השאלה מטרידה אותי על רקע החלטה לגבי המשך עבודה - מצד אחד אוהבת אותה, מצד שני תחושה של מאמץ, חוסר 'זרימה'.
אני אוהבת לעבוד ולהסתער על אתגרים, אבל חסרה לי בעבודה חוויה של שלמות וחוסר התלבטות - שמוכרת לי רק באמהות...

מה דעתכם על קלות כקריטריון לקבלת החלטות? עד כמה משמעותי להתמקד במה שנעים וקל וזורם. ההתלבטות עולה כי מיד קופץ לי הקול המציאותי - לעשות רק מה שנעים?
לעשות מה שקל, או מה שזורם ומתאים נראה לי משימה קשה.

אני מחפשת ולא מוצאת, את הציטוט מאורנה שפרון שציטטה את אושו (נדמה לי), בקשר לכך שקל זה טוב.

לכי על תחושות בטן.

הבטן שלי אומרת ללכת על חוויה של שלמות , אבל תקשיבי לבטן שלך.

ואם נשים רגע את הבטן בצד, הנה נקודה למחשבה:
אני אוהבת לעבוד ולהסתער על אתגרים
מאיזה מקום זה בא? אולי מלהוכיח משהו לעצמך? לאחרים? (שאת "משהו", שאת "שווה"), אולי משהו אחר? אין לי מושג. אני רק מציעה... ואם זה אכן בא ממקום שהוא "לא נכון" - אל תישארי שם.

לעשות מה שקל, או מה שזורם ומתאים נראה לי משימה קשה.

בדחילו,
נראה לי שהרבה פעמים מה שקל וזורם זה משהו שאנחנו שלמים אתו, ואז אנחנו חווים אותו כקל, נעים וזורם.
אבל החינוך שקיבלנו כולנו גורס כי "קל נעים וזורם" זו שקיעה בבינוניות ולמה?
כי מראש קיימת הנחה שאסור להקשיב לקול הפנימי, אלא יש המון "צריך" ש צריך לעשות. כך רובנו מגיעם לבגרות בלי להכיר את הטעם של שלמות פנימית, של רצון. ומימילא גם לא חווים את החיים בקלות, בנעימות ובזרימה.

אולי שאלה יותר מתאימה היא: מה אני רוצה ?

פרח בר ואורנה, הדברים שלכן בהחלט נוגעים בי. חוסר הנוחות שלי עם 'ללכת על הקל' ללא ספק קשור ב'שריר לא מפותח' של נוכחות בהווה. יחד עם זאת, אני מכירה גם חדוות עשייה לא למען אחרים או אגו - אלא מתוך הנאה ויצירתיות - ואני תוהה אם הקושי הוא 'כאבי גדילה' או שהוא בא לאותת לי משהו.

אתמול כשכתבתי הרגשתי מועקה, ואילו עכשיו אני מנסה 'לפרק' (שכלתנית, כמובן ) מה בתוך העשייה הוא מהותי ואהוב עלי - ומה באמת בא להוכיח או ל'נפח' בלון כוזב?
אחד הדברים שאני רואה הוא שיחד עם העבודה והעשייה - אני 'מבעירה' איזו מדורת רגשות. העשייה עצמה, במקרה שלי מחקר בתחום החינוך, אהובה ביותר, ואת כל ה'רעשים' שמסביב - אני צריכה למוד לא להזין.

בדחילו,
אני חייבת לשתף אותך בדבריו של בני היקר - כשסיפרתי לו על הדיון הזה הוא אמר לי: אפשר לבחור בקל ובנעים. הקשה כבר יבוא לבד.

גדול

יכול להיות שהשאלה היא יותר מול קשיים של 'אמצע' - לשנות? להתמיד? כרגע אני מרגישה ש'מעניין' לי להיות עם השאלה פתוחה: מה אני רוצה ?

כדאי להבדיל בין מה שקל לבין מה שנותן תחושת שלמות. לפעמים יש קשיים בדרך ועדיין מרגישים שלמות בהליכה בה, ולפעמים דווקא הדבר הקל ביותר גורם לתחושה פנימית של סתירה וחוסר סיפוק. אז אני מסכימה עם השאלה של אורנה: מה את רוצה? מה מרגיש לך נכון?

להבדיל בין מה שקל לבין מה שנותן תחושת שלמות
כל כך נכון. קל או נעים הם תוצרי לוואי נעימים של אותה שלמות - כרגע לא קל לי ולא נעים לי - אבל אני מרגישה שלמות. תודה.
מה שנשאר מציק הוא - האם ה'קושי' או השיעור שבקושי זוכים ל'התעלמות מתוך הרגל' - הרגל למאמץ או מה שאורנה כינתה בדף אחר האחזות ב'שבי'?

אני מציע לקרוא בהקשר זה את דבריו של דני לסרי על המאמץ

אני 'מאמצת' את ההבחנה במאמץ-מתמשך, או קושי/תלונה מתמשכת כאיתות - אם יש מאמץ אולי העשייה לא מספיק משמעותית. אולי אפילו ממד הכמותי פה מכריע פה האיכותי. איפה שיש הרבה מאמץ על פני קלילות - יש זיוף.

הבן שלי לומד פסנתר. אבא מנגן והוא ביקש ללמוד. אמרתי לו כמה פעמים שכדאי לו להתאמן, לשבת ולנגן את המנגינות מהשיעור. ככה אני למדתי נגינה. הוא לעומת זאת עובר ליד הפסנתר עשרות פעמים ביום ומנגן כמה צלילים - המורה 'הולך' בראש שלו ומלמד אותו מנגינות של שירים אהובים ואפילו את שיר הפתיחה של 'פוקמון'.

הנימוק שלי היה שככל שמתאמנים, מתגברים על הקושי הראשוני ורוכשים את אומנות הנגינה, כמו בקריאה - שבהתחלה מעייפת וקשה וכעבור זמן ואימון היא זורמת ו'בלתי מורגשת'.

היום הוא התיישב בפעם הראשונה ונגן מנגינות מההתחלה עד הסוף בלי שום התערבות מצידי. זה גורם לי לחשוב על הנגינה שלי, על כך שאני לא נוגעת בכלי נגינה שנים ואולי זה קשור לגישה של 'בליעת התרופה המרה' - שבני לשמחתי אינו מאמץ.
ככל שאני חושבת על זה - נראה לי שיש לי מה ללמוד ממנו על 'לעשות מה שקל' ואהוב.

ב דחילו ,

גורם לי לחשוב על הנגינה שלי, על כך שאני לא נוגעת בכלי נגינה שנים ואולי זה קשור לגישה של 'בליעת התרופה המרה'

אוי, כמה שזה נכון גם בשבילי...
אנחנו כל כך שבויים במה ש"בסדר לעשות", ו"איך" לעשות, ובמה ש"צריך" ומקובל ונורמטיבי.
איזו דוגמא יפה! תודה.

וכנראה שבאמת הילדים יודעים יותר טוב מאיתנו, הם עוד לא הספיקו "להתקלקל".
וטוב שכך.
בין השאר כי ככה יש לנו ממי ללמוד! (-;

התייעצתי עם ההורים שלי. אמא שלי אמרה - תעזבי, תלכי הלאה, תעזי. אבא שלי אמר - מה קרה? לא קרה כלום, לא תמיד יש בדיוק מה שרוצים. תמשיכי.
אז קודם כל - אני כל כך אוהבת אותם ו'יש בי שניהם', לעת עתה אני - ממתינה ושואלת - מה אני רוצה? אני רוצה לשקוע לתוך חדות עשייה ללא שיקולי "בסדר לעשות", ו"איך" לעשות

לעת עתה אני - ממתינה ושואלת - מה אני רוצה?
ב דחילו,
מאוד מאוד מדבר אלי.
אני רוצה לשתף אותך במשהו אישי שקשור לזה:
לפני כמה שנים הרגשתי שאני לא במקום הנכון מבחינת קריירה. זה לא היה "זה" בשבילי.
אבל מה - לא ידעתי מה כן בשבילי. השאלה הגדולה - מה אני רוצה לעשות כשאהיה "גדולה"?

ואז בן זוגי המופלא נתן לי מתנה: "קחי שנה חופש לחשוב ולבדוק מה את רוצה לעשות, אני אפרנס אותנו".
מדהים לא?

וזה מה שבאמת היה. וזה לא היה פשוט. זה דרש ממני לשחרר שליטה, להפסיק לעשות ורק להיות עם השאלה הזאת, דרש ממני ללמוד להפסיק לגמגם כשאנשים שאלו אותי מה אני עושה ולמה אני לא עובדת, דרש ממני להסתכל פנימה, ועוד כל מיני כאלה.
זאת היתה שנה חשובה.
בסוף מצאתי את התשובה (התפלק לי חרוז ).
והיום אני מאושרת בעבודה (כרגע ממש אני בחופשת לידה, אז לא ממש "היום", נו טוב, גם לא ממש חופשה אם נרצה לדייק), טוב לי, אני מביאה לידי ביטוי את כל יכולותי, אני עצמאית מכל הבחינות, אני לא מחכה שהעבודה תיגמר. אה, כן - וגם די קל לי.

_הרגשתי שאני לא במקום הנכון מבחינת קריירה. זה לא היה "זה" בשבילי.
אבל מה - לא ידעתי מה כן בשבילי. השאלה הגדולה - מה אני רוצה לעשות כשאהיה "גדולה"?_
את מוכנה לפרט קצת בנוגע לתהליך שעברת בשנה שבה חיפשת ומצאת מה את רוצה לעשות?
אני במקום דומה ומרגישה שלא יודעת איך לקדם את תהליך הבירור.

טוב לי, אני מביאה לידי ביטוי את כל יכולותי, אני עצמאית מכל הבחינות, אני לא מחכה שהעבודה תיגמר. אה, כן - וגם די קל לי.
איזה יופי. מעודד לשמוע שאפשר להיחלץ מהתקיעות המקצועית. אני מקווה שאת עדיין מרגישה כך.

_את מוכנה לפרט קצת בנוגע לתהליך שעברת בשנה שבה חיפשת ומצאת מה את רוצה לעשות?
אני במקום דומה ומרגישה שלא יודעת איך לקדם את תהליך הבירור._
בשמחה.
קודם כל אקדים ואומר שרק בדיעבד, אחרי השנה הזאת היתה לי בהירות לגבי מה שעברתי.
כשהייתי בתוך התהליך היה לי בלאגן אחד גדול בתוך הראש, ולא הכל היה קל או כייפי.
קיבלתי במתנה חופש, והיה לי קשה להנות מהחופש הזה. הייתי שבויה מדי מכדי להיות באמת בחופש. וזה לוקח זמן וסבלנות להשתחרר.

אני חושבת שמה שהיה הכי משמעותי זה להיות בחוויה של לא לדעת מה אני רוצה. הכי קשה והכי חשוב.
זה כל כך לא מי שאני באופן טבעי ואוטומטי ודרש ממני להרפות.
קשה לי להיות לאורך זמן עם סימן שאלה, בלי תשובה, בלי שברור לי מה הולך להיות.

בשנה הזאת חיפשתי מה מתאים לי לעשות, "מדדתי" כל מיני מקצועות ועיסוקים (לא באופן מעשי, אלא באמצעות חשיבה, שיחה, בירור).
הבעיה היתה לא להנעל על משהו רק כי אולי סוף סוף מצאתי משהו. כי סוף סוף אני "יודעת".

יש גם דברים שהיו חזקים ממני. דברים שקרו וכנראה לא סתם קרו. למשל, עבודה שמאוד רציתי וניסיתי להתקבל אליה ולא קיבלו אותי. היום אני שמחה שלא התקבלתי כי זה היה בעצם לעצור את תהליך החיפוש. זה לא היה באמת "זה", נורא רציתי אותה בגלל הקושי של להיות בלא כלום.

יש מילה גדולה שקוראים לה 'יעוד' שכדאי לך לגשש סביבה. זו מילה חשובה בעיני. מה נועדתי לעשות בעולם הזה. מה אני יודעת לעשות הכי טוב, מה זה המשהו הזה שיעשה אותי מאושרת וגם את שאר האנשים שבאים איתי במגע.
מצאתי שאלות שאפשר לשאול אותן, והן עוזרות לשים לרגע בצד שיקולים שעושים "רעש" ומפריעים:

• מה הייתי רוצה לעשות בחיים אם הייתי יורשת עשירה ללא דאגות כספיות?
• מה הייתי רוצה לעשות אם לא הייתי מפחדת מכלום? אם הייתי מאמינה שאני יכולה לעשות כל דבר שבעולם?
• מה הייתי רוצה לעשות אם לא היה אכפת לי בכלל מה חושבים עלי?
• מה יעשה אותי ממש שמחה ביומיום? מה יגרום לי לקום כל בוקר בשמחה. מה אעשה ולא אהיה עסוקה בלחכות שייגמר כבר?

השאלות הללו מאפשרות להתבונן מחוץ ל"קופסא" שבתוכה אנחנו רגילים להיות. להסתכל מעבר לפרדיגמות שמגבילות את החשיבה החופשית והיצירתית.

איזה יופי. מעודד לשמוע שאפשר להיחלץ מהתקיעות המקצועית. אני מקווה שאת עדיין מרגישה כך.
כן, לשמחתי אני עדיין מרגישה ככה
אמנם החוויה לא מאוד נוכחת לי ביומיום כי הארכתי את "חופשת הלידה" שלי עד עכשיו, והפוקוס שלי בשנה שחלפה היה במקום אחר, באימהות.
רק בשבוע האחרון, אחרי שנה וחדשיים, חזרתי לעבוד ממש ממש בהדרגה ומעט. הרבה זמן תכננתי לחזור אבל כנראה לא ממש רציתי (וגם יכולתי להרשות לעצמי כלכלית), ורק עכשיו זה קרה. בין כל שאר השיקולים אז, היה לי חשוב להיות עצמאית ולעבוד מהבית כך שאוכל להיות רוב הזמן עם ילדי (המתוכננים), והיום השיקולים הללו הפכו רלוונטיים.

זהו. את יכולה לשאול עוד.
אני אשמח לעזור לך לקדם את תהליך הבירור.

אה, ואם טרם נתקלת בו, הדף הזה עשוי לעניין אותך: איך מגלים מה באמת רוצים.

תודה רבה על התשובה המפורטת ועל ההפניה.

מעניין שהצלחת להתקדם בבירור על-ידי "מדידה" של כל מיני אופציות באמצעות חשיבה ושיחה, בלי לנסות אותן באופן מעשי. אני מרגישה שהתנסות מעשית היא שלב חיוני עבורי בבירור הזה.

מכל מקום, רשימת השאלות שלך עזרה לי להבין מה תוקע אותי היום. התרגיל הכי משמעותי בשבילי הוא לדמיין מה הייתי רוצה לעשות אם לא הייתי מפחדת מכלום?_ ובפרט _אם הייתי מאמינה שאני יכולה לעשות כל דבר שבעולם.

המחסום העיקרי שעברתי היה דומה למה שאת מתארת, וקשור לפחד ולאמונה ביכולות שלי.
בעיסוק הקודם שלי בפירוש לא מיציתי את מלוא יכולותי וכישורי.
להמשיך בכיוון ההוא היה אומר לחיות בהחמצה רצינית.
בכלל, אפשר להשתמש בתחושת ההחמצה ולהפוך אותה לכלי עבודה חזק: בזמן שאת עושה את התרגיל, את יכולה ליצור לעצמך את ההקשר הזה של החמצה - את חיה רק פעם אחת, החיים האלה יחידאים (מילה של זורבה היווני החכם) ומתרחשים עכשיו, אין הזדמנות נוספת. בעוד אי אלו שנים יבוא יום בו תתחרטי כל על דברים שלא עשית כי פחדת, ואז עלול להיות מאוחר מדי.

_יש מילה גדולה שקוראים לה 'יעוד' שכדאי לך לגשש סביבה. זו מילה חשובה בעיני. מה נועדתי לעשות בעולם הזה. מה אני יודעת לעשות הכי טוב, מה זה המשהו הזה שיעשה אותי מאושרת וגם את שאר האנשים שבאים איתי במגע.
מצאתי שאלות שאפשר לשאול אותן, והן עוזרות לשים לרגע בצד שיקולים שעושים "רעש" ומפריעים:

מה הייתי רוצה לעשות בחיים אם הייתי יורשת עשירה ללא דאגות כספיות?
מה הייתי רוצה לעשות אם לא הייתי מפחדת מכלום? אם הייתי מאמינה שאני יכולה לעשות כל דבר שבעולם?
מה הייתי רוצה לעשות אם לא היה אכפת לי בכלל מה חושבים עלי?
מה יעשה אותי ממש שמחה ביומיום? מה יגרום לי לקום כל בוקר בשמחה. מה אעשה ולא אהיה עסוקה בלחכות שייגמר כבר?_

עירית לוי, השאלות מצויינות. למסגר ולשאול את עצמנו מדי פעם לצורך בדיקת כיוון..

שיקולים שעושים "רעש" ומפריעים

הו, הרעש. אצלי הוא מחריש אוזניים.

נוסעת, כנראה שזה בדיוק הזמן לשים אטמי אוזניים (אומרת גם לעצמי)

הגעתי לדף הזה מתוך הציטוט של עירית לוי.
היום אני מאד אוהבת לעשות מה שהכי פשוט. זה עוזר לשים דברים בפוקוס. ואז זה גם נעשה קל.

דף נפלא. תודה

ואני הגעתי עכשיו אל הדף מתוך הציטוט של "עירית לוי" יש מילה גדולה שקוראים לה יעוד.
וכשהגעתי לכאן גיליתי שהדף רלוונטי מאוד לגבי , לשאלות שלי, במיוחד עכשיו.

מחיה את הדף.

גם אם בוחרים מה שקל בסופו של דבר פוגשים גם אתגרים, אך בשלב מאוחר ומתקדם יותר, אחרי שרבים מהמתחרים פרשו (שקעו בבינוניות? התפשרו על שלב באמצע הסולם? מלכתחילה עשו שקר בנפשם לעסוק בתחום שעבורך הוא הייעוד האמיתי?)
אולי הקל הזה זה מה שמתאים לי, לכישרונות, לנטייה טבעית (predisposition), והוא התחום שבו אמצא שלמות.
לכן כן חשוב וטוב ללמוד שיש אתגרים בחיים, כי הקל לא נשאר תמיד קל, ומכאן שההתמודדות עם הקשה בתחומים שאינם תפורים למידתי מכשירה אותי להתמודד בבוא היום גם עם האתגרים של הקל, או שמא צריך לכנותו "הקל בהתחלה", כפי שהוא באמת.

_היום הוא התיישב בפעם הראשונה ונגן מנגינות מההתחלה עד הסוף בלי שום התערבות מצידי. זה גורם לי לחשוב על הנגינה שלי, על כך שאני לא נוגעת בכלי נגינה שנים ואולי זה קשור לגישה של 'בליעת התרופה המרה' - שבני לשמחתי אינו מאמץ.
ככל שאני חושבת על זה - נראה לי שיש לי מה ללמוד ממנו על 'לעשות מה שקל' ואהוב._

לצערי גם כשאני נגנתי (גיטרה ופסנתר) הייתי חווה להתאמן כמשהו שחייבים וצריך לעשות.
אני מאוד מרגישה שזה משהו שקיבלתי מאמא שלי, שחשבה שלומר לי כל יום שעדיין לא ניגנתי ולגעור בי לעשות זאת תהיה הדרך הנכונה
לצערי לבסוף בגיל 18 החלטתי שאני מפסיקה עם הנגינה לחלוטין, כי זה פשוט לא זה...
איך אפשר להשתחרר מהתפיסה הזו ולהפוך משהו שבראש שלך נחווה כמשהו שהוא חובה למשהו שאתה עושה כי אתה רוצה?
או שאולי יש דברים מסוימים שאנחנו פשוט לא אמורים לעשות מכיוון שאנו לא נהנים מהם באמת ובתמים...