(בטח יש כבר דף שמדבר על הנושא של הפעלת ילדים באתר רק שלא הצלחתי למצוא אותו - אם מישהו יודע אז מוזמן להפנות, תודה!)

מעבירה לכאן דיון שהתחיל אצלנו בבית בעקבות שאלה ששאלה אותי אמא אחת:

השאלה שנשאלה היתה: "איך את מפעילה את הבת שלך כשאתן ביחד?" לדבריה "זה מאוד מטריד ואני כול הזמן מנסה למצוא לי ולבן שלי פעילויות".(מדובר על ילדים בני שנה וחצי).
עניתי לה שאנחנו לא מעסיקים אותה באופן מתוכנן או יזום אלא עושים דברים ביחד, לפי איך שאחר הצהריים (או היום) מתפתח לכולנו. בתור התחלה היא משחקת לבד הרבה ולפעמים פונה אלי ומציעה לי ספר, או רוצה לצאת החוצה וכו'- ואז מספרים סיפור, או משחקים בחוץ, הולכים לטייל , פוגשים בע"ח, משתכשכים בחול, מתבוננים בציפורים.... חסר מה לעשות?...
אני לא חושבת שהתשובה שלי היתה מספקת מבחינתה, וזה לא מפתיע אותי מאחר ואנחנו לא מחזיקות באותן דעות על גידול ילדים.

שמעתי מחברות שעוסקות בהתפתחות כמה חשוב להפעיל את הילד מוטורית, שכלית, גירויות (ויש עוד הרבה מילים כאלה). אני בטוחה שזה חשוב ואין לזלזל אבל מפריע לי שילד הופך מגיל צעיר ליצור בעל סדר יום עמוס בפעילויות שלא נותנות לו זמן לגלות בעצמו מה הוא רוצה.
אישי ואני שותפים לדעה שתשומת לב, חום, סקרנות, אהבה הם המפתח, ושנינו מסרבים לחשוב שילד שנחשף לפעילות יזומה (ציור, צפיה בקלטת וכו') לומד יותר מילד שמלמד את עצמו. אני רואה את הבת שלי מטפסת על אבנים, משחקת עם הכלב, בודקת חיפושיות ונמלים (ולצערי לפעמים מסיימת את חייהם תוך כדי), טועמת ומלטפת את שיח המלוח בשדה, מציירת בחול... מצד שני גם גינת המשחקים אהובה עליה, ולהיות עם ילדים אחרים, ואם מציעים לה צבעים ודף אז השמחה גדולה. נראה לי שהיא מתפתחת בקצב שהוא לגמרי שלה. אני יכולה לראות ילדים בגילה שעושים דברים שהיא לא גילתה עדיין, ואני יכולה לראות הרבה דברים שהיא גילתה.

בכול אופן, השאלה של האמא ההיא גרמה לי לחשוב על שני דברים:

1. מה גורם לאנשים להרגיש שהם חייבים 'להעסיק' את הילדים שלהם במקום לתת להם ללמוד להעסיק את עצמם?
2. האם ה'העסקות' הללו באמת גורמות להתפתחות הילד? ומה בעצם המשמעות של ההתפתחות הזאת?

מאוד מעניין אותי לשמוע אנשים שמגדלים את ילדיהם בבית- כך שהם נחשפים רק למה שחושפים אותם. האם אתם 'מפעילים' את הילדים שלכם? האם אתם נותנים להם להיות? מה זה עושה להם?

עד גיל שנתיים פלוס לא הפעלתי בצורה מיוחדת. כן הקפדתי על איזשהו סדר יום(שזורם, כמובן). מגיל שנה בני הבכור אהב ספרים ויזם בעצמו "שעת סיפור". זאת אומרת שהיה ניגש אליי עם ספר שאהב וביקש שאקריא לו. מתישהו לקראת גיל שנתיים עבדנו קצת עם צבעי אצבעות. זו היתה הפעם הראשונה שיזמתי פעילות יצירתית (-: אני לא מומחית גדולה באנתרופוסופיה אבל אני יודעת שהגישה שלהם דווקא לא מעודדת ליזום וללמד. מצד שני, יש משהו יפה בגישה של מונטסורי שדווקא מעודדת ללמד ילדים מיומנויות "של החיים" כמו למשל לשפוך אורז מכוס לכוס. זה גם מעסיק אותם וגם מפתח אצלם שיווי משקל וקורדינציה. דווקא זו נראית לי פעילות שהיא כייפית לילד וטומנת בצידה ערך מוסף. לפעמים אני פשוט מוציאה סירים וכפות ונותנת לקטן בן הכמעט שנה לדפוק עליהם. זה כיף לו. לא אכפת לי מה הוא בדיוק לומד מזה.
על הגדול שהוא כמעט בן שלוש אני יכולה לספר שהוא ילד מאד מפותח, מלא בביטחון עצמי, יודע מה הוא רוצה ובעיקר מה לא, סופר עד עשר, קורא מספרים, קורא קצת אותיות ומתבטא בצורה פנטסטית.
לסיכום, אני נותנת להיות. אבל אני גם מאד עירנית לשינויים שחלים בפעוט. פעילות שהספיקה לו בגיל 9 חודשים כבר לא מספיקה בגיל שנה וכן הלאה. כן לעודד סקרנות. לא "לסתום" או "לחסום" עם טלווזיה, מוצץ, אוכל וכן הלאה.

ענן, מעניין שהעלת את הנושא.
כל יום מדברים איתי על כך. כוווולללם אצלנו בקיטנה חוץ מיואב בן הארבע. גם את הימים האחרונים בגן לא ממש רצה, אז למה קיטנה?
אני למדתי הרבה בלוינסקי אודות התפתחות המח ותוכנות מחשב לפיתוח החשיבה ועוד חארטה בנושא. (גם היו קורסים מענינים וחשובים)
ילדים לומדים הרבה יותר לבד, לפי מה שמעסיק אותם באותו רגע ועדיף שיכלול שימוש בגוף ולא ישיבה פאסיבית מול מחשב או לחלופין מול מפעיל אנושי. וגם קורה שהוא רואה טלויזיה מידי פעם , מה לעשות הוא אוהב את זה .
אז לחופש קניתי קצת חימר ועוד צבעים (אני מתה על חימר) והיום זורם לו לאם שיוצא.
מאפייה משותפת אפשר להפיק יותר ידע אודות חשבון , אומדן , קריאה, תכנון , ארגון וכו' וזה גם רלוונטי וגם טעים.
אלו הם החיים .

מה גורם לאנשים להרגיש שהם חייבים 'להעסיק' את הילדים שלהם במקום לתת להם ללמוד להעסיק את עצמם?
לאפשרות אחת מני רבות, אני מניחה, ראי קשה לי באינטימיות עם הילדה

האם ה'העסקות' הללו באמת גורמות להתפתחות הילד? ומה בעצם המשמעות של ההתפתחות הזאת?
מתוך דברי שם:
"אופנת ה-'ילד העובד'...התחקירים עסקו בלו"ז המטורף שהורים כופים, לעיתים מבלי משים, על ילדיהם (הגם שהאחרונים נראו דווקא מרוצים מהענין): מבית הספר לחוג, מהחוג לפעולת התנדבות, משם לחבר וכן הלאה. והכל בשם ההשכלה, ההתפתחות התקינה וטובת הילד. ובל נשכח - גם מחמת הבוז לבטלה. שיא השיאים היה משפחה שהכניסה ללו"ז הממוחשב גם זמני מפגש להורים עם הילדים, שהיו צריכים להיות מתואמים בתחילת השבוע...
על כל פנים, מסקנת התחקירים ההם (אני מסייגת: כפי שאני הבנתי אותה, שכן לרוב קשה לצפות מתחקיר סנסציוני בטלויזיה האמריקאית שגם יקבע מסמרות בענין כלשהו...), הרי שחוץ מילדים מותשים שישנים טוב בלילה (בעצם אולי אין לזלזל בכך..) הרבה טוב לא יוצא מזה - הילדים הראו סימני תשישות ומתח, בדיוק כמו מבוגרים תחת עומס עבודה."

מאפייה משותפת אפשר להפיק יותר ידע אודות חשבון , אומדן , קריאה, תכנון , ארגון וכו' וזה גם רלוונטי וגם טעים

בינגו

נורי לומד המון על החיים מעצם היותו טבח יחד איתי(וגם אבא) במטבח. אם יש פעילות שמועדפת עליו-זה זה. כרגע הלהיט הוא לקחת חלמון ביצה ולהעביר אותו מיד אל יד מבלי שיתפרק (-: ובחיי שהעוגות/בצקים שהוא עוזר לי להכין-טעימות פי מאה.

היום , זאת אומרת עכשיו בעלי חזר הביתה , טעם מהחומוס שעשינו היום וציין שיצא "פצצה" אחד הטעימים לדבריו. כנראה שבגלל שיואב סחט את הלימון הדר הוציאה בנתיים, חומוסים אחד אחד מהמג'מיקס וכשסובבתי את הראש יואב המליח את הכל שוב ושוב.
כשסיימנו לבדוק את כל מהירויות המכשיר יואב הוציא עם כף וסידר בתנועות מקצועיות על צלחת והדר סידר חומוסים שלמים לקישוט בעיגול.
אז אני מחשיבה את זה גם כקצת גאומטריה. ילדה - תינוקת בת שנה ועשר עשתה כמעט עיגול בחומוס , יש לה עתיד של ארכיטקטית או בעלת חומוסיה.

עידית, את גדולה !:-D

כאשר קראתי היכן שהוא על הורות פאסיבית ידעתי שזה סגנון הורות בשבילי. לעשות ולהפעיל כמה שפחות - מתאים לי.
עם הזמן (בתי הראשונה היא בת שנתיים וחצי) התגבשה אצלי הגישה של חיים ביחד עם הילדה_ לעומת _חיים סביב הילדה.

החברות שלי שילדיהם בגן שואלות אותי מה אני עושה איתה כל היום והתשובה שלי - אני חיה איתה. היום למשל הלכנו לקופת חולים ולקנות בגדים - סיבוב של 4 שעות ועף לו כל היום. אפילו לא הספקנו להכין אוכל בניחותא כמו שאנחנו אוהבות.

אנחנו חולקות את החיים ולכן המטרה שלי היא למצוא דברים מהנים לשתינו או להפוך דברים יומיומיים (בישול, כביסה, ניקיון, סידורים וכד') למהנים ומשחקיים - אתגר לא קטן, אה? האמת - יותר קל בזכותה (ובזכות אחותה התינוקת).

גם הקטע הזה - שילדים יצאו מוכשרים וחכמים. הסגידה לשכל. לי חשוב שילדים שלי יצאו שמחים, אופטימיים ומאושרים וכל השאר כבר יבוא. הרי כל אחד מוכשר במשהו בסופו של דבר ולרכוש ידע אף פעם לא מאוחר.

בהיבט רחב יותר ההורות היא גם תוצר תרבותי ובתוך מה אנו חיים? מרוץ בלתי פוסק ועשייה מתמדת כערך תרבותי. על מנת לעצור וסתם להיות אנשים צריכים תירוצים כמו טלויזיה, מדיטציה, מחלה... כמובן שזה משפיע גם על ההורות. סתם להיות עם הילד? להתבטל ביחד? להשתעמם ביחד? רק שלא ידווחו עלי לשרותי הרווחה (-;

אגב, אני גם משתדלת לא להתערב באינטראקציות חברתיות שלה אלא אם יש מכות או לחץ של אמהות אחרות (לדוגמא היא חוטפת צעצוע מילד אחר ועיניי האמא של הילד נשואות אליי בציפייה). כאשר לא מסתדר לה משהו במילא היא באה אלי. זה מפתיע אותי כל פעם מחדש - כמה שאני מתערבת פחות הדברים זורמים טוב יותר.

לנה, זו פעם ראשונה שלך פה?
ברוכה הבאה

הורות פאסיבית
ענן מאמצת את המושג בחום, במיוחד עם משתמע ממנו שלא צריך לתכנן או לעשות סדר יום...

חשוב שילדים שלי יצאו שמחים, אופטימיים ומאושרים וכל השאר כבר יבוא
בדיוק !

בכלל אני מאוד מזדהה עם התגובות פה.
הילדים המתוכנתים של צפון אמריקה זהו סיוט שיצא לי לחוות מקרוב. יש לי זכרון מסיור שרציתי לארגן לילדים בוונקובר להם העברתי חוג אדריכלות לילדים. הקבוצה היתה לא גדולה ולא היה נראה לי בעייתי לקבוע יום וללכת. בפועל הסתבר לי שאי אפשר למצוא יום הפנוי לכולם - מלבד היום שיועד מלכתחילה לחוג. היו ילדים שלא היה להם יום פנוי נקודה. מה שהדהים אותי גם היה שהם זכרו את סדר היום שלהם - הפנימו אותו כולכך.

החברה הישראלית נעשתה מאוד אמריקאית. במהלך שהותנו בצפון אמריקה לא האמנתי למי שאמר לי שילדים בארץ לא רוצים ללכת ברגל. עד שחזרנו וראיתי בעצמי איך הפכנו לעם מקפיץ.

ובכלל כול העניין של להעסיק ילדים מתקשר כולכך לתרבות הצריכה - כי אם אני מעסיק על ידי הפעלות למינהן אז אני משלם.ואז גידול ילדים הופך להיות עסק יקר בעצם גם את התלונות האלה שומעים הרבה...(אבל זה נושא לדף אחר )
אולי צריך לפתוח פה דף: ילדים זה עסק יקר?

גילה, תודה על התייחסות ועל קבלת הפנים. (:<

הנה כל הדינמיקה על רגל אחת;
אני מפחד להתמודד עם גידול ילדיי על כל הכרוך בכך. אני חסום ברבדים מסויימים------אני משלם לאחרים כדי לספק לי את ה"בריחה". אני מעביר את האחריות לאחרים.------אני צריך לעבוד כדי לממן את "הבריחה"-------אני מבלה פחות ופחות זמן עם משפחתי-------אני מתפלא שילדיי הופכים בגיל התתבגרות לטיפוסים מנוכרים וחסומים----אני מתפלא למה אין לי משפחה "אמיתית" ולמה יש שתיקות רועמות ליד ארוחת הערב המשותפת של יום שישי.

נועה הדרומית,
אני בטוחה שיש משפחות שהתיאור של הדינמיקה הזאת נכון לגביהן.
אבל זו הכללה. גם כשאבא ואמא עובדים מחוץ לבית וחלק מהיום הם לא רואים את הילדים,
עדיין גדלות משפחות לתפארת עם ארוחות ליל שישי עליזות ויחסים חמים. (כמו המשפחה שלי למשל).

בקיצר, מה שצרם לי קצת זו ההכללה. או שרק נדמה היה לי שזו הכללה.

לנה,
כיף לקרוא אותך.
מסכימה איתך לגמרי.
לצערי, הדר גם מעדיף 'הקפצות', אבל נראה לי שזה יותר בגלל חיבתו לכלי רכב. ימים יגידו.

(נתראה מחרתים ? )

נועה, אני מפחד להתמודד עם גידול ילדיי על כל הכרוך בכך
גם לי זו לא נשמעת ההתחלה. ההתחלה היא אולי 'אני לא יודע מי אני', לא ברמה של המודעות כמובן. אני רוצה בטחון, או רכוש או מעמד או סגנון חיים מסויים ואין לי בחירה בעניין - אנשים מבוגרים חייבים לעשות כך וכך. אני רוצה להעניק לילד שלי כלים טובים משלי כדי למנוע ממנו קשיים כמו שלי - אבל לא את עצמי, כי אני לא יודע בכלל (אפילו שאני לא מראה את זה).

ויעל, לא נראה לי שהכוונה היא לחינוך ביתי מול משפחות חמות אחרות, אלא להלך רוח מסוים שמשפיע על הורים להפעיל או 'לפתח' ילדים ופחות ופחות להיות איתם.

ויעל, לא נראה לי שהכוונה היא לחינוך ביתי מול משפחות חמות אחרות, אלא להלך רוח מסוים שמשפיע על הורים להפעיל או 'לפתח' ילדים ופחות ופחות להיות איתם.

כן.כן. לא הכללה. דינאמיקה של בריחה. ברור לי שלא כל הורה עובד עושה זאת כדי לא להיות עם ילדיו. רק השאלה מה קורה אחרי יום העבודה, מעבר....או יותר נכון, האם העבודה נמצאת גם בראש סדר העדיפויות.

מסכימה מאוד עם כך שאין צורך להפעיל, אני רואה איך הבן שלי חוקר ולומד דברים, אבל- אני לא יודעת איך לקרוא לזה, אבל אני כן יוזמת איתו משחקים ללימוד. למשל- מראה לו דברים ואומרת לו מה הם, מספרת לו וכו'.
אני חייבת להגיד גם שלפעמים אני תוהה איך לומדים הכל, ומצאתי את עצמי חושבת האם צריך להכניס "תכנים". אני יודעת שזה מגיע משאלות של אנשים (איזה תכנים את מכניסה לו? מה אתם עושים כל היום?) ומצד שני ממה שאני שומעת על הילדים של החברות שלי- שהם בגן. ואז אני קצת תוהה- איך ילמדו שהתרנגולת גרה בלול? ושהכבשה נותנת חלב וגם צמר? ועוד ועוד (סתם נתתי את הדוגמאות בראש כי זה הדבר האחרון בו "הותקלתי").
בקיצור- אני מסכימה מאוד שלכל ילד יש את הזמן שלו (והבן שלי מוכיח את זה הלכה למעשה בקצב התפתחות מאוד אינדווידואלי), אבל בכל זאת. ואולי השאלה הנכונה היא- איך נפטרים מה"צריך" הזה בהקשר של הלימוד?

אבל בכל זאת. ואולי השאלה הנכונה היא- איך נפטרים מה"צריך" הזה בהקשר של הלימוד?
הפתרון הוא בראשנו כנראה (קל להגיד...)
נראה לי שצריך להבין, ובאמת להאמין שלימוד הוא כול דבר שילד לומד. אז ילד אחד יודע לספור מגיל שנה, ולעשות "לשבת לקום" ואצל ילד אחר הלמידה היא הכרת סוגי הזוחלים בחצר, או איך אוכלים עם כפית בלי להפיל, או איך זה מרגיש להתמתח בבוקר, או איך נראה הפופיק שלו.
הרי כולם לומדים את הדברים הבסיסיים (שהם מבחינתי הדברים להם נזדקק בחיי היום יום) כי אם לא צריך אותם אז בשביל מה ללמוד אותם בכלל?
והדברים האחרים שיש ללמוד בעולם - והרי הם רבים כלכך - חלפו להם ימי הרנסאנס בהם איש אשכולות התמצא ברוב הידע הקיים בזמנו. כך שבכול מקרה לא יצליח הילד של ימינו לדעת הכול, ולפיכך - ילמד נא דברים המענינים אותו...

שלום, אני מחפשת ספר שייתן עזרה בהפעלה של הילדים בבית, וידריך איך לפעול במצבים מסויימים, תוך התייחסות לשלבי ההתפתחות שלהם- מלידה עד גיל 5 (למשל). אם מישהו מכיר ספר כזה, אני אשמח לקבל תשובה. תודה.

יש -- קוראים לו "אמא".

שלום דנה, יש כל מיני ספרים שיכולים לעזור ברעיונות לך ובעיקר לילדים עצמם. שני ספרים שהילדים שלי מאד אוהבים : "מעוגות בוץ למגנטים" - ספר ראשון ושני בהוצאת "אח" ספר מלא ניסויים שילדים מאד אוהבים ויכולים לעשות בעצמם או עם מעט מאד עזרה, ו"אמנות לילדי הגן - תהליך היצירה האמנותית כחוויה לילד" באותה הוצאה, שיש בו כל מיני מתכונים לבצק משחק, ורעיונות איך להכין המון דברים מחומרים ממוחזרים. הילדים שלי בני חמש וחצי ושנתיים וחצי מדפדפים בספרים האלה ועושים כל מיני דברים לפי הציורים או שואלים אותי מה כתוב בהם.

ובכלל כול העניין של להעסיק ילדים מתקשר כולכך לתרבות הצריכה - כי אם אני מעסיק על ידי הפעלות למינהן
אני חושבת שזו גם תרבות הצריכה של ההורים. יש לחץ אינסופי שאם ליךד לא יהיה קומפי,קלטות וידיאו ,ערוץ פעוטות,חוגים ועוד, הוא לא יעמוד במרוץ החיים. לראיה: בגנים, מגיל צעיר יש המון חוגים. בגן אחד שאלתי אם הם עושים פעילויות מוסיקליות עם הילדים והיא ענתה בתמיהה שיש חוג מוסיקה....... גם הגננות כבר לא סומכות על עצמן.
זה מזכיר לי משהו שקראתי על התרבות היפנית. שם מגיל אפס מתחילים להתכונן לבחינות שיקבעו את עתיד הילד לאיזה אוניברסיטה יתקבל. יכול להיות שאנחנו בכיוון .

ומשהו ליונת - לצערינו לא מלמדים באוניברסיטה איך להיות אמא. עם הזמן מאבדים את היכולת הטבעית הזו להיות בנוכחות אנשים אחרים וכתוצאה מכך עם ילדינו.

הייתי ביום הולדת לבת 4. הייתה מפעילה. עם מיקרופון, ומוזיקה שלא מביישת דיסקוטק.
בהתחלה הבת שלי עוד שיתפה פעולה יחסית (ושמחתי שאבא שלה לא נמצא כי הוא היה מתעלף מלראות אותה עושה כל מיני תנועות כי "המלכה (של יום ההולדת) אמרה"). באיזשהו שלב נמאס לה. היא באה אליי ואמרה :"אמא, בואי נלך למקום שקט יותר. אני לא אוהבת כשיש מוזיקה כל-כך חזקה. אני גם לא אוהבת משחקים שאומרים לי מה לעשות וצריך מייד לעשות. אני מעדיפה משחקים שאני יכולה לעשות אחר-כך, או לא לעשות בכלל".
והילדים האחרים - שיתפו פעולה בשמחה.
מה שעצוב זה שאני חושבת שאם אמא שלי הייתה שם זה רק היה עוד הוכחה מבחינתה לכך שהילדה נפגעת מכך שהיא לא הולכת לגן. הנה, כל הילדים האחרים קופצים ורוקדים בעליזות ורק היא הולכת עם אמא לפינה אחרת.

סלעית , לגבי הילדה - סחתיין עליכום !! אהבתי .
אני מקבלת חום מכל הימי הולדת האלה , גם בתור שכנה שצריכה לסבול את כל הדציבלים המיותרים האלה , גם בשביל המסכנים הקטנים שמבחינתם היה הרבה יותר כייף לשחק כמו כל יום בחול , לעשות מה בראש , לרקוד ולשיר את השיר שלך ועוד בסוף מקבלים עוגה -שאת זה כולם מה לעשות אוהבים .

הילדים בחופש, ידוע לכולם. ילדי בני (12, 9, 8) לפני כמה ימים דיברתי עם ה"אמא המושלמת" זו שמפעילה את הילדים שלה, כל יום מ9 עד 12 . כל יום יש תוכנית אחרת, אומנות, בישול, בריכה פשוט מעורר קנאה.
ואני? מה איתי? איזו אמא אני? בהריון רביעי, בשבוע תשיעי, יושבת, לא מפעילה במיוחד את הילדים, הם לרוב עם חברים או בטלויזיה או במחשב. לפעמים אנחנו הולכים לבריכה. הדבר שאני טובה בו ואנו עושים די הרבה, זה מדברים, ומסתלבטים. אין לי שום עניין בעבודות יצירה, אומנות, בישול וכו, אני פשוט כאן, ללא עשייה מיוחדת, רוב הזמן עייפה... אז קצת רגשי אשמה התעוררו וקצת כעס על האמא הזו שהכל נפלא אצלה.
אם בא לכם להגיב, סבבה , אם עייפתם, אפשר למחוק

זוית אחרת על שני דברים שבלטו לי :

• אני פשוט כאן, ללא עשייה מיוחדת,

בעיני זה דווקא נהדר להיות פשוט אני. וחוץ מזה אם את לא עושה הילדים לומדים לעשות - להעסיק את עצמם, ומה רע בזה?

האמא הזו שהכל נפלא אצלה._ _כל יום יש תוכנית אחרת, אומנות, בישול, בריכה
מה כל כך נפלא בזה? לי זה נשמע אפילו מעט מעייף ואולי מעיד (כמו אצלי לפעמים) על חוסר מנוחה, על לחץ של האמא על צורך שלה לבדר את הילדים כדי להיות אמא ראויה.
וראי גם לחיות לאאאאאאט

מזל טוב על ההריון והרגישי טוב (-:

תודה לך פלונית. מעודד לראות את עצמי מזוית אחרת ולא משיפוט ובקורתיות. לפני כשעה, ביקרתי אצלה (אותה אמא)ואכן זה נראה קצת כחוסר מנוחה ובעיקר צורך להוכיח (למרות שבהחלט אפשר לאמץ כמה רעיונות). בכל מקרה, גם אם אתאמץ מאד, זה לא ממש מתאים לי עכשיו. מה שמצחיק שיש אמא אחרת שהילדים שלה חברים עם שלי ותמיד שהיא נכנסת אלינו הביתה, היא אומרת איזו אוירה משפחתית. תמיד יש ארוחת ערב מסודרת (מה שנכון) ותמיד אנחנו נראים לה מאד הרמוניים , וזו הרי לא כל התמונה. כשאני נכנסת אליה, תמיד נראה לי בית מאד מיוחד והרבה פעמים, אני מקבלת השראה מלהיות אצלה, אני נרגעת מהלחץ שלי וכו'. אז מעניין כל אחד מה הוא רואה שהוא נכנס לבית אחר
קודם חשבתי, שאם הייתי כל היום בבית, אולי אעשה איזו פשטידה לארוחת ערב, אבל רק המחשבה על כניסה לסופר עייפה אותי טוטאלית. אז אתמרן כבר ממה שיש.
אולי באמת אעביר את הבלוגון הזה לדף לחיות לאאאט.

נירי
האם הילדים והאמא שאת מדברת עליהם בחינוך ביתי? או שפשוט בחופש?
אני מכירה הרבה אימהות שברגע שנשארות לבד עם הילדים שלהן מרגישות צורך בלתי נשלט להעסיק אותם בכל דבר שלא יהיה, רק שלא "ישתעממו",
אחרת הן מרגישות שהן מאבדות שליטה. פשוט מתוך קושי להיות באמת בנינוחות עם הילדים.
בעיני זוהי לא מושלמות. רק חוסר יכולת להתמודד, וזה עצוב.
מלבד זאת, אני רואה בעיה בלהעסיק את הילד כל הזמן : הוא לא יודע איך להעסיק את עצמו. זה ממש לדכא בו את היצירתיות, את הרצון והצורך הפנימי האישי שלו.

זו שמפעילה את הילדים שלה, כל יום מ9 עד 12

12 בצהרים או בלילה? אם בלילה, האם הילדים מופעלים כ-----ל הזמן?

גם אני חושדת במילוי חסכים בחופש הגדול. לאו דוקא מתוך חוסר יכולת התמודדות, אולי פשוט היא לקחה חופש במקביל לילדיה והחליטה לצקת כמה שיותר אמהות מרוכזת לתוך החופש המשותף. לכן שואלת, האם זה תמיד ככה, או רק בחופש הגדול?

וואו, בדיוק היום סיפרתי לחברה על "אמא נפלאה" שכזו וניסיתי לתהות למה ההתנהלות שלה כל-כך מפריעה לי (בעיניי עדיף שהדף ישאר ולא יועבר לשומקום ).

נראה לי, שעבורי, היא כאילו הציגה את האלטרנטיבה שאולי פעם הייתי בודקת, היא כאילו מאירה ומעירה אצלי כל מיני נוריות אזהרה:

• אני אמא לא משקיענית...
• העייפות שלי נמרחת על הפנים של כל הבית ובני הבית...
• הילדים שלי לא נחשפים ליצירה / אומנות / וכו' וכו'...

מעניין מה יש בהתנהלות הזו שמקפיץ אתכן ? בכל אופן, אני משכנעת את עצמי שוב ושוב שהרעיון הוא שהם יעסיקו את עצמם ולא שנהיה סוכני הבידור שלהם, אבל אולי זה בדיוק המשפט שאני עוד לא שלמה איתו ולכן כל אמא כזאת מערערת אותי עד היסוד ???

אני אוהבת לבדר את הילדות שלי. אבל רק כשבא לי.
וגם רק כשבא להן. וזה לא תמיד קורה לנו ביחד, הגדולה עסוקה בדרך כלל ואין לה הרבה זמן לבדר את אמא שלה....

אז ככה. האמא הזו אינה עובדת ולמעשה מההכרות שלי עמה היא רוב הזמן בבית. את הילדות היא מפעילה באופן מסודר בין 9 ל-12 בצהריים . האמת שיש לה שלוש בנות מקסימות שיודעות מאד להעסיק את עצמן - מושלם או לא? ברור שלא מושלם אך בהחלט די מעורר קנאה. הילדות אינן בחינוך ביתי, פשוט לא הלכו לקייטנה והאמא עושה להם קייטנה בבית (אפילו אי אפשר למצוא איזשהו פגם) ובכל זאת , כפי שרסיסים של אור אומרת זה מעורר בי משהו , זה שם זרקור על העייפות וההמרחות שלי ושל ילדי. ואמא כזו לא ממש מערערת אותי אבל משהו צובט בלב ותוהה???????

בהריון רביעי, בשבוע תשיעי, יושבת, לא מפעילה במיוחד את הילדים
בשבוע תשיעי, בשיא העייפות של השליש הראשון, אי אפשר לצפות ליותר מזה

האמת היא שכתבתי למחיקה כי כל פעם שאני קוראת על
מושלמת
אמא, עקרת בית, מאהבת, לא משנה מה -
ישר מתחשק לי למחוק.
מושלמת? אז אל תהיי בכלל.

(וכן, אני עדיין רוצה להיות מושלמת)

ואם כבר החייתם את הדף, נורא חבל לי על הילדים שלא מקבלים את ההזדמנות הכל כך נדירה הזו להתבטל.תחשבו כמה זה נדיר!
אני זוכרת שפעם, בחיים אחרים, באמצע חודש עבודה מטורף של 15 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, קולגה שלי אמר בהפוגה של רגע שהוא זוכר את ימי בית הספר כשהוא היה מגיע הביתה בשתים-שלוש וכל אחר הצהריים היה פרוש לפניו... הוא אומר שהוא לא זוכר אפילו איך הוא העביר את הזמן, אבל המרמור שלו על חצי השעה שהוא היה צריך להקדיש לחלק שלו בעבודות הבית מצחיק בעיניו עכשיו.
הו, הבטלה המתוקה!
זה הרי לא שמבוגרים לא מתבטלים לפעמים, אבל לנו יש תמיד דברים שנדחים לשם כך. לא את החופש הצלול שנובע מכך שאין שום דבר שצריך להעשות.

אמא של שפן
תודה.
לקרוא את מה שכתבת עשה לי טוב בנשמה.
הו, הבטלה המתוקה!
המשאלה הבאה שלי:
ללמוד להתבטל בכיף
(יש על זה כל מיני דפים, והנה נהפוך גם את הדף הזה לדף מושלמות-הבטלה או בטלה-מושלמת)

נורא חבל לי על הילדים שלא מקבלים את ההזדמנות הכל כך נדירה הזו להתבטל.תחשבו כמה זה נדיר!
היום זה יותר נדיר מאשר פעם. לפחות ממה שאני קוראת, יש טירוף חוגים באוויר. ולכל מקום מסיעים את הילדים ומחזירים אותם, כך שמדובר בהפקה שלמה.

יש טירוף חוגים באוויר
בתור מי שהיתה ילדה תאוות למידה, ששום בית ספר או ספריה או אפילו אמא שלי הנפלאה לא יכלו לענות על כל שאלותיה, היצע החוגים היום מדהים אותי. אבל אני מדברת על המבחר, שממנו אפשר לקחת חוג בשנה או משהו כזה. בטח לא כמו ששמעתי, שיש לילדים חוג אחר כל יום.
מתי עושים בטן-גב? מתי הולכים עם אמא/אבא לדואר ותוהים אתם לאן נוסעים כל המכתבים? מתי מלמדים את האח הקטן לקפוץ גבוה? מתי חוים ילדות?

אני אמא שכמעט לא זזה בבית מהמחשב ומדברת,בשביל לעשות משהו אני צריכה להפעיל את עצמי,
הבן שלי בן1.2 יודע לשחק לבד מאז שהוא קטן,מה אתם אומרים? אני צריכה להפעיל אותו או לא?

leave]עזבו את הילדים במנוחה those kids alone[/po]/?page=full

תינוקי בן ה 5 שבועות לא מופעל כמעט כלל. ואני יודעת שזה ודאי נזק מוטורי וקוגנטיבי. רוב הזמן אני עסוקה באחיו או בעבודות הבית, והוא נמצא בטרמפולינה (לא אוהב מנשא!), או שוכב על הגב מסתכל על העולם. מה יהיה עם רצועת הצואר והכתפיים, צריך לאמן לא? אני אמא איומה?

ברור שאת לא אמא איומה (-: את אשת חייל.
לאשה יש את היכולת ניווט, הכנת אוכל , דיבור עם הבעל (ועם חברה בו זמנית)ניקיון , משחק עם הילד, פיתרון סודוקו, הנקת תינוק, חיוך לשכנה... וכו....
לא בציניות(-|

והוא נמצא בטרמפולינה (לא אוהב מנשא!), או שוכב על הגב מסתכל על העולם. מה יהיה עם רצועת הצואר והכתפיים, צריך לאמן לא?
בעיניי המגע חשוב כרגע יותר מה"אימון". הוא צריך המון מגע.
אולי הבעיה במנשא? האם ניסית כמה סוגים?

מסכימה עם קרוטונית .מגע מגע ועוד מגע.
לפעמים כשלוקחים תינוק ויושבים איתו (ברגעים הנעימים האלה ששמים את הרגלים על הכיסא שמול, או סתם על הקרקע )ומשכיבים אותו על הירכים הוא מקבל המון ביטחון וחשק לזוז.אפשר לעשות את תרגיל האוירון,עיסוי.
שכיבה בבטן אל בטן מצב מאוד חביב על תינוקות..בדרך כלל יגיעו לציצי ויהיו מבסוטים.

אחרי שראיתי במו עיני איך הבת שלי(4)מטפלת ,משעשעת ,מעודדת ונהנית בעצמה מהתינוק של גיסתי,נהנתי מכל רגע. ובכלל רואים כמה ילדים יודעים לגשת לתינוק .אז אולי אפשר לתת לגדול להיות עם הקטן על השטיח.להושיט לו משחקים,לשיר לו ולרקוד לפניו.

ובטח שתחושות כמו אמא איומה לא עוזרות.אמא איומה לא מתלבטת לגביי המצב התנועתי של התינוק שלה.את לא ככה.
לכולנו יש ימים יותר טובים ופחות טובים.
יש תינוקות שיותר משתפים ויש שפחות,זה הרי גם תלוי בו.
את יודעת שהטרמפולינה זה לא אידיאלי ,ואולי זה משהו כמו טלויזיה שצריך להגביל למספר דקות ביום -אם אין מנוס.למצוא עוד אלטרנטיבות ,אולי מנשאים אחרים(המנשא הנכון,מכירה?),ללמוד דרכים לגרות את התינוק שלך לתנועתיות ,דרך מה שהוא מספר לך ואולי להתיעץ עם מדריכים.

לא אוהב מנשא!
עוד לא מאוחר לחבב עליו מנשא כלשהו. לא מזמן הבאתי לחברה עם תינוקת שהיתה אז בגיל תינוקך מנשא שונה מזה שהיה לה (ושימש אותה מצוין עם שני הגדולים שלה) - ומאז חייה השתנו. התינוקת רק נכנסת למנשא ומיד נרגעת. כמו שקרוטונית אמרה - אולי הבעיה במנשא? האם ניסית כמה סוגים? לגבי רצועת הצוואר והכתפיים - ראי דיון שמתנהל ממש עכשיו בדף תינוקות בשבטים לא זוחלים...

אני הייתי בודקת עוד סוגי מנשאים, עם עדיפות לגב.
וכן משתדלת להחזיק את התינוק על הידיים, על חשבות עבודות הבית, ותוך גיוס האח הגדול.

אני בהתלבטות לגבי הבן שלי, ובינתיים לא מצאתי דף מתאים יותר, מקווה לשמוע מה דעתכן.

אחד הדברים האהובים עליו ביותר הוא ספרים.
יש לו די הרבה ספרים שקנינו לו, נגיד - 15-20, משהו כזה.
בגיל שנה וחצי הוא כבר מכיר אותם "בעל פה" וכבר לא כל כך מתרגש מהם, אלא מחפש כל הזמן ספרים חדשים.
(אחד החפצים הסנסציונים ביותר בבית בשבילו הוא הסידור של אבא. פריט נחשק ולא מושג)

ההתלבטות היא אם לקנות ולחשוף אותו לספרים נוספים, ובאיזה קצב.

כל פעם שהוא מקבל ספר חדש ההתלהבות שלו בשמים, והוא מבקש שנקרא לו אותו ללא הפסקה, עד שהוא לומד אותו קדימה ואחורה.
אין לי בעיה עם זה, אומנם זה מעצבן לפעמים, אבל אני מבינה אותו.
מצד שני, הוא טיפוס חסר מנוחה שכל הזמן מחפש גירויים חדשים, ואני חוששת שלתת לו עוד גירויים רק יחמיר את המצב.
מצד שלישי, הבחור איש ספר, למה לא לתת לו ספריה עשירה להנאתו?
זה משהו שבא ממנו.
עם צעצועים, למשל, זה שונה. הוא מתלהב מצעצועים חדשים לזמן מועט, לא כמו מספרים.
מצד רביעי, אולי הוא אוהב ספרים כי זו פעילות ש"מכריחה" אמא/אבא לשבת לידו ולהיות רק איתו?
אולי זה לא באמת הספרים?
איך אפשר לדעת?

איך לדעת? פשוט לנסות עוד עיליות ולראות איך הוא מגיב.
למשל שירי אצבעות, טיול בחוץ, ג׳ימבורי, בצק משחק, וכן הלאה.
אם ספרים זה מה שהוא אוהב, אולי כדאי להכניס לשיגרה ביקורים בספריה.

יונת, תודה.
הוא מאוד אוהב שירים שאנחנו שרים לו, מילים חדשות שמצחיקות אותו, וכמובן לטייל בחוץ.
בסה"כ אין הרבה דברים שהוא לא אוהב כשעושים אותם ביחד- הדגש הוא על יחד.
החשש שלי לתת לו הרבה ספרים מחביא מאחוריו חששות אחרים-
למשל, שיהיה מפונק והספרים יהיו מקבילה לצעצועים רבים שיש לילדים אחרים.
או שיקבל דברים חומריים בקלות מדי ולא ידע להעריך.
לגבי הספריה- אין סיכוי ללכת איתו.
הוא יגע בכל מה שנקרה בדרכו, יטיח ברצפה כנ"ל ואני אמצא את עצמי אומרת לא/נוזפת כל הזמן.

אני הייתי מבקרת בספרייה פעם אחת, לניסיון. ולתפוס איזו ספרנית ולשאול אותה על נורמות התנהגות וכו'.
יכול להיות שתגלי שהספריה שלך כן ידידותית לפעוטות, שיש בה מספיק ספרים נגישים / בתפזורת שאפשר לגעת בהם, למשש וכו', ואת רק תצטרכי לוודא שהוא לא מנסה לכרסם אותם
כבר ראיתי בחיי ספריות עם צעצועים לפעוטות.

מצד שני, הוא טיפוס חסר מנוחה שכל הזמן מחפש גירויים חדשים, ואני חוששת שלתת לו עוד גירויים רק יחמיר את המצב.
אני לא חושבת כך.
אם את מוסיפה ספר פעם בכמה שבועות (נניח שאת יכולה לעשות זאת), או ביקור בספריה פעם בשבוע עם קריאת כמה ספרים במקום והחלפה של שני ספרים - נראה לי סביר לגמרי, ואף יותר - זו היענות לצרכים של הילד.

בקשר לפינוק - טוב, תספוקת הספרים זה רק אלמנט אחד של החיים. את יכולה לשדר לו הרבה מאוד מסרים ביחס לדברים חומריים, באופנים שונים.
למשל, כשהולכים לסופרמרקט ומדברים על מצרכים שאנחנו צריכים ומצרכים שלא צריכים.
(רמז: 90% ממה שיש שם אתם לא צריכים)
או למשל, לעשות ניפויים קבועים (כל שנה) של החפצים בבית ולתרום לוויצ"ו, עם הסברים.
או למשל, להיות בגישת ה"אנחנו צריכים משהו? אז בוא נעשה את זה" (למשל, להכין כרטיס ברכה במקום לקנות אחד בחנות, להכין תחפושות מעשה יד וכל מיני צעצועים ומשחקים, לתקן דברים בבית ולקרוא לו שיסתכל ויעזור).

שיקבל דברים חומריים בקלות מדי ולא ידע להעריך.
את יודעת, זה מעניין. פתאום חשבתי על זה שבשנים האחרונות אני עצמי מקבלת דברים חומריים בקלות רבה מאוד, ולא "מעריכה" אותם - אני מקבלת המון המון בגדים יד שניה, ומעבירה חלק גדול מהם הלאה. אני נותנת מאוד בקלות דברים שאני כבר לא משתמשת בהם. אני חובבת מושבעת של חנויות צדקה, של ליקוט מהרחוב, אתרי יד שניה ואירועי קח-תן. אני מרפאה בעיסוק במקצועי, אבל כרגע לא עובדת במקצוע, ואני לא מפסיקה להזרים ציוד שאני לא משתמשת בו לחברה שלי שיש לה קליניקה פרטית. פשוט לא יכולה לסבול את זה שהדברים האלה יושבים לי בבית בלי להועיל! אני לוקחת בקלות וגם נותנת בקלות, ויש זרימה מתמדת של חפצים אל ומחוץ הבית שלנו.
אבל בקניית דברים חדשים, מהחנות ה"רשמית", אני קמצנית נוראית
סתם, חומר למחשבה @}

_אולי הוא אוהב ספרים כי זו פעילות ש"מכריחה" אמא/אבא לשבת לידו ולהיות רק איתו?
אולי זה לא באמת הספרים?_
אם הוא לא היה נהנה מהספרים כשלעצמם, תהיי בטוחה שהוא היה מוצא דרך אחרת להושיב אותך לידו ושתשחקי אתו.
ורגע, מה פתאום פעילות שמכריחה להיות רק אתו?
עם הפעוט שלי, בגיל הזה גם הוא היה משוגע על ספרים, ואני כל כך נהניתי מזה - הייתי אומרת לו "טוב, תביא את הספר אלי" (בדרך כלל, למטבח או לחבל הכביסה). הוא היה מדפדף, ואני הייתי מקריאה לו את הדף הפתוח, תוך כדי בישול, רחיצת כלים, תליית כביסה וכולי. אפילו בסופרמרקט ייצא לי להקריא לו (אם כי זה כבר באמת לא היה מדהים).
כמובן, עזר מאוד שגם אני ידעתי את הספרים האלה בעל פה, כך שהצצה אחת בעמוד הנדון הספיקה לי כדי להקריא את כולו בשטף

<בונוס בלתי צפוי של שיטת ההקראה הזאת, היתה שלמדתי ממנו איך אפשר לקרוא ספרים. זה היה מרתק. לפעמים יש לקרוא רק את שלושת העמודים הראשונים, שוב ושוב. לעתים (נדירות) יש לקרוא את הכל מהתחלה לסוף, ולפעמים צריך לקרוא הכל מהסוף להתחלה. לפעמים יש לקרוא רק את העמודים הדרמטיים ב"תירס חם" (זה עם האכזבה של הילדים, וזה עם סבא), ולפעמים רק את עמודי הצעידה והשירה. דווקא בגלל שהוא היה אחראי על הדפדוף, זה פתח לי חלון מרתק לאופן שבוא הוא חווה את הספר>

תמרוש, איזה כיף שענית לי!!!
תודה, תודה, תודה!

קודם כל, אני מקבלת את ההצעה שלך לביקור ניסיוני בספריה.

בונוס בלתי צפוי של שיטת ההקראה הזאת, היתה שלמדתי ממנו איך אפשר לקרוא ספרים. זה היה מרתק. לפעמים יש לקרוא רק את שלושת העמודים הראשונים, שוב ושוב. לעתים (נדירות) יש לקרוא את הכל מהתחלה לסוף, ולפעמים צריך לקרוא הכל מהסוף להתחלה. לפעמים יש לקרוא רק את העמודים הדרמטיים ב"תירס חם" (זה עם האכזבה של הילדים, וזה עם סבא), ולפעמים רק את עמודי הצעידה והשירה. דווקא בגלל שהוא היה אחראי על הדפדוף, זה פתח לי חלון מרתק לאופן שבוא הוא חווה את הספר>

מסכימה עם כל מילה.
תודה שאת משתפת, גם שלי כזה בדיוק - כולל הדוגמא שלך מתירס חם, וכנ"ל באליעזר והגזר- מהדף שיצא הגזר
ןבחמישה בלונים- רק את הסוף של שלום שלום בלון אדום.
ועוד ועוד...
אין אפשרות להקריא לו אחרת, כי הוא מאוד דעתן (חמותי מאשימה בכך בעיקר אותי) ותמיד מתעקש על הדף שהוא רוצה.
אבל אני לא מצליחה להקריא לו (או בכלל לחיות) תוך כדי פעילות אחרת בבית.
קשה לי לתאר כאן בכמה מילים עד כמה קשה לתפקד איתו.
אני מרגישה שאני חיה בתוך טראומה שראוי לפתוח לכבודה דף תמיכה בבאופן, רק שאני חלשה מדי מכדי לשבת ולהתמקד בכתיבה.
אבל האהבה שלו לספרים היא באמת מקסימה וכובשת, והיא בשבילי עוד נקודת אור בגידול שלו.

אז אני מבינה שקיבלתי פה אישור לספק לו הרבה ספרים, כבר מחר אני מוציאה לו את הבא בתור מהסטוק...

_אבל אני לא מצליחה להקריא לו (או בכלל לחיות) תוך כדי פעילות אחרת בבית.
קשה לי לתאר כאן בכמה מילים עד כמה קשה לתפקד איתו._
נדמה לי שהבנתי...
יש לך פעוט אינטנסיבי, פעלתן, רוצה המון דברים, רוצה אותם עכשיו, רוצה אותם אחד על גבי השני, אולי גם אחד בתוך השני, ולפעמים משנה את דעתו תוך שניות, ולא מהסס לצרוח אם משהו זז סנטימטר הצידה ממה שמתאים לו?


ספרי, ספרי. הנה לך דף הצילו פעוט פעלתן ודעתן. גם אם תכתבי חצי פסקה כל פעם (החצי השני ייכתב כעבור יומיים, או הלך לאיבוד כי מישהו (...) הצליח להגיע למקלדת ולהרביץ לה), נראה לי שזה יעזור.

לא מפקירות נפגעות טראומה לבד בשטח!!

ספרי, ספרי... הנה יש לך דף הצילו פעוט פעלתן ודעתן. אפילו אם תכתבי שם חצי פסקה כל פעם (כשהחצי השני ייכתב כעובר יומיים, או הלך לאיבוד כי השמונצ הקטן הצליח להגיע למקלדת), נראה לי שזה עשוי לעזור לך.
לא משאירות נפגעות טראומה לבד בשטח!!

אה, את רואה! גם שלי הרביץ למקלדת וזה מה שיצא

עדיין כבד לי בלב להתחיל לכתוב...
את פתחת לי פתח, וטוב לי לדעת שהוא שם
תודה, תבורכי