קראתי פעם משפט, שאמר, שמוחות, כמו מצנחים, יכולים לתפקד רק כשהם פתוחים.

כשהמוח פתוח ופנוי, הוא קולט מהסביבה את הרמזים הדקים ביותר והופך אותם לידע רב כוח. כשמאפשרים לילד חופש - הוא נותן דרור לסקרנות וליצירתיות שלו, וכל גרוטאה הופכת למשחק מרתק - ומשחק הוא הדרך הטובה ביותר ללמוד. ילד חופשי ימצא עניין בכל מקרה, גם כאשר הוא משועמם הוא ידע לחדש את העניין מתוך מהשעמום. הרי בכל אדם ובכל דבר ניתן למצוא עניין. הסקרנות היא חלק מטבעו. לא צריך, ואי אפשר, "ללמד סקרנות". אפשר רק לטפח אותה, ובעיקר להשתדל כמה שפחות לדכא אותה, לפחות כל עוד אין היא גוררת סכנה ממשית.

ילדים הם חכמים. הם מתענינים בדיוק בדברים שמתאימים לרמתם. לרמה האמיתית שלהם - לא מה שאמור להיות להם לפי לוח השנה וספרי ההתפתחות. אם הם נתקלים במשהו קל, פשוט וברור מדי - הוא יפסיק לעניין אותם במהרה, והם יזנחו אותו או ישכללו אותו. אם יתקלו במשהו מסובך מדי - הם יתעלמו ממנו, או ימצאו דרך פשוטה יותר להתייחס אליו. כשאנחנו מכריחים ילד להתמודד עם משהו שהוא מעבר לכוחותיו (אפילו אם לנו הוא נראה מתאים) אנחנו גורמים לילד תסכול, ולטווח הרחוק לפעמים גם רתיעה מהנושא כולו, או מלקיחת אתגרים. תסכול מועט אולי נדרש לשם התקדמות, אבל קשה מאד לזהות מתי התסכול הוא "במידה הנכונה" (זה שונה מילד לילד ובזמנים שונים), וקל מאד לגרום לתסכול גדול מדי...

בשביל לקחת אתגרים - להעז ולנסות, להעז ולהתנסות, צריך הרבה בטחון עצמי. צריך להרגיש מקובל ואהוב ולסמוך על הסביבה שתקבל אותך גם אם שגית, שתעזור לך להתגבר אם תיפול. רק אם נשכיל ליצור סביבה חמה ותומכת, כמו רשת בטחון או מזרון כבאים, יוכלו הילדים לטפס למעלה, לגבהים בלתי מוכרים, בהם האוויר לפעמים דליל, והנשימה קשה.
סביבה כזו נוצרת, לדעתי, כשמשקיעים ברגשות, בתקשורת, ביחסי אנוש. היום מקובל לקרוא לזה "אינטילגנציה רגשית", אבל בשמות אחרים - זה היה שם תמיד.

הכרת הרגש היא השלב הראשון בהתמודדות איתו. כשמדובר על הרגשות הפרטיים (פחד, כעס, עלבון ואחרים. גם הרגשות החיוביים חשובים, אבל פחות רלוונטיים כרגע), זה כמעט חצי מהעבודה...

יחסי אנוש טובים יוצרים אווירה נעימה ותומכת, מקטינים את האלימות - שבגילאים הצעירים היא אחת מדרכי הביטוי המרכזיות... ועדיין - היא לא נעימה. אם לומדים שיטות להשיג את מה שאתה רוצה בלי לפגוע באחרים - לכולם טוב יותר. השכלול משתמש בעובדה שהחיים הם לא משחק סכום אפס: בשביל שאתה תרוויח, לא צריך שמישהו אחר יפסיד - כמעט תמיד ניתן למצוא פתרון שבו כולם מרוצים - זה דורש מאמץ, אבל ככל שמתרגלים, משתכללים ויותר קל למצוא פתרונות יצירתיים כדי שכולם ירוויחו.

יכולת ההתמודדות עם הרגשות שלך ועם יחסי אנוש, הם גם אמצעי חשוב בשביל לשמור על מוח פתוח, אבל, בעיניי, הם גם מטרה בפני עצמה.

אנשים חכמים מאד, שהגיעו להישגים מרשימים ביותר, מגיעים, לפעמים רק בערוב ימיהם, למסקנה, שאהבה ומשפחה הם הדבר הכי חשוב. הם מגלים שלמות (ויותר מזה - לחיות) בודד, גם אם עשיר ונחשב, זה עצוב, והיו מוותרים בשמחה על מרבית הישגיהם תמורת ידידות אמת, אהבה וילדים...

למרדף אחרי הישגים יש מחיר אישי כבד. ואני מעדיפה שהילדים שלי יוכלו לבחור בעצמם האם להצטרף אליו, ויעשו זאת כשהם בשלים רגשית להתמודד עם זה. אני לא חוששת שהם יהיו בעמדת פתיחה נחותה - כשירצו, הם ישלימו במהרה את כל הפערים, אם בכלל יהיו כאלה, כי כשאתה בשל ומעוניין, מה שקודם דרש הרבה מאמץ והשקעה, נלמד בקלות ובמהירות. לפעמים אפילו מבלי משים.

אני מזמין אתכם לראות את תגובתי בדף חינוך עם דגש על זכויות

קראתי ונהניתי. הסכמתי עם הכל. אפילו עד כדי צמרמורת.
תודה לך על ההשתתפות.

מסכימה עם כל מילה, דוד, וזו אולי הפעם הראשונה.

... ועכשיו, ההקשר שבו נכתב הקטע לעיל. אשמח לתגובות גם על הקטע עצמו, וגם בקשר להקשר (-; :
אנחנו חיים בקיבוץ, והילדים שלי, בני כמעט שנתיים וחצי, נמצאים בפעוטון קטן ונפלא, של 6-7 ילדים, ומטפלת נהדרת (ועוד אחת טובה). במהלך ספטמבר, הפעוטון שלהם עתיד להתאחד עם פעוטון אחר, לגנון, שבו יהיו כבר כ-16 ילדים. מעבר לחששות מחששות שונים שמלווים כל שינוי, יש לי בעיה עם הגננת העתידית. אני לא מכירה אותה, אבל סיפורים ששמעתי (ממקורות אמינים) מצביעים על כך, שמדובר על גננת ותיקה ושנחשבת מאד טובה אבל, ולדעתי זהו "אבל" גדול, היא שמה דגש בעיקר על הצד הקוגניטיבי, לפעמים גם על חשבון האזנה לילד...

אני רוצה לנסות להשפיע עליה, אבל מבלי לגרום לה "תגובת קיפוד" - ככה אני קוראת למצב שבו מישהו מרגיש מותקף, ואז הוא שולף את הקוצים שלו. מכיוון שהיא מדגישה את הצד הקוגניטיבי, חשבתי לפנות אליה בצורה של "מאמר". וזהו הנסיון שלי לכתוב אחד כזה. הוא אמנם לא מבוסס על מחקרים ועל עובדות מוצקות, אבל אני מקווה שזה לא יפריע יותר מדי.

קודם כל - כתבת מאוד מאוד יפה נוגע וגם קולע.

אני חושבת שכאשר בעל מקצוע העוסק בחינוך מחליט לשים דגש על הצד הקוגנטיבי - הוא בוחר בדרך הקלה. זה לא קל להקשיב לילדים (אני מתכוונת גם להקשבה מילולית, וגם לא מילולית), ולהקשיב להם באמת. ורבות הן הגננות שמצהירות שהן מקשיבות ומעטות הן הגננות שמקשיבות באמת.

לי יש ילדה שלא קל להקשיב לה. רמות האנרגיה ותשומת הלב שהיא דורשת הן גבוהות ומתישות את הגננת הממוצעת (לצערי).

בכל אופן, פניה במאמר זו דרך יפה ועדינה. אבל, האם היא תבין שהפניה אליה? האם היא מסוגלת להקשיב לעצמה ולהבין שהיא לא מקשיבה לילדים? לא יודעת...

כרמית, איך האנגלית שלה? בטח אפשר לדוג כמה מאמרים "סמכותיים" יותר ומתובלים בעגה מקצועית על הנושא הזה, וגם על הקשר בין בטחון רגשי ליכולת קוגניטיבית. אפשר אולי למצוא גם דברים בעברית - הייתי מתחילה את החיפוש בוויניקוט ואריקה לנדאו. אני חושבת שהספר החדש שלה ("הבגרות הרגשית") הוא בדיוק על זה, אבל טרם הספיקותי לעיין בו.

נעה - תודה [-: . אני לא יודעת אם היא תוכל לקלוט את זה, אבל לא מצאתי דרכים יותר טובות (זה כמובן, בנוסף או תוך כדי שיחה). עצות יתקבלו בברכה...

יונת - עוד לא פגשתי אותה, ולכן לא יודעת לגבי האנגלית. אני לא רוצה "להציף" אותה בחומר קריאה, ולכן אנסה לחפש משהו קצר (יחסית) אבל מקיף יחסית. תודה על ההמלצות. אגב, בטח זיהית את עצמך בחלק ממה שכתבתי - זה רק מראה כמה את משפיעה על אנשים (-: אני מקווה שאין כאן גניבת זכויות יוצרים על ביטויים - אם כן תגידי לי. אני שומעת וקוראת כל מיני דברים, החלק שנשאר מתמזג בדרך כלל עם מה שכבר היה, ולפעמים אני אפילו לא זוכרת מה-מאיפה ומה דברים שחשבתי עליהם לבד...

כרמית,
מתוך הכתוב עולה שהיית רוצה שהגננת תלווה את ילדתך - כפי שאת היית עושה את זה.
ובכן, זו בקשה ראויה, אך הסיכוי לשנות גישה של גננת ותיקה, נמוך.
עם זאת, אל לנו לאבד תקווה. בפן המעשי, ומתוך גישה יותר כוללת לטובת הגננת והגן, אולי כדאי לרכוש עבור הגננת את הספר "אינטליגנציה רגשית". כאן, אמרי לה שלך חשוב שלגבי ילדתך יהיה דגש על הצד הרגשי ושהספר הזה מתאר היטב את תפישתך. כך לא תעבירי בקורת על דרכה, ואולי בדרך הקוגניטיבית (לשיטתה), ומתוך סקרנותה, תצליחי לפתות אותה לקרוא את הספר. במידה והיא תקרא את הספר יתכן שגם בתך, גם את וגם הגן כולו תצאו נשכרים. כאשר הולכים סחור סחור בדרך כלל משיגים תוצאה הפוכה.
ובאשר למה שכתבת, קיימות שם סתירות פנימיות וקביעות גורפות לטעמי. ניתן לעדן וליישר את הכתוב על מנת למנוע התקפדות.
באופן כללי הכתוב מנסה להיות מעין מרשם לגידול ילדים. ובכן לשמחתנו - או לצערנו - אין מרשם לגידול ילדים.
צפריר.

צפריר - אשמח אם תפרט, לגבי מה שלא נראה לך. אני רוצה לשפר... (לא מתחייבת להסכים.... )
ללא ספק אין מרשם לגידול ילדים, כבר ציינתי פעם שאפילו אין טופס הזמנה, מה שהיה יכול להיות מועיל (-; - ככה היה אל מי לפנות ולהודיע ששלחו לי בטעות שניים במחיר אחד (אבל כל אחד אחר לגמרי).
כן, אני רוצה שהילדים שלי (בן ובת) יזכו מהגננת לחינוך איכותי. זה אפשרי - חווינו את זה עד עכשיו (בצורה הרבה יותר טובה ממה שאני הייתי עושה לו הם היו איתי בבית, אגב). עצוב לי, ואני חוששת "לרדת ברמה".
הרעיון של הספר נשמע מוצלח. מי כתב אותו?

כרמית, גם אני כבר לא מזהה מה "שלי" ומה מגיע ממקומות אחרים - תכתבי חופשי.

כרמית,
תפני לרני כשר אני חושב שיש לו את הספר, לחילופין בכל חנות של סטימצקי יעזרו לך בקלות, זה רב-מכר, דרך אגב ספר מצויין.
לגבי הערות למאמר. אני מקווה שלא תקחי את דברי באופן אישי-רגשי מדי. ה"תיקונים" שלי נוגעים בדקויות וכמובן שהם על פי עניות דעתי המוצהרת.
להלן:
ילד חפשי הוא לא ילד משועמם, הוא ילד שמוצא עניין בכל דבר, כי כל דבר ואדם - מעניין.
ובכן, ילד חופשי לעתים משועמם, לעתים אינו מוצא עניין בכלום, לא כל אדם וכל דבר מעניין, כאשר כואבת לי השן שום דבר לא מעניין אותי, כאשר אין לי גבולות אני יכול להשתעמם בקלות.
הצעתי אם כן תהיה: "ילד חופשי ימצא עניין בכל מקרה, גם כאשר הוא משועמם הוא ידע לחדש את העניין מתוך מהשעמום. הרי בכל אדם ובכל דבר ניתן למצוא עניין."
הסקרנות היא חלק מטבעו. לא צריך, ואי אפשר, "ללמד סקרנות". אפשר רק לטפח אותה, ובעיקר - להמנע מלהרוס אותה.
אי אפשר להרוס סקרנות. הסקרנות היא אם המחשבה. במקומות המזוויעים והקשים ביותר בהם דכאו את רוח האדם הסקרנות לא פסה. מעבר לכך, לעתים צריך להתגונן מפני הסקרנות ולהגן על הילד מפני סקרנותו, למשל ילד שמאוד מתעניין (מתוך סקרנות) במה יקרה אם ידחוף מסמר לשקע.
הצעתי אם כך תהיה לכתוב: "ובעיקר להשתדל מה שפחות לדכא אותה, אם ניתן", במקום "ובעיקר להרוס אותה".
הם מתענינים בדיוק בדברים שמתאימים לרמתם. לרמה האמיתית שלהם - לא מה שאמור להיות להם לפי לוח השנה וספרי ההתפתחות. אם משהו הוא קל, פשוט וברור מדי - הוא יפסיק לעניין אותם במהרה, והם יזנחו אותו או ישכללו אותו. אם משהו מסובך מדי - הם יתעלמו ממנו, או ימצאו דרך פשוטה יותר להתייחס אליו.
יש כאן בלבול. אם ילדים מתעניינים בדיוק בדברים שמתאימים לרמתם, הרי שלעתים רמתם מחייבת משהו קל פשוט וברור. ואם הילדים ישכללו את הפשוט והקל, הרי שהוא לא פשוט מדי. ואם הם יזנחו אותו אז הוא לא מתאים לרמתם. כך, אם ימצאו דרך פשוטה יותר למשהו מסובך, הרי שהמשהו הזה לא מסובך מדי.
הצעתי אם כן תהיה פשוט להוריד את המלה – מדי.
כי אי אפשר לחייב מישהו לקחת אתגר אם הוא לא מעוניין,
אפשר לחייב כל אדם לקחת אתגר גם אם הוא לא מעוניין. זה לא יהיה ראוי אבל לעתים רק מתוך כורח אנחנו לוקחים אתגרים על עצמנו.
הצעתי אם כן תהיה להחליף את הקביעה "אי אפשר" ל- "לא ראוי" או "לא רצוי" או אפילו "עדיף שלא".
ולקחת אתגרים אפשר רק כשלא מפחדים ליפול, או לפחות יודעים שהנפילה לא תהיה כואבת מדי.
יש אתגרים שמחייבים אי ידיעה מה יהיו התוצאות שלהם. לכן, שוב הקביעה הגורפת שאפשר לקחת אתגרים רק כאשר... אין לה מקום.
הצעתי אם כן תהיה: להוריד את המשפט הזה או להציע עידון האתגרים העומדים בפני הילד בחיזוק בטחונו. "ולקחת אתגרים, רצוי מתוך בטחון שגם אם תהיה נפילה ואפילו אם היא תכאב תוכל לעמוד בכך. שכן יש לך גיבוי – גב – אנו המלווים אותך."
עד כאן הערות סמנטיות שנוגעות בדקויות.
ובאשר לתוכן הדברים:
המאמר הזה הוא מעין מרשם ל: איך צריך לנהוג.
ובכן, לתפישתי אין מרשם כזה. מכך מן הסתם איני מסכים לחלק ניכר למה שנאמר בו. כל ילד ותולדות חייו, כל הורה ושגיאותיו. אנו עומדים כהורים מול משימה אלוהית מכיוון שאנו משמשים "אלוהים" של ילדינו. אנו ה"מלך והמלכה" שלהם עד להגיעם לעצמאות. אז במידה ונשכיל, ישתחררו וימשיכו הלאה. ובמידה ולא נצליח לשחרר אותם, יזדקקו לנצח לאותה רשת בטחון גם בבגרותם.
שוב, ההערות ענייניות ולא אישיות.
והכל....
באהבה.
צפריר.

סופסוף אזרתי כוחות להתמודד שוב עם מה שכתבתי...
צפריר - מרבית ההערות שלך התקבלו - וערכתי שינויים בהתאם.
שני דברים שאני לא מקבלת:

• הערת שאם ילדים מתענינים בדיוק בדברים ברמתם, לא יתכן שהם בוחרים במשהו קל או קשה מדי - שיניתי קצת את הניסוח ומקווה שעכשיו יותר ברור, שזו ההבהרה למשפט: ילדים נתקלים בכל מגוון הדברים הקיימים בעולמם, אבל ההתיחסות שלהם תהיה רק לדברים המתאימים לרמתם (יתעלמו מדברים פשוטים או מורכבים מדי) או שהם יתאימו אותם לרמתם (יסבכו משהו פשוט, יפשטו מה שמורכב).
• אתה טוען שאני מציעה מרשם. לדעתי, אני מציינת נקודות שהן נכונות לרוב בני האדם (אני לא אומרת לכולם מחמת הזהירות בלבד), ומהוות רקע. ההצעות שלי מה כדאי לעשות נסמכות על זה - וגם הן, ברמת גישה כללית ולא הנחיות מפורטות - כיוון שלא ניתן לתת הנחיות מדויקות - כל אדם וכל מקרה לגופו.

בכל אופן - תודה על ההצעות לשיפור, ואני מוכנה לקבל עוד (ממך או מכל אחד אחר...).

לא מיותר, לדעתי, לחזור ולומר שאני מציע לכל אחד/אחת לא לעשות שימוש ברגשות ככלי הכרה.

אני דווקא לומדת יותר ויותר, עם הזמן, כן לסמוך על הרגשות ככלי להערכה ובחירה.
חשיבה רציונלית דורשת הסתמכות על עובדות, הנחות מוצא. ככל שאני מתעמקת יותר בתחום כלשהו, אני מבינה שכל אותן "עובדות" הן מאד מוטלות בספק. על כל מחקר שמאשש משהו, תמצא מחקר שמפריך אותו, וגם יסתבר לך שהחוקרים בכלל באים מגישה/אינטרס, כך שברור מאליו שהם יגיעו למסקנות אליהן הגיעו, והם התעלמו מהמון פרמטרים שחשיבותם גדולה... אז איך אני בוחרת לאיזה חוקר להאמין? רק לפי "תחושת בטן", מה ש"מרגיש" לי יותר נכון. אפילו אם בשנה שעברה "הרגשתי" או "חשבתי" אחרת.
בנוסף לכך, יש המון תחומים שהם בכלל לא מענינו של ההגיון. למשל: אהבה, ילדים...
פעם בכמה זמן, מופיע בפורומי ההורים השונים, רווק/ה ושואל למה בכלל להביא ילדים: הם דורשים המון השקעה (פיזית, כספית, רגשית) והמון ויתורים, ו"לא משתלמים". התשובה, שלי ושל כמעט כל האחרים, היא שזה לא עניין של הגיון. "לא משתלם" להביא ילדים (וזה גם לא חובה!!!), אבל זה הדבר הכי נפלא בעולם (ביחד עם הקושי, ההשקעה והויתורים הרבים). זו החוויה הכי מטלטלת, הכי עצומה, שעברתי (אולי חוץ מהלידה שלי עצמי, אבל את זה אני לא זוכרת...), ולא הייתי מוותרת על זה בעד שום הון שבעולם, למרות שזה צעד ממש לא הגיוני...
גם בן הזוג שלי לא היה חלק מחיי היום אם היינו פועלים בהגיון. למזלנו, הקשבנו ללב, והלכנו נגד ההגיון.
ההגיון הוא חלק ממרכיבי קבלת ההחלטות. לא נכון, בעיני, לבטל אותו, אבל גם לא להעצים אותו ולבטל את שאר המרכיבים. רגש, אינטואיציה, ולפעמים גם אקראיות הם מרכיבים חשובים לא פחות (לכל אחד יש את הבעיות שבהן הוא המתאים ביותר, ואחרות שהוא פחות מתאים).

כרמית, את בעצמך צריכה להיות החוקרת !! -- זה כן ענין של היגיון.

למה להביא ילדים? מתוך מניעים אגואיסטים ורציונליים. את בעצמך כותבת: זו החוויה הכי מטלטלת, הכי עצומה, שעברתי. . .ולא הייתי מוותרת על זה בעד שום הון שבעולם. . . -- האם אין זה אגואיזם?

בקיצור נמרץ, אמת המידה המפעילה את המנגנון הפיסי של עונג-כאב (החושים) של גוף האדם היא אוטומטית ומולדת, ונקבעת על ידי טבעו של הגוף – בזמן שאמת המידה המפעילה את מנגנון הרגשות, איננה כזאת.

אני לא כל כך בטוח שאת ובן זוגך לא פעלתם בהיגיון . . .

ואגב -- אקראיות, היא כלי בשירות הסטטיסטיקה.