דיון שתחילתו בדף מעצבן_לראות_מסביב‏.

נו, זה קלאסי:
‏http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/775298.html‏
"הדיון, שהיה ארוך, קולני והתנהל ברצינות רבה, משקף מגמה בולטת בתזונת ילדים בשנים האחרונות: הורים מקפידים בתפריט ילדיהם עד לקיצוניות - יש רשימות של מאכלים אסורים, יש שקונים פירות וירקות לא מרוססים, נמנעים ממאכלים מתוקים, קוראים באתרי אינטרנט על טיפים להעשרת המזון בברזל, ונדמה כי לו היו יכולים, היו מגישים לילדיהם תפריט שהורכב בחוות הרזיה טבעיות ולא בבית שגדלים בו ילדים".

זה על דיון שעסק בשאלה אם לתת לילדים מלאווח (מרגרינה+קמח) בגן או לא...

לקראת הסוף היא עושה טובה ומצטטת תזונאית שפויה.

ממש נורא, איזו קיצוניות:
קונים פירות וירקות לא מרוססים! מה, הם לא מבינים שחומרי הדברה טובים לבריאות?
אבל זאת בדיוק גישת המיינסטרים. קומה ג', כשאת קוראת את זה, את מבינה מאיזו עמדה בני המשפחה האחרים חושבים אותנו למשוגעים.
שימי לב, שלא מבינים שמדובר בבריאות, אלא חושבים רק בכיוון של "הרזייה", לא מודעים לבעיה הכלל ארצית של מחסור בברזל אצל מבוגרים וילדים, ובאמת לא מבינים מה הבעיה בממתקים.

חשבתי על זה ולדעתי מדובר באישיו של שליטה. זה כמו "תני לו בקבוק", "תביאי לי אותו, אני ארגיע אותו", "אתם צריכים ללמד אותו להירגע לבד" וכולי. זו עוד דרך של המרחב המשפחתי/ציבורי לנכס את הילד לעצמו ולערער על החזקה של הוריו.

עוד לא מבינים שלפני 30 או 50 שנה אכלנו - בלי להתאמץ - מה שהיום אנחנו נותנים לילדינו, אבל צריכים לחמוק מכל הדברים האלה שמזנקים עלינו ממדפי הסופר.
מי חשב על גמדים? לא היה! אמא קנתה קוטג' ולבן במכולת, ולכל היותר עירבבה לפעמים עם ריבה. שניצל דינוזאור? לא היו שניצלים מוכנים. אמא טגנה. וכו' וכו'

גם אני קראתי והתחלחלתי.
לא שאני חושבת שמלאווח טוב או בריא לילדים אבל אני מכירה אנשים שהם בעיני מאוד קיצוניים ואסור לילדים שלהם דברים מתוקים ואני רואה איך הילדים האלה מתחרעים (אין לי מילה אחרת) על ממתקים וקורנפלקסים מתוקים כשהם פוגשים אותם ופשוט נחמץ ליבי .

ופשוט נחמץ ליבי .
מזה נחמץ לבך? תנוח דעתך. לפחות הם אוכלים את זה רק אצל אחרים, ולא כל יום.
וחבל מאוד שכל המיינסטרים קונים וקונים וקונים ממתקים וקורנפלקסים מתוקים ככה שאי אפשר לברוח מהם. זה הפך פתאום להיות "חובה בכל בית".

אני עם תבשיל_קדירה‏.
זה לא היה בילדותי, לא גדלנו על זה, זה לא היה נחוץ מעולם, סתם עוד המצאה של תעשיינים זריזים לשכנע אותנו להוציא כסף על המוצרים המזיקים והלא נחוצים שלהם (ע"ע סיגריות), ואנשים נופלים בפח הפרסומות וקונים!
זה שקל מאוד להתמכר לסמים אם יש להם "פושרים" בכל מקום, זה אומר שסמים הם דבר טוב?
נחמץ לבך שלא נתנו לילדים סמים גם בבית?
איפה הלינק שהיה פה פעם באתר לראיון עם חברות שיווק לגבי פרסום לילדים, שבו הם אמרו שהכי חשוב לתפוס את הילדים כשהם קטנים, כדי להפוך אותם לצרכנים לכל החיים? והסבירו את השיטות, איך משיווק במבה, קורנפלקס וממתקים אחרים הם מגיעים לצרכנות בכל תחומי החיים?
(קורנפלקס הוא ממתק, שלא תהיה לכם טעות, ויותר גרוע משוקולד, כי בשוקולד יש לפחות משהו מזין, ובקורנפלקס לא, והקורנפלקס גם תורם יותר לעששת)(כמובן לא מדובר על קורנפלקס אורגני בלי סוכר, שהוא לפחות לא ממתק, אבל גם הוא יכול לכל היותר להיחשב חטיף מעובד).

עוד לא מבינים שלפני 30 או 50 שנה אכלנו - בלי להתאמץ - מה שהיום אנחנו נותנים לילדינו, אבל צריכים לחמוק מכל הדברים האלה שמזנקים עלינו ממדפי הסופר.
מי חשב על גמדים? לא היה! אמא קנתה קוטג' ולבן במכולת, ולכל היותר עירבבה לפעמים עם ריבה. שניצל דינוזאור? לא היו שניצלים מוכנים. אמא טגנה. וכו' וכו'

את כל כך צודקת. רציתי לכתוב מכתב. אבל אין לי כוח. פעם ילדים בארץ אכלו בריא מאוד. אוכל מבושל תוצרת בית (רוב האמהות לא עבדו - לפחות ככה אני זוכרת את זה), סלט-ביצה-גבינה. מי בכלל קנה חטיפים? לאף אחד לא היה כסף ל"מותרות" האלה.

לאף אחד לא היה כסף ל"מותרות" האלה
לא היו.
לא היו במבה, ביסלי, צ'יפס, קורנפלקס, אפרופו ואיזה עוד חטיפים יש?
אני, זקנה שכמוני, עוד זוכרת את המצאת הביסלי הראשון, את המצאת הבמבה, את המצאת האפרופו (עם הפרסומת הקליטה, "תשאיר משהו לאורחים!") ועוד ועוד. בייגלה בשקית? מקסימום, כשהייתי כבר בתיכון אני חושבת, היו שקיות עם "קיסמים מלוחים" מקלות דקים כאלה.
אבל "בייגלה" היה הבצק העגול הזה עם המלח או השומשום שהיינו קונים במכולת או בקיוסק ממוט העץ שעליו היו מושחלים, עד שנגמר המשלוח שהגיע באותו שחר מהמאפייה.
אמא שלי עבדה. ובכל זאת, אכלנו אוכל מבושל תוצרת בית (אמא ואבא בישלו), סלט-ירקות טריים חתוכים-ביצה-גבינה-לחם-חמאה/מרגרינה (בילדותי, ה"צנועים" אכלו מרגרינה... סבתא שלי התעקשה לא לגעת בזה ואכלה רק חמאה, וזה נחשב נועז מאוד, ממש "מותרות").
לא היו תערובות מוכנות ל"שוקו" - עירבבו טוב טוב קצת אבקת קקאו גולמית עם סוכר, ועל זה מזגו חלב רותח והוסיפו חלב קר וקראו לזה "קקאו".
הסופרמרקטים היו המצאה של שנות ה-70, ולא בכל מקום היה דבר כזה. החנווני במכולת לא עשה "פרסומת" ולא "שיווק" - הוא מכר אוכל, פשוט אוכל, וגם גפרורים ודברים כאלה. ואנשים באו לקנות אוכל, לפי מה שהם היו צריכים, לא מותגים לפי אופנת הצרכנות האחרונה. היו מכולת, ירקן, איטליז, והקניות היו סבב ביניהם (חלק גם גרו בקרבת מאפייה, וקנו את הלחם והלחמניות שלהם ישירות מהאופה ולא דרך המכולת; פה ושם היו גם "קונדיטוריות" ושם היו קונים עוגיות או אפילו עוגה, בהזדמנויות חגיגיות).
מעניין היה לפתוח לזה דף.
מה_אכלתם_בילדותכם^?‏ או משהו כזה.
מה היו ארוחת הבוקר, ארוחת העשר, ארוחת הצהריים, ארוחת הארבע וארוחת הערב של ילדותכם?
מה לקחתם לבית הספר? (שמעתי שהיום הילדים לוקחים לחם עם ממרח שוקולד לבית הספר! בילדותי לקחו גבינה לבנה או גבינה צהובה או נקניק או ביצה קשה, עם פרי או ירק, זהו פחות או יותר).

מה_אכלנו_בילדות‏
דף שווה. יהיה לי המון לכתוב שם.. (עכשיו ממהרת) .

שיואו בשמת, ה 10 שנים שבינינו זה כזה הבדל!
היה לי לחם עם שוקולד לבי"ס. לכל החברים היה שוקולית בבית (לנו לא, התבישתי.) במבה היה חטיף רגיל.
אבל באמת - רוב האוכל קנוי בשוק/מכולת ומבושל בבית.

לכל החברים היה שוקולית בבית
אני חושבת שהשוקולית הגיעה גם כן בתחילת שנות ה-70. מתאים לגיל שלך, לא?

מה_אכלנו_בילדות‏?‏ למשל:
היה שוקולית בבית
כוס מלאה אבקת שוקולית עם 2-3 כפות חלב

היה לי לחם עם שוקולד לבי"ס. לכל החברים היה שוקולית בבית (לנו לא, התבישתי.)
לי היה הפוך. היתה שוקולית בבית (לא זוכרת ששתינו, אבל זוכרת שהיתה... אולי רק מאוחר יותר?) אבל לא ממרח שוקולד. לקבל כריך עם שוקולד ממישהו בכיתה היתה משאת נפש.

כוס מלאה אבקת שוקולית עם 2-3 כפות חלב
חוט_השני‏ - אולי התבלבלת ביחסים בין החלב והאבקה?

אימא שלי היתה מבשלת הכל בעצמה (גם היום ככה), ומשאירה לנו לחמם כשנחזור מבית הספר. אני לא זוכרת שום מוצר בשר קנוי מעובד.
אני לא יודעת אם כבר היו אז קורנפלקסים על המדפים בסופר, אבל לא היה לנו בבית, זה בכלל לא היה בתפריט. (גם אני ילידת ה-70). גם מעדני חלב לא.

ארוחות הערב שאני זוכרת הכי לטובה, (ופי מתמלא ריר), אלה הארוחות כשאימא שלי היתה חוזרת מהסופר - ירקות טריים, לחם טרי (או באגט), גבינה טרייה. פשוט ונפלא.

אני לא יודעת אם כבר היו אז קורנפלקסים על המדפים בסופר
אבא שלי היה ימאי, ואכלנו קורן פלייקס עם חלב עמיד על האוניות. מאוחר יותר, באמת, זה נהיה רגיל גם בארץ. ועוד יותר מאוחר תלמה התחילו לייצר "כאלה".

מעדני חלב - היו, אבל מצומצם - פרילי, פריגורט, שמהזכרון שלי - היו פחות מתוקים מהיום. בטח גם היה דני.

בילדותי לקחו גבינה לבנה או גבינה צהובה או נקניק או ביצה קשה, עם פרי או ירק, זהו פחות או יותר).
בשמת, אני טיפה יותר צעירה ממך, אני חושבת (נולדתי בסוף שנות הששים). אבל אני זוכרת שבגן בימי ראשון תמיד היתה ריבה אדומה בתוך הכריך (הכריך של הגן, לא של אמא). והיה גם כמובן ממרח שוקולד "השחר".

בארוחות בבית - אכן היו המון אשל, לבן, לבנייה, גבינות כמו "סביון" (גבינה לבנה באריזה מלבנית שטוחה), ומקסימום קוטג'.
היוגורט כמעט לא היה מוכר ובטח לא בטעמים - היה רק "דנונה" ועוד מתחרה אחד. דנונה עצמו היה הרבה יותר חמצמץ ופחות מעודן מאשר היום. בתור ילדה חולנית הרופאים המליצו לי לאכול יוגורט ביום, כך שהטעם עדיין על לשוני.

לגבי ממתקים:
בבית באמת לא היו לנו שום חטיפים - לפעמים שוקולד פרה. בחגים ובזמנים מיוחדים הופיע שוקולד תוצרת חוץ (האריזה הגדולה עם האגוזים).
בתור פינוק היינו הולכים לקיוסק וקונים דברים מזעזעים בעטיפות צלופן פושטיות כמו "חלביצה" (מין תחליב משובץ באגוזים, ממתק טורקי אם אינני טועה), ממתק שומשום או בוטנים מסוכרים. כולם כמובן אסון לשיניים.
בתור ילדים, בבית היינו מכינים לעצמנו ג'לי משקיות או "פודינג" משקיות (גם היום יש אותם). ולפעמים "נשיקות" - מקציפים חלבונים עם קצת סוכר ואופים.

כשהייתי כבר בתיכון אני חושבת, היו שקיות עם "קיסמים מלוחים" מקלות דקים כאלה.
עוד לפני זה, היו "אובלטים" - הרקיקים השטוחים הפריכים.

קניות: אכן זה היה כמו באירופה חנויות קטנות ומתמחות, ופחות בהשפעה אמריקאית של היום (סופרמרקט אחד לכל הצרכים והמצרכים). היתה קונדיטוריה שכונתית, וחנות לנדוור שמכרה קפה טחון ופירות יבשים וקטניות, מכולת (כולם קנו גבינה צהובה טרייה בפרוסות, ולא ארוזה מראש), ירקן וכולי.

וכמובן זיכרון אישי: שוקו שנמכר בבקבוקי זכוכית (קטנים, בגודל בקבוקי קוקה קולה אישיים).

שוק מוצרי החלב התחיל "להתפוצץ" באמצע שנות השמונים בערך, כשנכנסו מחלבות קטנות כמו (מה שמם?) אלה שמכרו מעדנים בצנצנות זכוכית קטנות,
ועוד מחלבות שמכרו יוגורט, קפיר וכולי.

זוכרת שהיינו אוכלים לחם מטוגן. היינו קונים בקיוסק סופגניה בצורת בייגלה מצופה בסוכר. כשסבתא באה לבקר או כשהיינו אצלה היינו מקבלים שוקולד מקופלת או אגוזי או טורטית - באיזשהו שלב לא רציתי יותר - אני זוכרת שהפסקתי לאהוב את זה. אצל סבתא היינו אוכלים בשבת בבוקר בורקס שהיתה מכינה או סביחה (מין בצק ממולא בבשר טחון). היינו אוכלים אצלה גם מרק שעועית עם בשר כמובן (אוואס), קציצות שעשויות חצי בשר חצי תפוח אדמה, או חצי בשר חצי עגבניה (יפראקס).
תמיד אבא שלי הכין את הסנדוויצ'ים לביה"ס. היה מורח חמאה בלי רחמנות ועליה חביתה או גבינה. אני זוכרת שהיה לי טעים. במקרר היה לנו באופן קבוע גוש ענקי של גבינה צהובה.
אמא הכינה הרבה שניצלים ופירה. סלטי ירקות לא היו ממש בתפריט.
את גבינת "סביון" אני זוכרת. קורנפלקס הגיע בשלב מאוחר יותר ואני זוכרת שהיה יקר, אז אבא שלי לא הסכים לכבד את האורחים בו.
לגבי משקאות - "דור הג'ינס שותה קווינס" וכאלה. שתינו הרבה קולה, קינלי. היה את הסודה סטרים עם התרכיזים הנוראיים.
אמנם לא אכלנו את הג'אנק שאוכלים הילדים היום, אבל אכלנו הרבה שוקולדים, מרמלדות, מקל סבא וכו'. לא היו את כל המלוחות שיש היום: צ'יפס וכאלה.

בבית היינו מכינים לעצמנו ג'לי משקיות או "פודינג" משקיות
אמא היתה מכינה לנו אבל לעיתים רחוקות.
היתה איזו מדבקה של דג שהיתה מצורפת לג'לי ועל המקרר היו לנו כמה דגים, אחד חדש, אחד קצת יותר דהוי, אחד עוד יותר דהוי ואחד ממש דהוי (כאמור - לעיתים רחוקות...).

היה פריגורט - יוגורט עם פרי (אין היום. פרילי עדיין יש) של טרה.
היינו הולכים עם סבא ל"מחלבה" (אלק. חנות של טרה באמצע העיר) ובוחרים לנו את המעדנים שלנו (לא שהיה כזה מבחר אבל ההתרגשות עדיין היתה קיימת).

חלה מטוגת ביום ראשון בערב (בדיעבד אני מבינה שמדובר בחיסול שאריות החלה משבת).

ארוחת ערב - סלט ירקות, גבינה וחביתה. לפעמים היינו מגוונים עם "סלט צרפתי" - הירקות חתוכים לפלחים ולא לקוביות והרוטב מכיל מיונז.

שוקולד למריחה - אמא הכינה רוטב שוקולד ואת זה מרחה לנו על הלחם. הרגשנו מה זה מקופחים לעומת אלה שהיה להם ממרח "אמיתי" בלחם.

בתקופתי - כנראה שזה בדיוק בין תבשיל לבשמת? - היו מעדנים והיו חטיפים, אבל לא אצלנו בבית.
בסנדביץ' של ילדים אחרים היה את המטעמים שלי לא היו: נקניק, שוקולד למריחה... אצלנו בבית לא היה את זה. לא יודעת אם רק בגלל שזה כל כך לא בריא או שגם קצת בגלל המחיר...
בשלי היתה גבינה לבנה בעיקר. לפעמים עם ריבה או דבש. לפעמים הנ"ל בלי גבינה. ופרי.
מרגרינה נחשבה להרבה יותר בריאה מחמאה. אמא שלי עדין מתקשה לקבל את התפיסה העכשווית שחמאה זה סתם לא בריא ואילו מרגרינה זה כמעט רעל...
והיו לנו פצפוצי אורז. שאכלתי עם חלב וסוכר.
פינוק גדול היה פרוסת חלה, ועליה פרוסות בננה עם סוכר מעל...

אוכל רגיל היה סלט ירקות לארוחת בוקר, צהרים וערב. גבינה לבנה וקוטג', וביצה.
בצהרים, עוף בתנור / שניצל עם פירה ואיזה ירק מבושל.

אבל אני יודעת שאצל אמא שלי נושא האוכל הביתי והבריא היה ממש נושא חשוב ומשמעותי. (היא עצמה היתה ועודה צמחונית למדי. היא אוכלת דגים. למה זה נחשב?) גם מטעמי אמונה שככה נכון וגם כי בשר ועוף לא טעימים לה.

הילדים שלי אוכלים די דומה. רק יותר קטניות וגם פסטה, שלא ברור לי למה בדיוק, לא אכלו אצלנו בכלל. מקסימום - פתיתים.
גם חזרתי לפצפוצי אורז - שחשבתי שכבר לא קיימים יותר ושמחתי לגלות שכן, אבל הילדים לא מתלהבים. מעדיפים ריבועי קוואקר עם יוגורט או חלב.

בגיל שמונה נסענו לראשונה ללמוד בבית ספר האזורי. הדבר היחיד שאני זוכרת היה השוק שלי מעצם קיומו של הלחם הלבן. אצלנו בקיבוץ היה רק לחם אחיד שקראו לו לחם שחור. לא הבנתי מה זה הלחם הזה עם הטעם של הסבון. עד היום אני לא יכולה לאכול את זה.

בתור ילידת 64 וילדה בקיבוץ, מה שאני זוכרת זה במיוחד כמויות א-ד-י-ר-ו-ת של סוכר לבן, כמעט בכל חלק של האוכל: מיץ פטל, ממרח שוקולד שבישלו בקיבוץ, ריבה, תה וקקאו עם המון סוכר (לא זכור לי שהיו על השולחן קנקני מים. רק מיץ, תה או קקאו).
באחד הקיבוצים שגרנו בו כשהייתי בגן, היו מגישים לילדים ספגטי עם קינמון וסוכר בתור מנה בארוחת צהריים.

ובבית שלנו היו ממתקים חופשי. היה ארון ויכולנו לקחת כמה שרצינו. זו היתה התפיסה החינוכית של אבא שלי.

כיום אני באמת לא כ"כ אוהבת ממתקים, וגם לא מכורה כ"כ למתוק.
אבל בכל השיניים שלי כמעט יש סתימות.

חצי פלפל ממולא בגבינה לבנה עם מלח מעל
גבינה לבנה בצלוחית עם אבקת שוקולית- לערבב טוב טוב
דייסה עם שוקולית
ארטיק עם 2 מקלות- לא זוכרת את שמו וגם טוטי פרוטי ולימון שעד היום עושה לי את זה
טוסטוים עם מרגרינה וקינמון- פיתוח של אמא שלי
כשהיינו חולים - רסק תפוחי עץ מבושל
ממ..
רעבה

תפוח עץ אפוי

אף פעם לא עוגות קנויות. אמא שלי אמרה: "למה שאקנה עוגה?" רק אחרי שנים רבות שכבר לא יכלה כל כך לאפות היא התחילה לקנות עוגות אם צריך..
אני זוכרת שלאחותי הקטנה המטפלת הכינה עגבניות מרוסקות על פומפיה והוסיפה לזה סוכר

למה זה נחשב? לדעתי לחכם וטעים

אצלי בפעוטון בקיבוץ (2.5-4) היתה מטפלת שהיתה עושה לנו מלווח. אני חושבת ששם התאהבתי ברסק עגבניות. אני לא זוכרת אם ההתלהבות היתה מהאוכל או מאירוע המיוחד

אצלי בקיבוץ בשנות ה-80 היו שמים קנקני קפה בארוחות בוקר מכיתה ב'. כל שבת היתה תורנות בין ההורים להכנת לחם מטוגן (להגיש עם הרבה סוכר לבן) לארוחת בוקר (נראה לי זה פשוט הכי קל להכנה, מבחינתם, והילדים מרוצים).
ובתיכון כל שבת שניצל וצ'יפס וקרמבו/ארטיק לצהרים.
הארוחות סבירות- בוקר: ירקות לחם גבינות. צהרים- אוכל מבושל מחד"א
ערב- בבית. אצלנו סלט וביצה.

ממתק מועדף היה לערבב ממרח שוקולד (ממרחית, לא השחר) עם גבינה לבנה.
ואצלנו בבית היה ממתק יום שישי (מקופלת, פסק זמן, כאלה)
והחטיף היה גרעינים שחורים... לא היו ביסלי במבה.

אני לא זוכרת מי לימד אותי לצחצח שיניים ומתי.

מרק עם פתיתים של אסם בצורת "אותיות" הא"ב.
(היו גם מרקים מזעזעים משקית - של דליה נבון. מרק קרופניק וכאלה).

סוכריית תרנגול. וגם דוכן נוסע שהיה עובר ומוכר תפוחים מסוכרים (כמעט לאף אחד בשכונה לא קנו את זה, האמונה הרווחת היתה ש"התפוחים מתחת רקובים". כנראה תירוץ משכנע של האמהות לא לקנות).

אבטיח עם גרעינים שחורים.

אפרסמון עם גלעין ובתוכו הפתעה - מעין צ'ופצ'יקים בשרניים בצורת "סכין" או "מזלג". התייחסנו לזה כמו לעוגיית מזל

כמויות של פיצוחים בבית וברחוב, וערימות של קליפות בפח הזבל (אני חושבת שזה היה התפוצ'יפס של אז).

בכלל, פעם אנשים היו הולכים ברחוב ואוכלים - חצי מנה פלאפל. תפוח. סנדוויץ'. תוך כדי הליכה. לא רק אמהות על ספסל. כולם.

אמא שלי לא אהבה לבשל, כך שלא היה אוכל מבושל בבית, פרט לשבת.

בבקרים אמא שלי היתה מכינה לכל אחד כוס של חצי ליטר מיץ טרי, בד"כ מתפוחים + גזר/תפוזים והיינו חייבים לסיים את הכוס עד הסוף, גם אם ממש לא רצינו. בנוסף, כל אחד קיבל כפית דבש מלכות מיוחד שהיא היתה קונה בארגזים ישירות מהספק, איזה דבש סיני נורא יקר בקופסאות קטנטנות.

אח"כ אבא שלי היה מכין לנו חביתה + ירקות חתוכים גס עם שמן זית ומלח + פיתה + גבינה.

לבי"ס: פרוסה עם גבינה.

בצהריים אכלנו לחם עם משהו מרוח. מה שמצאנו במקרר. אני זוכרת שהמציאו את "טבעול" ומאז זה מה שאכלנו בצהריים ולפעמים בערב. היו לנו כמויות של טבעול בבית.

בערב בד"כ קערית מלאה בשמן זית + סרדינים/טונה + לימון, מלח, פלפל, ירקות חתוכים גס - טובלים את הלחם בקערית ואוכלים. לפעמים, אם היה לה חשק, היא היתה מטגנת לנו ברבוניות.
לפעמים היא היתה לוקחת אותנו לאכול שווארמה או פיתה עם זעתר מהאופה. לפעמים היתה מכינה לנו טוסטים עם גבינה צהובה.

בבית לא היו חטיפים מעולם. לשבת אבא שלי היה קונה גביע גדול של יוגורט תות כזה עם מלא צבעי מאכל (שארבעה ילדים + אבא מתחלקים בו), בקבוק מיץ תעשייתי אחד וקופסת גלידה (שכמובן היתה נגמרת בשבת).

כששלושת הגדולות עזבו את הבית ונשאר הקטן (יחסית..) המעצורים השתחררו והמקרר התמלא במעדנים מכל מיני סוגים, עוגות, קורנפלקסים מכל מיני סוגים וטעמים, גבינות צהובות וגבינות שמנות ומגוונות, גלידות וארטיקים בלי סוף במקפיא, פיצות קפואות, המבורגרים קפואים, בורקסים וכו' וכו'. (לא יודעת איך פתאום נעשה המעבר החד הזה).
כתוצאה מזה, אח שלי חי על ג'אנק. זה מה שהוא אוהב. בחדר יש לו בקבוקי בירה שחורה ריקים (שמחליפה את הקוקה קולה דיאט שאבי היה קונה, זה לאחר הפצרות חוזרות ונשנות מצידנו שלפחות את זה יפסיק לקנות) וקופסאות בראוניז.

אה, אבל יתרון למרות הג'אנק: רוב המוצרים אורגניים. כלומר, פרט לג'אנק. יש גם חטיפי שוקולד חרובים לנכדים (כי אח שלי לא נוגע בזה), יש לחם מחיטה מלאה, אורגני, ירקות ופירות לא תמיד, אבל רוב הזמן אורגניים, מיץ רימונים אורגני, שקדיה, טחינה אורגנית, פתיתים, פסטות, קטניות, דגנים, הכל אורגני. וכמבן - ביצים אורגניות (אף אחת מהבנות שלו לא תיגע או תתן לילדיה ביצים לא אורגניות, אז הוא מקפיד).

אמי היא הוכחה חיה שלאכול ג'אנק זה קודם כל עניין של אופי
היא מספרת שבבוקר הייתה אוכלת טוסט עם מרגרינה
בצהריים היתה מתעקשת על פלאפל וכשלא היה כסף הייתה "שמה משהו בלחם" ובערב שוב לחם עם שוקולד או מרגרינה
במשך היום היא הייתה שותה אך ורק "מיץ ממותק" וכמובן מרגע שהיתה בנמצא הקולה אז קולה
(כיום המצב אינו שונה בהרבה רק שאת המרגרינה החליפה הקמומברט ואת הפלאפל פסטרמה ומיונז ויש תחרות חזקה בין הקולה לקפה)
המרגיעון "מותר לכעוס" אבד עליו הקלח איתה. כלום לא עוזר. פסטרמה וקמומברט.
(וכף שמן זית על הבוקר בשביל עור הפנים )

בערב בד"כ קערית מלאה בשמן זית + סרדינים/טונה + לימון, מלח, פלפל, ירקות חתוכים גס - טובלים את הלחם בקערית ואוכלים
או, הכנסת אותי שוב בצלילה לתוך ארוחות הערב. היו לנו צלוחיות קטנות מיוחדות לאכילת דגים (עם ציור של דג כמובן) ועליהן היו שמים דג מלוח/כבוש או סתם סרדין, ואוכלים במזלגות קטנים. זה היה חלק מהמעדנים בארוחות חגיגיות.

ה"דיפים" היו מאוד פופולרים - עגבניות ומלפפונים חתוכים קטן מעורבבים באשל. או קוטג' מעורב בצנונית מגוררת ("פיקנטי" היה מושג מאוד יוקרתי אז), או בזיתים חתוכים. את אלה שמים בקעריות יפות וטובלים בהם לחם.

ידעתי שלא יהיה לי מספיק מהדף הזה

בבוקר כוס שוקו חם או חלב חם עם סוכר או דבש.
לבית ספר כריכים או פיתות עם גבינה צהובה ומלפפון חמוץ או פסטרמה, או גבינה לבנה עם זיתים חתוכים או בצל ירוק או סופגנייה.
היה לנו קיוסק שמכר נקנקיות בלחמניה עם חרדל וקצת חריף...
(בתקופה שלפני שהכרזתי על צמחוניות).
בצהריים פסטה עם רוטב או אורז או פירה עם ירק שלו יש רוטב עגבניות למשל אפונה וגזר , קישואים, שעועית.עוף ברוטב או בתנור.
או מרק ירקות או מרק עדשים בימי החורף או קצ'רי בימי חמישי.
בימי ראשון תמיד חיסלנו את מה שנשאר משבת. קובה וממלואים בד"כ.
אימי הערקית תמיד בשלה אוכל מסורתי וטעים שרק מאוחר למדתי להעריך אותו. תמיד ערגתי לשניצלים וצ'יפס עד שהיא סוף סוף למדה להכין אותם. וגם אז , בסגנון ערקי.
בערב אכלנו סוגים שונים של ביצים - קלה, עין, מקושקשת.עם גבינה.
או ע'רוק - קציצות של ירקות.
או לבן (גבינה מהולה במיים) עם ירקות בתוכו.
טוסטים, סמבוסקים, אורז עם חלב בחורף, סחלב חם.
יאאמיייי
מתוקים היו לוקום, בקלאווה, סוכריות לוזינה ,זינגולה.
קוביות סוכר,סוכריות מנטה ,סוכריות דבש, מנטוס.
והכי הכי אהבתי את התופח המסוכר, או ה"מוצץ", ואת השערות סבתא הורודות.

קרמבו ומוס זוקולד בחורף
בוגי (גידוניות של היום) ופופייס בקיץ

ןמה עם סוכריות התרנגול הטעימות טעימות שעד עכשיו יש לי שריטות בכל החניכיים בגללן? ...

ומה עם האיש ההוא עם מגש העץ הגדול, שתלוי לו על הצוואר שמכר כל מיני מטעמים מלאים בצבע מאכל אדום? ....

וגם - ארטיק שוקו שוקו ושוקו וניל ושוקו בננה (מי חלם אז על קוקילידה, שוקובו, מגנום ושות', שלא לדבר על ספיידרמן, קליעה למטרה וארטיק שכשמסיימים אותו המקל הופך ללפטופ?).
וארטיק רמזור של פלדמן (איכס)

סוכריית תרנגול. וגם דוכן נוסע שהיה עובר ומוכר תפוחים מסוכרים (כמעט לאף אחד בשכונה לא קנו את זה, האמונה הרווחת היתה ש"התפוחים מתחת רקובים". כנראה תירוץ משכנע של האמהות לא לקנות).
גדלנו באותה שכונה? גם אמא שלי תמיד אמרה שהתפוח רקוב בפנים. לא האמנתי לה אבל גם לא זכיתי לקבל תפוח שכזה ביום העצמאות. כשהייתי כבר גדולה, סטודנטית, הגעתי לצוק מנרה שם היתה (לפני המלחמה) חנות ממתקים ברכבל העליון המוכר שם היה בן קיבוץ מנרה ומיודד עם חברה טובה שגרה בקיבוץ ואיתה באתי לחזות בפלא הרכבל, האיש היה מאוד מאוד נחמד ונתן לי מתנה תפוח אדום ומסוכר. איזה חסך... ליקקתי וליקקתי, היה דוחה בטירוף, מתוק להחריד ומלא צבע מאכל אבל הייתי חייבת לגלות את הסוד-רקוב או לא רקוב והתשובה היא......רקוב .
זוכרת שלהורי לא היה כסף בילדותי, קורנפלקס (כזה של קלוגס) היינו מקבלים רק בחגים אצל סבתא, היה כתוב על האריזה להוסיף חלב וסוכר וככה הכינו לי את הקורנפלקס הראשון שלי, חטפתי בחילה ולא נגעתי כמה שנים טובות עד שגיליתי שאני מעדיפה ללא סוכר...
אני בת הזקונים וכשהגעתי לגיל ארבע אבא שלי עזב את העבודה שלו כנהג משאית ופנה להיות עצמאי מה ששדרג את מצבנו הכלכלי מעט, אמא שלי היתה מפנקת אותי בשוקו בשקית ובמבה. זוכרת את עצמי יושבת ליד השולחן במטבח עם במבה בצלחת עץ ואוכלת את המבמה במשך שעות מספרת סיפור על כל במב שצורתו היתה שונה ומשונה.
אהבתי חלב, בכמויות, יכולתי לשתות חלב במקום מים וכמובן שאמא שלי היתה גאה בי עד מאוד כי יש בחלב הרבה סידן ואמרה שבגלל זה אין לי חורים בשיניים... נגיד...
כשהייתי בת 3 אבא שלי קיבל מתנה לחג מהעבודה משלוח מנות של עלית לכל ילד (עדשים, מטבעות שוקולד, טעמי ושאר הדברים שהיו אז משוקולד) אמא שלי היתה מאושפזת בשל בעיות ברגליים ואני נשארתי עם אחיותי ודודה אחת ששמרה עלינו. כמחאה על שאמא שלי איננה סרבתי לאכול וכל מה שרציתי להכניס לפה היה שוקולדים מהמשלוח מנות, מכיוון ש"הילדה מסכנה" הרשו לי. טחנתי שוקולד בלי הכרה. עד שבשלב מסויים הגיעה הבחילה הבלתי נמנעת, נתקעתי עם גוש שוקולד בפה בלי יכולת לבלוע ועם סרוב מוחלט לירוק... אחותי מתארת את זה הרבה יותר יפה ממני כי היא זו שהיתה צריכה לנקות את הרצפה אחרי שהקאתי את נשמתי על כל הבית ועל תחפושת מלכת אסתר שלי... הסיפורים מתארים אותי שוכבת במיטה חיוורת ולא מוכנה לאכול כלום אחרי האפיזודה. אמא שלי חזרה מבית החולים ומיד לקחה אותי לרופא כדי לבדוק אם אני חולה, הרופא קבע שזה שום דבר ואמא שלי החזירה אותי הביתה, הושיבה אותי ליד השולחן, דחפה גביע דני שוקולד לידי ופקדה "תאכלי!" אותה זה מצחיק היום, אבל אני, עד היום לא מסוגלת לגעת בשוקולד חלב, שוקולד מריר אוהבת אבל ממש בהקפדה כי זה מהר מאוד עושה לי רע.
זוכרת גם שכשכבר הלכתי לגן אמא שלי תמיד היתה מציידת אותי בכריך עם שוקולד שחר שהיה שנוא עלי במיוחד, היא לא ממש הפנימה את העובדה שאני לא מסוגלת לגעת בשוקולד...
עוד סיפור קטן-זוכרת שאמא שלי מכינה עוגת שמרים ביום חמישי. חורף. אני עם נעלי בית אדומות עם ציור זוהר בחושך מקדימה (יד שניה או שלישית להערכתי מאיזה דודה מאמריקה) עומדת על כסא לראות איך אמא אופה. אמא נותנת לי קובית שוקולד מריר ואני קופצת מהכסא ורצה לחדרים החשוכים כדי לראות אם השוקולד באמת "מאיר" כמו הנעליים שלי... בטח הייתי בת שנתיים או משהו כזה...
בזמנים שביליתי בקיבוץ בילדותי זוכרת את המטפלות בבית הילדים כופות עלי שוקו חם (פיכס שוקולד!) עם קרום וכריך שוקולד עם מרגרינה (בלעחס!!!).
אפרופו שוקולד, מחפשת בנרות מתכון טוב ומנוסה של עוגת שוקולד... חרובים גם ללא ביצים ליומולדת של אחייניתי היקרה ששוב תישאר בלי לאכול עוגה ביום הולדתה כי אף אחד לא השקיע וחיפש לה והיא בת 16... מגיע לה פעם אחת, לא?

בטח גם היה דני.
את צודקת! בטוח היה. יש תמונה של אחים שלי, ילידי סוף ה-70, אוכלים דני בכפית בגיל שנה ומשהו.

סוכריית תרנגול. וגם דוכן נוסע שהיה עובר ומוכר תפוחים מסוכרים
סוכריית תרנגול (נורא אהבתי) היתה במכולת ליד ביה"ס שלי, והייתי קונה כי בבית לא היה מתוק בכלל. תפוחים מסוכרים אני זוכרת רק מיום העצמאות.

כששלושת הגדולות עזבו את הבית ונשאר הקטן (יחסית..) המעצורים השתחררו והמקרר התמלא במעדנים מכל מיני סוגים
ואללה, גם אצלנו זה קרה. איך שאחותי ואני הלכנו לצבא בערך, המקרר התחיל להתמלא בדברים שלא חלמתי עליהם. כולל ממרח שוקולד!!

העליתם בי זכרונות. חלקם מזעזעים, חלקם נעימים.

לחם עם שוקולד - עד שמגיעים איתו לבית הספר, רוב השוקולד היה נספג והסנדביץ' היה משעמם עד בלתי-אכיל. כל כך קינאתי באלו שקיבלו סנדביץ' עם מרגרינה, גבנ"צ וירק בפנים. עד הפסקת האוכל הגבנ"צ קצת נמסה ומתערבבים כל הטעמים של העגבניה-מרגרינה.
שוקולד השחר כמובן. אני זוכרת שלאימוני הכדורסל אמא שלי היתה מורחת לי תוך שתי שניות לחם עם שוקולד שיהיה.

היתה שוקולית בבית אבל אף פעם לא אהבתי. זוג הילדים על קופסת השוקולית היו דומים שתי טיפות מים לי ולאחי, וזה היה שעשוע קבוע, להסתכל על שניהם ולהשוות בינינו. לא מזמן הסתכלתי על הקופסא בסופר וגיליתי ששינו את תמונות הילדים (נו, מה).

אף פעם לא אכלנו ארוחת בוקר בבית לפני בית הספר, אולי תה עם עוגיה (פתי בר) או שתיים. ההסעות תמיד הגיעו מוקדם.

בצהריים תמיד אוכל מבושל. אולי לא הכי בריא - קציצות, שניצלים, פתיתים, פירה, אטריות. לא אכלו אצלנו אורז בבית וגם היום אמא שלי מתקשה לאכול/להכין אורז. ירקות מבושלים ברוטב עגבניות שעד היום אני מתה עליהם - כרוב/קישואים/שעועית. גיבצ'...
היו את הקציצות של סבתא שלי שהיתה מכינה מדי פעם סיר שלם. לא מזמן הצלחנו לשחזר את הטעם (הכולל סוכר בפנים) בסיר המקורי. סבתי נפטרה כבר לפני עשור.

בערב לחם, לבן, גבינה לבנה, קוטג', ירקות, אבוקדו, חביתה או ביצה קשה.
הפרילים הגיעו קצת יותר מאוחר. פרילי תות עם ציור של מוגלי, או פרילי אננס. משמש היה טעם נדיר. אני חושבת שזה מלא צבעי מאכל וטעם... עד היום אוכלים כמויות של דברי חלב אצל ההורים שלי. תמיד יש, מכל סוג. אצלנו בבית יש דברים די בסיסיים. (גיליתי בבגרותי שדי יקר מוצרי חלב).

הקורנפלקס לא נכנס אלינו הביתה. אני זוכרת את אמא שלי מספרת בזעזוע עמוק על משפחה במושב שאוכלת בכל בוקר קורנפלקס עם חלב (אאל"ט, הקורנפלקס היה רגיל לא מצופה בסוכר/דבש/שוקולד או ממולא בכל מיני דברים טעימים ~-: )

לא היו ביסלים/במבות/אפרופו בבית. היו שוקולדים. ההורים היו נוסעים לקנות בעפולה פעם בשבוע ומביאים שקית ענקית ומחביאים אותה ומשחררים כל פעם קצת. עד היום אני זוכרת את החיפוש אחר ה"סליק". סליק הממתקים.

עד היום אני צריכה להזכיר להורים שלי לפנות את כל השוקולדים מהבית (כבר לא בסליקים) כשאנחנו באים. יותר נכון, להחביא אותם חזרה בסליק כדי שהילדים לא יחגגו על כמויות השוקולד שיש בבית (בדרך כלל כמות שיכולה להספיק לכל קהילת באופן...)

נזכרתי שאח שלי (בן 29 היום, התחתן לפני ראש השנה...) לא אכל כלום כשהיה ילד. אמא שלי המודאגת לקחה אותו לרופא המשפחה. הוא אמר לה לתת לילד כל יום גלידה כי יש בזה חלב וחלב זה בריא.

כשהפכתי צמחונית הביתה הגיעו נקניקיות טבעול, שניצלי טבעול, טחון טבעול שאמא שלי היתה עושה ממנו קציצות. היום אני יודעת שזה רעל בטעם של סבון אבל פעם בכמה זמן אני קונה לעצמי...

קיבוץ.
מטפלת מרוקאית (ניקול) מכינה בכיתה ג' מלאווח.
גבינה לבנה עם סוכר וקקאו - קרם.
הורים מחו"ל. בבית - מרמייט, פיצפוצי אורז, בולטונג
אבא בנה בחצר מכונת עישון ומכין עוף מעושן.
אבא ואח חוזרים יום שבת בבוקר מציד או דייג עם שלל לארוחת ערב (רק אבא מבשל): duck-ala-manty (ברווז ברוטב תפוזים), חוגלה, דגים.
מלמדת את אחותי להכין עוגת שוקולד מספרה של רות סירקיס -ילדים מבשלים.
"התערבנו על חפיסת רוזמרי.." (אף פעם לא משלמים את החוב).
שבת בבוקר, אני, אחי וחבר בסיבוב בבתי הילדים בחיפוש אחר קרטיבים שנשארו מארוחת ארבע של יום שישי. נתפסנו והועמדנו לדין. למרות ההחלטה המשותפת ש"רק חיפשנו כדור", אחרי שאני ואחי חוזרים על השקר, החבר מוליד מצפון ומתוודה. הוא כמובן לא מקבל עונש כי הוא סיפר את האמת. אני ואחי נאלצים לעמוד שוב מול המורה הזועמת ובעודי ממרמרת בבכי, אימי מגיעה ברגע האחרון להציל אותי בטענה (הנכונה) שאני בכלל לא אוכלת ארטיקים וכי סתם נשתרכתי אחרי האח הגדול. לא זוכרת מה נגמר איתו.
שומרים את העטיפה של הקרמבו. מיישרים את נייר הכסף בעדינות רבה ושומרים באלבום מיוחד. יש גם שוקולד עם עטיפת כסף עם דובים. השוקולד מעולה והעטיפה הכי נחשבת.
שבת בצהרים. הולכים לקטוף קקטוסים. מקל עם פחית ומסמר מבטיחים כמות נכבדת של הפרי ושל הקוצים בכל הגוף.
שבת בצהרים רעבים. הולכים למטבח בחדר אוכל, מורחים מרגרינה על החלה ומוסיפים סוכר.
ארוחת ערב. ארטישוק עם מרגרינה. תירס חם.
שבת צהרים:משה בתיבה (נקניקיה בבצק).

תודה על הזכרונות

היום אני יודעת שזה רעל בטעם של סבון אבל פעם בכמה זמן אני קונה לעצמי...

וואלה. טעם של סבון. איך לא חשבתי על זה. שנים אני מנסה לחשוב מה הטעם הזה.
גם אני קניתי לפני איזה זמן טבעול, כי התחשק לי פתאום את הזבל הזה, פתאום גיליתי שזה נורא מלוח. זה תמיד היה ככה?

זיפ. יותר מאוחר הגיעו התרכיזים הקפואים של פריגת (שלא היו הרבה יותר טעימים).
קוביות מרק (בטח מונוסודיום גלוטומט טהור).
שקיות של מרק "נמס בכוס" (זה כבר משנות השמונים, לדעתי).
חצי פלפל ממולא בקוטג'.
סלט חסה עם רוטב על בסיס מיונז (או "כמויונז"?). מי השתמש אז בשמן זית בכלל?
"דג פילה" שהגיע מהסופר בצורת ריבועים לבנים.
גלידת יוגורט בטעם תות.
חבילות גלידה שהגיעו בתוך קרטון מלבני והיו חותכים את הקרטון בסכין למנות- שוקו וניל, תות בננה, תות לימון (עם שפע של צבעי מאכל מן הסתם).
אצל סבא מצד אבא היו וופלים של מן- במפתיע, יש להשיג אותם גם היום, באותה אריזה ובאותו טעם
אצל סבא וסבתא מצד אמא היו עוגיות סומסום ועוד סוג של עוגיות תעשייתיות. בפסח היו עוגיות פסח גדולות ועגולות עם חורים בכל מיני צורות.
ספגטי עם קטשופ (אוי לאותה בושה).
קציצות ושניצלים ביתיים- אני זוכרת את אמא שלי דופקת בעצמה את השניצלים וטוחנת את הבשר לקציצות.
דני, כמובן (עד היום אני מסוגלת לחסל איזה שניים ביחד).
סוכריות עדשים, סוכריות חמוצות, סוכריות ג'לי (בצורת טיפות כאלה), סוכריות גומי (אלה שמכוסות בסוכר).
מרמלדה- מין ממתק מפוספס מבחיל.
פתית ופריכיות אורז- הופיעו אי שם בשנות השמונים. פריכיות עם מיונז, גבינה לבנה, גבינה צהובה (איחס).
פשטידת אטריות מתוקה עם גבינה.
בלינצ'ס תוצרת בית, מטוגנים במחבת-מן הסתם במרגרינה- וממולאים בתערובת גבינה (כנען, נדמה לי) עם סוכר.

<ילידת תחילת שנות השבעים>

בעיקר זכורות לי ארוחות הערב גבינה לבנה, פרילי (עם חתיכות) לחם, ירקות, ביצה (לא לי, לא סבלתי גם בתור ילדה) שניסו לא פעם לנסות לתת לי בכל הצורות האפשריות.
אני לא אשכח את הפעם הראשונה שאמא שלי קנתה הביתה קורנפלקס. הייתי חולה באותו שבוע והקורנפלקס הוגש בהכרח עם חלב קר, אני זוכרת שכל כך השתוקקתי לקורנפלקס הזה שאמא שלי חיממה לי את החלב וכך בפעם הראשונה שטעמתי קורנפלקס זה היה עם חלב מחומם כי הייתי מקוררת וכשמקוררים לא שותים קר (עד היום קורנפלקס אני אוכלת תמיד עם חלב או יוגורט אף פעם לא סתם ככה יבש, פשוט לא יורד לי בגרון)
מה עוד זכור לי? ארוחת עשר תמיד לחם או לחמניה עם נקניק ומלפפון חמוץ או גבינה צהובה שלא סבלתי, גבינה לבנה עם זיתים חתוכים לחצאים, או גבינה לבנה ופרוסות מלפפון
זכור לי שאצל סבתא שלי תמיד היה רק פטל ועד היום אני לא מסוגלת לשתות את זה. אני זוכרת את בקבוקי הקולה המשפחתיים שהיו אז בבקבוקי זכוכית והיינו זוכים להם רק בשבתות. עד אז היה זיפ (כבר אז היה לזה טעם של אקונומיקה וצבע זרחני וטעם פיכסה)
או פטל (אמא שלי תמיד קנתה רק פטל אף פעם לא הסכימה לקנות תרכיז בטעם אחר ואני רציתי בטעם אננס או משמש)

בצהריים תמיד אוכל מבושל טרי שניצל מטוגן באותו רגע, קציצות, צלי בשר, פסטה ותמיד תמיד סלט ירקות עם שמן רגיל (מי חלם אז להשתמש בשמן זית?) ומלח ואז נהיה מן רוטב כזה שאפשר להרטיב איתו את האורז.

והעוגות שאמא שלי אפתה בכל יום שישי ואנחנו זכינו ללקק את הקערה או את הסיר עם הקרם שוקולד או וניל... יאמי

ארטיק מסטיק, סוכריית תרנגול ואחרי בית ספר היינו קונים אצל איש זקן ומוזר שקיות עם תורמוס או מיץ קפוא בשקית או "דבר בריא" שהיה הדבר הכי לא בריא - מן עוגת ספוג מרוחה בדבש שהוא היה מורח עם מברשת עבה של צבעי ןחשבנו שאנחנו הכי מגניבים בעולם כי היו לנו איזה שתי לירות לקנות את זה ולאכול בדרך עד שהגענו הביתה.

במוצאי שבתות היינו נוסעים לאכול בשיפודיות וחשבתי שאנחנו הכי עשירים בעולם כי לוקחים אותנו לאכול במסעדה

אחח... יש עוד כל כך הרבה זכרונות

הדף הזה הזכיר לי נשכחות
תודה

מה שהתכוונתי שנחמץ ליבי בעניין הממתקים זה בעיקר התחושה שלנו אין.
שכנראה גורמת לילדים להטרף אחרי מתוקים .
אני רואה זאת בהמון בתים שאני עובדת בהם שכאשר מגירת המתוקים זמינה לילדים הם ניגשים אליה לעיתים רחוקות והילדים שאין להם בבית יכולים להגיע לבית שיש בו להתיישב ליד מגירה כזאת ולא לקום .אני בהחלט מאמינה בתזונה מבוקרת ולא אוכלת בעצמי דברים כאלה, קורנפלקסים או מיני שטויות . אבל אני בהחלט חושבת שלמנוע מילדים משהו לא גורם לרצון שלהם אותו להעלם .

אילה, יש מקרים כאלה, ויש מקרים שבהם מנשנשים נון סטופ ביסלי מיץ ממותק במבה ופלים עוגיות ועוד מיץ.

אני רואה זאת בהמון בתים שאני עובדת בהם שכאשר מגירת המתוקים זמינה לילדים הם ניגשים אליה לעיתים רחוקות והילדים שאין להם בבית יכולים להגיע לבית שיש בו להתיישב ליד מגירה כזאת ולא לקום .

אותו דבר אפשר להגיד על פורנוגרפיה (סליחה על ההשוואה הלכאורה קיצונית, בעיני היא מתבקשת). ילד שלא היה חשוף לנשים עירומות יהיה המום ופעור פה נוכח אשה עירומה כשיגדל וודאי ירצה את זה כל הזמן, אולי כדאי שיהיה לו את זה בבית.

אני מציעה להתייחס אל הזבל הזה כמו אל סמים, היטיבה לתאר בשמת_א‏ בדף חינוך_ללא_כפיה^?‏ וצוטטה שוב בדף התייחסות_מעצימה_לילדים‏ לגבי טלויזיה -

למען האמת, הדברים האלה משפיעים רע על כ-ו-ל-ם. פשוט יש כאלה שמגיבים בצורה פחות גרועה. אבל לכולם זה גורם שינוי במוח.
כמו סמים אחרים.
לכן, אני מציעה להתייחס לזה כמו אל סמים.

בסנדוויץ' לבית הספר - גבינת טוב-טעם או סביון עם טפטופי תרכיז מיץ-פטל, פיתוח ייחודי של סבתא שלי. או מיונז עם נקניק. בכלל מיונז כיכב אצלנו בבית, ולחם, וחמאה, ואם לא רציתי לאכול משהו בארוחה המשפחתית היו מיד מציעים לי פשרה טריטוריאלית: "אז בלי לחם".

ביסלים ובמבות ותפוצ'יפסים היו מוקצים אצלנו מחמת מיאוס, ואני עד היום לא מסוגלת לרכוש את הדברים האלה - אפילו הבמבה, כשאני כבר נתקלת בה כשמישהו עושה ייבוא אישי או בביקור בארץ, אטרקטיבית עד הבמב השלישי בערך.

פרילי, שוקו בשקית, בהמשך - יוגורט עם גרנולה שמאוד אהבתי. חלב בשקיות והמוצר הנלווה, קנקן פלסטיק עם ידית כדי להחזיק את השקית זקופה במקרר. אבטיחים עם גרעינים - אבטיח בלי גרעינים נראה פלא פלאים. בקבוקי קולה מזכוכית. סיפולוקס. (סיפולוקס?!) עם סודה שלא סבלתי כי היא עקצצה את הלשון. ואז הופיעו בקבוקי השתיה הקלה מפלסטיק.

תחילת שנות השמונים, דוד שלי חוזר מלונדון עם בשורת הקורנפלקס לארוחת בוקר. בארוחות משפחתיות קונים קנקלים (היתה מילה כזו, קנקל) עם פלואורסנטים בשלל צבעי הקשת, היתה תותית של שוופס והיה קריסטל בטעם מנטה. לקינוח: הגלידה המרובעת בקרטון שנפרסת לפרוסות, ושרי-קורדיאל. בחתונות היו לחמניות קלועות חמודות כאלה על כל צלחת והמון סלטים עם המון מיונז, ומיץ של יפאורה (תפוזים ואשכוליות. העדפתי את האשכוליות). ג'לי אדום במזנון של העבודה של סבא שלי, טורטית וטוב-טעם ולפעמים אגוזי שאמא שלי היתה מקבלת בחדר האוכל בעבודה שלה, חטיף טייגר שאבא שלי הביא מלבנון.

והירק המסתורי שכיכב בכל ספרי רות סירקיס המוקדמים - פטרוסלינון.

הי אינקו. יופי שבאת לבקר

חטיף טייגר שאבא שלי הביא מלבנון.
אה! גם אבא שלי הביא לנו אחד כזה מלבנון!

גבינה לבנה עם סוכר וקקאו
אצלנו קראו לזה - "פוסטרה", וכל-כך אהבנו את זה...ברר...

פרילי תות עם ציור של מוגלי
ואח"כ הגיע גם "קרמלי" עם ציור של קצפת ודובדבן. היינו מקבלים קרמלי/פרילי פעם בשבוע לארוחת ארבע.

בבית הילדים היינו אוכלים בבוקר סלט-גבינה-ביצה ובצהריים היו מביאים "מרק תינוקות" - מרק עוף עם ירקות ו"כדורים"
עשויים מבשר עוף טחון והיינו רבים עליהם.

בחורף היינו הולכות עם אבא לחפש פטריות אורניות ומביאות לאמא שתטגן אותן עם ביצה.

והזיכרון הכי חזק שלי הוא מהארוחות ערב בימי חמישי אצל סבא שלי שנחשב ל"עוף מוזר" בקיבוץ -
הוא לא היה אוכל את האוכל שהגישו בחדר האוכל אלא אופה ומבשל לבד בבית שלו במטבח קטן ופושטי של קיבוץ....
לחם מקמח מלא עם כל מיני זרעונים בפנים ובחוץ, "פנקייק" בריא, תפוחי אדמה עם רוזמרין (מי בכלל ידע מה זה אז !)
על המדף היו שורות-שורות של תבלינים מיוחדים עם ריח מוזר ולא מוכר, ספרי בישול באנגלית ביחד עם ספרי יוגה...
עד היום אני זוכרת את הריחות והטעמים!

בחורף היינו הולכות עם אבא לחפש פטריות אורניות ומביאות לאמא שתטגן אותן עם ביצה.
גם אנחנו, בגלבוע (אם כי העדפתי את הפטריות הסגולות..)
אה, ואצלנו אבא בישל..

קציצות ושניצלים ביתיים- אני זוכרת את אמא שלי דופקת בעצמה את השניצלים וטוחנת את הבשר לקציצות.
דני, כמובן (עד היום אני מסוגלת לחסל איזה שניים ביחד).

פשטידת אטריות מתוקה עם גבינה.
בלינצ'ס תוצרת בית, מטוגנים במחבת-מן הסתם במרגרינה- וממולאים בתערובת גבינה (כנען, נדמה לי) עם סוכר.
<ילידת תחילת שנות השבעים>

איזה קטע, תזמורת_הים‏, כל כך הרבה דמיון....
גם אימא שלי היתה (ואולי עודנה? ) דופקת את השניצלים, פעם גם היתה טוחנת את הבשר. היא מכינה קציצות עוף, בשר בקר וקציצות דג.
חשבתי שרק אצלנו אוכלים פשטידת אטריות מתוקה בחיי, אפעם לא שמעתי על מישהו אחר שאוכל את זה. אימא שלי היתה משתמשת בכל מוצרי החלב המקולקלים שבמקרר - גבינות, יוגורטים, כל מה שיש. אח, מעדן!

הבלינצ'ס - לאימא שלי לא היה זמן להכין את העלים, אז סבתא שלי היתה מביאה לנו ערימה שהיא הכינה. נכון, גם היא היתה ממלאת בגבינה 'כנען'! אבל לצד אלה עם הגבינה היו גם בלינצ'ס ממולאים בבשר בקר טחון שטוגן עם בצל קצוץ. <מומלץ עם שמנת>
( וגם אני ילידת תחילת שנות השבעים...)

חשבתי על זה, שבודאי שהיתה לנו שוקולית בבית כבר בהתחלה, כי נזכרתי שהיינו מערבבים גבינה לבנה עם שוקולית, זה היה מעדן החלב שלנו, כי גם אם היה דני אז, זה לא היה בתקציב.

טעיתי, גבינת טוב טעם, לא כנען. (בבלינצ'ס כלומר.) מה זה משנה בעצם?!

לאימא שלי לא היה זמן להכין את העלים, אז סבתא שלי היתה מביאה לנו ערימה שהיא הכינה
ואללה, נדמה לי שגם אצלנו!

אצלנו בגן ילדים היה ממרח שוקולד לארוחת עשר.
אני תמיד הייתי בעייתית אז היו מורחים לי בלי מרגרינה מתחת ולכל הילדים עם (כבר אז ידעתי שמרגרינה זה גועל נפש מרוכז).
אמא שלי היתה אומרת לנו לבחור מה אנחנו רוצים פרילי או דני והיה מותר לנו אחד כזה ביום, כשאפשר היה גם לבחור כמובן אם פרילי תות או אננס או אוכמניות.
אמא שלי בישלה בבית וגם אפתה עוגות. היא עבדה/למדה רוב השנים, אבל הכינה בבית אוכל בדרך כלל וכשאבא היה אז הוא הכין סלט או לחם מטוגן. היו דברים כמו בורקס שהיא היתה קונה בצק עלים מוכן וממנו מכינה ופעם בכמה זמן היא היתה מביאה לנו פלאפל מצויין מהשוק לארוחת צהריים, זה כשכבר הייתי קצת יותר גדולה וביום שהיא היתה מסיימת מאוחר ולא מספיקה לבשל.
באופן כללי חטיפים היה עניין של ימי הולדת לא של יומיום. כשהייתי קטנה בכלל לא היה אותם ואחר כך כשכבר היה זה לא היה כזה יומיומי.

מה שכן בשוקולד הייתי ממש מפונקת. היתה תקופה שלא הסכמתי לגעת בשוקולד של עלית ובכלל בתוצרת הארץ. זה בגלל שלסבתא שלי היו קשרי עבודה הדוקים עם שווייצרים שכל הזמן היו שולחים לה שוקולדים משם ומביאים לה מתנות כשהם באו. לסבתא שלי ז"ל היו בדיוק 3 נכדים, שזה אני ואחים שלי, ככה כשסבא שלי היה רוצה לאכול את השוקולד היא היתה גוערת בו שישאיר לילדים וזה למרות שהתראינו לכל היותר אחת לחודש בשל המרחק. כמובן שכשהייתי מגיעה אליהם או כשהם היו מגיעים היינו מקבלים אספקת שוקולדים משוויצריה. ככה עד היום אני די מבינה בשוקולד, לא מבדילה במותגים בכלל, אבל בטעם מבדילה.

שוקולית לא היה וכנראה לא היה בארץ ואז פעם לסבתא שלי היה מחו"ל ורציתי גם ובבית היה רק קקאו ונורא רציתי כזה ובסוף התחילו לייצר את השוקולית...

איזו נוסטלגיה...
חצילים בטעם כבד של סבתא שלי (היום מרב נוסטלגיה הכנתי בעצמי). וגם קישואים בטעם כבד.
את הכבד קצוץ (האמיתי) מחביאים טוב טוב בתוך חביתה מגולגלת.
ריבה מעורבבת בגבינה לבנה (קראנו לזה בטון) וגם מגולגלת בתוך פרוסה של גבינה צהובה.
חצילים מוחמצים (שני סוגים, כל סבתא עושה אחרת)
ארוחת בוקר של שבת - מקושקשת עם המון דברים בפנים, לבן, גבינות, חלה וסלט (שערבבנו עם קטשופ כי היינו חייבים לאכול מהסלט).
שניצל עם פירה וסלט שעועית ירוקה.
מרק עוף, הרבה מרק עוף.

לאימא שלי לא היה זמן להכין את העלים, אז סבתא שלי היתה מביאה לנו ערימה שהיא הכינה
ואללה, נדמה לי שגם אצלנו!

וגם אצלכם היא היתה אח"כ מחפשת איפה אמא מחביאה את ערימת הגיהוצים ומגהצת מהר לפני שהיא תתעורר?

אף אחד לא מכיר את הממרח בטעם כבד של חברת מטע?
אוי זה היה אחד מהדברים שהיינו אוכלים יום יום יחד עם חמאה ולחם שחור אחיד.
היום כבר אין את הממרח הזה, יש את הממרח של חברת "תלמה" אבל הוא כל כך מגעיל שאני אפילו לא מנסה לטעום (שוב).

מעדנים: אננס מקופסאות שימורים, וגם לפתן (סלט פירות) מוכן מקופסא (עם הדובדבנים הצבועים אדום...).
בורקס גבינה עם ביצה בשבת בבוקר.

אמא שלי היתה תמיד עוף מוזר בעניני אוכל. למסיבות יום הולדת וכולי היא היתה מביאה קנקן של תה קר (ולא מיץ פטל, שהיה מוקצה מחמת מיאוס. כן, אמא שלי ידעה על צבעי מאכל כבר בשנות השבעים), והיתה מכינה בישקוטים נפלאים - ואני רציתי שהיא תעשה עוגיות בצורת חיות.
הפעם היחידה שהיה בבית משקה קל היתה כשהיא היתה בהריון עם אחי (הריון קשה מאד בסיכון גבוה) וסבלה מאד מבחילות המליצו לה לשתות קולה נגד הבחילות, אבל כשהיא ראתה כמה זה מפתה אותי לא קנו יותר.
שוקולד היה ממתק לגיטימי (גם היא וגם אני לא יכולות לשלול מילדנו את אחד מהתענוגות החושניים ביותר בעולם בעינינו) אבל בכמויות מאד מאד קטנות. גם לשורה השניה יש את אותו הטעם. לא היו פרילים וכאלו בבית. אני חושבת שזה פשוט לא עלה על דעתה. היה אוכל - עוף וקציצות ותוספות ופסטות וכולי. ובימים חמים כריך עם גבינה ועגבניה חתוכה ליד, כי חם מדי (אבל היא התבישה מהשכנות ואמרה שהכינה "ארוחה חלבית" מה שיצר איזשהו רושם של פשטידות).
אבא שלי היה אלוף העוף הצלוי, הפירה, הצ'יפס והפופקורן (היה לו סיר מיוחד). פופקורן היה החטיף שקיבלנו ממנו כמה שרצינו, ומאחר והוא היה עשוי בבית (עם מעט שמן ומלח) זה היה יופי של חטיף. אולי כששפן יהיה גדול גם אנחנו נקנה סיר מיוחד.
וסבא וסבתא שלי היו לוקחים אותי לתאטרון פעם בחודש, ולפני ההצגה היינו הולכים לפיצריה והם היו קונים משולש אחד (עם זיתים) ומסתכלים עלי אוכלת אותו. לא עלה בדעתם לטעום (בבולגריה לא היו דברים כאלו), ולא עלה בדעתי להגיד להם שזו פיצה איומה ונוראה.

וגם אצלכם היא היתה אח"כ מחפשת איפה אמא מחביאה את ערימת הגיהוצים ומגהצת מהר לפני שהיא תתעורר?
לא, אני לא זוכרת שסבתא שלי היתה עושה את הגיהוצים, אבל היא היתה מנקה כל מה שדורש הברקה, ומסדרת את חדרי הילדים.... וכל שבוע לפני יום בואה אימא דלי היתה נתקפת חרדה שהבית מבולגן, ומה אימא שלה תגיד....

אף אחד לא מכיר את הממרח בטעם כבד של חברת מטע?
אמא_לשלושה‏, מזל שהדגשת את המילה בטעם, אחרת עוד הייתי חושדת שאת אוהבת כבד... כבד זה הדבר היחיד שאני ואחותי לא אוכלות, מילדות. שונאות את זה.

כבד זה הדבר היחיד שאני ואחותי לא אוכלות, מילדות. שונאות את זה.
גמני שונאת כבד מוצהרת, לא מסוגלת אפילו להתקרב אליו, בתור ילדה קטנה אמא שלי סיפרה שלי שהיא ניסתה "לדחוף" לי כבד בכל מיני דרכים
אבל תמיד הייתי מרגישה ויורקת אותו.
הממרח המדובר היה צמחוני.

וגם אצלכם היא היתה אח"כ מחפשת איפה אמא מחביאה את ערימת הגיהוצים ומגהצת מהר לפני שהיא תתעורר?
סבתא שלי ממש לא היתה מהסוג הזה... ובכלל, אצלנו לא היתה אף פעם ערמת גיהוצים, כי אמא שלי פשוט לא מגהצת שום דבר ומקפידה מאז ומתמיד לקנות לאבא שלי חולצות סינטתיות שלא צריך לגהץ.

אפרסמון עם גלעין ובתוכו הפתעה
איזה זכרון מתוק ונעים העלית לי! תודה.

אנחנו אכלנו כריכים לביה"ס היו לחם שחור אחיד עם גבינה לבנה וזיתים ופרי ליד. בשום אופן לא שוקולד, אף פעם לא לחמניה.
בצהריים - מה שהמבשלת הכינה, אבל אוכל ביתי לגמרי. דגים, חצילים, קציצות, שניצלים, סלט תפוחי אדמה רוסי, פתיתים.
בתקופה שלא היתה מבשלת, ואמא עמדה במטבח - אכלנו פירה מאבקה תעשייתית והרבה שיפודים צלויים בגריל קטן. לבבות עוף, כבדים ואולי גם ירכיים.
היו גם קינוחים - פרוסת מלון צהוב ארוך עם גלידת וניל-תות-שוקו
מלון גליה ירוק קטן חצוי עם קוטג'
פודינג תות או שוקולד
בארוחת ערב חביתה-סלט-גבינה-לחם-זיתים.
לפעמים פצפוצי אורז או תירפזים. אני מניחה שזה היום קורנפלקס.
סרדינים, גבינה צהובה ונקניק - היו מותרות שהופיעו לעיתים מאוד רחוקות. גם לא היו חטיפים או קולה. כשלאבא היו באים אורחים לשחק ברידג' פעם בחודשיים, הייתי נעמדת ליד קערת הביסלי וגונבת להם כיבוד

אף אחד לא מכיר את הממרח בטעם כבד של חברת מטע?

לא מכירה את המוצר התעשיתי אבל זה מתכון שרץ חזק במשפחה של סבתא שלי עוד מימי הצנע.
והאגדה מספרת על בני הדודים של אמא שלי שחלקם אהבו רק כבד קצוץ וחלקם אהבו רק חצילים בטעם כבד
וכשהיו מכינים אחד מהשניים היו מספרים לאלה שזה כבד ולאלה שזה חצילים (כאילו שלא מבדילים )
אבל השמועות דלפו ויצא שאף אחד לא אכל בסוף.

אבל השמועות דלפו ויצא שאף אחד לא אכל בסוף.

היה את ה"אוטו גלידה" הרעשני-למרחוק. אבא שלי ואני היינו רצים וקונים ארטיקים מגעילים, או - פינוק מיוחד - גלידה בכוס.
בכל יום שישי בצהריים - חומוס, פיתות, פלחי בצל, פול משימורים מחומם בסיר. אחר כך - זהו זה, סרט ערבי.
בכל שבת בבוקר - חלה עם חמאה ודבש.
עוגות אמא היתה מכינה, או קונה עוגה קבועה מקונדיטוריה זיו (מממ...).
מידי פעם הייתי לוקחת כסף והולכת למכולת לקנות טעמי, כמדומני.
היה פרילי תות ואננס. יום אחד יצא יוגורט עם גרנולה (טבעגורט?) במיכל ירוק. יש אותו גם היום, אבל הרבה יותר מתוק.
אין לי מושג מה הייתי לוקחת לבי"ס.

אחלא דף!

אחלא דף!
ממש אכלה!!
הנה רשימת המכולת שלי, אספתי ממה שכבר כתבתן, ואוסיף עוד בהמשך-

אמא קנתה קוטג' ולבן במכולת וחמאה וגבינה צהובה. בקיצור, הכל היה הכי בייסיק. גרנו מעל מכולת אז הרבה פעמים אנחנו עשינו ת'קניות.

אוכל מבושל תוצרת בית בעיקר מרקים בחורף וסלט וחביתה בקיץ. עוף ותפוא (עם פפריקה, יאמי!!), שניצלים/כבד ופירה, גיבצ'... וכו'. כשהייתי קטנה לא הייתי אכלנית, הזכרון הכי מסוייט שלי היה קלופס ממולא ביצה קשה (יענו קציץ בשר. בעעעע)

שמעתי שהיום הילדים לוקחים לחם עם ממרח שוקולד לבית הספר! כשהייתי בגן (לפני כמעט 40 שנה) זה מה שחילקו בגן!! כ"כ אהבתי את זה! אמא שלי היתה מכינה סנדביצ'ים משעממים ביותר, פיתה-בלי-כלום-מרוח עם גבינה צהובה ופלפל ירוק, לכן הכי אהבתי לעשות בייביסיטר אצל דודה שלי שפינקה אותי בסנדביץ תלת ממרחי, ז"א שכבה נדיבה של חמאה ומעל שכבה נדיבה ביותר של שוקולד ומעל הכל קצת חלבה. סנדביץ' חלום!!
עוגות אמא שלי אפתה והצטיינה במיוחד בעוגות גבינה, שוקולד ופרג. כשהייתי נערה, אם לא היתה עוגה בבית, אז אני וחברות שלי היינו מכלות חבילות ערגליות או וופלים של חב' מנעמים. בעדיפות שנייה היינו מחסלות דובשניות.
בחזית המלוחים כיכבו הבייגלעך. הכי אהבנו את הימים שההורים שלי אירחו חברים, הבית היה מתמלא דברים טובים, ולנו הרשו לאכול מהפיצוחים. על כל השאר היו אומרים לנו- "לא לגעת, זה לאורחים"
כשהיינו מתארחים אצל הסבתות היו מציעים לנו סוכריות ממולאות במשהו דוחה, סוכריות דבש או סוכריות ממולאות אלכוהול מזוויע. מכיוון שאני אוהבת מתוקים, למרות שידעתי שאת המילוי אני לא סובלת, לא הייתי מתאפקת והייתי מוצצת ת'סוכריות עד לנקודת האל-חזור. לפחות זו היתה הכוונה... הסוכריות שהכי אהבתי היו ב3 שכבות (גיח גיח, מוטיב חוזר)- שכבת שוקולד דקה, מתחתיה שכבת חומר לבן סוכרי, ומתחת מתחת מרמלדה צבעונית.

לחם שחור של טיקוצקי כיכב אצלנו. היינו יורדות למכולת ומביאות חצי לחם שחור (או שלם...) טרי חמים וריחני, ויחד עם אמא שלי היינו מבצעות בלחם ניתוח כירורגי- מקלפות את ה"קשה" ואוכלות אותו בתאווה, ואת הרך היינו ממוללות עם הידיים, צובטות ומועכות וגם אוכלות.

וגם-
ארטיק עם 2 מקלות
סוכריית תרנגול
חבילות גלידה שהגיעו בתוך קרטון מלבני והיו חותכים את הקרטון בסכין למנות
בארוחות משפחתיות קונים קנקלים
בחורף היינו הולכות עם אבא לחפש פטריות אורניות
פשטידת אטריות מתוקה עם גבינה.
מרק עוף, הרבה מרק עוף
אחר כך - זהו זה, סרט ערבי.

ארוחות חג היו פולניות למהדרין- מרק עוף ששחו בו קרפעלעך/ קניידלעך, המבוגרים היו מוסיפים שמיר קצוץ, וחלק (היום גם אני)
היו מוסיפים ת'חזרת ישירות לקערת המרק. גפילטע פיש (של סבתא שלי הכי טעימים בעולם!!) כבד קצוץ, עוף ובשר. הכל היה מעולה פרט לדבר אחד רוטט ומיותר- רגל קרושה.
איזה דף יאמי!!

מישהו הזכיר אפרסמונים עם הפתעה (??????) - אשמח לפרשנות, אבל זה הזכיר לי שהיינו אוכלים שסק בקיץ ומהמרים על מספר הזרעים שיהיו לנו בפנים....

מישהו הזכיר אפרסמונים עם הפתעה (??????) - אשמח לפרשנות
פעם, מזמן, היו גלעינים גם בתוך האפרסמונים (היום יש רק צל של רמז להם).
זה היה גלעין שקל מאוד לחצות אותו לשניים, ובתוכו היו מין "צורות" - פסים "חצובים" בפנים הגלעין. לפעמים הצורות היו נראות כמו סכין קטנטן, ולפעמים כף או מזלג

לפעמים בדרך חזרה מבי"הס היינו קונים חצי לחם (כל אחד...) ושקית שתיה קפואה. פינוקים שכאלה

_היינו קונים חצי לחם (כל אחד...)

לפעמים בדרך חזרה מבי"הס

היינו קונים לחם עם ביזבז.

מי יודע מה זה ביזבז?

<פותחת חידון, הפיתרון מחר....>

מי יודע מה זה ביזבז?
קצח?

מי יודע מה זה ביזבז
נו... שומר...

חצי ביצה קשה. (תקופת הצנע).
חצי פרוסה ראשונה בארוחה - רק עם חמאה. אם תאכלי עוד אחת תוכלי למרוח עליה גם ריבה.
לחם טרי מתוצרת המאפיה של הקיבוץ (אז היתה מאפיה בכל קיבוץ). ולפעמים הלכנו למאפיה לראות איך האופה מכין פיתות, וקיבלנו פיתה טריה גדולה, תפוחה, עם מלח גס מפוזר מלמעלה - ישר מהתנור!
תפוזי שמוטי - התפוזים הכי טובים שיש (היו). והכי טוב היה לאכול אותם תוך כדי הקטיף.
בשבת בבוקר - שמנת, ועוגת השמרים הנפלאה של חנה.
מרק עוף/בשר טעים להפליא שעד היום אני מנסה להגיע אליו. הבשר התבשל בתוכו עד צאת נשמתו, וטעמו (של הבשר) היה בהתאם. רק מאוחר יותר גיליתי שלעוף ולבשר בקר יש טעם, ואפילו לא רע.
בערב שבת - קרפיון. אפשר לבחור בין שתי צורות הכנה. ואם אף אחד במשפחה לא נוגע בקרפיון בשום צורה? זב"שנו. יש חלה ברוטב.

אבל גם - תרד מרוסק, קישואים ברוטב, קולרבי מבושל - ולא קמים מהשולחן עד שגומרים את האוכל. איכס...

מי יודע מה זה ביזבז?

רמז : זה ממרח, לא צמח.

<סליחה אם אכזבתי מישהו...>

והכי טוב היה לאכול אותם תוך כדי הקטיף
נראה לי שזה תמיד תמיד נכון. בכל סוגי הפירות ובכל זמן.

תרד מרוסק, קישואים ברוטב, קולרבי מבושל - ולא קמים מהשולחן עד שגומרים את האוכל. איכס...
הכריחו אתכם לאכול?
ואם כן - איך?

עלי חסה מרוחים בגבינה לבנה 9% מעורבבת עם סוכר
גזר מרוסק בפומפייה, עם צימוקים, מיץ תפוזים סחוט טרי, וסוכר
מיץ תפוזים סחוט טרי, עם סוכר
חצי אשכולית, יש רק צהובה, עם סוכר. יש רק סוכר לבן, אגב.
בחורף וכשחולים, תה עם לימון (מהגינה) וסוכר. יש רק סוג אחד של תה.
בננה מעוכה היטב במזלג, עם גבינה לבנה, וסוכר
דייסת סולת עם סוכר, וקצת ממרח שוקולד, או קוביות שוקולד, מעורבבות בפנים.
גפילטע פיש עם סוכר (כן, מהעדה ההיא. לגמרי. אם לא היה מובן כבר). קונים דגים בחנות ירקות, שיש בה בריכה גדולה מרובעת והמוכרת דגה שניים, הורגת, מנקה קשקשים, פורסת אחד וטוחנת את השני.
אנטיביוטיקה בשני צבעים מפוררת לתוך כפית ריבה
כל החטיפים המתוקים שהוזכרו למעלה: אגוזי, טיב טעם, ממולדה, רוזמרי, סוכריות גומי...
איך עשיתן לי נוסטלגיה לגלידה פונץ' בננה חתוכה מהקרטון... שופכים מעל קצת ליקר שוקולד. לפעמים הייתי מערבבת עם דני שוקולד ואבקת נס קפה.
פירה: מעוך היטב. אסור שיהיו גושים. מוסיפים מרגרינה ומלח. אם לא אוכלים שוק עוף כתוספת, אז חופרים גומה באמצע וממלאים ב"גיל".
אפרופו גיל, מתכון לגבינה כחושה תוצרת בית: שמים שישה גביעי גיל בסיר, שופכים מעל המון מים רותחים, ומחכים שיתקרר. אחר כך שופכים לתוך מסננת ומשאירים כמה שעות. יוצאת כמות של גביע אחד, אולי אחד וחצי, אבל כל כך טעים.
תחתוך לי חצי לחם. ואמא ביקשה שתרשום.
מרמלדה וחלווה וגבינה צהובה ונקניק שפורסים עם גלגלת גדולה וחדה, הכל במשקל, על הדלפק. יש רק סוג אחד מכל דבר.
ביצה רכה בתוך גביע ייעודי. עם פרוסת חלה
סודה מהסיפולוקס מעורבבת עם מיץ אשכוליות מבקבוק זכוכית. כל כמה זמן היתה ידיעה על בקבוק זכוכית עם משקה מוגז, שהתפוצץ ופצע אנשים.
אוספים את בקבוקוני הגאז של הסיפולוקס למיחזור.
לשתייה מוסיפים קוביות קרח ממגש מחומר מתכתי עם ידית שצריך למשוך כדי לשחרר את הקוביות.
היו כל מיני מספרים ואותיות לאיסוף במבצעים בפקקים של בקבוקי שתייה קלה.
סנדוויצ'ים: מרגרינה או ריבה או (הכי טוב) גבינה לבנה עם חצאי זיתים ירוקים/רצועות פלפל ירוק/עגבנייה.
שוקולית. לא מתפוררת כל כך טוב אבל הגושים נורא טעימים.
ענבים עם גרעינים. מהגינה. ומשם גם באו הלימונים, אגוזי הפקאן, גויאבות קטנות מתוקות עם קליפה חלקה, שנתיים שלוש אפילו תירס. פיטנגו מהגדר החיה, כשהיתה גדר חיה.

עדי_יותם‏

לשתייה מוסיפים קוביות קרח ממגש מחומר מתכתי עם ידית שצריך למשוך כדי לשחרר את הקוביות.
כן... וגם קשיות מתכת שיש להן כפית בקצה. עשינו קפה קר (עם הגלידה הנוראית ההיא) והרגשנו כמו בעולם של מותרות.
וגם קשיות צבעוניות מזכוכית עם גולה.

הכריחו אתכם לאכול?
ואם כן - איך?
ברור. לשבת בגן לגמור את הבננה. מי שלא גמר, לא יוצא לשחק עד שיגמור. היינו יושבים בד"כ אני האיטית, ועוד איזה ילד-שניים, מסתכלים בבננה (הירוקה), מביטים בילדים שמתרוצצים בחצר הגרוטאות בחוץ, ונאנחים.
וגם: בבית, לשתות "נס קפה" (חלב מורתח עם גרגרי קפה עלית). הייתי יושבת עד שהיה נוצר קרום מעל החלב, ואז זה היה עוד יותר מגעיל. שופכת לכיור באין רואים ואומרת לאמא ששתיתי.

הייתי יושבת עד שהיה נוצר קרום מעל החלב
אוי, איך שכחתי את הקרום על החלב! מכל הדברים המגעילים... אז כן, בגן הכריחו אותנו לשתות את הזוועה הזאת, כמו שעדי תיארה קודם. מאוחר יותר ויתרו לנו על הקרום - ואז איכות החיים השתפרה לאין ערוך! כי תרד מרוסק זה אמנם שיא המגעילוּת, אבל אוכלים אותו רק לפעמים, ואילו חלב שותים יומיום.
ולא מזמן גיליתי שיש אנשים שאוהבים (!) את הקרום!
סוכר - כשהייתי באמת קטנה מאד היה אצלנו רק סוכר חום, כהה וגס. בעיר כנראה היה גם סוכר לבן, למי שהיה קצת יותר אמיד. הסוכר החום היה זול יותר ונחשב פחות טעים ופחות בריא מהלבן. איך משתנים הזמנים!
רק מאוחר יותר החליף אצלנו הסוכר הלבן את החום, והרבה יותר מאוחר חזר הסוכר החום, הפעם באצטלה של בריאות.

ממתקים. כשהייתי בגן לא היו ממתקים, פרט לסוכריות חמוצות ועוגיות הכי פשוטות, והם היו הכיבוד של קבלת שבת. קראו להם "מינֵי תרגימא" - בחיי. מלבד זאת קיבלנו בקבלת שבת שתי קוביות שוקולד. איזה? שוקולד, נו, אתם יודעים.חום כזה. מה, יש יותר מסוג אחד של שוקולד?
בשבת בבוקר הייתי מקבלת מאמא שלי שתי כפיות סוכר בתוך צלוחית קריסטל של פעם, מרטיבה את הסוכר במים ומתענגת על הממתק.
אבל היתה לי סבתא, שבאה לעתים לביקור והביאה איתה תמיד צימוקים וסוכריות ג'לי קטנות בצורת קונוס, מצופות סוכר. איזה פינוק!
הפעם הראשונה שאכלתי יותר משתי קוביות שוקולד היתה במלחמת השחרור. פינו אותנו - כל הילדים הזקנים ורוב הנשים של הקיבוץ - לראשון לציון. עמדתי יום אחד עם ילדה נוספת בחצר. שתי בחורות עברו לידנו, שוחחו אתנו וכיבדו אותנו בשוקולד - טבלת שוקולד לכל אחת. טבלה שלמה, תארו לעצמכם! אני חיסלתי את השוקולד בשלוק אחד ולא היתה מאושרת ממני. הבחורות הנחמדות קצת הופתעו...

ולא מזמן גיליתי שיש אנשים שאוהבים (!) את הקרום!
גם אצלנו הקרום הוא הסיוט של חלב מחומם, אבל אותנו לא הכריחו לאכול אותו. היה לי חבר, לעומת זאת, שאצלו היו רבים מי יקבל את הקרום ושומרים את הקרום של החלב בצנצנת!!!! יעני שומרים לאחר כך או משהו.... בעעעע

כשהיינו בגן ברוסיה, ורמת התזונה לא היתה משהו כנראה, הכריחו אותנו לשתות משקה שמרים. בחיי. שיא הזוועה עלי אדמות. פשוט שמרים מבושלים במים, זה יוצא חום עם קצף וטעם דוחה, והריח עוד יותר. (אבל זה היה גן הורים, לא איזה מטפלת זרה דחפה לי את זה....)
איך עשיתן לי נוסטלגיה לגלידה פונץ' בננה חתוכה מהקרטון...

מי יודע מה זה ביזבז?
טוב, אז ביזבז זה ממרח קצת חריף, עשוי מעגבניות מרוסקות ותבלינים... היו מורחים אותו מקופסת שימורים ענקית.

אני חיסלתי את השוקולד בשלוק אחד ולא היתה מאושרת ממני.

אצלנו זה מתחלק למה אכלנו עד שהייתי בת 12 ומה אכלנו אחרי. עד גיל 12 אכלנו בצהרים ספגטי (אמא שלי שפכה פנימה קופסת רסק עגבניות והנה ספגטי ברוטב עגבניות), אורז אדום (אותו טריק של רסק, ללא כל תיבול נוסף), סלט תפו"א. אמא שלי טחנה בשר, טיגנה שניצלים והכל.
סנדויצ'ים עם שפרוטים או סרדינים עם ירקות, גבינה. בגן היה שוקולד השחר או מיונז עם ירקות, שממש לא אהבתי אבל אכלתי כמו כולם. היה רק ילד אחד שויתרו לו וגם ביום של המיונז נתנו לו עם שוקולד. בחצר גדלנו ירקות:מלפפונים, עגבניות, תירס, חצילים, אבטיחים (שלא יצאו משהו).
כשהייתי בת 12 אמא שלי הפכה לטבעונית , מה שהשפיע קשות, כך לפחות חשבתי, על תזונת הבית. ירקות מבושלים, אורז מלא. שנאתי את זה. מעולם לא היו אצלנו סלטים קנויים, ממתקים, שניצלים מוכנים וכד'. בקושי שמורי תירס ואפונה. היום אמא שלי אומרת שאני ההצלחה הכי גדולה שלה תזונתית ושהיא לא מאמינה שאני, שהייתי הכי אנטי, מבשלת אורז מלא.

ואוווו! איזה דף!!!! הזדהתי עם כל כך הרבה ממה שכתוב כאן!

ארוחת בוקר:
מגיל מסוים ואליך הולכת כל בוקר למכולת וקונה לחמניות טריות ושקית שוקו ולפעמים גם גבינה צהובה שהמכולניקית היתה חותכת במכונת החיתוך המיוחדת.
תחתוך לי חצי לחם. ואמא ביקשה שתרשום... גבינה צהובה ונקניק שפורסים עם גלגלת גדולה וחדה, הכל במשקל, על הדלפק. יש רק סוג אחד מכל דבר.
ואחר אוכלת ארוחת בוקר: לחמנייה טרייה עם חמאה או מרגרינה (איכס) או עם גבינה לבנה ושותה את השוקו. ואם לא הספקתי ללכת למכולת, אוכלת פרוסת לחם שחור מאתמול.

ארוחת עשר בביה"ס:
סנדוויץ' ותפוח עץ או תפוז ובקיץ אפרסק או משמשים וכו'.
ארוחת עשר תמיד לחם או לחמניה עם נקניק ומלפפון חמוץ או גבינה צהובה... גבינה לבנה עם זיתים חתוכים לחצאים, או גבינה לבנה ופרוסות מלפפון
אנחנו אכלנו כריכים לביה"ס היו לחם שחור אחיד עם גבינה לבנה וזיתים ופרי ליד. בשום אופן לא שוקולד
גבנ"צ וירק בפנים. עד הפסקת האוכל הגבנ"צ קצת נמסה ומתערבבים כל הטעמים של העגבניה-מרגרינה.
איך אהבתי את הסנדוויץ' הזה: שתי חתיכות לחם שחור מרוחות במרגרינה (איכס! איך אכלתי מרגרינה??) וביניהן חתיכת גבינה צהובה (שקניתי בבוקר) ו2-3 חתיכות עגבנייה שעליהן מעט מלח. וכשהגיע הזמן לאכול, העגבניות הזילו את המיץ המלוח שלהן על הכל והכל היה רך וטעים. יאמי!

בהפסקה הבאה לפעמים קניתי בקיוסק שליד ביה"ס ארטיק או סוכרייה על מקל, או שאכלתי את תפוח העץ או התפוז שהבאתי מהבית.

ארוחת צהריים:
לפעמים קציצות ושניצלים ביתיים , צ'יפס ומלפלפון חמוץ, ולפעמים חתיכת עוף מכובס וסלט, קציצות ירקות (בייחוד אהבתי קציצות מתרד), גיווץ' וכו'.

ארוחת ערב:
חצי פלפל ממולא בקוטג'.
בערב לחם, לבן, גבינה לבנה, קוטג', ירקות, אבוקדו, חביתה או ביצה קשה.
הפרילים הגיעו קצת יותר מאוחר. פרילי תות עם ציור של מוגלי, או פרילי אננס. משמש
ארוחות הערב גבינה לבנה, פרילי (עם חתיכות) לחם, ירקות, ביצה
בארוחת ערב חביתה-סלט-גבינה-לחם-זיתים.
אכלנו גם: יוגורט או לבן או גיל, זיתים, סלט ירקות, חביתה-ביצה מקושקשת-ביצה קשה-ביצה רכה.
הממרח בטעם כבד של חברת מטע?
אוי זה היה אחד מהדברים שהיינו אוכלים יום יום יחד עם חמאה ולחם שחור אחיד.

שתייה:
בשום פנים ואופן לא הזיפ המחריד והמגעיל! ולשמחתי גם אף פעם לא קנינו קולה או משקאות עם צבעי מאכל. שתינו מיצים טבעיים, מים, סודה (ההורים, לא אני. לא אהבתי)
התרכיזים הקפואים של פריגת
לשתייה מוסיפים קוביות קרח ממגש מחומר מתכתי עם ידית שצריך למשוך כדי לשחרר את הקוביות.
כן... וגם קשיות מתכת שיש להן כפית בקצה. עשינו קפה קר עם הגלידה... והרגשנו כמו בעולם של מותרות.
וגם קשיות צבעוניות מזכוכית עם גולה.

ממתקים ומעדנים:
שומרים את העטיפה של הקרמבו. מיישרים את נייר הכסף בעדינות רבה ושומרים באלבום מיוחד
סוכריות עדשים, סוכריות חמוצות, סוכריות ג'לי (בצורת טיפות כאלה), סוכריות גומי (אלה שמכוסות בסוכר).
ארטיק עם 2 מקלות
סוכריית תרנגול
פרילי, שוקו בשקית... חלב בשקיות והמוצר הנלווה, קנקן פלסטיק עם ידית כדי להחזיק את השקית זקופה במקרר. אבטיחים עם גרעינים
פרילי (עם חתיכות)
פרילי תות או אננס או אוכמניות
מעדנים: אננס מקופסאות שימורים, וגם לפתן (סלט פירות) מוכן מקופסא (עם הדובדבנים הצבועים אדום...).
חבילות ערגליות או וופלים
בחזית המלוחים כיכבו הבייגלעך
וגם: גלידה, ארטיקים: ארטיק שוקו-שוקו, שוקו-וניל והטעים ביותר שוקו-בננה וגם ארטיק בומבה.

אירועים מיוחדים:
לפעמים כשהיינו הולכים לקולנוע אכלנו בדרך פלאפל, ולפעמים קלח תירס מבושל. וכמובן בקולנוע היו קונים לי ממתקים שונים (זוכרת בערגה את הממתק שנראה כבננה מצופה בשוקולד). ולעתים נדירות היינו הולכים לאכול פלאפל ולפעמים יושבים ברחבה שליד החנות ואז גם היינו קונים חומוס וטחינה ופיתות וחמוצים. ולפעמים היינו מארחים ואז היה אוכל מיוחד וטעים.

וכל שבת ובחגים וכשהיו באים אורחים היו עוגות תוצרת בית טעימות להפליא: עוגת קוקוס ממולאת בריבה, עוגת שוקולד מצופה בציפוי קצפת ביתית ומעליה חתיכות שוקולד מגוררות בפומפייה, עוגת שוקולד מצופה בקצפת שעורבבה יחד עם קפה, עוגה מצופה בקצפת ורודה (עורבבה עם תותי שדה שנמעכו במזלג) ועליה תותי שדה, עוגה ובתוכה משמשים ועוד ועוד. כמה טוב! ובאירועים מיוחדים גם שתינו אייס קפה עם גלידה.

באופן עקרוני, בילדותי אכלנו אוכל בסיסי שמורכב בעיקר מלחם שחור, גבינות, לבן לסוגיו, ירקות, פירות, ולצערי גם עוף. ונראה לי שאמנם היו ממתקים מלאי סוכר אבל לבית שלנו לא נכנסו משקאות עם צבעי מאכל וגם זה משהו ורוב האוכל היה טבעי וטרי או מבושל בבית.

מיונז עם ירקות
הידוע בשמו הרשמי "ממרח סנדוויץ'" כך כתוב על האריזה.

אמא שלי שפכה פנימה קופסת רסק עגבניות והנה ספגטי ברוטב עגבניות
עם גבינת גוש חלב מגורדת-אנחנו כנראה היינו מאניני הטעם
כתבתי גם אתמול עוד כמה זיכרונות אבל משום מה נראה שהגשם מחק...
היה קרמבו פירמידה וסוכרית מוצץ שהיתה בטעם של תרנגול, וגם ארטיק לימון עם אדום למעלה.
פיצה פיתה עם קטשופ.
משה בתיבה קראנו לזה כשגדלתי גם חזירים בפיג'מה גם נקנקיות בפיג'מה וגם השם האטקרטיבי-ז' מצופה (הילדים בגן בקיבוץ מאוד נהנו להכניס ולהוציא את הנקנקיה מהבצק ולהגיד שזה צב בעיני זה לא דמה לצב דווקא... לא, לא יכולתי לאכול כאלה בשלב ההוא של חיי)
בנעורי נהגנו לקחת ג'לי בזק בטעם אדום ולשתות אותו חמים, חצי נוזלי... בלעכס!
אבל היו גם דברים טעימים, בימי שבת בחורף היינו הולכים לטייל ולראות פריחה כשהיינו חוזרים אמא היתה מוציאה מהתנור את העוף בקוקי שהכניסה לפני שהלכנו ואבא היה מכין סלט פירות חורפיים (אז לא היה ניתן למצוא פירות של חורף בקיץ ולהפך) עם צימוקים קהים ושופך עליו איזשהו ליקר שתמיד הייתי משתכרת ממנו ונרדמת.
אבא מכין פנקייק (שעד היום הם הטובים ביותר שאפשר למצוא) ביום שישי בערב ואוכלים אותו עם סירופ מייפל של אפיכל (לא מכניסה דבר כזה אלי הביתה היום, פוי!).
ביסודי לא הסכמתי לאכול כלום בבית הספר, גם ככה היתה לי בחילה רוב הזמן, הדבר היחידי שהסכמתי לקחת היה מצות עם גבינה לבנה. אמא היתה מכינה לי סנדביץ' משתי מצות מחולק לרבעים וזה מה שהייתי לוקחת. המורה קראה לה לשיחה על הרגלי התזונה הגרועים של הילדה ובין לבין אמרה שאם יש בעיות כלכליות בבית אז אפשר לקבל סיוע...

אני רואה זאת בהמון בתים שאני עובדת בהם שכאשר מגירת המתוקים זמינה לילדים הם ניגשים אליה לעיתים רחוקות והילדים שאין להם בבית יכולים להגיע לבית שיש בו להתיישב ליד מגירה כזאת ולא לקום .אני בהחלט מאמינה בתזונה מבוקרת ולא אוכלת בעצמי דברים כאלה, קורנפלקסים או מיני שטויות . אבל אני בהחלט חושבת שלמנוע מילדים משהו לא גורם לרצון שלהם אותו להעלם .
מסכימה מאוד! כל מילה! וכבר עסקנו בנושא זה בדף אחר.

---

הכריחו אתכם לאכול?
ואם כן - איך?
לא הכריחו (הכרתי ילדות וילדים שממש הכריחו אותם לאכול, באמצעי כפייה נוראים שונים כולל אלימות פיזית! ) אבל דיברו והסבירו וניג'סו והתחננו ושיחדו והבטיחו הבטחות (שקיימו) ועשו מטוס ("בזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזזז! כאן הטייס מדבר! המטוס חייב לנחות ממש עכשיו! אנא עזרו לי לנחות! נא לפתוח פה גדוווווול!" וכל זה עם נפנופי ידיים דרמטיים ביותר )

ולבסוף נמצא הדבר האולטימטיבי שעבורו הייתי מוכנה לאכול: סיפורים! וככה שמעתי את סיפורי התורה וסיפורים של אופרות שונות ושל מחזות שונים וגם סיפורים דמיוניים, והקריאו לי ספרים ושרו לי שירים. בקיצור, היה כל כך כיף אז הואלתי בטובי גם לאכול

כשהייתי ילדה הבטחתי לעצמי שכשאהיה אימא לעולם לא אעשה כך, ולשמחתי אני זוכרת את הבטחתי ותמיד מקיימת אותה. אימא שלי כמובן רצתה להעביר את הלפיד של טקסי האוכל לדור הבא, אבל לא הרשתי לה

אפשר היה לקנות סברס מקולף מנערים ברחוב.הסברסים היו בגיגית מים עם קרח, והם היו מקלפים ומגישים את הפרי הקר. נדמה לי שלא היה סברס בחנות כמו היום.
היו נפוצות גם מן עוגות ללא אפיה מוופלים דקים עם ממרח שוקולד-חלבה ביניהם ולמעלה. טעימות מאוד.

אפשר היה לקנות סברס מקולף מנערים ברחוב.הסברסים היו בגיגית מים עם קרח, והם היו מקלפים ומגישים את הפרי הקר
יאמי! היו כאלה כתומים ומתוקים והיו ירקרקים טעימים אבל לפעמים היה אחד לא טעים. והמרקם שלהם היה מחוספס כזה בגלל הגרעינים. והטעם מאוד מיוחד. נהיה לי קריר בפה כשאני חושבת על הסברס הקרירים!

ואם כבר מדברים על פירות קיציים. טיפה מחוץ לעיר היו מקימים אוהל גדול ובו המוני אבטיחים עם קליפה ירוקה מבריקה ובפנים אדום-אדום ומתוק-מתוק עם גרעינים שחורים שתמיד אהבנו לפצח. וגם מלונים צהבהבים טעימים ביותר. היום אני כבר לא קונה יותר: האבטיחים הרבה פעמים תפלים לגמרי (כשהורידו להם את הגרעינים הסירו מהם את הטעם?) ועל המלונים עדיף לא לדבר.

אה, וענבים ירוקים קטנטנים ומתוקים-חמצמצים וענבים סגולים גדולים מעט יותר ומתוקים יותר. אוי, ואפרסקים ומשמשים ונקטרינות ושזיפים. ואת הגוגואים של המשמשים היינו אוספים ומשחקים בשכונה ובבית הספר.

(לא מכניסה דבר כזה אלי הביתה היום, פוי!).
למה פוי? פנקייקס זה טעים! אבל פנקייקס הכרתי רק כשהתחתנתי ועברתי לקיבוץ אנגלו-סכסי. וגם "שלווה" (חיטה תפוחה) בשבת בבוקר. וגם רוטב סויה וסירופ מייפל. וקטשופ.
בכלל, המון מאכלים בכלל לא הכרתי בילדותי. לא חומוס, לא טחינה, שלא לדבר על מאכלים פחות נפוצים.

ועל המלונים עדיף לא לדבר.
להפך. בילדותי גידלו - או ניסו לגדל - בקיבוץ את כל מיני הירקות והפירות, קצת מכל דבר. היתה תפיסה של משק אוטרכי, שמסוגל לקיים את עצמו בלי תלות במקורות חוץ. אז ניסו לגדל הכל. ירדו מזה כשהתברר שזה מאד לא כלכלי. בין היתר גידלו אז מלונים משני זנים. זן אחד בהשקייה (קראו לזה אז השקאה) - עגול, יבש ותפל. זן שני - גידול בעל (בלי השקייה) - ארוך, עסיסי וטעים מאד. תמיד תמהתי איך זה שדווקא הזן הלא-מושקה הוא העסיסי.
היום כל מלון שאני קונה עסיסי.

וכאן המקום לצטט כמה שורות של יורם טהרלב מתוך ספרו "משק יגור טיוטה":
"את הפרחים הסגולים של כליל החורש
אוכלים שלמים
ואת קוצי הברקן צריך לשלוף
ומתחתם זרעים רכים ולבנים לאכילה
את החוביזה מקלפים ואוכלים את הכפתור
את פרחי האצבע מוצצים מאחור
את מקור החסידה נועצים בצוארון
ומחוגיו מסתובבים כמו שעון
את הזמזומית מקווצ'צ'ים ושומעים זמזום
את החלבלוב שוברים ויוצא חלב..."

היום כל מלון שאני קונה עסיסי
יופי לך! בשנים האחרונות כל המלונים שקניתי היו מבפנים חסרי טעם או ממש מרירים או עם איזה טעם לוואי כזה. אני אוהבת מלונים לא רכים מדי, מעט מוצקים, בצבע בהיר ובקצה צבע כתמתם כהה יותר שכשנוגסים מהם העסיס ניגר מהם. והאבטיחים האחרונים שקניתי היו בטעם קלקר קר. ואם כבר, אז עכשיו רוב המלפפונים חסרי טעם, או בטעם דשא, או מרירים או קמחיים. חבל שקלקלו את המלפפונים הקטנים שכשהיו מקלפים אותם הריח היה נישא בכל הבית, והפכו אותם לגדולים ולסרי טעם.

ואפרסקים ומשמשים ונקטרינות ושזיפים
אלה פירות של פעם?
נקטרינה זה פרי חדש, רק משלשום, או שאני מזדקן, או ששתי התשובות נכונות.

"גלידה חורפית" שזה מין גביע עבש עם קרמבו מיובש בתוכו.
סוכרית קמח
חצי מנה פלאפל בחצי שקל שגם אותה לא הייתי מצליחה לסיים אף פעם.
אבטיח עם גרעינים
פיתה או שתי פרוסות שבינהן ממרח שוקולד השחר, שעושה שפם שוקולד על כל הפנים (כי לא אוכלים את הקשה).
כתינוקות היינו נרדמים עם בקבוק שוקו
דייסת סולת
קומפוט
ביצה רכה במין גביע מיוחד לביצים. היו חותכים לי את הכיפה והייתי אוכלת בכפית.
"דני ביתי" שאמא היתה מכינה כנראה מקורנפלור וקקאו? יותר אהבתי את הקנוי ולאסוף את המכסים שמעולם לא שלחנו למבצעים שהיו. אחי היה אוכל את הוניל ואני את השוקו. והכי מגעיל, אחי היה שופך לקערה אחד דני שוקו אחד דני וניל וזולל. בזה כבר לא עמדתי...
מרק-עוף-בלי-כלום. ואם חם מידי אז שמים כמה דקות על אדן החלון שיתקרר.
סבא שלי לימד אותי להרטיב מצה כדי שיהיה אפשר לקפל אותה.
עוף צלוי והכי טעים העור הקריספי...
ביכסע, בכל הדברים האלה אני לא נוגעת היום, כמה מוזר.

<אלא אם מישהו ימצא לי אבטיח עם גרעינים! >

נקטרינה זה פרי חדש, רק משלשום
המממ... כשכתבתי את זה עצרתי לרגע וחשבתי ובכל זאת כתבתי. אולי כתבתי אנכרוניזם? לא זוכרת אם בילדותי היו או לא היו נקטרינות.

נקטרינה זה פרי חדש, רק משלשום
גם אני זוכרת את הופעת הנקטרינות כך שכנראה הן לא היו פה מתמיד (או שפשוט, כרגיל, גדלתי בחור והכל הגיע באיחור).

בילדותי לא היה ברוקולי. גם אצלכם?

נקטרינה זה פרי חדש, רק משלשום
גם אני זוכרת שהן נהיו פתאום, לא תמיד היו.
ובכלל קראנו להן אפרשזיפים, בגלל שהכלאה בין אפרסק לשזיף.

כן... וגם קשיות מתכת שיש להן כפית בקצה. עשינו קפה קר (עם הגלידה הנוראית ההיא) והרגשנו כמו בעולם של מותרות.
נכון וגם היו לנו כפיות משוננות בקצה, לאשכולית.

בילדותי לא היה ברוקולי. גם אצלכם?
אני זוכרת את החתונה של אחותי, לפני כעשרים שנה. הוגש שם ברוקולי, שהיה די חדש, ואחת הדודות שהציעו לה אמרה, "מה אני, ארנבת?"
היום היא מכינה ברוקולי על בסיס קבוע.
עדי_יותם‏

לא היה ברוקולי בארץ אז, וגם לא מכרו בחנויות פטריות טריות משום סוג, וכמובן לא היו פירות יער אירופיים כמו דובדבנים, חמוציות וחבריהם. הכל מקופסאות.
בכל מסעדה שמכבדת את עצמה היה אפשר לאכול "אומלט" - חביתה עם פטריות שמפיניון מקופסא (יאק). שלא לדבר על פיצה עם פטריות בפיצריות. בעצם בטח יש בארץ מקומות שעדיין נוהגים כך.

אחח, איזה דף הורס!!! תענוג לקרוא ולהזכר...

מעדני חלב- פריגורט תות, דני שלא סבלתי, אשל, גיל ולבן שאף פעם לא ידעתי מה ההבדל ביניהם.
גבינה לבנה שמערבבים טוב טוב בצלוחית עד שהיא מקבלת מרקם קרמי, ומשום מה קראנו לזה שמנת.
עם סוכר בלבד זו שמנת לבנה, ועם סוכר וקקאו מומסים בטיפה מים רותחים זו שמנת חומה.

בשישי בערב, שקית קוקי בתנור עם עוף וירקות שאמא שלי עושה עד היום. פעם ראיתי את העוף השלם על השיש לפני האפייה ומאז לא הסכמתי לאכול אותו יותר לעולם
בשבת בבוקר, חלה עם שוקולד השחר. לקראת הצהריים אוכלים מה שנשאר מהסלט של אתמול שאמא שמרה בקופסת פלסטיק במקרר, והכי כיף לנגב את כל המיץ עם ערימות של חלה

בכל בוקר, לפני היציאה לבית הספר, ארוחה שלא מפסידים בשום אופן, כדי לקבל כוח לכל היום-
סלט ירקות קצוץ דק, טוסטים בלי כלום <להלן צנימים>, כמה כוסות תה מקנקן פלסטיק מרכזי.
בינתיים אמא פותחת פס ייצור של סנדביצ'ים על הקרש הנשלף בין מגירות המטבח- לחם עם גבינה לבנה ופרוסות מלפפון או זיתים ירוקים מגולענים,
או לחמניה עגולה <הכי טעים זה הבולבול > עם פרוסות גבינת עמק, שלפעמים פורסים במכולת ולפעמים בסכין מיוחד מתוך גוש שעטוף תמיד בנייר פרגמנט שקוף,
ולטיולים הסנדביץ' הכי שווה- לחמניה ארוכה עם פרוסות ביצה קשה עגבניה ומלפפון בשכבות, עטוף היטב באותו נייר פרגמנט מיתולוגי, שחס וחלילה לא יימעך בתיק.

ארוחות צהריים- זכור לי שעמום מתמשך בצורת אורז לבן או צהוב, מרק עם אטריות דקות, פשטידת אטריות מטוגנת.
בגיל מסוים אמא שלי התחילה למלא את הפריזר במעדנים תעשייתיים שיצאו לשוק והצילו אותה מהצורך לבשל- פיצות, מלאווחים שהיינו מכינים עם גבינה, צ'יפס בתנור, ירקות
של סנפרוסט, והלהיט הבלתי מעורער- שניצל טבעול בשלל טעמים, קציצות, נקניקיות והמבורגרים של טבעול.
המצחיק <או עצוב?!> הוא שהמון שנים הייתי בטוחה שטבעול הוא מזון הבריאות האולטימטיבי!

ארוחות ערב- ביצים, סלט, לחם, גבינות וכוס תה כמובן.

ממתקים- בעיקר לטיולים ובימי הולדת כיתתיים-
ביסלי <גריל, ברביקיו, בצל, פיצה, והכי טעים-בטעם פלאפל!>
במבה, בייגלה שמיניות או מקלות מלוחים, מתישהו נכנס גם אפרופו
ופלים של מן, ארוכים ודקים עם מילוי שוקולד או לימון <איכס>
שוקולד פרה- חלב, מריר, עם פצפוצים <הכי כיף!>
כשסבתא באה מטיול בחו"ל היא מביאה שוקולד טובלרון משולש.
מסטיקים- בזוקה עם עתידות, עלמה, לימון.
מן הקיוסק- מחרוזת סוכריות בצבעי פסטל חיוורים, נשיקות לבנות או ורודות, סוכריות סוס <גועל נפש>
ארטיקים- ימית שנקרא גם תותי פרוטי, ארטיק קרח בטעמי לימון, אננס, קולה, פטל או רמזור, טילון.
שקיות מיץ קפוא בדרך הביתה מבית הספר. אם לא היה לנו מזל המיץ עוד לא קפא והיה סתם מיץ ענבים קר ומתוק להחריד.
קסטה מלבנית עם ביסקוויט או עגולה בציפוי שוקולד. כשהייתי בצבא שידרגתי לקוקילידה, עם עוגיות קוקי מן האגדיות.
בבית קונים גביעי ופל וממלאים בגלידה במשקל בטעם שוקו, וניל, פונץ' בננה, פיסטוק, וניל פצפוצים.
בנעורי, כשהופיע ד"ר לק זה היה שוק תרבותי, שלא לדבר על שגעון הפרוזן יוגורט!

בישולי הסבתות-
סבתא אחת בישלה מאכלים כבדים ומתובלים. בעיקר זכורה לי המג'דרה הנפלאה שלה, הקובה הפיקנטי, הבקלאוות המתוקות שאפתה עם הבוטן באמצע.
לסבתא השניה היתה פיצריה לפני שנולדתי, והיא היתה עושה לנו בבית פיצות מדהימות עם בצק עבה במיוחד.
היתה מגיעה אלינו פעמיים בשנה מעיר רחוקה, מכינה מגש פיצה ענקי, ניוקי נימוחים שאין כמותם בכל העולם, שניצלים דקים דקים עם נבט חיטה טעים בציפוי, פשטידת ירקות מופלאה, עוגת שמרים ושוקולד. הכל היה עשוי כל כך מדויק, מחומרים טריים, בישול פשוט וטעים.

כשהיו באים אלינו בעלי מקצוע לעשות תיקונים בבית, אמא שלי היתה קונה טונה של בורקסים ומגישה עם ביצים קשות, ירקות חתוכים וקפה שחור.
עד שהם היו הולכים לא הרשו לנו לגעת בכלום, פן נחסל את התקרובת...

והכי טעים-בטעם פלאפל!>
עד עכשיו! הכי טעים.

גלידה חורפית" שזה מין גביע עבש עם קרמבו מיובש בתוכו.
אוי ואבוי!
בקיבוצי הנוכחי, "גלידת-חורף" היתה גבינה לבנה עם שוקולית (אז קראו לה קאוטן).לא הכרתי אותה בילדותי, אבל אני משלימה את החסר.

ויהיה מעניין לפתוח דף שנושאו: מה אכלנו בילדות ומה היום. כלומר לומר איזה אוכל מהילדות אוכלות\ים גם היום ואיזה לא ומדוע.

נזכרתי פתאום, אוכל של חולים/ חופש גדול:
לחם מטוגן, ביצה בקן, פנקייק, לביבות לבן.
אצל אחת הסבתות לנגב שמנת חמוצה עם לחמניה טריה.
אצל הסבתא השניה מלקי/ דני. מיץ לימון משומר עם סודה מהסיפולוקס וגבישי סוכר (כדי להפסיק את השיעול)

ביצה בקן, חביתיות, משה בתיבה, עוגת שוקולד פשוטה... כל אלו מהספר המופלא של רות סירקיס ילדים מבשלים.

אוכל של טיולים בחוגי סיור- היינו עושים קניות יחד בסופר, ממלאים ברוסים <ארגזי עץ> ולוקחים כמה שיותר שקיות, שיהיה לטיול <מאוד לא אקולוגי >
במשך היום המון לחם עם שוקולד, ממרח סנדביץ', טחינה גולמית שמכינים בשטח וחומוס מקופסאות שימורים. גבינה משולשת במקום צהובה כי זה מחזיק מעמד.
בבוקר, איך שקמים, פתי בר עם שוקולד השחר או ממרחית, חלבה ותה מתוק להחריד.
בערב בישולים של מרק ירקות עם המון "מוצקים", וכלמיני שקיות אורז מתובלות של טובשילים- ריזוטו, מג'דרה וכן הלאה.
והכי ביזארי- פתיתי פירה מקופסה, שמוסיפים למים על אש קטנה של גזיה ומערבבים תוך כדי שהעיסה מתנפחת.
כשרק הכרתי את זוגי הבאתי כזה הביתה לקראת טיול והוא לא האמין שאני אשכרה אוכלת את הדברים האלה...

אחח איזה דף נוסטלגי ומעלה חיוך!!

גם אצלנו היה לכל יום בשבוע התבשיל שלו

בראשון מה שנשאר מהבישולים של שבת
בשאר הימים תבשילי ירקות או קטניות למיניהן
ברביעי - קבוע עד היום אצל הורי - פסטה ושניצלים מעולים!
לפעמים פיצה בימי חמישי בערב כשהתפקיד שלי היה לחתוך זיתים ולגרור גבנ"ץ (בטח עמק, מה היה משהו אחר..?)
ארוחת ערב קבועה של חביתה / מקושקשת / ביצה רכה ירקות חתוכים ולחם וגבינה לבנה ומעדן (דני או שמנת)

בשר - לעיתים בחמין בימי שבת
דגים - אולי פעם בשבועיים
ועוף - מקסימום פעמיים בשבוע
חברו את התפריט הזה עם אמא שפשוט שונאת לבשל ותקבלו ארבעה ילדים רזים במיוחד שלא נזקקו לדיאטה עד סוף העשור השני לחייהם..

דרך אגב, בחגים הולכים לסבתא ושם...... הו הו הו הכל יותר טעים.. (אבל בדיוק אותו תפריט..)
וממנה למדתי להכין את כל המאכלים המיוחדים לחגים שכל אחד מהם דורש לפחות חצי יום של הכנות
ונשלח אחר כבוד מחולק בחבילות לכל קרובי המשפחה מקרוב ומרחוק..

>תלתל מזכירה לעצמה להתקשר לסבתא סימה ולהגיד לה שהיא מתגעגעת ואוהבת<

גם אצלנו היה לכל יום בשבוע התבשיל שלו
וגם אצלנו...

שקיות מיץ קפוא בדרך הביתה מבית הספר. אם לא היה לנו מזל המיץ עוד לא קפא והיה סתם מיץ ענבים קר ומתוק להחריד.
נכון, נכון! ואם כבר מדברים על מיץ ענבים מתוק להחריד, איך זה עוד לא הזכירו פה את הטרופית המיתולוגית, עם הקשית הקטנה שהיו חייבים לתקוע בעיגול הקטנטן בחלק העליון הצר (אני הייתי מזייפת ותוקעת אותה בחלק התחתון הרחב). פק"ל קבוע בכל קייטנה.

לא הזכירו פה את הטרופית המיתולוגית
למה מיתולוגית? הילדים שלי מתים על הזבל הזה (אבל זה לא אומר שהם שותים אותו כל הזמן).

אני זוכרת שלכל עונה היה את הפרי המועדף עלינו.
כשהיו שסקים ופג'ויות (ממממ..), היינו עוברים בשיטתיות על כל העצים בקיבוץ- "גונבים" בעיקר בלילות ולפעמים גם בהפסקות.
בשביל קלמנטינות, היינו הולכים עם שקיות לפרדס ואח"כ חוזרים לבית הילדים ואוכלים עד שכאבה לנו הבטן.

בחורף גם יש את הפטריות שאנחנו כל כך אוהבים- "נרתיקן דביק". היינו עולים על מגפיים, מצטיידים בדליים, סלים ושקיות ויוצאים לאיסוף פטריות. עד היום אני אוהבת (בעיקר לחפש- ולמצוא). אח"כ ההורים היו שוטפים אותם טוב טוב ומבשלים. ואנחנו היינו אוכלים ומנגבים את הרוטב על כמויות של לחם.

ואם כבר מדברים על מיץ ענבים מתוק להחריד, איך זה עוד לא הזכירו פה את הטרופית המיתולוגית,
אורית, את בטוחה שהטרופית מכילה מיץ ענבים?
בדקת פעם את רשימת הרכיבים?

מכיוון שהציטוט המדובר הוא שלי, אני מתקנת- מיץ בטעם ענבים
חוצמזה, אורית, כולם תקעו את הקשית של הטרופית מלמטה, אחרת זה תמיד היה מתחרבש

ואנחנו היינו אוכלים ומנגבים את הרוטב על כמויות של לחם.

יו..איזה טעים! סליחה שאני נכנסת כאן עם מתכון, אבל את יכולה לספר איך מבשלים את הפטריות אצלכם?

אורית, את בטוחה שהטרופית מכילה מיץ ענבים?
נו, אמא של, למה לחרב שמחות... היום אני יודעת שזה מים עם סוכר וצבעי מאכל, אבל בתור ילדים התיחסנו לזה בתור מיץ ענבים...

אצלנו היו מאכלים שמועדים לתקופה מסוימת בשנה או לחג ומועד

בחורף קרמבו, גלידה חמה, חמין שמימי (עד היום) ודייסת סולת עם המון קינמון ושוקולד מריר מגורד מלמעלה או סחלב שזה בעצם אותו דבר רק במרקם חלק יותר (סחלב לא אהבתי דייסה מאוד אהבתי בעיקר כי יצאה מקופסת רמדיה עם ציור של תינוק מחייך, היום זה להיפך, סחלב כן דייסה לא)

בקיץ בים - ארטיק. תמיד פחדתי ממוכר הארטיקים הוא תמיד נראה לי כועס נורא
בבריכה אריטק מהמזנון שנוזל על הבגד ים וזה לא נורא כי אחר כך הולכים לשטוף בבריכה
יושבים על מגבת ומלקקים וגם פירות, שבבריכה היו הרבה יותר טעימים מאשר בבית
(עד היום נדמה לי שלקחו אותנו לבריכה בעיקר כדי שנאכל פירות)

עוגת דבש פעמיים בשנה - בראש השנה וביום כיפור
עוגת גבינה חלומית רק בשבועות
בקיץ אצל דודה שלי בלבד - קפה קר אמיתי עם גלידה וכפיות ארוכות על המרפסת בתל אביב, חשבתי שאנחנו הכי קולים בעולם

בבוקר - נס קפה על חלב חם או קר בהתאם לעונה, שתמיד השארתי בכוס כי לא יכולתי לסבול
הכי אהבתי כשלהוריי היו מגיעים אורחים, ההכנות יום שלם לפני ואחר כך למחרת אכילת השאריות של האוכל המיוחד שהיו מכינים לאורחים

ואנחנו היינו אוכלים ומנגבים את הרוטב על כמויות של לחם.

יו..איזה טעים! סליחה שאני נכנסת כאן עם מתכון, אבל את יכולה לספר איך מבשלים את הפטריות אצלכם?

גם אצלנו היינו אוספים ואוכלים (ועדיין) נרתיקנית דביקה (שם מעולה לפטריה) ובזים עמוקות לאורניות.
כשתתחיל העונה אני מבטיחה להביא מתכון מדויק אבל בגדול מדובר באידוי עם בצל ואם צריך לעבות (מעט פטריות והרבה אנשים) אז מוסיפים קוביות תפו"א מבושל או בייצים.

אצל סבתא וסבא שלי, תפוחי אדמה מבושלים בקליפה, מקולפים באצבעות (איי זה חם) ונאכלים עם הרבה חמאה, בימים ההם שלפני המצאת הכולסטרול.

דייסת סולת כמובן, ואצל הסבתא והסבא מהצד השני - ממליגה רומנית עם המון גבינה (טוב טעם, אלא מה, וגם גבינה בולגרית שפעם נקראה סתם גבינה מלוחה).
עוגת ביסקוויטים משולשת שאמא שלי הינדסה איכשהו, עם מלית גבינה מתוקה ופירות מסוכרים, מצופה בשוקולד.
בורקס סמי ובניו - בורקס גבינה גדול, תפוח ומתפורר, עם כוס קקאו חם.

הכי אהבתי כשלהוריי היו מגיעים אורחים
גם אני. היו בלינצ'ס מטוגנים שנאכלו בזמן קצר הרבה יותר משנדרש להכנתם, סלט וולדורף שדגתי מתוכו את האננס, התפוח והאגוזים, סלט תפוחי אדמה-סלק-אפונה-גזר-מלפפון חמוץ-ואיך לא, מיונז, וסלט שהכינה חברה של ההורים שלי ונראה לי אקזוטי נורא - פסטה, תירס ומלפפון חמוץ, במיונז כמובן. מדי פעם היינו מטגנים צ'יפס בבית, בסיר כחול פרחוני שישבה בתוכו מסננת. ואז הגיעה עונת הפונדו.

הי אינקו. יופי שבאת לבקר מדברים על אוכל, שאני לא אצטרף?

ההורים שלי היו מעולים בלנצל כל שארית להכנת חביתה-עם. חביתה עם כרובית (מעדן שגם הילדים שלי נרוא אוהבים), חביתה עם נקניק (שכבר קצת מקולקל וצריך לטגן...), חביתה עם אטריות בנות יומים או שלושה....

יום שישי - ללכת לקנות חלה ושלושה עיתונים (שונים), היתה תקופה שהיינו קונים בורקס לשבת. גם חומוס וסלט חצילים לא היו כל יום.
אימא שלי היתה מכינה פיצות משובחות, הכל הכל בעצמה, כולל הבצק. איזה שלושה סוגים שונים לארוחה (רק בערב שבת), רק מלהיזכר אני מזילה ריר...

מישהי למעלה הזכירה לי שבחופש הגדול היינו מכינים או שקשוקות או ביצה בקן. הייתי מפנקת את אחים שלי.
הפכתי למומחית גדולה בזה.

ביצה בקן, חביתיות, משה בתיבה, עוגת שוקולד פשוטה... כל אלו מהספר המופלא של רות סירקיס ילדים מבשלים
חביתיות אימא שלי היתה מכינה לפי מתכון משלה, אבל כל השאר - אכן מרות סירקיס. הספר כבר מן הסתם לא בבית הוריי, אבל אני זוכרת שהדף של עוגת השוקולד היה חום מכתמים!

בקיבוצי הנוכחי, "גלידת-חורף" היתה גבינה לבנה עם שוקולית
אני אשכרה זוכרת את הפעם הראשונה שאכלנו את זה. בקיץ השני שלנו בישראל, זוכרת בדיוק את המקום במטבח בו ישבתי, ואיך אימא שלי ערבבה לי את הגבינה עם השוקולית בקערית. מעדן חלומי!!

נרתיקנית דביקה (שם מעולה לפטריה)
אויש

לא רוצה לחזור על דברי אחרים, אבל נדמה לי שעדיין לא הזכירו את שני המעדנים הבאים:
לבן 3% עם כפית ריבת תותים חלקה (חס וחלילה לא קונפיטורה, גם עולה יותר וגם עם תותים מקווצ'צ'ים???).
טוסט במחבת - סנדוויץ' עם קטשופ וגבינה צהובה, מטוגן במרגרינה משני צדדיו. טעם של בית עד היום.

אפרופו קטשופ - זוכרים שזה הגיע לארץ? בן דוד שלי ואני ניסינו לקרוא את השם המסובך הזה, ולא הבנו מה הקשר בין עגבניות לחנות שמוכרים בה חתול. סבתא שלי קראה לזה קצ'אף. גם היא לא חזקה באנגלית.

ולסיום, כמה סוכר בתה?
כמו כל ילד טוב גם אני גדלתי על 2 כפיות סוכר בתה. באיזשהו שלב אבא שלי החליט שסוכר זה לא טוב (הוא מאלה שסוגדים לרזון כי זה נורא יפה) ולכן הפחית לאט לאט את כמויות הסוכר, עד שנעצרתי על רבע כפית. יותר מזה זה מתוק לי מדי.
לא אשכח שהייתי פעם חולה וסבתא שמרה עליי, והיא הכינה לי תה. עם 2 סוכר. וכמעט נחנקתי ולא הייתי מסוגלת לשתות. והיא התווכחה איתי שאני חולה וחייבת לשתות.
אח שלי, לעומת זאת, דוגל עד היום בשיטת "שים שש אני לא בוחש".

אח שלי, לעומת זאת, דוגל עד היום בשיטת "שים שש אני לא בוחש".
גדול.

או סחלב שזה בעצם אותו דבר רק במרקם חלק יותר
סחלב מכיל קורנפלור, לא סולת. לכן הוא חלק יותר.

גם אצלנו היינו אוספים ואוכלים (ועדיין) נרתיקנית דביקה (שם מעולה לפטריה) ובזים עמוקות לאורניות.
בילדותי לא הכרתי שום פטריה מלבד אורניה. ברור שלא בזנו לה.
כשעברתי לגליל התוודעתי לפטריות הלבנות שגדלות על הדשאים אחרי הגשם - מטריינית האגוזים.
לא רק שהן הרבה יותר טעימות מהאורניות, אלא יותר זמינות (הדשא יותר קרוב אלינו מחורשות האורנים).

אח שלי, לעומת זאת, דוגל עד היום בשיטת "שים שש אני לא בוחש".
אחד מילדי נהג לפי אותו עקרון - אבל הוא שם שבע כפיות. לא בחש, אבל אכל את הסוכר בכפית אחרי שנגמר התה. היום הוא מסתפק בשתי כפיות או פחות.

לאמא שלי יש סיפור נהדר על מרק העוף המיתולוגי של דודה שלה.
אמא שלי היתה ילדה ש"נעטפה בצמר גפן" על ידי אמא שלה אחרי שהיא הוכשה על ידי נחש כילדה קטנה וכמעט לא שרדה. היא היתה מאושפזת בבית חולים המון זמן וכולי. בכל מקרה, היא לא היתה כמעט אוכלת בבתים של אחרים, שלא לדבר על לישון אצל חברה. היוצאת מן הכלל היתה הדודה, שלה בנות באותו גיל בערך, והבית שלהן לא נחשב "זר". הדודה הזו היתה עושה מרק עוף ממש ממש מוצלח ושונה (מספרת אמא שלי), ושנים כאשה בוגרת היא ניסתה כל מיני מתכונים ודרכים לשחזר, אך לשוא.
יום חורף אחד, חזרתי אני בת השבע-שמונה בערך מבית הספר, תוך כדי מעבר הכרחי בכל השלוליות בדרך, כשאני כחולה מקור ורועדת, ולא מצליחה להתחמם. אמא שלי מספרת שהפולניה הקטנה במוח שלה התחילה לצרוח שחיבים לתת לילדה מרק, אבל לא היה באותו יום מוכן ואין זמן. אז היא הרתיחה מים, מזגה לכוס וערבבה כפית גדושה של אבקת מרק מוכנה, ו נס!! יצא מרק העוף המיתולוגי של הדודה.

בכלל, המון מאכלים בכלל לא הכרתי בילדותי. לא חומוס, לא טחינה, שלא לדבר על מאכלים פחות נפוצים
חומוס וטחינה כן הכרתי, אבל שמן זית למשל או לבנה - מאושיות המטבח הישראלי כיום - בכלל לא.
וגם לא זעתר, בזיליקום וריחן ורוזמרין ורוטב סויה, וכמון... כמעט כל התבלינים שאני מבשלת איתם כל יום כעת - הכרתי אותם בנעורי או כבר בבגרותי.
לעומת זאת, סוכר וצבעי מאכל - כנראה מאז שהייתי תינוקת

היום כל מלון שאני קונה עסיסי.
אש"י, נראה לי שאת מפריכה פה את ה-מיתוס בנושא אוכל: שפעם הפירות היו יותר טעימים.
אני כל הזמן אומרת שזה בכלל לא ככה, אבל בגלל שאני עוד לא סבתא כנראה זה לא נשמע משכנע...

הרתיחה מים, מזגה לכוס וערבבה כפית גדושה של אבקת מרק מוכנה, ו נס!! יצא מרק העוף המיתולוגי של הדודה

סלט תפוחי אדמה-סלק-אפונה-גזר-מלפפון חמוץ-ואיך לא, מיונז,
כן, יאמי!

מתישהו החלה אופנה של בתי קפה. פתאום מרכז העיר התמלא בהם. נהיה קטע כזה, לשבת בבית קפה ולאכול סלט: קערה ע-נ-ק-י-ת מרופדת בחסה, עם חתיכות גדולות של ירקות וכאלה. "סלט ניסואז" היה אז חזק.
יום אחד אמא שלי החליטה לעשות בית קפה בבית והרכיבה קערת סלט כזאת.

בילדות אכלתי קטשופ.

אמא שלי לא ממש יודעת לבשל או בכלל להפיק ארוחה ראויה לשמה (עד היום), ולמרות נטייתה לאוכל מזין ובריא, אכלנו הרבה קפואים. לטענת בעלי, מאחר שאמא שלי היא אשה שאנינות הטעם ממנה והלאה, היא ניוונה אצלינו את החוש הזה. אולי יש בזה משהו.
היום, כשאין לי זמן להכין לעצמי אוכל, אני מערבבת שאריות (לפעמים אפילו בלי לחמם ) עם הרבה קטשופ עד שהטעם שלו משתלט, אבל לגמרי, ואוכלת את זה תוך התרפקות על הטעם של אוכל ביתי של אמא.

ואם בנוסטלגיה עסקינן, זוכרים את המהפך של הבקבוק הלחיץ? בהתחלה היה רק קטשופ בבקבוק זכוכית עם מכסה מתברג שטוח (של אסם נדמה לי), הקטשופ היה נתקע עד שהרביצו לו על התחתית ואז הכל היה נשפך לצלחת - ואז הגיע בקבוק הפלסטיק הלחיץ ואִפְשֵר לשלוט בהשפרצה! (נדמה לי ששל ויטה היה ראשון, ואז אסם הביאו אותה בבקבוק שעומד על הראש)

אבל בתור ילדים התיחסנו לזה בתור מיץ ענבים...
זה מפני שכנראה אף פעם לא שתיתם מיץ ענבים אמיתי.
כשהייתי ילדה ממש ממש קטנה, בת שלוש או ארבע, היה לאמא שלי טקס בכל יום-קיץ אחה"צ: היא היתה סוחטת ענבים ומסננת לתוך כוסית קטנטונת - כנראה מכסה של בקבוק - ואני הייתי שותה. אוי, כמה שזה היה טעים!

אש"י, נראה לי שאת מפריכה פה את ה-מיתוס בנושא אוכל: שפעם הפירות היו יותר טעימים.
לא. אני התייחסתי אך ורק למלונים.
ואגב מיתוסים ונוסטלגיה: תמיד אנחנו אומרים שהירקות והפירות (ועוד כמה דברים...) של פעם היו טובים יותר, ושכיום יש רק ירקות דמה. ובכן - לי יש הוכחה.
יום אחד נגמרו העגבניות הטובות במרכולית של הקיבוץ. נשארו רק כמה עגבניות אדומות מדי, לא כל כך יפות, לא אחידות, עם פסים שנראו לא אכילים - שאף אחד לא רצה לקחת.
מכיוון שבמשפחתי לא יעלה על הדעת שלא יהיו עגבניות, לקחתי אותן תוך החלטה להיפטר מהחלקים הפחות טובים. חתכתי לסלט, וכשישבנו לאכול היה לסלט טעם של פעם. עגבניות אמיתיות: אדומות, עסיסיות ומתוקות. כבר שנים לא בא כבושם הזה!
זו היתה הוכחה שהידרדרות בטעם הפירות והירקות אינה דמיון ואינה נוסטלגיה. הנה, עובדה. עגבניות מכוערות - וטעם גן עדן!

אצלנו היה חטיף של פרוסת לחם אחיד עם שמן ובצל מטוגן ופרוסות עגבניה והלקקנים היו אוכלים פרוסת לחם מרוחה במרגרינה ועליה בוזקים סוכר.
תנסו - טעים יותר מכל החטיפים התעשייתיים.

סלט תפוחי אדמה-סלק-אפונה-גזר-מלפפון חמוץ-ואיך לא, מיונז,
כן, יאמי!
סלט ויניגרט זה נקרא. באמת יאמי.

מתכון לפטריות
מבטיחה לפתוח דף פטריות מיוחד כשתתחיל עונת הפטריות (בעוד כחודש) עם מתכונים ומקומות טובים לחיפוש.

סלט ויניגרט זה נקרא את מהעדה שלי, את.

מבטיחה לפתוח דף פטריות מיוחד כשתתחיל עונת הפטריות (בעוד כחודש) עם מתכונים ומקומות טובים לחיפוש.

כבר יש דף כזה. ליקוט_פטריות‏

אמא_של_יונת‏ , מיץ ענבים של שדה אליהו. יש לזה טעם של ענבים סחוטים (אולי בגלל שזה מה שזה). מומלץ.

זה מפני שכנראה אף פעם לא שתיתם מיץ ענבים אמיתי.
ברור שלא

שדה אליהו - סביר. יש להם חקלאות אורגנית.

נכון, אנחנו קונים רק מיץ ענבים אורגני של שדה אליהו. האחרים לא טעימים. והתירוש של כרמל מזרחי מתוק מדי.
גם אצלם, יש מיץ צלול ומיץ לא צלול. אני אישית מעדיפה את הצלול, אבל המשק האורגני שאני קונה ממנו לא מוכר אותם לאחרונה.

זו היתה הוכחה שהידרדרות בטעם הפירות והירקות
אמא_של_יונת‏, זו הוכחה שהעגבניות אותן עגבניות, הרי אכלת את העגבניה לא מזמן... לא?

ההבדל הוא שהיום מרססים אותן בכבדות, קוטפים אותן לא בשלות וההבשלה נעשית במחסנים ועל המדף במקום על הצמח.
אבל כן יש הבדלים כי עגבניות עברו השבחה להבשלת מדף טובה, אלא שהבשלת מדף לעולם תהיה תפלה לעומת הבשלה על הצמח.

כנראה בעגבניה הרקובה התפרקו מספיק סוכרים כדי להחזיר את "הטעם של פעם".

בלי קשר לכלום, לאחרונה גיליתי את הכוסברה. איזה תענוג

אאני לא אוהבת מיץ ענבים אבל היינו מבשלים פודינג מענבים טריים והטעם נהדר.

זוכרים מוקה-גורט?
יוגורט בצבע חום בהיר וטעם קצת חמצמץ, מרקם "קשיח" כמו שפעם היו היוגורטים.
טעים טעים (או לפחות בזיכרון זה טעים)

אשל, גיל ולבן שאף פעם לא ידעתי מה ההבדל ביניהם
אשל וגיל היו שמות המותג של לבן. אבל הם היו לבן "מוצק", ומלבד זאת היתה גם "לבנייה" ניגרת, שמכרו בבקבוקים ובשלב מסוים הפסיקו. גם רוויון היה חזק מאוד אז

אשל זה לבן 4.5% שומן, גיל - 3%.

סלט תפוחי אדמה-סלק-אפונה-גזר-מלפפון חמוץ-ואיך לא, מיונז,
כן, יאמי!
סלט ויניגרט זה נקרא. באמת יאמי.
אנחנו אוכלים סלט כזה גם היום.
יש גם רוטב ויניגרט שנמכר היום בבקבוקים וטוב כרוטב לכל סלט חי.

אמא_של_יונת‏‏, זו הוכחה שהעגבניות אותן עגבניות,
לא. בהחלט לא אותן עגבניות.
בתחילה לא שמתי לב, אבל אחר כך ראיתי שהן נראו אחרת. היו להן מעין "תפרים" לאורך. העגבניות הרגילות כיום הן יותר עגולות ואחידות. בוודאי שאין להן שום פגם בצורת תפר.

קומה ג', בילדותי לא היה לבן, ובוודאי לא אשל ולא גיל. ועד כמה שזכור לי, כשצצו המוצרים האלה כבר לא היתה קיימת לבניה.

את מהעדה שלי, את.
יופי, נעים להכיר.
את בעדה טובה

אשל, גיל ולבן שאף פעם לא ידעתי מה ההבדל ביניהם
אשל זה לבן 4.5% שומן, גיל - 3%.
ואללה!? בחיי שלא היה לי מושג. לא אוהבת חמוצים כאלה.
זוכרים מוקה-גורט?
כן, לא היה משהו.

יש גם רוטב ויניגרט שנמכר היום בבקבוקים וטוב כרוטב לכל סלט חי.
אני עדיין תוהה מה הקשר בין שני השמות. כלומר הסלט והרוטב.

יופי, נעים להכיר.
את בעדה טובה מסכימה בהחלט! ועכשיו, נעבור לעדתיות-למתקדמים.

רגל קרושה שאצלנו היו קוראים לה חלדץ. תרכיז כזה של גועל נפש שאפילו הביצה שמציצה מביצת המרק העכור והקרוש לא מצליחה להחיות.
פרשמק - טיט חום אפרפר שאחרי רחרוח אחד שלו הבנתי שידידים טובים לא נהיה.
סלט חצילים קלויים על האש, שהכנתו אורכת חצי יום, מטנפת חצי מטבח ומפיקה לבסוף קערית של סמארק ירקרק שכל האורחים של אמא שלי היו אוכלים בהנאה (ואני הייתי מכרסמת את הלחם).
עגבניות כבושות ומלפפונים חמוצים, וה-piece de resistance - אבטיח כבוש (פתרון לאבטיח קמחי ולא מוצלח, גם בשנות השבעים היו כאלה).
ז'רקוייה - עם או בלי שזיפים מיובשים אבל תמיד עם הרבה רוטב שמנוני והרבה שום. אני נצמדתי ללחם.

מצד שני: הפירשקי המדהימים שסבתא שלי היתה אופה כמה מאות מהם. ורניקי אמיתיים (עם גבינה מתוקה, עם בשר, עם תפוחי אדמה ולפעמים גם עם דובדבנים), וורניקי-לעצלנים שהיו בעצם ניוקי של גבינה, ביצה וקמח, מבושלים במים ומוגשים עם גוש חמאה נמסה וכמה פלאכטות בריאות של שמנת חמוצה.
כבד קצוץ - פשטט שמסתדר נהדר עם הלחם שאכלתי בסעיף 3.
בלינצ'ס (בלינצ'יקי) ופנקייקס (אלדיקי), מכל-הגבינות-שיש-בבית או מתפוחים - מעדן נדיר וטעים-טעים.
כרוב ממולא שאצלנו נקרא גולובצי. (אל תנסו אפילו לבטא את זה, התעתיק העברי לא סלחן ולא מסתדר עם המילים מהעדה שלי).

וכמובן, בורשט בורשט ועוד בורשט, ומרק עוף עם פטרוזיליה (כוסברה? מה זה?), עם טבעות שומן נוצצות צפות בין הגזר לפליגלה, וצמרת הגורמה של סבא שלי - פיסות מהעור של העוף מטוגנות עד לקריספיות, עם תפוחי אדמה מבושלים ולקינוח - סיגריה.

ולקינוח - סיגריה.
זה כל כך ברור מאליו שלא חשבתי אפילו לכתוב את זה.

יש גם רוטב ויניגרט שנמכר היום בבקבוקים וטוב כרוטב לכל סלט חי.
אני עדיין תוהה מה הקשר בין שני השמות. כלומר הסלט והרוטב.
אולי הטעם.
כרוב ממולא שאצלנו נקרא גולובצי. (אל תנסו אפילו לבטא את זה, התעתיק העברי לא סלחן ולא מסתדר עם המילים מהעדה שלי).
את זה אני מכירה ואני חושבת שזה מאכל רוסי טעים מאוד. אצלנו היו מכניסים אותו ביום שישי בערב לתנור עד שבת בצהרים, כמו חמין.
בורשט (חמיצה) איזה, של כרוב או של סלק? שני המינים טעימים. של סלק אוכלים קר. של כרוב אוכלים חם ומבשלים עם עצמות או בשר. שני הסוגים הם, למיטב ידיעתי, מאכלים רוסיים.
משפחת אמי עלתה לארץ בראשית המאה ה - 19 (!) אבל המוצא הוא אוקראיני וביילורוסי וחלק מהמאכלים עברו מדור לדור.
אכלנו הרבה בורגול (גרגירי חיטה). טעים מאוד ומבשלים כמו אורז. נהגו לקרוא לזה "אורז לעניים" מפני שהבורגול הרבה יותר זול. אגב,זה מאכל נוח לעיכול בניגוד לגולופצי ולבורשט של הכרוב. אנחנו אוהבים את זה גם היום, זה לא מאכל רוסי.
קומה ג', בילדותי לא היה לבן, ובוודאי לא אשל ולא גיל. ועד כמה שזכור לי, כשצצו המוצרים האלה כבר לא היתה קיימת לבניה.
גם לא בילדותי ולבן אמי היתה מכינה בבית.

ולבן אמי היתה מכינה בבית
גם סבתא שלי! עם כפית מהלבן הקודם.

ולבן אמי היתה מכינה בבית
גם סבתא שלי! עם כפית מהלבן הקודם.
בדיוק כך.

אכלנו גם חצילים בצורות שונות (עד היום) וקישואים ברוטב עגבניות (עד היום אהוב על הילדים והנכדים) וסלט גזר, צנון, צנונית וכרוב עם שמן זית בעונות בהן לא היו עגבניות, בעיקר באמצע החורף.

ועכשיו, נעבור לעדתיות-למתקדמים.
יאללה, תאתגרי אותי!

רגל קרושה שאצלנו היו קוראים לה חלדץ.
חלדזייץ זה השם המקובל, פשוט כי מקררים את זה. (את מדברת את השפה של העדה, אימא_אינק^?‏?)

כרוב ממולא שאצלנו נקרא גולובצי.
אצלנו מקובל יותר הנוסח לעצלנים של הכרוב הממולא. והשם שלו ברוסית הוא בתרגום חופשי : כרוב ממולא עצלן ) - זה פשוט אורז, בשר בקר, כרוב מאודה ורסק עגבניות מעורבבים. טעים!

הפירשקי המדהימים שסבתא שלי היתה אופה כמה מאות מהם
אצלנו אימא שלי היתה מכינה בסביבות חנוכה, ותמיד היו מספרים איך במוסקבה היו מוכרים את הפירושקי ברחוב בחורף ואנשים היו מחממים את הידיים מעל המגש החם.

היינו כובשים כרוב (עם גזר) בדליים ענקיים, שהיו עומדים בצד לכבישה איזה שבוע - עשרה ימים, ואז מחסלים את כל המלאי בפחות מזה.... נפלא!

בורשט (חמיצה) איזה, של כרוב או של סלק?
אצלנו מכינים עם הרבה סלק והרבה כרוב. וכל המרבה הרי זה משובח!

כרוב ממולא שאצלנו נקרא גולובצי.
אצלנו מקובל יותר הנוסח לעצלנים של הכרוב הממולא. והשם שלו ברוסית הוא בתרגום חופשי : כרוב ממולא עצלן ) - זה פשוט אורז, בשר בקר, כרוב מאודה ורסק עגבניות מעורבבים. טעים!
זה בדיוק המתכון, אבל אפשר גם להכין רוטב חמוץ-מתוק ממים לימון וקצת סוכר או דבש ולהכניס לתנור מיום שישי בערב עד שבת בצהרים , כפי שכבר סיפרתי, וזה מעדן מלכים. ייתכן שרפשר לאפות בתנור עם רוטב עגבניות אבל לא ניסיתי. ברור שדרושים הרבה נוזלים לאפייה ממושכת. (כמובן, זה לא חייב להיות דווקא ביום שישי בערב, אפשר בכל ערב עד למחרת בצהרים וחוזרים הביתה לארוחה מוכנה).
הפירשקי המדהימים שסבתא שלי היתה אופה כמה מאות מהם
מהו המתכון? ומה הקשר לחנוכה?

וקישואים ברוטב עגבניות
וגוועץ (שהכיל כמובן גם קישואים וגם רוטב עגבניות)
ושעועית ברוטב עגבניות ושום
וסלט חצילים מצוין (חצילים קלויים על חתיכת ברזל שמונחת על הגז, ואחר מסירים את הקליפה ואחר מועכים עד שהם נהיים לבנים ומוסיפים תבלינים שונים ובצל וכו')
ומלפפונים כבושים בבית (עם שום ותבלינים ועשבי תיבול וכל הכבודה מונחת ומשתזפת בשמש עד שהמלפפונים מוכנים)
ושקשוקה
וסלט צנון+צנונית+בצל בשמן וקצת לימון ומלח
וסלט בצל ושום קצוצים+תבלינים+שמן
וסלט מלפפונים (מלפפונים חתוכים עם בצל חתוך וחומץ ותבלינים)
וגבינה רכה או קשה+בצל לבן או ירוק+תבלינים+לפעמים עשבי תיבול
ובורשט מסלק והרבה תבלינים, בייחוד פלפל שחור
וסלט תירס+מלפפון חמוץ+קצת שמן+תבלינים
וסלט סלק+מלפפון חמוץ
ופלפלים ממולאים באורז+מיץ עגבניות
וצ'ולנט
ומרק תפוחי אדמה ובצל צלוי ותבלינים
ומרק עגבניות עם אורז (לבן מכובס...)
ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד מאכלים טעימים שחלקם גם בריאים, שבמשפחתי אוכלים גם כיום.

לאוהבי הצ'ולנט (שאני אינני נמנית עמם) - מתוך שירו של היינה "האודה לצ'ולנט" (בעקבות "האודה לשמחה" של שילר):

צ'ולנט הוא מאכל-אלוה
מגן-עדן טעמו!
כך היה שר לנו שילר
לו טעם הוא את הצ'ולנט.

צ'ולנט הוא מאכל-שמיים
שהאל, הוא בכבודו,
את משה לימד לרקוח
במרומי ההר סיני...

(מצוטט מהספר "רקויים גרמני".

את מדברת את השפה של העדה, אימא_אינק^?‏?‏? מבינה היטב, מדברת במבטא ישראלי מצחיק.
כשילדתי את עוללית #2 ביליתי את השבוע האחרון להריון במחלקת היי-ריסק, כששכנתי לחדר שומעת את כל ההתייעצויות של הרופאים מאחורי הוילון (צריך להסביר להם שם בבתי החולים שוילונות סגורים לא מהוים מחסום אקוסטי בלתי עביר), ומדווחת בטלפון למשפחתה וחבריה את כל הקורות אותי. אחרי יומיים שכאלה הסברתי לה שאני מבינה הכל למרות שאני לא נראית כזו, היא הנהנה והמשיכה (כשחשבה שאני לא שומעת).

היינו כובשים כרוב (עם גזר) בדליים ענקיים סבתא שלי התמחתה בעגבניות ירוקות ובאבטיח... ואיך שכחתי - קיסלה-סלדקייה. דווקא אהבתי.

וסלט צנון+צנונית+בצל בשמן וקצת לימון ומלח איך שכחתי. והנוסח של אבא שלי: קוביות של מילימטר על מילימטר של מלפפון וצנונית, עם לבן ומלח ולפעמים גם עם בצל ירוק.

ומרק עגבניות עם אורז (לבן מכובס...) מתכון של סבתא שלי, הזכרת לי שאני כבר מזמן רוצה להכין אותו.

בדיוק לאחרונה התחלתי שוב להכין: סלט חצילים (למדתי לקלות אותם במחבת. אמא שלי היתה קולה בתנור); חצילים מטוגנים; קישואים ברוטב עגבניות; כרוב ברוטב עגבניות.
ותמיד אני מכינה, בעונה, שעועית ירוקה, רק מאודה על מצע של בצל מוזהב בסיר סגור.

סלט תפוחי אדמה-סלק-אפונה-גזר-מלפפון חמוץ-ואיך לא, מיונז,
כן, יאמי!
סלט ויניגרט זה נקרא. באמת יאמי.
איכס.
שכחתן שם את הבצל, וזה בכלל בלי מיונז.

סלט מיונז ("אוליביה", זה השם שלו, שפגשתי הרבה יותר מאוחר ) הוא חיה נפרדת, מכיל את הנ"ל מינוס סלק, פלוס ביצה קשה, וכמובן - נקניק.

אפרופו מאכלי-עדה, הרשו לי לצטט את בתי (6) מהבוקר:
"אמא, תכיני לנו גרצ'קה. (וכדי שאני אבין עד הסוף, קיבלתי גם הצעת הגשה. כאילו קימת אפשרות אחרת:) עם חלב."

מבינה היטב, מדברת במבטא ישראלי מצחיק.
טוב, במבטא ישראלי מצחיק אני לוקחת בהליכה

אמא, תכיני לנו גרצ'קה
וואלה, הזכרת לי שיש במקרר!

שכחתן שם את הבצל, וזה בכלל בלי מיונז.
נראה לי שאת (כרגיל) צודקת. אבל הגרסה בלי המיונז היא באמת לא משהו, באמת חמוצה כמו רוטב ויניגרט (כמו ויניגר בעצם...) כך שהכל מסתדר.

במבטא ישראלי מצחיק אני לוקחת בהליכה
פחחחח.
פעם ניסיתי לדבר עם מעקפי-מילים, ככה שלא אשתמש ב - ר. שיפר בטיפונת.

תבשיל, לך יש מבטא? איך זה שלא שמעתי אותו עד כה?

מה זה גרצ'קה? אצלי עוד ההורים של הסבתות שלי דיברו ביניהם בעברית.

ואצלנו ב"סלט תפוחי אדמה" של אבא שלי, הזכור לטוב עד היום (באמת הגיע הזמן לבקש ממנו שוב!):
תפוחי אדמה, אפונה ירוקה, בצל, לפעמים גם בצל ירוק, מלפפון חמוץ ומיונז.
לעומת זאת, אף פעם לא גזר, סלק או ביצה קשה.
כשגדלנו, אז אבא שלי היה מנצל את אהבתנו הרבה לסלט הזה והיה מחביא שם קצת עוף מהמרק, חתוך לחתיכות זעירות ככה שלא נצטרך לסבול את הטעם (אפשר להסיק מזה שאחותי ואני היינו די בכיוון הצמחוני).

קשואים במיץ עגבניות שטובלים בו המון רך של הלחם הלבן.
סלט ביצים מביצים קשות, תפוחי אדמה ובצל מרוסקים בפומפיה ומעורבבים עם קצת שמן.
כבד קצוץ.
סלט מיונז מתפוחי אדמה, ביצה, גזר ואפונה, בצל, מלפפונים חמוצים, חרדל ומיונז
ספגטי או מקרוני במיץ עגבניות.
איטריות מרובעות עם גבינה לבנה וקינמון.
רגל קרושה.
מרק שעועית.
מרק אפונה עם נטיפים מבצק.
קציצות.
צלי עם תפוחי אדמה חומים שהתבשלו יחד אתו ובתוספת אפונה.
פלפלים ממולאים באורז ובשר ומבושלים ברוטב עגבניות.
גלידת תות או וניל שמכינים לבד
יאמי יאמי יאמי

ספגטי או מקרוני במיץ עגבניות.
אוי, כשהייתי ילדה אכלנו את זה עם קטשופ.
רק בגיל 24 גיליתי לראשונה מה זה "רוטב עגבניות אמיתי".

מרק שעועית, עדשים, אפונה. שאבא שלי היה עושה (מרק עדשים ואפונה היה עושה עם רביכה. היום הוא מעדיף בלי רביכה).
כוסמת. (אבא היה עושה בסיר חרס מיוחד. מממ.)

קציצות.
וגם קציצות במיץ עגבניות.
פלפלים ממולאים באורז ובשר ומבושלים ברוטב עגבניות

והכי טעים:
"ארוחת שוק".
באותם ימי שישי שהיינו הולכות (אחותי ואני) עם אבא לשוק הכרמל, היינו אוכלים לארוחת צהריים:
סלט ירקות טרי-טרי
טחינה שאבא הכין עם פטרוזיליה ולימון טריים מהשוק, וקצת פפריקה
לבנה מהשוק
פיתות טריות עוד חמות מהשוק
פלאפלים מהשוק
כל מיני ירקות חתוכים כמו בצל ירוק, צנון או צנונית, נוסף על הסלט
כל מיני זיתים, טריים מהשוק, עוד לפני שעברו מקרר (אחרי המקרר זה לא אותו דבר).

פירה.
אורז עם רוטב צלי.
חמין.
חמיצה מרסק וסלט סלק עם מיונז.
סלט פירות מבננה, תפוח עץ, קלמנטינה או תפוז וצימוקים.
מלפפונים כבושים מהדלי במרפסת.
דג כבוש עם בצל.
סלט דג.
תירס חם בם, בם בם.
שוקו חם ביום חורף קר.
תה עם המון לימון.
פיצה שמכינים בבית.
מרק כרובית.
תותים עם שמנת וסוכר.
עוגת גבינה.
עוגיות חמאה בצורה של התחתית של הכוס.

יו איזה ריחות אני מריחה.

אמא, תכיני לנו גרצ'קה נסורת. לא מסוגלת בכלל לאכול או להריח.
כשאחייניתי בת החמש אכלה בהנאה סיליודקה, בכלל התעלפתי.

איטריות מרובעות עם גבינה לבנה וקינמון. הכי טעים בעולם. וגם אורז עם חלב וסוכר.

איטריות מרובעות עם גבינה לבנה וקינמון. הכי טעים בעולם. וגם אורז עם חלב וסוכר
כולם אשכנזים פה
אמא שלי אוכלת את האורז עם חלב ו.. מלח. כשהיינו אומרים לה שזה מגעיל, היא אומרת שכך אכלה כשהיתה ילדה וכך טעים לה.

הדף הזה נע בחדות על הסקאלה בין מאכלים_שנויים_במחלוקת‏ לבין דיבורים_מעוררי_תיאבון‏...

<כל בנות העדה עם המבטא המצחיק, אפשר לקבל מילון מונחים?>

תבשיל, לך יש מבטא? איך זה שלא שמעתי אותו עד כה?
מבטא עברי כשאני מדברת בלשון-העדה.

מה זה גרצ'קה?
כוסמת.

מילון מונחים? בקרוב, בשמחה.
בעצם - קודם תציעו שמות לדף שיעסוק במאכלי-העדה-שלי.

סלט מיונז מתפוחי אדמה, ביצה, גזר ואפונה, בצל, מלפפונים חמוצים, חרדל ומיונז ולא לשכוח מיץ לימון, אחרת זה לא הסלט הנכון.

סלט פירות מבננה, תפוח עץ, קלמנטינה או תפוז וצימוקים
אצלי זה לא מאכל ילדות אלא מאכל שאני מכינה היום. לא הכרתי סלט פירות, אבל אמא שלי היתה חותכת תפוזים ומפזרת עליהם קצת סוכר וקוראת לזה סלט תפוזים. לא יודעת אם הוא נכנס להגדרה של סלט פירות, אבל זה היה טעים.

לסלט הפירות המצוטט אני מוסיפה אשל או מיץ תפוזים, קליפת לימון ווניל - ויוצא הסלט הכי טעים שאני מכירה.

איטריות מרובעות עם גבינה לבנה וקינמון. הכי טעים בעולם. וגם אורז עם חלב וסוכר
ומה עם "מרק חלב" - מלוצ'ני סופ, שהתבסס על איטריות, וחלב?
ומקבילו הפסחי, עם קנידאלאך שבושלו במים וחלב?
היה אצלכן או זה פיתוח אישי של המשפחה שלי?

בורשט (חמיצה) איזה, של כרוב או של סלק? שני המינים טעימים. של סלק אוכלים קר.
לא לא לא.
המרק שאוכלים קר נקרא, כמובן, חלדניק.
זה הפולנים שמכנים אותו בורשט. בבקשה אל תערבבי עדות.

ואפרופו מרק קר - שצ'בל (חומעה _{Gamnon אומר שהוא עלול לפגוע בייצור החלב של מיניקה}) אכלתן?
למדתי לאהובותו רק כשגדלתי.

בלינצ'ס (בלינצ'יקי) ופנקייקס (אלדיקי)
אצלינו זה אלדושקי.
בכלל, את בעלי ועוד חבר שנשוי לבת-העדה נורא מצחיק שלכל המאכלים יש שמות חיבה. אין בעולם סיכוי שאמא/סבתא שלי תציע לי "קטלטה". יש בבית רק קטלטקי. אין בלינ(י). יש בלינצ'יק(י). וזה לא שאין למאכלים שמות נורמליים. זה שהם לא הצליחו להגיע לשטעטל(ה).

אחר כך אני צריכה ללכת למיני ידעונים כדי לרפא מעצמי את הקומפלקסים שלי עם אוכל.

סילחו לי על ריבוי ההודעות. אני קוראת לאחור כדי לאסוף רשימה, ומוצאת את עצמי חייבת להגיב.

מה זה גרצ'קה?
כוסמת.
עם חלב??
אפשר מתכון?

מבשלים רגיל - קולי קצת, אח"כ מבשלים במים, מוסיפים מלח ואחרי הבישול מוסיפים חמאה.
מגישים חם-חם בקערית עם חלב קר (קמו קורנפלייקס).

<אלא אם מישהו ימצא לי אבטיח עם גרעינים! >
אין שופ בעיה למצוא כאלה אצלינו, שגרים ליד העמק בו מגדלים את ה אבטיחים.
תזכירי לי בסוף הקיץ לקנות לך.

שצ'בל
מרק חמציץ!
טעים טעים טעים, עם מעט יוגורט ושקדי מרק.
מרק החמציץ אצלנו הוא אכן למעשה חומעה, אבל אמא שלי, שלא יודעת לבטא ה' מתקשה לפעמים גם עם ע', אז שיהיה חמציץ

הרשו לי לצטט את בתי (6)
תבשיל, שאלה לא קשורה לאוכל. תסלחי לי, ממתי יש לך ילדה בת 6? זה לא יכול להיות.

טוב, שיקרתי.
היא תהיה בת 6 תוך פחות מחודשיים.
הצילו

מה זה גרצ'קה?
כוסמת.
כוסמת זה לא קאשה?

מבשלים רגיל - קולי קצת, אח"כ מבשלים במים, מוסיפים מלח ואחרי הבישול מוסיפים חמאה.
מגישים חם-חם בקערית עם חלב קר (קמו קורנפלייקס
כמה מוזר.
אצלנו מבשלים כמו אורז (קולים קצת בשמן, מבשלים במים, מוסיפים מלח ברתיחה, מכבים כשרואים חורים, כלומר הכוסמת "אחד אחד" יחסית, לא דייסתית), ואוכלים כמו אורז. כלומר: בארוחת הצהריים, עם קציצות, או עוף או משהו כזה, ואיזה ירקות (הולך טוב עם סלט ירקות, או עם ירקות מבושלים כמו שעועית ירוקה או עם פול ירוק, לטעמי אישית פחות הולך עם תבשילים ברוטב עגבניות).

כוסמת זה לא קאשה?
לא. את שוב (כמו אחרים) מערבבת עשות.
קאשה, בלשוננו, היא דייסה. (ניתן, כמובן, לומר - "גרצ'נוביה קאשה").
נכון שהפולנים מבשלים כוסמת ככה שזה יוצא דייסה דביקה ועיסתית.
אצלינו הגרגרים יוצאים אחד-אחד.

בורשט (חמיצה) איזה, של כרוב או של סלק? שני המינים טעימים. של סלק אוכלים קר.
לא לא לא.
כך אוכלים אותו בירושלים, ודווקא לא ממוצא פולני אלא מכל העדות.

יש הרבה סוגי חמין מעדות שונות.
שלנו היה מורכב מתפוחי אדמה, שעועית לבנה, גריסי פנינה, בורגול, שוקי עוף ולפעמים קצת בשר בקר (לא מועדף) ולביבת קמח. בשבתות החורף אנחנו אוכלים גם היום.
השעועית מקבלת טיפול לפני הכנסתה לסיר כדי שלא תגרום להרבה גזים.
אם מישהו מעוניין אסביר כיצד נעשה הטיפול.

סבתא לשמונה

השעועית מקבלת טיפול לפני הכנסתה לסיר כדי שלא תגרום להרבה גזים.
אם מישהו מעוניין אסביר כיצד נעשה הטיפול.

אפשר?

בילדותי לא הכרתי חמין, גם לא בשמו הלועזי צ'ולנט. בקיבוץ שלי מעולם לא הכינו צ'ולנט.
כשהייתי בצבא התארחתי פעם אצל משפחה ספרדית (היא ממוצא מרוקאי, הוא סורי).
היא: הכנתי צ'ולנט במיוחד בשבילך.
אני: מה זה צ'ולנט?
היא: חמין.
אני: ???
היא: נו, המאכל האשכנזי הזה של שבת, את יודעת, צ'ולנט.
אני: ... (אייקון נבוך).
באמת לא נעים. היא בישלה מאכל אשכנזי במיוחד בשבילי, ולי אין מושג מה זה. כנראה שהרקע התרבותי "האשכנזי" שלי לוקה בחסר.
וכך אכלתי צ'ולנט בפעם הראשונה בחיי - בבית ספרדי.

בקיבוץ של פעם בישלו הכל במטבח המרכזי והיה לנו גם "מטבח תינוקות" שבו הכינו אוכל לקטנים.ותמיד את הקצת שנשאר היו מחלקים בצהריים וכל הילדים היו רצים כדי להגיע לחלוקה ראשונים לפני שנגמר.
אטריות בהמון צורות עם ובלי רוטב עגבניות.
ירקות מבושלים או מאודים
שעועית ברוטב עגבניות
תפו"א אפויים בתנור או מטוגנים קלות ופריכים
מרקים מכל הסוגים - בכל יום מרק שונה ותמיד יש גם מרק ירקות
עוף של יום שישי מטוגן ונהדר
חמין של שבת - ותחרות קבועה בין שני המכינים שלו של מי יצא יותר טעים
לחם טרי מהמאפייה שלנו
חלב ומוצריו ישר מהרפת
בורשט - חם וקר תלוי בעונה

בבית לארוחת ערב השילוש הקדוש של סלט-חביתה-גבינה
אמא שמבשלת הכל אבל שונאת בצל ושום..
עוגות שוקולד ושמרים טריות חמות ריחניות, עוגות גבינה קרות
פירות מהעצים ומהמטעים שלנו ושל הקיבוצים באזור - וצריך להיזהר מהשומר ולא להיתפס

אטריות בהמון צורות
בילדותי אכלנו אטריות רחבות ועליהן מפוזרת תערובת קנמון וסוכר.
האטריות האלה באו עם כדורי גבינה מתוקים מבושלים במים, וגם עליהם קנמון וסוכר.
כשבגרתי ועברתי קיבוץ, עבדתי תקופה מסויימת במטבח. חיפשתי מתכון לכדורי הגבינה האלה, אבל כל המבשלות המנוסות אמרו לי שאין דבר כזה כדורי-גבינה מתוקים. כדורי-גבינה תמיד מלוחים!
היו גם אטריות עם בצל מטוגן.
אטריות ברוטב עגבניות? איזה רעיון מוזר! (שהפך לברירת-המחדל כשהגעתי לקיבוצי הנוכחי...).

קולרבי.
בילדותי הכרתי רק קולרבי מבושל, וזה כמו שציינתי קודם, מתחרה בהצלחה על פסגת האיכס.
בקיבוצי הנוכחי אף אחד לא בישל קולרבי. קולרבי מבושל? מה פתאום! קולרבי אוכלים רק חי (לא אני, חלילה).

צימעס - רק כשהגעתי הנה. בילדותי הכרתי גזר חי וגזר מבושל במרק.

עכשיו נזכרתי שגם אצלינו היה מטבח ילדים והיו מכינים בו לתינוקות קישואים מבושלי, מרוסקים עם ביצה. לא אכלתי את זה מאז שהייתי ילדה ואני זוכרת שמאוד אהבתי.

כוסמת זה לא קאשה? בביתנו נקראה גרצ'ניוייה קאשה. כך או כך, בכל תעתיק שהוא, לא סבלתי את הנסורת הנ"ל.

תבשיל - תוכלי בבקשה לשלוח לי הרשימה המקומפלת לאחר שתסתיים?

זה מה שקורה כשכותבים לפני שקוראים הכל. תבשיל כבר הסבירה הכל.
אפרופו תבשיל, כלי הבישול המועדף היה סיר מעופרת יצוקה, בצורת חצי כדור (הכובע המושלם עם אקוסטיקה מושלמת לתיפוף), שנקרא קזנצ'יק. (צ'יק, כמובן, לתוספת חיבה).

והיה גם סיר צ'יפס כחול כהה עם ציורי פרחים כתומים וצהובים. ופיירקסים בלבן-חלבי עם פרחים כנ"ל. וסט קערות חומות בהירות עם רישום של פטריות בחום כהה.
אמא שלי לא אהבה כלי זכוכית ותמיד הייתי מסתכלת בעניין בתה ובקפה שהיו מגישים לנו אצל חברים ושכנים - בכוסות זכוכית חומות-אפרפרות מעושנות שכאלה, ועוגות בצלחות זכוכית ירוקה.

ל - אמא
תא לשמונה
השעועית מקבלת טיפול לפני הכנסתה לסיר כדי שלא תגרום להרבה גזים.
אם מישהו מעוניין אסביר כיצד נעשה הטיפול.
אפשר?
הטיפול בשעועית:
מרתיחים את השעועית עם מים ושופכים מיד את המים דרך מסננת כך שנשארת רק השעועית.
עכשיו מרתיחים שוב מים ושופכים על השעועית ומכסים את הכלי. לאחר שעה השעועית מוכנה להיכנס לסיר לאחר ששוב שופכים את המים. השעועית כמובן תופחת וזה דווקא טוב מפני שהיא תתבשל היטב.
יש כאלה שמשרים את השעועית עם סודה לשתיה, אבל אפילו לאחר ששוטפים את השעועית נשאר טעם הסודה ולכן אינני ממליצה.
שכחתי לכתוב שמכניסים גם בצל מטוגן, תבלינים ומלח לפי הטעם.
פעם היינו מכניסים ביצים לתוך הסיר, אבל היום בגלל החותמות אנחנו מבשלים את הביצים בסיר נפרד עם בצל מטוגל, הן יוצאות חומות וטעמן נפלא.
בני גם מכניס לחמין כף דבש ובצל שלם חי, בקיצור יש הרבה ואריאציות למרכיבים הבסיסיים - כמובן, רבים מכירים את הקישקע אבל מי רוצה לאכול מעיים? היום מוכרים "קישקע" שעטיפתו סינטטית והוא טעים.

כזה כדורי-גבינה מתוקים. כדורי-גבינה תמיד מלוחים!
כדורי גבינה מתוקים עושים הפולנים. הם גם אוכלים גבינת שמנת עם סוכר או עם ריבה וגם דג מלוח עם בצל וסוכר. הם המציאו את ה"געפילטע פיש" המתוקים. הרוסים אוכלים אותם בלי סוכר.
שבת שלום

שנקרא קזנצ'יק
אחחח. את לא יודעת כמה כעסתי על אבא שלי שהעיף את הקזנצ'יק והקזאן (גדול בהרבה, מאורך, שימש להכנת קלופס) של סבתא שלי.

סבתא לשמונה

פעם היינו מכניסים ביצים לתוך הסיר, אבל היום בגלל החותמות אנחנו מבשלים את הביצים בסיר נפרד עם בצל מטוגל, הן יוצאות חומות וטעמן נפלא

כבר שנים אני מנסה לבשל ביצים כדי שיצאו חומות. סתם בלי קשר לחמין.
האם לבשל אותן עם בצל מטוגן? איך בדיוק?
תודה על ההסברים.

קניתי היום קנה סוכר. האמת זכרתי אותו יותר טעים בילדות.
נראה לי שבה לי להוסיף לא רק מאכלים אני אכלתי בתור ילדה גם חול לעסתי אלומניום מתה על טעם של מתכת מן טעם של סתימה. כניראה חוסרים כלשהם.

אטריות בהמון צורות
אטריות בצורות של אותיות הא"ב, למרק!

סיר מעופרת יצוקה?
זה לא רעל צרוף?

כבר שנים אני מנסה לבשל ביצים כדי שיצאו חומות. סתם בלי קשר לחמין.
איך_החמינדוס_חומות^?‏

סליחה, למה_החמינדוס_חומות^?‏

זה לא רעל צרוף?
עופרת היא אכן רעל. נאמר לי פעם שהעופרת אשמה בנפילתה של רומא.
ברומא העתיקה היו מים זורמים בבתים. הצנרת היתה עשויה עופרת, וכך שתו מיליון תושבי העיר עופרת כל חייהם והורעלו בהדרגה.

ל - אמא ול- תזמורת_הים‏
כבר שנים אני מנסה לבשל ביצים כדי שיצאו חומות. סתם בלי קשר לחמין.
האם לבשל אותן עם בצל מטוגן? איך בדיוק?
אחת השיטות היא לבשל ביצים קשות (עשר דקות לאחר הרתיחה), אח"כ לסדוק אותן קלות ע"י דפיקת הקליפה ולבשל כל הלילה ועד לצהרים יחד עם בצל מטוגן שחום.אפשר להשתמש בבצל המטוגן שנמכר ברשתות המזון אם רגישים לחיתוך בצל.
אני אישית נוכחתי לדעת שאם מבשלים עם בצל מטוגן גם בלי לסדוק את הקליפה, הן תהיינה חומות בפנים ואפילו בלי בצל מטוגן, רק בגלל הזמן הארוך של הבישול הן תהיינה חומות, אבל פחות מאשר עם הבצל. הבצל גם מוסיף לטעם.
פעם ראיתי אצל מישהי שאפתה לחם בתנור והניחה ביצים ליד המאפה שיצאו חמינדות נהדרות.
אני לא אחראית לעניין, אף פעם לא אפיתי לחם.
לילה טוב ושבת שלום

בשמת - רעל-רעל, אבל זה האוכל של סבתא!
היום, כשאני שוקלת לקנות לי סיר כבד למטבח, זה יהיה סיר ברזל. אבל אין. אין על הריחות של המטבח של סבתא שלי. הזכרון של הצורה שלו, מיקום השולחן (סוכנות, רגלי מתכת שחורות), התנור, המקרר (הפלסטיקים בפנים היו ירוקים בהירים), הזכרון שלי בו עם סבתא. וזה בא יחד עם הצ'וּגוּן (שניה, שניה, נראה לי שיש לו עוד שם! בחיי! אברר ואתן תשובה בקרוב.) הכבד, המוכר, בו בושלו מאכלים שאני אוהבת, בשבילי.
כבר אמרתי שאני מקומפלקסת עם אוכל? שם זה נזרע. שם גם אמא שלי למדה לבשל - מחמיה וחמותה.
והכל - כמתואר במעלה הדף - ברוסית עם מבטא יהודי כבד, ועם שמות חיבה. למאכלים.

ואוו! כמה פיספסתי פה בשלושה ימים.
תבשיל, בחיי שעד השבוע הייתי בטוחה שאת תימניה או משהו דומה...
כתבת פעם משהו על זה שאצלכם בעדה אוכלים נקניק לארוחת בוקר. ואמרתי לעצמי - אחלה עדה, שווה לה!

אצלינו זה אלדושקי.
ברור, גם אצלנו! אבל אותם כינוי החיבה דוקא הולם, לדעתי.

בורשט (חמיצה) איזה, של כרוב או של סלק? שני המינים טעימים. של סלק אוכלים קר.
לא לא לא.
המרק שאוכלים קר נקרא, כמובן, חלדניק.
זה הפולנים שמכנים אותו בורשט.

לא יודעת מה עם הפולנים, אבל תמיד חשבתי שבורשט זה ברוסית.
אימא שלי מכינה שני סוגים של בורשט: חם, רגיל, עם כרוב וסלק. וגם 'חלודניי בורשט' (בורשט קר) לימות הקיץ. (לא יודעת מה זה חלודניק
מערבבים יוגורט דנובה עם סלק מבושל ומרוסק, מתבלים ואוכלים עם (בפנים) חתיכות מלפפון וביצה קשה ועל המזלג נעוץ תפוח אדמה מבושל חם! נסו ותיהנו!

מגישים חם-חם בקערית עם חלב קר (קמו קורנפלייקס).
נכון! כל הכיף זו המזיגה בין החום של הדייסה לקור של החלב.

במבטא ישראלי מצחיק אני לוקחת בהליכה
פחחחח.
פעם ניסיתי לדבר עם מעקפי-מילים, ככה שלא אשתמש ב - ר. שיפר בטיפונת.
לא חושבת שבעברית שומעים אצלי היום משהו, אבל כשהייתי בכיתה א' (עולה חדשה עדיין) הילדים היו אומרים לי :"תגידי רכבת, תגידי רכבת!"

ומה עם "מרק חלב" - מלוצ'ני סופ, שהתבסס על איטריות, וחלב?
אין לי מושג על מה את מדברת! .

מילון מונחים? בקרוב, בשמחה.
בעצם - קודם תציעו שמות לדף שיעסוק במאכלי-העדה-שלי.
pyckaR _kyxHR
טוב, ניסיתי. ה- R צריכות להיות הפוכות כמובן.... ובטח יש עוד שגיאות.
בעברית: מטבח_רוסי^?‏
או אולי: המטבח_הרוסי^?‏ בעצם נשמע יותר טוב....

מיקום השולחן (סוכנות, רגלי מתכת שחורות), התנור, המקרר (הפלסטיקים בפנים היו ירוקים בהירים
אוי, בבת אחת העלית לי זכרונות חזקים מילדותי, שאפילו לא זכרתי שיש לי...
אגב, אולי אמא_של_יונת‏ או מישהו אחר יסבירו מה זה בעצם "סוכנות". עכשיו שאני חושבת על זה, פתאום אני לא באמת מבינה מה זה. מה, הסוכנות היהודית חילקו רהיטים? או שהסוכנות הביאה במרוכז רהיטים ומכרה בזול לכולם? או מה?

או אולי: המטבח_הרוסי^?‏?
נכון יותר בעברית.
מהצד, מה אני אגיד לכן, המטבח הרוסי לא נשמע מושך. מצד שני, אין אין אין בעולם כמו הכיסונים, הלביבות (לביבות לבן) והחביתיות של סבתא שלי (ילידת הארץ, כרגע בשמיים). ברגע שיתפנה לי זמן אני אכין.

אווו! בלה! בענין. אנחנו נכנסים לדקדוקי מקור-מדויק?
אין. אצלינו לא היה מצב לקרוא לחלדניק בורשצ'.

ולגבי המבטא - אין לי ושם מבטא כשאני מדברת עברית. יש לי מבטא עברי בלתי נסבל כשאני מדברת רוסית.

בשמת - העולים קראו (וקוראים) "סוכנות" לכל המכלול של משרד הקליטה והסוכנות. הם קיבלו רהיטים בסיסיים מאחד מגופים אלה (אמי אומרת שסביר שמשרד הקליטה), וכינו אותם מיטות-סוכנות וכו'. בשנות ה 70 זה היה ברזלים (מיטה עם קפיצים, כמו בצבא), בשנות ה 90 זה היה רהיטי עץ (בטח MDF או משו) פשוטים ומאוד מוצלחים בעיני.

אבא אומר - קזאן(צ'יק) זה הצורה של הסיר. צ'וגון זה החומר. אבא אומר שזו יציקת ברזל (עם תוספות שעושות אותו לקשה ופריך).

על המזלג נעוץ תפוח אדמה מבושל חם!
הוווו נכון. ואו.

אני חושבת שגם בקיבוצים היו "רהיטי סוכנות", שקנו למשק במרוכז.
וגם אצל הורי היו כמה. והם ילידי הארץ בני ילידי הארץ, נכדים ונינים לבוני הארץ.
סימן שגם תושבים ותיקים יכלו לקנות אותם בזול באיזה מקומות.

אגב, לא משנה איך קוראים לסלק, זה ירק שאני מתחילה רק עכשיו להתיידד איתו (אמא שלי עשתה חמיצה פעמיים או שלוש, בכל 24 השנים שגרתי בבית הורי , ורק היא אכלה ממנה... בטח יצא טוב, לפי ספר הבישול "כך נבשל" או משהו, אבל אף אחד מאיתנו לא רצה אפילו לטעום). וגם זה בגירסה ס"טית (לא מזרחית ולא מזרח אירופית) של קוביות סלק עם שום קצוץ דק ולימון.

וכך שתו מיליון תושבי העיר עופרת כל חייהם והורעלו בהדרגה
זה לא מסביר איך רומא בכל זאת שרדה כמה מאות שנים
נשמע לי מוזר שהצנרת היתה מעופרת.... דוגמאות הצנרת העתיקה (לא רומית) שאני ראיתי היו מקרמיקה.

משמח אותי למצוא את הדף הזה, כי אני הוגה בעניין כבר כמה שנים. איך דברים שאז נראו לי בריאים או לפחות סבירים נראים לי היום מחרידים.
בילדותי (שהיתה לפני 20 שנה) הייתי אוכלת הרבה שניצל ופירה (או אורז לבן), ובסופ"ש אבא היה מכין גולש, צלי, קציצות, קלופס, עוף בתנור. היו הרבה ירקות ומוצרי חלב. אטריות רחבות עם סוכר וגבינת כנען. מהאטריות שנשארו אמא היתה מכינה לביבה כזו, כמו קוגל, עם צימוקים, אבל במחבת. לקינוח היינו אוכלים "גזר חי" או סלט פירות. בחורף- דייסת סולת. בכל יום שבת בקיץ היינו הולכים לבריכה, וכשחוזרים אוכלים חלה עם טחינה ביתית. המון פירות בקיץ.
לצד הדברים האלה, הסבירים יחסית, אני נזכרת בחלחלה בכל הזבל שאכלנו או שתינו מבלי משים- זיפ, למשל, משהו שלא הייתי נוגעת בו היום עם מקל. או מרק עוף בקוביה- אבוי לי. הייתי שותה את זה בכל פעם שהייתי חולה. המון לחם עם ממרחית של עלית. היינו עושים על האש עם קבבים מוכנים של זוגלובק. אוחחחחח. כדורי בשר מקופסת שימורים. היה מילקי, היה דני. המון ממתקים, למרות שההורים הגבילו.
אני תוהה היום למה הרגשתי אז, כשאכלתי את כל זה, הרגשתי טוב, והיום, עם מודעות גדולה יותר לתזונה נכונה, אני מרגישה פחות טוב. אולי כי אז נבנו היסודות, וכשבונים יסודות מזיפ, בגיל 28 סוחבים כאבי ראש. אולי כי אז פשוט לא היתה מודעות ולא היה לי מושג שאני אוכלת משהו רע, בעוד שהיום כל קובית שוקולד היא בעיני אסון.

כשאכלתי את כל זה, הרגשתי טוב
היית ילדה, והיה בית אוהב ושמח.
הנזקים מתחילים להופיע בהצטברות.

בילדותי, שהיתה לפני 40 שנה, היו עוף בתנור ועוף במרק, קציצות במחבת וקציצות במיץ עגבניות, צלי בשר, בשר בחמין.
החמין שאמא שלי למדה מחמותה: תפוחי אדמה, שעועית לבנה, בשר, קצת גריסים, ו"קוגלה", שאמא שלי היתה עושה מתערובת של קמח ושמן ואני לא יודעת מה עוד.
אחרי שנים גילינו שיש חמינדוס, אז אמא שלי מוסיפה גם כמה ביצים.
אולי בגיל 20 גיליתי שיש אנשים שאוכלים משהו שנקרא "קישקע", שנראה לי מגעיל בטירוף. אני מבינה שהקוגלה הוא בעצם המילוי, אבל אמא שלי וסבתא שלי שמו רק את הבצק הזה, שסוגר מלמעלה חלק מהסיר, וזה ותפוחי האדמה היו החלק הכי אהוב עלי בחמין.
בגיל 24 גיליתי שיש אנשים שממתיקים את החמין שלהם, ומוסיפים זוועות כמו דבש, שזיפים וכדומה.
אני חושבת שחמין של אמא שלי טעים מאוד. היא היתה עושה אותו כנראה פעם בשנה. עכשיו אולי פעם בשנתיים...
בגיל 24 גיליתי שיש אנשים שאוכלים חמין כל שישי שבת. כל יום שישי. כל יום שבת. אלה גם אנשים שבמשך שאר השבוע אוכלים חמישה ימים עוף מכובס. גם את זה לא הבנתי, עד שתפסתי שמבשלים שם את העוף כמה שעות. אמא שלי מבשלת מרק עוף שעה אחרי הרתיחה. וגם אני. לדעתי היא למדה איך להכין מחמותה (כשאמא שלי ברחה מהבית לגור עם אבא שלי בבית אמו, היא לא ידעה אפילו לבשל קקאו או לעשות חביתה. סבתא שלי לימדה אותה הכל, והכישרון הטבעי שלה והיכולת ללמוד מספרי בישול עשו את היתר).
שניצל היה לדעתי משהו מאוחר.
פירה עם ובלי בצל מטוגן (לא אהבתי פירה בלי כלום, עד ההריון של בתי!). הכי הרבה אכלנו תפוחי אדמה.
תפוחי אדמה בקוביות. אטריות היו רק למרק העוף. ספגטי אכלנו לעתים רחוקות. אורז, לבן כמובן, גם כן לא לעתים קרובות.
מרק עוף. מרק ירקות. מרק עדשים. מרק אפונה.
קישואים במיץ עגבניות. כרוב במיץ עגבניות. שעועית ירוקה לא במיץ עגבניות. חצילים מטוגנים. סלט חצילים. פלפל ממולא.
והמעדנים הכי אהובים עלי:

• לביבות. 1 לבן + 1 ביצה + 2 כפות סוכר + 5 כפות קמח, טורפים, מטגנים במחבת לביבות קטנות. מממממממממממממממממממ
• כיסונים. בעיקר ממולאים פירה עם בצל מטוגן. אולי אקח את הילדים לעשות עם אחותי מבצע של 4 בצקים (נדמה לי ששתים וחצי כוסות קמח אבל לגבי כמות הקמח צריך לבדוק במתכון. חצי כוס מים. ביצה. טורפים ואז לשים ולשים ולשים ולשים ממשהו פירורי לכדור בצק גמיש ומעולה. כל בצק מחלקים ל-4 חלקים, בכל נאגלה כזאת מרדדים בצק ל-25 כיסונים, אחותי אלופה בלרדד בצק מלבני מושלם. אני אלופה בללוש את הבצק, שדורש המון כוח בידיים וסבלנות, והאחרים עוזרים למלא, לקפל, להדק, לבשל ולהוציא).

שקדי מרק מהבצק של הכיסונים. כמו כיסונים, 4 חלקים, כל חלק לרדד ליריעה. כל יריעה לחתוך לשורות שורות. כל שורה לפיסות פיסות. כל קבוצה לשמן עמוק. הילדים מתים על זה. אחותי תשמח לקבל מתנה צנצנת (או שתיים או שלוש או את הכל) משקדי המרק.

• חביתיות. בעיקר ממולאות, כן, ניחשתם, פירה עם בצל מטוגן. טוב, גם עם ריבה אני אוהבת.

העוף מהמרק בהחלט היה יותר טעים עם כיסונים או חביתיות. בהחלט. גם הקציצות.

אגב, רק בגיל עשרים ומשהו גיליתי שיש דבר כזה "תוספות". כלומר, שה"בשר" (משהו שהיה חי והרגו אותו, לא משנה מאיזו עדה) הוא כאילו "הארוחה", ו"לידו" אוכלים "תוספות", נגיד תפוחי אדמה וסלט.
כמה מוזר.
אני חושבת שבמשפחה שלי העוף והפירה היו מין שני חלקים של הארוחה, שווי ערך.
ואם כבר, אז מבחינתי הפירה וה, נגיד, קישואים או סלט ירקות או שניהם - זאת הארוחה. והעוף או הבשר הם מה שצריך לאכול גם כן...
אחותי ואני היינו נגיד חותכות את הקציצה ומטביעות כל חתיכה בפירה. אי אפשר לאכול קציצה בלי גיבוי של פירה. סידרנו ככה שיספיק בדיוק, או שלוקחים עוד פירה. אני חושבת שרק לקראת סוף שנות השלושים שלי נעשיתי מסוגלת לאכול איזה בשר "עירום" בלי להחביא אותו.
כשיצאו לאור הספרים של רות סירקיס, אמא שלי מייד קנתה והתחילה לבשל דברים חדשים. עוף ברוטב תפוזים, ועוד.
אבל זה כבר מאוחר.
ארוחת בוקר וארוחת ערב: קקאו, ביצה רכה או קשה או רכה-קשה או חביתה או ביצייה, ירקות חתוכים, לחם במרגרינה (כן, אז האמינו במרגרינה), גבינה לבנה 9%, זיתים.
אהבתי דייסת סולת. שתי כפות סולת, חצי כוס מים, חלב ברתיחה. שכחתי כמה סוכר.
בקקאו היו 2 כפיות סוכר.
לבן היינו אוכלות עם סוכר. לא ממש אהבתי. שמנת רק אמא שלי אכלה. אחותי ואני תיעבנו שמנת.
שתינו חלב לפעמים.
כל כך הרבה דברים לא הכרנו בילדותי: לא הכרנו מוג'דרה, לא הכרנו לבנה, לא הכרנו אוכל סיני (עד שאמא שלי למדה משהו סיני כשגרנו בדנמרק, וגם עוף בקארי מהשכנים ההודים. אם כי בדנמרק שכחו לשלוח לאבא שלי את המילגה במשך כמה חודשים, והתקיימנו בעיקר משלושת עצי התפוחים שבחצר, ובשר חזיר, שהוא הכי זול שם. רסק תפוחים, עוגת תפוחים, תפוחים חיים, תפוחים בקינמון אפויים בתנור, תפוחים לארוחות בוקר, עשר, צהריים, ארבע וערב... תפוחים ירוקים מעולים, אגב).
טוב, די, נעשיתי רעבה. הולכת לחפש משהו...

אה, לא אכלתי דגים עד גיל 21. בכלל. בכלל.
למה גיל 21? כי אז נסענו לטיול משפחתי שכלל בין היתר את איסלנד. הם מבשלים דגים ככה, שאפילו בורחים-כרוניים-מדגים כמוני וכמו אחותי ואמי טעמנו, והיה כל כך כל כך טעים שמאז אנחנו כולנו אוכלים דגים!

געפילטע פיש זה משהו שאני לא מתקרבת אליו גם היום. נכון שזה לא דג, אבל באסוציאציה
במשפחה של אמא שלי, אמא שלה היתה עושה בכלל קציצות במיץ עגבניות לפסח (לפי מתכון סודי, שכנראה עירבב שליש בשר בקר, שליש עוף ושליש לא יודעת מה). במשפחה של אבא שלי, בכלל לא חגגנו ליל סדר! אז סבתא שלי האהובה היתה פטורה מעונשו של זה... נסענו לקיבוץ של אמא_של_יונת‏ , ודעתי על האוכל התבטאה בזה שאכלתי שם בליל הסדר את המצות ואת התפוחים

על בשר ודגים תמיד רבנו. כאשר עדיין גרתי בבית אמי היתה כועסת מאוד למרות שאין לה כל קשר לפולניות. לא אכלתי עד גיל 23. בקיבוץ, כאשר הייתי בהריון דאגו מאוד והיו עושים לי חביתה רק מחלמונים במקום המאכלים מן החי וניסו להשקות אותי בחלב ללא הצלחה. למרות זאת בתי נולדה בריאה ושלמה וגם בלידה קלה מאוד. אבל מה שאהבתי מאוד היה סלט חי, ביצים בכל צורה, חצילים שאמי כמו ירושלמית אמיתית הכינה בהרבה צורות וטעימות ביותר.(כולל תבשילים ערביים וס"טתים) אני אוהבת עד היום אבל צריך להשקיע הרבה עבודה, אז אנחנו מכינים לעיתים רחוקות. מדגים אני בורחת עד היום, אבל אישי וילדי אוהבים וגם חלק מהנכדים אבל הם צריכים לבקש ממישהו אחר להכין. גם תפוחי אדמה בכל מיני צורות אהבתי ועדיין אני אוהבת. בילדות לא אהבתי מרקים. היום אני די אוהבת אלא שאם אני אוכלת מרק כבר אינני מסוגלת לאכול משהו נוסף.
מה השתנה בגיל 23? עזבנו את הקיבוץ והייתי צריכה להתחיל לבשל. עד אז ידעתי רק להכין חביתה. מכיוון שהייתי צריכה לבשל גם לבנזוגי ולבת למדתי גם לבשל בשר ולאכול.
ברגע שהיה לי מקום עבודה מסודר עם משכורת סבירה דאגתי לעזרה בבית כולל בישול...

אולי בגיל 20 גיליתי שיש אנשים שאוכלים משהו שנקרא "קישקע", שנראה לי מגעיל בטירוף
בגרסה של העדה שלנו: מעיים ממולאים אורז ובשר טחון (זאת הכוונה, נכון?). גם לי זה נראה מגעיל בתור ילדה. סבתא שלי היתה תופרת בחוט לבן את המעיים וקושרת. אגב, היתה מבשלת בישיבה על שרפרף קטן על הרצפה (תח-תה או תח-תח קראו לזה). אני זוכרת אותה עם סירים על הרצפה (לא בטוחה אם היתה שם פתיליה או מה).

גם אמא היתה תופרת בבישול (אולי בגלל זה אני קשורה ל תפירה_ביד‏ ). היא היתה מכינה עוף שלם ממולא באורז ובשר, תפור במרכזו. כשמקבלים חתיכה לצלחת, צריך קודם כל לגלות איפה החוט ולמשוך אותו החוצה, כדי לא להסתבך איתו בלעיסה. זה מעדן עיראקי של ממש.

במשפחה של אבא שלי, בכלל לא חגגנו ליל סדר!
יה! אפשר?

בשמת, את הכיסונים החמדמדים שתיארת, מבשלים במים רותחים? וזהו?
<איזה כיף שאין טיגון!>

כן, מי מלח רותחים, רק עד שהם צפים.
כשהם צפים על פני המים, הם מוכנים.
וצריך להדק טוב את הקצוות, אחרת הם נפתחים במים

אולי בגיל 20 גיליתי שיש אנשים שאוכלים משהו שנקרא "קישקע", שנראה לי מגעיל בטירוף
בגרסה של העדה שלנו: מעיים ממולאים אורז ובשר טחון (זאת הכוונה, נכון?). גם לי זה נראה מגעיל בתור ילדה.
ה"קישקע" האשכנזי ממולא בקמח, שומן ותבלינים ואכן פעם, כאשר היו מכינים קישקע אמיתי היו קודם מנקים מבפנים ואחרי המילוי תופרים בחוט. היום, כפי שכבר כתבתי,מעטפת הקישקע אינה של מעיים אמיתיים. אנחנו היינו מכינים לביבת קמח המורכבת כמו מילוי הקישקע.היום אנחנו אוכלים את הקישקע הצמחוני החדש.
גם אמא היתה תופרת בבישול (אולי בגלל זה אני קשורה ל תפירה_ביד‏‏ ). היא היתה מכינה עוף שלם ממולא באורז ובשר,
אכן תפירה כזו של עוף ממולא נהוגה בכל העולם, גם של ההודו הממולא בארה"ב לחג ההודייה ולחג המולד.

געפילטע פיש זה משהו שאני לא מתקרבת אליו גם היום. נכון שזה לא דג, אבל באסוציאציה
אוי, כמה אני אוהבת גפילטע של אימא שלי או סבתא שלי..... חבל ששוב לא נהיה בארץ בפסח עם חזרת.. נפלא. הפה שלי מתמלא ריר....
אהבתי דייסת סולת. שתי כפות סולת, חצי כוס מים, חלב ברתיחה. שכחתי כמה סוכר.
סוכר? כמה שרוצים! אצלנו מוסיפים לדייסת הסולת קינמון מלמעלה בצלחת.
אבא שלי ואח שלי היו רבים על מי יקבל את השרוף מלמטה של דיסת הסולת.... והילדים שלי רבים על הקרום שיוצא מסביב, בשוליים של הסיר.

סלט תפוחי אדמה-סלק-אפונה-גזר-מלפפון חמוץ-ואיך לא, מיונז,
כן, יאמי!
סלט ויניגרט זה נקרא. באמת יאמי.
איכס.
שכחתן שם את הבצל, וזה בכלל בלי מיונז.

אצלנו זה נקרא סלט תפוחי אדמה והוא מורכב מירקות מבושלים וחתוכים לריבועים (תפוחי אדמה, אפונה, גזר)+מלפפונים חמוצים חתוכים ומעל לכל זה מיונז וכמובן מלח.

וקאשה אצלנו זה כוסמת, ולמרות שזה בריא לא יכולה לשאת את הריח.

טחינה שאבא הכין עם פטרוזיליה ולימון טריים מהשוק - כנ"ל וגם אבא שלי היה עושה. מה, זה מאכל אבהי?
סלט פירות מבננה, תפוח עץ, קלמנטינה או תפוז וצימוקים - כנ"ל. ומוסיפים גם מיץ תפוזים וקצת סוכר. יאאאאמי!

סבתא לשמונה, את יכולה לפרט מה זה
הקישקע הצמחוני החדש? לטובת בני משפחה שמפנטזים על קישקע?

סבתא לשמונה, את יכולה לפרט מה זה
הקישקע הצמחוני החדש? לטובת בני משפחה שמפנטזים על קישקע?
הקישקע שקונים היום ממולא באיטליזים וברשתות המזון ומוכן כבר לבישול הוא צמחוני. המעטפת אינה של מעיים אמיתיים וגם שלא של בשר אלא של חומר מלאכותי, אבל טעים. המילוי האשכנזי תמיד היה ללא בשר אלא של קמח, שומן ותבלינים. היום השומן שמכניסים הוא שומן צמחי. אומנם כותבים על זה שכשר למאכלי בשר בלבד, אבל זה פשוט מפני שמבשלים בחמין שיש בו בדרך כלל בשר. למעשה זה הקישקע היחיד שמוכרים - לא מוכרים היום מעיים למילוי כפי שהיה לפני שנים. אני מניחה שלא יהיה מישהו שמוכן יהיה לעבודה הרבה הכרוכה בזה חוץ מהעובדה שהמעיים הטבעיים מגעילים.
אפשר גם להכין חמין טעים בלי בשר.
אגב, חלקים פנימיים אחרים דווקא נאכלים גם היום - כבד, טחול, לבבות עוף וקורקבנים.כמובן שלא כל אחד אוהב אותם אבל ה"מעורב ירושלמי" המפורסם שטעמו כטעם גן עדן עשוי מחלקים פנימיים.

זוכרים את קציצות הדגים שאכלנו במסעדת בית הספר בשנות ה60? אם מישהו מכיר ויודע את המתכון אני אשמח

בורשט!
ראיתי הערב את התוכנית "מסע עולמי" עם אייל פלד והפעם הביקור היה בקייב.
אנחנו עוסקים כאן באוכל,ולכן אתייחס רק לחלק התוכנית שעוסק באוכל. מתוך התוכנית הבנתי שכנראה אף פעם לא אכלנו בורשט אמיתי. מראים שם כיצד מבשלים ומה הם המרכיבים - נראה טעים מאוד ומסובך להכנה. כנראה, זה עוד אחד מהמאכלים שכבר האמהות שלנו לא ידעו ואולי לא רצו לבשל.
מתאים למרגיעון : "זה גם אישי וגם אנושי".
לילה טוב

ומסובך להכנה
זהו בדיוק, מי רוצה מאכלים מסובכם להכנה? מכל מקום, לא אני.
בורשט טעים ובריא ככל האפשר וקל להכנה:
מבשלים סלקים חתוכים בתוך מים+ 1 בצל חתוך ומטבלים ב: מיץ לימון+קצת סוכר+מלח+פלפל ואפשר להוסיף גם שום. (הממש מעט סוכר בא כדי לאזן טיפה את המיץ לימון ואת הפלפל השחור, שלא יהיה חמוץ וחריף מדי).

ואוכלים לפי הטעם: חם או קר. אני תמיד מעדיפה קר וברוב הפעמים בתוך כוס. וכמובן שמאוד טעים שבתוך הכוס או הצלחת יהיה מרק+חתיכות סלק מבושל.

קצת מאכלי חגים: בשבועות היתה עוגת גבינה, שכל שנה אמא שלי חרבה בצורה אחרת. בד"כ זו היתה גם הפעם היחידה בשנה בה היא הסכימה להכין לביבות גבינה.
לביבות של חנוכה - עם סוכר למעלה.
את הסופגניות סבתא שלי היתה אופה, ומכיוון שלא היה לה מזרק, היא היתה מכינה ריבוע בצק, שמה כפית רובה ואז סוגרת אותו בדרכים לא דרכים. בגלל השילוב של הסגירה והאפייה, החלק העליון היה תמיד קשה ולא טעים.
והיא היתה מכינה המון (הרבה פחות ממה שאכלנו - העדפנו את הקנויות), אפילו בחופש הגדול היו סופגניות בפריזר. ואז זה היה יותר גרוע, כי היו מחממים אותן בטוסטר אובן (למי היה מיקרו?) והריבה היתה מתחממת הרבה לפני שאר הסופגניה, שבכלל היתה יוצאת קשה כמו אבן.

היו איטריות מרובעות במרק עוף צח שאי אפשר לשחזר (עם פטירתה של סבתי, אחותי ובן הדוד שלי התחלקו יפה בצנצנות האחרונות שנשארו במקפיא...).
תפוחי אדמה ברוטב דלוח שגם אי אפשר לשחזר (אבל טוב שכך) עם אפונה, שיחדיו שימשו רוטב לאורז מאוד לא טעים. היו חייבים לקחת כדור בשר (או פולקע, אבל לא אהבתי).
מדי פעם היה בשר בקר במרקם של מסטיק.

בגזרת המעדנים היה את "מעדן הגולן", שנכחד. הכי אהבתי בטעם מוקה או קרמל, אבל מדי פעם אכלתי "דני" בשביל המדבקה.
בכלל, המדבקות של ה'דני' כיסו את השידה שלי ואת הצד הפנימי של דלת השירותים, ונראה לי שלא הצליחו להוריד אותן עד היום (צריך לשאול את הדיירים שגרים בדירה ההיא).

והירק המסתורי שכיכב בכל ספרי רות סירקיס המוקדמים - פטרוסלינון.
לא היה לי מושג מה זה. רצתי עכשיו לשאול את בעלי והוא עונה לי "פטרוזיליה" במבט של "כאילו, דה?". זה מה שעושות שמונה שנים הפרש.

היה מסטיק בשפורפרת שאמא מעולם לא הסכימה שאני אקנה, מחשש להריסת השיניים שלי (מסטיקים אחרים היא דווקא הרשתה).
וסוכריות סודה בשרשרת ובשעון. (היום יש רק בשוק)

עוגת אננס מהופכת, שאף אחד לא נגע בה.

עוגת יומולדת היתה תמיד עוגת שוקולד עם קרם וסוכריות, שהיו מאורגנות בצורות שונות משנה לשנה. אף אחד לא שמע אז על בצק סוכר ודומיו.

בעלי אומר שדווקא פעם היו המון סוגים של שוקלוד, ורק היום עלית השתלטה על השוק. היו ורד הגליל, ליבר, צ.ד., ברט ועוד כמה פירמות שרק הוא מכיר, נראה לי. אני זוכרת שהתלהבתי משוקולד דיסני כלשהו, שלא היה מחולק לקוביות אלא למשולשים גדולים שכל משולש היה שווה ערך לשורה, פחות או יותר.

היה שוקו קטקטים בשקית.

במרק ירקות היו שמים בצקיות (ציפצ'קעס).

זה מה שאני זוכרת...

אני גרתי מול חנות ממתקים. אפשר לתאר מה אכלתי בעקר בילדותי - כל ממתק חדש שיצא בדקתי, בעיקר עם כל הצבעים, במבות , שאז היה להם יותר טעם של פופקורן ופחות של חמאת בוטנים, פטל במימייה לקייטנה.
שניצל עם אפונה וגזר שנאתי. ממולאים אהבתי וקרפלאך וקרטופלאך ואיטריות עם סוכר וקינמון.
מלא סתימות בשיניים.

בילדותי אכלנו הרבה אצל סבתי - קציצות תרד, מרק עם אורז, כבד קצוץ (אני חושבת שאנחנו שלושת הילדים היחידים שאהבו את זה )
סבא שלי היה מכין לנו טוסט עם גבנ"צ מבעבעת וסלט ירקות קצוץ הכי קטן בעולם עם המון ירקות שאי אפשר היה לזהות בגלל שזכל היה קטן וציבעוני.
בבית בקושי אכלנו כי אמא שלי שנאה לבשל ודחפה לנו שניצלים מוכנים מגעילים שכבר בגיל צעיר לא הסכמתי לאכול.

הדף הזה גרם לי לחשוב ולהיזכר, ולגלות - בזעזוע מסויים - שבחדר האוכל בקיבוץ ובבית הילדים אכלנו יחסית בריא (אוכל מבושל מחומרי גלם, מגוון במידה ומאוזן, פירות וירקות בשפע), ואילו בבית, או בעצם צריך להגיד "בחדר של ההורים", אכלתי איום ונורא. עד היום אני מזועזעת מהתפריט של אמא שלי, וזה אחרי שיפור דרמטי שבא בשנתיים האחרונות כשהיא אובחנה כסוכרתית (מעניין...). רק בתור דוגמה, שתינו רק מיץ מתרכיז. המון. בתחילת גיל ההתבגרות, התחלתי לחשוש מהשמנה ומסוכרת (מסיבות בריאותיות בשלב ההוא, ולא אסתטיות או חברתיות). הייתי רגילה לשתות מתוק, והתחלתי לשתות מים עם לימון וכפית סוכר. אמא שלי העירה לי שאני "שותה המון סוכר ככה". אז חזרתי למיץ פטל. מזעזע.

אז חזרתי למיץ פטל. מזעזע.
לפחות בחדר אוכל הגישו מים?

וסוף סוף שומעים יוצא קיבוץ אומר משהו טוב על המקום (תמיד קינאתי בקיבוצניקים, זה היה נדמה לי מקום מדהים לגדול בו, בעיקר חברתית).

הקיבוץ שלי ספציפית, בשבילי באופן ספציפי, היה מקום מחריד לגדול בו, בעיקר חברתית. אבל בהחלט היו גם דברים חיוביים.

ושכחתי את הסירופ שוקולד - אותו סירופ שהיו שמים על הגלידה שהיה סמיך ודביק עד כדי כך שהיה צריך כוח פיזי של ממש כדי ללחוץ אותו מהבקבוק (שלא עמד על הראש).

אני מחפש מתכון של קציצת בצק (כנראה ממוצא רומני), שהייתה מוגשת בארוחות צהריים (בתקופת ההסעדה בבתי"הס). מסקנתי שהיא ממוצא רומני נובעת מהעובדה שלטבחית קראו קלרה, זה היה בשנות ה70 המוקדמות בב"ש בבי"ס מוריה.
הקציצה הייתה מארכת, בעובי של בננה ובאורך של כ10 עד 15 ס"מ. למיטב זכרוני היא הייתה מטוגנת ללא מילוי, אך הטעם היה כ"כ טוב שהיינו מחליפים בינינו(הילדים ) את הקציצה תמורת כל האוכל שבצלחת.

בשמת וכולם.
אני לא יודעת ילידת מה את, אבל אני ילידת 65, המון דברים היו באמת באמת שונים אבל גם אם היו פחות דברים תעשייתיים, עדיין היו מספיק כדי לחרב את הבריאות:
#סוכריות על מקל בצורת תרנגול (אדומות אדומות...מה זה טעימות)
#חבילות טופי פירות.
#אנחנו היינו קונים במכולת וופלים וניל או שוקו במשקל (הם גם זכורים לטובה).
#עוגות רולדה עם קרם מרגרינה (הייתי חולה על זה)
#כמובן ארטיקים
#במבה נדמה לי שכבר היה
#מרמלדה
#שוקולדים למינהם (כולל השחר)
#הרבה מרגרינה.
# הרבה גלידה
# קרמבו
נכון שהיה פחות כסף והרבה פעמים כשחסר היינו מאלתרים כמו:
פלח לימון שטובלים בסוכר או תפוז עם שוקולד..
אבל כבר בנערותי אני זוכרת שבדרכי לשיעור ריקוד היייתי חושבת מה אקנה בקיוסק בדרך והמבחר של חטיפי הוופלים היה לא רע בכלל (טעמי, טוויסט, מקופלת, נוגה, ולא זוכרת מה עוד).
נכון שנדמה שהפירות היו טעימים יותר ופחות מהונדסים: האביטיחים עם הגרעינים, הענבים הקטנים עם הקליפה הדקה..
אבל שוב כבר היה הרבה מאוד ז'אנק באוויר ולא קשה היה להרוס כבר אז בריאות ושיניים

ואיך שכחתי את הפטל?????זה היה המים שלי מיץ פטל!!!!!! עד היום אסור לי לראות תרכיז של מיץ פטל כי זו התנייה אצלי ועד שהוא לא נגמר אני לא מרפה

אימי הערמומית קנתה לי את הספר המפורסם של רות סירקיס כדי שאקח על עצמי את מלאכת הבישול בבית.
ספר ניפלא.
כל מתכון היה מתחיל במילים:קחי 200 גרם מרגרינה.....

בילדותי אכלתי הרבה פחמימות והרבה הרבה ממתקים וחטיפים(כלומר רעל). כיום אני טבעונאי כלומר- בריא_לעד‏.

מי זוכר את הגלידה בקרטון שהיינו חותכים פרוסות בסכין (עם הקרטון)?
וגלידת חורף כמובן

ומסטיק בנג בנג (הורוד היה טעים) ומסטיק עגול, ובזוקה שחורה וסוכריות קופצות.
וזיתים, גבינה צהובה ומלוחה במשקל במכולת.
ומנדרינות ותפוז דם.

סוכריות דבש
באמת האמנתי שזה בריא

מי זוכר את הגלידה בקרטון
בג בגית, עשי לי את היום עם הזיכרון הזה. איך הקרטון הרך והמלכלך התחלף בקופסת פלסטיק קשה ומרעישה.

סוכריות דבש
באמת האמנתי שזה בריא

מי זוכר סוכריות עם עטיפות זהב,
שהיו מן מרמלדה מצופה בשוקולד?
בכל סוכריה היו שני צבעים ירוק-צהוב או לבן-ורוד (אחד מהם היה נדיר יותר ותמיד היה יותר 'שווה' לקבל אותו, לא זוכרת איזה...)

שנים לא ראיתי את הסוכריות האלה ואז זה היה די נפוץ.
האם זה זכרון רק שלי או שיש פה עוד כמה שהסוכריות האלה מתחברות להם לילדות נשכחת?

בטח רעל טהור...

מי זוכר את הגלידה בקרטון שהיינו חותכים פרוסות בסכין (עם הקרטון)?
פונצ'-בננה !
הייתי אוכל איזה קילו של מוצרי גבינה ביום, כל יום. אני זוכר היטב את כל האריזות שהתחלפו ומשהו מן הטעמים (שהיו אחרים). לא העליתי גרם ! היום אני חושב שהייתי מסיים בבית חולים.
כמובן מיץ פטל עם הפקק-משאבה שאתה לוחץ וזה משפריץ את התרכיז. ואמא שמתעצבנת שאנחנו שותים בעצם רק את התרכיז כמו מיץ. לאחרונה קניתי תרכיז כזה וזה לא עשה לי טוב בכלל.
היה כמובן את הטרופית (עם הוראות הפעלה מטופשות) ואבא לוקח אותנו לברכה בטכניון ואח"כ קונה לנו קסטה וקופיקו ומטרה. אמא עושה עוגות נפלאות מכל הסוגים ובלינצ'סים. פרנצ'טוסטים נהדרים עם הסוכר ולפעמים בלי. אחרי קופת חולים תמיד אמא הייתה קונה סוכריות כדוריות וצבעוניות שבאו עטופים במין רשת. בפסח מציות נהדרות. שוקו שאבא היה לפעמים שוכח להוציא את הקרום. אסתפק בזה למרות שבטח יש עוד הרבה.
חשבתי שאני מבוגר מדי בשביל נוסטלגיה אבל הדף הזה החזיר לי תחושות נוסטלגיות. כמובן שאני הולך לאכול עכשיו

מי זוכר סוכריות עם עטיפות זהב,
שהיו מן מרמלדה מצופה בשוקולד?
בכל סוכריה היו שני צבעים ירוק-צהוב או לבן-ורוד
אני אני! ממש זוכרת את הטעם ואיך אכלתי אותן: קודם לגרד את השוקולד בעדינות עם השיניים ואז לפצלח אותה ולהוציא מהפה לראות את הבפנים.. יאמי

נזכרת בשוקולדים מלבניים קטנים בעטיפות מבריקות,
היו עטיפות בצבעי אדום, ירוק, כחול וזהב
היו גם כאלה מאותו סוג בעטיפות עם דמויות דיסני
שוקולד חלב רך וטעים כזה...
זוכרת שחילקו לנו כאלה במסיבת הסיום של גן טרום חובה.

מי זוכר את הגלידה בקרטון שהיינו חותכים פרוסות בסכין (עם הקרטון)?
של סנוקרסט. או טעם-קור

מי מכיר ממרח צמחי..???
אגב, לי סבתא הייתה מכינה : פרוסת לחם עם מרגרינה וככה מפזרת באהבה סוכר למעלה.
זה היה עונג צרוף.
לא מומלץ.

מי מכיר ממרח צמחי..???
ברור!!!
לגמרי טעם של פעם.

מי זוכר חומוס בקופסת שימורים!?

פרוסת לחם עם מרגרינה וככה מפזרת באהבה סוכר למעלה.
לי אמא שלי היתה מכינה פרוסת לחם, טובלת בשמן (רגיל. מה פתאום זית?) ועל זה פרוסות עגבניה.
יאמי!

אכלנו גם תפוח עץ על מקל. התפוח היה מצופה במשהו דביק ואדום שהסב לנו משום מה הנאה מרובה.
גם לרופא השיניים שלנו...

מי זוכר סוכריות עם עטיפות זהב,
שהיו מן מרמלדה מצופה בשוקולד?
קראו לזה ריג'לטו או משהו כזה...

לחם (אחיד, יש אחר?) עם גבינת טוב-טעם וזרזיפי (היום קוראים לזה "נגיעות") תרכיז פטל. הזכויות על המתכון שמורות לסבתא שלי.

חטיף עם אריה שואג שאבא שלי הביא מלבנון.
והחידוש המדהים - קולה וקינלי (ושוופס תותית) בקנקלים מפלסטיק, אחרי בקבוקי הזכוכית שכל מי שמנסה לפתוח אותם מחרף את נפשו כמעט כמו בהכנת סודה בסיפולוקס.
ואותו יום שבו דוד שלי חזר מאנגליה וסיפר על המעדן המופלא שאוכלים שם בבוקר - קורנפלקס של קלוגס.

קראו לזה ריג'לטו או משהו כזה...
אוי אוי אוי כמה אהבתי את זה. יש עוד להשיג אותן איפשהו?

שניצל, פירה, עדשים, סלט חצילים, סלט ירקות, עוגת שמרים, אבטיח עם גרעינים שחורים, גלידה בכיכר מלכי ישראל, טוסט גבינה שחתוך למשולש... עוגת גבינה על בסקוויטים- בתור עוגת יום הולדת- מרחים געגועים באוויר?

אגב, לי סבתא הייתה מכינה : פרוסת לחם עם מרגרינה וככה מפזרת באהבה סוכר למעלה.
אוי אוי...איזה טעם גן עדן....אצלי אבא היה מכין לנו, ואמא היתה כועסת עליו: "זה לא בריא"....

מרשמלו על האש, (גומי מותך ורוד ודביק) , קרמבו, למרוח את השפתיים בשוקולד וללקק, להמיס את הגלידה ולערבב עם הכפית, סברסים שאבא קטף, אשכולית עם סוכר (לא אדומה איכס) טעמי מהארון הסודי של סבתא, חרובים בטיולים,פטיבר עם שוקולד, שמנת עם בננה ופטיבר וסוכר,
טוב... זה דברים גם שיש היום (חוץ מסבתא ז"ל) אני לא עד כדי כך מבוגרת...אך בכל זאת אלו זכרונות....

אבטיח עם גרעינים שחורים .. כן, איזו המצאה זו היתה...

מרשמלו בשוקו - זה היה ה מ ע ד ן המדהים ביותר (היום לא יכולה להתקרב למרשמלו)
בזמן שהייתי בארה"ב כילדה, היתה שם עוגת שוקולד שקונים, שהיתה מלאה בקרמים, שהיתה המשהו המופלא ביותר שאפשר לדמיין (כנ"ל)
לחם עם מרגרינה ושום.
טונות של גרעינים מול הסרטים הערביים של יום שישי (שכחתי מה זה גרעינים, וגם את הסרטים האלה, עם המוהנדסים ורקדניות הבטן והאהבות הבלתי אפשריות)
לחם קשה קצת, ישר מהאפיה, עם קרום קשה וריחני, טבול בשמן של הטונה מהקופסא.
חומוס מקופסת שימורים.
מרק שוקולד במקום שקראו לו chocolate soup במדרחוב ליד נחלת שבעה בירושלים, צמוד לבית אגרון שהיה אז הסינמטק, והייתי מגיעה ביום שישי מהצבא ואוכלת את זה, מין רוטב שוקולד עם בננות, ענבים ועוד כאלה דברים, והולכת לראות סרט של קוראסאווה, או פליני. אוח אוח. הטעם המשולב הזה.

אבקת קקאו עם סוכר. בכפית. בשבת בבוקר.
ביסקויטים ושוקולד - ביס ביסקויט ביס שוקולד וכמובן ספר.
קציצות בשר של אמא שלי.
פירה תפוחי אדמה בצורה מעוצבת משתנה על ידי הפסים של המזלג.
הסיפורים שאבא שלי היה מספר עם כל אוכל שהוא ובלבד שאוכל.
וכמובן במבליק. לירושלמים מביני דבר.
ומישמשים עם אג'ויים.
ביצים חמינדוס.

ביסקויטים ושוקולד - ביס ביסקויט ביס שוקולד וכמובן ספר._
יא אללה איך הזכרת לי עכשיו.
אמא היתה שולחת לי לבי"ס סנדוויצ'ים של לחם שחור עם מרגרינה ושוקולד השחר, עטוף בנייר פרגמנט
בהפסקות הייתי יושבת בפינת הקריאה בכיתה וקוראת ספרי תעלומות עם הסנדוויצ'ים האלה.

(המון מרגרינה אכלנו בילדות, מסתבר)

אוייש דף מעולה!
אמא שלי הייתה חורצת את שני קצוות הנקניקיה באיקס
כך שבטיגון זה היה נפתח והיינו מדמיינים שאנחנו אוכלים סרטנים.....

בנעורי אכלנו לעתים קרובות משהו שנקרא "דג פילה". עד היום אין לי מושג מה שמו האמיתי של הדג. הוא טוגן עם פירורי לחם.
בחדר האוכל ובבתי הילדים של ילדותי ונעורי היתה "מנה" (כלומר, מנה עיקרית) והיה "בִּמְקום" (במלעיל), כלומר מנה חלופית.
כשהמנה היתה בלינצעס ממולאים בגבינה לבנה מתוקה, ה"במקום" היה בלינצעס ממולאים בריבה.
כשהמנה היתה נקניקיות מטוגנות - ה"במקום" היה נקניקיות מבושלות במים.
כשהמנה היתה לביבות גבינה מטוגנות - ה"במקום" היה כדורי גבינה מבושלים.
טוב, הבנתם את העקרון...
היו אוכלים שהקפידו תמיד לבקש "במקום".
יום אחד הביאו לבית הילדים שלנו ארוחת דג פילה.
במקרה היו שם דגים משני מחזורי טיגון - אחד מטוגן יותר ולכן כהה יותר, והשני קצת בוסר, בהיר יותר.
המטפלת הגישה כמנה את הגירסה הכהה.
המפונקים הקבועים ביקשו "במקום"
המטפלת, בלי להניד עפעף, הגישה להם דג פילה בגירסה הבהירה, וכולם היו מרוצים...

טוב, אצלינו גדלנו עם אמא שלא אוהבת כל כך להכנס למטבח, אז היה : תפוחי אדמה עם כדורי בשר מעוכים ביחד ומעורבבים ביחד למשהו שנראה כמו פיצה, אז דמיינתי שאני אוכלת פיצה כדיי להתגבר על הטעם. היו פתיתים דווקא סבבה ושניצלים שהייתי זורקת מהחלון לחתולים. הכי סבבה היה נקניקיות וצ'יפס, כאלה שזורקים בטוסטר אובן ( לפני עידן המיקרוגל).
אצל סבתא שלי, לעומת זאת, היה ספגטי בולונז אלוהי, ללקק את הצלחת, קציצות למות מהן, בורקסים שהיתה מכינה בעצמה ולחמניות גבינה שהיתה אופה בעצמה, אח איך הייתי אוכלת עכשיו את האוכל שלה ....ולבסוף- גלידה מהחבילות קרטון שתמיד מוצאים חתיכה קטנה של קרטון בתוך הצלחת גלידה....
מבחינת ממתקים- במבה אדומה לקח בגדול את כל השאר. שוקולדים בניירות צבעוניים זוהרים שלא היו משהו אבל את הניירות שמרתי לאוסף. סוכריות ג'לית צבעוניות ועדשים.
מאכלים מיוחדים לחגים ומועדים: אמפנדס, פשטידת פטריות מדהימה- דווקא של אמא שלי, מרק יוגורט קר, גספצ'ו, שזה מרק עגבניות קר, חזה עוף ממולא בחזה אווז- מדהים!
ומשהו אחר לגמרי- בילדות ( שנות ה-80) עשינו אני וחברותיי סקר שהיו לו תוצאות מרעישות: כל מי שאכל ארטיק שוקו שוקו היה אוהד של ירדנה ארזי וכל מי שאכל שוקו וניל, היה אוהד של עופרה חזה. בדוק....

כל מי שאכל ארטיק שוקו שוקו היה אוהד של ירדנה ארזי וכל מי שאכל שוקו וניל, היה אוהד של עופרה חזה. בדוק....
ואוו איזה ילדות חכמות. באמת אהבתי שוקו שוקו ואת ירדנה ארזי.... אף פעם לא קישרתי..

בנעורי אכלנו לעתים קרובות משהו שנקרא "דג פילה". עד היום אין לי מושג מה שמו האמיתי של הדג. הוא טוגן עם פירורי לחם.
בקלה מן הסתם? לדעתי הוא היה הכי נפוץ (חוץ מקרפיון שלא אכלו בתור פילה).

בקלה מן הסתם?
לא. לא בקלה.
בקלה הופיע מאוחר יותר והיה מגעיל עוד יותר.
הדגים האלה, ואיתם הקרפיון-של-יום-ששי, אחראים לכך שבמשך עשרות שנים לא נגעתי בדג - עד שהגיעו הפורל, הטונה והסלמון, ואז – באירועים נפרדים ובטווח זמן של שנים – גיליתי שדג יכול להיות טעים.

אני ילידת 69 ואכלתי בילדותי אוכל מגעיל ברמות קיצוניות. לא זוכרת קוטג' או גבינה לבנה אצלנו במקרר- היה פריגורט מוקה עם טעם של צואה וג'לי בצבעי הקשת שהיה יותר סינטטי מאסבסט טהור (טורטינה?) ושתינו רק תרכיז מנתה של יכין בצבע ירוק רעל. כזה טעם בדיוק היה לו. אין מצב שמישהו בבית אצלנו היה שותה מים. פשוט לא עלתה על דעתנו האפשרות הזאת.
לארוחת צהרים אמא שלי, עקרת הבית, הפשירה לנו אצבעות דגים בריח סחלה, אורז עם צבע מאכל כחול (בחיי שיצירתיות זה לא בהכרח טוב) ובארועים ממש ממש חגיגיים: (שימו לב, חצוצרות) עוף בשוקולד (פיחסה. זה נוראי לגמרי) או לשון ברוטב צלפים (כמובן שקנוי). רק מלהיזכר בטקסטורה של המחוספס על הלשון של הפרה נהיה לי צמרמורת בשערות הידיים ועד בית השחי! מעניין למה נהייתי צמחונית?
סולחת לעצמי על כל הפלצנות האורגנית בגלל הילדות העשוקה- קולינארית שלי!
לפחות שיניתי את שם המשפחה לשחר (העולה) כדי לאזן...
השבח לאלים ולשר הבריאות שכל זה מאחורי.
שלא נדע עוד צער.

כופתאות גבינה: מערבבים טוב- טעם עם ביצה וסולת (מלאה), יוצרים בידיים רטובות כדורים ומשטיחים קצת. שמים במים רותחים עד שצפים, מוציאים לצלחת יפה ומפזרים סוכר (חום) וקינמון.
אני כלכך מתגעגעת לסבתא שלי.

אצלנו לא הכניסו ממתקים(אמא שלי היתה אופה כשהיא היתה עצבנית,וזה קרה כל יום בערך) ,שתיה מתוקה או גלידות,וכשהיה לי כסף בגיל מאוחר יותר פיציתי את עצמי,אוהו כמה שפיציתי..נדמה לי שעד היום אני מפצה
כשהיינו הולכים לסבתא היה לה ארון כזה יפה והוא היה נפתח כמו בר כזה עם מראה,ובפנים חיכו לי ולאחותי בזוקה,וקרמבו (אוי קרמבו) .היא היתה מכינה לנו כל שבת פיצה אלוהית ועוגת בלינצ'סים
אבא שלי דרום אמריקאי ובשלן מעולה,הסנדביצ'ים שלי לבית הספר היו מוזרים,גבינת חמאה עם דולסה דה ממבריז'ו (ריבת חבושים שמגיעה מדרום אמריקה בקופסת שימורים עגולה וכבדה) ,ריבת חלב,גבינת שומית (מישהו זוכר?) והאהוב עלי שינקן וגבינה צהובה. היתה לי שכנה בגילי ששנאתי ממש,והיא היתה מבית די דתי,יום אחד בב"ס היא ביקשה ממני ביס מהסנדוויץ' הלא כשר שלי,ונתתי לה בשמחה,היא מאוד אהבה ואני זרחתי שנים אח"כ התנצלתי בפני בורא עולם.
תמיד קינאתי בילדים שהיה להם פיתה עם גבינ"ץ או ממרח שוקולד השחר. בל"ג בעומר כולם הביאו פיתה עם חומוס,ורק לי היתה חלה עם חומוס
אך אל דאגה ,בבגרותי השלמתי את החסר עם פיתות מהמאפיה בכרם התימנים (החלון ברחוב נחליאל)
בתור ילידת 74 שגדלה ב אזור,הזיכרון הכי חזק שלי זה אוטו גלידה..איזה אושר! לא ידעתי מה לבחור,שוקו וניל או שוקו בננה,קופיקו, והיתה גם גלידה בכוס
את הטעם..לעולם לא אשכח! אני חושבת שהאוטו גלידה היה מגיע לעיתים רחוקות וכשהייתי שומעת את המנגינה הייתי רצה מהר מנסה לארגן כסף ואז רצה למטה ומקווה שהוא לא נסע כבר,מה שקרה די הרבה
טראומה מגן הילדים, כל יום היו מגישים לנו תה שחור חזק מתוק להחריד ופושר,ולחם אחיד עם ריבה אדומה פושטית מגעילה
עד היום ריבה אצלי לעולם לא תבוא בלי חמאה,ותה שחור בלי לימון או חלב התחלתי לשתות רק השנה

לארוחת צהרים אמא שלי, עקרת הבית, הפשירה לנו אצבעות דגים בריח סחלה, אורז עם צבע מאכל כחול הייתי חייבת לגריין

איך לא גיליתי את הדף הזה קודם..
מאכלי ילדות אהובים במיוחד,איטריות ביצים רחבות עם חמאה(אבא שלי קרה לזה דוד איטריולה,אלוהים יודע למה)
וכופתאות שבאות מהונגריה שקראנו להן בבית ג'ולות ,סולת, גבינת כנען(גבינה כחושה בלי מלח ולדעתי גם דלת שומן) ביצה
מערבבים ויוצקים בכף לסיר עם מים רותחים כשצף מעל המים זה מוכן מגישים עם חמאה ,לחלוטין המאכל האהוב מכל

עפרה_שחר‏ , הרגתותי לגמרי. ישבתי וצחקתי וצחקתי וצחקתי.
אני לא יודעת באיזה מצב רוח כתבת אבל אני מקווה שהיום זה אולי מצחיק גם אותך.
אם פרח_הלימון‏ לא היתה מגריינת אני הייתי עושה את זה.

גבינה כחושה היא בהגדרה דלת שומן

יוו.

אני חושבת שהרבה אוכל ביתי פשוט צנוע אך מגוון. ספרי רות סירקיס סטייל... :) כמובן שהיתה הפרדה בין עידן טרום הפרסומות לעידן הפרסומות (שאצלי עבר בערך בגיל 12)שלאחריו נכנס הביתה (לשמחתי אז ולצערי היום) המון המון אוכל מתועש-מנה חמה,מרקים של קנור,טבעולים צ'יפס למיקרו דיאט קולה בכמויות שיכולות להרוג סוס וכדו'...

אז אשחזר את עידן התמימות,ברשותכן :) :

ארוחת בוקר לא היתה ,רק בשבתות...

לבי"ס לחם אחיד עם גבינה לבנה ובצל ירוק/זיתים בליווי אפרסק/תפוח/מלפפון...... (עד היום אני מתפלצת כשאני רואה ילדים מקבלים מנה חמה/ממתק לבי"ס..) היו ילדים שקיבלו ריבה עם מרגרינה..מעולם לא הבנתי את זה..(כלומר למה להוסיף מרגרינה? למרות שיש לזה שיק נוסטלגי )

לצהריים-הייתי ילדת מפתח מאושרת (באמת. ממש אהבתי את החוויה של לחזור בעצמי הביתה ולבלות כמה שעות לבחירתי בלי שאף אחד יושב לי על הראש.והייתי רואה טלוויזיה/קוראת/מציירת...ממש ראיתי בזה me time )

אמי החמודה היתה משאירה צלחת עמוסה בכל טוב עם הוראות לחימום במיקרו. בדרך כלל עוף עם אורז ואפונה או שניצל ופירה או פלפל ממולא (עד היום זה המאכל האהוב עליי בכל העולם..) והיו ימים משמחים לא פחות של פיצה מקפיצה (נכון שזה מגעיל אבל קראו לזה פיצה וזה מספיק..)
ודברים שלא כל כך התחשק לי קיבל בהתלהבות, צ'יקו ,כלבי הנאמן.
ובערב-ביצה רכה סלט לחם אחיד. או בימים של פינוקים-פיתה עם חמאה ומקושקשת,מלאווח,בורקס(תוצרת בית!)..
בסופשבוע (האמת שגם באמצע ) היתה בדרך כלל עוגה ריחנית-עוגת תפוזים שמרים שוקולד (יאם) או שטרודל(פיכס!. פשוט התפוחים נראו כה מעוכים ומסכנים. רק היום אני מוכנה להודות שזה טעים) ולפעמים עוגת שוקולד-ילדים שחוסלה תוך יומיים.

והיה גם-
שוקו ולחמנייה בקייטנה (או בקייטנות הפחות טובות-טרופית ולחמנייה) עם הזמן שיכללנו שיטות שונות לאכילת הלחמנייה אם את הבפנוכו קודם ולהשאיר עטיפת קרום לחמנייה לסוף,או להיפך. או להפוך אותם לכדורי בצק ואז..טוב, היה נורא בקייטנה, היינו צריכים לבדר עצמנו איכשהו.

כשישנים אצל חבר/ה-אז בבוקר להכין ביחד לחם מטוגן עם סירופ שוקולד ומייפל.

קקאו. אצלנו לא היתה שוקולית(ובאמת לא הבנתי איך בבתים של חברים שותים את הדבר הזה.) הייתי אוהבת לבקש מאבא (כי זה הדבר היחיד שהוא ידע להכין..) כפית קקאו שתי כפיות סוכר וקצת חלב..... תמיד היתה לו תנועה מצחיקה כשערבב, ועשה את זה ברצינות רבה אהבתי את זה :).

פרוזן יוגורט. כל שבוע אחרי הצופים,כולנו במדים ומזמינות תרכובות הזויות של עדשי שוקולד עם מקופלת ועוגיות.. ועל זה סירופ שוקולדאף פעם לא הצלחתי לגמור את זה.. או לחילופין גלידה 'אמריקאית' שאני עדיין זוכרת בחיבה. רק שוקו, לעולם לא וניל (תמיד זה נראה לי אנטי-טעם)

סלט גזר-עם לימון וקצת סוכר. המאכל האהוב עליי,עד היום. (נראה לי שאני חלומה של אמא פולנייה גם ברוקולי היה מבחינתי להיט..)

עוגיות סופר זולות עם ריבה קשה באמצע או זרזיף של משהו דמויי שוקולד. אז הן היו פריט נחשק משום מה, והסיבה שאני והאחים הצטרפנו לקניות.

קרטיב לימון ב80 אג' במכולת אחרי בי"ס.... הגלידת פונטש בננה שנוורא קשה לחתוך אותה מהקרטון. קינלי .(איכס!)

פלפל ממולא (עד היום זה המאכל האהוב עליי בכל העולם..)
טוב לדעת..אני מכינה את זה ממש טעים(יש לי אמא רומניה )

מיץ קפוא בהפסקות בי"ס,אחרי הצופים קונים גאדייאללה (תפוח מצופה סוכר אדום נשבעת לכם שככה קראו לזה)
או שכולם הולכים למרכז ואוכלים פיצה ומיצענבים או מלאווח. מאפיה חדשה בהרצליה בשנות השמונים הביאה את הבגט!!! אז הבילוי היה לקנות בגט אישי חם ולאכול ברחוב (יאמי). אבקה בטעם תות שמערבבים עם חלב,אני ואחותי היינו מתות על זה
אני הייתי משוגעת על במבה אדומה,במבה רגילה לא הכרתי עד גיל יחסית מאוחר,אז לא ממש התלהבתי.ביסלי גריל
בשנות השמונים היה מסטיק שעד היום הייתי מוכנה למשכן כיליה כדי שתהיה לי קופסא ממנו,נראה מבחוץ כמו בזוקה,עטיפה ורודה שעליה מצוייר שפתיים,בפנים הייתה מדבקה ששמים על היד עם רוק,אח איזה טעים הוא היה
למזלי לא נחשפתי לג'אנק עד גיל 16 בערך כי סבתי היתה גרה איתנו,ובשבתות הורי היו מבשלי מאכלי גורמה(מה שהפך אותי להיות בררנית ברמות קשות,ובשום מסעדה לא הייתי מרוצה מלבד "מיסטר סינג" מסעדה סינית אלוהית שהיתה ברחוב פרישמן בשנות השמונים ונסגרה,אה וגם בסטקיות נהנתי
ממליגה עם מלא שמנת וחמאה,כרוב ממולא עם מלא שמנת גם כן
גם אני אהבתי מעדן דני בגלל המדבקות אצלנו לא קנו גלידה סבתא שלי היתה מכינה גלידת וניל ממממ...ואמא גלידת תות מטורפת (היא לא זוכרת איך)
והכי הכי עוגת דובדבנים חמוצים שהיה בעונה פעם בשנה,ושהיתה מתחסלת ביומיים(אני הייתי בלילה או כשכולם ישנו צהריים "מישרת"אותה)
המשך יבוא..

עד היום אני זוכרת את הזעזוע שחשתי כשגיליתי שהשכנה לא מבשלת קובה לילדים שלה ביום שישי . ומה זה ריחמתי על הילדים שלה.

מי זוכר סוכריות עם עטיפות זהב,
שהיו מן מרמלדה מצופה בשוקולד?
בכל סוכריה היו שני צבעים ירוק-צהוב או לבן-ורוד (אחד מהם היה נדיר יותר ותמיד היה יותר 'שווה' לקבל אותו, לא זוכרת איזה...)
שנים לא ראיתי את הסוכריות האלה ואז זה היה די נפוץ.
האם זה זכרון רק שלי או שיש פה עוד כמה שהסוכריות האלה מתחברות להם לילדות נשכחת?

לא רק זוכרת, התמלא לי הפה בטעם שלהן כשקראתי מה שכתבת.
כמובן שהורוד-לבן היה יותר נדיר כי היה יותר טעים (יש קשר בין איכות לשכיחות ).

עפרה_שחר‏, אין לי מילים.
את שורדת אמיתית.
את בחיים כדי לספר.
כמה טוב שכתבת שוקולד השחר, כמה נחמה בתוך הזוועות.

מיץ קפוא
מיץקרח! איזו תאווה.

אמא שלי הייתה בבית עד שהייתי בת 9 בערך, כך שבתחילת הילדות גדלנו על אוכל ביתי ומעולה.
ואז הפכנו ילדי מפתח, מה שהיה כיף לא פחות כי גילינו את זוועות הקולינריה (כמו לאכול במבה עם קוביות שוקולד פרה שבורות לתוכה, עדיין אחד הדברים האהובים עלי, ואז לשטוף הכל בקולה).
הארוחה האהובה על אח שלי הייתה במבה אדומה עם מיץ תותית,
ולעיתים מלוואח עם גבינה צהובה וריבת תות.
באחד מימינו השובביים גילינו לתדהמתנו כמה טעים טעים זה להוסיף לטוסט גבינה צהובה-חמאה-עגבניה, גם קטשופ ופסטרמה!
זה היה טעמו של החטא (ההורים שלי שומרים כשרות) ולא היו מאושרים מאיתנו.

לחלבה מאז ולעולם יהיה מקום של כבוד אצלי.

אחי ואחותי היו מכורים לדני וניל, אני לשוקולד. מספיק היה לקרב אלי את הוניל הרוטט צהבהב נוראי הזה כדי שאשבר.
הם גם אהבו צלפים, שזה, חברים, במקרה הטוב מסתורי ובמקרה המציאותי, מדובר במזוכיזם.

< איזה דף מעורר תאבון / בחילה >

מסטיק בשפופרת...מממממ

כמו לאכול במבה עם קוביות שוקולד פרה שבורות לתוכה, עדיין אחד הדברים האהובים עלי, ואז לשטוף הכל בקולה.

מי זוכר סוכריות עם עטיפות זהב,
וואו, איזה כיף שיש עוד אנשים שזה טעם הנוסטלגיה בשבילם...

אז אפשר להשיג את זה היום? (איך לעזאזל קראו לסוג הזה?)

בשבילי ביסלי לנצח יהיה טעם של ילדות.
הטעם הכי שווה היה פלאפל ואחרי זה בצל ואחרי זה פיצה.
הפושטים היו גריל וברביקיו...

שבת בבוקר - חלה מרוחה בטחינה גולמית וסוכר.

אמא שלי היתה מורה לתזונה. יום אחד אני אפרט. עכשיו

אני כלכך מתגעגעת לסבתא שלי.

גם אני.

כשגידלנו הודים היינו אוכלים הודים, כשגידלנו קישואים היינו אוכלים קישואים מאודים עם יוגורט, כשגידלנו עגבניות - עגבניות מרוסקות עם פלפל - מלח ושמנת
לבנייה: שמנת עם קקאו וסוכר (יאמי)
אמא שלי היתה שולחת אותי לקטוף את האוכל מהשדות ולהביא כד אלומיניום עם חלב מהרפת של השכנים

מזל שלא גידלתם חתול!
זה פשוט לא כשר...
ועכשיו לחידון: "ממה עשוי?"
שמן זית עשוי מזיתים, שמן חמניות עשוי מחמניות ושמן תינוקות עשוי מ... ? נכון.
כשהייתי בת 20 כתבתי לכבוד זה שיר:
וודקה עשוי מתפוחי- אדמה תוססים
קרמבו עושים מביצים לא טריות
סיידר עושים מתפוחים רקובים
וגם אני לא מושלמת.

כדי לשבור מיתוסים (אם יש עוד כאלה): אני בת של קיבוצניקית, נולדתי בשנת 1965.
גם אז היה המון ג'אנק. אמנם הרבה פחות בחירה, אבל בהחלט ג'אנק.
מבחינת אוכל ביתי: אכלנו אוכל ישראלי טיפוסי: פירה,צ'יפס, מקרוני, אורז, קציצות, שניצל, עוף. בסופי שבוע הרבה דגים טריים שהגיעו מהים.
גבינות כמו היום, ביצים, לחם אחיד. ארוחות בוקר היו בבי"ס סנדוויץ ופרי.

מבחינת ממתקים: היו עוגות מרגרינות קנויות שהייתי חולה עליהם, שקיות טופי אכלתי כאוות נפשי (ואכלתי הרבה), במבה, ארטיקים וקרטיבים, שוקולד השחר למריחה ושוקולד של עלית, חטיפים כבר היו: אגוזי, טעמי, נוגה (שנעלם מן הנוף, זה היה כמו מארס של היום, מקופלת), קרמבו, וופלים במשקל, חלבה,מסטיקים, סוכריות על מקל, מרמלדה גלידה בחבילה מאורכת ועוד דברים שלא זוכרת כרגע.

היה גם גרעינים ברחוב, ותירס ברחוב, וסברס ברחוב - אבל סך הכל התמלאנו בג'אנק לא מעט.
נכון שהפירות היו פחות מהונדסים. האבטיח היה אבטיח עם גרעינים שחורים וטעים מאוד, הענבים היו קטנים ירוקים או צהובים עם קליפה דקה דקה ומאוד טעימים וכל השאר באמת זכור כפחות פלסטיקי מהיום.

ומה מצב בריאותי?
שיניים על הפנים, אבל נדמה לי שזה גנטי. יש לי בעיות גב קשות אבל נדמה לי שזה גם גנטי, גם לא קשור לאוכל ואם כבר להתנהלות יומיומית (פעילות ספורטיבית וכולי). סובלת הרבה מכאבי ראש וגם זה לעניות דעתי לא קשור לאוכל - כבר ניסיתי כל מיני דברים (בכל מקרה זה בטוח גנטי אצלנו במשפחה) ומבחינת כל השאר: חולה מדי פעם בוירוס זה או אחר אבל בריאה באופן כללי.

היה ג'אנק- אבל לפחות אצלינו, לא היה ג'אנק לאימהות.
אמהות היו צריכות לבשל, לחתוך לשטוף ארוחת צהריים. אי אפשר היה לקנות, כמו היום, אוכל -זבל- ביתי.
אני לכשלעצמי, עשיתי המון בעיות באוכל...
כל יום אמא שלי ישבה אתי, והאכילה אותי ביסים בשביל אבא שבעבודה, בשביל סבתא שבתל אביב...

אכלנו ג'אנק אבל להבדיל מהילדים של היום זזנו הרבה. שיחקנו בחוץ. האוויר היה צח יותר, הרבה פחות מזוהם. היו הרבה פחות מכוניות וכו'.

וודקה עשוי מתפוחי- אדמה תוססים
קרמבו עושים מביצים לא טריות
סיידר עושים מתפוחים רקובים
וגם אני לא מושלמת.

שיר מגניב, מותק...

או לחילופין גלידה 'אמריקאית' שאני עדיין זוכרת בחיבה.
גלידה אמריקאית הכרתי בנעורי (טוב, אני הגעתי קודם...). ואני זוכרת אותה לגמרי לא בחיבה.
בילדותי המוקדמת בקיבוץ לא הכרנו גלידה בכלל, אבל במלחמת השחרור פינו אותנו ליפו, שם חיינו קרוב לשנה. בתקופה זו נהגנו (בת-דודתי ואני, לפעמים עם אמא שלי ולפעמים עם סבא שלנו) לטייל בשדרות רוטשילד, ומדי פעם קיבלנו כסף לקנות חצי מנת גלידה. אני חושבת שהמחיר היה 2 מיל. זו היתה ההכרות הראשונה, המרגשת, עם גלידה.

רוב שרותי הצבאי היה בבאר-שבע, ואז הכרתי את הגלידה הכי טובה בארץ - "גלידה באר-שבע" האחת והיחידה. אם יש מישהו שלא מכיר - חבל עליו... כל העיר וכל חיילי צה"ל ששירתו בבאר-שבע ובסביבותיה היו מתייצבים שם בערבי הקיץ. רבים באו יום יום. מבחר הטעמים היה הרבה יותר קטן מאשר היום, הדוכן היה קטנטן, התור היה ארוך - אבל היה שווה. גלידה מחומרים טבעיים (באמת!), ללא צבעי מאכל, עם טעם גן-עדן. מתכון סודי של הגב' יוליה, בעלת המקום.
יוליה סרבה לגלות את המתכון ולהרחיב את העסקים. בהמשך שכנע אותה הנכד לפתוח סניפים נוספים. אם אינני טועה נפתחו בהתחלה שני סניפים נוספים. כל הגלידה יוצרה אז בבאר-שבע, וכל יום יצאה מכונית עם גלידה לשני הסניפים הנוספים.

עם השנים הגיעה ארצה גלידה אמריקאית. כולם התלהבו - הרי כל מה שנקרא "אמריקאי" נחשב למשובח יותר מאשר מוצרים מקומיים. גם אני ניסיתי להתלהב - אבל לא הצלחתי. אפילו גלידות בינוניות שאכלתי אז בתל-אביב, עם המון צבעי מאכל, היו יותר טובות מהחומר הלא-מזוהה הזה.
בבאר שבע הופיעה אז "גלידה מונטנה" שמכרה גלידה אמריקאית. כל המטיילים שעברו דרך באר שבע היו עוצרים שם, ואיש לא זכר יותר את גלידה באר-שבע
Sic tranzit gloria mundi...
מייק ואני זכרנו לה חסר נעורים, ובכל פעם שנסענו או חזרנו לטיול בנגב או בסיני, כשכולם הלכו למונטנה, אנחנו קפצנו לביקור בגלידה באר-שבע. ותמיד היה לה אותו טעם-גן-עדן, אבל רק כעבור שנים היא הפכה שוב פופולרית, וגם הרחיבה את העסקים, ומשווקת את הגלידה גם לחנויות במקומות אחרים. כיום יש לה סניפים רבים, ואין לי מושג אם הגלידה עדיין מיוצרת על-פי אותו מתכון ובאותה איכות.
בינתיים נפתחו בארץ גם גלידריות משובחות אחרות. ולא, אף אחת מהן לא משווקת גלידה אמריקאית...

הלאה הקפיטליסטים!