סיפור הלידה של רתם ויערה, 22.10.2008
מוקדש לשירלי קירשנבוים, שאפשרה ללידה הזאת להיות מה שהיתה

רתם ויערה נולדו בתזמון מושלם: ממש לא לפני זמנן, שבוע אחרי יום ההולדת של יובל, מיד עם תום החגים ולקראת שגרה (בגן של יובל בעיקר), ומצד שני חצי יממה לפני הטיסה של שירלי הדולה, חצי שבוע לפני שהציעו לי זירוז – פשוט הזמן הנכון ללידה משובחת... אבל זה הסוף.

ההתחלה, כמו כל לידה, בהריון. ארוך. ארוך מאד. מאד מאד מאד. יש לציין – לשמחתנו, אחרי שכולם, כולל הרופא, הזהירו אותנו שכיוון שהריון תאומים הוא הריון בסיכון, ואני עם עבר של לידה מוקדמת, כדאי להתכונן לשמירה ולא לצפות שיחזיק עד הסוף. אז אכן, היה הריון סוער, שהתחיל בחשד לפגם אצל עובר A (להלן צילי), וסדרה של בדיקות מתישות (הכל תקין, עד כמה שניתן לדעת), והמשיך בשמירת הריון - בשבוע 31 פגשתי צירים ופתיחה קטנה, ומיד נשכבתי במיטה ולא זזתי (כמעט). אפילו קיבלתי זריקות להבשלת ריאות. וחיכיתי עד שעבר. וגם אז זזתי ממש מעט. אבל זה היה המפגש האחרון עם צירים להרבה הרבה זמן. כי להפתעתנו הרבה, ההריון הסוער הפך 'משעמם', ארוך וכבד, למרות הספקות הרבים. כך, במפגש הראשון עם שירלי הדולה, היא שאלה מתי אנחנו אמורים ללדת. אמרתי, סוף אוקטובר (תל"ם – תאריך לידה מיועד – 25.10.08), והיא התנצלה, זה לא מתאים, כי היא טסה לחו"ל ב- 23.10. יומיים לפני. צחקתי: הריון תאומים, עם היסטוריה של לידה מוקדמת, אני בשבוע 32 וכבר בשמירה ועם התכווצויות כל הזמן. נראה לך שבסוף אוקטובר אני עוד אהיה בהריון? נו באמת...
על כל פנים, במשך הזמן הארוך הזה, חוץ מלהיות בהריון, היו עוד כמה דברים לעשות – לארגן את הבית החדש, אליו עברנו 4 ימים לפני תחילת שמירת ההריון (האם יש קשר???), ללמוד (פחות או יותר), וגם סתם לחיות. אך בעיקר, בהקשר לענייננו, התכוננתי ללידה. ביררתי – בסדרה של טלפונים, קריאה באינטרנט, ואף ביקורים בפועל, איפה כדאי ללדת, אם רוצים כמה שפחות התערבויות וכמה שיותר תמיכה. אחרי התלבטות קשה (משום מה ביקור חולים קסם לנו, עם נתונים סטטיסטיים מרשימים, אבל בלי מקום חניה) נבחר הדסה עין-כרם, שהוא גם כך ברירת המחדל של רוב הסובבים אותנו, והמקום היחיד שלא עושה בחירות אוטומטיות של זירוז לידה בין לידת שני התאומים, ושל לידה בחדר ניתוח כשמדובר בתאומים. על לידה מחוץ לירושלים לא היה ממש מה לדבר, בהתחשב בזה שיובל נולד תוך 5 שעות. חוץ מזה, זה כבר לא קסם לנו כל כך.
אבל הדבר החשוב ביותר שעשיתי, לבד ועם עפר, בזמן הזה, היה להכין את עצמנו. אני קראתי על תאומים ועל לידת תאומים; אך העיקר היה בסדרה של מפגשים עם שירלי, כאמור הדולה, ויש לציין - המופלאה. הרעיון להכנה ללידה עלה במוחי כשהבנתי עד כמה אני מפחדת ללדת. לא ידעתי בדיוק ממה אני מפחדת, אבל היה לי ברור שזה קשור בלידה הראשונה שלי, שאומנם היתה מהירה (מאד) ונגמרה בשלום (וביובל), אבל לא היתה פשוטה כלל, וכללה לחץ, מצוקת עובר, חוסר ודאות, חוסר אונים ועוד כמה חוסרים לא נעימים. הרעיון היה לעבד את החוויה הזו, עבור שנינו.
המפגשים עם שירלי היו סוערים – הם בוודאי לא עונים על ההגדרה הרווחת של הכנה ללידה. על הקטעים של נשימות, תנועות, הבנה של מה שקורה בלידה עברנו בקלילות ובמהירות. שנינו אנשים שאוהבים לדעת, וכבר לפני הלידה של יובל קראנו, שמענו וידענו הרבה על הדברים האלה. מה שהיה חשוב לי יותר היה להבין מה היה בלידה של יובל, למצוא מה מפחיד אותי, ואולי משהו מעין תיאום ציפיות לא רשמי בין היולדת (אנוכי) ובן זוגה (היקר) באשר למה הוא יכול לעשות למענה בזמן הלידה (ויכול).
הרבה קרה שם, אך בעיקר, המסקנה העיקרית היתה שאני ממש מפחדת שיקרה משהו בזמן הלידה. לא הכאבים או הקרעים או כל הדברים ה'נפלאים' שקורים ליולדת בעת הלידה, אלא לבנות, שבשלב זה עדיין כונו בשמות הבטן שלהן, 'צילי וגילי'. שוב, השפיעו על הפחד הזה העובדה שיובל היה במצוקה בעת הלידה שלו (כך אומרים מי שהיו בהכרה מלאה אז ולא בדיוק במהלך לידה), ושלידת תאומים נחשבת מסוכנת ובעייתית גם כך. כל מיני תסריטים עמומים ולא נעימים רצו ברמות השונות של המודעות שלי, וחרשו בהן תלמי פחד.
שירלי הצליחה לשים את האצבע על העניין. נשמע מוזר, בדיעבד, שלא הצלחתי להבין מה מטריד אותי, אבל צריך היה אוזן נוספת, רצוי של אדם חכם, שתשמע ותעזור לזהות. ואז קיבלתי את המשימה ה'פשוטה', להאמין שיכולה להיות לי לידה טובה. זו היתה תחילתה של ידידות מופלאה שלי עם החיבור גוף – נפש. אין זה חיבור זר עבורי – האמונה שרגשות ומחשבות משפיעים על מצב גופני כלולה אפילו בהכשרה המקצועית שלי, ומבוססת מחקרית, אבל כשזה מגיע לרמה האישית, של להגיד לעצמי משהו ולהשתכנע בו, עדיין הצינית שבי נוטה להשתלט. ובכל זאת ניסיתי. סיפרתי לעצמי, שוב ושוב, אפילו בצורה אקראית ולא עמוקה ומושקעת, שיכולה להיות לי לידה טובה. בעצם, שסביר שתהיה לי לידה טובה. התקשיתי להגיע לרמה של מתקדמים, ולומר לעצמי בהחלטיות 'תהיה לי לידה טובה', אבל סלחתי לי והסתפקתי בדרגות האופטימיות הזהירה שהצלחתי לייצר...
באופן מפתיע, אחרי זמן מה התחלתי להאמין לעצמי. ורמות הלחץ ירדו קצת. את השמירה, על כל פנים, המשכתי לקיים עד שבוע 37, למרות שעל פי הרופאים (לפחות שניים מהם וגם בכתובים האלקטרוניים) שבוע 35 הוא די והותר להריון תאומים. אני, רבותיי, ילדתי ילד בשבוע 35, והוא היה ממש קטן וחלש. לא רציתי עוד פעם. וכך, המשכתי למעט בתנועה, לא להרים את יובל ולהתנהל לי בכבדות במשק ביתי הקטן.
השבועות חלפו עברו, הגעתי לשבוע 37, ושבתי לחיים. עם קצת מגבלות: היה לי קשה ללכת הרבה, קשה להרים, ובעיקר 'נהניתי' מצרבות ובחילות לסירוגין, באופן שממש הפחית את הנאתי מהחיים. כל מי שמכיר אותי יודע שאוכל משמח אותי, וכך גם שינה טובה (אבל אוכל יותר). שניהם הפכו לסיוט – אם אכלתי, היתה לי צרבת. אם לא אכלתי – בחילה. לפעמים להיפך. לא היה כמעט יום בלי החוויות הקולינריות הללו, שהפריעו גם את שנת הלילה שלי, היקרה ללבי (אפילו הבנות, שהן היום בנות שלושה חודשים, מבינות את חשיבותה ומאפשרות לי לישון בלילה!). בקיצור – לא כיף.
גם שבוע 38 הגיע. במצבי 'המיוחד', זה נחשב הזמן ללדת. מעבר לזה אהיה ב'הריון עודף', בשמו החינני. פעם בשבוע ביקור במרפאה – הכרתי היכרות אינטימית את צוות המרפאה - זמן איכות, בו קראתי ספרים ודיברתי בטלפון תוך כדי חיבור למוניטור, או לחליפין המתנה בתורים אינסופיים לאולטרא-סאונד, אחות, רופא, שוב אחות, רופא תורן, וכן הלאה....
בזמן מוניטור אחד, למשל, התארגנה מסיבת יום ההולדת של יובל, שהותנתה בכך שלא אלד עדיין, וגם שלא ירד גשם (כמה דרישות לא סבירות!). היה מקסים, ויובל, עם המברגה החדשה שקיבל, ניסה לפתוח את הבטן של אמא והודיע 'להוציא תינוקות'. נו, כולנו מוכנים.
הייתי עצומה, מוכנה ללדת, אפילו בזמן הנכון מבחינת הסטטיסטיקה (הו, אהובתי הסטטיסטיקה!) - אבל היו עוד המון דברים לעשות – למיין בגדים לבנות, לסדר את החדר, לבנות עריסה, לכתוב את העבודות ללימודים. חלק נעשה, וחלק לא, ואני כבר בשבוע 39.
הלוח העברי סימן את סוף עונת החגים, הלכנו לטייל, לשתי בצק, אפילו עסקנו בפעילויות מזרזות מהסוג שלא מדברים עליו בפומבי – וכלום. הרופא הודיע לי שבתחילת שבוע הבא הוא רוצה לדבר על זירוז – הגבול העליון בהריון תאומים בעיני הרופאים הוא סוף שבוע 40. קצת נלחצתי, והתחלתי לחשוב שכדאי לקרוא על זה קצת, לקבל החלטה שקולה.
איסרו חג סוכות, השגרה בפתח. לקחנו את יובל לגן החיות עם חברים, אני סוחבת בקושי. חזרתי הביתה, קיבלתי שיחה נחמדה מחברה מחו"ל (לפי הפירוט אפשר כבר לנחש לאן פנינו מועדות, לא?) ואז ישבתי לי בשקט, במרפסת הקטנה, וניהלתי שיחה לא רשמית עם עצמי ועם צילי וגילי. לי, אני מספרת את העובדה הידועה, שכנראה לא אספיק הכל-הכל לפני הלידה. אולי מותר ואף צריך לשחרר, להשלים עם זה שחלק מהדברים ייעשו בהמשך, ושכנראה אני - ואנחנו - הכי מוכנים לבואן שנהיה אי פעם. להן, אני מספרת שאנחנו מחכים להן, רוצים אותן, ולמרות הפחדים – אוהבים אותן.
כנראה שהקשבנו לי, שלושתנו. מפגש שני עם קשר גוף - נפש.
הלכתי לישון באחת עשרה. הלילות האחרונים היו עתירי נדודי שינה, עבור שנינו. לי קשה פיזית, לעפר מפריעות הנחירות (שלי, ההריון הוא תירוץ מצוין), ושנינו בודאי לחוצים ומתרגשים. התיק ארוז כבר חודש וחצי, באוטו. באחת עפר נכנס למיטה – ואני מתעוררת. נדמה לי שזה ציר. אבל מי יודע... מתהפכת לצד השני ומנסה לחזור לישון. אני עייפה, וחוץ מזה, שירלי אמרה שכשזה מתחיל, מיד לנוח כדי שיהיה לי כוח אחר כך ללידה. אני שוכבת ונחה. עוד אחד מעיר אותי, ועוד אחד, ואני מתעקשת לחזור לישון – או כמו שדנה חברתי היתה קוראת לזה, לנמנם – בין הצירים. בשלוש אני מחליטה שזה מוגזם וקמה. מתלבטת. הולכת לשירותים לחפש משהו שנראה כמו ירידת מים – הייתי בטוחה שיהיה שידור חוזר של תחילת הלידה של יובל, שהתחילה באשד מים עצום. שום דבר. יוק. משהו לא ברור שיכול להיות מי שפיר אבל גם יכול להיות כלום. אבל הצירים הולכים ומתגברים. אני מעירה את עפר, ומודיעה לו שזה זה. ומיד מאבדת את הביטחון העצמי – אולי. נראה לי. כדאי שניסע לבית חולים לבדוק. אבל נדבר עם שירלי. אולי. ואולי לא להעיר אותה. לבסוף, אני מעירה את אמא שלי – אנחנו נסיע אליה את יובל בדרך לבית החולים. אני מתקשרת לשירלי, ואומרת לה שניפגש בעין כרם, אחרי שנוריד את יובל. אחרי כמה דקות מתקשרת אליה שאולי לא – קודם נגיע לבית החולים ונוודא שבאמת מדובר בלידה. אני מתלבטת איתה אם בכלל לנסוע, והיא שואלת אם אני מעדיפה לנסוע סתם, או לא לנסוע וללדת בבית. אני עונה בחיוך, שבעקרון האופציה השניה נראית לי יותר, אבל אולי לא הפעם, עם שתיים... ניסע ונודיע לך. מנתקת את השיחה, ומקבלת הודעה חד משמעית מהגוף שלי שאין מקום להתלבטויות – הצירים הופכים חזקים ותכופים. מתקשרת שוב לשירלי – קבלי אישור לצאת, ניפגש שם.
התארגנויות אחרונות, ו - רגע, אני מבקשת מעפר – צלם אותי, ממש לפני שהולכים, במלוא הדרי, ונעמדת לדגמן. מאוחר יותר הייתי מאד מרוצה שעשינו את זה.
לוקחים את יובל, עטוף בשמיכה, לאוטו. הוא מתעורר לגמרי, ועפר מסביר לו (אני כל כך נרגשת, שלא עלה על דעתי, למרות שהכנו אותו לעניין מראש), שאמא הולכת לבית החולים להביא את התינוקות, והוא יחכה עם סבא וסבתא. עפר מוריד את יובל, אני מתכווצת לי בשקט עם כל ציר באוטו. נוסעים.
מגיעים להדסה, השעה ארבע לפנות בוקר. השומר רואה אותי מבעד לחלון ואפילו לא שואל כלום, אלא פותח את השער. טוב, באמת הייתי ענקית. עפר מוריד אותי, והולך להחנות את האוטו. אני מדדה לי, מתבדחת עם השומרים (כרגיל) והם מאחלים לי הצלחה, ועוצרת מדי פעם בציר. יורדת למחלקת יולדות, ניגשת לחדר הקבלה – נראה ריק. אין אחות אחת לרפואה. מחכה בחוץ בנימוס. ומחכה. ומחכה. בצירים נשענת על הקיר, זזה קצת. עפר מגיע כעבור כעשר דקות, ומתפלא לראות שאני עוד בחוץ. אני מסבירה לו והוא ניגש לחדרי הלידה עצמם, לשאול. אומרים לו שיש אחות בחדר הקבלה. הוא בא לומר לי, ואני רואה שיש חדר שדלתו מושענת, אך לא סגורה, שהנחתי קודם שהוא ריק. אני דופקת בדלת בנימוס, ומציצה פנימה – אכן, אחות מיילדת, כנראה מקבלת מישהי ללידה, לכן לא מצאתי אותה (לזרים לתהליך – זה לוקח זמן). היא מנסה להדוף אותי (חכי בחוץ בבקשה, אני באמצע) ואני מחליטה להיות קצת אסרטיבית ולהבהיר עניינים. מאד בנימוס אני מסבירה שאני בהריון עם תאומות, שבוע 39, לידה שניה, את הלידה הקודמת סיימתי תוך 5 שעות, וכרגע אני 3 שעות אחרי תחילת צירים, ויש לי צירים די תכופים. היא מסתובבת אל האשה השניה, אומרת לה 'אני אחזור עוד מעט', ויוצאת איתי. אני מרגישה מעט אשמה אבל נראה לי שתכיפות הצירים מצדיקה את זה (לא שמדדתי, אבל היו די הרבה, די חזקים). אנחנו נכנסים לחדר, והיא מתחילה לבדוק אותי – מחיקה מלאה, פתיחה של 4 (שוב, ללא מבינים – זה לידה, ללא ספק, ודי מתקדמת). היא מחברת מוניטורים (אחד לכל ילדה), קוראת לרופא ומתקשרת לוודא שיהיה לי חדר מתאים (קרוב לחדרי ניתוח, אם חס וחלילה), בקרוב. ממש בקרוב. במהלך ההמתנה היא מתקשרת כמה פעמים, ללחוץ עליהם, ולוודא שברור להם שאנחנו זזים מהר. אני מתפשטת, מתלבשת בחולצה שהבאתי מהבית (שנאתי שנאה עזה את חלוק בית החולים בלידה הקודמת, וממילא הכל בחוץ, אז למה האורך המעצבן הזה?), מוציאה את הכפכפים (הבאתי ללידה, שאם תהיה ירידת מים לא יירטבו לי הסנדלי טבע- יקית או לא?), ואומרת לעפר איפה לשים את הדברים בתיק שלי, שלא ייעלמו - כאמור, יקית (זה לא עבד עד הסוף, אחרי הלידה שכחנו מגבות מלוכלכות בחדר לידה. הצד הפולני שבי הרגיש לא נעים שהשארנו שם לכלוך...).
תוך כדי התהליך שירלי מגיעה, ומיד מתגייסת – היא מחזיקה מוניטור אחד, ועפר את השני, כדי שהם לא יזוזו ויהיה רישום ברור של מצבן של צילי וגילי, גם כשאני זזה בצירים (בדיעבד, זה היה חשוב מאד להמשך). ביד השניה היא מעסה לי את הגב התחתון. אני מבקשת לעמוד, ממש לא חברה של לשכב בזמן צירים. הצירים מתגברים, ומתחילים ממש לכאוב.
הרופא שלי מגיע, ומציג את עצמו – תומר. עפר ואני זוכרים אותו מההריון הקודם, הוא בדק אותי כשהיו לי כאבים עזים בצד, ואז, כמו עכשיו, היה נחמד מאד. הוא מסביר לי כמה דברים, אני מסבירה בחזרה, כדי לוודא שהוא יודע מה אני רוצה, ולהראות לו שאני מבינה על מה אני מדברת. זאת החלטה שקיבלנו מראש, כחלק מההכנה – לדבר עם הרופא כשאני עוד מסוגלת לדבר רצוף (כמעט) וברור. אומנם היו הפסקות לצירים מדי פעם, אבל ביניהן הצלחנו לדבר. תומר המליץ על אפידורל (הנוהל המקובל בלידת תאומים, למקרה שיהיה צורך בניתוח או התערבות אחרת) ואני הודיתי בנימוס אך סירבתי. הוא מסביר שירצה ניטור רציף, ושבהמשך הלידה ימליץ על ניטור גולגולתי – פוקעים את מי השפיר, אם טרם פקעו מעצמם, ומחדירים קפיץ קטן, אותו תוקעים בראש התינוקת, על מנת לוודא שהיא בסדר. התאפקתי ולא אמרתי לו שסביר שנסרב – גם בלידה של יובל רצו לעשות את זה וסירבנו – לא היה טעם לפתוח את הדיון הזה מראש. אני אומרת שאבקש לחכות בין הלידות, ולא לקיים התערבויות אם אין צורך דחוף – לא פקיעה, לא זירוז. נראה לי שהוא נלחץ קצת, ואומר משהו על זה שלא נחכה יותר מדי. שאלתי אם עשרים דקות זה סביר (זה הזמן הממוצע שקראתי עליו) והוא אומר שכן, בהחלט. הוא סבלני ומכבד, ואני שמחה על כך. אנחנו נפרדים לעת עתה.
המוניטורים של צילי וגילי רציפים ותקינים, דבר שמשמח אותי מאד – אצל יובל, כבר בשלב הזה היו ירידות דופק. אני מרגישה טוב. כואב לי פחד, אבל הכל בשליטה. מקבלים אישור לעבור לחדר הלידה. מצחיק – אין לי מושג איך עברתי לשם. כנראה ברגל? לא בטוחה. על כל פנים, הגעתי. נכנסים לחדר לידה, ומכירים את סמדר, המיילדת שתלווה את הלידה. לשמחתי, היא ושירלי מכירות, והאוירה נעימה מהרגע הראשון. שירלי לוחשת לי בהזדמנות, שסמדר מאד בעד לידה טבעית, וזה נפלא. מישהו (וואו, כאן כבר מתחיל להיות לי ממש קשה לזכור מי מה ומתי) מנסה לחבר לי מוניטורים. זה קצת קשה – אני זזה הרבה בצירים, הם די תכופים, וקשה למצוא את הבנות ולהישאר איתן. סמדר אומרת שלא נורא, לא נראה לה שצריך ניטור רציף, כי היה ניטור מעולה בקבלה. אני, בסחרור החושים של הצירים (או סתם בפה הגדול הרגיל שלי) אומרת 'תומר אמר שצריך ניטור רציף' (אהבלה...) סמדר שולחת מישהו (סביר שמישהי) לשאול את תומר, ובינתיים ממשיכים לנסות. תומר מגיע, ואכן תוהה מה קורה עם הניטור. מסבירים לו שיש קושי, והוא מציע לעשות פקיעה וניטור גולגולתי, כמו שאמר קודם. אני מבקשת שלא, לפחות בינתיים. הוא מציע את זה לפחות עוד פעם אחת, אך לבסוף מקבל את דעתי, ומציין (בטח על פי הפרוטוקול) שזה נעשה בניגוד להמלצתו. בסדר. טוב שבאנו מוכנים. אני קצת נלחצת, אך מתייעצת עם עפר, שירלי וסמדר, שתומכים בי.
כל הזמן הזה הצירים מתחזקים והולכים, שירלי ועפר עושים לי קומפרסים, מסאז'ים, עפר נמצא לידי ובודק מה אני צריכה. בשלב מבורך כלשהו שירלי מגייסת מישהי נוספת לקומפרסים, ועוברת לעסות לי את כפות הרגליים. טוב שיש שירלי, חסוך שלא יחסר!
עם כל זה, הכאבים בלתי נסבלים, ואני מתחילה להבין את הנשים שמקללות מישהו בזמן הזה. אני מתאפקת, ובמקום זה שואלת את תומר, שנמצא בחדר, אם אפשר עוד לחשוב על אפידורל – חצי בצחוק וחצי ברצינות. הוא אומר – אם את רוצה, בהחלט אפשר לחבר אינפוזיה ולהתחיל להכניס נוזלים (תנאי הכרחי לקבלת אפידורל). אני 'מתנערת' ומודה לו שהזכיר לי למה לא רציתי אפידורל מלכתחילה. בהמשך, בין הצירים, עוד אצעק, שוב חצי בצחוק וחצי ברצינות, 'למה החלטתי לא לקחת אפידורל?', וגם (לא התאפקתי) 'עפר, למה עשית לי את זה?' - יש תגובות חיוביות מקהל הצופים, אז אני מתבדחת לי ובדרך מוציאה קצת מחוסר האונים הנורא. נשימות עמוקות ומסאז' לא מספיקים לי, הם לגוף, זה היה המזור לנפש...
בשלב כלשהו תומר (כנראה) מאד רוצה מעקב כלשהו (מוניטור?), וכיוון שזה לא עובד בעמידה, מבקש ממני לשכב. אני שוכבת ומבקשים ממני להתהפך. אני מחכה שהציר יעבור, ומשום מה האנשים סביבי סבורים שלא הבנתי מה מבקשים ממני. אני מתעצבנת – אומנם אני בלידה, אבל לא נהייתי חירשת או אהבלה. הבעיה שהצירים כל כך תכופים וכל כך כואבים, שאני לא מוצאת את הכוחות להסתובב לצד השני. כשאני מצליחה סוף סוף להסביר את זה, שירלי ועפר עוזרים לי להסתובב. המוניטור לא משהו, אבל כנראה מספיק כדי לראות שהן בסדר. אני כבר נשארת על המיטה, וסמדר מציעה פקיעת מים כדי לזרז קצת את הלידה (מה, זה לא מספיק זריז בשבילה?) אני מתלבטת ומבקשת לחכות עוד קצת. אני לא בטוחה כמה פעמים הציעו לי את זה, אבל בשילוב עם ההצעות של תומר לפקיעה וניטור, זה מרגיש הרבה. נדמה לי שהיה מתח – בכל זאת, לידה בסיכון גבוה, ורוצים שזה ייגמר כבר בשלום. אני סוחבת עוד כמה (וכמה) צירים – למען האמת אין לי שום תחושת זמן בשלב הזה, תודה לאל לשעון שעל הקיר שאיפשר לי מדי פעם להתאפס ולגלות שבסך הכל אני עוד לא סובלת כל כך הרבה זמן...

סמדר אומרת שאם נפקע את המים, אני יולדת מיד. אחרי כך וכך, אני מוודאת, שמדובר רק על פקיעת מים ולא על ניטור גולגולתי (הפרדה של הפרוצדורה שמלכתחילה הוצעה כעסקת חבילה), ומאשרת לפקוע את המים. מכניסים לי מסרגה (בחיי!) ופלופ! כל המים נשפכים. עכשיו עומדות מעליי כמה נשים (בכלל, כל הלידה יצאו ונכנסו כל מיני שאני לא יודעת מי הם) וסמדר ושירלי מעודדות אותי ללחוץ. זה כואב! איזה רעיון מטופש, לא ללכת לקיסרי. אני צועקת, כמעט בוכה, וצילי יוצאת. השעה שש ועשרים בבוקר. רתם נולדה. מוציאים אותה ומניחים אותה עליי. האם אני זוכרת נכון שביקשתי לא לנקות אותה, אלא רק לעטוף? היא מתוקה, ואמיתית. קשה להאמין שהדבר הגדול-קטן הזה יצא ממני.
איזה כיף להיות אחרי זה... ולפני זה?!?!! מיד כשצילי נולדת, מופיע הרופא הבכיר – משלב זה אנחנו בלידה בסיכון גבוה (עד עכשיו, בעצם, הלידה הראשונה היא לידה רגילה). מישהו מעדכן אותו שביקשתי להמתין בין הלידות, בלי התערבויות, והוא מאשר בניד ראש. תומר מנסה למצוא את גילי באולטרא סאונד, לוודא שהיא בסדר, והרופא הבכיר ניגש להחליף אותו, מוצא אותה – ואני לא זוכרת מה הוא אמר... כנראה שזה בסדר, כי נותנים לי לחכות.
בינתיים, עפר יוצא עם צילי ואחות מלווה, לשקול את הרכה הנולדת, כי המשקל בחדר לא תקין. 3.174 ק"ג. לא רע בשביל מישהי שחלקה רחם עם אחות תאומה. גאווה פולנית קטנה מזדחלת ללב... רופא הילדים בודק אותה ומודיע שהכל בסדר. אנחת רווחה.
אחרי זמן קצר מאד, אני מרגישה את הזרימה של מי השפיר, ומדווחת לסמדר שפקעו המים של גילי. היא מסתכלת, ומנסה לשכנע אותי ללחוץ, כי היא כבר יוצאת. אני מייבבת חלושות 'לא רוצה', ושואלת אם אי אפשר לחכות קצת. עפר שאל אחרי שהכל נגמר, אם ציפיתי ללידה כזו שהתינוקת מחליקה בה החוצה, כמו ששמענו משירלי שקורה לפעמים. אמרתי שלא, למרות שזה נשמע לא רע... האמת – אני פשוט מתה מפחד. לעשות את זה שוב מיד, זה פשוט נגד כל אינסטינקט שלי. כל הווייתי צועקת לנוח, לנוח. הרי תמיד אומרים שאנחנו שוכחות, ולכן מוכנות לעשות את זה שוב. אז אחרי עשר דקות? כעבור דקותיים הצירים מתחדשים, ובכל זאת אני מנסה 'להתאפק'. עוד לא ללחוץ. אולי עוד קצת... סמדר ושירלי מעודדות אותי, ובעצם מודיעות לי שצריך ללחוץ (ממש כמו בסרטים 'קדימה, את יכולה לעשות את זה! את גיבורה! עוד לחיצה אחת והיא בחוץ', וכן הלאה), ואני נכנעת ללחץ ה'מתון', ולוחצת. אין לי ממש זכרון של החוויה עצמה, אבל אני זוכרת שאמרתי לעצמי שזה היה קל יותר להוציא את השנייה מאשר את הראשונה. בדיעבד, אני יודעת שגם הראש שלה צר משל אחותה. אני מבקשת אם אפשר להניח אותה עליי – סמדר מנסה, ומודיעה לי בחיוך שחבל הטבור שלה קצר מדי. גוזרים ושמים אותה עליי. שש וארבעים, יערה נולדה. אותה כבר שוקלים בחדר – 3.112 ק”ג, הרבה מעל ההערכה של האולטרסאונד האחרון, לשמחתנו. מכובד מאד. בודקים ומודיעים שגם אצלה הכל בסדר. אנחת רווחה שניה.
לבקשתנו, מניחים אותן ביחד בעריסה אחת, למרות שבחדר מוכנות שתיים.

יש! עשיתי זאת! רגע – יש עוד שתי שליות בפנים, שצריכות להיות בחוץ. לעזאזל, זה לא נגמר אף פעם?! שוב, סמדר מבקשת ללחוץ, אני מבקשת לחכות. די, אני מבחינתי את שלי עשיתי... או לפחות, שייתנו לי לחכות עוד קצת. הייתי מותשת וכאובה. ואז, נראה לי שהן נלחצו החוצה לבד. מעין פלופ – ושתיהן בחוץ. סמדר בודקת אותן ואני מסתכלת – דבר מדהים! עפר נגעל לו בשקט בצד (הוא לא חובב את התחום) ומתמקד בבנות. אחרי התלבטות מקצועית של החשובים, עוד תופרים אותי (הרדמה מקומית כואבת והתבאסות קלה על זה שנקרעתי, למרות שזה כנראה קטנטן). וזהו.
ילדתי תאומות. והכל בסדר. שש שעות אחרי, או לחליפין – תשעה חודשים אחרי, שהכל התחיל, אפשר להגיד שהפרק הזה נחתם. הכל מאחורינו. והכל לפנינו...
עפר הולך לקנות לנו קפה. אני נשכבת לנוח קצת. השעה שבע.

תמר גרינולד, קרית ענבים, נכתב ב- 12.2.2009

וואו,מרגש ומשמח.
גם אותי קיבלה סמדר,היא מקסימה.
גדולה את !@}

מרגש!!

גדולה את !

ואו, מרגש. את כותבת נהדר.
הן כבר בנות שנה ומשהו, אה? סחתיין!

מאוד מרגש! בהצלחה והרבה נחת!

איזה יופי! כל הכבוד לך!
את כותבת יפה ומצחיק, וקיבלתי ממך השראה.
תודה @}
ואם מצאת זמן לפרסם את זה, אז אני מאמינה שאת ג'דה גם אחרי הלידה...

נפלא!!
(חמש שנים אחרי)
תודה

כיף להיות לאחר התהליך…

סיפור מקסים! תודה