מעניין להתבונן בויכוח הגדול בין ה סוד לעבודה של ביירון קייטי. אני בעצמי חש התנגדות אל ה סוד, מפני שהוא אומר דברים הפוכים לחלוטין מ"העבודה" (שעזרה לי מאוד), אולם ברור לי לחלוטין שההתנגדות הזאת היא חוסר-שפיות ככל התנגדות אחרת למציאות. אני נאחז במחשבות כמו "אנשים אחרים צריכים להפסיק להאמין בסוד. אנשים אחרים צריכים לעשות את העבודה של ביירון קייטי. כ-ו-ל-ם צריכים לעשות את העבודה של ביירון קייטי," ואני סובל מכך.


הסרט "הסוד" מתאר חוק שהוא אינו חדש בעולם הספרות הרוחנית. עיקרו של החוק הוא שמחשבותינו יוצרות לנו את המציאות שניגלת לנו.
אם נתמקד בדבר שאנו רוצים בו כאילו כבר יש לנו אותו ואנו כבר חווים את הוויתו אז הדבר ימשך לתוך חיינו ויתממש.
אני מודע לחוק הזה משחר ילדותי. השתמשתי בו רבות במודע בכדי ליצור לעצמי דברים ואני מכיר את השפעותיו.
אישורו של חוק כזה גורם לך לראות את עצמך כבעל שליטה מלאה על החיים שלך ובעל יכולת לממש את כל הרצונות שלך.
הכוח הזה הוא השיא כמפתח ליצור כל מה שאתה רוצה - אומניפוטנטיות לשמה או אם תרצו "כל יכול".
לדוגמא : אני רוצה מכונית חדשה מסוג מסויים, אני מדמיין שכבר יש לי אותה ואני נוהג בה ומרגיש אותה, ונהנה מיכולותיה, ואני יצרתי לעצמי כוח שימשוך את המכונית הזו לתוך חיי.
מהההבנה שאנו יכולים ליצור את החיים על פי מי שאנו נובע שאנו גם שיצרנו את המציאות שלנו כפי שהיא עכשיו, ואף לא במודע.

לעומת זאת, קייטי ביירון מדברת על כך כי לרצות משהו שאין לנו ברגע זה זה חוסר שפיות וזה בלתי אפשרי. לפיכך נראה ששני הדברים סותרים זה את זה,
האם זה כך?

אם תחקרו את חוק המשיכה שמתואר בסרט הסוד דרך חקירה מפרקת של עצמכם תגלו שדווקא ידיעת החוק הזה שמקנה לכם שיא יכולת השליטה בחיים ואחריות על כל מה שקורה לכם, דווקא הוא זה שהכי מקרב אתכם להבנות של קייטי ביירון.

אם עד היום, לפני שהכרנו את חוק המשיכה פעלנו להשיג את רצוננו ע"י מעשים ופעולות פיסיות שונות, מהיום שהכרנו את החוק הכל הולך להשתנות, לא?
במקום לעבוד קשה עבור כסף אני פשוט אשב ואדמיין שכבר יש לי אותו והרבה ממנו. אם בא לי לאכול אוכל שמן ועד היום חששתי לבריאותי מהיום אוכל כל שאחפוץ ואדמיין את עצמי כבריא ואף חטוב. אם ארצה בן/בת זוג מסויימים פשוט אמשוך אותו על פי שיטת החוק. אם ארצה בחופשה אמשוך אותה אל חיי.
כל מה שאנו חפצים בו בידינו. אבל למה אנו חפצים בכל הדברים הללו - כי אנו רוצים דבר אחד והוא... להיות מאושרים. אנו חושבים שאם נקבל את מה שאנו רוצים אנו נהיה מאושרים.

ההמשך בקרוב..

מעניין,כבר התחלנו לדון בזה בשני הדפים ה סוד ו העבודה של ביירון קייטי יש אפילו קישור עם התייחסות של ביירון קייטי לסוד.

למעשה, החוק של המשיכה הוא דבר די שכיח בחיינו. אנו מרגישים צמא, מכוונים לשתות והגוף שלנו הולך לעבר הכוס, ממלא אותה במשקה ושותה לרוויה. זה אולי נראה לנו כדבר שונה מתהליך חוק המשיכה אך אין זה כך בכלל. אומנם לשתות זה דבר נגיש עבור תפיסתנו אך הוא שווה בהתגלמותו לתהליך חוק המשיכה. (אני מדבר על תהליך אך תהליך זה רק הסיפור שלנו) . תחקרו את זה ותגלו עד כמה כל הדברים שנראים לנו כמובנים מאליהם למעשה פועלים על פי ההבנות של חוק המשיכה.

נשאלת השאלה: אם כך מדוע אני לא יכול באותה פשטות שאני מזמן לעצמי כוס מים, לזמן לעצמי אושר, הצלחה, כסף, בריאות, וזוגיות. הסיבה לכך היא שכל הדברים הללו נמצאים מחוץ להישג ידינו בגלל כל מיני מחשבות מפרידות שנצמדות אלינו באמצעות האמונה שלנו בהם. אבל אם תעשו את ההדמיות של חוק המשיכה לדברים שאתם רוצים תמיד יקרה משהו.
לפעמים תקבלו את מה שדמיינתם בקלות וזה בגלל שביקשתם משהו ששווה מבחינתכם בזמינותו לכוס מים. לפעמים תקבלו דברים שמבחינתכם הם יותר רחוקים אך יהיה לכך בן זוג שלא תרצו בו. ולפעמים פשוט תקבלו כאב ראש ועוד כמה הבנות, למשל שלא בא לכם על כל ההדמיות הללו. למעשה בכל אחד מהמקרים תחושו סבל ברמה זו או אחרת.

נשתמש בדוגמא פשוטה: נאמר ואתם רוצים לבנות קיר לבנים. אתם חושבים על הרצון שלכם בקיר לבנים ומבחינתכם זה גם אפשרי. הולכים לחנות קונים לבנים ובטון ומתחילים לבנות. הבניה של קיר הלבנים גם היא אפשרית מבחינתכם ואתם בונים את הקיר בשלמותו. למעשה הגשמתם את שרציתם על פי חוק המשיכה. ולמרות ההצלחה בבניית הקיר נלוות עימו תחושה של עייפות וכאב פיזי וגם נפשי. העיפות והכאב הם הבן זוג שאתם לא רוצים בו.
יכולים להיות אין סוף של בני זוג לניסיונות הגשמה של רצונות ואת כולם לא תאהבו. הסיבה לכל אלו היא כי כל דבר שאתם חפצים בו – אין לכם. אתם לא יכולים ליצור דבר שאין לכם בלי בן זוג הפוך (לא חייב להיות הפוך באופן ישיר). האמונה שאפשר היא שקר. עובדה – חוק המשיכה נאמר ומביא לכם את מה שאתם חושבים עליו ומאמינים בו כי יש לכם אותו. אתם רוצים משהו כי אתם חושבים שאין לכם אותו. אתם מדמיינים אותו בכדי למשוך אותו לחייכם כי אתם חושבים שאין לכם אותו. אז החוק יביא לכם את האין. ואין מוצא מזה, אין סיבה לרצות משהו אם יש לך אותו כבר. מדוע אתם לא מבקשים רגליים? כי יש לכם כבר.
יש שינתחו את הבן זוג של מושא המשיכה לכוחות היין ויאנג, אנימה ואנימוס. כל אלא מתגלים עם עשית העבודה של קייטי בירון כסיפורים נוספים של איך.
משכתם בדמיון אוטו נוצץ ולפתע משום מקום מציעים לכם לרכוש אותו, אבל לדאבונכם אתם מגלים שאין לכם כסף עבורו. במקרה אחר יש לכם את הכסף לקנות את הרכב אבל אחרי שקניתם אותו קשה לכם מאוד להחזיק אותו מבחינה כלכלית או שבת/בן זוגכם כועס מאוד עליכם שקניתם אותו מבלי להתחשב בו או במשפחה.
דבר נוסף, חוק המשיכה לא עובד באופן ישיר למה שאתם חושבים. אנורקטית חושבת שהיא שמנה ובכל זאת לא משמינה משום שיש דפוסים נוספים של אמונות במחשבות אחרות שגורמים לה לרזות – חוסר זכות קיום, אוכל זה דבר רע וכו'.


המשך נוסף יבוא

ומה שגם מאוד מעניין זה שלך ולבן זוגי לחיים יש בדיוק את אותו שם

גיא להב? ולאשתי קוראים חגית

קייטי כתבה באחד מספריה על משפחה של אמונות וסיפורים שנולדים אחד מהשני. אמונות אב בן ונכד. כך מתנהל חוק המשיכה. הסיבה שאנורקטית מסתכלת במראה וחושבת שהיא שמנה נובעת מאמונת אב שאין לה זכות קיום, שהיא לא שווה לאהוב את עצמה אם היא לא – א', ב', ג'. לכן היא לא משמינה אלא מרזה. אנו רוצים משהו שאין לנו, ואחת הסיבות שאין לנו היא אמונה מסוימת שאנו מחזיקים והיא שמונעת מעימנו את הדבר, ואז שוב – איך בדיוק הדמיה של מושא רצוננו יכול להגשים לנו אותו?
פלוני רוצה להיות עשיר אבל הוא מחזיק באמונה שכל העשירים הם מושחתים והוא רואה בעצמו כאדם ישר --- אומר --- הוא כאדם ישר לא יכול להיות עשיר.

"הסוד" כפי שקוראים לו בסרט מתואר באופן שגוי. הדברים אינם פועלים אחד על אחד כמו שהם מנסים להציג בפנינו.

השיטה להפעלת החוק לטובתך היא אחרת....

גיא להב? ולאשתי קוראים חגית
אתה עובד עלי? התכוונתי ברצינות.

השיטה להפעלת החוק לטובתך היא אחרת....

והיא.... ??????

השיטה להפעלת החוק לטובתך היא אחרת....
כמה שאני יודעת המידע שחסר בסרט הוא "רק" העובדה שהחוק פועל אחרי שמשנים את תפיסת המציאות ומבינים שבעצם כבר יש לנו הכל כל מה שאנחנו רוצים או צריכים יש לנו כבר.
זה דורש המון עבודה קשה, לחשוב ככה.
כי רוב האנשים שהם מדמיינים, עדיין במוח שלהם הם חושבים ומאמינים שאין להם עכשיו אבל יהיה להם אח"כ, אם הם רק ידמיינו מספיק חזק.....
ולעבור מתודעת חוסר לתודעת שפע זה כמעט בלתי אפשרי לרוב בני התרבות המערבית.
פה באה קייטי ביירון ואומרת משהו כמו: בואו נלך מסביב, נוותר על השאיפות והרצונות של מה שאין לנו ונאהב את עצמנו ואת המציאות כמו שהיא.
התנקות מהרגשות והמחשבות המטרידים מאפשרת להתחבר לאלוהים ולאהבה שממנו מגיע כל השפע.

העקרונות האלה קשים להבנה וקשים להסברה. כתבו עליהם מאות אם לא אלפי ספרים.

גיא, אני מחכה להמשך אתה כותב מרתק

שמה הדס. אבל עם שם כזה יש לך כנראה חתיכת בן זוג..

אם הם רק ידמיינו מספיק חזק.....
יהיה להם גם אין חזק יותר
בואו נלך מסביב, נוותר על השאיפות והרצונות
היא לא אומרת מסביב אלא ישר לתוך הבוץ שלנו. ולא שנוותר על השאיפות שלנו אלא שנעשה את העבודה בבוץ שלנו והשאיפות והרצונות שלנו יעזבו אותנו בעצמם.

כיצד הסוד מביא אותנו אל השיטה וההבנות של קייטי?

בואו ונקבל את ההסברים מהסרט ונשתמש בהם כאילו הם נכונים – רוצה, מדמיין שיש, מקבל. נאמר שיש לנו יכולת הדמיה מדהימה. כל החיים אנו מנסים להשיג דברים והרבה מהם אנו לא מצליחים לקבל. עכשיו נאמר שיש בידינו את הכוח לבקש את כל מה שנרצה ע"י הדמיה שלו, ולקבלו. יש לנו את השליטה על החיים שלנו. האם זה מה שאנו רוצים? לי זה נראה מתסכל, מעייף ואף משעמם אחרי זמן מה. כל פעם שאני ארצה משהו אני אדמיין אותו כשלי.... מה יכול להיות יותר נחמד מזה? אה.. שיהיה לי הכול מבלי שאצטרך בכלל לבקש. נראה לי הרבה יותר כייף! הרעיון שהכול כבר קיים בשבילי ואני לא צריך לבקש כלום או לדמיין כלום ולשלוט בחיים שלי בכדי שיתאימו לי. אני מעדיף שהחיים יתאימו לי בכל מצב. אם יש בידי את הבחירה בין חיים של שולט כל יכול לבין אחד שיש לו כל מה שהוא רוצה מבלי שיצטרך לעשות דבר לשם כך, נראה לי ללא היסוס שאבחר באפשרות השנייה. מה נראה לכם יותר קליל ?
ונאמר שכן מוצא חן בעיני האפשרות הראשונה, מה אני עושה עם אותם מחשבות שאני חושב והן לא מוצאות חן בעיני? מחשבות על דאגה, שגורמות לי פחד, עצב, מתח וכו', מה אני עושה עימן? הרי גם הן מתממשות. האם כל הזמן אהיה במאבק מולן?

למעשה, באפשרות השנייה, אין צורך שארצה בכלל משהו! למה שארצה אם כבר יש לי? ואם נחקור זאת יותר נגלה שהרצון שלי הוא הסבל שלי.

רגע, אבל אם יש בידי את הסוד ליצירה החיים על פי רצוני, אולי אדמיין את התחושה שיש לי כבר הכול ואני לא צריך שום דבר... ואז.. זה יתממש... אולי?
ומהי התחושה של "יש לי כבר הכול ואני לא צריך דבר"? אה.. זה "לאהוב את מה שיש!!!" מעניין...

ברגע שאני רוצה אני ב "אין", ה"אין" וה"צריך" גורמים לי לסבל, כי אני בפלונטר. "אני צריך את מה שאין לי"

פלונטר

סבל. איך לעזאזל יוצאים מסיפור כזה?

אשרינו שהמקיים מעוניין בטובתינו יותר מאשר ברצונותינו. אני לא רוצה להעלות בדעתי מה היה קורה אם ההפוך יקרה.

העולם מגיב יותר לצרכים שלנו מאשר לחמדנות שלנו. למזלנו!

לדעתי הסוד וכל התורות האלו שאומרות "מחשבה בוראת מציאות" "אתה אחראי למצב רוחך"... אלו עוד טכניקות של הממסד או בבילון או בעלי ההון לשתק אותנו (לא יודע אם הם המציאו אותם, אבל הם בטח מתאימות להם) שלא נתמרד ונתקומם נגדם = שכל אחד יתפוס את הפינה הקטנה שלו ויהיה גלגל שיניים קטנצ'יק במערכת האמריקניזצ'ניקית.

זה המצע:
מדוכא? מדוכאת? זה רק בראש שלכם!!!
(אין על מה להתמרד ועל מה לעשות רעש ובלאגן בעולם החיצון, זה רק בעולמך הפנימי)

מעוניינים באושר? זה מה שאתם צריכים: מכונית מפוארת, בגדי מעצבים, ניתוחים פלסטיים, דברים חיצוניים להתגאות בהם.
(זה מה שצריך: אחדות בני אדם ולא ניכור, טבע ולא אזור תעשיה, חברות עם בעלי החיים ולא התעללות בהם...)

מישהו עושה לך עוול? הכל לטובה אח שלנו!! אתה צריך לעבוד על עצמך, תתרגל קצת מדיטציה או צ'י-קונג תראה יהיה בסדר....
אז לא נותנים לך את הקיצבה שמגיעה לך, אז לא מביאים לך את המשכורת בזמן... על זה אתה מתלונן?
וואלה אתה יודע מה? אתה צודק! תגיש תביעה לבית משפט מקום הצדק! רק תמלא את הטופס הזה והזה והזה והזה והזה והזה... רוב הסיכויים אפילו שתקבל!

בשורש הדברים יש אמת, לאדם יש יכולת הסתגלות מדהימה גם שדורכים ורומסים אותו. ולא על כל דבר צריך להתמרד ולעשות בלאגן וחשוב לשמוח תמיד.

אבל !!
"וְכֵן משֶׁה הָיָה אוֹמֵר, יִקּוב הַדִּין אֶת הָהָר, אֲבָל אַהֲרון אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם וּמֵשִׂים שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ [סַנְהֶדְרִין, ו]."

יותר מדי אהרון יש פה.
לא יזיק להפסיק עם השאנטי השלום הזרימה וחיפוש השלווה הפנימית ולהעמיד דברים במקומם. (כמו למשל את השחיתות האיומה בממשלה, משטרה, בנקים, בתי משפט, חברות סלולר, מזהמים סביבתיים)
הו אז השלווה תוכל לבוא גם מבחוץ.

ולהעמיד דברים לא רק בעזרת מחשבה שבוראת מציאות אלא באמצעות מעשים שבוראים מציאות.
מעשים בוראים מציאות זה הסוד האמיתי שחכמי היום הקפיטליסטים והשתלטנים הגדולים רוצים שנשכח.

והנה עוד סוד יוצא:
טובים השניים, מן-האחד: אשר יש-להם שכר טוב, בעמלם.
כי אם-ייפולו, האחד יקים את-חברו; ואילו, האחד שייפול, ואין שני, להקימו.
גם אם-ישכבו שניים, וחם להם; ולאחד, איך ייחם.

מרחיקים ומפרידים אותנו...

ביכולתנו לשנות את החברה והמציאות שלנו באמצעות מחשבות ומעשים, ואם לא נהיה מאוחדים, איך ייחם?

_כמה שאני יודעת המידע שחסר בסרט הוא "רק" העובדה שהחוק פועל אחרי שמשנים את תפיסת המציאות ומבינים שבעצם כבר יש לנו הכל כל מה שאנחנו רוצים או צריכים יש לנו כבר.
זה דורש המון עבודה קשה, לחשוב ככה._

זה נכון, זה דורש המון עבודה קשה לחשוב ככה "יש לנו הכל"
הסיבה שגם אנסה לחשוב ככה היא בגלל שאני חושב שאין לי הכל או אין לי מספיק. שזה כבר מראה לנו שזה גם לא יעבוד כמו שאנו רוצים. בעבודה אנו לא אומרים, בעבודה אנו מגלים!

את הולכת בחדר עיוורת לגמרי ונתקלת ברהיטים שונים. את אומרת לעצמך: "שימי לב - כאן יש כיסא, כאן יש שולחן, כאן הספה" או שאת מגלה שיש לך עיניים לפקוח, ואת פשוט רואה את כל הרהיטים. את לא צריכה לאמור לעצמך היכן הם.
אותו דבר העבודה: כשאת חוקרת את הדברים שגורמים לך לסבל את מגלה שעינייך היו עצומות ועכשיו כשהם פתוחות את רואה שיש. את לא צריכה להטיף לעצמך דברים שאת למדת שהם נכונים יותר, את פשוט רואה אותם.

אלון,
היה לי קצת מסובך להבין את מה שכתבת.
מה בעצם אתה אומר?
אהבה
חני

הי חני. מה בעצם אתה אומר?

העולם מגיב יותר לצרכים שלנו מאשר לחמדנות שלנו :
אם כל משאלה שלנו הייתה מתגשמת (הופכת גשמית),
אנשים רבים היו מבקשים את "טובתם האישית" לפי מה שהלוגיקה והייצר החייתי שלהם מספרים להם,
בין הבקשות: נקמה, עושר כלכלי, מין כל חצי שעה, ועוד ועוד "תענוגות חיים" כאלה..
במקום זה העולם מספק בתואם מושלם ובדיוק מוחלט את מה שהאדם צריך ולא את מה שהאדם חומד או מתאווה אליו ברגע, זה יכול להיות ההפך הגמור ממה שהוא צריך. מכור לסמים או לאלכוהול יבקש סמים ואלכוהול, מי אמר זה מה שהוא צריך?

דבר שני
אני רואה תופעה, שמשלימים יותר מדי עם דברים שקורים מסביב, לא נוקטים פעולה פיזית, לא בדיבור, או איזהשהו משהו
שומרים את הדברים בפנים, מסדרים את הדברים בפנים.
אפשר לסדר את הדברים שמפריעים בחוץ.
אפשר לומר "זה מפריע לי" אפשר להגיד "זה לא נעים לי!" אפשר לפעול שיהיה פחות מפריע ויותר נעים.
אפשר לעמוד על דברים חזק ולומר "זה לא מתאים לי, נקודה!", לדוגמא הזיהום שזורם לכנרת פשוט מבאס! צריך לבוא מיד ולעצור את זה.
לא לשכוח מזה אחרי רגע או לחשוב על ביאת המשיח או לחשוב שהכל לטובה או להתפלל או להתרכז אז זה אולי יזיז משהו.
האדישות הזו......
צריך ללכת להוכיח את המזהמים על טעותם ולהפסיק את הזיהום ישר בעולם הגשמי.
מלכתחילה זה לא היה צריך להגיע למצב כזה. אלא שזה כמו כדור שלג מתגלגל שצריך לעצור את ההתדרדרות.

עצת פרעה הרשע היא: "ותכבד העבודה על האנשים" כדי שלא ימרדו נגדו מכביד עליהם, מעמיס עליהם,
העומס הזה של התקשורת והפרסומות שמספרות לנו מה צריך ומה לא צריך = בעלי ההון שרוצים לכוון אותנו 24 שעות.

"סוף מעשה במחשבה תחילה", את "הסוד" שרים בכל קבלת שבת ב"לכה דודי".
הדבר האחרון שבעלי ההון והכוח רוצים הוא ש באמת נחשוב וש באמת נעשה.
לחשוב? הם יגידו לנו כבר מה לחשוב הרי מה שצריך בחיים זה הרבה מאוד כסף ומכונית ובית גדול לא?
לעשות? תראה טלוויזיה, סרטים בקולנוע, תקנה איזה אוטו, ראית את הקולקציה החדשה?

<אני נקרא אולי מתלהם, כי זה אני בעצמי רוצה עוד להתעורר ועוד לפעול>

ראינו כי השיא ואף הדמיוני שיכולנו להשיג מהסוד – היכולת לבקש את שנרצה, לא סיפקה לנו את רצוננו היותר אמיתיים וזה שהכול יהיה כפי רצוננו בלי שנעשה דבר לשם כך.
ראינו כי לרצות משהו מחזק גם את האין שלו בגלל שלרצות אומר לחשוב על משהו שאין לנו ואנו רוצים בו..
אז איך אני מקבל את מה שאני רוצה מבלי לרצות אותו?

אי אפשר לבקש משהו שאין בך כבר, אחרת איך היית בכלל חושב עליו? איך היית חושב על רצון לעושר בלי מושג פנימי של שפע. המחשבה על האין לא יכולה להיות אם לא היה מושג בתוכנו שהוא קוטבי לה.
הסיבה שאנו רוצים דברים היא משום שאנו מאמינים למחשבות שאומרות שאין לנו אותם.

בשיטת "העבודה" של קייטי בירון אתה עובד עם דברים שלא מוצאים חן בעינייך, דברים שכואבים לך, שאתה כועס על משהו/מישהו וזה יכול להיות גם העולם או אלוהים. בשיטה הזו אתה עובד עם ה"אין" שלך. כשאתה עושה את העבודה אתה חוקר את המחשבות/אמונות שאתה סובל בגינן ואתה מגלה בחקירה כי מה שחשבת שאין, למעשה יש והיה לך אותו תמיד. האמונה הזו שאין לך אותו היא שהרחיקה אותך ממנו, היא שהרחיקה אותך מהיש. ואם נדבר כאן על חוק המשיכה, האמונה במחשבות שאין לך הם שהרחיקו ממך את מה שרצית.
הכאב והסבל שלך הם האמונות שלך בשקרים. לכן קייטי בירון אומרת שהיא חסידה של האמת. כשאתה מגלה את האמת הגדולה יותר, נפתחות לך העיניים ואז אתה רואה שיש. האמונה הישנה עוזבת אותך משום שאף אמונה לא יכולה להחזיק אצלך כאשר את רואה שהיא שקר. כשעינייך נפתחות בחדר ואתה רואה שמה שחשבת ככיסא הוא בעצם כורסה, האמונה שזה כיסא עוזבת אותך כי אתה רואה את האמת היותר גדולה מהאמונה שהייתה לך.
בשיטה של קייטי בירון אתה לא מדמיין שיש לך – אתה מגלה שיש לך. כך אתה לא מחזק את האין ואז גם הרצון עוזב אותך – כי יש לך!
אתה לא צריך ליצור את מה שאתה רוצה, מה שאתה רוצה כבר יש לך. אתה שפע, אתה בריאות, אתה אהבה, אתה אושר, אתה הכול.

לכן: אהבה של מה שיש. כי עם העבודה, זה מה שתגלה – שאתה אוהב את מה שיש.
שמתם לב כי הפעם כתבתי "אהבה של מה שיש" ולא לאהוב את מה שיש? לאהוב זה ציווי וזה בדיוק הפוך לשיטת העבודה. ההוצאה לאור בעברית עיוותה את התרגום שמקורו באנגלית Loving What Is אהבה של מה שיש. אתם לא צריכים לאהוב את מה שיש אלא, עם העבודה תגיעו לגילוי של אהבתכם למה שיש.

רגע... אז אם אני עני, באמצעות העבודה אני יאהב את העוני שאני נמצא בו?
ואם אני חולה סרטן, באמצעות העבודה אני יאהב את המחלה שלי?
להשלים עם המצב שלי???
אבל זה בדיוק מה שאני לא רוצה !!! לא?.....

ואז זה יצא מין "תעשה מה שבא לך ויהיה בסדר". ובחיים זה לא ככה, כן צריך לראות באופן מעמיק את ההשפעה של מעשינו על הסביבה הכללית. וכן צריך להבדיל בין הרצונות האמיתיים (שבאמת אמורים להשתלב בעולם באופן הרמוני) לבין כל השטויות שנדמה לנו שאנחנו צריכים.
כתבה תמרוש רוש בדף באדולינה ביבי ושרי לפני שנה. שוב ושוב אנחנו מתנפצים אל הסלע הזה של העבודה הפנימית אל מול העשיה החברתית,או בתמונה הגדולה - מפנים החוצה? או מבחוץ פנימה? מה יביא את הגאולה?
אין לי תשובות. אלו המחשבות שעלו בי למקרא הדף. בהזדמנות זו: תודה לכל הכותבים. מרתק.

"רָע" = ראשי תיבות "רק עצמי".
"רֵעַ" = חבר, ידיד, שותף.

ניקוד קטן משמעות הפוכה.
שנזכה להפוך את המשמעות.
את ה רָע ל רֵעַ.
ושנהיה רֵעַים ולא רָעים.

סך הכל, אנחנו לא לבד בעולם

שוב ושוב אנחנו מתנפצים אל הסלע הזה של העבודה הפנימית אל מול העשיה החברתית

דווקא בעניין של בירון קיטי מעניין לראות איך העבודה המאד אישית שלה הובילה אותה לעשיה רחבה יותר.
איכשהו אני מוצאת שזה קורה אצל הרבה אנשים שהעבודה הפנימית שלהם כנה.

ואפשר לשאול מה זה עבודה כנה.

לא יודעת.

_העולם מגיב יותר לצרכים שלנו מאשר לחמדנות שלנו :
אם כל משאלה שלנו הייתה מתגשמת (הופכת גשמית),
אנשים רבים היו מבקשים את "טובתם האישית" לפי מה שהלוגיקה והייצר החייתי שלהם מספרים להם,_
אנשים מטבעם אינם חמדנים. הם פשוט מי שהם. הכי פשוט זה לראות איך ילד מתנהל. הוא יהפוך להיות "חמדן" רק אחרי שיהיה בחוסר. ואז החמדנות בעצם באה לשמור עליו מהחוסר.

מכור לסמים או לאלכוהול יבקש סמים ואלכוהול, מי אמר זה מה שהוא צריך?
נקודתהמוצא שממנה אני יוצאת היא שאפשר לסמוך על כל אחד. שאין אחד שלא מדייק ברצונות או במחשבות שלו הקשורות אליו. לשם אני לוקחת את בתואם מושלם .כי אחרת אם הוא יודע מה הוא צריך ואני חושבת אחרת זה לא הופך אותי ליודעת יותר ממנו על עצמו? היתכן דבר כזה?

אפשר לסדר את הדברים שמפריעים בחוץ.
מסכימה.
אפשרות אחת היא שלא רואים את מה שמפריע בחוץ ואז בדרך כלל זה יקביל לדברים שלא רואים גם בפנים. האפשרות השנייה היא שרואים ומקבלים החלטה: האם לעשות או לא לעשות משהו בעניין. וכל החלטה מכובדת ומדוייקת.
בהמשך מ פרעה ועד סוף הדברים שלך שוב היה לי מסובך להבין.

ושנהיה רֵעַים ולא רָעים.
ומה עם שנהיה רעים <הראשון> של עצמנו?
משתפת אותך ב"תסריט" שלי: כל אחד מאד אוהב את עצמו, האהבה הזו מקיפה אותו ויש לה תכונה להקיף גם אחרים וכך כל היקום מלא באהבה. וכל מה שנעשה נעשה מהאהבה והחמלה הזו.
ומהחיים האמיתיים שלי: בתקופה מסויימת בחיי המלה נתינה העבירה בי צמרמורת. לא יכולתי לשמוע אותה. הייתי עסוקה רק בלקבל. לקח לי 3 שנים להשלים את החסר הזה. מהמקום הזה יכולתי שוב לאהוב.
אהבה

ואז זה יצא מין "תעשה מה שבא לך ויהיה בסדר". ובחיים זה לא ככה, כן צריך לראות באופן מעמיק את ההשפעה של מעשינו על הסביבה הכללית. וכן צריך להבדיל בין הרצונות האמיתיים (שבאמת אמורים להשתלב בעולם באופן הרמוני) לבין כל השטויות שנדמה לנו שאנחנו צריכים

מי אמר שצריך?

יש משהו בעולם שלא משתלב באופן הרמוני? - אפילו פצצת אטום משתלבת באופן הרמוני בעולם. לא יכול להיות דבר בעולם שלא משתלב, אחרת - הוא לא היה בעולם. סכין משתלבת יפה מאוד בתוך לב של בן אדם ובאופן הרמוני. הרמוניה זה השתלבות, לא? חוסר הרמוניה זה רק סיפור הסבל שלנו.

אם נתעסק בלראות כיצד מעשינו משפיעים על הסביבה, מה יהיו מעשינו ? כנראה בלהתעסק לראות כיצד מעשינו משפיעים על הסביבה.

ומה הם רצונותינו האמיתיים? האין אלו השטויות שנדמה לנו שאנו צריכים? כל עוד נדמה לנו שאנו צריכים. האין הנדמה לנו הוא אמת בשבילנו?

אין רצון שהוא לא אמיתי ואין אמת שהיא לא שקר.

את העבודה עושים לא בגלל שצריך אלא בגלל שסובלים.

בעבודה לא מספרים מה צריך להיות במקום הסבל אלא חוקרים את הסבל ומגלים אמת גדולה יותר.

העבודה זו חזרה בשאלה ולא בתשובה - ההכרה האלוהית נגלת בהתפרקות האמונות ולא בבנייתם.

כל מוטיבציה שיש לנו בחיים היא לעבור מסבל לאושר ולכן את העבודה עושים ישר עם סיפורי הסבל שלנו.

יש משהו בעולם שלא משתלב באופן הרמוני? - אפילו פצצת אטום משתלבת באופן הרמוני בעולם. לא יכול להיות דבר בעולם שלא משתלב, אחרת - הוא לא היה בעולם. סכין משתלבת יפה מאוד בתוך לב של בן אדם ובאופן הרמוני. הרמוניה זה השתלבות, לא? חוסר הרמוניה זה רק סיפור הסבל שלנו.

זה מזכיר לי כשמקשיבים לקריינות שמלווה צילומי טבע.
עושים לטבע האנשה וזה מצחיק כי זה לא רלוונטי.

"הטורף הנורא משוטט אחר קורבנו"
אפשר גם להביט בזה כך: "הכריש שלא אכל כבר יומיים, משוטט בחפשו אחר ארוחת ערב, הוא רעב ומודאג"

כאשר בתכלס זה מה שקורה באוקינוס: יש דגים וחלק מהם ניזונים מדגים אחרים וחלק ניזונים מצמחים וכו'..
ולמי שצופה בהם, נכונה חוויה מופלאה של השתאות אל מול הרבגוניות,המורכבות והיופי של העולם.

מצד שני- עוד לא הגעתי לדרגת היכולת להתייחס לפצצת אטום בשלוות נפש... אבל אני בדרך... S-:

_דווקא בעניין של בירון קיטי מעניין לראות איך העבודה המאד אישית שלה הובילה אותה לעשיה רחבה יותר.
איכשהו אני מוצאת שזה קורה אצל הרבה אנשים שהעבודה הפנימית שלהם כנה._
לא מספיק מכירה את העבודה של ביירון קייטי אבל בעיני זה הכרח.

_לא לשכוח מזה אחרי רגע או לחשוב על ביאת המשיח או לחשוב שהכל לטובה או להתפלל או להתרכז אז זה אולי יזיז משהו.
האדישות הזו......
צריך ללכת להוכיח את המזהמים על טעותם ולהפסיק את הזיהום ישר בעולם הגשמי.
מלכתחילה זה לא היה צריך להגיע למצב כזה. אלא שזה כמו כדור שלג מתגלגל שצריך לעצור את ההתדרדרות._
אלון , אני מאד מתחברת למה שאתה אומר עם אבל מאד מאד גדול.
באמת אחד הדברים שלי מפריעים היא כשעבודה פסאודו רוחנית לא קשורה למציאות. אחד הדברים שמפריעים לי זה לפגוש אנשים שכל היום עושים מדיטציה, הלכו לויפאסאנה עשר פעמים אבל אין להם שום קשר למציאות שמתרחשת להם מתחת לאף. מצד שני, כאשר הייתי פעילה סביבתית וחברתית, הבחנתי שחלק ניכר מהאנשים מסביבי (לא כולם) חסרים איזו עבודה פנימית ורוחנית שתיקח את הדברים שהם עושים (ועושים נפלא) לעומק גדול יותר.
אני יודעת שהבודהיזם הטיבטי למשל לוקח למקומות כאלה. אני יודעת שיש נזירים טיבטיים שמאד מקדמים נניח זכויות בע"ח, או סביבה, פעולות לא אלימות נגד דיכוי וכו'.
איכשהו הרבה פעמים אנשים לוקחים את עצמם או מאד החוצה או מאד פנימה, לעשות את החיבור בין עבודה פנימית לבין הדברים שאתה מדבר עליהם, הרבה פעמים קשה.
קיבלתי השבוע משהו באימייל, מה ש פשוט אלון העלה כאן אומר לי שכדאי להעתיק את זה לכאן, אני מקווה שזה בסדר (אם מפריע למישהו אז שיעביר). קיבלתי על זה המלצה ממי ששלחו לי את זה, מבין המנחים אני מכירה רק אחת, את יעל, שהיא עו"ד שעוסקת בדרך כלל בתיקון עוולות מהסוג ש פשוט אלון דיבר עליהם. אמנם לא מדברים על ביירון קייטי, אבל כן על החיבור בין עבודה פנימית וחיצונית, שהוא קריטי בעייני.

לפתוח את הלב, לשנות את העולם


העצמה וחמלה בפעילות לשינוי חברתי וסביבתי
קיבוץ עין דור, חמישי עד שבת, 28-30 ביוני

עם שירי בר, היליה צדקה ויעל ברדה






העבודה שמחברת מחדש מהווה תיאוריה ופרקטיקה המעוררות בנו את האומץ לפעול מתוך חמלה, לאחר שמצאנו מחדש את מקומנו בעולם, בתור בני אדם אחראים לגורלם ולסביבתם.

הסדנה מיועדת לפעילים חברתיים, סביבתיים ואחרים, המעונינים לקבל כלים של התבוננות המובילה להעצמה ולהתמודדות בונה עם האתגרים שמזמנת העשייה בעולם. כן מיועדת הסדנה למתרגלים רוחניים של מדיטציה ושיטות אחרות המעונינים לקבל כלים לתרגם את החוסן הפנימי שלהם לפעולה בעולם.



הסדנה משלבת שתיקה והתנסות במדיטציית תובנה עם פעילויות מגוונות מעוררות השראה מבית היוצר של ג'ואנה מייסי. שילוב זה מביא להרחבת המודעות של מי אני, מה אני מביא/ה אל העולם, ומה ברצוני וביכולתי לעשות למען העולם, וזאת ממקום של עוצמה פנימית, בהירות, שלווה וחמלה.

התרגילים אותם נחווה בסדנה עוזרים לנו לגלות מחדש את הכוחות הפנימיים להם אנו זקוקים כדי ליצור חברה תומכת-חיים עבור כל אלו החיים בה. כך היכולת שלנו להגיב למה שקורה מסביבנו מתעוררת מחדש ומתחזקת.



לפרטים והרשמה: חנן סבח 050-6690611 או [email protected] (עדיף במייל)

מכיוון שאנו תלויים זה בזה,
אם מישהו יחליט בצורה טבעית לזרוק עלינו פצצת אטום, בצורה טבעית נעשה הכל כדי לעצור אותו.
אם מישהו יחליט בצורה טבעית לזהם נהרות ואגמים בארץ, בצורה טבעית אם היינו מספיק איכפתיים היינו עושים הכל כדי לעצור אותו. אבל זה בקושי קורה למה?? לא מספיק אנשים שאיכפת להם עושים משהו. והמשהו שעושים לא מספיק.
אם מישהו חמדן כי יש לו צורך בכסף, אז הוא גם יכול להוציא לשדוד אותי ברחוב, ביטוי הצורך שלו בצורה הזאת לא מקובלת עליי.

דווקא אלו שעושים את העבודה הפנימית, אנחנו צריכים לבדוק האם איפה שם בחקירה השקטה לא שכחנו איך לפתוח את הפה.
אני מצאתי על עצמי שהגעתי למצב כזה, שאני "זורם" עם כל מה שבא והולך..
"מתבונן" בעולם,
פתאום נפל לי האסימון והבנתי שיש דברים שלא מקובלים עליי ושווה לעמוד בהם על שלי.
"לזרום" אבל לא עם הכל "לזרום", לעמוד על שלנו,
יש לנו אלו שחוקרים ובודקים את עצמם הרבה מה לתת, והרבה פעמים זה בדיוק הדבר הבא שיביא עוד אור שפע ושמחה.

אם הוא יודע מה הוא צריך ואני חושבת אחרת זה לא הופך אותי ליודעת יותר ממנו על עצמו? היתכן דבר כזה?
אם אדם מחליט שהוא צריך לשפוך רעל לאגם ממנו אני שותה, הצורך שלו לא מעניין אותי, צריך לעצור אותו וזהו.
הצורך שלי להנות מהאגם ולשתות מהאגם הרבה יותר מעניין אותי מהצורך שלו לשפוך רעל ולכן אני אפעל לעצור אותו.

איש אחד שמדבר עושה יותר רעש מעשרת אלפים אנשים ששותקים.

_אז אם אני עני, באמצעות העבודה אני יאהב את העוני שאני נמצא בו?
ואם אני חולה סרטן, באמצעות העבודה אני יאהב את המחלה שלי?
להשלים עם המצב שלי???
אבל זה בדיוק מה שאני לא רוצה !!! לא?....._

כשיש סבל ממחשבה על עוני ועושים את העבודה מגלים שהעוני היה רק אמונה בסיפור ולמעשה אנו חיים בשפע ועושר כל הזמן. למתבונן מהצד באדם שעשה את העבודה בעניין יראה כי האדם ההוא עדיין עני משום שהמושג של המתבונן מהצד נותר כשהיה. והשאלה המתבקשת היא מה עדיף: היות אדם עני עם תחושה של שפע ועושר או היות אדם עשיר עם תחושה של חוסר ואין לי מספיק. והתשובה לכך היא - עד כמה אתה מוכן לסבול?!
לכן העבודה מתחילה בסבל. האדם מתחיל לשאול שאלות כאשר הסבל שלו מהרצון להיות עשיר גדול מהרצון.

ומה עם חוק המשיכה? אדם שמכיר בשפע שבו ימשוך אליו שפע גם בחוץ. איזה שפע? מה שצריך. ומה צריך? מה שיש לך כבר בכל זמן שהוא. ואיך אני יודע שכך? עובדה - זה מה שיש לך, אם היה צריך להיות אחרת - היה אחרת!

ומה אם יש לך סרטן? עם העבודה אתה מגלה שהמושג שלך לגבי מחלת סרטן הוא שגוי . אתה מגלה שסרטן הוא חלק מהגוף שלך, כמו יד ורגל. המושג שלך שזה מחלה מתבהר להכרה שזו בריאות.

לסרטן יש זכות קיום בגוף שלי כמו לכל איבר אחר - עובדה, הוא קיים.
הסרטן הוא בריא כל עוד הוא קיים,וזו שוב עובדה. כשהוא לא קיים הוא לא לא-בריא אלא פשוט לא קיים.
אם מחלה פרושה תפקוד לקוי אז הגוף שלי בריא. הגוף עדיין מתפקד. למעשה כל תפקוד הוא בריא. גם אם הגוף מת הוא מתפקד - כמת.
הגוף שלי במצב הכי טוב - אם הוא לא היה במצב הכי טוב הוא היה במצב אחר - עובדה.
הגוף שלי מתפקד הכי טוב שיש, כולל הסרטן.
לא יכול להיות משהו שהוא לא טוב. אם משהו היה לא טוב הוא לא היה קיים.
אם הסרטן בריא אז איך אני יכול לאמר שהגוף שלי חולה.
אני רוצה שהסרטן יגדל, או שלא, ממש לא משנה לי, כל מקרה טוב לי.
אם אתה לא מרגיש שאתה אוהב את הסרטן שלך כמו שאתה אוהב את היד שלך - תמשיך לעשות את העבודה.

עכשיו הבא נביט במצב האמונה ההפוך:
אני חולה סרטן ואני רוצה להיות בריא.
הסרטן זה דבר רע והוא מזיק לי.
אני רוצה להילחם בסרטן.
אני שונא את הסרטן שבגוף שלי.
הסרטן הורס לי את החיים.
אני מתפקד גרוע בגלל הסרטן.

מי מהסרטנים הייתם רוצים להיות?
על פי חוק המשיכה, למי נראה לכם יש אפשרות גדולה יותר שהסרטן יקטן?

מה שרשמתי בסרטן הראשון זה לא העבודה, אלא דברים שהייתם מגלים אם הייתם עושים את העבודה.
הסרטן הוא לא יחיד, יש לנו אמונות רבות בדברים שהתיחסותינו אליהם היא כמו הסרטן כמחלה.

אם מישהו יחליט בצורה טבעית לזרוק עלינו פצצת אטום, בצורה טבעית נעשה הכל כדי לעצור אותו.

אני,
אין לי שום יכולת לעשות משהו נגד מישהו אם ירצה לזרוק עלי פצצת אטום,
אין לי שום יכולת למנוע מאדם חמדן מלרצות לשדוד אותי ברחוב,
אין לי שום יכולת למנוע מפוליטיקיים להיות מושחטים,
אין לי שום יכולת לסגור מפעלי תעשיה שמזהמים את האוויר,
אין לי שום יכולת למנוע מלחמות,
יש לי יכולת לצעוק, והרבה, עד שאחנק מכעס, סבל, שנאה וחוסר אונים.

ואם היתה לי יכולת ?
הייתי נלחם בתעשיינים שמייצרים לנו מוצרים ומזהמים את הסביבה,
הייתי נלחם בצרכנים שקונים את המוצרים ונותנים לגיטימציה וכוח לאנשי התעשיה וההון,
הייתי נלחם באלו שמייצרים נשק למלחמות,
הייתי נלחם באלו הקונים נשק למלחמות,
הייתי נלחם באנשי הקולנוע שעושים סרטים שפוגעים בחינוך ילדינו,
הייתי נלחם בהורים שמראים לילדים שלהם סרטים כאלו,
הייתי נלחם בפוליטיקיים המושחטים,
הייתי נלחם בכל אלו שבחרו בפוליטיקיים המושחטים,
הייתי נלחם בתעשיית הרכבים שמזהמים את הסביבה,
הייתי נלחם בצרכנים שקונים רכבים ונוסעים עימם,
הייתי נלחם במוכרי הסמים שהורסים לאנשים את החיים,
הייתי נלחם בצרכני הסמים שהורסים לעצמם את החיים,
הייתי נלחם במוכרי המזון זבל שהורסים לנו את הבריאות,
הייתי נלחם בצרכני המזון הזה שמעודדים את המוכרים למכור זבל,
הייתי נלחם בלוחמים שנלחמים במלחמות בלוחמים אחרים,
הייתי נלחם בעצמי שנלחם!

ואז... כשהסבל יהיה גדול מהרצון להלחם, אני אעשה את העבודה!!! או שלא...

אלון.. שיטת העבודה לא מביאה לריפיון ידיים, בשיטת העבודה אתה תגלה שאתה לא צריך ידיים.


אם מישהו חמדן כי יש לו צורך בכסף, אז הוא גם יכול לשדוד אותי ברחוב, ביטוי הצורך שלו בצורה הזאת לא מקובלת עליי.

ועכשיו תראה איך זה מתהפך: אתה שודד מהשודד את הרצון שלו לבטא את הצורך שלו - כשביטוי הצורך שלו בצורה הזאת לא מקובלת עליך.
לשודד יש צורך לשדוד, אחרת הוא לא היה שודד
לקומיקאי יש צורך להצחיק אחרת הוא לא היה מצחיק.

אין לי שום יכולת יש לך יכולת! זה בדיוק מה שאני בא להגיד יש לך יכולת, יש לנו יכולת!!!!!! לא צריך להילחם....
כמה ישראלים אתה חושב רוצים שיזהמו את הכנרת? 100? אתה יודע מה 1000 ישראלים רוצים שיזהמו את הכנרת.
קח חלק מהשאר, נגיד 100,000 איש שילכו ויבקרו את המזהם, בלי צעקות בלי מכות, רק לומר "תפסיק לזהם את הכנרת, אחרת...". תראה שהוא מפסיק.

זה בדיוק הקטע, רוצים שנשכח מהכוח שלנו. העם לא שולט כאן.

לשודד יש צורך לשדוד, אחרת הוא לא היה שודד.
גם לאנשים ממש ממש רעים יותר יש צרכים. אני מבין את זה שיש להם צרכים.
אבל כמה מאיתנו רוצים לחיות במציאות בהם יוכל כל רשע ומרושע לבטא את הצורך שלו על חשבוננו ולצאת מזה חופשי?

לצערנו לדוגמא דאגה לסביבה היא במקום מאוד נמוך בסדר העדיפויות בארץ. דאגה שבעלי הון ירוויחו במקום מאוד גבוה.
רוצים לתת למזהמי הכנרת להסתובב חופשי ולהמשיך לזהם כי יש להם צורך בכסף? צריך לאכוף את העניין איכשהו.

בשיטת העבודה אתה תגלה שאתה לא צריך ידיים. לא צריך ידיים? כל המכות שבעולם יגיעו עליי ואני לא צריך לעשות כלום בקשר אליהם? אין למה להיות פעיל בשום דבר? מה שאומרים לעשות? לאן שהולכים ללכת? בן אדם מזהם לי את הים וב"עבודה" אני לומד לא לעשות כלום בקשר לזה? פוליטיקאי מושחת וב"עבודה" אני לומד שזה צורך שלו אז אני כדאי לי ללמוד לחיות עם זה?

אכיפת החוק בתפקיד לשוטרים ובתי המשפט - לי אין תפקיד כזה
חשיפת פוליטיקיים מושחטים בתפקיד לפרקליטות - לי אין תפקיד כזה
בעית זיהום הים בתפקיד הרבה גורמים - לי אין תפקיד כזה

יבוא שודד, יכוון אלי אקדח, ירצה את הכסף, יקבל את הארנק וילך. ואני אלך למשטרה לדווח על שוד. לחשוב שהשודד לא בסדר שהוא שודד זה להתווכח עם המציאות וזה שווה סבל.
יבוא אדם להרים עלי יד, היד שלי תתרומם להגן, ולא חטפתי מכה - הכי טוב שיש
יבוא אדם להרים עלי יד, היד לא תתרומם להגן, חטפתי מכה ונפלתי - הכי טוב שיש
אתה יודע למה? כי זה לא יכל לקרות אחרת- עובדה, זה מה שקרה. כל השאר הם אמונות לסיפורים של סבל.


מה שאומרים לעשות? לאן שהולכים ללכת?

אני הולך לעבודה להתפרנס כי כך החברה אומרת. אני מצחצח שיניים כל בוקר ולילה כי כך רופא השיניים אומר לי. אני לא אוכל אוכל שמן, כי כך משרד הבריאות אומר לי. אני עושה בדיקות רפואיות, כי כך הרופא אומר לי. אני זורק את האשפה לפח כי אשתי מבקשת. אני משחק עם הילדה, כי היא רוצה. אני מתלבש כל פעם שאני יוצא כי כך החברה דורשת. בעבודה הבוס אומר לי מה לעשות. אם אני עצמאי העו"ד רואה החשבון והצרכן אומרים לי מה לעשות. אני הולך לשרותים כי הגוף אומר לי שהוא צריך. אני אוכל כי הגוף אומר לי שהוא רעב, אני אוכל כי אמונה מסויימת אומרת לי שזה יעשה לי טוב. אני טס לטיול לתאילנד בגלל שהחברים שלי אומרים לי שכדאי ושזה טוב. אני רוכש מוצרים בגלל שהמפרסמים אומרים לי לקנות. אני רוכש גם מוצרים שמחשבה מסויימת שאני מאמין בה אומרת לי שכדאי. אני הולך לישון כי הגוף אומר לי שהוא עייף.
כמה דברים אני עושה מבלי שיגידו לי?

הפחד הוא לאבד שליטה. אני חושב שכשאני בשליטה אני יכול להביא לעצמי את האושר ולהימנע מסבל. ההפך הוא הנכון. וראה כמה דברים אתה עושה כי אומרים ואתה עדיין מאמין שאתה בשליטה. אתה לעולם לא בשליטה אלא רק מאמין שכך וזה גורם לסבל.

אתה רוצה לתקן את העולם :פוליטיקאים, איכות סביבה, פשיעה, יחסים, מלחמות. הרצון שלך לתקן מחזק את הקילקול. מתקנים רק דברים שמקולקלים. המחשבה על דברים מקולקלים מחזקת את כוח חוק המשיכה לדברים המקולקלים שאתה חושב עליהם. אתה אומר- זה לא בסדר וזה לא בסדר, וזה וזה וזה, איזה סיכוי יש למקולקל להיות מתוקן אם אתה חושב שהוא מקולקל.
כל הדברים הללו שאתה רוצה לתקן, למה אתה רוצה לתקן אותם? תחקור זאת ותראה שבסופו של דבר אתה רוצה זאת בשביל שיהיה לך טוב. אתה לא יכול לרצות בשביל אחרים! כל מה שאתה רוצה הוא למען טובתך. אתה דואג לילד שלך בגלל שאתה רוצה אותו תקין, בגלל שאתה חושב שהוא עוזר לאושר שלך - עובדה, אם יקרה לו משהו אתה תהיה עצוב.
אתה סובל בגלל אמונה במחשבה שגורמת לך סבל ולא בגלל פצצת אטום. אתה סובל ורוצה להיות מאושר, לך תפרק את האמונות שלך אחד אחד, אלו שגורמות לך לסבל ותגלה אושר שתמיד היה ואתה הוא זה שהסתרת אותו מעצמך.
יש שחושבים שלדאוג לעצמך זה אנוכי. מה שאני מדבר עליו הוא לא בחירה אנוכית אלא בחירה שטובה מאוד לעצמך. אם אחרים יהנו מזה זה כבר לא עיניינך. עניינך הסבל שלך. קייטי בירון לא נראת לי אנוכית. אין לך ברירה אלא רק להתעסק בעצמך, כל השאר סיפורים של איך אתה לא. אתה אולי דואג לאחרים כי אתה רוצה שיאהבו אותך ואז אתה תוכל לאהוב את עצמך. אתה אולי דואג לאחרים כי אתה חושב שהם נותנים לך משהו בחיים. אתה לא אוהב אותם אלא רוצה מהם משהו.

ועוד דבר - אתה לא בוחר לעשות את העבודה, אתה עושה זאת בגלל שאתה סובל. שוב אתה עושה מה שאומרים לך תגובה לסבל שלך.

ap]Critics of 'The Secret' bemoan claims en ot[/po]/books the secret
כתבה מאתמול.

מתוך הכתבה:
Psychotherapist and lifestyle coach Stacy Kaiser said that after reading "The Secret," several patients have worried that it was their fault they were abused, or laid off from their jobs. Others seem to expect everything in their lives to change overnight, she said.

The Los Angeles-based Kaiser joined several other therapists who praised the positive thinking espoused in "The Secret," but who question its failure to discuss action.

"People start to think that they don't have to use their free will, that they don't have to have power anymore, that they don't have to make choices," Kaiser said. "They don't realize they have to do the work. And that's the conversation I keep having to have with people."

גיא,
הסבל קיים. הוא המציאות של רבים.
למה אתה וביירון קייטי מתנגדים לו?
כתבת שהמוטיבציה היא לעבור מסבל לאושר. מה ההבדל בין הרצון לא לסבול ובין הרצון שלא תיפול עליי פצצת אטום.
גם זה רצון וגם זה רצון. גם את האחד אפשר לפרש כהתנגדות למה שקיים וגם את השני.

אם אין שום צורך לשנות את מה שקיים למה ביירון קייטי מסתובבת בעולם ומנסה לעזור לאנשים עם ההבנות שלה? למה לא לקבל את האנשים כמו שהם עם הסבל והצרות שלהם?

האם אי אפשר לראות את מעשיה כנסיון לשנות את המציאות? אנשים סובלים והיא מנסה לעזור להם להפסיק את הסבל. היא מתנגדת למה שקיים, לסבל שלהם.


להבנתי יש בהחלט מקום לעשיה לפי העבודה. יש מקום לשינוי המציאות.
קראתי פעם משהו שקרישנמורטי אמר. אדם שרואה נחש בדרך מיד קופץ הצידה כדי להמנע ממנו.
ראיה ברורה מובילה לפעולה המתאימה.
ולא ראיה ברורה שהפעולה שמתעוררת בנו בעקבותיה נבלמת בשם תאוריה כלשהי.

ההתנגדות של ביירון קייטי אינה לסבל,אלא להסתכלות אל המציאות כאילו היא סבל.
המציאות היא מציאות.
המחשבות שלנו עליה עושות אותה לסבל או לברכה.

אני רק רוצה להראות שגם ביירון קייטי עושה משהו ומנסה להשפיע על המציאות ולא יושבת בחיבוק ידיים ומקבלת את המציאות כמו שהיא (שופעת סבל).

גם הדף הזה של גיא הוא עשיה ונסיון לשנות במשהו את המציאות. באם זה לעזור לאנשים להפטר מהסבל או להחכים אותם מעט או משהו אחר.
אם עשיה משמעה התנגדות למשהו אז גם גיא וביירון קייטי מתנגדים והרי העניין בעבודה הוא בהתנגדות עצמה ולא בדבר שאנו מתנגדים לו.

האם באמת עשייה וניסיון לשנות ולהשפיע על המציאות היא אכן התנגדות לה?
אני אישית לא חושבת כך.

אגב אם אפשר להסתכל על המציאות כאילו היא סבל ואפשר להסתכל עליה כאילו היא ברכה
איפה נכנסת המציאות כפי שהיא ולא לפי התלות שלה בהסתכלות שלנו.

למה להרגיע כל הזמן את הסבל במציאות הפנימית ולא גם במציאות החיצונית?
אני דווקא מודה לסבל הוא מכוון אותי לאן ללכת, ברגע שמגיע הסבל אני הולך למקום אחר..
אני צמא אני סובל אני הולך לחפש מים, אין לי עבודה אני סובל אני הולך לחפש עבודה, אין לי שקט אני סובל אני הולך לתפוס שקט.
אני סובל אני לא מבין למה אני חוקר למה אני סובל,
גם בחוץ וגם בפנים.

הגישה הזאת שהבחוץ בכלל לא רלוונטי ממש לא תופס אצלי,
אין ספק שהבפנים משפיע המון, אבל ברור לי שגם הבחוץ משפיע על הסבל.
אני מסכים שבן אדם יכול לעבוד על עצמו לספוג המון סבל לכאורה, ולא לקבל אותו כסבל במציאות הפנימית, אבל זה מגיע לרמה לא טובה של אדישות.
הסבל יכול להיות מאוד חיובי למי שקשוב לו, להביא לעירנות ופעילות חיובית.
האדישות לדברים שאמורים לגרום לנו לסבל יכולה להביא, ליצירת עוד סבל, אם לא לנו אז לאחרים (ע"ע אדישות להתעללות בבעלי חיים וההתעללות)

כאן ה"סוד" וה"עבודה" יכולים לשמש ליצירת אנשים לא מצפוניים. כל אחד דואג לאושרו הפנימי והאישי ולא איכפת לו ממה שקורה סביבו.
במקום לטפל בסבל הוא "משחרר" אותו בעבודה פנימית, לפעמים זה טוב לפעמים זה לא טוב.

אם אדם עובד בעבודה שלא מתאימה לו והוא סובל, ואז בעזרת הסוד והעבודה הוא כבר לא סובל, מה טוב לו בזה?
אני מאמין שבן אדם שלא טוב לא בעבודה צריך להתבונן בסבל הזה ואז אולי לחפש לעצמו עבודה אחרת.
הסבל בא להתריע.

יש אנשים שמקבלים הרבה, ויודעים לתת קצת.
יש אנשים שנותנים הרבה, ויודעים לקבל קצת.
יש אנשים שמנדפים מעליהם כל קבלה ונתינה.
ויש אנשים אנשים אליהם אני הייתי רוצה להשתייך, הם מקבלים ונותנים במידה דיי שווה.

יש המון דרכים כדי לאזן את זה,
כל אחד צריך לראות איפה הוא נמצא בעיני עצמו וגם כן לשאול אנשים אחרים, כנים, שיתנו לו משוב. זו התחלה טובה.
לאחר מכן לאזן: לתת יותר, או להפסיק לתת תקופה, או לקבל יותר, או להפסיק לקבל תקופה.. וכל מיני קומבינציות בסגנון,
עד שמגיעים לרמה שיודעים גם וגם. מבלי להפקיר לא את הקבלה ולא את הנתינה.

גילוי
קייטי איננה מנסה לשנות את המציאות ואיננה מתנגדת לסבל. היא איננה מתנגדת להסתכלות על המציאות כאילו היא סבל. לקייטי אין מטרה ואין מטרות. קייטי בסה"כ מתארת את מה שהיא רואה כשפונים אליה. היא מקבלת את האנשים כמו שהם. האנשים הם שלא מקבלים את עצמם כמו שהם. אין לה מטרה לעזור לאנשים. אנשים פונים אליה לקבל עזרה והיא נענת. היא מציגה את שהיא רואה והיא עושה זאת באמצעות העבודה שמתאימה לכך. אם יש רצון הוא של הפונים אולי. קראתם את החומר שלה???

אני כותב בדף הזה על הקשר בין העבודה לסוד. אני עושה זאת כי אנשים כאן תהו לגבי זאת. אין לי שום רצון לשנות בכם משהו. אין לי מטרה. אין לדף הזה מטרה. אני כותב את שאני רואה. אם תראו גם אתם זה עניין שלכם בלבד. מה שאני מגלה לכם פה זה את הראיה שלי וגם כשאני מתאר את דבריה של קייטי אני כותב עליה מתוך ראיה וגילוי שלי.

אני רואה את שקייטי רואה ועושה את העבודה לא בגלל שאני רוצה להפסיק סבל, אלא כי אני יודע שהסבל שלי הוא אמונה במשהו לא נכון. זה לא רצון, זו הבחנה.

מה ההבדל בין הרצון לא לסבול ובין הרצון שלא תיפול עליי פצצת אטום
אין הבדל - בשניהם אתה מאמין במשהו לא נכון ולכן אתה סובל.

גם זה רצון וגם זה רצון. גם את האחד אפשר לפרש כהתנגדות למה שקיים וגם את השני.
נכון, שניהם התנגדות למה שקיים. אין לי רצון להפסיק סבל. אני יודע שסבל זה אמונה בשקר ולכן אני חוקר. את העבודה על האמונה שהביאה לרצון להפסיק סבל בשביל אושר כבר עשיתי. אין לי מטרה ואין בזה הישגים והצלחות.

איפה נכנסת המציאות כפי שהיא ולא לפי התלות שלה בהסתכלות שלנו.
כשכל האמונות מתפרקות

אלון.. על פי הבנתך אם תסתכל מה קייטי עושה אתה לא תראה חדלון, ורחוק מכך.
והכתבה שהבאת מחזקת את שהבהרתי בדף הזה בנוגע לסוד.

ואני הולך לעבודה ועובד, עושה סקס, שופך את הזבל, בונה רהיטים, מצייר, כותב כאן, מצחצח שיניים בוקר וערב, בונה פסלים, נותן עזרה לאנשים שמבקשים, מקיים יחסי זוגיות עם אשתי, מגדל ילדה, נותן לה יד אם היא עומדת ליפול. מקריא לה סיפורים, משחק עימה, מאכיל אותה, רוחץ אותה, עושה פסיפסים, עוזר לנקות את הבית, בונה בית חדש, משקה צמחים, מבשל, מבריש את שיערי לאחר המקלחת, מתגלח פעם בשלושה ימים והרשימה יכולה עוד לגדול ולגדול. על איזה חידלון אתם מדברים?

העבודה זה א'עשיה - UN DOING וזה מה שקשה לחלקכם להבין. זה א'למידה, א'אמונות א'רצון. אין אי עשיה ואי למידה ואי כל אלו. הקושי של חלקכם נובע כי אתם לא רואים את ההבדל. העבודה לא גורמת לכם להפסיק לעשות את שאתם עושים אלא מביאה לפרוק של האמונות השגויות שלכם לגבי מה שאתם עושים . ושוב, כל סבל שאתם רוצים לתקן ע"י עשיה חיצונית נובע מאמונה שגויה שלכם לגבי הסיבה לסבל.
אני מכיר הרבה שיטות שקיימות בשוק להבראה, העבודה שונה מהם. לא כמו שהם שונים האחד מהשני (באחד אתה מבשל ובשני אתה מכבס) אלא בזה שהעבודה מגלה לך את פרוקם של האמונות. אין לה מטרה, אין לה תכלית. קשה לאנשים רבים לראות את זה כי יש להם אמונות בדברים מסויימים. הסבל מפרק אמונות ולכן קייטי התעוררה.

_אם אדם עובד בעבודה שלא מתאימה לו והוא סובל, ואז בעזרת הסוד והעבודה הוא כבר לא סובל, מה טוב לו בזה?
אני מאמין שבן אדם שלא טוב לא בעבודה צריך להתבונן בסבל הזה ואז אולי לחפש לעצמו עבודה אחרת.
הסבל בא להתריע._
אם אתה עושה את העבודה ומגלה שהסיבה שסבלת בעבודה היא בגלל אמונה שגויה שלך, ועכשיו אחרי שעשית את העבודה אתה לא סובל אז מה הבעיה בדיוק?

שאלתי...
כמה דברים אני עושה מבלי שיגידו לי? (השאלה היתה לבחינת המושג - חופש בחירה)
אם עניתם משהו שמספרו יותר מאפס תבדקו מחדש.

אין לנו חופש בחירה והאמונה שכן היא אמונה שגויה. הכל קורה, אנו קורים.

הכל קורה, אנו קורים.
וגם זה לא...

יצא לי לקרוא בפעם הראשונה חצי מספר ישמעאל.
קראתי 100 עמודים ברציפות ובהתלהבות כל-כך גדולה, אז הריכוז דעך ונאלצתי להפסיק, אין לי כרגע את הספר להמשיך.
אני מרגיש שהדברים שהעלתי כאן ממש דומים למה שישמעאל אומר בספר.

על איזה חידלון אתם מדברים? ממליץ בחום קריאה של הספר ישמעאל.

לא יכול להיות משהו שהוא לא טוב. אם משהו היה לא טוב הוא לא היה קיים.
באמת? איפה? (על איזה עולם מדובר?)

עדיין הדף הזה נורא מצחיק.
כי אין הבדל בין "הסוד" לבין שיטת העבודה של ביירון קייטי, הם שניהם צדדים של אותו מטבע.
כל מי שמחפש את ההבדלים (או שנדמה לו שיש כאלה) עושה זאת פשוט מפני שהוא עדיין לא רואה איפה השניים מתחברים ואיך הם בעצם חלק מאותה תמונה גדולה.
לפעמים נדמה לי שהעקרונות שמתוארים בסרט (סוג של מישמש אחד גדול מכל מיני מקורות) זה הרקע התאורטי לעבודה של ביירון קייטי.

איך את חושבת שהם מתחברים? לא שאני חושב שהם מתנגשים, אבל הם נראים לי שונים, או אולי מובילים אחד לשני (זה החיבור?)

איך את חושבת שהם מתחברים?
אני מקווה שבעתיד המאוד קרוב אני אצליח לענות לשאלה הזאת. קצת קשה לי לנסח את המחשבות שלי.
אבל בוא נתחיל מהעקרון הכי בסיסי - מחשבות יוצרות מציאות , בין אם היא פנימית או חיצונית (שזה היינו הך) - גם אצל קייטי וגם בעקרונות שמתאר "הסוד" (אני לא מסוגלת להתייחס לסרט הזה כאל "שיטה" בפני עצמה, כי זה פשוט לא. זה מתאר את דרכי הפעולה המועדפות של חשיבה יוצרת או דימיון מודרך כפי שהובנו ע"י יוצרת הסרט מפי יותר מדי אנשים, החומר לא מאורגן בצורה הגיונית, אין לו רקע תאורתי מספיק ובכלל, יש שם חורים גם בהצעות ליישום)

אבל העקרון הכי חשוב בכל עבודה רוחנית דווקא כן מתואר בסרט הזה, בפחות מדי פוקוס ופרטים, אבל נוגעים בו -
הכרת תודה (הוקרת תודה?).
להכיר במציאות הנוכחית ולהודות לה על עצם קיומה, ומכך לשמוח בה (ביירון ואחרים מציעים גם תהליכים של סליחה שאין להם שום תזכורת בסרט והם חשובים מאוד מאוד, עובדה שכל ה"עבודה" היא בעצם כזאת).

מה שגיא מתאר - החיים בהוויה פנימית של שפע, הבנה שזה חלק מאתנו, תמיד היה ותמיד יהיה - זהו הדבר שגם ביירון וגם "הסוד" מכוונים אליו. משום מה ב"סוד" יש התמקדות יתר במה שקורה בחוץ ואצל קייטי אולי התמקדות יתר במה שקורה בפנים. (שניהם בעייתיים באותה מידה). אם כי בסרט ישנה התייחסות מאוד מצומצמת לעובדה שבעצם זה צריך להתחיל מפנים כלפי חוץ (קודם להרגיש מאושר, מה שיביא בתורו אל חיי את כל הדברים שהיום נדמה לי שאם רק יהיה לי אותם...)

ועוד משהו שעלה פה בדף שאני רוצה להתייחס עליו: ההצגה של העבודה הרוחנית כמשהו שמרחיק את ה"עובד" מחיי החברה, מתרומה חברתית ומעשיה בכלל.
זה מעולם לא היה נכון, מי שאומר את זה לא נתקל בחייו מעולם באדם רוחני (כנראה) אולי בגלל שהניו-אייג' גרם ליותר מדי אנשים להשתמש באוצר המילים הרוחני, בלי שיש מאחוריו משהו.

האנשים הרוחניים באמת, תמיד התייחסו לעשיה חברתית ואנושית כחלק בלתי נפרד מהעבודה הרוחנית שלהם.
כמה דוגמאות: אמא תרזה, מהטמה גנדי, בודהה, מרתין לותר קינג (הצעיר), ישו, הוד קדושתו הדלאי למה ועוד ועוד...

אני מרגישה שחלק ממה שעולה כאן וגם אצלי כשאני מנסה לעכל את העבודה (ואני בדרך לנסות שוב) זו תחושת פאסיביות. כנראה שמדובר באי הבנה או הבנה חלקית בלבד של הרעיון.
אנימודה על הדף הזה, הוא עוזר לי לחדד את הראיה ואת ההבנה. אין באמת סבל, אני סובלת רק בגלל אמונות שאני שומרת ומטפחת לגבי דברים...

ובכל זאת, אני חייבת להודות שיהיו דברים שאני לא חושבת שאצליח ל"עבוד" לגביהם עד הסוף.
אני חושבת על התינוקת שאבדנו, ברור שזו המציאות, אבל בכלל לא ברור לי שאני אמורה לאהוב אותה כמו שהיא. נכון שאין לי מה לעשות למולה, אבל האם אני אמורה לוותר על האמונה שתינוק חי עדיף על פני תינוק מת ?
איך לוקחים את העבודה לנקודות האלה ??
(מתנצלת על הדוגמא הקיצונית)

אני לא חושב שמחשבות יוצרות מציאות, המציאות נשארת אותה המציאות.

מחשבות שונות מאפשרות תפיסה והבנה שונה של המציאות.
מחשבות על דבר מסוים מחזקת את תופעת "צירופי המקרים" שעוזרת להתפתח בכיוון.
מחשבות בדבר מסוים מאפשרות ראיה סלקטיבית של הדבר המסוים עליו חושבים בכל פינה.
...

בלקסיקון שלי יש:
"אופטימי" (חושב חיובי) ויש "מפוכח" (מכיר במציאות),
לא בטוח שהסוד מעודד אנשים להיות מפוכחים בכלל.
"העבודה" הרבה יותר מעודדת להיות "מפוכחים" אך גם היא מתובלנת לטעמי באופטימיות.
"ישמעאל" מעודד ממש "התפכחות" לדעתי.

האנשים הרוחניים באמת, תמיד התייחסו לעשיה חברתית ואנושית כחלק בלתי נפרד מהעבודה הרוחנית שלהם.
כמה דוגמאות: אמא תרזה, מהטמה גנדי, בודהה, מרתין לותר קינג (הצעיר), ישו, הוד קדושתו הדלאי למה ועוד ועוד...
תכלס, זה השלב הבא, אחרי שהחלישו את הסבל הפנימי שלהם, והתחזקו במדיטציה, בתפילה, בטוב, באהבה, בשלום...
הם יצאו להפחית את הסבל מחוץ להם, הם יצאו למסעות כדי לפטור אנשים מהסבל.
ובמקביל המשיכו להטעין את עצמם ולהתחזק בטוב.

תכלס, זה השלב הבא,
אני לא בטוחה. כשהייתי תלמידה יותר פעילה של בודהיזם (סטייל הנזירים) אחת הדרישות /משימות היתה למצוא תחום של פעילות שבו אני נותנת משהו לסביבתי בלי לקבל דבר בתמורה (איך קוראים לזה בבית הספר?)
זה היה שם ממש מהתחלה ולאורך כל הדרך. (וכך זה גם בתורות/דתות אחרות וזה מה שאני לא אוהבת בסוד ומרגישה שהוא בעייתי אצל כל הגורואים של הניו-אייג' - זה מנותק ממשמעות יותר רחבה - אבל אני לא דואגת, כמו שאומר הקורס - זהו קורס נדרש, ואתם תעשו אותו, כך או אחרת)

_ועוד משהו שעלה פה בדף שאני רוצה להתייחס עליו: ההצגה של העבודה הרוחנית כמשהו שמרחיק את ה"עובד" מחיי החברה, מתרומה חברתית ומעשיה בכלל.
זה מעולם לא היה נכון,_

אני מסכימה איתך, אבל דווקא הדוגמאות שנתת מוכיחות שיש הפרדה בין חומר לרוח... לפי מיטב יידיעתי, רוב האנשים שנתת כדוגמא חיו די בסגפנות...

אני חושבת על התינוקת שאבדנו, ברור שזו המציאות, אבל בכלל לא ברור לי שאני אמורה לאהוב אותה כמו שהיא. נכון שאין לי מה לעשות למולה, אבל האם אני אמורה לוותר על האמונה שתינוק חי עדיף על פני תינוק מת ?

את לא אמורה לעשות שום דבר, בטח שלט לותר על המחשבות שלך בשום נושא. ביירון קייטי גם אומרת שהיא לא מנסה לותר על המחשבות שלה, אלא היא חוקרת אותן והן משחררות אותה... ואני מבינה אותך שלפעמים זה מפחיד לגשת לקירת מחשבות, כגם על מחשבות הרבה יותר "קטנות".

ודווקא בסיטואציה שהזכרת... יש מישהי שלפני שנה איבדה את בעלה הטרי והתינוק שלהם בן החודשיים בתאונה. שנה שעברה היא הייתה בכנס של ביירון קייטי בארץ ועשתה מולה את העבודה על הסיפור הזה, שהיה אז ממש טרי... אני יודעת שהיום היא מאוד בתוך "העבודה". אולי יש את אותה חקירה ב DVD או שאת יכולה ליצור איתה קשר... אם מגיש לך, את יכולה להתקשר ל"פתח למחשבה" לפי הפרטים "באתר" www.thework.co.il

אני חושבת על התינוקת שאבדנו, ברור שזו המציאות, אבל בכלל לא ברור לי שאני אמורה לאהוב אותה כמו שהיא. נכון שאין לי מה לעשות למולה, אבל האם אני אמורה לוותר על האמונה שתינוק חי עדיף על פני תינוק מת ?

אם תרצי לעשות עימי את העבודה על אובדנך את מוזמנת ליצור קשר (לא בתשלום).

תודה גיא, אני שומרת את ההזמנה.
האמת שאני אשמח קצת להבהרות לגבי התחושה של הפאסיביות. האם יש שאלות או אמונות שנחקור אותן בעבודה ונגלה שהתשובה עליהן היא באמת כן. מוחלט.
למשל: "רע לי במקום העבודה שלי" האם ה"עבודה" מבקשת שנלמד לאהוב גם את זה או שתשובה חיובית שלתי השאלות הראשונות תוביל אותנו לעשיה, לשינוי של המצב. למיטב זכרוני, קייטי כותבת בספר משהו בסגנון: אם יש דברים בחיים שלכם שלא טובים לכם, עשו את השינוי הדרוש ודי.

אבל, בכל מקרה שאיננו יכולים לדעת בודאות שמה שאנו חושבים הוא האמת, אז כדאי שנמשיך לחקור ולהפוך.
הבנתי נכון ?

אני מאד משתדלת בימים האחרונים לנסות לקלוט את המסר העמוק של קייטי. אם יש משהו שמעורר בי תחושה של מתח, חוסר שביעות רצון, וכו' שווה שאני אחקור את האמונה או המחשבה שלי שעומדת מאחוריו או מתחתיו... עשיתי את זה למשל עם הקטע של הטלויזיה והילדים:
"צפיה בטלויזיה מזיקה לילדים שלי" - האם זאת האמת ? האם אני יכולה לדעת בודאות שזאת האמת ? וכו'... אין ספק שמגלים דברים מאד מעניינים כשמתחילים לחקור.
אבל בתוך תוכי יש איזה קול קטן שאומר אולי את פשוט עושה לעצמך חיים קלים ?? ככה אפשר לחקור כל דבר שלא כל-כך נוח לנו וגמרנו ?!?!

אפרת, שלום לך שוב
(אני עוקבת אחרייך!)
רציתי לספר לך שלפני שנה הייתי בכנס של ביירון קייטי וישבתי שם עם השאלה לגבי אבשלום והטלויזיה כל הכנס.
רציתי לדבר מולה אבל לא ממש אזרתי את האמץ.
השנה באתי עם שתי הצהרות שרציתי לעבוד עליהם, האחת נשארה הטלויזיה! והשניה היה בנושא מיניות.
נושא המין ניצח ובאמת זכיתי לעבוד מולה, היה נפלא!!!
עדיין מעניין אותי נושא הטלויזיה על אף שלהרגשתי זה כבר פטור בתוכי בצורה מוזרה.

חקרתי את הנושא שוב ושוב והבנתי שאני בהחלט לא יכולה לדעת האם הצפייה המרובה בטלויזיה/מחשב הוא דבר טוב או לא לאבשלום.
הגעתי למסקנה שאני לא יודעת שום דבר ביחס אליו בוודאות ולכן הפסקתי לשאול את עצמי את השאלה הזאת.
מה שקרה כתוצאה מזה הוא שכל הסיפור סביב הנושא פשוט נשר (וכשזה עולה מידי פעם אני שוב חוקרת את זה) .
ולפתע מצאתי שנח לי להגביל אותו בצורה מאד ברורה ולא דרמטית כשלהרגשתי זה מספיק (והשאלה כבר לא עולה בתוכי האם ומתי זה נכון או לא).
יש תקופות שנראה לי ששעה אחת ביום זה מספיק ותקופות שחצי יום על המחשב מרגיש לי גם בסדר גמור.
אבל בדרך כלל זה לא נושא שמלווה אצלינו כבר במתח הרב שהיה כל כך הרבה זמן.
וזה נחמד!

ודווקא בסיטואציה שהזכרת... יש מישהי שלפני שנה איבדה את בעלה הטרי והתינוק שלהם בן החודשיים בתאונה. שנה שעברה היא הייתה בכנס של ביירון קייטי בארץ ועשתה מולה את העבודה על הסיפור הזה, שהיה אז ממש טרי... אני יודעת שהיום היא מאוד בתוך "העבודה"

השנה הבחורה הזאת באמת עלתה וסיפרה קצת איך היא חוותה את השנה האחרונה אחרי התאונה ובעזרת העבודה עם ביירון קייטי והיה באמת מרגש מאד.
ראיתי שמוכרים את הdvd של הכנס של שנה שעברה ואני גם מאד ממליצה אם זה משהו שמעניין אותך.
העבודה עם אותה בחורה לפני שנה היתה חזקה ומרגשת כל כך.

_אם יש דברים בחיים שלכם שלא טובים לכם, עשו את השינוי הדרוש ודי....

אבל, בכל מקרה שאיננו יכולים לדעת בודאות שמה שאנו חושבים הוא האמת, אז כדאי שנמשיך לחקור ולהפוך.
הבנתי נכון ?_

כמו שאני מבינה את זה, כדאי לחקור פשוט בכל פעם שאיננו עושים את השינוי הדרוש ודי

גם זה שאת עושה שינוי, לא אומר שהמחשבה שגרמה לו הייתה אמת... זאת אומרת שהיה לך סיפור שרצית לשנות ושינית ואז אין בעיה עם זה. הבעיה, יותר נכון הסבל, מתחיל עם החפירה והלופים... "אני רוצה לעזוב... אבל אולי אני צריכה להישאר? ולאן אני אלך? ומה יגידו עלי...? ומאיפה יהיה לי כסף...?"

אם אני רוצה לעזוב ועוזבת, זה לא אומר שבאמת המחשבות שגרמו לי לעזוז היו נכונות, זה אומר שבמקרה הזה הסיפור נגמר.

קצת כמו הדיון עם המטאטא למעלה.. אם נשבר המטאטא, לכי תקני חדש. אם לא קנית, תחקרי את המחשבות שלך... אולי את בכלל לא צריכה מטאטא?

מעתיקה מ העבודה של ביירון קייטי , אולי פה תהיה יותר היענות...
אני מארגנת קבוצת תרגול של העבודה אצלי בבית בטבעון. יש מעוניינים? המפגשים יועברו ע"י ליאב יני, שהוא מאפשר מוסמך בשיטה, ומטפל בעוד כל מיני שיטות. הרעיון הוא ליצור קבוצת תרגול קבועה, פעם בשבוע. בד"כ המתכונת היא של 10 מפגשים. כל מפגש יעלה 60 ש"ח.
יש אפשרות לארגן גם יום חקירות מרוכז...

אני רוצה לדעת בגדול אם יש היענות באיזור...

האם יש שאלות או אמונות שנחקור אותן בעבודה ונגלה שהתשובה עליהן היא באמת כן. מוחלט
התשובה היא שאין כאלו אמונות. אנסח את שאלתך יותר בבהירות: האם יש אמת שהיא מוחלטת? והתשובה גם כן היא שאין כזו. אין אמת בלי שקר. אין אמת ללא אמת נכונה יותר ונכונה פחות. כל דבר שמצביעים עליו הוא למעשה סיפור. עם זאת, זה לא אומר שאין להתייחס לדברים שאת חווה בגלל שאין אמת. לאמור לעצמך: "המחשבה שקשה לי בעבודה היא לא אמיתית ולכן כל פעם שאסבול אזכיר לעצמי זאת." זה לא העבודה - זה עוד סיפור שאתה מספר לעצמך.

העבודה לא אומרת מה לעשות - אחרת זה עוד סיפור של מה טוב ומה לא.
אם קשה לי במקום העבודה ואני אעשה את העבודה על הקושי ואגלה שהקושי היה בגלל אמונות לא נכונות שלי - אז גיליתי אמת נכונה יותר. העבודה לא מבקשת שנלמד לאהוב את מה שלא מוצא חן בעינינו, העבודה לא מבקשת כלום. הבחירה היא שלנו - או לעשות עבודה על הסבל ולגלות את הסיבה היותר אמיתית לקיומו, או אינספור ברירות אחרות וביניהם עזיבה. נאמר ועזבנו, אותה אמונה שגרמה לנו לסבל נשארה, במקום, זמן ועניין אחר יתגלה לנו שוב סבל.


אבל בתוך תוכי יש איזה קול קטן שאומר אולי את פשוט עושה לעצמך חיים קלים ?? ככה אפשר לחקור כל דבר שלא כל-כך נוח לנו וגמרנו ?!?!
האין זה נפלא???
בעבודה אנו מגלים את האמת היותר גדולה, זה לא השתמטות. מה שאבחר אחרי שאעשה את העבודה זה לא ענייני - ענייני הסבל שלי.


חקרתי את הנושא שוב ושוב והבנתי שאני בהחלט לא יכולה לדעת האם הצפייה המרובה בטלויזיה/מחשב הוא דבר טוב או לא לאבשלום.
זה לא רק אם זה טוב או לא טוב לאבשלום, זה מה שלא טוב בזה עבורך. אפשר גם לחקור אם זה טוב בכלל עבורך להתעסק בענייניו של אבשלום. אנו מגדלים את הילדים שלנו עם אמונה שאנו דואגים למה שטוב להם וזה למעשה שקר. כל פעם שחשבתי מה טוב עבור הילדה שלי ומה לא טוב הייתי בסבל. אנו אומרים: "אני דואג לילד שלי" כשזה בעצם: אם לילד שלי יהיה טוב לי יהיה טוב, וזה בעצם: אני דואג שלי יהיה טוב. איך יהיה לי טוב אם אני דואג?
אנו מאמינים שיש טוב מסויים שצריך לשמור שיהיה לילדים שלנו, ואין כזה באמת. אפשר שקייטי התעוררה בזכות הסיוט שלה, אני מתעורר בזכות הסבל שלי, ואתם?...

בעבודה אנו מגלים את האמת היותר גדולה, זה לא השתמטות.
אני חושב שזו כן השתמטות,
ישנה אמת קטנה ומשתמטים ממנה כשמגלים ופונים אל האמת הגדולה.
האמת הקטנה חשובה לא פחות מהאמת הגדולה.

לאמיתו של דבר האמת היא שהאמת הגדולה מאומתת באמצעות אמיתויות קטנות יותר,

אם אדם חולה ואתה מסתכל על האמת הגדולה שהוא אדם,
ואתה לא מסתכל על האמת הקטנה שיש בו חולי, אז לא תוכל להתמקד ולטפל בהתמקדות.
זה טוב להתייחס גם למכלול וגם לפרטים הקטנים.

לעזוב את הפרטים הקטנים לטובת התבוננות המכלול זה לדעתי השתמטות מיחס לפרטים ומכאן באה השתמטות מפעולות פרטניות.
אמנם השתמטות מפעולות פרטניות אינן משפיעות על האמת הכי גדולה - הוויה - אבל הן כן משפיעות על רמת המתהווה.

לא מדובר באמת מהסוג של מבט על מכלול.
דוגמא מקייטי: אתה שוכב לישון, עיניים עצומות. אתה חש במשהו שנדמה לך כנחש. אתה נשאר מבוהל מהאמונה שלך על הנחש עד שאתה פותח עיניים ורואה כי זה סה"כ חבל. האמת שלנו זה מה שאנו מאמינים בו. האמת היותר גדולה מתגלת כשהאמונה מתפרקת כי אנו רואים שהיא שקר.

האמת הגדולה יותר של אדם חולה היא שהמחלה שלו בריאה לחלוטין והיא חלק שווה בגופו לכל חלק אחר. קשה לקלוט את זה מבלי לעשות עבודה בעיניין.
אם יש לי כאבים בחזה, אני יודע שזו הבריאות הכי טובה בשבילי. אני יודע שכואב לי בחזה ולכן אני הולך לרופא שיבדוק ויטפל, זה התפקיד שלו. לעומת זאת אם יש לי כאבים בחזה ואני חושב מחשבות של סבל וחולי ואולי גם מתכנן את יום מותי ופרידה ממשפחתי, ההתקף יגיע ביתר קלות.

לאמיתו של דבר האמת היא שהאמת הגדולה מאומתת באמצעות אמיתויות קטנות יותר,
נכון מאוד, ולכן אנו כל כך מאמינים לאמונות שלנו

אמונות מגבות אחת את השניה, הן "צומחות אחת מהשניה" או על פי חוק כוח המשיכה: אמונה גדולה "ממגנטת" אמונות נוספות אליה והן תומכות בה.

אנחנו בLoOp שלא מאפשר לנו לדעת מה שקר ומה אמת אלא רק להאמין שדבר מסוים הוא שקר או אמת.

אמונות הן דבר כל-כך רעוע ומשתנה בלי הרף, והן לא קשורות לאמת או שקר בכלל.
אם אדם רוצה לשמוח שיפתח אמונות משמחות. רוצה להיות עצוב שיפתח אמונות מעציבות.
אבל לפתח אמונות המבוססות על אמת? התפיסה שלנו לא מאפשרת לנו לתפוס את האמת, מה שנשאר הוא לסמוך:
לסמוך על עצמנו, על הלוגיקה שלנו, על החושים שלנו, או על אחרים, הלוגיקה שלהם, החושים שלהם... - "סמוך זה שם של דג."
אין דבר כזה אמת ואין דבר כזה שקר. כל דבר הוא נכון איכשהו ולא נכון איכשהו.
כל דבר מוטל בספק האם הוא אמיתי הוא שקרי תמיד לא ניתן לדעת.

העניין של ה"עבודה" הוא לא למצוא את ה"אמת",
אלא לצאת מסבל לאושר.
לא ע"י אמת,
אלא ע"י אמונות נעימות, מועילות, בריאות, אופטימיות...
שעושות את האדם המאמין בהם אכן נעים, שמח יותר, בריא, אופטימי..

אני חושבת שהעניין של העבודה הוא להפסיק להתווכח עם המציאות. לא בקטע הפאסיבי אלא להתסכל עליה כמו שהיא לא כמו שאנחנו חושבים שהיא צריכה להיות כי ככה קראנו/חלמנו/רצינו נורא. כיוון שהמקום הזה שבו אנחנו לא מכירים בעובדות גורר אותנו להמון רחמים עצמיים, תסכול, ייאוש, ציפיות לא תואמות ואכזבות גדולות.

אבל, דווקא כשאנחנו מצליחים להתסכל למציאות האישית שלנו ישר בעיניים, בלי מסכות של הלוואי או קושיות של למה ??? דווקא אז אנחנו יכולים להתמודד ולהיות אקטיביים בצורה הכי צלולה והכי יעילה שאפשר.

אפשר להתווכח עם המציאות שעות, ימים, שנים ואולי אפילו חיים שלמים - אני לא חושבת שזאת ה"אקטיביות" שאני בוחרת בה,
אני מעדיפה לעשות את העבודה או כל דבר שיביא אותי לראות את המציאות כמו שהיא, עבורי ולהצליח לעשות לעצמי ולסביבתי רק טוב }@

שבוע טוב.

_העניין של ה"עבודה" הוא לא למצוא את ה"אמת",
אלא לצאת מסבל לאושר.
לא ע"י אמת,
אלא ע"י אמונות נעימות, מועילות, בריאות, אופטימיות...
שעושות את האדם המאמין בהם אכן נעים, שמח יותר, בריא, אופטימי.._

• אין זו מהות העבודה. העבודה היא גילוי השקר של האמונות שלנו.

העבודה היא לא בכדי להוציא אותך מסבל לאושר אלא פירוק האמונות שקשורות לסבל שלך. יכול להיות שאתה עושה את העבודה בשביל לצאת מסבל לאושר אבל אין זו מהותה. אם ישנה מטרה כזו להשיג אושר אזי גם זה קשור לאמונות שיוצרות סבל ואפשר לעשות גם על זה עבודה כשזה יתבהר.

כשאמונה מתפרקת אני נותר עם פחות אמונה על מה שיש. לעבודה אין מטרה לבחור באמונות טובות יותר מאמונות אחרות. התפרקות של אמונה מותירה אותך פשוט עם פחות אמונה שגרמה לך סבל.
אושר זה מושג שלמעשה לא קיים. סבל קיים. כל מה שקיים שקר. כל שקר מורגש כסבל. כשאנו מבקשים אושר אנו מחזקים סבל, כי לא היינו מבקשים אותו אם לא היינו סובלים. חיזוק הסבל גורם להתחלה של הטלת ספק. כל ספק מתחיל בכניעה אובדנית.

לפני שכל האמונות מתפרקות, נותרת אחת - אני. פרוקה של אמונה זו מותירה צלילות. צלילות זה כלום וצלילות זה מה שיש.
האמונה ש"אני" היא הפרוד העוברי ממה שיש.
פרוק האמונה "העוברית" - אני, קשורה עם הפחד מהמוות. כל האמונות "האחרות" שיש לנו קשורות לאמונה זו. לא מדובר בפחד ממות הגוף אלא ממות העצמי. לכן ספקות מתחילים בכניעה אובדנית לסבל. הכניעה מתגלת בגוף ע"י מחלות, חולשה, עיפות, ובנפש ע"י התמוטטות עצבים, דיכאון, ורצון למות.
הסבל של קייטי היה כל כך גדול שהיא נכנעה לכל מתוך המושג האני של עצמה, האני התפרק, נותרה - צלילות.

כש"אני" מתפרק נותר הכל וכלום. נותר "אנו" כאחד עם הכל, עם מה שיש ונותר גם כלום. הכל וכלום כאחד. זה מה שאנו קוראים לו אושר. לכן אושר זה מושג שלא קיים. אושר כמושג זו סתירה. אי אפשר להשיג אושר, פרוק האמונות מגלה אושר שלמעשה לא קיים. להבין זאת בתפיסה דואליסטית זה בלתי אפשרי.

חוק כוח המשיכה אף הוא לא קיים. אין כוח משיכה, אין משיכה. זה כעין בבואה של האמונות שלנו. זה כש"אני" הופך ל"אני".

כשכל האמונות מתפרקות...

זה לא משנה אם אתם עושים את העבודה או לא עושים את העבודה, הכל טוב ובמקומו. קייטי לא עשתה והגיעה לצלילות. כל מה שקורה זה כבר העבודה לפרוק האמונות שלכם. כל הדרכים מגלות לכם. אין דרך. כולם והכל "מאפשרים", הסבל הוא מאפשר. ה"עבודה" היא אמצעי שתלוי בכם. הסבל הביא אתכם לכניעה והטלת ספק, העבודה היא מאפשר נהדר.

כש"אני" מתפרק נותר הכל וכלום
או. זה טוב שאתה מנסח את ה"מטרות" של העבודה. זה עוזר לי לראות איפה היא זהה לתורות רוחניות אחרות.
והמטרה שלה, כפי שהגדרת אותה, היא זהה למטרה של הנזירים הבודהיסטים (פרוק האגו)
של הקבליסטים, של לומדי הקורס בניסים...
ואולי על פניו זה באמת ההבדל בין העבודה של ביירון קייטי והסוד, שהמטרה הסופית של הסוד היא די שיטחית...

זו לא מטרה, זו תוצאה של העבודה, שזה שוני גדול.
והמטרה הסופית של הסוד היא לא שטחית אלא בלתי אפשרית להשגה.
אפשר לראות דברים שמזכירים את מה שכתבתי בשיטות שונות, אבל מבחינתי מה שאני אהבתי בעבודה הוא שאני לא לומד דברים, לא מתכנן, לא מפתח שליטה ולא מתעסק בעוד סיפורים.
הקבלה למשל מתעסקת בשליטה ע"י לימוד של כל מיני קודים באותיות, ספרות (מלכות גבורה וכו'), וכוחות שפועלים. הדבר מביא לגידול אגו ולא לפרוקו, לשליטה ולא לקבלה וכל זה לסבל נוסף. אתה יכול לאמור שהם מדברים על דברים שדומים למה שכתבתי פה ואולי זה נכון אבל העיסוק שלהם שונה. תורה זה ידע. ואם לקבלה ישנם עוד שיטות שמוסתרות מהציבור הרחב אז זה בטח לא ענייני.
בקשר לנזירים הבודהסטים, הם יותר קרובים בשיטותיהם לפרוק. יש נזירים שעוסקים בביטול אגו ולא בפרוקו, וההבדל גדול.
קורס בניסים לא מוכר לי לגמרי. פעם סיפרו לי עליו וממה ששמעתי זה גם היה עיסוק בשליטה, אבל אולי מי שסיפר לי לא ממש הכיר אותו.
הדברים שכתבתי עליהם פה הם לא מלימוד אלא מכך שאני רואה אותם. לא הייתי צריך ללמוד מאף אחד עליהם, פשוט עשיתי את העבודה והם התגלו מעצמם בלי קשר לנושא העבודה שעשיתי. וזה השוני. אתה שואל אותי משהו ואני לא חושב, אני מתבונן בשאלה ושם זה נמצא. זה ההבדל בין ידע להכרה. באמצעות ידע אתה מנסה להשיג שליטה, כשאתה בהכרה אתה לא צריך שליטה.

הקבלה למשל מתעסקת בשליטה ע"י לימוד של כל מיני קודים באותיות, ספרות (מלכות גבורה וכו'), וכוחות שפועלים. הדבר מביא לגידול אגו ולא לפרוקו, לשליטה ולא לקבלה וכל זה לסבל נוסף. ממש תלוי בלומד..
בקשר לנזירים הבודהסטים, הם יותר קרובים בשיטותיהם לפרוק. ממש תלוי בלומד..
וגם הם לומדים על כוחות שפועלים (קארמה וכו'), ולא חסרים תיאורים מאוד מאוד הזויים ומפחידים על העולם הזה ועל העולם הבא בבודהיזם.

הכרה? "לדעת" שאתה בהכרה זה אגו, אנחנו כבני אדם תופסים את העולם בחושים (טוב שאין לנו מחושים וזהו),
אדם ללא אוזניים לא מכיר בצליל, אדם עיוור לא מכיר בנראה.
אדם באשר הוא לא מכיר הכל כי אין לו מספיק חושים כדי להכיר הכל, קח כלב הוא "מכיר" יותר ריחות מאיתנו.
איננו יכולים להכיר הכל באמצעות חושים או המוח או הרגש או מה שלא יהיה, ודווקא ההבנה הזאת שאיננו מכירים שום דבר זו הענווה הגדולה מכל.

ישנה הכרה סלקטיבית,
בה אתה מכיר במסך המחשב שמולך, או בכיסא שאתה יושב עליו, או בציפור שמצייצת בחלון, דבר דבר,
זהו תהליך שאני מניח שהוא אינסופי, ואם לא אינסופי אז מאוד ארוך לאדם רגיל עם חושיו הרגילים,
וגם אז אם כל חושיו הוא לא יכול להכיר בהכל, גם לא ברמה שעולה על זו של כל חיה אחרת על פני האדמה, שכן אלו מכירות דברים שאנו איננו מכירים.

הענווה הגדולה ביותר היא לדעת שאתה לא יודע, להבין שאתה לא מבין, להכיר בכך שאתה לא מכיר. כי הכל משתנה, או שלא.

< מזמן לא היה לי ממש נעים לשוחח עם מישהו שאני לא מסכים איתו כמעט על כלום תודה לך >

גיא, האבחנות שלך על השיטות שאתה לא מכיר, מעידות על חוסר ההכרה שלך את השיטות האלה.
אני רק ניסיתי להגיד שאין לעבודה יתרון על פני שיטות אחרות, זו רק עוד שיטה אחת מני רבות (יש עוד המון שלא ציינתי) שעושה את אותו הדבר - עוזרת לאנשים להשתחרר מהשקרים, מהאמונות המסולפות לגבי המציאות וכו'.
ודווקא הטרמינולוגיה שלה ודרך העבודה שלה הכי דומות לבודהיזם דווקא (גם שם, אם אתה לא יודעת, לא לומדים לא מתכננים ולא נעליים, עושים מדיטציה...)
אז קייטי קוראת לזה צלילות והבודהיסטים קוראים לזה הארה וההינדואיסטים קוראים לזה נירוונה... זה הכל אותה הגברת בשינוי אדרת.
זה יופי שמצאת לך את המורה שמתאימה לך, אבל גם ענווה והבנה שהעובדה שאתה ראית את האור דרך החלון המסויים הזה, לא אומר שאנשים אחרים לא רואים את אותה השמש דרך חלונות אחרים, שהגיעו אליהם בדרך אחרת...
מה שחסר לי אצל קייטי וגם אצל לואיז ועוד רבים אחרים מהעידן החדש הוא הראיה הרחבה של העולם, האמונה בכוחות שהם גדולים מאתנו והמסורת ארוכת השנים, וההתמקדות בטכניקה במקום להביא את התלמיד להכרה שהוא יכול לבד בסופו של דבר, פשוט לראות את הדברים כפי שהם, בלי לשאול שאלות או לחפש תשובות...

בקשר לנזירים הבודהסטים, הם יותר קרובים בשיטותיהם לפרוק. ממש תלוי בלומד..
אלון, לא הבנתי את ההערה הזאת. המטרה הסופית המוצהרת של העבודה הרוחנית בבודהיזם היא ההשתחררות מהרגשות המעיקים. ז"א ההפרדות מהאגו. תקרא לזה איך שאתה רוצה - מדובר על ההבנה הבסיסית שהמחשבות שלי והרגשות שלי והתוכניות שלי ואפילו האופי שלי, הם לא אני. זו לא מהותי האמיתית. המהות האמיתית שלי היא אהבה טהורה. מי שהצליח להגיע להארה הזאת נקרא בודהיצ'טווה (אם אני לא מתבלבלת).
זה לא תלוי בלומד. מה שתלוי בלומד זה עד כמה רחוק הוא הגיע בדרך להארה...

לא הבנתי את ההערה הזאת ישנם אנשים שלומדים בודהיזם ומתרגלים בודהיזם, וזה למעשה מעמיס עליהם רגשות מכבידים,
כי הם לא מתרגלים נכון, או שזה לא מתאים להם לאופי, או שהם מעמיסים יותר מדי, או שכרגע זה לא מה שחסר להם,
לכן במדיטציות תמיד נשאלים המועמדים האם הם במצב רגשי יציב או סבלו/סובלים מדכאון, משתמשים/השתמשו בסמים וכו'.
אין תרופת פלא אחת, לא בודהיזם, לא ה"סוד" ולא שום תורה אחרת..
לכל פרט וכל תורה השלב שלה, והמקום שלה, ומכל דבר אפשר להרפא או להפגע.
כל דבר יכול לרפא אם הוא בא בזמן הנכון, במינון הנכון, בצורה הנכונה וכו' וכו'..
וכל דבר יכול להזיק אם הוא בא בזמן הנכון, במינון הנכון, בצורה הנכונה וכו' וכו'..

וישנם אנשים שלא זקוקים לשום דרך ותורה כדי להגיע להארה ולאהבה ולשמחה המדוברת,
מספרים על הבעש"ט שהיה צדיק גדול, באו אליו יום אחד אנשים ואמרו לו "מצאנו אדם יותר צדיק ממך",
הלך הלה מתוך עניין, ומצא איש פשוט עובד שמח ורוקד כל הזמן, וכל הזמן מברך על היותו קיים ועל המתהווה,
אמר הבעש"ט משהו בסגנון "תכלס.." <זו הפואנטה מצטער אל אי דיוקים לא מצאתי לינק>

זה לא תלוי בלומד.מה שתלוי בלומד זה עד כמה רחוק הוא הגיע בדרך להארה...
הבודהיזם לא תלוי בלומד, האם הוא תורם לו או לא במצב הנוכחי בו הוא נמצא, זו הכוונה שלי.
כמו שגם מי שמשמח אותו לשמוע שירי רוק כבד בצהריים,
נשים לו שירי רוק כבד באמצע הלילה כשהוא ישן זה לא מחייב שהוא ישמח,
או כשכואב לו הראש הוא ממש ישמח לשקט מוחלט ולא לשמוע שירים.

כל הדרכים הן טובות, אני לא פוסל אף אחת מהן - אמרתי כבר שסבל מביא לפרוק.
אין לי עניין עם הענווה שכתבת עליה (סיפורי פוגית).

במקום להביא את התלמיד להכרה שהוא יכול לבד בסופו של דבר, פשוט לראות את הדברים כפי שהם, בלי לשאול שאלות או לחפש תשובות...
אי אפשר להביא אף אחד לידי דבר. ההכרה היא העבודה שלך לבד עם עצמך ואפילו אם תעשי זאת במסגרת של אלף מורים או מאפשרים. ההתגלות ההכרתית אף היא אינה תלויה בעבודה מכוונת.

הכרה? "לדעת" שאתה בהכרה זה אגו,
נכון. כשכל האמונות מתפרקות אין לך גם את זה. --- אתה רואה אלון, יש לנו הסכמות

מה שחסר לי אצל קייטי וגם אצל לואיז ועוד רבים אחרים מהעידן החדש הוא הראיה הרחבה של העולם
העבודה אינה להבין את הראיה הרחבה של העולם על פי קייטי וגם לא עפ"י מה שאני כתבתי וכל אחד אחר. אין לה מטרה כזו - זה תוצר לוואי שמתגלה בעצמו ללא למידה כשהאמונות מתפרקות. הרצון להבין זאת הוא רצון לשליטה במציאות וזה קשור לפחד מהמוות.
העבודה היא סה"כ חקירת האמונות שגורמות לנו לסבל. אני סובל ממשהו, עושה את העבודה, האמונה שקשורה לסבל שלי התפרקה, אני מפסיק לסבול - אחלה בחלה. הראיה הרחבה של העולם זה תופעות לוואי.