רציתי לשתף בטראומה שלי מבי"ס (יש הרבה, אבל זו אחת).
האמת שאני לא יודעת/זוכרת מה עשיתי שהגיע לי כזה עונש, אבל אני בהחלט זוכרת את העונש.
בכיתה ב' אולי ג' נאלצתי לשבת בערך שבוע ימים ליד הדלת. כמו שמעמידים בפינה אבל לתקופה ארוכה. תוך כדי גם להמשיך ללמוד, להקשיב למורה ולכתוב. בלת ברירה ישבתי על הרצפה וכתבתי על הכסא.

פלא שאני שונאת את בי"הס ועוד יותר סולדת ממורים.
וזו היתה רק ההתחלה

אתם מוזמנים להוסיף ובטח יש מלא מלא

טראומה הרבה יותר טריה, בכתה של הבת שלי בשנה שעברה - כתה ג', עונשים שמזכירים יותר את שנות ילדותנו המודחקת, ילדה אחת אולצה לשבת כשגבה אל הלוח במשך כמה ימים, עבודה שילדה הגישה נקרעה ע"י המורה לעיני התלמידים, התלמידים המצטיינים הוצאו מהכיתה לעבוד בפינות העבודה שבחוץ נכ-90 אחוז מהשיעורים ובינתיים התלמידים שבפנים זכו לצרחות קללות והעלבות, והקש ששבר את גב הגמל וגרם לכך שהצלחנו להעיף אותה - היא איחלה לאחת התלמידות "שבת שחורה" אחרי שירדה עליה במשך שיעור שלם, למחרת הושבתו הלימודים בכיתה ואחרי יומיים המורה הועפה סופית מהכיתה.

טראומות מבית הספר? או קי, איפה להתחיל?
טוב, נבחר שתיים מהמוצלחות-

• כתה ד'. ילד אחד שופך לי מים מלוכלכים בגואש לתוך התיק. אני הולכת לספר למורה, והיא מכריחה אותי ללכת ולשפוך לאותו ילד מים בתיק. אני עושה את זה תוך כדי בכי ותחושה שהעולם הוא מקום ממש דפוק. (מי אמר ש'עין תחת עין' זה רק בתנ"ך?)
• כתה ה'. המורה מגלה שאני לא יודעת את לוח הכפל, אחרי שקיבלתי אפס במבחן, ומשפילה אותי בפני כל הכתה (בוחנת ולועגת לכשלונותיי).

המורה מגלה שאני לא יודעת את לוח הכפל
ההתעקשות הזאת על לוח הכפל היא משהו שאני לא מצליחה להבין.

<עוגיה סיימה טכניון בלי להיות ממש סגורה על לוח הכפל>
<טוב, בציונים די בינוניים...>

לאחרונה היכתה בי ההכרה שבית הספר, אותו עזבתי לפני חמש עשרה שנים, ממשיך לחיות בתוכי ולנהל אותי גם היום.
לא, איני מתעורר ורץ להכין שיעורים בתנ"ך, או מנסה להיות מלכת הכיתה. אני מדבר על המסגרת, ובמיוחד על מה שאכנה הרב-שנתיות ההתפתחותית.
בית ספר מחולק לשנים, הן מתחילות בספטמבר ונגמרות ביוני. כל שנה נדמה לך שאתה יותר. מה יותר? לא ברור.
כשהייתי בכיתה א' ועמדתי בטקס שהכינו כיתות ב', השתוקקתי להיות בכיתה ב'. כשהייתי בכיתה ב', הבנתי שאני עוד מאד קטן. דמיינתי איך אני חוצה את אותו מסדרון כשאהיה בכיתה ה', וחשבתי, כמה נפלא יהיה להיות שם. ובכיתה ה'? רציתי כבר להיות הכי גדול בבית הספר, השליט.
ועוד דבר - רציתי שכל זה יהיה מאחורי. דמיינתי את היום האחרון של בית ספר, שוב לא אצטרך לפגוש את אותם ילדים, לעמוד באותם לחצים חברתיים, אופק חדש עמד לנוכח עיני... החטיבה. ושוב, הגעתי, ולא היה שם כלום, חוץ מאותם הילדים ואותם התסכולים.
בכיתה ז' דמיינתי איך הילדה שאהבתי תאהב אותי בכיתה ט', רק עוד שנה נותרה לחכות... ובט'? כל זה לא קרה, רק חשתי מנוכר יותר ולא שייך.
וכך חלפו להן שנות התיכון, בציפיה לחופש הגדול, ובתוכי תקווה עזה, שבשנה הבאה אעיז יותר, פתאום יהיו לי המון חברים, פתאום תהיה לי חברה אמיתית...
וכל זה - לא קרה.
לבסוף - זה קרה. נגמר בית הספר. ניתקתי כל קשר עם מי שלמדתי. הלכתי לצבא. עזבתי את בית ספר - אבל הוא לא עזב אותי.
למדתי שלאט לאט עולים בסולם הדרגות, ואז קורה משהו, אז הלכתי להיות קצין. היו לי דרגות, כולם יכלו לראות, הנה אני גדול! אני יכול! סוף סוף היתה לי חברה. סבלתי סבל נורא, אבל בית ספר הפנימי אמר לי - אל תשבור את הכלים, חכה, רק עוד שנה, ועוד שנה, ואז תצא לחופשי, סבלנות, בסוף תהיה גדול.
יצאתי לחופשי. אבל בית ספר לא עזב אותי.
טיילתי - בערך שנה. ואז - לעבודה. עברה שנה, ובספטמבר - הלכתי ללמוד. שוב ספטמבר, זה רק שלוש שנים.
אבל נשברתי. משהו בתוכי לא היה יכול לשאת את הדיקטטורה הזאת יותר. הלכתי ללמוד אחרי שנה - משהו אחר. ושם החזקתי מעמד. כי זה היה כיף.
ושוב ספטמבר - יוני. ובשנה הבאה, אולי זה יקרה, אולי הפריצה. אחרי כמה שנים באותה עבודה עזבתי. מתי? ביולי!
והנה עבדתי שנתיים בחברת סטרט אפ מופלאה... שנסגרה. והנה אני אץ רץ למסגרת הבאה, מהר מהר, לא לשמוט את הלפיד של עוד שנה ועוד שנה...
נחתתי בעוד חברה. מתישה, אינטנסיבית. אני בקושי רואה את הילדים שלי. החלטתי החלטה... אני לוקח חופש. אני עוצר. לכמה זמן? לשנה! מתי? כשתמלא שנה לעבודתי הנוכחית! למה? כי שנה... זה מספיק זמן... אז אפשר לעבור למדרגה הבאה.
בית ספר חי ושולט בי. כל התודות למשרד החינוך. הצלחה מלאה.

תודה ל אנרכיסט על פתיחת הדף הזה. אביה נו כתבה פעם משהו בדיוק ברוח הזאת, בדבר ההמתנה, הציפייה המתמדת והלא מתגשמת שהנה ה..מה? יגיע.
מומלץ פרסום בעלון

טראומות? - הרבה. כמספר ימי בבית הספר.
הנה כמה שקופצות לי לראש עכשיו -

על מורה אחד בתיכון, שהיה המחנך והמורה לארבעה מקצועות במשך שש שנות התיכון כולן:

• אחרתי, והמורה ביקש סיבה רשומה על פתק. ישבתי בחוץ ונסחתי על דף את התנצלותי הכנה, ואת הסיבה האמיתית - לא הצלחתי להתארגן נכון על הזמנים הבוקר. המורה רתח מכעס והעיף אותי מכל היום.
• בתחילת כל שיעור המורה עובר בין כל התלמידים ובודק שיעורים. כדי שלא ירמו אותו הוא קורא בעיון כל מחברת, וגם מסמן בחותמת מיוחדת את אלו שכבר קרא, כדי שלא נעביר ביננו. כך עוברות להן שלושים דקות בשיעור, שמונה פעמים בשבוע, שש שנים.
• לפני מבחנים המורה מעביר את כל הילדים למקומות אקראיים, מחלק דף אחד לכתיבה עם חותמת מיוחדת שהכין רק הבוקר, בודק לכל הילדים את הידיים / רגליים / תיקים כדי לוודא שאין פתקים ורישומים, לא מרשה לצאת לשירותים ומסתובב ביננו בהבעה רושפת של אני יודעת שאתם מעתיקים. מי שרוצה דף נוסף לכתיבה צריך להצביע בסבלנות, להחתים את הקודם ורק אז מקבל דף חדש.
• יום שלג. אין לימודים, אף אחד לא מגיע. המורה מעביר קשר בין התלמידים לאמור כיתה ח2 כן לומדת, היחידה מכולן. מקפיץ גם את המורים הרלוונטיים. אנחנו מתייצבים חלקית, ובורחים בשעה האחרונה. המורה רותח ומשעה את הכיתה כולה מבית הספר לשבוע שלם, כולל עבודות עונש והחתמות נוכחות בספריה.
• המורה אף פעם לא מספיק את החומר (ראו סיבה בסעיף השני), ולכן ממשיך אל ההפסקות. כמעט מעולם לא היו לנו הפסקות בשיעורים שלו. גם שיעורי החברה נועדו להשלמת חומר, לעולם.
• כתבתי חיבור על מורה מצחיק, שאפשר היה להבין שהוא מבוסס על דמותו. המורה בקש ממני באופן מוזר לבוא אליו לשיחה באמצע שיעור בכיתה אחרת. כשהגעתי הוא העמיד אותי במרכז החלל וצעק במשך כמה דקות רצופות את דעתו עלי, על הורי, על הרחוב בו גדלתי, על החינוך לו התוודעתי ועל מקומי, לדעתו, בעולם הזה. צעקות אימים, כל הנוכחים היו בהלם.
• המורה נהג להשפיל את התלמידים החלשים, לאיים עליהם בסילוק מבית הספר ולחוות את דעתו המפורשת עליהם.
• אותו מורה עד עכשיו היה המחנך והמורה לארבעה מקצועות במשך שש שנים, ז' עד יב', בבית ספר עירוני רגיל ונחשב בירושלים.

על המורה המחנכת ביסודי, כיתות ד' עד ו'.

• חלוקת מבחנים ועבודות לפי ציונים, הראשון מקבל את הציון הגבוה ביותר. עם כל אחד שמקבל את העבודה אתה יודע שקבלת ציון נמוך גם ממנו. בנוסף הונהגו ניחושים בכל שלב, מי לדעתכם עכשיו ("עכשיו נעבור לאלו שאפילו לשבעים לא הצליחו להגיע...") כך בכל המקצועות חוץ מחשבון, שלוש שנים.
• ציטוט של המורה: "אני לא חושבת שזה בושה שלX ולY יש כינים"
• ציטוט של המורה: "איך הצלחת לקבל ציון כל כך נמוך? הרי אפילו אם היית ממלא בצורה אקראית את הדפים היית מקבל ציון גבוה יותר. מה זה אומר עליך?"
• מנהג של אותה מורה: להחרים פתקים של תלמידים ולהקריא לפני כולם
• מנהג של אותה מורה: להביך תלמידים בפומבי "מה את מחפשת בחולצה שלך?"
• סיפרה לכולם על הבעיות המאד קשות של התלמידה האומללה בכיתה עם הוריה
• פעם התלמידה הזו התבקשה להביא פתק מההורים על משהו. התלמידה עמדה בכיתה והתחננה בדמעות שלא, שהוריה יכו אותה, שיתעללו בה, בבקשה הכל כן רק פתק לא. המורה לא התחשבה ובכל אופן בקשה את הפתק
• באופן לא ברור סיפרה להורי באסיפת הורים שאני כשלון גמור באנגלית, לא הגשתי עבודות ובמבחן נכשלתי. הכל היה שקר.
• רשמה לי בתעודה הערות ארסיות עם בקורת על ההעדפות החברתיות שלי

אופס, אני חייבת לסיים איזה מזל זה היה יכול להמשך עוד אלפי מילים

לפני כמה חודשים הזמינו אותי לכנס מחזורים בבית הספר היסודי שבו למדתי , לקח לי שניה וחצי כדי לדעת שאין לי פשוט אין לי מה לעשות שם. לא רציתי לפגוש את המחנכת שלי חנה שטוב שהתעללה בי נפשית ועודדה את הכתה להמשיך בחרם כנגדי. לא רציתי לפגוש את המורה למלאכת יד הדסה שגרמה לאמי לתפור את כל עבודות היד עד שאמי התייאשה ושחררה אותי משעורים אלו .
ולא רציתי לפגוש את המורה תלמה שלמדה אותי בהקבצה ב בחשבון ודאגה להזכיר לנו שאנחנו פשוט לא מספיק טובים,מה שגרם לשנים של פחד ממספרים ומאמונה ביכולת השכלית שלי , וטיפולים אין ספור בבגרותי .
ולא את אותה מנהלת שהעמידה אותנו במסדרי בוקר בימי ראשון מול הדגל וספרה לנו דברי הבל לא חשובים ואנו היינו חייליה וחיילי המדינה כבר בגיל כה צעיר .
ולא רציתי לפגוש את המורה לספורט שלשיטתו היה נותן לשני המובילים בכתה לבחור את הקבוצות ואני נשארתי תמיד באחרונים מתחבאת מהצל של עצמי .

אולי אם הייתי יודעת שגבי השמן ורוני המשוגע מכתת החנוך המיוחד יגיעו ,הייתי מגיעה . כי את רגעי היפים ביותר ביליתי בכתת החנוך המיוחד כשהייתי מתנדבת להגיע לכתתם ולעזור להם ולהיות להם לחברה והם היו חברי.

הם בטח לא הגיעו וכך גם אני .
יום יום אני עוברת ליד בית הספר אלונים שבמרכז המושבה , מביטה ומבטיחה לעצמי שאעשה הכל שבני לא ילמד באחד מאותם מוסדות חינוך שאני הייתי חלק מהם .

אני לא חושבת שאני נפגעת, אבל יש לי זכרונות מאד קשים מבית הספר, במיוחד מהתיכון:
הייתה לי חברה טובה, שהייתה ה"עדינה", ה"טובה" תמיד נראה היה שהיא מאד תמימה ושאני, שהייתי תמיד קצת יותר אגרסיביית, מדרדרת אותה לתרבות רעה... עד היום, למרות שסיימתי ללמוד שם לפני עשור, אני זוכרת שהמחנכת שלי התקשרה לאמא שלה, ואמרה לאמא, שהיא חושבת שכדאי להפסיק את החברות בינינו, כי אני השפעה רעה על הבת שלה. אמא של חברה שלי צחקה, כי היא הכירה אותי כל כך טוב, וידעה שאנחנו חברות בלב ובנפש, ושאין מצב שאני מדרדרת את הבת שלה, אם כבר - להיפך... מאותו היום שבו גיליתי, לא החלפתי מילה עם המחנכת ההיא, והעלבון החרוט היה כל כך נורא, שביום האחרון של השנה, כשקיבלנו תעודות, התעמתתי איתה, עמדתי מולה בכיתה הריקה וצרחתי עליה שהיא מפלצת....
אני זוכרת גם יום אחרי הפיגוע בבית ליד בו איבדתי חבר טוב ויקר, כל הכיתה שלי קראה תהילים, ואני ישבתי בחדר אחר וסירבתי להצטרף. רב בית הספר בא לדבר איתי, ואני, מתוך בכי נוראי, עומדת וצורחת עליו שאלוהים הוא זבל, שהוא לא קיים ושאני שונאת אותו. השעו אותי לשלושה ימים.

אני כ"כ שנאתי את עצמי אי אז בימים שבכלל לא הבנתי כמה הם הורסים אותי...

בתיכון למדתי בבית ספר שדגל במצוינות, האמירה היתה: כל מה שאדם עושה שיעשה את הכי טוב שאפשר ( *בכלים הקטנים והמצומצמים שהם מדדו בהם..) למעט מקרה אחד אין לי טראומות ספציפיות, רק אחרי איזה כמה שנים פתאום הבנתי שהם עזרו לי בכל כך הרבה שנאה עצמית, סדר עדיפויות טפשי ועוד שאר מטעמים. אני מפסיק לכתוב כי זה כל כך קשה לי להזכר בזה..

טראומות..... יופי של דף.... ויש לי מלא כאלה אבל אני לא רוצה לבאס את עצמי....

דבר אחד אני חייבת לכתוב בכל זאת.....

סבלתי בבית הספר היסודי, בחטיבת הביניים כבר פחות... בתיכון עוד ממש פחות...

אבל אני זוכרת איך בתיכון הייתי צריכה להתנצל בפני מורה שדיברתי אליה לא יפה (אני לא זוכרת מה אמרתי אבל זוכרת שלא הבאתי מחברת והיא כעסה, כשעניתי לה במילים לא מאוד יפות כנראה, היא אמרה לי "את התסוכלים שלך תשאירי בבית וכעת צאי מהכתה"). היא לא הסכימה שאחזור לכתה עד שאתנצל... בהתייעצות ממושכת שלי עם אמא שלי אחרי יומיים חזרתי להתנצל.... לא הרגשתי שהייתי חייבת באמת אבל בשביל ציון גבוה חזרתי והתנצלתי....
ועד היום זה כואב לי.......... כן אולי היו לי תסכולים וסביר להניח שהם התגברו אצל אותה מורה.

ועוד משהו קטן בכל זאת שהולך איתי עד היום, כשעברתי לבית ספר חדש בכתה ב' הייתי חברה של הילד הכי חרוץ (ובלונדיני וטוב לב) ואני נחשבתי אז לכישלון שכן צברתי פערים רבים. באחד השיעורים כשכל תלמידי הכתה נוכחים המורה אמרה "תראו מה ההבדל בין התלמיד החרוץ של הכתה (אותו חבר) ובין התלמידה החדשה העצלנית". מאותו רגע כבר לא דיברנו יותר (אני ואותו חבר) אפילו בתיכון כשנפגשנו לא דיברנו.... רק הרכנו את הראש במבוכה......

לא חסרות טראומות,
השאלה היא לאן צומחים משחזור אובססיבי שלהן,
היום אנחנו אנשים בוגרים,לא נוכל לשנות את העבר,
את העתיד בהחלט כן! כאן זאת האחריות שלנו.
אי אפשר להעביר את האחריות לחיינו לאותם מבוגרים שפגעו בנו.
היה,נגמר,צריך ללמוד להיות מבוגרים טובים יותר,רגישים יותר,
להקשיב לילדים שסביבנו ולילדים שבתוכנו,להיות במקום של הילד,לא מעליו.
וגם אז אי אפשר להמנע מטעויות...

סיפור מכלי שלישי, טרי מהיום, שסיפרה לי חברה, ספרנית בבית-ספר:
כמה ילדים נשלחו לספריה לעבוד שם על דף בלשון. היה עליהם למצוא את הריבוי של מלים שנרשמו בדף ביחיד.
אחד הילדים פנה אליה לעזרה, כי לא הצליח לגלות מה הריבוי של "מחר"...

זה נראה לכם כמו שעור למטרת למידה (ואני לא רוצה להכנס לדיון על מידת התועלת שיש בלמידה כזאת)?
לי זה נראה כמו התעללות לשמה.

בכתה א', בני קיבל לחופש פסח שעורי בית. חוברות ממש שצריך למלא.
בין היתר, תרגיל בהבנת הנקרא. כמה שורות, ואחריהן שאלות. לא רק הילד, אני לא הצלחתי להבין את השאלה. התשובה דרשה סוג של התחכמות המצאתית כזו. משהו בסגנון 'איך פתרה יוכבד את הבעיה', כאשר בקטע הנדון אין שום איזכור לזה. צריך להמציא - אבל השאלה מנוסחת כאילו התשובה אמורה להיות קיימת בגוף הטקסט.
הילד בכה מתסכול. כל פתרון שהצעתי לו כתשובה לשאלה האדיוטית לא התקבל על ידו (ילד אינטלגנטי). ניסיתי להסביר לו 'המורה רוצה שתכתוב ככה וככה'. לא מסכים - זה הרי לא כתוב. באמת רק מנסיוני כבוגרת המערכת אני יכולה לדעת מה המורה רוצה. ילד בכתה א' שעוד לא מספיק מקובע על לעשות מה שרוצים ממנו, ולא מה שהוא מבין, לא יכול.

אחרי החופשה הזו הוא לא חזר לביה"ס.
תודה לאל

מה שמדהים הוא שאני בתור ילדה (ואני לא יודעת אם זה ככה אצל כולם), לא ערערתי על קיומו של בית ספר, הייתי עוד בשלב של בוחנת את העולם וכל כך הרבה דברים היה לבחון שמסגרת כל כך ברורה שההורים שולחים אליה ומדובר עליה כאילו זה זה הדבר הנשגב, מי אתה שתערער.
זה נמשך גם אל תוך חטיבת הביניים רק ששם הסבל התחיל להכריע ואילולא ההורים שלי היו יוצאים לשליחות בחו"ל, אני משערת שבתיכון הייתי משחררת את עצמי מהסבל.
בתיכון זה היה ממש אבל ממש סבל קיצוני: בית ספר ענק, שוב שינוי של כיתות, תחושת אפסיות,חוסר רצון עז להגיע לשם, תחושה של בית חרושת. נורא נורא.... ומה שזה עושה לאישיות.... לא חבל?? איפה היה אז דני לסרי???????

מה שמדהים הוא ש ההורים שלי לא ערערו על קיומו של בית הספר.
בסיטואציה עם מורה נוראית שמיררה את חיי, הם ידעו, דיברו עם המנהלת, עם היועצת, אני הייתי בשיחות עם היועצת ועדיין נשארו חסרי אונים לחלוטין. הסבל נמשך שנתיים תמימות, עד שקיבלנו מחנכת אחרת, וילדים יותר צעירים 'זכו' למתעללת.

בבחינתי בית ספר היה דבר מחוייב המציאות כמו שנולדים ומתים כמו שהשמש זורחת ושוקעת. אם יש לך מזל טוב לך בבית הספר. אם אין לך מזל את סובלת בבית הספר והסבל הוא באשמתך כי אינך תלמידה טובה וכי אינך יודעת להסתדר ולהתחבב בחברה

אני לא זוכרת הרבה מגיל בית ספר יסודי אבל יש לי זכרון אחד שאני לא זוכרת איך הרגשתי אבל כשאני נזכרת בזה אני מרגישה רע (רק מהזכרון)
כשהייתי ביסודי-כתה קטנה בקבוץ אולי 14 ילדים, עדיין מצצתי אצבע וכמוני היה עוד ילד אחד.
המחנכת רשמה בראש הלוח את השם שלי ובצד שני את השם של הילד וכל פעם שאחד מאיתנו נראה מוצץ אצבע בשעור היא היתה מסמנת + מתחת לשם...
אני מכירה את המחנכת הזו מהקבוץ והיא אשה שאני אוהבת כיום כמבוגרת, מעניין אותי פעם לשאול אותה אם היא זוכרת את זה...
אני יודעת שהיא אשה טובה והיו לה כוונות טובות...
כנראה שזו היתה הדרך אז...

בכיתה א' בקיבוץ, לא היו מספיק ילדים אז איחדו שני שנתונים, אני הייתי מבוגרת וידעתי לקרוא כבר מזמן. בשיעורי קריאה, המורה נתנה לי לעשות תרגילים בחוברת חשבון באופן עצמאי. באחד הימים הראשונים של כיתה א', היא נתנה לי את החוברת ואמרה לי לפתור את הטור הראשון של תרגילים (אני זוכרת את זה: חיסור עד 6. כלומר שישה תרגילים. כל טור הוא פרמוטציה על כל התרגילים האפשריים). פתרתי את הטור הראשון, לא היה לי מה לעשות, אז התקדמתי הלאה. עשיתי בערך עמוד וחצי כשהמורה שמה לב. היא כעסה והענישה אותי. העונש היה איסור לגעת בחוברת חשבון למשך תקופה. עד היום אני לא מבינה מה עשיתי לא בסדר. אתם מבינים?

לי יש אחת טובה --

אני יתומת צה"ל. וביום הזכרון הכיתה שלי (היינו בכיתה ד' או ה') היתה אמורה לשיר שירי זכרון בטקס. אבל אני שונאת טקסים בערך מאז שאני זוכרת את עצמי, וסירבתי כמובן להשתתף ובטח שלשיר. אבל המורה הפסי-כו-פטית שהיתה לי אז התעקשה שאני אשיר. אז רצתי בוכה למנהלת, שהגנה עלי ועל זכותי להיות בנאדם נורמלי (לא כולם פסיכוטיים אחרי הכל). המורה הזאת עפה אחרי שנה (היא חינכה אותנו כמה שנים) ואם אני לא טועה זה היה גם בגלל זה. חוץ מזה, היא לא סבלה אותי כל כך - כי יש לי "המון פוטנציאל"... וזה הוציא אותה מכליה. זכור לי היטב המשפט הבא (שהצחיק אותי נורא כבר אז): מי שעצלן בגיל 10, יהיה עצלן גם בגיל 20!!! (אגב, היא צדקה. הנטיה הזאת לנהנתנות ובטלנות לא חלפה לי עד היום )

בבית הספר שלמדתי היו בו שתי כיתות, אחת בקומה שניה וכיתה אחת בקומת קרקע. היינו בית ספר של 'חינוך מיוחד' אז המנהל לא רצה שאנו נכיר את הכיתה מלמעלה , ושהכיתה מלמעלה לא תכיר אותנו כי זה היה בושה להיות בחינוך מיוחד אז המנהל לא הרשה שנפגש זה עם זה וסידר שההפסקות יהיו בזמנים שונים. גם כן הוא לא הרשה לילדות לקנות בחנות מכולת שהיתה ליד מבנה בית הספר. במקום זה הוא דאג להביא ממתקים וקוקה קולה שאנו נקנה ממה שהוא הביא. לא אהבתי את המוצרים שהוא הביא והתעצבנתי שהוא לא הרשה לקנות את המיץ בחנות המכולת. מצאתי דרך לעקוף את האיסור: קניתי לפני שעות תחילת הלימודים. כאשר המנהל ראה את זה הוא רתח אבל לא יכל לעשות כלום.

ועוד משהו: היתה לנו מסיבת חנוכה וילדה אחת שפעם למדה בכיתה שלנו אבל התחתנה בגיל 16 החליטה לבוא אלינו בהפתעה להגיד שלום. היא נסעה כל הדרך מהבית שלה במרחק של חצי שעה. המנהל לא נתן לה להכנס למבנה בית הספר וגירש אותה. כי 'העיזה' לבוא בלי רשות. אפילו שזה היה מסיבת חנוכה ולא בסתם יום לימודים.

בכיתה שלנו היתה 'מלכת כיתה' היא תמיד קיבלה את כל התפקידים החשובים בהצגות. היא קיבלה את כל ההחלטות החשובות באסיפות כיתה. היא היתה מחרימה בנות שלא שמעו בקולה. היא היתה מוקפת בשושבינות. למורה זה היה נוח כך שזה השליט סדר בכיתה. כאשר היא היתה צריכה שיצירו לה שער למחברת אז היא נזכרה בקיומי. אם עשיתי מחברת יפה היא צעקה עלי שאני העתקתי ממנה את הרעיון.

אוף אין לי עצבים לבית משוגעים הזה!

למדתי בבית הספר הזה כי כחרשת לא השתלבתי בבית הספר 'הרגיל' המורות היו מדברות מהר מהר והבנות לא כתבו סיכומים אז איך יכלתי ללמוד? גם לא יכולת לשמוע את המורות, וגם אין סיכומים. אז העבירו אותי לבית הספר חינוך מיוחד. גם שם היתה לי אותה הבעיה שלא הבנתי את המורות. כל החומר שלימדו בבית הספר הזה ידעתי מעצמי כי קראתי ספרים כל החיים. אז לא למדתי כלום. סתם ביזבזתי שעות לשבת בבית הספר המחורבן הזה, רק כדי להיות 'במסגרת'. ההורים שלי לא ידעו מה לעשות איתי. מה שאתבטל בבית מחוץ למסגרת? בשום פנים באופן! בבחינתם שאשב בבית הספר הזה וישלמו אלף דולר לחודש (כי זה בית ספר של חינוך מיוחד) אז הבטלה בבית הספר היתה בבחינתם יותר הגיונית מאשר הבטלה בחינם בבית.
לך תבין הגיון של הורים!

והנה פנינים מאמא שלי:
כל בוקר כל בוקר הייתי אומרת: אין לי חשק ללכת לבית הספר!
ואמא היתה עונה לי: גם לי אין חשק ללכת לעבודה!
ככה כמו לבנה על הראש זאת תורתה על רגל אחת: הולכים לבית הספר אפילו שרע רע רע שם! ועוד עלי אפילו להודות לה כי היא שלמה הון תועפות כסף כל חודש אז אסור להתלונן אף תלונה. להגיד תודה רבה ולסתום ת'פה.

אצלנו הייתה מחנכת (שימו לב: מחנכת) שאיפשרה בשיעורי חברה, שננתח כל שיעור ילד אחר לטוב ולרע ונעשה עליו הצבעה. אתם מתארים לעצמכם מה הלך שם??

מה שמסביר ומבהיר עד כמה מוסדות המכשירים מורים חוטאים בע-נ-ק.
מורה מעבר למקצועיותו הספציפית חייב אבל חייב לעבור כמה שנים של סדנאות אינטנסיביות של מודעות עצמית וגם אז אני לא בטוחה שזה יעזור כי לא כל אחד בנוי לזה.
בתור בוגרת מכללה למורים אני ראיתי איך 90% מהכיתה שלי מעבירה את הלימודים בעיוורון מוחלט, בלי שיעניין אותם מה קורה, מי מעביר חומר, איך מעבירים חומר. מה מדובר ועל מה...העיקר להעביר את השנים, לעבור מבחנים לקבל תואר ולעוף הבייתה.
ולחשוב שהם אלה שאמורים לנהל, לחנך, ללמד, להוות דוגמא....

ביסודי היה ילד אחד שהיו מתעללים בו בכיתה. , דוגמה יומיומית, כולם מרימים אותו ומורידים לו את המכנסיים והתחתונים בעודו מתפתל וצורח. היו עוד מיליון דברים שעשו לו, גם מחוץ לשעות ביה"ס. הוא היה הקורבן התמידי. זה היה מטורף. היתה גם ילדה שכולם כל כך שנאו אותה. הם היו השנואים ביותר מתוך קבוצה של הילדים הכי לא מקובלים.
בקיצור, אני התאשפזתי בגיל 16. בביה"ח פגשתי את הילד ההוא. הוא הפך לסוטה פסיכופת אלים בבידוד רוב הזמן. את הילדה ההיא ראיתי בגיל התיכון- היא הפכה אנורקטית.
אני סתם נכנסתי לדיכאון..(:
בדיעבד נראה לי שמשהו דפוק בבית הספר. הדברים האלה התנהלו לאור היום..לא ברור לי אם היתה התייחסות כלשהי. אני רק מספרת כמה עובדות.
יום נעים..

הוא הפך לסוטה פסיכופת אלים בבידוד רוב הזמן
האמת עם כל העצב של המקרה הזה, אני לא חושבת שהוא הפך לכזה רק בגלל שהתעללו בו בבי"ס התעללות כזו קשה. כי סביר להניח שיהיה גם בבית דברים. כי איפה היו ההורים שלו שיכלו לתת מענה למצוקה שלו, או לעצור את זה אם הוא היה מדבר איתם, או יכול להיות שלא היה לו עם מי לדבר...
את הילדה ההיא ראיתי בגיל התיכון- היא הפכה אנורקטית.
95% ממקרי האנורקסיה הם בעיקבות התעללות מינית. אז יכול להיות שגם כאן יש דברים שאת לא יודעת עליהם

<אני לא באה להצדיק את המימסד הזה. ואני חושבת שמה שהילדים עשו שם זה מטורף>

היי.
בטח שהכל כמעט תמיד מתחיל בבית. ובטוח לגמרי שיש עוד דברים שלא ראיתי ושאיני יודעת.
אבל נראה לי שבית הספר שלי היה חממה שלילית לדברים האלה.
הלוואי שאוכל בעתיד לתרום משהו לחינוך טוב יותר.

@}

כי איפה היו ההורים שלו שיכלו לתת מענה למצוקה שלו, או לעצור את זה אם הוא היה מדבר איתם, או יכול להיות שלא היה לו עם מי לדבר...
מנסיון, ילדים בד"כ מתביישים לספר, ובאופן כללי קורבנות תקיפה מינית (וילד שמפשיטים אותו בביה"ס זאת תקיפה מינית) מתביישים בעצמם ונוטים לשמור פנימה, בלי קשר לבית ממנו באו (אלא אם כן מדובר בבית יוצא דופן בפתיחותו...)

_כי איפה היו ההורים שלו שיכלו לתת מענה למצוקה שלו, או לעצור את זה אם הוא היה מדבר איתם, או יכול להיות שלא היה לו עם מי לדבר...
מנסיון, ילדים בד"כ מתביישים לספר, ובאופן כללי קורבנות תקיפה מינית (וילד שמפשיטים אותו בביה"ס זאת תקיפה מינית) מתביישים בעצמם ונוטים לשמור פנימה, בלי קשר לבית ממנו באו (אלא אם כן מדובר בבית יוצא דופן בפתיחותו...)_
מנסיון גם כן. ישנם ילדים שמתעללים בהם מינית בבית. בנוסף למה שקורה להם בחוץ.
הכל אפשרי לעולם אין לדעת...

ישנם ילדים שמתעללים בהם מינית בבית.
כאילו, ברור?
מה זה בא להגיד?

מנסיון, ילדים בד"כ מתביישים לספר, ובאופן כללי קורבנות תקיפה מינית (וילד שמפשיטים אותו בביה"ס זאת תקיפה מינית) מתביישים בעצמם ונוטים לשמור פנימה, בלי קשר לבית ממנו באו (אלא אם כן מדובר בבית יוצא דופן בפתיחותו...)
כן, את צודקת.

אני זוכרת שקיבלתי עונש,ששחכתי ספר.
אז קיבלתי עונש,להתחיל את כל השיעורים עם השאלות מהספר,בכיתה אחרת.
זה עונש נפוץ שהיה בתקופה שהייתי בבית ספר,לשלוח תלמידים לכיתות אחרות.

ביסודי היה לי טוב מאד. אצלי הטראומה החלה רק בכיתה ז' עת עברתי לבית ספר חדש.
הטראומה היתה מבחינה חברתית: ממקובלת ומלכת הכיתה ביסודי הפכתי ל"לא מקובלת".
מתחילת השנה שם הרגשתי חוסר בטחון עצמי מול רוב הכיתה.
חבריי, שאהבתי, היו גם הלא מקובלים. איתם מצאתי שפה משותפת, הבנה וכיף.
עם המקובלים בקושי דיברתי. התרגלתי שמתעלמים ממני, התרגלתי להראות כאילו זה לא אכפת לי.
איזו פחד כל שנה היה לי ביום של הבחירות לועד הכיתה:כל ילד רושם על פתק 3 שמות שהוא בוחר ועושים רשימה על הלוח.
תמיד פחדתי שאף אחד לא ירשום אותי אז כמובן שרשמתי את עצמי בפתק וגם 3 שלושת חבריי רשמו אותי.
איזה פחד היה לי בחלוקה לחוליות בטיולים השנתיים-תמיד להיות בחוליה של הלא מקובלים. חוץ צהפעם הראשונה שהייתי בחוליה "שווה" וסבלתי איתה ולכן
הייתי בשנים הבאות בחוליות של הלא מקובלים.
זה השתנה אצלי בכיתה י' עת התחברתי ל-2 חברות טובות וכיפיות ששיפרו את הרגשתי ובטחוני.
ומה אני אגיד לכם, עד היום אין לי ביטחון עצמי בחברה, אני מרגישה דחויה.
אני מרגישה נוח רק עם חבר'ה "חנונים"-איתם יש לי ביטחון עצמי. קשה לי עם זה עד היום.
.

טוב נו זה היה באמת מזמן, ואפילו שכחתי מקיומן של הטראומות והמשכתי בחיי
אבל בשביל להוסיף את חלקי למדורה סיפור:
בערך בגיל 33 אני פוגשת ברחוב את מאירה שהיתה איתי ביסודי ,
קל לנו להכיר אחת את השניה משום מה... והיא שמחה מאוד ומזמינה אותי לאוטו שלה לשיחה
מהון להון מבירור לחקירה היא פונה אלי ואומרת:
אני אף פעם לא אשכח איך התנהגו אליך בכיתה, (ו)
אני: מה את זוכרת? למה את מתכוונת?
היא: לחרמות והדחיות של המקובלות בכיתה
אני:אה המלכה והשפחות..... נו טוב לא הסכמתי לשחק את המשחק והיו לי מעט חברות וחברים אבל טובים,שניים אולי,
היא:איזה מטומטמים ...... את הית כזאת מיוחדת והם , ואני נסחפתי גם, פשוט שנאנו שאת עצמאית כזו ואחרת בעצם הפרת כללי המקובלות
אני: נו, מה חדש , זה דווקא הכין אותי למה שנהייתי ועדיין מתהווה לא?
היא : איזה עדר של עיוורים היינו,
אני: נראה שאת דווקא שינית מכיוון העדר
היא: כן , וטוב שכך
אשה יקרה שנתנה לי מתנה באמצע החיים

קוראת ומתפרצת: לי היו בתי ספר מעולים עם מחנכות שאהבו אותי למרות שלא הצטיינתי. נהנייתי מאד ללמוד (וחברתית) ועד עכשיו זה ככה: סקרנית ולמדנית. אפילו הלכתי ללמוד חינוך באוניברסיטה- כזאת חוויה טובה יש לי מהלימודים. סתם, בשביל לאזן.

בחטיבת ביניים, שנה ראשונה, אינטגרציה, ילדים משכונת רסקו, ילדים מהקטמונים.
אני עם קלמר חדש ויפה, לידי ילד עם זנב של עיפרון.
כשאני הייתי מדברת בשיעור, המורה ורדה היתה נוזפת בי קלות, כשהילד היה מדבר, היא היתה אומרת לו שהיא יודעת שההורים שלו מרביצים לו והיא תספר להם מה הוא עושה.
כל זה לפני כל הכיתה.

לצד זה היו מורים מדהימים: המורה לתנ"ך מרים טריגודה, שפתחה בפני בכיתה ז' את עולם המיתוסים של המזרח הקדום, יצחק פריידן שהיה איש יקר שוידא שכולם אבל כולם יסיימו את התיכון, וארגן כתה י"ג לטכנאים לאלה שהיו במסלול המקצועי. פתח לאנשים עולמות ואפשרויות. חדוה אביטל שלימדה אותי איך לנתח ואיך לכתוב עבודה חכמה באמת. איך באמת לעשות את זה בצורה שתוביל את הנושא שלי קדימה, קודם כל בשבילי.
אז היו שם כמה אנשים שפתחו חלונות ועולמות הן אנושיים והן מקצועיים, והם היו בשבילי התיכון וחטיבת הביניים. ואת האחרים אני שוכחת לאיטי, מלבד הורדה הנ"ל...
חברתית היה קשה, גם לא שמעתי, נוסף לכל הקשיים הרגילים, אבל הרגשתי בסך הכל יחס אנושי.

תמרול ה (16.05.2011 10:20):
הי,
מה שלומך?
זוכרת אותך היה לך שיער ג'ינג'י כה יפה!
אהבתי את החלק השני של זיכרונותייך מבית הספר שלנו, שהיה מקום נפלא לעשייה חינוכית!
כל טוב לך!
מרים.

למרים!
איזו הפתעה!
את זוכרת שדיברתי איתך בקולנוע סמדר?
כל כך שמחתי שהיתה לי האפשרות להודות לך אחרי כל כך הרבה שנים.
הדברים שלך הולכים איתי עד היום.
כל טוב לך בעצמך!!!!!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני עברתי הטרדה מינית בבית ספר ורציתי לדעת אם זכותי לפרוש מבית הספר וללמוד בבית?

העובדה שעברת הטרדה מינית בגיל בית ספר היא עינין קשה ומטריד מאוד.
זה נראה שהאמון של כל אחד היה נשבר אחרי ארוע כזה. האמון שהמערכת תשמור על ביטחונך האישי התפוגג ולכן אין פלא שאת רוצה למצוא מקום יותר בטוח עבור עצמך.

חינוך ביתי הוא אפשרות של ילד /ילדה ללמוד בבית כאשר ישנו תנאי:אחד מההורים נמצא עימו כל הזמן ודואג לצרכים השונים .

אני לא יודעת אם ההורים שלך יכולים להענות לבקשה כזו,אולי תוכלי לברר איתם.
גם אם כן יסכימו לשקול זאת וגם אם לא, אני בטוחה שאת זכאית לתמיכה במצב העדין הזה.(תוכלי לבקש מהוריך ? מיועצת בי"ס?)

אלינוי, קודם כל קבלי ממני חיבוק וחיזוקים
בת כמה את?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לדעתי העונשים שהיו אז מה זה נוראים אני בכיתה ח והעונשים היחיסים שמקבןים זה להתעירק פגק תנך שלושים פעם

אני לא יודעת אם מה שעברתי בבית הספר יכול להיות מכונה 'טראומה', בהשוואה להתעללות פיזית או מינית, אבל אני סבלתי החל מכיתות ז' ח' מהסיטואציה הבאה: הייתי תלמידה שקטה מה שמכונה היום "חנונית",
ובשיעורי ההתעמלות תמיד היה משהו שחזר על עצמו שהגיע השעה שמשחקים משחק תחרותי קבוצתי כמו כדורעף והמורה בחר שתי תלמידות שהוא העריך אותן כחזקות בתחום הספורט וביקש מהן לבחור כל אחת בתורה תלמידות אחרות לכל קבוצה, ותמיד אני נשארתי בסוף כי אף אחת לא בחרה אותי. מה שהוסיף לעוגמת הנפש היה שאחת מהתלמידות החזקות בספורט היתה חברה טובה שלי וכאשר היא רצתה עזרה בלימודים העיוניים היא לא היססה לבקש ממני אבל אני התביישתי לבקש ממנה שתבחר אותי בעדיפות לקבוצה שלה בספורט, אפילו לפעמים, כדי לחסוך ממני את ההשפלה המתמשכת בשיעורים הללו. ובכיתה ו' היו לי 2 חברות טובות ואז הצטרפה לקבוצה עוד חברה שהחליטה להשאיר אותי בחוץ ולהסיט אותן נגדי בלי שום סיבה, וככה הייתי ללא חברות במשך שנה.
וכמו משפט שקראתי כאן כבר באתר, אין דבר בודד מילד שאין לו עם מי לשחק בחצר המלאה ילדים בהפסקה בבית הספר. חבל שלא היה חינוך ביתי אז בתקופה שלי, אני מאמינה שאם הייתי יכולה ללמוד בבית היתה לי ילדות הרבה יותר מאושרת.

אני לא מבינה איך השיטה הזאת של לחלק קבוצות היא בכלל חוקית.
צריך להוציא הנחיה רשמית למורי ספורט שאסור לעשות דירוגים פומביים כאלה.

צריך להוציא הנחיה רשמית למורי ספורט שאסור לעשות דירוגים פומביים כאלה.
מנטה, במשך שנים ההנחייה הרשמית ממשרד החינוך היתה לעודד תחרותיות בשעורי ספורט
זוהי הנחיה מחרידה לחלוטין ומוטעית לחלוטין וכל הרציונל שלה הפוך ממה שצריך להיות, אבל זה היה הקו הרשמי: תעודדו תחרותיות.
מה שיצא מזה זה שהטובים-באופן-טבעי בספורט הרגישו בסדר, והפחות טובים הוקעו בתור "נפלים" וגם לא ניתנה להם שום הזדמנות אמיתית ללמוד משהו ולשפר את היכולות שלהם.

אני בכלל לא מבינה איך נותנים כדור אחד לכיתה שלמה וקוראים לזה "שיעור".
בשיעור =סיטואציה שבה מישהו אמור ללמוד משהו, יש לתת לפחות כדור אחד לכל 4-5 ילדים, כך שיוכלו ללמוד ולתרגל את מה שמצופה מהם.ץ בין אם זה זריקה, כדרור, הקפצה, בעיטה, מה שלא יהיה.

ביסודי עשו עליי ועל חברה שלי חרם במשך כמה ימים, הבנות עשו, הבנים הצטרפו. היינו קבוצה קטנה של ילדים בזמנו,לא היו לי חברים אחרים ממקומות אחרים לצערי.
אחר כל זה גם החברות בין שתינו לא הצליחה להמשיך, התפרקה, ביוזמתה של החברה-שאחר כך התחרטה.
בסוף הבנתי שלא אנצח אותם ולכן עדיף להצטרף אליהם, והפכתי לחברה טובה יותר של המלכה של הכיתה, והרגשתי רע עם זה כל ימי. הפכתי להיות לא אני עצמי אלא ניסיון למצוא חן ולהעתיק אנשים אחרים כי הם בטוח יותר טובים. מאז אני לא אני ,לא באמת.
אמנם בתיכון המצב השתפר ומצאתי חברות מתאימות יותר, ובכל זאת משהו נשאר בגרעין
כשאני חושבת על תקופת היסודי פשוט רע לי בנשמה ואני מפחדת שהילדים שלי יעברו את זה

_זוהי הנחיה מחרידה לחלוטין ומוטעית לחלוטין וכל הרציונל שלה הפוך ממה שצריך להיות, אבל זה היה הקו הרשמי: תעודדו תחרותיות.
מה שיצא מזה זה שהטובים-באופן-טבעי בספורט הרגישו בסדר, והפחות טובים הוקעו בתור "נפלים" וגם לא ניתנה להם שום הזדמנות אמיתית ללמוד משהו ולשפר את היכולות שלהם._

זה בדיוק מה שהיה במקרה שלי, לא למדתי כלום משיעורי הספורט ורק הפכתי למיואשת מהשיעורים הללו יותר ויותר. בבית ההורים לא הבינו איך הילדה שמטפסת המון על עצים, ממציאה כל מיני תרגילי התעמלות בזמנה החופשי, רוקדת ואוהבת ולרוץ מקבלת תמיד את הציון היחיד הנמוך שלה בתעודה דווקא בספורט.

המורה ראתה אותי, הילדה הצנומה, נאבקת להחזיר את המזרן שלי לראש הערימה בסוף השיעור, והפטירה 'בגלל שאת כזאת פדלאה, לכן אין לך כוח'.
עברו כמה עשורים, ואני עוד מנסה לשכנע את עצמי שאני לא כזאת פדלאה...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הטראומה שלי החלה בזמן בו נכתבו ההודעות הראשונות בדף הזה.
הייתי ילד רגיש מאד וביישן עם ADHD וקושי במוטוריקה עדינה שהמורות לא הכירו בו ככזה. בכיתות א'-ג' היו מביאים לנו כמויות עצומות של שיעורי בית אשר דורשות שינון וריכוז ממושך שלא הייתי מסוגל לעמוד בו, וכל יום המורות היו צורחות עלינו עד שהיו מאבדות את קולן. זה היה עונש מקובל להוציא אותי מהשיעור כדי להכין שיעורים במסדרון בזמן שחומר חדש נלמד בכיתה ולאסור עליי לקום מהכיסא בהפסקות, דבר שקרה אולי מאות פעמים. למזלי ההורים שלי תמכו בי ואבא ישב שעות כל פעם בניסיון להכין עבורי חלק מהשיעורים כדי להפחית מהעומס ומהעונשים, אבל אם הוא היה מנסה להתקדם הלאה בחוברת העבודה מעבר למה שהמורה נתנה - היא הייתה מוחקת את מה שהוא עשה.
בכיתה א' התחלתי להיות חולה כל הזמן מהלחץ של בית-הספר והייתי מחסיר שבועות; החרדות היו גורמות לכך שהייתה לי משאלת מוות; ידעתי שילדים בגיל 7 לא אמורים לחשוב על מוות כל הזמן אז הייתי בטוח שאני חולה נפש שיסגרו אותו בבית משוגעים ולכן הסתרתי הכל. פיתחתי חרדה מכישלון, דיכאון וערך עצמי נמוך שהלכו והחמירו עד כיתה ג'. מתוך תסכול הייתי פוגע בעצמי באמצעות חבטות בראש ו"משחק" בחנק עצמי וקפיצה ממקומות גבוהים. הסתרתי הכל כל כך טוב שאף אחד לא ידע שמשהו לא בסדר מעבר לקצת קשיים בלימודים. בכיתה ד' ההורים שלי חשבו להעביר אותי לבית-ספר אחר אבל אז המורה כבר התחלפה למישהי שפויה. סוף סוף מורה שאלה אותי אם אני בסדר אחרי יותר מ-3 שנים במערכת החינוך, כי שתי המורות האחרות שלפניה התעלמו מהתפרצויות הבכי שלי.
אני לא יודע מי אני היום, אבל הילד ההוא מת בכיתה ג'. הן שברו אותו עם כל העונשים האלה.

רצסיבי אני מקווה שהצלחת להתמודד, כתבת דברים קשים מאוד, משוכנעת שהכתיבה קצת מקלה עליך, בכל מקרה מוכרחים להיות רגישים, בראש ובריאשונה ההורים ואחכ המורים.