חלק מהדיון על חינוך בלי גבולות

לא ממש ברצף הדיון, אבל נראה לי לגמרי קשור לדף זה (אולי יותר לחיפוש עצמאות, וגם לזוגיות..). אשמח נורא לעצות..
יש מין מצבים כאלה שאפשר לקרוא להם מצבי קונפליקט. דובר בהם כאן בדף (מודה שלא קראתי את כולו. בעיקר את ההתחלה עם העוברת אורח).
ואני ממש מבולבלת. אתן דוגמא. בני בן שנה ועשרה חודשים. יושב על השיש במטבח. אביו שוטף לידו כלים. הקטנצ'יק משחק/אוכל קערת פסטה. אני במרחק שמיעה. אחרי כמה דקות, הקטן מפזר בהינף יד את כל הפסטה על הרצפה של המטבח. בעלי היקר חוטף, סליחה על הביטוי, את הז'ננה. ממש מתעצבן מזה. מתחיל לשאול אותו - אבל למה? למה אתה זורק? אתה יודע שזה אסור. מתנשף וממש ממש כועס עליו.
אני שומעת מהצד ובא לי לבכות. מדובר על ילד בן שנה ועשרה חודשים. עקשן ובעל רצונות מאד חזקים, אמנם, אבל אני מרגישה שכל היום אני מתמודדת עם זה מכיוון אחר לגמרי, ואז בא בעלי וממש שורט אותו. אני מרגישה כאן סוג של אלימות.
כשדברים כאלה קורים, התגובה של בעלי היא תמיד - למה הוא עושה את זה. למה. נורא מעסיק אותו. למה.
לא יודעת איך להתחיל להסביר לו מה מפריע לי. אולי תעזרו לי?

למה הוא עושה את זה. למה. נורא מעסיק אותו. למה.
כי הוא לא מבין.
זה נראה כאילו הוא מבין, אבל הוא עוד לא ממש מבין. ילדים בגיל הזה עוד לא ממש מבינים. ככה. פשוט.
ההבנה הזו - שאוכל לא זורקים על הרצפה - היא תהליך שלוקח זמן. וזה מרגיש לפעמים מאוד מתסכל - זה נראה כאילו הם מבינים כל כך הרבה, למה את זה הם לא מבינים? אבל הם לא. לא כמו שאנחנו מבינים את זה.
ולכן, לכעוס עליו על זה שהוא שופך אוכל על הרצפה, זה כאילו לכעוס עליו שהוא עוד לא יודע לקרוא.

כדאי לך לקרוא קצת בדף האם לשכנע פעוט לסדר אחריו. יש שם קצת התייחסויות גם לנושא הזה.
בקצרה:
זה שלב שמאפיין הרבה מאוד ילדים בגיל הזה. הם חוקרים את העולם וזה חלק מהחקירה ומהסקרנות שלהם.
אין מה לכעוס ואין מה לנסות ללמד שזה "אסור" או "לא בסדר".
זה יעבור מעצמו... זה לא יישאר לנצח!

זה התוכן של הדברים.
לגבי ה- איך לומר אותם לבעלך...
כדאי לשאול אותו, כשאתם יושבים נינוחים ורגועים ונמצאים הרחק מהסיטואציה הרלוונטית, כדאי לשאול אותו מה הקושי שלו - של בעלך - כשזה קורה. מה הכי מפריע לו.
בשלב הזה כדאי להקשיב לבעלך. אל תרוצי עם מה שיש לך לומר. תהיי איתו רגע בקושי שלו.
אחר כך, את יכולה לנסות להסביר לו איך לדעתך הדברים נחווים מכיוון הילד:
שפתאום צועקים עליו, וכועסים עליו, והוא אפילו לא מבין למה.

אני מרגישה כאן סוג של אלימות.
אני מניחה - בלי להכיר את בעלך - שזה מסוג התקשורת שהוא נחשף אליה כילד.
אני כותבת את זה לא כדי למזער את מה שעושה בעלך ושאת חשה שהוא לא מקובל עליך, אלא כדי לעזור לך לגשת לנושא מבלי לתקוף אותו ולהאשים אותו. אולי אם תדעי שזה מה שהוא מכיר, יהיה לך קל יותר להציג בפניו אלטרנטיבות ודרכים חדשות.

מצטערת על הלקוניות והקיצור, קצרה בזמן...

שולחת לך חיבוק .

ובכ"ז - פתרונות:
לתת פחות פסטה (וכל פעם להוסיף קצת).
לשים לב לקצב האכילה. באיזשהו שלב הילד יותר מתחיל לשחק עם הפסטה ופחות לאכול, ואח"כ סביר שהוא יעבור רק לשחק, ואז אולי גם לזרוק. אם אצלכם לא זורקים אוכל בשום פנים, זה הזמן (כשהוא גמר לאכול, ורק משחק) לקחת לו את הצלחת, לשטוף לו ידיים (סימון: גמרנו לאכול), ולתת לו להצטרף לשטיפת הכלים (למשל).
אגב, ייתכן שאם בעלך יקח על עצמו לשים לב מתי הילד עובר מאוכל למשחק ולמשחק-זריקות, הוא לא ישאל את הילד "למה זרקת?!?", אלא את עצמו "אוף, שוב פיספסתי!". ככה לפחות הכעס יחליף כתובת.
מובן שזה בכלל לא מצב של כעס. אין פה אשמים. יש פה ילד שלומד את העולם.

מסכימה עם אפשרסקים - את העצות את היכולה לתת לבעלך בזמן אחר, לא בתוך הקלחת.
מותר גם לדבר על זה שמשום מה אנחנו בקלות רבה מדי מפנים כעסים לילדים שלנו (ולא לבוס, לשכנים, לחברים).

ואם הוא באמת רוצה לדעת למה הילד עושה את זה, שיקח נשימה ופשוט יסתכל על הילד בשקט. רק להסתכל. אני בטוחה שמהר מאוד הוא ילמד מתי הילד מפיל בטעות, מתי מתוך סקרנות, מתי כקריאה לרדת, ומתי כדי לגרום לאבא להתייחס אליו.
(אבל אני מציעה לא להגיד לו את זה בזמן אמת. ראי גם בלוג אמא מחנכת את אבא.)

מסכימה עם אפשרסקים
לא יכולתי להתאפק.

< הערה למחיקה בעוד מספר ימים >

אבל למה? למה אתה זורק?
גם אצלנו אני שומעת את הבעל הרבה פעמים - "אבל למה???, למה?????"
ובדרך כלל לא מתאפקת וצועקת לו מהחדר השני את תגובתי, כאילו שהוא באמת רוצה לדעת - "כי היא בת שנתיים....
לרוב זה משתיק אותו, והוא מנקה / מסדר אחריה בשקט.
הבעיה מתחילה כשהוא לא נרגע מייד - זה מטריף אותי שהוא צועק עליה על משהו כאילו שהיא רק רוצה להרגיז אותו בכוונה, ולגרום לו לעבוד קשה במקום בדיוק עכשיו לשבת בסטלבט. ואני מסוגלת לשאוג עליו אם הוא לא נרגע ומייד.
אז היא בטוח לא לומדת לא לעשות את מה שהיא עשתה, ובטוח כן לומדת שכשאמא עצבנית אז אין על המילה שלה ! (ושמותר לצעוק על אבא בחזרה)

אני מניחה - בלי להכיר את בעלך - שזה מסוג התקשורת שהוא נחשף אליה כילד.

אני מניח, שצלחת פסטה ברוטב עגבניות שעפה על קיר וגוררת חיוך כתגובה מעידה, מבלי להכיר את הנפשות הפועלות, בהדחקה שמקורה גם בילדות. הדחקה שגרמה לסטיה מבהילה ביכולת בלהודות בכעס, בלהתמודד איתו, לראות אותו כמו שהוא, לא דבר מפחיד או אלים.
אני בפעם האחרונה שצלחת פסטה עפה על הקיר התעצבנתי ובצדק. אני אחר כך מנקה את זה. אני ממש שונא לנקות פסטה עגבניות מקירות.
אין לדבר הזה קשר ליכולת שלי לראות את הקסם של ילד החוקר את חוקי הפיזיקה. אני לא אוהב פסטה עגבניות על הקיר. אני לא אוהב לנקות את זה ואני לא אוהב לשקר לעצמי כשאני מתעצבן. וגם הוא לא ממש משקר לעצמו כשהוא מתעצבן - וזה מצויין.
לשרוט אותו זה להכחיש צדדים שלמים בקיום האנושי.
(ופתרון מומלץ זה כשהוא על השיש - להרחיק דברים עם יכולת לבאס את ההורה, כמו כוסות, צלחות. כף מעץ זה מצויין לבדיקת גרוויטציה. לבדיקת טקסטורת חומר נזיל בתנועה, אפשר לזרוק גואש בגינה או על בית של שכנים לא אהובים).

אבל אם כבר פסיכולוגיה, בעיני זה שאת מזהה אלימות בבעלך זה העניין האמיתי.

אני מניח, שצלחת פסטה ברוטב עגבניות שעפה על קיר וגוררת חיוך כתגובה מעידה, מבלי להכיר את הנפשות הפועלות, בהדחקה שמקורה גם בילדות. הדחקה שגרמה לסטיה מבהילה ביכולת בלהודות בכעס, בלהתמודד איתו, לראות אותו כמו שהוא, לא דבר מפחיד או אלים.

אל דנטה,
אף אחד לא דיבר על כך שעצם קיומו של הכעס מעיד על איזושהי שריטה מהילדות.
(ואגב, נדמה לי שכולנו שרוטים במידה זו אחרת. ולא נראה לי אני מחדשת כאן משהו למישהו...)
כעס הוא בהחלט רגש טבעי ואין בו - ברגש עצמו - דבר מפחיד או אלים. הוא יכול להיות מפחיד או אלים בדרך הביטוי שלו.
אם תשים לב, דבריי הגיעו מיד אחרי ציטוט מדברי עוד עוברת אורח שכתבה:
אני מרגישה כאן סוג של אלימות.

וגם הוא לא ממש משקר לעצמו כשהוא מתעצבן - וזה מצויין.
להתעצבן זה סופר לגיטימי (לא חייבים, אבל לגיטימי).
לשפוך את חמתנו על ילד בן שנתיים זה ממש לא לגיטימי בעיניי.

חמודי ופיצי תמיד מזכיר לי (בדרך מצחיקה עד דמעות) שילד בן שנה-שנתיים-שלוש חי בעולם עם היגיון משלו .

פסטה ברוטב עגבניות שעפה על קיר וגוררת חיוך כתגובה
זה נשמע ממש מבהיל ומנותק.
לא מכירה אף הורה שיגיב לזה בחיוך...
אבל תגובה ראויה יכולה להיות: "אוי (או כל תגובה אחרת שמלמדת את הילד שמה שהוא עשה הרגע ממש ממש לא מצא חן בעיניך), אנחנו לא זורקים אוכל על הרצפה" (הבהרה של חוקי הבית)
הפתרון יכול לכלול: "בוא תעזור לי לנקות".
ובעיקרון, ניקוי לא חייב להיות עונש.
אתם שמים לב שהרבה הורים רואים בניקוי עונש, ולכן לנקות אחרי הילד מרגיש להם כמו עונש נורא?
שמתי לב שזה רווח יותר אצל גברים. אולי החינוך שלהם (שזה לא התפקיד שלהם לנקות, וכל חייהם הם מקשרים את הקריאה לדגל הניקיון עם עונש שהוטל עליהם, כילדים וכבעלים... (-; ).

מעניין שלכל הורה יש גבול אחר בין "תינוק" (שלא מוחזק אשם אם הוא גורם ליכלוך או בלגן או עבודה מיותרת להורה) לבין "ילד" (שכן מוחזק "לא בסדר" אם כתוצאה ממעשה שלו נגרמה טירחה להורה).

שמתם לב שאת רוב עבודות הסיוד בבתים עושים גברים ולא נשים?
אולי בגלל זה גברים יותר מתעצבנים מפסטה עגבניות על הקיר?
אבל לא זה העניין (המעניין כשלעצמו).
אני מבין את התגובה האמפטית לעוד עוברת אורח, אולם יש כאן התעלמות ממשהו אחר. אם העוברת מזהה בתגובתו של הבעל אלימות, אז זה העניין.
אפשר להציע שאולי הפעוט ממלא אחר ציפיותיה של האם במאבק סמוי בין בני הזוג, לגרד לבעל את העצבים?
לבוא ולטעון, עם כל ההסתיגויות שנאמרו, שלבעל ייתכן ויש בעיה שמקורה בילדות זה פשוט מעצבן ובפוטנציה רק תורם להרחקת הפתרון בין בני הזוג משום שזוהי עצה הגורמת להסתכלות מתנשאת בעיני שלא צריכה, לטעמי, להיות בקשר בין בני זוג.

לבוא ולטעון, עם כל ההסתיגויות שנאמרו, שלבעל ייתכן ויש בעיה שמקורה בילדות זה פשוט מעצבן ובפוטנציה רק תורם להרחקת הפתרון בין בני הזוג משום שזוהי עצה הגורמת להסתכלות מתנשאת בעיני שלא צריכה, לטעמי, להיות בקשר בין בני זוג.

אל דנטה, שים לב באיזה הקשר נאמרו הדברים. המשפט שציטטת (ושעיצבן אותך ) לא עומד לבדו. הוא משרת מטרה.
והנה היא:
אני כותבת את זה לא כדי למזער את מה שעושה בעלך ושאת חשה שהוא לא מקובל עליך, אלא כדי לעזור לך לגשת לנושא מבלי לתקוף אותו ולהאשים אותו. אולי אם תדעי שזה מה שהוא מכיר, יהיה לך קל יותר להציג בפניו אלטרנטיבות ודרכים חדשות.