ראו גם: מדור עקרון הרצף.

אשמח לדעת כיצד ניתן לשתף את הסבים והסבתות בעיקרון הרצף
הם גידלו אותנו רחוק מהרצף, ועגלה, מיטת תינוק ולול הם חובה הרי, איך אפשר לדמיין תינוק בלעדיהם???!!
ומה פתאום לישון עם התינוק- זה מסוכן!!! ולא בריא! כפי שאמרה לי אחותי אתמול...
אז מה עושים? איך מתמודדים עם זה? מנסיונכן??
אנחנו ממש בודדים במערכה, אין סביבנו אדם אחד במשפחה או חברים שגידל/ מגדל את ילדיו על פי הרוח שאנו בחרנו.
אשמח לשמוע טיפים. אם אפשר בדף הבית שלי.

אפרת, לא כל כך הבנתי- את מבקשת עצה איך להתמודד עם התנגדויות של המשפחה לדרך שבחרתם??.
האמת שהעצה שלי לא חינוכית במיוחד. כי אולי יכולתי להדפיס מאמרים המוכיחים שזה לא מסוכן לישון עם תינוקות (להיפך) וזה נפלא עבורם להיות צמודים אלינו, אבל בחרתי בדרך הקלה יותר (עבורי) ופשוט אמרתי למי שהיתה לו בעייה עם זה "זו הילדה שלי וככה טוב לנו" ולמחמירים אף הוספתי "נראה עוד כמה שנים התאוריה של מי נכונה יותר".
פשוט ידעתי שאם אתחיל בהסברים אז יבואו ויכוחים על ויכוחים ונסיונות הוכחה וממש לא בא לי.
בכלל לא באתי ממקום של לשכנע אף אחד, וזה אולי המקום לציין את העובדה המחפירה שלא קראתי- וגם אין לי כוונה- את עיקרון הרצף.
פשוט נולדה לי ילדה וזרמתי עם מה שנראה לי נכון.
בינתיים ממש אין חרטות...

אני נתתי ל-2 הסבתות לקרוא את הספר כשהיינו בהריון וזה עשה עבודה מדהימה!
שווה ביותר!

אותי מפחיד לתת לסבתות לקרוא.
אני מעדיפה שיראו מה אנחנו עושים, ולא להסתכן בפרשנות לא נכונה של הספר (כמו שעולה בדיונים עליו מפעם לפעם).

דעתי אחרת: נכון שאפשר לטעות בהבנה או להגזים בה, אבל הקריאה בספר מוסיפה את המימד הרעיוני ואת הרציונל מאחורי מה שאת עושה.

כן ולא -
ראשית, זה לא הדבר היחיד שעומד מאחורי מעשי (כך נדמה לי).
שנית, אני מרגישה שלומר (בלי להתכוון) "ספר אחד הוא הבסיס להורות שלי" יגרום ליותר רתיעה, וישאיר את תחושת ה - "אלה, מוזרים אלה".

את זה אומרים עלינו גם ככה (ובמלים יותר חריפות).
אבל אני מזדהה.
אח"כ יגידו שהספר הוא הגורו שלך, ואת רק עושה את זה כי זה כתוב באיזה ספר, ואז לכי תנסי להסביר שהספר רק מדגים ולא "קראת ספר ואת עושה מה שהוא אמר לך".

אמא של יונת, את פשוט לא דוגמא להורה/סבתא מצוי/ה.
גם הורי לא, אבל אמא שלי המסכנה צריכה לראות הרבה צפרדעים (זו אני שבולעת אותן, אבל זה מרגיש לה כאילו היא).

ואני סתם חששתי שאחרי שהן יקראו אותו יהיו להם כאלה רגשות אשמה על מה שהם עשו לילדים שלהם שחבל, כי בינכה אין כבר מה לעשות.

אז זהו, שאצל אמא שלי זה עשה בדיוק את זה...היא התחברה לספר בצורה מאד עמוקה מהחוויה שלה. וזה היה מדהים.
היא לא הסכימה להחזיר לי את העותק שהשאלתי לה, כי היא לא מוכנה שלא יהיה לה את הספר הזה על המדף. נדהמתי לאללה.
וזה עבר...
לא לגמרי, יש בהחלט דברים שנטמעו והתיישבו עמוק, אבל לא דיסקסנו בזה מאז.
אבל זה בהחלט עזר לה להבין יותר דברים שבחרנו בהם ולא כי הם כתובים בספר, או כי כולם עושים ככה, אלא כי היא הבינה מאיזשהו מקום (לא ברור לי עדיין) עמוק את ההתכוונות שלנו.
וזה מקסים בעיניי ושווה (בשבילי) בהחלט היה לתת לאופציה הזו להתרחש, גם במחיר בו אולי היא הייתה פוסלת, מקטלגת ומתייגת.
אמא של דודו קראה, עשתה , הבינה מה שהבינה וגם לה זה יושב איפושהו כאיזשהו בסיס רעיוני.
ואנחנו לא "הולכים לפי עקרון הרצף" בכל עניינינו, וגם אני לא אוהבת את הקטלוג הזה, אבל אני מרגישה שזה מאד עזר לי לחבר אותן לחווייה שלנו, לבחירות שלנו, לאנרגיה בה אנחנו משתמשים וכו'.
ממליצה מאד (שוב)!

אני אפילו לא חולמת לתת אותו לאמא שלי. היא תתעלף במקום.
דווקא לאמא של עומר זה רעיון כביר לתת אותו לקרוא. זה יכאיב לה בטרוף, אני יודעת. היא גדלה וגידלה בקיבוץ ואין פעם שאנחנו נפגשים והיא מאושרת לראות איך אנחנו עם מתן ולהזכיר את זה. כמה שהיא הפסידה.

גיסתי כבר הודיעה לי שאותה הספר מעצבן, שיש את אלה שישר מסכימים איתו ויש את אלה שישר מתעצבנים ממנו והיא מהאפשרות השניה, אז אולי גם את אמא שלה זה יעצבן , ואולי ידכא אותה וגם ככה היא פולניה עם המון רגשות אשמה.

תמר,
אני גדלתי בקיבוץ וגידלתי את ילדי בקיבוץ, ו"עקרון הרצף" לא הכאיב לי, לא כבש אותי ולא עורר בי התנגדות עזה. הוא עניין אותי, ראיתי איך משתקפים בו חלק מהרעיונות שגדלתי עליהם וחלק מהרעיונות שלי, והדברים החדשים לי עוררו בי מחשבה.
מדוע את חושבת שכל מי שגידל ילדים בקיבוץ בהכרח ייתקף רגשות אשמה?
_את הדיון בשאלה הזאת אפשר למצור בדף חינוך קיבוצי

אולי אני אתן לאמא שלי לקרוא את הספר.
סה"כ נתתי לה לקרוא את ג'ון בולבי, "הפרוד מן האם בגיל רך והשפעתו על התפתחות הילד".
אמא שלי לא קוראת את הספרים האלה כאמא. היא קוראת אותם כילדה.
כאמא אין לה שום רגשות אשמה (לפחות לא כאלה שהיא מסוגלת להיות מודעת להם).
זה עוזר לה להבין שוב ושוב איזה אמא איומה ונוראה היתה לה. פיכס. פיכס! (סליחה, אבל יש לי גם סבתא אחרת להשוואה, שעדיין חיה, לשמחתי).

סבתא שלי מספרת איך השכן הביא לה פעם משהו מרגיע שתיתן לתינוקת שלה, כי היא צרחה נורא משום שסבתא שלי לא הניקה אותה לפני שעברו 4 שעות! כי כך אמרו וכך הייקים עושים. ביקשתי שלא תספר לי יותר, אז היא אומרת שבכ"ז אמא שלי יצאה נהדרת. מסכנה אמא שלי.

חגית ל , פעם זה היה ככה. הנקה או בקבוק (בעיקר בקבוק למיטב ידיעתי. הנקה לא היתה מאוד נפוצה). מאכילים לפי השעון ולא לפי הילד.
לפי מה שמקובל לחשוב כ"נכון" היום - עשו פעם המון טעויות.
לא צריך להתעסק בזה יותר מדי...
יצאנו נהדרים למרות שאכלנו לפי שעון, מבקבוק, חלב פרה, ובגיל חודש כבר התחילו לתת מוצקים.
ולא החזיקו אותנו יותר מדי על הידיים כדי שלא נתרגל ונצא מפונקים
אבל את כל זה עשו בגלל שאהבו אותנו, וזה מה שחשוב.

אבל את כל זה עשו בגלל שאהבו אותנו, וזה מה שחשוב
אני לא בטוחה שאני מסכימה. ראי אמא שאוהבת יותר .
שמתי לב שיש הבדל בין הורים שהאמינו למיתוסים האלה לבין הורים שהאמינו יותר לילד שלהם.
מהממצאים שלי, יש קשר ישיר בין היכולת האמיתית לאהוב לבין היכולת להקשיב ולהאמין לילד הפרטי שלך.
זה אומר משהו, שאמא מאמינה ל-ד"ר ספוק יותר משהיא מאמינה לי, התינוקת הקטנה שלה שבוכה לה.
אני אישית גם לא כל כך אוהבת את הטיעון "בסך הכל מלאתי הוראות" על שלל הוריאציות שלו.
סתם דיעה אישית שלי, ולא חייבים להסכים איתי, כמובן (אני מזכירה רק ליתר ביטחון).

אבל בשמת, פעם, לאנשים היתה גישה מצומצמת למקורות מידע.
היום אני קוראת את הלוחשת וגם את עקרון הרצף, וגם כלמיני פורומים ואתרים באינטרנט, ואני רואה שיש גישות שונות ושאין אמת אחת ובוחרת לי את האמת שלי.
אנשים חסרי נסיון, שכל מה שיש להם זה ד"ר ספוק, והורים שאומרים להם לתת לילד לבכות כי זה מפתח את הריאות,
וד"ר ספוק... הי! הוא דוקטור! הוא בטח יודע על מה הוא מדבר
אז התינוק בוכה
אבל אומרים שזה טוב
ואני אוהבת את התינוק שלי
אז אני אתן לו לבכות.
בשבילו
(אפילו שהלב שלי נשבר מזה)

דווקא בדף שקיבלנו בטיפת חלב כתוב שאסור לתת לתינוק לבכות.

למה כתוב בעקרון הרצף שהתינוקות מסכימים להיות גם על אבא וסבתא וכל מי שהוא לא אמא? התינוקות שלי לא קראו את זה.

חגית, מדובר באנשים שהתינוקות נמצאים איתם יום יום, גדלים איתם מגיל 0 והאנשים האלה מטפלים בהם מגיל 0.
אגב, הבכורה שלי לא הסכימה גם לאבא, אבל הינוקא עובר ברצון לאבא שלו. נכון שלעתים קרובות הוא מבקש לחזור אחרי שניה וחצי, אבל הרבה פעמים שמח להיות איתו הרבה וגם לצאת איתו לטיול במנשא בחוץ ("רץ" ומביא לאבא את המנשא מרוב שמחה שיוצאים לטייל...).

וואו, קשה לי לדמיין מצב כזה! הגדולה היתה מחוברת אלי שנים והקטנה מסכימה להיות על אבא כמה שניות וגם זה ביבבות נואשות, והיא רואה אותו כל היום.

וואו!! כל כך קשה העניין הזה מול ההורים!
ליאה כמעט בת חצי שנה, ועוד לפני שהיא נולדה התחלתי לשלוח להורים שלי מאמרים ומקורות מידע בנושאים שונים - לינה משותפת, נשיאה... דיברתי איתם המון וניסיתי להסביר את הגישה שלנו, אבל למרות ההקשבה וההבנה שלהם בפועל הם מתנהגים אחרת לגמרי.
כל פעם שאנחנו נפגשים (זה קורה הרבה, הם גרים קרוב ואנחנו בקשר מצוין) הם מציעים משהו שהם יודעים שאני לא מאמינה בו - "אולי היא תירדם בעגלה?" "אולי הגיע הזמן לחדר נפרד?" אני משתגעת מזה!!
אני יודעת שהכוונות שלהם טובות, אבל קצת נמאס לי להסביר את עצמי כל פעם מחדש.
לא רק זה...גם תמיד נראה לי שההסברים שלי מעוררים בהם רגשות אשם. זה הכי קשה. אני רואה את אמא שלי נפגעת וזה קורע לי את הלב.
המעבר הזה -פתאום להיות אמא מול אמא שלי - זה לא קל.
איך מתמודדים עם זה?

מגיעים למפגשי חינוך ביתי, צוחקים על כל זה עם נשים אחרות, ושומעים מנשים אחרות איך זה עובר בעצמו, ואיך בילד הבא כבר לא יציקו לך וכן הלאה.

מאיפה את?

אני יודעת שהכוונות שלהם טובות, אבל קצת נמאס לי להסביר את עצמי כל פעם מחדש.
אז אולילא להתעסק בתוכן כי כמו שלך קשה לשכנע אותם גם להם מצידם קשה לשכנע אותך, אתם לא תתקדמו לעולם. והם יותר מנוסים ולהם יש לתת כבוד ולכן הם מצפים שתאמצי את דעתם בלי קשר לכמה זה מדכנע כמו שאת מצפה שיקבלו את דעתך כי את האמא בלי קשר לכמה זה משכנע. מה אניאומרת? ששני הצדדים נפגעים.

תורידי הילוך תחליקי הערות, תפסיקי לענות בהסברים ומאמרים ועקרונות. זה מרחיק וזה מבדל.

תעני קצר - כי ככה אני רוצה, פשוט לא?
אז אולי הם יתחילו עם הסברים משלהם אבל כאן העבודה שלך להנהן אולהפסיק באמצע ולומר, אנייודעת מה את/ה חושבת כבר דיברנו עלזה ובכל זאת אני רוצה ככה ואני לא רוצה לדבר על זה יותר.
תעברו על כל נושא חודשיים בסוף יהיה מצב שהם לא יחזרו לדבר על זה יותר כשהם ידעו שאין פה דיאלוג,לא פותחים דיון וללא צריך לשכנע אף אחד.

זה לא ממקום של זלזול בדעותיהם, זה ממקוםש מבין שמדובר במחלוקות עמוקות מדי והסברה לא עוזרת כמו שתיארת. חבל על האנרגיות והמתח ורגשות האשמה.


זהו בלי יותר מדי ובלי כעס אגב. לא

גם תמיד נראה לי שההסברים שלי מעוררים בהם רגשות אשם. זה הכי קשה. אני רואה את אמא שלי נפגעת וזה קורע לי את הלב.
מעניין אותי למה את מתכוונת, כי אני חווה דבר דומה (אולי).

נגיד למשל, אני מסבירה לאמא שלי למה לא רציתי לשים את הנוש בתינוקיה - אז היא מספרת שהיא שמה אותי בתינוקיה, והיא לא חושבת שהיא אמא רעה.
אז אני אומרת לה: את עשית הכי טוב שידעת בזמנך, אני עושה את הכי טוב שאני יודעת בזמני.

וזה חוזר בכל מיני נקודות, והמצחיק הוא שאני רואה איך אנשים משכתבים את ההיסטוריה, נניח, מתחילים לספר שהם הניקו יותר זמן ממה שאמרו בהתחלה, מספרים שבעצם גם הם ישנו עם ילדיהם במיטה..

בגדול, אני מבינה שיש אנשים שאין מה לדבר איתם בכלל, ועדיף פשוט לתת תשובות קצרות ולהמשיך אלאה. אבל, לדעתי בסופו של דבר זה חוסם, מרחיק, והורס את הקשר. עכשיו ברור שאם הקשר לא טוב אולי אין כול כך מה להרוס, או מעדיפים להרוס מלהיפגע שוב ושוב, אבל אם הקשר חשוב, לדעתי שווה להתעקש על להסביר. ולהסביר זה גם בעל פה, וגם לבקש מאנשים לקרוא את עקרון הרצף ולדאוג שיהיה להם אותו, וגם לשלוח להם קישורים לדפים מסוימים בבאופן או לכול מיני סרטים. שוב, כשזה חשוב.

"'קוראת", מה יהיה? ביקשתי אינספור פעמים שלא להשתמש בניק שלי. זה דבר שלא מקובל לעשות באתר. אנא חדלי. תודה

והמצחיק הוא שאני רואה איך אנשים משכתבים את ההיסטוריה, נניח, מתחילים לספר שהם הניקו יותר זמן ממה שאמרו בהתחלה, מספרים שבעצם גם הם ישנו עם ילדיהם במיטה..
אצל חלק מהאנשים שאני מכירה זה קורה כי פתאום זה הופך להיות לגיטימי להודות בזה שהם ישנו עם הילדים או הניקו עד גיל מאוחר. זה לא שהם משכתבים את ההיסטוריה, אלא מרשים לעצמם לספר את האמת...

אני חושבת שהתחושה של האשמה שאני חווה מאמא שלי קשורה לזה שהיא באמת הייתה מלאת כוונות טובות.
היא עשתה מה שהיא ידעה וגידלה אותנו מתוך אהבה - אולי בגלל זה קשה לה לשמוע מה אני חושבת על שינה נפרדת ועל גמילות למיניהם.
אני משתדלת להיות מאוד עדינה - לא מאשימה ולא בוטה, אבל אמא שלי אישה רגישה...
אולי גם אני רגישה מדיי לכאב שלה? אולי אני פשוט חווה את כאב הפרידה וההתפכחות שלי מולה בעקבות האמהות החדשה שלי.
דרך אגב, שני צו - אני מאזור כפ"ס. יש עם מי לדבר פה?

אולי אני פשוט חווה את כאב הפרידה וההתפכחות שלי מולה בעקבות האמהות החדשה שלי.
לא ממש הבנתי למה התכוונת, וזה נראה לי חשוב. את יכולה לפרט יותר?

אני מאזור כפ"ס. יש לי בת בת שנה.

(קוראת הותיקה, לא נראה לי שקוראת החדשה ידעה שהיא דורכת בטעות על ניק קיים. כדי להבטיח ניק שייוחד לך, כדאי לבחור ניק יותר ייחודי.)

אני חושבת שמאז שנכנסתי להריון זה התחיל - כמו מין השלמת תהליך ההתבגרות מול אמא.
פעם לא יכולתי להכיל את זה שיש בה פגמים או כל דבר אחר שהוא מאוד אנושי. תמיד ידעתי את זה בראש, אבל להרגיש את זה פשוט כאב מדיי. אני יודעת שזה ילדותי, אבל זה משהו שנשאר בי ולא התפתח עד עכשיו.
כשהתחלתי את התהליך של להפוך לאמא בעצמי, התחלתי גם תהליך של פרידה ממנה - אני כבר לא רק הילדה שלה, אני אמא בעצמי. בעקבות התהליך הזה אפשרתי לעצמי לחוות גם את חוסר השלמות והכאב שלה - זה קשה, אבל זה פתח בפניי רגש חדש של אמפתיה כלפיה. זה סוג של גדילה והשלמה חיובית בסך הכל, רק שכמו בכל גדילה יש בה גם כאב.
הבחירה שלנו לגדל את ליאה בדרך שונה דורכת לה על פצעים - זה קשה וגורם לי לא להיות לגמרי פתוחה איתה.
אני מובנת? פתאום נראה לי שקצת התבלבלתי פה....