בעקבות הספר כיצד לעזור לילדים להתמודד עם בריונות מאת שרה לאוסון, הוצאת "עלה", אני מציעה לפתוח דף המוקדש לעניין זה, מהיותו עולה ומתגבר מיום ליום ונוגע כמעט בכל היבט בחיינו.
כמובן, הספר מומלץ בחום והוא מאיר את העניין מכיוונים רבים, כגון: הגורמים, הטיפול, איפיון ועוד.
זוגי קנה אותו לפני די הרבה זמן ורק עתה הואלתי לקרוא אותו - בעיקר משום שהעניין עולה למודעות יום יום בחדשות.

אז מה, לאף אחד אין מה להגיד בעניין הבריונות?

נשמח לשמוע משהו ממה שנאמר בספר, על דרכי התמודדות.

בטח יהרגו אותי שאני מצטטת את הספר מילה במילה אבל אני נותנת קרדיט והמח שלי מכווץ עכשיו מכדי לסכם אותו. אז מי שיצליח להינות בינתיים ממה שכתוב פה וזה יגרום לו להמשיך ולקרוא בספר - מוזמן.

מתוך: 'כיצד לעזור לילדים להתמודד עם בריונות'
מאת שרה לאוסון

מבוא

סיפורה של אמה

ילדותה של אמה היתה רגילה ומאושרת עד ליום הולדתה ה-11, כשהחלה את לימודיה בחטיבת הביניים. בתחילה נראה היה כי הדברים מתנהלים כשורה. היא מצאה כמה חברים חדשים ונראה היה כי היא מאושרת למדי בבית הספר המקיף הגדול. אך במהלך השנה הראשונה החלו הדברים להשתבש. כיתתה התפצלה והיא נותרה לבד. בכיתה החדשה היתה ילדה שהיתה "מלכת הכיתה" בכיתתה של אמה בבית הספר היסודי, וכעת, כשאמה לא נהנתה מהגנתם של חבריה, החלה ילדה זו להיטפל אליה שנית ועד מהרה הצטרפו אליה קומץ תלמידים נוספים.

אמה היתה אומללה בבית הספר ואמרה להוריה שהיא רוצה לעזוב את בית הספר המקיף ולעבור לחטיבת ביניים מקומית. הוריה יידעו את בית הספר על בעייתה של אמה ובית הספר הבטיח לנקוט צעדים כדי להפסיק את ההצקות (bullying), אך למעשה לא נעשה דבר; וההצקות נמשכו. אמה והוריה החליטו שהחלפת בית ספר הוא הצעד הטוב ביותר. במבט לאחור, הם סבורים שזה היה הדבר הגרוע ביותר שיכלו לעשות.

אמה היתה מאושרת בשבועות הראשונים בבית ספרה החדש, אך אז התפשטה השמועה שהיא עברה מבית ספרה הקודם בגלל הצקות. עד מהרה החלו ההצקות שנית, אך הפעם הן היו הרבה יותר חמורות ויותר ילדים היו מעורבים בהן. בתחילה היו אלו בעיקר הצקות מילוליות מצד בנות אחרות – קללות ועלבונות וכדומה. אך עד מהרה ההצקות הפכו ליותר ויותר פיזיות – מכת אגרוף או בעיטה, דחיפה במדרגות שגרמה לנפילה – וחלק מהבנים הצטרפו לקבוצה המקורית של הבנות.

הוריה של אמה פנו לבית הספר ועד מהרה הם הבינו כי הולכת ומתפתחת בעיה קשה. כבר מההתחלה הם חשו כי הנטייה היתה להאשים את אמה בכל מה שקורה. הבריונות המילולית והפיזית שאמה סבלה ממנה תויגה בהתכתבויות ובדיונים כ"בעייתה של אמה". חלק מהפתרונות שבית הספר הציע היו שהיא תפנה למנהלת אם הבריונות תהיה קשה מדי, או שהיא תורשה לעבוד לבד ולא בחברה שאר הילדים. אמה הרגישה, וכך זה גם נראה בעיני הילדים, שהיא נענשת על-כך שנפלה קורבן לבריונות. נקבעה פגישה עם הפסיכולוג החינוכי, "כדי לעזור לאמה לבחון את המצבים שבהם היא מוצאת את עצמה", והוא ייעץ לה לשנות את תגובתה לבריונות.

על אף שבית הספר אכן נקט מספר צעדים כנגד התוקפנים, נראה כי הם היו בבחינת מס שפתיים בלבד, מה שהחמיר את המצב. העונש שהוטל על אחת הבנות, שעמדה בראש כנופיית המתעללים, היה להישאר בכיתה במהלך ההפסקות במשך חודש. אך באמצע ההפסקה הראשונה שבה נאלצה להישאר בכיתה, נכנסה המורה התורנית ואמרה לה שהיא בכל זאת יכולה לצאת החוצה.

נראה כי המצב בבית הספר יוצא מכלל שליטה. במקרים מסוימים, המורים הכירו בכך שאמה נפלה קורבן לבריונות, אך סירבו להתמודד עם האשמים בטענה שזה "רק יחמיר את המצב עבורה". חלק מהמורים התקשרו להשתלט על כיתותיהם ואמה ספגה מכות מאחורה כשישבה ליד שולחנה בשיעורים. חפציה נלקחו והושלכו בכיתה ואחת הבנות נהגה לירוק על אמה בכל פעם שעברה לידה.

במשך שנתיים הוריה של אמה טלפנו, כתבו או פנו אישית לבית הספר יותר מ-50 פעם. מכתביהם נותרו לעתים קרובות ללא מענה ופניותיהם הטלפוניות לא הוחזרו. מעולם לא דווח להם ישירות על תוצאותיהן של חקירות כלשהן: לעתים הודעה הועברה אליהם דרך אמה ולעתים הם פשוט שמעו מפה לאוזן שננקטו צעדים נגד תוקפן זה או אחר. בריאותה הפיזית והרגשית של אמה הלכה והידרדרה. אמה של אמה החלה לעבוד במקום עבודה חדש ובשובה הביתה גילתה לעתים קרובות שאמה לא היתה מסוגלת להתמודד עם ההליכה לבית הספר ונשארה לבדה בבית כל היום. היא חשה חרדה ואשמה וכל המשפחה היתה נתונה במצב של דחק קשה כתוצאה ממצוקתה של אמה. בייאושם פנו הוריה של אמה למשטרה. השוטרים היו אוהדים מאוד ואמרו להורים כי הם ישוחחו עם הילדים המעורבים וינקטו בצעדים המתאימים אם אירעה תקיפה. הוריה של אמה החליטו באי-רצון נגד כיוון פעולה זה, כיוון שלא רצו לגרום לה לדחק נוסף הכרוך בחקירות משטרה ודיונים משפטיים.

הוריה של אמה עשו כל שביכולתם לעזור לה. הם פנו ל-ABC (Anti-Bullying Campaign), קבוצת תמיכה להורי ילדים שנפלו קורבן לבריונות בבית הספר) לאחר שקראו מאמר על הקבוצה בעיתון המקומי, ובעזרתה ובתמיכתה של הקבוצה הם פנו למורים, למנהל ולמועצה הפדגוגית של בית הספר ושלחו להם את כל המידע שיכלו לאסוף על בריונות בבית הספר והפיצו עלונים של ABC ו-kidscape (ארגון צדקה העוסק בהגנה על ילדים), והציעו דרכים שבהן בית הספר יכול להשתלט על המצב. המועצה הפדגוגית הגיבה לבקשתם לנקוט בפעולה של ממש והפיצה מכתב לכל ההורים, שבו נאמר כי בריונות אינה מקובלת בבית הספר, אך להוריה של אמה נאמר שחברי המועצה סמוכים ובטוחים שבריונות אינה מהווה בעיה של ממש בבית ספרם, אף כי אמה וילדים אחרים ידעו היטב שלא כך הדבר.

הקש ששבר את גב הגמל עבור אמה והוריה היה כאשר במהלך שיחה עם מרכז השכבה ומחנך הכיתה, שבה אמה סיפרה בכאב על כל התקריות הבריונות שתיעדה ביומנה, התברר לה ולהוריה שהם פשוט לא מאמינים לה. אמה של אמה התעמתה עם מחנך הכיתה, שהודה שחשב שהיא ממציאה לפחות חלק מהדברים. אמה היתה כעת שבורה לחלוטין. היא טענה בכאב כי "הם אומרים שאתה צריך לספר, וכשאתה סוף-סוף מספר, הם לא מאמינים לך – אז מה עוד אתה יכול לעשות?" היא היתה כה נואשת, שבגיל 14 הוריה הוציאו אותה מבית הספר לצמיתות.

שנה מאוחר יותר, בטחונה העצמי של אמה עדיין בשפל המדרגה. היא אינה יוצאת לבלות עם חברים כרוב הנערות בגילה וחינוכה למעשה נפסק כליל. היא היתה רוצה לעבוד בתחום הבריאות, אולי אחות או מקצוע פרא-רפואי אחר, אבל אין לה את הביטחון העצמי הדרוש כדי לצאת מהבית ולרכוש את ההשכלה שהיא זקוקה לה. לדבריה, "אם מישהו אומר לך שוב ושוב שאתה רע, אתה מתחיל לחשוב שאולי זה נכון."

סיפורה של אמה בהחלט אינו יוצא דופן. במהלך חמש השנים שעבדתי בטור הייעוץ של ה- Woman`s Own עניתי לכ-60 מכתבים מדי שבוע מקוראים מודאגים וביניהם היה זרם קבוע של מכתבים על בעיות של בריונות בבית הספר מסוג זה או אחר. חלקם היו מהורים מודאגים, חלקם מהקורבנות הצעירים עצמם, וחלקם מילדים שהיו עדים לבריונות אך חשו חסרי אונים כדי לעזור. אך אולי המכתבים העצובים ביותר על בריונות בבית הספר באו ממבוגרים שנותרו מצולקים רגשית לכל החיים כתוצאה מהבריונות שסבלו בילדותם, כאשר נפלו קורבן להתעללות מצד משפחתם, מוריהם ובני קבוצת השווים שלהם והיו כלואים במעגל של ספקות עצמיים, ציפיות נמוכות, כשלון ומערכות יחסים לא שוויוניות והרסניות.

אך אין זה כורח המציאות. אמנם לא ניתן לעקור את הבריונות בבתי הספר מהשורש – תמיד יהיו כמה ילדים מפוחדים, אומללים, חסרי יכולת או סתם דחויים שיגלו כי הכוח לפגוע באחרים או להפחידם מספק בצורה זו או אחרת את צורכיהם – אך היכן שהורים, בתי ספר וילדים משתפים פעולה ביניהם, ניתן למזער את הבריונות בבית הספר ולעתים אף להפוך את המצב על פיו, לרווחת כולם. סיפורה של קרול, המוצג להלן, הינו דוגמה טובה לדרך שבה בזכות תמיכתם של ההורים ובית הספר, ילד שנפל קורבן לבריונות יכול לשרוד את החוויה הקשה כשביטחונו העצמי והערכתו העצמית נותרים ללא פגע, ואף לרכוש כישורים טובים יותר להתמודדות עם העתיד.

סיפורה של קרול
בדומה לאמה, בעייתה של קרול החלה עם המעבר לחטיבת הביניים. היא באה מבית ספר יסודי מחוץ לאזור ולא הכירה איש בבית ספרה החדש. בשבועיים הראשונים, החלה קבוצת בנות מהשכבה שלה להיטפל אליה – ולכל מי שנראה בחברתה. על אף שהיו בנות אחרות בכיתתה שרצו להתיידד עמה, הסיכון שאף הן יפלו קורבן להצקות הרתיע אותן ולעתים קרובות היתה קרול לבדה במגרש המשחקים.

הבריונות נמשכה ואף החמירה. בנות אחרות הצטרפו וקרול נדחפה במסדרונות, ספריה וחפציה נלקחו ממנה והיא מצאה פתקים עם דברי נאצה בכיסי ילקוט בית הספר שלה. במשך זמן מה התמודדה בכוחות עצמה, אך עד מהרה הפכה למדוכאת וחרדה. הוריה הבינו שמשהו אינו כשורה והחלו לשאול מה מטריד אותה. על אף שבתחילה העדיפה קרול שלא לערב את הוריה, בסופו של דבר נשברה וסיפרה על ההתעללות ואמה שוחחה על-כך עם מחנך הכיתה ביום שלמחרת.

קרול, הוריה ומחנך הכיתה שלה ישבו יחד והחליטו שהיא תנהל יומן ותתעד בו את כל תקריות הבריונות, מתי והיכן התרחשו, מי היה אחראי להן ואיך הן גרמו לה להרגיש. מיד ננקטו צעדים כדי להגן עליה מפני הבריונות הקשה ביותר. מחנך הכיתה הבטיח לקרול שהיא יכולה לפנות אליו בכל עת כדי לשוחח על חששותיה והיא קיבלה רשות להיכנס לספריה בהפסקות עם הרגישה צורך להתרחק מהאחרים. אזהרה כללית לגבי בריונות ניתנה לכל תלמידי בית הספר בהתכנסות הבית ספרית והמחנך של קרול ושאר מחנכי השכבה העניקו לאזהרה משנה תוקף בכיתותיהם.

הבריונות לא נפסקה תיכף ומיד, אך חלק מהבנות ש"קפצו על העגלה" והתעללו בקרול פשוט כי אולם עשו כך, החלו לחשוב אחרת. לאחר שבועיים ניתן היה ללמוד מיומנה של קרול מי היו האשמות שהתמידו במעשיהן והוסכם שהן יוזמנו לשיחה עם מרכז השכבה. בדיון בין קרול, הוריה, מרכז השכבה ומחנך הכיתה, נשאלה קרול אם היא רוצה להיות נוכחת בשיחה ולהפתעתם של הוריה היא החליטה שאכן תהיה נוכחת.

שלוש ראשי כנופיית המתעללות זומנו למשרדו של מרכז השכבה ובנוכחותו של מרכז השכבה ומחנך הכיתה שלה, תיארה קרול מתוך יומניה את כל התקריות שתיעדה במהלך השבועות האחרונים. התוקפות שעמדו בפני סיפוריה של קרול על אומללותה והשפלתה לא יכלו עוד לטעון שלא עשו דבר, שהן "רק עשו קצת צחוק", או שקרול " לא מבינה בדיחות". הן נאלצו להודות במעשי בריונות והיה ברור לכל כי הם מזעזעים.

ניתנה להן הברירה להתנצל בפני קרול אישית באותו מעמד או בכתב ביום שלמחרת וכולן בחרו להתנצל בפניה בו במקום. נאסר עליהן לצאת מהכיתה בהפסקות במשך שלושה שבועות והן הוזהרו כי יושעו עם יתעללו בקרול שנית. הוריהן זומנו לשיחה עם מרכז השכבה וקיבלו דיווח על מה שקרה בדיוק ועל הצעדים שננקטו נגד בנותיהם.

קרול הרגישה בטוחה יותר מכפי שחשה מאז שההתעללות החלה, אולי אף בטוחה יותר מכפי שהרגישה אי-פעם. הוריה ובית ספרה הקשיבו והאמינו לה. מצוקתה זכתה להכרה והיא היתה מעורבת בחקירת האירועים. היא יכלה להתעמת עם התוקפות, שהכירו במעשיהן הרעים והתנצלו בפניה. ההאשמה על ההתעללות הוטלה על כתפי האשמות – התוקפות – ומחנכי הכיתות אמרו לתלמידי השכבה שאלו הצעדים שננקטו ויינקטו בכל פעם שיתגלה בבית הספר מקרה של בריונות.

היה בכך די כדי להבטיח תוצאה חיובית, אך עבור קרול היה לכך ערך מוסף. זמן קצר לאחר התקרית, החליטה הרשות המקומית באזור מגוריה של קרול לצאת במערכה נגד בריונות בבית ספר תיכוניים. מנהל בית הספר של קרול מינה אותה ליועצת לוועדה המארגנת ונעשה שימוש בקטעים מיומנה בערכת מידע שהופצה בכל בתי הספר באזור. כתוצאה מפעולתם המהירה וההולמת של הוריה של קרול, בית הספר וקרול עצמה, הם הצליחו להפוך חווייה מזיקה למועילה עבור קרול עצמה ועבור ילדים רבים אחרים בבית הספר ובתי ספר אחרים.

אמה, קרול והוריהן הם רק שתי דוגמאות מתוך משפחות רבות ששוחחתי עמן במהלך כתיבת הספר. למעשה, לאחר שהתפרסמה הידיעה כי אני מתעניינת בביריונות בבתי ספר, כמעט לכל מי שפגשתי היה סיפור לספר. אני אסירת תודה לכולם, בן אם סיפוריהם הופיעו בסופו של דבר בין דפים אלו ובין אם לאו. חוויותיהם מהוות את הבסיס לספר, והמאמץ הכרוך בשיחה על נושאים, לעתים קרובות כאובים מאוד, לא היה לשווא.

עד כאן הציטוט.
בהמשך שרה לאוסון נותנת הדרכה למה לעשות ואיך כבר להתחיל בבית במניעת מצבי קורבן/תוקפן ועוד המון דברים מעניינים.

אני מכירה הורים לילדה בכתה א' (!!) , שילדים גדולים יותר נהגו לגבות ממנה ומחבריה שקל בכל יום שבאו לבית הספר. בעקבות סירוב ותרעומת ההורים, החלה הילדה לחזור עם פציעות, שריטות בגלל דחיפה לשיחים וכיוצא באלה.
האם פנתה למנהל והוא אמר שבבית ספרו ילדים מחונכים וטובים, והילדה פשוט ממציאה כי חסרה לה תשומת לב בבית. אין לי קשר עם ההורים ואין לי מושג איך זה התפתח. זו מן הסתם תופעה שכיחה מאד.
אם אחרת לילדה בכתה ג' שמעה מבתה שבדרך לבית הספר נהגו ילדים גדולים להפשיט אותה בכוח. הילדה העזה לספר רק אחרי שבועיים, והאם אמרה בדמעות שהיא כנראה אמא איומה, אם לבת לא היה אומץ לבוא לספר לה מיד. שני הסיפורים עלו מנשים זרות כמעט לגמרי, ששמעו על החינוך הביתי ונשפכו בפני.

מטריד מאוד שזה קורה כמעט לכל אחד. בספר שרה לאוסון מזכירה שצריך כפר שלם כדי לחנך ילד אחד. שהילדים מרגישים שאין להם אחריות קהילתית - לא במילים האלה בדיוק אבל שהם בעצם לבד ובלי הכוונה ושיש התעלמות נוראית של הגורמים שאמורים להתמודד עם התופעה ושלא יודעים בעצם איך להתמודד לא עם התוקפן ולא עם הקרבן ושלפעמים בעצם הם מחליפים תפקידים.

בכל אופן - ספר חובה, לדעתי. והיא גם מדברת על האפשרות של חינוך ביתי כאופציה.

עכשיו מצאתי את הספר הזה.
חובה -אם להורי היו אותו היה נחסך ממני סבל רב.
קישור לספר באנגלית http://www.solutionsforbullying.com/Index.html