גם אצלנו היה מצב דומה, תינוק שינק עד אחרי גיל שנה לעיתים קרובות, עד שנתקלתי בספר "התינוק יודע" של אלטה סולטר.
מוצגת שם גישה מאד אחרת לגבי יניקות תכופות. אני מאד ממחיצה לכל אם טריה, וגם פחות טריה, לדפדף בספר הזה. התרגילים בסוף כל פרק פחות מעניינים לדעתי לקוראי וכותבי באופן טבעי, אבל כל השאר ממש חובה.

נווו - תגלי לנו מה הגישה? (בקווים כלליים, כמובן)

רחלי, דווקא מה שהיא כותבת שם על הנקה מוטעה בהחלט .
שימי לב שזה הפרק היחיד אצלה שלא מלא בהפניות למחקרים - כי היא מסתמכת על דיעותיה הקדומות הפרטיות ומגלה בורות מוחלטת בענייני הנקה.
לא להסתמך על "התינוק יודע" בהנקה, חד משמעית.

הדבר המשמעותי עבורי בספר התינוק יודע היה הגישה לבכי. אני באתי להורות ממקום שלא מסוגל להכיל בכי. כשהייתי שומעת אנשים אומרים במצבים מסוימים "לא נורא אם תינוק בוכה קצת" הייתי חושבת שהם התגלמות הרשע. לכל ציוץ הכי קטן של התינוק שלי הייתי דוחפת לו ציצי. אמרתי לעצמי, ירצה יאכל, לא ירצה לא יאכל. היום ברור לי שהייתי צריכה להיות עם יותר אורך רוח, ולקחת בחשבון עוד אפשרויות.
התינוק מתרגל לציצי כמו למוצץ, הציצי המוגש לעיתים תכופות מדי מספק ניחומים ואינו מאפשר לתינוק פורקן רגשות בבכי. וככה גם נוצרות הבעיות בגמילה מהיניקה. כל הסמפטומים שהיא מונה בספר נכונים אצלנו.
בימים אלו אנו מאפשרים לתינוק לבכות, ביחוד כשברור שהוא מבקש לינוק מצורך רגשי ולא מרעב, וקורים דברים מאד טובים. התינוק בן שנה ושלושה חודשים.

ההנקה נועדה לספק צורך רגשי, לא פחות (ויש אומרים אף יותר) מרעב. הצורך הרגשי קיים.
אפשר לספק אותו, ואפשר למנוע מהתינוק סיפוק שלו.

מהמשפט "התינוק מתרגל לציצי כמו למוצץ" אפשר להבין שהשד הוא תחליף למוצץ.
בפועל, המוצץ הוא תחליף לשד.
אלוהים ברא את השד. אלוהים גם ברא לתינוקות צורך מציצה חזק מאוד (צורך ביולוגי, הנפרד מהצורך ביניקת חלב, אבל שאמור להיות מסופק ביולוגית באותו איבר אמהי).
את המוצץ המציאו בני אדם כדי "לשחרר" את האם מהתינוק ולתת לו תחליף (אמנם נחות, אבל יחסית יעיל) לחלק מהתפקידים של השד.

כל אלה עובדות ביולוגיות על המין האנושי.
כל השאר - בחירות של הורים, כולל מחברי ספרים (שהם לא סמכות גדולה ממך ומהרגשות שלך).

מניסיוני -
בשלב בו הציצי לא התאים כפתרון מידי לכל בכי, הם פשוט לא לקחו אותו, אלא לאחר כמה שניות/דקות.

חשוב מאד להבין שאם מציעים לתינוק את השד כל פעם שהתינוק בוכה, בין אם הוא אוכל או לא, יש חשש שהוא יפתח קשר לא בריא בין חוסר סיפוק רגשי ובין פתרון במזון, בהאכלה, או אפילו בסיפוק אוראלי. (כל זאת על קצה המזלג) את המינוסים, כל בעל הגיון בריא יכול להסיק לבד.

מבקרת יקרה,
החשש הזה הוא מיתוס מתועד היטב.
העניין כבר נחקר (כפי שנחקר, למשל, המיתוס שאם מרימים את התינוק כל פעם שהוא בוכה, הוא יבכה יותר), והתברר מעל לכל ספק שההיפך הוא הנכון. תינוק שמקבל את השד כל פעם שהוא בוכה, יירגע בעזרתו אם לזה הוא זקוק (לא משנה לאיזה מהפונקציות של השד) - ויידחה אותו אם משהו אחר מציק לו (למשל, שערה שנכרכה סביב אחת מאצבעות הרגליים שלו - שכחתי לילד של מי זה קרה, אבל אל תשאלו כמה בכי היה עד שהפשיטו אותו כליל וגילו את השערה הצובטת!).
גם הרעיון, שאם תרימי את התינוק כל פעם שיבכה הוא "יתרגל" או "ילמד" לטרטר אותך וייהפך להיות "מפונק" - נראה כמשהו ש"כל בעל הגיון בריא" יסכים איתו. ואז הלכו ובדקו בכמה מחקרים, והפלא ופלא! התברר שהתינוקות פעלו לפי היגיון בריא אחר: ככל שנענו תיכף ומייד לבכי שלהם, כך הם בכו פחות.

לעומת זאת, התינוקות שהוריהם לא נענו לבכי שלהם מייד בכו יותר ויותר, גם יותר פעמים וגם יותר זמן. הכי הרבה בכי נמצא בגיל כמה חודשים אצל התינוקות שהוריהם השתדלו להתעכב כמה שיותר לפני שניגשו לטפל בהם כשבכו (כמובן, ההורים עשו זאת לא מרוע לב, אלא מאמונה שלמה שכך הם מצילים את תינוקם מלהיות מפונק).

בעיקרון, איך שאני רואה את הדברים, כל דיעה שיש לנו היא בגדר היפותיזה (השערה פתוחה למחקר. "תיאוריה" היא בדרך כלל שם למערכת שלמה של היפותיזות).
כל היפותיזה אפשר (ורצוי, לדעתי) לבחון. האם היא נכונה או לא?
מנסיוני כחוקרת, הרבה מאוד היפותיזות, שנראו יפות, הגיוניות ומאוד מבטיחות, הופרכו ברגע שהתחלנו לבדוק אותן.
למשל, היתה פעם היפותיזה, שהטיפול הטוב ביותר בתינוקות חולים הוא לאשפז אותם בבית חולים ולהפקידם לטיפולם המקצועי והמנוסה של רופאים ואחיות (בלבד).
היפותיזה זו הופרכה, כשהתברר שהפרדת התינוקות מאמהותיהם הובילה למוות סיטוני של התינוקות, בעוד שתינוקות שאמם לא נפרדה מהם, או שבאה לשהות עמם בבית החולים, התאוששו באופן פלאי ממש, ואחוז התמותה בקרבם היה נמוך פי כמה וכמה.

בספר "התינוק יודע" היא אינה ממליצה בשום פנים ואופן להתעלם מהתינוק הבוכה, אלא להיפך, להציע לו חיבוק חם ואוהב, ולדבר אליו כשהוא בוכה. חוץ מזה אין מה לדבר על "הפרק העוסק בהנקה" בספר הזה, כיוון שהיא עושה המון קישורים להנקה ולבכי גם בפרקים על שינה, על התקפות זעם וכו'.
אגב היישום של הרעיון שלה על בכי ועל הנקה הוא מאד קשה לתינוקות בוגרים יותר ולכן כדאי להכיר את הרעיון לפני שהתינוק נולד.
שום תיאוריה לא צריך ליישם באופן דוגמתי. כמובן שכל תיאוריה שעשויה להתאים צריכה להיבדק ברגישות רבה לגבי כל תינוק וכל אם.
כשבני היה בן שלושה חודשים וינק כל שעה, (הוא אגב המשיך לינוק ככה עד גיל שבעה חודשים, וכל שעתיים בלילה עד גיל שנה) התיעצתי עם יועצת הנקה שלא באמת עזרה לי. הייתי מעדיפה אם היא היתה מזכירה את קיומו של הספר הזה ומציעה אותו כאופציה לבדיקת הנושא.
בשמת א האם יש לך איזה שהוא מחקר על למה אנשים נהיים מכורים לדברים? הלא אלוהים ברא גם את האופיום ואת הטבק ואת השוקולד, ואלוהים יודע שגם חומרים אלו "עונים" על צרכים רגשיים. אני הייתי רוצה שבני לא ישתמש בציצי, במוצץ, בשוקולד, או בסמים במקום להתמודד עם הרגשות שלו.
האם יש לך מחקר בנוגע לאיזה לידות היו לתינוקות שיונקים כל שעה?
כשיש לך צורך לבכות על משהו קשה שקרה לך, האם זה יהיה לך נעים אם "האחראיים עליך-דורשי טובתך" ינסו לעשות הכל כדי למנוע ממך לבכות?
האין החתולה שמה גבולות להנקה? גם חתולת הבית הכי בטוחה, רכה ומפנקת את גוריה שבעולם, תקום מההנקה מדי פעם ותשאיר אותם מצווחים לכמה דקות. ומנסיוני הם בכל זאת יגדלו להיות מקסימים, רגועים ובטוחים בעצמם. (להבדיל אגב מחתולת רחוב שתעמוד יום שלם ליד גוריה בני יומם המצווחים ולא תתקרב אליהם, וככה הם הופכים לאלימים).
עד כאן השאלות היו רטוריות.

"אני הייתי רוצה שבני לא ישתמש בציצי, במוצץ, בשוקולד, או בסמים במקום להתמודד עם הרגשות שלו".

אני חושבת שציצי זו דרך מצויינת לתינוק בן 3 חודשים להתמודד עם הרגשות שלו. הוא פונה לאדם שהוא בוטח בו ומבקש ממנו נחמה. ההבדל בין ציצי לבין מוצץ/שוקולד/סמים הוא שלציצי מחוברת אמא (כלומר בן אדם).

השאלה שלי עד איזו גיל "ציצי זו דרך מצויינת להתמודד עם הרגשות שלו"? (שאלה רצינית ולא צינית).

עד איזה גיל? כל עוד זה לא מפריע לך אז עד שהוא לומד (יותר נכון מבשיל) להתמודד גם בדרכים אחרות. אני מניחה שלכל ילד זה יגיע בזמן אחר.

רחלי, אני מבינה את מה שאת אומרת על תינוקות שיונקים המון.
ואני חושבת שזה תלוי בנסיבות חייהם : איך היו ההריון, הלידה, וכמה דברים לא טובים הם הספיקו לצבור בדרך (מחלות, ברית, בדיקות רפואיות וכו')
אבל אני חולקת על דעתך בנוגע למה שאפשר לעשות,
לתינוקות קטנים צריך לברר אם הם לא יונקים כל הזמן בגלל גזים (כואבת הבטן=התינוק חושב שהוא רעב=יונק עוד=עוד גזים......ומהתחלה)
ולתינוקות גדולים (שנה ושלושה למשל) צריך לבדוק אם לא משעמם להם, אם הם לא רעבים, וכו'
אבל לעשות את כל הדברים האלה לפני שמגיע מצב של בכי (אצל הגדולים),
אני לא חושבת שלהגביל תינוק ביניקה זה טוב, היניקה זה הבטחון הכי גדול שלו ודווקא אם נגביל אותו יווצר חסר וזה יכול להוביל להתמכרויות שעליהן דיברת, חיפוש דברים מנחמים (שוקולד למשל).
משהו מעניין: יש רמדי בהומאופטיה שעשויה משוקולד (דילול של דילול.. )
כשעשו את הפרובינג עליה האנשים שלקחו אותה (בלי לדעת כמובן מה הם לוקחים) התחילו להיתקל בקיפודים (כן, כן, החיה הזאת עם הקוצים) בכמויות.
רק שתדעו שהאמא קיפודה גומלת את הגורים שלה מיניקה על ידי הפניית הקוצים שלה אליהם (בבת אחת)
ההומאופת שעשה את הפרובינג הסיק מכך שהרמדי מדברת על נטישה והפניית קוצים אצלנו (גורי האדם)
הזוי, הא? אבל מעניין

רחלי ס, על השאלות הרטוריות שלך דווקא עניתי למעלה ובמקומות אחרים. אבל בקצרה:

• ב"פרק העוסק בהנקה" התכוונתי לפרק 4 ב"התינוק יודע".
• אלוהים לא ברא את האופיום ולא את השוקולד, וגם הטבק הוא בסך הכל צמח עם עלים לא כל כך מזיקים.

את האופיום מפיקים,
מעלי הטבק (שלעיסתם כפי שהם לא גורמת נזק כה גדול והם גם אינם ממכרים) מייצרים סיגריות, שמה שממכר בהן הוא הסם ניקוטין, שמוסיפים לסיגריות באופן מלאכותי, כדי ליצור התמכרות כימית של המעשנים.
אלוהים ברא את פולי הקקאו. לא ידוע לי שאבקת קקאו ממכרת כשלעצמה.
את השוקולד מייצרים בני האדם. חומרים אלה (המיוצרים בידי אדם) לא "עונים" על צרכים רגשיים. אילו היו עונים עליהם (=מספקים אותם) לא היה צריך לצרוך מהם עוד ועוד ועוד, כדי למלא חבית ללא תחתית. הבעיה היא שלמתמכר להם יש אשליה שהם יענו לו על הצרכים הרגשיים. בפועל, הם מגדילים את הבור. הצרכים ה רגשיים הם כולם חלקים של הצורך באהבה ובחום אנושי. אוכל וחפצים הם תחליפים לא מספקים לאהבה ולחום אנושי.

• כאמור, גם את המוצץ מייצרים בני האדם.
• גידלתי המון חתולות, ולא ראיתי אמא חתולה טובה שמשאירה גורים מצווחים. יש כמובן חתולות שהן אמהות גרועות, והן לא נשארות אמהות זמן רב (הגורים שלהן מתים מהר). אמא חתולה היא מאוד מסורה שלושה חודשים. היא קמה מהגורים רק כשהם שבעים ומנומנמים. בימים הראשונים היא לא זזה מהם בכלל, ואם לא דואגים לה היא מרזה נורא. בגיל שלושה חודשים - זהו, צאו לחיים. עם זאת, כבר נתקלתי באמהות חתולות שהמשיכו לשמור על קשר קרוב עם גורים שלהן שהמשיכו לחיות בקרבתן, אפילו שנים.
• חלב אם מתעכל תוך שעתיים בערך. ואז מתרוקנת קיבת התינוק, והופס - הוא רעב.
• אם יועצת הנקה אחת לא עזרה לך - כדאי לנסות אחרת. לא יודעת למי הלכת, והאם היא מוסמכת או לא (הכרתי יועצת הנקה אחת שהתברר שלא היתה טובה, עסק ביש).

ל-123:
אני חושבת שעד שהילד נגמל! כי זה באמת עניין של "הבשלה".
כי כל עוד הילד יונק, ההנקה היא תמיד גם דרך להתמודד עם הרגשות שלו. ההבדל הוא פשוט בכמות ההנקה - בגיל שלושה חודשים, למשל, התינוק תלוי בה לחלוטין להישרדותו ולכל הפונקציות. בגיל שלוש, למשל, הוא יונק הרבה פחות, הוא לא תלוי לחלוטין, ויש לו עוד אופציות והוא גם מוכן לקבל דחייה (למועד מאוחר יותר) או תחליפים שונים (אם לא מתאים להיניק באותו רגע).

בשמת, פלוני אלמוני, תודה.

מאד מצער אותי חלק מהתגובות שבעמוד, כיוון שאני רוצה להניח שכולנו באותה סירה - מנותקים מהשורשים שיכלו להראות לנו איך לגדל ילדים, ולא מחוברים לאינסטינקטים כמו שהיינו רוצים. במצב כזה כל התנסות וכל שבריר אינפורמציה יכולים להוסיף עוד אפשרות לבדיקה.
בשמת אני מאד מעריכה את הידע העצום והניסיון ואת התאווה שלך לחלוק את הידע הזה עם כל מי שמתעניין בנושאים האלו. אבל התבטאות כגון "לא להסתמך על 'התינוק יודע' בהנקה. חד משמעית" מעוררת אצלי תחושות לא נעימות. אולי את כבר יודעת את כל מה שאת צריכה לדעת, אבל חלק מאיתנו צריכים להתנסות בדברים, ולא להשמע להוראות.
יש לך את המחקרים שלך ואת ההתנסויות שלך, ולכל אחד מאיתנו יש את שלו.
אני מצטערת שלא היה בידי הספר הזה כשהתינוק שלי היה יותר קטן כי נמנע ממני לבדוק את מה שהספר מציע הספר הזה מלא וגדוש בדברים יפים וחכמים שמתחברים אלי ונוגעים בי. ולדעתי צריך לקחת בחשבון שלא כל בכי מצריך באופן אוטומטי ציצי, גם בגיל שלושה חודשים. (כבר הבנתי אז ש"יניקה כל ארבע שעות" אין לה קשר למציאות . ובכל זאת משהו הרגיש לי לא נכון ביחס שלי לבכי שלו. אגב הנקתי בשמחה גדולה, ולא מתחושת כורח. זה אמנם לא היה קל.)
ולא הייתי מוציאה מכלל אפשרות שאני דחפתי לתינוק שלי יותר ציצי ממה שהוא היה זקוק לו, שוב, אני מדברת על חוסר היכולת שלי להכיל בכי באותה תקופה.

מה יותר משמח מזה שיש לכן אפשרות זמינה וכמעט מיידית להרגיע תינוק בוכה??!! תחשבו על אימהות שאינן מניקות וכדי להרגיע את תינוקן הן צריכות לרקוד איתו, לנענע אותו, להחזיק את המוצץ בפיו. כל מה שאתן צריכות לעשות זה לשלוף ציץ!!! מה יותר קל מזה? אני לא מקלה בקושי של האם. גם ביתי ינקה לפעמים כל רבע שעה. היו ימים (בקיץ) שלא טרחתי בכלל להתלבש כי נמאס לי לפתוח את חזיית ההנקה הנוראית הזו כל 10 דקות. אבל כשהפסקתי להניק קלטתי כמה יעיל ופשוט מתן השד בכל פעם שיש בכי. אני מאמינה בכל ליבי שילד שמקבל את קרבתה של אימו ואת הסיפוק המיידי למצוקתו באמצעות מגע אינטימי עם גופה, מהסוג שיש בהנקה, מרגיש את כל הבטחון, החום והסיפוק שלו הוא זקוק. עוד יהיו לכן כל כך הרבה הזדמנויות לחנך וכל כך הרבה פעמים הוא עוד יחוש תסכול - אל תעשו ניסויים עם ההנקה. תזרמו עם הילד ותנו לו להחליט מהם צרכיו.

מרגישה כמו יעל.

יותר מזה - בעלי מרגיש כך.
לפעמים הוא אסיר תודה לכלי הזה שיש לנו.

_{ראו: גם בלוג התינוק יודע / לאפשר לתינוק לבכות}

---

^{דף מומלץ}

ספר חובה לכל ההורים - "התינוק יודע - גישה חדשה להורות" מאת ד"ר אלטה סולטר.
מי שאהב את עיקרון הרצף ימצא הרבה דברים מקבילים בתוספת חיזוק ע"י מחקרים שנעשו במערב. מומלץ מאוד - עשה לי הרבה סדר בבלגן של החודשים הראשונים עם הבת שלי (הראשונה) והרגיע אותי מאוד שכן חלק גדול מהדברים הרגשתי אינטואיטיבית גם לפני הקריאה.
על הספר:
הספר מייצג את הצעד ההגיוני הבא במאמץ לעשות את העולם מקום טוב יותר לבני האדם. הוא מקדם את ההורות המודעת צעד אחד קדימה באמצעות התמודדות ישירה עם סוגיית הרגשות ובאמצעות הצגת גישה מעשית שמטרתה לסייע לתינוקות להתגבר על רגשות של צער, פחד, כעס, כאב או בלבול. לא די להעניק לתינוקות שלנו לידה עדינה ונטולת תרופות, חלב אם לפי דרישה, אהבה, חיבוקים וליטופים. הם זקוקים לנו גם כיועצים. לכל התינוקות יש רגשות חזקים רבים שיש להכירם ולאפשר להם להביעם.

הספר נקרא "התינוק יודע". יונת (ועוד כמה שנדבקו) קוראת לו "התינוק יודע לבכות".
דיברו עליו באתר אני לא זוכרת באיזה דף. נסי לבצע חיפוש.

גילה צודקת. הספר נקרא "התינוק יודע". בגישתו דברים מקבילים למה שמדובר ב"עיקרון הרצף" כמו הנקה, שינה משותפת וכו', אך הכל סביב כך שצריך לתת לתינוק לבכות. מקביליות שבספר גרמה לי לעשות ניסוי על חי (בתי) ולהצטער על כך. למרות שאם לקחת את הספר בערבון מוגבל וללמוד ממנו רק רעיון שאין דבר רע בבכי, אז זה יכול להיות נחמד.

ובכן, הספר הגיע אלינו עם לידת בננו לפני כחודש וחצי, מאד שמחנו כי שמענו על הספר הזה והוא נראה לנו כהמשך ישיר לתפיסות שהוצגו בעיקרון הרצף. אולם כבר בתחילה משהו שם לא התיישב עם הקול הפנימי שלנו .
ב עיקרון הרצף עם כל פרק שקראנו נפלו האסימונים כמו גשם ביום חורף גשום, ב"תינוק יודע" התחלתי לקרוא בהתלהבות שנתקעה וגימגמה בהגיעי לפרק השני "הבכי". כמעט (ואולי הכל) ,לפי דברי המחברת, קשור בבכי. צריך לתת לתינוק לבכות , למה? כי זה משחרר אותו מטראומות עבריות וזה משחרר אותו מדפוסי בלימה .מגוחך בעיני איך היא לוקחת נושא ומסיקה מסקנה על סמך תיאוריה שהיא ו אחרים המציאו. למשל: מנגנון הבכי קיים אצל בני אדם בלבד ,האבולוצייה לא היתה מפתחת ומשמרת מנגנון כזה במשך מאות אלפי שנים, וכפי הנראה יש לכך תפקיד מרכזי בגדילת התינוק, ומכאן המסקנה המתבקשת היא להמשיך לבכות וכמה שיותר הרי זה משובח.
ברור לי כי לבכי יש תפקיד מאד חשוב בחיינו הוא יכול לשחרר הבה מאד דברים שאצרנו בפנים, הוא יכול לטפל ולשחרר טראומות עבריות, אבל במציאות מול התינוק שלנו אני לא מסוגל לחשוב על בכי כאקט משחרר בלבד מבלי שיצביע על בעיה כלשהית עכשוית שדורשת טיפול לשחררו ממצוקתו.
לתפיסתי אצל התינוק זהו מנגנון הישרדותי לתקשר עם העולם החיצון לקבלת צרכים חשובים ודחופים ולאיתות על מצוקה כלשהי קרי ,מזון ,חום,קור,מגע,בהלה וכו'.
אנחנו כ"הורים חדשים " לא קיבלנו חניכה ראויה בנושא מהורינו ולכן אנו מחפשים מידע לגדל נכון את ילדנו .אולם כאשר אנחנו סומכים על תפיסות מדעיות רק בגלל שהן מדעיות אנחנו מעבירים אחריות החוצה ומכבים את הקול הפנימי (תרצו האינטואיציה) .
ישנם כל כך הרבה עיוותים לגבי סיבת הבכי וחלקן נתרמים ע"י הממסד הרפואי כמו למשל הבכי בריא להתפתחות ראותיו של התינוק או מצד המשפחה "אז הוא בוכה לא צריך להתרגש גם אתם בכיתם ומשהו קרה לכם..." כאילו שהמדד להצלחת גידול ילדים הוא היותנו קיימים.
לכל דור יש את הספרים שלו והתאוריות שלו ללמה תינוקות בוכים כל אחד בטוח שהוא גידל נכון את ילדיו , אבל מה שחשוב באמת הוא האם בפנים אתם מסכימים עם התפיסה אותה החלטתם לאמץ. לי ברור ש" התינוק יודע" לא מתאים לי , ולכן בפרק הרביעי הנחתי את הספר .בננו הקטן לא בוכה , כשהוא רוצה משהו הוא מאותת בסימנים מקדימים ולעיתים בבכי קל.
אצלנו התינוק יודע , הוא יודע מה הוא צריך ורוצה ולא חייב לבטא זאת בבכי.

לסיכום אני שמח כי הספר הגיע לידי היות והוא שימש עבורי כמבחן לאינטואיציה שלנו.

לפני כמה ימים דיברתי עם אמא אחת שאמרה לי שהם קראו את הספר הנ"ל, והם מאמינים בגדול שככה צריך לגדל ילדים. אבל יש לה כמה קונפליקטים עם עצמה, האם זה נכון, בדיוק כמו שאמיל כתב, להניח לתינוק לבכות, ולא יקרה לו כלום.
מכיוון שלא קראתי את הספר, היה לי קשה לענות, אבל מהצורה שבה הציגה את הספר (תיאוריית הבכי) הבנתי שמשהו כאן לא בסדר.

אני רוצה להוסיף שהספר מתבסס על השיטה של יעוץ הדדי שמדגישה מאד את הצורך בפורקן של רגשות באמצעים שונים (ביניהם- בכי, צחוק,פיהוק....) פורקן כזה חייב להעשות בסביבה תומכת ואוהדת, בדר"כ בחברת מישהו שממש "מקשיב" לך, שכל תשומת ליבו נתונה לך....
לא התנסיתי אישית בשיטה, אבל שמעתי עליה רבות מחברה שמשתמשת בה, ולעניות דעתי יש בה הרבה טוב.

כמי שקראה את הספר בהריון הראשון, גם לי קסמו העקרונות הדומים לעקרון הרצף ובעצם לפי זה בחרתי אותו בחנות.... אך משנולד בני מצאתי שקשה לי עם הקביעה שלה שההנקה גם היא דפוס בלימה, ולא יכולתי לראות את עצמי לא "דוחפת" לתינוקי "ציץ על כל פיפס", אינסטינקטיבית זה נראה לי הדבר הנכון ביותר לעשותו.......
עם זאת אני לא שוללת את הדברים שכתובים שם על בכי, אני רק חושבת שעד גיל שנה קשה ואולי אף בלתי אפשרי לדעת אם בכי של תינוק הוא לצורך פורקן לכן עדיף תמיד לתת ציץ, just in case .....

אגב, היא מדברת שם גם על כך שמבוגרים חייבים לתת פורקן לרגשותיהם ומצוקותיהם בכדי שיוכלו להכיל ולקבל את הפורקן והמצוקות של ילדיהם, להקשיב להם ולהיות איתם, ועל כך אני מניחה שאיש פה לא יחלוק....

לגמרי במקרה יצא לי לאחרונה לקרוא קטעים נבחרים מ"התינוק יודע" (חיפשתי חומר על גמילה מהמילה הגסה ההיא... טיטולים). בכל מקרה, זכרתי שיונת אמרה משהו על בכי וזה דירבן אותי לקרוא קצת מעבר למה שהייתי צריכה באופן ספציפי.
אז זו הארה שלי - לא התרשמתי כלל שד"ר סולטר מציעה לתת לתינוק לבכות. ממה שאני הבנתי היא התכוונה שכאשר תינוק בוכה המטרה היא, לא להפסיק את הבכי, אלא, למצוא מה מפריע לו ולפתור את הבעיה וכך הבכי יעלם. זו נראית לי גישה חיובית דווקא, לענין הבכי (ושונה מהגישה הכללית הרווחת שמטרתה המרכזית מתמקדת בבכי עצמו ולא בסיבה לבכי).

בכי של תינוק אפשר לפתור בכל מיני שיטות - תינוק משתתק כמעט מיד אם נותנים לו למצוץ אצבע טבולה במי סוכר או ציצי (להלן "מפסיק בכי"). הבעיה היא, איך שאני רואה את הדברים ואיך שהבנתי את סולטר, שאם פותרים את הבכי על ידי "מפסיק בכי" ולא ע"י פתרון הבעיה האמיתית, המסר שמועבר הוא כפול - א. בכי הוא לא לגיטימי (אחרת למה משתיקים אותו מיד?) ב.שיטת ההרגעה האולטימטיבית היא אוכל בפה.

ציצי, לעניות דעתי (מנסיון של כמה חודשי הנקה ולא שנות הנקה), צריך להיות גורם מרגיע כשהבעיה היא רעב. אבל זה כבר ענין של גישה אישית ולא של מה נכון ומה לא.

זה הזכיר לי משהו שקרה אצלנו לפני כמה ימים.
אומני נפלה לי... כן, כן, הסיוט הגדול התגשם והיא החליקה ממשטח ההחתלה והתגלשה לאמבטיה הגדולה. הגבתי ממש מהר, למרות שהייתי היסטרית, מזל שדודו היה בבית!!!
היא כמובן מיד בכתה וחזק, וברור לגמרי, אה?
היה לי חשוב לתת לה לבכות קצת ורק אחרי מספר רגעים לתת לה את הציצי המרגיע, למרות שזה היה ברור שהוא ירגיע אותה מיד.
הרגשתי שהייתה כאן חויה טראומתית בשבילה והיא צריכה להוציא ממנה משהו, לשחרר, לפרוק וכו' ואני ודודו כמובן תמכנו, חיבקנו, נישקנו, היינו נוכחים לגמרי. רק אחרי 3-2 דק' היא קיבלה ציצי ומייד השתתקה ואחרי פחות מדקה כבר חייכה והכל עבר.
זו התינוקת היודעת שלי!
אגב, זה גם עזר לי מאד להתפרק מההיסטריה שלי יותר מהר ולהחזיר לעצמי את הבטחון הפנימי שלי איתה מבלי לפחד שזה שוב יקרה ואיזו אמא גרועה אני וכו'. זה עשה את הכל הרבה יותר פשוט!

מה שכתבתם נכון בהחלט,הציצי עלול להוות כדפוס בלימה, ואני בהחלט לא אוהב את הגישה הזו ,הקלה, לדחוף ציצי על כל פיפס. אולם , טענותיי הן בעיקר כלפי הגישה שאם התינוק בוכה ,בהנחה שזה לא רעב או מצוקה אחרת, אלא בכי בלי סיבה (לכאורה) אז צריך להניח לתינוק לבכות עד שיסיים לפרוק, תוך עידוד חיבוק וכו'.
בגיליון האחרון יונת תיארה מקרה אישי ,(שמאד התחברתי אליו) שאם היא היתה ממשיכה לפי גישת הספר אז התינוק שלה היה ממשיך לבכות כל ערב במשך אולי שנים, מבלי לבדוק מה הסיבה, שלעיתים קשה מאד לאתר אותה, ולסמוך על מה שאמרה ד"ר סולטר שזה כפי הנראה בכי לשחרור מתחים וכו'.
אני אומר לא לסמוך על תאוריות וגישות ,שיראו לנו הכי מדהימות שיש, אם בפועל את מרגישה שזה לא בסדר וזה בניגוד למה שלמדת או קראת או אמרו לך, לכי עם החושים שלך ותגלי את "התינוק יודע" שלך.

נעה, אני מודה שלא הצלחתי לקרוא את הפרק על הבכי עד הסוף. רציתי לבכות בעצמי. אבל ממה שקראתי הבנתי שהיא טוענת שאחת הסיבות לבכי היא פריקת רגשות, ושכאשר זו הסיבה אז לא צריך לעזור לתינוק להרגע, אלא פשוט להחזיק אותו בזמן שהוא בוכה. עד כאן אני אפילו מסכימה איתה.
אבל, היא טוענת שהבכי הזה יכול להיות משהו יומיומי שנמשך הרבה יותר מכמה דקות בכל פעם. כמה רגשות כבר יש לתינוק קטן כזה לפרוק? בדרך כלל בכי של פריקת רגשות אצל תינוקות נמשך כמה שניות עד כמה דקות, בדיוק כמו בדוגמה של ורד. לדעתי אחרי עשר דקות בכי, רוב התינוקות כבר יהיו מותשים וכבר לא יזכרו למה בדיוק הם התחילו לבכות. אלא אם כן הגורם לבכי עדיין ממשיך להציק להם. אני לא מאמינה שבכי ממושך אצל תינוק הוא פריקת רגשות -- אם הבכי נמשך, גם הסיבה לבכי ממשיכה.

כתבת: תינוק משתתק כמעט מיד אם נותנים לו למצוץ אצבע טבולה במי סוכר או ציצי
מניסיוני זה ממש לא נכון. הנקה לא תמיד מרגיעה, ובטח שאי-אפשר להשתיק באמצעות הנקה כמו שאפשר עם מוצץ או בקבוק -- מבחינה פיסית אי אפשר להניק תינוק בלי שהוא יתפוס מרצונו את הפטמה.
ומאחר שהנקה לא "משתיקה" תינוק שרוצה לומר משהו, ברור גם שבהנקה לא ניתן להעביר את המסר שלבכות זה לא לגיטימי.

ולגבי הגישה שהנקה היא רק לאוכל, אני ממש לא מסכימה. הנקה היא אחד הכיפים הגדולים של התינוק ושל האמא. נראה לי שהגישה שאומרת ש"מותר" להניק רק כאשר יש סיבה מעבר להנאה, היא חלק מצורת המחשבה שאומרת שטוב זה רע (אם אתה נהנה סימן שאתה לא מתנהג כשורה), שצריך לסבול בחיים, ששום דבר לא בא בקלות, וכו'.

אלסה סולטר מתארת 30, 40 ואפילו יותר דקות של בכי,
במהלכן היא אוחזת את התינוק ב"אהבה אך בנחישות".
כשניסיתי את השיטה, (סליחה, בת) , גיליתי שלהחזיק ב"נחישות", זה אומר להחזיק בכוח.
אז אצלנו התינוק יודע, ובעיקר הוא יודע שהוא לא מתחבר לתאוריות של הספר הזה.

קודם כל, נכנסתי רק לרגע כדי לתקן משהו שכתבתי וחשבתי שהוא לא מדויק (ולא קשור למה שהקפיץ כאן אתכם) והוא, שבגילאים מאוחרים יותר, הורה לא אמור לפתור פעוט את הבעיה אלא רק לשמש לו לעזר. אז הנה תיקנתי.

נראה לי שהגישה שאומרת ש"מותר" להניק רק כאשר יש סיבה מעבר להנאה, היא חלק מצורת המחשבה שאומרת שטוב זה רע (אם אתה נהנה סימן שאתה לא מתנהג כשורה), שצריך לסבול בחיים, ששום דבר לא בא בקלות, וכו'.

לגבי המשפט שלך יונת... את האמת? אני לא יודעת. אני מבינה על איזו הנאה את מדברת, הרי גם אני הרגשתי אותה. וביחד עם זאת - ציצי זה עדין אוכל. נכון, זו קירבה ענקית, ואינטימיות ותחושות של עור על עור, רגיעה וכל הדברים הנפלאים שבאים איתה. ועדין ציצי זה אוכל. וזה נראה לי לא נכון לקשר בין אוכל להרגעה כפותר בעיות.
אני לא מדברת שימוש מדי פעם בזה. כולם עושים את זה. אני מדברת על כך שזה הופך להיות בעייתי כשזה הפתרון היחידי שמוצע.

בכל מקרה, באופן כללי לגבי הספר של סולטר, גם לי הייתה תחושה של אי נוחות ממנו. אני לא יודעת להסביר למה בדיוק. סה"כ התרשמתי שהדיעות שלה "נכונות". משהו לא מתיישב לי שם. אין לי אותו בבית ולא באמת קראתי אותו מ-א' עד ת' כך שיתכן ואני מפרשת אותה לא נכון (ובעצם מביעה כאן את דעתי הפרטי ולא את דעתה של סולטר ).

נעה גל, אני עם יונת. ובקבוצה שלנו המומחים להנקה בעולם.
האוכל הוא תוצר לוואי של הקירבה לאמא והטיפול דרך ההנקה. השד הוא לא אוכל. הוא נוחם וחום ואהבה, וגם יוצא חלב.

אני בכלל לא בטוחה שהתינוקות יודעים שציצי זה אוכל. עד שהם כבר מבינים את הקשר בין רעב לאוכל, עובר המון זמן. אפילו עכשיו, כשהקטנצ'יק פוצח בשירת "טעים, טעים קוקו מאמי, קוקו טעים, טעים קוקו, מאמי קוקו טעים, טעים" - אני לא בטוחה שהוא מבין שזה אוכל. אחרת הוא היה מהלל ככה גם שניצלים (-;
אם היונקים, שמתנחמים בהנקה, היו מקשרים בינה לבין אוכל, הם לא היו רזים יותר, בממוצע, אלא להפך. הפיצוי באמצעות אוכל הוא פיצוי לחסך בקירבה וברגש.
ובחלב אם יש אנדורפינים. שמקילים על תחושת כאב ומשפרים מצב רוח. וגם חומרים שיש בגראס. אז חופשי, יותר טוב מזה בזמן כאב או טראומה? וכמו שאמרה יונת, אי אפשר להכריח אותם לינוק.
נניח, היה לי יום רע. האוטו נתקע בדרך והתיקון יעלה המון, קיבלתי תשובה שלילית במשהו שקשור בעבודה, הקטנצ'יק ירק על הבכורה והיא משכה לו בשיער. באתי הביתה וסיפרתי לבן הזוג שלי. "פתרון" הבעיה יכול להיות לקיחת עבודה נוספת (יותר כסף), עלייה על הסיבה שבגללה קיבלתי תשובה שלילית, וסדנת חינוך לילדים. זה מה שאני רוצה? לא. אני רוצה חיבוק ותחושה שיש לי כאן מישהו שאוהב אותי ואני יכולה להישען עליו.
תינוק - אותו כנ"ל.

לתינוקות קטנים צריך לברר אם הם לא יונקים כל הזמן בגלל גזים (כואבת הבטן=התינוק חושב שהוא רעב=יונק עוד=עוד גזים......ומהתחלה)
שמעתי את כבר בעבר- האם באמת תינוק הסובל מגאזים ונרגע עם ציצי, יסבול אחר כך עוד יותר מגאזים כתוצאה מההנקה? לא נשמע לי כ"כ הגיוני...

וגם שמעתי, מאחות טיפת חלב, שתינוקות שכל הזמן יונקים (ללא הגבלה) יכולים להשמין יותר מידי, כיוון שהם כל הזמן מקבלים אוכל...עניתי לה שהם לא שמנים אלא בריאים. וש 90% מחלב אם זה מים.. אבל את האמת..אני לא כל כך מבינה, אם התינוק יונק הרבה זמן, כל הזמן יוצא חלב ואחר כך גם 'השמנת', אז איך באמת עובד המנגנון של רעב ושובע ביחד עם הכיף שביניקה?

ציצי רק לצורך תזונה זה כמו מין רק לצורך רבייה.

משפט מנצח

קודם כל- נכבדותיי היקרות, אנא שימו לב: לא אמרתי שציצי זה רק אוכל, אמרתי שציצי זה גם אוכל. אני לא יודעת אם הבנתם נכון אותי נכון או לא (סביר להניח שלא). אני לא חושבת שצריך להגביל את ההנקה בשום בצורה. אני רק חושבת, שכאשר מדובר על תינוק בן כמה חודשים שהסתדר עם ארוחות, והאֵם יודעת שהוא שבע (וכל האמהות יודעות להבחין בין בכי של רעב או של תחושות אחרות), כדאי להציע לפני הציצי כגורם הרגעה, דברים אחרים.

תמר - אני באופן אישי, מכירה 2 תינוקות (סימן שיש עוד כמה) לשעבר שינקו את אימותיהם לדעת והגיעו למשקלים מדהימים של, אחת -9 ק"ג בגיל 3 חודשים והשני 11 ק"ג בגיל 3 חודשים (שניהם נולדו במשקל סביר). בעיני זו לא בריאות, בשלב מסוים זו הגבלה פיזית. ראוי לציין, שאחד מהם גדל והפך לילד בעל משקל סביר ביותר, והשנייה עדין יכולה להשתתף בתחרויות מתאבקי סומו. כך שיש השמנה גם מהנקה, למרות שבטח זה לא משהו נפוץ או תופעה שצריך להיזהר ממנה ולהגביל בגללה הנקה.

נורית מ - ההקבלה שלך נשמעת לי דמגוגית לאללה, אין לי זמן כרגע לחשוב למה. יותר מאוחר.

לפעמים השוני המשמעותי הוא בהתייחסות שלנו ולא ברמת המעשה. אחת הדרכים לפרש את דבריה של סולטר בספר שלה היא - שכאשר אנחנו עסוקים בלהפסיק את הבכי של התינוק, כי הוא מבהיל אותנו (!) אנחנו בעצם לא שם בשבילו. אם תינוק בוכה משמעו בשבילנו " אני אמא לא טובה מספיק.. התינוק שלי בוכה.. זה נורא.. אני כנראה לא יודעת מה לעשות.." ועוד כאלה.אנחנו בעצם עסוקים בעצמנו. החרדה שלנו, הקושי שלנו והמצוקה הם מעמסה נוספת שאנחנו שמים על התינוק. ולפעמים להיות שם איתו בזמן הבכי ולא להתפרק/להבהל מזה אלא להיות מסוגלים להכיל את זה,זה הדבר הטוב ביותר שאפשר לעשות עבורו. (כמובן בלי לבטל את הנסיון למצוא פתרון לבעיות פתירות).

הבת שלי עלתה במשקל מהנקה בצורה מדהימה. בגיל 3 חודשים היו צריכים לבנות בשבילה עקומה מיוחדת שהיא
10% מעל העקומה הכי גבוהה. אז הציאו לי לעשות לה "דיאטה". מאז אנו לא הינו בטיפת חלב. בגיל 3.5 היא במשקל
ממוצע מינוס. אוכלת מצוין ולא מכורה למתוק. לא נראה לי שכדי לקחת ברצינות נושא של השמנה מהנקה.

ה"השמנה" מהנקה היא רק לכאורה.
אין לה קשר להשמנה בבגרות.
כל המחקרים בנושא הראו חד משמעית, שההנקה מונעת השמנה בשלב מאוחר יותר, בלי שום קשר לאיך שהיונק נראה בתקופת ההנקה הבלעדית.
יש יונקים שעולים במידה מדהימה בתקופה הראשונה. יופי. זה רק עושה נחת לאם ומאשר שבטח יש לה "מספיק חלב" ושהיונק מעולה ביניקה.

גם אצלינו ה"כוכב" שסומן בסקאלה של גיל/משקל זרח גבוה בשמיים מחוץ לסקאלה.
האם מישהו יודע על היחס בין אופי תזונת האם לבין עלייה במשקל של התינוק היונק?
לי היה נדמה שכשאכלתי פחות מתוקים ושומנים - התינוק עלה פחות במשקל.

לעניין התינוק היודע, העניין נראה לי כל כך מורכב. שמעתי שתינוקות הודים לא בוכים. מה שעושה לחשוב שבכי זה עניין תרבותי. הלא ברור שגם להם יש מצוקות, אבל הם מתמודדים איתן אחרת, כנראה, וגם האמהות שלהם.
נראה לי שמעבר לשאלה אם לתת לתינוק לבכות או לא, קיימת השאלה איך אנחנו מתייחסים לבכי. יש עוד כל כך הרבה אפשרויות.
אולי יותר חשוב מ-אם לתת לתינוק לבכות או לא, - חשוב אם אנחנו רגועים או לחוצים, ולא רק מהבכי עצמו אלא מסיטואציית החיים שלנו. כי אם אנחנו לחוצים בין אם מהחיים ובין אם מהבכי - אז גם קטן הסיכוי שנוכל לגלות את הבעיה של התינוק. לפעמים הבעיה של התינוק היא ש אנחנו לחוצים, ואז הוא בוכה כי זה מה שמציק לו ואנחנו נהיים יותר לחוצים כי הוא בוכה... ולפעמים לוקח כל החיים לעבוד על זה. אוף.

מה שאורנה כתבה בעלון האחרון על מילים חיוביות ומחשבות חיוביות כמו במקרה של נפילות וחבלות נראה לי מועיל גם במקרה של בכי מסיבה לא ברורה. והעיקר לא לפחד כלל.

הבת שלי ינקה יום ולילה עם הפסקות קלות, ותמיד היתה מיתחת מיתחת לעקומה התחתונה. זה לא מנע מאחות טיפת חלב לומר שאני מניקה אותה יותר מידי.
בענין הבכי, חשוב ליזכור שזו צורת ביטוי ולא בעיה בפני עצמה.

האם הספר רלוונטי גם לגבי פעוטות? כי הבת שלי, שנה וארבע, פשוט בכיינית. אני לא יודעת להגדיר את זה אחרת. ברור שזה לא הוגן, שאני יכולה להשוות את ההתנהגות שלה לאחיה התאום ולראות שהוא בקושי בוכה והיא, כל פעם שעוברים לידה ולא מרימים, כל פעם שהיא רוצה משהו ולא מקבלת, יש בכי היסטרי. וזה לא מפסיק עד שאני מפסיקה הכל ולוקחת אותה. ויש פה עוד ילד, לפעמים אני לא יכולה. לפעמים אני גם לא רוצה. אני לא יודעת אם זה כבר פינוק, או שאלה באמת הצרכים שלה. אם זו מניפולציה או שילדה בגיל הזה לא עושה מניפולציות. . מה דעתכם?

לדעתי - צרכים.
אבל בתאומים, מהלעשות, הם לא תמיד מסופקים.

גם "מניפולציות" הן מתוך צרכים. גם לי יש ילד תובעני במיוחד. עברנו איתו תקופות של התקפות זעם קשות, הרבה בכי וצרחות. הוא בן שנתיים וחצי. עכשו הוא לפעמים עושה "הצגות", נשכב על הרצפה כשהוא עצוב או כועס ורוצה שאני ארים אותו. אני משתדלת ללכת איתו עם זה, אם כי לפעמים מכניסה לזה הומור ומשחק כדי לנטרל מעט את הדרמה ואז ברוב המקרים הוא הולך עם זה. ברור לי שהוא עושה את ההצגות האלו כי הוא זקוק ליחס. וכל עוד זה באפשרותי הוא מקבל התייחסות, גם אם לא תמיד את ההתייחסות שהוא מצפה לה.

אני שמעתי על התאוריה של הספר ודי אינסטיקטיוית קטלגתי אותו כספר הבא שלא אקרא
לעומת זאת ממה שנכתב בדף אני תוהה אם לא שפטתי מוקדם מדי.

מנסיוני בהנקה בשש שנים האחרונות, ובילד השלישי מצאתי ששיניתי את דעתי בקשר לאיך להניק תינוק.

• נושא הגמילה נוכח לי מההתחלה, גם אם אני מניקה אני יודעת שזה הולך לגמילה בשנתיים הקרובות ווכל הגישה שלי שונה.

כשהנקתי את הראשונה שלש שנים ,היתה לי תחושה שאניק לנצח ונתתי ציצי כפתרון לשעמום- עקיצת יתוש- תסכול צעצוע- שפשפוף בברך- אוכל לא טעים- אוכל כן טעים- שיר יפה ברדיו- גרעפס - שיהוק - פיהוק וכיו"ב.
תיווכתי את העולם דרך השד ובגמילה בעצם חשפתי את ילדתי פעם ראשונה לאפשרות שצריך ואפשר להתמודד עם ארועים שונים.
מהבחינה הזו אני חושבת היום שנכון לא להניק על כל צעד ושעל אלא לפתח שיקול דעת אינטואיטיוי שמאפשר התמודדות מבעד לשביל החלב. ובמקום הזה לנסות לפתח שטות של נחמה שהם לא ציצי עוד בזמן ההנקה כדי לא להשאיר את העולל חסר כלים לחלוטין אחרי הגמילה. אני מניחה שמהמקום הזה מה שנכתב על לאפשר בכי הוא רלוונטי.

יפעת - זה אולי כבר לדף אחר, אבל אני מרגישה (תוך הנקת שלושה ילדים, כמוך) שכל ילד הוא משהו אחר. אצל אחד אפשר היה לתקוע ציצי על כל דבר (לשעמום- עקיצת יתוש- תסכול צעצוע- שפשוף בברך- אוכל לא טעים- אוכל כן טעים- שיר יפה ברדיו- גרעפס - שיהוק - פיהוק וכיו"ב) ואצל אחרת גם אם מתאים לי להניק כרגע כדי שלא אצטרך לבשל/לנקות/לסדר/ללטף/לנגב טוסיק וכו' לא יילך לי. אי אפשר לדחוף לה ציץ בכל רגע. גיליתי שכל ילד אחר, וזה לא פשוט מהרבה בחינות, אבל בקשר להנקה צריך להתרגל למשהו אחר בכל פעם.

הספר נכתב ברוח שיטת ה יעוץ הדדי. הוא עושה לו עוול בגלל שהדרך היא לא להתחיל בתינוק אלא בעצמך.
כשנעמה נולדה היינו כל כך יראי בכי שעשינו הכל שרק כבר יפסיק. והיא באמת די מהר למדה לא לבכות.
אבל זה גם פגע לה בהתפתחות. היא היתה פחות פעילה, פחות שיחקה, פחות היתה מי שהיא באמת.
היא בזבזה המון אנרגיה בלהיות "בסדר"

אני התחלתי ללכת לקבוצה של יעוץ הדדי וזה שינה אותי ואותנו.
כשאני התחלתי (חזרתי) לבכות גם היא התחילה להרגיש בטוח וחזרה לבכות ובמקביל עלתה ופרחה.
היא עדיין לא בוכה הרבה, אבל לפעמים זה עולה ואני לא מפסיקה אותה.
אני לפעמים מזהה בכי שדומה לבכי שלי, שמראה לי שזה טוב.
לעתים נדירות היא מגיעה לבכות על דברים ישנים באמת (היא מתחילה לצעוק - אני רוצה להיות לבד!
ואחרי שתיים שלוש שאגות היא מחבקת אותי קרוב קרוב)

אני לא מאלה שהופכים את היעוץ ההדדי לחלק בלתי נפרד מחייהם.
בשבילי זה כמו ללכת לטיפול.

בשביל ליאור (הקטנה) זה כבר יותר דרך חיים. לא עובר יום בלי בכי. לפעמים יותר אינטנסיבי, לפעמים פחות. לפעמים ככה היא נרדמת. מוציאה הכל.
והיא ילדה מאושרת בצורה נדירה.
היא מוציאה בבכי את הרע ומאפשרת לעצמה להיות מי שהיא באמת.

ביום חמישי האחרון קרה מקרה שגרם לי להכנס לדף הזה.
נעמה מפחדת לישון באוהל. בפעמיים האחרונות שניסינו באחת היא בכתה נורא (בכי שלא עשה לה טוב, אולי בגלל האנשים מסביב לא באמת נתתי לה להוציא הכל), בפעם השניה חזרנו הביתה באמצע הלילה (מהמפגש של באופן).
התארגן טיול של המושב לנגב. בהתחלה נרשמנו (למרות שטמיר במילואים) אבל כשסיפרתי על זה לנעמה היא אמרה שהיא לא רוצה. היא יודעת שיהיה לה כיף אבל בכל זאת היא לא רוצה. היא רוצה לישון בבית ולא באוהל.
נמחקנו מרשימת היוצאים, אבל בבוקר הטיול התעוררתי עם רצון עז לצאת. עשיתי את כל הבירורים, התחלתי לארגן, ובשעה סבירה הערתי אותה ואמרתי לה שאני רוצה שנלך. היא התחילה לבכות מיד שהיא לא רוצה.
(תמיד כשהיא מתעוררת היא עוד לא מספיק עירנית לעצור בכי שרוצה להתפרץ בצורה הכי אמיתית שיש).
היא בכתה ובכתה ובכל פעם שנרגעה הצעתי שוב שנישן באוהל. ושוב היא בכתה.
באיזה שהוא שלב היא התחילה להגיד שהיא פוחדת. שאלתי אם קרה לה משהו רע באוהל והיא אמרה שכן. היא לא אמרה מה. אבל מאותו הרגע היא התחילה להרגע ואמרה שהיא רוצה ללכת. הבטחתי לה שנהיה ביחד ושאני אשמור עליה, אבל היא כבר לא היתה צריכה את זה.
היא התחילה להתלהב, וכבר חיכתה שנצא כבר.
כל הטיול עבר בקלות מהבחינה הזאת. היא לא פחדה בכלל באוהל, היא אפילו ביקשה ללכת לישון.
עם כל האמונה שלי ביעוץ הדדי זה הדהים אותי. זה היה כל כך חי ואמיתי.
וזהו.

רותי, @}

היא בכתה ובכתה ובכל פעם שנרגעה הצעתי שוב שנישן באוהל. ושוב היא בכתה. - מה העקרון שעומד מאחורי זה?

שהסיבה (במקרה הזה) שהיא מפחדת היא שקרה לה פעם משהו באוהל שהפחיד אותה ושלא היתה לה הזדמנות לפרוק את זה (לבכות, לצעוק וכו') ובגלל זה הפחד נשאר. הבכי של עכשיו היה בעצם הבכי שהיה צריך לצאת אז. זה שהיא בכתה ופרקה היא "שחררה" את הפחד.

שאלה קצת מוזרה... אני צריכה לדעת, ובדחיפות, כמה עמודים יש ב"התינוק יודע". תודה מראש על העזרה...

303 עמ' כולל ביבליוגרפיה

אני מכירה בענין הזה של הצורך לפרוק באמצעות בכי (הרעיון הוא שהבכי הוא כבר התרופה הטבעית ושבאמצעותה פורקים רגשות של צער ובדידות) גם לגבי הילדים וגם לגבי המבוגרים.
לפעמים ממש מרגישים שהילדים צריכים לבכות או להוציא כעס ויוצרים כל הזמן מצבים שיאפשרו את זה - רבים על שטויות או מייצרים "ריבים" פיקטיביים, וכאשר באופן יזום מאפשרים להם לפרוק מדהים לראות אחר כך כמה רגועים ושלווים כולם נהיים
אני מאד מתפעלת מן השיטה הזאת
בענין שהילדים מנסים לעצור את הבכי צריך לאפשר להם לבכות בסביבה תומכת ורגועה ואוהדת בלי להלחץ מן הבכי בכלל ועם יתר הכללים של "ייעוץ הדדי" כמו למשל לא לתת להם עצות ולא להיות שיפוטיים כלפיהם (למשל, אם ילד בוכה נוראות כי קיבל מכה לא לומר "זה לא נורא" ולא לומר "בוא נשים פלסטר" אלא פשוט להחזיק אותו ולומר כואב-כואב-כואב עד שהוא נרגע. ובענין הזה יש הורים שחוששים כאילו לשדר לילד שקרה משהו נורא, אבל בגלל שאת רגועה הוא קולט מיד שלא קרה משהו נורא אלא פשוט את שם אתו בכאב). בגלל שהחברה שלנו מאד לא אוהדת בכי זה די קשה לעשות את זה ולראות את הילד שלך בוכה בלי לנחם אותו אבל מי שבעצמו חווה את האפשרות לפרוק רגשות יודע איזה שחרור נהדר זה יכול להיות ועד כמה הבכי הוא לא הבעיה אלא הפתרון הטבעי שלה
לכן כשאנימרגישה שהילדים "צריכים" לבכות וזה לא יוצא אני פשוט עוזרת להם לייצר סיטואציה שתאפשר להם לבכות

אני כ"כ מתחברת בעניין ה "זה לא נורא" או "לא קרה כלום" וכאלה כשילד קיבל מכה. והרי הילד כן קיבל מכה, כן קרה פה משהו ולא צריך להתעלם מזה. אני בד"כ פשוט נגשת, מחבקת, מלטפת ואח"כ קצת מסבירה מה כן קרה, כי זה נראה לי כ"כ חשוב שהיא תלמד לדעת איפה הגבולות של הגוף שלה ביחס לסביבה והיכן נמצאים דברים שכדאי לה להיזהר מהם

חברה יקרים ,

תקראו את מה שד"ר סולטר כתבה , כל מילה בסלע !
בשבילי זה התנ"ך .(עד כמה שחילונית שכמוני יכולה לכנות משהו כתנ"ך ).

אני ממליצה לכל הורה שיוצא לי לדבר איתו על הספר . אין שום צורך "לפרש " את הספר , היא כתבה אותו בצורה כל כך רהוטה ,פשוטה וקולעת . יש בספר המון דוגמאות - כלומר ,זה ספר מדריך ליום יום עם התינוק שלכם , מה לעשות איתו כמעט בכל מצב נתון .

אבל זה גם ספר פילוסופי , זאת גישה בחיים , הייעוץ ההדדי ,שכאן משהי כתבה עליו , אכן משנה אותך . אני ,למשל , התיחסתי אל הספר כמו אל פסיכולוג (שעלה לי רק שבעים ש"ח ), כל פרק ,כל פסקה וגם השאלות שלה פתחו אצלי דלת לעבר שהסתבר שהיה מלא בדי הרבה ג'יפה !! גדלתי בקיבוץ בילדותי המוקדמת , וכנראה שהלינה המשותפת זה לא ממש רעיון טוב , גם אם אמא אמרה לי תמיד : את יכולה לבחור אם את רוצה לפחד או לא לפחד וכדאי לך לבחור שלא לפחד. אמא שלי היא טיפוס אימפולסבי , חסר אחריות - ואכן לעיתים קרובות יוצא שהיא אוכלת אותה ...
אז עכשיו אני מנסה להיות משהו אחר ממנה

לרוב האנשים שאני מכירה נורא קשה להתמודד עם זה שלפעמים כשצריך , אני לוקחת את הילד לבכות בידים .כשהיה תינוק קטן זה היה יותר . אבל עשיתי את זה . היום אולי הייתי עושה את זה אחרת - מקפידה לקחת אותו לחדר אחר וסוגרת את הדלת .
במפגשים של האמהות במרכז אילון , יאמר לזכותן , שיש הרבה כבוד לבכי ,אצל רובן , שם אני מרגישה שטוב לנו .

ועוד דבר חשוב : קראנו את הספר עוד בהריון , עם המלצה של חברה טובה - ענת . וגם שקראנו אותו שנינו . אי אפשר בלי אבא שיכול לחזור מהעבודה ולשמוע בכי כל הערב . וגם לשמוע קיטורים וכעס שאישתו מביעה .

אני ובתי גלינו את הספר הזה לפני 3 שנים - קצת לפני שבתי ילדה ילדה מקסימה בשם סתיו. מאז שסתיו היתה בת חודש אנחנו נתתנו לה לפרוק כל מצוקה דרך בכי. בהתחלה לא ידענו מה מצוקה ומה צורך. אבל למדנו להכיר אותה ולהבחין בין בכי למען צורך ובכי "רגשי". היום היא הילדה הכי רגועה שאני מכירה ומלאת שמחת חיים. מעט מאוד בוכה אבל כשהיא בוכה אנחנו מחבקים אותה ונותנים לה לבכות. ככה היא מתמודדת עם פחדים ומצוקות של יום יום (אמא הולכת, מישהו מפחיד אותה). כל כך התרשמתי מהצלחת השיטה שנסעתי לארופה ונפגשתי עם ד"ר סולטר והיום אני מדריכה שלה וגם מורה ליעוץ הדדי. החלום שלי היא לתת את השיטה והפילוסופיה הזאת לכמה שיותר אנשים. אני רואה כל כך הרבה הורים שקשה להם עם ילדיהם - אפילו שהם הורים אוהבים ומסורים. אבל אם הם לא מבינים את הצורך בפורקן רגשות - קשה מאוד להיות הורה. גם הילדים מסכנים מכיון שנצבר אצלם הרבה רגשות קשים מאוד. אני חושבת שזה מוביל להרבה בעיות נפשיות יותר מאוחר בחיים. אם אתם רוצים לדבר איתי על השיטה או ללמוד את השיטת יעוץ הדדי, אתם מוזמנים להתקשר. 052-6402127 .

שלום ג'ינה

אני רואה כל כך הרבה הורים שקשה להם עם ילדיהם - אפילו שהם הורים אוהבים ומסורים. אבל אם הם לא מבינים את הצורך בפורקן רגשות - קשה מאוד להיות הורה. גם הילדים מסכנים מכיון שנצבר אצלם הרבה רגשות קשים מאוד.
פירוט מלא של דעתי על התפישה הזו את יכולה למצוא ב- בלוג התינוק יודע.
אבל בכל זאת אני אכתוב גם כאן, כמה דברים:

יש הבדל בעיניי בין לתת למבוגר או אפילו ילד לבכות ולפרוק רגשות - שזה נשמע לי נהדר, מבורך ורצוי - לבין להתייחס לתינוק בצורה דומה.
אני מאמינה שתינוקות שבוכים הם בעצם מביעים מצוקה. לדעתי, זו לא פריקת רגשות אלא מצוקה אמיתית וקיימת: רעב, חיתול רטוב, כאב בטן, קור, חום, תווית בגד מגרדת, שערה מלופפת מסביב לאצבע וכו' וכו'.
לדעתי, התייחסות לבכי שלהם כאל כל דבר שאינו מצוקה כזו - שאותה יש לפתור - התייחסות כזו עלולה להוביל להרבה בעיות נפשיות יותר מאוחר בחיים.

אני קוראת עכשיו את הספר. ניכנסתי לקרוא מה כתוב פה מפני שהטריד אותי מה שכתוב על ההנקה וזה שנותנים לתינוק לבכות הרבה זמן.
הקטנה שלי באמת אוהבת לאכול מתוק ודי דומה למה שמתואר שם כתינוק שכל הזמן קיבל ציצי.
יחד עם זה, התיאור של הפעוט המאושר והעירני שבכה כל צרכו מתאר אותה בדיוק, אבל היא היתה תינוקת שלא בכתה. שזה היה לי מאוד מוזר. גם היום כשהיא נפגעת ממשהו ואני מלאת השתתפות ו'אי, זה כואב' וכאלה ומציעה נשיקה היא דוחפת אותי ואומרת שזה תיכף יעבור.
מה שכן, בהריון שלה אני הייתי בטיפול פסיכולוגי ואני בכיתי המון.

סיגל ב, מסכימה עם כל מילה...
כל כך הרבה מחקרים חד משמעיים מראים שאי היענות לבכי התינוק מגדלת אנשים פסימיים,אפתים, שבבסיסם אינם מאמינים כי יש להם השפעה על מהלכי החיים (הרי הם בכו וקראו לעזרה אבל הבעיה לא נפתרה...).
נכון שגם אנחנו המבוגרים צריכים לפרוק בכי מדי פעם אבל האם לא כמעט כולנו מעדיפים "כתף לבכות עליה" מאשר לשפוך דמעות לבד?
אבל מבחינתי אין כל זה קשור כלל לתינוקות, אני מתנגדת לכל ניסיון לייחס לתינוק מחשבות ורגשות "של מבוגרים" מחד, ולהיתייחס לכל התינוקות כאל קבוצה הומוגנית אחת שיש "לטפל בה" על פי כללים מוכתבים מאידך.
יש לי תינוקי בן חודשיים וחצי ואני שונאת כשאנשים אומרים לי "הוא מפונק, רוצה כל הזמן על הידיים, הוא נעלב, הוא דורש תשומת לב" או "אסור להרים תינוקות הרבה על הידיים, תני לו לבכות כדי שיפתח ריאות" ויש עוד הרבה חוכמות מהסוג הזה, השלכות והכללות בסגנון זה רק גורמות להורים טריים בילבול רב...
יש לי חברה שילדה לפני חודש וכבר היא מספרת לי איך התינוק עושה לה דווקא וכדמ'..
זה גורם לכעס ולמרמור, כי מי מאיתנו לא כועס כשעושים לו דווקא?

חכמה קטנה לקחת מדיאנה אידלמן, " הוא לא בחר להיוולד לעולם, אנחנו בחרנו להביא אותו, כשהוא בוכה זה דרכו היחידה להביע מצוקה, וכן, מצוקה לפעמים זה גם, אני רוצה על הידיים או תשומת לב, ומבחינתינו זו חובה לגלות את המצוקה ולפתור אותה.

למי שקרה ומתחבר לספר ........ (כי זה נראה שלא כל התורמות לדף הזה קראו את "התינוק יודע" לפי זה שמדברים על 'להשאיר את התינוק בוכה' כי זה ממש לא מה שהיא אומרת - תקראו).....
אז....למי שקראה ומתחברת לספר (או קרא ומתחבר) ......מה אתן מבינות לגבי הרדמות (ביום או בלילה). התינוקת שלי מתקשה להרד בלי ציצי או ניענוע....היא (סולטר) מדברת על שינה אבל לא על הרדמות.... מה אתן חושבות??
תודה רבה

הי אליס, @}

התינוקת שלי מתקשה להרד בלי ציצי או ניענוע.
טבעי לגמרי! בדיוק כמו שאר 98% התינוקות בעולם...

את יכולה לקרוא עוד ב- הרדמת תינוקות, שינה של תינוקות ובכלל מדור שינה.

מעבר לזה, אולי תרצי לקרוא את בלוג התינוק יודע.

תודה.....
בכל זאת: הייתי רוצה לשמוע מה חושבים על זה בהקשר לגישה של "התינוק יודע" מכיוון שהיא לא בעד הנקה או ניענוע להרגעה מבכי.... מה אתן חושבות על הרדמות?

הייתי רוצה לשמוע מה חושבים על זה בהקשר לגישה של "התינוק יודע" מכיוון שהיא לא בעד הנקה או ניענוע להרגעה מבכי....
אני מציעה לך בחום לקרוא את בלוג התינוק יודע שם יש ביקורת קשה על מה שהיא כותבת בעניין הנקה ובכי, ביקורת גם על ידי מומחיות להנקה.
אנא, קראי שם קודם. זה יעזור להבהיר את התמונה (שלי לפחות ).

מה אתן חושבות על הרדמות?
בכל זאת במילה על קצה המזלג, אני חושבת שהיא כותבת דברים מאוד בעייתיים שגורמים עוול גדול לתינוקות.
כלל האצבע שלי: מה שהתינוק שלי משדר לי שהוא זקוק - סימן שזה מה שהוא צריך. אני מעדיפה להקשיב לו (ולעצמי) קודם כל. לפני כל ספר הדרכה, יש את קולו של התינוק שלי. ואם הוא זקוק לנענוע או ציצי כדי להירדם - סימן שזה מה שהוא צריך.

אבל בואי, נערך שם דיון מאוד מקיף ואין טעם לחזור על מה שכבר נאמר שם. תקראי, ובטח יהיה כאן מי שיישמח להמשיך ולשוחח איתך עוד.

על בכי, תינוקות, שינה ומהומה -

doc]כאן id[/po]=7670

בין הקישור שאורנה הביאה לבין דבריה של סולטר אין שום קשר !

כתוב שם שתינוקות שנתנו להם לבכות כדי 'להוציא את הבכי החוצה' בכו 50% יותר. אבל !!! שם מדובר בלהשאיר את התינוקות בוכים לבדם !
שם מדובר על השיטה שמשאירה את התינוק כל פעם לבכות לבדו למשך יותר זמן עד שיתרגל להרגיע את עצמו.

מה הקשר בכלל?

סולטר מדברת על להחזיק ולחבק את התינוק בזמן שהוא בוכה, לשדר לו אמפתיה ולתת לו לשחרר ע"י הבכי טראומות ישנות, או תסכולים מצטברים.
שחרור בכי תוך כדי חיבוק - רחוק מרחק שמים וארץ מבכייה לבד במיטה.

מלבד זאת במאמר ההוא משווים בין הורים שנותנים לתינוק לבכות לבדו, לבין הורים שמיניקים, מחזיקים על הידיים שעות רבות וישנים עם הילד במיטה. ומצאו שילדים מהקבוצה השניה רגועים הרבה יותר.
אף אחת משתי הקבוצות לא מתאימה לשיטת 'התינוק יודע', אבל אם כבר - הקבוצה השניה יותר דומה.
אני חוזרת ואומרת - שיטת 'התינוק יודע' היא לא להניח לתינוק לבכות לבדו !
ובנוסף - היא גם מאוד מצדדת בהנקה, נשיאה מרובה על הידיים ובלינה משפחתית.
כך שאם תינוקות שגדלים עם הנקה, נשיאה על הידיים ולינה משפחתית הם רגועים יותר מתינוקות שמניחים אותם לבכות לבדם, מה זה אומר על תינוקות שגדלים עם הנקה, נשיאה על הידיים ולינה משפחתית + נותנים להם לשחרר בכי תוך כדי חיבוק ואמפתיה?
אולי הם אפילו רגועים יותר מן התינוקות מקבוצת הרגועים???
(אולי לא, אבל יש מי שניסה וטוען שכן. מה שבטוח - שהמחקר הנ"ל לא יכול ללמד אותנו על כך.)

אם רוצים לתת כאן קישור, אשמח לראות מחקרים שבדקו תינוקות וילדים שגדלו בשיטת 'התינוק יודע', ומה היו התוצאות. (באמת אשמח לראות מחקרים אמיתיים בנושא).
להביא קישור כמו זה שאורנה הביאה לדף העוסק ב'התינוק יודע' מטעה את מי שלא מכיר את הספר, ולדעתי זו סתם דמגוגיה.

אני חושבת שמאד משמעותי הגיל. אצל התינוקת הקטנה שלי תמיד היתה סיבה פיזית לבכי. היום כשהיא כבר על גבול הפעוטה , יכול לקרות מצב שהיא לא תרצה לינוק, תבכה מתוך עייפות וגם לא תרצה החזקה או חיבוק. בכל אופן אני לא משאירה אותה לבד עם התסכול. אם זה מתאים לי ולה אז יש שם מגע וחיבוק וחיזוק, ואם היא לא רוצה שיגעו בה אז אני נשארת באותו חדר ומחזקת במילים.
אני בהחלט מרגישה שלפעמים היא צריכה להוציא תסכולים בבכי ושזה בסדר להניח לה לבכות או ליילל, לא תמיד היא יכולה לקבל מה שהיא רוצה וזה באמת מתסכל, אבל זה לא אומר שאני מניחה לה להיות לבד עם התסכול הזה.

שם יש ביקורת קשה על מה שהיא כותבת בעניין הנקה ובכי, ביקורת גם על ידי מומחיות להנקה.
דווקא בראשית הדף הזה.

הסיפור האישי שלי עם הגישה של סולטר... קוראים לי מיכל ואני בת 25,
יש לי ילדה בת 4 וחצי וילד בן שנתיים עוד מעט, אני מגדלת את ילדי לפי גישה זו מאז יום הולדת השלישית של ביתי, ביום הולדת זאת גיליתי אותה מחדש, לפני כן אני רוצה לציין שהייתי אמא מזעזעת וממש לא הבנתי את הצרכים שלה, אמנם הרמתי אותה הרבה בעיקר בשנה וחצי הראשונות, הנקתי אותה מתי שהיא רצתה, אבל מגיל שנה וחצי שנתיים הבכי שלה תסקל אותי ברמות שהייתי מפסיקה להתייחס אליה כי היא כבר יכולה לדבר ויכולה לבקש ולהסביר במילים [אני שמחה שהיום אני מסתקלת אחורה ויודעת שלא נשארה טראומה]. טוב אז הכל התחיל בכך שהחלטתי לעזוב את הזוג שלי, חזרתי לגור בדירה שלי בערד והשארתי מאחור את הטלביזיה שהיתה דפוס בלימה מאד משמעותי בחיים שלי. הכל התנהל כשורה עד שהגיעו כל החפצים האישיים שלי חזרה הביתה והבנתי שזהו עשיתי את זה סופסוף, ועם ההתרגשות עלו החששות ואיתם הדמעות [כל זה לפני שקראתי את הספר] אני ישבתי בבית החדש ישן שלי בלי אפשרות לברוח לטלביזיה ובכיתי עוד ועוד ועוד משהו כמו 10 שעות רצוף זאת היתה הפעם הראשונה שהייתי ממש צריכה להתמודד עם עצמי בלי הסחת דעת בישלתי-בכיתי הינקתי-בכיתי אכלתי-בכיתי ממש בלי הפסקה וחשבתי שאני כבר משתגעת, רציתי להתקשר אליו ולבקש ממנו לחזור אלי ולהציל אותי מהטירוף הזה אבל החזקתי את עצמי ובכיתי עד שנרדמתי, בבוקר קמתי האדם הכי מאושר עלי אדמות!!!!!!!!!!!!! פתאום היה מקום בריאות לאוויר הכל היה אופטימי הרגשתי ממש בטוחה בעצמי.... אבל, עדין לא הבנתי שזה נכון גם לילדים. עם ההרגשה הטובה הזאת התחלתי לחפש את עצמי, להתענין בדברים, באנשים ובספרים ואז הגיע אלי הספר..... "כוחו של התת מודע" מומלץ בחום, שתיתי את הספר הזה והוא עשה לי ועושה לי המון טוב בחיים, אני זוכרת שהתפילה שלי הייתה לחיות בהרמוניה עם הבת הגדולה, שתהיה הבנה, הקשבה בלי ריבים, ככה כל ליליה ביקשתי. בנתיים הגיע יום ההולדת השלישי שלה ועשינו יומולדת שהיא בכלל לא רצתה להשתתף בה היא כעסה על כל העולם ונראתה ממש אומללה וזה עוד יותר תסכל אותי. אחר הצהריים היא בקשה להגיע לסיפריה אז הלכנו לשם ונהנינו מאד, בזמן שישבתי בספריה של הילדים הגנבתי מבט מרחוק על מדף שמוקדש להדרכת הורים והעניים שלי נתקלו בספר [איזה מתח] "התעמלות זה משחק ילדים" מי שמכיר אותי יודעה שספר כזה בחיים לא ידליק אותי, אני מוציאה אותו מהמדף והספר שלידו נופל לי על הרגל... "בכי והתקפי זעם" אני קוראת את "המאחורה" ומתרגשת וואלה זה בדיוק מה שאני צריכה, ופתאום נפלו לי מיליון אסימונים כי שחררתי את עצמי עם הבכי כמה חודשים לפני, קראתי אותו במרתון ויישמתי עם הילדים והפידבג הכי טוב שקיבלתי היה כשאמא שלי נכנסה לבית ואמרה לי שהאווירה הרבה יותר נינוחה. פתאום אין תסכול הם בוכים מוצאים ממשיכים הלאה. בשבילי לנסות ולהסיח להם את הדעת מהבכי זו עבודה קשה ומתישה, ללכת לטיול, להקפיץ, להצחיק אפילו זה מוציא ממני אנרגיות מיותרות, אני מעדיפה להוציא את האנרגיה הזאת על תמיכה בהם חיבוק ואפילו מבט קטן שיגיד להם שזה בסדר גמור לבכות. מהנסיון שלי בשני הצדדים הבוכה והתומכת אני הבנתי שזה משהו עוצמתי שקשה להתמודד איתו, אני חושבת שביום ההוא שבכיתי הדבר האחרון שהייתי רוצה זה שמישהו יגיד לי שיהיה בסדר או שידחוף לי משהו לפה וישתיק אותי או שיכין לי את המאכל שאני הכי אוהבת בעולם, כל זה לא היה מעלים את העצבות והפחדים שהיו בי....
סליחה על האורך כנראה ממש הייתי צריכה להוציא את זה....

אני לוקחת את זה כגישה פילוסופית לחיים בעיקר אהבתי את מה שכתוב שם על צייטנות [אני אפילו לא יודעת איך כותבים את זה.

שלום חדשה בעניין
מעניין מה שאת כותבת על החוויה האישית שלך, ובכל זאת,
יש הבדל בין ילד שיכול להביע את עצמו ואז מקבלים את הבכי שלו ונותנים לו לפרוק תסכולים, לבין להחליט עבור תינוק שהבכי שלו הוא פריקת תסכולים, בשעה שיכול להיות שהוא מנסה לומר לנו שנורא כואב לו כי יש שערה שמלופפת לו על האצבע.
זה כמו שמישהו יציע לפצוע בתאונת דרכים: "בוא תבכה, תפרוק את התסכולים שלך", במקום לטפל לו בשבר בצלעות.

אורלי אני מסכימה איתך לגבי מה שכתבת כאן מעלי. אך אני נתקלת במצבים שכבר בדקתי הכל ואני לא מוצאת מה יכול להפריע לבת שלי ואז מה שנותר לי באמת זה להכיל את הבכי שלה. אני מרגישה בהדל גדול בין השנה הראשונה בה היא לא יכלה לבטא את עצמה בדרך אחרת חוץ מבכי ואז באמת כמעט תמיד לבכי הייתה סיבה גם אם לקחת לי זמן להבין אותה. לעכשיו כשהיא כבר מתקשרת איתנו והולכת ומבינה מה שאנחנו אומרים אם כי לא תמיד יודעת להסביר מה היא רוצה. היא בוכה פעמים רבות מתסכול שאנו לא מבינים אותה או לא יכולים לתת לה מה שהיא רוצה באותו הרגע, ואז הדרך להפסיק את הבכי זה לתת לה את מה שהיא רוצה שזה בדרך כלל לצאת החוצה לחצר (ולא תמיד זה מתאים) או להפסיק הכל באמצע בישולים ולקחת אותה על הידיים וגם את זה לא תמיד אני יכולה לעשות לצערי. ואז אני חושבת שזה בסדר לתת לה להבין שלפעמים יש תסכולים בחיים וזה בסדר שזה קורה וזה בסדר לבכות שכמתוסכלים כל עוד אני איתה ומכילה את הבכי שלה.

אני חושבת שזה בסדר לתת לה להבין שלפעמים יש תסכולים בחיים וזה בסדר שזה קורה וזה בסדר לבכות שכמתוסכלים כל עוד אני איתה ומכילה את הבכי שלה.

מסכימה לגמרי עם עניין ה"להכיל" את הבכי, אני חושבת שזה ממש חשוב לאפשר את הבכי, וכמובן להיות, פשוט לחבק!
טוב אצלנו זה עובד!

עכשיו כשהיא כבר מתקשרת איתנו והולכת ומבינה מה שאנחנו אומרים אם כי לא תמיד יודעת להסביר מה היא רוצה. היא בוכה פעמים רבות מתסכול שאנו לא מבינים אותה או לא יכולים לתת לה מה שהיא רוצה באותו הרגע.
אבל מיכלולה, את מדברת על גיל שנה וחצי או שנתיים. עד כמה שידוע לי, גישת התינוק יודע מתייחסת גם לחודשים הראשונים בחיי התינוק. זה גם מקור המחלוקת בין תומכי השיטה ומתנגדיה.

אני ממש לא מחליטה בשבילם שהם צריכים לבכות כמו שאני לא מחליטה בשבילם שהם רעבים או עייפים, אני מקבלת מהם פידבק תמידי בהתנהגות. אני לא פה בשביל "לחנך" אותם או "ללמד" אותם, ההפך הרבה פעמים אני לומדת מהם... התפקיד שלי בתור אמא הוא לתת להם מקום בטוח לחקור ולהחליט בשביל עצמם, למרות שמעצם היותי אנושית וחלק מחברה גם זה לא תמיד הולך ומעצם היותי חד הורית לא תמיד יש לי סבלנות לבכי אבל תמיד אני יודעת שהם יצתרכו להוציא אחר כך ואני מכינה את עצמי לזה.
הבעיה היא שהרבה אנשים פה לוקחים דברים לקיצוניות [גם אני לפעמים] אבל אדם שקיבל טראומה מתאונת דרכים למשל קודם כל אחפש לו טיפול ובמקביל אני אקשיב לבכי שלו, אם הוא עדיין מאפשר לעצמו זה לא או או. אותו דבר עם תינוק שיש לו שערה מסביב לאצבע [אגדה אורבנית] להוציא אותה מיד ואם לילד בא לבכות על זה, אז מה שנשאר לי זה להיות שם בשבילו. זה גם מועבר בצורה מאד ברורה בספר...
יש פה עוד עניין שהתפספס והוא ברגע שהילד מפסיק באופן מלאכותי לבכות כמו מוצץ ציצי או הסחת דעת אחרת הבכי הלך אבל כל ההורמונים שגורמים למתח ואמורים לצאת דרך הדמעות נשארים בפנים ומחפשים דרך אחרת להתבטא...
יש הבדל בין ילד שיכול להביע את עצמו ואז מקבלים את הבכי שלו ונותנים לו לפרוק תסכולים, לבין להחליט עבור תינוק שהבכי שלו הוא פריקת תסכולים, בשעה שיכול להיות שהוא מנסה לומר לנו שנורא כואב לו כי יש שערה שמלופפת לו על האצבע.
בהגישה הזאת משדרת לי שילד הוא גוש בשר שאוכל ומחרבן וצריך להיות שמח ומאושר כל הזמן אלא אם כן "נורא כואב לו כי יש שערה שמלופפת לו מסביב לאצבע" וגם אז אין לו זכות לבכות כי ברגע שאין שערה אין כאב.
לי רק יש להציע לנסות את זה על עצמנו קודם רק אחר כך נוכל להיות פנוים רגשית כדי ליישם עם הילדים...והתינוקות.

אבל מיכלולה, את מדברת על גיל שנה וחצי או שנתיים.
בדיוק, אנחנו בעצם מסכימות. אכן רק עכשיו (כשהבת שלי בת שנה ושלושה חודשים) גישה של סולטר לבכי מתחילה להתאים לנו.

לי רק יש להציע לנסות את זה על עצמנו קודם רק אחר כך נוכל להיות פנוים רגשית כדי ליישם עם הילדים...והתינוקות.
זה בדיוק העניין. לפעמים כשהיא בוכה ושום דבר אחר לא עוזר אני מבינה שהיא צריכה לבכות, אבל לא תמיד, כלומר בדרך כלל אין לי סבלנות וכוח להקשבי לבכי שלה, ולפעמים גם כשאני חושבת שאני יכולה להכיל את הבכי כעבור כמה דקות נמאס לי. אני בטוחה שזה קשור לכך שאני עדיין לא יודעת לפרוק את הרגשות שלי כשהם צצים. הדפוס שלי עד כה היה או לבלום או להוציא תסכול בהתפרצות כעס. הלוואי שהייתי יודעת להוציא את זה בדרך אחרת. ובאמת אני נזכרת שבפעמים היחידות שנתתי לעצמי לבכות ולהכות בכריות בסוף באמת נרגעתי והרשתי הרבה יותר טוב.
וגם עם פיצקית היו לילות שהיא קמה המון פעמים משינה והנקה לא הרגיע ואחרי שליטפתי אותה ונתתי לה לבכות היא נרגעה ונרדמה בעצמה (כלומר ללא הנקה) וישנה הרבה יותר טוב את המשך הלילה. ושוב אני התחלתי עם זה רק אחרי גיל שנה ורק שהיה לי ברור שהבכי שלה הוא לא מרעב ולא ממחלה.
אני חושבת שלקחתי הרבה מהספר של סולטר אבל לא את הכל. חשוב לתת לילד לבכות אבל לא על חשבון הנקה. אני מרדימה אותי בהנקה ומשוכנעת שנכון לעכשיו זו הדרך שהכי נוחה ונכונה לי ולה להרדם. כשהיא בוכה מנפילה או מסיבה ברורה (משהו שראיתי שקרה לה) אני מחזיקה אותה בידיים ונותנת לה לבכות, ורק אחר כך מציעה הנקה. מאז שאני עושה כך בדרך כלל אחרי דקה היא כבר נרגעת ורוצה לרדם ולהמשיך לחקור את העולם.

ובמקרה לגמרי הגעתי עכשיו לכתבה בדיוק בנושא של טרפיה בקול http://www.irisyotvat.com/pdf/[po]article 8 1[/po].pdf

תינוק שיש לו שערה מסביב לאצבע [אגדה אורבנית]
בדיוק קרה לנו לפני כמה ימים, ממש לא אגדה.

4 שנים של הורות + סיפורים של חברות בחיים לא קרה, למרות שהילדים שלי ברוך השם אהבו למשוך לי בשיער...

הבהרה, רק עכשיו שמתי לב
שההודעה למעלה זאת אני...

4 שנים של הורות + סיפורים של חברות בחיים לא קרה, למרות שהילדים שלי ברוך השם אהבו למשוך לי בשיער...
אז?
אני לא מכירה אישית אף אחד שמת מסרטן בעקבות עישון, ואני מכירה הרבה מעשנים. אולי אין קשר בין סיגריות לסרטן ריאות?

ההערה שלך נקראה ולטעמי לא שווה תגובה...

ההערה של אורית רלוונטית ביותר.
גם אני מכירה מקרה בו השערה נמצאה מסובבת סביב הפין של התינוק (עד היום יש וויכוח אם היתה זו שערה של האמא או של הסבתא)

כשאמרתי שלא שווה תגובה התכוונתי לרעיון של הסרטן שהוא בוטה ומעליב....
שנה טובה
מיכל

שירשור בפורום אוטיזם אספרגר בתפוז
לי אין כוח להגיב שם. אולי מישהי אחרת תרצה.

אצלנו כשנויה [בת חודש וחצי] בוכה אז מעיין [בן שנתיים וחצי] אומר לי: אמא היא רוצה ציצי, או לישון, או חיבוק, או מוצץ.
וזה מילד רגיש שזקוק מידי פעם לבכי כדי להשתחרר ואנחנו מאפשרים לו ונמצאים איתו עד שהוא מסיים ורוצה לדבר או להתחבק. לא קראתי את הספר, אבל נראה לי שכשקורה לתינוק משהו שגורם ללב של האמא והאבא להתכווץ , אז הלב בעצם כבר נותן להורים את התשובה. מעניין שדווקא בכי של תינוק גורם ללב של כולם להתכווץ גם לסבא לאחים לשכנים ולדודים, זה גורם לי לחשוב שמישהו שם למעלה התקין בנו מנגנון כזה שלא נוכל לפספס כשנשמע את הבכי של התינוק,
פשוט כי יכאב לנו בלב ונרצה להפסיק את הכאב,גם שלנו וגם של התינוק.
אני חושבת שכשהתינוקת שלי בוכה היא לא רוצה שאני אאפשר לה לבכות, אני מרגישה שכשהיא בוכה היא רוצה שאני אאפשר לה להרגיש ביטחון, חמימות, קירבה, שייכות, תמיכה, אהבה.
מתי שהוא הרגשתי עם הגדולים שהם זקוקים לבכי כדי להתפרק,ולשחרר כשזה קרה לא התכווץ לי הלב פשוט הייתי שם איתם והרגשתי שגם הלב שלי משתחרר לכן לא ניסיתי למשוך את תשומת ליבם לכיוונים אחרים.
אני חושבת בהקשר של גידול ילדים שכשהלב שלך מגיב בכאב למה שקורה או שהגוף שלך רוצה להגיב ולפעול אינסטנקטיבית זה יהיה מוזר לנסות לעצור את התגובה שלו בכוח.

שלום לכולם. הדף הזה מרתק! רציתי להתייעץ עם כולכם -
יש לי בן מקסים בן שנה וחצי. מאז שהיה תינוק הוא ילד רגוע וכל מי שפוגש אותו אומר כמה הוא נוח (ציטוט מדוייק...).
יש לו טבע רגוע, כמו לאבא שלו, שניהם מזל דלי, מאוד רגועים ונינוחים.
כשהיה תינוק ולא ידע לדבר לא התחברתי לעניין של לתת לו לבכות. תמיד היתה סיבה, או יותר נכון - תמיד מצאתי מה שהרגיע אותו (הליכה, מנשא, ציצי, מוצץ). כשנגמל מהנקה "חפץ המעבר" שלו היה השיער שלי. מרגיע אותו מאוד עד היום.
הבעיה שלי: עכשיו, כשהוא יודע לדבר, אני רואה שהוא כמעט לא בוכה. גם כשהוא מתוסכל או עצוב או קשה לו הוא לא בוכה. לפעמים מיילל קצת ודי מהר עובר הלאה למשהו אחר (משחק, ספר). הוא יודע לבכות עם אבא שלו או אנשים אחרים ואז הוא קורא "אמא אמא" ומיד כשאני מגיעה הוא נרגע. כאילו אני "דפוס הבלימה" שלו...
אני מציעה לו לבכות יחד, מציעה לו לבכות כשאני רואה שהוא צריך את זה, אבל זה אף פעם לא בכי ממש של פורקן. ניסיתי את מה שסולטר מציעה אבל זה לא מצליח לי. הוא מבקש לבכות ואז בוכה "בכאילו" בלבד.
אני יודעת ואוהבת לבכות ומאוד הייתי רוצה שידע גם כן.
כשהוא נופל ומקבל מכה אני כן נותנת לו לבכות ואחרי כמה זמן מדברים על המכה, הוא מאוד אוהב לשחזר איך זה קרה.
הייתי רוצה לדעת איך אפשר ללמד אותו לבכות "כמו שצריך" ואיך לדעת האם הוא לא בוכה פשוט כי הוא רגוע או כי הוא עוצר את עצמו?
אשמח לשמוע מה דעתכם....

צר לי, אני הייתי פשוט שמחה שיש לי ילד מאושר שעובר הלאה בשמחה ולא "נתפס" לכאב ולצער.
בנוסף, הייתי חוגגת את ייחודו הנפשי ואת העובדה שהוא בונה לעצמו עולם מנטלי נעים בלי להתאמץ להגשים את הציפיות הכבדות של אמו והתיאוריות השכלתניות של אחרים.

אני יודעת ואוהבת לבכות
למה בעצם את אוהבת לבכות?
האם את בוכה כשרע לך? האם זה אומר שאת אוהבת שרע לך?

<סליחה מראש על הקנטרנות, זה לא אישי נגדך.. אני בכל פעם מחדש לא יודעת אם לצחוק או לבכות לנוכח התיאוריות של סולטר דנן. ילד נרגע כשאמא באה, זה "דפוס בלימה"??>