. אז חשבו בקפלן שאני מטורפת לגמרי לגמרי. מסובבת על כל הראש.
ועוד הייתי אחת פרסונל, בבוקר של הלידה עוד עזיתי בדיקות שמיעה למבוחטים של בית החולים כמה קומות מעל וימינה מחדר הלידה.
נועם נולד בערך בעשר בלילה. בשתים עשרה עברנו לחדר והוא לתינוקיה כי עוד אי אפשר היה להביא לי אותו (אילו רק ידעתי להלחם...). אחרי שעתיים בערך של חוסר שינה וגעגוע עצום החלטתי להעיז ולקום מהמיטה וללכת לראות את התינוק שלי. הוא הרי שלי, לא ???
לא מצאתי אותו. עברתי עריסה עריסה והוא לא היה שם. נחרדתי לרגע ופניתי לאחיות בשאלה: "אני לא מוצאת את התינוק שלי בשום מקום...". "מי את, מתי ילדת ?" כשעניתי הן ישר התנפלו עליי :"ולמה כבר קמת מהמיטה..." ואז החליפו ביניהן מבטים ופלטו בחצי פה: אה, זה התינוק שבבילי...". הייתי בשוק. עד כדי כך שהצלחתי להתאפק עד הבוקר ורק אז להתקשר אל עומר...
אחר כך, כל הנקה היתה מאבק. בשלב מסויים הייתי ממש בוטה והודעתי להן נחרצות: "אתן לא מחליטות בשבילי. אני לא מדברת אתכן, אני רוצה לדבר עם הרופא התורן בלבד...". הן שגעו אותי, על כל הנקה קבלתי נזיפות במבטים ובדברים, איזה אמא מתעללת אני, איך אני מעיזה להוציא ותו מהבילילייט, ואיך בגלל העקשנות שלי על הנקה הילד שלי יתייבש (הוא טופל בשלב מסויים במנורות מתחת, מעל ובצידי הגוף...).
בחדר שלנו, הייתי מדריכת ההנקה. היתה איתי מישהי שזה לה הילד השני. קצת יותר בעניינים ואחת אבודה למגרי. לא עברו שום הכנה לללידה. החמה שלה יושבת לה על הראש והיא והבעל חסרי אונים לגמרי.
בתינוקיה, האחות הכי אנתיפטית הייתה בעלת התואר "מדריכת הנקה". חרטא ברטא (סליחה על הבוטות אבל כל הכעס מאז גואה בי פתאם...). היא ממש נאבקה בי על כל פיסת ידע ועקשנות שהפגנתי. בשלב מסויים התעקשתי לשבת צמוד לאינקובטור בו הוא טופל ולהתסכל עליו. משוגעת לגמרי, כבר אמרנו ?
עכשיו אני נזכרת גם. הכניסה לתינוקיה היא רק עם קוד. מי שלא מכיר את הקוד (רב האמהות) צריך לצלצל באינטרקום ולהתייבש שם עד שמישהו יחליט שהוא ראוי מספיק כדי שיפתחו לו. בעיניי זה גובל בפלילי.
וגם נזכרת בצעקה הכי מזעזעת שנשאה שם כל כמה זמן: "להחזיר תינוקות, להחזיר תינוקות". מה להחזיר ? למה של מי התינוקות האלו בכלל ????

הכי אבסורד הוא שאני, עוד לפני הלידה, כשרצו לאשפז אותי שם במחשבה שאני אוטוטו יולדת, אמנם ברחתי הביתה אבל הספקתי לבקש ביות.... איזה ביות ואיזה נעליים... שלושה ימים בבילי לייט ועוד קצת וגם אז ברחנו בהבטחה לחזור ולא חזרנו...

בקיצור מונו, אני כל-כך כל-כך מזדהה איתך... גדול וגם קצת עידוד: הרבה זמן הרגשתי נורא רע עם מה שקרה ועם זה שלא יצרנו bonding בימים הראשונים האלו. הכל עבר לגמרי ובגדול: הרגשתי איך עם כל יום שעובר הילד הזה שובה אותי יותר. והיום אנחנו במצב האבסורדי שבו אני משתוקקת לקרבתו והוא כבר יכול בלעדיי

זה עצוב ומראה כמה ההכנה ללידה ולאימהות היא אפסית במדינה שלנו.
וכמה ברות מזל אנחנו ובעיקר,ילדינו,שזה קורה אצלינו אחרת.
לא התכוונתי חלילה להטיף לך מוסר אבל עכשיו כשיש לך שני ילדים ואת אחרי לידה-את צריכה לנוח. גם נפשית.

אוי כל כך מדכא לקרוא מה שאת כותבת. זה לא שאני לא יודעת מה קורה בבתי החולים, אבל כבר כמה שנים שאני לא שם, ורוב האמהות שאני רואה הן כמובן אלו המגיעות אלי עם כל המוטיבציה והרצון להניק. וגם רבות מהן סבלו לא פעם מהיחס הקשה בנושא הנקה בבית החולים. אבל אני לא רואה את אלו שהחליטו "לנסות" להניק, ואם לא ילך - אז לא. באמת עצוב שזה כך. אני יכולה להבין את התסכול שלך, לשבת שם יום אחרי יום ולראות את זה, ועוד כשאת עצמך בתוך הקושי שלכם, ומסתכלים עלייך בצורה עקומה, שאת לא עושה כל מה שאומרים לך. באמת כל הכבוד לך שהצלחת למרות כל הקושי לעמוד על שלך, אבל זה באמת דורש המון כוחות, ידע ותמיכה. מקווה שתתאוששו מהר.

מדהים. מדהים שיש אמהות שכן מצליחות להניק, למרות הכל.

אותי מענינת התגובה של בית החולים לדבריך, כשתהיה...

אני גם קוראת ונזכרת בחוויות שלי - ובוכה.
גם אני ילדתי בקפלן ועד צירי הלחץ הכל היה בסדר. המילדת שלי היתה מקסימה - אבל bonding זה כנראה רק מילה מספר וכנראה גם הנקה. לא הצלחתי להניק בהתחלה - והמיילדת אמרה לי - טוב כנראה שהיא לא רוצה עכשיו - אבל זה לא היה נכון - פשוט לא הצלחתי.
אני ישנתי מול התינוקיה. ואני שמעתי את התינוקות בוכים - לא הצלחתי להרדם בכלל. יכולתי לזהות את הבכי של תמר מהחדר שלי. כך שהייתי כל הזמן בקשב מלא - לבדוק אם היא בוכה.
היתה שם אמא שבחמש בבוקר רצתה להכנס לתינוקיה - ובדיוק היה ביקור רופאים - אז לא פתחו לה את הדלת. והיא עמדה וצעקה שם 10 דקות - ואני התחלתי לבכות. גם על מה שהם עושים לה ולתינוק שלה - וגם על כך שגם אני הייתי רוצה לצעוק כך. כי אני הלכתי כמה דקות לפניה ולא נתנו להכנס - וחזרתי לחדר.
כשביקשתי עזרה עם ההנקה - אף אחת לא יכלה לעזור לי - אחת הסבירה לי בגסות (ממש צעקה עליי) שאני לא אוחזת נכון אבל לא הסבירה לי איך לאחוז. והילדה בוכה בידיים שלי.
אבל יש לציין שהרופאים שאני פגשתי בתינוקיה - היו מאוד אדיבים והתייחסו מאוד בכבוד לבקשה שלי לא לחסן. הם דיברו איתי אפילו על חיסון סלקטיבי. הייתי מאוד מופתעת.
כשמדברים על לידת בית - זו הסיבה שאני רוצה לידת בית - לא בגלל הלידה עצמה - אלא החוויה של אחרי הלידה.
ושבמקום תמיכה אתה מוצא חלל ריק.
אצל רוב האחיות לא מצאתי זאת מרוע לב - אלא מבורות, חוסר ניסיון אישי, ועומס מטורף.
איך אפשר לעבוד בתינוקיה - 4 אחיות עם תינוקיה מפוצצת. חייבים לפתח קהות חושים. אחרת אי אפשר לשרוד.

אני קוראת ומזדעזעת, קוראת ובוכה ושוב, מתעורר הכעס על מה שקרה אצלי. בתום לידה זוועתית וטראומטית, שארכה כמעט שלושה ימים, אחרי שלכל אורך הלידה הכניסו ניירת שהבן זוג יחתום בשביל, תסלחו על הביטוי כיסוי תחת. אני הייתי גמורה , אבל לא ויתרתי וביקשתי שהיא תהיה איתי. ואז...מכבש הלחצים עבד בכל כוחו: האחות האחראית בכבודה ובעצמה (האחות נ ה) ונראה לי שחלק מבנות הצפון כאן מכירות אותה - בבית חולים רבקה זיפת, נכנסת ומנסה לשכנע אותי שכדאי לוותר על הילדה כדי שאנוח, שכדאי מאוד לתת לה בקבוק מטרנה "טובה" כדי שהיא תישן קצת וגם אני..שבגלל הלידה הממושכת אין לי חלב...כל 20 דקות לערך נכנסה אחות אחרת לנסות לשכנע אותי לשים אותה בתינוקייה, שאסור שהיא תהיה עליי...אני הרגשתי שאני רק רוצה למות, היתי גמורה, מותשת לא יכולתי לעלות על המיטה אז ישבתי כל הלילה על כסא עץ והיא עליי..לבדיקות רופא לא הלכתי - הוא הגיע לחדר ונזף בי על כך שהוא היה צריך להגיע לחדר ואני הייתי בשרותים..כששמע שאני נגד חיסון צהבת הגדיל לעשות אויים שיש ביכולתם להתלונן עליי במשטרה על כך שאני מסכנת את בריאות הציבור..הגיעה עוד אחות שהציגה עצמה כמדריכת הנקה (אגב, בסיור המקדים התגאתה האחות האחראית כי כל האחיות הן יועצות הנקה מוסמכות...) ותלשה ביד קרה את הילדה מהשד ופלטה: היא יונקת נכון...על אף שהייתי עם פצעים ומייד כשיצאנו הלכנו ליועצת הנקה, אמיתית לא כמו האחיות במקום המזוויע הזה.
כמה תובנות: תדברי כמה שאפשר ועם מי שבא לך כי חשוב להוציא את הטראומה (ככה יעצה לי דיאנה המופלאה). אם ילדתן בבית חולים - בשום פנים ואופן לא לווצתר על היילוד, אפילו שיישאר מישהו מהמשפחה או חברה כדי שייסייע, ואם אפשר - לברוח מהר ככל האפשר. וכמובן להתרחק מבית חולים צפת. להבא (שלא ברור מתי זה יקרה, אני עדיין בטראומה) - אלד בכל מקום, רק לא שם!

לנו דווקא יש חוויות טובות מקפלן, אבל אולי פשוט היה לנו מזל ליפול על סגל טוב במיוחד, ואולי דברים שרואים משם (בתור יולדת) לא רואים מכאן (בתור אבא).

נראה לי שהמסר הכללי של האחיות אל האמהות הוא: "עברת עכשיו את הטראומה הנוראית של הלידה, אז עדיף שתנוחי עכשיו. למה את צריכה את התינוק על הראש? יהיה לך מספיק זמן לטפל בו בבית." קשה להאשים בזה את האחיות. אני חושב שזה מה שרוב היולדות מבקשות לשמוע. אפילו ראיתי יולדת שמתווכחת אם אחות על ה"אין מספיק חלב" (האחות אמרה לה שזה מאד לא סביר וניסתה לשכנע אותה לנסות להניק - אבל האמא התעקשה לקבל בקבוק).

ברגע שהאחיות ראו שדורית לא נופלת לקטגורית "הלידה הטראומטית" היחס שלהן השתנה בהתאם. למעשה, כיוון שהתפננו מלידת בית, היחס כלפינו היה הרבה יותר חיובי מלכתחילה. שאלו אותנו לגבי החיסון והוויטמין K מיוזמתם, וקיבלנו ביות מלא (למרות שרשמית זה לא קיים שם - מחוסר ביקוש). רופאת הילדים שבדקה את עמית מאד תמכה בהחלטה שלנו להשתחרר מוקדם (והיתה עקבית בגישה הזו גם כשחזרנו אחרי יום עם צהבת ילודים קלה).

גם היחס שם לאמהות לילודים מאושפזים הוא מתחשב. כשהיינו שם לא היו מיטות פנויות בחדרים, אז סגרו חצי מחדר האוכל בווילונות והכניסו לשם מיטות בשביל האמהות - לא אידאלי, אבל עדיף מלא כלום.

הרושם שלי היה, שיחסית לעומס שמוטל על כתפי האחיות, רובן באמת עושות את הטוב ביותר שהן יכולות, אבל אין שום סיכוי שהן יכלו לעודד הנקה ולהעניק תמיכה לכל היולדות שם. אני לא חושב שיהיה נכון להאשים את רובן בבורות. אולי חלקן כבר מיואשות מעידוד הנקה עקב חוסר הרצון והבורות שמגלות היולדות (ואני לא מאשים את היולדות, שהן קורבן של הסביבה התרבותית וכו'... אבל זה כבר דיון אחר).

בדרך לפגיה עוברים בתינוקיה, במיוחד בשעת לילה מאוחרת - שתי אחיות עומדות ומקשקשות בנחת בתחנת האחיות, בעוד התינוקות בוכים בוכים....

מוכר גם מרמב"ם בדיוק מדהים...
כל אחות אומרת מה שבא לה, בד"כ זה הפוך ממה שהאחות הקודמת אמרה והשורה התחתונה היא, איך לא, "אין לך מספיק חלב".
ביום השלישי בלידה הקודמת היה למעיין גודש. העצה שנתנה לה היתה "תשאבי כדי שיירד הגודש". אחרי שמעיין שאבה 250 מ"ל חלב (!!!) נזכרה איזו אחות לספר לה שכדאי שתפסיק, כי אולי זה יותר מדי. את הלילה הבא, הראשון בבית, מעיין העבירה עם כאבים איומים וגודש שלא ייאמן, שאיכשהו נפתר אחרי שב-6:00 בבוקר היא העירה את אור והכריחה אותו לינוק. לפני זה הוא פשוט לא רצה כי זה היה קשה מדי.
בלידה הנוכחית תקענו עיניים רושפות בכל אחות שניסתה להתקרב לרדיוס של שני מטר מאיתנו...

אה, וגם תקעו את היולדות שילדו בניתוח קיסרי כמעט הכי רחוק שאפשר מהצינוקיה. ביות מלא בודאי שיש, אבל רק בחדר שצמוד לצינוקיה שבה יש רעש ואור כל היום וכל הלילה. לי אסור להגיע לפני 08:00 בבוקר (שעות ביקור), אבל לא היתה שום בעיה שבחורת השיווק תפריע ב-07:30, חמש וחצי שעות אחרי לידה בניתוח קיסרי.

כל כך לא מקצועיים, כל כך חסרי רגישות ואחרי זה עוד המומים מהרעיון שמישהי לא תרצה ללדת בבית חולים.

אה, וגם תקעו את היולדות שילדו בניתוח קיסרי כמעט הכי רחוק שאפשר מהצינוקיה
זה בכוונה, הכי רחוק שאפשר, ואם אפשר גם כמה שיותר רחוק מחדר האוכל. זה כדי שהן תלכנה! ההחלמה מהניתוח הזה תלויה בהליכה מרובה, לא מרחמים על נשים אחרי ניתוח קיסרי, רוצים שהן יבריאו. לפחות דבר אחד הם עושים כמו שצריך...

חייבים לפתח קהות חושים. אחרת אי אפשר לשרוד.
לא רק בתינוקיה. בכלל בבי"ח.

קשה ל מאוד לקרוא את הדף הזה. את שני ילדי ילדתי בבית חולים כרמל בחיפה בניתוחים קיסריים.לא היה ביות (ועדיין אין) והתעקשתי להניק. נתנו לי להניק בתינוקיה עצמה אבל אף אחד לא יעת או סייע. הבכורה פצעה את הפטמות שלי ובמשך חמשת ימי האישפוז ירד לי דם והיא ינקה דם. ישבתי, הנקתי ובכיתי ואף אחת מהאחיות לא ניגשה או עזרה או יעצה. רק כשחזרתי הביתה הזמנתי יועצת הנקה שהצילה אותי ואת ההנקה. בלידה של הבן השני כבר הייתי ערוכה מראש והזמנתי את יועצת ההנקה לבית החולים - היא ברוגע ובעדינות והמון אהבה כל כך עזרה לי. ובכל זאת, כשהייתי מגיעה בבוקר לתינוקיה ראיתי שנתנו בלילה בקבוק. אבל אחרי ניתוח קיסרי למי יש כוח להתווכח ולעמוד על שלך?!?! שלא לדבר על הצעקות שקיבלתי כשאחרתי להחזיר את התינוק לתינוקיה. קודם כל בבית חולים את חסרת שם. את "אמא" ולעולם לא אשכח את האחיות צועקות במסדרון "אמא, היית צריכה להחזיר את התינוק מזמן!!!!"
הפעם החלטתי שרק ביות. לשם כך הלכנו היום לבית חולים בני ציון ועשינו סיור במחלקה. יש שם ביות מלא לאחר ניתוח קיסרי אבל הם דורשים שבשני הלילות הראשונים יהיה ליווי נשי. (לא נעים לטענתם, לנשים אחרות שגבר ישהה במחלקה). הבעיה היא שלמרות שהם מאפשרים ביות, אין שם בעצם תנאים מתאימים לביות. צפיפות איומה בחדרים, מליון מבקרים, כארבע יולדות בחדרים קטנים. הם משתדלים, נאמר לי, לתת למי שרוצה ביות מלא להיות במרפסת ואז יש יותר פרטיות. כמו כן, התינוק צריך להיות באקווריום הקטן הזה כי הם לא מרשים שהוא יהיה איתך במיטה - לטענתם הם מסרבים לקחת אחריות אם הוא יפול מהמיטה הגבוהה כשאת נרדמת. אין אפשרות לרחוץ את התינוק בעצמך כי אין איפה. הדברים הללו משמעותיים במיוחד למי שאמורה להיות מאושפזת כחמישה ימים לאחר ניתוח. מדובר בפרק זמן משמעותי!!! בכל זאת יצאתי יותר מעודדת מאשר הטראומה של בי"ח כרמל - מקווה שבאמת יהיה בסדר.
אגב, נאמר לי על ידי מנהל המחלקה בכרמל שרוב הנשים בכלל לא מעוניינות בביות.

מונו, כל הכבוד לך שאת כותבת, ואני ממש מקווה שתשלחי את זה לבית החולים. ככה, כמו שזה. ועם השמות של האחיות.

זה בכוונה, הכי רחוק שאפשר, ואם אפשר גם כמה שיותר רחוק מחדר האוכל
דווקא לא - מעיין היתה בחדר צמוד לחדר אוכל. למרות שאני מכיר את ההגיון זה לא סביר בעיני לתת לאשה אחרי ניתוח קיסרי להתרוצץ בלילה 3-4 פעמים את כל הדרך לצינוקיה (כשהתינוק, כמובן, רעב ובוכה כל הזמן הזה). שייתנו לה ללכת הרבה לחדר אוכל, בבוקר, בנחת; אבל התוצאה הדי סבירה של לינה רחוקה מהצינוקיה היא, בסופו של דבר, "תנו לו בקבוק". מעודדים הנקה, כבר אמרנו?
אני מעריץ כל מי שמוכנה להתרוצץ בלילה אחרי ניתוח קיסרי בשביל להניק את התינוק שלה. אני לא בטוח שיש הרבה כאלה.

איתי, נורא נעים לקרוא מה שכתבת,
אצלי, אחרי קיסרי, הייתי צריכה לריב בצינוקיה, (לא נתנו לי להשאיר מישהו איתי, ופחדתי לא לשמוע את התינוקת בלילה אחרי הקיסרי לידי), כדי שיתנו לי להניק. לא היה מקום להניק כי היו שיפוצים בדיוק אז, והייתי צריכה לשבת על כסא הכי לא נוח בעולם לאחר ניתוח עם כל הסיכות האלה. הצינוקיה היתה עם אור חזק מאד, ומלאה תינוקות צורחים ואחיות עצבניות (לא פלא, זה היה ממש לא אנושי מצבת כוח האדם מול מספר התינוקות שם) שמתעסקות עם התינוקות "ביעילות" חסרת חמלה. בעיקר השתיקו את התינוקות עם הפורמולות, למרות שהיו שלטים ופתקים "להנקה בלבד" כי לא רצו להתחיל לרוץ לחפש את האמהות במחלקה (שכמובן בקצה השני של המסדרון המאד מאד ארוך) ועל נגישות ללקויי שמיעה בכלל אין מה לדבר, שלא מעירים אותך בבוקר, ולא מסבירים דברים שאמרו ברמקול לכולם ואת מפספסת זמן לדבר הזה ולדבר ההוא והכל מסתבך נורא וההורמונים בוכים. וזה כבר סיפור אחר. כולל הניתוח הלא מונגש ללקויי שמיעה.
כמו כן מדריכת הנקה שהיתה בהמה נאצית ממש, קשוחה צועקת חוטפת ורק לא מרביצה.

קשה לי מאוד לקרוא את הדף הזה

התיאורים של מונו מצמררים, ואני חשבתי שאני סבלתי עם ההנקה (בליס דווקא)...

זכורות לי שתי תמונות:

1. אני לא מצליחה לחבר את התינוק (הוא דווקא תפקד יפה מן ההתחלה, אבל אני הייתי חסרת ביטחון), מסתובבת איתו על הידיים כל הערב והלילה כשהוא מצווח לשמיים. אף אחות בתינוקייה לא יודעת לסייע לי לסחוט קולוסטרום. שלא לדבר על לחבר אותו. משירות האחיות נשלחת אלי "מדריכת הנקה" (כן, בטח), שטוענת - "תסתכלי, הבטן שלו קשה, יש לו גזים", משאירה אותי כך והולכת... לפנות בוקר, אני מתפללת לאלוהים שאסתר גרוניס תגיע אפילו עשר דקות מוקדם יותר.

1. אני בחשש שאולי אני מרעיבה אותו (יומיים לאחר הלידה, לא בטוחה שהוא קיבל מספיק קולוסטרום, והוא צורח ולא מתחבר לציצי). נותנת לו 10 סי.סי סימילאק מכפית, רק שייכנס משהו לבטן הקטנה, נותנת לו ובוכה. כשאני מבקשת כפית מהאחות, היא מודיעה ש"אסור להאכיל בסימילאק מכפית" (חשש לחנק כנראה), וממליצה לי על צינורית שמחברים לשד, בסימולציה של הנקה. מכניסה אותי ל"חדר הנקה" (לא החדר של אסתר, אלא שורת תאי טלפון מבודדים, משהו חייזרי) ושולפת צינורית חייזרית לא פחות. "עכשיו תחברי אותו", היא אומרת. אני מסתכלת עליה מיואשת: הלא לו הייתי יודעת לחבר אותו, לא הייתי מבקשת סימילאק מלכתחילה! אבל גם היא לא יודעת לחבר. היא נכנעת, נותנת לי כפית ויוצאת.

חייבים לפתח קהות חושים. אחרת אי אפשר לשרוד.
כן. קל לתעב את האחיות בגלל השאננות שלהם למראה הקשה של תינוקות היסטריים, שהיו בכלל צריכים להיות בזרועות אמא (לא תמיד אמא עצמה מבינה את זה). אבל התקנים של בתי החולים לא מאפשרים מצב אחר - אני מתארת לעצמי שאם היו עוד 5 אחיות פה או שם, התינוקייה היתה מקום הרבה יותר רגוע.

"מאיר" לפני 3 שנים. בחרתי בו בגלל הביות המלא. שעה אחרי הקיסרי (המתוכנן) הנקתי. ביקשו שנחתום ("צריך לחמם אותו"), חתמנו.
בלילה הראשון מרוב שהייתי ב"היי" לא קלטתי שמ-24:00 עד 5:00 (השעות שלא נתנו לעומר להיות איתי), זה 5 שעות ובטוח יתנו לו משהו. שכבתי עם חיוך דבילי במיטה וחיכיתי שיגיע בוקר. במקרה היתה במשמרת דודה של עומר (שאיכשהו שכחנו מקיומה והיא לא ידעה שילדתי). היא הביאה לי אותו וככה הוא היה איתי רוב הלילה.
בלילה השני עומר היה איתי, האחיות ידעו והעלימו עין. היינו רק שתיים בחדר ולזאת שאיתי לא היה איכפת (אמא לפגיות ששואבת. ישנה כמו פגר כל הלילה). בלילה השלישי שלחתי אותו לישון בבית וכבר הסתדרתי לבד. כשביקשו להביא תינוקות לבדיקת רופא דחיתי את זה עד שלא היה אפשר. רק שלקח כ"כ הרבה זמן עד שהתחילו לבדוק שישבתי מחוץ לדלת והתייפחתי כמו משוגעת.הרופאה המדהימה יצאה אלי איתו ברגע שהיא סיימה לבדוק אותו ואמרה לי "אם כ"כ קשה לך, אל תשאירי אותו לבד, את יכולה להיות איתו בבדיקה". בחיי שבא לי לנשק אותה.
מבחינת עזרה בהנקה, יש המון רצון לעזור, לא תמיד ידע. די הצלחתי לסנן מידע כי באתי מוכנה. אבל מידע פרקטי כמעט לא היה. האחיות של התינוקיה עברו המון בחדרים והציעו עזרה, לא היה צריך לחפש אותה. באחד מהימים כשכבר דיממתי והפטמות באמת היו נראות זוועה, אחת האחיות אמרה לי בחשש ובשיא העדינות "אוי כדאי שתתני בקבוק אחד שהפטמות ינוחו, זה באמת נראה רע". לא הקשבתי לה. אבל זו היתה הפעם היחידה שקיבלתי עצה לא להניק.

אה, ונזכרתי בעוד חוייה.
בהריון כשעשינו סיור באסף הרופא לקחו אותנו לתינוקיה. היינו כ-10 זוגות. שנינו משתרכים בחוסר חשק בולט אחרי כולם ("יו, איזה ממי", "וואי, איך אף אחד לא בוכה"). נכנסנו ומיד יצאנו, בוכים שנינו. הסתכלנו אחד על השני וברחנו הביתה.

אחרי שכתבתי קודם בשצף-קצף, בלי לחשוב פעמיים, אני פתאום קולטת כמה שהדף הזה מעלה זכרונות קשים שממש הודחקו ופתאם קפצו להם יש מהלב לדף בלי שום מעצורים. מדהים איך הזכרונות האלה יושבים בפנים בשקט בשקט ומחכים לרגע המתאים...

הסיפורים כאן החזירו אותי ארבע שנים אחורה, ללידה של פיצי בליס, שלמרות הביות המלא נתקע שש שעות בגריל אחרי הלידה (לא ידעתי שאפשר להתנגד), ובטיפול אור לצהבת, ואני התעקשתי להניק ולהוציא אותו מהפוטו, ולאכזריות - אין מילה אחרת - של אחות הלילה, בלילה הראשון אחרי לידתו, כאשר פיצי ייבב כל הלילה ולא ידעתי איך לחבר אותו - היא צרחה עלי שהוא רעב ושאתן לו כבר בקבוק, ואחרי ארבע שעות שהיא צעקה עלי נשברתי ונתתי לו סימילאק ובכיתי. ;-(
ובבוקר באה אסתר גרוניס.

עם בובון זה כבר היה עולם אחר. לפני שנה וחצי במאיר. אחרי הקיסרי האיש היה איתו שעתיים והחזיק אותו על הידיים בעוד אני בהתאוששות ומיד כשהגעתי לחדר הוא הגיע לידיי ומשם לא ירד (עד היום;-)). לא יודעת איך נראית התינוקיה במאיר.

עד שלא ימות (חלילה) איזה תינוק שהיה לו שלט "הנקה בלבד" מאלרגיה קשה לתחליף, שאחות דחפה לו למרות השלט, ותהיה תביעה של מליונים, אף אחד לא יתעורר!

אולי אצליח להרחיב יותר מחר -- אבל החוויות שלי מרמב"ם בכל מה שקשור לעידוד הנקה דווקא הפוכות מכל מה שאיתי תיאר. חשבתי לכתוב על זה כאן בתור משהו מעודד.
אבל לא עכשיו.

זו הבעיה כשלפעמים שומעים רק משהו קטן, מה שרוצים לשמוע, מה שקל לזכור, מתוך הרצאה.
כן, אחותי סיפרה שכשהייתה בבית החולים, שכנתה לחדר לא ידעה מה לעשות עם התינוק הצורח. קראה לאחות שתעזור לה להניק, כי לא ידעה מה לעשות. "אני חושבת שהוא רעב". "מתי הוא נולד? אה, רק לפני 12 שעות? אז זה בסדר, כי הם יכולים לא לינוק ב-24 שעות הראשונות." והלכה והשאירה את האשה עם תינוק צורח
סיפור אמיתי.

לא יודעת איך נראית התינוקיה במאיר
התינוקיה במאיר נראית ומתפקדת כמו כל התינוקיות אבל היתרון הגדול במאיר הוא שיש ביות מלא אמיתי של 24 שעות ורק חבל שכל כך מעט אמהות מנצלות אותו , ביומיים שהיינו שם היתה איתי בחדר רק עוד אחת והיינו החדר היחיד של ביות מלא
התינוקיה עצמה מזעזעת כרגיל, אבל באופן כללי היחס לא רע , תלוי על איזה אחות נופלים, כשבאתי שעתיים אחרי הלידה לקחת את אופק הוא עדיין היה עטוף בעטיפות מחדר הלידה וישן בשלווה מוחלטת,
כיוון שהתעקשתי להיות איתו האחות שלפה אותו מהעטיפות העירה אותו דווקא בעדינות וגם האמבטיה התנהלה די בעדינות
אלא שאז היא לקחה מסרק וסירקה אותו ואני קפצתי, לי זה נראה נורא כואב אבל היא אמרה משהו כמו זה לא כואב לו וזה בשביל להוריד את הג'יפה כי אח"כ זה נדבק ולא יורד,
כנראה מההלם נתתי לה להמשיך, אח"כ היא גם לא הסכימה שאניק בזמן החיסון כי "זה נוגד את הנהלים" אבל נתנה לי לעמוד קרוב אליו להחזיק את המוצץ בפה שלו וללטף אותו בזמן הזריקה.
בסה"כ עם קצת יותר אסרטיביות אני חושבת שהייתי מונעת ממנו את החוויה המעיקה הזו אבל לפחות הייתי לידו ולא כמו בפעמים הקודמות כשקיבלתי את הילדים אחרי הטיפול בלי לדעת בכלל מה עבר עליהם.
מהרגע שהודעתי שאני רוצה ביות מלא ניסו לשכנע אותי שלא כדאי לי, כי אני צריכה לנוח. אבל בגלל המדיניות החתימו אותי על טפסים שהכל באחריותי ורק אז לקחתי אותו סופסוף לחדר.
פרט גיחה אחת קצרה לתינוקיה לבדיקת רופא בבוקר ופעם אחת מיותרת בערב שבה השארתי אותו לרבע שעה כדי ללכת להתקלח וכשחזרתי גיליתי אותי אחרי ארוחת סימילאק למרות השלט הנקה בלבד שהיה על העריסה לא ראינו יותר את התינוקיה , עד לבוקר השני , בוקר השחרור.
וגם אז הייתי המשוגעת היחידה שהתעקשה להשאר עם התינוק עד לשחרור ולא להשאיר אותו לבד בתינוקיה.

בית חולים יוספטל באילת 2001, מסתובב רופא בין המיטות ומרגיע את האמהות שלא מצליחות להניק: התינוקות נולדים שבעים, הם לא זקוקים לאכול ביומיים הראשונים.
רק בלידת הבית שנתיים אחרי, הבנתי שתינוקות יונקים מיד!
מדוע לא כך בבית חולים? הניתוק מהאם?, הטראומה?, הסמים שאמא מקבלת?

_כיוון שהתעקשתי להיות איתו האחות שלפה אותו מהעטיפות העירה אותו דווקא בעדינות וגם האמבטיה התנהלה די בעדינות
אלא שאז היא לקחה מסרק וסירקה אותו_
למה? למה? למה? למה בכלל להעיר אותו? למה לרחוץ אותו? למה לסרק אותו? מה עובר להן בראש, לאחיות האלה? למה אי אפשר פשוט שהאמא תקח אותו ישן ועטוף? למה הוא צריך לעבור את הידיים של האחות קודם?

מהרגע שהודעתי שאני רוצה ביות מלא ניסו לשכנע אותי שלא כדאי לי, כי אני צריכה לנוח. אבל בגלל המדיניות החתימו אותי על טפסים שהכל באחריותי ורק אז לקחתי אותו סופסוף לחדר.

ולזה את קוראת ביות מלא אמיתי ?

איזה סיפורי זוועה..
במיוחד:

כששמע שאני נגד חיסון צהבת הגדיל לעשות אויים שיש ביכולתם להתלונן עליי במשטרה על כך שאני מסכנת את בריאות הציבור..
מה זה? 0-:

הדף הזה עושה לי לבכות... כל כך עצוב ומדכא.
אתמול שמעתי מבדודה שלי סיפורים על הביות המלא ב"פוריה"- איך נתנו לה חדר לבד כי אין ביקוש לביות, איך כל שעה באו לבדוק אותה, איך התינוקת צרחה ואיך אחות אחת שאלה אותה "מה שלום הצווחן הקטן?". בעניין הנקה- היא מניקה, אבל בבית חולים היא ניסתה יומיים ולא הלך לה ובסוף היא נשברה ונתנה בקבוק אחד של תמ"ל. אני לא יודעת בדיוק מה היה שם, אבל אפשר לנחש.

בשמת , יש הרבה אימהות שהתגובה שלהם זה:"איכס, למה לא רחצו אותו מספיק טוב?"
"אני רוצה לנוח ממילא אני אטפל בו בבית"
אני מאמינה שאם 90% היו רוצות ביות מלא היה ביות. אני בתינוקיה בכל הזדמנות החלפתי חיתול וכולי. בודדות האימהות שהראו עניין בכך. מתוך 70-80 תינוקות במשך שבוע ראיתי רק 2 אימהות של ביות מלא(פי זה שהיה שם מודבק על הקיר וצמוד אליו טופס התחייבות ולא היתה עריסה שקופה), וראיתי רק אמא אחת שהחליפה וטיפלה בתינוקה מעבר לאוכל (אבל יכול להיות שהיו עוד כאלו שפספסתי, אבל לא הרבה. אגב זו האמא שהאכילה במזרק בהתחלה . תינוק שנולד בשבוע 35 בניתוח )

זה דף מאוד מבאס...
במיוחד לאור העובדה שמטעמי תקציב (מענק לידה ללידה ראשונה + חסכון בעלות הזמנת רופא הביתה) אנחנו מתכננים ללכת לבי"ח אחרי הלידה (וכן, זה עצוב לנו מאוד)
אני מקווה שזה יהיה ביקור קצר ולא נוראי (במקרה הכי גרוע אתקשר אליכן שתבואו להגן עלינו בבי"ח (-: )

בשמת , יש הרבה אימהות שהתגובה שלהם זה:"איכס, למה לא רחצו אותו מספיק טוב?"
בטח, אבל פה האחות עושה את זה אוטומטית, בלי לשאול את האמא. נראה שלא עולה בדעתה שיש בכלל אפשרות לא להעיר יילוד ישן ולא להציק לו.

אני רוצה לאזן (טיפה). בצפת יש כבר שנים "ביות גמיש" -- לוקחים את התינוק מתי שרוצים ומחזירים מתי שרוצים. כשאני הייתי שם, רוב האמהות לקחו את התינוקות אליהן במשך היום, ושמו אותם בתינוקיה בלילה. (ממש אין תנאים שם לישון עם התינוק בלילה) היו שתיים שהשאירו את התינוק בתינוקיה רוב היום, ומציתות לשיחת האחיות התרשמתי שזה מאוד חריג ואפילו מחשיד בעיניהן. מה עוד? אה, כשהאחות מאכילה תינוק בתמ"ל היא מחזיקה אותו עליה (לפעמים שני תינוקות ביחד). ואם לא בדיוק נגמרו כמה לידות בשעות האחרונות, התינוקיה די ריקה ואפשר להשאיר שם תינוק ל-10 דקות בשביל להתקלח, בבטחון שהוא יקבל יחס סביר.
(מחלקת יולדות, לעומת זאת -- זה כבר סיפור אחר...)

בודדות האימהות שהראו עניין בכך

לידי בחדר ישנה מישהי, גם כן לידה ראשונה, שהתינוק שלה אופסן בתינוקייה רוב הזמן. בשאר הזמן הוא היה בעריסה בתוך החדר, כשבעלה מנדנד את העריסה כל פעם שהתינוק מיילל. הזוג עסק בקבלת ביקורי קרובים מצאת החמה עד צאת הנשמה, כשהיולדת חוזרת על סיפור הלידה שלה שוב ושוב, מקבלת טלפונים ומתקשרת - "הפכתי לאמא!". בקושי הביטה בילד שנולד לה.
בהתחלה, כשהוא בכה, שאלתי אותה "לא כדאי שתחזיקי אותו עלייך?" התשובה שקיבלתי היתה "כן, החזקתי אותו קודם, כבר כואבות לי הידיים". כשבני משפחה שאלו אותה אם הוא אכל בתינוקייה, היא לא ידעה לענות.
למשפחה שלה היא אמרה שלדעתה יש לה "בעיה בבלוטות החלב" ושהיא "תניק כבר מחר". למחרת הוא לא רצה לינוק, ובחדר הנקה (ביליתי שם הרבה שעות...) אסתר המליצה לה לעשות איתו "קנגורו". זה לא כ"כ הסתייע. לא יודעת מה נסגר בסוף עם ההנקה.

אני ישבתי בצד השני של החדר, מרגישה כמו אחת מל"ו צדיקים, החלטתי לא להתערב יותר אחרי הפעם הראשונה. קיוויתי לשמש לה דוגמה, עם התינוק צמוד אלי כל הזמן. רק יותר מאוחר הבנתי, שהיא היתה פשוט מבוהלת עד עמקי נשמתה. היא פשוט לא ידעה מה לעשות עם התינוק הזה שנולד לה, וכנ"ל בעלה.

לא תירוץ, ובכל זאת.

רק יותר מאוחר הבנתי, שהיא היתה פשוט מבוהלת עד עמקי נשמתה. היא פשוט לא ידעה מה לעשות עם התינוק הזה שנולד לה, וכנ"ל בעלה.

אני הולכת ומשתכנעת שאכן יש לא מעט מקרים, שזה מה שקורה אצלם. מגיעים זוג הורים טריים, לא קראו ולא שמעו מעולם על "עקרון הרצף", לא מכירים מקרוב מישהו שהניקה לאורך זמן, הם חסרי תמיכה וחסרי אונים. ומנסיון אישי שלי, קורסי ההכנה ללידה הסטנדרטיים של בית החולים, הם ממש לא חבל הצלה משמעותי (אני אישית הרגשתי הכי טיפשה בקבוצה שלנו ויצאתי בתחושה שלא יצאתי עם הרבה יותר כלים ממה שבאתי...).

לא יודעת, אולי צריך לפעול חזק על הסברה לפני הלידה. אולי להציע לטיפת חלב ולמשרד הבריאות להיות מקדמות הנקה והורות להורים שבהריון ???

אני באמת באת מרגישה שיש המון אנשים שעושים כך כי אינם מודעים בכלל לאפשרויות אחרות.
יש לי חברה קרובה, שהניקה את הראשון. בשניה היה המון בלגאן ובעיקר צעקות שהיא יוצאת מהאחוזונים וההנקה הופסקה. בשלישי עוד בלגאנים. נתתי לה לקרוא את הספר של גליה פלד על ההנקה והיא קראה בשקיקה וזעמה: למה רק בילד השלישי, אחרי ששוב התייאשנו מההנקה, למה רק עכשיו קראתי את הספר הזה ???.

אני לא תמימה, ואני יודעת שיש אנשים שמודעים ומעדיפים לבחור אחרת, אבל נשמע לי שבכל זאת יש לנו מה לעשות...

ראשית, חייבת לציין שלי היתה חוויה מאוד טובה מהביות בליס, צעדתי הלוך ושוב בלילה בין החדר שלי לתינוקיה כדי שיסייעו לי בכל מני דברים, קיבלתי סיוע בכל מה שביקשתי, ושום מילת לחץ להשאיר אותו בתינוקיה כדי שאשן בלילה (אולי הבינו שמדובר במשוגעת שאין מה לנסות איתה בכלל ). עם זאת, לי לא היתה שום בעיה בהנקה, והיא קרתה מעצמה מהרגע הראשון.

שנית, במסגרת אמא'לה אמא'לה (תמיכה באמהות טריות) אנחנו רואות כל הזמן כמה קשה להביא נשים שעוד לא ילדו להתעניין במה הולך להיות אח"כ.
אני מאמינה שיש כאן עניין של שיח ציבורי, ואני מרשה לעצמי להיות נודניקית בכל שיחה עם אמא/אבא לעתיד. להסביר למה ביות חשוב. להדפיס מאמרים על הנקה. וכמובן לנסות לשכנע אותן להקפיא אוכל....

אני רוצה להאמין שכמו שקורס הכנה ללידה הפך להיות מקובל מאוד, ככה בהמשך תהפוך להיות הכנה להנקה, ושימוש בתמיכה אחרי לידה.

טוב, אני מנסה עכשיו, כשהפיץ ישן:
למעשה, הדבר היחיד הטוב-ללא-סייגים שיש לי לומר על רמב"ם קשור לעזרה בהנקה.
האמת, לגודל ההפתעה שלי, לא כל כך נזקקתי לה. הילדון ינק לראשונה כ 40 דקות לאחר הלידה, בהנחיית לימור המיילדת (אחרי כמה דקות גילינו שבעצם נפגשנו רק לפני 3 שבועות בפגישת לה לצ'ה), והתגלה כיונק מוכשר (מרוב קריאה על הנקה הייתי כל כך בקיאה במה שיכול להשתבש, שלא העליתי על דעתי שהוא פשוט יתפוס שד ויינק). מאחר שהיינו בביות מלא -- אנחנו יודעים בוודאות ששום בקבוק או מוצץ לא עבר את דל שפתיו.
זה פינה אותי להקשיב להנחיות של האחיות לאמהות אחרות. עד כמה שיכולתי לשמוע, הן לא עשו שום טעות בחומר, אם כי אני כמובן לא יכולה לומר עד כמה הן היו מומחיות באבחון בעיות בתפיסה וכאלה. לאם שביקשה מוצץ נאמר כי מוצץ עלול לגרום לבלבול פטמות. לאם שחששה "להרגיל את התינוקת להיות על הידיים" ענתה האחות כי "לפי כל המחקרים האחרונים חשוב לקחת תינוקות על הידיים כמה שיותר". כשנכנסתי לחדר תינוקות כדי שיעזרו לי בהלבשה, שמעתי שיחה בין שתי אחיות שהיו שם. האחת אמרה לשנייה שהיא לוקחת כפית כדי להוציא מהראש של האמא את הרעיון שאין לה חלב. עזרה בהנקה ניתנה 24 שעות ביממה, לכל מי שרק רצתה, והאמת היא שניסו גם לשכנע את מי שלא רצתה. הרושם הכללי שלי היה שבעיית ההנקה היא יותר הבורות של האמהות מאשר של האחיות.
פעם אחת בכל זאת הייתי צריכה עזרה.
לילה, ואני עם פיץ על הכיסא. הוא יונק, ויונק, ויונק. ועוד יונק. ועוד. העפעפיים שלי נשמטים, אני מנקרת, חוזרת, רק שלא יישמט לי מהידיים. אני יודעת שכך זה אמור להיות בימים הראשונים, אני יודעת שכך הוא מגרה את רפלקס ייצור החלב, אבל איך עומדים בזה?!
ואז מגיעה האחות אירה, מלאך השרת ו IBCLC. "אני אראה לך איך להיניק בשכיבה" היא אומרת. היא מרימה את משענות המיטה, מסדרת כריות מסביב (החדר של הביות המלא לא מאד מבוקש, אז אפשר היה לקחת כריות מהמיטה ליד), "הנה, ככה הוא לא ייפול, ואל תדאגי, את לא תמעכי אותו". אני יודעת שאני לא אמעך אותו, אני ממלמלת. והיא מסדרת את פיץ ואותי, ואני כמעט בוכה כי כך בדיוק הייתי מסדרת את המיטה שלי כשהייתי קטנה, ופיץ יונק, ובפעם הבאה שפקחתי עיניים כבר היה אור, פיץ היה לידי, ואני הרגשתי כאילו ישנתי 12 שעות לפחות.
למה לא חשבתי לעשות את זה בעצמי? אל"ף, כי זה בניגוד לנהלים ואני ילדה טובה, בי"ת -- כי באמת מאיפה שאני אדע להיניק בשכיבה.
בכל אופן ישנתי כך גם בלילה הבא (כן, זו היתה שטות להישאר שם, אני יודעת), אפילו שאירה לא היתה במשמרת. אף אחד לא אמר לי כלום.

עוד משהו בקשר לביות ברמב"ם. נכון, החדר הוא ליד חדר התינוקות, אבל הצרחות משם מהר מאד נהיות לא יותר מרעש רקע שמזכיר לך למה בחרת בביות מלא מלכתחילה . לא זה מה שמפריע לישון שם. ובכל מקרה, נראה לי הרבה יותר קל מבחינת האם להיות בביות מאשר לבקש שיקראו לה להנקות לילה. רק ביום השחרור ראיתי את מיניקות הלילה. הן היו גמו-רות. הרבה יותר ממני.
בנוסף, אני לא חושבת שיש אפשרות טכנית להיניק לפי דרישה שלא במסגרת הביות המלא. אחיות בתינוקיה, גם עם כל הרצון הטוב שבעולם, לא יכולות להיענות לכל פיפס של כל תינוק, וודאי לא לסימנים שהוא עושה כשהוא רוצה לאכול לפני שהוא מתחיל לבכות ממש.
הקטע המוזר קצת עם הביות הוא שכל שעתיים-שלוש נכנס מישהו ורושם את תנועותייך. בערך בצהריים גיליתי דף מוצמד למיטתי ובו טקסט בסגנון "23:00. יולדת ערה, מיניקה במיטה. יילוד יונק. 2:00 יולדת ערה, יילוד ישן. 4:00 יולדת ערה, יילוד בוכה." זה לא שבאמת הייתי ערה כל הזמן, פשוט התעוררתי מהכניסות שלהם...
בנסיבות אחרות הייתי אולי מתרגזת, אבל זה דווקא שעשע אותי. חבל שלא לקחתי למזכרת.

צינוקיה

הלידה שלה היתה ממש פסטיבל לידה. אבל אחר - כך ...

אז לא רציתי לחזור מיד הביתה. רציתי שיטפלו בי עוד קצת. לנוח. לפני שחוזרים לחיים.
בקשתי שלא יקלחו אותה. היה להם מאוד מאוד קשה. תחילה צחקו, חייכו, הסכימו. אח"כ שאלו - את בטוחה? אולי בכל זאת? אח"כ שלחו נציגים לשכנע. ואז כבר ממש כעסתי עליהם.
למחרת מצאתי את עצמי דופקת על הדלת שיפתחו לי. אך הם בשלהם - יש בדיקת רופא.
אני רוצה להיות נוכחת. התעקשתי. הם סרבו. דפקתי , צרחתי, בכיתי. ולא עזר.
נצמדתי אליה.
היות שלא מאפשרים ביות מלא. כלומר גם לאחר 12 בלילה. החלטתי לישון איתה שם.
כן שם.
לקחתי אותה עטפתי את שתינו בשמיכה וישבתי בפינת ההנקה שבפנים.

אתם יודעים מה זה לשמוע עשרות תינוקות צורחים ובוכים יחד?
סיוט.
זוועה.

מצחיק.
כן. כולם צורחים צורחים יחד ואז פתאום שקט.דממה.
ואז אחד מתחיל קצת ליבב והשני מצטרף...וכולם יחד בשירה ארוכה אחריו. צורחיםםםםםם.

כאב לב. רציתי ללכת להעיר את כל האימהות הללו שישנות שם בשקט.ולקרוא להן לבוא מהר לכאן.
רציתי לעבור תינוק תינוק וללטף, ולעטוף ולהניק.
בכיתי איתם. ואימצתי היטב אלי את הנסיכה שלי. ב 5 בבוקר. כשמתחילים לחלק את התינוקות לחדרים, חזרתי לחדר שלי איתה. ואז לקחו אותה שוב לבדיקת הרופא. ואני יכולתי לנמנם לי עד 8 ושוב היינו יחד צמודות כל היום.

סמדר, איזה יופי לשמוע!

סמדר - יופי שהחוויות שלך הן שונות! אני חושד שזה בגלל שהיית לבד בחדר, וגם היית רק יומיים, כך שלא יצא לך לשמוע הנחיות ליולדות אחרות לאורך זמן

הילדון ינק לראשונה כ 40 דקות לאחר הלידה, בהנחיית לימור המיילדת
לימור היא באמת נפלאה. היא היתה המיילדת גם בלידה של מעיין, והיא בהחלט "בראש הנכון". בכלל - אין לנו תלונות לחדר יולדות ברמב"ם, אבל אני חושד ששם הכל כ"כ מושקע (יחסית) בגלל שזה "חלון הראווה" - כלומר זה מה שהורים בפוטנציה רואים כשהם באים להתרשם.

בנוסף, אני לא חושבת שיש אפשרות טכנית להיניק לפי דרישה שלא במסגרת הביות המלא. אחיות בתינוקיה, גם עם כל הרצון הטוב שבעולם, לא יכולות להיענות לכל פיפס של כל תינוק, וודאי לא לסימנים שהוא עושה כשהוא רוצה לאכול לפני שהוא מתחיל לבכות ממש.
שני דברים:

• אז שלא יבטיחו. אבל אם מבטיחים שייקראו בכל הנקה, אז שימלאו את ההבטחה.
• לא הכל, כמובן, הוא "אשמת" הצוות. ברור שעם עוד כמה מיליארדים למערכת הבריאות המצב היה יותר טוב. יחד עם זאת - ההמלצה שלנו לכל זוג חברים שהולכים ללדת והאשה מתכוונת להניק - תזמינו יועצת הנקה פרטית שתעזור לכם בהתחלה, ואל תסתמכו על הצוות.

תזמינו יועצת הנקה פרטית שתעזור לכם בהתחלה, ואל תסתמכו על הצוות.
גיסתי, שילדה ברמב"ם לפני חודש וחצי, ננזפה על ידי הצוות בגלל שהזמינה יועצת פרטית לביה"ח. רצחת וירשת - תאמין...

אבל אם מבטיחים שייקראו בכל הנקה, אז שימלאו את ההבטחה.
ואני מוסיפה - שימלאו את ההבטחה במועדה.
('מועדה' זה הזמן הזה שהוא קצת לפני חצי שעה של בכי...)

אה, ונזכרתי בעוד משהו שאפילו ביות מלא לא מתקן - ביקור רופאים.

ילדתי בבי"ח רוטשילד (חיפה) לפני כשנה וחצי. בבוקר השחרור ביקשו מכל ההורים להחזיר את התינוקות לתינוקיה לבדיקת רופא הילדים. לאחר שהתינוקות הוכנסו, הדלתות ננעלו ונשארו נעולות למעלה משעתיים(!).

למזלנו, אנו ידועים כזוג שתמיד מאחר (זה לא אני, זה...), ופיספסנו את שעת הכניסה לבדיקה. כשהגענו, כאמור, השערים נעולים, ואמהות מניקות מתדפקות ללא מענה על דלתות התינוקיה...
מאוחר יותר הגיעה אחות מתנשפת לחדרנו, שרשפה שהרופא מחכה "רק לנו". בעלי הודיעה לה שהרופא יאלץ לחכות עוד קצת כי אישתו מניקה (צ"ל מנסה להניק ) עכשיו....

הסיפורים כאן החזירו אותי ארבע שנים אחורה,

גם אותי זה החזיר שלוש וחצי שנים אחורה. ביקשתי ביות וקיבלתי. היות שהייתי אחרי ניתוח, קיבלתי חדר לבד. ובגלל סיבוכים שונים אצלי, שהיתי שם במשך עשרה ימים.
הביות במקום בו ילדתי לא איפשר לתינוקת להיות בחדרי כל הזמן, אלא רק מהבוקר, עד עשר בלילה. בזמן שלקחו את כל התינוקות לתינוקיה, החזקתי אותה עלי בתנוחת הנקה, גם אם לא ינקה, כך שהאחות שנכנסה "לקחת" אותה ויתרה על זה עד חצות, שאז הכריחו אותי להחזיר אותה. ואני מדברת על האחות הראשית של התינוקיה שהסבירה לי שזה בניגוד לחוק , ושאם אני רוצה להניק אותה, עלי לעשות את זה רק בחדר ההנקה בשעות אלו.
בלילות (כלומר, מחצות עד ארבע לפנות בוקר) ביליתי בחדר ההנקה הצמודה לתינוקיה, גם אם היא לא ממש ינקה. את שעות השינה שלי מילאתי אחר כך במשך שעות הבוקר, כאשר התינוקת צמודה לשד.

את הרחצה, עשו האמהות בחדרם. היות שאני מתנגדת לרחצה יום-יומית אצל יילודים, כאשר שאלו אותי, עניתי (ושיקרתי) שכבר רחצתי אותה.

אני חושבת, שזה תלוי באמא. בהתנהלות שלה. אם היא חושבת שלהיות עם התינוק זה חשוב, או לא. היו המון אימהות שמלכתחילה לא בחרו בביות בכלל.
וכמו כן, באחיות. ראיתי אחות שטענה שלאם אין חלב ושהיא מוכרחה לתת לתינוק בקבוק ולהפסיק להניק אותו. האמא, בלי שום ידע מוקדם, קיבלה עליה את הדין.

ישנן אימהות שבאות ללידה בלתי מוכנות כלל. לא יודעות שום דבר!
אני חושבת שלו היו מקבלות מעט מידע על הנקה לפני הלידה , הכל היה יכול להיות אחרת.

מונו, אני חושבת שזה חשוב מה שאת עושה. אני רציתי לכתוב אחרי הלידה האחרונה לבית היולדות ולספר על מעשיה של אותה אחות אותה ראיתי "בפעולה", אך דחיתי ודחיתי, וכלום לא יצא מזה.

העלתי
אממ, העליתי.
<מתקטננת>
מונו, נהדר שתכתבי. את לא חייבת להצטמצם רק לעניין המוצץ, ולמרות שזה "לא עניינך", אני לא רואה רע בפירוט הדברים שהיו עם אמהות אחרות, גם אם הן לא התלוננו. מצטרפת לעניין התפוצה הרחבה, לאו דווקא היצמדות לאחות ספציפית. מכתבים למנהל המחלקה נדונים בישיבת צוות, ככל הידוע לי, וטוב שכל הצוות יהיה מודע לדברים.
(הכנתי אתמול את עוגת הבית שלך - אכן מעולה!)

מונו, את צריכה לכתוב במכתב הזה בפירוש מה את רוצה מהם. התנצלות? שינוי מדיניות? פיצוי כלשהו? (סתם, אני זורקת השערות). אחרת תקבלי רק מכתב מנומס בנוסח "קיבלנו את פנייתך".
כדאי לכתוב למשל שהם פועלים בניגוד להוראות משרד הבריאות, ובעצם גם לכתב גורמים במשרד הבריאות.

אני מסכימה עם כל מה שכתבו לך, החל מ"העליתי" וכלה במשלוח המכתב לגורמים גם במשרד הבריאות, לא רק לאחות, למחלקה, למנהל המחלקה, למנהל בית החולים. ואפילו עותקים לתקשורת לא יזיקו בכלל (הארץ, ידיעות, מעריב, ואולי גם באינטרנט?). כשבית חולים רואה שנשלחו עותקים לתקשורת, הוא בהחלט ידאג לתגובה נאותה.
את שם האחות לא לכתוב בעותקים, רק בעותק אליה ולמנהל המחלקה שלה.

אוי, בשמת טוב שבאת (-:
חשבתי לי על פניה לעיתונות אבל נראה היה לי לא מתאים לפרסם את שם האחות - והנה באת עם הפתרון הגאוני הזה.

לנו יש חוויות טובות מאוד מהתינוקיה ב"מאיר". שני הילדים היו איתנו בביות מלא (נולדו בהפרש של שנה ושמונה, לא תאומים). מהרגע הלידה חבר שלי הלך איתם לתינוקיה, לא עזב לרגע, ביקש לא לרחוץ (אני חושבת שלקטן היה דם על השיער עוד שבועיים אחר כך. זה פדיחה? לא יודעת. לא התחשק לנו לשטוף לו את השיער בהתחלה).

הם תמכו בביות מלא, תמכו בהנקה. יש שם שתי יועצות הנקה מוסמכות (אני לא בטוחה שמסביב לשעון, אבל לפחות רוב שעות היממה). יש שם משאבות מעולות, חדר שאיבה, הדרכה בהנקה (גם בהרצאות וגם בביקורים בחדרים), הדרכה בשאיבה (היועצת אמרה לי לעצום עיניים ולדמין מפל של מים. עבד!). חבר שלי התגנב בשני המקרים לישון איתנו בלילה הראשון, והם סוג של העלימו עין (אולי אני אמחק את הפרט הזה אח"כ, לא רוצה "להשמיץ" באינטרנט;-)).

לקטן היתה צהבת והיה בפוטו. היו מקסימים. תמכו בהנקה וחשיבותה, כל הזמן היה מי שעזר. כשהתינוק היה מאושפז היו סופר רגישים איתנו, עזרו לנו להשתחחר גם כשהיה גבולי (חזרנו לבדיקה).

אנחנו היינו היחידים בביות מלא, אבל רוב הבנות הניקו ושאבו (היו הרבה מקרים של צהבת).

יצאנו בהרגשה שיש שם מלאכים. הם פוגשים כל כך הרבה אנשים ברגעים הכי גדולים וטעונים בחיים, ופשוט הצליחו לתת לסיפור הפרטי שלנו את כל תשומת הלב (לא משהו מיוחד. סתם מבט בעיניים. רוך בדיבור. הקשבה. אמפתיה). בכל מקרה, קשה לראות את התינוקות שלא בביות בוכים. אין מה לעשות, הם לא יכולים להחליף את ההורים. לדעתי זה בכלל האחריות של ההורים ולא של הצוות. יכול להיות צוות קשוב וחם פחות או יותר, אבל במקום הזה, ברגעים שאחרי הלידה - זאת האחריות של ההורים.

מותר לומר משהו בכובע העיתונאית? חבל על הזמן. בעיתונות, צריך לראות אם אפשר להוציא מזה משהו שיעורר עניין בקריאה שטחית. בקריאה שטחית, נתנו לתינוקת מוצץ בבית החולים. העורך הדמיוני פוער עיניים לרווחה: הן מטורפות או מה? נתנו לתינוקת מוצץ! זה חדשות?
בבית החולים הקריאה של אותו טקסט אחרת לגמרי.
מה כן יכול לעניין את העיתונות? אם התינוקת (חלילה, כן?) היתה מתייבשת ונפגעת. אם האמא היתה מגישה תביעה (ואז זה היה מתפרש כ"אדם נשך כלב").
בתור מישהי שמנסה כבר כמה שנים לעניין עורכים בסיפורים של אמהות שהילדים שלהם קיבלו תמ"ל ונזקקו עקב כך
להחייאה, אני יכולה לומר לכם שדרוש אפילו יותר מזה כדי שיכתבו משהו על נהלים בתינוקייה.

ואם לסייג - אולי בעיתוני הורים תהיה יותר הצלחה. אולי. בטח לא בעיתונות היומית.

אה, ונזכרתי בעוד משהו שאפילו ביות מלא לא מתקן - ביקור רופאים.
לא נכון.
בנהריה, לפני 4 (!) שנים בדיקת ילוד ע"י הרופא בוצעה בסמוך למיטת האם.

הפרת ההנחיה מנוגדת למגילת זכויות החולה.
חוק זכויות החולה. מגילה זו מילה יפה. חוק היא מילה עם שוט מעליה.

תראו מה מצאתי במקרה - אגודה לזכויות החולה

אלוהים, אני קוראת את הדף הזה מצומררת ובוכה. גם אני רוצה לספר חוויות טובות, למען האיזון, משתי לידות בליס: בראשונה הפיץ לא ינק בכל השהיה בבי"ח, ולא בכה יותר מדי (נולד לי התינוק הכי לא בכיין בעולם). אסתר הראתה לי איך לסחוט קולוסטרום לכפית עד שהוא ילמד לתפוס. כל האחיות היו סבלניות וחביבות וניסו מאד לעזור (למרות שהצלחתי להניק רק 5 ימים אחר כך בסיועה של אסתר, ועד אז קיבל בכפית). במשך כל היומיים שהיינו שם הוא היה אולי שעה וחצי בתינוקיה לביקורי רופאים(אני חושבת שהחליפו לו חיתול בערך פעמיים בכל הזמן הזה, לא חשבתי על זה בכלל וגם לא בנזוגי ), ובכל שאר הזמן היה איתי בחדר בלי בעיה. הגישה שלהם והסבלנות מאד עזרו לי לעבור את היומיים הללו בבי"ח.

הלידה השניה הייתה קיסרי, ודווקא הפעם הוא נצמד תוך שניה (האחות ביולדות רק היתה צריכה להזכיר לי איך מחברים) וינק בלי בעיה. גם בפעם הזו הוא היה צמוד אליי כל הזמן, וישן איתי במיטה, בלי שאף אחד אמר כלום. גם השתחררתי אחרי פחות מ - 48 שעות, בניגוד לכל הכללים (לפחות 3 ימי אשפוז לא כולל יום הניתוח), בעידודה המלא של האחות הראשית במחלקה (דווקא הרופא התורן חשש לשחרר, והיא שכנעה אותו שרואים שאני נראית ומרגשיה מצוין ואין שום סיבה שאשאר שם. וגם היה להם לחץ נוראי במחלקה ובטח שמחו למיטה המתפנה).

יש גם בתי חולים אחרים
ילדתי את שתי בנותי בהדסה עין כרם ובין שנת 2001 ל 2004 אני חוויתי שינוי עצום ביחס להנקה בין שתי הלידות. בראשונה- הרגשתי שלא מבינים בכלל למה אני מתעקשת על הנקה מלאה ושמעתי לא מעט הערות כמו "לפחות בלילה הראשון תשני...". אומנם לא הפרו את בקשתי להעיר להנקה גם בלילה, אך העירו אותי כשבתי בכתה וגם בשעות ההנקה הקבועות כך שהיה מאוד מעייף ומתסכל- לדדות לחדר תינוקות ולגלות שהמתוקה שינקה ב4:00 ישנה בשלווה ב 6:00. כבר אז היתה יועצת הנקה נחמדה מבינה עניין אך בהיקף שעות מצומצם.
בלידה השניה כל איש צוות שנתקלתי בו רק בירך וחיזק את ההחלטה שלי לגבי הנקה מלאה. יש חדר הדרכה ויועצת ההנקה גם מגיעה לחדרים.כמו כן ה rooming-in בהדסה כולל את כל שעות היממה וחובה של נוכחות האם בכל בדיקה או טיפול רפואי. הבעיה : צפיפות, נורא לראות אשה אחרי לידה במסדרון... למזלי לי זה לא קרה. להפתעתי העצומה היו נשים שבחרו להיות במסדרון ורק לא להיכנס לחדרי הrooming-in . יחד עם זאת כשהקטנה לא עלתה במשקל בקצב המתאים לגרף לא רצו לשחרר אותי- ואני מתפוצצת מגודש שאבתי ונתתי בבקבוק רק כדי שתעלה בכמה גרמים וישחררו אותנו לנפשנו (הציץ היה כבד מידי לפה הקטנטן...יועצת ההנקה עזרה לי לחבר אותה בצהריים למרות הגודש, אך לבד לא הצלחתי ושעות העבודה שלה הסתיימו.... )

אללה יסתור,
איזה מזל.
מתישהו כמעט נשברנו אבל בסוף במקום בקפלן ילדנו בבית...

לחשוב על ערימת הסיפורים על הגישה שלהם שמכרו לנו.
כאילו גישה שמחליט עליה דרג ניהולי כלשהו יכולה להחליף הרגלי-דורות של צוות שחונך להיות האלילים בלבן .

אלה סיפורי זוועה.
עושה רושם שהמערכת, לאחר שהוכח שהיא טועה ומטעה (הנקה, ביות ומה עוד...) מנסה למשוך עוד כמה רגעי חסד של הOLD WAYS .

רק חסר עוד שיחרימו למישהי את הילד כי היא לא עובדת לפי הספר (תאריך הוצאה לאור: התרפ"ט )

אולי צריך לומר קודם כל שכל אשה שמגיעה לתינוקיה לא נמצאת במצב הטבעי שלה, אחרי הריון ממושך ומתיש, אחרי לידה ארוכה ומתישה, תחושות שונות, הורמונים ומצבי רוח, כאבים בכל הגוף (מהאפידורל והתפרים).
אני לא חושבת שיש על מה לשפוט אותן, גם אם זה יהיה מזעזע כל כך.

אחרי הלידה הראשונה (ילדתי בחמש בבוקר) הגעתי למח' נשים, נמנמתי טיפה, ואז בשבע בבוקר נכנסת אחות ומבקשת ממני ללכת להתקלח, כי התינוקת תיכף צריכה לאכול, מה עושה אמא לא מנוסה? בקושי קמה והולכת להתקלח.
בשמונה בבוקר האחיות "זרקו" או גלגלו את מיטת התינוק השקופה אל עבר מיטתי (כאשר מיטת התינוק התגלגלה ופגעה במיטתי והשמיעה מן "בום") וצעקו לעברי "יאלה תני לה לאכול!".
אפילו לא ידעתי איך אני מרימה את התינוקת הקטנטנה, אז להאכיל אותה? להניק? איך? מה עלי לעשות?
הרמתי את הקטנה, היא התחילה לינוק איך שהוא ואני התחלתי לבכות. לבכות, אולי מכאבים, אולי מתחושת הלבד, אולי מהיחס המשפיל של האחיות (ואני עוד פרסונל בבית החולים הזה).
לא היתה לא מדריכת לידה, ולא אחות שניתן לפנות אליה בעניין ההנקה (זה היה סוף שבוע).
בכל סוף השבוע הזה הרגשתי שאני בכלל לא נחה, אני כל הזמן מטיילת הלוך ושוב לתינוקיה, בלי כוחות ובלי אוויר לנשימה, בעיקר לבד, הרעש של האורחים (לא שלי) היה נוראי, ובעיקר מלא משפחות ערביות רועשות!
מובן שלא המשכתי להניק כשחזרתי הביתה.

ואז הגעתי ללידה השניה, אחרי שנה וחצי, כשהגעתי לחדר הלידה החלונות היו פתוחים כדי שהחדר יתאורר אחרי קודמתי (בבית החרושת, אה סליחה בחדר הלידה), וכך שכבתי על המיטה לאחר שחיכיתי תשע שעות אחרי ירידת מים בחדר ההמתנה (כי אין לנו חדר לידה פנוי כרגע), מלוכלכלת, מסריחה ובעיקר מושפלת. הלידה היתה מהירה עם אפידורל.
ואז הגעתי לחדר היולדות חולה (ממש חולה, התקררות בגלל חלונות חדר הלידה הפתוחים), אמא לתינוקת בת שנה וחצי ותינוקת נוספת שזה עתה נולדה. עייפה מותשת ותפורה מגיעה לתינוקיה, בגלל כתם לידה על גבה של הילדה לא נתנו לי לקחת את התינוקת לחדרי "תניקי אותה כאן", מה לעשות אני עוד לא רגילה להוציא את הציצי ולהניק בכל מקום, מנסה לשבת על גבי הגלגל, הגב כואב בגלל האפידורל ולכן גם הרגל רדומה, התפרים כואבים, קוצר נשימה, הנזלת והאפצ'י
ללא הפסקה - להניק? איך? איך להניק בדיוק? איך לשבת? באיזו תנוחה? איך אפשר?
עזבתי את התינוקת והודעתי לאחיות שיתנו לה בקבוק כי אני לא מסוגלת לעמוד על הרגליים.
אחרי שעה וחצי, חום גופי הגיע ל- 40 מעלות, הופיעה בחדרי אישה מבוגרת ושאלה אותי על מצבי, שאלה בת כמה בתי הבכורה - ואז אמרה שאין טעם להניק כשיש לי תינוקת בת שנה וחצי בבית, כל גופי כואב, 40 מעלות חום.
וכך המשכתי, תפקדתי עם אקמול ובקבוקים.
ולא, הנקתי אותה רק בחדר ההתאוששות, ועד היום (בת ארבע וחצי) שותה בקבוק.
(אגב גם בחדר ההתאוששות אחרי הלידה שכחו אותי בחדר החשוך ואז כשגילו שאני עוד שם, ניסו לקחת אותי לחדר בלי לקחת את התינוקת לתינוקיה. יכלו לשכוח גם את התינוקת בחדר ההתאוששות החשוך).

מה שאני אומרת זה שכל אשה מגיעה עם התסכולים שלה, מהלידה, מלידה קודמת, עייפות מההריון, יחס משפיל, חדריה לפרטיות ולגוף.
למה לשפוט נשים במצב כזה?

אני חושבת שיש צורך להפריד את חדרי היולדות מבית החולים.
המדינה צריכה להקים בית יולדות אמיתי, עם גישה שונה
יחס חם הנוטה לכיוון הבחירה והנוחיות של היולדות והתינוקות.
עם יותר תקנים לרופאים, אחיות ומדריכות (לעתים צריך לתת גם מעט עזרה נפשית), צוות סבלני יותר וגם סובלני.
חדר אחד ליולדת או שתיים (ולא ארבעה בחדר אחד), יותר שירותים ועזרה במקום.
ויותר מנקות - כי גם נושא הנקיון לא משהו.

_לחשוב על ערימת הסיפורים על הגישה שלהם שמכרו לנו.
כאילו גישה שמחליט עליה דרג ניהולי כלשהו יכולה להחליף הרגלי-דורות של צוות שחונך להיות האלילים בלבן_

אלו לא רק סיפורים. כך באמת הם פני הדברים שם. לי נראה שבקפלן השינוי הגיע "מהשטח", כי הנהלים הרגילים שם עדיין מפגרים (כל אשה מקבלת אפידורל ופיטוצין אלא אם היא מבקשת אחרת). למזלנו, לרופאים ולמיילדות לא היתה בעיה לכופף את הנהלים בשבילנו, גם בחדר הלידה וגם במחלקת יולדות.

מי שנשארו מהדור הקודם היו דווקא עובדות הניקיון. באמצע הלידה נכנסה אחת לחדר, והתחילה לסדר את הארון, בהתעלמות מוחלטת מדורית. כששאלתי אותה אם היא יכולה לצאת ולחזור יותר מאוחר, כי כרגע אישתי בדיוק יולדת כאן, היא הסתובבה ואמרה לדורית "אל תדאגי מותק, כולנו פה שומרים אלייך" (יש לקרוא במבטא תימני כבד) והמשיכה בעבודתה כמקודם. עובדת נקיון אחרת, שראתה את דורית עומדת ומסובבת את האגן בזמן הצירים, יעצה לה "תשכבי על הגב, ככה זה הכי פחות כואב".

אוי, כמה מתסכל!

למה לשפוט נשים במצב כזה?
לא שופטים את הנשים. שופטים פה את בתי החולים.

והיו גם אימהות שהתנהגו בצורה שנראית קצת מנותקת.
טוב, בערך לזה התכוונתי.

בכל אופן אין לי ספק שהמדיניות צריכה להשנות.
עדיין הייתי זקוקה יותר למדריכת הנקה טובה, אנושית ואכפתית ולא לאחות.

עדין הכי הכי הכי הכי הכי הכי הכי הכי הכי הפריע לי זה הרעש של המבקרים!!!
משפחות משפחות משפחות (ועם ילדים), ובעיקר ערביות עם משפחות חמולות שלמות.
דיר באלק, אי אפשר לחכות ולבקר את היולדת בביתה? היא הרי אחרי לידה, היא זקוקה למנוחה!
עדיין לא כל הנשים מניקות באופן חופשי בפומבי, איך אפשר לנסות להניק כשכל עם ישראל עובר ליד החדר שלי?
(גם אם יש פרגוד בצורת וילון), התחושה לא נעימה בכלל! ממש טיילת רועשת במחלקת יולדות!

"דיר באלק" זה "תיזהר". אני מניחה שהתכוונת ל"רבאק". ציינת כבר בהודעה הקודמת שהיו מלא משפחות ערביות רועשות! בסדר, הבנו.
<עדי יותם מעדיפה להיות מאושפזת בחדר עם שלוש חמולות מאשר עם גזענית אחת>

<עדי יותם מעדיפה להיות מאושפזת בחדר עם שלוש חמולות מאשר עם גזענית אחת>
<גם אפרסקים>
<תודה עדי>

מעדיפה להיות מאושפזת בחדר עם שלוש חמולות מאשר עם גזענית אחת
לפני שמתחיל כאן מחול שדים, כמו שאנחנו כבר יודעים שיכול להתחיל כאן: לא נראה לי שזו היתה הכוונה.
כבנאדם שעבד בבי"ח אני יכולה לומר - לפעמים קשה מאד למאושפזים שכנים של מאושפזים רבי משפחה - בין אם ערבים או יהודים.

שרון ג, טוב שהגבת - מחקתי תגובתי הקודמת ואני רוצה להוסיף אחרת במקומה:
גם לי יש אולי תרצי למחוק את ההערה הזו מהודעותיך?!
יש בה משהו מקומם (כפי שוודאי הבנת) עד כדי כך שהסיט את המוקד ממה שאת מתארת על ביה"ח שהוא באמת חוויה קשה מאוד, אל הדבר האחר.
(ואין פה נסיגה מעמדתי נגד גזענות)

אם תרצי עזרה בעריכה - בשמחה
לפעמים קשה מאד למאושפזים שכנים של מאושפזים רבי משפחה -
אני חושבת שזה יותר כללי מזה - קשה ליד מאושפזים שלא מתחשבים בך, לא?! (אפשר להיות מעוטי משפחה אבל ממש סוציומטיים 0-:)

אפשר להיות מעוטי משפחה אבל ממש סוציומטיים )
ספרי לי על זה.
בלידה השניה שלי שותפתי לחדר "ארחה" את בן זוגה 24 שעות ביממה.
הוא ממש עבר לגור שם. אני הרגשתי מאד לא בנח. הם, בדרכם המוזרה, הצליחו לגרום לי להרגיש שאני בבית שלהם ומפריעה להם. הסתגרו מאחורי הוילון והתלחשו ללא הפסקה. כשהוא התחיל גם להשתמש בשרותים הערתי לו שילך בבקשה לשרותי אורחים. אין שום סיבה שאני אמתין עד שהוא יצא משם.
הם היו מגעילים בדרכים נוספות שאין לי כח להזכר בן ולכתובליהן.

מ.ש.ל. (-:
מצטערת לשמוע על החוויה

כמו כולכן, גם אני הגעתי ללידה שניה עם פרצוף עקום מחרדות, פרנואידית לגמרי לגבי המערכת.למזיל הכל הלך קצר, טבעי ומבויית לחלוטין וכך באחת הפעמים (הבודדות) שביקרנו בתינוקיה, התפניתי להבחין בכמה דברים משונים. זכור לי במיוחד מקרה אחד - אחות מחזיקה על הכתף תינוק בוכה, בידה השניה טלפון והיא מנסה נואשות לאתר אימא שהשאירה תינוק ל"הנקה בלבד" אבל אי אפשר היה לאתר אותה בשום מקום. כנראה חמקה לקפה בחוץ או משהו כזה. אני מתארת לעצמי שגם אילו ש"מכוחותינו" עשויות להשבר מול מסת אמהות טריות, בורות או סתם לא מחוברות. אין לי מושג איך זה נגמר אבל באותו רגע ריחמתי על האחות, לא על האימא... היית גם איזו שיחה בין אחיות על מקרה בו אחות הציע לקחת תינוק עם איזו בעיה לשבוע ראשון אצלה בבית אבל הוחלט שזו אחריות מטורפת או משהו כזה. כן, כן, כנראה שיש גם נשמות טובות כאלה...חבל שזה אובד בתוך הכהות והטמטום הכללי.

אם אפשר לצטט יהודי אחד (לא מאד פופולרי כיום בקרב היהודים) מלפני 1972 שנה :

סלח להם, הם אינם יודעים את שהם עושים.

יבוא יום בו תהיה מציאות אחרת

_אני חושבת שיש צורך להפריד את חדרי היולדות מבית החולים.
המדינה צריכה להקים בית יולדות אמיתי, עם גישה שונה
יחס חם הנוטה לכיוון הבחירה והנוחיות של היולדות והתינוקות._

ואז החוויות העגומות שלעיל יהיו נחלת עבר, סיפורי סבתא שתצ'זבט לנכדות...

אולי יערך מחקר סוציולוגי במסגרת דוקטורט
על חווית הלידה הקולקטיבית כטקס התבגרות לנשים
כמו הליכה על גחלים
(NO PAIN NO GAIN)

אולי יובן הפחד הקמאי של הסגל הרפואי מהעוצמות המזעזעות של קסם הלידה
עוצמות אשר בגללן ניסו לעקר את הקסם, לשלול אותו מהיולדת.

לעקר את הלידה.

מלפני 1972 שנה
צוויליך, סחה על הדיוק! (1972 ובערך שבועיים).

משהו לגבי האפשרות של הפרדת חדרי הלידה מהאשפוז. זה לא מה שיש במלונית של תל השומר?
אי מכירה את זה היטב מהציבור החרדי שם יש בתי החלמה במחיר סביר - לא אלפי שקלים... ויש נשים שנשארות גם שבוע ויותר (למרות שהרוב באות למס' ימים- לא פחות מ-3 בדר"כ)
שם אכן נותנים לאשה את התמיכה והמידע ומאוד מכבדים אותה ואת דעתה ורצונה. לפעמים מהצד זה נראה לי כמו חנופה אפילו שהאחיות והמטפלות (הן לא אחיות מוסמכות ואולי לכן הן יותר צנועות כלפי האמהות) מדברות לאמהות ומסכימות לכל גחמה (למשל- להעיר בלילה להניק (-; , או לשים אבן מיוחדת על הרגל ש תינוק שרוצים להוריד לו צהבת או לשים לו בעריסה תפוח ירוק , או לנטול לתינוק ידיים וכו' וכו'...) כל בקשה נענית . וזה יפה בעיני מאוד!
זה לא רע אולי להתחנף ליולדת ולהיענות לבקשתה- מוזרה ככל שתהא בעיניך. השירות כלפי היולדות הוא במקום הראשון וכל תלונה נבדקת ברצינות רבה.
וזה מאוד מחמם את הלב לאור העובדה שתמיד אין מקום בבית ההחלמה - תמיד יש אובר בוקינג, אז זה לא בא ממניע כלכלי או של תחרות. זו תפיסת עולם- אמא יודעת הכי טוב מה טוב לילד שלה!
חבל שבציבור הכללי אין דבר כזה.
גילוי נאות- גן בתינוקיה של בית החלמה התינוקות בוכים, תינוקיה מעצם הענין היא דבר די מפלצתי! אבל משתדלים...האמהות החרדיות מאודאוהבות תינוקיה - יש להן משהו דומה גם בבית...

מעדיפה להיות מאושפזת בחדר עם שלוש חמולות מאשר עם גזענית אחת
אני ציינתי כאן כבר, שהייתי פרסונל בבית החולים, הכרתי את מנהל המחלקה ואת הרופאים האחרים,
יכולתי לבקש לעבור חדר, אבל לא עשיתי זאת! כיוון שלכל אדם יש זכויות!
עוד אפילו נתתי לבחורה שהיתה מאושפזת איתי באותו חדר (מבני דודנו כמובן) את הפלאפון שלי כמה פעמים,
כדי שתוכל לשוחח עם חמותה ואמה.
אז גזענות זה רק בראש שלכם!!!!!!!!! תתביישו לכם!
מתעסקים בתפל ולא בעיקר

בלידה השניה שלי שותפתי לחדר "ארחה" את בן זוגה 24 שעות ביממה

רוצה להוסיף (אני גם אירחתי את בנזוגי 24/7) שזה נעשה בהסכמת השותפה לחדר. שהשותפה השניה עשתה כאלה פרצופים על הביות המלא (של התינוק, לא של הבנזוג) , שלא שאלנו אותה בכלל.

הערה אחרונה שלי בדיון הזה: לגזענות יש כל מיני צורות. עצם זה שאת מעלה את פעמיים את מוצאם של האנשים שהפריעו לך, שאין לו שום רלוונטיות לעניין, הוא צורה אחת של גזענות. וגזענות היא לא "הטפל". אף פעם.

הוא ממש עבר לגור שם.
אני מבינה שיש נשים ששהייתו של גבר זר בחדרן עלולה להפריעה להן, אך כשלעצמי, הייתי מוכנה להשלים עם עשרה גברים נוספים בחדרי, ובלבד שירשו לאיש שלי להשאר.

השאלה היא לא מה עושים / איך מתנהגים השותפים לחדר אלא האם הם מתחשבים ביולדת שאיתן
(עוד סיבה טובה ללדת בבית - לא צריך להתחשב באחרים, לא צריך שאחרים יתחשבו בך (-: )

אם יורשה לי להדחף רגע לדיון על הגזענות -

קראתי שוב ושוב את הדברים של "גם לי יש מה לומר" ולא מצאתי בהם שום גזענות. להפך, השאלה שהיא הציגה היתה למה המשפחות לא מתחשבות ביולדת שלהן, ולא מאפשרות לה מנוחה. הבחורה כתבה דברים כואבים וקשים מאד על רגעי האמהות הראשונים שלה, מעבר וללא קשר לענין המבקרים, ודבריה נגעו ללבי. בעיקר ה"בום" הזה שבו זרקו לה את התינוק לחדר

המשפט המהיר שנעשה לה נראה לי חפוז ופוגע, גם אם דבריה נוסחו באופן מקרטע משהו.

גם אני ילדתי בחברת יולדות בעלות רקע שונה משלי, גם יהודיות וגם לא. אלו ואלו משכו אליהן חמולות גדולות שקשה לתאר, שמילאו וגדשו כל פינה במחלקה. אישית זה לא הפריע לי כלל, כל עוד כולם נעלמו בסוף שעות הביקור. וכן, דוקא החמולות תמיד נעלמו ישר, בעוד קרובים בודדים אחדים נטו להתווכח עם הצוות ולהפריע בשעות המנוחה. לא שיש חוקיות, אך כך זה היה אצלי.

<אשמח אם לאחר קריאת הדברים מישהו ימחק את ההערות על הגזענות, כולל שלי, שאינן מן הענין לדיון זה.>

קראתי שוב ושוב את הדברים של "גם לי יש מה לומר" ולא מצאתי בהם שום גזענות.

עברתי במקרה,
עדי יותם מסבירה בדבריה היכן בדיוק הופיעה הגזענות:
לגזענות יש כל מיני צורות. עצם זה שאת מעלה את פעמיים את מוצאם של האנשים שהפריעו לך, שאין לו שום רלוונטיות לעניין, הוא צורה אחת של גזענות.

<ההדגשה שלי>

וזה עם כל האמפתיה לדברים שהיא כתבה שהם דברים כואבים וקשים מאד על רגעי האמהות הראשונים שלה.

אפרסקים,
אין לי מושג אם הכותבת היא "גזענית" או "לא", ואני מסכימה שאפשר היה לכתוב את הדברים בצורה מעודנת יותר. כתבתי כי הרגשתי שנעשתה קביעה לא רגישה ושלא על בסיס מוצק מספיק.

עזבו.
מה דעתכן שנערוך החוצה את כל הדיון הזה, כולל החלקים בדבריה של גם לי יש מה לומר שהציתו את האש, ונמשיך בדיון על חוויות מהתינוקיה?
@}

ברשותכם מחקתי את כל הדיון בנושא הפגיה.

<ליזה מבינה שגם ב באופן טבעי יש דברים ש אסור לומר ומעכשיו היא תואיל לסתום>

ברשותכם מחקתי את כל הדיון בנושא הפגיה.
לדעתי, חבל.

> אולי מתעוררת מאוחר <

ליזה מבינה שגם ב באופן טבעי יש דברים ש אסור לומר ומעכשיו היא תואיל לסתום
ליזה יקרה,
איך הבנת את זה?
בעיניי זה היה דיון סופר לגיטימי וגם לדעתי, חבל.

אולי נחזירו למקומו?

נדמה לי שיש כאן פגיעה בחופש הדיבור וזכויות הפרט (גם לגבי הפגיה).

גם אם כתבתי פעמיים את הדברים וגם אם לא, זו דעתי.
ובעיקר אחרי הלידה, כאשר סף הרגישות גבוה במיוחד, ועל כל כניסה שלי לשירותים בחדר (וכל כניסה לשם זה כולל מקלחת, ככה זה אחרי לידה אצלי) הייתי צריכה לנקות אותם לפני כל שימוש (אחרי שימוש של חצי עולם) ולחכות קודם בתור.
נכון שחמולות מגיעות בעדות נוספות, אבל אולי אצלם הרגשתי שיש התחשבות בי (ובבת משפחתם שילדה),
זהו.
עם רגשות, גם אם הם פוגעים במישהו כאן באתר, אין על מה להתווכח.

עם כל מה שקראתי כאן על התינוקיה, אני מאד מעריכה על היחס ההוגן של הבית חולים שבו ילדתי את שלום. הם הביאו לי את שלום כל הזמן כל שעתיים, אפילו באמצע הלילה, ולפעמים אפילו 'שכחו' לקחת את שלום ממני. הם גם כיבדו את סירובי לחסן, טיפות עיניים וויטמין K. רק החתימו אותי במסמכים. הם לא ידעו לעזור לי עם ההנקה. אבל אחרי כן כאשר קראתי במסמכים את הדיווח על התינוק שכתבו כל 4 שעות, היה שם 4 אפשרויות לבחור: ישן, רדום, ערני ושקט, בוכה בשקט ובוכה בקול.. וכל הזמן סימנו את המשצבת של ה'בוכה בקול' לא חלמתי שהוא בכה בתינוקיה, המסכן! הוא היה כזה תינוק שקט ונוח, אפילו שהיו לי בעיות עם ההנקה. זה חיזק את החלטתי ללדת בבית. לא רוצה שהילדים שלי יבלו בתינוקיה!

חברה בדיוק שלחה לי את זה קצת ישן אמנם, אם כי בכ"ז...

למה, אוי למה לא נכתבים כל אותם מכתבים לבתיה"ח?

לי היתה ילדה אחת בתינוקיה והשניה כבר לא. וברור לי שצריך לעשות כל מאמץ לא להגיע לשם, גם אם זה קשה. מה לעשות, אם באים לבית חולים, יש כל מיני ויתורים שצריך לעשות, אבל במידת האפשר עדיף שנעשה אותם על חשבוננו ולא על חשבון הרך הנולד. זה לא היה קל להיות עם התינוקת יומיים בביות מלא בלידה הנוכחית, הייתי מאד חלשה ולא קיבלתי שום עזרה, ושותפותי לחדר די עשו פרצופים כשהילדה בכתה בלילה (למרות שהילדים שלהם בכו הרבה יותר חזק כשהביאו אותם להנקות, אם כבר משווים). בלילה הראשון היא היתה עייפה מהלידה וישנה, אבל בשני בכלל לא, ומצאתי את עצמי מסתובבת איתה על הידיים כל הלילה במחלקה. אז זה לא היה קל ולא היה נעים, אבל היה שווה כל רגע, לדעת שהיא איתי ורק איתי. זה היה ממש תיקון על הפעם הראשונה, שהייתי אחרי קיסרי, עם אפידורל וטשטוש, והרגשתי שאני לא יכולה. והלוואי שמישהו היה מחזק אותי אז, אולי הייתי כן יכולה.
יהיו אשר יהיו הסיבות שמביאות ללידה בבית חולים, ויש מספיק כאלו, אני מרגישה שצריך לבוא מאד מפוקסים איזה מחיר מוכנים לשלם, ואיזה לא, כי לידה זה לא זמן להחלטות כאלו, את לא במצב רגיל. אני נכוויתי מחוסר ההחלטה מראש בענין החיסון, שלא באתי עם החלטה מוגדרת והסכמתי לתת צהבת, ובדיעבד נראה לי שזה סתם העמיס על התינוקת התמודדות נוספת ומיותרת. וכל מה שבאתי עם החלטות מוגדרות - הצלחתי לבצע, כי פשוט נצמדתי אליהן וזה חיזק אותי.

פלוני אלמוני זו אני. איכשהו נמחק לי השם.