פותחת את הדף בתקווה שנרכז בו כלים מהידע ומהניסיון שלנו.

אני מתחילה מהסיפור שכתבתי בדף מתי להרשות להם להסתובב לבד בחוץ .

אחותי ואני בחנות צעצועים. אני בת 16, אחותי בת 4. אנחנו רוצות לצאת ופתח החנות עומד גבר שמן ולא זז, משאיר מרווח צר לעבור. אחותי הולכת לפני, היא לא רוצה לעבור במרווח הצר, כי זה לא נעים. אני אומרת לה להגיד לאיש השמן לזוז. היא אומרת לו, כמו שילדה בת 4 תגיד, הוא זז קצת ומחייך. אני אומרת לה לומר לו שוב. היא מתביישת, אני רואה שהיא מתלבטת. אני עומדת מאחוריה, משדרת לה עוצמה ואומרת לגבר "אנחנו רוצות לצאת, בבקשה תזוז קצת מהדלת". הגבר זז ממש טיפונת. אני אומרת "זה לא מספיק, אין לנו מקום לעבור!" מסתכלת בו, ומחכה עד שהוא זז לגמרי ומפנה את הדרך. אני אומרת בקול רם "בואי ע', עכשיו אפשר לעבור, יש מקום, בואי נצא" ואנחנו יוצאות ולוקחות את הזמן שלנו. אנחנו יוצאות ונעמדות ליד החנות, ואני מסבירה לאחותי שהאיש לא רצה לזוז, כי הוא רצה שנעבור לידו, וכיוון שהמקום צר אז קצת נשתפשף אתו ובשבילו זה נעים, אבל בשבילנו לא. לכן אנחנו התעקשנו שהוא יזוז, כי זה לא נעים לנו, וככה צריך לעשות. אני לא יודעת אם אחותי הבינה לגמרי את הסיטואציה, אבל היא כן הבינה שאני, אחותה הנקבה הנמוכה, התעקשה על משהו מול גבר גדול ושמן והצליחה. זה חשוב.


כאקט חינוכי אלו הדברים שהיה חשוב להדגיש בסיטואציה. (מלבד ההדגמה בזמן אמת שיש לה ערך עצום):

1. שאין צורך להתנצל - זכותי לעבור וללכת בכל מקום בלי להיתקל באנשים אחרים. לאף אחד אין רשות לחסום לי את הדרך. המעבר הוא של כולם, ואין מה להרגיש "לא נעים" כשמבקשים ממישהו לזוז בשביל לעבור ברשות הרבים.

1. אין כאן עניין של כבוד למבוגרים (או באופן מעוות לגברים), ואין צורך להגמיש את הנוחות שלי, כי אני צעירה, קטנה, בת (נקבה, אשה), נמוכה.

1. רצוי לדבר בקול רם ולומר את הרצון שלי באופן מדויק וברור, בקול צלול (לא רועד, לא מתרפס) ואפילו דורש.

1. אין מקום לבושה . לכן היה לי חשוב לעמוד אתה ליד החנות ולהסביר לה את מה שקרה עם הגבר הזה, כשהוא קרוב אלינו ואפילו יכול לשמוע. היה חשוב לי שאחותי תבין שאנחנו היינו בסדר. שאני לא מתביישת ולא מפחדת מהגבר הזה. שאני יכולה להמשיך לעמוד על ידו, לדבר בקול רם, להסביר את עצמי, להסביר איך הוא לא היה נעים לי, ושזה נורמלי וטבעי. שמי שלא התנהג בסדר (ועליו להתבייש) זה הגבר. בנות מחונכות לא לדרוש, לא להתעקש, לא לעשות סצנות!! וזה הרי בדיוק מה עשינו (בזעיר אנפין).

נראה לי שכדאי לקשר לכאן גם את הלך רוח כנוע .

דף משובח, הלוואי עלי מישהי כמוך בילדות, מקווה שיודעת להיות כזו ליד ילדי (וגם אני נקבה נמוכה (-: )
אני רק עכשיו לומדת לדבר ברור, בקול ובכוונה, לא "להתנחמד" או "לעפעף" ומאוד משתדלת לא להיבהל
מחכה לראות אילו כלים יעלו פה.

הייתי שמחה לשמוע ממך עוד על איך את עושה את זה

ל שמש בחורף - לפעם הבאה, את יכולה כאקט חינוכי לשאול את הילדות אם אבא שלהן מרשה לאכול אתכן, ולשלוח אותן לשאול אותו, להבטיח להן שכשהוא יצא אז תשאלו יחד, כי אתן לא מכירות. כך זה לפחות יעלה למודעות שלהן. כמו כן, יש בכל זאת הבדל בלהתכבד מאמא+ילדות לבין גבר (או אשה) בודד זר.

לשרון ס , כשמדובר בממתקים אז מערכת השיקולים מתרחבת... לקבל ממתק מזרים זה "לא כשר" בכמה מובנים בעיני .

נושא שלא אוהבים לחשוב עליו הוא הטרדה בין ילדים. אחד הפחדים שלי משליחה לבית הספר הוא מחקרים שקראתי על כך שיש הרבה מקרים של הטרדות בין ילדים במסגרות. זה קורה כיוון שרוב מקרי ההטרדות לא מדווחים ולא מטופלים , כיוון שכך ילדים פגועים משחזרים את חוויותיהם השליליות עם/על ילדים אחרים...מצמרר.

הנה מאמר אחד בנושא: הטרדה מתחילה בגן

אמא נמרה תודה על הדף הזה.
ותודה על הסיפורים.
מעורר מחשבה.

בדיוק יצא לי גריין של איך להגן על הילדים

אם יש סבירות מסוימת שהמתנה הזו לא תהיה טובה לנו, וליכולת לסרב - גם כאשר לעתים קרובות אנשים מקבלים סירוב כזה כדחיה אישית ונעלבים
אה, הבנתי את הסיבה. זה באמת שעור חשוב - שלסרב בנימוס זה לא חוסר נימוס, ודאי שלא להצעות של זרים גמורים.

כבר בגיל 16 כזאת אסרטיביות! באמת נמרה!

כבר בגיל 16 כזאת אסרטיביות! באמת נמרה!
נכון!
מנסה לחשוב איך ההורים שלי חינכו אותי למצבים כאלה. אני לא כל כך זוכרת. אולי אשאל בהזדמנות.
בכל מקרה דף חשוב ותודה עליו @}

אמא נמרה מסתבר שהיית גם אחות נמרה
שרון ס אני מאוד דיבר אלי מה שאמרת. אני חושבת שגם אני אנהג כמוך בנוגע לממתקים.

אני כל הזמן חוששת שכל התאוריה לא יעמדו לרשות הילדים שלי ברגע האמת וגם יש לי דוגמא. יש לנו ספר מאוד מוצלח ומומלץ בשם Item]מוטב להזהר ולא להצטער Details[/po].aspx?Barcode=31-2572. קראנו אותו מספר פעמים, ובכל פעם היתה לי הרגשה בסיום, שהילדים מעבדים, חושבים, מבינים שלא מדובר בספר רגיל.
יום אחד אני בחצר עם הילדים, פתאום עוצר לידינו רכב לא מוכר לי, עם נהג לא מוכר, הדלת האחורית נפתחת - ואורי שלי יורד מהאוטו! כשיצאתי מההלם זיהיתי שזה השכן החדש שלנו, שאין מצב שאורי מכיר. שאלתי את אורי: "אתה מכיר אותו?" הוא אמר לי "לא". גם אחרי שחזרתי על ההסבר יש לי הרגשה שגם בפעם הבאה הוא יעלה על הרכב, גם בלי ממתק ובלי בקשה לעזור באיתור כלבלב אובד וכדומה
וכמובן היה המקרה במפגש בפארק ברמת גן: ניגשתי לברזיה ומרחוק ראיתי גבר רוכן מעל לברזיה ומדבר עם שתי ילדות מהמפגש. כשהוא ראה אותי הוא התרחק במהירות וזרק את כוס הפלסטיק שהחזיק לשיחים. אין לדעת אם באמת מדובר בארוע מסוכן, אבל ברור שהילדים לא יישמו את מה שאמא שלהם בלי ספק חוזרת ומשננת להם.
אולי רק מקרה אמיתי, כמו שהיה לאחות של נמרה "זכות" לעבור, יכול להוות שיעור אמיתי. אולי הצגת ילדים עושה גם כן עבודה טובה?

האם יש אפשרות שהוא פשוט לא מבין למה זה מסוכן, כי לא ממש נעים לך להגיד לו מה את חוששת שעלול לקרות לו?

טליה, האם ראית מה שכתבתי בדף המקור? מה דעתך על הסבר כזה? אני נתקלת בתגובות קיצוניות לשני הכיוונים (תחת כללי הנימוס המקובלים, כמובן) מאנשים ששומעים על כך. לי מרגיש בנוח להשתמש בו, כי מעבר לאזהרה המפורשת גם חשוב בעיני להעביר את המסר שמותר לדבר על זה, ואני מקווה שזה אומר שאם חס וחלילה חס ושלום מי מילדי יעמוד במצב כזה - הוא/היא ירגישו בנוח להוציא את המילים מהפה ולספר לי על כך.

טליה, האם ראית מה שכתבתי בדף המקור? מה דעתך על הסבר כזה?
אני לא טליה, אבל דעתי היא שאת צודקת.
מעבר למה שכתבת, ההסבר שלך גם ממקד את הבעיה במה שהמבוגר שואף לעשות - לא רק בעובדה שהילד מכיר או לא מכיר אותו - שכן חלק לא מבוטל ממקרי התקיפה המינית של ילדים מתבצע בידי אדם שמוכר לילד! לכן כלל האצבע "לא ללכת עם זרים" עוזר רק חלקית. עדיף שגם יידעו מה לעשות במקרה שאדם מוכר פתאום משנה את עורו, או הופך אמביוולנטי.
גם בתקיפה מינית של נשים בוגרות, התוקף הרבה פעמים שומר על עמימות במעשה, לא קורא לדברים בשמם, באופן שמבלבל את הנתקפת. קל וחומר אצל ילדים, שיש להם רק את האינטואיציות שלהם להבין מה קרה כאן.

מי מוכנה לנסות לנסח הסבר לילדים, ולכתוב אותו כאן? זה דף על כלים.

ובקשר לילדות ליד הברזיה - מה לא היה בעצם בסדר בהתנהגות שלהן? האם היו צריכות ללכת להורים שלהן ברגע שמישהו פנה אליהן?
אני לא אוסרת על הילדים שלי לדבר עם זרים!

אולי הצגת ילדים עושה גם כן עבודה טובה?
כיון שאני רואה שעדיין אין לינק לשם, מצרפת לינק להצגה יעל לומדת לשמור על גופה
נראה לי רלוונטי לדף.

עוד סיפור (של האחות החינוכית)

אני נוסעת עם אחותי באוטובוס. מעיר אחת לעיר אחרת. אנחנו נכנסות לאוטובוס ואני בוחרת לנו היכן לשבת. אנחנו מתיישבות ואז אני מסבירה לה את האסטרטגיה איך לבחור מקום באוטובוס -

• נראה לי שכדאי לשבת כאן (היכן שאנחנו) כי בקדמת האוטובוס המקומות שמורים לזקנים ולנכים.
• אנחנו יורדות לקראת סוף המסלול, אז עדיף לשבת בחלק האחורי יותר, כדי לתת מקום לשאר האנשים שעולים ויורדים.
• אם הייתי לבד עכשיו הייתי מתישבת ליד האשה הזו, היא נראית נחמדה. לא הייתי יושבת לפני הגבר ששם (מצביעה), כי לפעמים יש לי הרגשה לא נוחה כשגבר שאני לא מכירה יושב באוטובוס מאחורי, כשאני לבד.

• אם הייתי יושבת לבד והגבר הזה (מצביעה על גבר שעכשיו עלה על האוטובוס) היה יושב לידי, אז הייתי עוברת למקום אחר (מצביעה לאן). אחותי זזה באי-נוחות כשאני אומרת את זה. אז אני אומרת, בכלל יותר כדאי לשבת קרוב למעבר ולא ליד החלון, כדי שתוכלי לקום בנוחות.

אני זוכרת את עצמי הרבה פעמים קמה ממקומי ועומדת במעבר, כדי לתת למי שרצה לשבת לידי להיכנס ולשבת ליד החלון, כדי שאני אשב קרוב למעבר (נותן יותר חופש).
אני זוכרת שהיו פעמים שהתיישבו לידי ופשוט עברתי למושב אחר. לא חששתי שאולי אני מעליבה, היה לי חשוב שאני ארגיש בנוח.
אני זוכרת הרבה פעמים את עצמי אומרת "אני לא יכולה לצאת, תקום בבקשה" כשאני מנסה לצאת מהמושב שליד החלון, כדי לרדת מהאוטובוס. כמה פעמים אף עיכבתי את הנסיעה "נהג חכה, אני גם צריכה לרדת" ובקול רם אומרת לזה שיושב לידי "תקום בבקשה, תזוז, אני צריכה לרדת עכשיו!". לא חושבת שתמיד ניסו להטריד אותי או שהסיטואציה מאיימת, אבל לא צריך להגיע לשם בכלל. חלק מהעניין לדעתי זה לתרגל את גבולות הגוף ביחס לזרים ביום יום, ואז בזמן אמת, זה בא יותר טבעי. כמו גם בתור לכספומט (קפיצה בנושא, אני יודעת) לדעת לומר "את/ה עומדת ממש קרוב, וזה לא נוח, בבקשה תיקח/י שני צעדים אחורה" ולא להמשיך את הפעולה עד שהאדם השני עושה את זה. וחשוב מאד לדבר בקול רם וברור, בתחושה של "ככה צריך להיות" (אולי בטון מורתי כדי להפעיל איזו התניה ), ובשום אופן לא בטון מתרפס או מתנצל. או שחשוב לי שיתנו לי מרחב או שלא חשוב לי, אין באמת אמצע.

גם בתקיפה מינית של נשים בוגרות, התוקף הרבה פעמים שומר על עמימות במעשה, לא קורא לדברים בשמם, באופן שמבלבל את הנתקפת. קל וחומר אצל ילדים, שיש להם רק את האינטואיציות שלהם להבין מה קרה כאן. כל כך נכון. הרבה פעמים מרגישים שמשהו "לא נכון" בסיטואציה, אבל לא יודעים לתאר מה.

מזכיר שכשהייתי סטודנטית אז התחלתי עם סטודנט אחר שמצא חן בעיני. באחת הפגישות שלנו שמתי לב ש:

• אנחנו נמצאים לבד באולם הרצאות בקומת המרתף.
• כבר לילה ומאוחר ואין סטודנטים שמסתובבים בבניין.
• נושא השיחה נהיה אינטימי ופלרטטני.

אני לא מרגישה בנוח*- משהו במבט שלו, משהו בתנועות הגוף שלו (כל זה כשאין בינינו בכלל מגע, אני הרי דוסית), משהו בהתנהלות שלנו במרחב בחדר, משהו...פתאום אני מרגישה לא בטוחה.

אז מיד אמרתי, אני צריכה ללכת, אמרתי לX (ידיד שלי) שאני אהיה בסביבה, והוא בטח כבר מחפש אותי למעלה, בוא נצא!
יצאנו מהחדר, יצאנו מהבניין. איתרנו היכן יש סטודנטים שמסתובבים, והלכתי לשם עם תירוץ, ובעצם שם כבר סיימתי את הפגישה אתו. מאז נפגשנו רק במקומות שהרגשתי ממש בנוח , ומהר מאד גם נפרדנו (אי התאמה, אלא מה?).

אני לא חושבת, אני לא יודעת אם באמת הייתי בסכנה של תקיפה או הטרדה, אבל אני הרגשתי שיש סכנה באופן מאד ברור וזה מספיק.

אוי, אלה נושאים כאלה חשובים! ואיך אפשר לתרגל אותם אם לא מסתובבים עם הילדים בתחבורה ציבורית ובמקומות צפופים?

איך אפשר לתרגל אותם אם לא מסתובבים עם הילדים בתחבורה ציבורית ובמקומות צפופים?

אתם גרים בכפר? אתם אף פעם לא יוצאים החוצה?

דוגמה: בתור בדואר, לשים לב היכן עומדים, האם קרוב מידי למישהו, האם נתנו לאחר את המרחב שלו? האם קרובים אלי יותר מידי? ואם יש צורך, לומר "את/ה עומד/ת מאד קרוב אלי, כולנו כאן מחכים בתור, זה לא נוח לי". להישיר מבט, לא להתנצל, לקבוע עובדה (או שנוח לי או שלא). לפעמים צריך "לפתוח רווח" ממני שמולי כדי להשיג את הנוחות הרצויה. אני לא מדברים על מרחבי מדבריות סהרה. אני מדברת על זה שלא יעמדו אנשים קרוב אלי כמו שנניח, בעלי עומד קרוב אלי...וזה קורה, בתורים בדואר, בתורים בסופר, במעלית. זה לא עניין של הטרדה מינית דווקא, אפילו בדרך כלל לא. זה פשוט לא נוח. אני רוצה לעמוד בתור, בלי להיתקל פיזית בגוף של מישהו אחר. שמתן לב שהרבה משרדי קבלת קהל הם מאד צפופים, או שזה משהו ירושלמי? אבל אם לא נדע לסמן את הגבולות שלנו בדרך כלל, איך נדע איפה הם מה הם?

אני מרגישה שאולי אני עשויה להיות נקראת כאן קצת פלצנית. לא נורא. אולי אני אפליץ קצת, אז לא תכפה עלי קירבה מוגזמת לאנשים שאין לי מושג מי הם.

זה ממש לא פלצני, זה נורא נורא חשוב!

משרדי קבלת קהל הם מאד צפופים, או שזה משהו ירושלמי?
אני חושבת שזה משהו ישראלי - להצטופף, ולהדחף בתור.

אני מרגישה שאולי אני עשויה להיות נקראת כאן קצת פלצנית. לא נורא. אולי אני אפליץ happy קצת, אז לא תכפה עלי קירבה מוגזמת לאנשים שאין לי מושג מי הם.

אני רוצה לחדד רגע. אני דתיה לצורך ההגדרה (זה קשור, לדעתכן?). נראה לי מוזר שמישהו יעמוד קרוב אלי, לידי ממש, נניח בתור בדואר. אני עומדת בתור ומישהו עומד קרוב אלי, ואם אני אסתובב, סביר להניח שאני אתקל בו. והאיש הזה הוא לא הבעל שלי (אבא שלי, ילד שלי, אח שלי, חברה שלי), הוא זר לי. מרגיש לי לא נכון. עכשיו, האיש עומד ככה, לא עושה את זה כי הוא רוצה להטריד או להתקרב אלי. אני לא מעניינת אותו בכלל. הוא עומד ככה, כי מישהו עומד קרוב אליו/ כי יש הרבה אנשים/ כי הוא ממהר וחושב שאם הוא יתקדם עוד ועוד אז תורו יגיע יותר מהר.לי, ואניחושבת שלעוד הרבה גברים ונשים זה לא נוח. אבל הרוב לא אומרים ולא עושים כלום, כי הם לא רוצים "לפתוח את הנושא" או "לעשות סצנות" או בקיצור, ממעיטים בערך התחושות הלא נעימות שלהם. אני לא מבינה למה זה צריך להיות ככה. אני חושבת שאם אני מרגילה את עצמי להתעלם ממה שלא נעים לי ברמה הזו, זה פוגע ביכולת שלי לזהות מהי סתם אי נוחות, ומהו מצב מאיים. ברור לשפעמים יש תור וצפוף ויש אי נוחות. ברור, אבל חשוב לזהות מצבים שונים כדי שתהיה בחירה.


<שוב אני מרגישה לא ברורה, אלך לנוח>
<זה לא סתם כל ה"נוח" הזה שאני כותבת, זה בהשפעת פרשת נוח...באמת, לקחתי קשה את לימוד פרשת השבוע>

ועוד משהו,
כשעומדים בתור זה אחלה זמן לתרגל עם ילדים, וגם לתרגל בקול רם. לומר "נוח לך? אתה רוצה שהוא יזוז קצת", ו"סליחה, אתה יכול לזוז קצת, הילד שלי ממש נדחף/אתה ממש עולה עליו". ילדים הם בכלל לא נראים במקומות כאלה.

אמא נמרה,
גם אני אמא והלוואי, הלוואי שהייתי יכולה לכנות את עצמי בשם המעצים והעוצמתי שבחרת לך ולא בכדי.
כל הנושא שהעלית כאן, הוא מדהים בעומק וברוחב שלו, כלומר בהשלכות ובהשתקפות של ההתנהגות שלנו בנושא הזה, לגבי מי שאנחנו. כנשים בעיקר.
כקיבוצניקית, אני מאוד עסוקה, וחונכתי להיות, בנוחות של מי שמסביבי. כולל זרים גמורים. כולל זרים גמורים שיכולים, בבלי דעת או עם כוונה להכנס למרחב שלי. זה קרה מיליון פעם באוטובוס כילדה ונערה וכנראה שעדיין יכול לקרות בסיטואציות שונות, אלא שהיום (מכונית פרטית, לגור בכפר הבטוח ...) אין לי הרבה מצבי חיכוך. עם הילדים לא חושבת שמשהו קרה, אי פעם, ששמתי לב אליו. אולי פשוט לא שמתי לב
ולכן טוב כל כך שאת מעלה את העניין.

ראשית : זה ממש לא פלצני, זה נורא נורא חשוב!

ושנית, שאלת : אני דתיה לצורך ההגדרה (זה קשור, לדעתכן?).
ואני מודיעה לך שאני ההפך מדתיה (בהזדמנות אחרת אסביר לך מה זה אומר לדעתי להיות ההפך מדתיה, זה לא נראה לי מקום מתאים להסבר) וכל מה שכתבת מדבר אלי ב- 100% ורלוונטי ביותר לחינוך ילדי.

אמא נמרה, תודה על הדף הזה.
את לא מתארת לך כמה שהדברים שלך מציפים את אותם איזורים עמומים שרבים מאיתנו מחונכים לא להדגיש אותם.
או שחשוב לי שיתנו לי מרחב או שלא חשוב לי, אין באמת אמצע. זה נכון מאוד.
אף פעם לא חשבתי על זה בצורה מודעת. אבל באמת תמיד מצבים כאלה יוצרים אצלי חוסר נוחות די ברור. אבל לא תמיד אני יודעת להתנהל בהם בצורה שמבהירה לאחר את המרחב שלי. בתור ילדה/נערה אני זוכרת שגם אני באוטובוסים הרבה פעמים הרגשתי לא נוח ליד אנשים מסויימים ופשוט קמתי ועברתי למקום אחר. הרבה פעמים אני מעבירה את המסר באמצעות התנהגות/פעולה מתרחקת. אבל זה בא ממקום של פחד, שהאינסטינקט הוא לברוח מהפלישה הזו למרחב שלי. לא זוכרת שאי פעם התעמתתי בצורה כזו נחרצת כמו שאת תיארת עם מישהו אחר לגבי המרחב שלי, לא הגדרתי בצורה ברורה כל כך את הצורך שלי במרחב משלי!

מעניין אותי לדעת, האם תמיד האחר מקבל את דברייך? או שהיו פעמים שנתקלת בתגובות לא נעימות/מאיימות?


אני דתיה לצורך ההגדרה (זה קשור, לדעתכן?).
לדעתי זה קשור אולי בכך שיש לך יותר מודעות לגבולות שלך ואני רואה את זה בצורה חיובית ביותר. (האם גם גדלת בבית דתי?, כילדה?)
אני לא בטוחה שכול הדתיים יודעים איך לחנך לכך. אך אין ספק שאמא שלך ידעה. אני חושבת שבחברה החילונית הרבה פעמים לא מלמדים את זה מספיק, או גרוע מכך לא מפתחים כלל מודעות לנושא, מתעלמים ממצבים לא נעימים כמו שאת מתארת, או לא מסבירים אותם לילדים.
מה שכן, נראה לי שכשאת למשל עומדת בתור והאנשים מסביב רואים שאת דתייה, אז כאילו זה יותר ברור ומקובל שמגיע לך המרחב שלך (בגלל ההגבלות שכביכול כופה עלייך הדת).
כמו שיש מין הסכמה חברתית בין רוב האנשים, שצריך להתחשב באדם דתי מבחינת הכשרות. אני לא נכנסת כאן לדיון האם זה נכון או לא או בסדר או לא, אלא מנסה לשקף דינמיקה חברתית. זה כאילו שלך בתור דתייה, עם הסממנים החיצוניים, יש יותר לגיטימציה לדרוש את המרחב הזה.

אבל אין ספק שמה שאת אומרת בסיטואציה והביטחון שבו את אומרת את זה זה בעיקר מה שיקבע אם יכבדו את זה או לא.

שמירה אסרטיבית על מרחב אישי. כל כך חשוב בחינוך, וגם בחינוך העצמי שלנו (וגם המתקן).

בצד השני של המטבע יש גילוי חמלה לחריגים. אני חונכתי לזהירות רבה וצברתי ותק בנסיעה באוטובוסים. בתור נערה ישבתי פעם באחד מארבעת המושבים שפונים זה מול זה באוטובוס. מולי עלו והתיישבו אמא וילדה, שהייתה כנראה חולה מאוד, והקיאה/פלטה נזלת. כולם קמו והתרחקו במהירות ובגועל, ואני דווקא נשארתי, בכוח, מתאפקת לא לברוח. פחדתי מהחיידקים ונגעלתי, אבל כבשתי את זה והושטתי להן טישואים לנגב את הדבר הזה (האמא הייתה עם ידיים ריקות). היה ברור שהן מאוד מסכנות ושלא בטוח שיש כסף למונית, ומדובר במצב רפואי. והיה לי חשוב מאוד להישאר, בהפגנתיות. כשבאתי הבייתה רחצתי ידיים טוב טוב, וזה עדיין מגעיל אותי לחשוב על זה, אבל גם מעלה לי דמעות בעיניים.

קשור ליחס לזרים באופן כללי - מה עושים כשהם חלשים ואתה חזק? מה עושים כשהם חזקים ואתה חלש?

אמא נמרה, כל הכבוד על האינטואיציות החזקות, ועל ההקשבה להן, בלי היסוס, בלי פקפוק בעצמך. גם לי יש מגיל צעיר (יסודי) אנטנה מיוחדת לקלוט רוע שאנשים מסויימים משדרים (תחושה של דחייה פיזית מאוד חזקה, גם בלי שום דבר להיגעל ממנו בפועל, כמו ילד דווקא מאוד יפה ומקובל מכיתה גבוהה יותר שניסה להתחיל איתי בכיתה ד') ולהתרחק, אבל לא תמיד צייתתי לשידור הזה עד הסוף.

וואו מדהים
השבוע עמדתי בתור שהוא לרוחב מצד אחד חברה שלי ומצד שני נדבקה אלי אישה למרות שלידה היה את כל המקום שבעולם
ופשוט לא ידעתי מה לעשות ולא עלה בדעתי פשוט לבקש ממנה לזוז קצת סתם עמדתי שם נבוכה .
אבל אני לומדת לפעם הבאה

או בקיצור, ממעיטים בערך התחושות הלא נעימות שלהם. אני לא מבינה למה זה צריך להיות ככה. אני חושבת שאם אני מרגילה את עצמי להתעלם ממה שלא נעים לי ברמה הזו, זה פוגע ביכולת שלי לזהות מהי סתם אי נוחות, ומהו מצב מאיים.
תודה על הדיון הזה, נמרה!

_אמא נמרה, תודה על הדף הזה.
את לא מתארת לך כמה שהדברים שלך מציפים את אותם איזורים עמומים שרבים מאיתנו מחונכים לא להדגיש אותם._

לא זוכרת שאי פעם התעמתתי בצורה כזו נחרצת כמו שאת תיארת עם מישהו אחר לגבי המרחב שלי, לא הגדרתי בצורה ברורה כל כך את הצורך שלי במרחב משלי!

גם אני.
ואני מאוד סקרנית לגבי אמא שלך. איך היא לימדה אותך? מה היא לימדה אותך? כולי השתאות וסקרנות.
אני חושבת שאם יש משהו בתחום הזה שאמא שלי לימדה אותי, בלי כוונה כמובן, זה איך למחוק את עצמי. כמה אני לא נחשבת.
כשקראתי מה שתיארת על האוטובוס עלו בי כל הזכרונות מעשרות שנים של נסיעה באוטובוסים. את יודעת, הסיבה העיקרית שהפכתי את האופניים ואחר כך את הטוסטוס לכלי שלי היתה כדי שלא אצטרך לנסוע באוטובוסים. אני לא מדברת על התלות באיחורים ובלוח הזמנים הלא-קיים, על ההיטלטלות הפיזית הקשה והעמידה וההמתנה וכל זה, אלא בעיקר על האנשים. על הקטעים הלא נעימים, שאני יושבת לבד ומתיישב לידי מישהו שלא נעים לי ואני עמוסה חבילות וקשה לי לקום. על הגברים שמתקרבים מדי ואין לך כבר לאן להתכווץ כי האוטובוס עמוס בטירוף ואת בקושי מחזיקה בידית למעלה.
אגב, אני תמיד העדפתי לשבת קרוב לנהג, כי הרגשתי מוגנת. במושבים האחוריים הרגשתי פחד.

אני חושבת שאם יש משהו בתחום הזה שאמא שלי לימדה אותי, בלי כוונה כמובן, זה איך למחוק את עצמי. כמה אני לא נחשבת. כנ"ל גם אצלנו, לצערי. הנטיה הטבעית שלי כשמשהו לא נעים קורה, הוא להתכווץ ולחכות שזה יעבור. היום אני כמובן נאבקת בנטיה הטבעית הזו, אבל זה לא פשוט.

דף מרתק וחשוב. אני עוסקת רבות בשאלות הללו, וביתר שאת מאז הפכתי אמא לבת. לא מזמן קראתי מישהי באחד הדפים פה (נדמה לי שזה היה פה, אולי באכסניה וירטואלית אחרת שלי), שכתבה שהיא אמרה לילדיה, שיש אנשים רעים שאוהבים לגעת בפות ובבולבול של ילדים, ושזה אסור ושצריך לומר להם לא.

זה גרם לי לחשוב שבעצם רובנו לא מדברות על הסכנות. כלומר, הילדים יודעים שאסור להם ללכת לבד, יודעים שאסור לדבר עם זרים, אבל לא יודעים מה בדיוק רוצים הזרים הללו, ולמעשה גם לא יודעים איפה בסקאלה של הסכנה זה נמצא (לא מזמן האמצעי שלי אמר לי, אמא אני כל הזמן נוגע בחשמל, ולא קורה לי כלום!). אז באמת חשוב שנדבר על הסכנות הספציפיות, כמובן במילים שמתאימות לגיל. אני מניחה שיש בנו משהו שרוצה לשמר את ראייתם התמימה את העולם, ולא "להכניס" להם פחדים מדברים מסתוריים ולא ידועים. אבל אולי ההגנה מפני הידיעה את הדברים הרעים בעולם, מונעת הגנה אמיתית כשמשהו רע קורה.

לי זה חשוב ולכן גם אני וגם ילדיי לומדים וילמדו סוג כל שהוא של אומנות לחימה.

בטאי צ'י מדברים ועושים על מושג שנקרא 'פאנג' שזה במובן מסויים : מרחב .
לומדים איפה הגבולות של הגוף באופן טיבעי ואלו תנועות בכלל לא מתקרבות לשם,מרוב שתחושת המרחב נשחקה והצטצמה)-:

ברוב האומניות שפגשתי לומדים לארגן את הגוף בצורה ישרה ויציבה ,לעבוד נכון עם הכוח ,שומרים על הגוף בתחזוקה טובה והאימון נותן למתאמן תחושה שממכה אתה לא מת , ההפך, זאת ההזדמנות שלך להכנס הישר לטווח האיברים הרגישים של היריב ולנצח=להגן על חייך ושלמותך.

תשננו לעצמכן בנות : ביצים!

אני חושבת שאם יש משהו בתחום הזה שאמא שלי לימדה אותי, בלי כוונה כמובן, זה איך למחוק את עצמי.

אני חושב שזה ככה גם אצלי.

תשננו לעצמכן בנות : ביצים!

ועיניים, וצוואר, ומפתח הלב וכו'.

אני לא חושב שזה דף שרק רלוונטי לחינוך ילדים ולבנות, אלא לכולם, מכיוון שאני יכול להזדהות עם הרבה דברים.
אחלה של מיקוד בנושא הלך רוח כנוע{{}}.

אנחנו יושבות על ספסל ע"י תחנת האוטובוס, נעשה קריר וביתי מבקשת לשבת בתוך התחנה. (אני עם שתי ילדות). קמנו ופננו מועדות לתחנה . יושבת שם אישה עם סיגריה ביד! לא בא לי לשבת ליד סיגריה, אני רוצה לחזור לספסל אך כבר ניתפס. מתעצבנת וממשיכה לעמוד עם הבנות הקטנה משתוללת ואני פוחדת שתלך לכביש, ואז נזכרת באמא נמרה ובדף הזה! ניגשת לאישה ומבקשת שתכבה את הסיגריה. (מבקשת לא דורשת, ואומרת שזה חשוב לי בגלל הילדות). האשה מכבה את הסיגריה ואומרת בכעס שזה מקום ציבורי מותר לה לעשן. (אני לא בטוחה שזה נכון ) אבל לא מתווכחת איתה אלה אומרת לה תודה. וזהו נהינו "חברות" עד שהגיע האוטובוס שלה. תודה לאמא נמרה.

Tאמא, איזה יופי!

Tאמא, איזה יופי!

כל הכבוד, ושימי לב איזה שיעור חשוב לבנות שלך:
לא לוותר, מבקשת בחכמה (באופן שישיג את המטרה, אני רוצה לכתוב על זה בהזדמנות), מודה (גם חשוב), ואפילו "הופכת אויב לאוהב". תודה לך ששיתפת!

דרך אגב, גם אני מעירה לאנשים מעשנים, ונתקלת לעיתים בתגובות מאד קשות. מצאתי שאפקטיבי לפעמים להשתעל בלי סוף, פשוט להשתעל, ולסחוף את הילדים אתי לחגיגת שיעולים (פיקטיבית ומצחיקה, בסגנון יוגה-צחוק)... הרבה פעמים מבינים את הרמז.

_תשננו לעצמכן בנות : ביצים!
אולי ביציות ? הרי הם יותר גדולות וחזקות ונדירות._

נדמה לי שהכוונה היתה למקום רגיש פיזית, שמאפשר להגן על עצמי.
העניין הוא, שברוב המקרים, לא מגיעים למצב שבו יש צורך בהגנה עצמית פיסית. נכון שגם זה דבר שחשוב לדעת. אבל העיקר בעיני הוא לדעת איך להגיב, איך להתמודד עם מצבים אפורים-עמומים - כאלה שלא תתקשרי למשטרה בגללם, או תתקפי את הפוגע בקרב מגע, גז מדמיע, שוקר או כל אמצעי תוקפני אחר - אבל כן תרגישי לא נוח, נדרסת.
ובעיקר - לדעת איך לבטא את עצמך, ולא להאלם כשמשהו קורה (כלומר - עצם היכולת להגיב, עוד יותר מאופן התגובה ותוכנה).

לפי דעתי ,את צודקת , אם פי 3,
ברור שבחיי היום יום אין צורך להלחם ממש.ברוך השם המדינה שלנו די בטוחה .

העינין הוא לתרגל כל כך הרבה , עד שהגוף מקרין משהו עוצמתי .וחוץ מזה , היות ובאמת שרובנו לא למדנו איך לעמוד על שלנו ,צריך להתחיל מאיפה שהוא : או מהמילים , או מהגוף. אני מוצאת שזה לא משנה מאיפה מתחילים , העיקר זה הכיוון.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

סיפור מעורר השראה מדף הבית של לב שומע :
ביום ראשון, הוצאת מהרכב שלי טרמפיסט שנכנס לתוכו בלי רשות. בלי תוקפנות, פשוט אמרתי לו - "אמרתי לא", וכשהוא התעקש לא לשמוע - חזרתי על זה, עד שהוא יצא. ובאמת שלא נבהלתי. מבפנים. הסיטואציה היתה שלקחתי טרמפיסט מהיישוב שלי והורדתי אותו בתחנה בדרך, וכשהוא יצא הוא לא מיהר לסגור את הדלת, לא יודעת האם ביודעין כי הוא הניח שבטח שאני רוצה לקחת טרמפיסט אחר לא מוכר לי שהתקרב, או שפשוט הוא לא שם לב. טרמפיסט מספר 2 היה נער גדל-גוף שפתח את הדלת האחורית של האוטו שלי ושאל: "אפשר?" עניתי לו "לא", כי זאת תחנה שאני אף פעם לא לוקחת בה טרמפיסטים, לא ממש מתוך עיקרון ולא מתוך חוסר עיקרון - קצת כי עומדים שם כל מיני אנשים מכל מיני מקומות ולא תמיד כל אחד שעומד שם נעים לי ומרגיש לי בטוח לקחת, וקצת מפני שבכלל אני לא מאוד ידידותית לטרמפיסטים, זה מאמץ בשבילי לפנות מקום בתוך האוטו לנוכחות של עוד אדם. לעתים רחוקות אני עושה את זה מתוך תחושת נדיבות כלפי העולם, הרבה פעמים אני פשוט מרגישה משהו בתוכי צורח שהוא צריך את הספייס לעצמו. וזה נשמע לי מאוד הגיוני. מהיישוב שלי - אני כן משתדלת לקחת, כשאני יכולה, מסיבות אידיאולוגיות. אז טרמפיסט מספר 2 נכנס לתוך האוטו והתיישב, במושב האחורי, (מקדימה היה תיק שלי, גם מספר 1 ישב מאחורה), למרות שאמרתי לו לא. לא הרגשתי מפחדת ממנו, רק לא מבינה למה הוא נכנס לאוטו שלי. הסתובבתי אליו ואמרתי: "אני אמרתי לא". הוא כאילו לא שמע אותי, נשאר לשבת, שבריר שנייה והוא קולט שאני לא נוסעת, ושואל שוב: (כשהוא בתוך האוטו): "אפשר?" ואני עונה לו: "לא!", התבוננתי בו. לא ידעתי להגיד לי למה מפריע לי עקרונית לקחת אותו. הוא לא נראה לי מפחיד, למרות שגם לא הטיפוס השגרתי הממוצע שעומד בשערי היישוב שלי. "אבל אני צריך רק עד X", הוא אומר לי, בדיוק לאיפה שאני נוסעת. "אני אמרתי לא!" אני מסתובבת אליו שוב. מבפנים הרגשתי רק שמאוד מאוד ברור לי משהו. לא מאויימת, לא מפחדת ממנו, רק שמאוד ברור לי שמי שנכנס לאוטו שלי בלי רשות אחרי שאמרתי לו לא, הוא לא האדם שאני רוצה שיישאר איתי עד X, כל זה מעורבב בפרץ נדיבות לא אופייני פתאומי שלא מבין למה כל כך עקרוני לי שהוא יצא. זה, אגב, בנורמות של טרמפיסטים שאני מכירה, באזורים שלי, מאוד לא מקובל, ההתנהגות שלו. אם רכב עצר כדי להוריד מישהו אחר, לא מובן מאליו שהוא רוצה לקחת גם אותך, ואמנם יש כאלה ש"עטים" על הרכב ושואלים, אבל לא נכנסים בלי לשמוע כן. כמובן כל סיפורי הילדות על "קמצא ובר קמצא" ולהוציא אדם שכבר התיישב מתוך האוטו שלי התחילו לנגן את ניגונם, אבל אני הייתי בשלי, ובפעם השלישית או הרביעית של ה"לא" הוא יצא.
אשכרה, מבפנים, לא פחדתי. רק מאוד מאוד היה ברור לי משהו.
אילו הייתי לוקחת אותו ל-X מתוך פחד ("הוא לא מסוכן עכשיו, אבל אולי אם אנסה להעיף אותו מתוך האוטו שלי הוא עלול לעשות לי משהו...") או רגשי אשמה ("מצוות הכנסת אורחים בימינו זה בעיקר באוטו..." אמרו לי פעם) או סתם "מה כזה איכפת לך", שום נדיבות פוטנצייאלית לא היתה מתעוררת בי, רק מרמור על הנער התקוע הזה שכבש את מקומות באוטו שלי. מבטיחה.
רק היכולת להגיד "לא", לא שלם, מבחירה, יכולה להוליד נדיבות פוטנצייאלית כלפי כל הטרמפיסטים הבאים אחריו בתור.
כשנסעתי משם באמת שלא הבנתי למה בעצם השארתי אותו בתחנה, וזה רגש מאוד לא אופייני לי בענייני טרמפים, נדיבות לב שכזו.
נדיבות יש איפה שיש לך. איפה שהטריטוריה שלך ברורה לך. ומתוכה אתה מעניק.
מאוחר יותר במשך היום חשבתי על הסיטואציה, וחשבתי לי:
אני ממש בטוחה שאת ההבדל בין דפוס של קורבן פוטנצייאלי להתעללות למישהו שלא קל לקרבן אותו הוא השאלה האם כשמישהו מתיישב לך בלי רשות באוטו, ומודיע שהוא צריך "רק עד X", (מרחק 5 דק'), האם הדבר הראשון שעובר לך בראש, על אוטומט, לפני שאתה מספיק לחשוב, הוא שבריר שנייה של אימה מהשאלה מה הוא יעשה לי אם אגיד לו לצאת, והערכת מצב אוטומטית (גדל דוף אבל לא נראה מאוד חזק או מאוד מאיים), או רגשי אשמה של "צריך" ו"איך אפשר להוציא מישהו שנכנס", או שהדבר הראשון שעובר לך בראש, כמו להעיף יד של מישהו שנוגעת באישה, היא: "מי שנכנס לאוטו שלי בלי רשות קודם כל יעוף משם, ואחר כך נדבר!!!", מן מקום כזה שפשוט ברור לו.

"מי שנכנס לאוטו שלי בלי רשות קודם כל יעוף משם, ואחר כך נדבר!!!", מן מקום כזה שפשוט ברור לו.

תודה על הסיפור של לב שומע.
קראתי ונפל לי האסימון.
הנה מה שקרה לי היום,ואחרי הקריאה בדף הזה, אני גם מבינה בדיוק מה היה שם.
ובכן,הגעתי לתור שלי בקופת חולים.ישבה שם אשה אחת עם תינוק בעגלה וילד כבן 4.
שאלתי האם היא מחכה לדר' X וקבלתי את התשובה: אני רק שאלה...
כבר הרגשתי לא נוח. זה התור שלי,הגעתי בזמן ואת אפילו לא טורחת לשאול אותי אם זה בסדר שתכנסי לפני?
כשנפתחה הדלת של הרופאה קמתי להיכנס,וציינתי משהו כמו:שלא זכור לי שבקשה להכנס לפני,ולכן אני נכנסת,כי זה התור שלי.
אבל בפנים הרגשתי שאני לא בסדר.כי מה כבר איכפת לי שהיא תיכנס לפני? ומה אני עושה עניין?
מצד שני,הרגשתי שהיא פשוט דורכת עלי ואני לא מסכימה.
התנצלתי,בטח שהתנצלתי. גם בפניה,כשיצאתי, וגם בפני הרופאה (שהיתה עדה לארוע) כשנכנסתי.
ובסוף יצאתי עצבנית לגמרי מכל הסיפור,למרות שלכאורה בעצם לא קרה שם כלום.זה לא שהיא התווכחה איתי או משהו.
בדרך הביתה הסברתי לבת שלי מה בדיוק קרה שם,אבל ממש התעצבנתי עליה(על הילדה המסכנה),כשלא הבינה וחזרה שוב ושוב על שאלות להבהרה.
עכשיו אני מבינה שהתעצבנתי כי לא הייתי "סגורה"עם עצמי לגבי המעשה. בכלל לא קשור לביתי שבאמת לא הבינה וסתם 'חטפה' ממני.
כי כשקראתי את סיפור הטרמפיסט,הבנתי שמה שלא היה בסדר, זאת דרך התגובה שלי.
היה עלי לומר את זה בלי רגשי אשם,ובלי לבטל את עצמי (תכנסי,תכנסי,הזמן שלי הרי לא נחשב,אני כבר אחכה כאן בשקט...)
פשוט להבהיר שזה התור שלי ואני לא מתכוונת לוותר עליו אם אין סיבה/בקשה מיוחדת.
אולי זה נשמע שאני סתם נודניקית,ומה אני עושה עניין, אבל בשבילי זה היה שעור ממש טוב.
תודה ל אמא_ נמרה על הדף המעצים,ותודה לכל הכותבות בו על התוספות המחכימות.