כמעט נגמר שבוע 31 להריון הזה. כבר שבועיים וקצת שאני אמורה לשכב כל הזמן פחות-או-יותר, אבל הנה, עכשיו גונבת כמה דקות ישיבה.
סיפרתי קצת על החרדות שלי בדף פחדים בהריון לפני איזה זמן, אבל כשהחשש התאמת - צוואר הרחם התקצר עוד ועוד - זה נהיה הרבה פחות מפחיד. גם כי ההריון מתקדם יותר, וגם לא יודעת למה. אולי החרדה מהאפשרות גרועה בהרבה מהמצב עצמו. החשש מאיך נסתדר אם אצטרך לשכב, עם ילדה אחת, אמא אחת (שלי) רחוקה ואמא אחרת (שלו) שקשה לי מאד להעזר בה, חיבר אותי עמוק לתחושות של לבד בעולם ושל ילדים עזובים. בטח גם משם הכאב הגדול והחרדה.
בכל מקרה, בינתיים דברים קלים משחששתי. דב חוזר הביתה מוקדם לעיתים קרובות, אמא שלי מצליחה לתרום לפחות אחר צהריים אחד בשבוע, מצאנו בייביסיטר שיכולה לעזור לפחות טכנית, ואולי בהמשך יותר, שירי מבינה ומקבלת (באמת!) ומתנהגת מעולה, וגם אני מחמירה מעט פחות ממה שהורה הרופא. כל זה ביחד יוצא אפשרי.
ובכל זאת אני מרגישה שמסתתרים ממני דברים שקורים לי, ואני אפופה ועטופה מדי בשביל לגעת בהם. אז חשבתי לכתוב כאן, אולי ככה אמצא אותם קצת. אתם מוזמנים לשמוע ולהשמיע, טוב?

היום היה יום הולדת 3 לשירי בגן. והיה ברור שאני יוצאת ומשתתפת. כבר חודש שהיא מחכה נורא - יודעת שיום ההולדת שלה מגיע כשהסיגלון פורח, והוא עוד דקה גומר לפרוח כבר.
וחשבתי כל הזמן שהשכיבה הזאת היא כלום, ואני חזקה וגיבורה כרגיל, ורק יצאתי מהבית, ישר התחלתי רועדת. פיזית. המפגש המחודש עם העולם היה מבהיל. הרגשתי לא שייכת לשום מקום חוץ מאשר לבית. למיטה. לספה. למזרון שעל הרצפה. אלו גבולות הטריטוריה שלי, בתוכם יש לי כח. ומחוץ להם אני עלה נידף, מסתבר פתאום. אולי בכלל כל השמירת הריון הזאת היא שמירה עלי מפני העולם, לא צוואר הרחם וכל זה. הגנה עלי. קל לי יותר לקבל את זה ככה.

יודעת שיום ההולדת שלה מגיע כשהסיגלון פורח
איזה יופי של חיבור בין תאריך לעולם!

אוי, רינת, כל כך מבינה אותך!
השכיבה היא בכלל לא "כלום".
אבל צריך המון עזרה. אנחנו הוצאנו חסכונות בשביל עזרה בשמירה הזאת.
בשביל היציאות הבודדות (לקופת חולים, למיון בביה"ח, בדיקות) לקחנו בהשאלה כסא גלגלים מיד שרה.
בעלי לקח אותי על הידיים במדרגות, שלוש קומות למטה, שלוש קומות למעלה.
גם ככה היו לי צירים, אבל לעמוד לא יכולתי בכלל. רעדתי, צירים, חולשה, מבהיל.
עבדתי הרבה עם דמיון מודרך: דמיינתי את צואר הרחם מתארך ונסגר. ועשיתי מדיטציה להפסיק את הצירים.

לא ילדתי מוקדם. החזקתי וילדתי בבית!
מחזיקה לך אצבעות!

גילה - נכון שזה כייף? הסיגלון הוא כזה עקבי, לפחות זה שאצלנו בחלון, וממש אפשר לכוון זמנים על פיו. זה לא עובד אצל מי שנולד בסוף אוקטובר, למשל, כי אי אפשר להגיד שיום ההולדת הוא בסביבות הגשם הראשון

בשמת - אני מעריצה אותך על הרצינות והעקביות בה שמרת. גם אצלנו המחיר הכלכלי לא פשוט (לבייביסיטר, כמו גם ליציאה מוקדמת של דב מהעבודה, יש תוויות מחיר צמודות. כך גם לקנייה של יותר אוכל מוכן ומנקה ועוד, ועוד), אבל זה בערך השיקול האחרון שחשוב כאן. אצלי לא מדובר בצירים, רק בידיעה, שקצת קשה לי להתחבר אליה, על התקצרות צואר הרחם. זה יותר קל מבחינה רפואית, אני חושבת. לפחות הסכנה פחות מוחשית.
אפשר לחקור אותך קצת? מעניין אותי איך הבת שלך חיה עם המצב הזה, מתי קמת וכמה זמן לאחר מכן ילדת, או שפשוט שכבת עד הסוף (הטוב).

ואני בינתיים מנסה להאבק טלפונית עם בירוקרטיות של האוניברסיטה (לפחות יש מקום לכעוס עליו), מנסה לשכנע אותם שיתנו לי איכשהו לגמור את התואר הזה עכשיו ולא יצפו שאבחן במועדי ב' עם תינוק צמוד לציצי וילדה בחופשה מהגן. והם מתקשים להשתכנע. בינתיים עשיתי בחינה אחת בבית, במיטה עם הלפ-טופ, עם משגיחה חדת עין שבאה לוודא שלא יזרקו לי פתקים עם תשובות מהחלון ולא הפסיקה לדבר כל זמן הבחינה. אבל זה היה משהו חד-פעמי, ולא מאשרים לי את זה יותר. אז אני במלחמה איתם. אמרתי שכשאני בבית יש לי כח..

והלב שלי נמעך מזה ששירי מתרחקת ממני. כשמקבלת מכה, למשל, מבקשת יותר את הוויי (בובת זחל שישנה איתה מינקות) מאשר אותי. היא צודקת, אני יודעת. הוויי יותר זמין, יותר בשליטה שלה. אבל זה כל כך עצוב לי. גם זה שפונה לחפץ ולא לאדם, גם זה שלא פונה אלי. מתרחקת. נדמה לי שבעיקר קשה שהיא לא כועסת עלי, לפחות לא במפורש, על השכיבה הזאת. הייתי רוצה שתכעס בקול רם, תבטא אכזבה ועלבון מהשכיבה שלי, גם כלפי וגם כלפי התינוק, אבל במקום זה היא מציגה הבנה וקבלה.
די כבר, קטנה. את רק בת שלוש. את בטוח צריכה אותי בפנים, אז אל תוותרי ככה.
אולי אני לא משאירה לה מקום לכעס כזה. אולי בכך שלא מאפשרת לעצמי לכעוס על המצב הזה לידה. כי היא רואה איך דב ואני מתאמצים ומקבלים ומשלימים, ומרגישה שגם היא צריכה לתרום את חלקה. אפילו בפנטזיות שלה: הבוקר כשהתעוררנו סיפרה שחלמה שאנחנו טסים במטוס לטופריקה (זה ליד אפריקה), ומיד הוסיפה - זה היה מטוס מיוחד, היתה שם מיטה שאת תוכלי לשכב.
ישר נשבר לי הלב.

קצת מנסיוני:
בתי היתה בת ארבע ורבע כשזה התחיל, אז היתה יותר גדולה.
אני שכבתי ממש מהחודש הראשון, בגלל הקאות קשות. כשההקאות השתפרו והתחלתי לקום - מייד התחילו בעיות והשכיבו אותי בשמירת הריון...
כל מי שעזרו לי, התייחסו לבתי והקדישו לה תשומת לב, וכך היה לה פיצוי. ואני הייתי זמינה לה במיטה, והמשכתי להיניק וישנו יחד כל הלילה, ובבוקר תמיד הכנתי אותה לגן (סירקתי אותה וקלעתי לה צמה, ועזרתי לה להתלבש). ככה שבעצם היתה לה המשכיות חלקית, וההנקה והשינה המשותפת עזרה הרבה. פטפטנו הרבה במיטה, הייתי מאוד גלויה איתה.
שכבתי עד 37+4 (רציתי לקום קצת קודם, אבל המיילדת שלי ביקשה שאשכב עוד כמה ימים, כי העובר קטן מדי והיא לא ממליצה ללדת תינוק קטן מ-2.5 ק"ג בלידת בית), ואז קמתי והתחלתי להסתובב (עם צירים כל הזמן...). כעבור שבוע בדיוק, על השעה, ילדתי, בלידת בית שבה השתתפה גם בתי (היא לא רצתה בשום אופן ללכת לאחותי, שגרה בסמוך, ואני הסכמתי שתישאר).

אם יש לך עוד שאלות תשאלי. גם אפשר להשיג את הטלפון שלי דרך מערכת "באופן טבעי" או דרך יונת שרון (הרשימה הלבנה) ועוד אנשים כאן בפורום.

בשמת - תודה על ההסבר. איכשהו הדברים שלך לגבי הקשר עם ביתך אירגנו לי קצת את מה שקורה אצלנו, ואני מרגישה פחות נוטשת. ועוד תודה על ההזמנה להתקשר - אולי אנצל אותה (אני צריכה אומץ בשביל זה).

בינתיים עברו קצת הימים של הכעס, ועכשיו מעט יותר טוב, יותר רגוע. (לפחות כל הזמן אני מרשה לעצמי להרגיש מה שיש, ולא מאמצת מין גישה כזאת לפיה אני חייבת להיות רגועה - משפט ששמעתי לא אחת - כי רגשות אינטנסיביים יכולים להזיק או משהו. גם בימים של טיפולי הפוריות לא לקחתי על עצמי את העול של להיות רגועה, גם עכשיו לא. הנה מקום שבו אני מרוצה מעצמי.)

עכשיו הנושא הוא פחות הרגשות, יותר הגוף. כבר כל כך לא נוח לי בשום צורה. לא צד אחד, לא צד שני, לא על הגב, לא במיטה, לא על הספה, לא על השטיח. רק עמידת שש נוחה - מרפה קצת את הלחץ מהגב - אבל לא לאורך זמן. שבוע 32, תחילת חודש שמיני, ואפילו כששוכבים (אולי דווקא כששוכבים) זה מרגיש מסורבל. אם יש למישהו/מישהי עצות איך לשכב או איך להפעיל קצת את הגוף (בלי בטן, בלי אגן, בפוזיציה שבה הרחם לא ילחץ על צוואר הרחם) - אודה מאד מאד.
וחוץ מזה חם ומזיעים ואני כל כך שונאת מיזוג, אבל לא יכולה להרשות לעצמי מקלחות תכופות כפי שהייתי רוצה, אז אני מוצאת את עצמי מתוודעת מחדש לריח הגוף שלי. מעניין

את מכירה תרגילי פאולה?
עשיתי המון. מאוד עוזר.

בטח כבר יש לך - אבל הפוף הגדולים ממש מצויינים (וגם נוחים אח"כ להנקה). אחרות ערכו היכרות עם הריח שלהן לפניך (תכנסי ל האם להוריד שיער)...

בשמת - תרגילי פאולה פשוט לפי ספר או שצריך הדרכה יותר קרובה? איך יודעים אלו תרגילים מתאימים?
יעל - באמת, איך לא חשבתי על הפוף! הקלקרים שלו כבר מעוכים נורא, והוא ריק מדי לשימוש, אבל בעקבות ההצעה שלך חשבתי על רעיון מעולה - לדחוס בתוכו גם את הכריתי (מין כרית מאורכת שממולאת בקלקר גם היא), וככה יצא שמנמן ונוח. ובעניין ריח הגוף - לא יצא לי האם להוריד שיער מהרגליים בחיים (פריבילגיה של בהירות עם עודף משקל שגם לא חושפות יותר מדי רגליים וגם כשכבר חושפות צריך להשתדל בשביל לראות שם שערות..) וגם מבית השחי רק פעמים ספורות, מתישהו כשזה נהיה טרנדי בגיל ההתבגרות. בכל מקרה, אני מדברת על מצבים ריחניים עוד יותר

אתמול והיום שירי מראה שקשה לה - בכי בבוקר מכל מיני סיבות (למשל: אבא עקף אותה במדרגות למטה), וגם אחר הצהריים בכי אמיתי כל הזמן קרוב מאד לפני השטח, וכל מכה או אי נוחות קטנה מציפים אותו. והגננת התקשרה להגיד שהיתה עצובה מהרגיל בגן, וגם עשתה פיפי במכנסיים בשעת המשחק בחצר.
דיברתי איתה קצת והיא אמרה שאולי היא עצובה כי היא בכלל רוצה להישאר בגן כל הזמן ולא לחזור הביתה, אפילו כשהגן סגור. אמרתי שבאמת קשה כשכל יום מישהו אחר לוקח מהגן, והיא אמרה שזה לא קשה אם זה מישהו שהיא כבר מכירה הרבה הרבה זמן כמו סבתא או אבא. וכן קשה עם הבייביסיטרית. ודיברנו על המאמץ שלה להסתדר עם מה שיש ולהתחבר עם הבייביסיטרית, והיא אמרה שהיא מנסה מאד ולא מצליחה.
והלב שלי נמעך לגמרי.
אולי נעשה טבלת ייאוש, אולי האפשרות לראות את השבועיים (בסך הכל, אני מנחמת את עצמי. אולי אפילו קצת פחות!) ולמחוק בכל יום משבצת תקל עליה? מחר אכין אחת יפה ומקושטת, ונראה אם זה יעבוד. הלואי. קשה כל כך לשכב מנגד ולראות אותה שרויה בצער. אני מרגישה בקונפליקט בין התינוקי שבבטן לבין האימהות כלפיה. ובטח אני מחזקת את זה עוד, כי השאלות האלו הולכות להישאר איתנו עוד איזה זמן. ובכל זאת נראה שעכשיו קשה יותר, כי אפשרות התמרון מצומצמת מאד. אני כבר רוצה אותה בחזרה, את הבת שלי. להיות שלה בחזרה. אני אוהבת אותה כל כך. >sigh<

לנו טבלת יאוש מאוד עזרה להעביר מילואים של אבא - זה רעיון מצויין.

אוי, אני כל כך, כל כך מזדהה!
היתה מישהי שבתי לא כל כך אהבה. החלפתי אותה.
לגבי פאולה: הספר לא מספיק. לי יש מדריכה נהדרת. אם יש בעיה של כסף (ותמיד יש) מספיק לקחת איזה שני שיעורים שבהם היא מלמדת אותך את השניים-שלושה תרגילים שטובים לך לעשות עכשיו, ואת מתרגלת בעצמך אחרי זה.
אם תגידי לי איפה בערך את גרה, אוכל לשאול אותה על מדריכה מומלצת באזורך.

בשמת, אני בפינה של תל אביב, קרוב לדרך השלום. אשמח מאד לקבל שם של מדריכה - אם אפשר כזאת שגם מגיעה הביתה - שעובדת כאן.

המלצה מהמדריכה שלי, ראומה:
מרגנית, 03-6814570
תשאלי אותה אם היא תבוא אלייך. תספרי מה אמרה, בסדר?

דיברתי עם מרגנית. הבטיחה שתתיעץ, כי היא לא מרגישה יודעת מספיק בכל הקשור להריון ולידה, ותחזור אלי - תשובה שאני מעריכה. אז אני מחכה.
בינתיים הייתי אצל הרופא שלי, ויש גם טוב וגם פחות טוב. הטוב קשור לצוואר הרחם - בזכות השכיבה המושקעת לא רק שהפסיק להתקצר, אלא אפילו התארך קצת מחדש. הפחות טוב קצת מקשה עלי ליהנות מהטוב: במדידה של עצם הירך נמצא שהיא קצרה. קצרה מדי יחסית למידות אחרות של הגוף. אני יודעת להגיד לעצמי את כל הדברים המרגיעים סביב זה (שלכל אחד הפרופורציות שלו, שהוא עוד לא בשל ואיך אפשר להחליט עליו דברים, שהמדידה יכולה להיות לא מדוייקת והמכשיר והרופא ועוד ועוד), אבל אני גם יודעת שזה פרדיקטור די חזק לתסמונת דאון. ואני כבר בת שלושים ושש (וחצי). ולא עשיתי מי שפיר.
בשבוע הבא אנסה לחזור לרופא שעשה לי את הסקירה (גם אז נמצאה עצם ירך קצרה, אבל אז זה היה בהפרש של שלושה ימים מהמדדים האחרים, והפעם של שבוע וחצי-שבועיים). אבל אני יודעת שלא יהיה לו משהו ממשי להגיד לי. יגיד שהבדיקות האחרות (שקיפות עורפית, חלבון עוברי) היו בסדר, שסימנים נוספים לתסמונת דאון אין (מקווה..), ושכסימן יחיד זה לא כל כך משמעותי. וכל זה לא יגיד אם לתינוקי שלי יש תסמונת דאון או לא. ועד אחרי הלידה לא ניתן יהיה לדעת.
ואני מדברת עם חברות. לשתיים היה סיפור דומה בהריונות שלהם, אם כי שתיהן כן עשו מי שפיר. אבל כמובן חששו שהיתה טעות במי השפיר - בזמנים כאלו הולכים רחוק (זה רחוק?). ובסוף יצאו ילדים נהדרים. קצת נמוכים, אבל כך גם ההורים (שלא כמונו).
ובינתיים הזמן שעובר מקל קצת. וגם משפט שאמרה חברה - שאם היתה ילד עם תסמונת דאון, היתה בוחרת להיוולד למשפחה שלנו. משהו באמירה הזאת מאפשר שבאמת יהיה לנו ילד כזה. ואיכשהו זה דווקא מקל.
אני עוד לא נוגעת בזה יותר ממה שכתבתי כאן. גם זה לא מעט בשבילי עכשיו.

כמה מומחה הרופא?
אני, בשמירת הריון, נסעתי לד"ר ישראל שפירא בחיפה בשביל הסקירה השנייה (וגם בשביל לשמוע מה הוא אומר על צוואר הרחם ועל שמירת ההריון). נורא חשוב ללכת למומחה במקרה של ספק בממצאים.
לחברה שלי אמרו דברים מזעזעים, אחר כך נולד התינוק - שום קשר בין התינוק לבין מה שהרופא ראה באולטרסאונד.
ולגבי צוואר הרחם:
יופי! חדשות טובות!

בסקירה השניה הרופא פירט הרבה סימנים אפשריים לדאון (במובן שאינם מתקיימים בתינוקת שלי): סנטר שקוע, מצח בולט, בוהן מופרדת משאר האצבעות, ירך קצרה ועוד שכבר איני זוכרת.

אתמול בערב, בעשר וחצי בערך (בעצם כבר לילה), אנחת רווחה גדולה.
סוף-סוף הצלחתי להגיע לאחירון (גורו-האולטרסאונד-המקומי) ומדד ומדד ומדד ופסק: בסדר. הקלה גדולה. הבוקר קמתי והרגשתי אור ושמחה וקלות. נעים
וחוץ מזה, התכנון לעבודה בשיטת פאולה כנראה לא יצא לפועל. מרגנית אמרה שבררה רבות, והגיעה למסקנה מכל הבירורים שלא מומלץ להתחיל לעבוד בשיטה במצב כזה, כי גם אם נזהרים יכול לקרות שדווקא תעודד התחלת לידה עוד לפני הזמן. הסבירה שזה היה אחרת לו הייתי עושה תרגילי פאולה עוד לפני הכניסה להריון, אבל עכשיו ממש עדיף לא.
בשמת, איך זה היה אצלך? עבדת בשיטה עוד לפני ההריון?
בעצם אני כבר די בסוף השמירה, לפי הרופא שלי בשבוע הבא (שיהיה שבוע 35 להריון) אוכל לקום. מקווה שאצליח לחזור לכוחותי ולעצמי בזריזות, כדי להרוויח עוד קצת זמן אמא-לאחת לפני הלידה.
זהו בינתיים. קליל, קליל, קליל.

רינת - שתדעי שאני גם מתעדכנת עלייך אצל מיכל וענקל'ה סלע!!!
תמיכה מרחוק!

כן, אני עושה פאולה עוד מלפני ההריון הראשון (בתור אחת השיטות להיכנס להריון...).
אכן, היא צודקת, הייתי צריכה לחשוב על זה קודם.
כל הכבוד לה, היא באמת מקצועית וזהירה. אז תדעי שכדאי להזמין אותה אחרי הלידה, כי שיטת פאולה גם עוזרת לשמור על הגוף לאחר הלידה (חשוב מאוד להימנע מנזקים לאגן ולמנוע מראש צניחת רחם וכו').

שגית - שמחה שאת עוקבת אחרי מקרוב-רחוק גם בעולם האמיתי. נעים לי שמתעניינים בי
בשמת - גם אני התרשמתי לטובה מהרצינות והמקצועיות של מרגנית, ומתכננת עליה לאחר כך. אמנם כלכלית זה די כבד, אבל אולי אפשר יהיה להסתפק, כמו שהצעת בהתחלה, במפגשים ספורים, ואחר כך המשך תרגול לבד. עוד נראה. נעבור את הגשר וכל זה.

בינתיים כבר מותר לי קצת לקום, ואני משתדלת לעשות את זה בעדינות. איכשהו לוקח בדיוק דקה לשכוח את כל הימים הרבים של השכיבה, ומיד אני בחזרה בתוך החיים. מנסה בכל זאת להקשיב יותר לגוף, לשים לב לאיתותים - לשבת מיד כשמרגישה שלוחץ, לעצור כשהעומס גדול עלי, להזכיר לעצמי שאני לא מתפנקת (מילת גנאי איומה?) - זה לא קל כשדב מתאמץ להרכיב ארון בגדים מאיקאה וכל מה שאני יכולה לעשות זה למצוא את הברגים הנכונים ולשכנע את שירי לא לטעום אותם, במקום להשתתף אקטיבית יותר. אבל ככה זה. עכשיו אני מחזיקה תינוקי קטן בבטן. מגדלת ומחממת ומפנקת אותו. אני עסוקה.
נפגשנו השבוע עם האחראית על חדר הלידה הטבעית באיכילוב. היה די מאכזב - היתה נוקשה ממה שציפיתי, הודיעה לי שאם לא אתחיל לקחת ברזל לא אוכל להגיע לשם (מה, עושים בדיקות דם בכניסה? אין לי מושג ונראה לי לא סביר, אבל פחדתי לשאול, כדי שלא 'תסמן' אותי) ובכלל הבהילה קצת (לא באשר ללידה, רק באשר לאפשרות ללדת בחדר הזה). כל כך רציתי ששם תהיה איזה תחושה של קבלה, משהו עוטף יותר, ולפחות מהשיחה איתה זה נשמע בעיקר מלא סייגים. אולי בכל זאת בבית? אבל החשש מהיכרכות של חבל הטבור סביב הצוואר - כמו שהיה בלידה הקודמת - לא עוזב אותי. רק בגלל זה בבית חולים. טוב, אני יכולה בכל זאת לקוות שהיא לא מייצגת את המיילדות האחרות שעובדות שם, ושהפעם הזאת תהיה שונה מהקודמת, יותר מחברת ומאפשרת. אני חושבת שאני במקום טוב יותר, וזאת כבר התחלה, לא?

רינת, גם המיילדת שלי וגם אילנה שמש אמרו לי שהן לא מוכנות ליילד בבית אם הברזל לא מעל סף מסוים (עשר וחצי? לא זוכרת כבר, לא ייאמן...), כי עם ברזל נמוך, אם יש דימום רב, זה מסוכן במיוחד, וגם - משום מה מי שיש לה אנמיה נוטה גם לאבד יותר דם בלידה (לא כולן. למשל, אני לא מאבדת דם בלידה).
כך שהקטע עם להגדיל את הברזל יש לו בסיס.

מה נשמע?

יונת, את בטח מתארת לעצמך שאני כבר לא בהריון
אני כזאת פארשית שלא סיפרתי עד עכשיו. אם אני אגיד שהייתי עסוקה זה יהיה משכנע? זה בכל מקרה די נכון.
אז הנה מה שקרה:
שכבתי, שכבתי, שכבתי, בסוף קמתי (שבוע 36 נדמה לי). אחר כך ילדתי (שבוע 38 וחצי). הנה סיפור הלידה
הזמן עובר כ-כה, אלוני כבר בן שנה וחודש וכבר נחמד נחמד וכבר קצת פחות מצטופף רק לאמא (אם כי לא אוכל, אבל זה כבר סיפור למקום אחר). אני כבר מתחילה להינמס מחדש כשרואה פצפונים שהרגע נולדו, וזה סימן שמותר לחשוב על עוד אחד. אבל עוד לא עכשיו, קודם לישון קצת.

מזל טוב (מאוחר) ושינה טובה!

האם אפשר לאחד את הדף הזה עם בשמירת הריון?