אני תוהה אם זה נפוץ כמו דיכאון או דיכדוך אחרי לידה ורק אף אחת לא מדברת על זה, או שזו רק אני...
מישהי קרובה אליי שילדה ממש לא מזמן, אמרה לי כמה שבועות אחרי הלידה שהכל טוב מאז הלידה, אבל שעד הלידה היא היתה בדיכאון שלפני לידה.
אני לא בדיכאון, אבל אני בהחלט עצבנית, כעוסה ועוד כל מיני דברים.
את רוב ההריון הצלחתי להעביר בטוב. בשליש הראשון היו יחסית הרבה מצבי רוח ואחר כך הרבה הרבה פחות. רוב הזמן הייתי מאד רגועה.
עכשיו, שניה לפני הלידה עולים לי כל הרגשות שהיו שם אי פעם, כל הכעסים, התחושות. לאו דווקא פחדים שקשורים ללידה עצמה (או שאני שוב מדחיקה?) המון כעס על עצמי שקשור גם ליחסים עם הסובבים אותי ובעיקר כלפי האנשים שאמורים ללוות אותי בלידה. כל מיני דפוסים שלי עולים לי עכשיו וקשה לי להפריד אפילו מה מהם אמיתי ומה מהם פשוט מועצם עכשיו מעצם הסיטואציה. אני מרגישה נטושה למרות שלא רק שברור לי שלגבי כל אחד מהמלווים שלי כל טלפון שלי זו אפשרות להקפצה ושהם בהחלט שמחים לעשות זאת, אני מקבלת המון תמיכה וחיזוקים מכל מיני אנשים מכל מיני כיוונים כרגע (גם מכאן מהאתר, אז תודה), אפילו אם באמת המלווים שלי מאיזו סיבה שהיא היו מחליטים לא להגיע או לא להיות שם בשבילי ברור לי לגמרי שיש אנשים אחרים שאני יכולה לפנות אליהם ויתמכו בי בשמחה. זה לא שאני באמת נטושה, זה רק שאני מרגישה ככה.
זה לא הרגש היחיד שעולה, פשוט זה הרגש שהכי קל לי לאפיין ולהגדיר, לבודד ולהצביע עליו ולהבין שהוא לא משקף איזו מציאות.
השאר מעורבב לי. כל כך מורכב לי רגשית שאני תוהה איך בכלל שורדים לידה במצב הזה.
התחלתי קצת לגשש ולשאול ולהגיד שאני עצבנית בכל מיני מקומות, אז הסתבר שאולי מסתמן שזו איזו תופעה ידועה שלא מדברים עליה.
המשפט "את יולדת כמו שאת חיה" מהדהד לי בראש ומזמזם לי גם בהקשר של מצב הרוח הזה. הוא הולך ובא, אבל הוא בהחלט פה כדי להישאר, כי בהחלט עולים לי דברים שלא פתורים עם עצמי ועם אנשים סביבי. שלשלום למשל, שמעתי בקול מישהי והלכתי לעשות כמה טיולים קטנים בחוץ במשך היום. זה הקל ושיפר, אבל לא שינה. אתמול, הצטרפתי לנסיעה של העבודה, ובהחלט היה נראה שהצלחתי לשים הכל בצד ולהנות, אבל כשחזרתי הביתה הכל עלה מחדש. כי חוץ מרגשות שאין להם קשר למציאות, יש שם בהחלט גם דברים אמיתיים שקשה לי איתם,שאני לא יודעת איך להתמודד איתם, שאני חסרת אונים מולם.
נו, הצעד הראשון בשיטות של 12 הצעדים זה להודות בחוסר אונים, אז אולי אני בכל זאת באיזו דרך חיובית. רק למה עכשיו, אני שואלת. איך כשדווקא כשאנ צריכה הכי הרבה כוח, הכי הרבה חשיבה חיובית, שאני בדרך כלל טובה בלגייס אותה לטובתי, איך זה שדווקא עכשיו אני הולכת ונשמטת, מבחינה רגשית לא מסוגלת לאסוף את עצמי, הגוף מעצבן (לאו דווקא בהקשרים שטובים ובריאים ללידה) ובא לי לרצוח מישהו. רק שלא יגידו לי כאן שזה שיעור בלשחרר...

זה שעור בלשחרר?! (סתם, סתם לא יכלתי להתאפק (-:)
וכן, גם אצלי זה ככה כל מיני תחושות לא נעימות ורגשות שכאילו לא קשורים לכלום. כעס על כל מיני דברים ואנשים. ואני לא מרוצה מבנזוגי ורואה יותר מה הוא עושה לא בסדר מאשר כן, ורוצה להתרחק ולהסתגר.
אתמול התבכיינתי לחברה על כך והיא אמרה שגם היא חוותה תחושת דומות לפני שתי הלידות.
אז אם אנחנו כבר 4 שחוות ככה זה כנראה איזו תופעה ידועה שלא מדברים עליה
מעודד אותך?! (כי אותי במקרה זה, זה לא מעודד הרגשות עדיין לא נעימים)

<Pלונית שומרת לעצמה הזכות למחוק אח"כ את הוידוי הזה>

מעודד אותך?!

כן ולא.
ברור שהתחושות לא נעימות, אין לי ספק, וכמו שאמרת זה לא מעודד הרגשות עדיין לא נעימים
לפעמים, כשהדברים מסתדרים לי בהגיון או בכלל, אני גם מקבלת באיזשהו שלב כלים להתמודד איתם.
אם אני לא יודעת שזה קיים, אז אני פשוט לא יודעת. יכולה סתם לחשוב שאני פסיכית וזהו.
לא שאני מחפשת להוריד מעליי אחריות וכמובן שזה מפתה להגיד "טוב, זו תופעה נפוצה, ככה זה". איכשהו, ככה גם יותר קל לי להבין שאני לא "סתם פסיכית" ובהמשך, אולי לראות איך ומה אפשר לעשות עם זה, כמו שאם את יודעת שאם תינוק בוכה כי לא נוח לו במנשא אז את לא תפעלי אותו דבר כמו אם את יודעת שהוא בוכה כי הוא רעב.

אני בד"כ כן מתעודדת מ"נירמול" של תחושות. זה לא קשור בעיני להורדת אחריות - זה מפנה מקום במוח להתמודד ענינית כי אני מפסיקה לחשוב "מה לא בסדר בי שאני מרגישה X" - מתפנה מקום במוח וברגש למחשבות יותר חיוביות.
וחוץ מזה בד"כ הידיעה שגם אצל אחרות זה קורה מאפשר לשאול "ומה את עשית?" ולשמוע פתרונות של אחרות שאולי יתאימו לי.

הידיעה שגם אצל אחרות זה קורה מאפשר לשאול "ומה את עשית?" ולשמוע פתרונות של אחרות שאולי יתאימו לי.
בדיוק.

"ומה את עשית?"
ילדתי.

אני דווקא מכירה את התופעה הזו ויש לי גם סוג של הסבר. במיוחד לכל הקשור למשבר, או דכדוך ממש לפני הלידה.
לקראת הלידה הממשית, בערך כחודש לפניה, מתחילה הלידה במישורים רוחניים ונפשיים. במישור הרוחני, העובר ואמו "מתעוררים" מתקופה של שינה, שלא תמיד הייתה מתוקה, אבל הייתה שינה כלשהי. זה זמן שהרבה דברים יכולים לשוב ולצוץ על פני השטח, בדיוק כפי שתארת. למעשה, צריך לראות את זה כך, שבאמצע ההריון יש לנו האימהות, ובעקבות זה גם לעוברים, תקופה של חסד, שבה רגשות, כאבים, מצוקות, טרדות, מטשטשות קצת. לקראת הלידה דברים משתנים. נכון שיש נשים שלא חוות זאת כך, בדיוק כפי שאחרי הלידה לא כל אחת היא בדיכאון, אבל רמזים לכך כל אחת מרגישה. פחדים שקשורים ללידה עולים, מחשבות מטרידות על האימהות, דברים לא פתורים מהעבר, צצים, גם אם ברמז.
למה זה קורה?
אולי סיבה אחת יכולה להיות קשורה לאופן שבו עברת את ההריון עד כה. בדיוק כפי שהתפקוד במשך היום, קשור לא פעם באופן שבו ישנו בלילה. סיבה אחרת, יכולה להיות קשורה למצוקות ולעניינים הלא פתורים שלך. ככל שיש יותר מאלו, סביר להניח שהם יחפשו מתי לצאת ולצוץ...
מה את יכולה לעשות?
בכלל בהריון, ובטח בשלב הזה, לא מתאים להכנס לכל מצוקה ומצוקה ולבדוק אותה, בדיוק כפי שלא מומלץ בזמן הלידה לבחון כל ציר בדקדקנות. כמו עם צירים, צריך למצוא דרך לעבור אותם, לקבל אותם, לנשום דרכם ולתת להם לפתוח את הדלת.
בדיוק כמו בצעד הראשון, ובדיוק כמו עם צירים, עליך להודות שאין לך שליטה על מה שמתרחש בעולמך הרגשי. הרגשות הללו צפים ועולים ומגיעים, ואין לך כל שליטה עליהם.
הצעד השני דרך אגב, קשור להבנה שרק כוח עליון יכול להשיב לך את שפיות דעתך. ואכן, זה עוזר מאד למצוא דבר מה להאמין בו, כוח עליון שיכול לכוון אותך, לדאוג עבורך לסייע לך. בהריון (ותמיד) זה נכון כל כך. מפני שאת עצמך היא סוג של כוח כזה עבור עוברך ואת מוכלת בתוך כוחות גדולים ממך שקשורים להריון ושומרים עליו בכל רגע ורגע.
זהו זמן להכנס פנימה, אל תוך עצמך, לחפש את אותו כוח רוחני, את אותו מרכז פנימי שאינו מטלטל ברוח של הרגשות הסוערים. מציאת אותו מקום, בדיוק כמו בלידה, תיתן לך את כל הכוח שאת צריכה ואפילו הרבה יותר מזה.
מאחלת לך שמחה, שמחה של התמסרות והשתתפות.

נועה, תודה גדולה! @}
(וגם לרוקדת על פתיחת הדף)

למה?
כי גם אני מרגישה שבימים האחרונים "פחדרון-בארון" שלי יוצא החוצה. אמנם אני רק 10 שבועות לפני לידה, אבל כנראה
שאצלי זה מתחיל קצת יותר מוקדם...
אני מפחדת מהשינוי המשפחתי ("הם כל-כך קטנים והנה אני יולדת עוד אחד"), מהלידה ("יהיו לי תפרים, או לא?", יהיו לי טחורים, או לא?")
איך נסתדר שנינו עם שלושה ילדים קטנים, ועוד...

והדברים שכתבת עזרו לי לסדר את הפחדים במקומות הנכונים.

הצעד השני דרך אגב, קשור להבנה שרק כוח עליון יכול להשיב לך את שפיות דעתך
תודה שהזכרת לי, קשה לי לפעמים לזכור בזמנים כאלה.
בכלל, תודה נועה על הדברים שכתבת, הם עושים לי מעט סדר בבלגן.

זהו זמן להכנס פנימה, אל תוך עצמך, לחפש את אותו כוח רוחני, את אותו מרכז פנימי שאינו מטלטל ברוח של הרגשות הסוערים. מציאת אותו מקום, בדיוק כמו בלידה, תיתן לך את כל הכוח שאת צריכה ואפילו הרבה יותר מזה. איזה דבר יפיפה ומדהים. נועה ברקת, תודה שכתבת את זה.
רוקדת לאור הירח, אין לי מה להוסיף רק לברך אותך שתהיי במקום הזה, שתחווי אותו בדרך שלך ולידה קלה ומהירה.

הרפואה הסינית מתייחסת לאלמנטים השונים בחיינו, מסביבנו.
ישנם מקרים רבים של חוסר איזון ברמות שונות. לכל אלמנט הדרך שלו להתבטא. יהיו כאלו שזה יתבטא אצלם ב פחד או כעס יש תחושות תקיעות או חוסר שליטה התבטאויות של בכי ועוד. זה בעצם מקושר ל"את יולדת איך שאת חיה" מהפן הפיזי/ נפשי של מהם האלמנטים אצלך שאינם מאוזנים וצריכים את מלוא תשומת הלב שלך, את האנרגיה שלך, את התיקון...
גם אני מאמינה, כפי שכתבה נועה ברקת שהריון ובמיוחד השלבים האחרונים שלו, אינם ה זמן להתחיל להתעסק בדברים האלה ממש לעומק. חשוב שהם עולים, ששמים אליהם לב, שהם מאפשרים לנו להתבונן בהם. אולי בהמשך יהיו לנו יותר כלים, הבנה, זמן ואורך רוח להתעסק אתם.
אני מאמינה גם שזה קשור למקום בו אנחנו נמצאים בחיים שלנו עכשיו כפי שנגזר מההעצמה של מצב ההריון. זה לאו דווקא ההריון, התינוק, אלא ההזדמנות להתבונן בתמונה המוגדלת.

חוצמזה, ישנם גם הסברים פיזיים הקשורים לביוכימיה של הגוף בהריון הקשורים למצבים של דכדוך הריוני (לא אני המצאתי את המונח). חוסרים של רכיבים תזונתיים שונים, כמו חומצות שומן חיוניות וכו'.

נכנסתי בגלל שם הדף אבל אין לי זמן יותר לקרוא כאן, אז רק אוסיף בקצרה לך רוקדת לאור ירח ^{(למה זה מעודד אותנו לדעת שעוד אנשים מדוכאים סביבנו? )} שאני בהחלט סבלתי מדיכאון לפני לידה, הלידה הצילה אותי מהדכאון. רוב ההריון הייתי כך וזה התבטא גם בהתמוטטות ושמירת הריון מתחילת שביעי.

<מסמנת לי לחזור כדי לקרוא את כל הדף>

"את יולדת כמו שאת חיה"

אולי העיקרון נכון, אבל אסור לקחת את המשפט הזה ללב. תמיד יש דברים שלא תלויים בך ותוכניות שעלולות להשתבש (ע"ע סיפור הלידה של קרוטונית מהמרק הגדול), ושינון יתר של המשפט הזה עלול להוביל להאשמה עצמית מיותרת.

שמעתי פעם שכמו שיש נשים שחוות עצבנות לפני המחזור, כך יש נשים שחוות עצבנות/חוסר סבלנות/פחד/רוגז, לפני הלידה...
אולי מבחינה הורמונאלית יש דמיון משהו, והרי יש נשים שמגדירות את ההתחלה של הצירים כמו כאבי מחזור.

זה נשמע כ"כ הגיוני וטבעי שלפני לידה (ובטח לפני לידה ראשונה אך לא רק) יהיו המון תנודות במצבי הרוח. גם אם נוציא לרגע את ההורמונים מהתמונה, (למרות שהם חלק מהותי מכל התמונה), הרי לפני מעבר דירה נסיעה לחו"ל, עבודה חדשה, לימודים וכו' עולים אצלינו רגשות מעורבים של שמחה ודאגה, פחד מהלא נודע, והתרגשות לקראת מה שיבוא.
לידה זה שינוי בסדר גודל עצום. קודם כל מההיבט הפיזי, הגוף עובר טלטלה גדולה מאוד, ויש הרבה שאלות שיכולים לעלות אצלך, איך ארגיש? האם אקבל עזרה? איך אתמודד עם הכאב? איך אני מרגישה ביחס לאובדן השליטה?
וגם ההיבט הנפשי נכנס לתמונה , איך ההורות תשנה אותי? איזו אמא אהיה? ועוד הרבה הרבה שאלות. תוסיפי לזה שהחברה קצת מצפה שנהיה אמהות אינטואיטיביות, שלוות רגועות, (מושלמות אמרנו?)
זה הכי נורמלי שיש.

מה לעשות עם זה? לדעתי כלום, תקבלי את זה, תדעי שזה טבעי לגמרי, שזה יעבור כשם שזה עלה.
אולי בכל פעם שמופיעה אצלך מחשבה מטרידה, תגידי לעצמך משפט שמחזק אותך:
אני מוקפת באנשים אהובים ואוהבים לדוג'
אני מקבלת את השינויים שמזמנים לי החיים...
או כל משפט אחר, שממלא אותך בביטחון.

הי. קפצתי לבקר בשם "מוכר". ולומר לך ש...
גם לפני לידה שלישית זה קורה ובגדול! ואני יודעת בוודאות על עוד רבות וטובות שזה תוקף אותן. ואני גם יודעת שאחרי הסערה מגיע שקט ושלווה. והמים הופכים צלולים ונקיים.
אני בעד הרבה מדיטציות והרפייה(נו כמה פלצני אבל בכל זאת...עם המדיטציה הנכונה אפשר להגיע למקומות נעימים) בשביל לשמור על רמה מסויימת של שקט ובטחון שאת בדרך הנכונה. אני בעד הרעיון של משפטים חיוביים,אפילו שקשה לפעמים להתחבר אל זה ולוקח זמן להתרגל גם להאמין בהם ולא רק לומר.
אני לא חושבת שיש טעם לצלול לעומק הסוגיות שקשורות ביחסים הבינאישים/משפחה וכ'ו.או "מה יהיה אחרי".
אבל אני כן חושבת שחשוב לעבד פחדים מודעים וגם לא מודעים שצפים ועולים לפני הלידה.פחדים שיותר קשורים אלייך ואל העוברית.

מה קורה כשהמצב היומיומי הוא לא קל .
כשצריך להתמודד עם ילדים בגיל ההתבגרות וילד בן שש שמנסים לעזור להם בפתירת בעיות .
קורה שמתעוררים מצבים של עצבים,מתח,ןמין ייאוש- אין כוח להתמודד .
מה אז צריך לעשות ?

אני לא חושבת שיש טעם לצלול לעומק הסוגיות שקשורות ביחסים הבינאישים/משפחה
לא, לא לצלול לעומק.
אבל כמה שיחות בסופשבוע עם המלווים שלי בלידה, הבהרה של עצמי ושל הרגשות שלי וגם סתם זמן איכות ביחד עם כל אחד מהם עשו פלאים למצב הרוח שלי, איכשהו. לא שפתרתי עכשיו את הדפוסים שלי, אבל גם סתם תשומת לב ותקשורת ואפילו הבעת כעסים במקרה שהיה נחוץ בהחלט עזרה.
מה שכן, ברור שזה היה רק אחרי צלילה פנימה לעצמי לשמוע את הקולות שמדברים שם.

סתם זמן איכות ביחד עם כל אחד מהם עשו פלאים למצב הרוח שלי

יופי, אני שמחה!

תודה לרוקדת שפתחה את הדף ולכל מי שכותבת בו!
הייתי בטוחה שאני לבד עם ה"בייבי בלוז" שתפס אותי בשבוע ה-35.....
(הריון ראשון ואין לי נסיון)
אני רק תוהה, אם זאת בעצם תופעה, איך זה שלא שמענו על זה קודם???
( ( ) ) לכולן!

תודה לרוקדת על פתיחת הדף ושתהיה לידה קסומה .

ונועה דברייך מקסימים ואני חשה שהיטבת לנסח.

מנסיוני שלי תמיד ממש לפני לידה יש תנודות מאד חזקות . המצב ההורמונלי משתנה . והאשה נכנסת לפאזה אחרת.
גם העובר מאד משפיע ואם יש לו פחדים( ובדרך כלל יש להם) זה גם בא לידי ביטוי אצל האם.
יש התרגשות מאד גדולה גם לפעמים לא מודעת.
אני עכשיו לקראת לידה ואני גם מרגישה את השינוי. אני רגישה יותר ומרגישה חזק את הצורך להכנס פנימה להשקיע במשפחה שלי.
ולהכין את עצמי ללידה רוחנית- התכוונתי לכתוב להתכונן רוחנית ללידה ( מן הסתם ביטוי ספונטאני של התת מודע.... ניסוח קצת אחר לטעות פרוידיאנית )
כמו שנועה כתבה:

זהו זמן להכנס פנימה, אל תוך עצמך, לחפש את אותו כוח רוחני, את אותו מרכז פנימי שאינו מטלטל ברוח של הרגשות הסוערים. מציאת אותו מקום, בדיוק כמו בלידה, תיתן לך את כל הכוח שאת צריכה ואפילו הרבה יותר מזה.
אני מרגישה בכך ממש ומתכוונת לעבוד בנושא:
לפני יומיים ישבתי מול מטופלת שלי בפגישה האחרונה לאחר תהליך ארוך מאד.
הגוף שלה בחר לעבוד על האישה המקשיבה מ13 נשות השבט הקדומות.
המסר שלה היה פשוט להקשיב לעצמה ולא לקולות הבחוץ לגבש שלוה פנימית והיא קיבלה מהאשה תדרוך מלא.
שאלתי את האשה המקשיבה מה יש לה לאמר גם לי והיא דיברה על הכניסה פנימה לקראת הלידה ועל השקט שיש להקשיב לו בשעת לידה.....
רציתי להמשיך לכתוב אבל הרגע ביתי נכנסה לחדר ואמרה :
אבי ( אחי ) אמר שאת לא מקשיבה לאף אחד ( אני מרוכזת בלכתוב )
אולי זה סימן כן להתייחס גם החוצה.... )
אז אנסה לכתוב בפעם אחרת
חג שמח

היי בנות אני רואה שכתבו כאן מזמן ממש מקווה שמישהי תוכל לראות את הודעתי ולעודד קצת או משהו - כי אני זקוקה לזה נואשות.
אני שבוע אחד לפני התאריך המשוער ללידה ועדיין עובדת כל יום שומעת בעבודה נו עוד לא נו מתי נו כבר וכל ההערות האלו מכל העולם נמאס כבר מה אני לא מחכה לזה איזה נודניקים אנשים סתם מלחיצים בלי טיפת איכפתיות.
כל ההריון הייתי מלאת מצב רוח כל הזמן צחקתי מכל דבר והייתי מאושרת מעל הראש ממש ברוך ה' טפו טפו טפו כל ההריון עבר טוב ובקלות ועכשיו ממש בסוף אני לא יודעת מה יש לי אני ממש עושה טובה אם אני צוחקת או מתקשרת אני מרגישה שאני נכנסת לדכאון וזה ממש לא מתאים לאופי שלי - עליתי כ-20 קילו במשקל אני לא מרגישה שמנה או משהו יותר מידי מטבעי הייתי רזה לפני ההריון ככה שזה לא משפיע עליי העליה לא מפריע לי בכלל ולא איכפת לי אני יודעת שזה ירד - אבל הרגליים אויי הרגלים התנפחו כלכך וקיבלו עכשיו בסוף בצקות שממש מבהילות ומפחידות את כל מי שרואה את הרגלים אני הולכת רק עם כפכפי בית כי שום נעל כבר לא נוחה ולוחצת וכולם מעירים לי מסכנה איך הרגלים שלך ואני לא מתיחסת אבל זה מעצבן אותי כי מספיק שזה מציק לי אני לא יכולה לעשות כלום לא מתפקדת כבר פעם הייתי מגיעה הביתה מהעבודה נחה טיפה ואז מכינה ארוחת צהרים לי ולאישי אופה לפעמים ומנקה וכביסות קיצור מתקתקת את הבית - עכשיו הבית שלי נראה כמו אחרי מלחמה אין לי כח לעשות כלום הבישולים לא הולכים לי משהו אני לא אופה כי אני לא מצליחה לעמוד כואבות לי הרגלים נורא ואם אני עומדת חמש דקות הן מתנפחות ונראה כאילו עומדות להתפוצץ ואז אישי היקר נבהל וישר שולח אותי עם קערת מים חמים לרגלים למנוחה. ואחר כך עיסוי רגלים ומרימה אותם על כריות .
וזה בדיוק מה שמכניס אותי לדכאון חוסר התפקוד שלי אני שונאת את עצמי ככה רק נחה ונחה ונחה ושניה עומדת והרגלים מתנפחות וכואבות וזה מרגיזזזזזזזזזזזזזזזזז - אני ממש על סף בכי מה עושים ???????????????????? בבקשה שמישהי תכתוב משהו לא משנה מה . אה ובנוסף הורידים ברגלים התנפחו בצורה מפחידה גםםםםםם הרופא לא מתיחס ואמר שזה חלק מההריון לפעמים

הי א.
מה אני אגיד לך...בעיני ההערות של אנשים סביבך בעבודה מיותרות ומעצבנות.
הם לא יכולים לחוות מה שאת חווה,עבורם זה רק הערות שוליים חסרות משמעות שאומרים כשאין משהו אחר לומר <קורה לכולנו,לא?!>
אני במקומך הייתי מתחילה כבר את חופשת הלידה שלי מעכשיו.את שבוע לפני התל"מ וזה לגיטימי לגמרי.
למה שלא תאפשרי לעצמך זמן של שקט ופינוק לפני הלידה,שללא ספק בעצמה מעלה בך חששות ופחד
מאחר וזו לידה ראשונה <אני זוכרת נכון?ראיתי אותך הרבה בדף הריון ראשון>
תביאי הביתה מישהו שינקה קצת ויבשל <עוזרת,אמא,אחות,חברה...> ואל תצפי מעצמך לתפקד "כרגיל"
מהסיבה הפשוטה שאת לא במצב "רגיל" ולמען בריאותך הגופנית והנפשית אפשרי לעצמך לנוח!
וזה גם תקף לאחרי הלידה <אבל עוד חזון למועד >
חוץ מזה קבלי

הי א
אני מאד מבינה לליבך. לי אישית מאד מפריעות ההערות של הסביבה בהריון ואפילו בהריון שלישי לא הצלחתי לגמרי ליצור לעצמי את הבועה הזו של לא לשמוע לא להתייחס. לפעמים זה מביא את הסעיף(בעיקר המשפט "נו,את עוד פה?")
אין לי ממש עיצה טובה לתת לך. העיצה היחידה שעובדת היא לא להתייחס ולא לתת לזה להרוס לך. רק זה באמת עובד. ותתחילי להתאמן רק עכשיו כי זה לא נגמר בלידה זה רק מתעצם ואז תגלי שכל דודה שנייה ברחוב יודעת לגדל לך את הילד הרבה יותר טוב ממך p-: ("את חונקת אותו עם המנשא")
וזה בדיוק מה שמכניס אותי לדכאון חוסר התפקוד שלי אני שונאת את עצמי ככה רק נחה ונחה ונחה
הגוף יחזור לעצמו. אבל לנוח זה משהו חשוב. עכשיו וגם חודש אחרי הלידה. בלי רגשות אשם,בלי אטרפים וסרטים רעים. זה בדיוק הזמן לשחרר שליטה,לבקש עזרה ולזכור שגם זה,זמני.כשיש ילד יש שינוי בבית. אי אפשר לנקות ולבשל בדיוק כמו שרוצים כמו פעם. לפחות לא בחודשים הראשונים. אז תרפי. זה רק יהפוך אותך ליותר רגועה. לגבי הוורידים-הרבה עיסויים אך ורק לכיוון הלב. אפשר להכין שמן עיסוי מבסיס של שמן שקדים ועל כל כף בסיס טיה אחת של שמן לימון או גרניום.
שתהיה לך לידה טובה!!!

שלום לכולם
אני בשבוע 39+2 זאת לידה שלישית שתי הקודמות נגמרו ב37+5 .יש לי כבר שבועיים פתיחה 2 ס"מ מחיקה 80 וצירים לא סדרים אך די חזקים מדי פעם.
האם יכיל להיות מצב כזה עד שבוע? מה עלי לעשות כדי לקדם את הלידה? אני רוצה לידה טבעית בלי זירוז כימי...
ניגמר לי כבר סבלנות ,אני מרגישה עצבנית ומאוכזבת..

הי אמא 2
אני בשבוע 39+1 זאת לידה שלישית ויש לי צירים משבוע 21, די סדירים כבר שבועיים וכל שלוש דקות בשלושה ימים האחרונים.
אז קודם כל את לא לבד אם זה עוזר לך.
למה מאוכזבת? אני דווקא מנצלת את הימים לשהייה אינטנסיבית עם שתי הבנות, למליון מטלות שפתאום בא לי להספיק לפני, וגם למליון ארועים חברתיים שאין לי ספק שאחרי הלידה פשוט לא יבוא לי עליהם.
ככה או ככה בסוף הוא ייצא, ואת כבר בסוף. תהני מזה. זה זמן שהוא כניראה צריך. ואולי גם את.
לידה קלה

את לא תאמיני, ירדו לי כרגע מיים!!!

דווקא מאמינה, ושוב, לידה קלה וטובה.

תודה רבה!!!אני מאחלת לך גם לידה קלה ומהירה כמו שהייתה לי(סה"כ 3 שעות)40 דקות של כאב ממש.טבעי לגמרי ובלי קרעים.בדיוק כמוש רציתי...חזרנו הביתה לפני שעה.נלד בן 3256 גרמ כש יהיה לי כוח אני אכתוב את הסיפור שלי.בית חולים היה כרגיל זבעתי ברחנו הביתה לפני זמן

מזל טוב @}

שמחתי למצוא את הדף ולהבין שאני לא היחידה שקשה לה דווקא לפני לידה. אני בשבוע 37 להריוני השלישי. מזה כשבוע אני ממש חשה במעין דכדוך שלפני לידה ,משהו שלא זכור לי מהלידות הקודמות.
לפני הלידות הקודמות הייתי באופוריה ובתחושה נהדרת ואילו הפעם הכל שונה. אני פוחדת שחלילה יקרה משהו לי או לעובר (לא מאמינה שאני כותבת את זה כי רק המחשבה על המחשבה הזאת מפחידה אותי) אני חושבת הרבה על שני ילדיי. בקיצור אני ממש בלתי נסבלת במחשבותי.
אני קוראת בשקיקה סיפורי לידה ומתמלאת קנאה באותן נשים שלא פוחדות וכל כך מאמינות בעצמן ובגופן. אני מנסה לדבר לעצמי ולמלא את הראש במחשבות חיוביות, אבל איך שהוא המחשבות השליליות משתלטות.
אני לא משתפת אף אחד, אבל החלטתי לכתוב כי בכל זאת הכתיבה משחררת, ואולי גם לנסות לשאוב רעיונות. אני מתגוררת בחו"ל וברור לי שאם הייתי בארץ הייתי ניגשת לאיזשהו טיפול, אבל כאן אני לא מכירה כלום (הגענו לארה"ב לפני שלושה חדשים).אני מרגישה את מצב הרוח משפיע על רמת התפקוד, בעיקר עם הילדים ואני שונאת את עצמי על כך. אני ממשקיעה בהם ועובדת איתם ופתאום אין לי סבלנות לשמוע צעקות בכי או בקשות. רק שיניחו לי לשכב בשקט. אני פשוט צריכה להתעלות על עצמי כדי לשחק ולהפעיל אותם כמו שהם רגילים. חוץ מזה שבימים האחרונים הם גם לא בשיאם, מן הסתם כנראה בגללי ובהשראתי.
אם למישהו יש רעיונות על מנת שאגיע ללידה מחוזקת נפשית, אשמח לשמוע.

התפכחות ואבדן התמימות. את ממש לא לבד ודוקא עם קריאת סיפורי הלידה אנו נחשפות לסיפורים ש'אין בספר', מודעות יותר לסכנות ובעיקר מפחדות על הילדים שכבר יש כי אנחנו יודעות מה אפשר להפסיד. תזכרי גם שכאן יש אחוז גבוה במיוחד של נשים שיולדות בבית ו/או לבד או 'לפחות' טבעי אבל זה לא משקף את כלל האוכלוסיה. עדין, בלי להיכנס לדיון אם זה נכון/טוב/בטוח/... , רוב מוחלט של האוכלוסיה יולד בבית חולים עם אפידורל.
מצד שני, תזכרי שהחשש נגמר מיד עם הלידה עם הקלה גדולה כך שלפחות את יודעת שיש לזה דד-ליין שזה נגמר ולא נמשך עד למועד לא ידוע. זה קצת הזכיר לי את סימפטום הרגליים הקרות בימים לפני החתונה.
אני חושבת שזה לא מקרי שזה בא עם ההריון השלישי. כשיש אחד או שניים יש שני הורים שמטפלים בהם אבל אחד הדברים שלי הציקו בהריון השלישי היתה המחשבה 'איך לעזאזל מסתדרים שני הורים על שלושה ילידם?'. יחסי כוחות כביכול לרעת הילדים אבל זה ממש לא כך. הלב מתרחב ומתמלא ומסתדרים. הגדולים, גם אם הם קטנים, יכולים לעזור ולקחת חלק בטיפול.
תחשבי על הנסיון שאת מביאה איתך ללידה השלישית, השלווה והרוגע וגם על המשפט שתמיד אומרים "אילו רק היה אפשר להתחיל מהילד השלישי".
אצלך, בנוסף לכך השאר, יש את ענין החו"ל החדש, הזר ואולי גם מבודד (-יש לך משפחה או חברים קרובים?). תנסי ליצור קשר עם נשים הריוניות ו/או עם ילים קטנים עוד לפני הלידה. תחושת האחווה יכולה מאוד לעזור וגם תוכלי להכיר אימהות ולחלוק איתן את הימים שאחרי הלידה. תבררי פרטים על תהליכי הלידה הנהוגים במקום מגורייך ואספי מידע על ההתנהלות של הימים ש'אחרי'. אני חושבת שהידע יביא לך מנוח.

(הגענו לארה"ב לפני שלושה חדשים).
זה בטח לא קל כשלעצמו..
מעבר יכול לערער מצב טוב ובטוח, האם עד עכשיו לא היו פחדים?

אני מרגישה את מצב הרוח משפיע על רמת התפקוד, בעיקר עם הילדים ואני שונאת את עצמי על כך.
בטוח שזה משפיע. אבל למה את שונאת את עצמך? באמת חבל! איזה תועלת יש בכך שאת מחלישה את עצמך? כמובן שאני לא אומרת זאת כדי להחליש אותך עוד, אלא כדי להסב תשומת-ליבך שזה לא חייב להיות כך.
המצב חדש - הכל חדש! לך, לילדים, הבית, הסביבה והלידה המתקרבת!
וואוו. כל כך הרבה סיבות לצאת מאיזון. באמת שאין לך מה להאשים את עצמך.
תני לכולכם חיבוק גדול, נסי לראות איפה אפשר להקל עלייך ועליהם. נסי אולי לשחרר ציפיות שיהיה כך וכך... ולזרום עם מה שיש, ואם את לא יודעת מה לעשות תוכלי לקחת רעיון ממני
(זה מהאני עושה בימים האחרונים שהם לא ממש שפויים בחוץ ובפנים) אני פשוט מתיישבת על הספה בסלון ומוכנה להתחבק. פנויה. מפנה את עצמי לנתינה. וזה משחרר וממלא מבפנים כמו אוויר לנשימה.

חוסר הוודאות במקום חדש מעלה מייד שלל צרות השאלה - איך תוכלי להקל על עצמך?
אולי תשתפי ותפרטי את הקשיים, אולי גם לעצמך זה יעשה סדר?
שולחת חיבוק חיזוק מאחלת לך הקלה מהפחדים, מהרגשות הקשים ומתחושות האשמה.

לא ראיתי את דבריה של הרגע הזה . כמובן על כל מה שהיא כתבה.
ובעיקר, נסי לא להיות לבד @}

אני קוראת את מה שכתבתן לי, ופעם ראשונה בשבוע וחצי האחרונים (מאז שהתחיל הדכדוך) שאני בוכה. בכי משחרר, בכי של הקלה. המוזר הוא שעד לפני שהגעתי לשבוע 36 הייתי מלאת ביטחון וידעתי שהלידה הזאת, בניגוד לשתיים הקודמות, תהיה מוצלחת וקלה. פתאום הגלגל מתהפך ואני פוחדת מנבואה שתגשים את עצמה.
הלידות הקודמות היו קשות. הראשונה בניתוח עקב היפרדות שיליה , השניייה וגינלית עם קרעים בכל הכיוונים והיה לי ברור שבלידה הזאת יהיה אחרת.
אני מקווה מאוד שעד הלידה זה ישתחרר, עצם הכתיבה והדיבור על הפחד מקל.
אני באמת חושבת שאני מחמירה עם עצמי. הרצון שהכל יתקתק כשאני נפוחה, כבדה וסובלת מגלי חום בלתי נסתבלים (41 מעלות צלזיוס).
הקושי והפחד העיקרי שלי: שחלילה יקרה לי משהו בלידה או לעוברית שבבטני. אני נוטה לחשוב שזה פחד נורמלי. אולי פשוט לא מספיק מדברים על זה אלא רק על אחרי הלידה.

אני לא דואגת ממה שיהיה אחרי, אני פשוט רוצה להגיע לאחרי הלידה.
תודה על תשומת הלב והמענה המהיר , זה פשוט מחמם את הלב. האתר הזה מדהים ,ואני בשקט שואבת ממנו הרבה מידע וכוח.

את יודעת מה עזר לי. לי גם החלו חששות לפני סוף ההריון עם הבכורה (היום בת 12 וחצי) חששות על החיים עצמם, סוג של מצב רוח ממש קודר. אז בן הזוג, שבעצם כמעט לא היה מעורב (בהריונות שבאו אח"כ היה מעורב יותר, הבין שמהבטן הזו מגיע הצאצא שלו).
יום אחד אני בדמעות בבית, והוא לוקח אוי ביד, למטבח.
הנכדים של השכנים ממול הגיעו לביקור, ובחדר השינה שלהם מה אני רואה, תינוקת קטנה ורכה (בערך בגיל המתוק של 3 חודשים) על הכתף של אמא שלה.
התמונה עודדה אותי פלאים.
ב-ה-צ-ל-ח-ה

גם אני רוצה לחזק אותך, מתקרבת, למרות שאני לא יודעת ממש מה לכתוב.
את פשוט נשמעת לי כל כך נורמאלית והמצב הרגשי שאת מתארת שאת נתונה בו נשמע לי כך כך טבעי .

אולי את יכולה לנסות פחות לחשוב ויותר להיות. פחות לשפוט ולנתח ויותר לחיות כאן ועכשיו...
הכל יהיה בסדר. אל תשכחי את זה - הכל ב א מ ת יהיה בסדר.

יש לי משהו לשתף ולחלוק, אני בחודש תשיעי עם הריון תאומים, יש לי בעל מקסים שתומך, אך באתי ממשפחה עם הורים גרושים, אבי מעולם לא היה איתי ממש בקשר יותר קשר כספי ועכשיו הוא פשט רגל וגם הוא אימץ 2 ילדות למרות שלנו הוא לא העניק כלום ועכשיו בכלל אין קשר, אימי שגידלה אותי וסך הכל היה קשר טוב אם כי היתה זורקת מדי פעם שחבל שעשתה ילדים היא לא עבדה וננטשה ע"י אבי, היא ניתקה בעבר קשר עם אחי שהיו לו בעיות משמעת כתוצאה מהגירושים ועכשיו היא ממש הפתיעה אותי בחודש שמיני התקשרתי אליה בשמירת הריון שהיתה לי מאוד קשה כי אני רגילה לעבוד בלי הפסקה 6 שנים מאוד לא אחת שיכולה לשבת בבית וקצת בכיתי לה התלוננתי לה שקשה לי וגם על המשכנתא (חשוב להדגיש שהיא נפרדה מחבר שלה והבטיחה לעזור לי ואז חזרה אליו וכל הזמן מדברת עליו ובכלל לא באה לבקר אותי וגם שאני עזבתי את הבית כבר לפני כמה שנים והייתי מאוד עצמאית לא ביקשתי ממנה כלום) ופתאום התחילה לצעוק עלי שהיא לא רוצה איתי קשר ובעלי לא הבין התקשר אליה לידי ואמר לה שאני עם הורמונים ובהריון מתקדם שתדבר איתי (ובעלי אדם מאוד טוב שעושה הכל הכל בשבילי ותמיד אוהב שלום ולא אוהב לריב), ואז היא גם הטיחה בפניו אשמות והתקשרה אחרי כמה ימים וצרחה שהיא לא רוצה קשר איתי ועם בעלי והיא לא תהיה השפחה של בעלי שבעלי לא ביקש ממנה כלום רק חשב שהיא צריכה קצת לבקר אותי פעם בשבוע אבל גם לא אמר לה זאת , הוא אפילו רצה להסיע אותה לבקר אותי שהיא גרה באותו עיר שלי (פעם היתה אומרת שאני גרה רחוק ושנגור באותו עיר היא תבוא לבקר) , אחר כך התקשרה ואמרה דברים רעים על בעלי שהוא מסית והוא שתלטן וכל מיני שטויות במיץ כי בעלי אם תכירו אותו ממש לא כזה ודיברתי על זה עם סבתא שלי אמה שלה והיא אמרה שאמא שלי חסרת בטחון וחושבת שאני אוהבת ומעריכה את אמא של בעלי יותר ממנה דבר שלא אמרתי לה , נכון שלבעלי יש משפחה חמה ואמא שלו הזמינה אותה בחג ואין מה לעשות יש לו משפחה חמה , אמא שלו היא אחת שהנכדים והילדים הם הכל בשבילה והיא גם רצתה להתקשר לאמא שלי להשלים ביננו (חשוב לציין שחבר של אמא שלי לוקה במניה דיפרסיה ונראה לי שאולי זה איכשהו השפיע עליה) בקיצור ולעיקר אמרתי לאמא שלי בשיחה שקשה לי לריב בהריון ושתרד ממני ואז היא אמרה לי לא מעניין אותי מהמפלצות שתלדי ואני עד עכשיו המומה מזה, אני בחורה שבאמת נחשבת לטובה ולמדתי תואר 1 ופירנסתי את עצמי לא ביקשתי כלום קצת בכיתי לה כמו שבוכים לאמא כי היה לי קשה בשמירה ומה שהיא אמרה נחרט בזכרוני ואני לא יכולה לשכוח זאת, אני מרגישה שמלבד בעלי והילדים שלי כבר לא נשאר לי משהו שאכפת לו ממני באמת חשבתי שיש לי אמא אבל היא איכשהו כנראה השתגעה אחרת אני לא יכולה להסביר את מה שהיא אמרה בינתיים כבר אין לי איתה קשר חודש ואני האמת גם לא רוצה, רק אני מקווה שאהיה חזקה בלידה ואחריה.

ממש קשה לשמוע את מה שאת מספרת...
נראה שגם עד ההריון לא היו לך חיים קלים, ועכשיו, חודש תשיעי עם תאומים, את באמת במצב רגיש וזקוקה לתמיכה, והיחס שאת מקבלת הוא בדיוק הפוך...
אולי עדיף עכשיו לא לחשוב על האכזבה הגדולה שנחלת מאימך ולהתעמק בה, אלא להתרכז במי שמשרה עלייך רגיעה ובטחון - כמו בעלך (סבתא שלך? חמותך? חברות? גיסות?).
לעבוד גם על הכנה נפשית בינך לבין עצמך - ספרים טובים, מדיטציה, דמיון מודרך...

אני עצמי, אגב, בחודש שישי (עובר אחד), לידה שניה.

תודה על העצות זה בדיוק מה שאני עושה למזלי אני בחורה חזקה ואסרטיבית כי החיים למדו אותי להיות כזאת, ברגע שהוריי התגרשו הפכתי לתלמידה מצטיינת ובהמשך למדתי בתיכון וסיימתי בגרות 5 יח' מתמטיקה ותואר בפתוחה בכלכלה וניהול ועכשיו אני עובדת כבר 6 שנים בחברת תקשורת , אני מתכוונת גם לחזור ישר אחרי חופשת הלידה לעבודה חשוב לי להיות עצמאית ולסמוך רק על עצמי , בכל מקרה אמנם אני עם הורמונים ורגישה כעת אך אני חזקה מאוד גם - "מה שלא הורג מכשל", וכמו שאמרת אני מתמקדת במי שטוב איתי ובילדיי ובמשפחתי , שיהיה לך כל טוב והריון קל ...

כמה שאני שם עכשיו . העינים כואבות ודומעות... הלב כבד, והפחד מקיסרי משתק אותי. הצילו מה לעשות? אני מפחדת שאני מזמינה לעצמי קיסרי איך יוצאים מזה?

צריכה תמיכה.
אני קרובה ללידה (או לפחות מקווה שאני קרובה, שבוע 40+3), ואני פשוט לא מסוגלת לסבול את זה יותר.
עצבנות, ייאוש, חוסר סבלנות, מה לא. כל דבר הכי קטן ביומיום הוא אתגר בלתי אפשרי, יש לי ילדה בת שנתיים וחצי בבית שכמובן מגיבה לכל המתחים וכמעט כל דבר עכשיו כרוך במאבק כוחות ובקושי.
כבד לי, כואב לי.
אנחנו חיים בחו"ל, אמא שלי כאן וזה מקל ומכביד בו זמנית. מקל פונקציונלית, מכביד רגשית.
כבר לא ישנה כל כך טוב.
עברתי כל כך הרבה תהליכים בהריון הזה, ועכשיו אני מרגישה שהסוף שלו פשוט מסרב להגיע, זה נמשך ונמשך ונמשך. והלידה שכל כך חיכיתי וציפיתי לה כבר מתחילה להפחיד אותי, לפעמים אני מרגישה שבא לי פשוט לוותר על כל.
קשה לי. אני אשמח לשמוע כל דבר שיכול לעזור או להקל בימים הכבדים האלה....

אולי לואיז היי יכולה לעזור קצת?

הנה חבילת קלפים ססגונית שלה..
http://www.libralion.com/haytotal.htm\

ודאי אחד מהם ידבר לליבך.

מרגיעון- "כולנו זקוקים לחסד"

ל,
אני כל כך מבינה, זה קרה גם לי לפני הלידה. הייתי כל כך כבדה ודואבת ועצבנית.. באיזשהו שלב החלטתי שאסור לי להיראות בחברה כי הרגשתי כל כך שמנה ונפוחה והיה לי כל כך חם, שלא יכולתי לסבול את העולם. החדשות הטובות- זה נורמלי, כנראה. החדשות העוד יותר טובות- זה עבר לי בשניה שילדתי. אני מחזקת אותך מכאן ומאחלת לך שיעבור מהר, ושהלידה תהיה נפלאה. אל תתיאשי,

תודה! הסתכלתי קצת על הקלפים וכתבתי לעצמי משפטים בעקבות חלק מהקלפים שעלו.
תודה על החיזוקים והתמיכה, מקווה שזה יגיע מהר...

חשוב להתנקות, לתת לרגש לעלות גם אם הוא לא נעים ולשחרר. ככה את מתכוננת ללידה הכי טוב בעולם, גם אם באותו הרגע זה לא כייף. זה הזמן וזאת בדיוק העבודה שיש לעשות בו. ובאשר לטירלול ההורמונלי- זה קורה לכולנו ואין מה לעשות. תהיי חברה טובה של עצמך: לא בא לך- אל תעשי, בא לך- עשי. תתפנקי. תגיעי ללידה מלכה. ארגני תמיכה עכשיו לפני הלידה. לי היתה לידה נהדרת בבית (בלי תפרים וקרעים ודברים נוראים)- פשוט נפתחתי ושחררתי. שרה'לה אסרה עלי ללחוץ ושמרה שיהיה לי טוב. הכי חשוב- תאכלי טוב, תשני טוב ותדאגי למחזור מים שוטף: כל הזמן לשתות רק מים נקיים (עזבי סוכר עכשיו- זה מפיל חזק) להזיע, להשתין ולבכות הרבה. תני לעצמך את האפשרות להפוך למים מעורפלים (זה ממילא יקרה) אל תתנגדי. שיהיה לך טוב.

מייד לקחתי כוס מים... (אם כי לא מתחייבת על הסוכר, לא מסוגלת להתנגד לו עכשיו).
יש תמיכה עד כמה שאפשר, במסגרת הנסיבות. תודה

אני בשבוע 42+1 מיואשת לחלוטין חסרת שליטה, לא מצליחה לישון לא מטפלת בילדים אני מרגישה ממש נורא ,לא יודעת מה לעשות. בגדול אני מוזמנת מחר לזירוז ולמרות שכל ההריון אמרתי שאני לעולם לא אלד בזירוז אני כל כך מיואשת. אני מאד מאד מפוחדת לא יודעת ממה ואני חושבת שזו הסיבה שהוא לא רוצה לצאת. בשבועיים האחרונים כל פעם מתחילים לי צירים סדירים ואז שאני קולטת שאני הולכת ללדת אני מתחילה לרעוד מרוב פחד, והצירים נפסקים ברור לי שהם היו יכולים להמשיך אלו צירים טובים וכואבים שפתאם נפסקים כמה שאני מנסה לעבוד על חשיבה חיובית אני לא מצליחה לא יודעת למה. למזלי יש לי בעל כל כך תומך אחרת הייתי מזמן נשברת

האי לכולן אני בשבוע 41 והלידה נראית רחוקה לפי הבדיקות ,אני מפחדת מיואשת ורוצה כבר ללדת חשבתי על הקשר בין גוף לנפש אני כמעט בטוחה שיש סיבה שבגללה הלידה מאחרת זאת לידה רביעית וכל השאר ילדתי בשבוע 38 -39 האם למישיהי יש עיצה איך לשחרר ולא להחזיק
באהבה ותודה

תקווה יקרה
אין מה להתייאש ומאוד נורמלי לפחד.מי שלא מפחדת מדאיגה אותי יותר.
הלידה לא מתאחרת כי לתינוק שלך אין שעון בבטן ולא תאריכון.
תאריך הלידה המשוער הוא מבוסס על סטיסטיקה בת 2500 שנה" תשעה ירחי לידה" ,של דור המדבר שלא הכיר חשמל והלך לישון עם השקיעה וקם בזריחה , אכל מזון לקט ובשר עיזים בשלושת הרגלים והחל את הספירה לאחר הטבילה במקווה.(מהביוץ)
הסטיסטיקה הסינית מתיחסת ל-10 ירחים תרתי משמע .
הסטיסטיקה המערבית (ACOG) מתיחסת ל75%-70% לידות בבתי חולים , בשבוע 41 ,אם רק היו נותנים להן.

אני מניחה שאת חיה חיים מערביים עמוסי מתח, מזון עשיר בחלבונים והורמונים ולא הולכת לישון עם החמה,
אני מניחה שהפחד לפני הלידה מעורר שאלות על הבטחון ביכולות שלך ושל בן זוגך ללדת ולספק לתינוק את צרכיו , בית אוהב, זוג הורים מאושרים לנצח וכל אותם ציפיות ענקיות שאנחנו מצפים מהורים מושלמים.
הבדיקות, המעקבים הרפואיים שנועדו לעזור לך להביא לעולם תינוק מושלם גם מוסיפים לתחושת הניכור וחוסר הוודאות ביכולת שלך להרות , ללדת ולהניק תינוק נושם בריא ואהוב.

מה לעשות?

להאמין בפטנט שעבד אלפי שנים לפני שהומצא מעקב ההריון והאולטרסאונד. להיזכר שמאות דורות של נשים לפנייך יילדו ילדים בריאים בכוחות עצמן בזמן המתאים להן.
להיזכר שאנחנו יונק גדול עומד על שניים וכמו שאר נקבות היונקים זקוקות על מנת ללדת לבטחון, שקט, חום, פרטיות ואינטימיות.
לכן
אני ממליצה לך ולבן זוגך לכבות את המחשב , את הטלפון וגם את הנייד,
לחפש פינה אינטימית שקטה וחמימה לבחור מוזיקה , ריח ואווירה רומנטית ולהיזכר איך נפגשתם לראשונה? ,מתי התאהבתם ואיך נכנסתם להריון?

ההורמון שמפתח את הלידה נקרא גם "הורמון האהבה"

אם את רוצה להתקשר 054-4795241 אולי אוכל לעזור

איזה דף

_וכמעט כל דבר עכשיו כרוך במאבק כוחות ובקושי.
כבד לי, כואב לי._
מוכר.
ואני דמיינתי הבוקר את הלידה, איך ראש התינוק יוצא החוצה ומביט עלי במבט התמים והמושלם הזה. ומאותו רגע אני מתחילה לקלקל אותו

האי טאו להורותתודה רבה על התגובה ,נתת לי חומר למחשבה ,תודה רבה לאלוהים שיש אנשיפ כמוך בחייםם שלנו ובעולם הזה ,כשנכנסתי להריון הזה חשבתי לעבור תהליך שונה מההריונות הקודמים שהאחרון היה לפני שבע שנים כשלא הייתי מחוברת לעצמי לגוף ולעולם הרוחני כמו שאני היום ואפילו ביקשתי מחברה שהיא דולה מללדת אם לתמוך בי וללוות אותי ומסיבה שלא ידועה לי היא ניתקה קשר איתי והייתי צריכה לעבור הריון קשה בנוכח נסיבות שלא קשורות להריון באופן ישיר שרק הקשו על החיים שלי ,אף על זאת עברתי את התקופה מחושלת עם הרבה תובנות אבל תמיד הייתה הרגש הלבד והבדידות מרחפת מעל ,אולי התשוקה שלי שהפעם יהי אחרת מעמידה בפני מכשול שדוחה את הלידה ואולי כמו שהבנתי ממך שיש זמן וכל מה שצריך זה קצת סבלנות וכשזה יגיע יגיע בדיוק מתי שצריך
נכנסתי לדף שלך והתרשמתי מדברייך ומעבודתך נשמע עבודת קודש של מלאך ,הלוואי והיית מהאזור שלי ואשמח להכירך כולי תקווה שבבית חולים מאיר איפה שאני יולדת יהיו נשים שיתמכו בי כמו שאת נותנתת אני מרגישה צורך בתמיכה הזאת,תודה שוב ולהתראות

תקווה,
לפני 4.5 חודשים ילדתי בשבוע 42+0. שלושת השבועות האחרונים היו מלווים בצירים וכל הזמן הייתי בהיכון ללידה ושומדבר לא התקדם.
ביום הלידה סוף סוף הצלחתי לשחרר. החלטתי שאני לא יולדת היום. ניסיתי לעשות תכניות, עשיתי קצת סידורים, וילדתי תוך שעתיים בזמן שנת הצהריים של הקטנה...
מאוד קשה להסביר איך לשחרר ומה בדיוק לעשות.
השבועות הללו היו מורטי עצבים.
כתבתי הכל בבלוג שלי גלגול שלישי בלוג סלט פירות
מקווה שזה יעזור איכשהו

תקווה היי
אני איתך בדרך.

והנה אני נכנסת לכאן...

שבוע 40+3 - יש צירים סדירים כבר שהוע וקצת באותם שעות שמפסיקים...
היו כבר פעמיים אפיזודות של צירים חזקים הרבה יותר, של שעה וחצי - ואז הפסיקו כלעומת שבאו..

אני מפחדת.
כל פעם שמתחילים הצירים היותר חזקים אני כאילו שוכחת הכל, כל מה שלמדתי, את כמה שאני מחכה כבר ללידה הזו, את היוגה והנשימות וכמה שאני אדם שמסוגל ויכול להתמודד עם כאב....

ונופלת. ונופלת. ונופלת.
אתמול עם הצירים החזקים יותר פשוט חשבתי - איזה פדיחה - לידה טבעית רציתי, אה?ממש.

אמרתי אין מצב להיכנס שוב לנכות האפידורלית האיומה והמסרסת נפשית, אין מצב.
אני מסוגלת.
הכל מוכן, ועכשיו אני אגיע אחרי כל זה ואבכה שאני רוצה אפידורל? לאאאאאאאאאאא....
מתה מפחד.


והכי קשה - מריבות כל הזמן.
אמא, חברה, ובן הזוג בעיקר, כאילו עכשיו זה הזמן ללבן מריבות מלפני 5 שנים...
כל האנרגיות שלי הולכות על המריבות האלה..


למישהי יש רעיון, עצה, הגיג?

בדיוק נזכרתי בך היום ותהיתי מתי את אמורה ללדת. עוקבת אחריך מההתחלה ומאחלת לך המון בהצלחה.
המריבות זה דוקא טבעי. עולים דברים לא פתורים לפני הלידה. דוקא כן כדאי לתת להם לצוף. "לנקות את השולחן" לפני הלידה. זה יקל עליך בלידה. קראתי איפשהו שההריון הוא זמן מאוד ממולץ לטיפול פסיכולוגי כי זה זמן שהרבה דברים צפים והסיכוי להצלחת הטיפול יותר גדול. תהיני מהימים האחרונים האלה. מי יודע מתי ואם בכלל יצא לך שוב להיות בהריון. את לפני תקופה אינטנסיבית, אבל קסומה. וואו, ממש מתרגשת בשבילך. איזה כיף לך. (ילדתי לפני חודש וחצי אבל זה כבר מרגיש מזמן מזמן).

הגיג, כן. לא בטוחה שיהיה לתועלת...
באיזו חברה את נמצאת כשמגיעים הצירים ואִתן המחשבות הקשות? באיזו פעילות? יש מצב להתנתק בזמנים האלה, ולהתכנס לאיזה שהוא שקט? אפשר לבחור בין כמה סוגי שקט את זה שמתאים בשבילך - השקט של מנוחה בחדר חשוך או השקט של טיול רגלי או השקט של אמבטיה... כי אני מאמינה ורואה סביבי הרבה (ועל עצמי) שעם האוקסיטוצין של תחילת הצירים מגיעים כוחות נפש שלא היו שם קודם, ביטחון עצמי, תחושה אמִתית של יכולת. אז אולי אצלך האוקסיטוצין צריך קצת יותר עידוד סביבתי בשביל לעשות את התפקיד הזה? אולי את באזור של יותר מדי אדרנלין, שבשלב הזה של התחלה עושה לך רע? יש מצב?

או רורה, אני מכירה היטב את הפחד הזה מהכאב, התחושה של "אני לא מסוגלת ללדת טבעי". גם את הצירים שמתחילים ואז נעלמים אני מכירה.
קודם כל,
מתה מפחד
זה בסדר לפחד.

חוץ מזה, מה הכי גרוע שיכול לקרות? תקחי אפידורל? אז מה, ממש לא נורא.

האם יש משהו שאת יכולה לעשות כדי להנות מהצירים כשהם יחזרו בפעם הבאה? לחייך אליהם, לרקוד איתם, להתקלח ולשמוח שהנה הם הגיעו, ושאיתם הנה מגיע התינוק שלך? זה באמת בסדר לפחד, אבל זה גם בסדר להחליט שאת מסתדרת עם הפחד, שאת מקבלת אותו ובכל זאת ממשיכה ויולדת.
בלידה האחרונה שלי, לפני כמעט שנה, הגיעו הצירים, יום שלם, באו והלכו, בכלל לא הייתי בטוחה שזה זה. אחרי כמה שעות ככה כשאין שינוי בצירים, כשאני לא מסוגלת לעשות הליכה, כשאני שוכבת במיטה ומרחמת על עצמי, פתאום החלטתי לקחת את עצמי בידיים, את העניינים בידיים. קמתי מהמיטה, שמתי דיסק של אבבא בקול רם, נכנסתי למקלחת והתחלתי לרקוד ולשיר בקול רם מתחת למים החמים. וזהו, הצירים התחילו להתחזק ואני התחזקתי יחד איתם. אני זוכרת שהיה רגע אחד שחשבתי לעצמי, אני לא מסוגלת לעשות את זה. וזהו, המחשבה הזאת לא חזרה אלי. כעבור שעתיים-שלוש כבר החזקתי תינוקת מקסימה בידיים, באמבטיה
בקרוב אצלך!

שלום לכולם.
אני אמא 2?. חזרתי אחרי 5 שנים. כרגע אמא ל3 וממתינה לתינוקת נוספת. הבעיה היא שהיום בדיוק 40 שבועות ולא קורא כלום..... הייתי בטוחה שזה יהיה מהר היו לי כל כך הרבה צירים לא סדירים ב שבועיים אחרונים ו....פשוט כלום! כל מי שאני פוגשת אומר:נו, עדיין לא ילדת? מתי תלדי כבר? וזה מעצבן כל כך שגורם לי פשוט להפסיק לדבר עם אפ אחד... כל פעם שמישהו שואל אותי איך אני מרגישה- בא לי להביא להם סתירה! שלא לדבר על ילדים שלי ששואלים פשוט בלי סוף מדוע התינוקת לא רוצה לצאת? הייתי לפני 5 ימים במוקד עם צירים חלשים ו פחות או יותר סדרים. רופא בדק ואמר שיש לי פתיחה 2 ומחיקה 90% אחוז ואפשר כבר לנסוע לב"ח. אך החלטתי לחקות לצירים יותר חזקים.....והם פשוט הפסיקו. כל החברות שלי אומרות שאני לא נורמלית וצריך בחול זאת לנסוע לבית חולים ולבקש זירוז.... ואני מרגישה שזה לא הדרך. אני רוצה לידה טבעית כמו לפני 5 שנים בלי התרבויות של בית חולים (פיטוצין וכ...). ניסיתי כל הדרכים לזירוז טבעי חוץ מי שמן קיק (זה נירא לי יותר מדי).
איך מתמודדים עם כל זה? האם אני לא צודקת ? כמה זמן יכול להיות מצב שכזה? בנות צריכה את העידוד שלכן.......

שלום יקירה.
אל תתרגשי מאנשים, הם סתם שואלים כי זה מה שנהוג לשאול... אחרת מה הם ישאלו אותך? איפה את רואה היום את הסופר-קלאסיקו?
ובכלל, את בשבוע 40, זה רק ממוצע, יש לך עוד זמן לפני שצריך לחשוב על זירוז... וזה שהיו לך צירים זה בטח סימן ממש טוב.
בטח אם יש כבר פתיחה ומחיקה... מצבך ממש טוב לדעתי.
אל תדאגי, היא תצא בזמנה שלה. אני גם שותפה לדעה שלך, לא לזרז סתם.
ואם זה מעודד, זאת הרי תופעה ידועה, של עצבנות יתר קצת לפני הלידה... אז גם זה סימן טוב... "-)
תהיי חזקה, אל תשכחי שאת ממש לפני אחת החוויות המדהימות בחיים (את בטח יודעת, הרי את אמא ל-3...) תהני מהרגעים שלפני. ושיהיה המון בהצלחה.
מחבקת.
מנטרה.

תודה רבה על עידוד!!! זה פשוט פעם ראשונה שזה נמשך יותר מ-39 שבועות, אז התחלתי להיות קצת (יותר נכון הרבה ))) לחוצה. את יודעת כל מיני מחשבות על סיבוכים וכ.....
בטח הלידה תתרחש השבוע..... ועד פעם תודה על עידוד!

אני רוצה לחזק אותך, ולהציע כמה רעיונות, שהראשון שבהם, הוא להתייצב מול מה שמפחיד אותך.
החיים טובים ככה, איך המשפחה תספוג לתוכה עכשיו תינוק?- עובר בראש לפעמים?- התינוק החדש יביא לכם אור ושמחה!!!
אפילו שילדת 3 פעמים, אולי את חוששת מהלידה. תנסי לדמיין את הרגעים המוצלחים מהלידות הקודמות.
ותסתכלי על זה, כעל השלמת סדרה. כמו בקלפים ארבעה- זה יהיה מקסים.
בהצלחה מכל הלב- אמא לארבעה ילדים
דף ההריון הרביעי שלי כל הריון הוא התחלה

תודה רבה על תגובה! אני באמת קצת חוששת מלידה. יותר נכון ממיילדת של ב"ח.... בלידה אחרונה מיילדת לא הייתה נחמדה והשכיבה אותי על הגב (כל כך לא רציתי) בסוף צרחתי כמו משוגעת ופתאום פשוט שמעתי את הקול שלי מהצד... (הרגשה מאוד מוזרה). המיילדת כעסה עלי ואמרה לי בחוסר החפתיות: מה את צרחת? את לא ילדה קטנה! זה מה שאת בחרת! ולמיילדת השניה - את ראה עם מי יש לנו פה עסק? ברררר... שונאת בתי חולים.... מה שכן הלידה הקודמת הייתה מאוד קצרה. הלווי גם הפעם שתהיה כזאת!
אני וכול המשפחה כבר מאוד מחקים לתינוקת החדשה!!!!! אז הכל קטן עלי רק שתצא!..... ובנתיים מעסיקה את אצמי בסרגה של עד אוברול קטן, ורוד ורך.... וזה מאוד מרגיע!
תודה על עידוד!

גם אצלי שבוע לפני הלידה מצב רוח קרבי, דברים מרגיזים אותי, אנשים מרגיזים אותי,בעלי מרגיז אותי, כל משימה לוקחת לי המון זמן, בכי.

אני כל כך שמחתי לקרוא את כל מה שכתבתם חשבתי שאני משתגעת כבר ושכל העולם נגדי בהריון הקודם זה לא היה ככה עכשיו יש המון לחץ והמון עצבים ואני בוכה וקשה לי מאוד אני בהחלט חושבת שזה קשור לתנאים של מנוחה ועזרה בבית ועם הילדים ובעיקר שקט נפשי אם אין זמן לכלום ובקושי ישנים ואין כמעט עזרה בבית זה מעורר דברים לא טובים לפחות אני יודעת שאני לא לבד וזה בהחלט עוזר כי כבר באמת חשבתי לברוח לאן שהוא להעלם מכולם שמחה לדעת שאני לא לבד

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה על שחלקתן, מעודד מאוד, עכשיו אני מרגישה יותר טוב

מחפשת תמיכה.
שבוע 39 אחרי חודשיים אינטנסיביים מאוד של חופש גדול עם הילדים ומתוכם חודש בעל בצו 8. כשהוא היה רחוק הכל היה בסדר, תיפקדתי יפה וגם אם היה קשה פיזית, נפשית הרגשתי מעולה.
בשבועיים האחרונים אני כל הזמן בוכה. ממש מרגישה דיכאון. לא מצליחה להתבונן פנימה כמו שהציעו לי. מצפה לתמיכה מהבעל שעושה ככל יכולתו (גם לו לא היה קל) ושום דבר לא מספיק טוב לי.
האינטימיות הנפלאה שהיתה בינינו כל השנים, נראית לי כרגע רחוקה מאוד ואני מפחדת איך אצליח ללדת ככה (מתכננים לידת בית ואני זקוקה לו מאוד).
הוא מנסה להרגיע אבל אני כל הזמן מפחדת שהוא לא כן איתי.
מה קורה לי? מה אפשר לעשות?

אחרי חודשיים אינטנסיביים בהם היית מוכרחה להחזיק מעמד אולי עכשיו יש לך זמן להתפרק? וגם מקום (כי בן זוגך זמין לכך)? ולבכות על מה שהיה, שהסתדרת אבל היה קשה?
אולי רק עכשיו אפשר ״לשחרר״ את כל הפחדים ממה יהיה? בלידה, במשפחה, בזוגיות?
בין אם לבכות את שעבר או להתרגש מהעתיד, עכשיו את מוציאה החוצה ומפנה מקום רגשי, כנראה שזה מה שאת זקוקה לו כרגע

בעיני זה בסדר גמור. בעינייך?
@}

ראשית, תודה על התגובה.
אני לא ממש רגילה לרגשות העזים האלה, זה משהו הרבה יותר גדול מכל מה שמוכר לי.
גם לא הרגשתי כך בהריונות הקודמים. היו חששות טבעיים אבל לא בעצמות האלה.
זה מביא אותי למחשבות אינסופיות ולהתרוקנות אנרגטית מאוד גדולה.
הפחדים הם לא מהלידה אלא מהתלות בבן הזוג...

תלות בכלל? תלות ספציפית בזמן הלידה? אחריה?

(אני מפתחת שיחה אם מתחשק לך. בכל מקרה, הפחד והרגישות סביב הנושא של תלות בזמנים שכאלה הוא משהו טבעי ומוכר לי מאוד)

גם הערת אגב, כמו שכל ילד וכל הריון ולידה שונים, זה בסדר שפתאום מכה בך משהו בעוצמה מפתיעה.
ומשתפת אותך שאצלי בלידה האחרונה לפני 5 חודשים, בעלי נכנס הביתה כשהכרזתי שאני בצירים, גיחך וטען ש״כל תשיעי הייתי בצירים״ ואני זעמתי ועניתי: טוב, אולי אני אלד לבד באמת !!!

• רק אז נפל לי האסימון שאני אכן יולדת בסופו של דבר לבד :-d

אבל ברצינות: בלידה הזו הייתי 100% עם עצמי והיה נפלא. מאחלת לך שחרור נפלא מהמחשבות המטרידות, יחד עם הצירים...

לילה
אני רק חודשיים לחפיפני לידה.כן כן יש עוד זמן...לידה שניה. והמצב לחוץ.בן זוגי לחוץ ובימקום ליתמוך רק יוצר אוירה כעוסה בבית וכמובן על הבנות שהן מקסימות וממש לא מגיע להן.
לצערי שני הלידות הקודמות ניגמרו אחרי יומיים צירים בניתוח ואני בלחץ וחרדה ותחושה של בילתי ניסבל לעבור שוב ניתוח ועוד מתוכנן שהגוף והעובר לא מוכנים ביכלל.כולם מדברים על חוויה חיובית וכו אז אני לא זכיתי וזה מתסכל,מכעיס.
ובימקום שיהיה לי על מי להישען אני צריכה ליתמוך בבין זוגי שמיתמותת."תהנוג".הצילו עצות???..

מאוד מבינה אותך, למודת ניתוחים קיסריים. כבר יודעים לקראת מה הולכים וזה מבאס.. וגם ההתאוששות לא קלה יותר.
מצד שני, הפעם לפחות יחסכו ממך הצירים שלפני ותוכלי להגיע עם קצת יותר כוחות למפגש עם תינוקי.
אני דיברתי עם העובר לפני, שמתי ידיים על הבטן וסיפרתי לו מה יקרה מחר/ היום, אם זה מדבר אלייך
בני הזוג מהיותם גברים לא תמיד מבינים (ולעיתים גם נלחצים כשאנחנו בחולשה או חוסר אונים.)
ממליצה לך לשקול לפתוח את הלב לחברה ו/או ללכת לעיסוי מותאם להריון. לחפש תמיכה במקומות נוספים.
ולנסות לראות את היתרונות- התאריך ידוע, כך שאפשר למצוא סידור לילדות מראש והכין דברים, וכו'.
בהצלחה!

לידה ראשונה שלי נורא מלחיץ , אני לרוב עצבנית , כועסת , נלחצת , מתוסכלת ועוד מלא דברים שלא היו אף פעם כל כך קשים כמו עכשיו , ואת כל זה אני מוציאה על בעלי . וזה ממש לא מגיע לו כולם מתייחסים אלי כל כך יפה ובהתחשבות ואני מזלזלת צועקת וכועסת , אני שבועים לפני הלידה וכולם כל הזמן מתערבים במה טוב ומה רע , קשה לישון ולאכול , אני יושבת בבית מחודש שני של ההריון ולדעתי מה שמדכא אותי בעיקר זה השעמום והבדידות , כולם סביבי מנסים לעזור ולפעמים להטיף לי מוסר אך קשה לי לקבל ביקורת ולהקשיב לכל דבר , אומנם אני קצת מודעת לעצמי ולשיגעות שלי ויודעת ממה זה נובע , אך הסיבובים אותי לא אמורים להיות אשמים בכך ... אני מפחדת שלא הכל הסתדר ושלא תיהיה לי אפשרות להעניק לילד הראשון שלי את כל צרכיו , בעלי תמיד מרגיע אותי נותן מילה טובה מטפל בי ותמיד דואג להזכיר שהוא אוהב אותי , אך בישבילו זה הילד השני והוא לא יכול להבין את זה כמוני , למרות שהוא עושה לי רק טוב אני מתעקשת לראות את הרע , ניסתי לחפש סיבה למה שקורה לי , והגעתי למסקנה שאולי בגלל שמאז שאני בהריון ואנשים מתייסים אלי אחרת דוגמא : שדואגים לי לבריאות שלי לנוחות שלי וכל השאר אולי הפחד נמצא בזה שעוד שבועים הכל יעלם , כשיבוא הילד אף אחד כבר לא ישים לב אלי או לחששות שלי , ואולי גם קשה להיפרד מהבטן הגדולה והליטופים ... כרגע אני ובעלי גרים אצל הורי , וזה מה שיותר מקשה עלי , לא קל לגור בחדר סמוך למשפחה קצת מעיק , בעיקר קשה לישון בלילה בתקופה הזאת ואין עם מי לדבר רוב היום בעלי בעבודה ועד שהוא חוזר הוא כבר עייף , אז אני מוצאת את עצמי לרוב באתרי הריון ולידה , פייסבוק משחקים וטלוויזיה , כך שזה משוו שלרוב לא ממש מעסיק ואז מתחילות המחשבות ... עם יש למשהי דרך לעזור לי , משהו שיכול להעסיק אותי בשבועים הקשים האלה שכל שעה עובר כמו נצח אני ישמח לשמוע ,
תודה למנהלת העמוד הזה שנתנה לי את האפשרות לספר לכם קצת מה אני עוברת כי בכל זאת עם לא לדבר אז לכתוב זה גם משהו שמשחרר ועוזר , תודה לכולם

פלונית יקרה, את אכן במשבר וכדאי מאוד מאוד שתפני דחוף לטיפול.
נשמע שאת עמוסת פחדים, כעסים, מצוקות והכול עולה לך ברגע הקריטי הזה, שניה לפני שכל חייך מתהפכים לחלוטין בעקבות הלידה.
מניסיוני כאחת שחוותה דיכאון עמוק לאחר לידה, שנמשך 10 חודשים פלוס, זה הזמן לפנות לעזרה.
אחרי הלידה הדברים עוד יותר מציפים ומורכבים ומאוד חשוב שיהיה לך ליווי מקצועי כדי שלא תשקעי.
אנא ממך - תתקשרי עוד היום ותקבעי שיחה עם פסיכולוגית.

הי לך @}

רוצה להגיד לך שכל החששות האלה הגיוניים, קודם כל. וגם שאף אחד לא יכול להבין את זה כמוך, אפילו בעלך היקר כי את הולכת גם להפוך לאם וגם ללדת, וגם להיפרד ממה שהיה עד כה עם עצמך ובזוגיות...
אגב זה ממש עוזר לעבור את זה עם מישהו שכבר הורה בעצמו (מהניסיון שלי עם בעלי) יכול להיות בזה משהו מרגיע.
קשה להיות בבית עם כל המשפחה ועוד בתקופה לחוצה כזו של הריון.

לא חושבת שאת צריכה לפחד מזה. רק להבין: יהיה קשה גם עם תינוק, כדאי לאגור כוחות ולהתחזק וגם לחדד מה עושה לך טוב בזמנים כאלה, כי עוד יבואו קשיים:

חלק מזה את כבר אומרת:

רוצה שתהיה תשומת לב אלייך גם כשתהפכי לאם.

צריכה לא לשבת רק בבית בבדידות באתרי הריון ולידה.

אז הצעות שלי:

לא חייבים לבלות באתרי לידה כל היום. תרשי לעצמך רק שעה ביום סביב הנושא. תצאי החוצה כמה שאפשר. תחשבי מה חשוב לנוחות שלך (אוכל, מנוחה) ותרשמי כדי שיקפידו עליו גם אחרי הלידה.

תקחי מטפל בדיקור/ פסיכולוג/ מאמנת אישית. תעשי התעמלות, מתיחות.

זה בסדר לפחד שיהיה רע. יהיה גם רע, ככה זה. ויהיה נהדר. והדמיונות האלה אמורים לתת לנו להרגיש "בשליטה" כאנחנו באמת לא יודעות מה יהיה. יש המון אולי במה שכתבת

• כל זה אני כותבת ובהריון האחרון שלי רוב ההריון בכיתי. הייתי פגיעה ורגישה וה-כל. אררררר.

תנסי אולי ללכת למפגש ליגה לה לצ'ה או לפחות לברר על מפגשי אמהות אם לאם וכדומה באיזור שלך, לתמיכה נוספת

פלונית אני כל כך מבינה מה שעובר עליך. אני גם בהריון ראשון , חודש תשיעי ולא מפסיקה לריבים עם ההורים שלי. אני כל כך חוששת שלא אוכל להציב להם גבולות, חוששת מההתערבות שלהם שאני לא נרדמת וכל הזמן בוכה במקלחת. כדי לשפר את המצב אני פונה לטיפול עד ללידה כי לבד מאוד מאוד קשה לשפר את ההרגשה. הרבה פעמים לדבר על המצב ואפילו להעלות אותו בכתב לעצמך עוזר ומכניס דברים לפרופורציה.

אם קשה להרדם אני מציעה להתחיל את היום מוקדם כדי שתהיי עייפה בלילה. לקרוא ספרים,בעיקר לפני השינה ולא לנסות סתם לעצום עיניים כי אם יש מחשבות טורדניות הן לא תעלמנה.
לדמיין את התינוק /ת המתוק שיגיע עוד מעט
זה מה שאני מנסה לעשות...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום לכולם,

אני אוטוטו מתחילה את שבוע ה 39 להריון. שמחה שהגעתי לדף זה, כי אכן אני חשה בימים האחרונים רגישה ופגיעה יותר. ככל שאני מרפה, הרגשות עוברים מעצמם. הבוקר בעלי אמר משהו לא במקום, תכננתי לשתות איתו יחד קפה הבוקר אך לאחר מחשבה ישבתי לבד בבית קפה. הרגשתי שהנוכחות שלו לא תועיל לי וגם משהו בי לא מאוזן, כך שסתם אתפרץ אליו בטענות ומענות שלא בהכרח מוצדקות. כעת אני נחה במיטה, מפרגנת לעצמי כמה שיותר לפני הצעד הגדול אותו בחרתי לחולל, להביא לעולם עוד ילד שיאיר אותו. אחד הדימויים שמסייעים לי לא לפחד זה: לידה- ליד ה', זה התהליך היחיד בעולם בו אני בגלוי מורידה חיים לעולם ו בתהליך זה אלוקים נמצא בתחושה חזקה יותר מאי פעם. זו זכות עצומה, אור גדול שאינו ברור מאיליו. מחשבות אלו והעצמה פנימית של אומץ נותנות לי הכח לקראת הלידה. באמת זה תהליך אישי שלי, ולא של אישי, כדאי כמה שפחות להיות תלויים בבן זוג ולעורר את הכוחות האדירים הפנימיים הקיימים באישה תמיד ובפרט בתקופת הלידה. באהבה לכולן. שתהינה לידות מבורכות וזורמות בהרמוניה, גאולתיות

הי תודה דבי. אז גם אני מרגישה מטולטלת באותו מצב שבוע 38....תודה על השיתופים .
לכל האימהות שבדרך....חיזקו ואימצו

אני בשלב די מוקדם של ההריון, שבוע 15, ואני חווה משברים כמעט כל שבוע, אני לא מרגישה שאני יכולה לסמוך על עצמי כי אני בהריון, אני מרגישה שהגוף שלי המוח שלי והלב שלי לא אמינים, אני ובן זוגי נמצאים 7 חודשים ביחד ואני כבר 4 חודשים בהריון, אני מרגישה שאין לי בסיס אמיתי לדעת אם הזוגיות הזו היא נכונה לי או לא, אני כבר לא יודעת אם מה שאני מרגישה זה אמיתי ולהקשיב לו או שזה בתם מהריון ופשוט להתאפק, אני מפחדת שעשיתי טעות כשהחלטתי לשמור על ההריון וכל שבוע עולה בי המחשבה על הפלה,
הכי קשה לי זה חוסר הידיעה שהקשר הזה הוא הנכון בשבילי ואני מפחדת לסיים כאם חד הורית או להיות תקוע בקשר שמאמלל את שנינו
אני לגמרי אובדת עצות, רציתי ללכת לטיפול פסיכולוגי אבל זה כרגע ממש לא בתקציב שלנו..

לא קל

"אני מרגישה שאין לי בסיס אמיתי לדעת אם הזוגיות הזו היא נכונה לי או לא"
זה כנראה נכון. הבסיס שלך הוא ראשוני. הרבה מאוד תלוי במה תעשו עם הזוגיות הזאת, איך תנהלו אותה ולאן תקחו אותה.
בתור התחלה, כדאי לך לוודא עם עצמך ש:

• הבחור שלך מתייחס אלייך בכבוד ובהערכה
• הוא יכול לשמור על יחס של כבוד ולהיות "בעדך" גם כשדברים משתבשים
• באופן בסיסי, את מרגישה בטוחה בחברתו גם כשהוא כועס
• את לא פחדת ממנו אף פעם

(אם התשובה לאחת השאלות היא "לא" - תתייחסי לזה ברצינות. זה לא ההריון)
(אם התשובה לכולן היא "כן" - הכל פתוח, יש תקווה)

"כל שבוע עולה בי המחשבה על הפלה"
זה עדיין רלוונטי? כלומר, האם את עדיין יכולה להחליט אם להפיל או לא?
אם לא - תעזבי את המחשבות האלה מאחור. מה שהיה היה. תתרכזי במה שיש עכשיו ובמה שאת יכולה לעשות, היום ומחר ובשבוע הבא.

"אני לגמרי אובדת עצות, רציתי ללכת לטיפול פסיכולוגי אבל זה כרגע ממש לא בתקציב שלנו.."
אז שווה לחפש אלטרנטיבות.
לטלפן לער"ן ולשאול אותם מה יכול להיות זמין לך.
יש לך איזושהי גישה לעובדת סוציאלית? כמה מהן מאוד מוכשרות בייעוץ.
ושווה לזכור: יש דברים בחיים שהם השקעה ולא הוצאה. כשאת מתלבטת האם להוציא הוצאה שקשורה בבריאותך (הפיזית או הרגשית) תמיד שווה לענות על השאלה: מה עלול לקרות אם לא אעשה את זה? כמה זה יעלה לי להסתדר בלי?

בהצלחה!

הדף הזה הוא הצלה.. תודה לכולן שאתן משתפות.
אני בשבוע 40 של הריון שני, לא האמנתי שאגיע לכאן כי הייתי בטוחה שאלד מוקדם ולא אספיק את כל המטלות שתכננתי לפני.. פתאום אני מוצאת את עצמי בתקיעות. כבר לא יכולה לעבוד יותר כי אין לי טיפת ריכוז ואני יושבת בבית ומחכה.
כל פעם שמתחיל משהו כמו ציר או תחושות שהלידה מתקרבת פחד גדול עולה ושוב אני קמה בבוקר לעוד יום רגיל, לא קרובה ללידה. אני כבר ממש רוצה ללדת וממש חווה דכאון וזה מפחיד. אני לא רוצה להגיע למצב של זירוז, אבל לא יודעת איך להניע את התהליך.
הדברים שכתבתן כאן במהלך השנים מאוד עוזרים, אנסה ליישם אותם. זו פעם ראשונה בחיי שאני משתפת בפורום כזה, אולי כדי להוציא את זה כבר החוצה ואולי כדאי שעוד מישהי כמוני תראה שגם עכשיו ב2019 מישהי מתמודדת עם בדיוק אותם בעיות שלה.. מקווה שאצליח לשחרר ושהלידה תגיע בקרוב ללא צורך בהתערבות

הי רוני,
היית רוצה לזרז את הלידה באמצעים טבעיים ?
(לא חסרים כאלה...)
אני נזכרת באשה הריונית שנעזרה בשלב זה של ההריון בדיקור סיני גם לטובת הלידה עצמה וגם לטובת ההתיחסות למצב הרוח הירוד ולאי השקט בהם היתה נתונה.
זה משהו שבא בחשבון מצידך ?

הי פלונית,
תודה על התגובה.. אני כותבת את זה ממחלקת יולדות. אכן הלכתי לטיפול רפלקסולוגיה וסטריפינג אצל מיילדת ותיקה ונפלאה ובאותו לילה ממצב של אין שום סימן התחילו צירים ובבוקר ילדתי.. איזו הקלה! וכל התחושות הקשות נשטפו להן.. אז תודה שיש את הפורום הזה לשתף בקשיים כי זה באמת עזר. וטוב לדעת שברגע שנגמר ההריון נגמרות התחושות הקשות שקשורות בו. ויוצא תינוק חמוד במקומן

מזל טוב!
ושבוע 40 זה כל כך כל הכבוד לך ואחת המתנות הנפלאות לילד שלך.

לגבי תחושות קשות, כל נושא ההריון, לידה והורות, בייחוד בהתחלה התחלה- מלווה בתחושות מאוד עמוקות ולעיתים מטלטלות, קשות, גם של חוסר אונים וגם של דכאון/חרדה.
זה גם בהריון וגם אחרי. לעיתים.

יש גם תחושות אחרות, של התרגשות ושמחה, והנאה, וסיפוק, והלם.

הכל יחד.

בכל מקרה, להכל יש מקום
ברוכה הבאה לעולם האמהות.