם באותה מידה. הרציונלית והחסיד השוטה – מי יותר טוב? מי יותר נפלא? על מי אני חומלת יותר?[/u]
[u]ברור שהטיעונים של היפהואמיצה יותר תקפים, רציונליים ומשכנעים בעיניי משל החסיד השוטה.[/u]

הרגשה שלי: הרציונאלי שלך בפאניקה. הוא מתחיל להשוות, לבדוק מי יותר, מי פחות.
מעלה קלישאות, סטיגמות, הזדהויות עם מילים אחרות/אי הזדהות וכל מה שהוא יכול.
אבל אותו מרכז שלך, שהתגלה ומתגלה יודע שזה בסך הכל [u]אובדן נקודת התיחסות[/u]
במובן הטוב של המילה.
כי עד עכשיו, נק' ההתייחסות היתה של העולם הרציונאלי. העולם ששמר עליך מצד אחד ומצד שני כלא אותך.
אותו עולם, אם אני לא טועה שאת [u]חזקה בו. מכירה את החוקים. שאקלית[/u]

זה מפחיד שהמרכז כבר לא שם, והחלקים שרגילים לנוחות הזו יוצאים ל fight. על חייהם.
בהחלט עוד [u]תופעת לוואי של ההוריקן.[/u]

מאחלת לך התחזקות במרכז שלך. הדרך אולי לא כל כך בהירה כל הזמן, ולא ברור לאן זה מוביל לעיתים.
אבל מה שבטוח, שזה יוביל פנימה. אליך. וזה יוקרן חזרה החוצה.
ככל שהמרכז הזה יתחזק, ותוכלי לרתום את כל כולך לזה, החלקים האחרים יבואו איתך למסע.
כמו טיול שנתי בתוך החיים, עם חלקים שונים. אבל מי שמוביל את הטיול הזה, שיודע מה הכיוון
הוא כבר לא אותו מדריך.
(())


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-12-06T09:23:33):
אה, ושחף, קראתי את המשפט הבא. מקדישה לך אותו:

Light doesn't have to be created out of darkness, only allowed to shine


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-12-12T00:16:21):
[/spoiler]
[spoiler=פרק עשירי - הר געש.]
התפוצצות.
הר געש.
וולקנו. הר געש גבוה, חרוטי. ממש לפני ההתפוצצות. האדמה רועדת. עשן מתמר מלוע הוולקנו.
אם יש אומץ לעמוד ממש בפתח ההר, אפשר לראות את הלבה, אדומה ורותחת.
אנשי הכפרים על צלע ההר עומדים ומסתכלים. הם יודעים שזה מסוכן וצריך לברוח, אבל העשן המתמר והרעמים ממסמרים אותם, מרתקים מדי.
כשההר יתפרץ, הלבה תכסה את הכל. תקבור מתחתיה את כל הצמחיה וכל המבנים הישנים.
“inside out” . מה שבפנים יצא החוצה.
אחרי שהכל ירגע, יתקרר, האדום הלוהט יהפוך לטוף פורה. וההר יתכסה בצמחיה חדשה. מבנים חדשים יבנו.
“Regeneration. Rebirth” אנדרה מוסיף.
אבל קודם צריך לבוא חורבן. מוות.

כנראה שגם כאן התפקיד שלי הוא להסחף. לא להתנגד.
[hr]
אוף, נמאס לי מכל הסימבוליות הזאת! מה אני אמורה לעשות עם כל המטאפורות האלו?
למה אני לא יכולה לקבל חוברת הדרכה פשוטה מה צריך לעשות?
[hr]
אה. כי זו המשימה הבאה. המבחן הבא.
עומדת על שפת הוולקנו. מסתכלת אל הלבה הרותחת. וזורקת פנימה את חוברת ההדרכה. ערמה שלמה של חוברות הדרכה.
"את הידע שאת צריכה אי אפשר למצוא בספרים. הוא נמצא בפנים."
הנייר עולה באש ולאט לאט שוקע לתוך ההר.
הבערה מתחזקת. הרעמים באדמה. אבל עוד אין פיצוץ.
"אבל יש הקלה. את לא צריכה לסחוב את כל הערמות האלו איתך."
נכון.
פונה משם. מה עכשיו?
" יש שביל? דרך שמובילה משם? " אנדרה שואל.
לא. אין דרך. מכאן אני צריכה לעוף.
"לעוף".
עפה. לאן ? מתחתי אספה גדולה של אנשים שאני מכירה. אמא שלי ואבא שלי, אנשים מהקיבוץ, מהעבודה.
כל האנשים שאני צריכה לסלוח להם, למרות שלא ידעתי שהם עשו לי רע, למרות שהם אף פעם לא ידעו שהם עשו לי רע.
[hr]
לא. אני עוד לא מוכנה. אני רוצה לעוף כדי לעוף. לעוף כדי להגיע לא יעזור. רק לעוף סתם כך, כדי לעוף.
מתמסרת לתחושה של החופש. הקלות.
אויר. אדמה, אש ואויר - את כולם אני צריכה. הארציות והחיבור של האדמה, התשוקה של האש, הקלות של האויר.

ועדיין משהו חסר. הנשמה.

הקלות של התעופה מרחיבה את הנימים בגופי, את כל אחד מהתאים. מרחיבה בכמיהה.
האנרגיה של הכמיהה מתחילה לזרום בגופי. שוב אני מרגישה את זרמי החשמל.
אנרגית האויר מקרינה מהלב החוצה.עוברת דרף הגוף והחוצה, קוראת לנשמה לבוא.

הכמיהה להיות שלמה. כמיהה לבית.
[hr]


[hr]
[h=3]דיון[/h]
[hr]

[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-12-12T09:17:30):
שחף, איזה יופי!
[u]מה אני אמורה לעשות עם כל המטאפורות האלו?[/u] - כלום :-)

תגידי, יש איזה שינוי בבית? עם המשפחה הקרובה לך?


[b]נועית[/b] (2009-12-12T21:47:24):
סתם רציתי להגיד שממשיכה להקשיב לך. :-)


[b][po]ב עילום[/po][/b] (2009-12-13T11:17:39):
|כנפיים|

מאד מרגש לקרוא


[b]harmony[/b] (2009-12-13T11:48:16):
קורא אותך מהקיוביק של ההיי טק
מקסים מה שאת כותבת
עולה קינאה בתהליך...
תודה לך על השיתוף
והמחכימון: לפעמים הדרך לנצח היא להכנע


[b][po]אורה גבריאלי[/po][/b] (2009-12-13T11:49:37):
גם אני.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-12-13T16:55:01):
הדיבוק חזר.
פחות אינטנסיבי עכשיו, אבל עדיין דיבוק. הפעם חלק יותר, פחות תזזיתי. גל של כיווץ טבעתי, כלפי פנימה, שמתחיל באצבעות הרגליים ועובר לאורך כל הגוף, עם תחושה חזקה של שרירים טבעתיים, דרך התכווצות טבעתית של הבטן וחזה, ועד לעניים ולפה. 
בשביל לא לקפח את הרגשת ה"אוי-אני-בסרט-אימה-זול-אוי-מה-פרויד-היה-אומר", מלווה לפעמים או מתחלף בפיתולים חושניים של כל הגוף.

שוב קשה לכתוב
אמשיך יותר מאוחר


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-12-14T06:50:21):
[u]תגידי, יש איזה שינוי בבית? עם המשפחה הקרובה לך?[/u]
כן, בטח.
מנסה לפרוט את "הרבה יותר טוב" לסעיפים:

יש לי פחות צורך לברוח מהמציאות - ספרים, טלוויזיה, אי-פוד. נפטרתי ממחשבות לולאה: טיעונים בעד ונגד משהו שאפשר לעשות או לא, או לשכתב שוב ושוב את האמייל שאני צריכה לשלוח, או משהו שאמרו לי ואז אני אמרתי והייתי יכולה להגיד אחרת ואז הייתי אומרת גם.. מכירים? כשחוזרים במוח שוב שוב על אותם טיעונים או אותו דו-שיח דמיוני ?
עבר לי. לגמרי. עכשיו יש לי הרבה יותר סבלנות ואנרגיה נפשית להיות נטו עם המשפחה, בלי לעשות או לחשוב תוך כדי על דברים אחרים.

נדבק לי "הצחוק של הילדה". צחוק שבא עמוק מהבטן. ולפעמים לי ולילדים יש מדיטציות צחוק היסטריות. חוץ מהיתרונות הברורים - משחרר,מחבר ועוד, זה גם עוד ערוץ תקשורת - לפעמים מדברים, לפעמים מתווכחים, מתעצבנים או רבים, לפעמים רואים סרטים ביחד, ולפעמים צוחקים ביחד.

חזרתי להיות מאוהבת, בילדים ובגבר. כל ריס שלהם נראה לי נס. כל מה שהם עושים - מדהים ומקסים.

כל הנ"ל: ממש לא כל הזמן. בהבלחות. הרבה פעמים אין לי כח לאף אחד ואין לי סבלנות לשום דבר. אבל לפעמים - יש.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-12-14T07:14:07):
דיברתי בפגישה האחרונה עם אנדרה על השינוי שאני מרגישה בפגישות. זווית אחרת על נושא הקשר עם המשפחה.
שמתי לב שרק לאחרונה התחלתי לראות אותו באמת. לא במובן הפיזי. בהרגשה שלי,כשאני מסתכלת אחורה, עד לא מזמן הייתי עטופה בבועה סמיכה וצמיגית של כאב. כנראה שהיא תמיד היתה שם, אבל רק בפגישות הרשתי לה לצאת החוצה.
ומתוך הבועה דיברתי והרגשתי את האנרגיה הרעה והכואבת הזו, מאוד מוחשית בחלל החדר.
ולא כל כך הבנתי איך הוא עושה את זה. אנדרה, הכוונה.  איך הוא יכול לשבת, פגישה אחרי פגישה, ולספוג את כל הרעל הזה.
אבל לא ממש ראיתי אותו, למרות שאני לא יכולה להסביר למה הכוונה בממש, כי הייתי מרוכזת בבועה הזו ובכאב, והחלק שלו היה לספוג.

ולאחרונה האנרגיה השתנתה לאנרגיה של connection . משהו סינרג'י, כמעט עם חיים משל עצמו. מין קסם.
בראיה שלי, כמובן. הוא עדיין זר ברכבת ואין לי מושג מה הוא חושב.


נדמה לי שגם הכתיבה עברה שינוי דומה. את [po]פוסט טראומה קיבוצית[/po] כתבתי רק מתוך הצורך לכתוב. כך שהתפקיד של הקוראים היה אינסטרומנטלי, להעשיר את הסיפור.
את [po]המסע בעקבות הילדה הפנימית[/po] התחלתי עם צורך בתמיכה. ועכשיו הכתיבה מונעת יותר, נדמה לי, מהצורך לשתף. להעניק.
וגם כאן , אני מדמיינת, שהדף קיבל קיום סינרג'י משל עצמו. שלמרות שרובו מורכב מהסיפור שלי, הקיום שלו הוא באיזה מרחב משותף שבין הכותבים והקוראים והקוראים השקטים.
משהו קסום.






[b][po]ב עילום[/po][/b] (2009-12-14T10:42:08):
אכן
[u]משהו קסום.[/u]


[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2009-12-14T12:23:45):
מרגש
קוראת שקטה שעוקבת אחרייך ומתרגשת מהשינוי
תמי


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-12-15T14:25:53):
שחף, גם אני מרגישה את השינוי שחל בך. את הקשר שיצרת מבפנים החוצה.
תודה על השיתופים המלמדים.

[u]מכירים? כשחוזרים במוח שוב שוב על אותם טיעונים או אותו דו-שיח דמיוני ?[/u]
כן, בטח, מכירה. מכירה את ההפוגות מהם גם :-)


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-12-15T14:29:51):
ושאלת השבוע: נימוסים והליכות.
האם צריך לתת מתנה לכריסמס לפסיכולוג שלך, או שמא זה בלתי הולם?


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-12-15T14:59:33):
[u]האם צריך לתת מתנה לכריסמס לפסיכולוג שלך, או שמא זה בלתי הולם?[/u]
מה בא לך? - מהבטן, לא מהראש...


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-12-15T20:14:59):
דווקא בא לי, מגיע לו, אבל מצד שני מביך.



[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-12-15T20:42:02):
למנקה נותנים טיפ. לדוור טיפ. לגננות מתנה.
[sup](בדרך כלל אנחנו מפספסים ומעמידים פנים שבתוקף הייתינו יהודיים ולא מקומיים "לא ידענו".)[/sup]
בעבודה מתנה עד 20$ לחילופי מתנות, ועוד אחת קטנה לחברים אישיים.
אז מה עם אדם שפעם בשבוע אני מתלחשת איתו בעיניים עצומות אבל חוץ משמו אני לא יודעת עליו כלום?


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-12-15T21:07:24):
שחף, מכירה את ההתלבטות. אני פעם נתתי למטפלת שלי ציור שציירתי ומסגרתי אותו עם מסגרת שווה. רק כאקט סימבולי לתהליך שעברנו. הציור עצמו היה די מזעזע, מטלטל, ולא נעים לצפיה. אני מקווה שהיא לא תלתה אותו אפפעם. יחד עם זאת, יודעת שזה מה שרציתי לתת לה.
לאחרת, מכתב תודה עם סיכום שכזה (בסוף תהליך).
ולעוד אחד - אבן יפה שציירתי עליה משהו.

בקיצור, תהיי יצירתית, לכי עם הלב. לא עם הנימוס.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-12-16T01:01:44):
בעצם, אפילו לא חשבתי מה בא לי עד ששאלת.
חשבתי רק מה צריך.
וואי איזה מתחילה אני.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-12-18T06:46:01):

[/spoiler]
[spoiler=פרק אחת-עשרה - שני צעדים קדימה, אחד אחורה. או אולי להפך? הילדה חוזרת.]
[hr]

הדימויים באים במהירות הפעם. כמעט מייד אחרי שאני עוצמת עיניים.
כאב.
כאב ועצב.
זרמים וטיקים מתחילים לרוץ בגוף.
מרגישה כמו זחל בתוך הגולם. טרנפורמציה. רק שאנדרה לא יגיד כלום על פרפר. הזחל לא יודע שבסוף יצא פרפר. זו לא אינפורמציה שעוזרת.
הוא לא אומר.

שוקעת. שוקעת עמוק לתוך הלב, לתוך הכאב.
מתוך החושך מתגלמת דמותה של הילדה. יושבת ונאחזת, מחבקת , את הלב. ידיה ורגליה כרוכות סביבו, פניה שקועות בתוכו.
היא לא רוצה להרפות. היא לא רוצה לשמוע ולא רוצה לראות.
"היא רוצה להיות בטוחה שהיא לא נשארת מאחור. שהכאב והעצב שלה לא ישכחו. שה joy והחיים החדשים, ההתחדשות, לא ידחקו אותה הצידה. היא צריכה אותך. אף אחד לא יכול להגיע אליה כמוך."
אני? אני לא יודעת מה להגיד לה.
"את יכולה לצרף אותה למסע. להראות לה שיש מקום גם לה, ושלא מסוכן לפנות מקום לחיים החדשים"

הילדה לא רוצה לעשות מקום.
היא מתחילה טנטרום. צועקת. רוקעת רגליים.
זורקת לעברי גושי כאב.
כל גוש שפוגע מעלה צל של זיכרון עמום ואחריו, חד וצורב, כאב: עלבון. נטישה. בדידות.
וגוש אחד גדול מפיל ושואב אותי לתוכו.
למות. לרצות למות. לחדול.
"זהו רגש שהיא הרגישה. חשוב לתת לו מקום."
שוקעת לתוכו. עוד ועוד ועוד.
נישמתי נעתקת . איזה ביטוי מוזר. "על תשכחי לנשום", מזכיר אנדרה מאי-שם.
שומעת ברקע יבבות, אנקות. אני?
נופלת למטה, לתוך מערבולת שחורה, אפלה. לא רואה את האור הלבן אבל יודעת שהוא שם, בקצה. מושך.
כנראה שאני נראית מבהיל. או אולי זה סוף הפגישה שמתקרב.
"אני רוצה לעבור עכשיו למקום אחר, להרגשה של שחיה על פני המים ..."
לא ! אני מסמנת, מסרבת להקשיב.
"היא לא רוצה לשמוע?"
היא רוצה שאני אמשיך איתה. היא רוצה לראות אם אני יכולה להמשיך עד הסוף.
"היא לא זו שקובעת. תמיד יהיה לה מקום ויהיה לה זכות דיבור, אבל את לא תמיד צריכה לעשות מה שהיא רוצה. הבקשה שלה לא נאותה."
מתוך הבכי, לא מצליחה להסביר שאני צריכה. צריכה להמשיך, צריכה להשאב.
הבכי נרגע. המערבולת מאטה, האפלה מתפוגגת.
אבל גם הפעם לא הצלחתי להגיע עד הסוף.

< תזכורת עצמית : להזכיר לאנדרה לא להתערב >


[b][po]ב עילום[/po][/b] (2009-12-18T09:21:04):
וואו. את עושה את מסעך גם עבורי.
תודה @

עשיתי לאחרונה קורס מנחות מעגלי נשים.

והמנחה בפגישה האחרונה אמרה שכל אישה היא מעגל של נשים בפני עצמה
וכמו שאני לומדת להיות מנהיגה בקבוצות שאני מנחה, אני גם לומדת להנהיג את המעגל הפנימי.

לכל אשה יש את היחודיות שלה, את המתנה שמביאה למעגל, את מה שהיא זוכרת (כל מיני זכרונות, גם כואבים מאד)
לכל אחת יש מקום במעגל ואני כמנהיגה של כולן, מאפשרת לכל זה להסתדר לטובה, ואז יש עוצמה בלתי רגילה למעגל
כך בחוץ וכך בפנים


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-12-18T10:38:59):
[u]מעגל של נשים בפני עצמה[/u]
נכון!
אבל למה התכוונת?


[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2009-12-18T11:41:52):
_שומעת ברקע יבבות, אנקות. אני?
נופלת למטה, לתוך מערבולת שחורה, אפלה. לא רואה את האור הלבן אבל יודעת שהוא שם, בקצה. מושך._
_כנראה שאני נראית מבהיל. או אולי זה סוף הפגישה שמתקרב.
"אני רוצה לעבור עכשיו למקום אחר, להרגשה של שחיה על פני המים ..."
לא ! אני מסמנת, מסרבת להקשיב.
"היא לא רוצה לשמוע?"
היא רוצה שאני אמשיך איתה. היא רוצה לראות אם אני יכולה להמשיך עד הסוף.
"היא לא זו שקובעת. תמיד יהיה לה מקום ויהיה לה זכות דיבור, אבל את לא תמיד צריכה לעשות מה שהיא רוצה. הבקשה שלה לא נאותה."
מתוך הבכי, לא מצליחה להסביר שאני צריכה. צריכה להמשיך, צריכה להשאב.

הבכי נרגע. המערבולת מאטה, האפלה מתפוגגת.
אבל גם הפעם לא הצלחתי להגיע עד הסוף.
< תזכורת עצמית : להזכיר לאנדרה לא להתערב >_

מאוד הזדהיתי עם מה שכתבת כאן.
נזכרתי בתהליכים פנימיים שעשיתי שכלפי חוץ הפחידו אנשים, לפעמים גם מטפלים, והם ניסו לגרום לי 'לצאת מזה'.
וזה כלכך לא נכון.
אני צריכה שיסמכו עליי שאני יודעת איפה הגבול שלי.
ואני צריכה להרגיש שלא מפחדים מהמקומות שאני מגיעה אליהם. שיכולים להכיל אותם. אחרת, איך אני יכולה 'להישען' על מטפל שנבהל ממני?
ואני צריכה שלא יפריעו לי בתהליכים שלי...

האמת, נראה לי שזה נראה הרבה יותר מפחיד מבחוץ. אני מבפנים אולי כואבת, ואני אולי בוכה, משתוללת, אבל אני יודעת מה אני עושה. ואני צריכה להרגיש שגם מי שאיתי מסכים לתת לי ללכת לשם.

כשאני נזכרת במקרים האלה שבהם 'עצרו אותי' - אני מרגישה תחושת חנק. כאילו, היה מקום שיכולתי להגיע אליו, ולא איפשרו לי ללכת עד הסוף.
וזה נשאר תקוע בתוכי. חנוק.

את מרגישה שזה דומה מה שאני מתארת?


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2009-12-18T14:35:55):
נפעמת מהתהליך שלך ואולי stating the obvious אבל נשמע שהילדה המפוחדת והכואבת והפגועה שם צריכה שתהיי לה אמא
דמייני את אחד מילדייך במצב הזה.... היא זקוקה לחיבוק שלך
ולעיתים גם שתנחי אותה ולאו דוקא להזדהות ולהילקח איתה כל הדרך...
איחולים לשבת של שלום


[b][po]ב עילום[/po][/b] (2009-12-18T15:22:25):
[u]אבל למה התכוונת?[/u]

התכוונתי שיש בכל אחת דמויות רבות וזה אתגר רציני ללמוד להנהיג את כולן. (בכל אשה יש הרבה דמויות)

כל דמות פנימית, של האישה, יש לה אישיות משלה, עבר, הווה עתיד... וזה פרוייקט חיים ללמוד להנהיג את כולן ביחד.

[u]היא לא זו שקובעת. תמיד יהיה לה מקום ויהיה לה זכות דיבור, אבל את לא תמיד צריכה לעשות מה שהיא רוצה. הבקשה שלה לא נאותה."[/u]

בגלל המשפט הזה כתבתי את זה.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-12-18T15:50:16):
אהבת
[u]איך אני יכולה 'להישען' על מטפל שנבהל ממני?[/u]
דוקא אני לא מרגישה שהוא מפחד ממני (בניגוד לאחרים, אני יודעת על מה את מדברת). אבל אני כן רוצה מלווה שיתפוס אותי אם אני נופלת. זה מה שמאפשר את ההליכה לקצה.
בדרך כלל אני פשוט מתעלמת מהצעות שלא מתאימות לי. שזה כמעט הכל.
במקרה הזה - לא העזתי.
הרגשתי שאני מאבדת שליטה.
אולי בעצם זה העניין - לאבד שליטה? אני יודעת שבאיזה שלב זה חייב להתרחש. זה מה שכל הסיפור הזה אומר לי.
החיים צריכים לעבור דרך המוות. (מתחיל להתכתב עם [po]רוצה לדבר על החיים ועל המוות[/po] )

פלונית -
[u]נשמע שהילדה המפוחדת והכואבת והפגועה שם צריכה שתהיי לה אמא[/u]
איך אני יכולה להיות לה אמא אם גם אני מפוחדת, כואבת ופגועה?

אם אלו היו הילדים שלי הייתי משקרת. הייתי מעמידה פנים שאני חזקה.

וגם לעצמי שיקרתי הרבה מאוד זמן. זה לא עובד עלי יותר.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2009-12-18T16:02:46):
שחף יקרה,
מתוך נסיוני עם ילדה פנימית אחת....
גם כשאני בחולשה אם יש מצוקה מולי הצורך בחיבוק ובקבלה הוא עדיין ברור
ולא חייבים להיות חזקים כדי לחבק ולתמוך אפשר גם מתוך פחד ופגיעה


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-12-18T16:36:12):
אז אולי הבעיה היא שאני פוחדת ממנה...
מהילדה. עדיין לא מצליחה לקבל אותה. שלא לדבר על לאהוב.
אבל כן מתחילה לחמול עליה.


[b]נועית[/b] (2009-12-19T17:07:06):
אז היא לא נעלמה הילדה, היא עדין בסיפור.
[u]אולי בעצם זה העניין - לאבד שליטה?[/u]
לי זה נשמע בהחלט כמו ללכת עד הסוף, לאבד שליטה. וואו כמה זה קשה... וכבר הצלחת לעשות את זה חלקית.
ואולי היא גם רוצה להראות לך את מה שאת כל כך מפחדת ממנו. איפשהו בחיים שלך החלטת שלשם את לא תגיעי, לרצון הזה למות, להתמסרות לאור הלבן.
ודווקא לשם היא רוצה לקחת אותך. וזה מפחיד מאוד לפגוש מקום שאת לא רוצה להגיע אליו. מילא להפגש עם הילדה הזאת, הדחויה הנשכחת, אבל עוד ללכת איתה...
אולי זו גם הדרך לקבל אותה, לאהוב אותה, פשוט להתמסר לה לשביל שבו היא מוליכה אותך.

חוץ מזה, _גם אני מרגישה את השינוי שחל בך. את הקשר שיצרת מבפנים החוצה.
תודה על השיתופים המלמדים._


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-12-21T06:58:05):
עוד על : [u]נשמע שהילדה המפוחדת והכואבת והפגועה שם צריכה שתהיי לה אמא[/u]
(אגב, אפשר לבקש לבחור איזה ניק? [po]פלוני אלמונית[/po] מסבך את השיחה)
בסופו של דבר הרי אין שם באמת ילדה שצריכה שיחבקו אותה. זו שיטת עבודה.
בהתחלה באמת ככה דימיינתי את הקליימקס של הסיפור : ים. שקיעה. אני והילדה רצות אחת לעבר השניה בהילוך איטי, מתחבקות ונעלמות לעבר האופק.

יותר ויותר נראה לי שהשיטה הזו פשוט לא רלוונטית לגבי. לפחות לא עכשיו.
שעכשיו התפקיד שלי להבין, ברגש ולא בשכל, את הילדה, ולאו דוקא לנסות לאהוב אותה.
אולי לפני שאני אוכל להציל את הילדה (לחבק ולאהוב אותה ) קודם היא צריכה להציל אותי - ללמד אותי להרגיש.

[u]אולי זו גם הדרך לקבל אותה, לאהוב אותה, פשוט להתמסר לה לשביל שבו היא מוליכה אותך.[/u]

הבורות שלי בטכניקות פסיכולוגיות ושיטות להתפתחות עצמית נראית לי עכשיו כיתרון. יש פחות גורמים שמכתיבים מה אני "אמורה" להרגיש.
בגלל זה אני גם נרתעת מלקרוא את "המסע" או את זאת עם העבודה.


[u]תודה על השיתופים המלמדים.[/u]

אתם מרגישים ככה?
שוב מוזר. עד כמה שהסיפור שלי יחודי כביכול - תאונת דרכים, קיבוץ - הסיפורים של התת-מודע נראים לי מאוד כלל-אנושיים.
אולי זה הקונספט של תת-מודע קולקטיבי?


[b]נועית[/b] (2009-12-21T09:58:35):
[u]אולי זו גם הדרך לקבל אותה, לאהוב אותה, פשוט להתמסר לה לשביל שבו היא מוליכה אותך.[/u]
כל העניין הזה עם "לאהוב את הילדה הפנימית" זה בעצם לאהוב את עצמך ולהרגשתי, בעיקר לסלוח לעצמך. ולסלוח לעצמך גם שאת לא מצליחה לאהוב אותה..
הכל בראש שלנו, הדמויות הפנימיות הן בסך הכל תחושות ורגשות שהדמיון שלנו מלביש להן צורה ודמות. ולאהוב אותן זה פשוט לאהוב את עצמנו.

ויכול להיות שעכשיו היא בכלל באה להדריך אותך. מאוד ניו איג'י העניין הזה של מדריכים פנימיים, מצטערת, אבל לפעמים זה נראה לי ממש אמיתי. ובכלל אין
[u]"אמורה" להרגיש.[/u] התודעה שלך לוקחת אותך למסע שממילא אין לך באמת שליטה עליו, ושום ספר לא היה יכול לברוא מסע כזה מטורף כמו שאת חווה בחודשים האחרונים.

וחוץ מזה נראה לי שכבר למדת להרגיש, (ואני לא אצטט מלמעלה, זה פשוט המון ציטוטים...) פשוט עוד לא הפנמת שזו מי שאת עכשיו...


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-12-21T10:55:40):
[u]פשוט עוד לא הפנמת שזו מי שאת עכשיו[/u]
גם אני מרגישה כך שחף. בהודעה האחרונה שלך, הרגשתי את הרציונאלי, או חלק אחר שבך שעונה... אבל אולי זה בכלל שלי :-)

וכן, אני מרגישה שהשיתופים שלך מאד מלמדים. כי הסיפור שלך מהדהד בשלי, וכך גם אני יכולה ללמוד על עצמי.
לא יודעת איך קוראים לזה: אם זה, [u]הקונספט של תת-מודע קולקטיבי[/u] או משה. אבל השיתופים שלך מרגשים.

[b][po]יום טוב[/po][/b] (2009-12-21T17:04:10):
נראה שאת יודעת היטב לאן את הולכת, את נוגעת בפחד הכי גדול, נוגעת בכאב הכי עמוק שבתוכך. את יודעת שאת חייבת לעבור שם. המקום הזה עדיין לא פתור.

ואנדרה שם ללוות.
.
"אני כן רוצה מלווה שיתפוס אותי אם אני נופלת. זה מה שמאפשר את ההליכה לקצה"

[/spoiler]
[spoiler=על הכאב]
[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-12-22T07:17:06):
[hr]
[u]הילדה המפוחדת והכואבת והפגועה שם צריכה שתהיי לה אמא... היא זקוקה לחיבוק שלך[/u]
???
[hr]
מרפאות החוץ של מחלקת כרורגיה פלסטית, רמב"ם. אולי קיץ, אולי חורף, אבל בפנים חם ומחניק.
בחדר ההמתנה ספסלים לא נוחים, שניים שלושה צעצועים מהוהים, מכתבי תודה על הטיפול החם והמסור על הקירות.
אמא וילדה מחכות לטקס הקבוע: החלפת תחבושות.
האחות הותיקה יוכבד מקבלת את פניהן. היא כבר חברה טובה של האמא. היא ליותה אותה באחד הסיוטים הגדולים שאמהות מדמיינות ברגעים גרועים במיוחד.
היא מכינה את הכלים – המספריים המתכתיות המוזרות, קערות מתכת דמויי כלייה מלאות בנוזלים בעלי ריח חריף.
הילדה מתכווצת. לא רוצה לעלות. אפילו גלידת תל-חנן, הפיצוי המסורתי של האחרי, לא מעודדת אותה באותו רגע. האחות יודעת שאין טעם להתמהמה. עדיף לגמור את זה מהר.
הלוואי והייתי יכולה.לעשות את זה במקומך, אומרת אמא. אבל אני לא יכולה.
למה אמא לא יכולה לעשות את במקומי, חושבת הילדה. .


אמא לא יכולה להיות במקומה.
צוווחת ובוכה או קפואה, דוממת ובוכה?
גם הפעם הילדה עולה לקורבן על שולחן הטיפולים.
גם הפעם אמא תסתכל מהצד.


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2009-12-22T21:20:02):
שחף יקרה
ראשית, המסע הוא שלך ורק שלך גם אם הוא מהדהד בקירבנו כמוכר ודומה ומפעים הרי לכל אחת ואחד סיפור מסע החיים האישי שלו, כך שאם דברי אינם מתאימים או מסתדרים לך התעלמי מהם
[u]הילדה המפוחדת והכואבת והפגועה שם צריכה שתהיי לה אמא... היא זקוקה לחיבוק שלך[/u]
כמו שאני רואה את הדברים (ומסכימה איתך עדיף לא להכיר את התאוריות אלא להתמסר לתהליך) הילדה הקטנה נתקעה שם כילדה קטנה כיוון שמשהו נפרץ, טראומה או אירוע במימדים שלא לגילה ובלי מעטפת חמה, ראויה ותומכת מעולם המבוגרים (בד"כ בשל בורות ולא חלילה מכוונה לא נכונה). התמימות, האהבה והאמון של הילדות מפנים את מקומם לחשדנות ולמסך ביטחון שמתרומם מול איומים בדמות של אמון, תלות וכד' ולעיתים קרובות מתפתחת ילדה כביכול עצמאית ומסתדרת...
אפשר לשאול אם מנגנון ההגנה הזה משרת באמת את הילדה אבל מה שבטוח את המבוגרת זה לא משרת ...זה הופך להיות דפוס יוצר מציאות ונוטל כוחות יותר מאשר הגנה מפני איומים שאינם ממשיים (חרדות).
שחף, אני מרגישה שאני מסתבכת עם ההסבר הזה ואני לא יודעת אם הוא ברור אבל התחלתי ואני אנסה להמשיך...
נדמה לי שלאשה יש יחסים אמביוולנטיים עם הילדה הזו...היא גם מייצגת עבורנו (במודע או שלא) את החלק חסר האונים, הפגוע, החלש והנטוש שבנו שעלול לעורר בנו אנטגוניזם, אבל היא גם כל כך קשורה לעיצוב מסע החיים שלנו ולהתנהלות שלנו בעולם שיש לנו הזדהות חזקה איתה וקושי לראות את החיים איתה אך לא בניהולה...(הצילו, שוב לא יודעת אם אני ברורה, מילים אינן מספיקות לפעמים,הן מצמצמות חוויה ולאו דוקא מדייקות אותה)
אם אנחנו מוכנות 'להתבגר' יש את המקום שרואה שהייתה שם ילדה קטנה במצוקה שהגיבה עם כלים תואמי גיל - טנטרום, בעיטות, "לא רוצה", you name it והייתה צריכה מעטפת הורית
ומאחר ואין לנו כלים להחזיר את הזמן אחורה, אפשר לעשות הפרדה מהשפעתה מרחיקת הלכת על המשך חיינו, ולקבל אותה ולחבק אותה וגם להגיד לה שעכשיו 'אני המבוגרת' לוקחת אחריות
שולחת לך חיבוק גדול, גם לאשה וגם לילדה


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-12-23T06:37:54):
אוי ואבוי. בדקתי עכשיו באינטרנט מה זה בעצם ההחלפת-תחבושות שאני זוכרת, וכל הסיפור של החלמה מכוויות והשתלות עור, וזה פשוט מזעזע.
עם כל הרגשות והזכרונות שעולים לי עכשיו על הכאב, בכל זאת זה נטול הכאב הפיזי האמיתי.  ואיכשהו דברים שקורים לכם בעצמכם, ביחוד כילדים, תמיד נראים חלק ממסלול חיים נורמאלי.
קראתי קצת תיאורים של בוגרים שעברו את זה, וזה נשמע בלתי נסבל גם כשיש פרופורציות על החיים ועל כאב. לחשוב על ילדה בת 3  בסיטואציה כזו, מתוך נקודת המבט העכשווית שלי של אמא לילדים קטנים, זה פשוט בלתי נתפס.
ואין מה לעשות, אמא לא יכולה לעזור ולא יכולה להציל. אמא יכולה לחבק, וזהו. וזה לא תמיד מספיק.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-12-23T06:55:44):
[po]ופלונים אלמוניות[/po], בבקשה בבקשה תבחרו איזה ניק.
לדף הזה נהיו חיים משל עצמו מבחינתי והוא נהיה מין אינטימי ונעים וכמו ש [po]קן לציפור[/po] אמרה כל קורא מייצג קול , ופלוני-אלמונית מסבך לי את ההתיחסות.
וכן, אני יודעת שאינטרנט ואינטימי זה אוקסימרון. בכל זאת.
אגב, סליחה על השאלה הלא מנומסת, אבל מי קורא שקט כאן? שאני אדע אל מי אני מדברת.


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-12-23T08:55:03):
אויש, שחף, תודה שביקשת מפלונית. האינטימיות שנוצרה כאן (כמו בעוד דפים) אולי מוכיחה [u]שאינטרנט ואינטימי זה אוקסימרון[/u] - אולי זה לא כ"כ נכון...
גם לי הפריע הניק הכללי הזה :-)

[u]שולחת לך חיבוק גדול, גם לאשה וגם לילדה[/u] ולכל כולם, וכולך שרוצים חיבוק (())


[b][po]אינדי אנית[/po][/b] (2009-12-23T09:05:46):
קוראת שקטה


[b][po]אם פי 3[/po][/b] (2009-12-24T08:03:06):
קוראת, לרוב שקטה. לפעמים רועשת.


[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2009-12-24T13:14:55):
גם אני קוראת שקטה. את מכירה את המחקרים של דן אריאלי בנושא הזה של כאב? גם הוא עם סיפור אישי של כוויות קשות והחלפת תחבושות...


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-12-24T16:42:29):
תמי - לא מכירה. מה הוא אומר?
נזכרתי במה שכתבת בדף של ה [po]הפנוזה בלידה[/po] על ההרגשה של כאב פיזי חזק אבל בלי החלק הרגשי.
ואני מרגישה את החלק הרגשי בלי הכאב הפיזי עצמו: ידיעה שכואב לי נורא ואני סובלת. למרות שברור שפחות מהמקור.

גורם לחשוב על התזה הבודהיסטית שכאב וסבל הם לא אותו דבר ולא בהכרח קשורים אחד לשני.


[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2009-12-24T23:24:34):
טוב, זה לא ממש קשור, היה נדמה לי שכן. בעמוד הזה הוא מספר על העינוי שבהחלפת התחבושות. הוא הפך את זה למחקר על רציונליות - אולי גם דרך התמודדות
http://matarbooks.co.il/printbook.php?book=1582&nav=4
מסכימה שכאב וסבל הם לא אותו אותו הדבר. האימהות מלמדת את זה, לא? ושאלת תם: מה על לגייס את הכוחות האימהיים שלך (שבר יש לך) כדי לחמול עלייך ולהקל בסבל שלך עצמך?


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-12-25T07:35:00):
דוקא מתקשר לי מאוד. מצטטת מהדברים של דן אריאלי בקישור שהבאת :

"בשניות ספורות חיי השתנו, לתמיד.

... נשארתי מחוץ למשחק שרק לפני רגע הייתי חלק ממנו. צפיתי כזר מוחלט בפעילויות שפעם היו חלק מהשגרה שלי, כאילו הגעתי מכוכב אחר. מצאתי את עצמי מציב הרבה סימני שאלה על מטרות של התנהגויות שונות, שלי ושל אחרים.

...האחיות תפסו תחבושת בקצה וקרעו אותה ממני בתנועה מהירה. הכאב שהתלווה לתלישה החדה לא דומה לשום־דבר שאפשר לתאר. .... העינוי הזה חזר על עצמו שוב ושוב במשך קרוב לשעה עד שהאחיות הסירו את כל התחבושות. עם גמר התהליך הזה הן היו מורחות את גופי במשחה ומכסות אותי בתחבושות חדשות. הסיפור חזר על עצמו ביום המחרת וביום שאחריו וכן הלאה.

... התיאוריות של האחיות [שעדיף תלישה מהירה של התחבושות מהיר קילוף איטי] לא הביאו בחשבון את שיעור הפחד שהמטופל חווה לקראת הטיפול, ובין הסרת תחבושת אחת לאחרת; את החרדה שבחוסר היכולת לנבא מתי יתחיל הכאב או ייחלש; את הקושי שבהתמודדות עם שינויים בדרגות הכאב לאורך זמן; או את היתרון שביכולת להתנחם בידיעה שהכאב ייחלש עם הזמן. מובן שכמטופל הייתי די חסר אונים, והיכולת שלי להשפיע על דרך הטיפול היתה מזערית."
[hr]

איך ילדה בת 3 יכולה לפרש נסיון חיים כזה? שהיא נקרעה מהחיים? שהיא לבד, לבד, לבד ואף אחד לא יכול לעזור לה? שהחיים איבדו את הרצף ההגיוני שלהם?

" היא רוצה למות. זה לא מפחיד למות. לנוח. להרגע. כל כך שקט שם. צריך רק לא להתנגד. לוותר. להסחף אל האור.
מפחיד להשאר. מפחיד להמשיך להלחם

... היא מרגישה זרה. Alien. היא לא מבינה את העולם. היא לא מבינה את החוקים. איך הדברים עובדים.
לא מבינה את השפה. כלומר, מבינה את המילים, אבל לא את המשמעות שלהם. כולם נמצאים בעולם אחד, והיא בעולם אחר. חלל נפרד.
. עושה בדיוק כמו כולם. אבל היא אחרת. העולם שלהם הוא לא מציאותי בשבילה.
היא מסתכלת עליהם ומנסה לחקות מה שהם עושים, להיות כמוהם. היא מנסה להרגיש כמוהם. אבל היא לא ממש מצליחה. הם יודעים שהיא מזויפת.
( אנדרה: הם תמימים במידה מסוימת לעומתה. היא ילדה קטנה עם רגשות של ילדה קטנה, אבל עם חוייות ותובנות של בוגרת, שאין להם יכולת להבין)

הילדות שלי נקרעת מתוכי ... החיים הקודמים זולגים ממני. אני נופלת למרחב מקביל, מרחב שאני לא מבינה.
שוב ושוב, הבלמים שורקים. האם זו חריקת בלמים או רעש הקרע של החיים שלי?
בצד אחד יש עולם שאני מבינה. בצד השני יש עולם שאני לא."

[hr]
עוד דבר - כבר כמה מפגשים שחוזר ועולה לי המושג של קורבן, במשמעות של זבח, קורבן לאלוהים, בכל מיני הקשרים. בתאור של דן אריאלי אני מוצאת שוב הדהוד שלו, בסיטואציה הפאסיבית וחסרת האונים של אדם שרוף וקרוע על שולחן הטיפולים [/מזבח]

רק זורקת את זה כראש פרק, אני בדיוק מנסחת את התזה.
יצאנו לחופשת הכריסמס, וגם במפגשים יש הפוגה. חזרתי לסורי והתחלתי שוב לרקום תיאוריות וסיפורים. שחף והרציונלי כבר לא יכולים להתאפק.

[hr]
ולגבי [u]"לגייס את הכוחות האימהיים שלך"_ או: _"לקבל [את הילדה] ולחבק אותה וגם להגיד לה שעכשיו 'אני המבוגרת' לוקחת אחריות"[/u] של האלמונית :
זו פשוט לא ההצגה שלי. <גם כן חלק מהתזה. בקרוב > אולי בסשיין הבא יהיה חיבוק אימהי. אולי לא. לא יודעת. אני רק יכולה לנסות ולפרש למה זה לא היה עד עכשיו, וגם את זה אני עושה רק כי ככאמור החלטתי על חופש. בדרך כלל אני מנסה להמנע מפרשנויות.
אבל מה שעולה לי בראש: מה אמא יכולה לעשות במצב כזה? שום דבר שאמא שלי לא עשתה בפועל.
היא יכלה לחבק אותי והיא חיבקה. אבל היא לא יכלה לעבור את הטיפולים במקומי. היא לא יכלה לראות את העולם האחר. היא לא יכלה לרצות למות בשבילי.
וזה מה שהילדה רוצה עכשיו, נדמה לי. לא חיבוק. חיבוק פשוט לא עוזר.





[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-12-25T09:27:16):
[u]כבר כמה מפגשים שחוזר ועולה לי המושג של קורבן, במשמעות של זבח, קורבן לאלוהים, בכל מיני הקשרים[/u]
בזמנו נפל לי איזה אסימון שלהקריב קרבן (כמו על מזבח) זה כדי להתקרב (לאלוהים). הזבח שהקריבו בימים הקדומים היו בשביל זה. וגם הקרבנות שאני הקרבתי במודע, בעבר, היו כדי להתקרב. לא בטוח שאז הבנתי שזה לאלוהים. אז זה היה להתקרב למשהו אחר.
ועוד משהו של השפה העברית: גם קרב, שמתחולל בקרבינו ומחוצה לנו, קשור בשורש של התקרבות.

[u]לא חיבוק. חיבוק פשוט לא עוזר.[/u] מבינה מאד. יש רגעים שזה לא עוזר. שיש משהו עמוק יותר לגעת בו. זה יכול לנחם, אבל לא באמת לעזור.

[sup]חוץ מזה, ששלחתי לך מייל, לGMAIL.[/sup]
(())


[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2009-12-25T18:24:37):
שחף - אפשר להמשיך עם השאלה שלי? אולי אחדד: את אומרת כאן (או פשוט מרגישה כך?) שבמצב שבו היית - כאב כל-כך קיצוני - לא היתה שום דרך להקל עלייך? כשכתבתי חיבוק לא התכוונתי דווקא לחיבוק (ולא לתגובה סנטימנטלית) אלא לכל מה שעשוי להפחית מהסבל שכרוך בכאב. הרי זו ההבחנה בין הכאב לסבל, לא? לי נדמה (אבל מודה: לא עברתי כאב קיצוני כמו שאת מתארת ועוד בתור ילדה קטנה) שכל סיטואציה יכולה להיות קשה פחות (אולי מעט פחות) אם יש תמיכה ראויה (אולי גם לפניה לא רק במהלכה, וכוונתי לאיזשהם כוחות לשאת את הדברים). את באמת חושבת שאמא לא יכולה לעשות כלום? לא פיסית ולא פסיכולוגית?
ועכשיו אני גם נזכרת למה חשבתי שדן אריאלי רלוונטי. כי במחקר שלו הוא טוען שלמרות הסיטואציה הקיצונית, הכאב הנורא של החלפת התחבושות, יש דרך לעשות זאת שהיא נוראית וקשה פחות (הן פיסית והן פסיכולוגית). אולי - להפחית קצת את הסבל שכרוך בכאב. קצת כמו הכנה טובה ותמיכה מתאימה בלידה - זה יכול לעשות את כל ההבדל, לא?


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-12-26T03:55:32):
תמי
אני עדיין לא זוכרת זכרונות מודעים. הזיכרונות שיש לי הם מניתוחים מאוחרים יותר. אני מניחה שעשו כל מה שהיה אפשר לעשות. בזה דוקא הקיבוץ מאוד חזק. כל הצוות של המרפאה היה מעורב, אני מאמינה שהיתה הרבה תמיכה.
ההרגשה שלי של הזנחה קשורה יותר לגיל 10 והלאה. היום ממבט לאחור הכל מתקשר ביחד, אבל אל תשכחי שהמושג של פוסט-טראומה שהיום הוא כל כך טריויאלי, היה אז בחיתוליו. אני מניחה שניחמו את ההורים שלי ב "לא נורא, היא לא תזכור שום דבר כשהיא תגדל".  

אז אני לא אומרת אם היה אפשר להקל יותר או לא. אני מאמינה גם שמאז הרבה השתנה והיום המצב יותר טוב, ובטוח עצם המודעות שחשוב להתחשב בכאב עלתה.
אני אומרת שהתחושות שעולות מהתת-מודע הם תחושות של בדידות עצומה, של קיום בעולם נפרד. אבל אני לא זוכרת את הקונטקסט הפרקטי. אין לי שום זיכרון מודע של התמודדות עם מצב כזה.
הקטע של דן אריאלי עזר לי להבין את הקונטקסט, איפה ואיך הרגשות האלו יכולים להווצר.




[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-12-26T07:05:08):
לאנדרה אמרתי שלמרות שזה מעבר מקלישאה אחת לשניה, אולי מה שאני עוברת עכשיו הוא לא כל כך על "לאהוב את עצמי", אלא יותר על "למצוא את עצמי".
כל כך הרבה שכבות הגנה נבנו במשך השנים אחת על השניה. איך אני יכולה לאהוב את מה שאני לא מכירה?
ובכל מקרה, הדמיון שלי פשוט מסרב להיות מודרך.

אה, ובקשר למתנת כריסמס: נבחרה סולידית על פני יצירתית.
סיידר-קרח, שזה מין יין שעושים מתפוחים שקפאו על העץ.
א. זה חגיגי.
ב. אבל לא אינטימי.
ג. וגם לא יקר מדי.
ד. ומקומי, ככה שאפילו אפשר להחשיב את זה במחווה פטריוטית.


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2009-12-26T09:49:05):
_סיידר-קרח, שזה מין יין שעושים מתפוחים שקפאו על העץ.
א. זה חגיגי.
ב. אבל לא אינטימי.
ג. וגם לא יקר מדי.
ד. ומקומי, ככה שאפילו אפשר להחשיב את זה במחווה פטריוטית._

נשמע בול בשבילך ובשבילו :-)

[u]איך אני יכולה לאהוב את מה שאני לא מכירה?[/u]
מבינה כל כך, אני חושבת שזה בדיוק ה"סדר" (אם מחפשים פה לוגיקה:-)) בדיוק בדרך הזו של [u]"למצוא את עצמי"[/u] קודם.

[b][po]חני בונה[/po][/b] (2009-12-26T10:52:43):
[u]מי קורא שקט כאן?[/u]
אני.
זה כמו מקום קדוש. ולכן גם השקט.


[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2009-12-26T16:35:13):
מעניין. השאלה שלי היתה על אמא ואת ענית על הקיבוץ וכל הצוות של המרפאה.
מבחינת סוג התמיכה שאני חושבת עליה אז הקיבוץ לא רלוונטי וגם לא הצוות של המרפאה. מי שחשוב עבור ילדה בת שלוש זה אמא ואבא. בטח שלענין הסבל ובמיוחד לענין הבדידות.
זיכרון שלי מניתוח בגיל שמונה (אפנדציט, לא משהו רציני): התחושה שאם רק אמא תשאר לידי בלילה (בבית חולים) לא יכאב לי כל-כך. אם רק תהיה מסוגלת לשמוע אותי בוכה בלי לצפות שאהיה גיבורה - והכל יהיה טוב יותר.
בטח שבגיל שלוש, לא?


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2009-12-27T05:48:47):
תמי - אוי ואבוי : להשאר לבד בבית חולים? לצפות ממני שאני אהיה גיבורה? השתגעת?
בחיים לא נשארתי לבד בבית חולים, לא בלילה ולא ביום. אני לא זוכרת אף פעם שאמרו לי לא לבכות.
ההורים שלי היו מאו-ד מסורים וביחוד אמא שלי. גם מסורה וגם אסרטיבית (מאוד חשוב בבית חולים).
הקיבוץ והצוות של המרפאה הוא מאוד רלוונטי, כי גם להורים מסורים קשה מאוד לסחוב בריצות למרחקים ארוכים כאלו בלי גב רציני.
[list]
[*] בעידן של ההרבה-לפני-אינטרנט , עצם זה שההורים שלי היו אשכנזים-ילידי הארץ-אקדמאים-מקושרים (דרך הצוות הרפואי של הקיבוץ) אומר שסביר להניח שקיבלתי טיפול יותר טוב ומעודכן משל עולים חדשים ממרוקו, נגיד, או , חלילה, ערבים.
[*] אין אילוצים פרקטיים שהקשו על ההורים להיות 100% איתי - לא פרנסה, לא שיפטרו אותם אם הם יעדרו יותר מדי ימים, לא מי ידאג לילדים האחרים בזמן הזה.
[*] אין שיקוליים כלכליים לגבי טיפולים פרטיים.
[/list]

היו מסביבי משמרות 24 שעות ביממה. אחרי ניתוח היה ברור שצריך שניים - אמא שלי לידי ועוד אחד לעזור (לקרוא לרופא, ללכת לקפיטריה).

כאמור, אני לא זוכרת את התאונה והתקופה שאחריה. אני זוכרת ניתוחים מגילים מבוגרים יותר, בטח כבר בבית ספר יסודי, והם לא זכורים לי בתור טראומה מיוחדת.

בגלל זה הפתיעה אותי העוצמה שעלתה בסשנים.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-01-01T03:38:33):


{[b]הפוגה לצורך רפלקסיביות. או ליתר דיוק: הרפלקסיביות משתלטת על ההפוגה.[/b]
[/spoiler]
[spoiler=שחף והרציונלי מכים שנית: התזה. קוראים בעלי רגישות לזיוני שכל מוזמנים לדלג ]
[hr]

"אה", נזכרתי לאחר סיכום השבוע החולף באחת הפגישות האחרונות. היישרתי מבט נדיר לעינייו של אנדרה, "ורציתי להודות לך ".
"you are very welcome" . גם החיוך שלו נדיר. "ואני חושב ששנינו צריכים להודות ליצירתיות של תת המודע שלך"

[hr]

אחר כך תהיתי על המילה – יצירתיות.
במובן של מקוריות, אורגינליות – ממש לא. הסיפורים שאני שומעת הם פסיפס של מיתוסים, קלישאות, ז'אנרים במובן של אב טיפוס ספרותי. אגדות, מיתולוגיה, עידן חדש.
תת מודע קולקטיבי או מטען תרבותי ?

מה שלא יהיה, בכל אופן, כן יצירתיות במובן של בניה. מכל אבני הלגו האלו - מישהו בונה סולם . דרך החוצה.
רק מי זה, לעזאזל?

[hr]

ואם כבר נכנסנו לענין, מה בדיוק הקטע של הדיבוק?
לא בלתי-רצוני. התנועות לא קורות סתם כך. אני צריכה להתכוון אליהן, לאפשר אותן.
גם לא רצוני. כלומר - לא הרצון שלי.
רצון של כוח שהוא בעת ועונה אחת חיצוני לי, וגם - הכי פנימי שאפשר.

תת מודע?
תת מודע זה דבר מעורפל, מבולגן, כמו חלום.
משהו שמפריע. שדופק לנו את החיים : "את חושבת שאת רוצה להצליח, אבל בתת מודע את רומה להכשל".
צריך להשתלט עליו וללמוד לתכנת אותו מחדש.
משהו שהוא תת.
מי שמספר לי את הסיפור הוא לא מעורפל, לא תת וממש אין לו שום כוונה לתת לאף אחד להשתלט עליו.
אולי - על-מודע.

[hr]

פתאום אני מזדהה עם שירי.
“מאוד יפה. באמת מאוד יפה. ומעורר מחשבה. ובכל זאת יש לי תחושה שבעוד שנה שנתיים אקרא באיזה שהוא מקום שהתפרסם ספר חדש העוסק ב... ואז יתברר שסופרת מאוד מוכשרת תרגלה כתיבה ספרותית על קהל חי ומגיב. ממש אינטראקטיביות.
גם אם הכתיבה הספרותית מבוססת על חוויות "אמיתיות", כנראה הן בכל זאת עברו איזו ספרותיזציה, קצת עיגולי פינות, תוספת טוויסטים והאצת העלילה כדי להגביר את הדרמה והעניין.
נראה לי שכדאי להוסיף דיסקליימר כלשהו כגון: לשם הגילוי הנאות וכו' וכו"

איכשהו הסיפור מסודר מדי. קל לי לעשות לו ניתוח ספרותי. הקו העלילתי מתבהר מפרק לפרק.
יש שני מישורים עלילתים בסיפור שמתפתחים במקביל ומזינים אחד את השני. עבר והווה? הילדה והנשמה? הנשמה והקרע? חיים ומוות?
הגדרת העלילות משתנה ומתפתחת תוך כדי הסיפור.
באיזשהו שלב הקוים יצטרכו להשתלב. שום קשר לפסיכולוגיה. ספרות בסיסית.
טוויסטים משנים את ההבנה של הפרקים הקודמים. דרמות - לא חסר.

כרוניקה של סוף ידוע מראש. רמזים לסיום שתולים בתוך הסיפור: הסופר כבר החליט.

[hr]

מישהו מתרגל עלי כתיבה ספרותית, והייתי באמת מאוד שמחה אם היה מתווסף איזה דיסקליימר.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-01-01T03:49:05):
[b]התזה: המשך.[/b]
[hr]


בסרט stranger than fiction וויל פארל הוא רואה חשבון עם חיים שלוים.
יש לו בעיה אחת: החיים שלו משעממים מדי. לדעת אמה תומפסון המופלאה שכותבת אותו ממגדל השן האפרורי שלה.
לכן היא מכניסה לו הרבה דרמה לחיים. אהבה. סיבוכים. חיים שנדחפים לקצה.
וברור לה איפה הסיפור צריך להסתיים – במוות הרואי של הגיבור. מבחינה ספרותית אין אופציה אחרת. אצל תומפסון, כל הסיפורים מסתיים במוות.
הפסיכולוג שוויל פארל הולך אליו לא עוזר לו.
הוא צריך להגיע למבקר ספרות בשביל לראות ולזהות את הקול הפנימי בראש שלו , שמדובב את החיים שלו "במדוייק ועם אוצר מילים טוב יותר" : הסופרת.
ממש בדקה האחרונה וויל פארל יוצר קשר עם הסופרת ומגלה לה שכל מה שהיא כותבת באמת מתרחש.
אבל, גם הוא מסכים – הסיפור חייב להסתיים במוות. הוא צריך להקריב את עצמו לטובת האמת הספרותית. וזו מה שמציל אותו:
"?If you have someone who willingly, knowingly, goes to his death, well...isn't that the kind of person you want to keep alive"

הקורבן בסוף הוא סמלי: השעון ששלט על חייו עד אז.

וויל פארל נשאר עם אהבה ובלי עריצות השעון.
הסופרת נשארת להתייסר על כל החיים שהיא המיתה בספרים הקודמים, לפני המודעות החדשה.
ורק מבקר הספרות עדיין מאמין שהסוף הטוב הורס את הסיפור.


[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2010-01-01T14:11:03):
תלוי איזה סיפור, באיזה ז'אנר, לא? אם משנים הז'אנר, הסיפור לא חייב להסתיים במוות. ואז גם סוף טוב הוא סביר בהחלט. יסכימו גם מבקרי ספרות...


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-01-03T01:29:02):
תמי : סיפור מסע אפי. פירוט בהמשך.

[b]התזה: המשך[/b]

שני מוטיבים חוזרים שוב שוב בפרקים האחרונים : אמונה וקורבן.
שני מושגים שנמצאים מחוץ לכל מה שמגדיר אותי.
המספר, העל-מודע נקרא לו, דורש אמונה. אפילו אמונה עיוורת.
ללכת בדרך שהוא מסמן בלי לשאול, בלי לחשוב.
להיות מוכנה להקריב את מה שהוא יבקש ממני.

את מה שאני מעריכה ביותר? החשיבה הרציונלית? חשיבה בכלל?
את החומות?

מה שזה לא יהיה - להקריב בלי להתווכח, בלי לערער, ולסמוך עליו שבסוף הכל יהיה בסדר.
אנדרה מזדקף בבהלה מסוימת. הוא רוצה להבהיר: לא דיברנו על הקרבה. אין צורך להקריב כלום. אפשר להוסיף על מה שיש.
אני יודעת, ברור. [sub]<מגלגלת עיניים. זה מה שיוצא לך מלפתוח דיון ספרותי עם פסיכולוג >[/sub]
לא מדברת על "כזה" סוג של הקרבה. אבל בתהליך, אין מה לעשות - זה מה שיש בסיפור.

אולי הבעיה היא שאני לא כל כך מבינה בפסיכולוגיה ובגישות להתפתחות עצמית.
אבל אני כן מבינה בסיפורי מסע. וסיפורי הרפתקאות, ספרי מתח, ספרי ילדים, ותקופה של מדע בדיוני, אבל זה כבר לא חשוב. ספרים של בנים, בקיצור.

הכוהנת הגדולה שלי היא ג'.ק. רולינג. לא זאת מהמסע וגם לא זאת מהעבודה.


וסיפור מסע אפי ראוי לשמו צריך קורבנות כדי שכוחות האור ינצחו את כוחות הרשע. אין מה לעשות, אלו החוקים.
הארי פוטר צריך להקריב את עצמו. בלב שלם ובאמונה שלמה באהבה. זו הדרך היחידה לניצחון כוחות האור על כוחות החושך.
גם אסלן, האריה האלוהי של נרניה, מהאריה, המכשפה וארון הבגדים מקריב את עצמו בשם האהבה על שולחן האבן המיתולוגי. וחוזר לחיים.
רק פרודו ההוביט צריך להקריב את הטבעת – מקור הכוח והפיתוי, ולא מצליח לשחרר. ובאמת לשר הטבעות אין סוף טוב, ופרודו לעולם לא החלים והשתחרר מהמוות.

אבל הסיפור שחוזר ועולה לי בראש יותר מהכל, הוא באופן מפתיע תנכי. סיפור העקדה.
קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ. אומר אלוהים לאברהם. קורבן אפילו יותר גדול מהחיים. אל תשאל, אל תפקפק, תאמין באלוהים בעיניים עצומות.
ומה אני בסיפור?
אני יצחק.
אני אברהם.
אני אלוהים.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-01-24T15:53:04):

[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2010-01-03T10:14:41):
_מה אני בסיפור?
אני יצחק.
אני אברהם.
אני אלוהים._

שחף? זו את? :-)

[b][po]ב עילום[/po][/b] (2010-01-03T14:59:28):
מוזר... בדיוק היום... עלה כל העניין הזה של קורבנות וכאב...
גם אצלי.

אני זוכרת שבתחלית הדרך שלי (אל עצמי) , עלה חזק נורא הקורבן בקשר לדרך שבה "הקריבו" אותי כילדת קבוץ למולך של "הסוציאליזם", "השיתוף", "הקיבוץ", "התנועה"
היו לי אז דימויים מאד חזקים בקשר לזה.
זה היה כוח אדיר שקרע תינוקות מאימותיהם, כוח אדיר שהצליח לגבור על העוצמה של האינסטינקט האימהי : להגן על הצאצאים.

היום זה כבר עולה ברמה יותר של: איך זה גרם לנשמה שלי לצמוח....

ובענין של
[u]להיות מוכנה להקריב את מה שהוא יבקש ממני[/u]

מאד מזדהה. מרגישה שבגלל התכונה (הטובה) שלי של יכולת לתת אמון מלא, אני מסוגלת לצמוח...


[/spoiler]
[spoiler=בריחה]
[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-01-04T08:01:59):
ועכשיו הבנתי שכל שטף המילים הרפלקסיבי הזה הוא לא הפוגה. סתם בריחה. עוד בריחה בשרשרת ארוכה.
התמודדות ראשונה אמיתית עם כאב ואבל בשבוע הבא, וגדול עלי.
ספרים, אי-פוד, הכל חוזר בצ'יק.
מילים פשוטות מילים יפות, מילים מילים מילים, רק לא להרגיש את הכאב.
אצלי הכל בסדר.


[b][po]ב עילום[/po][/b] (2010-01-04T14:34:42):
(())

גם ,נניח שבאמת התהליך שאת עושה הוא "רק" מילים
הוא מאד משפיע עלי.


[b]נועית[/b] (2010-01-19T18:08:09):
לא הייתי כאן הרבה זמן, וגם את לא.
שחף איפה את?!?

[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-01-21T09:58:58):
הייתי בביקור משפחתי בארץ.
היה... עמוס. רגשית.
לפני הנסיעה שוב התנתקתי מעצמי, ועכשיו הרגש חוזר ואיתו הגוש והסערה.

שוב הרגשת סלואו-מושיין. זום אין. הרקע מטשטש ונמוג.
התנועות נהיות איטיות. מסתכלת בפליאה על העצים הערומים ופסי גלגלים על השלג. אף פעם לא ראיתי דבר כזה.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-01-21T10:04:08):
כתבתי לפני איזה חודשיים ומחקתי. עכשיו חוזר.
שום ניסיון לפיוטיות. לא בן אדם פואטי. סתם עצלות לכתוב משפטים שלמים.
[hr]


הרציונלי לומד ענווה, המספרת לומדת לשתוק
הבריון עושה הסבה לשומר ראש, הילדה לומדת לדבר
אבל הם לא דמויות ראשיות כמו שחשבתי, הם כוכבי המשנה
מי הגיבורה אני לא יודעת
או אם יש כזו בכלל, למרות שהבמאי הבטיח
וגם למה הוא רוצה שמשהו ימות
אני מקווה שזה יהיה הכאב

את הסוף של המסע הגיבור תמיד עושה לבד
הדמויות המשניות כבר לא יכולות לעזור ולא יכולות להצטרף
גם לא הקהל
אבל אולי יהיה קוסם

אז היו שלום ותודה על הדגים
42 נראה לי תשובה לא פחות הגיונית מכל תשובה אחרת
אשלח גלויות מהדרך אם הדואר יעבוד
מבטיחה לחזור להמשך
או לאפילוג – אני מקווה כי כבר התעייפתי
יהיה כל כך טוב לנוח לפני המסע הבא.

כותבת ובוכה
דווקא עכשיו אני ממש לא רוצה להיות לבד
וכבר התרגלתי ונקשרתי
דווקא עכשיו אני כנראה צריכה

עכשיו אין יותר מקום למילים
אין יותר מקום למחשבות
לתיאוריות מתחכמות
הפוגה בסיפור
ההוריקן מהיר מדי
We are not in Kansas anymore

לאפשר
להכנע
לא להתנגד
להיות

יותר קשה מלספר סיפורים

[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-01-24T15:54:03):
כתבתי את הפוסט הקודם על הפסקת הכתיבה פעמיים. פעם אחת מחקתי לבד ופעם אחת השרת מחק.
קרמה.

[/spoiler]
[spoiler=פרק 12: הקיבוץ - סגירת מעגל?]
[po]פוסט טראומה קיבוצית[/po] (2010-01-25T06:14:38)

[/spoiler]
[spoiler=פרק 13: אמא]
כאב. כאב גדול, מוחץ את הלב.
כאב גדול עד כדי עיוורון. אין דימויים הפעם. אין מילים. רק כאב גולמי, מדמם. והכאב כל כך גדול שגם הבכי קטן עליו ולא מצליח לסחוט אותו החוצה.

ואז אמא שלי. אי אפשר לאהוב ילדה יותר משאהבתי אותך, היא אומרת לי.
אני יודעת. זו רק לא היתה האהבה הנכונה.
כל כך רצית שיהיה לי טוב, שאני אחלים, שאני יהיה בסדר. שאהיה כמו כולם.
ואני הייתי צריכה את המקום לכאוב. לא להיות בסדר. הייתי צריכה שתכילי את הכאב שלי.
ולא לראות בעיניים שלך את הכאב שאני גורמת לך, הכאב על זה שאני לא כמו כולם, שלא טוב לי. הדאגה.
אולי זו בקשה גדולה מדי, אפילו בשביל אמא.

כואב לי עליה. וכואב לי עלי.

ויש קשר אכזרי שקושר אותנו. אני לא יכולה לסלוח לה לפני שאניח ואתנתק. אני לא יכולה להתנתק לפני שאסלח.
(איך אומרים release , בקונטקסט הבודהיסטי?)
ואני לא יכולה לסלוח כי אני לא מצליחה לכעוס עליה.
[hr]
שוב הספירלה חוזרת לאותו מקום. לכאב. אבל עכשיו עמוק יותר, כואב יותר.

מוזר לראות ב"יותר כואב" התקדמות, אבל הרי הכאב תמיד היה שם. זה רק הפחד יורד והיכולת להכיל את הכאב עולה.
[hr]

"זה היה סשיין קשה", אומר אנדרה. "אני רוצה שתשאירי את הכאב כאן, איתי, במקום הבטוח שלנו. מגיעה לך הפסקה, יש לך חיים לחיות."
"אני לא רוצה לברוח". אני מסתכלת עליו ישירות.
"זו לא בריחה. את אמיצה מאוד. ואת חזקה מאוד."

אני לא. אני לא אמיצה ולא חזקה. פשוט התעייפתי. נמאס לי לברוח מעצמי. זהו.


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2010-01-26T20:10:10):
[u]איך אומרים release , בקונטקסט הבודהיסטי?[/u] Detachment

[u]אני לא יכולה לסלוח לה לפני שאניח ואתנתק. אני לא יכולה להתנתק לפני שאסלח[/u]
לפעמים זה קורה אם הלב נפתח. בלי קשר ללפני ואחרי. זה לא תמיד לינארי (זה כן לינארי מתישהו?).

לפעמים הכאב עוזר פשוט לפתוח את הלב. לא אליה, אלא בכלל.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-01-30T05:34:10):
כשהייתי בארץ עברתי על אלבומי התמונות מהילדות.
סרקתי כמה תמונות - מעניין אותי מה אתם חושבים, לפני שאני מספרת מה אני רואה.
( קישור זמני - אני אוריד עוד כמה ימים) <ירד>



[b][po]אינדי אנית[/po][/b] (2010-01-30T09:14:38):
הסתכלתי. לא יודעת להגיד יותר מידי.
נראה שבחלק גדול מהתמונות את מתאמצת להראות שמחה למרות שאת לא.
השאר נראה כמו תמונות של קיבוצניקים בעיני-מבט כועס ועצוב.


[b][po]ב עילום[/po][/b] (2010-01-30T13:36:31):
מוזר כמה התמונות מילדות מוקדמת דומות לשלי.
אותן נעליים, אותם בגדים ואותה התרגשות כי הורים זה לא משהו שיש כל הזמן. (והצילום קורה בדיוק בשעת המפגש איתם)
בתמונות הראשונות עם אמא- היא מביטה בך כאילו "שותה אותך" עם הרבה רוך ואהבה וכמיהה.
יש קצת ריחוק , זה לא כמו אמא שנמצאת כל הזמן עד שכבר מותר לה לא להיות מושלמת לידה ולך לא להיות מושלמת לידה...

בולט זה השיער הקצר.... עד שיכולת כבר להסתרק בעצמך.
עד היום ילדה קטנה שמסופרת קצר זה מוזר לי...

אחרי התאונה נראה שאת התבגרת. משהו במבט העיניים, ראה הרבה...
ואח"כ בתמונות היסודי, יש המון עצב וכעס
[u]מבט כועס ועצוב.[/u] כמו שאידיאנית אמרה.

אהבתי את התמונה האחרונה.

ודרך אגב- את עוסקת באיזשהי אומנות? (מלבד כתיבה?) ציור, פיסול.. משהו?


[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2010-01-30T17:11:32):
מעניין. קודם כל - מתוקה נורא. לא שונה ולא משונה. וגם - אמא שמאוהבת בך, מסתכלת עלייך בהערצה.
ביסודי את נראית כועסת ועצובה מאד.
בשאר התמונות - חמודה ורגילה. השיער הקצר מתוק לדעתי. בתמונות הנערה את נראית משועשעת, אולי מודעת מדי למצלמה, מנסה להיות חיננית.
והתמונה של הנשיקה מוצלחת, מלאת תשוקה.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-02-01T04:56:59):

התמונות הראשונות הם, נראה לי, יותר על "ילדות בקיבוץ" מאשר עלי.
[u]השיער הקצר.... עד שיכולת כבר להסתרק בעצמך.[/u] - נכון, הרי המטפלות סרקו גם בבוקר וגם אחרי המקלחת וגם אחרי שנת צהריים - למי היה כח לשער ארוך.
וגם הבגדים הא-מיניים - היה בפעוטון ערמה של מכנסיים וערמה של חולצות, לא היתה חלוקה של בגדי בנים ובנות (זוכרת ממתי שכבר עבדתי בתור "מטפלת" בגיל 13).

[po]ב עילום[/po] : [u]יש קצת ריחוק , זה לא כמו אמא שנמצאת כל הזמן עד שכבר מותר לה לא להיות מושלמת לידה ולך לא להיות מושלמת לידה..[/u]
וואלה.
ניסיתי לפענח את המבט הזה של אמא שלי. את צודקת - מבט של 100% זמן איכות. הערצה, רוך ואהבה וכמיהה. בלי שיתערבב "מתי אבא שלה יגיע כבר נשבר לי הגב מלהחזיק על הידיים", "חסרות לי לפחות 20 שעות שינה", "אם לא נלך לשחק בחול אפשר לוותר על מקלחת היום", "שיגעה לי את השכל אם עוד פעם אחת היא תבקש גלידה אני מורידה לי סטירה". אמא אידיאלית.

התמונות של מייד אחרי התאונה - טוב, אני בתוך הסיפור עכשיו אז זה לא ממש אובייטיבי אבל אני רואה מבט של ילדה מעולם אחר:
"היא מרגישה זרה. Alien. היא לא מבינה את העולם. היא לא מבינה את החוקים. איך הדברים עובדים.
לא מבינה את השפה. כלומר, מבינה את המילים, אבל לא את המשמעות שלהם. כולם נמצאים בעולם אחד, והיא בעולם אחר. חלל נפרד."

לגבי התמונות של היסודי - שוב זו כתיבה מתוך הסיפור אבל אני רואה ילדה בבועה.

אינדיאנית - [u]כמו תמונות של קיבוצניקים בעיני-מבט כועס ועצוב.[/u] נראה לך שככה נראות תמונות של הרבה קיבוצניקים? עצוב.
אני כל הזמן משווה לתמונות של הילדים שלי - או שהם מטפסים אחד על השני או שהם מתחבקים עם חברים שלהם או שהם עושים פרצופים דביליים או כל מיני דברים שהם נורא מתגאים בהם...
אפילו בתמונות שיש להם כזה חיוך מזויף ופוזה למצלמה יש איזה סוג של קומוניקציה - עם האחרים בתמונה, עם מי שמצלם, עם מה שהם עושים באותו רגע, עם העולם, לא יודעת - איזה חיבור למציאות. משהו שחסר בתמונות ילדות שלי.

התמונה האחרונה קשורה לדיון שהיה לי עם [po]אהבת עולם[/po] ותמי - על זה שיכול להיות שאהבה וזוגיות ירפאו הרבה כאבים ויאפשרו לבנות דבר חדש, אבל לא בהכרח יתקנו את הכאבים של הילדות.

מה שאני רואה בתמונה הזאת זה בועה חדשה. לא לבד יותר, אבל פשוט בתוך בועה יותר רחבה.



[b][po]אינדי אנית[/po][/b] (2010-02-02T15:47:36):
כן זה נראה לי מבט של קיבוצניקים. את צריכה לראות את תמונות סיום י"ב של הכיתה שלי. :-)


[/spoiler]
[spoiler=פרק 14: כל כך כואב]
[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-02-22T06:07:20):

עוצמת עיניים ומיד מרגישה בכי.
אני בוכה. אני מתישהוא בתחילת גיל ההתבגרות. בכי של עלבון והשפלה.
כאב על זה שאף אחד לא חיכה לי ללכת לחדר אוכל לארוחת צהריים. כל יום ההשפלה הזו, הדילמה, אחרי מי להשתרך, אילמת. בהמשך היום אפשר להעמיד פנים של שקופה ולהעלם אבל בצהריים אני רעבה
אנדרה לא כך כך מבין את הדילמה. ואי אפשר ללכת לבד?
לוטשת אליו עיניים. לשבת לבד? בחדר אוכל? זה בערך כמו לעמוד באמצע אספה כללית ולצעוק "אני לוזרית ואף אחד לא רוצה אותי"
ואיפה היו המבוגרים?
לוטשת אליו עיניים. מבוגרים? איזה מבוגרים? זהו, חזרנו מבית ספר ואין יותר מבוגרים.
[hr]
העלבון וההשפלה מתחזקים, כמו שאז לא הרגשתי אותם
כל מה שאז לא יכולתי לעמוד בו, הכאב הבלתי אפשרי, גם עכשיו אני לא עומדת בו
אבל לפחות עכשיו אני כבר לא מפחדת ממנו, מהכאב

[hr]
[hr]

ושבוע אחרי:

מאבק.
משהו נאבק, מנסה לפרוץ קליפה עבה.
הקליפה מחוספסת כמו קליפת ביצה אבל קשה כל כך, כמו פלדה, לא נסדקת ולא מושפעת מהמאמצים. ככל שהמאבק מתחזק כך הקליפה לוחצת יותר, חונקת ,אין מקום בפנים, אי אפשר לנשום
אני לא יכולה לעזור, אני לא יודעת מה לעשות
עשיתי את כל המסע הזה דרך ארוכה ורצופת סכנות ועכשיו הגעתי לגרעין והוא קשה
אני לא יכולה לשבור אותו
צריך רעידת אדמה אולי בשביל לשבור אותו
כל כך מתסכל בחוץ וכל כך לוחץ ונואש להשתחרר בפנים, בתוך הגרעין
אין לי כוח, נמאס לי, אני רוצה "to let go " לוותר, להתיאש
אנדרה אומר כן, let go , אבל הוא מתכוון במשמעות של לשחרר הוא לא הבין אותי
ואולי כן

מה יש שם בפנים?
כאב מתחיל לעלות
עוד ועוד הכאב מתחזק בועות שחורות ממלאות את הכל
בכל בועה פיסת זיכרון כואבת, עלבון, בדידות,השפלה
כל בועה שמתפוצצת דוקרת בפלאש של כאב,
המשאית הגדולה מלמטה , ילדים קוראים לי "קרום קקאו" בגלל הצלקות, בנות מדברות ואני בחוץ, אמא לא מקשיבה לי ,לבד לבד
הכל מתפוצץ ביחד אני לא עומדת בעומס לא יכולה לשאת את הכאב לא יכולה לנשום העיניים לא מצליחות לבכות את כל הדמעות
"הכאב הוא לא הרסני, הוא דומה לכאבי לידה, הקליפה היא הרסנית. פעם היא היתה נחוצה, פעם היא היתה מקום בטוח אבל עכשיו היא חונקת, היא לא מאפשרת גדילה וצמיחה, לא מאפשרת לנשום"
כן אבל כל כך כואב אולי זה מה שיש בפנים, עוד ועוד כאב
אולי לא כדאי לפתוח, אולי עדיף להשאיר את הכאב בפנים
"חשוב להגדיר את הכאב – זה לא כאב הרסני, זה כאב משחרר, כאב שמאפשר צמיחה"

[hr]
[hr]

ועוד פגישה.
שוב עוצמת עיניים. נותנת לעל-מודע להביא את מה שהוא צריך להביא. "זה יכול להיות זכרונות או דמיונות. מראות או רגשות, בהיר או כהה. כואב או מנחם. ה mind יודע"
כלום. שקט גמור. לא דימויים ולא כלום.
במקום זה הסערה עוברת לגוף. חשמל וטיקים. כל הגוף רועד
והמוח ריק לגמרי
ואז יש nothingness , אני יודעת כי אני מרגישה את הנוכחות שלו הוא מושך את המוח כמו מגנט עצום. אני נופלת לתוך מנהרה חשוכה. הnothingness רק רוצה שאני אתמסר, שאני לא אלחם, שאני אוותר
אני מכירה את ההרגשה הזאת. ככה הרגשתי שהייתי ילדה ורציתי למות, לוותר, לא להלחם.
אולי כבר הגיע הזמן שאפשר להפסיק להלחם.
אבל המוח לא מצליח, יש בו חלקים שנתפסים ועוצרים אותו

פותחת עיניים. הראש מתפוצץ. גם הפעם לא הצלחתי למות.


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2010-02-22T12:30:25):
התגעגעתי אליך... טוב שחזרת.
זה עוד צעד במסע. זה רק עוד צעד.
(())


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-02-22T19:41:40):
לא, הכאב הוא טוב, הוא ממש הישג. הרי המטרה שלי, פעם פעם לפני פחות משנה, היתה להיות מסוגלת להרגיש עצב וכאב...
אני חושבת שדוקא השלב של הסשנים המחזקים עם כל האנרגיות החיוביות, הביא אותי לכאן, לשלב שבו אני יכולה לכאוב יותר.

והעניין הזה של ה nothingness ... כל הזמן חוזר. אני מניחה שבסוף, אולי אחרי עוד כמה סיבובים של הספירלה, אני אגיע אליו.
יותר נכון, נראה לי שלא יהיה סוף עד שאני אגיע אליו.


[b][po]יום טוב[/po][/b] (2010-02-23T14:38:25):
אולי שווה לך לבדוק את הנושא הזה שאת קוראת "כלום"מאוד זויות. באימון האיזוטרי על פי הדרכים המזרחיות (יוגה, זן, בודהיזם וגם אנתרופוסופיה ). יש משמעות גדולה לחוויה של ה"כלום". אולי תוכלי לתאר מהו אותו כלום.
יש למשל מצב שבו המוח שקט ממחשבות אבל ישנה תודעה ערה שחווה את השקט. שקט של הויה בלבד. של התרחבות. המצב הזה הוא מבוקש. אבל חוויה פתאומית, ללא הבנה והכנה של מצב זה של אצל אדם רגיל יכולה להביא לפחד ובלבול.
מהו הכלום שלך? אולי זה יותר מצב של בריחה וחוסר רצון לחוות איזה שהוא משהו? כמו שינה ללא חלום? או אולי שחרור מהכבלים של הגוף והתרחבות להוויתך הרוחנית?

בכל מקרה מה שחשוב הוא מי שחווה את הכלום. למרות שיש "כלום", יש מי שחווה אותו, וזו את.


[b]נועית[/b] (2010-02-23T19:43:01):
_התגעגעתי אליך... טוב שחזרת.
זה עוד צעד במסע. זה רק עוד צעד._
(())


[b][po]ב עילום[/po][/b] (2010-02-23T19:52:09):
[u]טוב שחזרת.[/u]

ואיזה יופי של ניקוי.

זה קטע מתעתע עם הכאב הזה.

הרי זה לא שהוא פתאום מגיע בגלל התהליך.
הוא שוכן שם כל הזמן מאז רק שעכשיו יש לו אפשרות לצאת.

בניסיוני האישי.... יש לכאב מטרה, מתנה. ועכשיו כשאת מאפשרת לו להיות... סוף סוף הוא יכול לעשות את תפקידו ולהשתחרר סוף סוף.

@


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-02-24T05:37:25):
איזה כיף לפגוש אותכן שוב!
לגבי ה"כלום" - אז זהו, שזה לא כלום, זה משהו ואפילו משהו מאוד חזק, זה הכוח הכי חזק ב"עולם" הזה של הדמיון, רק שזה משהו שהוא no-thing.
בפעם הראשונה שהוא הופיע חוויתי אותו בתור כניעה, בריחה, הרצון להפסיק להלחם על החיים.
ועכשיו הוא אולי יותר הבטחה לשחרור. לא מהגוף. אולי מהשכל, או המודע?

וחוייה מאוד חזקה של "סיפור העקדה" שכתבתי עליו קודם - העל-מודע אומר שזה מה שאני צריכה לעשות, בלי לדעת מה זה, בלי לדעת מה צריך להקריב/לשחרר, פשוט מתוך אמונה.

אוי ואבוי, כמה אזוטרי. באמת כל הכבוד לאנדרה על זה שהוא לא נרתע ולא מציע פרשנויות והגדרות לכל הנושא הזה שאני עדיין חווה כמוות. וגם בא קומפלט עם כל הסמלים של המוות- מנהרה, אור לבן...
ברמה הרציונלית-פסיכולוגית זה נראה כמו שיחזור של איזו טראומה מאוד לא מיסטית שקשורה לתאונה - אולי נסיון לא לאבד הכרה או ההרדמה לפני ניתוחים, אבל הוצאתי את הרציונלי לחופש, אז מה אכפת לי אני.  לא מעניינת הזוית הזאת.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-02-24T06:38:03):
אה, ומשהו שכתבתי לפני שבועיים אצל [po]ב עילום[/po] לגבי הכאב:
שוב חזרתי בפגישות עם אנדרה לכאב (נפשי) גדול עד שקשה לי לנשום, עד לעיוורון ממש, ובמימד אחד זה מייאש כי כבר הרגשתי שכל כך התקדמתי וכל כך התחזקתי.
ובמימד השני , אם לצטט את אנדרה: "אני חושב שעלית level. המוח מרגיש שעכשיו אפשר להתמודד עם רבדים יותר עמוקים ויותר כואבים והוא מרשה לפתוח קופסאות שהיו סגורות עד עכשיו ולתת לכאב שהיה כלוא כל השנים האלו לצאת החוצה"

[hr]
אבל משהו השתנה בכאב. זה לא שהוא פחות כואב - הוא יותר כואב, וזה לא שאני רואה אותו מבחוץ או לא מזדהה איתו, גם זה להפך, היכולת שלי להרגיש את הכאב השתפרה פלאים.
אולי העניין הוא שעכשיו זה רק כאב - אני פחות פוחדת ממנו, פחות מתביישת בו, פחות שונאת את עצמי בגללו.
אני מרגישה את הרגשות של הילדה בעוצמה מאוד חזקה, אבל זה לא גורם לי להפוך לילדה ולהגיב בתגובות שלה.
[hr]
לדוגמה: הייתי היום במפגש של הצופים עם הילדים, ועמדתי עם כל אמהות הפרברים המשקיעות ולא היה לי דבר וחצי דבר להגיד להן. והרגשתי את ההרגשה המוכרת של חוסר שייכות, של הילדה הלא מקובלת. אבל זהו, הכאב היה שם, אבל כל הדיבוב נעלם : "איך אני שונאת את האירועים האלו שוב פעם אני עומדת כמו גולם עם החיוך האוילי הזה אף פעם אני לא מצליחה להשתלב מתי כבר זה יגמר חבל שבאתי אני נראית כמו מפגרת אני שונאת את עצמי". כל התגובות של הילדה לכאב לא היו.
אז סתם עמדתי בחיוך אווילי מנומס ובשלווה גמורה לא השתייכתי .
(זה לא תמיד עובד, עדיין יש לי נפילות . אבל היום - עבד )


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2010-02-24T08:17:26):
[u]אז סתם עמדתי בחיוך אווילי מנומס ובשלווה גמורה לא השתייכתי[/u]
אויש, מה-זה מזדהה. נראה לי שאם היינו אוספים את כל מי שמרגיש לא שייך, היינו יוצרים קהילה די גדולה... לא?


[/spoiler]
[spoiler=רכילות]
[b][po]מי מה[/po][/b] (2010-02-24T09:27:45):
קוראת. אחרי שפתרת את רגש האשמה כלא רלונטי (בצדק) אני, שדוברת פולנית על בוריה, מתקשה קצת למצוא מילים.
את יודעת, כשרק פתחת את הדף הזה, נכנסתי פעם, כי גם אני עוד מחפשת את הילדה הפנימית שלי וחשבתי שיהיה כאן מן דף עצות מועילות לאיך למצוא אותה. ההתחלה של הדף עוד לא היתה מסודרת כמו שהיא היום והבנתי שזה משהו אישי לגמרי ופרטי ויצאתי!, היו לי המון הזדמנויות לגלות שאת את, אבל כנראה הרגע הנכון היה רק עכשיו ולא דקה קודם.
אם נשים לרגע את האשמה בצד, אני זוכרת את הסיטואציות שאת מתארת ואני זוכרת שגם אז זה היה נראה לי כואב. זה לא שלא ראו את הכאב . נראה לי שמה שהיה מוסתר יותר היה דוקא היופי שבפנים שאותו רואים היום כל כך ברור.
אני מודה לך על האפשרות ללות את המסע שלך ועל זה שאת כותבת אותו וכותבת אותו כל כך טוב.
חיבוק גדול להמשך המסע (())
ועוד משהו קטן בשולי הדברים. אחד הדברים הראשונים שאני שואלת אנשים בשלב העמקת ההיכרות איתם זה אם הם קראו את הארי פוטר. אם הם אומרים שלא אז הם מבחינתי תינוקות שנשבו ויש עוד אפשרות שיגאלו ואני ממליצה להם בחום לקרוא, אבל אם הם אומרים שכן והם לא אהבו את הספר או שנשברו אחרי שניים, אני מייד מפקפקת בכדאיות של להמשיך להכיר אותם....


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-02-25T07:57:22):

מימה,
זה לא תיק שבא לי להפיל על אף אחד, הוא כבד מדי...
בדקתי שוב ועשיתי על זה מדיטציה (סתם, לא באמת עשיתי מדיטציה) ועדיין אין בי שום כעס כלפי "הכיתה". יש בי בעיקר חמלה על הילדים שהיינו. כן, גם לי יש כבר קריזה מהמילה הזו, חמלה, אבל זה רגש שרק למדתי לא מזמן והוא משתלט על כל חלקה פנויה.
על זה שראו את הכאב - לקח לי שני-ם אחרי שעזבתי ו"המצאתי את עצמי מחדש" להצליח להסתיר את הכאב בקיבוץ. זו חלק מהבעיה כמובן כי כאב הוא נורא לא אטרקטיבי. <אלא אם כן את כוסית-אש, אני מניחה, ואז זה לא כאב פושטי אלא מלנכוליות נוגה> יופי פנימי זה עניין לדבות.
והארי פוטר זה התנך. זוכרת את התקופה שכל דבר היו מסבירים עם דוגמה מפו הדב?
אז לדעתי הארי פוטר עושה את זה לא פחות טוב. ג'י קיי רולינגס - זאת אישה שיודעת מה זה דיכאון והתפתחות עצמית.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-02-25T08:07:40):
בעצם היחידה שתמיד כעסתי עליה זו המורה ז', ועדיין ממש לא סלחתי. אפילו שבניתוח הסוציולוגי אני יכולה להגיד שלא היו לה כוונות רעות ושהבעיה האמיתית  היא הרעיון שהיא היתה אמורה להיות הבנאדם הכי חשוב בחיים שלנו. תגידי - ואחרי זה נמחק כי לא יפה לרכל - יכול להיות שהיא היתה מורה טובה ורק לי היא היתה שלוש שנים של סיוט?


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-02-25T08:14:55):
< כמובן שאפשר להסביר כל דבר גם עם דוגמה מהתנך עצמו אבל אז זה לא כולל רכיבה על מטאטאים >


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-02-25T08:34:42):
[u]אם היינו אוספים את כל מי שמרגיש לא שייך, היינו יוצרים קהילה די גדולה... לא?[/u]
(-:


[b][po]מי מה[/po][/b] (2010-02-25T10:47:56):
[u]יכול להיות שהיא היתה מורה טובה ורק לי היא היתה שלוש שנים של סיוט?[/u]
אני לא יכולה לענות על השאלה הזאת כי גם לי בדיוק השלוש שנים האלה היו סיוט. הייתי בדיכאון ואין לי שום הסבר לדיכאון הזה רק שמילאתי מחברות שלמות בלכתוב עליו ולכתוב שירים עצובים ולרצות לגדול כבר כדי שזה יעבור. בגלל שכתבתי הכל וזה עוד נמצא אצל אמא שלי במחסן אני יודעת שזה באמת היה ואני לא ממציאה. מה שנשאר לי מהמורה ז' עד היום זו סלידה פיזית ממש מאנשים שמדברים בלחש. עד היום יש לה את הדיבור הזה השקט שקט שקט שבעצם נשמע כמו כיווץ תחת נוראי כי אם היא תשחרר תצא לה צעקה.
זה נקרא לרכל?


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-02-25T14:44:37):
[u]הדיבור הזה השקט שקט שקט שבעצם נשמע כמו כיווץ תחת נוראי כי אם היא תשחרר תצא לה צעקה.[/u]
וואוו, את זה לא זכרתי.


[b]אילת[/b] (2010-02-25T15:28:01):
שחף אהובי, יקרה.
אני עוקבת אחרי הדף שלך מדי פעם. נפעמת מיכולת הביטוי שלך- גם יכולת הביטוי המילולית וגם הרגשית- ואולי זה מתחבר ביחד?
איזה תהליך מדהים את עוברת, איזה אומץ.
קוראת את הכאב מהדחיה שחוית, מהלבד- ויכולה לגעת בכך גם מחויות שלי. נראה לי שכל אחד (כמעט) יכול לגעת בחויות כאלה של בדידות ויאוש.
גם אם הוא נראה מלך הכיתה/ הקבוצה............
מה שלפעמים גם אני נראתי, אבל השאלה מה קורה בפנים!!!
אני פתחתי כאן דף ' הסתבכתי עם הפסיכולוגית שלי'
לא יודעת אם נכנסת לשם לפעמים? עכשיו הוא הפך ל- קורבנות אחריות ומה שבינהם.
כותבת לך את זה, מכיון שרוצה להבהיר לך שיש לך מזל שאנדרה הזה שלך נשמע ממש ליווי נפלא,
מהמקום שלי שכל כך נפגעתי מהליווי שאני בחרתי. אבל שמרי על עצמך- זו עצתי. שלא תפלי במקום שכל כך בוטח וסומך על העזרה הזו.
ממשיכה לקרוא אותך, אילת.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-02-25T16:30:29):
אילת, התייחסתי לדף שלך כאן: [po]פוסט טראומה קיבוצית[/po] (2009-10-07T06:25:16)
אני חושבת שהאתגרים שלי ושלך שונים. את אולי צריכה ללמוד לקשור קשר משמעותי בלי לאבד את עצמך? או ללמוד להגדיר את עצמך ממקום פנימי ולא דרך אחרים?
האתגר שלי הוא ללמוד [u]לא[/u] לשמור על עצמי. ללמוד להיות מסוגלת לקחת את הסיכון הזה, ליפול.
"ממקום שכל כך בוטח וסומך על העזרה הזו" - זו לא אני... זו את...


[b]אילת[/b] (2010-02-25T18:46:09):
שחף אהובי, קראתי את התיחסותך לדף שלי. כן, אני מבינה את ההבדלים. אני חושבת שהפסיכולוגית אליה התחלתי ללכת עכשיו מזכירה יותר את אנדרה שלך,
רק שלה אין אפלו את המילים הללו שאומרות המון.
רק מין שיקוף כזה של מצבי, שבדרך כלל כבר היה לי בהיר מראש. מדי פעם איזה מילה או משפט נשגבים יותר.
לפחות לא משלמת! לא יודעת אם הייתי ממשיכה ללכת כאשר הייתי שופכת ים של כספים על טיפול כזה?
למה טיפול כל כך יקר? פעם חישבתי כל דקה של טיפול- זה היה מעל חמישה ש"ח לדקה. לפעמים הייתי מרגישה כאלו הכסף נושר לו ומשמיע את קולו לאורך הפגישה.
אולי קשור לכך שהייתי צריכה לעשות כל כך הרבה ויתורים כלכלים בשביל ללכת אליה. לא יכולתי לקנות כלום לעצמי במשך חודשים ארוכים!
וגם כך נכנסנו לבעיית תקציב גדולה, טוב פעמים בשבוע!
אני מרגישה שאת כותבת כל כך גבוה ונשגב, והורדתי אותך לחומר- ממש צניחה!
אז הנה אעלה אותנו בחזרה- אני רוצה לכתוב לך שבהבחנה שעשית ביננו, לגבי האתגר שעומד לפני כל אחת- דייקת אותי לחלוטין!
זה מדהים, אני לא יודעת אם קראת את הדף שלי בהתמדה, אבל הגדרת את הענין שלי במדויק.
אני חושבת שכפי שאני לא הצלחתי לעשות עד כה.
ואני שואלת- למה צריך ללכת לפסיכולוגים כשיש עצות כאלה בחינם?
האתגר שלי הוא בהחלט ללמוד לקשור קשר משמעותי בלי לאבד את עצמי- וכנראה שיש לי עוד מה ללמוד כאן-
לומדת את זה יום יום מול ילדיי האישיים! שהם לא יהיו דור שני של קשרים סימביוטים.
טוב, אמשיך לעקוב, אילת.


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2010-02-25T20:31:27):
[u]האתגר שלי הוא ללמוד לא לשמור על עצמי. ללמוד להיות מסוגלת לקחת את הסיכון הזה, ליפול.[/u]
בול, בינגו, מדויק להפליא.

תחי ההפרדה!

תמשיכי ליפול (זה יכול להחשב איחול? :-))


[b][po]ב עילום[/po][/b] (2010-02-25T22:07:00):
[u]אחד הדברים הראשונים שאני שואלת אנשים בשלב העמקת ההיכרות איתם זה אם הם קראו את הארי פוטר. אם הם אומרים שלא אז הם מבחינתי תינוקות שנשבו ויש עוד אפשרות שיגאלו ואני ממליצה להם בחום לקרוא, אבל אם הם אומרים שכן והם לא אהבו את הספר או שנשברו אחרי שניים, אני מייד מפקפקת בכדאיות של להמשיך להכיר אותם....[/u]

אני.אני. בקושי צלחתי את הראשון.... וגם זה כי קיבלתי אותו מתנה ליומולדת מדודה אהובה....

את השאר אפילו לא ניסיתי.

למרות זאת צפיתי בראיון עם הסופרת והיא מאד מאד מרשימה...

(שחף את מוזמנת למחוק אם זה לא מתאים לך לדף, סתם אני נזעקת כאשר גם בדף כל כך חשוב לי אני מוצאת עצמי מקוטלגת כמישהי שמפקפקים בכדאיות של להמשיך להכיר אותה רק בגלל טעמה , או חוסר טעמה הספרותי))


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-02-26T04:50:31):
[u]מקוטלגת כמישהי שמפקפקים בכדאיות של להמשיך להכיר אותה[/u]
זאת לא אני, זאת מימה!
אני לא פוסלת אנשים מאותגרים תרבותית! אני חומלת עליהם!
<צחוק היסטרי>
<היום הייתי בעוד מפגש, הפעם יפיפה ומעצים, ועכשיו אני בהיי מטורף>
<וחוץ מזה, אני אהבתי את בת הים הקטנה, [po]ב עילום[/po] (2009-12-16T14:11:32) ובעיתות מצוקה אפילו את ברבי , אז אנחנו תיקו>


[b][po]ב עילום[/po][/b] (2010-02-26T09:16:21):
[u]<וחוץ מזה, אני אהבתי את בת הים הקטנה, [po]ב עילום[/po] (16.12.2009 14:11) ובעיתות מצוקה אפילו את ברבי , אז אנחנו תיקו>[/u]

:-D

[b][po]ב עילום[/po][/b] (2010-02-26T09:17:41):
[u]<היום הייתי בעוד מפגש, הפעם יפיפה ומעצים, ועכשיו אני בהיי מטורף>[/u]

איזה יופי! מחכה לשמוע...


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2010-02-26T10:34:03):
[u]איזה יופי! מחכה לשמוע...[/u]
גם אני


[b][po]אינדי אנית[/po][/b] (2010-02-26T12:49:20):
[u]אחד הדברים הראשונים שאני שואלת אנשים בשלב העמקת ההיכרות איתם זה אם הם קראו את הארי פוטר. אם הם אומרים שלא אז הם מבחינתי תינוקות שנשבו ויש עוד אפשרות שיגאלו ואני ממליצה להם בחום לקרוא, אבל אם הם אומרים שכן והם לא אהבו את הספר או שנשברו אחרי שניים, אני מייד מפקפקת בכדאיות של להמשיך להכיר אותם..[/u]

איזה קיבוצניקי מצידכן. לבחור פרט קטן ותפל ולא משמעותי על בן אדם ולפיו לפסול או לאהוב..:-)
אני בשנות העשרה חשבתי שאין לי מה לדבר עם אנשים שלא מעשנים :-D
(היום אני לא מעשנת אז אני לא מדברת עם עצמי יותר)


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-02-27T03:17:53):
[u](היום אני לא מעשנת אז אני לא מדברת עם עצמי יותר)[/u] (-:

ואפרופו הארי פוטר:
שנים(!) לפני הארי פוטר היה לי חלום בהמשכים.
חלמתי שאני רוצה להיות מכשפה כי אני רוצה לרכב על מטאטא. ואפילו הצלחתי למצוא את יושבת ראש איגוד המכשפות, וביקשתי להתקבל בתור מתמחה.
היא עידכנה אותי שמטאטים הם כבר מזמן לא במודה והיום מכשפות עפות על אופנועים.
החלטתי שגם אופנועים מרחפים מתאימים לי.
ובכל חלום היתה איזה משימה שצריך לעשות במסגרת ההתמחות.

ומה עשיתי עם זה?
כתבתי ספר ?
לא! הלכתי לעבוד בהיי-טק.


[b]סאלוש[/b] (2010-02-27T10:31:38):
_אבל משהו השתנה בכאב. זה לא שהוא פחות כואב - הוא יותר כואב, וזה לא שאני רואה אותו מבחוץ או לא מזדהה איתו, גם זה להפך, היכולת שלי להרגיש את הכאב השתפרה פלאים.
אולי העניין הוא שעכשיו זה רק כאב - אני פחות פוחדת ממנו, פחות מתביישת בו, פחות שונאת את עצמי בגללו.
אני מרגישה את הרגשות של הילדה בעוצמה מאוד חזקה, אבל זה לא גורם לי להפוך לילדה ולהגיב בתגובות שלה._

נהניתי מאוד לקרוא את זה. בהחלט מעורר השראה.
מתישהו בתהליך הזה (כל אחד בנקודת זמן אחרת מן הסתם) מגיע השלב שבו הכאב הוא רק כאב. לא יותר מזה. לא כל התוספות שהעמסנו עליו.
אח"כ הכאב גם מתחיל לפחות, כי בתור רק כאב הכוח שלו באמת הולך ונחלש, וגם העוצמה שלו.
דברים שפעם כאב לי מאוד להזכר בהם, היום לא מעוררים בי כאב בכלל, אלא תחושות אחרות לגמרי. לפעמים חמלה כלפי האדם השני שבעצם גם סבל. לפעמים סקרנות כלפי מה בדיוק היה שם. לפעמים שמחה שהדברים הסתדרו אח"כ טוב יותר. אבל זה עבר בשלב שהיה כאב נקי.

[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-02-27T21:47:04):

הכניסה של מימה לסיפור מעלה את דרגת הסיבוכיות הספרותית (מימה היא בת כיתה שלי, למי שלא הבין), ומוסיף עוד טוויסט לעלילה.
האמנם מימה טובת הלב היא אחת מה bad guys בסיפור שלי? או שמא אף היא מהקורבנות ?
האמנם המדריך מהבלוג שלה, הוא הוא ולא אחר משתייך לקבוצת המבוגרים שלא היו שם בסיפור שלי?
האמנם הבלוג הדיכאוני הזה ובלוג האופטימיות הבלתי נלאית של מימה ( מימה – אני יודעת שהוא לא תמיד אופטימי, אבל איכשהו הוא תמיד נקרא אופטימי) נכרו מאותה מחצבה?

מוזר ומעניין.
האם בעצם הסיפור שוב מחליף ז'אנר, והפעם לז'אנר (המעצבן) של העלילות המקבילות שלכאורה לא קשורות אחת לשניה, ורק לקראת הסוף הגיבורים נפגשים במקרה והמסרים של העלילות הנפרדות מתלכדים לכדי מסר אנושי אחד מורכב?

ושוב אני מצטרפת לשירי בקריאה נרגשת, לא – בדרישה(!) מהסופר לפרסם גילוי נאות, דיסקליימר. מה בדיוק המסר ומתי יגיע הסוף?


[/spoiler]
[spoiler=פרק 15: נקיון]
[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-02-28T01:50:11):

אני בתוך הגרעין, בתוך הלב.
הקירות שחורים ומכוסים בשכבת ג'יפה עבה ושומנית.
אבל לידי יש קערת מים חמים, נעימים, עם קצף וניחוח של פריחת הרים אביבית פראית, וספוג.
אני לוקחת את הספוג הלח באיטיות, כמו מתוך מדיטציה, כמו אחוזת כישוף, ומנקה. לאט, בריכוז גדול.
נושמת את החום הפראי של המים בנשימות עמוקות, את הריח הכבד, האפל של הליכלוך והשומן העתיקים שנמסים. לאט לאט. מלטפת את הליכלוך יותר מנלחמת בו.

ואז מתגלה נקודה קטנה, קטנטנה, של ורוד בריא במרכז.

ומעיין קטן מתחיל לנבוע ממנה. מעין של מי-חיים קרירים.
אני טובלת את כפות הידיים והמים נושאים איתם את הלכלוך.
ליד המעיין מתחילה נביטה, ופרחי האביב מתחילים להנץ. כלניות, רקפות, סביונים. ומרווה ופיגם ואיזוב. ריח של טבע וחופש.

והמים שוטפים את השחור החוצה. ורוח הבר נושבת ושואבת וסוחפת איתה שחור החוצה.
ואני יושבת ונשכבת על הקרקע בין הצמחים .
ואז - שלוה גדולה. שלום.

ועוד נקודות קטנות, איים זעירים של נקיון, מתגלות מתחת לשחור.
והן נהפכות שקופות כבדולח מרצד, ומבעדן נכנס הטבע שבחוץ. ההר. הכרמל.

וההר מתחזק ומציף את הלב.
השביל על ההר הקירח, כולו פרחי אביב, והבור של השטן שאדים יוצאים ממנו, וההר הירוק, השביל בואדי עם הסלעים הגדולים שאפשר לטפס עליהם, מתחת למנהרות צל-תמיד של עצים עתיקים.
וכל הזמן הריח הזה, המשכר, הפיגם והמרווה והאיזוב, הריח של החופש.
הריח של הילדות שלי. ההר של הילדות שלי.

זיכרון ילדות טוב.
"החלק השלם, הבלתי מושחת (intact ) שלך", אומר אנדרה. "הוא תמיד היה שם, מתחת לכל המחסומים. "
פיסת ילדות שלא הושחתה על ידי הכאב והבדידות.

שוב אני בוכה, לא כי אני עצובה דוקא, אלא כי אני כל כך מוצפת.
וההר שעכשיו הוא כבר כל הגוף שלי מציף את הדמעות החוצה.



[b][po]מי מה[/po][/b] (2010-02-28T10:40:42):
בתאכלס ,ז ה כבר לא משנה אם הייתי מהרעים או מהקורבנות. ממילא בשיח על הדפקט הקיבוצי, נפוצה היום ההנחה שכולם היו קורבנות. כמו שאת יודעת אני בהכחשה (או אם לצטט את אנדולסיה מצטטת : denile is so underrated ). זה משנה? אני יודעת שלא הייתי מהטובים , אף אחד לא היה. זה מה שכל כך עצוב.
אולי ההר הוא הגיבור הטוב. שנים שנאתי את ההר. הוא עשה לי צל . הוא גם היה כל כך מזוהה עם הקיבוץ והיה קשור לו איזה כתר של פטריוותיות שניסיתי להתנער ממנו. כאילו אם אני לא אוהב את ההר אז אני לא אצטרך להשתייך לכאן. ורק עכשיו, כשחזרתי מבחירה ומתוך ראיית הטוב שיש וגם בגלל שאני אמא וגם בגלל שנהיה לי חיוני לצאת לטייל מתי שאפשר אני אוהבת אותו שוב. אז זה היה נורא מרגש לקרוא את הקטע האחרון. בעיקר בגללך אבל גם קצת בגללי.
והרשי לי לצאת חוצץ הבלוג שלך לא דכאוני. עולות בו חוויות קשות ואת לפעמים מדוכאת אבל , וזה אולי כן קשור לזה ששתינו נכרינו מאותה מחצבה, הבלוג לא [b]כתוב[/b] דכאוני. הוא לא משרה דיכאון.
ויש לי עוד כמה דברים אבל אני חושבת שסוף סוף אני אכתוב לך מייל!


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-02-28T17:30:18):
עכשיו באמת הכנסתי את עצמי לפינה כי אני אפילו לא יודעת איך להתיחס להכל בלי לפגוע באף אחד.

נתחיל מהאכזבה מדמותי הוירטואלית:
אני לא כותבת כאן ים של מלל חצי שנה על כמה אני [b]לא[/b] סובלנית וחסרת רגישות? על כמה אני [b]לא[/b] מושלמת? על כמה אני מנותקת וחסרת כישורים חברתיים?
אז אני מצטערת אם אני מאכזבת קוראים, אבל לא התכוונתי לזה ב"שייאו, איזה חמודה אני שאני אומרת על עצמי כאלה דברים".

ואם ההתרשמות היא שהכוונה של הבלוג היא לקבל רחמים או חמלה כלפי וכלפי "הילדה הפנימית שלי" מהקוראים, אז זו פשוט טעות בהבנת הנקרא.
אובייקטיבית אני לא חושבת שאני ממש אובייקט לרחמים.
סובייקטיבית, מצטערת, מעניינות אותי תגובות כי זה הדיאלוג כאן, ואין ספק שתגובות תומכות הם מאוד מחזקות ובוודאי עוזרות להבין מה קורה פה בעצם, אבל אין לי שום צורך באישור. בוודאי שלא מעניין אותי מה חושבים עלי קוראים שקטים.
או ליתר דיוק : מעניין אותי מה חושבים על הבלוג, לא מעניין אותי מה חושבים עלי.

לגבי מה הקפיץ אותי, זה לא העניין של הקצב. זה העניין של הביטול עצמי, קבלה של דברים של אחרים (עליך! )בתור יותר חשובים ויותר משמעותיים מהדעה שלך בעצמך.
אני פשוט לא מסוגלת לראות את זה. זה מקפיץ אותי. זה מעלה לי את הדם למוח. זה שורף לי את הפיוזים.
מבחינתי לשתוק זה כמו לראות אישה מוכה ולהגיד לה כל הכבוד שאת ממשיכה לשטף כלים.
ולא - אין כאן התייחסות לאילת! אני לא אומרת שהיא אישה מוכה! אני לא אומרת שהיא מבטלת את עצמה ! אני לא אומרת שהיא מקבלת דברים של אחרים בתור יותר חשובים מהדעה שלה!
אני בסך הכל עונה לשאלה מה הקפיץ אותי.

ספיציפית, מבחינתי היה כאן המשך הדיון על ההצעה " את אולי צריכה ללמוד לקשור קשר משמעותי בלי לאבד את עצמך? או ללמוד להגדיר את עצמך ממקום פנימי ולא דרך אחרים? " שאילת אמרה שהיא מתאימה לה. זה דיון שנפתח כאן, לא בדפים של אילת.

לגבי אם זה הקפיץ אותי בגלל הפגיעה בילדה הפנימית שלי, אפשר לטעון בפסיכולוגיסטית שמה שהחזיק אותי במשך הילדות היתה היכולת להתעלם ממה שכולם חשבו עלי ולהשאר נאמנה לאמת הפנימית שלי. אבל לדעתי זה יותר עניין של אופי וחינוך. אבא שלי (היה) והאחים שלי הרבה יותר גרועים. זה יותר פגיעה ברציונלי שלי.

מקווה שלא דרכתי על אצבעות של אף אחד.
שוב (ושוב ושוב) : לא איכפת לי מה חושבים עלי, אבל מאוד איכפת לי לא לפגוע באחרים. לפעמים אני שוכחת שהעניין של "לא איכפת מה אחרים חושבים עלי" הוא בעצם דפקט ולא נורמה, מה שמביא לטעויות דביליות כאלו. זה באמת לא מתוך כוונה רעה.


[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2010-02-28T18:28:01):
[u]לפעמים אני שוכחת שהעניין של "לא איכפת מה אחרים חושבים עלי" הוא בעצם דפקט ולא נורמה[/u]
למה זה דפקט? זה מרגיש לי הכי בריא בעולם. הלוואי עליי !
ולמה ההנחה שבמשפט שלך היא שמה הוא הנורמה הוא לא הדפקט, אלא מה שחורג מהנורמה הוא הדפקט?

לדעתי, זה דפקט ע-נ-ק שלרוב בני האדם (לפחות אלו שאני מכירה) אכפת מה חושבים עליהם.
(פס ייצור שלם פגום. כן, גם זה קורה !)

לא לפגוע באנשים - זה כבר משהו אחר.
(וגם כאן השיקולים של מה ואיך ואיפה עובר הגבול יכולים להשתנות מאחד לשני).


[b]נועית[/b] (2010-02-28T21:35:24):
הי שחף,
לא קראתי את החלקים שנמחקו, אבל בהמשך למה שקן לציפור אמרה, נראה לי שהשאלה שאת יכולה לשאול את עצמך, היא למה [u]זה מקפיץ אותי. זה מעלה לי את הדם למוח. זה שורף לי את הפיוזים.[/u] בדרך כלל שמשהו כל כך מעצבן אותי, שאני ממש מרגישה את זה בגוף, זה סימן שיש לי על מה להתבונן כאן. אם בא לך להתבונן בזה זו כבר שאלה אחרת, אבל אם את רוצה לשחרר את העצבים שעולים לך בכל פעם שאת נתקלת בביטול עצמי של משהו אחר, שווה להסתכל על זה רגע מהצד, ולראות מה באמת כל כך מפריע לך.

וכמו בהרבה דברים שכתבת כאן, גם הפעם מזדהה, גם אני מתחרפנת קלות עד קשות מאנשים שחיים מתוך ביטל עצמי, והפחד "מה יגידו". ועוד אף פעם לא התבוננתי בזה, אולי הגיע הזמן.

חוצמיזה, ממשיכה לעקוב אחרי התהליך, הוא מדהים העל מודע שלך...


[/spoiler]
[spoiler=על חמלה ואהבה עצמית]

[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-03-02T08:20:39):
_אני עוקבת אחר הדפים שלך, ואת פורשת מצוקות והתעסקות עצמית למכביר וחולשות. הכל מעורר אהדה והערכה. ואז, את בזה למצוקות של אחרת ולהתמודדות שלה, ובוחרת מלים כל כך לא יפות כדי לדבר אליה?
לא יפה._

[hr]

בכאילו, אני כותבת כבר בלוג שני של חפירה עצמית.
אבל בבאמת, מבחינתי זה לא בדיוק הסיפור של שחף אהובי, זה יותר "שחף אהובי כמשל". ונכנסים אליו נושאים שהם חלק מהנרטיב ומקדמים את העלילה.

אז הנה קטע בצד שהוא על "שחף". נכון יש את התאוריה הזאת עם ה7 אינטילגנציות?
אז להערכתי אני נמצאת איפשהו בשוליים הימניים בעקומת הפעמון של האינטיגנציה הלוגית-לשונית, ואיפשהו בשוליים השמאליים של האינטיליגציה הבין-אישית.
מה שמביא למצבים שבהם במשפט אחד אני נשמעת מאוד עאלק אינטיליגטית, ובמשפט הבא אני עושה טעות של ילד מפגר בהבנת סיטואציות חברתיות. זה היה יכול להיות מאוד משעשע אם לא הייתי עסוקה בלברוח ממטחי העגבניות הרקובות.

ועכשיו נחזור ל"שחף כמשל" לטובת תאוריית המחמד האחרונה שלי: למה הרעיון של אהבה עצמית דופק לנו את החיים.
[po]עוברת אורח מהגגת[/po] (2010-02-22T20:31:30)

הנה דוגמה למצב שאהבה עצמית נתקעת בו. זו תכונה חרא! ממש!
גם אני פוגעת באנשים אחרים, גם אני דופקת את עצמי, גם אני יודעת שזה יחזור עוד פעם.
[po]אהבת עולם[/po] : "ואמירה אחת לא במקום היא לא סיבה בעיניי לפסול בן אדם." כאילו, מצטערת זו היתה נפילה חד פעמית ולא יחזור על עצמו?
זזזזין. יחזור גם יחזור.

אז מה אני יכולה לעשות עם זה? להעמיד פנים לעצמי שאני אוהבת את עצמי כמו שאני?
להעמיד פנים שבעצם זו תכונה טובה כי אני פראית ולא צפויה? לא עובד. איך שלא מסתכלים על זה, זה כתם באישיות.

אז גם אני לא אוהבת את עצמי וגם אני מתבאסת כי אני לא עומדת בסטנדרטיים ההוליוודיים של אהבה עצמית.

פעם הייתי נכנסת למצוקה ממש מקטעים כאלה. לא כל כך בגלל "מה יחשבו עלי", שזה כאמור לא הקטע לי, יותר בגלל שזה היה זורק אותי למקומות לא טובים. מוציא את הילדה.

אני חושבת שהמפנה היה במשפט הזה של אנדרה:

"אל תשנאי את עצמך"
אבל איך ? זה שם. השחור.
"חמלה. פשוט חמלה."

שהבנתי שאני לא חייבת לאהוב את עצמי. מספיק לחמול.

ועכשיו בקטעים האלו שהאוטיסט מתעורר ועושה לי פדיחות, אז עדיין זה כואב, אבל לפחות אני לא כועסת עליו ושונאת אותו. לא יעזור לי, הוא לא ישתנה.
לא אוהבת אותו, נכון. אבל מקבלת. והאמת שכשהכאב יורד זה באמת נהיה נורא מצחיק.

ולגבי מה יחשבו עלי:
גם כאן אין לי הרבה מה לעשות. זה מה יש. מי שרוצה להיות חבר שלי צריך לחמול על החלק הזה או למצוא אותו מצחיק. מי שלא יכול, לא יכול להיות חבר שלי. אולי עצוב, אבל נורא פשוט.
מי שמאוכזב כי פתאום התגלו הצדדים האפלים שלי, גם חבל ועצוב אבל זו באמת לא בעיה שלי.
מה שאני לא רוצה לעשות יותר, זה להתבייש.
או לנסות לשכנע את עצמי ואת האחרים שזה לא באמת אני, היה לי יום גרוע, אני אשתפר בעתיד. סביר להניח שלא.
או להעמיד פנים שזה לא באמת היה ככה.


[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2010-03-02T08:39:53):
וחוצמזה, מותר לך גם לא לראות את זה כטעות אלא כמשהו מכוון שאת ממשיכה לעמוד מאחוריו.
למרות שאז סביר להניח שהייתי נכנסת למחלוקת איתך. ;-)
(בנושא הזה, רק בנושא הזה)
(בינתיים :-))


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-03-02T09:12:50):
אהבת, זוכרת את השאלה אם לא מגיע לילדה (הפנימית) שיאהבו אותה גם אם היא קופיקו?
אז אולי הפתרון הוא הוא לא לנסות להפוך אותה לנסיכה כדי שיהיה אפשר לאהוב אותה (כי היא לא נסיכה, היא קופיקו במוח שלנו) , ולא לנסות לאהוב אותה כשהיא קופיקו (כי גם זה שקר עצמי),
אלא לחמול עליה שהיא קופיקו.
ואז אולי היא תהפוך לנסיכה, ואז אולי נוכל לאהוב אותה.


[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2010-03-02T15:39:40):
שחף - מה ההבדל בין ה"לאהוב את עצמי כמו שאני" ובין החמלה שאת כותבת עליה? מודה שלא מוצאת את ההבדל בין השניים. ברור הרי שב"לאהוב את עצמי" לא מדובר בלהתלהב נורא מהפגמים באישיותי. מדובר, למיטב הבנתי, באותו מבט חומל על הפגמים שלי. כנראה שאני לא יורדת לסוף דעתך, נכון? תסכימי להסביר?


[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2010-03-02T23:56:01):
_ולא לנסות לאהוב אותה כשהיא קופיקו (כי גם זה שקר עצמי),
אלא לחמול עליה שהיא קופיקו._

טוב, יש משהו מעניין במה שאת אומרת.
ניסיתי לבדוק עם עצמי אם זה עובד.

כשאני חושבת על היחס לילדה הפנימית ה'קופיקו' שבי, זה עוד מתקבל על דעתי לנקוט בגישה שהצעת.
אבל אם תנסי להשליך את הדברים שאמרת על ילדה אמיתית שלך - האם נראה לך לחשוב עליה בצורה כזאת? האם היית יכולה לחשוב על ילדה שלך, על הבת שלך, שהיא 'קופיקו' ואת לא יכולה לאהוב אותה ככה רק לחמול עליה שהיא כזאת?
אני בספק.

ואם על ילדה אמיתית שלך זה נראה לך בלתי אפשרי ולא הגיוני -
אז למה על עצמך כן?

************


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-03-03T07:39:58):
תמי:
[u]שחף - מה ההבדל בין ה"לאהוב את עצמי כמו שאני" ובין החמלה שאת כותבת עליה? מודה שלא מוצאת את ההבדל בין השניים. ברור הרי שב"לאהוב את עצמי" לא מדובר בלהתלהב נורא מהפגמים באישיותי. מדובר, למיטב הבנתי, באותו מבט חומל על הפגמים שלי. כנראה שאני לא יורדת לסוף דעתך, נכון? תסכימי להסביר?[/u]

ברור? אני ממש לא בטוחה.

[hr]
נראה לי שלאהבה עצמית צריך יכולת לחמלה עצמית, כמו שאת אומרת (לא יודעת, עוד לא הגעתי לשם). אבל אפשר לחמול על עצמך בלי אהבה עצמית. ואז החמלה יכולה להיות הסולם שלך. נגיד:
[שנאה עצמית] ==> [חמלה עצמית] ==> [קבלה עצמית] ==> [אהבה עצמית]
אני למשל נמצאת בשלב החמלה, אני חושבת. אני לא אוהבת את עצמי, ואני מקבלת את עצמי בצורה חלקית. אבל אני כבר לא שונאת את עצמי.
[hr]
יש צדדים באישיות ש"חמלה" היא השלב המקסימלי שהם יכולים להגיע אליהם, ויש צדדים שכן אפשר לאהוב אותם בסופו של דבר.
אבל נראה לי מאוד קשה לעבור ישירות משנאה או חוסר קבלה לאהבה של הצדדים האלו.
האמת אני כבר לא בטוחה שכל העניין של "אהבה עצמית" הוא כל כך קריטי. מה כל כך חשוב בעצמי שחייבים לאהוב אותו? אבל בואי לא נכנס לזה.
[hr]
[u]ברור הרי שב"לאהוב את עצמי" לא מדובר בלהתלהב נורא מהפגמים באישיותי[/u]
הבעיה שלדעתי זה לא מה שהחברה המערבית משדרת. הרי לפי הוליווד בכלל לא אמורים להיות לך פגמים ואין שום קונפליקט
כמה פעמים שמעת עצות סטייל "לאישה" על איך לאהוב את עצמך, וכמה פעמים שמעת על איך לחמול על עצמך, או להיות סלחנית אפילו ?
או להגיד לעצמך "מותר לי להיות חלשה /  מותר לי להגיד שטויות / מותר לי לא להיות בסדר" . הקונספט המהפכני של עירית לוי / בשמת "סדנת מותר לי" ?


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2010-03-03T08:45:15):
[u][שנאה עצמית] ==> [חמלה עצמית] ==> [קבלה עצמית] ==> [אהבה עצמית][/u]
אהבתי מאד מאד!
בואי נניח, שיש חלק בי שאני אוהבת אותו. במבט על הדיאגרמה הזו (:-)) יש בתוך האהבה הזו גם קבלה וגם חמלה.
חלקים שאני רק מקבלת אבל עוד קשה לי לאהוב - קיים גרעין של חמלה
וחלקים שאני רק חומלת עליהם - אין קבלה, אין אהבה, אבל איזו עמדה שמצליחה להיות חומלת ותו לא.

והחלקים שאני שונאת, טוב, נו, אז יש שם עבודה לעשות.

[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2010-03-03T13:30:41):
שחף
אני מבינה את ההסבר שלך. הגיוני. אבל בסכימה ששירטטת הצבת את האהבה העצמית בתור השלב האחרון (הרצוי?)
[u][שנאה עצמית] ==> [חמלה עצמית] ==> [קבלה עצמית] ==> [אהבה עצמית][/u]
היה נדמה לי שבביקורת העקרונית שלך הצעת לוותר על האידיאל של האהבה העצמית ולכן שאלתי את ששאלתי.
גם אני לא סובלת את הקלישאות המערביות למיניהן (שתמיד יש להן אפקט אלים, ביחס לעצמי או לאחרים). אבל חושבת שגם החמלה כבר די רווחת באותם מחוזות של האהבה העצמית. חמלה שמופקת רק על אותם אספקטים (ואותם סובייקטים) שמראש מוגדרים כראויים לה.(היה מתישהו דיון ניו-איג' שנקשר לענייננו)
הדרך היחידה לדעתי היא להגדיר מחדש את המושגים הללו, בלי העומס של הקלישאיות המערבית, ולעשות בהם שימוש מסוג אחר. כך גם הבנתי אותך.


[b][po]מי מה[/po][/b] (2010-03-04T06:51:06):
אני קוראת פה בשקט . לדעתי , למרות הסערה הבינאישית שהתחוללה אין כאן סטיה מנושא הבלוג. החיפוש אחרי הילדה הפנימית קשור, בעיני, קשר הדוק לחמלה ולאהבה העצמית וליכולת לתקשורת וקשר. החיפוש אולי לא קשור לאיכויות שיש בתקשורת אבל הגילויים שעולים בתקשורת הזאת לדעתי יכולים לשמש תמרורים וסימני דרך משמעותיים בחיפוש. גם זה חלק מהמסע. לפעמים דוקא בשבילים הצדדים, שכביכול לא מוליכים למטרה המיועדת, מתגלים נופים משמעותיים, נחוות חוויות חשובות. בשיקולי העריכה אני בעד לכווץ, לא להפריד.
בריאות ואהבה @} |L|

[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-03-04T16:04:24):
אין לי זמן לענות כרגע, רק הערה:
הדיון עם אילת לא נמחק אלא הועבר ל [po]שחף אהובי[/po] ואפשר להמשיך אותו שם לדעתי.

[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-03-04T16:20:29):
ושיחדתי את הילד לתת לי עוד דקת מחשב כדי להזכיר:
גם אני בנאדם ואם צובטים אותי אני מצתבטת.
נכון, אני לא לוקחת את זה אישית, אבל זה לא אומר שזה לא כואב.

[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-03-04T18:40:57):
ובהזדמנות:
מבקשת מכל האלמונים פלמונים לציין מה הבלוג שבו הם הם חושפים את עצמם ומתמודדים עם כל בעיה שכל קורא מעלה, כדי שאני גם אוכל, אך ורק מתוך כוונה טובה, לתת להם פידבק על הבעיות שהם צריכים להתמודד איתם והזדמנות למחוק אותי.

[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2010-03-04T23:21:01):
מודה שגם באזני הפלונים אלמוניים נשמעים רע. אני עוקבת אחרי פרשת ההעלבות כאן ותוהה. הרי שחף - התנצלת, הסברת, הבהרת והגבת. מה עוד? שתלקי את עצמך? יש כאן מישהו שמעוניין להמשיך את סערת הריב והוא מוסיף לדוש בענין תחת מסיכה. לא נעים. באמת די. אנא המשיכי בשלך.


[b]אילת[/b] (2010-03-05T07:21:00):
כן, גם אני אומרת די עם הדבר הזה. נגמר!
שחף, בהצלחה.


[b]סאלוש[/b] (2010-03-05T10:00:01):
[u]מבקשת מכל האלמונים פלמונים לציין מה הבלוג שבו הם הם חושפים את עצמם ומתמודדים עם כל בעיה שכל קורא מעלה, כדי שאני גם אוכל, אך ורק מתוך כוונה טובה, לתת להם פידבק על הבעיות שהם צריכים להתמודד איתם והזדמנות למחוק אותי.[/u]

חה חה, הצחקת אותי :-)
קבלי ממני חיבוק וירטואלי.

אני חושבת שכל מה שאנחנו לא מוכנים שיופיע תחת שמנו המלא, או - נעשה לכם הנחה - הניק הקבוע, לא כדאי שיכתב.
אני לא מדברת על לצלם את הסקס לייף שלנו או את פרטי חשבון הבנק. מדברת על תקשורת לאנשים אחרים.

בקורס המאמנים שהשתתפתי בו המנחה (נטאלי בן דוד) אמרה, כל מה שאתם לא מוכנים שיכתב עליכם בעיתון עם שם, תמונה וכתובת -אל תגידו, ואל תעשו.

(ניתן למחיקה יחד עם שאר הדיון אם את רוצה)


[b]נועית[/b] (2010-03-07T21:51:49):
בין כל הויכוחים, ההעלבות והדיונים האינסופיים במה שכבר השארתן מאחור, שולחת לך (())
מותר לטעות, מותר שיהיו חולשות, מותר לברוח לאוטיסט ואח"כ גם לרציונלי ולכל דמות אחרת בסרט... :-)


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-03-08T17:46:50):
טוב, העברתי גם את [po]פלוני אלמונית 3[/po] , להלן ומעתה תחת השם הקבוצתי : הפירנה הפלמונית.
מקווה שריח הדם התפוגג ואפשר להמשיך בלי הפרעת הפירנות .
ונכון שכל דבר זה שיעור, אבל לי יצאה דוקא תזה חדשה : "המלך וליצן החצר: השפעת תוכניות מציאות על קוראי הבלוגים ".

שני דברים שקשורים לנושא כאן:
[list]
[*] הקושי לקבל שינוי בטייפ-קסטינג . או שאת מסכנה ומקופחת, או שאת רעה ונבזית. אחד מבטל את השני. ושאלה פילוסופית : אם הקדוש המעונה התגלה כלא קדוש, האם עינויו פחות חמור? (זו לא שאלה רטורית, אני לא יודעת מה התשובה)
[*] הקושי לקבל שההפך מ"בושה" יכול להיות "חוסר בושה" , ולאו דוקא "גאווה". עד כדי כך, שכל הסודות האפלים שלי שבחיים לא דיברתי עליהם מרוב בושה, הפכו , לדעת הפירנה הפלמוני, לחלק היפה, אלגנטי ויחצני שלי.
[/list]

[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-03-08T17:55:05):
הבעיה העכשוית שלי שהזליגה לרציונלי קרתה לפני שמיציתי את ההשפעות של הסשיין האחרון, והגוף שלי כל הזמן של סף של עוד התפרצות אנרגטית שלא מתממשת.
זה והפגיעה באשליית האינטימיות הוירטואלית של הדף.


[b][po]ב עילום[/po][/b] (2010-03-10T14:57:04):
[u]הבעיה העכשוית שלי שהזליגה לרציונלי קרתה לפני שמיציתי את ההשפעות של הסשיין האחרון, והגוף שלי כל הזמן של סף של עוד התפרצות אנרגטית שלא מתממשת.[/u]

אני מאמינה שלתת המודע הפרטי, יש את התוכנית והסדר שלו.
והם טובים.
הם בדיוק נכונים
הם בדיוק מתי שצריך וכמה שצריך.

(())


[b]סאלוש[/b] (2010-03-10T23:00:47):
[u]הסשיין[/u]

מזה?...


[b][po]מי מה[/po][/b] (2010-03-10T23:50:06):
השארתי את הדף פתוח אצלי הרבה זמן כי רציתי להגיב למה שכתבת אבל לא היו לי מילים . מכיון שלא אהיה ליד מחשב בימים הקרובים אני לא יכולה לחכות יותר למילים אז אני אכתוב את זה ככה. לפעמים פשוט כדאי לעצור רגע ולחכות. את לא חיבת כאן כלום לאף אחד ומותר לך להיות בול מי שאת ואפילו לא להיות כאן, אם לא בא לך. זה כאילו מובן מאליו, אבל אני מכירה את תחושת המחויבות לבלוג שמריצה אותי למקלדת גם כשהמילים עוד לא בשלות (בדיוק מה שאני עושה עכשיו P-: ). אז בסדר, היה פה איזה ענין ועכשיו הוא משפיע עליך ויש כל מני שאלות. אפשר לעצור רגע ולחכות לראות מה יהיה.
סליחה אם זה סתם קשקוש, מרגישה קצת הזויה בעצמי.
אבל מחבקת בכל זאת.
(())

[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-03-11T07:07:53):

באמת זמן מצוין לחזור לתאוריה.
[po]אהבת עולם[/po]:
_אבל אם תנסי להשליך את הדברים שאמרת על ילדה אמיתית שלך - האם נראה לך לחשוב עליה בצורה כזאת? האם היית יכולה לחשוב על ילדה שלך, על הבת שלך, שהיא 'קופיקו' ואת לא יכולה לאהוב אותה ככה רק לחמול עליה שהיא כזאת?
אני בספק._

אני חושבת שמה שלא הגיוני בסיטואציה זה שמלכתחילה אני אשנא את הילדה שלי. ובקטע של הילדה הפנימית הבעיה היא מצב שכן שונאים אותה.
אני לא בטוחה בכלל שההשואה בין "ילד פנימי" לילד אמיתי מחייבת, הרי זה לא באמת ילד, זה חלק מאיתנו.
אבל אם אני כן הולכת איתך, שתי דוגמאות:

נגיד שבאיזה סיטואציה של סרט אמריקאי נופל עליך ילד שאת צריכה לאמץ (נגיד, החברה של הבת-דודה נהרגה והורישה לך את הילד) . ובמקרה זה ילד שאת לא סובלת. קורה, לא?
להגיד לעצמך שאת צריכה לאהוב אותו זה מאוד יפה, אבל לדעתי הרבה יותר פרקטי דבר ראשון לחמול עליו.

דוגמה שניה: אני בטוחה שאין פה אף אחת ששונאת את הילדים שלה, אבל מצב של תכונה מסוימת של הילד, בתקופה מסוימת, שנורא קשה לך איתה – בדרגה כזו או אחרת נראה לי זה קורה לכולם (ילדים מעל גיל 5-6 . איכשהו עד הגיל הזה כולם חמודים).
לי נגיד היה נורא קשה לפני כמה שנים לראות את הבן שלי לא מסתדר עם חברים (ונעזוב את זה שברור שזה בגלל בעיה שלי עם עצמי. יש לי דוגמאות אחרות פחות טריוויליות).
אז אני יכולה להגיד:
[list=1]
[*] הבן שלי? לא מסתדר? מה פתאום, כולם אוהבים אותו!
[*] הוא פשוט ילד אינדיגו, זה בגלל שהוא כזה מיוחד, הילדים האחרים לא ברמה שלו.
[*] הוא אוהב להיות עם אמא, הכפרה.
[*] אני יכולה לראות את הקושי שלו ולהזדהות איתו. אני מרשה לקושי להתקיים. אני חומלת עליו, אבל לא מרחמת כי אני יכולה לראות אותו מאחורי הנקודה הזו שמעלה לי קריזה.
[/list]


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-03-11T07:57:29):
תמי
האמת שאין לי אומץ לבטל את הנושא של האהבה העצמית כי אין לי מושג מה זה. מה אני יודעת? אולי זה סבבה?
אבל בתור אלטניבה אפשר:
[שנאה עצמית] ==> [חמלה עצמית] ==> [קבלה עצמית] ==> [פרדה מהעצמי]

אם אני לוקחת בדוגמה שלי את הפיגור הבין-אישי, אז באמת זה מתאר יותר טוב את המסלול.

ובאמת מעניין אותי מה זה אהבה עצמית. נגיד, כתבתי כבר שבסוג אינטילגנציה שנמדד בפסיכומטרי אני מעולה.
אז בעבר:
[list]
[*] הייתה לי הערכה עצמית גבוהה בתחום הזה.
[*] הייתי מרוצה מעצמי במצבים שהייתי יותר "חכמה" מאחרים.
[*] זו תכונה שהערכתי כטובה ורצויה והייתי גאה בעצמי על "(עאלק) חוכמתי" הרבה.
[/list]

אז זה נחשב אהבה עצמית, בתחום הזה?
נראה לי שלפי הנורמה המערבית אפשר לעשות וי.

אממה, בכל זאת אני לא אינשטיין. אם הייתי בטעות עם אנשים יותר חכמים ממני הרגשתי פגיעה בערך העצמי שלי.
ואם אני כל כך חכמה, אז איך זה שיש לי כולו תואר ראשון פושטי?
ולא לדבר על הצד המסריח בילד-אין, שבשביל הערכה עצמית גבוהה צריך להעריך נמוך אנשים אחרים.

אז לפי [po]קן לציפור[/po] : [u]בואי נניח, שיש חלק בי שאני אוהבת אותו. במבט על הדיאגרמה הזו יש בתוך האהבה הזו גם קבלה וגם חמלה.[/u]
הדוגמה הזאת היא לא אהבה עצמית כי אין בה חמלה וקבלה של החלקים, בי ובאחרים, שהם לא כל כך חכמים כל הזמן.

או במונחים של גאווה ובושה,
פעם הייתי גאה ביכולת הלוגית-מילולית שלי ונבושה בחוסר יכולת החברתית.
היום אני מרגישה אותו דבר לגבי:
[list]
[*] יש לי פסיכומטרי גבוה ויכולת כתיבה גבוהה בהרבה מהממוצע.
[*] אני כל הזמן עושה פדיחות לעצמי.
[*] הגובה שלי 1.75 מטר.
[*] היום לבשתי מעיל שחור.
[/list]


אז אותו תהליך גרם לי לאבד גם את הבושה וגם את הגאווה. או גם את השנאה העצמית וגם את האהבה?


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-03-11T08:10:52):
וחזרתי שוב לשאלה - אז מה נשאר אחרי שהכל נופל?

ותמי, למה את מתכוונת ב:
חמלה שמופקת רק על אותם אספקטים (ואותם סובייקטים) שמראש מוגדרים כראויים לה.


[b][po]לי אורה[/po][/b] (2010-03-11T14:23:41):
[u]ולא לדבר על הצד המסריח בילד-אין, שבשביל הערכה עצמית גבוהה צריך להעריך נמוך אנשים אחרים[/u]
לדעתי, לא נכון. זה לא [u]בילד-אין_ ולא _צריך[/u]


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2010-03-11T21:00:11):
[u]אז זה נחשב אהבה עצמית, בתחום הזה?[/u]
לדעתי לא. זו גאווה, שמחה על יכולת, שמחה על נצחון האחר. אבל לא אהבה.
אהבה זה משהו רך. נעים. מלטף. מכיל.

[u]וחזרתי שוב לשאלה - אז מה נשאר אחרי שהכל נופל?[/u]
שאלת השאלות. למצוא את התשובה זה מטרת חיינו, לא?
וכשמגלים, ולו לרגעים, זה שוב נשכח, ושוב מבקש להמצא....


[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2010-03-11T23:52:55):
שחף
אני מאוד אוהבת את המשוואה החדשה שהצעת ומתחברת אליה, אבל בלי החלק האחרון:
[u]שנאה עצמית] ==> [חמלה עצמית] ==> [קבלה עצמית][/u]
אני לא מבינה מה זה פרידה מעצמי. ולמה צריך את זה? נדמה לי שהקבלה העצמית היא היא החשובה והיא קשורה קשר הדוק לקבלה של אחרים (ומבט חומל). או לפחות כך הייתי רוצה שיהיה. בהקשר הזה תמיד מרתיע אותי לחשוב שקבלה עצמית פירושה לקבל את עצמי גם כשאני חרא של בן-אדם ביחס לאחרים (גזענים שנורא מקבלים את עצמם...).
וזה גם מה שהתכוונתי כשכתבתי על החמלה (ושאלת). את יודעת, גישות ביקורתיות למיניהן מראות שהקשרים תרבותיים היסטוריים קונקרטיים קובעים לרוב על מי נחמול. כמו שהיום נורא מקובל לחמול על ילדי טהיטי המסכנים (אבל רק אחרי רעידת האדמה, לפני כן הם לא היו מסכנים כשהיו רק עניים מרודים) ולא על ילדי הכפר הבדואי שצועדים כל יום שעה וחצי ברגל לבית הספר. מה שניסיתי להגיד זה שגם חמלה הוא מושג פוליטי ושצריך להשתמש בו בזהירות. בזהירות הכוונה - רק כמבנה שבו החמלה העצמית מובילה לחמלה על אחרים, חמלה שלא משרתת אותי. לא בטוחה שהצלחתי להסביר את עצמי.
מאוד מזדהה עם דוגמת הפסיכומטרי שלך, או יותר נכון: פעם הייתי מזדהה. אלא שהיום אני חושבת שלא רק שלא מדובר באהבה עצמית, גם לא מדובר בהערכה עצמית גבוהה. להיפך. מדובר בהערכה מאוד מסייגת (יש הרי ציונים עוד יותר גבוהים ויש גאונים ממש), כזו שרחוקה לחלוטין מהקבלה העצמית האמיתית (קבלה שלי על מי שאני, בלי שום קשר למדידה השוואתית שלי ביחס לאחרים).



[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-03-14T05:17:00):
מסכימה כמובן שהדוגמה של הפסיכומטרי היא לא אהבה עצמית וגם לא הערכה עצמית אמיתית, ושבשביל הערכה עצמית גבוהה [b]לא[/b] צריך להפחית בערכם של אנשים אחרים.
הבעיה היא שלא זה מה שהחברה משדרת...

[u]כמו שהיום נורא מקובל לחמול על ילדי טהיטי המסכנים[/u] - לדעתי זה בא ממקום שיותר קרוב לשמחה לאיד מאשר לחמלה.
מנחם לדעת שבמקומות אחרים יש בעיות הרבה יותר קשות משלנו, שאנחנו לא אחראים עליהם, ושכל מה שנדרש מאיתנו זה הפסאדו-חמלה.
בניגוד, למשל, באמת ללכת ולעזור לילדים בדואים, חלילה.
תמי אמרה שחמלה אמיתית זה "חמלה שלא משרתת אותי " - אז חמלה על ילדי טהיטי כן משרתת אותי כי היא מגדילה את תחושת הביטחון והעושר היחסי שלי.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-03-14T05:01:49):
[/spoiler]
[spoiler=מה זה בכלל חמלה עצמית]

על פי דר. קריסטין נף : http://www.self-compassion.org
[hr]
שלושת המרכיבים של חמלה עצמית

[b]1. חסד עצמי:[/b]
חמלה עצמית אומרת להיות חמים ומבינים כלפי עצמנו כאשר אנו סובלים, נכשלים או מרגישים לא מוצלחים, ולא להתעלם מהכאב או להלקות את עצמנו עם ביקורת עצמית. אנשים שחומלים על עצמם מכירים בכך שחוסר שלמות, כישלון וקשיים הם חלק בלתי נמנע מהחיים. הם נוטים להיות עדינים עם עצמם במצבים קשים ולא מכחישים או נלחמים בנגד המציאות.

[b]2. תחושת אחדות אנושית:[/b]
הכרה בכך שהסבל, הטעויות והכשלון האישיים הם חלק מהחוייה האנושית המשותפת, ולא דבר שקורה רק לנו ומבודד אותנו. וגם הכרה בכך שמה שאנחנו חושבים, עושים ומרגישים מושפע מגורמים חיצוניים כמו החברה והתרבות, גנטיקה, ציפיות של אחרים. ההבנה שאין לנו שליטה מלאה על חיינו מאפשרת להיות פחות שיפוטיים וביקורתיים כלפי עצמנו.

[b]3. תשומת לב:[/b]
גישה מאוזנת כלפי רגשות שליליים, כך שהם אינם מודחקים ואינם מוגזמים. נכונות להתבונן ברגשות השליליים בפתיחות ובהירות, בלי ביקורת ובלי לנסות להדחיק או להכחיש אותם. באותו זמן, תשומת לב משמעה לא להסחף בהזדהות ובתגובה לרגשות השליליים.


[b]מה חמלה עצמית היא לא:[/b]
חמלה עצמית היא לא רחמים עצמיים. כשאדם מרחם על עצמו הוא שוקע בבעיות שלו , שוכח שגם לאחרים יש בעיות דומות ונוטה להסחף בדרמה הרגשית. רחמים עצמיים מדגישים בידוד מאחרים. חמלה עצמית מאפשרת לקשר בין הסבל האישי והסבל של אנשים אחרים, לקבל את החויה האישית בהקשר רחב יותר ופרספקטיבה.

חמלה עצמית היא לא פינוק. היא לא אומרת להרשות לעצמנו דברים שלא היינו מרשים לעצמנו במצב רגיל.

[b]חמלה עצמית לעומת הערכה עצמית:[/b]
אין ספק שהערכה עצמית נמוכה היא בעייתית, אבל גם נסיון לפתח הערכה עצמית גבוהה יכול להיות בעייתי.
בתרבות המערבית הערכה עצמית מבוססת לעיתים קרובות על המידה בה אנחנו שונים מאחרים, עד כמה אנחנו מיוחדים ויוצאי דופן. זה לא בסדר להיות ממוצע. אנחנו צריכים להרגיש מעל לממוצע כדי להרגיש טוב עם עצמנו.
השאיפה להעלות את הערך העצמי יכולה להביא להתנהגות נרקסיסטית ומרוכזת בעצמי, להפחתה בערך של אחרים ולהתעלמות, הדחקה או החבאה של חולשות, ולהתנהגות אגרסיבית כלפי אנשים שעשו אן אמרו משהו שגורם לנו להרגיש רע. היא מונעת התבוננות ישירה ואובייקטיבית בעצמנו.
תחושת הערך העצמי תלויה לעיתים קרובות בהצלחה או כישלון הנוכחיים, כלומר משתנה ונעה בהתאם למיצאות המשתנה.
אנשים חומלים על עצמם בגלל שכל בני האדם ראויים לחמלה והבנה, בלי קשר לערך שלהם על פי סולם כלשהוא. כך שאין צורך לבדל או להשוות בינינו לבין אנשים אחרים.
חמלה עצמית לא תלויה בנסיבות חיצוניות והיא אפשרית תמיד.



[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-03-21T06:33:41):

[/spoiler]
[spoiler=פרק 16: אנדרה, בשלושה חלקים : חלק ראשון]
[hr]
< יש קטע ב [po]באופן טבעי[/po] , שיוצא שכל נושא שאני עסוקה בו , ממש במקרה מתכתב עם הדף החם של השבוע. מאוד מוזר.
אז עכשיו אני מתכתבת עם [po]טראומה בבדיקה גניקולוגית לנשים בלבד[/po] . טוב, קצת בעקיפין. וכמובן גם [po]קורבנות אחריות ומה שבינהם[/po] .>

היה לי תור לרופאת המשפחה שלי.
הגעתי עליה עם דמעות בעיניים. רק כי שעה קודם קראתי שאיזה [po]פלוני אלמוני 3[/po] , שדעתי עליו לא מחמיאה במיוחד וממש לא איכפת לי מה דעתו עלי, כתב שכלום לא חשוב לי חוץ להמשיך את המסע האגוצנטרי שלי. ושסופי יהיה רע ומר.

היא כזו מתוקה, הרופאה. נבהלה. "חשבתי שאת מרגישה יותר טוב", היא הסתכלה עלי במבט בוחן.
"זהו, שכן", אמרתי. "באמת אני מרגישה הרבה יותר טוב. סתם עצבנו אותי.
אבל למה עדיין הגוף שלי מסרב להכיר בזה? למה אני עדיין עייפה ועדיין המוח שלי לא עובד כמו שצריך?
זה כבר יותר משנה. נראה לי שזה בכלל לא קשור לחלק הנפשי. מה לא בסדר איתי?"

"לכל אחד יש את הקצב שלו. אבל תסתכלי על הדרך שכבר עשית. תראי כמה השתפרת.
וזה לא שאת לא יכולה לחזור לעבוד במשרה חלקית ופחות תובענית,
אבל את עבדת בעבודה שמצריכה יכולת גבוהה תחת לחץ גדול, ואנחנו רוצים להחזיר אותך לאותו מקום."

[hr]

אני סובלת מעודף תקשורת לאחרונה, אמרתי לאנדרה.
יש לי יותר מדי גיחות "החוצה", לעולם. ואני לא כל כך מסתדרת.

בגן של המהנדס, ילד מבריק, היפר ולא מוכן לקבל שום סמכות, החליטו שאני לא טובה בהצבת גבולות, ושאני צריכה לבוא לעזור בפעילות בגן כדי להתאמן בסמכותיות.
It’s not going to happen, אמרתי לריצ'ל שמטפלת בעזרה לו ולנו.
היא לא אהבה את זה. היא היתה הרבה יותר אסרטיבית ממני.
אז התחלתי לבכות. ועכשיו לא רק שאני אשמה בהתנהגות של הילד, אני גם אמא פסיכית והיסטרית באופן כללי.

כולם מנסים לתקן אותי כל הזמן. אבל הם לא באמת עוזרים לי, והבעיות נשארות, ורק עכשיו הן נהיו גם מקור לקונפליקט ולאשמה.

באחת משיחות היעוץ שאנחנו מקבלים עלה נושא הטלפונים.
לא מסוגלת לעשות טלפונים. הם מסתבכים לי (קשור לאיזה יכולת קוגנטיבית שנדפקה לי, היכולת לעבד נתונים בעל פה).
הם מתעכבים ומתעכבים עד שאני מעבירה את המשימה לגבר.
אז היועצת, באמת אישה מקסימה ומלאת כוונות טובות, מסתכלת עלי ומתחילה לשאול :
מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות? ומה בעלך מרגיש כשהוא צריך לעשות את כל הטלפונים? ומי שסובל בסוף אלו הילדים שאת לא מטפלת בנושאים שלהם!

עדיין אני לא יותר טובה בלעשות טלפונים אבל עכשיו אני גם אשמה בזה כי אני לא מתאמצת מספיק, וזה בסיס לקונפליקט זוגי, והאשמה, אוה, האשמה.
בטלפונים דפקתי את חיי ילדי.

כבר כל כך הרבה זמן שאני מקבלת את זה שאני לא בסדר, שאני צריכה להשתנות, שאני צריכה להשתדל יותר.
ואני יודעת כמה התקדמתי בעולם הפנימי, אבל כל השינוי הזה פשוט לא מתבטא בבעולם "החיצוני".

"את עוד לא מוכנה לצאת החוצה", אנדרה מפתיע אותי. "מה שאת צריכה עכשיו זה פרטיות".
אני קצת מתבלבלת. התרגלתי להיות מוכה, לקבל הטפות.
ואני ממש אסירת תודה לו, על האישור שהוא נותן לי. ועל זה שהוא לא מנסה לתקן אותי.
"אני חושב על חיה שנמצאת בשנת חורף. כשמגיע האביב יש הרבה שינויים פנימיים והתפתחויות, אבל אם תנסי להעיר את החיה לפני שהגיע הזמן – לא תראי את זה."

אנדרה חושב כמו הרופאה. "על תסתכלי על כמה יש לך ללכת. את באה ממקום השגי מאוד והציפיות שלך גבוהות. תסתכלי על כמה עשית. מה את עושה טוב עם הילדים? "

אז אני מונה: אני אוהבת אותם. ואני מקשיבה להם, ואני צוחקת ממה שהם אומרים.
ואני מבשלת ועושה אמבטיות, ומשכיבה ומעירה.
ומקריאה סיפורים ומשחקת ונותנת נשיקות לילה טוב ונשיקות בוקר טוב וחיבוקים סתם ככה.
ואני לומדת להציב גבולות ברורים, ולחתוך ויכוחים, למרות שאני שונאת את זה, כי ככה טוב לו, למהנדס.
לא תמיד אני מצליחה ותמיד הורג אותי ולוקח לי יותר מדי זמן לחתוך ויכוח בגרסאות של "כי ככה אני אמרתי", כי אף אחד לא יכול עליו בטיעונים הגיוניים.
אבל אני משתדלת.

"אז את עושה הרבה", אומר אנדרה.
כן. אני עושה הרבה. ובכל זאת אני לא מוכנה עדיין לצאת לעולם.
אולי יש הגיון בגוף שלי שמסרב לשקר ומסרב לוותר.
אולי בכל זאת הגורם הוא נפשי.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-03-21T06:36:14):
הערה: נושא הילדים מופיע בהקשר שלי בלבד. אני מודעת שמונחים כמו בעיה לקבל סמכות הם סדין אדום, גם לי. מי שיש לו הערות, הארות, הצעות ועצות - שיתאפק.


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2010-03-21T08:48:04):
שחף יקרה. אם אי פעם תתני חיבוק לאנדרה, תני לו גם ממני.
הרופאה שלך נחמדה אבל האג'נדה שלה לא - [u]אבל את עבדת בעבודה שמצריכה יכולת גבוהה תחת לחץ גדול, ואנחנו רוצים להחזיר אותך לאותו מקום."[/u]
מה פתאום לאותו מקום? את תגיעי למקום חדש. אף אחד לא יודע לאן זה יהיה, אבל ממש לא לאותו מקום.
אולי תצליחי לחזור לתפקד באותה עבודה, אבל ממש לא באותו מקום של יכולת גבוהה תחת לחץ גדול.
(מדברת מהרהורי ליבי, את יכולה לבטל על הסף)

[u]כולם מנסים לתקן אותי כל הזמן. אבל הם לא באמת עוזרים לי, והבעיות נשארות, ורק עכשיו הן נהיו גם מקור לקונפליקט ולאשמה[/u]
נכון, נכון... ככה זה כשאין קבלה אמיתית. וכהרגלי מסתכלת על הבחוץ כמראה של הבפנים. את גם מנסה לתקן אותך.
הנה:
[u]כבר כל כך הרבה זמן שאני מקבלת את זה שאני לא בסדר, שאני צריכה להשתנות, שאני צריכה להשתדל יותר[/u]
לא שחף, לא צריך. היה פעם שיר (שאני לא מתה עליו, אבל על השם כן): ככה כמו שאני - זה טוב (לא ציטוט מדוייק, אין לי כוח לחפש את המקור).
את בסדר, את לא צריכה להשתנות, את לא צריכה להשתדל יותר. [b]את לא צריכה[/b].
רק אם את רוצה. ורק דרך הטוב. דרך מרות זה לא עובד. לא באמת.

המסע שלך, לעצמך הוא לקבל באופן מושלם את עצמך. המושלם הזה הוא דינאמי: לעיתים יותר לעיתים פחות, אבל זה המסע לחיבור פנימה.
והוא בטח גם עוד מלא דברים, ואולי גם זה ישתנה פעם, אבל הלחץ הזה להשתדל יותר, להשתנות - לא מועיל למסע הפנימי שלך, אלא מעכב אותו.

[u]אולי יש הגיון בגוף שלי שמסרב לשקר ומסרב לוותר.[/u] - יחי הגוף!


[b][po]ב עילום[/po][/b] (2010-03-21T10:29:48):
הי שחף

עלה לי משהו לקריאת דברייך.

אחד החוסרים לילדי לינה משותפת שגיליתי על עצמי, זה צורך בפרטיות, בזמן.
את בטח מכירה את זה מילדיך... כאשר היו ממש תינוקות ופעוטים , היו זקוקים להמון זמן "סתם"
כדי שזמני ה"סתם" הללו יהיו בריאים וטובים, נדרש פנאי, שקט, ודמות מטפלת אוהבת ו"בעדך" שקשובה לך, פנויה אליך , דואגת לך ואוהבת אותך.

אני חווה את זה כצורך קיומי בגדילה. משהו שקשור להקשרים שנוצרים בכל רמות הגוף והמוח.

ולנו זה לא היה.

אומרים שאחת החוויות הכי קשות למי שנכלא בבית סוהר, זה לא שהוא לא יכול צאת משם, זה לא האלימות, לא השיעמום אלא: חוסר הפרטיות.
זה העובדה שכל הזמן מישהו צופה בך, ויש לו סמכות לשלוט בך. כל הזמן.

בבתי הילדים היה משהו מזה.

לא הייתה פרטיות. תמ יד הייתה מטפלת משגיחה, תמיד עוד ילדים. תמיד.

אני זוכרת את בתי שעות שוכבת על השטיח סתם. ככה סתם. לפעמים מתבוננת במשהו קיים , לפעמים במשהו לא קיים.
עד היום האמבטיה עבורה זו חוויה נפלאה.
זמן לעצמה, אני סוגרת לה את הדלת והיא יכולה להיות שם 20 דקות ויותר
לא רוצה להזכיר כאן מה זו חווית המקלחת בבית הילדים.... אבל פרטיות בטח שלא הייתה שם.

קלטתי את החוסר הזה אחרי תקופות ארוכות שכעסתי על עצמי על חוסר מעש. איך זה שכולם כבר ככה וככה וככה ואת לא עושה כלום..???

כי אני זקוקה לזמן. זקוקה לפרטיות
זקוקה לתנאים שמאפשרים לי לעבד דברים, לקשור דברים בהקשרים חדשים

ואני מאד מאד מסכימה עם אנדרה ועם קן לציפור .

ובאשר לרגשות האשמה?

זו הדרך הישנה לשרוד בכאוס. כשהמציאות כל כך נטולת קשר לצרכים שלך, את חייבת באיזשהי דרך לנסות לשלוט עליה, לפחות בהרגשה ורגשות אשמה זו כאילו דרך שנותנת תחושה של שליטה ( אם אכעס מספיק על עצמי, בפעם הבאה אתנהג אחרת...)

(())


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-03-21T19:26:17):
[u]הרופאה שלך נחמדה אבל האג'נדה שלה לא - אבל את עבדת בעבודה שמצריכה יכולת גבוהה תחת לחץ גדול, ואנחנו רוצים להחזיר אותך לאותו מקום."[/u]

גם אני מאוד מקווה לא לחזור לאותו מקום...
אני לקחתי את המשפט הזה למקום אחר, להרגיע את רגשות האשמה ( [po]ב עילום[/po] בטח תבין ) על זה שאני לא עובדת (ומקבלת משכורת מהביטוח! שחיתות! ).
והנשמות הטובות מהעבודה מזכירות לי מפעם לפעם שמאוד כדאי לי לחזור, אפילו למשרה חלקית, ואני מבזבזת זמן, והחיים עוברים ואני נשארת מאחור, ואז מה אם אני עייפה, כולנו עייפים.
אבל התנאים של הביטוח הם שמגיעות לי שנתיים וחצי לחזור לאותה משרה, ורק אחר כך הם יכולים להחליט שאני צריכה לעשות הסבה למקצוע אחר.
ואני אוהבת את הגישה (שלגמרי לא ברורה לי מעליה ) שאני לא חייבת למות לפני שיהיה מותר לי לנסות להבריא.

דיברתי עם אנדרה גם על רגשות האשמה של "כלום לא חשוב לי חוץ להמשיך את המסע האגוצנטרי שלי", על זה שאני מרוכזת בעצמי ובכל הבעיות שלי במקום להיות פנויה ל"עולם" (משפחה לא כלולה, כאמור). הוא אמר שאם הייתי אחרי מחלה או ניתוח בבית חולים, והייתי מתרכזת בלהחלים, לא הייתי מרגישה שזה אגואיסטי או ריכוז עצמי.
ואתו הדבר גם כאן, דבר ראשון אני צריכה לטפל ולהחלים בעצמי.


[b][po]ב עילום[/po][/b] (2010-03-21T19:44:56):
[u]דבר ראשון אני צריכה לטפל ולהחלים בעצמי.[/u]

|Y| |Y| |Y|


[b][po]מי מה[/po][/b] (2010-03-21T23:36:31):
ובדיוק כבר עמדתי לשלוח לך מייל לשאול מה שלומך...
מאמצת בחום את התיאוריה לגבי פרטיות. מרגישה את זה גם, כצורך פיזי ממש.
(לא שזה עוצר מבעדי להיחשף פה עד העצם, אבל אני חושבת שכולנו הבנו שמדובר בסוג אחר של פרטיות. בסוג שהוא נגזר של זמן ומרחב יותר מאשר של פרטים עובדתיים)
חיבוק חיזוק (())


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-03-22T03:22:21):
תודה...
ועוד תרגום ל"את עבדת בעבודה שמצריכה יכולת גבוהה תחת לחץ גדול, ואנחנו רוצים להחזיר אותך לאותו מקום.":
מגיע לי לחזור לשיא שלי ולא להסתפק ב"יותר טוב". [sub]<משכנעת את עצמי>[/sub]
מילא אם הייתי נשארת בבית לטפל בילדים, לפחות הייתי יכולה להגיד בשיא הפולניות "מה, להיות בבית עם הילדים זה הר-בה יותר קשה מהיי-טק!"
אבל באמת אני סתם מתבטלת...


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-03-22T03:29:13):
[/spoiler]
[spoiler=אנדרה - חלק שני]
[hr]
אפילו הבלוג שלי קם מולי, דיווחתי באומללות. והתחלתי לצחוק בעצמי מהפטתיות של הההצהרה הזו.

אנדרה הרים גבה.
הסברתי.
"ואז כל מיני פירנות התחילו להסתער עלי".
"פירנות?"
"כאלו שמריחים דם מרחוק ומסתערים לקרוע חתיכת בשר לפני שאתה מבין בכלל מאיפה הם באו? לא הספיק להם שהתנצלתי. הם רצו שאני אתבייש בעצמי."
"הפריע לך שאנשים נכנסו לבלוג שלך, למרחב הפרטי שלך, וכפו את עצמם עליך, את תפיסת המציאות שלהם"

הסתכלתי עליו. זיהיתי את המילים שהוא השתמש בהם. פעם, לפני שנים, אמרתי לו שאני מעריכה את זה שהוא לא כופה את עצמו עלי.
" not forcing yourself on me" . באמת בחירה מוזרה של מילים. אלימה, מינית. דימוי של אונס.

"היית אסרטיבית. עמדת על שלך, על זכותך לפרשנות שלך ולתפיסת המציאות שלך. זה מצוין."
אני מרגישה מגוחכת מעצם הדיון. סערה בכוס מים. עולם וירטואלי, כולו דף אינטרנט.

אנדרה לא מסכים. "העולם הוירטואלי הוא הדרך שלך לפתוח פתח לעולם. להתאמן ביצירת קשרים, בחשיפה.
את עוד לא מוכנה לצאת ל"עולם", אבל יש לך את המרחב הבטוח יחסית, אנונימי ולא מחייב, להתנסות."

מגרש משחקים רגשי.


[b][po]ב עילום[/po][/b] (2010-03-22T07:47:35):
מקסים @} גם לאנדריי...


[b][po]תמי אמא לשתיים[/po][/b] (2010-03-22T13:02:00):
[u]מקסים[/u] גם לאנדרה...


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-03-22T21:57:59):

[/spoiler]
[spoiler=אנדרה - חלק שלישי]
[hr]
התישבתי מול אנדרה. הסתכלתי עליו וניסיתי לפענח מה עולה בי.
אני צריכה ללמוד להרגיש מחדש, כמו תינוקת שעושה צעדים ראשונים. להבחין בין רגש לצרבת, לתת לרגש מקום לעלות בלי לרמוס אותו.
לזהות ולפענח רגשות שנישכחו מזמן.

"אני מרגישה..." , ניסיתי, מחכה למילים שיעלו מעצמן, "הכרת תודה."
הכרת תודה על זה שלא ניסית לתקן אותי. שנתת לי לזהות שיש גרעין שלם איפשהוא מתחת לכל השברים, אפילו אם אני עדיין לא יודעת מהו ואיפה.
והכרת תודה על זה שאני מרגישה בטוחה להמשיך.

ועוד רגשות עולים, מילים מתנסחות מעצמן.
אני מרגישה שאיכפת לי מה אתה חושב עלי. שאיכפת לי ממך.

הגרעין שבתוך הקליפה מסתחרר, עמוס ומלא ברגשות אסורים, מודחקים.
אני מרגישה את החורים שנבקעו בפעם הקודמת, שאיפשרו לאור להכנס פנימה. ועכשיו הרגשות זורמים החוצה מהסדקים והבקיעים בקליפה.

אני מרגישה שבטוח לתת לך להתקרב לסדק, אפילו שבפנים יש משהו עוברי, לא מוכן, פגיע.

ושוב הסתכלתי עליו. ואני גם מפחדת ממך, אמרתי בפליאה, ומחיתי את הדמעות רק כשהן התנפצו על הצוואר.
"מפחדת שאני אנצל את הפגיעות שלך?"
לא,מה פתאום, חייכתי לשניה מעצם המחשבה. זה אפילו לא כל כך קשור עליך. זה רק שהבפנים כל כך עוברי.
אני מפחדת שאיכפת לי ממך ואחר כך יהיה לי אכפת מאנשים אחרים ואז מה יהיה. התוך העדין פתאום יהיה פרוץ וחשוף.

הכרת תודה, איכפתיות, פחד. אלו לא רגשות שאני מרשה, אני לא מכירה אותם. אני לא מכירה בהם.
ועוד רגשות אסורים זורמים החוצה. רחמים עצמיים. יאוש. תלות. תקווה. חיבה.
הכל בו זמנית, מציף, מבלבל.
אני מרגישה בטוחה איתך ואני מפחדת ממך באותו זמן.
אני מרגישה בטוחה בעולם ומפחדת ממנו. פחד ותקווה. אמון ויאוש.

הגרעין, הלב הסתובב באיטיות והקרין את הרגשות החוצה. ולא עשיתי כלום מלבד להרגיש. הקרינה התחזקה ונהייתה מאירה, מסנוורת. ועצמתי עיניים.
הרגשות נעלמו, התפוגגו, התפלאתי. הלב מאיר עכשיו באור הלבן הנקי שלו, אור מחמם. הוא ממלא אותי.
גם הגוף נעלם. ואז העצמי. ועכשיו כולי נעלמת. אין לי גבולות. אין מחסומים. כולי קרינה מאירה.

אני מרגישה אותך, התאמצתי לבטא את המילים, אבל לא ממש אותך, משהו... את המהות שלך, האנרגיה שלך אולי, אני מרגישה אותך ואני מרגישה את המשרד ואת העצים בחוץ והאנשים ברחוב.
ומרחוק יותר אבל מאוד קרוב אני מרגישה כדורי אש, אש האהבה של המשפחה שלי.
[hr]
לקח לי כמה דקות לחזור אל הגוף בסוף הפגישה שהתארכה הפעם.
"אני מרגיש פריצת דרך, שעשית צעד קדימה", אנדרה סיכם. "שנתת לרגשות מקום בלי להתנגד, שהרשת לעצמך to let go.
אולי צעד קדימה זה לא הביטוי הנכון, אין פה כיוון, אין קדימה ואחורה."

"אני מבינה למה אתה מתכוון", לחשתי מתוך הגוף המוזר קצת בחדשותו.


[b][po]מי מה[/po][/b] (2010-03-22T22:05:44):
איזה יופי. תתחדשי.
כל הכבוד לך. באמת.


[b]harmony[/b] (2010-03-23T11:10:44):
מדהים
איזה יופי של תהליך ורגשות
אני מאוד מזדהה איתך כאחד שנמצא רק בתחילתו של התהליך...בשלב ההיי טק :-)
עם כל הפחד מה שאת כותבת מעודד להכנס ולפתוח את המקומות והרגשות האלה
תודה


[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2010-03-23T19:57:14):
יצא לי עכשיו לקרוא כאן אחרי כמה זמן שלא קראתי (כי רציתי להגיב על משהו שכתבת, ולא היה לי זמן, אז לא הרשיתי לעצמי להמשיך לקרוא בינתיים. פרפקציוניזם כזה... :-P)

טוב, אז יש כל מיני דברים שבא לי להגיב עליהם, ואני רואה שזה הולך לצאת קצת ארוך (כשאני כבר מגיחה אז זה בגדול :-)):

[u]שנאה עצמית] ==> [חמלה עצמית] ==> [קבלה עצמית] ==> [פרדה מהעצמי][/u]

אני מאוד הזדהיתי עם הניתוח הזה שלך, וחושבת שיש בזה משהו ממש נכון.
היו כאלה שהסתייגו מה'פרידה מהעצמי', אבל אני כן הרבה פעמים הרגשתי שזה באמת הדבר האמיתי בסופו של דבר.
שיש איזה שלב שבו אהבה עצמית היא כבר לא רלוונטית. לפחות לא במובן שבו בד"כ מתכוונים כשאומרים 'אהבה עצמית'.
ואולי אפילו לא קבלה עצמית?
או שאולי קבלה עצמית אמיתית = בעצם פרידה מהעצמי? ככה נדמה לי.
[b]שכשיש איזו קבלה עצמית שקטה כזאת, שאפילו לא חושבים עליה, זה מין שלמות כזאת, שבה העצמי כבר לא תופס מקום[/b].

מה את אומרת?

*********

[u]שבשביל הערכה עצמית גבוהה צריך להעריך נמוך אנשים אחרים.[/u]

זה ממש ממש לא נכון בעיניי.
אלא אם כן את מדברת על הערכה עצמית מזויפת (כזו שתלויה למשל בציוני פסיכומטרי או יופי חיצוני וכד').
כשלבן אדם יש תחושת ערך עצמי [b]אמיתית[/b] - אז שוב, זה [b]משהו שקט כזה, לא משהו שמנפנפים בו. זו מין ידיעה פנימית שקטה, אבל עוצמתית. מרכז כזה.[/b]

**********

[u]אז אותו תהליך גרם לי לאבד גם את הבושה וגם את הגאווה. או גם את השנאה העצמית וגם את האהבה?[/u]

נראה לי תהליך מאוד נכון, שאני מאוד מתרשמת ממנו.
אבל שוב, גאווה זה לא באמת ההפך מבושה. [b]גאווה גם היא נובעת מתחושת חוסר ערך עצמי[/b]. ולכן באמת נכון לאבד אותה ביחד עם הבושה.
ו'אהבה' שלכאורה - כנ"ל.

אבל ! [b]אהבה אמיתית - כזו שפשוט קיימת[/b], שלא צריך לתת עליה את הדעת, כזו שלא שמה את העצמי במרכז - אלא היא פשוט נובעת מאיזו [b]אהבה אוניברסלית שמקיימת אותנו בכל רגע ורגע[/b] ושאנחנו חלק ממנה - אז כזו אהבה בוודאי שהיא רצויה.

ויכול להיות שבַּמקום שהגעת אליו - זה סוג האהבה שאת חווה. גם אם את לא קוראת לזה 'אהבה'.

**********

[u]כמו שהיום נורא מקובל לחמול על ילדי טהיטי המסכנים - לדעתי זה בא ממקום שיותר קרוב לשמחה לאיד מאשר לחמלה.[/u]

ממש לא נראה לי שהחמלה על אותם ילדים היא ממקום של שמחה לאיד.

אני יכולה להעיד על עצמי שמה שהרגשתי בהקשר הזה היה - פחד. פחד מלהיות בעצמי באותו מצב.
אבל ממש לא הרגשתי שזה משרת אותי או [u]מגדיל את תחושת הביטחון והעושר היחסי שלי.[/u]
אלא פשוט פחד.
ומתוך כך - רחמים.
ריחמתי עליהם מתוך הפחד של עצמי. בגלל שהיה נראה לי נורא להיות במצב כזה.

ולכן, אולי יהיה יותר נכון לקרוא לרגש הזה 'רחמים' מאשר 'חמלה'.
כי רחמים נובעים מפחד (פחד להיות באותו מצב. ולכן יש כאלו שיימנעו מלשמוע את החדשות האלו, כי זה מפחיד אותם. ויש כאלו שרק ישמעו את זה שוב ושוב - מאותה הסיבה, מין צורך כזה להתעסק במשהו שנורא מפחיד, כמו ילדים שאוהבים להתעסק במפלצות בגלל שהם מפחדים מזה, [b]וההתעסקות כאילו מורידה מעוצמת החרדה[/b]).

וזה [b]ההבדל בין רחמים לחמלה - שרחמים נובעים מפחד. חמלה נובעת מאהבה.[/b]
(נדמה לי שקראתי את זה פעם ב'ספר המתים והחיים הטיבטי' ומאוד התיישב לי במקום).

אז אולי את צודקת שאין מספיק בינינו שיש בהם חמלה גדולה ואמיתית עד כדי שהם ייצאו לשטח ויעשו מעשה.
אבל זה בגלל שכלכך הרבה מוּנָעים מפחד, והפחד לא משאיר כוחות לעשייה.

מה שבטוח, שלא מדובר כאן בשמחה לאיד.

***********

[u]הלחץ הזה להשתדל יותר, להשתנות - לא מועיל למסע הפנימי שלך, אלא מעכב אותו.[/u]

אני כלכך כלכך כלכך מזדהה עם זה !
ממש סיפור חיי.

איך עם כל הקשיים שיש לי בחיים, וכמה שאני נאבקת כדי להתמודד וכדי לשנות את זה - ואז באים הקולות האלה מבחוץ של 'אולי תשני את זה', 'אז אולי תפסיקי ל... ככה וככה?', 'אז אולי תתחילי ל.... ככה וככה'.

רבאק, אתם לא רואים כמה אני גם ככה בניסיונות שינוי מתמידים? וכמה שזה קשה?
מה שאני צריכה כאן זה קצת חמלה וקצת הכלה וקצת יותר קבלה ועיטוף, ולא עוד מישהו שמנסה לשנות אותי.

***************

[u]אולי יש הגיון בגוף שלי שמסרב לשקר ומסרב לוותר[/u]

את יודעת מה? אני קצת מקנאה בזה שהגוף שלך ככה 'מכריח' אותך לקחת את הזמן הזה, ולעשות את התהליך הזה. (לא חלילה שהייתי רוצה מחלה גופנית בשביל זה, אני רק מדברת על כל האיתותים הרגשיים האלה של הגוף שלך).

כי אז זה כלכך ברור, שאת לא יכולה אחרת, וגם לסביבה ברור שאת לא יכולה אחרת.
וכל התקפי הבכי האלה שהיו לך וכו' - אז זה משהו מאוד מוחצן שברור שאי אפשר להתעלם ממנו.
ואני קצת מקנאה בזה.

וגם מקנאה שקיבלת אישור חיצוני ואפשרות כלכלית לפסק הזמן שלקחת.
גם אני הייתי רוצה.

(לא קינאה רעה. פשוט משהו שהייתי רוצה גם.
אני חושבת שזה נהדר בשבילך שיש לך את ההזדמנות הזאת, ותנצלי אותה הכי טוב שאת יכולה, בלי רגשי אשמה...).

************

[u]אבל באמת אני סתם מתבטלת...[/u]

גם בזה אני מקנאה !
איזה כיף לך !

תלכי עם זה. בטלה זה דבר נפלא נפלא נפלא !!!!

************

[u]אני מרגישה מגוחכת מעצם הדיון. סערה בכוס מים. עולם וירטואלי, כולו דף אינטרנט.[/u]

עם זה אני לא מסכימה.
אין לי מושג לַמה מתייחסים ל'עולם הוירטואלי' כמשהו שאין בו ממשות.
מדוע הוא פחות ממשי מכל דבר אחר?

מה, זה לא אנשים אמיתיים שאיתם אנחנו מנהלים דיאלוג?
זה לא דברים אמיתיים מה שאנחנו מספרים להם?
זה לא רגשות אמיתיים שעולים בנו מול דברים כאלה ואחרים שאנחנו קוראים או שכותבים לנו?
זה לא תמיכה אמיתית שאנחנו מקבלים?
זה לא חברויות אמיתיות שנקשרות כאן?
זה לא תהליכים אמיתיים שאנשים עוברים בעזרת הכתיבה וההתייעצויות כאן?

ואם אותם אנשים 'וירטואליים' לכאורה, במקום להתכתב איתנו באינטרנט היו מדברים איתנו בטלפון, זה היה יותר אמיתי?
זאת [b]רק עוד דרך של תקשורת[/b].
פנים אל פנים, טלפון, מייל וכו'.
זה לא אמיתי פחות.

ואני לא רואה שום סיבה שתקטיני את הרגשות שלך בגלל שזה לכאורה 'רק אינטרנט'.
זה לא רק אינטרנט !
קורים פה דברים אמיתיים לגמרי !

ובכלל, [b]אין שום סיבה שתקטיני את הרגשות שלך[/b]. גם בלי קשר לסוגיה אם 'אינטרנט זה אמיתי או לא'.
[list]
[*] אם זה מה שהרגשת - אז זה מה שהרגשת.
[/list]
למה להתבייש בזה?*

**************

_הגרעין, הלב הסתובב באיטיות והקרין את הרגשות החוצה. ולא עשיתי כלום מלבד להרגיש. הקרינה התחזקה ונהייתה מאירה, מסנוורת. ועצמתי עיניים.
הרגשות נעלמו, התפוגגו, התפלאתי. הלב מאיר עכשיו באור הלבן הנקי שלו, אור מחמם. הוא ממלא אותי.
גם הגוף נעלם. ואז העצמי. ועכשיו כולי נעלמת. אין לי גבולות. אין מחסומים. כולי קרינה מאירה.
אני מרגישה אותך, התאמצתי לבטא את המילים, אבל לא ממש אותך, משהו... את המהות שלך, האנרגיה שלך אולי, אני מרגישה אותך ואני מרגישה את המשרד ואת העצים בחוץ והאנשים ברחוב.
ומרחוק יותר אבל מאוד קרוב אני מרגישה כדורי אש, אש האהבה של המשפחה שלי._

וואו, זה היה ממש מרגש לקרוא את זה !
כלכך יפה.
הלוואי עליי !

(האמת, שגם בזה אני מקנאה. הנה, פתאום אני בוידוי-קנאות :-).
אני מאוד מקנאה בדברים שאת מגיעה אליהם עם אנדרה. כל התובנות האלה, וכל הדברים האלה שאת רואה ומרגישה....
אבל שוב, אל תקחי את זה כקינאה רעה. את עוברת תהליך נפלא ומדהים, שאני מאוד מעריכה. פשוט, הדברים שאת מתארת.... מאוד הייתי רוצה גם !)

**************

ודבר אחרון שגם קשור למה שכתבתי לך על הקטנת הרגשות שלך, וגם קשור למה שסיפרת על הפגישה עם אנדרה -

אני חושבת שכתבת כאן כבר כמה פעמים, ובפרט בנוגע לויכוח שהיה כאן - שאת לא נפגעת.
אבל מהדברים שתיארת מהפגישה עם הרופאה ועם אנדרה נראה שאת בהחלט לקחת ללב, ונפגעת. כן.

אז יכול להיות שקשה לך להודות בזה.
כמו שאר הרגשות שתיארת שהיה קשה לך לאפשר לעצמך להרגיש.

לא יודעת, אולי זה [b]בושה[/b] להרגיש רגשות כאלה? ([u]הכרת תודה, איכפתיות, פחד._ [...] _רחמים עצמיים. יאוש. תלות. תקווה. חיבה.[/u])
[b]אולי זו בושה להרגיש בכלל?[/b]

האם זו [b]חולשה[/b] להרגיש? להודות שאת מרגישה?
[b]האם זו חולשה להיפגע?[/b], להודות שאת במקום פגיע?

אני חושבת שהעניין של להודות שנפגעת, זה גם חלק מהעניין.
ומקווה שזה בסדר לך שאני כותבת את זה.

********

טוב, זהו, סיימתי את המגילה. :-)

אני מאוד אשמח אם תגיבי לדברים שכתבתי.



[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2010-03-24T08:48:57):
שחף יקרה. שוב מרגשת אותי.
|L|


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-03-24T15:02:33):
< כותבת בוורד תגובות, בינתיים תודה לכל מי שמלווה אותי >


[b][po]ב עילום[/po][/b] (2010-03-24T19:58:02):
[u]שחף יקרה. שוב מרגשת אותי.[/u]


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-03-25T03:08:55):
harmony (אי אפשר לכתוב בעברית, אה?)
לא מתגעגעת... בעקבות הנוסטלגיה לשנה א בסוציולוגיה מ [po]טבע ותרבות באהבת אם[/po] נזכרתי בתודעה הכוזבת של מרקס שהפאודלים מנחיתים על הפועלים. אתה לא מרגיש ככה לפעמים באמצע הישיבות שאמורות לגרום לך להרגיש הכי חשוב ומתקדם בעולם , שניה לפני שמעבירים את העבודה שלך להודו?


[b]harmony[/b] (2010-03-25T16:04:00):
ובכן- אפשר לכתוב הרמוני אם רוצים...
אני בטוח שאת לא מתגעגעת
אני לקחתי את ההייטק למקום רגוע יותר (מגזר ציבורי) כך שאין סערות לחצים וחשש מהודו (אלא אם כן המדינה תעבור לשם ואז אשמח לעבור גם.עדיף פונה או גואה :-) )
ואין לי ספק שתהיה קריירה שניה בשלב מסויים- עבודה עם ילדים או טיפול באנשים
אני מניח שתהליך דומה לזה שאת עוברת יוביל גם לשם
עם זאת יש מודעות מלאה לנושא הפאודליזם שהשתנה רק על פני השטח ובטח לא במהות עם כל הפערים וההון שלטון שמשתלט על כל חלקה טובה.
אנחנו בדיוק באותו מקום- קומץ אנשים ששולטים על המדינה (ולא הרבה יותר ששולטים על העולם) ושאר האנשים רצים כמו אוגרים על הגלגל ...
ומספרים להם שיש דמוקרטיה,שהם יכולים להשפיע...
או שסתם שמים להם האח הגדול בטלביזיה


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2010-03-25T18:04:39):
[u]או שסתם שמים להם האח הגדול בטלביזיה[/u]
חחחחחחחחחח....


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-03-26T07:34:18):
"האח הגדול" -
אוי, לא שמתי לב לציניות שבשם הזה!
כאילו, נותנים לאנשים לחשוב שהם אלה ששולטים על המשתתפים בטלויזיה והם אלה שחורצים גורלות עם הסמסים שלהם, מי ישאר ומי יעזב (נכון? ראיתי פעמיים בביקור האחרון בארץ)
ובבאמת זה אשכרה אופיום להמונים ! זה באמת האח הגדול כי ככה שומרים על התודעה הכוזבת של הצופים!
ענק. עולם חדש מופלא.

הו, הנוסטלגיה, הנוסטלגיה...


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-03-26T08:02:46):
[/spoiler]
[spoiler=שטוחלנדיה - Flatland]
אהבת,
חשבת שאת כותבת מגילה? חכי תראי מה יהיה לך.

טוב, אחד אחד. דבר ראשון על אהבה.
[u]"שיש איזה שלב שבו אהבה עצמית היא כבר לא רלוונטית. לפחות לא במובן שבו בד"כ מתכוונים כשאומרים 'אהבה עצמית'."[/u]
[u]"אהבה אמיתית - כזו שפשוט קיימת, שלא צריך לתת עליה את הדעת, כזו שלא שמה את העצמי במרכז - אלא היא פשוט נובעת מאיזו אהבה אוניברסלית שמקיימת אותנו בכל רגע ורגע ושאנחנו חלק ממנה - אז כזו אהבה בוודאי שהיא רצויה."[/u]

הקטע שאני לא יודעת מה דעתי על אהבה כי אני לא יודעת מה זה בכלל.

[hr]

יש ספר שעבר אצלינו במשפחה לפני כמה שנים בתור מחווה לאבא שלי, שהיה מהנדס במקצועו, מתמיטיקאי בנשמתו ואיש רוח והומוניסט בנפשו (ומי שהגיע עם הבלוג עד הלום יכול לנחש שמה הוא היה ברגשותיו – אפשר רק לנחש, אבל זה לא קשור לנושא הספציפי כאן).

הספר נקרא שטוחלנדיה, נכתב ב 1884 והוא מין משל מתימטי-גאומטרי-פילוסופי-חברתי, והאמת צריך להיות גיקים אמיתיים בשביל להנות ממנו.
( הנה בגרסה מצוירת : [url=http://www.youtube.com/watch?v=BWyTxCsIXE4]דר קואנטום – פלאטלאנד[/url] וגם [url=http://www.youtube.com/watch?v=C8oiwnNlyE4]טריילר של סרט[/url] )

מסופר בו על עולם של יצורים דו-מימדיים, קומפלט עם מעמדות חברתיים (כמה שיותר צלעות יותר שווה, הנשים הם קו, אז אם מסתכלים עליהן מהצד הן נעלמות, ואם הן נתקלות בצורה-גבר מהצד החד הן דוקרות אותו והוא מת)
יום אחד מגיע אליהם כדור מהעולם התלת מימדי ופוגש את גיבור הסיפור, שהוא ריבוע, ואחר כך גם לוקח אותו לחלל.
שלטונות העולם הדו-מימדי, בתגובה על התגלות הכדור לנגד עיניהם, מכריזים שזה בלתי אפשרי וכולאים כל מי שמפיץ את השמועה.
בקיצור יש שם עוד הרבה דברים מאוד מעניינים לילדי כפות. אבל לעינייני:

[hr]

באיזה שלב בתהליך של השנה האחרונה הרגשתי כאילו התחלתי לראות מימד נוסף, או חדש. ובמימד הזה אני לא יודעת לדבר.
המילים הדו-מימדיות לא רלוונטיות, הם נראו פתאום חסרות משמעות. ומילים חדשות עוד אני לא יודעת.

[hr]

אני חושבת על איך היצורים-צורות בשטוחלנדיה משתמשים במילים ומגדירים עצמים:


תיאור דו מימדי לעצם דו מימדי: עיגול: דבר שנראה כמו קו אבל האמצע שלו ברור יותר והצדדים מטושטשים (ככה נראה עיגול בשטוחלנדיה, כשמסתכלים עליו מהצד).

תיאור דו מימדי לעצם תלת מימדי: כדור: דבר שנראה כמו עיגול אבל הגודל שלו משתנה בהדרגתיות מנקודה לעיגול גדול ושוב לנקודה (תחשבו שהכדור "עובר" דרך דף ניר)

תיאור תלת מימדי לעצם תלת מימדי: כדור: עצם שהגודל שלו שוה בכל ציר של רוחב, עומק וגובה (שטוחלנדים לא מבינים בכלל את התיאור הזה כי הם לא יודעים מה זה גובה)

[hr]

פעם ידעתי לדבר דו-מימדית שוטפת. אהבה : "תחושה חיובית חזקה של כבוד משיכה וחיבה" חמלה: "מודעות עמוקה והזדהות עם סבל של בני אדם אחרים".

באיזה שלב בתהליך נפתח לי עוד מימד, וכל אוצר המילים הדו-מימדי איבד משמעות.
הרגשתי כאילו נשמטה לי הרצפה מתחת לרגליים, ורטיגו עצום.
לא יודעת. לא מבינה מה מילים אומרות, לא מבינה מה ההבדל העקרוני בין מה ש [po]בשמת א[/po] אומרת, נגיד, לבין הדוסים המשוגעים מהתחנה המרכזית בירושליים. הכל נשמע חסר משמעות באותה מידה.

בינתיים למדתי כמה מילים בתלת מימדית. עכשיו אני מבינה, נדמה לי, מה זה חמלה ומה זה להקשיב ולראות. ומה זה לנשום. זהו בערך.
לפחות יצאתי מההלם וחזרתי לשלוט בדו-מימדית, למרות שאני יודעת שאין לה משמעות אמיתית.

אחת המילים שלא ידעתי מה היא אומרת זו אהבה.
נדמה לי שסוף סוף הרגשתי בסשן האחרון :
"ומרחוק יותר אבל מאוד קרוב אני מרגישה כדורי אש, אש האהבה של המשפחה שלי". כן, ככה מרגישה אהבה.

אבל אני לא יודעת לתרגם את זה בחזרה לדו-מימדית.
אם זה אהבה, אז מה אהבה עצמית? או אהבה אוניברסלית? אין לי מושג.
כל מה שיש לי כרגע זה שאהבה זה דבר שמרגיש כאילו בעלי והילדים הם כדורי אש שאני יכולה להרגיש את החום והקרינה שלהם ואליהם מכל מרחק.
כן, מאוד עילג.
[hr]

מעניין. המילים ש"הבנתי" בתלת מימדית (תלת מימדית חלקית, בטח בהמשך יקבלו עוד כמה צלעות ) , לפי הסדר:
לראות
להקשיב
לנשום
לחמול
לאהוב

עכשיו כשאני כותבת ככה מסודר בטור זה נראה מאוד הגיוני.


[b][po]ב עילום[/po][/b] (2010-03-26T10:48:20):
מרתק ומרגש (זה באמת נשמע קצת עילג בדו מימדיות. אולי ווואאאוווו יותר מדויק)


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2010-03-26T20:15:33):
[u]המילים הדו-מימדיות לא רלוונטיות, הם נראו פתאום חסרות משמעות. ומילים חדשות עוד אני לא יודעת[/u]
[u]הכל נשמע חסר משמעות באותה מידה[/u]

שחף, אולי מה שאכתוב עכשיו ישמע מוזר אבל בכל זאת:
[b]תהיי בתחושה הזו, כמה שאת יכולה![/b] רציתי לכתוב תאחזי (אבל אני נגד זה באופן רוחני-תיאורטי :-P)
אין הרבה אנשים שפשוט נמצאים במקום הזה שאין להם מילים לתחושות שלהם.
ואם יש, זה זמני. עובר כל כך מהר.
מיד שפת הדו משתלטת וגם שפת התלת.
את מבינה, מהר מאד שפת התלת הופכת שגרה, הדו הופכת שטחית ומרגישים - מה-זה-טוב... עם-עצמך!
אמ-מה?
אף אחד לא יודע. אולי קיימת שפת הארבע-חמש-שש מימדית... שאנחנו בכלל לא יודעים עליה.

וכל כך קל ליפול למקום שצריך את הבטחון הזה, שהשפה נותנת לנו. וזה הרבה פעמים מרחיק דווקא מהחוויה הגרעינית.
את יודעת איך מרגישה האהבה של המשפחה שלך. הרגשת את זה בגוף, בנפש.
לתת לזה את המילה אש - עזרה לך קצת להתמקם ביקום הזה, בערות, במציאות.
אבל אני בטוחה שזה לא בדיוק כמו שהרגשת את זה. (אולי אני טועה)

בכל מקרה, השפה תגיע סונר אור לייטר, כי כך אנו עובדים.
אז תתענגי בינתיים. ותמשיכי לענג אותנו... :-)
(())


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-03-27T04:42:20):
[po]קן לציפור[/po] חכמה כרגיל. תודה חמודה.
תזכורת עצמית: לא למהר


[b]אילת[/b] (2010-03-27T10:52:12):
שחף, האם כוונתך למילים תלת מימדיות, לחויית שפה שעוברת למימד אחר?
משהו שהוא יותר חזותי, יותר אנרגטי?
אני לא ממש מבינה.

מענין מה יצא לי במחכימון- " אין אדם שיכול להכיל את כל זה, וכל אדם הוא גם חלק מכל זה".
איכשהוא נראה לי מתאים לדף הזה?
משהו באופן הביטוי שלך ובקושי שאני חווה ממך בקושי שלך להכיל את התכנים שהסביבה והחיים מביאים,
ומצד שאני, את מבטאה יכולות מאד גבוהות בהיותך חלק מזה, אולי ברמות שאחרים בחיים לא יגעו,
ולא שיש כאן איזה שהיא תחרות.


[b][po]עולם קסום[/po][/b] (2010-03-27T13:33:06):
_אחת המילים שלא ידעתי מה היא אומרת זו אהבה.
נדמה לי שסוף סוף הרגשתי בסשן האחרון :
"ומרחוק יותר אבל מאוד קרוב אני מרגישה כדורי אש, אש האהבה של המשפחה שלי". כן, ככה מרגישה אהבה._

[po]שחף אהובי[/po]
כנראה שכך היה צריך להיות..
רק אתמול בערב קראתי את דברייך האחרונים ומשם הפלגתי עד לרגע זה לכל סיפורך.
מרתק להכנס לעולמה הרוחני פיזי ונפשי של מי שגדלה בחברה ומשפחה שונה לחלוטין משלי ולגלות שאת לא זרה לי בכלל.
לא אוכל לתת לך תמיכה רוחנית אבל אני רוצה לומר לך תודה על הצלילה לעומקם של החוויות שלך שעזרו לי להעמיק עם כמה מהחוויות שלי.


[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2010-03-27T17:09:46):
[u]הספר נקרא שטוחלנדיה, נכתב ב 1884 והוא מין משל מתימטי-גאומטרי-פילוסופי-חברתי[/u]
וואו, נשמע ספר ממש מעניין, שאולי הייתי רוצה לקרוא.

[u]שטוחלנדים לא מבינים בכלל את התיאור הזה כי הם לא יודעים מה זה גובה)[/u]
מצחיק. עד שלא כתבת את זה, אני דמיינתי את הצורות הדו מימדיות אנכיות ולא אופקיות. (לכן גם לא הבנתי איך הצורה הנקבית יכולה לדקור אותם....)

_באיזה שלב בתהליך של השנה האחרונה הרגשתי כאילו התחלתי לראות מימד נוסף, או חדש. ובמימד הזה אני לא יודעת לדבר.
המילים הדו-מימדיות לא רלוונטיות, הם נראו פתאום חסרות משמעות. ומילים חדשות עוד אני לא יודעת._

אני בכלל לא בטוחה שאפשר לדבר במימד החדש שאת נמצאת בו. לפחות לא במילים. לא נראה לי שיש מילים לדברים האלה. ואם את אומרת להם מילים - אז את הופכת את התלת-מימדי לדו-מימדי.

אני גם מסכימה עם [po]קן לציפור[/po] שכדאי לך להישאר בשלב הזה כמה שיותר. איזה דבר נפלא זה.

_פעם ידעתי לדבר דו-מימדית שוטפת. אהבה : "תחושה חיובית חזקה של כבוד משיכה וחיבה" חמלה: "מודעות עמוקה והזדהות עם סבל של בני אדם אחרים".
באיזה שלב בתהליך נפתח לי עוד מימד, וכל אוצר המילים הדו-מימדי איבד משמעות.
הרגשתי כאילו נשמטה לי הרצפה מתחת לרגליים, ורטיגו עצום.
לא יודעת. לא מבינה מה מילים אומרות, לא מבינה מה ההבדל העקרוני בין מה ש [po]בשמת א[/po] אומרת, נגיד, לבין הדוסים המשוגעים מהתחנה המרכזית בירושליים. הכל נשמע חסר משמעות באותה מידה._

איזה דבר מדהים.
קורים לך דברים מדהימים פשוט.
גם אם זה יכול להיראות מפחיד - זה נשמע לי כיוון ממש מופלא, שכדאי לך להתענג עליו ככל יכולתך.
מה שהכרת מתפוגג, ומתוך זה מתחיל לצמוח משהו חדש. מה? את עדיין לא יודעת, אבל בטח משהו טוב...

לא יודעת, אולי עוד יעלו אלייך לרגל, כמו אל ביירון קייטי? :-)


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-03-28T04:18:44):
אילת : _"האם כוונתך למילים תלת מימדיות, לחויית שפה שעוברת למימד אחר?
משהו שהוא יותר חזותי, יותר אנרגטי?"_

לא, בדיוק להפך, לרגשות שהם מעבר למילים, שפה ודימויים חזותיים. "כדור של אש" זה סתם הדימוי שעלה לי באותו זמן. מה הקשר בין מילים לרגש?
אנרגטי - אני בכלל לא מבינה מה זה אנרגיה. זו סתם מילה שאני משתמשת בה לפעמים כשאין לי מילה טובה יותר (מסתמכת על זה שאף אחד לא יודע מה זה גם).

[u]"מבטאה יכולות מאד גבוהות"[/u] תראי, אני מאוד אוהבת לשחק במילים, מילים יפות זה תחביב שלי, ויכולת מילולית-אנאליטית היא באמת דבר שימושי שטוב שיש, אבל להגיד שמילים יפות מבטאות יכולת רגשית גבוהה? לא עובד עלי.

[po]עולם קסום[/po]: תודה רבה על הקריאה, [u]"לא אוכל לתת לך תמיכה רוחנית" [/u] רוחניות היא עוד אחד מהמונחים שאני לא מבינה, לא בדו-מימדית ולא בתלת-מימדית.

[po]אהבת עולם[/po] : [u]"אולי עוד יעלו אלייך לרגל, כמו אל ביירון קייטי"[/u]
אני באמת חושבת שהגיע הזמן לאישה המוארת הראשונה על כדורים נגד דיכאון (שלא להגיד תרופות פסיכיאטריות כי זה גורם לי להרגיש פסיכית, וזה מדכא) .
אני חושבת לעשות כמעשה פרס (שמעון, הכוונה, לא נובל) ולקבל על עצמי את דין ההארה כדי ליצג בכבוד את המגזר. ואסיים בברכת: כדור לכל פועל!

לא, אבל ברצינות, לא שאני מקטינה בערך עצמי, ולא שאני חושבת שלא צריך לקנא בי, אבל בתכלס, בשביל הפרופורציות הנכונות: אני עושה עכשיו את הקפיצה העצומה בין אוטיזם קשה לאוטיזם קל.
בפגישה האחרונה שלי עם אנדרה למשל (עוד לא "פירסמתי" ) היה לי השג גדול: אמרתי לו (במאמץ הסטרי, היה לי נורא קשה) שאני רוצה את העזרה שלו! והסתכלתי אליו תוך כדי! בעיקר ברגליים.
בקיצור אני מגיעה לרמות רגשיות שאתן כבר מזמן שכחתן (כאילו, מה, זו אני שמחבקת עצים???).


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-03-28T06:46:39):
[po]עולם קסום[/po] : [u]"מרתק להכנס לעולמה הרוחני פיזי ונפשי של מי שגדלה בחברה ומשפחה שונה לחלוטין משלי ולגלות שאת לא זרה לי בכלל."[/u]

נזכרתי במשהו [po]שאילנה קליינר[/po] כתבה מזמן:
"בבלוג הקודם את מספרת על ילדותך בקיבוץ וכמה הרגשת שונה ודחויה.
וזה דבר המשותף לנו. אמנם לא חייתי בקיבוץ מעולם, אבל גם אני הרגשתי מאז ומתמיד שונה מכולם ואף פעם לא יכולתי להגדיר מהו השוני שלי.
בזמן האחרון ... אני יכולה לומר בבירור: כן, אני שונה. אני שונה ואני גם יודעת במה אני שונה ולמה. הגיע הזמן שגם את תבררי את הנושא הזה עם עצמך."

מעניין: אני תמיד הרגשתי שונה מכולם וגם ידעתי להגדיר מצוין מהו השוני שלי. גם במובן השלילי וגם בחיובי.
ודוקא בשבילי התהליך שאני עוברת מטשטש את השוני
בזמן האחרון אני יכולה לומר בבירור: כן, אני דומה. אני דומה ואני גם יודעת במה אני דומה ולמה.


[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2010-03-28T16:52:41):
[u]אני באמת חושבת שהגיע הזמן לאישה המוארת הראשונה על כדורים נגד דיכאון[/u]
ביירון קייטי הייתה על כדורים נגד דיכאון למיטב זכרוני, ואשפזה את עצמה באיזה מוסד. ושם 'זה' קרה לה.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-03-30T00:26:16):
אילת - העברתי את ההערה על ההומואופתיה למחסן שלי ב [po]שחף אהובי[/po] , אם את רוצה להעתיק לדף שלך . זה נושא מאוד מעניין בלי שום ספק, אבל לא מתאים לי כאן.
מאחר ואין לי כוונה להתחיל לזגזג בין עשרות השיטות שיותר טובות מכדורים נגד דיכאון אלא לגמור את מה שהתחלתי, אני מעדיפה להתייחס לצד החיובי והמועיל של הכדורים. או יותר נכון, לא להתייחס אליהם בכלל כי הם סיימו את תפקידם כבר מזמן בזה שהם איפשרו לי לבטל את ההשפעות המסממות של הדיכאון ולהתחיל את התהליך ( [po]פוסט טראומה קיבוצית[/po] (2009-07-01T05:04:26) ). עכשיו הם במשבצת של "ניהול נכון" ולא כל כך מעניינים אותי.


[b]אילת[/b] (2010-03-30T18:35:54):
אני רואה שאין לי מזל אתך, הכל מרצון טוב.

[/spoiler]
[spoiler=על רגשות, ועל ההבדל בין הכותב לבין הדמות הראשית]
[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-03-31T08:39:29):
אוי איזה שפל מדרגה.

ראיתי עם הילדים את twilight, שזה סרט ערפדים. משפחת הערפדים מקבלת אליה את האהובה של אחד מהם, בן 100 עם גוף של בן 17 (סדריק מהארי פוטר). מתישהו מגיע הרגע הבלתי נמנע כשהערפדים הרעים מנסים לפגוע בה ואב המשפחה מכריז: "היא עם אדוארד. היא שייכת למשפחה עכשיו. אנחנו מגינים על המשפחה שלנו."

אוי איזה קלישאה נלוזה.
אוי כמה מביך.
אוי כמה כמהתי באותו רגע להשתייך למשפחת ערפדים שיגנו עלי, לא חשוב מה יקרה .


[b][po]פלוני אלמונית[/po][/b] (2010-03-31T09:16:32):
[po]אהבת עולם[/po]
[u]לפעמים אני שוכחת שהעניין של "לא איכפת מה אחרים חושבים עלי" הוא בעצם דפקט ולא נורמה[/u]
[u]לדעתי, זה דפקט ע-נ-ק שלרוב בני האדם (לפחות אלו שאני מכירה) אכפת מה חושבים עליהם[/u]

לא עצם מה שחושבים האחרים חשוב, אלא איך החשש מפני מה שחושבים האחרים, שדופק לנו את החיים.
מה שחושבים האחרים חשוב, ככל שהקשרים החברתיים איתם חשובים ובמידת החשיבות שלהם. ככל ועד כמה שאנחנו צריכים לחיים שלנו ושלהם.
מה חושבים האחרים לא חשוב בכלל, אם אנחנו לא פוגעים במישהו אחר, (לא פגיעה שנפגעת אמא פולנייה), אם אנחנו מתנהגים כשורה לפי מה שאנחנו מרגישים.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-04-03T06:04:30):
נכון, באמת זו ההבחנה שהיתה חסרה לי.
"לא איכפת לי מה אחרים חושבים עלי" זו נכות נפשית (בדוגמה שלי ברורה ההתפתחות של הצלקת הנפשית הזאת מתוך פגיעה)
עד כמה ההתנהגות שלי מושפעת מהפחד שלי מדעה של אחרים, זו שאלה אחרת.
במקרה הזה לנכות הנפשית יש תוצאה חיובית, אבל זו עדיין נכות.

ואם להמשיך בחדוות המהפכניות שהרמיוני עורר בי, נכות נפשית באופן כללי היא מאוד פרודוקטיבית ומוערכת בשדות הקפיטליזם.
וההי-טק, ברור, ברור! מה, וורקהוליזם הוא לא נכות נפשית?
ולכבוד פסח אני אסיים בשיר שחתם את הסדר בהגדות הקיבוציות הישנות:

קום התנערה עם חלכה!
עם עבדים ומזי רעב [נפשי]
עולם ישן עד היסוד נחריבה
מגב כפוף לפרוק העול !



[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-04-06T03:54:58):
[po]אהבת עולם[/po] - על הקנאה:
אני מאוד מודעת שאני דיכאונית של שוקולד. בתכלס קיבלתי "מתנה" די נדירה – את האפשרות לקחת פסק זמן, וסוף סוף, ובלי שתהיה לי בררה (כי אם היתה לי בררה כבר מזמן בטח הייתי מפסיקה) – להתפרק. ולראות מה נשאר בסוף, ומה יצא אחר כך.
המון גורמים לטובתי, גם אפשרות כלכלית, גם הילדים כבר גדולים. יש קולות מקטינים בחוץ, אבל יש לי משולש שתומך בי, מכבד אותי ובאמת מאמין בי – הגבר, הפסיכולוג, והרופאה.
במחשבה שניה זה גם אישיות – לא הייתי מתפרקת אם לא הייתה לי אפשרות לעשות את זה בלי לפגוע בילדים, ולא הייתי נשארת עם גורמים שלא תומכים, מכבדים ומאמינים בי. אולי זה באמת מקרה של "כשהתלמיד מוכן המורה מגיע".
אבל בשביל הפרופורציה: אם זה נראה דינאמי, קחי בחשבון שאני פשוט התחלתי עכשיו מה שכולם פה התחילו לפני 20 שנה...
[hr]
עוד מונולוג מאחת הפגישות האחרונות:
"אתה יודע", אמרתי לאנדרה, "אני חיה את כל הסיפור הזה פעמיים. פעם אחת בתור הכותבת, ופעם אחת בתור הגיבורה הראשית. או אולי פעם אחת בתור הסיפור, ופעם שניה בתור הסיפור על הסיפור.
והקטע הוא שבתור הכותבת הסיפור נשמע נורא מעניין ודינאמי ומרתק, ממש הרפתקאה. כל מה שקורה מוביל לאנשהו - לתובנה, להתפתחות, לשינוי כיוון. אפילו הקטעים שאני סתם הולכת בחושך, בשביל הכותבת הם הרפתקאה. זה לא שאני מזייפת או מגזימה, זה רק שאני כותבת לאחור, כשאני כבר יודעת לאן הכל מוביל, ואיכשהו כל פרק מסתדר מסביב להתפתחות ומוביל אליה. ואני ממש מקנאה בעצמי בתור כותבת על כל האקשן הזה.
אבל בתור הדמות הראשית – אני סתם הולכת בחושך. ואני לא יודעת לאן זה מוביל. וזה מתסכל ומפחיד לפעמים. בדרך כלל, אפילו."
"כן", אנדרה הסכים , "אי אפשר להגיע לתובנות ולהתפתחויות האלו בלי לעבור את המסע עצמו."

[hr]
וחוזרת שוב לשירי (מעניין אם היא עוד כאן, מסכנה) " גם אם הכתיבה הספרותית מבוססת על חוויות "אמיתיות", כנראה הן בכל זאת עברו איזו ספרותיזציה, קצת עיגולי פינות, תוספת טוויסטים והאצת העלילה כדי להגביר את הדרמה והעניין".

לדוגמה, שלושת הסיפורים תחת הכותרת "אנדרה". שני הסיפורים הראשונים הם די מדכאים וכאילו לא שייכים לעלילה. ובאמת כשכתבתי אותם עוד לא ידעתי לאן הם מובילים.
העריכה ה"ספרותית" היחידה שהם עברו ( ספרותית במובן של מניפולציה מכוונת, ברור שברגע הכתיבה כבר יש עריכה שלמה של מה שהתרחש) זה החיבור של שלושת הקטעים לסיפור אחד תחת הכותרת "אנדרה".
בעיני זה מספיק בשביל לשנות את כל המשמעות שלהם מקצה לקצה.
קודם הם היו אפיזודות של כישלון, חוסר יכולת. תחת "אנדרה" זה פשוט עוד סיבוב של הספירלה. חוסר אמון, אמון, כאב, חוזק וחוזר חלילה.
כדי לעלות למדרגה הבאה אני צריכה להעלות את אנדרה מדרגה. כדי להחליט שאני מוכנה לתת אמון אני צריכה לעבור משבר אמון, כמו רוגטקה, להתרחק אחורה.
בסיבוב הקודם הייתי צריכה להודות שאנדרה הוא לא סתם דמות מקרית שממלאת את משבצת "הפסיכולוג". בסיבוב הזה אני צריכה להודות שאיכפת לי ממנו.

[hr]
_"ובכלל, אין שום סיבה שתקטיני את הרגשות שלך. גם בלי קשר לסוגיה אם 'אינטרנט זה אמיתי או לא'.
לא יודעת, אולי זה בושה להרגיש רגשות כאלה? (הכרת תודה, איכפתיות, פחד. [...] רחמים עצמיים. יאוש. תלות. תקווה. חיבה.)
אולי זו בושה להרגיש בכלל?
האם זו חולשה להרגיש? להודות שאת מרגישה?
האם זו חולשה להיפגע?, להודות שאת במקום פגיע?"_

אני לא מרגישה בושה אלא חסימה. זה לא שאני לא רוצה, אני לא מצליחה להרגיש.
מילא רגשות שליליים, אבל מה הבעיה בלהרגיש תקווה או חיבה? פשוט שכחתי איך מרגישים.
אם אני מדברת איתך, בתור שתי נשים מודעות ומיודעות, בטח שאני מסכימה איתך שאין שום סיבה שאני אקטין את הרגשות שלי וזו לא חולשה להפגע, ושאני לא רוצה לוותר.
אבל זה הקטע של התהליך שאני עוברת - אני לומדת סוג שונה של תקשורת עם עצמי. לא להגיד לעצמי מה אני צריכה להיות אלא סתם להקשיב. כשאני מקשיבה יש קולות שאומרים דברים אחרים שלפעמים לא מסכימה איתם, או שהם סתם מפתיעים אותי ואני לא יודעת מאיפה הם הגיעו.
כמו הקולות שמתבישים או חושבים שזו חולשה להרגיש, או הקול שרוצה לוותר.
אני מנסה להקשיב להם "הקשבה ריקה" (שוב גונבת מ [po]קן לציפור[/po] ) - לא לשפוט אותם, לא להגיד להם מה לעשות, סתם לתת להם להתבטא.


[b]שירי[/b] (2010-04-06T10:07:29):
[u]וחוזרת שוב לשירי (מעניין אם היא עוד כאן, מסכנה)[/u]
אני כאן. לא מסכנה :-)


[b][po]אינדי אנית[/po][/b] (2010-04-06T10:34:31):
[u]אבל זה הקטע של התהליך שאני עוברת - אני לומדת סוג שונה של תקשורת עם עצמי. לא להגיד לעצמי מה אני צריכה להיות אלא סתם להקשיב. כשאני מקשיבה יש קולות שאומרים דברים אחרים שלפעמים לא מסכימה איתם, או שהם סתם מפתיעים אותי ואני לא יודעת מאיפה הם הגיעו[/u]
וואו. כל כך קולע ומעורר הזדהות. מדהים. כאילו סיכמת תהליך של שנים במשפט אחד @}


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2010-04-06T20:52:52):
[u]אבל מה הבעיה בלהרגיש תקווה או חיבה? פשוט שכחתי איך מרגישים[/u]
עלתה לי מחשבה: איך את יודעת? אולי את מרגישה, ומה שאת מרגישה את לא חושבת שזה להרגיש?
אולי יש לך איזו תפיסה של מה זה להרגיש, ולפי התפיסה הזו את לא מרגישה. אולי בעצם את כן, פשוט לא מתייגת את זה כך?
(())


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-04-07T01:52:30):
קנצ'
זה אותו קטע של השפה הדו מימדית
פעם ידעתי מה זה, אם היית אומרת לי לפני שנתיים שאני לא יודעת להרגיש ואני לא יודעת מה זה חיבה ומה זה תקווה או פחד הייתי מסתכלת עליך כמו על פסיכית ואומרת שבטח שאני יודעת.
עכשיו עולים בי רגשות ש [b]אני יודעת[/b] שהם היו חסומים כל השנים האלו, ואני כבר לא יודעת מה זה בדיוק כל מה שקראתי לו חיבה/פחד/תקווה לפני שנה נגיד.
מין צל אולי.
אבל מה שיש חסום בתוך הגרעין זה דבר אחר
מימד אחר או בצבעוני או בסטריאו אני לא יודעת. אבל זה לא אותו דבר


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-04-07T01:57:30):
שירי, טוב, בתור דמות בסיפור הרווחת כבר את הזכות להעיר הערות

חשבתי:
ספרות זה בדיה שמתחזה למציאות
ואני כותבת מציאות שמתחזה לספר


אבל שכשאני כותבת על "עריכה ספרותית" אני לא באמת מדברת על ספרות אלא על החיים - איך נוצר סיפור חיים עם משמעות ודרמה מלחבר כמה נקודות בקו אחד ולתת להם כותרת. ברור, אה?

ואם התחלנו עם משפטים יפים ומצב רוח מנלכולי:

אנחנו חיים את החיים שלנו קדימה
אבל מספרים את סיפור החיים שלנו לאחור

אם חושבים על זה אז אנחנו בורג קטן ונידף בחיים
אבל אנחנו האלוהים של סיפור החיים שלנו

מי אני רוצה להיות היום - קורבן, מקרבן, גיבורה, אומללה או קומדיה או טרגדיה
לפעמים את החיים קשה לשנות אבל לפעמים הכותרת המתאימה מספיקה לשנות את סיפור החיים

ואם אני אמשיך עם פילוסופיה בגרוש תכף אני גם אחזור להיות בת 19
בחושות של סיני לפני שהיה בהם חשמל אבל היה בהם הרבה מאוד גראס
האמת יותר שווה להיות בת 40
(אבל בכל זאת הייתי מחזירה לעצמי את החזה מאז)




[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2010-04-07T08:37:07):
[u]עכשיו עולים בי רגשות שאני יודעת שהם היו חסומים כל השנים האלו[/u]
הבנתיך. הידיעה הזו, זה חלק מהמפתח.
יום מקסים!


[b]שירי[/b] (2010-04-07T10:47:18):
[u]בתור דמות בסיפור הרווחת כבר את הזכות להעיר הערות[/u]
זהו, שאני לא דמות בסיפור שלך...
אונטולוגיה ואפיסטמולוגיה.

_אנחנו חיים את החיים שלנו קדימה
אבל מספרים את סיפור החיים שלנו לאחור_
כן.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-04-07T23:12:12):
[b]"אני לא דמות בסיפור שלך: אונטולוגיה ואפיסטמולוגיה"[/b]

אישה באה להתלונן במשטרה שבעלה נעלם, מלווה בשכנתה.
"איך הוא נראה?" שואל השוטר.
"מטר תשעים, שרירי ושזוף", עונה האישה.
"ריקי, מה קורה אותך?" מתפלאה השכנה. "בעלך מטר שישים, קרח ויש לו כרס ענקית!"
"אה, את ההוא אני לא רוצה בחזרה"
( [url=http://www.amazon.com/Plato-Platypus-Walk-into-Understanding/dp/081091493X]Plato and a Platypus Walk into a Bar , פילוסופיה בבדיחות[/url] )


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-04-08T01:30:03):
טוב נו, ועוד אחת במיוחד ל"הסתבכתי עם הפסיכולוגית שלי", מהפרק על אתיקה מקצועית:
4 פסיכולוגים נפגשים יום אחד, ומחליטים שלא פייר שכל היום הם יושבים ומקשיבים לבעיות של אחרים ואף אחד לא מקשיב להם.
הם מחליטים להקשיב אחד לשני.
הפסיכולוג הראשון מספר: הבעיה שלי, אני מתעב את הפציינטים שלי. כל זמן הפגישה בזמן שהם מדברים אני מסתכל עליהם ומדמיין איך אני מעיף להם בוקסות ומשתין עליהם בקשת.
אומר השני: אני, אצלי היוחאי מדבר. כל אשה שמגיעה אלי, בלי אפלית גיל גזע ומצב משפחתי, תוך חמש פגישות גג אני עושה - ועוד על הספה של הטיפולים!
השלישי מתודה: מאז המפולת האחרונה בבורסה התחלתי למכור כדורים פסיכאטריים וסמים אחרים לפציינטים, ולא רק זה - אני גם נותן להם שימכרו לאנשים אחרים.
אומר הרביעי: אני, כמה שאני לא מנסה, אני פשוט לא מצליח לשמור סוד.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-04-09T03:14:01):
[/spoiler]
[spoiler=פרק 17: ציפיה]
אני מרגישה מעונה.
כאילו ידיים נעלמות נאחזות בלב ומושכות אותו לכל הכיוונים, קורעות אותו עם הציפורניים.
מקשיבה.
העינוי מתחלף בתחושה אחרת, לא פחות אינטנסיבית. תחושה של הגוף כולו, מקצות האצבעות ועד השיער הסומר.
זו ציפיה. ציפיה קשה, עמוקה, לשלב הבא.
"השלב הבא יהיה קל יותר, נוח יותר" , אנקרה מציע.
אני לא יודעת. אני לא יודעת אם יהיה קל ונוח יותר או אם בכלל המילים האלה מתאימות. אני חושבת שלא. אני חושבת שזה מקום שגדול על המילים האלו, מקום שקל ונוח לא רלוונטיים בו.

זה המקום של לא להיות לבד.
אני רוצה לא להיות לבד יותר.

אמרתי לאנדרה בעיניים פקוחות, במאמץ גדול ומכוון :
"אני צריכה את העזרה שלך.
אני צריכה שתעזור לי כי אני לא יכולה לעשות את זה לבד.
כי אי אפשר להפסיק להיות לבד, לבד."
התאמצתי להסתכל אליו בעיניים.

ונשברתי.
הרגשתי שהגוף שלי מתפרק. שהגוף כולו בוכה בעוויתות מרות,כואבות.
אני לא יודעת איך לקבל עזרה. אני לא יודעת איך לעשות את זה.
אנדרה מבטיח שוב שהוא יהיה, שהוא ילווה אותי.
הגוף נרגע. שוב אני מרגישה את המקום החדש, את המשיכה שלו, האנרגיה שלו אוחזת בי.
אני שומעת קולות צועקים לי: לא! אל תעשי את זה! את עוד לא מוכנה! זה יכאב לך!
זה יביא חרבות מושחזות שינעצו בלב שלך! את לא יכולה!
אני שומעת קול אחר אומר: הגיע הזמן להמשיך הלאה.
העינוי. ציפרניים נואשות אוחזות בלב, ומושכות.
ומתחת להכל – שוב ברכת כאב עמוקה.
חשבתי שכבר הגעתי לכל הכאב, שכבר נתתי לכל הכאב מקום, אבל הנה עוד -
עוד כאב שעדיין סגור ומוחבא.
עוד שכבה שעוד לא נחשפה.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-04-09T03:16:12):
כמה אנשי ניו-אייג' צריך כדי להחליף מנורה?
א. אף אחד. הם מחבקים את החושך. החושך הוא לא האויב.
ב. אף אחד. השינוי חייב לבוא מבפנים.
ג. אף אחד. צריך לאהוב את המציאות כמו שהיא.
ד. עשרה. אחד כדי להחליף את המנורה ותשעה כדי לתמוך ולהשתתף בחויה.
ה. כל התשובות נכונות. האמת היא בעיניים של המתבונן.


[b][po]אהבת עולם[/po][/b] (2010-04-09T18:26:55):
[u]כמה אנשי ניו-אייג' צריך כדי להחליף מנורה?[/u]
גדול !
את המצאת את זה? או שהעתקת?

[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-04-09T18:32:54):
השאלה מ Plato and a Platypus Walk into a Bar , אבל התשובה שלהם לא היתה כל מוצלחת אז הוספתי את הגרסאות שלי...


[b][po]אישה מתמודדת[/po][/b] (2010-04-13T22:29:06):
שחף מה קורה אתך?
למה נעלמת? מקוה שמסיבות טובות.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-04-14T01:46:28):
הפרק הבא בעיצומו עדיין..
אבן נזרקה לים ולא ברור מה יבוא בעקבותיה.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-04-16T04:36:52):
[/spoiler]
[spoiler=פרק 18 : לטבוע]
[hr]
הגיע הזמן.
אני מוכנה להמשיך אל הברכה התת קרקעית של הכאב. הברכה, הים, מה שזה לא יהיה.
מישור רחב, עקר. מוצף אור מסנוור, חסר רחמים. אין שום גבעה באופק, שום עץ, אין איפה להתחבא. אין לאן לברוח עכשיו.
ובאר. באר עמוקה, אי אפשר לראות את התחתית.

אני יורדת בסולם ברזל חלוד. רגל אחרי רגל. יד אחרי יד. לא להסתכל למטה. להתרכז. עוד שלב אחד למטה. רגל. יד.
הבאר מתחילה להסתובב מסביבי. שוב אני במרכז המערבולת.
לא להסתכל למטה. רגל אחרי רגל, יד אחרי יד.
וזהו. יותר אי אפשר להמשיך.

להסתכל למטה. העומק לא ידוע. האם הבאר מלאה במים? האם היא מובילה לברכה, לים תת קרקעי? או לסלעים חדים, שוברי עצמות?
אין לדעת. הבאר רוצה שאני אתן אמון. סתם כך. בלי הוכחה, בלי משא ומתן.
לב המערבולת.

אי אפשר לקפוץ. זו לא ההחלטה שלי לעשות. אני רק יכולה לחכות לנפילה שתבוא ותיקח אותי.

[hr]

כלום.
"אני לא מצליחה. אני צריכה שתעזור לי."
נותנת לאנדרה להנחות אותי. נשימות עמוקות. להרגיש את הכובד בידיים, ברגליים. המוח יקח אותך לאן שאת צריכה להגיע.
[hr]

אני בתוך המים. הם סוערים. הגלים סוחפים אותי.
מערבולות מסחררות אותי מסביב, גורם לי להתגלגל בתוך המים, ראש למטה ורגליים למעלה. אני לא יכולה לנשום בתוך המים, נושמת נשימות חטופות, מאומצות, בשניות שהראש צף למעלה.

פעם, כשהייתי נערה, לא זוכרת איזה גיל בדיוק, נסחפתי לתוך זרם ומערבולת תת ימית כזו בים של תל אביב. לא היה לי שום כוח מול העוצמה של הים.
ידעתי – אם המערבולת לא תניח לי היא תטביע אותי.
ידעתי – אני יכולה למות.
הזרם פלט אותי עמוק, בצד השני של החוף, מטרים ספורים מהסלעים של שובר הגלים, שם התנפץ הים ברוב קצף ורעם גדול.
שחיתי ושחיתי לחוף והלכתי לכל אורכו, בחזרה לאמא שלי שישבה בחוץ, ולא אמרתי לה מילה. לא יכולתי להדאיג אותה. וממילא לא היינו בעניין של שיחות אישיות.

אין לי שליטה. אני נסחפת. הראות מתכווצות מחוסר אויר. נשימה חטופה ושוב הראש מתחת לפני הים.
"את יכולה להאחז במשהו?"
"לא. אני צריכה להסחף. אני יודעת שאני לא אטבע. יש לי 100% אמונה, ידיעה שאני לא אטבע."
עוד ועוד מערבולות, סחיפה.
יושבת בחדר באותה כורסה, אבל הגוף מרגיש כל מכת זרם וגילגול, מתהפך.

עד שהמים מתחילים להרגע. אני צפה. הגלים עדיין מטלטלים אותי אבל כבר לא באלימות פראית.
נגמר.
[hr]

עכשיו אני לא בטוחה – האם באמת זה היה כל כך מסוכן? בתל אביב מול הילטון סתם ככה ביום קיץ רגיל?
אני לא כל כך אדם של ים, לא מכירה מערבולות, אבל בחויה שלי זה היה "כמעט מוות". "רק במקרה לא מוות".
אף פעם לא דיברתי וכבר מזמן שכחתי מזה, אבל מסתבר שאיפשהוא במוח שמורה כל ההקלטה, כל טלטול ונשימה חטופה.
מדהים איזה ערמות של גרוטאות נפשיות אנחנו סוחבים אצלנו במוח בכלל בלי לדעת.





[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2010-04-16T06:19:31):
שחף, איזה יופי שהזכרון שלך מתנקה מכל המחסן הזה. של כל הפחדים, ה-כמעט מוות-ים האלו.
קצת מקנאה בך ביכולת הדמיון המופלאה שלך.
אבל הכי מרגש היה לקרא: [u]יש לי 100% אמונה, ידיעה שאני לא אטבע[/u]
זה הבסיס. זה הכי פנימי. וזה בעצם יכול להנחות אותך.
(())


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-04-16T17:01:22):
אני כל הזמן מסתובבת סביב הנושא של המוות, אבל חיכיתי למשהו רגשי, וקיבלתי אתגר מוות גופני, ומשום מה זה הפתיע אותי.
זאת היתה פיסת זיכרון מאוד חזקה ואינטנסיבית מבחינה פיזית, אבל זהו. היא לא היתה אינטנסיבית מבחינה רגשית, ידעתי שאני רק צריכה לתת לעצמי להסחף. לא רק בגלל שאז, כשהייתי ילדה, זה נגמר בשלום, אלא בגלל ש... לא יודעת, לא פחדתי. לא ניסיתי להלחם וידעתי שהכל יהיה בסדר.


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-04-17T06:40:00):
[/spoiler]
[spoiler=פרק 19: התשמע קולי]
[hr]
הודענו לעובדת הסוציאלית שנתנה לנו יעוץ משפחתי (כתבתי עליה למעלה) שאנחנו רוצים לסיים. זה לא כל כך פשוט כי היעוץ הוא תנאי כדי לקבל עזרה לילד, אבל הם יצטרכו למצוא משהו אחר.
בחודשים האחרונים, מאז שביקשתי להחליף אותה, זה הפך להיות ממש תמונה מתוך [po]גבול השפיות[/po].
יושבת הסוציאלית, אשה מקסימה, יפה וכריזמטית, ומתחזקת תמונה שבה אני דיכאונית חסרת אחריות, וכל מילה שאני אומרת מחזקת את התמונה הזו. (איך אפשר להוכיח שאת לא דיכאונית? הרי כל שתגידי הוא הדחקה והכחשה ומוכיח את הטענה הזו)
וכמה שברור גם לי וגם לבעלי שזה מעוות, התמונה מתקבעת.
אני מתחילה לתהות: אולי בעצם אני באמת משקרת לעצמי ? והבעל מתחיל לחשוב: אני לא צריך לוותר, אני עוזר לה לשקוע בדיכאון בזה שאני לא מתעקש.

לאחרונה החלטתי שאני לא מוכנה יותר לסבול אלימות כלפי.
אפס סובלנות. ולא איכפת לי אם הכל מרצון טוב ואם הטענות האלימות נכונות או לא, אני לא משתתפת במשחק הזה.
לא מנסה להסביר, לא עונה, לא כלום. פשוט לא משתתפת במשחק.

וואלה - כמו שאנדרה אמר - זה התחיל במגרש המשחקים, בעולם הוירטואלי, עם ההורדה של משפטים שמרגישים לי אלימים, ועבר לעולם האמיתי.
לא משתפת פעולה עם אלימות ולא מוכנה שאף אחד יבטל אותי.

עכשיו, כשהורדתי מעצמי את המסכה הכפויה של הסוציאלית, אני מרגישה כאילו הוסר ממני כישוף.
כמו כפר שכל האנשים בו נראים כמו חזירים וחמורים, עד שהקללה של המכשפה מוסרת וכולם חוזרים להראות כמו שהם.
[hr]
[hr]
הילדה.
אני מרגישה אותה מרביצה לי. חובטת בי באגרופים שלה.
היא כועסת. היא זורקת דברים על הקיר. היא צועקת. היא זורקת עלי דברים. תסכול, בדידות, עלבון, השפלה.
אף אחד לא אוהב אותי! אף אחד לא עוזר לי! זה לא פייר!
מגיע לי שיאהבו אותי! מגיע לי מקום בעולם! מגיע לי שמישהו ירצה לעזור לי!
אני רוצה לחיות גם בעולם האמיתי, לא רק בעולם של הפנטזיה!

אני עומדת מולה ולא יודעת מה לעשות. אני רק עומדת ונותנת לה לכעוס ולצעוק ולזרוק ולהרביץ.

מה אני מרגישה אליה?
אני כבר לא פוחדת ממנה. אני כבר לא מתביישת בה.
אני רק מרגישה חמלה עמוקה. אני לא מרגישה את הכאב שלה, אבל כן צער גדול על מה שהיא עברה.

אני ממשיכה לעמוד. אני לא מפחדת יותר מהתסכול והבדידות והעלבון וההשפלה.
אני לא מפחדת יותר מהכאב. אני יכולה לשאת את כל מה שהיא תזרוק עלי.
אני מרגישה את הרגשות שהיא זורקת עלי חודרים אלי ומציפים אותי, אבל הם לא רגשות כשהם בתוכי, הם רעל שחור שממלא אותי.
ולא איכפת לי. אני לא מפחדת מהרעל, הוא לא מסוכן לי, אני כבר יודעת איך להפטר ממנו.
אני אשכב על האדמה, והאדמה תשאוב אותו החוצה.

לפחות סוף סוף היא מדברת איתי.
"את היחידה שהיא יכולה לכעוס עליה. היחידה שיכולה לשמוע אותה."

הלוואי והייתי יכולה לחזור בזמן ולמנוע את הכל, לעזור לה, לספוג במקומה את הכאב והסכינים החדות בלב ולחסוך ממנה את הפצעים והצלקות.
אבל אני לא יכולה.
אני רק יכולה לעמוד ולתת לה לכעוס.
אני לא יודעת מה לעשות אבל אני יודעת שאני לא אברח. אני מבטיחה לה.
אני לא אלך לשום מקום. אני יהיה כאן, מולה, כמה זמן שהיא צריכה.

"זה מה שהיא הכי צריכה. לא, את לא יכולה להחזיר את הזמן לאחור ולמנוע את הפצעים. אבל את יכולה להחזיר לה את הקול.
לתת לה סוף סוף לדבר. להבטיח לה שהיא לא צריכה לחזור לחדר המחניק והחשוך שהיא היתה בו כל כך הרבה זמן.
ולתת לה מקום בעולם שלך. היא צריכה שתקבלי אותה בדיוק כמו שהיא.
כמו שלא הסכמת להיות במקום שבו אין לך זכות דיבור עם העובדת הסוציאלית, גם היא רוצה לקבל מקום, שהיא לא תצטרך יותר לשתוק ולהסתתר "


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2010-04-17T08:33:33):
_אני לא יודעת מה לעשות אבל אני יודעת שאני לא אברח. אני מבטיחה לה.
אני לא אלך לשום מקום. אני יהיה כאן, מולה, כמה זמן שהיא צריכה._
שחף, הצצתי במעלה הדף קצת כדי להזכר ביחסים שהיו לך איתה קודם. איזה שינוי.
הלב שלי מתרחב רק מלקרוא אותך.
גם אני חווה, שהמציאות החיצונית משתנה בהתאם למציאות הפנימית שלי איתה.

כל הכבוד שפיטרת את האלימה הסוציאלית. עכשיו - רק מקומות שנותנים לך לדבר. לכל כולך.
שבת שלום


[b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-04-17T18:23:23):
[po]קן לציפור[/po] -
למה את מתכוונת ב"גם אני חווה, שהמציאות החיצונית משתנה בהתאם למציאות הפנימית שלי איתה?"
אבל כן, זה הגיוני, אם אני אלימה כלפי עצמי, חוסמת את עצמי ולי נותנת לעצמי להתבטא, אז הגיוני שתהיה אלימות גם ביחסים שלי עם ה"חוץ" - שאני ארשה אלימות כלפי או אהיה אלימה כלפי אחרים. ולהפך.

גם אני עברתי על תחילת הדף, מ: "איך מחבקים אותה? ומה לעשות אם היא לא רוצה אותי? ויותר מזה, מה לעשות אם אני לא רוצה אותה? אם היא מכוערת ועלובה ודחויה ובלתי אהיבה, בזיכרון שלי, ואני מוכנה לאהוב רק ילדה יפה ומחבקת ומלאת שמחת חיים כמו הבת שלי?" ודרך ההארה של [po]תמי אמא לשתיים[/po]: "נדמה לי שאת נורא נזהרת לא לצעוק, לא להאשים, לא להתרגז. לא להרגיש."
אז עברה חצי שנה והגעתי לכעס. עוד לא לחיבוק.

לא פלא שהדמיון המודרך של "לחבק את הילדה הפנימית" לא עבד, וגם המחשבות החיוביות של ה EFT .
זה כנראה לא מקום שאני יכולה להגיע אליו ישר, בלי לעבור את כל המסע המפרך שמאמת אותי עם כל הפחדים והסכנות הנפשיות הכי גדולות שלי.

קשור גם לעובדה שביחד עם האיבוד המוחלט של הזהות העצמית שלי איבדתי את היכולת לשקר ולזייף רגשית ( זה לא בקטע של "שיו איזה אמיתית אני", כן? זה לא תכונה חיובית).

שוב מדהים אותי עד כמה המסע רצוף הסכנות בדרך לאוצר, או לנסיכה, "נכון", או מתאים, מבחינת ניתוח ספרותי-מיתולוגי.

אני תוהה איך היכולת לעמוד מול הילדה קשורה לפרק הקודם של הטביעה.
אולי דרך העובדה שזו פעם ראשונה שלא הרגשתי את הרגשות של הילדה, אלא רגשות אליה : לא את הכאב והעצב שלה, אלא כאב ועצב עליה.
פעם ראשונה שהרגשות עברו טרנספורמציה במעבר ממנה אלי, לרעל שמרעיל אותה אבל אני מחוסנת נגדו.

אולי כמו שבטביעה הפחד של החוויה המקורית, פחד-מוות, עבר עיבוד והפך לאמונה ?


[b][po]קן לציפור[/po][/b] (2010-04-17T19:35:05):
יקרה, נדמה לי שאת שואלת ועונה לעצמך תשובות אמיתיות, כנות ונכונות.
כן, התכוונתי שההתייחסות הפנימית שלנו אלינו (אל הילדה הפנימית ועוד) מתבטא גם בבחוץ, במציאות החיצונית.
וגם אצלי מצאתי, שאני צריכה לעבור דרך [u]כל המסע המפרך שמאמת אותי עם כל הפחדים והסכנות הנפשיות הכי גדולות שלי[/u].
לא בגלל שזה סבל, אלא שדרך זה אני גדלה יותר נכון עבורי.
אולי יש אנשים שהשיטות האחרות עושות איתם חסד. איתי לא.

לגבי הטביעה, זה מעניין מאד, איך שאת חווה את זה. אולי בפעם הראשונה לא הזדהית איתה, אלא התבוננת בה, ויכולת לחוש צער עליה, כלפיה. כלומר, את המתבוננת, המספרת, הגדולה, יכולה לראות את החלק של הילדה - ולא מזדהה איתו.

נשמע מדוייק ש [u]כמו שבטביעה הפחד של החוויה המקורית, פחד-מוות, עבר עיבוד והפך לאמונה[/u]

{ [b][po]שחף אהובי[/po][/b] (2010-04-23T03:37:34):
[/spoiler]
[spoiler=פרק 20 : חיבור]

אני מוקפת במשהו שהוא גדול ממני. משהו בלתי נראה אבל מוחשי, צמיגי כמעט. משהו שאני חלק ממנו. שאני שייכת אליו.
נעים לי להיות חלק ממשהו שגדול ממני.
נעים לי להיות שייכת.
המשהו רוצה להגיד שהגיע הזמן שלי לצאת מהקליפה ולהניח לחומות. הוא מחבר את הלב שלי החוצה ואומר לי שאני חלק מהעולם, שאני שייכת.
נעים לי להיות חלק מהעולם.

הוא ממשיך עוד, קורא ומזמין גם את הילדה. הגיע הזמן של הנסיכה להתעורר, החומות התמוטטו ונהפכו לתילים מכוסי שרך.
היא לא שקופה יותר. היא לא צריכה להתאמץ להתכווץ ולהצטמצם ולהתחבא, היא גדלה, מתפשטת, חופשיה לתפוס מקום ומרחב ולדבר ולצעוק ולשיר ולהיות שמחה ועצובה ולהרגיש את כל הרגשות כולם, אפילו את אלה שהיא בכלל לא יודעת שהם קיימים.

עכשיו יש עוד דבר שאני מרגישה בתוכי. משהו שהוא לא אני ולא הילדה, שהוא אינסופי.
נע בתוכי כמו להבה של נר, מלא חיוניות, תנועה ואור, בעת ובעונה אחת משתנה כל הזמן וגם קבוע, נצחי.
ממלא אותי, מאיר את כל הפינות החשוכות.
הנשמה שלי.

לא עוד קליפה חלולה, שבורה וחסרה, אלא ישות שלמה ומלאה.

הנשמה אומרת לי, אבל לא במילים אלא במין ידע פנימי, שהיא לא תעזוב אותי יותר.
גם אם יהיה קשה, ויהיה נדמה שהיא נעלמה, היא תמיד תשאר.
לפעמים גדולה ומאירה ולפעמים רק הבסיס, הרובד העמוק שמתחת לזרם המציאות המשתנה כל הזמן.

ביחד עם המרחב החדש אני מתחילה להרגיש התנגדות, resistance , כוח שמנסה לעצור, לתחום ולהגביל.
לשניה אני מתלבטת מה נכון לעשות והתשובה מגיעה מאליה, בלי מאמץ, בלי לחשוב. הפתרון כבר בתוכי. אני מכירה בהתנגדות, אני לא נלחמת בה ולא מתנגדת אליה, אבל אני לא גם נעתרת לה.
ההתנגדות מתמוססת ונעלמת, והנשמה האינסופית מתחברת אל המשהו שמקיף אותי, ואל העולם,
ואני גדולה כמו העולם, רחבה ועמוקה ומכילה את הכל, את כל העולם. אני יודעת הכל, כל התשובות והפתרונות נמצאים באינסוף שהוא אני.

אז למה פתאום אני עצובה, מאיפה בא המחנק הכבד בגרון?
זו האני הקטנה מפוחדת ואומללה. לה אין מקום יותר, היא תצטרך להישאר מאחור.
גם איתה אני לא נלחמת, לא מתווכחת, לא מנסה להסביר. ולא נעתרת לה.
בזמן שאני נותנת לה להיות היא מאבדת בשר, הנפח שלה הולך ומצטמצם עד שאני שמה לב שכל מה שנשאר הוא רק עור מת שאני יכולה לקלף מעלי. ואני מקלפת ומשילה את העור הישן, שאין בו צורך יותר, של הפחד והאומלות.

ומתחתיו מתגלה עור חדש נוצץ ומבריק, אור. להבה חסרת גבולות.
והיא הולכת ונעשית בהירה יותר, מאירה יותר, מסנוורת.

האור הלבן.
[hr]
{[b]הסוף.[/b]
[/spoiler]

זהו? הסוף לגמרי?
אז שיהיה לך בהצלחה. נהניתי מאוד ללוות אותך (גם אם לא הרגשת) במסע.
מאחלת בהצלחה בהמשך..

_עכשיו יש עוד דבר שאני מרגישה בתוכי. משהו שהוא לא אני ולא הילדה, שהוא אינסופי.
נע בתוכי כמו להבה של נר, מלא חיוניות, תנועה ואור, בעת ובעונה אחת משתנה כל הזמן וגם קבוע, נצחי.
ממלא אותי, מאיר את כל הפינות החשוכות.
הנשמה שלי._
עכשיו התרגשתי... איזה יופי. שמחה.

וזהו? הסוף?
מן הסתם, זה הזמן להטמיע את התחושה הזו, את הידיעה, את ההבנה העמוקה.
זה בא והולך, עד שזה מתקבע.

אשמח לעדכונים.

וואו, איזה תיאור מצמרר של ה'חיבור'.

זה בטח לא ה'סוף' באמת.
רק הסוף של השלב הקודם.
ואולי הסוף של הבלוג הנוכחי?

מקווה שתמשיכי לשתף אותנו בתהליכים שאת עוברת. בין שבבלוג הזה, בין שבבלוג אחר.

אהבת, למה מצמררת?
זה הסוף של הסיפור.
עברתי את האתגר האחרון. צללתי לברכת הכאב, אל פחד המוות.
שני קווי העלילה, של הילדה ושל הנשמה נפגשו.

בסיפור של הנשמה:
"אבל ממש לפני שאני נפרדת ממנה, אני מגלה עוד תנאי לחזרה שלה.
אני יכולה להרגיש את המשיכה שלו עוד לפני שאני רואה. האור הלבן.
משהו יצטרך למות לפני שהיא תוכל לחזור."

בסיפור של הילדה:
"למות. לרצות למות. לחדול. שוקעת לתוך הרגש. עוד ועוד ועוד.
נישמתי נעתקת . איזה ביטוי מוזר. "על תשכחי לנשום", מזכיר אנדרה מאי-שם.
שומעת ברקע יבבות, אנקות. אני?
נופלת למטה, לתוך מערבולת שחורה, אפלה. לא רואה את האור הלבן אבל יודעת שהוא שם, בקצה. מושך."

המעבר דרך המוות, או דרך פחד-המוות, גרם לטרנספורמציה:
של הפחד לאמונה
של הרגשות של הילדה - מהזדהות לחמלה
ושל האור הלבן - ממות לחיים.

בדרך כלל עובר איזה שבוע שבועיים מהפגישה עד שאני מעלה אותה לבלוג.
הפעם כתבתי וידעתי שזהו. זה הסוף של הסיפור. אז העלתי ישר. בקיצור זו פגישה שהיתה אתמול ויקח עוד זמן עד שאני אבין אותה באמת.

זה לא הסוף של הבעיות שלי, אבל אני חושבת שזה איזשהו סיום של הרובד העמוק.
או יותר נכון, סיום של ההתחלה של הרובד העמוק.

אגב אני לא בטוחה מה קרה לילדה הפנימית - אם היא נשארה, או גדלה עד שהיא התמזגה עם האני. נראה לי שהיא התמזגה, כמו הרציונלי והבריון.

ועכשיו באמת הזמן לתכנן את המסע הבא.
לבלוג של המסע הבא יקראו: החיים הם כן פיקניק

אהבת, למה מצמררת?
מצמרר במובן החיובי. מרגש.

_החיים הם כן פיקניק
איזה שם מדליק.
אני כבר מנויה !

ושוב אני רוצה להודות לכן, נשים (וגבר אחד או שניים) מדהימות, .
לא הייתי מגיעה לכאן בלעדיכן. כלומר, הייתי מגיעה למקום אחר או בדרך אחרת, אבל למקום הזה בדרך הזאת הגעתי איתכן.
וקשה לי לחשוב על דרך יותר מוצלחת.
תודה לכן שהייתן גיבורות המשנה בסיפור שלי, אלו שבלעדיהן המסע לא היה מתאפשר.
תודה שהייתן חכמות כל כך, ורגישות כל כך, ומבינות כל כך. ותודה על השקעת הזמן והמחשבה בתגובות.

יצאתי מהפגישה האחרונה עם אנדרה בפחד מסוים. "ומה יקרה עם ההבטחה שבפגישה הזו לא תתקיים? מה אז אני אעשה?"
"זה לא יקרה", אמר אנדרה בבטחון. "זה שינוי עמוק מדי. אני רואה את זה בעיניים שלך. אולי יהיו נסיגות או שהשינוי יהיה פחות מורגש, אבל הוא לא יעלם".

מרתיע גם להכריז על הסוף של הסיפור, יומרני - ומה יקרה אם בסוף זה לא יהיה "הסוף"? אחרי שכבר הודתי לכולם? ושום דבר לא יקרה והכל יהיה כמו שהיה?
אבל עדיין, 4 ימים אחרי, נראה לי ש"זה" כאן כדי להשאר. שעכשיו מתחיל מסע חדש. עד עכשיו המסע היה פנימה, עמוק יותר ויותר, ועכשיו הגיע הזמן למסע החוצה.
המסע הזה היה מסע של פירוק, המסע הבא יהיה מסע של צמיחה. או שלא, כמובן.

אז בכל זאת אני אמשיך ביומרנות של התודות:

תודה שנגעתן לי בלב, ואיפשרתן לי לפתוח אותו.
תודה לכן שאיפשרתן את הלידה של שחף אהובי, האלתר אגו הכותבת שלי. שכחתי כבר שהיא היתה קיימת, ועכשיו שהיא חזרה אני לא יודעת איך הסתדרתי בלעדיה (כלומר אני יודעת - לא הסתדרתי) נראה לי שגם היא כאן כדי להשאר.
תודה.

שחף יקרה. את היית פה היוצרת. שמחתי להיות איתך במסע המופלא הזה, שנגע בליבי מאד.
מהנסיון הדל שלי... הדברים העמוקים נשארים. הם דורשים תחזוקה מסויימת, תזכורות פה ושם, אבל ההבנה לא יכולה יותר להעלם.
והמופע החיצוני משתנה שוב ושוב על פי המצב הפנימי, ועוזר לכוון - כמו מצפן, אם יש צורך.
אשמח להמשיך איתך בכל דף שתמשיכי מפה.
תודה לך, מכל הלב.

מקסים
איזה יופי.התהליך התוצאה והתאור של הכל...
גם אני כולי בצמרמורות (חיוביות מאוד)

והנה מה שיש ליקום להגיד (בצבע צהוב וברור): אין ידיעה נקנית אלא בהתבוננות פנימה
נראה לי שתסכימי איתו

תודה לך על הפגישה המחודשת הזאת ועל האפשרות ללות אותך , גם אם רק לחלק האחרון של המסע.
אני אשמח להצטרף גם לפקניק (שאכין סלט כרוב? זה 'הקבוע' שלי)
חיבוק גדול.

שיהיה הרבה טוב מכאן והלאה