<sub>מדור בעלי חיים

ראו גם הדפים: פטירה של חיית מחמד / פרידה מבעל חיים אהוב / פרידה מכלב אהוב</sub>

הבוקר שוב התעוררתי לתוך צחנת אלוהים. שוב קאיה השתינה בבית בשנתה, הפעם סירחון אימתני במיוחד. מאז שהלילות נהיו נעימים היא ישנה בחוץ, אבל לפעמים, כמו הלילה, היא כבר ישנה בכזאת שלווה בסלון ולא היה לי נעים להעיר אותה ולהוציא. גם ככה קשה לה לעבור משינה לערות.

היא בת 15, די תשושה, הרבה גידולים פנימיים. מדי פעם נחלש לה האגן והיא מתקשה לקום. לאחרונה החתולת אלפא החוצפנית של החצר המליטה שני גורים, ושלושתם יורדים לחייה של הכלבה הקשישה, רושפים עליה, אוכלים לה את האוכל, מציקנים.

לא לאפשר לה להיכנס הביתה בכלל - זה בלתי אפשרי. היא איתנו עוד מהתקופה שגרנו בדירה בעיר, ולהתחיל להרגיל אותה עכשיו שלא נכנסים הביתה זה כמו ללמד את מתושלח לרקוד סטפס. גם טכנית זה בעייתי, מה, להתחיל לסגור את הדלתות לחצר כל הזמן? כולנו נסבול מזה.

אז יוצא שאני שוטפת את הבית כל יום כמעט. כי פה בורח לה פיפי, שם קקי, ועם כל ההבנה שלי לזקנתה אני פשוט מתעצבנת. במיוחד אחרי שכבר שטוף והיא פוסעת פנימה, כולה טבולה בסירחון, בצעד לאה ומטושטש.
הבוקר מצאתי את עצמי צורחת עליה "לא!!" "לא!!" (היא כמובן לא שמעה) זינקתי מהברז בחוץ (בדיוק מילאתי עוד דלי) תפסתי אותה שניה לפני שהיא נכנסה והעפתי אותה די בברוטאליות מהדלת. הכל לנגד עיניו המשתאות של בני.

אני בדיוק קוראת את הספר החיים והמתים הטיבטי וזה לוחץ לי על נקודות. מצד אחד אני מנסה לא להיקשר לרגשות השליליים...מצד שני אני יודעת שהתמונה הזאת שהראתי לבני היום לא שווה את כל ההיאחזות שלי בכלבה הזקנה. אז מה, להרדים? אני לא מסוגלת. סה"כ היא מתפקדת - הולכת, אוכלת, ישנה, מלוטפת (פחות מדי )לפעמים נראה שיש לה משאלת מוות. מצאנו אותה מנמנמת על הכביש הראשי לפני שבוע. אבל מה עם זכותה למות מוות טבעי?

וידענו ימים יפים. באמת באמת. ומאחורי אדי הפיפי ועוגמת הנפש מסתתרת אהבה גדולה ותחושת ייעוד משותפת, והרבה הערכה ותודה שיש לי כלפי הכלבה הזו, שלא משנה כמה אני אהיה חמארה - תמיד כשאחוש חרטה ואתבונן בה, היא תישיר אלי מבט, ותמצמץ בהבנה.
(כתבתי עליה ב סיפורים קוסמיים ) .

אשמח לשמוע ממי שעמד בסיטואציה דומה.

גם אני עברתי משהו דומה עם חתול. אני מאוד מעריכה את המאמצים שלך, ואת כך שאת לא מוותרת. לדעתי (וזו דעתי בלבד) הסיבה היחידה להרדים בע"ח הוא אם הוא סובל מכאבים. אני יודעת שיש חיתולים לכלבים, אולי כדאי לברר אצל ויטרינר

מה לגבי שער נמוך לדלת, שתוכלו להשאיר את הדלת פתוחה, אבל הכלבה לא תוכל להיכנס?

תודה על התמיכה. שער נמוך לדלת זה רעיון טוב, שימנע גם מהחתלתולים להיכנס ולקפץ על כל בדל ארוחה שנשכחה. תודה טרה.

> ברונית בלי מזגן <

<הכלב שלי רק בן חמש. אבל אני יודעת על איזו אהבה את מדברת...>

גם ירידה דרסטית באיכות החיים היא סיבה להרדים. מתי? לא יודעת. כל כך קשה לקבל את ההחלטה, לשחק אותה אלוהים.
אני הרדמתי בחיי 5 (!!!!!) כלבים. ארבעה מהם בעיתוי מדויק ונכון. אחד אולי קצת מוקדם מדי. כשזה בזמן, מרגישים נקיים אחר כך. (ולא רק מאשמה).
מוות טבעי מגיע לעיתים הרבה יותר מידי מאוחר ולחיות בארץ הזאת יש פריווילגיה של המתת חסד. את רק צריכה לזכור שאת התקופה הקשה הזאת של התמודדות עם נקיונות בלתי פוסקים, סרחון וגועל (מוכר מאד), שוכחים ברגע שהיא נגמרת. תנסי להתמודד איתה כל יום בנפרד. לא לבנות אותה כגוש חונק ובלתי נסבל.
גידולים ואגן נחלש הם דברים כואבים מאד! על כלבים קשה לראות את הסבל, זה כורח אבולוציוני להראות חזקים ובריאים.
היא גם בוודאי מרגישה שהיא מבלה יותר זמן בחוץ ושמלטפים אותה פחות.
אין לי משהו קונקרטי להגיד. הרבה נקודות למחשבה , שגם סותרות אחת את השניה.
תהיי חזקה בכל כיוון שתחליטי.
חיבוק

פשוט תאהבי אותה. תסתכלי לה בעיניים. אפילו שהיא כלבה. העיניים שלהן אומרות הכל. תסתכלי ישר ועמוק בלי לפחד מה תראי, וכבר תדעי לבד.
עצות רק יבלבלו. זאת דעתי.

לרגע התבלבלתי וחשבתי שאני בדף גיסתי השנואה..
אולי העצה של הבית של ר מתאימה גם שם

_תסתכלי ישר ועמוק בלי לפחד מה תראי, וכבר תדעי לבד.
עצות רק יבלבלו. זאת דעתי._
נשמע נכון... מפחיד, עצוב ונכון.

כן, כנראה אתם צודקים
הייתי היום אצל חברים שהרדימו את הכלב שלהם וקיבלתי בדיוק את אותה עצה. הם אמרו "מגיע הרגע שאתה יודע שאתה הולך להרדים את הכלב שלך, אבל מחכה לסימן ברור ממנו. שאתה מסתכל לו בעיניים והוא אומר לך כן, הגיע הזמן". ואז בא סיפור על הכלב הקשיש שלהם, שברגע שהוא הפסיק ללכת ופשוט שכב בבית ובכה הם הזמינו את הוטרינר הביתה ונתנו לו את הזריקה. ערב קודם הם הכינו בור, ובבוקר שלחו את הילדים לגן והכינו אותם שכשהם יחזרו הביתה הכלב כבר לא יהיה בחיים, וזהו. נגמר.

והנה, היום המצב של קאיה די טוב, אפילו נבחה על חתול! ומי שמכיר אותה יודע שנביחות אצלה זה קטע נדיר. לעתים רחוקות היא משחררת הב צרוד, והיום היא הביאה אותה בכפול הב הב!

> אבל בבוקר הקיאה בכיף על כל הבית S-: <

קאיה מתה.

היום אחר הצהריים, נדרסה. השכן חזר רוורס ולא ראה אותה חוזרת מהטיול שלה בשדה. צעקנו לו "תיזהר על הכלב!" אבל הוא לא שמע, ופשוט עלה עליה ושמעתי את הצרחות שלה וידעתי שזה בלתי הפיך. כרמל רץ להוציא אותה מתחת לגלגלים, היא היתה שלמה, והניח אותה על המזרון בחצר. שעה קלה קודם לכן התעוררתי משנת צהריים ארוכה וטובה על המזרון הזה.
היא כבר לא צעקה ולא בכתה, רק היה ברור שכואב לה בטירוף. היא ניסתה לקום אבל האגן שלה היה משותק, והרגליים הקדמיות מקובעות ישרות לפנים. כמה פעמים של פירפורי קימה - ואז ויתור. שכבה לה ורעדה, ואנחנו מלטפים אותה ומלטפים.

הזמנו וטרינרית הביתה, שבאה ובדקה ואיבחנה שעמוד השדרה שלה נשבר. היא נתקלה בכזה מצב אצל כלבים צעירים יותר, ושאפשר להשתקם מזה אבל זה תמיד שיקום ארוך וכואב. היה לי ברור שאני משחררת.

ואז הוטרינרית הלכה להביא את הזריקה מהקליניקה שלה ובינתיים ישבנו איתה שלושתנו, גם ינאי שהיה עד להכל. הוא אכל קליק וכיבד אותה והיא זללה לי שוקולד מהיד. תמיד היתה זללנית ועד הרגע האחרון. אתמול נתתי לה הרבה עוגת שוקולד אני פתאום נזכרת.

ינאי ישב עלי והסברתי לו שקאיה הולכת למות. הוא אמר שהוא יתגעגע אליה.
המשכנו לתת לה שוקולדים ואז הוא פתאום שאל: "אני מבוגר?" אז כרמל ענה לו ישר ופסקני: "לא. אתה ילד."
אני התפוצצתי מצחוק. לא יודעת למה.
ואז עברו עוד דקות ארוכות של שתיקה וליטוף ופתאום הוא אמר: "אני מבוגר קטן".
והלב שלי נחמץ, כי הבנתי שזה יהיה זיכרון שלו הרגע הזה, מבגר.

ואז הוטרינרית (גילי אחת, חמודה) חזרה, וכרמל וינאי ישבו בערסל לידנו, ואני ליטפתי את קאיה כשהיא קיבלה זריקת טישטוש וליטפתי אותה עד שהיא נרדמה, ואז גילי נתנה לה את ההמתת חסד, וכל הזמן שהמזרק היה לה בוריד בכיתי. ואז הלב שלה הפסיק וזה היה מאוד מוזר, לראות אותה ברביצה הקבועה שלה אבל בלי ההתנשמות, ובלי דופק. בבת אחת היא הפכה לגוויה של כלב. בלי רוח חיים. עטפנו אותה בציפה ירוקה, אותה אחת ששימשה לכיסוי המושבים של האוטו ביום שהיא באה אלי הביתה, לפני כמעט 6 שנים.

כרמל חפר לה קבר ליד העץ פומלה, וקברנו אותה ביחד. ינאי התעקש לשים אדמה גם הוא.
אפילו עשינו לה מצבה. האבנים הרלוונטיות התגלו בחצר והבאנו אותן.
עכשיו דולק שם נר.

אני עצובה וגם מוקלת וגם מעכלת, וגם באאוט. תחושה מוזרה.

אני רוצה להודות לך קאיה על זה שבחרת למות בבית , ולתת לנו לקבור אותך ולהיפרד ממך כמו שצריך. גם אם בחטף. בטח בימים הקרובים יהיה לי עוד הרבה מה לכתוב.

קאיה יפה ומתוקה
שמחה שפגשתי אותך, נשמה יקרה
אני נפרדת ממך בדמעות...
יהיה מוזר לא לראות אותך יותר, שקטה אבל נוכחת
קבלי ליטוף אחרון ושיהיה לך טוב איפה שאת עכשיו.

מרוב דמעות קשה לי לחשוב מה לכתוב,
ומה לכתוב בעצם?
בוחרת לצטט את המילים היפות שלך :
וידענו ימים יפים. באמת באמת. ומאחורי אדי הפיפי ועוגמת הנפש מסתתרת אהבה גדולה ותחושת ייעוד משותפת, והרבה הערכה ותודה שיש לי כלפי הכלבה הזו, שלא משנה כמה אני אהיה חמארה - תמיד כשאחוש חרטה ואתבונן בה, היא תישיר אלי מבט, ותמצמץ בהבנה
מי שגידל כלב מבין כמה התיאור הזה מדוייק, מתמצת את יפי הקשר ועומקו. את האהבה ההדדית.
אני בטוחה שהיא ממשיכה להישיר אלייך את מבטה, ממשכן נשמתה הכלבית הטובה.
_שקטה אבל נוכחת
קבלי ליטוף אחרון ושיהיה לך טוב איפה שאת עכשיו_

שוב קוראת ושוב בוכה.
קבלי ליטוף אחרון ושיהיה לך טוב איפה שאת עכשיו

קוראת ובוכה.

אולי זה קצת ינחם אותך, שכנראה לא כאב לה, כשכלבים נפגעים משתחרר אצלם הורמון טבעי שמשכך כאבים.

קבלי ליטוף אחרון ושיהיה לך טוב איפה שאת עכשיו

קוראת ובוכה.

קבלי ליטוף אחרון ושיהיה לך טוב איפה שאת עכשיו

תודה לכולכן על התמיכה

כמה עצוב.

אני משתתף בצערך. עצוב

מבעד לדמעות אני מאחלת לקאיה המשך טוב, איפה שלא תהיה..

עצוב עצוב...

אוי ברונית..
וכמה מתאים לך לפתוח דף כזה שבוע ימים לפני...

מה שצריך לקרות, קורה.

אמן.

איזו יפה...

כל כך דומה ליפה שלי, שהזקנה הכריעה אותה שבוע אחד לפני קאיה בדיוק.

כלבתנו הקטנה והאהובה, בת 14, מדממת.

בהתחלה חשבנו שזה ייחום, אבל זה לא נגמר. לקחנו אותה לבי"ח לחיות, שם ניתחו והוציאו את הרחם. ההתאוששות היתה קשה, והדימום המשיך כאילו כלום. עוד טיפול דומה לא הניב כלום. הדימום ממשיך. ענין של חודשים כבר. עכשיו רוצים לנתח אותה בשלישית ("מהר מהר לפני שיזדהם, אחרת נצטרך להרדים אותה") ואנחנו החלטנו שדי. לא שולחים לעוד ניתוח, ממילא זה לא עוזר.

בקיצור הזקנה שלנו במצב טוב, יחסית. אוהבת ומשחקת ושמחה, בכלל לא נראית כמו כלבה גוססת. רק חלשה ועם מעט תיאבון, אבל בפירוש נראית טוב.

אממה - היא מדממת. היא מדממת כל כך הרבה, שכל הבית נוטף ומריח דם! כבר חודשים, וכל הזמן יותר! היא גם התחילה לעלות על הספות והמיטות, וגם על ערימת הכביסה עלתה לי כמה פעמים, וההרגשה איומה. בעלי נשאר מאוחר בעבודה, הילדים מתביישים להביא חברים ואין להם תיאבון, הכל מגעיל כזה. אני מרגישה שהבית מגעיל אותי.

כל חיי אני מטפלת בכלבים ואוהבת כלבים, ופעם ראשונה אני מרגישה ש - איך אגיד - זה עולה עלי.
אני לא יודעת מה לעשות

גמני אוהבת כלבים, כמוך. יש לי 3
יכולה אני לומר שני דברים: אחד, וטרינרים מנסים לעיתים לעזור בטיפולים וניתוחים למיניהם. מנסיוני, זה לרוב מאריך חיים במקצת אך יוצר חיי סבל לא איכות חיים.
שנית, יכול להיות שהגיע זמנה ללכת. כל אחד מסיים את חייו בדרך אחרת והדרך הזו נשמעת איטית וכואבת. גם כלב היה שמח לסיים את חייו בכבוד מינימלי. ייתכן שבפנים כואב לה מאד.
יחד עם זאת, אם נראה בכל זאת שיש בה ויטאליות וחיות (מה בדיוק פירוש "נראית טוב" כשמדובר בכלב?) שווה לבדוק אצל וטרינר מהימן מה קורה לה.
לדעתי, איבוד כמויות אדירות של דם (שמתחדש כל הזמן) מעיד על בעיה קשה מאד שאפשר לברר אותה. וחוץ מזה, אם זה מגעיל לכם (ואני יכולה להבין למה) אולי תדאגי לחיתולים?
בנוסף, ברגע שזה מפריע לך לחיות זה מבחינתי סימן שמקרב לסוף הדרך. כלבה שלנו שהיתה חולה בסרטן בגיל מבוגר הדיפה ריח נוראי וזה נתן הרגשה כאילו היא נרקבת בעודה בחיים (סליחה על ההתבטאות). בסוף הרדמנו אותה.
האם את חושבת שהיא "שמחה" ורוצה להמשיך לחיות? אם זה מרגיש מגעיל לכם, מה נראה לך שהיא מרגישה?

קוראת ובוכה
בובלה /גורה (!!!) שלנו בת 20 מתישהו הפסקנו לספור אולי נשלח לשיאי גינס ?
אצל נועם שלי לא רואה לא שומעת לא שולטת בעשיית הצרכים (מסכן נועם) רק צועדת כל הזמן ולפעמים נחה ושוב צועדת ונובחת כשחושבת שה''אח'' הצעיר שלה חומד לה את האוכל שלה.

יצא לי בפתיחון :ההבדל בין עבדות לחירות היא היכולת לעמוד מאחורי מעשיך בעבר,בהווה ובעתיד
כמה מתאים לנועם הילד שלי

דף לאיחוד עם פטירה של חיית מחמד

אני מבקשת לא לגעת בדפים האלה. תודה

דף לאיחוד עם פטירה של חיית מחמד

נא להשאיר את הדפים האלה כמות שהם.

אוי כמה קשה לקרוא את זה. אנג'י שלי רק בת 13.5... גולדנית גזעית ואהובה. כבר יומיים כמעט ולא זזה. לא מצליחה לקום. אבל עדיין אוכלת (מעט) ושותה ומסתכלת ומחפשת. המחשבה שהיא מתקרבת לסוף או על פרידה פשוט קורעת אותי מפנים.

היום לאקי שלי היפה והמופלאה הומתה בהמתת חסד. לאחר שבוע ימים של יסורים קשים לנו וגם לה.
אני חיכתי כל הימים עד לקבלת אישור של הילדה שלי..שהיא הרי אחותה של לאקי. ילדתי לא הייתה מוכנה לשמוע על המתת חסד ..ושבוע שלם ראינו איך כלבתנו האהובה דועכת וגוססת.עד שהיום ילדתי יחידתי קמה בבוקר ואמרה לי: אמא בואי נגאל אותה מיסוריה.
כרגע אנחנו אחרי הקבורה של לאקי. אני עדיין לא מעכלת. הכאב הוא גדול שאי אפשר לתאר במילים. אנחנו אבלות ומתאבלות. 15 שנה של זיכרונות...