טקסי מעבר: טקסים שמציינים שינוי באדם, מעבר משלב אחד בחיים לשלב אחר או רכישת עמדה או יכולת חדשה. (rites of passage)

דיון מהדף מהו חינוך ביתי:

אחותי טוענת שאני מונעת מהילדים שלי את החוויה החשובה של לעלות לכיתה א', יום ראשון בכיתה וקניית הילקוט והקלמר.
האמנם?

מיכל, זה כמו שבזה שהתחתנתי עם החבר הראשון שלי מנעתי מעצמי את ההתרגשות שבדייטים.
לא?

מיכל,
בני השני (את מכירה אותו קצת...) לא השתתף בטקס פתיחת שנת הלימודים בכתה א', כי הוא הוקפץ לכתה א' באמצע השנה. בתי לא השתתפה בטקס ומסיבת הסיום של של כתה י"ב - כי היא לא סיימה י"ב (או כמו שאני אומרת לפעמים: הבת שלי לא סיימה בית-ספר והבן שלי אפילו לא התחיל).
את מכירה אותם. נראה לך שהם סובלים מטראומה בגלל חסך בטקסים?

את כתה א' אני לא זוכרת אבל את כתה ח' כן.
במושבה בה גדלתי בית הספר נגמר בכתה ח' וטקס הסיום של כתה ח' היה משמעותי מאוד.
אני את כתה ח' לא עשיתי אבל לא הייתי מוכנה לוותר על השתתפות בטקס הסיום (זה מין דבר גדול כזה שמחכים לו מכיתה א' בערך)
אז בשלהי כתה ט' (שלמדתי בישוב אחר) הייתי מגיעה לחזרות בבית ספר הישן ובסוף השנה, כשיימתי כתה ט', השתתפתי בטקס סיום כיתה ח'.
רק היום כשאני חושבת על זה אני מבינה כמה שזה דבילי.
אבל אז זה היה כלכך חשוב!

התבדחתי.
אני בהחלט לא חושבת שהיא תפסיד איזו חוויה משמעותית.
בבית הספר הדגש על המסגרת כל-כך גדול ששוכחים לפעמים שבתוך המסגרת יש ילדים עם רצונות, רעיונות, צרכים.
אנחנו קשובים לילדים כל הזמן ולכן מין טקסים כאלה "חשובים" לא יכולים להתקיים.
מה כן? כל הטקסים שחשובים למ ב ו ג ר י ם
קבלת שבת ושירי שבת לדוגמה זה חשוב לנו אנחנו שרים והילדים מצטרפים
שירה בציבור
ימי הולדת וזהו בערך

מיכל,
אחותי טוענת שאני מונעת מהילדים שלי את החוויה החשובה של לעלות לכיתה א', יום ראשון בכיתה .
גם אמא שלי טענה כך.
אבל - וזה לאמא של יונת - אמא שלי גם האשימה אותי שבזה שלא היה לי "היום הראשון בכתה א" (התחלתי בארץ ישר מאמצע כיתה ב) אז לא איכפת לי לקפח גם את בתי, כי אני לא מבינה את החשיבות.
נו, באמת. ממש חור גדול בחיי.
יותר נכון - איזה מזל שניצלתי מהשטויות האלה! אמא, תודה שלא הייתי בכתה א בארץ. אבא, כל הכבוד. חבל שלא היה חינוך ביתי בילדותי, אבל בזכותכם גדלתי הכי קרוב לזה שאפשר היה.

מיכל,
במחשבה שניה: אינני חושבת שמחסור בטקסי בית-ספר גורם לילדים חסך כלשהו לטווח הרחוק, אבל כשאני נזכרת בילדותי - בהחלט שמחתי והתרגשתי לקראת ארועים כאלה: היום הראשון בבית-הספר, טקס ההצטרפות לחטיבת בני הקיבוצים ולנוער העובד (שהיה אז מאורע גדול), טקס סיום ביה"ס, ואפילו טקס ההשבעה בטירונות. כולם נשארו בזכרוני כארועים מרגשים ביותר.
כוונתי, שהיומיום צריך להיות משובץ מדי מדי פעם בארועים מיוחדים, שחורגים מהשגרה, חגיגיים, שיש להם משמעות לגבי הילד. מבחינתי כל אחד מהארועים שהזכרתי ציין שלב חדש בחיי. ולקראת כל אחד מהם היה תכונה ממושכת, והמון הכנות. יתכן שרצוי למצוא תחנות-חיים כאלה גם לילדים בחינוך ביתי. איזה תחנות? אין לי מושג.

הנה רשימה של ארועים שהיו לי חווייתיים (חלקם טקסיים) בילדותי ובתור אם שאינם קשורים למסגרת ביה"ס:
פעולות בצופים, מחנות, א"ש לילה וכו'
הליכה לבית הכנסת בחגים - טקס במלוא מובן המילה
קבלת שבת בכל ערב שבת כולל שירי שבת, הדלקת נרות, קידוש וברכות על הלחם והיין, ברכת הבנים וארוחה משותפת
שירה בציבור בביתינו כולל נגינה על מגוון כלים
קונצרטים בהם ניגנתי
חוגי סיירות, מחנות של החברה להגנת הטבע
קמפינג וטיולים עם המשפחה
ולדני מחנות בחו"ל בתור חניך ואחר-כך גם בתור מדריך,

נכון, גם החוויה של היום הראשון בכיתה א', טקסי סיום, וכו'
אם נצמצם אותם נגיע לאולי 20 ימי חגיגות ושימו לב ליותר ממאה וחמישים ימים של הכנות לחגיגה. לא מגוחך?
חוץ מזה שהארועים הללו לא נחרתו לי בזיכרון כמשמעותיים ביותר לחיי

מיכל,
אני הזכרתי בכוונה רק ארועים טקסיים.
לא ציינתי דברים שהם בגדר התרחשויות חוזרות או מחזוריות, כמו קבלת שבת בכל ערב שבת, או שירה ונגינה בבית (גם אנחנו...), או טיולים עם המשפחה - כי הדיון התחיל מהשאלה אם בתך ובתה של בשמת מפסידות משהו מזה שלא יהיה להן טקס פתיחת כתה א'. כמובן שגם אצלי החוויות הגדולות והזכורות קשורות בדברים ואירועים שונים ורבים. אני רק מציינת שהיו גם טקסים שגרמו לחוויה מרגשת.

כאן המקום לדון בזה.
האם טקסים הם לא התרחשויות חוזרות או מחזוריות שיש להם מבנה מסויים ידוע מראש?
האם ההבדל הוא בכמות האנשים שמגיעה לטקס מהסוג שאת מתכוונת אליו?
אני לא משוכנעת האם זה יותר מטקס פתיחת שנה בצופים או א"ש לילה או קונצרט או מפגש תזמורות.
חוץ מזה שיצאתי מנקודת הנחה שבבחירת החינוך הביתי יהיו דברים שלא יהיו להם (כמו אותם טקסים).
ועדיין לקחתי את כל החבילה ומלוא האחריות לחינוכם עם הטוב והרע שבזה.

בטקסים יש הרבה יותר מדי דגש על המסגרת.
המורים רוצים לעשות טקס סיום שנה לילדי כיתה ח'.
מישהו שאל אותם אם מעוניינים. מישהו בכלל שאל אותם מה הם היו רוצים לעשות ולו פעם יחידה בחייהם עד כה?
האם מלבד המסגרת מישהו התייחס לחוויה האישית של כל ילד?
זה מה שחסר. הכל נראה נורא וורוד ונוצץ. האם הם צריכים את זה???
הייתי שם. ראיתי את כל ההורים והגננות מתכנסים יחד לטקס שחשוב להם, ואין לו שום נגיעה לילדים.
כשהם יהיו יותר גדולים הם כבר יחליטו בעצמם מה חשוב להם וייזמו את הטקסים החשובים בעצמם.
לא?
אגב, אני באמת לא זוכרת את טקס הסיום של התיכון. אני כן זוכרת את שריפת המחברות בסוף י"ב... טקס שאנחנו יזמנו

את היום הראשון בכתה א' אני זוכרת לא בתור חוויה כל כך מרשימה.
עד היום הריח של הקירות המסויידים, הלוח הבוהק בירוק וארומת הבריסטולים מתקשרים אצלי אסוציאטיבית עם עגמומית הסתיו.
בהמשך החיים לא חגגתי בת מצווה ולא התחתנתי. ולא עשינו לבן שלנו חגיגה (יום הולדת שנה עם כל המשפחה זה כן).
זו מין גישה פרקטית כזו לחיים, זרימה עם הנסיבות, לחיות בלי להתעכב על הילולות.
אולי משהו דפוק אצלי? אולי הפסדתי משהו חשוב? לא יודעת. לא יודעת.
במחשבה שניה: כן עשיתי טקסי_ מעבר פרטיים. אחד מהם זה טקס ניתוץ הפלטה בסוף יישור השיניים (עם פטיש!)

_בהמשך החיים לא חגגתי בת מצווה ולא התחתנתי. ולא עשינו לבן שלנו חגיגה (יום הולדת שנה עם כל המשפחה זה כן).
זו מין גישה פרקטית כזו לחיים, זרימה עם הנסיבות, לחיות בלי להתעכב על הילולות._
אני שמתי לב שבשנים האחרונות אני לא אוהבת לחגוג ימי הולדת ושאר תאריכים חשובים
מן הרגשה כזאת שהחיים חגיגיים מספיק
וכל יום נהדר
ואין צורך לחגוג
ופתאום לפני שנה וחצי היה לי מאוד חשוב כן לחגוג את יום ההולדת שלי וכשחשבתי למה הבנתי שאני עובדת בעבודה שלא משאירה לי זמן לחיות והחיים שלי כנראה לא כאלה חגיגיים.
מאז לא היה לי שוב הצורך הזה. כנראה שהכל בסדר עכשיו

אני חושבת שבטקסים מעין אלו יש גם אלמנט מאד חזק של שייכות לחברה, לשכבת גיל, לקהילה וכו'....
בדומה לסיפור של ה עוגיה בתחילת הדף, גם אני "עפתי" מבי"ס באמצע י"ב, אבל ב''חג המחזור" (מופע הסיום של שכבת י"ב) השתתפתי גם השתתפתי.... אז זו בכלל לא היתה שאלה, מה ז'תומרת לא להשתתף בחג מחזור? זה הרי ה-דבר... סמל ההשתייכות האולטימטיבי... גם למי שלא באמת סיים י"ב...

השנה נכחתי ב"חג המחזור" של אחותי הצעירה ואותה הרגשה נושנה ומוכרת כ"כ שבה וטיפסה במעלה גבי וחדרה לליבי... בעדינות, בשקט, אך בנחישות...
התרגשתי, אני חייבת לציין ,ממה שהתעורר אצלי לנוכח הסיטואציה הזאת.... אותו רצון וצורך להיות שייך, מוכר, נאהב, מוקף בשכמוך...

וזה צף ועולה אצלי, אני שמה לב, בהרבה סיטואציות מהסוג הזה... בטקסים מסוגים שונים שבילדותי תפסו מקום מאד מרכזי וחשוב בקיבוץ, בבי"ס.... ואני תוהה מה באמת משמעותם? האם הם חסרים או יחסרו לילדיי שלא חווים אותם כ"כ כרגע? מה הם מסמלים בשבילי ואיזה מקום הם ממלאים? ןלמה הצביטה הזאת תמיד בלב כשאני נוכחת בארועים שכאלה?


_וכל יום נהדר
ואין צורך לחגוג_
איזו הרגשה נפלאה לחיות איתה!!!!
אני דוקא מאד מחפשת סיבות למסיבות.... אוהבת לשבור שגרה, להבדיל בין קודש לחול, לייחד ימים מסויימים, זמנים מסויימים....

_אני שמתי לב שבשנים האחרונות אני לא אוהבת לחגוג ימי הולדת ושאר תאריכים חשובים
מן הרגשה כזאת שהחיים חגיגיים מספיק
וכל יום נהדר
ואין צורך לחגוג_
אוי נפלא... @}
מזדהה ומסכימה עם כל מילה.

השנה נכחתי ב"חג המחזור" של אחותי הצעירה
קראתי וחשבתי לי "חג המחזור" זה בהחלט משהו שראוי לו להיות טקסי. בקריאה ראשונה הבנתי את "חג המחזור" כאישה צעירה המתחילה לקבל וסת...
ודווקא הדברים החשובים האלה עברו בנערותי בהשתקה ובסוד בעוד שמצעד האיוולת של חגיגות סיום שנת הלימודים (זכורני במאי מפוקפק לטקס סיום בית הספר היסודי, כפפות לבנות מנופפות כמו יונים זורחות לנוגה מנורה כחולה ושיר ששנוא עליי ואני לא זוכרת כרגע מתנגן ברקע...) קיבל כל כך הרבה משקל טפשי ומיותר.

נזכרתי!
"היה היו כאן פעם שיקמים"
בלעכס.