התרכזות בילד

אנונימי

ראו גם: מדור עקרון הרצף, היחס של הסבים לתינוק.

לענין הילד במרכז - תאומים. זה הפתרון. אני לפעמים כמעט מרגישה אשמה מרוב הזנחה כשאני על המחשב, והילדים אוכלים, משחקים, ואני מצטרפת רק כשהם

בקצה העליון של גרם המדרגות שמוביל לגג.

אנונימי

הדר (בן כ-10 חודשים עתה) מאד לא מתעניין בעבודות הבית. הוא לא אוהב להיות אתי במטבח כשאני מבשלת - למרות שעדיין לא עצרתי בעדו מלגשת לארונות ולפזר את תכולתם על פני כל המטבח... תוך דקותיים הוא מאס בזה וזהו. הוא גם לא מסכים להיות במנשא כשאני מתעסקת במטבח. נראה לי שפשוט משעמם לו כשאני במקום אחד.
כך גם כשאני עושה כביסה, ובטח ובטח כשאני מנסה לגלוש קצת ו"לקשקש" פה באתר.
הוא כן נהנה להיות אתי (ואיתנו) כשאני בחברת אנשים נוספים מחוץ לביתנו, ז"א בחוץ, בבית אחר או בכל מקום חדש בו מתאפשר לו לזחול ולהסתובב בעצמו. אנחנו מפטפטים והוא מטייל, מסתובב ומגלה מקומות חדשים ודברים חדשים (להרוס

)

לגבי המטבח צריך להוסיף פרט קטן: אם את לא מבשלת בגובה הריצפה (כמו בני-דודנו למשל) אז צריך להעלות אותו לגובה של משטח העבודה; למשל לתת לו לשבת על השיש או על כסא אוכל גבוה. אחרת זה באמת יהיה לו משעמם לבלות בחברת הרגליים שלך...

שליחה על ידי גילה* » 07 יוני 2002, 09:35

אני רוצה להזכיר שללוש בצק עם ארבע ידיים קטנות שמפזרות קמח ומורחות בצק זו חוויה מאוד מלכלכת (בעיקר לרצפת המטבח: הילדים מתלכלכים בכל מקום), אבל יוצאת ממנה עוגה, להבדיל משיחה בחוץ.

יונת, מעניין שהזכרת את בני דודנו.
אני חושבת עליהם המון בהקשר הזה.
הדרך המסורתית הישנה שלהם כל כך "באופן טבעי" שממש מתבקש פשוט להעתיק:

חדר גדול שלאורך קירותיו דרגשים ועליהם מזרונים וכריות, למשך היום, לאירוח. בלילה מורידים את המזרונים לרצפה, וכולם ישנים יחד במיטה משפחתית גדולה (אני כן מוותרת על העיזים והכבשים והתרנגולות, שבאופן מסורתי היו נכללות בסידור הזה...).

לא צריך מיטות, לא צריך עריסת תינוק, מיטת תינוק, מיטת נוער, חדרים מיוחדים למיטות, ציוד כפול גם למיטות וגם לספות, המון רהיטים שצריך גם להחליף כשמתבלים, לשמור על תחזוקתם, ולהזיז כל פעם שרוצים לשטוף את הרצפה בחדר.
בקיץ, אגב, ישנים בכלל על הגג השטוח של הבית, כי מי משוגע להיחנק בבית בלילות הקיץ החמים בפלשתינה-א"י. וזה אגב לכל הפסבדו-אירופים שמוכרחים "גג רעפים אדום", נגד כמויות השלג שיש לנו בחורף, כמובן.

לארוחה פורשים סדין/מפה/יריעת בד כלשהי על הרצפה, שמים עליה את הכלים עם האוכל, מתיישבים על הרצפה ישיבה מזרחית, ואוכלים מהצלחות בעזרת הפיתות והמזלגות. לא צריך שולחן אוכל, לא צריך כסאות, לא צריך כסא תינוק, לא צריך להתאים את הילדים לגובה השולחן של המבוגרים, וגם צריך פחות כלים (בעיקרון אוכלים מהצלחת הכללית, לא נהוגות צלחות אישיות. אגב, במסעדות הערביות שאנחנו אוכלים בהן גם כן מגישים לנו את המנות בצלחות, בלי צלחות אישיות, ואנחנו אוכלים ישירות מהצלחת הכללית. רק כשאנחנו הולכים בהרכב גדול אנחנו לפעמים מבקשים שיביאו צלחות אישיות. ולפעמים לא... בטח חמותי מתעלפת...).
הנשים מבשלות בדרך כלל בחצר הפנימית המשותפת, עם הנשים האחרות. יושבות על הארץ, בוררות עדשים, אורז וכדומה. עושות פיתות, בישיבה על הארץ, בטאבון שליד. מבשלות, על הארץ, ליד. הילדים מסביב. האקשן מעניין אותם. הכל בגובה שלהם. יכולים להשתתף אם רוצים.
מטפלים בבעלי החיים, יוצאים לקטוף צמחי בר או מהגינה בשביל האוכל.

עולם הולך ונעלם.

בתי, אגב, מתגעגעת עד היום לאותו יום שהכנו יחד שקדי מרק, ומחכה בכליון עיניים לפעם הבאה (אחרי הלידה, אחרי הלידה...). הבאתי לשולחן המטבח את סט הלישה שקניתי לה באיקאה - משטח עץ גדול ללישה (מצויין, השתמשתי בו לא כצעצוע בכלל), מערוך עץ מצויין - נתתי לה גם חתיכות בצק ללישה, וגם אחר כך רצועות בצק עם סכין חד אמיתי (אני עם המערוך הגדול, היא עם המערוך הקטן, אני עם סכין חד יותר גדול, היא עם הסכין החד היותר קטן), לימדתי אותה איך לחתוך מהרצועות פיסות לשקדי המרק שהקפצתי בשמן עמוק - כמו שאחותי ואני למדנו בילדותנו מסבתנו האהובה שתחיה - והיא לא רק חתכה שקדי מרק כמו שצריך, אלא גם עשתה מהבצק כל מיני פסטה בצורות מעניינות, שאותן בישלנו במים והיא אכלה אותן כפסטה טריה באושר גדול (פטנט של סבתי: בצק של כיסונים מקמח, מים וביצה, שאפשר לעשות ממנו גם איטריות, כלומר פסטה בכל צורה, וגם שקדי מרק).
החוויה הזאת כל כך ריגשה אותה (שלא לדבר על שקדי המרק הטעימים, שבקושי טעמו מרק, כי הם מתחסלים עוד לפני שהתקררו... ממש כמו שאנחנו עשינו בילדותנו אצל סבתי...) שהיא מתה לחזור עליה. כמה חבל שבמצבי ההריוני אני לא מסוגלת לסבול את ריח השמן, המטבח גורם לי הקאה, ואסור לי לעמוד. במחשבה שניה (אח, עוררתם בי געגועים), את הבצק וכל העבודה אפשר לעשות בסלון, ומי שעוזרת לי תביא אלי את החומרים והציוד וגם תוכל לעמוד ולהקפיץ אותם בשמן במטבח, אני רק אצטרך לעשות גיחה אחת ראשונה ללמד אותה איך עושים את זה, וזהו... המממ... מפתה....

קראתי, ועדיין אני מבקשת עזרה להבין צעדים פרקטים באי מרכוז הילד מבלי שאחוש (בעיה אישית שלי) שהוא זנוח ולא אהוב

צעדים פרקטים באי מרכוז הילד מבלי שאחוש (בעיה אישית שלי) שהוא זנוח ולא אהוב
לשנן לעצמך "ילד זנוח הוא ילד אהוב".
ויותר ברצינות:
כשאני חושבת שאני מזניחה את ילדי, אני הולכת אליהם, ורואה איך הם מרימים את הראש ממה שהם עושים, ומסבירים לי אותו, או מפסיקים לרקוד כדי לחייך אלי,

או מפסיקים לעשות מה שהם עושים כי אני אומרת "יו! איזה בלגן פה!", ואם אני באותו זמן גם רואה את מה שאני רואה, אני קולטתשאני פשוט מפריעה להם.

והולכת לדרכי.

אצלי זה יהיה תהליך. שנתיים זה היה אחרת..........איך מתחילים? הוא התרגל להיות במרכז העניינים

שלב ראשון:
את יושבת אתו? קחי ספר, עתון, סריגה וקרושה, טלפון.
אתם יחד בבית? טפלי בבית, הציעי לו להצטרף, אם הוא רוצה.

יהיה לך קל יותר אם תפגשי עם חברות וילדים - הם יעסקו בשלהם, ואתן בשלכן.

> בקושי בקושי מתאפקת מלהציע אח נוסף <

לא יאומן כמה אח נוסף זאת תשובה טובה למי שיכול. הקטנה דבוקה לגדולה לכל מקום! אז היא מתלוננת כמובן 'אמא, תקחי אותה!!!!'

אח קטן - אין כרגע

הבעיה העיקרית כמובן ששנינו בבית

שליחה על ידי נאוה* » 20 יוני 2004, 15:11

הבת שלי בת 5.5 חודשים ויש לה אח בן 4. במשך רוב הזמן שהיא ערה, היא דורשת צומי - כלומר, אם לא מסתכלים ומחייכים אליה, היא נוטה לצעוק בקול רם, ואם גם זה לא עושה רושם - היא בוכה. בקיצור - רוצה שישחקו איתה רוב הזמן שהיא ערה. אנחנו משתדלים לעסוק בעניינינו, אבל ללא הועיל. הגדול לפעמים משעשע אותה או מקריא לה סיפורים מהראש או משהו דומה, אבל לא תמיד הוא מעוניין בחברתה. איך נמנעים מלמרכז?

לוקחים אותה במנשא וכך היא יכולה להנות מהפעילויות שאת עושה כשהיא עליך.

נאוה, כשאומרים "לא למרכז", אין הכוונה לא לתת את תשומת הלב שהילד מבקש. במקרה של תינוקת כזאת - אם את ממילא עם הגדול "על השטיח" - היא יכולה להזדחלל לידך. אם היא סטאטית יחסית - מנשא (או להיות על הידיים) יספק אותה במצבים כאלה.
כשאת עסוקה בדברים שהם יותר "שלך" - שימי אותה במנשא, והיא תהיה משועשעת דיה.
(מחשב לא נכלל בפעילויות שאפשר לעשות עם ילד במנשא והוא יהיה מרוצה. מחשב זה לזמני הנקה או כשהילדים עסוקים בשלהם).

אכן, אדגיש את העיקר בדבריה של גילה:
"לא למרכז" פירושו שהחיים לא מתמקדים בילדה, וכל היום רק מחכים למוצא פיה: מה את רוצה לאכול? מה את רוצה לעשות עכשיו? שהיא תכתיב איך יתנהל היום

וכן הלאה. על זה כדאי לקרוא בהרחבה אצל לידלוף בספר ובאתר של עקרון הרצף (אני בטוחה שיש קישור למעלה).
אבל כשהילדה מבקשת במפורש תשומת לב, יחס, השתתפות, משחק - ברור שאין להתעלם ממנה! זה לא מנומס, חסר כבוד.

מצד שלישי, את כותבת שהיא בת חמישה וחצי חודשים ודורשת ש"ישחקו" איתה. מה היא עושה כשהיא דורשת? איפה היא באותו הזמן? ואיך את יודעת שהיא רוצה

ש"ישחקו" ומה זה בדיוק "משחק"?
פה אני מצטרפת לעניין של לעשות איתה כל דבר אפשרי במנשא. אני השתמשתי בשני מנשאים בבית: אחד על הגב, אחד סלינג. לבשל, לרחוץ כלים, לתלות

כביסה על החבלים מחוץ לחלון - מנשא גב. לקפל כביסה ועוד דברים בתוך הבית - סלינג. הוא כל הזמן היה עלי. יש דף עם עצות מנשאים שבו פירטתי איך ומה.

יוצא שהוא היה חשוף לגירויים בבית ומחוץ לבית, ומרוצה. גם שרתי לו וגם רקדתי איתו תוך כדי, והיה לו כיף. ככה הוא היה שותף לחיים שלנו, צופה בהם, וגם קיבל

את הגירויים ותשומת הלב שהוא היה זקוק להם.

שליחה על ידי נאוה* » 22 יוני 2004, 16:28

אני מכירה היטב את "עיקרון הרצף" ויש לנו שני מנשאים שמתאימים גם לנשיאה על הגב וגם שבטי אלכסוני. יש לי שתי בעיות עיקריות בשימוש במנשא בבית:

האחת היא שאני עובדת חלק גדול מהיום, ועל המחשב, מה שכמובן לא מקובל עליה, ובצדק. כרגע המצב הכלכלי מחייב אותי לעבוד הרבה.
הבעיה השנייה היא שבתוך הבית חם לשתינו עם המנשא, בימים חמים אלה. בחוץ אין לי בעיה - חם, אבל מרחבי.
בשמת, אני יודעת שהיא "רוצה לשחק", כלומר אני מודעת לצורך שלה בנשיאה. אני פשוט לא יכולה להציע לה נשיאה במשך רוב היום - כפי שאמרתי, בגלל העבודה.

אני פשוט לא יכולה להציע לה נשיאה במשך רוב היום - כפי שאמרתי, בגלל העבודה.
טוב, זה כבר עניין אחר. עכשיו הסברת, וסוף סוף הבנתי.
פה מדובר בכלל בכלל בכלל לא בשאלה של "התרכזות בילד".

את מדברת על הבעיה הפשוטה שבתך זקוקה לך ואת דווקא נאלצת (או בוחרת) לעבוד.
אז הגישה שלנו בבאופן היא משהו כזה:

לבתך יש צרכים, לגיטימיים וחשובים. באופן טבעי , היא מצפה מאמא שלה שתמלא אותם.
מישהו צריך למלא את הצרכים האלה.
אמא שלה לא יכולה, כי היא עובדת.

מסקנה:
לדאוג לעזרה בתשלום איתך בבית, כך שצרכיה של בתך יסופקו, את תהיי נוכחת לצורך הנקה וכדומה, ותהיה לך עזרה.
או:
להפסיק לעבוד. בתך זקוקה לך, הילדים לא יישארו בגיל הזה לנצח.
או:
להוריד שעות עבודה, לעבוד אך ורק בשעות השינה של הילדה או בשעות שאבא/סבא/סבתא וכדומה יכולים להקדיש תשומת לב משפחתית אוהבת לילדה.

אלה דוגמאות לשלוש אפשרויות שאמהות רבות אחרות ניסו בעזרתן לספק את הצרכים של ילדיהן, וגם לא להיקרע יותר מדי.
ואם יונת שרון או תבשיל קדרה או מתנדבים אחרים יבואו לעזרתי, אז הם יזכרו איפה הנושאים האלה כבר נדונו, כי אני ממש לא מצליחה להיזכר בשמות הדפים, רק יודעת בוודאות שהנושא נדון בהרחבה.

שליחה על ידי נאוה* » 24 יוני 2004, 21:39

בשמת וגילה - תודה. אני מניחה שאני באמת אצטרך להתפשר, ולעבוד כשהיא ישנה. היא פשוט כל כך לא ישנה במשך היום... אבל שתיכן באמת מדהימות אותי.
איזו אכפתיות. איזו השקעה לקרוא ולענות להרבה אנשים.
אחת הבעיות שלי (יש לי הרבה, הא?) זה שאני אף פעם לא מרוצה מאיך שמטפלים במיקה כשזו לא אני.
אם זה הבנזוג, אז מפריע לי שהוא נותן מוצץ ולא תמיד ערני מספיק אליה.
אם ההורים: למה הם מתרכזים בה כל הזמן, נותנים מוצץ, מדברים שטויות לפעמים.
ניסיתי להחליט שבזמן שמישהו אחר איתה - וזה חייב להיות קרוב אלי, כי היא יונקת - אני כאילו מחוץ לבית. לא רואה. לא שומעת. אבל חוץ מלהחליט בעניין הזה, זה לא הלך. כל פעם שמתנהגים אליה בדרך שלא נראית לי, אני לא מסוגלת לשתוק. לא מצליחה "לבזר סמכויות" כשמדובר בה.

לא מצליחה "לבזר סמכויות" כשמדובר בה.
אז תבזרי סמכויות בקשר לעבודה שלך

וברצינות - פתרון אפשרי אחד הוא לשלוח אותם אתה החוצה לטיול. יש לזה שני יתרונות: אחד - את באמת לא לידם. שני - סביר שהיא תישן, וכמה טעויות חינוכיות כבר אפשר לעשות עם תינוקת ישנה?

אני מרגישה שאני לא מספיק מתרכזת בבת שלי בת הארבע. כלומר - אני מאד שמחה שהיא איתי, יושבת עלי, נמצאת איתי במטבח, "עוזרת" לי בעבודות הבית וכד'. אבל אני ממעטת לשחק איתה, ולמעשה מיעטתי לשחק גם עם הגדולים. משום מה אני לא טובה בלשחק איתם. אצלנו מקריאים המון סיפורים, וזה הדרך שלנו להקדיש להם זמן אישי, אבל שנינו (בעלי ואני) לא טובים בלשחק - לא משחקי דמיון (משפחה, גן ילדים וכד) ולא משחקי קופסא - פזלים, לוטו וכד'. הבעיה היא שבגיל ארבע הבת שלי כבר לא מסתפקת בלעזור לי לפזר את הכביסה במקום או להטעין כלים למדיח. היא רוצה שאחשק איתה, אשב איתה בחדר שלה, וממש ממש אתרכז רק בה, אשחק איתה בבובות, וכד'.

ניסיתי כמה פעמים למלות את בקשתה, תוך מחשבה שאם הצורך ימולא היא תפסיק לבקש כל הזמן, אך זה לא קרה. גם לאחר שישבתי ושיחקתי איתה זמן רב (או לפחות מה שהרגיש לי זמן רב), היא עדיין המשיכה לבקש שאמשיך לשחק איתה, ואשאר רק בחדר שלה. מצאתי את עצמי ממציאה כל מיני תרוצים רק כדי לצאת משם, כי ממש לא נהניתי.

אני תוהה איפה הטעות שלי? מדוע אני לא נהנית לשחק איתה? והאם אני חייבת לשחק איתה גם אם אני לא נהנית מזה? ואולי זה לא הוגן מצידי למנוע את זה ממנה?
הבת שלי לא צופה בטלויזיה בכלל, ואני יכולה להבין איך הורים מגיעים למצב שהילדים בוהים שעות מול הטלויזיה. זה כנראה מספק לילדים תעסוקה ופוטר את ההורים מהצורך להתעסק איתם. אבל אני ממש מתנגדת לטלויזיה, ולא מוכנה אפילו להציע לה לצפות בטלויזיה במקום לשחק איתי. לכל היותר בפעמיים שלוש שהיא צפתה בטלויזיה ישבתי איתה וראינו יחד קלטת שהיא בחרה. לרוב זה משעמם אותה תוך זמן קצר, ואני מרוצה מהמצב.

אבל למעשה אני תוהה אם זה בסדר שרוב הזמן היא מבלה בלהיות איתי בעיסוקים שאני עושה בין כה וכה. היא באה איתי להסיע את הילדים הגדולים, יוצאת איתי לחצר לסדר כל מיני דברים, יושבת עלי כשאני במחשב, משחקת בסיכות המשרדיות ליד השולחן כתיבה וכו'. אבל אין הרבה הזדמנויות שאני ממש יושבת ומשחקת איתה. ולאחרונה היא שוב ושוב מבקשת שאשחק איתה.

בקצרה - מה שאת עושה נראה לי מצוין.
(אבל מי אני בכלל, הצעירה, לידך עם הנסיון הרב. מה עשית עם הגדולים?)

במה את אהבת לשחק כשהיית בגילה ?

מה עשית עם הגדולים?
אז זהו - שאני לא זוכרת... איכשהו היה בסדר. אולי כי הם תמיד היו כמה יחד. הרווחים בינהם לא יותר משנתיים- שלוש. הקטנה ברווח של שש שנים מאחותה הבוגרת יותר, כך שהיא הרבה יותר לבד, בלי אחים, ויותר רק איתי. אני הרבה פעמים מרגישה שהיה לי הרבה יותר קל עם שלושה ילדים יחד מאשר עם ילדה אחת לבד. לצערי לא הצלחתי "לעשות" לה אח או אחות קרובים אליה.
או אולי כי גרנו שנים רבות בקיבוץ, שם היו להם תמיד חברים, או שהיינו הולכים יחד לחברים. היו, למיטב זכרוני, הרבה פחות מצבים של אחד על אחד ביני לבין אחד הילדים. לא בטוחה שזה טוב - אבל זה מה שהיה.

במה את אהבת לשחק כשהיית בגילה ?
זה כבר היה לפני 40 שנה...
ככל שאני זוכרת מאד אהבתי לשחק עם בובות, כי תמיד רציתי תינוקות. אבל עכשיו אני לא מצליחה להתלהב מהמשחק הזה...

אמא ל 5, אני חושבת שמעולם לא שיחקתי עם מי מילדיי במשחקי דמיון שבובות מעורבות בהן, פאזלים ולוטו אני עושה פעם בשנה בערך.
בשביל זה יש חברים. במשפחה שלי, ז"א. אם מישהו נהנה מזה, סחתיין ומוזמן לבוא לשחק גם עם ילדיי. יש לנו אפילו בראציות). אני לא יודעת אם בתך מוכנה להישאר בלעדייך אצל חברות - אצלנו הבת לא רצתה בגיל הזה, והבן רצה עוד קודם. וכמובן שאני מזמינה אלינו הרבה.
אני מקריאה בשמחה, והרבה. הולכת בשמחה לספרייה. מנהלת שיחות ומוכנה אפילו לקיים משחקי דמיון בשיחות. אבל אין לי כבר סבלנות למשחקי ילדים.
אגב, לפני שנולדו הילדים אהבנו לשחק טאקי, למשל, עם חברים. היום אין סיכוי שאסכים. כנראה שזה קשור, לא ברור לי איך.

הממ...
אני חושבת שצריך להיענות לצורך שלה ל"זמן איכות" איתך. נראה לי שלא ישנה לה במה תשחקי איתה, העיקר שתשחקי איתה בחדר שלה. השאלה מה לא ישעמם אותך.
אני יכולה להציע הצעות, אולי אצליח לקלוע: שהיא תציג הצגה או שיר, לשחק ברופא וחולה, להתחפש, לעשות פאזל ביחד (כזה עם הרבה חלקים - אני אישית אוהבת), לצייר ביחד (מנדלות?), לתפור בגדים לבובות, לסרוג, לנגן (לשים מוסיקה ולתופף), לקלוע צמות קטנות בשיער, להכין צמידים מחרוזים או חוטים, אני בכיוון בכלל?!?
אולי היא צריכה חיית מחמד? יש לכם כלב או חתול?

אולי זה קשה לך כי את חושבת מה יכולת לעשות בזמן הזה בינתיים?

ועוד: מאחר שיש לי רק שניים, וביניהם רק 3 שנים, אני כנראה קצת יותר גמישה.
בדרך כלל פעם בשבוע לפחות אנחנו בגינה ציבורית אחה"צ, פעם בשבוע באים אלינו חברים, פעם בשבוע אנחנו אצל חברים, ויש חוג פעם בשבוע. אני משתדלת שיהיה יום אחד בשבוע שנהיה בבית אחה"צ ובלי חברים - יש לפעמים שבועות שזה לא יוצא.

איזה יופי של רעיונות!
האמת שביתי מאד מאד אוהבת חברות, והיא הולכת הרבה לחברות מהגן, או שבאים אלינו. חברה אחת אפילו כבר ישנה אצלינו, וביתי מבקשת ללכת לישון אצלה, למרות שהיא בכלל נוהגת לישון איתנו במיטה, ועדיין יונקת. כששאלתי אותה מה יהיה עם החלבי שלה - היא אמרה - מה יש? אז יום אחד לא אתשה חלבי...
זה לא שכל הימים אנחנו משתעממות ביחד. בכלל לא. רוב הזמן אנחנו די עסוקים. הבעיה היא יותר ספציפית של הזמנים בהם היא מבקשת שאבוא לשחק איתה ולא מתחשק לי. חלק בגלל שאני באמת רוצה לעשות דברים אחרים, וחלק כי אני לא נהנית מהמשחקים שהיא היתה רוצה.
אני מאד נרגעת לשמוע שאני לא יחידה שלא אוהבת לשחק עם הילדים במשחקי ילדים. משום מה חשבתי שזה רק אני, ודי התביישתי. הנה אני אוהבת ילדים, ולראיה יש לי יחסית הרבה, אך בעצם אני לא אוהבת לשחק איתם. אז יש גם אחרים שהם כך.
אני באמת אנסה ליישם רעיונות של טרה רוסה - לעשות יחד דברים שלא כל כך משעממים אותי. אני משערת שעיקר הצורך הוא באמת לזמן שאני רק שלה. ועושה דברים רק איתה. רוב הזמן היא באמת מבלה איתי בדרך אגב, כלומר אין עיסוק ממוקד רק בה, ויתכן שזה מפריע לה.

דווקא לי זה עזר, להיענות לבקשתה למרות שלא התחשק לי (כן, כן. נראה לי שרובנו באופן טבעי לא משחקים במשחקי ילדים, זאת אומרת, אנחנו מבוגרים, לא? זאת לא הבחירה הטבעית שלנו, ומשחקי ילדים נקראים כך משום שהם של נו..ילדים), איכשהו כל שנדרשתי לעשות היה לשבת ולצפות בה משחקת במשחקי הדמיון שלה, ומדי פעם להצעיד איזו ברבי לטיול (בישיבה!!). כנראה שעממתי אותה כל כך שיותר היא לא מבקשת.

מה שאני מנסה להגיד הוא שלפעמים זה "אוף, עכשיו להתחיל להתרוצץ ברחבי הבית, או אוף, יש לי כיור מלא כלים וכו'" אבל אם עוזבים את זה ונענים לבקשה, זה יכול להיגמר בכמה דקות של תשומת לב מרוכזת ואחר כך בהמון זמן חופשי (היא כבר נכנסה למשחק הדמיון שלה וממשיכה אותו בהנאה בלעדי). ולפעמים אפילו נהנים (תספרי לנו על זה מיכל מ). מיכל מ גם כתבה פעם משהו נורא יפה על משחקים באחד הגליונות של באופן.

אגב, נראה לי שדווקא מדובר בתפקיד פסיבי, כי הערב היא שיחקה עם בעלי בחתונת ברביות שבה כולם מתחתנים, הוא התעקש שבחתונה רק שניים מתחתנים, וזו מיד היתה עילה להפסקת המשחק.
אמרתי לה שאם היא מתעקשת לשחק איתו, אז מותר גם לו להביע דעה. אם היתה משחקת לבד היתה יכולה לעשות מה שהיא רוצה. ואולי גם כדאי להציע לו בהזדמנות שיניח לדמיון שלה במנוחה. אחר כך היא ביקשה לדעת מה קורה בחתונה אמיתית. ההסבר הארוך והמייגע שלי נקטע בעיצומו מתוך שעמום. אבל זה ממש לא קשור (בעצם זה אולי עוד משהו שאני יכולה להוסיף לרשימת ה"מה למדנו השבוע" יחד עם ניפוח בלונים ממסטיקים. בעצם לא.כל פעם שאני מתחילה להרצות היא לא לומדת כלום. בכלל שמתי לב שהרבה יותר קל לה ללמוד משהו בדרך הקונבנציונליות, דהיינו הסברים והדגמות וכו', ממי שהוא לא אני. אבל זה כברממש לא קשור. סליחה על ההיסחפות).

האם כאן המקום לשאול על איסוף צעצועים? האם זה בסדר שבגיל 5+ היא אף פעם ובכלל לא אוספת צעצועים (אני חושבת)? ומה עושים בקשר לזה?

בעצם זה אולי עוד משהו שאני יכולה להוסיף לרשימת ה"מה למדנו השבוע"
חשבתי שאת מתכונת לזה ש"הרצאה ארוכה אינה דרך ללמד" (-:

והנה עוד סוגיה שעלתה הבוקר, וחשבתי לשמוע מה אתם הייתים עושים. זה קשור גם ב"התרכזות בילד", כלומר עד כמה הילד הוא הדמות המרכזית בבית.
אז הנה המצב שהיה הבוקר:
כל בוקר אני לוקחת את ביתי לגן (וזה לא הנושא, כך שאל תגידו לי שעדיף שלא תלך לגן.)
הבוקר בני בן ה-18 נסע לבי"ס לבחינת בגרות, והציע לקחת את אחותו בדרך לגן. זה כבר היה בעבר, ולא היתה בעיה מיוחדת שהוא לוקח אותה לגן. אז הבוקר הילדה אומרת - לא, רק אמא. טכנית יכולתי לקחת אותה לגן, אך כמובן שאם הוא מסיע אותה זה חוסך 20 ק"מ וחצי שעה נסיעות, והיה מאד מקל עלי.
אז מה עושים? ניסתי לשכנע אותה, להסביר לה, לבקש ממנה - אבל בשום אופן אין ויתור - רק אמא. וזה כבר ממש התחיל לעצבן אותי. מה, היא תחליט איך מתנהל כאן הבית? אין לי בכלל זכויות בבית הזה? סוף סוף יש לי בוקר שבו אני יכלה להתארגן יותר בנחת, אז הבת שלי בת הארבע תחליט עבורי שהיא לא מסכימה? רק בגלל שהיא מחליטה ש"רק אמא" נוציא שתי מכוניות באותו כוון, למרות שאני בכלל צריכה אחר כך לנסוע לכוון השני?
מצד שני - הרי אני מנסה לכבד את ילדי, להתחשב ברצונותיהם. אבל בגיל 4 קצת קשה לצפות שהיא תתחשב ברצונותי. האם זה אומר שרצונותי בטלים לפניה?
אשמח לשמוע את עמדותיכם בנושא, ואחר כך אספר מה היה אצלנו בסוף.

לילה טוב, בתך כנראה יותר נדיבה וותרנית מבתי. או להפך? אני מקבלת תפקידים ארוכים ומייגעים, כולל טקסט שאני צריכה לחזור אחריו. פעם בכמה חודשים יש לי מצב רוח מספיק טוב בשביל (או שיש אורחים בבית ובא לי להרשים אותם ביכולותיי ההוריות (-; ) ואני נענית לבקשה. לא עושה לי חשק לפעם הבאה. אבל היא כמעט תמיד מקבלת בשמחה את הצעותיי החלופיות (ספר, בישול, שיחה או פעילות לא משותפת). ואני מתבאסת מלהיות תקועה בסיטואציה שאין לי שום עניין בה. אגב, אני מאוד אוהבת לצפות בהם במשחקי הדמיון שלהם, רק לא לקחת בהם חלק. מה לעשות, מבוגרת ומקולקלת (כבר הזכירו הבוקר באתר את "הנסיך הקטן").
מה שכן, מזווית קצת אחרת, מאחר שחלק מהזמן אני מסיעה אותה לפעילויותיה, בחלק עושה דברים שלי או של הבית, ובחלק יוצאים החוצה - הוזנח קצת עניין המוטוריקה העדינה של הבן, ועכשיו צריך לעבוד על זה קצת בצורה מכוונת.
אמא ל-5, אני יכולה לומר לך שהילדים שלי שונאים ששוברים להם את שגרת הבוקר, וכשפעם-פעמיים ניסיתי להוריד אותו ראשון בגן, במקום אותה בבית הספר, הוא מאוד לא אהב את זה, וככלל הוא מעדיף שאני אקח אותו בבוקר ולא אבא שלו. מצאתי שאני לא יכולה פשוט להנחית עליו על הבוקר דברים כאלה - זה דורש הכנה מראש, גם אם לנו נראה שזה לא ביג דיל.

האם זה בסדר שבגיל 5+ היא אף פעם ובכלל לא אוספת צעצועים (אני חושבת)? ומה עושים בקשר לזה?

אני לא יודעת אם זה בסדר אבל גם אצלנו זה ככה.
אם אני מבקשת מיד אחרי שסיים לשחק - וזה אפשרי רק במשחק ש"מסתיים", וכידוע אין הרבה כאלו.... - אז אני "עוזרת" לו, ואוספים.
אבל במשחק אינסופי - חבל על הזמן.... הוא פשוט חוזר לשחק בו שוב ושוב ושוב ואני כבר מצטערת שביקשתי.
לעיתים רחוקות נחה עלי המוזה ואני מוצאת איזה משחק שדרכו מסדרים. אבל לרב זה דורש ממני יותר מאמץ מהסידור עצמו.

ובלב נשבר אני אספר שבגן הוא וחבריו אספו זבל. (מאיזה סוג???) כל הכבוד נכון?
הם קיבלו בייגלה. יופי כלבלבים. ברררררררררר...

היא אף פעם ובכלל לא אוספת צעצועים.
ילדים לומדים לאסוף צעצועים בהדרגה, דרך עזרה לאמא שאוספת צעצועים ומראה להם איך ועושה את זה איתם עם "עזרה" שבהתחלה היא ממש "לא עזרה" (מה שסידרת מייד מעניין אותם והם מתחילים לשחק בו...) ובמשך השנים הופכת לעזרה.
פליי ליידי מלמדת גם איך לעזור לילדים להיות מסודרים. מומלץ.

הרצאה ארוכה אינה דרך ללמד.
מצטרפת לגילה (-; הרצאה ארוכה היא "הדרך הקונבנציונאלית". לאחרים אולי בתך מקשיבה מתוך נימוס... רוב האנשים אינם לומדים כך.

על אהבת המשחקים שלי כבר סיפרתי בדף ההוא... (-: (תקציר: אני שונאת לשחק, רוב הזמן, ברוב המשחקים).
כשבתי היתה מתעקשת מאוד, לפני שאחיה נולד, הייתי מציעה לקרוא לה ספר, או פשוט ראיתי שבסדר מצדה שאהיה שם כשהיא משחקת לידי. היא בעיקר רצתה את נוכחותי ותשומת לבי, לאו דווקא את המשחק.

אמא ל-5, אני לא יודעת מה עשית, אבל הייתי מרגישה בדיוק כמוך. יותר נכון הרגשתי כמוך בדיוק, כשדברים כאלה קרו כאן. זה ממש מעצבן אותי כשיש תוכנית שמסתדרת מצוין, אבל הילד מעדיף דווקא את התוכנית שמצריכה הכי הרבה טירחה מצדי וממש מקלקלת לי.
מה עשיתי? נו, ניסיתי לשכנע בכל האמצעים שבידי. אבל אם לא הצלחתי - אז מלאתי את בקשתה.
כמובן לא מדובר במצב שבו אין אפשרות כזאת (נגיד, היא רוצה שאני אבל לי יש ישיבה. נקודה), שאז בכלל לא התווכחתי. רק שיקפתי את הרגשות שלה והבהרתי מה יהיה ("אני יודעת שאת רוצה, ואת מאוד מתוסכלת ומאוכזבת מזה ש... , אבל המציאות היא ש...").

העקרונות שאני מנסה לחיות:
אם יש לנו תוכנית ברורה שאי אפשר לזוז ממנה, אנחנו מודיעים לילד, לא שואלים.
אם משהו חשוב לילד וכן יש אפשרות לזוז מהתוכנית, גם אם זה כרוך באי נוחות לנו, נזוז למען הילד.

שליחה על ידי נאוה* » 25 יוני 2004, 19:07

מה, היא תחליט איך מתנהל כאן הבית? אמא ל-5, אני כל כך מזדהה עם התחושה הזו והדילמה בין הצרכים/רצונות שלהם לבין מה שמתאים באותו רגע. אני חושבת רק שהם לא חושבים במושגים כמו שלנו, של כוח או אגו. אני מנסה, כמו בשמת, להחליט לפי הנסיבות, וגם לא לגרום לעצמי תסכול גדול מדי, כי אם אני מוותרת על רצוני בשביל למלא אחר רצונם, רצוי שזה לא "יהרוג" אותי כי אז גם אמא עצבנית זה לא ממש מוצלח. ואחרי שהחלטתי שאני יכולה לחיות עם זה, אני בטחרת לעשות את זה בלב שלם. לב חצוי זה תמיד שביר.

וברצינות - פתרון אפשרי אחד הוא לשלוח אותם אתה החוצה לטיול. יש לזה שני יתרונות: אחד - את באמת לא לידם. שני - סביר שהיא תישן, וכמה טעויות חינוכיות כבר אפשר לעשות עם תינוקת ישנה?
גילה, זה פיתרון מצוין. נראה כמה הם יחזיקו מעמד בשמש הקופחת...

ראשית - אני ממש חשה הקלה עצומה לשמוע שלא רק אני לא אוהבת משחקי ילדים. משום מה חשבתי שאני מאד יוצאת דופן. היום בילינו כל אחר הצהריים בלהכין יחד אוכל, קניות וכו', ואפילו קצת שיחקנו עם הבובה...
וסוף הסיפור מהבוקר - לאחר שכל שכנועי לא פעלו הגענו לסיכום שהיום אני אקח אותה, ופעם הבאה אחיה (זה רק בזכות האתר הזה. אחרת אני חושבת שהייתי צועקת עליה ופוקדת עליה לנסוע איתו וזהו). אבל זה כל כך עיצבן אותי שלא יכולתי להתאפק ואמרתי לביתי שאני מאד כועסת, וזה מאד מרגיז אותי. היא ביקשה שלא נדבר על זה יותר, ואז פשוט לא דיברתי איתה בכלל, כי כל כך כעסתי. ואז הבן שלי בא להגיד שהוא נוסע - והיא רצה לקראתו ואמרה שהיא נוסעת איתו.

חיבקתי אותה, והם נסעו יחד בשימחה.
וכל אחרי הצהריים בילינו יחד נהדר.
כך שיש בהחלט סיכום חיובי לארוע.

D-:
גם הסכמת, גם הבעת את רגשותייך ביושר, והיא גם השתחררה ושיחררה אותך. (-:

ויכול להיות שהיא רצתה לראות אם תשחררי אותה, ויכלה לשחרר אותך.

ויכול להיות שהיא רצתה לראות אם תשחררי אותה, ויכלה לשחרר אותך
גם אצלינו זה ככה -
ברגע שאני מביעה הסכמה אמיתית עם רצונותיהם, או לפחות קבלה כנה, הם מתרצים. כי זה מה שהיה חשוב - כבוד לרצונותיהם, ולא האם הדברים יעשו כך או כך.
הם, מסתבר, הרבה יותר גמישים מאיתנו, (בתנאי שטוענים אותם במנה הנחוצה של כבוד).

(אבל זה פוסט-מורטום: לא חשבתי על פתרון כזה, מראש. וכנראה טוב שכך, כי אם מנסים להשתמש ב"טקטיקה" כזו כ"פתרון", זה הופך למניפולציה).

אבל גילה, אם זו מניפולציה, טקטיקה, אז הם מזהים שלא שיחררת. ולא מתרצים (-;

נכון

אם זו מניפולציה, טקטיקה, אז הם מזהים שלא שיחררת. ולא מתרצים
כן, בדיוק.
אתמול באמת ובתמים התכוונתי להסיע אותה, רק שזה נורא עיצבן אותי. לא סתם אמרתי שאני מוכנה.

לגבי ההרצאה הארוכה, זה לא מה שזה היה בדיוק, אבל מילא. כלומר, ניסיתי לספר, פשוט, אבל כנראה שזה לא היה מספיק מעניין. העניין הוא שכן, כל פעם שאני מנסה ללמד משהו בדרך דידקטית, זה לא עובד. וזה סיטואציות שיש לכל אחד - היא שואלת ואני עונה. לא משהו כפוי. אני ממש מרגישה שאני מקלקלת, כי אני גורמת לה לזנוח את העניין.
או למשל שחייה, ניסיתי ללמד, וזה לא עבד בכלל. לעומת זה היא עשתה שיעור אחד לא מתוכנן עם קרובת משפחה שהיא מורה להתעמלות ולשחייה ונהנתה מכל רגע ורוצה עוד. אז אולי זה כן עניין מקצועי ויש איזה סודות שהיא (המורה) יודעת ואני לא.
וגם לומדת רכיבה בהנאה רבה (המדריך לא דידקטי אבל...מלמד).
בקיצור, או שאני ממש גרועה בזה, או שהיא לא רוצה ללמוד ממני, או שלא יודעת מה.

אז פשוט לא דיברתי איתה בכלל, כי כל כך כעסתי... כך שיש בהחלט סיכום חיובי לארוע.
אמא ל 5, חשבתי על אלפי ניסוחים לומר את דברי באופן בלתי מקומם ואני לא בטוחה שהצלחתי. אם החטאתי את הנקודה או הגזמתי בניסוחי, אנא ערכי דברי בהתאם. כל ההקדמה הזו תכליתה לומר שאני חולקת על קודמותי ושצרם לי לשמוע את שני חלקי המשפטים שציטטתי בכפיפה אחת.
לגופו - התכוונות לבצע בקשה של מישהו תוך כדי נקיטת סנקציה (לא לדבר עימו), אינה עולה, לדעתי, לכדי לשחרר, ולא לדבר בכלל עם מישהו, גם אם זה רק למספר דקות או עד חלוף התנהגותו ה'בלתי הגיונית', זו, מבחינתי, לא הבעת רגשות גרידא (כגון להסביר:'יותר נוח לי שאחיך יעשה זאת מפני ש...' ; 'זה מכעיס אותי כי...'), אלא סנקציה לכל דבר. עבורי, זו אחת הסנקציות הקשות שמישהו, בעיקר אם הוא קרוב, יכול להטיל עלי.
אמת, איני יודעת מדוע ביתך התרצתה לבסוף ונסעה עם אחיה, אבל אם הייתי צריכה 'להמר' בין זה שהיא עשתה זאת בגלל שהיא זיהתה את נכונותך ולפיכך התרצתה, לבין זה שהיא הבינה את המחיר שעליה לשלם עבור ההסעה הזו, אני לא בטוחה שאפשר למהר ולפסול את האחרון.

מיכל מקפית, לדעתי אמא ל-5 לא התכוונה שהיא שתקה בתור סנקציה, אלא שהיא כעסה, ולא היתה מסוגלת לדבר בגלל זה. עם זאת, היא אמרה במלים שהיא כועסת, שזו צורה הולמת להביע כעס (בניגוד, למשל, לצעקות וכדומה).

איני טוענת כי השתיקה נועדה לשמש כסנקציה, אני טוענת שהיא עלולה היתה להתפרש/להרגיש ככזו על ידי הצד השני.
אך אנסה להבהיר את עיקר דברי - להרגשתי 'להתכוון להסיע' ו- 'להתכוון להסיע אך לעשות זאת תוך מחאה וכעס', זה לא היינו הך. איני מוצאת יתרון באפשרות האחרונה על פני לסרב לכתחילה.

אני מודה לחלוטין שמה שעשיתי היה
'להתכוון להסיע אך לעשות זאת תוך מחאה וכעס' - אכן מאד כעסתי. אני חושבת שמותר לי לכעוס.
בהתחלה בהחלט הבעתי את דעתי כגון להסביר:'יותר נוח לי שאחיך יעשה זאת מפני ש...' ; 'זה מכעיס אותי כי...' - אך לא היה לזה השפעה.
אז החלטתי לעשות מה שביתי מבקשת, אבל כעסתי, ואמרתי לה זאת. ואז היא ביקשה שלא אדבר על זה. אבל לא היה לי כל חשק להיות נחמדה, ולהתחיל לדבר על דברים אחרים. ולכן לא דיברתי. לא עשיתי זאת כעונש, אלא כתגובה ספונטנית לדרישתה לא לדבר על הנושא.
אני לא חושבת שאסור גם לנו ההורים לכעוס. הרי לא היית דורשת מילדה שאומרת שהיא כועסת להחליף נושא ולדבר על משהו אחר.
ויתכן שהתרצתה כי הבינה שעליה לשלם מחיר. האם זה פסול? האם רק לי מותר לשלם מחיר? ואם היא התרצתה כי אני כועסת? האם רק אני צריכה להתרצות כדי שהיא לא תכעס?
אני סיכמתי את הארוע בצורה חיובית כי נסעה עם אחיה ברצון, נפרדה ממני בחיבוק וחיוך, וחזרה הביתה מהגן במצב רוח טוב, ובילינו יפה כל אחרי הצהריים.
פתחתי את הנושא בדיוק בגלל הבעיה שעלתה כאן - מה קורה כשיש התנגשות בין הרצונות של הילד וההורה, וההורה מאד כועס על רצונו של הילד.
האם ההורה תמיד צריך לוותר?
האם מותר לו לעמוד על דעתו, גם במחיר שהילד יכעס ויבכה?
האם גם להורה יש זכויות, או אולי רק חובות?
ומה אם ההורה באמת כועס?
אלו שאלות שבאמת הייתי שמחה להתיחסות אליהן.

האם מותר לו לעמוד על דעתו, גם במחיר שהילד יכעס ויבכה?
כן, אבל זה כמו המשואה המגוחכת של "עדיף אמא רגועה ולא מיניקה" - עדיף, והרבה מאוד פעמים אפשר, למצוא פתרון טוב לכולם.

מה קורה כשיש התנגשות בין הרצונות של הילד וההורה...ההורה צריך תמיד לוותר?...האם מותר לו לעמוד על דעתו?...
שאלות חשובות ומרתקות העלת. אספקטים רבים בהן נידונו כאן במסגרת דיונים בסוגיה של גבולות ובסוגיה של כבוד בחינוך ילדים.
אחד מדיונים אלה הוא חינוך בלי גבולות (ארוך אך מומלץ) ובטוחני שיש מי שידעו להפנות לדיונים רלוונטיים נוספים.
בכל זאת אני מוסיפה על המלל הרב שם, שתי התיחסויות:

ראשית, באופן ספציפי לשאלה: יתכן שהתרצתה כי הבינה שעליה לשלם מחיר. האם זה פסול?
להבנתי זה אומר שהיא פשוט לא התרצתה או שהצורך שלה (שהתבטא בבקשה שאימה תסיע אותה לגן) לא בא לידי סיפוק, אלא נדחק הצידה מפני החשש מן הכעס. זאת במובחן מהמצב שעליו היו מי שדיברו קודם לכן, בו הנכונות להענות לבקשת ילד היא שמילאה את צרכיו עד כדי כך, שכבר לא היה זקוק להגשמתה בפועל. מילים אחרות - ספק בעיני אם 'להתכוון להסיע אך לעשות זאת תוך מחאה וכעס' מצטייר בעיני הילד (או בכלל), כנכונות למלא את בקשתו.

שנית, ובאופן כללי לסוגיות צרכי הילד מול צרכי ההורה? איני טוענת שהורה צריך תמיד לוותר. בכלל, השימוש במונח 'ויתור' הוא בעייתי בעיני, כי משמעו שלפחות צד אחד יחוש שהוא הקריב דבר מה, והקרבה היא רגש בעל עלויות משתמש גבוהות למדי... אולי נכון יותר לדבר כאן במונחים של בירור צרכיהם האמיתיים של הצדדים ולנסות להגיע למצב בו צרכים אמיתיים אלה מתמלאים. כאשר הדבר מסתמן כמשימה בלתי אפשרית או קשה במיוחד, אולי ניתן להעזר בכמה מהשאלות הבאות כהנחיה כיצד לפעול:

מה היה הצורך האמיתי שלי, ההורה? האם הוא נענה?
מה היה הצורך האמיתי של הילד (מדוע כל כך רצה שאעשה משהו עבורו)? האם הוא נענה?
ממה באמת נבע הכעס שלי? מהסרוב של הילד? מאי ההתרצות של הילד נוכח הסברים שקיבל? מהתבדות ציפיותי (למשל: התוכניות החלופיות שיחלתי להן)? מהתחושה שנכנעתי לרצונותיו של הילד?
האם מידת הכעס פרופורציונלית לארוע? אם לא ? מדוע תפחה?
כלפי מי הכעס באמת? הילד? עצמי? המצב?
כיצד הובע הכעס - תמלול רגשות? הסבר? הטפה? צעקות? התעלמות? מה חש הילד בכל אחת מהאפשרויות? מה למד?
סרוב מול ביצוע בתנאים (קרי, תוך כעס ומחאה) ? היש הבדל בינהם? כיצד אני, ההורה, מרגישה בכל אחת מהאפשרויות? כיצד הילד מרגיש בכל אחת מהן? במי מהן, אם בכלל, למד הילד לכבד את רצוני או צרכי? במי מהן אני כיבדתי את רצונו וצרכיו?

לא, לא לכל השאלות כאן יש לי תשובה מידית או חד משמעית. זה יותר בירור שנעשה עם עצמי (הצבת עצמי בכל אחת מהסיטואציות ונסיון לבחון מה אני מרגישה בהן, בין כהורה ובין כילד) ונוגע לתחושות האישיות של כל אחד ואחד מאיתנו.

אפילוג (אפולוגטי?)- משום מה אני חשה צורך להבהיר, שכולנו אנושיים, כולנו מתרגזים, כולנו כועסים, וכולנו כופים במידה כזו או אחרת את רצוננו על הילד (אפילו אלה שהכי פחות היינו מאמינים עליהם שכך הם נוהגים, הודו בכך מעל דפי אתר זה. חברה טובה מעודדת?

). אבל מבחינתי, כל עוד אנחנו משכילים לעשות שימוש ב'מעידות' הללו (במרכאות, כי לעיתים אנחנו מאמינים שהדבר הכרחי וחיובי) לצורך החכמה עתידית, אזי יצא מתוק מעז.

טוב, אולי בגלל שאני מכירה את אמא ל-5 ואת בתה... אבל ככה:
לדעתי מותר להורה לכעוס.
השאלה איננה אם לכעוס או לא, אלא איך אנחנו מביעים כעס.
כיוון שחשבתי על זה הרבה בשבועות האחרונים (-; אז ברור לי היום, שהדרך לכעוס היא להקשיב לכעס, לשאול את עצמנו מה פוגע בנו, מי פוגע בנו (השאלות של מיכל מצויינות), ואם המסקנה היא שמשהו שהשני עושה הוא טריגר להרגשת פגיעה אצלנו, אז מותר לנו לבטא את הכעס במלים:
נגיד, "אני כועסת מאוד מפני שאת מסרבת למלא את בקשתי להישאר עכשיו בבית ולנסוע עם אחיך". זה לגיטימי.
מה לא לגיטימי?
לצעוק על הילדה. להעניש אותה. לפגוע בה פיזית. להעליב אותה. דברים כאלה.
מה לא רצוי?
להמשיך לרתוח מבפנים גם אחרי שהבענו את כעסנו... (-;

חשבתי גם על העניין שהילדה התרצתה. מנסיוני (אישי + תצפיות מרובות + קריאה מרובה במחקרים), הילד לא מתרצה אם הויתור שלו בא מפחד. במחקרים בקופים זה היה ממש בולט: הפחד מהכעס של המבוגר האחראי גרם ליתר הידבקות אליו. לכן, ההתרצות של הילדה לדעתי היא סימן לשיחרור. אחרת אמא ל-5 לא היתה מתארת את זה כ"התרצות" וזה גם לא היה מתאים לתיאור הנוסף שלה.

מ י כ ל - תודה. יש כאן הרבה נקודות למחשבה. אנסה לענות לעצמי.
בשמת - אני חושבת שאת צודקת. פחד מעונש לא באמת משנה התנהגות, כי אחרת חינוך של עושנים היה הרבה יותר יעיל...

שליחה על ידי .מי* » 01 יולי 2004, 04:49

לפעמים כועסים, וכשכועסים לדעתי מוטב לבטא את זה (כאילו שהילדים לא יודעים אם לא נבטא) ומבחינתי המגבלה היחידה היא להתמקד במסר אני, לדבר על עצמי ולא על הילדים.
אבל כן אפשר להמנע, וזה לדעתי חשוב מאד, מלפעול כהורה ממקום של קרבן.
זה לדעתי לא טוב להורה ולא טוב לילד (בקיצוניות אפשר להתנסח שאף ילד לא רוצה ולא צריך ולא יוצא נשכר מאמא סמרטוט)
לכן מבחינתי במקרה כמו ההסעה הייתי קובעת עובדה בשטח: "את נוסעת אתו נקודה."
זה לא סותר את זה שאפשר רגע לפני שיגור משפט המחץ לגלות אמפטיה והבנה מלאה לרצון שלה (אולי לא תמלאי אותו אבל לפחות את יכולה להכיר בקיומו ולא לכעוס גם על הלהסיע וגם על זה שהיא רוצה שתסיעי):
"את רוצה שאני אקח אותך ולא אח שלך, את רוצה שניסע ביחד, אני בכסא הנהג ואת בכסא שלך, ובדרך נדבר, את ואני, ושאני אכנס אתך לגן ואגיד לך להתראות, אני מאד מבינה את זה, אבל היום את נוסעת אתו נקודה."

(ובסוגריים: זה גם לא סותר את זה שלפעמים נדלקת פתאום נורה אדומה - איך זה שילדה שמשתפת פעולה בדרך כלל פתאום מתעקשת, ואז את שואלת את עצמך אולי קורה בגן משהו שהיא רוצה שדווקא את תראי או אולי הנהיגה של אחיה מפחידה אותה או אולי יש פה משהו חוץ מן הדינמיקה אם-בת.)

הבוקר התעורר צורך פתאומי שאחיה הגדול יסיע אותה לגן, באופן לא צפוי לחלוטין, ולא היתה כל בעיה, זה התקבל כמובן מאליו.
לך תבין מה מניע ילדים....

ואני חייבת להעלות נושא נוסף, שאולי כאן לא המקום שלו, אך אני לא כל כך טובה בלמצוא את הדפים המתאימים.
זה באותו נושא, אך מזוית אחרת.
תמיד ממליצים לשקף ולאשר את רגשות הילדים (גם של מבוגרים). "אני יודעת שזה מאד מרגיז אותך, ומאד היית רוצה... אני מבינה שאת מאד היית רוצה.... זה בסדר שאת בוכה וכועסת, זה באמת מאד מרגיז..., זה באמת מרגיז שאת מאד רוצה שאקנה לך את זה, וגם אני הייתי רוצה לקנות את זה, אבל אני לא קונה את זה עכשיו..." וכד.
גיליתי שאצלי במשפחה יש בעיה עם הנושא. או שאני עושה משהו לא נכון, או שזה לא תמיד עובד. אצלנו תגובות כאלה רק גורמות לילדים להתעצבן עוד יותר. גם לקטנים, וגם הגדולים אומרים לי שמשפטים כאלו מעצבנים במיוחד. אם אני מבינה שזה מאד מרגיז - למה אני עושה את זה. ואם אני עושה את זה - בישביל מה להגיד שאני מבינה. ובכלל - כל הסגנון הזה מאד מעצבן את הילדים שלי. הקטנים לא מגיבים בצורה חיובית שלה אולי אנחנו מצפים, אבל הגדולים פשוט אומרים שזה מעצבן עוד יותר. וזה מעצבן אותם גם אם אני אומרת את זה לקטנים. וכשאני חושבת על זה - זה באמת נשמע מאד מעצבן. זה למעשה כאילו מבטל את הרגשות שלהם - אני מבינה את הרגשות, טורחת להגיד את זה בקול רם, ואז מתעלמת מזה ועשה משהו מנוגד.

אז אולי לא להתעלם ולעשות הפוך? (ואז לחפש יחד פתרון)
ואולי, לא פחות חשוב, לתאר את הרגשתך - כך שבחיפוש הפתרון תהיה התחשבות ברצונות של כולם וגם באילוצים אוביקטיביים (היזהרי מהמילכוד של להתיחס לרצון שלנו כאל אילוץ אוביקטיבי).

אולי Nvc תקשורת מקרבת. מצטרפת לגילה. כן לתאר את המצב, אבל במקום לדבר על הרגשות שלהם, דברי על הצרכים/רצונות והרגשות שלך, ואז נסחי מה שאת רוצה בצורת בקשה. וצריך לזכור (אני) שבקשה איננה פקודה, ומותר להם לענות ב"לא".

שבחיפוש הפתרון תהיה התחשבות ברצונות של כולם
נכון, רעיון מעולה.
אבל בחיים האמיתיים זה לא תמיד פועל. הבת המתוקה שלי בת הארבע מאד רוצה שאקנה לה עכשיו שעון מהחנות שעונים שבקניון, ולי לא ממש מתאים לקנות שעון בכמה מאות שקלים. נסיונות הגיוניים של: נחפש בחנות אחרת, במקום אחר, מחר וכד' לא עולים יפה. אין כרגע אופציה אחרת שהיא מוכנה להתפשר עליה.
ביתי האהובה מאד אוהבת בריכה, אך עלי להקחת את אחותה עכשיו מחוג במקום אחר, ועלינו ללכת עכשיו. ועוד ועוד ועוד. הרי כולנו מכירים את כל המצבים האלה.

יש בלי סוף מצבים שלא נתונים לשינוי.
כמובן לעיתים קרובות אמא יצירתית כמוני מצליחה לתמרן את המצב, אבל יש גם לא מעט מצבים שיש פשוט פער גדול מידי בין העמדות, ואין מספיק אופציות.
והשאלה היא אם בכל שעות היום צריך עד אינסוף לנהל מסע ומתן אינסופי על כל צעד. לטעמי מותר שיהיו גם החלטות "מלמעלה", בדיוק כמו שלכולנו יש החלטות "מלמעלה" מה מותר ומה אסור. הדרך מהבית שלי לגן של ביתי היא חמש דקות בקו ישיר, אך עקב מבנה הכבישים אני צריכה לנסוכ כמעט 20 דקות להביא אותה לגן. זה מאד מרגיז אותי, אבל זה מה שיש. וזו כמובן סתם דוגמה קטנה.
וככל שהם גדלים, וככל שיש יותר שותפים לזמן, כך יש יותר אילוצים, ופחות מקום לתמרון אינסופי.
בסך הכל אני מאד מרוצה מההתנהלות שלנו, ואין לנו הרבה מידי נקודות חיכוך. אבל תמיד יש מקום לשיפורים, ולכן אני שמחה לשמוע גם את דעתכן.

רעיון מפייבר ומייזליש, אאל"ט: לדמיין. אולי עם גדולים זה לא יעבוד, אבל בינתיים אצלנו יש לזה הצלחה גדולה.
נניח, אנחנו בנסיעה בכביש בין-עירוני, אין מקום לעצור ולקנות שתייה, והילדה מייללת שהיא מתה מצמא. אני שואלת אותה, "מה היית רוצה לשתות?" ומציעה לה לדמיין, אומרת לה שגם אני צמאה, כ"א מאתנו בוחרת מה היתה רוצה לשתות, עם כמה קוביות קרח, באיזו כוס, וכו'. אח"כ מדמיינים ששותים ואת ההרגשה הטובה שזה עושה בגוף.
בעצם, זה עובד גם עליי (-:

אמא-ל, קראת את "איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ואיך להקשיב כך שהילדים ידברו"? כתוב שם על שיטת שיקוף הרגשות ויש שם פרק מיוחד לאזהרות על איך השיטה הזו יכולה להפוך למעצבנת במקום יעילה. הספר לא ליידי, אולי אחר כך אני אשלים משם כשיהיה לי אותו, אבל מה שאני זוכרת: לדקלם משפטים במקום להביע הזדהות אמיתית עם הרגשות (הילדים מבחינים מיד בזיוף), חזרה מילה במילה על דבריהם, שיקוף הרגשות במקום מילוי צרכיהם (יונת כתבה דוגמה כזו לא מזמן על ילד רעב ואמא שמתעקשת לשקף את רגשות הרעב שלו במקום להכין לו סנדוויץ') והיו עוד... לא יודעת כמה מזה מתאים למצב אצלכם אם בכלל אבל שווה לקרוא ואולי לקבל רעיונות.

קראתי שוב את ההודעה שלך, ואולי הבעיה היא ב"אבל" בסוף המשפט. אין בו צורך, אחרי שהסברת פעם אחת. את יכולה להסתפק ב"מאד מאכזב שאי אפשר ללכת עכשיו לבריכה" (בלי "אבל צריך לנסוע לקחת את אחותך"). אולי זה נשמע שאת מבטלת את הרגשות מיד אחרי שאת משקפת אותם כביכול. אני רואה את זה עם הבת שלי. כשאני באמת מזהה ומזדהה עם הרגשות שלה, היא בעצמה תעבור הלאה. לא שזה תמיד עובד אבל פעמים רבות כן.

מסעדה, גם אני רציתי לכתוב על זה

זה באמת עובד. לא מזמן הבת שלי רצתה לאכול משהו מסוג אחד והיה דווקא מסוג אחר, נזכרתי בעצה מהספר ואמרתי לה שהלוואי והייתי יכולה לעשות קסם ולהפוך את זה לסוג השני... גם "ניסיתי" כביכול להפעיל כישוף שלא עבד משום מה (זה היה אחרי שקראתי את "ארץ ים" אם אני לא טועה...) בסוף היא צחקה ואכלה את מה שהיה בלי להתלונן. אני חושבת שהעקרון כאן הוא להכיר ולקבל את האכזבה שלה שלא היה מה שהיא רצתה ולא לזלזל בזה.

לדקלם משפטים במקום להביע הזדהות אמיתית עם הרגשות (הילדים מבחינים מיד בזיוף),

בדיוק קרה לי לפני כמה ימים. שיקפתי את רצונו ואכזבתו של בני ממשהו, וכלום לא עזר. אני משקף, והוא ממשיך "אבל אני רוצה...", אני משקף, והוא ממשיך...
פתאום הבנתי שמשהו לא בסדר. עצרתי לרגע וחשבתי מה לא בסדר, והבנתי שאני "לא ממש איתו". כלומר - השתמשתי בטכניקה בלי להזדהות איתו באמת (כי היה לי באותו רגע בראש משהו אחר). החלטתי לשנות, עצרתי את כל המחשבות המפריעות, הזדהיתי לגמרי עם בני ושוב שיקפתי את מה שהוא מרגיש.

עבד כמו קסם!

_הזדהיתי לגמרי עם בני ושוב שיקפתי את מה שהוא מרגיש.
עבד כמו קסם!_
טוב, כנראה שאני לא מצליחה בזה. הרגשתי שמשהו שאני עושה לא נכון. אבל אני עוד לא יודעת איך לתקן את זה.
ננסה לעבוד על זה.

תחזרי לילדות שלך. תשימי את עצמך במקום הילד, ותחשבי שאת נורא נורא רוצה את הדבר המסויים. תשכחי מכל דבר אחר - רק הרצון הזה קיים עכשיו. תמחקי כל מחשבה או ידיעה הגיונית למה זה לא אפשרי או לא מתאים. תעשי מזה טרגדיה לעצמך (רק לצורך התרגיל).
בהצלחה.

<איזו מין עצה זו - לעשות טרגדיה לעצמך??>

שאלת תם...
בתור אמא לבנות שהולכות לגן, וחושבת רבות על חינוך ביתי, עולות בי שאלות לגבי אי התרכזות בילד. מה קורה עם הילדים יום שלם בבית? מה האמא בדיוק יכולה לעשות כל היום בבית שמעניין אותה ויכול לעניין גם את הילדים שלה? קיפול כביסה, גיהוץ, בישול? ניקיון? וכשגומרים עם זה, וכולנו קיפלנו ביחד פחות או יותר וניקינו ביחד פחות או יותר, מה עוד אפשר לעשות כ"חלק טבעי ממה שקורה בבית"? סתם להיות "לידם" בלי לעשות כלום? איזה תעסוקות אפשר לעשות בבית שמעניינות את האמא ומהוות רקע נוח לצאצאים שלה?

אפשר לשיר

לקרוא. לשבת בגינה. לעבוד בגינה. להשקיע בבית "טווח רחוק". לתפור (שימושי או פחות).

ובכלל - מלאכות יד - אני בענין שימושי. לנגן. לשמוע מוסיקה. לרקוד.

עוד דברים:
לטפל בחיות, לטפח צמחים,
לכתוב, לערוך, לתרגם,
להפגש עם עוד אנשים,
לטייל,
להרכיב דברים, לפרק דברים,
לצייר, לצבוע, לשטוף.
אבל זה לא שיש כל כך הרבה זמן פנוי שצריך למלא אותו בתעסוקות...

ליונת,
אהבתי מה שכתבת, שאפשר לשיר..
זה שוב החזיר אותי לתודעת חופש...

ולגילה, ויונת גם,
מאד מאד מדברות אלי האפשרויות של הדברים ה"פשוטים": עבודות יד, מלאכות יד.
חלק השירה והניגון קצת קשים לי, לא ממש שומעת טוב... ומרגישה שקצת הזנחתי את זה, כי חוששת מהביקורתיות של הבנות שלי על זה שאני מזייפת... נדרש גם כאן יותר חופש פנימי...

חוששת משגרה שוחקת בבית... משעמום... מצניחה לחוסר מעש, חוששת מעצלות...
מנסה למצוא איך מחזקים את תודעת החופש הזאת, איך מתחזקים אותה... איך שומרים על האנרגיות לאור השגרה...

אבל איך מתחילים?

חוששת משגרה שוחקת בבית... משעמום... מצניחה לחוסר מעש, חוששת מעצלות...
נראה לי ממש בסדר גם לעשות כלום.
וגם - אז יוצאים החוצה. ל 10 דקות, לשעה, לחצי יום, ליומיים.

אולי מתפרצת לדף לא קשור, אבל אני עסוקה מאוד (עם ילדים במסגרות, אבל בכל זאת שנמצאים בבית בשעות אחה"צ ובחופש), איך הילדים מהווים חלק ממטלות היומיום. היום, יום מוצלח במיוחד, הילדה הגדולה (בת 7.5) עזרה לי למיין כביסה, הפעילה בעצמה, ותלתה איזה 6 פריטים. יותר מאוחר- שטפה את המרפסת. היא מאוד אוהבת לעזור בעבודות הבית, כאשר נחה עליה הרוח. אבל משום מה נדמה לי יותר ויותר שזה קורה דוקא שנחה עלי הרוח. אי אפשר להפריד את זה מהעובדה שהיום לא עבדתי, הייתי בבית כל היום, לא לחוצה "לגמור עם הכביסה וללכת". אני מרגישה שבגוף השאלה יש את התשובה אבל בכ"ז. נורא נורא מזמן קראתי את "עקרון הרצף", אבל מה שהכי אני זוכרת (ואולי הזיכרון מעוות לגמרי?) זה דוקא את השילוב של הילדים בחיי הקהילה, איך הבנות הקטנות נכנסות לאיזה תפקיד, וגם הבנים. נורא מצא חן בעיני, והכי אני עסוקה בזה. איכשהו ענייני היצירה, השירה, הסיפורים ואפילו משחקי הדמיון אצלי הולכים נורא בקלות. אני תמיד אעדיף לשחק איתם מאשר לעסוק בענייני הבית (הפוך לגמרי מאחרות פה, שמתי לב). ואולי בכלל אני נוגעת בנקודה קשה עבורי, זהו להוציא את זה: שונאת את מטלות הבית המשעממות, הסיזיפיות, הבלתי מאתגרות בעליל, ורוצה ליצור לילדה שלי (וגם לילד) התייחסות אחרת כלפיהם- כי הם חלק מהחיים.

אני באמת מרגישה שבשלב ראשון אני צריכה ללמוד לעשות כלום, ושזה לא יהיה מתוך עצלות... אני חוששת נורא מתכונה שלי שמתגנבת לה בעורמה ובעוצמה, של מריחת זמן, עצלות, חוסר מעש, ולא במובן של "לעשות כלום" אלא של "לא לעשות כלום", שהוא הבנדוד הפחות נחמד ..

סתם אמא, מונו ותמרולה, כל אחת מכן מדברת על משהו קצת אחר אבל הקולות שלכן משתלבים ביופי של התאמה!

סתם אמא, את כותבת כמה שקל לעשות עם הילדים דברים שאת בוחרת לעשות -- בדרך כלל להשתעשע, ולפעמים גם עבודות בית. הזכרת את עקרון הרצף, שם כתוב גם שלבני היקואנה אין בכלל מלה ל"עבודה" -- כל מה שהם עושים זה שעשוע, זה משהו שהם בוחרים לעשות מרצון. ואם יש משהו ש"צריך" לעשות והוא לא מהנה, הם מזמינים את כל החבר'ה ועושים את זה יחד במעין מסיבה גדולה ושמחה.
אני חושבת שאי אפשר לצפות מהילדים להצטרף אלינו לעשות משהו שאנחנו לא נהנים ממנו. הם מרגישים את העצבנות והכעס שלנו כשאנחנו עושים את זה, וזה בטח לא מפתה אותם להצטרף.

מונו, נראה לי שזו גם התשובה לאיך מתחילים לעשות דברים עם הילדים: עושים דברים שנהנים מהם, ומשאירים פתח לילדים להצטרף. בעקרון הרצף יש דוגמא של נשים שמגררות קאסאווה, וכשהתינוקת רוצה להצטרף אז מישהי נותנת לה מגררת קטנה. אז את יכולה לנסות לעשות משהו כזה -- להתחיל לעשות משהו שאת נהנית ממנו (או לפחות לא סובלת ממנו) ואם הילד מתעניין, לתת לו גם חלק מזה לעשות.

תמרולה, אני תוהה אם הפחד שלך מחוסר מעש זה משהו שכדאי לספק לו רשת בטחון או שעדיף לצלול ישר פנימה. אם את רוצה רשת בטחון, אז את יכולה להתחיל את היום בעשיה של משימה אחת, ואחר כך לתת לשאר היום לזרום. אבל יכול להיות שדווקא אם תוותרי על כל משימה, אז אחרי תקופת חוסר מעש תגלי את העשייה האישית שלך. בניסוח של מרילין פרגוסון: "בעמקי נשמתנו ברור לנו שמעבר לפחד נמצא חופש."

אסיפת ועד הורים בביה"ס, המנהלת שוטחת את משנתה החינוכית ואח"כ עונה על שאלות, שאלות לא נעימות כמו "מה את מתכוונת לעשות עם המצב הנוכחי של 40 ילדים בכיתה בכיתות קטנות וצפופות ועם בי"ס שלא מפסיק לגדול" נענות בהתחמקות ובקביעה שזה לא קשור לנושא הדיון ו"לא נפתח את זה כאן ועכשיו"
ואז היא אומרת משפט קטן "אנחנו שמים את הילדים במרכז" ופתאום הכל מסתדר, מערכת החינוך שכביכול חוטפת ריקושטים מהילדים שלא מחונכים היטב ע"י ההורים שלהםפ, חוטאת בדיוק באותה גישה שמאפיינת את ההורים, הילד במרכז, זכויות הילד, הילד הוא מוקד העניין, ומרוב התרכזות בילדים עצמם שוכחים את טובת הכלל, את היחס האישי שמגיע לכל אחד ואחד לפי יכולתו וצרכיו, אז הם יושבים כמו סרדינים בכיתות, עם מורה אחת בעלת המון רצון טוב אבל אפס יכולת להגיע לכולם, כשהתלמידים החלשים והמפריעים מקבלים את כל היחס ותשומת הלב ממורכזת עליהם והתלמידים הרגילים אמורים להסתדר לבד, ולא נדבר כבר על המחוננים שאם אין להם הורים מבוססים כלכלית אין סיכוי שיקבלו מענה כלשהו לצורך שלהם. והעיקר שהמוטו של ביה"ס הוא טובת הילד ומרוב התרכזות שוכחים שמאחורי כל אותם מאות פנים ושמות יש בני אדם קטנים שמגיע להם יחס הרבה יותר טוב ממה שהם מקבלים כרגע.

שוכחים שמאחורי כל אותם מאות פנים ושמות יש בני אדם קטנים שמגיע להם יחס הרבה יותר טוב ממה שהם מקבלים כרגע.

יש התרכזות בילד הבכור שבאה עם הראשוניות וההתלהבות הטבעיים, במיוחד כשלאמא (ולאבא) אין נסיון עם גידול אחים או משפחה מורחבת קרובה. המודעות לכך מביאה אותי לחשוב האם יש 'תיק-בכורים' שצריך ללמוד לפרק. ברור לי שלבכורים יש מתנות נפלאות וזכות שמורה. אבל מחפשת גם דרכים לבדוק איזה מסרים עדין עוברים ממני, איזה חששות עדין משדרת ואיך אפשר לשנות 'מהאמצע'.

אחד הדברים שנראה לי אפשרי הוא לדרוש אחריות כמובן מאליו. מצחיק שאני צריכה לאמן את עצמי להטיל אחריות, דבר שבדרך כלל מגיע בטבעיות עם אילצי החיים. בכל זאת, דווקא משום שתמיד יש אחים קטנים אתנו - האחריות מאחרת להגיע, כי אני במילא שם, 'אחראית מרחוק', זמינה 'על אמת' ואלי פונים. מצד אחד אני רוצה 'להמציא' הקשרים והזדמנויות להטיל אחריות, ומצד שני זה נשמע לי כמו עוד התרכזות בילד. מלכוד.

מה שקורה עם האחים הקטנים יותר הוא שיש לי מין תקשורת בלתי אמצעית לקלוט לאיזו דרגה של חופש ועצמאות הם בשלים וגם, כשאני חושבת על זה, מיומם הראשון 'סמכתי עליהם' ובעצם עלי. בלי מודעות יצרתי עבורם מרחב של אמון ובטחון - בניגוד למרחב של 'מעקב' אחרי התפתחות. בדיוק את המרחב הזה אני רוצה היום לצור. ברור לי שחצי מהדרך ואולי יותר הוא שלי, והוא יכנס לתוך המרחב הזה בהקלה גדולה.

המרחב הזה מכיל טווח מסויים של 'הזנחה'. הזנחה במרכאות כי היא חיובית. היא משאירה להם מקום לטעות ולתקן. אצל אחים שאינם בכורים אי אפשר מראש ואין גם צורך למלא אחר כל צרכיהם או דרישותיהם , בטח לא מיד. הם מתרגלים לריתמוס מדויק יותר של הענות ועצמיות. איך אפשר להביא את זה אל הבכורים?

הילד הבכור הוא המפתח לדלת ההבנה של הילד השני.
אנחנו מתרגלים עליהם את כל הטעויות, הם סוללים את הדרך ואח"כ פתאום הכל נראה לנו כ"כ ברור עם הילד השני.
באמת יש להם זכות בכורים.

שכבתי ליד בני (הבכור) בן השנתיים במטרה להשכיב לישון. כך הוא הולך לישון כל יום - אמא או אבא שוכבים לידו עד שנרדם. אבל היה לי משעמם סתם לשכב לידו ולחכות שיירדם. אמרתי לו :"אני במחשב, תקרא לי אם תצטרך" והלכתי. קראתי את הדף הזה. אף אחד לא קרא לי. הילד ישן.
לא מדהים?

אני רוצה להעלות שוב את דף הזה. עכשיו יש אחות קטנה (כפי שגילה הציעה למעלה;-)) וזה נהיה יותר קשה. הילד במצב שלא עושה כלום בעצמו כמעט. אבל אני מבינה שגם יש כאן עניין יש אופי. כשיש חברים שלו הוא פורח אבל לשחק עם עצמו הוא לא אוהב.
אני מבקשת לשמוע עוד רעיונות איך לפתח עצמאות ואי ךלהתנהג בצורה שלא שמה במרכז את האחות הקטנה.

מונו, אולי את יכולה לתת לו משימות שהוא ימלא באופן עצמאי? נניח, לפזר כביסה מקופלת בארונות המתאימים, או לסדר את הסכו"ם מהמדיח במגירה?
או להחביא בכדור בצק/פלסטלינה עשרים חרוזים, והוא צריך למצוא את כולם? או כל דבר אחר, שימושי לדעתי עדיף אבל גם "סתם" בשביל הכיף טוב.
לגביה - עד כמה את מרגישה שהיא ממורכזת?
והכי חשוב: יש דברים שמתחשק לך לעשות (התלבטתי איזו מלה מן השלוש להדגיש, אבל שלושתן חשובות)? לקרוא, לכתוב, לשמוע מוזיקה, לבשל משהו מיוחד, לישון? פשוט תעשי אותם, ואם אחד מהילדים, או שניהם, מאתגרים אותך בביצוע הדבר הזה, תמצאי דרך לעשות אותם בכל זאת.

חשבתי הרבה על מה שעדי כתבה כאן.
אכן גילה צדקה ועוד אחות בבית היה זרז כי אי אפשר להיות סביבו כל הזמן(וגם יש הרבה יותר כביסה;-) )
עד כמה אני מרגישה שהיא ממורכזת: אני מתלבטת בשאלה הזו. אם היא שקטה אני לא מציקה לה(כלומר אוכלת את הצעצועים שלה וכיוב) אם משוחחים עימה זה נחשב למרכז? האם לא למרכז פירושו להמשיך את מה שאני רוצה ? כלומר עדיף שתהיה במנשא ואני אמשיך לעשות מה שעשיתי קודם? האם יש דרך לא למרכז ועדיין בלי מנשא?
מה שראיתי בבית של גילה: התינוקת על הרצפה, אם היא לא מרוצה, מבוגר מרים אותה ביד אחת תוך כדי הליכה, שם במנשא וממשיך הלאה:-O
מה אני אוהבת: לקרוא, לצייר , להדביק, לבשל להקליד במחשב
עם הקטנה קל לקרוא . היא יונקת ואני קוראת
עם הגדול קל לצייר. שנינו מציירים בשמחה

עם שניהם לא קל. אם אני קוראת, הגדול משתעמם. אם אני מציירת, הקטנה משתעממת.
לבשל זה בסדר, הגדול משתתף והקטנה לרב יכולה להיות במנשא. (מה שאי אפשר בציור או בעבודות יד) . גם להתעמל אפשר כ10 דקות בערך.
לישון, ברור שאני אוהבת לישון. מאד מאד מאד. ואם אפשר, עדיף כמה שיותר. איך זה יכול להשתלב איתם?הגדול לא ישן צהריים למשל.
אני נותנת לו משימות אבל הוא לא אוהב לבצע אותן לבד. הוא אוהב רק יחד. אולי הוא ילד שאוהב ביחד? נניח אם אוכלים קקרטיב הוא רוצה שלשנינו יהיה את אותו הצבע. אפילו יוותר על צבע אהוב רק כדי שלשנינו יהיה אותו הדבר. בחושיו המחודדים הוא מבין אילו משימות אני לא אוהבת(לחלק כביסה) ואילו משימות אני כן(לקפל, להוריד כביסה) ואותתן לפעמים הוא מסכים שנעשה יחד
חלק מהבעיה היא שלי כמובן

אני שונאת את עבודות הבית. ממש לא מתחברת לזה, בעיני זה עינוי ויסלחו לי כל נשות הזבובית המרחפת באושר
קשור ל1. אני שונאת שהבית מתלכלך. קשה לי עם זה. אני מתרחקת מחומרים כמו פלסטלינה וכל מה שמלכלך. קשה לי עם פיסות נייר ברחבי הבית ושאריות אוכל בכל מקום. אני אוהבת שאוספים הכל אחרי משחק. חבל שאין לנו בית עם גינה. .....

אני שונאת את עבודות הבית
אני שונאת שהבית מתלכלך
צר לי, אבל 1+1 = עוזרת...

ולו פעם בעשרה ימים.

מבקשת עצה.
ביתי בת שנתיים ורבע, ויש שעות שבאה בייביסיטר כי אני צריכה לעבוד.( חלק מהעבודה שלי היא בבית, כך שלא תמיד אני מצליחה להתנתק לגמרי, אבל זאת לא בעיה עבורי.) מה שכן, נוצר מצב שברגע שמגיעה העזרה, זה כאילו ברור שהיא באה כדי להיות רק איתה, ( "היא חברה שלי") מה שנכון כמובן, אבל בצורה "הקיצונית" של זה, זה אומר שהיא כל הזמן הולכת אחריה, או להיפך ויש התרכזות מלאה שלדעתי לא נכונה.
אני מרגישה שהיא לא מקבלת את הזמן כדי להיות עם עצמה, וזה לא מתוך כפיה כמובן, אלא פשוט מצב שנוצר, היא מבקשת שיתעסקו איתה וכל משחק הוא משותף.
מה עושים?
חשבתי אולי על פתרון כזה שאני מזמינה "חברה" לי ( ולא בשבילה ) ומבקשת ממנה להיות איתנו, לעשות מה שצריך בבית, ולא דווקא עם הילדה. הבעייתיות של זה היא הגלישה לתפקיד "העוזרת"
( לא המנקה ) ואיך ללמד אותה את תפקידה, או אפילו לדעת מה כן לדרוש ממנה ומה לא, כך שלא יפגע תפקידה הראשוני - להיות עם הילדה.

מקווה שמובנת. תודה @}

עירית_לוי

כמו שאת יודעת אני מאוד בעד הפתרון הזה

יש בו יתרון כפול - את גם מונעת התרכזות בבתך וגם מקבלת עזרה בבית.

הבעייתיות של זה היא הגלישה לתפקיד "העוזרת" ( לא המנקה ) ואיך ללמד אותה את תפקידה, או אפילו לדעת מה כן לדרוש ממנה ומה לא, כך שלא יפגע תפקידה הראשוני - להיות עם הילדה.
לפני שאת "מלמדת" או מגדירה למטפלת את תפקידה חשוב שתגדירי אותו עבור עצמך.
אם לך הוא יהיה ברור - לא תהיה לך בעיה להגדיר אותו מול המטפלת.

כדאי להגדיר מראש (או במקרה הזה להגדיר מחדש) לעצמך ולה שהתפקיד מורכב משני דברים: עבודות הבית וטיפול בילדה.
המטפלת שמה פוקוס על המשימות שלה ותוך כדי כך קשובה לילדה ומתפנה מעיסוקיה במקרה הצורך. כמובן שסדרי העדיפויות צריכים להיות ברורים ושהצרכים של הילדה חשובים יותר מלסיים לקפל סל כביסה.

אפשר לצמצם את זה עבורה לשני עקרונות מקבילים וברורים:

הפוקוס הוא על משימות הבית.
צרכי הילדה נמצאים בראש סדר העדיפויות.

זה יכול לבלבל בהתחלה ומי שרגילה רק לשחק עם הילדה יכולה לראות בהם עקרונות מנוגדים.
אם את רוצה ליישם את זה עם המטפלת הנוכחית, קחי בחשבון שאולי יקח לה זמן להתרגל לזה.

כמובן שחשוב שהמטפלת תהיה מישהי שיכולה להתחבר לרעיונות הללו, שיכולה לחלק את הקשב שלה, שמסוגלת ומוכנה להיות גמישה, ולא פחות חשוב - מישהי שלך מאוד נעים איתה.
אין ספק שיותר קשה למצוא מישהי כזאת לעומת מישהי שרק תבוא "לשחק עם הילדה."
תצטרכי נשימה ארוכה והרבה סבלנות

_הבעייתיות של זה היא הגלישה לתפקיד "העוזרת"
( לא המנקה ) ואיך ללמד אותה את תפקידה, או אפילו לדעת מה כן לדרוש ממנה ומה לא, כך שלא יפגע תפקידה הראשוני - להיות עם הילדה._

האם למישהו יש נסיון עם מצב כזה, ומוכן לשתף? תודה @}

אני חוזרת די הרבה אחורה בדיון, לדברים של אמא ל 5 :

_תמיד ממליצים לשקף ולאשר את רגשות הילדים (גם של מבוגרים). "אני יודעת שזה מאד מרגיז אותך, ומאד היית רוצה... אני מבינה שאת מאד היית רוצה.... זה בסדר שאת בוכה וכועסת, זה באמת מאד מרגיז....." וכד.
גיליתי שאצלי במשפחה יש בעיה עם הנושא. או שאני עושה משהו לא נכון, או שזה לא תמיד עובד. אצלנו תגובות כאלה רק גורמות לילדים להתעצבן עוד יותר._
גם אצלנו. בכלל לילדים במשפחתי יש רדאר לתגובות "חינוכיות" שלא באות מאיתנו בספונטניות. וזה מאד מקשה עלינו, ההורים, ללמוד דרכי ביטוי חדשות ולהתאמן בהם, עד שהן הופכות לטבעיות לנו.

והשאלה היא אם בכל שעות היום צריך עד אינסוף לנהל מסע ומתן אינסופי על כל צעד.
לדעתי לא. בטווח הארוך זה מאד מאד שוחק את התקשורת במשפחה, ונראה לי שזה גם נותן לילדים תמונה לא מציאותית של החיים - שעל כל ענין אפשר לדבר בלי סוף. (אני אומרת את זה במיוחד לעצמי... כ"כ הרבה זמן עובר במו"מ...)
אני חושבת שזה טוב שעל חלק מהדברים ההורים מחליטים וזהו, במיוחד בדברים שבאמת אין ברירה או בדברים שההורים לא מוכנים להתפשר בהם. הילדים לדעתי יוצאים נשכרים מאד מזה שברור שההורים הם מנהיגי המשפחה - מנהיגים שמקשיבים לצרכים ולרצונות של כולם במשפחה, ומתחשבים בהם ככל האפשר - אבל לפעמים מחליטים לפי תמונה כוללת. ברור שכשאפשר להענות לרצונות של כל אחד זה עדיף, אבל המצבים שבהם זה לא אפשרי הם חלק אמיתי מהחיים.

חשבתי על מה שכתבתי, האם זה בכלל שייך ל-התרכזות בילד ? והמסקנה שלי היא שבעקיפין כן: אם כל הזמן אני צריכה לקבל את הסכמת הילדים לכל דבר שקורה ונוגע אליהם - יוצא שהם במרכז, ועוד איך!

דוגמה מהשבוע:
נסענו הביתה בשבת בצהריים, ובדרך ראינו טרמפיסטית צעירה, שבן זוגי אמר שנראתה מאד מיואשת והציע שנחזור וניקח אותה (מה שאנחנו אף פעם לא עושים כשאנחנו בנסיעה משפחתית). דיברנו על זה ביננו וסיכמנו שכן, ואז הוא שאל את הילדים מה נראה להם?
הבכורה (9.6) אמרה שבסדר, והצעיר(6.6) אמר שהוא לא רוצה. החלטנו שבכל זאת כן, הסתובבנו (יצא שחזרנו די הרבה) ולקחנו אותה. הבן שלי הפגין את חוסר ההסכמה שלו בהתכווצות במושבו ובפרצופים זועפים עד שהיא ירדה.

וככה אני מסכמת את הארוע:
א. טוב שלקחנו אותה (יצא שהבאנו אותה עד הבית).
ב. מכיוון שכבר החלטנו שכן - לא היה צריך להתיעץ איתם, אלא רק לידע אותם, שיתכוננו לשינוי
ג.. לפעמים צריך לקבל את זה שדעתך לא התקבלה, למרות ששאלו אותך. ולמרות שבני כעס אני לא חושבת שהארוע בכללותו הזיק לו.

ב. מכיוון שכבר החלטנו שכן - לא היה צריך להתיעץ איתם, אלא רק לידע אותם, שיתכוננו לשינוי