{שם הדף שונה מ-לסיים הריון שהופסק, כי השם הקודם נשמע כאילו הדף עוסק ב-הפלה נדחית. (ע ע ע)

מדור הפלה ואובדן הריון

אני בסוף חודש תשיעי של הריון שהפסקתי בשבוע 15. מאז, כבר 25 שבועות, לא עבר יום שלא חשבתי, ספרתי, דמיינתי את עצמי אילו הכל היה שונה. כל אשה בהריון שאני רואה, כל תינוק קטן, כמעט כל השיחות עם החברים (על מה מדברים- על הילדים, גם על שלי, כבר לא תינוקות), מזכירים. לא שאני שוכחת, אבל זה עולה עוד יותר במעלה הגרון, ומאיים להציף. אני מדמיינת את עצמי כמו שהייתי צריכה להיות- עם בטן, הולכת וגדלה, כבדה, מאושרת. מעט האנשים ששואלים אם אני זוכרת (השאר אולי חוששים לדבר, להזכיר) מקבלים ממני תשובה ישירה ולא מלאה: כן, אבל זה יעבור. ואני יודעת שזה יעבור, אבל –מתי?
אני חושבת על ההריון האבוד ועל התינוק שהיה יכול להיות, אבל לא על העובר שהיה, וגם לא מצטערת על ההפלה שאני החלטתי עליה. אנחנו. לעובר היתה בעיה קשה בכרומוזומים. בהתחלה, בימים של הגילוי, ההתלבטות הקצרה, הגרידה ומיד אחרי, ניחם אותי חוסר הברירה הזה. שלא יכולתי לנהוג אחרת, לטובתי ולטובת בנזוגי, לטובת הילדים וגם לטובת העובר. והחיים המשיכו כרגיל ממש, הילדים לא יודעים מכלום והשגרה שלהם לא מופרעת. זה היה לי מאוד חשוב- לא לפגוע גם בהם. התאוששתי פיזית מהר מאוד, והכל חזר לקדמותו. כלומר, הכל חוץ ממני.

אולי היום היו יורדים המים? כך זה התחיל אצל הגדול.

לא קשה לי לראות תינוקות חדשים אצל חברים. אין בי קנאה. אני לא רוצה אותם. אני רוצה את שלי. תמיד זה היה ככה- ילדים של אחרים פחות עושים לי את זה, את שלי אני מאוד אוהבת.
בשבועות הראשונים לא רציתי להכנס שוב להריון. הייתי צריכה קצת זמן. ועכשיו אני מחכה לזה בקוצר רוח גדול. כל ההריונות שלי (גם המופסק) התחילו בשמחה ובקלות, לפי הזמנה. לא חיכינו, לא השתדלנו, פשוט נכנסנו להריון. עכשיו זה ממש לא ככה. זה נהיה "נושא", משהו שצריך, וזה לא הולך. פחדתי מזה עוד ביום של ההפלה עצמה, והפחד מתגשם. ואני רוצה הריון עכשיו, ומאבדת סבלנות, ומתאכזבת כל חודש. ומרגישה קצת לבד.
אני צריכה לסיים את ההריון ההוא.

אני ממליצה לך לפתוח את זה כמו שצריך, להזמין חברות ונשים שמשמעותיות לך, לעשות מעגל שיפתח ויפרד ויסגור מעגל.

אני לא טובה בחשיפה. ממש גרועה. במיוחד מול יותר מאיש אחד, במיוחד בנושאים כואבים. אבל שלשום עם בנזוגי דיברתי הרבה, בכיתי הרבה, ואני רואה בזה סוג של התחלה של הסוף. התפרקות ואובדן שליטה קשים לי, אבל הרגשתי איזושהי הקלה.}

את מתארת מצב שדי ידוע אחרי הפלה חיזקי ואמצי,אם כי כדי לך לראות אם את צריכה טיפול פסיכולגי או פוסט טראומתי. בהצלחה.

מפתיע אותי כל פעם מחדש כמה דיבורים עוזרים. התבטאות, אפילו בכתב, ולא כל הזמן עם עצמי בתוך ראשי.
דיברתי עם הבנזוג, כתבתי כאן, סיפרתי לעוד חברה, קניתי לי מתנה לכבוד הלידה שלא תהיה. ובכל אלו פיניתי לי מקום. אפילו הפסקתי לחשוב כל כך הרבה על הריון. אני מקווה שזה ימשיך גם כשהמחזור יופיע, שעדיין ארגיש ש"מה שיהיה יהיה", ושלא אתאכזב מעצמי שעדיין אני מאוד לחוצה על זה.

שלום לך מלא ה,
הכאב אכן נמצא איתנו כל הזמן. גם לי עוזר לפרוק בכתיבה ולפעמים גם בשיחה.
אם מתאים לך, מזמינה אותך לפורום אובדן הריון בתפוז http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... .asp?id=98
שם ישנן נשים שחוו אובדנים של הריון ומוות תינוקות רכים. נשים שמבינות מה את עוברת, פשוט כי גם הן עוברות דברים דומים.

הפרידה מההריון היא תהליך. גם הקשר שלך (פרידה או אחר) עם הילד שלא נוכח הוא תהליך.

מחזקת אותך

היי מלאה מתארת לעצמי את הרגשתך למרות שלא חוויתי. קוראת מה שכתבת ועולות בי מחשבות כמו למשל שכתבת "אני בחודש תשיעי..." את מציגה את עצמך "בהריון" איך אישה בהריון יכולה להיכנס להריון? השם שלך הוא גם כן "מלאה". אולי שווה לפחות טכנית להיפרד מההריון ושגם את תוכלי לקרוא את שכתבת ולהפנים שאת לא בהריון הבטן שלך ריקה ומוכנה לעובר החדש. התפלספתי יותר מדי? לא מתאים זירקי לפח. שייהיה רק טוב.

כמוך - כמוני.
מדהים כמה מאיתנו עוברות את זה. בכמה נשים יש כאב שהן סוחבות איתן לאורך השנים ולכאורה כולן נראות ומתנהגות כרגיל.
הלוואי שיהיה לכולנו רק דברים טובים @}
המחזור שלי הגיע 4 חודשים אחרי ההפלה - בדיוק בתאריך הלידה המשוער, אבל עדיין אני סוחבת בטן "הריונית" וכולם שואלים אותי כל הזמן אם אני בהריון. גם אני סופרת, היום התינוק שלי היה בן חודש כמעט.

לא עלה בדעתי הקשר בין השם שלי לבין הריון/חוסר הריון.
השם נבחר כי יש בו אותיות מתוך שמי האמיתי, אבל גם כהיפוך לתחושות ריקנות, או יותר נכון חוסר, פער, שאני חשה לגבי עצמי מאז שאני זוכרת את עצמי. אני חושבת שהשם עלה עוד לפני ההפלה, אבל לא בטוחה. קיוויתי שגם השם, בנוסף לתהליכים אחרים שאני מנסה לעבור, ימלאו אותי. ולא היתה לי כוונה פיסית, אבל- אולי כן?
באמת מדהים כמה נשים עוברות את זה, וכמה לא ידעתי זאת לפני. מאז פשוט הוצפתי בסיפורים. החל באמא שלי (ידעתי קודם אבל לא זכרתי) ובחברותיה, בנות משפחה, חברות, חברות של חברות... וגם כאן באתר. קראתי עוד ועוד סיפורי אובדן, מכל סוג, אבל גם המון סיפורי לידה ואושר. שלא אשכח. שלא אטבע.
המחזור שלי דווקא הגיע מהר, תוך 5 שבועות. אני חיכיתי עוד קצת, ומאז- מנסים.
אני פחות קצרת רוח עכשיו- אולי כי לא קרובה לימי הביוץ. אולי כי ממילא התינוק הבא לא ייולד בשנת 2006- זה היה חשוב לי, אבל זה כבר לא יקרה- ואין מה לעשות, אז החלטתי לא להתאבל על זה. למה בכלל רציתי? בגלל ההפרש בינו לבין הילד הקטן שלי. זה לא נראה חשוב עכשיו, אבל בחודש שעבר זה היה נורא חשוב, וגרם לי לעוד נדבך של צער ואכזבה. הכל אצלי מתוכנן, מתוזמן, אז איך לא עמדתי בקצב? אני מנסה לשחרר את עצמי גם מזה.