בלוג חדש על ההריון השני והחדש שלי אורגנית מתחילה

אז זהו, יכול להיות שאני סוף סוף בהריון.
זה קצת מוזר.
שנה שלמה שאנחנו מנסים. בדיוק עכשיו לפני 12 מחזורים באיזור חג הפורים, החלטנו שהגיע הזמן.
הגוף כנראה החליט אחרת.
מה שעושה את הכל עכשיו ללגמרי לא ברור.
או שבעצם ברור לגמרי, ממתי אני מתעוררת בשתיים וחצי לפנות בוקר לפיפי?
בדיקה לפני שבוע נתנה תוצאה שלילית נמוכה מאד, אבל הווסת בוששה לבוא.
ביום שישי לא התאפקתי, (אחרי שכבר התאפקתי פעמיים בערך לא לקנות) וקניתי בדיקת הריון ביתית.
הפס היה איך לומר, בהיר למדי. אבל כבר למדנו מרבותינו ש"פס הוא פס הוא פס".?

אז אם אכן זה כך, ובגוף זה מרגיש שהנה זה בא,
נראה לי שזה יהיה מקום טוב לכתוב בו את המחשבות והאפשרויות לגבי ההריון המשמח הזה,
שבינתיים מרוב חשש, אפילו קצת קשה לשמוח באמת.

שיהיה בהצלחה!
מנסיון, זה מגיע כשזה ממש נכון

בהצלחה גם ממני @}

בהצלחה גם ממני
גם הפס בבדיקה שלי היה קטן ודהוי ומרב שהיה לי קשה להאמין שמרתי את הבדיקה שבוע

זה מצחיק, כי אני עדיין שומרת את הבדיקה מההריון הקודם.
אז זה הלך אחרת לגמרי. הפסקתי לקחת גלולות, בחודש הראשון המחזור השתגע, פגשתי את אישי רק אחרי 18 יום מתחילת הדימום (אנחנו מנסים לשמור מצוות ) וידענו שהפעם זה בטח לא ילך. בחודש אחריו, התאפקתי 4 ימים של איחור, ורק אז העזתי לבדוק.
אני זוכרת שזה היה בראש חודש ניסן, יום רביעי בבוקר. בשש וחצי עשיתי את הבדיקה, ואחרי כמה דקות קראתי לו לבוא לראות, רעדנו מהתרגשות,לא הפסקנו להתחבק, כל אותו היום הסתובבתי בעננים לגמרי.

עכשיו, השמחה יותר מאופקת, כאילו לא מאמינים שבאמת זה קורה.
מחר אעשה כנראה בדיקת דם נוספת, לראות שזה באמת זה.

בינתיים אני מתפללת שהכל תקין ושעוד מעט קט, אולי בסוף נובמבר יבוא אלינו תינוק חדש.

אני מתפללת שהכל תקין ושעוד מעט קט, אולי בסוף נובמבר יבוא אלינו תינוק חדש.
איתך @}

גם לי בהריון השני יצא בבדיקה פס מאוד חלש, ובאולטראסאונד התגלו תאומים...שאחר כך התגלו כתאומות.
שיהיה בהצלחה!

הגוף שלי כנראה יודע. קמתי מקודם, והייתי מוכרחה לרוץ לשירותים לפני שאתפוצץ. זה לא קורה לי הרבה, ובימים האחרונים זה קורה הרבה יותר. זה עוד סוג של סימן.

אני נוסעת היום ל"טיול שנתי" בצפון. זה קצת מצחיק אותי. אני מלמדת סוג של מקצוע ריאלי בשני תיכונים, אחד של בנים ואחד של בנות.
כבר הרבה זמן אני מרגישה שיש בנות שאני לא מצליחה "לראות" הרבה מעבר למסך ההבנה או חוסר ההבנה המתמטית שלהן. (אצל הבנים זה משום מה אחרת) ודווקא כשיש איזו פעילות חברתית או ארגון של משהו, פתאום אפשר לגלות עוד המון צדדים שלא הצלחת לראות קודם.
אז השתעשעתי ביני לבין עצמי ברעיון שלצאת לטיול שנתי איתן, יכול להיות חוויה מעניינת של גילוי ולמידה, והאמת? גם סתם התחשק לי.
לא ביקשו ממני לצאת, אבל שמעתי שביקשו מאמא לשני תינוקות (שנתיים ושנה) שתצא לטיול. לה זה מאד לא התאים. החלטתי לנסוע במקומה.
אמנם אני נוסעת היום ואחזור מחר, ודרגת הקושי של הטיול היא לא רצינית, ואני הולכת לא מעט, ומי אמר "הריון זה לא מחלה" ולא קיבל?
ובכל זאת, לא שאני חוששת, אבל קצת מוטרדת. אני עדיין צריכה להבין בדיוק ממה.
יכול להיות שזה בכלל לא קשור להריון, אלא להתארגנות סביב יציאה מהבית (מילאתי את המקרר אתמול שלא ירעבו חלילה, וכמעט שהגעתי לתחתית סל הכביסה) אני יודעת שדרורי בכורי, יהיה בידים הכי טובות (אבא וסבתא) אבל אולי בעצם אני מפחדת שאתגעגע מידי אליו ואל אביו?


ועוד משהו שצץ פתאום, זאת הסתכלות כמעט נוסטלגית כזאת על דרורי. עוד לא סיפרנו לא כלום (הוא ממשיך בתוקף לטעון שיש לו אח קטן - ומתכוון לבן הדוד שלו בן החצי שנה) ולמרות שאני משתדלת להיות כאן ועכשיו, כבר עולות בי מחשבות מדי פעם על איך הוא יקבל את התוספת המשפחתית החדשה שתגיע בעז'ה. אני יודעת שיש עוד כל כך הרבה זמן, ויודעת שהוא יהיה כמעט בן 3 ובכלל יודעת שאין טעם כרגע לחשוב על זה, ובכל זאת.

אמא שלי תמיד אומרת, שהמשבר הכי קשה שלה בהרחבות המשפחה, היה במעבר מהילד הראשון (אני) לאחי השני.
מעבר לעובדה שהוא נולד חודש וחצי לפני הזמן, ושהפעוטה הקטנה (פחות משנתיים) שהתה חודש שלם אצל חברים וקרובים,
היה לה קשה להבין בלב "איך אפשר לחלק את האהבה הזאת לשניים?"
האגדות מספרות, שכשההורים שלי הביאו את אחי הביתה, ביקשתי מאמא שלי ש"תחזיר את הילד הזה לאמא שלו..."
אז זו גם סוג של עבודה שאני צריכה לעשות, האמת, לא רק בהקשר הזה, אלא באופן כללי בתפיסת ובהרגשת ההורות שלי.

אני רואה בבית הספר שלי, שכשנולדים ילדים חדשים במשפחות של תלמידים, תמיד יש איזו טלטלה. גם אם בהתחלה היא לא נראית ממש. וזה בסדר. צריך להתרחב, וכל אחד צריך למצוא ולהגדיר מחדש את המקום שלו. מול עצמו, מול האחים שלו, מול ההורים, וכן, גם אנחנו מול הילד שכבר יש ומולא הילד שיגיע.

טוב, נסחפתי לגמרי, עוד לא ברור לי אם יש הריון, וכבר אני מתכננת לו את הבר מצווה

(האיש מזכיר לי שהתגובה הראשונה שלי כשראיתי באולטראסאונד שדרורי הוא בן, היתה "איך נעשה לו בר מצווה בחורף?!")

אתמול בערב, במקום מקסים בנהריה, קיבלתי בטלפון מהאיש את תוצאות הבדיקה. 503!
אז זהו, עכשיו זה לגמרי רשמי.
אני בהריון.

שלום לך
מתרגשת בשבילך ולפעמים גם מפנטזת לעצמי על הפעם הבאה....
ברכות וחיזוקים!

מזל טוב!
יש פה עוד כלמיני דפים על ילד שני וכו'.
אם לא קראת, כדאי. אפשר ללמוד הרבה.

אז הנה בלי ששמתי לב, סיימתי כבר 6 שבועות של הריון (הספירה המצחיקה הזאת, הרי רק לפני חודש התעברתי)
ועוד מעט קט, נלך לשמוע דופק ולראות את שק ההריון, ולפגוש בפעם הראשונה את העובר החדש שלנו.

בינתיים אני כמעט לא מרגישה כלום, וזאת ברכה גדולה.
לפני כמה שבועות, התחלתי לאכול אחרת לגמרי מאיך שאכלתי קודם.
הורדתי סוכר וקפה ושוקולד וקמח לבן, והוספתי הרבה דברים טובים ואורגניים. בשבוע הראשון הרגשתי נורא. הייתי חלשה מאד, וכאב לי הראש בטירוף. אחר כך זה עבר לגמרי, והתחלתי להרגיש טוב.
ביום ראשון השבוע קפצתי להורים שלי, כדי לטפל באוטו במוסך קרוב.
אחי הצעיר הכין צ'יפס, והיה במקרר מעורב ירושלמי מהצהריים, מתובל חזק ומלא בצל. בקיצור, אכלתי צ'יפס ומעורב.
כל הדרך הביתה כמעט והקאתי, הבחילה עברה לי רק למחרת בצהריים.

אולי אפשר לשייך את הבחילה הזאת להריון, אבל לדעתי קורה לי דבר מופלא בגוף (חוץ מההריון כמובן). הגוף שלי התרגל במהירות לטוב שבאוכל בריא ופשוט ולא מעובד. ופתאום הכנסתי לתוכו ג'אנק כזה שהוא לא יכל לסבול אותו , ומשם הגיעה הבחילה.

בהריון הקודם היו לי מעט מאד בחילות, טיפול בדיקור העלים אותן לגמרי.
אני מקווה שגם הפעם יהיה כך, ואפילו כמעט משוכנעת שאם אמשיך לאכול כך, זה יהיה רק טוב לי ולעוברון הקטן.

מתי לספר?

במעגל הקרוב שלנו (הורים, חברים קרובים, חברים קרובים מהעבודה) יודעים שאנחנו מנסים להרות כבר שנה.
בינתיים האיש ביקש שלא נספר גם לא להורים.
אני קצת חצויה בנושא הזה. קודם כל שונאת לשקר.
אמא שלי וחברה טובה יודעות שהיה איחור רציני בלי מחזור.
מדי פעם אמא שואלת אותי מה קורה, וממש לא נעים לי לשקר, ואני מנסה להתחמק (לא בטוחה שבהצלחה גדולה), ובפועל קצת שיקרתי, כשאמרתי שעוד לא יודעים כלום, ובינתיים אין מחזור.
אני לא אשקר יותר ואגיד שקיבלתי, גם כי אני באמת לא רוצה לעשות את זה, וזה גם מסבך בהעמדת פנים שאנחנו "אסורים" אחד על השני (לא נוגעים מתחבקים וכו') כשניפגש. לא מתאים לי מעגל של שקרים.
אבא שלי אישי מתפלל עלי, מאז שסיפרנו להם לפני כמה חודשים שיש לנו כנראה בעיה להרות.

חברה שלי סיפרה לי בסוף השליש הראשון להריון שלה, שהיא בהריון, יום למחרת בבדיקת שקיפות עורפית, גילו שהעובר הפסיק להתפתח והיא עברה הפלה. היא התקשרה אלי עוד מבית החולים, להגיד לי, כדי שלא יהיה לי לא נעים אם בעוד כמה שבועות חודשים (לא היינו בקשר מאד הדוק) אתקשר לשאול מה קורה או אם היא כבר ילדה וכו'.. (מאז היא ילדה תינוקת בריאה ושלמה) . היא אמרה שהרגישה שלכל אדם שהיא מספרת על ההריון בשלבים מוקדמים, היא צריכה להיות מוכנה לספר גם אם חלילה ההריון יסתיים.

אז ברור שזה בטוח נכון, עוד לא ראינו דופק וכלום, ובכל זאת, יש לי תחושה מאד טובה ובריאה בקשר להריון הזה. אני מרגישה שההריון הזה רצוי ליוצרו לפחות כמו שהוא רצוי לנו.
אז אני לא ארוץ לספר לכל העולם, ובטח אחרי הדופק נספר לאמא ואבא משני הצדדים. ולאט לאט למי שיתחשק לפי מה שיתאים.

ועוד משהו
פגשתי אתמול, בסדנה מהעבודה (משהו מדהים אולי בהמשך אספר) חבר מהעבודה חולה מאד.
התרגשתי מאד מאד לפגוש אותו. איש מיוחד, צעיר, עם כמעט 3 ילדים, שבגוף שלו גדל סרטן אלים במיוחד.
הוא לקח חופשה מהעבודה אחרי שגילה את המחלה, וכרגע הוא מתרכז בלהבריא. המצב הפיזי שלו קשה מאד, האונקולוגים אומרים שאין סיכוי, אבל הוא מאמין שכן.
הוא אמר שערב כזה שהוא פוגש אנשים כאלו שהוא אוהב (מקום העבודה שלי הוא הרבה יותר ממקום עבודה לרוב הצוות שעובד שם) נותן לו לפחות עוד חודש של חיים.

כשסיפרו לנו שהוא חולה, הסתובבתי כמה ימים בתחושת מועקה מרחפת כזאת. המחשבות לא הפסיקו לרדוף אותי . דמיינתי אותו קרח ורזה, חשבתי על הגרוע מכל. אחרי כמה ימים, במפגש צוות בבית של מישהו מהעבודה, הוא הגיע לדבר איתנו ולספר לנו מה עובר עליו.
היה קשה לעצור את הדמעות, אבל אז הרגשתי שהוא באמת יוכל לזה. שהוא יתגבר על המחלה.

הקשר עכשיו הוא קשה. הוא רוצה לידו אנשים שמחזקים אותו , ואני לא ממש מהמעגלים הקרובים, אם כי מאד אוהבת אותו, ומעריכה אותו, ובסך הכל אנחנו עובדים ביחד ומכירים כבר כמה שנים. אז אני שולחת אס-אמ-אסים עם מסרים מחזקים, קצת יותר מתביישת להתקשר כדי לא להפריע.

אני מתפללת עליו בעיקר כשאני מדליקה נרות בערב שבת, שאז אני מתפללת על כל האנשים היקרים לי, אני מרגישה שהתפילה עליו פותחת אצלי דברים.

לא בטוחה שאני מצליחה להסביר, אבל לפעמים היאוש נעשה יותר נח. שמעתי בשבועות האחרונים, שמצבו הפיזי והנפשי לא טוב, ושהוא מתכונן לאפשרות שהוא עלול למות. נורא קל להיסחף אחרי זה, ולהיכנס לעצבות ולרחמים עליו ועל משפחתו.
אבל כשראיתי אותו אתמול, אפילו עם עור הפנים הצהוב מעט, ועם השיער שהתחיל להדלדל, ועם השיעול הטורדני, ועם זה שבא מרחק קצר ברגל, במכונית, כדי לא להצטנן (הוא?!) עם כל זה, כשראיתי אותו אתמול, הרגשתי שהחיים חזקים. שהוא כן יכול לצאת מהמחלה ולפחות לחיות עם כמה שנים טובות עם אשתו וילדיו. אני חושבת עליו עכשיו מחשבות טובות ושמחות, ומתפללת מתוך אמונה שהוא באמת יצא מזה.

ומה זה קשור להריון? אולי בזה שהמתפלל על חברו נענה תחילה? ואולי בזה שבעקבות הידיעה על מחלתו, התחלתי לבדוק ולשנות את התזונה שלי, ואולי בעקבות סוג אחר של הסתכלות על הזמן ועל החיים, שפתחה אצלי משהו שאפשר פתאום להריון להגיע?
אולי.

לילה קשה עבר על כוחותינו
האמת שזה התחיל כבר אתמול אחרי הצהריים. אח שלי שמר על הדרור שלא רצה לאכול כלום, והיה שפוף למדי. כשחזרנו הביתה, הבאנו איתנו עוגת יומולדת לאחי. מן עוגת שחיתות כזאת, דרור שמאד אוהב מתוק (ובדרך כלל לא מקבל בבית) אכל פרוסה די גדולה. אחר כך שתה קצת שוקו חרובים והלך לישון. באחת וחצי הוא התעורר ומיד הקיא את כל מה שאכל (בעיקר העוגה ושוקו החרובים).
אני שונאת שמקיאים. אם מישהו מקיא באוטובוס, אני ארד מיד מהאוטובוס, אפילו אם זה רחוק מהמקום שאליו אני צריכה להגיע. אחרת, אני עלולה להקיא בעצמי.
באופן כללי אני בכלל לא מקיאה (זוכרת כמה פעמים מהילדות) , ובכל ההריון של דרור לא הקאתי אפילו פעם אחת.
איכשהו לא מצליחה לשחרר, למרות שלפעמים אני מרגישה שאם אקיא, ברור שארגיש יותר טוב. לא עובד אצלי המנגנון.

באופן מפתיע, ברגע שדרור הקיא, למרות שהרגשתי מאד מגעיל, עשיתי את כל מה שהיה צריך לעשות, במהירות ביעילות ואפילו באהבה.
ניקיתי אותו והרגעתי אותו, החלפתי לו בגדים ומצעים (רק כדי שברגע שינוח שוב במיטה שלו יקיא שוב...) הכנסתי מכונת כביסה בשתיים בלילה,
אחרי פעמיים וחצי הוא נרגע, ועבר למיטה שלנו.
בבוקר הוא קם חלש ועם חום, ונשאר עד לפני שעה עם אבא בבית. אני רצתי לחצי יום עבודה, ובאתי להתחלף, כדי שגם הוא יספיק לעבוד קצת היום.
איך שהגעתי, הוא הקיא. (הפעם על כל הפאזלים ...)
מזל שאבא היה. הוא ניקה הכל, ואני ניקיתי את דרור. עשינו אמבטיה טובה ומרגיעה וגם מורידת חום (עובדה)
עכשיו הוא ישן בשלווה במיטה שלנו. נקי ורענן.

בכאן ובעכשיו זה מפתיע אותי איך דברים שאני לא מסוגלת לעשות או להריח בדרך כלל, הופכים נסבלים כשמדובר בילד שלי.
האם זאת האהבה שמשנה? האם זה ההכרח?
בינתיים גם אני מסתובבת קצת מובחלת מאמש. מקווה שהוירוס הזה (אם זה וירוס) יחלוף מעלי.
הולכת לנוח קצת.

גם אני בהריון שני (מקדימה אותך בשלושה שבועות בערך) וגם לנו היתה אפיזודת הקאה לפני יומיים, ואני כמוך - נגעלת להחריד משמץ של מחשבה על הנושא, וחיבקתי אותו עם כל הקיא עליו. ועלי.
אני נהינת לקורא ורציתי לספר לך את זה.
לילה טוב

אמא נוסעת תודה.
נעים לשמוע.
אה, והוא כבר מרגיש הרבה יותר טוב. 24 שעות הקיא המון ופתאום בבת אחת נפסק הכל. הוא ביקש לשתות ולאכול.
עוד יום הוא נשאר בבית (כלומר בא איתי לעבודה) אבל אתמול כבר הלך לפעוטון בשמחה ובטוב לבב.

היום אנחנו הולכים לאולטראסאונד ראשון.
מאד מקווים שנראה (או נשמע) כבר דופק. אני בשבוע שמיני כנראה, וממה שאני זוכרת, כבר אפשר לשמוע בשלב הזה דופק. אני מאד מתרגשת, מוזר ככל שזה ישמע, אני לא מאד חוששת (אולי מדחיקה) כי בפנים אני מרגישה שהדברים נכונים וטובים, ומה שצריך להיות יהיה.
יש איזו תקווה כמוסה שאולי יש שם שני עוברים ולא אחד, אבל נחכה ונראה.

בינתיים הבחילות קצת התגברו, והעייפות - שאלוהים ישמור. מנקים לי לפסח בתשלום, ואני משתדלת לקבל את זה באהבה ובהשלמה. שמחה שיש לי אפשרות שמישהו יעשה את זה במקומי.

בכלל אני מרגישה שהמשימה העיקרית שלי לעכשיו, היא פשוט להיות במקום ובזמן שבו אני נמצאת כרגע. בלי חששות ודאגות מיותרות מהעתיד ובלי נבירה בעבר. פשוט זה לא, אבל משהו בבסיסיות ובאמיתיות של ההריון הזה, הופך את הדברים לקצת יותר פשוטים עבורי.

אז ראינו דופק.
יש שק הריון ויש עוברון פצפון ויש דופק.
וזה מרגש. לגמרי.
סיפרנו להורים (אמא שלי כמובן שכבר "ידעה") והיתה שמחה גדולה.
הדרור דורש את שלו, ואני הולכת לטפל בו קצת.

הפתעה
להורים שלי עומדים להיוולד עד כסלו (בעזרת ה') 4 נכדים (לפחות )
אשתו של אחי כבר מזמן בהריון, ותלד כנראה באוגוסט
אבל בערב פסח גילינו (כלומר אמא גילתה לכולם ואמרה לכולם לא לגלות לאף אחד - מן משחק פולני כזה)
שגם אחותי בהריון (שבועיים לפני)
וגם גיסיתי השניה בהריון (חודש לפני)
זה מרגש מאד.
אחרי ההתרגזות הקלה על זה שאמא גילתה (האיש אמר שזה היה לו לגמרי ברור שזה מה שיקרה, אני חשבתי אחרת ) היה נחמד קצת שהסודות יצאו החוצה. סוף סוף אפשר לדבר להתייעץ (בעיקר הן איתי - אצלן זה הריון ראשון)
וחוץ מזה ליל הסדר עבר בשלום ובשלווה יחסית
והתחושה הכללית היא של מן נינוחות נעימה רוב הזמן. חופשתי כזה.

ושוב עייפות כזאת וחולשה ובחילה.
האיש טוען שחלק מזה קשור לעובדה שפסח נגמר, והנה מחר מחרתיים כבר חוזרים לשגרה, והערב עוד היה צריך להחזיר את כל כלי הפסח למקומם (מזל שלא צריך להוציא את כלי החמץ - אלו פשוט נשארו סגורים במקומם.
הוא עשה את רוב העבודה (אני רק שטפתי כלים) וזה לגמרי בסדר (באמת?)
האם החולשה שקשורה להריון מופיעה מתי שלא מתחשק לי לעשות דברים אחרים? יכול להיות. לא בדיוק סגורה על זה.

וגם קצת פחדים פתאום. כל הזמן הכל היה ברור ונכון ומרגיש זורם, ופתאום אולי בכל זאת, והנה סיפור כזה מפחיד וסיפור אחר, ורק היום קראתי ספר שכתב קרוב משפחה של האיש, על בתו האוטיסטית ופתאוםן פחדתי.
הרי אין תעודת ביטוח, ואף אחד לא מבטיח הבטחות, וגם אם הגוף מושלם ובריא, זה עדיין לא אומר כלום .
בדרך כלל אני משתדלת פשוט לא לחשוב על זה, פשוט להיות כאן ועכשיו במה שקורה לי, אבל זה לא תמיד מצליח.

דרור לא הסכים כל כך שארגיש לא טוב, הוא התעקש שאספר לו סיפור,וכשאמרתי לו שאני מרגישה לא טוב ושהוא יכול לבוא ולנוח לידי, הוא טען בלהט ש"את לא חולה אמא" וגם "את מרגישה טוב". בסוף סיפרתי לו בקיצורים את הסיפור שרצה.

אין לי כל כך כח לחזור לשגרה, מחכות לי ערימות מבחנים שהחלטתי שהן חלק מה"חמץ" שלי לחג. אבל החג נגמר וצריך לבדוק אותם.

אולי פשוט אלך לישון ואחכה למחר?
אולי.

היי, אני עוד איתך בבחילות ובחולשות וב"לאמא אין כח". ובדברים אחרים שתיארת.
שיהיה לנו אביב נעים! (איזה מזל שלא קיץ, הא?)

מנסה לחזור לשגרה.
כל הפסח הזה בגדתי בגוף שלי נוראות. אכלתי שטויות ומתוקים ומטוגנים ובכמויות, ובלילה. כל מה שהשתדלתי חודש שלם לא לעשות.
אז עכשיו אין בבית כמעט, ואני מתחילה מחדש.
פירות בבוקר ואחר כך סלט ירקות גדול ולחם אורגני מלא וגבינה
ועוד מעט אחזור לבשל דגנים וקטניות לערב.
וקצת עוף או בשר מדי פעם.

היתה לי תחושה שלמרות שאני יודעת שאני עושה נזק לי ולעובר שלי עם האוכל הרע הזה, אני לא יכולה להפסיק. היה רע לתפארת.
זה הרבה יותר מהאוכל עצמו, זה העניין הזה של לא לעמוד במטרה שהצבתי לעצמי. לא פשוט לי עם זה בכלל.

אני רוצה להתחיל ללכת ברגל כבר הרבה זמן, ופשוט לא מצליחה לעשות את זה. בבוקר זה כאילו לא בא בחשבון , למרות שאם באמת ארצה אז לקום ברבע לשש במקום בשש וחצי זה באמת לא נורא. בערבים אני בדרך כלל מלמדת ואז מתמוטטת, וגם רוצה להיות במיטה לא אחרי עשר.

כאילו חלק מהכוחות שהיו לי פשוט נטשו,ואלו שלא היו לי, מסתכלים עלי ואומרים "אמרנו לך".
הולכת לבדוק מבחנים

אולי תוכלי לקבוע עם מישהו להצטרף אלייך להליכות ואז יהיה לך "תירוץ"

דימום
כמה שזה נשמע מפחיד ומטלטל ומשנה פתאום את כל המציאות.

ביום שישי ראיתי שרידים של דם ישן על נייר הטואלט. טיפה נלחצתי, אבל כשראיתי שאין לזה המשך, נרגעתי.
היום אחרי הצהריים, סתם כך פתאום, שוב דם, הפעם טרי. לא בכמות גדולה, אבל מספיק כדי להלחיץ אותי לגמרי.
התקשרתי למרפאה, במקרה היה שם רופא נשים, שאמר שהרבה אין מה לעשות. אם הדימום הוא כמו של ווסת או יותר מזה, להגיע לרופא (ואז כנראה מדובר בהפלה) ואם זה דימום חלש, אז זה לא אומר כלום, ופשוט צריך לנוח, ומתישהו במהלך השבוע לעשות אולטראסאונד.

למזלי, אחותי (שגם היא בהריון 3 שבועות לפני) הגיעה לבקר והפכה חיש מהר לבייביסטר על דרורי, עד שאבא שלו חזר מהעבודה.

נלחצתי מאד. לקחתי סידור ואת הספר תפילת נשים, וחשבתי מה לבקש מהקב"ה?
הרי אני יודעת, שאם חלילה משהו לא התפתח כמו שצריך, אז בסופו של דבר עדיף שהדברים יסתיימו עכשיו מאשר אחר כך או חלילה בלידה של ילד חולה.
ומצד שני, הידיעה הזאת ברציונל, לא משנה שום דבר ברגש. או כמעט שום דבר.
אני רוצה את הילד הזה, אני משתוקקת אליו, רוצה להרגיש אותו, לחבק אותו, לאהוב אותו, להניק אותו, לגדל אותו, לשחרר אותו, לראות את האדם הנפלא שיגדל להיות.
בינתיים המליצו כולם ( האיש ואמא ואבא ) פשוט לשכב במיטה (אני?! במיטה? )
אמא שלי, על תשעת הריונותיה ושמונת ילדיה, אמרה שצריך להתפלל שה' יעשה את הדבר הטוב ביותר.
אני נוטה להסכים איתה.

שוב אני נוכחת לדעת כמה הכל שברירי, וכמה יכולים הדברים להשתנות ברגע אחד.

מנסה לא לחשוב על מה בעתיד או על העבר, ופשוט לנוח עכשיו בשביל העובר הקטן הזה שבתוכי.

אני חושבת שאני מדחיקה את האפשרויות ה"רעות" וזה נראה לי בסדר.

חוזרת למיטה בינתיים

הדימום פסק בינתיים, אבל אני במיטה רוב הזמן.
הבית הפוך, אבל אני לא נוגעת בכלל (אני יודעת שהרוב יחכה לי)

לא יודעת בדיוק מה אני מרגישה, רק חסר לי נורא שלא הייתי היום בבית הספר.
זה נראה מוזר אפילו לי. נכון, אני מאד אוהבת את העבודה שלי,וכמעט אף פעם לא מחסירה יוםעבודה, ובעוד פחות מחודש יש בגרות לשתי כיתות שאני מלמדת, וצריך להמשיך ולחזור על החומר , ובכיתה אחרת שאני מלמדת, אמנם אני לא מגישה לבגרות, אבל צריכה להספיק חומר.
אבל אני יודעת שזה בכלל לא זה. שלחתי עבודות לתלמידים שלי, ושיעור אחד להפסיד זה באמת לא נורא.
זאת השליטה הזאת שיוצאת מידיך. שלא לומר אשליית השליטה.

כי אפשר כבר לחשוב על מה יהיה הלאה, ואיך יעבור שאר ההריון בעזרת ה', ואפשר לחשוב מליון מחשבות, ומה יהיה בשנה הבאה, ואם זאת שליית פתח וצריך שמירה? ואם ואם ואם ?
קשה לי להניח הכל ופשוט לנוח. גם זה מוזר, כי הרי רוב הזמן אני עייפה ופעמים רבות רק רוצה להיכנס למיטה וזהו. אז הנה קיבלתי את האפשרות לשכב כמה זמן שצריך ( כמה באמת? ) במיטה ופשוט לנוח. אז למה זה כל כך קשה?

תכננו לנסוע מחר לחברים טובים טובים בצפון. להיות איתם בערב יום העצמאות ולטייל ולמנגל ביום העצמאות עצמו. אין מצב לעשות את זה עכשיו. ברור לי לגמרי שלא, ושזה שטויות ושניסע פעם אחרת, ובכל זאת חבל לי.

כל השטויות האלה, הרי הכי חשוב זה שהעובר ואני נהיה בסדר.
טוב, חוזרת למיטה.

מתפללת שיהיה בסדר, שמה שיהיה- הכי טוב יהיה!

תודה תודה
בינתיים הייתי אצל רופא המשפחה המקסים שלי
כדי לקבל הפניה לאולטראסאונד
הוא הרגיע אותי שמאחר וכבר ראינו דופק, והדימום היה חלש אז יש סיכוי טוב מאד שהכל בסדר. צריך רק לבדוק שהשליה אינה שליית פתח, אבל אין מה להילחץ.
כמו רופא הנשים אמר שבאמת אין מה לעשות, ואם תהיה הפלה, אז היא תהיה בכל מקרה.

ולגבי המנוחה, הרופא אמר שזה רק כדי שארגיש שאני "עושה משהו" אבל חוץ מלרכב על סוסים ולהרים משקולות אני יכולה לעשות הכל.

בינתיים שקט כאן, כי דרור נסע עם סבתא שלו לירושלים, ואני נחה לי , ומחר יום הזיכרון ואז יום העצמאות, אז כמה ימי מנוחה בטח לא יכולים להזיק.

ממשיכה להתפלל שהטוב יהיה

אחרי יומיים של שקט
פתאום שוב דימום קל כזה.
ודווקא אחרי שנסענו (לא נסיעה ארוכה, פחות משעה) לחגוג את יום העצמאות עם ההורים וחברים.

לא לחוצה, רק רוצה שכבר נראה מחר שוב דופק באולטראסאונד.

מה שכן, מרגישה מאד עייפה ולא מפוקסת.
השתדלתי לא לנהוג, אבל מאחר ואני הנהגת היחידה בבית, נהגתי היום אל החברים. הדרך הלוך היתה בסדר גמור.
בחזור, ממש היה לי קשה להתפקס.
אולי אני צריכה להפסיק לנהוג, ואולי להגדיל את מינון האלטרוקסין שלי.

בהריון הקודם לא היה לנו רכב.
אני זוכרת שלקראת סוף ההריון לקחתי מאמא שלי את הרכב לכמה סידורים. הרגשתי שנעלמו לי הפרופורציות, ושכל התפיסה המרחבית שלי השתנתה. היה לי הרבה יותר קשה לנהוג, והחלטתי לא לעשות זאת עד אחרי הלידה.
4 ימים אחרי הלידה, חזרנו לבית החולים לביקורת צהבת. נהגתי כמו גדולה, ולא היה זכר לתחושות האלו מסוף ההריון.

קשה לי לחשוב על ויתור על נהיגה, ומצד שני המשפחה שלי יותר חשובה. נשאר פשוט לשכנע את האיש להתחיל (וגם לגמור סוף סוף) ללמוד שוב נהיגה.

הקלה.
ביום חמישי עשינו אולטראסאונד וראינו את המקסימון הקטן הזה. כולו 4 ס"מ, אבל לב וראש וידים והעיקר - דופק, דופק, דופק.
לא נצפו שום הצטברויות של דם ברחם, ובגדול אמרה הטכנאית, שיכול להיות שהדם בכלל לא היה מהרחם אלא מצוואר הרחם (וסתם אני סופרת לי 5 ימים ועוד שבעה נקיים:-( )

מדהים מה שזה עשה לי.
פתאום נהייתה לי אנרגיה מדהימה. הכל התחיל ללכת יותר טוב. אפילו בישלתי אתמול לשבת וניקיתי את המטבח. פשוט הרגשתי הרבה יותר טוב.

אני כל הזמן נזכרת בתמונה המתוקה שלו מהאולטראסאונד וכמה הוא נפלא ומתוק. עושה לי טוב לחשוב עליו. אני מקווה שגם לו זה טוב שחושבים עליו טובות ומחכים ומצפים לו שיגדל ויתפתח ויגיע אלינו בעיתו ובזמנו.

איזה מרגש, מעלה בי זכרונות מההריון הקודם וחשק לסיבוב שני...

אני מקווה שגם לו זה טוב שחושבים עליו טובות ומחכים
ברור...
בשורות טובות!

אורגנית מקסימה! במובן מסויים את כאילו משתפת אותנו ביומן שלך, ואת מרגשת את כולם בהעלאת זכרונות מתחילתו של הריון, רגשות ומחשבות וכמיהות.. ובאמת כמו שנאמר כאן - עולה החשק לעוד אחד
איך זה שאנחנו מקווים שהכל בסדר עד ליום האחרון של ההריון, ואח"כ מקווים שהכל בסדר כל שיעולון או אפצ'י קטן, וכל שתיקה ארוכה מהרגיל, ואח"כ מקווים שהכל בסדר כי אנחנו נגדל אותם גם כשיהיו בני ארבעים נכון?

איך זה שאנחנו מקווים שהכל בסדר עד ליום האחרון של ההריון, ואח"כ מקווים שהכל בסדר כל שיעולון או אפצ'י קטן, וכל שתיקה ארוכה מהרגיל, ואח"כ מקווים שהכל בסדר כי אנחנו נגדל אותם גם כשיהיו בני ארבעים נכון?

בדיוק היום אני חושבת על זה כל כך הרבה.
אחותי הקטנה בת ה-12 עברה הבוקר (בהצלחה) ניתוח מסובך בעצמות הרגליים שלה.
היא נולדה לפני 12 שנה בסוף החודש השביעי להריון. ככה סתם פתאום השלייה החליטה להיפרד לשלום מהרחם, ואמא שלי הובהלה לבית החולים שם נותחה וילדה פגית קטנה ומתוקה.
הפגית היתה קטנה אבל בסדר. במהלך שהותה בפגיה תקף אותה חיידק שגרם לשיתוק מוחין.
היא ילדה מדהימה. באמת (לא רק בגלל שהיא אחותי) היא חכמה ויפה וחברותית, ומסיימת כיתה ו' בבית ספר רגיל. רק מה? לא הולכת.
זה סיפור ארוך ומיוחד, רק עכשיו בהריון אני חושבת על זה בהקשר של בדיקות וחששות וכמיהות.
מאמא שלי עם גישתה הבריאה למדתי, שאין תעודות ביטוח לכלום. יכול להיות הריון תקין לחלוטין וחלילה סיבוך בלידה או בפגיה.
ויכול להיות שגם אחרי שהכל בסדר, אז פתאום מתגלה חלילה מחלה, או תאונה שגורמת לכך שהכל פתאום לא בסדר.

אז אני מתפללת כל הזמן ומקווה שהעובר שלי יהיה בסדר ושיוולד ילד שלם בגופו ובנפשו. ועל דרור אני מתפללת שיגדל ויצמח בטוב בבריאות שלמה.
וכן, ככה זה גם הורות לא?

ותודה על הדברים הנעימים שכתבת.
הולכת לפגוש את דרור, מתגעגעת אליו.

יכול להיות שאני כבר מרגישה אותו זז.
מדי פעם דגיגים קטנים בתוך הבטן. יכול להיות שזה סתם. אני רק מסיימת שבוע 12
ובכל זאת אולי דווקא כן.

סוף סוף חזרתי אל אישי האהוב. כמה התגעגעתי אליו. היה כל כך מוזר (ואולי מיותר) להיפרד ממנו בהריון הזה לכל כך הרבה זמן.
כל היום אני נאחזת בו, מתחבקת ונוגעת.
היה משהו כל כך אחר בטבילה הפעם. בודאי לעומת כל החודשים בשנה האחרונה בה ניסינו להרות.
כל פעם היה את החשש הזה ואת התקווה, שאולי הפעם אפקד. אולי הפעם אתעבר. והאם הטבילה התרחשה לפני או אחרי או בדיוק בזמן הביוץ.
זה הכניס לא מעט מתח, גם אם רק בראש.
ופתאום עכשיו, טבלתי, ויש בתוכי כבר עובר קטן. וההשתוקקות אל האיש שלי היתה פשוט מבפנים. בלי ה"צריך" הזה שקצת העיב על שמחת המפגש פעמים בעבר.
כמה שמחתי בו.
כמה כיף להיות ביחד.
אני כל כך אוהבת אותו, וכל כך שמחה שהוא האבא של דרור ושל הילדים שעוד יבואו.

אין לי כח.
העייפות הורגת אותי.
או שבעצם אני הרוגה מעייפות.
אני ישנה שנת לילה טובה בדרך כלל 8-9 שעות
ולפעמים מספיקה לתפוס איזה שלאף שטונדה קצרה בצהריים.
אבל כשאני חוזרת מהעבודה אני פשוט גמורה לגמרי. בקושי יש לי כח לשחק עם דרורי.
לפעמים זה יותר בסדר ולפעמים פחות, אבל באופן כללי אני בעיקר עייפה.
אני יודעת שזה עובר, אבל זה גרם לי למחשבות שניות בקשר להיקף המשרה העתידי שלי בשנה הבאה.
אולי זאת לא החלטה שצריך לקבל כשעייפים, אבל זאת התלבטות קשה שמטרידה אותי כבר זמן מה.

השנה עבדתי משרה ורבע בהוראה ובנוסף לימדתי עוד שיעורים פרטיים.
בשנה הבאה אעבוד משרה מלאה וזהו (לא משרת אם שהיא פחות 5 שעות שבועיות). פתאום נראה לי נכון לעבוד רק משרת אם. ללמד פחות להיות יותר בבית. להגיע הביתה בצהריים, לעבוד רק 3 או 4 ימים בשבוע. הרי עם כל העייפות של עכשיו, זה לא יהיה יותר קל כשיוולד התינוק החדש.


יש לזה הרבה צדדים וזה דורש מחשבה וגם ויתור על קצת חלומות וגם כמובן על כסף וגם אולי על האשליה שאפשר באמת הכל.

וחוץ מזה עשינו שקיפות עורפית וחמודי הקטן מאד שקוף, כלומר התוצאות היו ב"ה טובות.

הולכת לשחק קצת עם דרורי בשטיפת כלים.

נראה לי באמת נכון לעשות איזה אדג'אסטמנט מחודש בחיים בחשיבה העתידית.
אין מה לעשות, 2 ילדים זנ יותר עבודה.
נכון, בעיניי, לחשוב עם כמה הכי פחות אפשר להסתדר (מבחינת שכר, מבחינת שמירה על מעמדך המקצועי וכו') וללכת על זה (כמובן שתמיד ישנה האופציה של לא לעבוד בכלל ולהיות איתם בבית, אם כי ברור שלא לכל אחד/ת זה נכון)

עברו שלושה חודשים מאז שכתבתי לאחרונה.
אני כבר בסוף החודש השישי, ומתחילה שבוע 27

בדרך כלל הימים עם דרורי חולפים ועוברים בטוב
אבל פתאום בסוף השבוע התחלתי להרגיש כאילו אני כבר בחודש תשיעי.
היה חם מנשוא, ובישלתי לשבת והיה עומס כזה, ופתאום הרגשתי שאני פשוט ענקית וכבדה וכואבות לי הרגליים והגב וכל הגוף.
אחרי שנת לילה זה הרגיש יותר טוב, אבל התחושה שלי היא שמהר מכפי שרציתי, נכנסתי לחודשים ה"כבדים".

אני מניחה שיש לזה קשר למשקל ולחוסר הפעילות הגופנית שלי.
חוץ מזה הכל מרגיש טוב.
אכן הורדתי את היקף המשרה שלי, וחוץ מיום אחד אהיה בבית כל יום עד אחת. שזה מאד מתאים לי כרגע.

יש לנו בת בבטן, ודרורי כבר משתוקק לפגוש אותה (יודע שזה יקח עוד זמן - כמעט עד היומולדת שלו בכסלו)

התחושות שלי שונות לגמרי בהריון הזה, כאילו שהוא יותר טבעי לי מצד אחד, ומצד שני אני משקיעה בו פחות מחשבה. זה אולי לא מדויק, אבל יש לי פחות זמן לחשוב כל מיני מחשבות כמו פעם, למרות שגם הן מגיעות.

אני מנסה להיות בתוך הדברים שקורים ומתרחשים עכשיו. יודעת שזה הדבר הכי טוב שיכול להיות בשביל כולנו, ומודעת לקושי שלי ושל האיש, וכן גם של הדרור הקטן, להתמודד עם שינויים.
מכינה מקום בלב ובגוף להכיל עוד נפש אחת בבית שלנו. מתפללת להיות קשובה לצרכים של כולם, לחיות בשלום ובטוב עם הקשיים והשמחה.
יודעת שיש בי מספיק אהבה לכל בני הבית ומאמינה שהכל יבוא על מקומו בשלום.

ככה זה בא בגלים פתאום הרצון או הצורך לכתוב.

עברתי על הדברים שכתבתי כאן מזמן כתבתי על אביעד שחלה בסרטן.

_שמעתי בשבועות האחרונים, שמצבו הפיזי והנפשי לא טוב, ושהוא מתכונן לאפשרות שהוא עלול למות. נורא קל להיסחף אחרי זה, ולהיכנס לעצבות ולרחמים עליו ועל משפחתו.
אבל כשראיתי אותו אתמול, אפילו עם עור הפנים הצהוב מעט, ועם השיער שהתחיל להדלדל, ועם השיעול הטורדני, ועם זה שבא מרחק קצר ברגל, במכונית, כדי לא להצטנן (הוא?!) עם כל זה, כשראיתי אותו אתמול, הרגשתי שהחיים חזקים. שהוא כן יכול לצאת מהמחלה ולפחות לחיות עם כמה שנים טובות עם אשתו וילדיו. אני חושבת עליו עכשיו מחשבות טובות ושמחות, ומתפללת מתוך אמונה שהוא באמת יצא מזה._

אז זהו, שאביעד נפטר לפני קצת יותר מחודש.
הוא נלחם ונאבק כל הזמן, אבל לבסוף הכריעה אותו המחלה והוא מת. פשוט כך.

אחרי שנפטר אמרו כמה אנשים שלא היה סיכוי, והגילוי המאוחר והגרורוות וסוג הסרטן לא הותירו לו סיכוי.
אני חושבת שהוא עשה כל מה שיכל כדי לחיות, הוא פשוט נלחם כל הזמן והשתדל להאמין שיחיה עוד כמה שנים עם אשתו ושלושת ילדיו.

המוות שלו, מעבר לזה שטלטל אותי לגמרי, ובמשך שבוע שלם בקושי תפקדתי, וגם אחר כך בכל פעם שאני נזכרת בו ובחייו הקצרים ,ובאלמנתו ובילדיו הרכים, הכל יוצא מאיזון, מעבר לכל זה, זה שוב מראה לי עד כמה הכל שברירי.

הסתכלתי לפנות בוקר על האיש שישן לידי, שאני כל כך אוהבת, ולא תמיד זוכרת להגיד לו את זה או לזכור איזה נס זה שאנחנו ביחד, ולפעמים אני מקטרת על מה שיש ומה שהייתי רוצה ואם הוא רק היה עוד קצת כזה או קצת אחרת, וזה כל כך שטויות.

זה גורם לי להעריך את מה שיש לי, את ההמון שיש לי, את האיש והאהבה ודרור והעוברונת, והמשפחה שלי והעבודה, ואת עצמי.
ואת זה שצריך להיות בזמן, ופשוט להיות. וגם לומר תודה תודה על מה שיש.

חזרנו עכשיו מביקור אצל ההורים שלי.
לאחי נולדה בת שנייה לפני שבועיים, והשבת הם היו אצל ההורים, וסוף סוף באנו לפגוש אותה ואותם.

עושה חשק כבר לפגוש את עובל'ה הקטנה שלנו.

התינוקת של אחי, נולדה (כמו אחותה הגדולה) בלידת ואקום.
עד עכשיו יש לה שטף דם מתחת לעין שמאל.
היא מתוקה ונפלאה ובוכה המון, ונראה לי שקשה לה קצת עם העולם הזה.

גיסתי סיפרה לי, שהיא הגיעה לבית החולים ופשוט ביקשה זירוז. התחילו לה צירים יום קודם והפסיקו, והיא החליטה שזהו זה.
ושאחי, קצת כעס עליה בגלל זה, כי הוא חושב שזה מה שגרם בסופו של דבר לואקום. (זה היה קצת יותר מסובך, כבר הכניסו אותה לחדר ניתוח לקראת קיסרי ובסוף עשו ואקום).

אני מנסה להיות לא שיפוטית, ובטח לא להגיד שום דבר ליולדת טריה שבעיקר צריכה לנוח ולטפל בתינוקת (ובאחותה בת השנתיים וקצת)
אבל זה נורא כואב לי.

היום אחותי הצעירה בת ה-22 שנמצאת בהריון ראשון חודש לפני (היא בסוף שביעי עכשיו) התארחה אצלנו עם האיש שלה, לסעודת שבת בצהרים.
היה כיף מאד, ודיברנו על הלידה ומה היא מתכננת ומה היא רוצה,
אז חוץ מזה שהיא ביקשה שאהיה לידה אם אסכים, היא אמרה שעד עכשיו העדיפה פשוט לא לחשוב על זה.
דיברנו קצת על תנועתיות, ועל בחירה ועל מידע וספרים שכדאי לקרוא, וקורס שכדאי לקחת.
הרגשתי כאילו, שההעדפה שלה לא לחשוב, באה בעצם ממקום של , זה פשוט יבוא ונזרום עם זה וזהו.

אבל לי זה מרגיש לא נכון.
ככל שעובר הזמן וההריון מתקדם, אני מרגישה שרגשות מאד עזים בקשר ללידה מציפים אותי.

מצד אחד, הרגשתי כל הזמן שהלידה הקודמת היתה טובה ועוצמתית.
ומצד שני, עכשיו שכבר קראתי והתחברתי לגישות של "לידה פעילה", אני לא מרגישה החמצה או צער על העבר, אבל מרגישה שאין לי כח למאבקים.
אני יכולה להאבק, אני יודעת לעשות את זה מצוין, אבל זה לא מרגיש לי המקום הנכון למאבק.

האיש חושב שאני קצת רשלנית, שאם אני לא רוצה ללדת בתנוחת החיפושית ההפוכה, אז למה אני לא מתרגלת מספיק יוגה ותנועות ? (הוא צודק אני יודעת)
ואם אני מרגישה שאולי יש לי סכרת הריון (איבדתי את טופסי ההפניה לבדיקות ביחד עם כל מסמכי ההריון שלי - הצילו) אז במקום לפחד שלא יתנו לי ביות מלא (אין מצב בכלל) אולי פשוט להתחיל לאזן את עצמי?

אני יודעת שאני רוצה ללדת את הלידה הזאת בעין כרם. כי אני לא בשלה מספיק ללידת בית.
אני יודעת שאני רוצה ללדת כמה שיותר פעיל, ולא לקחת אפידורל,שתקע אותי בפעם הקודמת, וללדת בתנוחה שתהיה לי הנוחה ביותר.
אני יודעת שאין מצב בכלל שמישהו יקח ממני את התינוקת לצינוקיה, ואני מוכנה להאבק על כך.

אז למה כל זה עושה לי תחושה מרה כזו של מאבקים?

די, מחר אני נרשמת ליוגה לנשים בהריון.
וכן, הולכת לרופא להוציא טופס חדש לבדיקת סוכר.

אז לפחות משימה אחת עשיתי
הלכתי לעשות בדיקת דם לסוכר.

לפי איך שהגבתי שלוש שעות אחרי, יש משהו בעייתי בסיפור הזה.

אני לא יודעת מה יהיו התוצאות (מחר נדע)

אבל בדיוק 3 שעות אחרי (ובדיוק כמו ההריון הקודם) הרגשתי שאם אני לא אוכלת עכשיו משהו אני מתעלפת.

הייתי עם דרורי בעיר בסידורים, ופשוט נכנסנו לנו לבית קפה והזמנו ארוחת בוקר (אכלתי קודם זה לא שעד אז לא אכלתי)
לקח לי בערך 20 דקות לחזור לעצמי.

לא יודעת אם זה אומר משהו, ונחכה לתוצאות. אבל משו מרגיש לי פחות טוב.

טוב, עוד לא דיברתי עם הרופא ועם האחות ועם כלום
אבל תוצאות הגלוקוז שלי מאתמול הן 250. אני לא יודעת אם זה התוצאה של ההעמסה המפורסמת, אבל בכל מקרה זה תוצאות רעות מאד.

אז אם יש לי סכרת הריון מה זה אומר בעצם?

האם זה אומר שאין סיכוי ללידה טבעית?
האם זה אומר שיפרידו ביני לבין התינוקת?
האם זה אומר שלא יתנו לי ביות?
האם זה בכלל מה שחשוב? האם לא חשוב קודם כל שהיא ואני נהיה בריאות?

ואולי זאת בכלל הזדמנות לשינוי תזונתי שיועיל לי.

עוד לא לגמרי מעכלת, גם רגשות האשמה כבר נמצאים במורד הגרון.
ואמא שלי שרק סיפרתי לה איך הרגשתי אתמול אחרי הבדיקה
הזהירה אותי שגם לסבתא שלי יש סוכרת וגם היא בקבוצת סיכון
ואני עם המשקל שלי.

ואני יודעת שהיא צודקת, אבל יש לה דרך שלא נותנת לי תמיכה אלא מרגישה לי בעיקר כמו ביקורת. כמו "אמרתי לך" וכאלו.

זה שטויות, מה שחשוב זה פשוט לשמור אני יודעת.
ובכל זאת ועם הכל אני פשוט קצת בהלם.

סוג של צפירת הרגעה, או שלא.
הסתבר שה250 שראיתי בתוצאות היו של סוכר בשתן. התקשרתי למרפאה, והם אמרו שמכיון שהשתן ניתן חצי שעה אחרי ששתיתי את הסוכר, אז זאת תוצאה סבירה בהחלט.

אבל, אחר כך הגיעו תוצאות ההעמסה שהן 163 שזה מעל לגבול העליון (140)
אני מקווה להגיע מחר לרופא ולראות מה אפשר לעשות.

מרגיש לי בגוף שההעמסה של ה-100 לא טובה לי.
נראה מה הוא יחשוב.

הרופא שלי מתעקש על ההעמסה של 100
אז זה כנראה מה שאעשה ביום ראשון.

זוכרת את זה כסיוט מהפעם הקודמת.
מקווה שזה יעבור בשלום

בכל מקרה, בינתיים משתדלת לקמץ בפחמימות, לא ממש יודעת מה מותר ומה אסור ואיך וכמה ולמה

ובכל מקרה קבעתי תור לדיאטנית (של הקופה בינתיים)

וגם נראה לי שאקפוץ לרופאה הסינית שלי.

והנה גם נגמר החופש הגדול, ובעוד רגע דרורי מתחיל את הגן
ובנס הצלתי אותו מיומיים צהרון "מסגרתי וחינוכי מדי" במתנ"ס.
גם ככה הסיפור של הגן מורכב לי, אבל כרגע זאת נראית לי המסגרת המתאימה ביותר.

אני עובדת יומיים בשבוע גם אחרי הצהריים, כך שחיפשתי צהרון נחמד, ולא דידקטי או מסגרתי. היה קשה אבל בסוף מצאנו אחד שנשמע ממש מצוין, ויש המלצות טובות, ואין טלויזיה, אלא בעלי חיים בחצר, וגינה ומשחקים פשוטים ונעימים.

דרור מתרגש מאד.
האמת, גם אני.

קשה לי מאד עם הכניסה הזאת ל"מערכת החינוך" למרות שהגננת נראית מקסימה ומומלצת, והגן ידידותי ביותר.
נזרום, נראה איך זה הולך ואיך זה מתאים לדרור , ואם לא , פשוט נוציא אותו משם.

אז רוב היום המורכב הזה מאחורינו.

עשיתי היום את העמסת הסוכר של ה100 גרם. היה מאד לא פשוט, אבל עברתי את זה. מקווה שלא נגרם נזק לעובל'ה המתוקה.
האחיות בקופה היו לגמרי מקסימות, נתנו לי לשכב (רבע שעה אחרי ששתיתי את הגועל הזה, הרגשתי סחרחורת איומה).
שכבתי שם שעה וחצי עד שהרגשתי טוב יותר, ואחר כך כבר הייתי בישיבה
וגם האיש בא לבקר אותי, בהפוגה שבין לקחת את הדרור לגן, להיות איתו שם ביום הראשון, ולחזור לקחת אותו אחרי פחות משעתיים.

וגם לדרור אני חושבת שהיה בסדר.
הוא מאד התרגש מהכניסה לגן, וקם מוקדם מאד, והתארגן, והלך עם אבא בשמחה.
אבא אמר שהיו קצת דמעות, כי הרבה ילדים בכו, אבל אחר כך היה טוב יותר והוא נרגע.
אני מקווה ומתפללת שיהיה לו טוב שם בגן הזה. צריך לעקוב ולראות.

אחרי שהתאוששתי, הלכתי לבית הספר ללמד שעה אחת (כיתה שבכלל לא ידעה שיש להם היום שיעור חשבון, ואני לא ידעתי שהם לא יודעים)
היה נחמד במגבלות הז'אנר.

ועכשיו הולכת קצת לנוח. האב והבן ישנים, ואני פשוט אצטרף אליהם.

נקווה לתוצאות טובות בבדיקות

ושוב עבר זמן רב מאז שכתבתי
חודשיים בעצם.

התחלתי שבוע 38 והסוף שהוא גם ההתחלה נראה קרוב מתמיד.

בסופו של דבר לא היתה סוכרת הריון.

עכשיו אני מתכוננת עם הדולה שלי לקראת הלידה.
מפחדת מזירת מאבקים בבית החולים
שומעת על עומסים מטורפים בעין כרם.
רוצה המון דברים
פוחדת וחוששת מהמון דברים.
מתרגשת לקראת המפגש הקרוב עם העוברה הנפלאה שלנו
ובכלל, הכל הכל מתרוצץ בראש.

קיבלנו החלטה.
מנסים לזרז באופן טבעי.
הערכת המשקל אומרת 3600 גרם.
הרופא שלי חושש שאני כן בגבול הסוכרתיות, ולכן חושש שהכתפיים של העוברונת יהיו רחבות מדי והיא עלולה להיתקע חלילה אחרי יציאת הראש
לכן, הוא מעריך שמעל 4 ק"ג ידובר על ניתוח.

ניתוח מבחינתי בכלל לא בא בחשבון אם אין באמת צורך רפואי.
הוא שלח אותי קצת בחוסר אימון לעשות זירוז טבעי ואם לא אלד תוך שבוע, "נצטרך לקבל החלטה" (כלשונו) על זירוז באמצעים רפואיים
(לאו דווקא פיטוצין, אלא אולי נרות פרוסטגלנדינים, או סטריפטינג)

בקיצור, החלטנו האיש ואני לעשות מה שאפשר כדי לקדם את בואה של עובל'ה לעולם באופן קצת יותר טבעי.

אז הערב אני נפגשת עם הדולה שלי, שבין השאר תעשה לי רפלקסולוגיה עם לחיצות במקומות הנכונים
ומחר אפגוש את נעמה המרפאה הסינית שלי שתעשה לי שיאצו
והחלטנו גם על עיסוי פטמות (ואם האיש יגיע הביתה, גם יחסי אישות יבואו בחשבון )

ופשוט נראה האם מתאים לעובל'ה שלנו לצאת או לא.
בינתיים היא נעה ונדה כל הזמן, ולפעמים אפילו מכאיבה לי.

ומדי פעם יש צירצורים, שלא ברור אם הם סתם או שהם כן פועלים את פעולתם על צוואר הרחם שלי.

אני בכל מקרה מחכה לה בשמחה, ללידה, לתינוקת הנפלאה שלנו, להתרחבות המשפחה,למפגש הצפוי עם אלוהים בלידה.
בקיצור, מצפה בשמחה גדולה.

ממה שקראתי ובררתי
אמרו לי שאם אין בשלות שלך הרחם אז שום זירוז לא יעזור

אבל תודה.
בינתיים עשינו אמש רפלקסולוגיה וגם קיבלתי קצת אוקסיטוצינים טבעיים ופרוסטגלנדינים נהדרים מהאיש שלי,
כרגע אין צירים סדירים ואני אשתדל פשוט לנוח ולהיות עד הצהריים .

אני משתדלת גם לדבר עם העוברית הנפלאה שלנו, ולספר לה שאנחנו מחכים לה ומצפים לה ונ שמח מאד לפגוש אותה בקרוב.

נראה

בכל מקרה, תודה

עברו פחות או יותר 24 שעות מתחילת נסיונות הזירוז שלנו.

נוכחתי לדעת שאני קודם כל צריכה באמת להחליט שאני יכולה כבר ללדת
אז הלכתי לבית הספר היום, ביום החופשי שלי, וסגרתי כל מה שעוד היה צריך לסגור, והודעתי למנהל שממחר אני בחופשת מחלה, והעברתי את כל הפרטים לממלא המקום שלי .

וזה הרגיע אותי מאד מאד מאד. כאילו משהו נפתח בתוכי.
אחר כך נסעתי לנעמה שעשתה לי דיקור ומוקסות

ומאז אני משתדלת לנוח בעיקר, ולדבר עם העוברית המתוקה שלי, ולבלות בכיף ובשמחה עם דרורי (אפינו עוגיות ביחד אחרי הצהריים, שיחקנו ודיברנו על הלידה המתקרבת, והיה נפלא)

אחר כך חזר האיש מהעבודה, והוא ודרור אכלו דייסת קוואקר חמה וסלט ואני חזרתי קצת לנוח.
ועכשיו אחרי אמבטיה ועיסוי פטמות, אני נעה לי על הכדור ומחכה בשלווה ובשמחה לקראת כל מה שיבוא.

אני יודעת שבקרוב (יום, יומיים, שבוע) אפגוש את העוברית הנפלאה שלנו שתהפוך בעזרת ה' לתינוקת נהדרת.
אני מחכה ללוות אותה בדרך הארוכה שלה מהרחם אל העולם
מחכה להיפגש עם עצמי בלידה
מחכה להיפגש עם אלוהים בלידה.

שמחה שמחה שמחה

שמחה שמחה שמחה
תהנו מהמסע. לידה טובה!

בינתיים שום דבר, או שום דבר שנראה לעין.
נחתי היום, ישנתי וקראתי והיה טוב מאד.
אחרי הצהריים, שיחקתי עם דרור שהיה חסר סבלנות, וסידרתי פתרונות למקרה של לידה בשבת (למי לשלוח את דרור, מה קורה אם ניסע לבית החולים כבר הלילה או מחר).
אחר כך התחשק לי לבשל, וקצת לנקות (אולי אם אני אקנן הצירים יגיעו?) וקצת יותר נעים ומסודר כאן (עדיין בלגן אדיר אבל בכל זאת)

מוזר לי שאין צירים, כלומר אין כמעט שום דבר, ודווקא קודם, לפני תחילת הזירוז היו גם היו.
טוב, נמשיך לחכות ולראות.

רוצה כבר להתחיל את המסע, אבל משתדלת להתאזר בסבלנות טובה.

ככה פגשתי היום במקרה את הדף שלך, מרתק!!
המון הצלחה בלידה, שיהיה קל, נעים וזורם...

תודה רוני בלוני

עכשיו כבר מוצאי שבת, ואפשר להגיד שאין שום דבר.
לא בעצם אי אפשר להגיד את זה.

הייתי ביום שישי שוב אצל נעמה ועשינו שוב דיקור ומוקסה ושיאצו.
אתמול בליל שבת היו צירים די כואבים במשך שעה וחצי. הרגשתי שאני קצת מאבדת פוקוס.
הכנו תיק לדרור כדי לשלוח אותו בבוא העת למשפחה של חברים שלנו.

שלחתי את האיש ואת דרור לדולה (שגרה שתי דקות מכאן ברגל) כדי להגיד שיכול להיות שאזדקק לה במהלך הלילה.

ואז החלטנו ללכת קצת לטייל. יצאנו האיש דרורי ואני לטייל, וכל הזמן הזה עדיין היו צירים.
כשחזרנו האיש הציע שנלך כולנו לישון, ואם יהיו התפתחויות אז נתפתח איתן.

הצירים נעלמו לגמרי בשינה וכל היום לא היה לי אפילו צירצורון אחד.

מקודם התחילו הטלפונים של מוצאי השבת. "אם אני עונה כנראה שעדיין לא ילדתי לא?"

למה זה גורם לי לעצבנות? מהרבה סיבות, שאף אחת מהן לא מוצדקת.

הייתי אתמול בבית הכנסת ופגשתי תלמידים שלי, שמישהו אמר להם (או שהם חשבו שאמרו להם) שכבר ילדתי.
והם מאד התפלאו לראות אותי גם עם בטן (הם בטח עדיין חושבים שהבטן יורדת מיד עם יציאת התינוק) וגם שאם ילדתי רק יום קודם, אז מה אני עושה בבית הכנסת ועוד בלי תינוק?

הביך אותי לפגוש את התלמידים האהובים שלי. כאילו בראש שלי יוצאים לחופשת לידה כשיולדים. נקודה.
ופתאום הרשתי לעצמי לקחת חופשת מחלה כמה ימים לפני. ובמקום שזה יהיה כמה ימים, זה עשוי להתארך, ואני כבר מתחילה להרגיש שאני מטפסת על הקירות ועוד עלולה להגיע להחלטות הלא נכונות מהסיבות הלא נכונות (כמו להעדיף זירוז רפואי רחמנא ליצלן).

הייתי זקוקה מאד לכמה ימי חופש, אבל בתחושה שלי כבר מיציתי את העניין (מי שישמע, בסך הכל לא הלכתי לעבודה בחמישי ובשישי)

גם מאד קשה לי לשבת ולחכות. וזה גם מרגיש לי לא נכון. מצד שני, כואב לי ללכת והכל כבר כן לוחץ כלפי מטה, כך שפעילות שדורשת הרבה כח לא מאד באה בחשבון.

היום בבוקר, האישלי הלך לבית הכנסת וביקשתי ממנו שיבקש שיתנו לו לפתוח את ארון הקודש, שזו מן סגולה ללידה קלה.
הוא עשה את זה (הוא לא איש של סגולות - ובדרך כלל גם אני לא) וחזר הביתה מלא שמחה.
הוא אמר לי, שעכשיו צריך לסמוך על הקב"ה שיודע מתי בדיוק עובל'ה צריכה לצאת.

אני סומכת עליו כל הזמן, ובכל זאת הציפיה קשה לי.

עכשיו אלך לעשות כמה דברים מועילים ומסיחי דעת

הדולה הציעה לי הערב לדבר עם העוברה ולנסות לשכנע אותה לצאת. אני אעשה גם את זה.

לילה נוסף עבר
והמרגיעון אומר "שיהיה לך יום מאושר!" ואני מאחלת לעצמי שיהיה לנו יום מצורצר, אם אפשר עם צירים אפקטיביים שיובילו ללידה המיוחלת.

דיברתי אתמול ארוכות עם העוברית הקטנה. ניסיתי לשכנע אותה שכדאי לה יותר לצאת עכשיו, ושכולנו מחכים לה ומצפים לה באהבה ובשמחה.
ושאמא מבטיחה לעזור לה לצאת כמה שיותר בקלות.
לא יודעת אם שכנעתי אותה. בינתיים אין עדיין צירים.

זה די משגע לשבת ולחכות להם. אולי אסע במהלך הבוקר סתם לשוטט ולשבת באיזה בית קפה, או סתם לעשות משהו נחמד אחר.
ברור לי לגמרי שהציפיה לצירים לא תורמת לי כלום.

האיש נסע לעבודה, ואיחלתי לו שאצטרך לקרוא לו בצהריים בחזרה הביתה. הלוואי.

אורגנית יקרה
כיף לקרוא את הדף שלך, מרגש וכמו שכבר כתבו פה- עושה חשק לסיבוב נוסף (אצלי- שלישי).
אני רוצה להגיד לך משהו בקשר לציפיה. אם אני מבינה נכון- את מתחילה עכשיו שבוע 39? כי בעצם זה עוד שבועיים עד לסוף ההריון ה"רשמי" ואח"כ יש עוד שבועיים של איחור אפשרי. זה בעצם המון המון זמן בשביל לתכנן שאוטוטו זה קורה. אני מבינה בהחלט את הבהילות, את הרצון ללדת עכשיו ומייד כדי לא להגיע למצב של ניתוח, שאת כל כך לא רוצה.
את מכירה את זה שדווקא כשמאוד מאוד רוצים משהו, הוא מתרחק? וכשמפסיקים קצת לרצות, זה פתאום קורה? זה לא קל, זה כמו להפסיק לחשוב על פילים לבנים, אבל לפעמים השחרור הזה מאוד יכול לעזור.
אין כאן שום ביקורת, חס ושלום, להיפך- את 100%, את לוקחת שליטה על הגוף שלך, עושה כל מה שאפשר כדי לזרז באופן טבעי, אבל ברגע שעשית מה שאפשר, זה כבר לא בידייך. נדמה לי שכתבת למעלה משהו על הצורך בשליטה, והזכרת גם את אשליית השליטה. האם את יכולה לנסות לוותר עליה טיפה בשלב הזה?
אם את לא מתחברת למה שאני כותבת- מוזמנת למחוק.

תודה גל ים
זה נעים לי שכיף ומרגש לקרוא את מה שאני כותבת

אני באמת מנסה (וזה מאד מאד מאד מאד קשה לי) לוותר על השליטה.
אבל אולי זה מה שיוכל לעזור לי סוף סוף ללדת

בזמנו, בסוג של סדנה דינמית שהשתתפתי בה עם חלק מצוות בית הספר שלי, העלתי את הקושי שבלהיות כל כך לא מושלמת. את הרצון להיות גם אני לעצמי, גם אמא טובה, גם רעיה טובה, גם מורה טובה וגם עקרת בית טובה, וגם וגם וגם וזה שפשוט מרגיש לי שאיך נשים אחרות יכולות ואני לא.

ואז, איש אחד חכם שבמקרה הוא גם מנהל בית הספר שאני עובדת בו, דיבר על המושלמות שבחוסר המושלמות. על כך שדווקא מתו ך הקבלה שזה בסדר לא להצליח הכל, שזה בסדר לא להיות בסדר בהכל, דווקא משם אפשר לצמוח ולהוסיף יותר.

לא יודעת עד כמה זה קשור, אבל אולי דווקא מתוך החלטה שאוקיי, אני לא באמת "צריכה" ללדת עכשיו, לא כי אני לא רוצה מאד, אלא כי אני אלד מתי שזה יהיה נכון, בלי קשר ל"הצטרכות" או לרצון שלי, אולי דווקא משם תגיע הלידה.

לפעמים זה נראה לי קצת כמו עבודה בעיניים, ולפעמים לא.

עכשיו, אחרי הטיפול בדיקור ושיאצו של הבוקר, נפלה עלי עייפות מטורפת. ישנתי שעה, והלכתי להביא את דרור מהגן. לשמחתי הוא גם עייף, כך שאני הולכת להצטרף אליו וחוזרת לישון.

אולי העייפות (דווקא ישנתי טוב בלילה ובשבת) תתן לגוף לעשות את שלו, בלי לעמוד מולו עם סטופר.

ואם אפסיק להיות עייפה אחרי הצהריים, אולי אסע לעשות משהו נחמד עם דרור ועם אבא שלו בירושלים. משהו קליל מצד אחד ונחמד ונעים מצד אחר.
רעיונות?

אני מרגישה כאילו אני לא יודעת ללדת.
לא מצליחה להבין למה.
יודעת שאני לא מצליחה לשחרר משהו, מנסה להבין באמת מה, לשחרר, וזה לא עובד. פשוט לא עובד.

אתמול טיילתי לי בקניון, ראיתי לבדי סרט נחמד, פינקתי את עצמי בכמה פינוקים קטנים ונחמדים
נהנתי מאד, ובכל זאת הרגשתי שבאופן מלאכותי אני מנסה לא לחשוב על מתי יבואו הצירים ומתי תבוא הלידה.

אתמול החלטנו שלפני הפגישה עם הרופא (רופאים) היום , נשתה שמן קיק.
טוב, היתה התלבטות גדולה שלי אם בכלל, ובסוף החלטנו שכן.

אז מה היה? אכן תמונות קשות. התכווצויות ועוויתות של הבטן, אבל לא ממש של הרחם, או לא ממש צירים.

הלכנו לישון, וזה המשיך עד שלוש לפנות בוקר, שאז קמתי ושלשלתי כהוגן, שלשול כואב ומייסר.
ישבתי עוד שעה ערה מדברת עם עובל'ה, מזמינה אותה לצאת.

בסוף, חזרתי למיטה, וניסיתי לדבר איתה שוב, ולדבר עם הגוף ועם הרחם, ולנסות להבין למה אני אולי מפחדת ללדת.

קמתי לפני קרוב לשעה, בלי צירים ובלי התכווצויות, ובלי כלום.

אני מרגישה שאלוהים מנסה ללמד אותי שיעור בסבלנות, ובגבולות היכולת שלי, ושאין לי את היכולת ללמוד אותו אפילו. כלומר, תיאורטית בטח שכן, תכל'ס זה לא עובד.

ומה מתוכנן להיום?
אולי כן אלך ללמד באחד מבתי הספר שאני מלמדת בהם, כי זה רק שעתיים ושם עוד לא יצאתי רשמית ל"חופשת לידה" (בבית הספר השני לקחתי חופשת מחלה מיום חמישי שעבר)

אחר כך בצהריים אפגש עם הרופא שלי שרוצה לקבל "החלטה" מה בדיוק לעשות.
אני לא מתכוונת לעשות שום דבר, לפני שאקבל הערב חוות דעת שניה מרופא אחר שקבעתי אליו תור.

בכל מקרה מרגישה מותשת ומבולבלת וחסרת סבלנות

ישבתי עוד שעה ערה מדברת עם עובל'ה, מזמינה אותה לצאת
אז כן יש לך סבלנות סבלנות לדבר איתה שעה (ומתוך כל הנושאים המעניינים שיש בין שתיכן, את מתמקדת בשכנוע "צאי החוצה"...)

היא לא תצא לפני שתרפי ותשלימי ותקבלי (תקבלי גם אותה כאדם נפרד - הלידה היא לא "משימה" פרטית שלך, עם ציונים. הלידה היא תהליך שקורה לעוברית ולך).

טוב, יכול להיות שיורדים לי המים, או שסתם איבדתי את השליטה על השלפוחית.
בקיצור, יכול להיות שמתחילה לידה.
עדכנתי את הדולה, שמתי פד, ואני ממשיכה בענייני.
ובין לבין יש קצת צירים, די חזקים. בקיצור, אני מתזמנת ומתכוננת שיכול להיות שכן, ויכול להיות שלא.

דווקא נעים לי. אני שמחה מאד מאד מאד

וואוו..זה קורה....איזה התרגשות....שיהיה במזל טוב!

• ואחרי הלידה אולי תסבירי לי מה זה העיניין הזה עם השמן קיק? (סליחה על הבורות) זה מזרז צירים או מה?

טוב, אז ילדתי בשעה טובה
את כל הסיפור אספר בהמשך
רק אספר שביום חמישי בשעה 16:35 נולדהלנו בת נפלאה ומקסימה (ונטולת שם עדיין)
בלידה קצרה ומהירה וטובה

אנחנו בבית.

מזל טוב! @} אושר ובריאות לכל המשפחה.