ראו גם: טלוויזיה מחשב ומיקרוגל.

אנחנו התנתקנו מהכבלים. חשבתי שיהיו תגובות שדומות ל"קריז" של נגמלים מסמים, כשלא יופיע יותר "הופ" בכל שעה נדרשת. אבל לא. להפתעתי הגמורה גאיה מקבלת את זה שיש טלוויזיה בין עשר לאחת עשרה (תכניות מצוינות בערוץ הראשון), או מאחת עד שתיים שלוש בצהרים.. ושיש זמנים שפשוט אין. טוב כמובן שיש גם וידאו, אבל כל אלה הם לא כמו ההופ הלעולם לא נגמר הזה! ("רק עוד את זה אמא!!" ועשר דקות אחר כך "את זה ודי!" ושוב "אוי אבל עכשיו התחיל משהו שאני באמת אוהבת!!" ושעתיים שלוש או ארבע (וואו איזה וידוי מכאיב) יכולות להיבלע בקלות מזוויעה לתוך העיניים הגדולות והבוהות האלה...}

יונת האם גם הטלוויזיה לא מונעת מילדייך להתעסק בדברים אחרים? כי אצלנו למשל אם גאיה היתה יכולה היא היתה בוחרת לבלות את כל, טוב נו אולי לא את כל אבל בהחלט חלק ניכר מאד מזמנה מול המרקע. אנחנו מגבילים את זה. (היו כמה פעמים בימים קרים או ימים בהם לא הרגשתי טוב והנחתי לה להימוג מול הטלוויזיה ליום שלם, ובאמת, באיזשהו שלב היא נטשה את המסך והתחילה לשוטט בבית עם הבעה של זומבי וקושי רב בהתמקדות בפעילות או בהחלטה מה היא בעצם רוצה לעשות), האם אצלך זה גם כך, או שהילדים חופשיים לצפות כמה שירצו בטלוויזיה ובכל זאת בוחרים לעשות גם דברים אחרים? ומה בקשר לעיניים הצעירות האלה? לא עדיף לחוס עליהן לעוד טיפה זמן?

אצל הקטנים יותר (שלי - שנתיים ורבע), אפשר פשוט לא לעודד, שזה הרבה יותר מוצלח מלמנוע. אני עוד לא יודעת מה נעשה כשהם יגדלו, אבל בינתיים, הטלוויזיה סגורה חלק ניכר מהזמן, וגם כשפתוחה בדרך כלל לא על דברים מעניינים לילדים, ומלבד כשיש חיות מעניינות בערוץ 8 או נשיונל גיאוגרפיק או בקטעי "שפיכות" מאסיביים - הם לא מתעניינים ומעסיקים את עצמם בכל מיני דברים.

אקדים ואומר שאין לנו כבלים בבית, ככה שמראש ההיצע בטלביזיה מאוד מוגבל. לגבי כמות הציפייה - יש תקופות שרואים הרבה ויש כאלה שרואים קצת. קורה שעובר יום בלי שרואים בכלל, אבל זה נדיר. לא קורה שעובר יום בלי שעושים דברים אחרים, גם בתקופות של צפיית שיא. אני יודעת כי זה הדאיג אותי פעם, אז רשמתי לי כל פעם שהבן הגדול עשה משהו לא מול הטלביזיה. (הקטן ממילא משתעמם ממנה אחרי כמה זמן.) והרבה פעמים הוא גם עושה דברים תוך כדי צפיה. אם מגיע מצב שמפריעה לי כמות הצפיה בטלביזיה, אז אני דואגת לארגן פעילויות בחוץ.

אני מסכימה אתך שחבל על העיניים והבן הגדול כבר מבין את זה ויודע לא לצפות בטלביזיה מקרוב. עכשיו נשאר לי רק להסביר לו על חשיבות ההפסקות בעבודה מול מחשב, והקפדה על יציבה טובה בישיבה ממושכת.

אצלנו בבית אין טלוויזיה. אני כבר למעלה מ-12 שנה בלי המכשיר הזה ועודני בחיים. המחשב דולק בעיקר כשנהר ישן, ואם הוא מעוניין לראות מה יש בו, או "נתפסנו" כשהמחשב דולק תמיד יש תמונות של חיות, ולאחרונה אם הוא ניגש למחשב אני שמה לו תוכנת ציור ואז דיי מהר עוברים לצייר על דף. ברור לי שלא ארכוש עבורו קומפי והמשך השימוש במכשיר (לגביו) יהיה בהתאם להתעניינותו.

מדוע אתם מחזיקים בבית טלוויזיה?

הי יופי, אצלנו יש בבית טלביזיה כי הילד ביקש שתהיה. קנינו לו טלביזיה 12 אינטש ושמנו בחדר שלו, כדי שהיא לא תשתלט לנו על הבית.}

הטלוויזיה קיימת, יש גם כבלים והשימוש הוא לפי דרישת הילדים, למרות שיש ימים שהטלוויזיה כבויה כל היום ויש ימים שהם רובצים כל אחר הצהרים. אני מאושרת יותר כאשר הם משחקים במשחקים שלהם או בחוץ מאשר מול הטלוויזיה. יש לנו גם אפשרות לנתב את הילדים לשימוש סביר יותר בטלוויזיה על ידי קלטות, בעיקר קלטות נשיונל ג'יאוגרפיק שאפשר ללמוד מהן הרבה. לי קשה מאוד להחליט שהטלוויזיה היא חסרת ערך מכיוון שגם אני וגם זוגי למדנו הרבה מהטלוויזיה כל אחד מסיבותיו הוא (דיסלקציה וחוסר יכולת ללמוד בכיתה). היא יכולה להיות מועילה, אבל אין תחליף לדעתי למשחק בחוץ או עם חברים.

בתור יאפי בשרוואל אני חובב גדול של טלוויזיה וסרטים. יש רק כמה בעיות:

• רוב החומר שם די משעמם.
• אני לא מבין איך חברת כבלים/לווין מסוגלת לשדר 50 ערוצים בלי שום דבר מעניין במשך חלק גדול מהיום.
• אפילו הערוצים המעניינים בכוח, כמו נשיונל ג'יאוגרפיק מדברים יותר על הצלם והצוות מאשר על החיות והמקומות. סרט טיפוסי על גורילות נשמע כך: "ועתה נראה את הציוד שהצוות לוקח במסעו המסוכן. הנה הצלם מסכן נפשו בצילום לתוך הקן כשהאימא גורילה לא נמצאת שם. אה, הנה האימא גורילה. זה הצלם אחרי שהוא ברח כל עוד נפשו בו..."
• הקומדיות לא ממש מצחיקות. את אלו הטובות באמת אפשר להשיג עונה שלמה על DVD, ואז גם לא צריך לראות פרסומות, וגם זה מתי שאני רוצה ולא מתי שהערוץ החליט.
• הטלנובלות הן כמו מסטיק.
• רוב סרטי הקולנוע מאיכות גרועה, ואת אלה שלא -- ראיתי כבר בקולנוע.

אפילו התוכניות לילדים די משעממות. אני מניח שאחרי שהילדים יראו את הסדרה המצויירת החמישית על יצורים שמתקפלים ונפתחים והופכים למכונות אימתניות, גם הם יתחילו להשתעמם. ואם לא אז כנראה שזה עונה על איזשהו צורך פנימי שלהם (להרגיש אומניפוטנטים? אם לא במציאות אז לפחות בפנטזיה?), ואז זה כנראה רצוי שהם רואים טלוויזיה.

אצלנו בבית הטלוויזיה חזרה אחרי המון שנים שהיינו בלי, והודינו על החיים היפים של "לפני הטלוויזיה". (אני משתמשת בטלוויזיה לעבודה)
רשי צופה בקלטות שאני מתרגמת אותן, שוב ושוב.
היתרון בצפייה בטלוויזיה המחוברת לווידאו בלבד, הוא היכולת של הילד לעבד נושאים ורגשות שונים, שאלמלא כן, הוא היה נחשף אליהן מעט מדי, באופן שטחי מדי.
רשי צופה למשל בפרק בו שני עכברים חברים ומשפחת האחד מתמודדים עם מפלצת מפחידה שבעצם מסתבר שהיא רק בונה שנלכד בכלוב. היא חוזרת על המילה MONSTER, ואנחנו משוחחים איתה שוב ושוב מגיעים למסקנה שמפלצות קיימות רק בראש שלנו, שמותר לפחד ואם מתאמצים קצת מעבר לפחד, מגלים בעצם משהו חדש ונחמד.

(המשך דיון מדף קפיטליזם ופרסומות)

גם בתנו צופה בקלטת בייבי מוצארט, ובאחיותיה (בייבי באך, שייקספיר ושאר הפנתיאון)
אני לא חושבת שזו קלטת מזעזעת, ואני לא חושבת שהצגת הצעצועים היא פרסומת.
אין שם קישור המוצר ל- "לכל הילדים יש..." או "רק אם יהיה לך ... תהיה 'שווה'".
נכון, הייתי מוותרת על הפרסומת חסרת הבושה בסוף הקלטת, המפרסמת את השיטה ושאר המוצרים -

לגבי "השיטה החינוכית" האומרת שחשוב לחשוף את העוללים לגירויים ויזואליים ומוזיקליים - טוב, אני בדעה שכל דבר במידה טובה יכול להוסיף , כל עוד לא הופכים את זה לדת ("אני משקיע בגירויים האלקטרוניים של הילד") או לפתרון מטעמי נוחות באופן קבוע (ואני מודה- כבר קרה שהשתמשנו בוידאו בתור פתרון זריז לתעסוקה לילדה - חטאנו! עווינו! פשענו!)

בייבי מוצארט באמת קלטת נחמדה. הילדים שלי נהנים מאוד ממנה, וגם משייקספיר (שהשם שלה קצת יומרני).
אני לא זוכר פרסומת בתחילת הקלטת. בסוף הקלטת יש שקופית שמראה איפה אפשר לקנות את הצעצועים - אם זו פרסומת הרי שהיא מיועדת להורים, הילדים לא מבינים ולדעתי לא מעלים בדעתם לרצות מה שראו בטלוויזיה (אלא אם כן יראו את הצעצוע בחנות).
אני התעלמתי מהשקופית בלי לחשוב יותר מדי.
קצת חבל שהיצירות מושמעות בעיבוד אלקטרוני פשטני ובסאונד ירוד. ילדים יכולים ליהנות מעושר צלילי רב יותר. לדעתי פשוט חסכו בהוצאות.

למחשבה: בסוף של "בייבי מוצארט" יש הסבר פסבדו-מדעי למה דווקא מוצארט ולא מוסיקה קלאסית בכלל (תוצאות מחקרים, "מדענים משערים כי...", the Mozart effect). לאחר שנה, יצאה קלטת ההמשך, והפעם - באך. בלי שום הסברים ותירוצים.

השיטה שלי לדילוג על הפרסומות: בקלטות שמכילות דברים טפלים - פרסומות, בקרוב וכו' (בהכללה: דיסני ואלה שבקופסה צהובה...) מריצים את הקלטת fast forward ל-6:00 ומשם תוך כדי play לתחילת הסרט, בדרך כלל קצת לפני 7 דקות. מרגע שמוצאים את ההתחלה אפשר לרשום על הקלטת לפעם הבאה.

אני מסכימה לגמרי עם איתי בדף קפיטליזם ופרסומות. כל הבייבי באך, בייבי מוצארט ואלה - מחרידים לדעתי.
אני לא מבינה איך כל מיני מחנכים ממליצים עליהם. המוסיקה בסדר - אבל לתינוקות צריך להשמיע אותה באודיו, ולא להראות להם קלטות, שגורמות נזק להתפתחות המוח בגיל הזה (לפחות עד גיל שנתיים). ואם כבר המוסיקה, אז צריך להשמיע להם את המוסיקה האמיתית, בדיסקים שלכם למבוגרים.
בקלטות האלה בסך הכל מראים לתינוקות תמונות של הצעצועים שמוכרים לתינוקות - יעני, "מתאים לתינוקות" פירושו "מתאים לשוק הממוסחר של צעצועי תינוקות, מוביילים וכו'". והכל בצורה "מתה", מונוטונית, מזעזעת. והקולות! (לא המוסיקה) ראינו את הקלטות האלה אצל קרובים וחברים. כולם התפעלו והתמוגגו. הם לא ראו מה שאני רואה.

זה לא "מתאים לתינוקות" אלא מתאים להיות פריט בסדרת מוצרי הצריכה לתינוקות ותואם את הצעצועים, המוביילים ויתר הזבל שמייצרים בשביל תינוקות בתור תחליפי אמא ואבא. בתפקיד זה, הקלטות הן פרסומות גלויות למוצרים האלה.

עדי, זה לא שהם סתם "חסכו בהוצאות", אלא שהם מאמינים שזה נקרא "להתאים את המוסיקה לילדים".
אגב, בהחלט גילו שמוסיקה מפתחת את המוח של הילדים. למה מוצארט? בגלל שהתחילו את הבדיקות ממוצארט... גם טוענים שיש משהו במבנה המוסיקה שלו שמפעיל איזורים מסויימים במוח.

אני חושב שהקשקוש של להתאים את המוסיקה לילדים הוא תירוץ לאיכות הירודה. היה אפשר להתאים את המוסיקה לילדים, ואפילו עם עיבודים לאו דווקא סימפוניים, ועדיין לשמור על איכות. דוגמא חיובית בזוג הדיסקים "כתום" - עיבודים אלקטרוניים למוסיקה קלאסית, באיכות צליל מדהימה.

אני מאמין שמוסיקה מפתחת את המוח וזה גם מתאים לכך שאני אוהב מוסיקה... המסקנה שדווקא מוצרט הכי טוב, והטענות על מבנה המוסיקה, הן מה שהתכוונתי בביטוי פסבדו-מדע. באותה צורת חשיבה (??? רוב האנשים אינם חושבים), אפשר להסיק שאכילת גזר גורמת למוות. כל מי שאוכל גזר, מת בסוף. למה דווקא גזר? כי זה מה שהתחלנו לבדוק, ויש גם טענה שמשהו בצבע שלו מזיק לנשמה.

לנושא המסחור והפרסומת - נראה לי שיש דוגמאות גרועות יותר. אני לא מכיר הרבה אנשים שקנו את הצעצועים המופיעים בקלטת, ולעומת זאת מוצרי הצריכה הנלווים (merchandizing) של דיסני מכניסים להם הרבה יותר כסף מהסרטים עצמם.

ואני מודה, בצער, שאכן הקלטות האלה הן תחליפי אמא ואבא לילדי, ב-95% מהמקרים (לפעמים אנחנו ממש צופים יחד איתם). אנא, רחמים, !don't shoot
אבל בין כל התחליפים שאני יכול לחשוב עליהם, זה אחד מהטובים.

הבעיה בסדרת "בייבי מוצראט" וחבר מרעיו היא, (מעבר לאיכות הסאונד המזעזעת, והפיכתה ל"מתאימה" לילדים, כלומר, מישהו רוצה למכור משהו) בעיני, שיתוק הדמיון של הילד. במקום לשמוע מוסיקה ולדמיין מה שהוא רוצה או מה שהמוסיקה מעלה בו, גורמים לילד לדמיין מה שמישהו כבר דמיין עבורו (וניחא אם לאותו אחד היה דמיון מפותח... אבל...).

מוסיקה צריך לשמוע ולא לראות. ועצם זה שהכל ויזואלי גורם לילדים "להתמכר" לויזואליות הזו. וויזואליות יתר מרדימה את הדימיון (שהוא איבר שצריך לאמן אותו אם רוצים שהוא יתפתח).

חוץ מזה... שיש בקלטות האלה קטעים שאני בטוחה שאסורים לחולי אפילפסיה.


ולגבי קלטות של דיסני. שזה כזה in לשנוא אותן (כמעט כמו את microsoft), אפשר להגיד שהן מפחידות, שהמסרים איומים, שהן ממוסחרות והכל - אבל הן עשויות היטב עד הפרט האחרון. האנימציה מושקעת והמוסיקה ברמה.

מה שמפריע / מרגיז אותי בסדרה הזאת (שאגב, לא ראיתי מעולם) הוא הפיכה של דבר, שבעיני הוא מזיק או לכל הפחות מיותר (עניין של מינון) לאידיאל. לא מזמן, שאלה מישהי בפורום של נעה - האם אני גורמת נזק לתינוק/ת שלי בכך שאני לא מציעה לו לצפות בטלויזיה/קלטות? וזה בעיני תמצית הנזק.
אני מאמינה שלא צריך להיות קיצוניים, וזמן קצר מול הקופסא המטמטמת הוא לא אסון, ולא נורא, אבל כן מאמינה, שבגילאים הצעירים (עד שנתיים, לפחות) כמה שפחות - יותר טוב, ובטח לא בתור בילוי מועדף או "העשרת הילד". אני מאמינה, שבגילאים הצעירים, הקלטת הטובה והאיכותית ביותר, טובה פחות מההתנסות האמיתית הכי טריוויאלית. אם נזקקים לקצת שירותי שמרטף, זה לא נורא (בתלות במינון, כמובן) - אבל אל תהפכו את זה לאידאל.
מוסיקה (קלאסית, או כל מה שעושה להורים ולילדים טוב) היא דבר נהדר, אבל בשביל זה צריך רק מערכת/טייפ ו/או קול אנושי אוהב (אפילו אם הוא מזייף).

מסכים, אין שום אידיאל בלראות קלטת זו או אחרת. ודאי שעדיף לחוות מוסיקה בשמיעה, ורצוי גם יחד עם הורה (או שניהם). וכן, יש גם חוויות מעשירות אחרות.

אני הינחתי שהדיון הזה אמור להיות בקלטת הספציפית, כאשר נקודת המוצא היא הפיסקה הקודמת. כלומר, בין כל הדברים שניתן להראות לילדים בטלויזיה, מה מקומה של הקלטת הזו.

אבל אם כבר נגררנו ל צפיה בטלויזיה בגיל הרך באופן כללי:
לי יש אסוציאציה כזאת: לפני שנים עשו ניסויים בעכברים בהם גילו את "מרכז העונג" במוח (קרי האזור המפרש תחושה כנעימה), חיברו אלקטרודה, והעכבר היה יכול לתת לעצמו גרוי חשמלי באזור הזה ע"י לחיצה על דוושה. העכברים בניסוי הזה מתו, משום שהם התמכרו ללחיצה על הדוושה והפסיקו את שאר הפעילויות - לאכול לשתות לשחק לחרבן וכו'.
או, בגירסה פחות מגעילה: בחקר התנהגות בעלי חיים, היה מי שבדק מה המימד בגרוי מסוים, שגורם לחיה להגיב. למשל: ציפור מטילה ביצים, בגודל, צורה, צבע, ריח מסוימים. מה מתוך המאפינים האלה גורם לה לתגובה של "לדאוג להן", היינו לדגור עליהן ולשמור עליהן שלא תתגלגלנה החוצה מהקן וכד'? בדוגמה שזכורה לי מקריאה בילדותי, לגבי הציפור המסוימת שם, ניסו לשים לה ביצה מעץ שדומה בכל לביציה שלה פרט ל- פעם לצבע, פעם לגודל הכתמים על הביצה, פעם לגודל הביצה הפיזית. התברר שהגודל הפיזי היה האלמנט הכי קריטי, וככל שביצת הדֶמֶה היתה גדולה יותר, כך הציפור נמשכה אליה יותר. הגיע למצב שהציפור מנסה בתוקף לדגור על ביצה שיותר גדולה ממנה גופא (מהציפור עצמה), מתגלגלת ונופלת ממנה אך מתעקשת לנסות שוב ושוב, ומתעלמת בינתיים לחלוטין משאר הביצים (האמיתיות, שלה).
ובעצם יש דוגמה שלישית, שכולם מכירים, חיות מחמד (ובעצם גם הרבה בני אדם) שאם זמין להן אוכל ללא הגבלה הן גם אוכלות ללא הגבלה.
מה שקורה במקרים האלה הוא שלא התפתח שום מנגנון של חסם עליון במהלך האבולוציה , כיוון שבטבע לא התעורר בו צורך. [חוץ מציפור הקיווי המדהימה], הגוף הפיזי של הציפור לא יכול לייצר ולהטיל ביצי ענק, אלא ביצים בטווח גדלים "סביר" כלשהו, שבתוכו באמת כדאי לתת עדיפות לביצים הטיפה יותר גדולות כי יש להן יותר סיכויי שרידה. בטבע נמצאים בד"כ במצב שאין עודף מזון, בטח לא לאורך זמן, ולכן אין סיבה לייצר מנגנון ביולוגי בלתי ניתן להתגברות שיחסום את כמות המזון שרוצים. אזור העונג במוח התפתח כדי לעודד את האורגניזם לעשות פעולות שטובות לו, כגון אכילה והזדווגות ואיטראקציות חברתיות, לא כמטרה בפני עצמה.
ולי נראה שפעוט, תלמיד שקדן, רעבתן ורב מרץ, רָעֵב לקֶלֶט (לגרויים), ולחבְרה, (ואם יש איזושהיא תוית שראוי להדביק על הפעוטות הרי היא זו!) ובייחוד שנתקע באורח החיים שלנו היום (קרי לא מוקף חברה כל היום, ולא נמצא בחוץ מספיק) , לגביו טלויזיה פועלת בדיוק כמו האלקטרודה אצל העכברים לעיל.

לפי מה שאני ראיתי, פעוטות קטנים (נניח, פחות משנתיים) בדרך כלל לא מתעניינים בטלוויזיה לפרקי זמן ארוכים. אצל חלק מהילדים זה עניין של Attention span -- היכולת שלהם להחזיק תשומת לב למשהו מסויים לאורך זמן נמדדת בעשרות שניות עד דקות. וזה פשוט לא מעניין הרבה מהילדים האחרים. אולי זה בגלל התכנים (שלא רלוונטים לרובם), ואולי בגלל אופי החוויה -- שהיא בסך הכל די שטוחה (הרי יש הרבה דברים אחרים מאד מעניינים ותלת-מימדיים, כאלה שאפשר להריח, ולהכניס לפה, ולמשש).

מעבר לכך, לילדים קצת גדולים יותר, לפחות הילדים שאני ראיתי מעדיפים תכנים מסויימים על פני אחרים. אם אני מאמין לילד שלי, אז אני צריך להניח שהתכנים האלה באמת נחוצים לו, ושהוא יעזוב אותם כשיהיו דברים אחרים יותר נחוצים. בפועל זה באמת קורה כך, הוא עוזב את הטלוויזיה כשבא חבר או חברה, כשהוא רעב, כשהוא רוצה לעשות את צרכיו...

ופרט לזה, נניח שהילד יסתכל ללא הפסק על הטלוויזיה. כמה זמן כבר את חושבת שזה יימשך? שנה? שנתיים? חמש? הרי זה ייגמר מתישהו -- בכל זאת זה משעמם יותר מהרבה מהאלטרנטיבות, וזה רק נעשה משעמם יותר עם הצפיה. בנקודה שבה זה יסתיים, הילד עבר תהליך מאד חשוב של לימוד. הרי בעתיד הוא צפוי להתקל ביותר ויותר גרויים מהסוג הזה, ועדיף שילמד מגיל צעיר להתמודד איתם. חלק מההתמודדות זה החוויה של לצרוך את הגרויים האלה, והתחושה של מה שנשארתי איתו בסוף.

[. . .]
". . . בלב שיטתנו קיימת ההנחה שאדם אחד אינו יכול לדעת מה הטוב ביותר עבור האחר; לכן, משתמע מזה שהילדים ימצאו את דרכם בעצמם בלא התערבותנו, ולעיתים בלי שנבין כיצד עשו זאת . . ."
[. . .]
". . . הם מפגינים חוסר מיומנות בלתי רגיל באמנות של השתמטות והתחמקות . . ."
[. . .]
". . . הם אינם חייבים ללמוד להסתגל לפעילויות שהם אינם יוזמים. הם תמימים בטכניקות שכל ילד משתמש בהן במוקדם או במאוחר בבית-הספר הממוצע בכל העולם. ילדים אשר מאולצים להקשיב ללימודים שאינם עונים לחיפושיהם, אשר מאולצים ללמוד חומר שלא נראה נוגע להם, המקובצים ביחד על ידי אחרים שאינם אפילו מכירים אותם ומאולצים ללמוד ביחד גם אם הם מוכנים לכך וגם אם לאו, הם כולם משתמשים בשיטות התמודדות דומות . . ."
[. . .]
[מה שילדים אינם לומדים בבית-הספר סדברי-ואלי, חנה גרינברג, הנסיון של בית-הספר סדברי-ואלי, הוצאה לאור של בית-הספר סדברי-ואלי, 1987.]

אני רוצה לתאר את החויה שלנו עם הטלויזיה והילדה.
יש לי ילדה בת שנה וקצת.
עד גיל שנה לא הראיתי לה כלל טלויזיה / קלטות. כשהיתה קצת לפני שנה פתאום נהיה קצת חורף (הגל הקודם של קור שהיה פה..) ונשארנו בבית, והיו קצת ימים קשים והחלטתי להראות לה קצת. מדובר בקלטת אחת של חצי שעה ביום. אחרי כמה ימים כאלו (לא יותר משלושה ארבעה) הילדה התמכרה. היתה באה אלי עם השלט א.. א.. מתעצבנת אם לא שמתי קלטת.. וכשאחת נגמרה רצתה עוד אחת. מבחינתה הטלויזיה היתה יכולה להיות דולקת כל הזמן. בקלטת וחצי יכלה לצפות בקלות בריכוז (30- 40 דק').
החלטתי לפתוח בתוכנית גמילה..

החבאתי את השלט.
כשהתחילה לבקש קלטת הייתי לוקחת אותה ומעסיקה אותה במשהו אחר.
עברנו לבלות במשך היום בעיקר בחדר שאין בו טלויזיה (בדירת 2 חדרים..).
כשהיתה מתעקשת, ומצביעה על הטלויזיה הייתי אומרת "נשים מוזיקה" ומדליקה את המערכת שעמדה ליד, והיינו רוקדות קצת.
הנחיתי את הבייביסיטר להשתדל לא להראות טלויזיה.
גם בערב, הטלויזיה נשארה מכובה כמעט תמיד.

אחרי כמה ימים באמת היא הפסיקה לבקש טלויזיה.. אבל עכשיו כל הזמן היא רוצה "מו.. מו.." מוזיקה!! באותה דחיפות ועקשנות שהיתה לה קודם לגבי הטלויזיה. זה ממש משעשע.

לא היה נראה לי נורא אם היתה רואה קלטת קטנה ביום, לא נראה לי שזה מזיק והיא גם נהנתה מזה. אבל כשראיתי את ההתמכרות שלה לטלויזיה לא רציתי שזה יימשך.
אני יודעת מחברות עם ילדים בגיל זה שהם לעיתים דורשים שכל הזמן הטלויזיה תהיה פתוחה. לא תמיד הם מתרכזים בה אבל זקוקים לה כרעש רקע. ממש לא אוהבת את זה.

אבל יש לי הרהור האם אני עושה את הדבר הנכון? אולי קצת טלויזיה כן היתה מועילה לה. היא ילדה מאד סקרנית ופעלתנית. זה בסה"כ עוד גירוי.. לא? ובדירת שני חדרים, בחורף, בכל זאת מלאי הגירויים לא עצום (למרות שבנתיים אנחנו מסתדרות).
ולמה אומרים שזה מזיק לקטנים?

מבחינתה (גם בעוד שנה ושנתיים) זה סתם רצף תמונות זזות, מן הסתם, הרבה יותר מדי מהר מכדי לקלוט מה באמת קורה שם. לדעתי, זה לא גירוי אלא סתימה. אני קוראת לזה "המכשיר המבהה" כי זה מה שראיתי שזה גורם לילדים שלי (בגן...). אני מסכימה איתך שלא נורא מדי פעם לראות טלויזיה, אבל את ממש לא צריכה להרגיש רע על זה שהיא לא רואה. לדעתי, אפילו "אי עשיית כלום" עדיפה פני צפייה בקלטת האיכותית ביותר, כי ב"אי עשיית כלום" הם (הילדים) מעכלים את חוויות היום, או נחים, שהם פעילויות חשובות, ואילו מול המבהה, המוח שלהם מועמס, אבל אין שום עיבוד.
באחת הפעמים שעשיתי למיתר (2.9) אינהלציה, החלטתי להדליק טלויזיה כדי להקל עליה את המצב הלא-נעים. הטלויזיה הודלקה על ערוץ הילדים או הופ. אחרי זמן קצר, ראיתי שהמלל מאד לא מוצא חן בעיני, והשתקתי אותו - לא היא, ולא אחיה שמו לב לשינוי (היה רעש ממכשיר האינהלציה, כך שלא היה שינוי בעצמת הרעש) - וזה רק הראה לי כמה הם באמת קשובים לתוכן....
עכשיו אנחנו כבר כמה ימים בבית, חולים (כולנו )-: ). לכאורה - זמן אידאלי לטלויזיה, אבל לשמחתי, אפילו עכשיו, הצורך לא עלה והטלויזיה רוב הזמן כבויה, והפלא ופלא, הילדים לא מחפשים את זה (למרות שבגן הם צופים ברמה יומיומית, לצערי).
כל זה, כאמור, לא אומר שצריך לשים וטו על המכשיר. יכול להיות שקצת טלויזיה תהיה מועילה לך וגם זה שיקול חשוב (ומועיל לה בעקיפין), אבל אם הבדיקה שלך היא מהכיוון שלה בלבד - התמכרות למוסיקה מועילה לה הרבה יותר (-; (לדעתי).

רותי, אין לי מה להגיד בענין הטלביזיה, אבל נראה לי שכדאי לצאת קצת מהבית! אפשר אפילו לקניון, לרכב על הרכבות והסוסים, לרוץ על הפסים ברצפה, לראות עוד פרצופים, לשבת ליד המזרקה, וכו'.

התקלקלה לי האנטנה
עד עכשיו קלטתי ערוץ 1 לא רע וערוץ 2 בשלג.
עכשיו אני לא מצליחה לקלוט כלום.
כך כבר שבועיים.
לקח לי זמן להתרגל שאין לי טלוויזיה לבהות בה בערב (אחרי עבודות רס"ר (-: ) - הלכתי לחדר הצפייה ו...אין טלוויזיה וכך קרה לי גם למחרת.
חשבתי מה לעשות. התחלתי לקרוא יותר, לדבר יותר עם בן הזוג בערבים ו...התרגלתי.
ולילדים... לקח אפילו פחות זמן להתרגל.
אחרי יום הם לא ביקשו לראות (למעט קלטת פעם ביום) והיום גם את זה כבר לא.
חשבתי: כשנגיע לסבתא הם וודאי יתנפלו על הטלוויזיה בעלת שבע מאות הערוצים. זה לא קרה.
עברנו תוכנית גמילה!!!
מה דעתכם?? לשוב ולתקן את האנטנה (עלות של 1700 ש"ח)??
בבקשה לענות בכנות.

בימים אלה אנחנו מציינים מלאת שנה להוצאתה של הטלוויזיה מביתנו.
(בעצם היא לא יצאה, היא עומדת מנותקת בארון בפינת האוכל; אחרי מספר שבועות של קריז, כשבאה לבקר את מרים חברה מהגן וביקשה "לראות טלוויזיה", לקחה אותה המכורה-בגמילה לפינת האוכל, הצביעה ואמרה: "הנה, תראי"...).
האם זה קל? זה לא. חסרים לנו סרטים מדי פעם, וגם לבהות באיזה סיטקום מטופש בסוף יום עבודה-ילדים יכול לאוורר כמה תאים במוח.
האם זה באמת גמל מההתמכרות? כמו כל התמכרות, כנראה שלא. כשמרים, וגם הבנים הגדולים יותר, מגיעים לבית סבא-סבתא, הם בהחלט רואים שם טלוויזיה.
אבל פחות, הרבה פחות מאשר בעבר.
ובבית? אין מה להשוות. הילדים חזרו לשחק. זה עם זה, כל אחד עם עצמו, עם חברים, בבית, בחצר, בחוץ.
יש מחשב, אבל על זמן השימוש בו יש מכסות ברורות (חוץ מלאבא (-: ), ובכל מקרה לא מדובר בבהיה פסיבית אלא במשהו קצת יותר פעיל, המשתף עוד חושים ואיברים.
השאלה עולה מדי פעם, והמאזן הכללי מוחץ וברור - הטלוויזיה נשארת מנותקת.
חוץ מהילדים, שהם נושא הדף הזה, גם ההורים יצאו מאד מורווחים מהענין. האלימות הגודשת לא מתנפלת לתוך המרחב המשפחתי, שטיפת המוח הפרסומית מתדלדלת מאד, הספקי קריאת הספרים עלו פלאים, ואבא ואמא אפילו מדברים מדי פעם בשעות הערב זה עם זו, רחמנא ליצלן.
תשובתי הכנה לך, מיכל, היא זו: בהזדמנות, כשהפרוטה מצויה, תקני את האנטנה, אך אל תזדרזי. נצלו את הזמן להתנקות, ואז, גם לאחר התיקון, אל תחזרו להרגלי הצפיה הקודמים, אלא בחרו מחדש באופן נקי, כשזכרון הרגעים החיוביים של ימי-הניתוק, עומד לצידכם.

לנו השבוע התקלקלה הטלוויזיה, כנראה באופן סופי ונחרץ. לא מתכוונים לקנות טלוויזיה חדשה והתנתקנו מהכבלים. האמת היא, שזו לא פעם ראשונה שאנחנו בלי טלוויזיה. בפעם הראשונה היו תופעות קריז. הפעם, כנראה בגלל ההבנה שלא עומדת להיות טלוויזיה בבית, הידיעה התקבלה בשלווה. אף אחד לא מבקש ולאף אחד לא חסר (חוץ מאשר לי )

לא. לא לתקן.
בכנות, ומנסיון.

לנו התקלקלה הטלויזה באולימפיאדה, ועד שניסינו לתקן, נגמרה האולימפיאדה ולא היה טעם לקנות חדשה.
היה ברור שתכנס טלויזיה הביתה בשביל המונדיאל. נכנסה (קלטנו רק ירדן 2), ותצא (היא מושאלת).
חיים מצוינים ככה.
היתה (אצלי, אני המכורה היחידה בבית. בעלי איש שפוי) בהחלט תופעת "דבוקה לטלויזיה" אצל חמי, אבל היא הלכה ופחתה, ונגמרה.

וכשאת בקריז - את תמיד יכול הלהכנס לאינטרנט (בהחלט מקום לבהות בו (-; )

מיכל דנקנר, לדעתי לא לתקן. אנחנו חיים בלי טלויזיה מעל לשנה. אחרי שבשנים האחרונות דשדשנו בין "עם טלויזיה" ל"בלי טלויזיה". לי באופן אישי ממש לא חסר, לבן הזוג שלי חסר לעיתים רחוקות והבן שלנו (בן 11 חודש) כלל אינו מכיר את המכשיר. התחליפים שלנו הם אותם תחליפים שאת מזכירה, ועוד: ספרים, שיחות, יותר שינה, משחקים, יציאה לבילוי.
כשאנחנו מגיעים למקום עם טלויזיה, או אפילו לפרסומות שלפני סרט קולנוע אנחנו מגלים כי איבדנו את הכושר לצפות בזה. לעיתים אני מצטערת שאין את האופציה, כמו עכשיו כשיש את אליפות העולם באתלטיקה, אבל רב היתרון על החיסרון.

תודה רבה לכל המגיבים/ות
אני אישית למדתי די הרבה מהטלוויזיה בילדותי וגם אחר-כך.
אני תוהה אם אפשר לגדול נורמליים בלי הקופסה
בינתיים הספיקו להיות אצלי שני טכנאים וזה עולה הרבה לי מדי, כך שהאופציה בהחלט לא ראלית עכשיו...
כנראה שלא במיוחד חשוב לי להתאמץ בשביל זה אז נו שיהיה (זה עברית זה? טלוויזיה דחוף!)

מיכל, למה לתקן? לא חבל על הכסף?

אני מקנאה. אם אצלנו תתקלקל הטלביזיה, אישי היקר ישמח מאוד וירוץ מייד לקנות טלביזיה משוכללת ענקית וכו' וכו'.

אם אפשר לגדול נורמליים בלי הקופסה ?

נהפוך הוא. לדעתי, כמובן.

נורמליים זה "כמו כולם", לא?
אז לא בטוח שאפשר, אבל אני גם לא בטוחה שאני רוצה.

אוף. אני כל כך מבולבלת בנושא. אני נעה בין המחשבה שצריך לתת לה לראות וידאו כמה שהיא רוצה לבין להעיף אותו מהבית. מה עושים?
נעמה בת שלוש. עד לא מזמן היא אפילו לא ידעה מה זה וידאו. הטלויזיה שלנו נמצאת בממד והיא בלי כבלים וכמעט ללא שימוש. עכשיו לנעמה יש שלוש קלטות (אני אפילו לא יודעת איך הגענו למצב הזה). יש ימים שהיא רואה קצת אבל לרוב, בעיקר אם יש משהו אחר שמעיק עליה, היא רוצה לראות ללא הפסקה. שוב פעם שוב פעם. בזכות זה שהטלויזיה לא בסלון אני לא סובלת כל כך מהרעש אבל יצא שאתמול לא ראיתי אותה ממש כל היום. בערב כבר התעצבנתי ואמרתי לה שמספיק. אני לא אוהבת את התפקיד הזה ואני לא רוצה להיות זאת שמכתיבה כמה ומתי רואים אבל איזו ברירה יש לי חוץ מלזרוק לעזאזאל את הטלויזיה? האם יש דרך ביניים? הצילו!!!!

את אומרת "משהו אחר שמעיק עליה" - מה? אולי תפתרו אותו?

רותי, אם הטלויזיה עוזרת לה כשמשהו אחר מעיק אז למה להוסיף עליה את המועקה של ההתעצבנות שלך (ועוד יותר גרוע מזה, את סילוק הטלויזיה)? צפיה בטלויזיה נשמעת לי כמו דרך נהדרת להוריד מועקות. אני משתמש בה בעצמי מדי פעם.

רועי, הבעיה שהטלביזיה לא פותרת את המועקה, אלא רק "מרדימה" אותה, אבל בצורה שמגבירה את הצורך בטלביזיה כדי לטפל במועקה שגדלה.
יש גם משהו בטלביזיה ש גורם עצבנות ועוד תופעות לא טובות.
ראיתי את זה על בתי, והאמת - גם על בן זוגי.
במקרה שלי, הבעיה היתה שהטלביזיה שימשה "מפלט" בתקופה הכי קשה של ההריון שלי. אבל בחיים הנורמליים אני פותרת את הבעיה בכך שאנחנו בכלל יוצאות החוצה או עושות דברים יחד. שלי תמיד שמחה לצאת איתי או לשמוע סיפור או לעשות פעילויות אחרות יחד במקום לראות טלביזיה.

רותי, כמה רעיונות:

1. תני לה באמת לצפות כמה שהיא רוצה. אולי היא צופה כל כך הרבה כי זה חדש עבורה. תני לה פרק זמן להתרגל ולהתאזן בעצמה.

תקציבי לעמצך פרק זמן שבו תוכלי לעמוד (חודש?) ובו תני לה לצפות כאוות נפשה, בלי להעיר לה כלל.

1. בינתיים תנסי למצוא עוד דברים שמרגיעים אותה, ותציעי לה אותם כשאת מרגישה שהיא נסערת.

למשל לצייר או לכייר בבצק (זה מאד מרגיע) או להתפנק עם מסז' (מברשת שער על הגב זה נהדר).
אולי לשחק בנחום תקום או קפיצות או חישוקים וכו'.

1. אולי מה שמושך אותה בטלויזיה אלו השירים. אולי קלטת/דיסק יספקו אותה.

בשמת, אני כמובן מסכים איתך, וחושב שהטלויזיה היא רעה חולה. אבל הבת של רותי כנראה לא חושבת ככה. אז שוב אנחנו מגיעים לדילמה של "האם זה נכון למנוע מהילד את הטעות שהוא עומד לעשות?" וכרגיל התשובה שלי היא: לא, זה לא טוב למנוע ממנו את מה שנתפס בעינינו כטעות, כי (א) אולי אנחנו טועים, ובעצם הילד צודק; (ב) גם אם הילד טועה אז הוא ילמד יותר מלעשות את הטעות מאשר מכך שנמנע אותה מראש; (ג) גם אם הוא לא ילמד מהטעות, אנחנו מעבירים לו מסר חשוב בזה שאנחנו מסתפקים בלהסביר את דעתנו ולא אוכפים אותה.

רועי,
תיאוריה לחוד ומציאות לחוד.
כשאתה רואה מול העיניים אחד לאחד את השינויים שנגרמים בעקבות צפייה בטלוויזיה קשה לעמוד מהצד ולא להביע דיעה או להחליט שזהו.

אנחנו כבר כמעט שנתיים בלי אנטנה, רק וידיאו.
ככה אני מרגישה שיש לי שליטה על תוכן התוכניות שאנחנו והילדים רואים.
בהתחלה הגבלתי את שעות הצפיה, וויתרתי על זה. יש קלטות שנצפות שוב ושוב ושוב באותו יום.
אני מרגישה (כפי שנכתב כאן העבר) שאז יש לילדים זמן לעבד את מה שהם רואים. כשנמאס לבת שלי, היא פשוט קמה והולכת לשחק, או למטבח, ואז אני מכבה את הוידיאו.
לפעמים, כשאני מרגישה שהיא לא באמת רוצה לראות וידיאו, אני מציעה מוזיקה.
כשהוידיאו התקלקל, בילינו שעות בלהקשיב לקלטות ישנות של "רחוב סומסום" באנגלית - בהנאה רבה!

מיכל, אכן קשה. קשה בדיוק כמו שקשה לראות חבר טוב מאד עובר שינויים שלדעתנו אינם לטובתו. אבל אחרי שאנחנו מביעים את דעתנו, אנחנו נותנים לו מרחב לעבור את השינויים האלה, ואם אנחנו חברים באמת טובים אז אנחנו גם מושיטים לו כתף לתמוך בו, על אף שלדעתנו מה שהוא עושה שגוי.
והרבה פעמים מעז יוצא מתוק: מסתבר בדיעבד שהחבר צדק כל הזמן והשינויים האלה היו דווקא לטובה, או שמסתבר שהשינויים היו לתקופה בלבד והחבר הרוויח את הנסיון של לעבור תקופה כזו, או שהחבר חושב שלאחר השינוי טוב לו יותר ואת לא מסכימה עימו אבל מקבלת אותו כמות שהוא. ובכל מקרה נשארת שם התמונה שלך תומכת בו בתקופה שהוא היה צריך אותך, וחברותך עימו יוצאת מחוזקת.

ניתקנו את הכבלים, לפני כחודש, מאידיאולוגיה: "לא רוצים לשלם 150ש"ח לחודש תמורת הזכות להתנוון מול הזבל הלעוס שמשדרים לנו".
מאז הטלויזיה עומדת כמומיה גדולה ושחורה באמצע הסלון. אני מחכה בקוצר רוח למעבר בית או לשינויי חדרים כדי להעיף אותה לחדר צדדי.
כמה ימים לאחר הניתוק הייתי בקריז, דגדג לי באצבעות, לא ידעתי איך להרגע, בעיקר בשעות הערב כשאני כל כך עייפה ולא יכולה לעשות שום דבר אחר. הצחקתי את עצמי - קריז? מטלויזיה? אבל קיבלתי עידוד בדף זה, גיליתי שאני לא היחידה.
מאז הניתוק יש לי שקט, המון שקט. וגם הרבה יותר זמן פנויי. ואם אני עייפה ולא יכולה לעשות שום דבר אחר, אני פשוט הולכת לישון. מחר יום חדש.
בעלי אחר. לו אין שום קריז. תנו לו מוזיקה, ספרים, וקצת מחשב, וזהו. הוא מלא בשלווה, ומלא מעצמו.

ואיך ילדים קשורים לזה?
החברים שואלים אותנו: "מה, איך תסתדרו בלי הבייבי סיטר של "בייבי מוצארט? " "מה, הילד יגדל בלי בייבי ברייני לצד ימין וגם בלי בייבי ברייני לצד שמאל?"
אבל גם איינשטיין גדל בלי בייבי ברייני, לא כך?
מה אתם חושבים? יש תועלת מיוחדת בקלטות האלו? האם לא כדי לפעמים להשתמש בשירותי הבייבי סיטר של בייבי מוצארט?

תועלת? איזו תועלת יכולה לצמוח מהתבוננות במטרונום שאליו מחובר כלב ים כשברקע מתנגנת מוזיקה בעיבודים מזעזעים ומלאי סוכר - ולדעתי סוכר במוזיקה לא שונה הרבה מסוכר באוכל. הוא מזיק שאוכלים יותר מדי. (לא מזיק במלוא מובן המילה במקרה זה, אם כי למאזינים שמעל הגיל הרך יכולות להיות תופעות לוואי) והאם המוזיקה של מוצרט באמת משפרת את רמת האינטיליגנציה? יכול להיות מאוד שהמוזיקה של מוצרט משפרת את רמת האינטילגנציה בדיוק כמו המוזיקה של באך או כל מלחין ראוי לשמו אחר. (ואולי לא רק מלחינים ראוים לשמם...)

מירב, באחד הדפים היה פה דיון ב"בייבי מוצארט" ושות'. סליחה שלא זוכרת איפה. תנסי לעשות חיפוש.
ורונן תיאר את הקלטות האלה באופן קולע...

היינו 6 שנים ללא מקלט בכלל וחיינו השתפרו פלאים. פתאום היה המון המון זמן. זמן לקרוא, זמן לשוחח, זמן לבשל, זמן לכתוב....וכ'.
כשאוהד נולד אימי קנתה לעצמה ( לנו ) מקלט ווידאו.
הם שימשו אותנו בעיקר בימי שישי החורפיים. צפינו יחד בסרטי ודאו עם קערת פופקורן וקולה.
וכשאוהד גדל הוא החל לצפות בקלטות שאנו בחרנו עבורו.
כשהריתי שוב הם שימשו אותי להקלה על תופעות הלוואי של השליש הראשון .
כיום רק אוהד ממשיך וצופה בטלויזיה והיא משמשת בעיקר כבייבי סיטר כשאני צריכה זמן בצהריים להרדים את התינוקת בלי שהוא יפריע לה.ואז הוא נרדם גם בעצמו או כשמשעמם לו..
אינני מגבילה אותו בכמות הצפייה אך קבענו כלל כי כאשר מחשיך ,הטלויזיה גם הולכת לנוח.
לכשעצמנו , איננו צופים כלל. ובכלל אין לנו זמן וידיינו מלאות עבודה ותעסוקה.
ואם יש זמן אז אני מעדיפה לישון או לגלוש פה באתר.
בנינו לה ארון מיוחד ושמנו אותה בפינה. כך שהיא אינה זמינה לעין.
הייתי מעדיפה שזמני הצפייה של בני יפחתו בצורה משמעותית אך לצערי זה לא מה שהוא חושב.
אני סומכת עליו שיפסיק כשימאס לו ואכן זה כך.ישנם ימים שהוא לא צופה כלל וימים ימים שהוא צופה פחות.
בכל אופן לא הגדלנו את כמות הקלטות שיש לו והיא גדלה רק ממתנות בחגים ובימי הולדת ועוברת צנזורה חמורה.החל ממחיקה או זריקה ועד מחיקת קטעים .
ואני עדיין חושבת על ליזום תקלה ולהעיף אותה לחלוטין.
אז תשובתי לך מיכל , שאם שז אפשרי אל תתקני את האנטנה..ותהני ממתנת הזמן שקבלת....






הו

לנו יש רק מכשיר טלביזיה ומכשיר וידאו. לא קולטים שום ערוץ. לא אחד ולא שתיים. ויש לנו כבר די הרבה קלטות לילדים שאנחנו בוחרים בקפידה ומחליפים גם עם חברים.

כשהתחיל הקטע של לראות משהו שלוש וארבע פעמים רצוף או על פני כל היום, פשוט הלכתי עם זה. הודעתי לעצמי ולסביבה שאין לי כוח להתמודד עם התגובה, ושזה יזרום כמו שיזרום. בנתיים בתקופה של כמה חודשים, התייצבנו על קלטת או שתיים ביום ולפעמים גם זה לא.
אגב אנחנו - אבא ואמא בכלל לא רואים טלביזיה, אולי פעם בחודש איזה סרט או משהו מהארכיון המפואר שלנו, ואני מאמינה שגם לזה תהיה השפעה כלשהי.

בנתיים עברנו לשלב של שלוש שקיות תפוצ'יפס ביום, וגם עם זה אני "זורמת" בחריקת שיניים, אבל אני מאמינה שדברים ככל שהם יותר נגישים ככה ממצים את עצמם יותר מהר.
שמעתי על מישהו שכדי להפסיק לעשן העלה את הכמות לארבע קופסאות סגריות ביום... זה הצליח.

רועי,
גם כשדיברת על שיטת החמש דקות (לפני המטהמורפוזה שעברת ) דיברת באותו ביטחון.
האמת ככל הנראה נמצאת איפה שהוא באמצע.
א. לא מדובר על חבר טוב אלא על הבן שלך. וכאן נכנסים כל מיני שיקולים לא רציונליים כמו אינטואיציה:
קרי, אם שיטת החמש דקות קרעה לך את הלב (באותן דקות ארורות), סימן שאולי יש לחשוב שנית עליה
ואם צפייה מרובה בטלוויזיה עושה לך מבחינה אינטואיטיבית אותו הדבר כנ"ל
ב.עד איזה גיל אנחנו אמורים להסתכל מהצד? 5? 10? 15?
פגשתי פעם ילד שלא עשה כמעט דבר חוץ מלהסתכל בטלוויזיה. הוא נראה כאילו הוא כבר ראה הכל ושמע הכל.
בלי שום אנרגיות לחיות. קשה לי להאמין שיום יבוא והוא או הוריו יחשבו שהם רכשו חבר, נהפוך הוא.
שנות ילדותו עוברות מנגד בדיוק כמו בסרט, ואין מושיע...
ג. למזלי, לא הייתי צריכה להחליט. החליטו בשבילי. תקרא לזה כוח עליון: הורידו את האנטנה ממגדל שלום ומאז כולנו לא קולטים (תרתי משמע

אני רוצה להגיע למצב שהטלוויזיה נמצאת אבל שוממה על פי רוב. אנחנו מתקרבים לזה... המסקנה שהגעתי אליה היא שהילדים רואים משיעמום ואנחנו - מתשישות - יש לבעלי צורך לעיתים להפוך את המוח לג'לי בכוונת תחילה- אחרי כל המאמצים שהמוח הזה מתאמץ כל היום...לכן את הילדים אני משתדלת להניא מלחשוב עליה כאופציה- היציאה מהבית פותרת את רוב הבעיה וכל יום שבו לא ראו- הוא הישג משמעותי בעיני
הילדים רואים בבוקר- אם הם קמים מוקדם- כדי לא להשכים איתנו. בערב אנחנו צופים כל המשפחה ביחד בנשיונל ג'יאוגרפיק- אני מתרגמת להם ומסבירה וכולנו צופים עד השינה- הטלויזיה בחדר השינה המשפחתי...נראה כי נשיונל הוא הערוץ היחיד המוצדק בטלויזיה...

מה לעשות, מיכל, אני שייך לזן האנשים הדעתנים -- אף אחד לא יוכל להאשים אותי שלא ידעתי לנסח את דעותי בצורה ברורה ונחרצת. ועדיין, גם אני משתנה (ויש לקוות, משביח) עם הזמן.

לא מדובר על חבר טוב אלא על הבן שלך - זו בחירה אחת אפשרית.

עד איזה גיל אנחנו אמורים להסתכל מהצד? 5? 10? 15? - מה דעתך על להתחיל במספר קטן יותר: שנה? רוב הסיכויים שבהרבה פחות זמן מזה הילד כבר יאבד עניין ויפסיק עם כמויות טלוויזיה מסיביות. ועדיין יכול להיות שהוא יחזור לזה לעוד תקופות בעתיד.

רועי,
אני מבינה שפגעתי בך ולא היתה לי כל כוונה. קבל התנצלותי.
בכל זאת, להבהיר את הנקודה:
חדשות לבקרים אנחנו שומעים על מחקרים שהוכיחו דבר זה או אחר ועל מחקרים אחרים שהוכיחו בדיוק את ההיפך.
אז מה נכון? למה להאמין?
אבא של דני חשב בדיוק כמוך בנוגע לגלידה: אם תהיה הרבה גלידה יימאס להם.
לא דובים ולא יער.
עד היום שני "הילדים" אוכלים מזה והרבה. היתה אפילו תקופה שדני התמחה בהכנת גלידה.
אני חושבת שיש דבר שנקרא הרגל.
יראו הרבה טלוויזיה - יתרגלו לכך שהיא תמיד שם, דלוקה, גם אם אין מה לראות.
ולכן לדעתי התשובה היא איפה שהוא באמצע.
טיפול בהלם (הרבה טלוויזיה וכל הזמן) אולי יועיל ואולי לא.
אבל תקופת ה"טיפול" בפרט אם הילד צעיר ועדיין לא עומד על דעתו עלולה להזיק.

ואני חשבתי שאנחנו השתגענו... מסתבר שאנחנו לא הראשונים שעשינו זאת.
לפני כשבועיים הוצאנו את הטלויזיה מהבית - ואנחנו עוד כאן.
כל מי ששומע - לא מבין! אבל איך אפשר?! ואיך אתם מסתדרים? ואיך הילדים? כמה זמן כבר?
מסתבר שאפשר לחיות בלי .ולמה עשינו זאת? כי כבר הגענו למצב שברגע שהעיניים נפקחות - כל אחד מודיע שהוא /היא רוצה לראות משהו אחר, וכשאבא מתעורר ואומר בוקר טוב - אין התייחסות כי שניהם (הגדולים) דבוקים למסך, ובערב כשסופסוף יש זמן בלי הילדים , אז כל אחד בוהה במסך מספה אחרת או שמתווכחים על מה לראות, והולכים לישון מאוחר...
ועכשיו יש לנו זמן לדבר, להיות יחד , לקרוא, לגלוש ,לישון קצת יותר, ולהרגיש שאנחנו עושים משהו טוב למען עצמנו, כזוג וכהורים.

אולי לא בסדר שלא ציינתי - יש לנו וידאו בחדר הילדים, אבל אין מה להשוות, כעת הם צופים בקלטות
חצי שעה עד שעה ביום...

לפני חודש עשינו מנוי ל"יס". אנחנו די מרוצים עד עכשיו. סוף סוף קולטים 1 ו-2 כמו שצריך, ו-5+ זה באמת אחלה. אנחנו בסדר, תודה; הכנסת השרץ לביתנו לא גרמה למח שלנו להתאדות, ואנחנו לא רואים הרבה יותר טלויזיה מפעם. ראינו כמה תוכניות מרהיבות על הרי געש, טיולים בעולם, נחשים וחיות, וגם את המשחקים של מכבי חיפה בליגת האלופות. הבעיה היחידה היא שלשכנים שלנו אין לוין, וכשיש משחק הם רואים כל גול 2 שניות לפנינו. זה די משגע לראות ככה משחק (מתי לשמוח - כשיש גול או כשהשכן שמח?) אבל אני שורד.
אה - ה"חוליה שחלשה" זו תכנית די משעשעת. חבל שאתם לא יכולים לראות.

>איתי חי את חייו באופן טבעי<

http://www.aap.org/policy/re9911.html

Pediatricians should urge parents to avoid television
viewing for children under the age of 2 years.
Although certain television programs may be promoted
to this age group, research on early brain development
shows that babies and toddlers have a critical need
for direct interactions with parents and other
significant caregivers (eg, child care providers) for
healthy brain growth and the development of
appropriate social, emotional, and cognitive skills.
Therefore, exposing such young children to television
programs should be discouraged.

מסכימה מבלי לקרוא מאמרים, מחקרים וכו'.

< ורד חושבת שגם למבוגרים לא ממש מגיע העונש הזה>

וואו, אני לא מאמינה שעבר כ"כ הרבה זמן בלי טלויזיה בסלון.
עדכון- אחרי חודש קצת נשברנו והתחברנו לכבלים בחדר הילדים, ופעם בשבוע בערך מזמינים לנו סרט או רואים חדשות אחרי שהילדים הולכים לישון. יושבים על המטה של הילדים, לא ממש נוח , אבל זה טוב כך(אם יהיה ממש נוח אז אולי נשב שם כל ערב...).
אתמול פתחנו קופסת פזל של 3000 חלקים שקנינו ממש מזמן, (לפני ההריון עם מיה) שהוכנסה אז לארון מפאת חוסר זמן. כבר עשינו פעם פזל כזה שהפך לתמונה, אבל זה היה לפני שהיו לנו שלושה. וההתמכרות התחילה, 4 שעות בלי הפסקה, איזה כיף!
אני כבר מחכה לערב (בעלי הוציא ממני הבטחה לא לגעת בפזל עד אז...)

נשמע כייף!

אקדים ואומר כי אין לי את כל התשובות (20% תהיה הערכה סבירה).
לא ברור לי מטרת כל ההתפלמסות הזאת סביב נושא הטלוויזיה. טלוויזיה היא כמו כל דבר אחר בחיים - טוב במינון ובתוכן הנכונים.
אני מסכים עם כל מי שלא רוצה שהילד(ה) שלו(ה) ירבוץ מול הטלוויזיה כאבן שאין לה הופכין. לא צריך דיפלומה בחינוך על מנת להבין כי לא תצמח מזה תועלת מרובה.
לעומת זאת, כך האנשים אשר פוסלים מכל וכל את הטלוויזיה, זורקים את המים עם התינוק.
התפקיד שלנו כהורים הוא לדאוג לחינוך ולהתפתחות של הילדים שלנו בצורה הטובה ביותר. חלק מהתקיד (החלק הפחות נעים) הוא לדעת מתי להגיד לא, ולעמוד על כך. זה לא הוגן כלפי הילד למנוע ממנו לחלוטין חוויה (טובה או רעה) כלשהי בגלל שאין לנו את היכולת או את הרצון להפסיק אותו כאשר נראה לנו שצריך. אין זה הוגן למנוע מהילד לעשות משהו שבמינון גבוה עשוי להזיק, רק כי לנו אין את כח הרצון למנוע ממנו מלהגיע למינון הזה.
למה הדבר דומה? הדבר דומה לאדם שמתנזר לחלוטין משתיית אלכוהול רק כי במינון גבוה יש לזה השפעה שלילית (האם אתם מתנזרים לחלוטין?).
התפקיד שלנו כהורים הוא לא להיות חברים של הילדים שלנו. זה נחמד אם זה מגיע לידי כך, ואני מתכוון לעשות (כמעט) הכל בכדי שזה יהיה אצלי, אך זהו תוספת נחמדה ותו לא. המנעות מעימותים עם הילד כי זה עשוי לפגוע ב"חברות" בינינו היא חטא בפני עצמו ועשוי לגרום לנזקים אחרים (פגיעה בדמותינו כהורים או כדמות סמכותית וכדו').
לסיכום:

1. מוטלת עלינו החובה למנוע מהילד להיחשף לתכנים אשר עשויים לפגוע בו.
2. מוטלת עלינו החובה להפסיק את הילד מלפגוע בעצמו על ידי חשיפה ממושכת מדי לסוג כלשהו של גירוי (לאו דווקא טלוויזיה).
3. מוטלת עלינו החובה לחשוף את הילד לכל סוג של גירוי שעצוי להועיל לו בהווה או בעתיד.

את מלאכת האיזון ואת שביל הזהב עלינו למצוא בעצמינו תוך הכירותינו את הילד שלנו.
בהצלחה לכולם

המוטבים בטלוויזיה בנויים על שטיפת מוח אגרסיבית
אין לילד יכולת להתגוננן בפני השפעות הטלוויזיה בדיוק כפי שאין ביכולתו להתמודד עם אדם חמוש ברובה או באדם בעל יכולת גופנית גדולה אחרת
אין זה נכון שאנו נותנים לילדנו את האפשרות החופשית לקחת סיכונים אין אנו לוקחים אותם לג'ונגלים (מקסימום לטיול מאורגן היטב עם אמצעי קשר והרבה כסף מאחור), אין אנו נוסעים איתם לאזורים הנראים בעינינו מסוכנים גם אם הם יפים אפילו אזורים כאן בארץ כגון הרי חברון אנו נמנעים מלקחת אותם ואם לוקחים אותם הרי זה בליווי חמוש היטב.
הסכנה הטמונה בטלוויזיה הינה כמו כל סכנה אחרת - אין לילדים אפשרות להתגונן בפניה, רוב הסדרות בנויות על מניפולציות פסיכולוגיות מתוכננות היטב, פסיכולוגים מחשבים היטב את יחסי הגודל של תווי הפנים על מנת ליצור הזדהות מירבית של הילד עם "גיבור הסידרה".
בגיבורי סידרה אלו משתמשים לאחר מכן למטרות רבות ומגוונות החל ממכירת מוצרי מקדונלד וכלה ביצירת קולקטיב מדיני ע"ע רמבו, חסמבה וכו', שימושים אלו מקשים לאחר מכן חשיבה עצמאית של הילדים,
כאשר אנו צפינו עוד הינו תחת השפעה מועטה גם אמצעי התקשורת היו מועטים וגם המוטיבים הפסיכולוגיים עוד לא היו מפותחים, כיום יכולת השליטה בקהל הינה כמעט אבסולוטית, אין ביכולתם של ההורים ויהיו טובי ככל שיהיו להוות עזר כנגד בדיוק שאין ביכולתם להתנגד לאדם חמוש באקדח בשטחים.

נ.ב לגבי סדרות מרהיבות על הרי געש וכו'
מועטות ביותר ולרוב מוצפות ב"בקרובים"
וכאשר מראים סוף סוף תוכנית על ילידים אז במקום להראות את אורח חייהם האנושי הרי שמתמקדים ביכולתם הטכנים כיצד הם ( הפרמיטיבים ) מיצרים חיצים וכו',אין כמעט שום הבעה של הדינמיות החברתית, משפחתית, אקולוגית של הילידים, חסרה בדיוק נקודת הראות של ג'ין לידלוף.

הבקרובים הם באמת עניין מעיק... ובכל זאת אני צופה בהנאה רבה בתוכניות טבע למיניהן. בכל מקרה - אני חולק על דעתך: טלויזיה היא אכן עניין מסוכן, אבל הרי לא תוכל לא לחשוף את ילדך לעד, נכון? אז עדיף בעיני שהחשיפה תהיה מבוקרת. משהו כמו "הנה עכשיו יש פרסומות, אבל לא צריך להאמין להם כי מה שהם באמת רוצים זה רק לגרום לנו לבזבז כסף" וכו. כמובן שלא הכל בבת אחת... לא הייתי מתחיל עם "אוז" לילד בן שנתיים.

גם מלחמה היא עניין מסוכן
גם מחלות
לגוף לדוגמא אין מערכת הגנות חיסוניות לטווח ארוך עד גיל שנה כך שמיותר למעשה לחסנו מתחת לגיל זה
לפי דעתי אין לילד יכולת התגוננות בפני שטיפת מוח.
הקישורים אשר נוצרים אצלו בגיל זה מוטבעים לשארית חייו כפי שאמר אחד מ"גדולי" המשווקים - תפוס ילד בין גיל 2-8 והוא יהיה שלך לכל החיים - תאוריה אשר מוכיחה את עצמה על כל צעד ושעל החל משוקולד "השחר" וכלה בהצבעה אוטומטית למפלגות.
דוגמא לקיבוע בגילאים 2-8 אשר עובדת עד היום עלי ועל רבים ממכרי - לי עד היום טעים רק מיונז של תלמה ואני אוהב לשמוע את שירי הלהקות למרות שהמיונז של תלמה מכיל חומרים מזיקים ושירי הלהקות מכילים תכנים רבים עימם אינני מסכים.
ישנם יוצאים מן הכלל אולם התקשורת בונה על הרוב, על ההמונים.
שוב - לפי דעתי - אין לילד יכולת התגוננות בדיוק כפי שאין לו יכולת התגוננות בפני תזונה קלוקלת, הסברה במיקרים אלו לא תעזור וזאת בשל שלל המוטיבים הפסיכולוגיים המופעלים על הצופה אשר הינו פסיבי לחלוטין, ללא שום יכולת השפעה על העלילה או התכנים.
ניתן ליצור מעין הסברת נגד אולם כמות האנרגיות הנדרשות על מנת להתגבר על הרצף הטלוויזיוני מעלה את השאלה האם זה באמת שווה את המחיר - הבגבלה בזמנים, הגבלה על תכנים, הסברים על נזקי הפרסומות, ניהול מאבק כנגד תדמיות כגון שמן/רזה, יפה/מכוער שטיפות מוח כיצד אדם צריך להיראות איך בנים מתנהגים/איך בנות מתנהגות וכו'
אין סוף.
המלחמה פשוט גדולה על ההורה

וואלה? אני שיניתי את טעמי אינספור פעמים מאז הילדות, גם הגסטרונומי וגם המוסיקלי. יכול להיות שניחנתי בגנים עמידים לפרסומות?

יונת -
אכן.

אצלי הפרסומות מקילות עלי מאוד:
כולן על מוצרים שאנחנו ממילא לא צורכים...

גם מלחמה היא עניין מסוכן
נכון. מה לדעתך הדרך הנכונה להתמודד עם נושא הפיגועים? האפשרות שאתה מציע מקבילה ל"נמנע מהילד כל מידע בנושא, ואז לא תהיה בעיה". האם לדעתך גישה כזו אכן תפתור את הבעיה?
גם מחלות
ואיך הגוף לומד להתמודד איתן? על ידי כך שהוא בא במגע עם לכלוך, חיידקים וכו, לא? שמעתי פעם שילדים שהכי הרבה נוטים לאסטמה הם כאלה שהכי רחוקים מלכלוך - הגוף שלהם פשוט לא לומד להתמודד עם אבק וכו, ומגיב קשה לעניין.
לפי דעתי אין לילד יכולת התגוננות בפני שטיפת מוח.
וגם לא תהיה לו אם לא תתן לו הזדמנות לפתח אחת, לא?

בעיני כדאי לקבל את עניין הטלויזיה כעובדה. אם הילד לא יראה בבית אז הוא יראה אצל חברים (ראה סיכום מאמר בנושא בסקירת המאמרים של יונת ב"באופן" האחרון). בעיני, עדיף שיעשה את זה תחת איזו בקרה (=הסבר על מה שהוא רואה) ולא כשהוא נמצא בידיהם של המפרסמים/מפיקים ושאר מריעין בישין.

ערבטוב

1. מחלות - כל זה טוב ונחמד כל עוד לא שותים מהמים של הגנגס ולא חיים על תזונה לקוייה

נכון מאד שאנו משתדלים לתת חופש לילדנו ולא לחסנם וא לשמור על סטריליות אולם מצד שני אנו מאד דואגים לתזונה נכונה והאנלוגיה לתזונה נכונה של הצד הפיזי (אוכל) הינו הצד הרוחני (ציור, קריאה, בהייה בעננים וכו') - גם לצד הרוחני ישנה "תזונה" לקויה, ותזונה בריאה.
כמו שנדאג לכך שרוב מזונו של הילד יורכב מחומרים קרובים ככל האפשר לטבע וללא חומרים משמרים, מחיטה מלאה וכו' כך עלינו לדאוג תזונה בריאה של הנפש.
אם נשים כל ארוחת צהריים זה מול זה אוכל בריא וג'נק פוד ממש אינני בטוח במה יבחרו הילדים, אני מעריך שרוב המשתתפים באתר זה אינם מעמידים בחירה זו בפני הילדים.
אולם כאשר מדובר בטלוויזיה פתאום מתהפכות היוצרות - ניתן לשים את הטלוויזיה מול זמן איכות אחר (ציור, קריאה, בהייה בעננים וכו') זו היא למעשה הבחירה והילדים לצערי כי רב גם במשפחותיכם בוחרים בחלק ניכר מהזמן בג'נק - טלווויזיה.

1. מלחמה היא עניין מסוכן - בוודאי גם החיים הם עניין מסוכן והראיה - הם תמיד מסתיימים במוות - ברור שישנו צורך להסביר, בוודאי שלא ניתן ואף לא רצוי להתעלם נהפוך הוא רצוי להסביר אולם אם כבר בענייני מלחמה אנו הרי שנכון להיום הסיכון בתאונות דרכים ו/או מחלות שונות הינו גבוה יותר.
2. כפי שאנו מסבירים לילדים על נזקי האוכל הלא בריא כך אנו מסבירים על נזקי הטלוויזיה

כפי שאיננו שמים על שולחן האוכל בזמן ארוחת הצהריים סוכריות ג'לי/המבורגרים של מקדונלד וכו' כך גם איננו שמים טלוויזיה. ובאשר לכך שהם ילכו להסתכל אצל השכנים - אחלה. מניסיון - המינון הינו נמוך מאד.
ליונת - בהחלט ישנם אנשים שהיכולת עמידה שלהם בפני לחצים פסיכולוגיים הינם גדולים במיוחד מסיבות שונות.
כמו שישנם אנשים עמידים פיזית במיוחד - אימי בת שישים עושה טיולי תרמילים, סנפלינג, נסיעה באופניים מתל אביב לאילת ב24 שעות ללא הפסקה אז מה כל אחד יכול ? להערכתי לא.
כמו כן אם אינני טועה בביתך ישנה טלוויזיה 12 אינץ, ללא ערוצים/כבלים וכו', ואיננה נמצאת במרכז הסלון - נראה לי פתרון סביר למרות שאישית אינני משתמש בו.
כמו כן לכל אחד ישנם קווים משלו כך צריך להיות - לפי צורך השעה, בבהתאמה לילד ולמצב משפחתי נתון.
אומנם כתבתי כמה הכללות אולם רק לצורך הכתיבה הרציפה - אין לי סבלנות לערוך.
סתם - הפרסומות הינן חסרות פשר הן ריקניות וחוזרות על אותם מוטיבים רדודים - כמו קמח לבן - ריק מערכים חיוניים.

לא הייתי מתחיל עם "אוז" לילד בן שנתיים -- ואם כן היית מאפשר לילד בן השנתיים לראות את "אוז" האם נראה לך שהוא היה מסתכל? זה פשוט לא היה מעניין אותו. (קרי: אפשר גם לסמוך על הילד.)

מה עם קלטות וידאו כמו "שירים וסיפורים על אצבעות", "קסם בג'ימבורי", "ג'אמפי" - שבהן הילד לא יושב פאסיבי אלא לומד תנועות ודרכן אברי גוף וכד' (וגם בד"כ יושב עם ההורים ולא לבד), או כמו "בייבי דוליטל" - קלטת שמאפשרת היכרות עם בעלי חיים?
אני מתלבטת האם צפיה בקלטות מהסוג הזה יכולה להזיק. אשמח לקבל דעות בנושא.

אני לא רוצה להשמע קיצונית מדי (ושתדעי שגם אצלנו יש טלויזיה וקלטות וידאו למכביר, בעיקר סרטים) אבל אלו דברים שאת יכולה לעשות עם הבן שלך לבד, ללא תיווך של קלטות. היכרות עם בעלי חיים אפשר לעשות בגינה (כלבים חתולים) או בגן חיות/ספארי/תנ"כי. תנועה אפשר לעשות מצויין בגן השעשועים. ההצלחה שלך לא תהיה קטנה מהצלחת הקלטות. בגן השעשועים תפגשו עוד ילדים והילד שלך יכול להסתכל עליהם ולנסות לעשות כמוהם.

אחרי פעמיים-שלש שתצפי בקלטת כבר תדעי בעל פה את הדקלומים-שירים ותוכלי לעשות את זה בעצמך עם הילד בכל מקום שיתחשק לכם (-:

לגבי הצפיה עצמה - אני לא יודעת אם זה מזיק, אני די בטוחה שזה לא מועיל. אבל אצלנו זה לפעמים שמר על שפיות דעתי וגם זה חשוב (-:

הי, הרבה חגית יש כאן!

(-:

מניסיוני האישי כל המדיה הזו היא בעיתית,ובגדול היחס עלות-תועלת בשורה התחתונה זה לא שווה.
זה אכן מעניק מרווח נשימה, אבל גליתי כי לאחר תקופת גמילה קשה הילדות מצאו דרכים אחרות,ולטעמי הרבה יותר חיוביות,להתמודד עם עייפות\שעמום\מחלה.
נסינו להחזיר טלויזיה לאחר תקופה ארוכה בלי לניסיון ועם הגבלת שעות צפיה ונוכחנו שאנו מנהלים מלחמת מאסף.
עברנו רק לוידאו,וכנ"ל. ובתור בונוס גאיה בת ה-3 הפכה מילדה עירנות,פעלתנית ויצירתית לזומבי.
כשהוידאו התקלקל הוא נשלח לתיקון ואיך שהוא חזר הוא אופסן עם הנילון לאחר כבוד בבוידם.

במחשבה נוספת נראה לי שהבהיה הזו במסך מונעת מהילדים להתמודד עם מצבים שונים וגורמת להם לא להיות קשובים לעצמם. ילד עייף צריך לנוח או לישון,ומותר לילד לחוות ולהתמודד עם שעמום בלי "פתרון" חיצוני.

אני מקווה שמישהו עוד יחזור לדף הזה...
כי רציתי לספר שלנו יש מכשיר טלויזיה בלי שום חיבור לשידורים, אלא רק לוידיאו ודי-וי-די. יש לנו המון קלטות לילדים, ואני מאוד חוששת מהיום בו הם יבינו שיש גם אפשרות לראות דברים אחרים. לא כל כך בשבילם - יותר בשבילי. אני התנתקתי משידורי הטלויזיה כי לא מצאתי דרך להמנע מלהפוך בעצמי לזומבי בשעות הערב וסוף השבוע, עוד לפני שהיו לי ילדים, ואני בטוחה שאתמכר שוב בקלות לזבל הזה אם יהיה פה בבית. נראה לי בריא יותר לנצל את האינטרנט למטרת מנוחה.

אני חושבת שטלויזיה זה זבל אמיתי אבל אני לא מונעת מבתי לצפות בה מתי שמתחשק לה ("כל היום כזה?") כי זה סוג של שליטה. אתמול מצאתי את עצמי נובחת שבבית הזה לא רואים כאלה דברים - הפחדות בערוץ הילדים של ערפדים ומגעילים והרשתי לה לפתוח את הטלויזיה רק אחרי 10 ד"ק, כשהתוכנית המגעילה ניגמרה. הייתה התנגדות אבל רוככה עם חיבוקים והתבוננות באלבום תמונות משפחתי ופינוקים.

שרון
גם לנו
התנתקנו לפני כמה חודשים
אמרנו שנעשה אנטנה לערוצים המסחריים אבל לא עשינו
הרגשה נהדרת האנטי-זומבי הזה
אנחנו רואים סרטים בדי-וי-די
ואופיר(שנה ועשר) רואה קלטות אבל לא כל יום
והיא לא כל כך מבקשת

לנו יש וידאו (הטלוויזיה פועלת עם ערוץ 1ו-2 אבל רק בערב, אם בכלל, כך שהילדה לא שם). אני מוצאת את עצמי מתלבטת במסר הכפול שיש סביב ההגבלה על הוידאו. ג'ולי אוהבת מאד וידאו. אפשר להגביל אותה, היא מקבלת את זה. אבל פתאום מצאתי את עצמי חושבת: למה להשחיל חרוזים, לקרוא ספרים, וכל שאר המשחקים זה בסדר גמור, ורק סביב הוידאו יש "מספיק" ו"לא" ו"נגמר"? פתאום זה היה נראה לי לא הגיוני מנקודת הראייה שלה, ואיפשהו מעביר איזה מסר טעון. זה הרי באמת מענין אותה, למה לזלזל בזה?. אני לא אומרת בזה שלא כדאי להגביל, אלא לתת עוד כיוון מחשבה בנושא.

אחרי ניתוק של הכבלים לפני מס' חודשים, היו לי הרהורי כפירה ( טוב גם לי לפעמים קצת חסר ) והרי זה פלא הילדים לא מוכנים שאני אחזיר את הכבלים. טוב להם, שקט להם והם מרגישים מה נכון.

עדיין נכנסים לכאן ?
אני מקווה שכן
אני מתלבטת לגבי הטלוויזיה
אני בהריון עם 2 צאצאים בבטן ומתלבטת מה לעשות לגבי הטלוויזיה ?
"להרגיל" אותם מגיל צעיר שאין טלוויזיה בבית ? לי אישית זה לא כל כך מפריע כי אני לא מתה על טלוויזיה וגם בעלי לא ואנחנו בקושי רואים גם ככה
גם יש לנו מחשב עם די וי די שאם אנחנו רוצים לראות סרט יש לנו מנוי לספריית וידאו ודי וי די ואנחנו לוקחים משם ורואים יחד
אז מה אתם אומרים ? כדאי לנתק את הטלוויזיה ולהרגיל את הילדים לעשות גם דברים אחרים ?
או שטלוויזיה בבית היא לא מעיקה ו"רעיון דבילי", כל עוד הצפייה בה מוגבלת ?
(אני פשוט לא כל כך רוצה שתהיה לי האפשרות להשתמש בטלוויזיה כבייביסיטר, או כ"העברת זמן ובריחה לעולם הזומבים" כשאין כוח... אבל הבעל מצד שני אומר שטלוויזיה בבית זה לא נורא, פשוט צריך ללמד שלא צופים בזה הרבה או סתם אלא רק כשיש משהו מעניין - אז לא עדיף כבר להשתמש בדי וי די ולראות סרטים ?)

ועוד שאלה -
האם באמת אין תופעה (אצל ילדים שגדלו בלי טלוויזיה) שכשהם הולכים לחברים או לקרובי משפחה - הם נצמדים לטלוויזיה במקום לשחק עם החברים או להיות עם בני המשפחה ? אני זוכרת שקראתי בפורום/דף כלשהו (לא בהכרח באתר הזה) הודעה של מישהי שסיפרה שהילדים שלה כל פעם שהם הולכים לחברים הם נצמדים לטלוויזיה כאילו זו מטרת הביקור, רק בגלל שלהם אין טלוויזיה בבית
מה דעתכם ?

מנסיוני עם ילדי אחי וגיסתי, שלא מחזיקים את המכשיר מטעמים דתיים - זה ממש כך וללא כל ביקורת עצמית או הבחנה בסוג התוכניות, מצד הילדים (מצידם שתשודר תוכנית חדשות בצ'רקסית). הם פשוט נדבקים למרקע, לא רואים ולא שומעים דבר מהמתרחש סביבם (מחזה מזעזע, עלי לציין).

אני חייבת להודות, שזה היה אחד משיקולי האם להוציא את הטלויזיה מהבית. אם כי - מה עדיף?; צפיה יומיומית או "הדבקויות" ספורות פה ושם?

ואני מוכרחה לציין, שגם אני, שלא רואה טלביזיה בכלל, כשאני מגיעה למקום שבו הטלביזיה כל הזמן פתוחה לי מול העיניים, אני נשאבת אליה ובוהה בה. זה קורה לי גם בבית, אבל פשוט בבית בעלי הוא זה שרואה טלביזיה, ובדרך כלל אנחנו באותו זמן באמבטיה ובמיטה (הולכת לישון עם הילדים), אז לא קורה לעתים קרובות שפתוחה לי טלביזיה מול העיניים...
בקיצור, זו תכונה של הטלביזיה, שגם נבדקה במחקרים וגם יש הסבר למה זה קורה - לא קשור אם הילדים רואים בבית או לא.

ובטח שעדיפה בהייה אצל אחרים, מאשר אותה בהייה מטומטמת כל יום בבית.
ובטח שזה ממש לא מומלץ להתפתחות המוח של תינוקות עד גיל שנתיים לפחות.

לא יודעת למה אבל אצלי הילדים בחורף יותר אוהבים טלויזיה.
בקייץ הטלויזיה סגורה ימים שלמים ובחורף אני קובעת ממש כללים של זמנים.
גם לכם זה ככה?

לנו אין טלויזיה בבית ואני כל-כך שמחה על כך. אני רואה ילדים בגיל של תמר (שנה וחצי) נדבקים לטלויזיה (גם כאלה שיש להם טלויזיה בבית ורואים כל היום) - כשהם מול הטלויזיה אי אפשר לדבר איתם - יש כאלה שקוראים לזה שיפור יכולת הריכוז. אני חושבת שזה לטמטם את הילד.
אני מודה שזה מפתה לפעמים לקבל חצי שעה שקט שאפשר לסדר את הבית - אבל הנה תמר גודלת ואנחנו לומדים שאפשר לעשות את זה ביחד.

אתמול גבור שטף כלים ואמר לתמר שעכשיו הוא שוטף כלים ושגם היא תשטוף את הכלים שלה - נתן לה סקוץ - והיא באמת הלכה לכלי מטבח שלה ועשתה כאילו היא שוטפת כלים - זה היה פשוט גדול.

חמתי והסבתא רבא כל שבוע שואלות אותנו מתי נקנה טלויזיה, או שהם רוצים לקנות לתמר מתנה טלויזיה. ואני שואלת למה? התשובה היא בדרך-כלל בשביל ההתפתחות (בייבי מוצרט, 5 בלונים וכו') - ואני אומרת אבל מה היא לא מספיק מפותחת? אין להם מה לענות - כי באמת היא ממש מפותחת (טפו טפו טפו).

הסיבה העיקרית שאני לא רוצה להכניס טלויזיה הביתה זה לא בגלל תמר - אלא בגללי - אני עדיין מכורה לטלויזיה - אני יודעת שאם יש טלויזיה לידי - אני יכולה לשבת שעות ולהסתכל על תוכניות אפילו בשפה זרה בלי תרגום - ואז מה יהיה עם תמר? מי ישיר לה? מי יקרא לה סיפורים? מי ישחק איתה בבית ובגינה? - הטלויזיה? ואני אהיה עצבנית שבדיוק עכשיו היא החליטה להתעורר ובגלל זה אני מפסידה את התוכנית שלי (היום הלהיט זה 24 שעות, לא?) -

<ההתמכרות שלי היא ברמה כזאת שאני עד היום יודעת אילו תוכניות אני מפסידה>

זהו, שנסיוני האישי שונה; אני לא נדבקת למרקע ואם אין תוכנית ספציפית שאני רוצה לראות, אני דואגת שהטלויזיה תהיה כבויה (זה מה שקרה אתמול כל הערב - אלוקים, איזה שקט מבורך, כזה שנדמה לי שרק מי שיש לו מכשיר יכול להעריך אותו...).
באופן אולי מפתיע (בהתחשב בזה שאתם מכירים ילדים אחרים), בתי בת השנתיים לא נוהגת כלל לבהות במסך. גם כאשר ברקע מתנגנת קלטת שביקשה להפעיל, היא ממשיכה בעיסוקיה ברחבי הסלון והבית, לעיתים מצטרפת לשירה ובאופן כללי מתייחסת לקלטת כאל עוד דיסק שירים נחמד. כך שנסיוני מראה שכנראה בכל זאת קיים קשר בין נוכחות המכשיר בבית, לבין הדבקות הילדים למסך.

אפרופו קלטות: בעיקרון, קלטות כמו גם ספרים, נרכשים אצלינו אחרי מחקר מעמיק וצנזורה חמורה. סיפורי הילדים הידועים, שהופכים לקלטת, פוגעים פגיעה בלתי הפיכה ביכולת הדמיון האישית של הילד, את מראה הדמויות והשתלשלות העלילה (גוונים, צורות, גודל וכו'), ועל כן לא ארכוש אותן. כי מהרגע שהקלטת נצפתה, כל אימת שיסופר לילד הסיפור, חזקה עליו שהקלטת תרוץ אוטומטית מול עינייו. וגם זה לצערי מנסיוני שלי.

השפעת הטלוויזיה אמרתם ?
ביקרתי לתומי בפורום באינטרנט, של המורדים

אחת הבנות בפורום כתבה שיש לה כרטיסים לתוכנית שבה אלו שבאו לארץ יופיעו ואמרה שמי שישכנע אותה הכי טוב היא תיקח אותו איתה
אחת רשמה לה, כתגובה :

_תקשיבי!!!!
אני ממש רוצה ללכת!!!!!!!!!
בבבקשה....!!!!אני חייבת לראות את המושלמת בביקור הזה!!!
אם לא אי אתאבד!!ברצינות אני אחתוך את הורידים!!!!!
פליז!!פליז!!!!!!
המחשב שלי מקולקל!!!ואני כ"כ עצובה... וזה הדבר היחיד שיכול לשפר לי את המצב רוח!!!! אני מוכנה לשלם לך אפילו!!!!!!_

אם זו הייתה הילדה שלי הייתי בהלם, לאן אפשר עוד להגיע ??

קישור להודעה ולתגובות לה - http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... d=24812604

פלוני, עד כמה שראיתי התגובה הזאת היתה אחת היותר מתונות שם.

מהגנבות מבטים סקרניים לכיוון הדבר הזה הקטנה, חצי שנה וקצת, כבר מתמסרת לגמרי. אנחנו מסובבים לה את זה שלא תראה, חוסמים לה את הנוף (הגדולה "חייבת" לראות כמובן) - אז היא כבר מייללת כשמפריעים לה. אבוי.