עברה רבע שעה בערך, הרופא יצא ואנחנו ממש נהדפנו על ידי האחות, הדלת לצינוקייה נטרקה, ננעלה!
אוי ענת, נשמע נורא. פשוט נורא.
אני ילדתי ב"ליס".
יש שם ביות "מלא", לכן הלכתי לשם.
באתי ללידה מצוידת בטונות אסרטיביות, תוכניות לידה מפה עד להודעה חדשה מודפסות ב-15 עותקים, וכן תוכנית עבור הילודה (התינוקת) שם נרשם בענק, לא לתמ"ל, לא למוצץ וכו' וכו'. לכאורה עבודת הכנה לא רעה לקראת לידה ביתחולימית.
הלידה שלי היתה ארוכה. בתי היתה בתעלת הלידה 4 (!) שעות. בסוף, ברגע האחרון לפני שהעבירו אותי לניתוח, הצליחו ב-"וואקום עדין" להוציא את בתי (למרות המרכאות, הוא באמת היה עדין, זה לקח חצי דקה, ללא כל סימן על ראשה של בתי) .
היא יצאה עם ציון אפגר 8 (חבל טבור סביב הצוואר, מעט תשושה). תוך דקה הוא עלה ל-9, שזה אומר שהמצב תקין. לכאורה, עכשיו אפשר היה לתת לי אותה, ולהשאיר אותה איתי כשעה וחצי (כמו שהם מבטיחים בסיור) ושאני אנסה להניק אותה וכו'. א-ממה, הרופא ילדים (שהזעיקו בזמן הלידה לחדר) רצה שהיא תהיה בהשגחה. האמת שאפשר להבין.
אז
הראו לי אותה ל-
חמש שניות, ואני לא מגזימה, חמש שניות ראיתי את בתי, לא החזקתי, לא אמרתי שלום, אני בקושי זוכרת איך היא נראתה באותו רגע... ואני להניק רציתי...
אז היא הלכה לשלוש שעות לצינוקיה יחד עם אבא שלה, שלא מש מהקופסא השקופה (למורת רוחם), כשהוא רוכן מעליה, נוגע בה ונושם עליה כדי שהיא תרגיש אותו (כמובן שהחמוד לא העלה על דעתו שהוא יכול פשוט להרים אותה...).
כך נראו השלוש שעות הראשונות שלה. בלי אמא בתמונה לרגע.
סיכום:
היא לא היתה בלעדינו לרגע.
גם לא כשרצו אותה לביקור רופאים (הם מבקשים להשאיר אותה שם לשעה-שעתיים). תמיד הייתי אני איתה, תמיד היא הייתה על הידיים, למעט בזמן בדיקת הרופא (ולא שהם לא רצו שהיא תשכב מראש בקופסא גם אם זה אומר חצי שעה לשכב סתם. לא הסכמתי אף פעם. אמרתי להם שבבדיקה היא תשכב ועד הבדיקה, היא כאן עלי).
בלילה היא ישנה איתי במיטה. האחיות היו מגיעות לבדוק שאנחנו לא ישנות יחד (הכסת"ח הביתחולימי). אני תמיד דאגתי מיד ללבוש על פני הבעה וטון של: מה? אה, אני ערה, אני פשוט מניקה (עם חיוך). והן היו מניחות לי.
אז מה הייתי עושה אחרת?
- הלוואי שהייתי מסיימת לקרוא את עקרון הרצף לפני הלידה. שם מסופר על ההטבעה ועל החשיבות שלה ליולדת. ואז, כשהיו רוצים לקחת אותה להשגחה (ואני מדגישה: השגחה, לא הליך רפואי כלשהו) הייתי מבקשת כמה דקות איתה. כמה דקות גוף אל גוף. הייתי מתעקשת. אני לא העלתי על דעתי לבקש! ו
אז הייתי חוסכת מעצמי את העצב - תחושת האבל (שלא ידעתי אז לקרוא לה בשם הזה) שהייתה מנת חלקי אח"כ.
- לוקחת דולה. שמישהו ידאג לאינטרסים שלי. כי לא רק אני הייתי אפופה אחרי הלידה. גם בעלי היא תשוש, נרגש ונסער. צריך מישהו שפוי בסיטואציה.
חשוב להתכונן מראש שגם אם יש ביות מלא, אז עדיין יש להם כל מיני שעות ביממה שהם רוצים את התינוק שם. החלפת משמרות של האחיות בצינוקיה למשל. נדרשת אסרטיביות רבה כדי לדאוג שהתינוק ישאר צמוד לאמא או לאבא.
(למדנו שאפשר גם לא להגיע לאותה החלפת משמרות. אם הם רוצים, שיבואו לספור אותה אצלי בחדר).
בכלל הנושא של הביות הוא מאוד מוזר. זה נראה כאילו הצוות לא ממש הפנים מה זה ולמה זה טוב. העיקר שמבחינה שיווקית הביתחולים מצהיר "יש לנו ביות מלא". מבחינתי בשטח, לא היה לזה גיבוי לא בגישה של הצוות ולא בהיערכות של הביתחולים לנושא.
מסקנה אישית שלי:
אינשאללה בפעם הבאה בבית.
|| 
@} 
).
על הלידה. התינוקת מתחילה לינוק ואני מתרווחת להכיר אותה. אצבעות, רגליים קטנות. התינוקת יונקת ואנחנו נרגעות.
,
אנו נרגשות להציג לכן.ם את האתר החדש של הקהילה!
