אני מעתיקה לכאן שיחה שהחלה בדף שלי, בתקווה לאפשר דיון והחלפת מחשבות ומידע בנושא הספציפי של סירבול תנועתי. אני מקווה שהדיון ימשיך לגעת בכל היבטי ההתמודדות עם הנושא.

מורה חכמה אמרה לי פעם שהילד הראשון משקף לנו את עצמנו, ולכן כל כך קשה וכואב לפעמים להיות אתו- כי אנחנו מזדהים אתו, כי הוא מעלה בנו בעוצמה את הילד/ה שהיינו, והזכרון המוחשי הזה מכאיב מאוד לפעמים, כי בילדות שלנו היה הרבה כאב (רונית_סלע‏)

חשבתי על המשפט הזה הרבה מאז שנתקלתי בו כאן.
אחד הדברים שהכי קשים לי באימהות הוא לקבל את האפשרות שהדס (בת שלוש וחצי) תהיה כבדת תנועה, כמוני.
הייתי ילדה קְשָת תנועה, כבדה ומסורבלת. מעולם לא הצלחתי ללמוד לרכוב על אופניים (היום, אחרי המון ניסיונות, כל רכיבה מלוּוה אצלי בדריכות עצומה ובהרבה נפילות). כשאמא שלי ניסתה לרשום אותי לחוג ריקוד, מנהל המקום העיף בי מבט אחד ואמר "היא קצת כבדה בשביל בלט". מאוחר יותר, כשהתחילו לרקוד במסיבות, גיליתי לחרדתי שאין לי מושג איך עושים את זה. כאילו הכושר לרקוד לא כלול במטען הגנטי שלי.
כובד התנועה שלי עורר בי רגשות של בושה ונחיתות, ותחושה חריפה של החמצה, על עולם שלם של חוויות שאני לא מצליחה להתנסות בו ולהנות ממנו. אני מדמיינת לעצמי שזו טעימה ממה שמרגיש ילד דיסלקטי בכיתה, כשהוא לא מצליח להשתלט על מטלה חיונית שאחרים עושים בטבעיות.
אחד הפרוייקטים המתמשכים שלי כאדם בוגר היה (ועדיין) להיפטר מהבושה ומהמודעות העצמית, ולהרחיב באופן מתמיד את רפרטואר ההתנסויות התנועתיות שלי (כי יש כאן, כמובן, גם מעגליות: תחושת חוסר היכולת מובילה להימנעות מהתנסות, וההימנעות מקבעת את חוסר היכולת).
בשנה האחרונה נדמה לי שאני מזהה אצל הדס את הסירבול שלי, ובכל פעם מחדש מציף אותי כאב. רק עכשיו אני מתחילה להבין כמה משאלות לתיקון ליוו את לידתה, פנטזיות על ילדה ונערה שרוקדת בחן וללא מודעות עצמית. כמה כל הנושא הזה עדיין לא פתור אצלי, וכמה חיוני שאמשיך להתמודד איתו. ברור לי שאין כאן קיצורי דרך: כדי לאפשר להדס לקבל ולאהוב את הגוף שלה, אני חייבת לחשוב שהוא נהדר. כדי לחשוב שהגוף שלה נהדר, אני חייבת לסלוח לגוף שלי על מוגבלותו.

אני חייבת לסלוח לגוף שלי על מוגבלותו.

מצד אחד כמובן שזה הכי נכון, ומאוד כדאי, מצד שני אולי יש מקום לטפל במוגבלות - אם תרצי.
ובטח ובטח שתוכלי לעזור להדס כך שתרגיש הרי נוח שאפשר עם הגוף והתנועה שלה, היא הרי בתחילת דרכה ויש תמיד מקום "לשפר" ולחזק נקודות חלשות.

נועה, תודה על התזכורת. לפעמים יש לי תחושה שגורלה כבר נחרץ ונחתם, ואז משתלט עלי עצב גדול. טוב שהזכרת לי לחפש את המקומות שבהם יש מה לעשות, ולהתמקד בהם. אני מתכוונת לאו דווקא לשיפור היכולת הגופנית עצמה, אלא במובן הכי רחב, לכל מה שיכול לעזור לה לפתח יחסים טובים עם הגוף שלה.
כשאני מנסה לחשוב מה עזר לי, התשובה הראשונה שעולה בדעתי היא חוויות טובות. חוויות של הצלחה והנאה בהפעלת הגוף. רמי, המנהל-מאמן שלא קיבל אותי לחוג לבלט, עשה איתי חסד גדול. הוא ניתב אותי לחוג אחר (התעמלות קרקע ומכשירים) ולחוג הזה הלכתי בדבקות במשך שש שנים, פעמיים בשבוע. הפעילות שם הציבה לי אתגרים מדודים, והאווירה הייתה לגמרי לא תחרותית. יחסית לקבוצה הייתי במקום טוב באמצע, וזה היה מצוין. אני חושבת שלהיות זנב לאריות זו חוויה מכאיבה ולא בונה.
ההשתתפות בחוג הזה בנתה אצלי דימוי עצמי (אמנם שביר) של ילדה ספורטיבית. לפני כן שלחו אותי במשך כמה שנים ל'קייטנת ספורט' של אותו רמי, שם למדתי שחייה. גם זה עזר מאוד. בשיעורי ההתעמלות בבית-הספר, שלעיתים קרובות היו לי חוויה מביכה ומתסכלת, יכולתי לנחם את עצמי בהרגשה שבתחומים מסוימים בכל זאת יש לי יתרונות על פני ילדים אחרים (השווצתי בגלגלונים שלי בכל הזדמנות ). ואם לא יתרונות, לפחות היה לי FOR עליהם באימונים...

בעקבות המחשבות האלה, שממלאות אותי בימים האחרונים, התקבלה אצלנו החלטה משפחתית לנסות לתכנן את השבתות כך שיהיה בהן איזשהו מרכיב של פעילות גופנית. אתמול יצאנו לטיול עם חברים. תכננו מסלול קל ומשמח: פיקניק בים המלח והליכה לעין-בוקק. הטיול היה מקסים ושנינו נהנינו לראות את הדס הולכת בשמחה ותוך כדי טיול מפתחת דימוי עצמי של מטיילת ללא חת, שמוצאת בעצמה איך לעבור בקטעים המאתגרים של הדרך, ולא מפחדת לטפס על סלעים או לעבור על גשר מאולתר מאבנים.

התשובה הראשונה שעולה בדעתי היא חוויות טובות.
נפלא! זו גם לדעתי הדרך היחידה.
יכולתי לנחם את עצמי בהרגשה שבתחומים מסוימים בכל זאת יש לי יתרונות על פני ילדים אחרים (השווצתי בגלגלונים שלי בכל הזדמנות)
גם אני הייתי כזו
אני גיליתי לאחרונה אצל ביתי שהיא בוחרת לבד בדברים שבהם היא רוצה לחזק את עצמה.
למשל: היתה לה עכשיו דלקת ריאות, ובימים שבהם הגוף כבר לא היה מותש מחום וחוסר שינה, היא התחילה בפעילות פיזית מוגברת היא עשתה לעצמה מסלול "אימון" בבית, כזה שבו היא עולה-יורדת-קופצת. בקיצור התאמצה מאוד! כאילו דרשה מהגוף שלה להתחמם, להזרים עוד דם, לייצר עוד חמצן שאולי היה חסר לה.
עוד דוגמא, היא מאוד אוהבת ללכת לגימבורי, ומבקשת בכל הזדמנות - אני מניחה שהיא מחזקת את עצמה שם ולכן מנסה לאפשר לה את זה..
ז"א הכוונה שלי היא להתבונן בבחירות שלה, לתת לה להוביל אל הפעילות הרצויה לה ולהאמין שהיא מחזקת את עצמה שהיא יודעת מה טוב לה - במקביל, אני גם בודקת אם יש פעילויות שהיא עדיין לא נחשפה אליהן שהיו יכולות להיות מהנות ונעימות עבורה. ומידי פעם אני מציעה לה/חושפת אותה.

הכוונה שלי היא להתבונן בבחירות שלה, לתת לה להוביל אל הפעילות הרצויה לה ולהאמין שהיא מחזקת את עצמה שהיא יודעת מה טוב לה
תודה, זה מאוד מדבר אלי.
הגישה שלך מגדילה את הסיכוי למצוא פעילות שהדס תעשה בשמחה, וגם מכבדת אותה ומחזקת את אותו חלק באישיות שלה שקשוב פנימה, לרצונות שלה.
(מזכירה לעצמי שעודף התערבות, הכוונה ושיפוטיות עלולים לכבות את החלק הזה).

בת כמה הדס?
אינטואיטיבית נדמה לי שיוגה יכולה לעשות דברים מדהימים.

החוויה שלי כילדה היתה מאוד דומה לשלך, אלא שלצערי המורה שלי לא עשתה סלקציה, וכך מצאתי את עצמי עם 20 ילדות רזות וקלילות (וכמובן עם קוקו מתוח להתפאר, אבל זה כבר מסיפור אחר) שרקדו וצחקקו בטבעיות מרגיזה, וכאילו בכוונה, המורה היתה מעמידה אותי קבוע בשורה הראשונה, הכי קרוב למראת-האימים, כי זכרתי הכי טוב את רצפי התנועות.

התהליך שעברתי היה ארוך ומפותל, אבל מה שחיסל לחלוטין (כן, לחלוטין) את התחושה הזאת הם שיעורי היוגה.
נדמה לי שמשהו בתורה הזאת מאפשר לראש שלך להיות נוכח מאוד (ואף נחוץ) מצד אחד, ומצד שני מלמדת אותך לעזוב אותו לגמרי
ולהישאר כל כולך בגוף. ואחרי איזה זמן מצאתי את עצמי מחכה לרגעים האלה שבהם הראש כבר לא נדרש ואת באינטימיות מוחלטת עם הגוף שלך.
מהפכני מבחינתי.

ליה חוסכת ממני בדרך כלל את ההתמודדות הזאת כי היא קופצנית וקלילה וספורטאית כמו אבא שלה (מזל שאף פעם לא יהיה לה קוקו מתוח...)
אבל לפני שבוע היא שברה את רגל שמאל, והיא מגובסת עכשיו לגמרי, רק האצבעות בחוץ. הגבלת התנועה הפתאומית הזאת עוברת עליה
הרבה יותר בקלות מאשר עלי, עם מטעני העבר שלי. ברגע שהיא לימדה את עצמה לזוז קצת עם הגבס היא ביקשה "לעשות איתך יוגה, כמו שתמיד"
אז זה לא בדיוק כמו שתמיד, אבל זה מוצלח מאוד. והיא בת שנתיים וחצי.

יש קלפים כאלה (בחנות של דיאדה ראיתי לאחרונה) עם ציורים של תנוחות יוגה מול הדימויים שלהם (נחש, הר, עץ)
ומנסיוני עם אחייניתי כבדת התנועה - נורא כיף לשחק בהם. זה גם לא מאיים כי זה לא רק גופני.

אמא_של_ליה‏ - כיף שהצטרפת. אני דווקא מאוד חושבת שאפשר ללמוד מניסיונם של אחרים. אחרת, מה אנחנו עושות פה בעצם?
הסיפור על מראת האימים הזכיר לי נשכחות. גם אני הלכתי פעם לשיעורים של איזו אושיה בתחום הריקודים עם רצפי התנועות, עם מראת אימים כנ"ל. אחרי שיעור או שניים לא נדרש שום רמז מצדה בעניין התאמתי לשיעורים: אני כבר הסקתי מסקנות בעצמי .
ובעניין היוגה: תודה, זה רעיון מצוין .

בסוף השבוע האחרון יצאנו לחופשה עם חברים. חמישה זוגות, תשעה ילדים. כשהילדים האחרים התרוצצו על הדשא, הדס נשאבה חזק לתוך ערוץ הופ (בבית יש וידיאו ו-DVD, אבל אין חיבור לטלוויזיה). היה לי לא קל עם זה. יש משהו בתמונה של 'ילדים מתרוצצים ומשחקים יחד' שמייצג בעיני את שיא הבריאות, הילדוּת הטובה בהתגלמותה, ואילו צפייה בטלוויזיה נקשרת אצלי להתנוונות גופנית, חברתית ושכלית.
הנטייה של הדס לפסיביות גופנית, לסירבול ולחוסר ביטחון גופני בלטה לעיני בחופשה הזו, והרגשתי עד כמה עדיין קשה לי להתייחס לנטייה הזו באופן ענייני ולא רגשי. פעם קראתי באתר הבחנה יפה של אורנה_שפרון‏ על כך שלעתים קרובות החולשה של הילד והסגולה שלו הם שני צדדים של אותו מטבע. אצל הדס זה בולט מאוד. העולם שלה מתנהל במידה רבה בפנים. התנועה אצלה היא פנימית, בדמיון ובמחשבות. מדי פעם אני צריכה להזכיר לעצמי שזו באמת סגולה, לא דבר שאני יכולה או רוצה לקחת ממנה.

עכשיו העלילה מסתבכת. אחרי כל המחשבות האלה על קבלה, שמעתי בהמשך החופשה מאחד החברים שלנו על אבחנה בשם DCD - תסמונת הסירבול המוטורי. ילדים שמקבלים את האבחנה הזו זכאים לריפוי בעיסוק דרך קופת-חולים. החבר סיפר שהבן שלו אהב ללכת לפגישות עם המרפאה בעיסוק, ושהפגישות עזרו לו באופן משמעותי.
כשחזרנו הביתה גיגלתי DCD ומצאתי ים של אינפורמציה. לפי המידע שקראתי אני מתארת לעצמי שהדס נופלת בקטגוריה הזו, בדרגת חומרה קלה יחסית. (הרבה מהתיאורים מתאימים גם לילדה שהייתי. ובאמת, לתסמונת יש מרכיב גנטי).
מתברר שבחוגים לריפוי בעיסוק יש תוכניות לימוד שלמות על הטיפול בתסמונת, ושוררת הסכמה לגבי חשיבות ההתערבות המוקדמת.
בעקבות המידע החדש העליתי בפני אורי את הרעיון שנבדוק את הכיוון הזה דרך רופאת הילדים שלנו. התגובה הראשונית שלו הייתה של רתיעה ורצון לגונן על הדס מהעולם הדורסני והמתייג שאנחנו חיים בו, עולם שבו כולם חייבים להיות מושלמים ולהתפתח לפי קצב אחיד.
אני אמרתי: "יש שם בחוץ המון ידע ואני רוצה להתחבר אליו ולראות מה אפשר לקבל ממנו. אם לא נוח לך שהדס תלך לריפוי בעיסוק, לא אכפת לי שנגדיר מראש שאנחנו מסתפקים בקבלת הדרכה על מה לעבוד איתה בבית".
אורי אמר: "אני בעיקר לא מוכן שידביקו לה את התווית הזו. צריך לשמור על הדס מכל משמר מחוויה שמשהו אצלה לא בסדר, שמנסים לתקן אותה כדי שתעמוד בתקן. צריך למצוא את שביל הזהב בין לחזק אותה בצד הגופני לבין לתת לה תחושה שהיא ילדה עם בעיה".
בסוף הסכמנו שהדימוי של שביל זהב הוא לא לגמרי מדויק. למעשה המשימה שלנו היא לא לחפש דרך ביניים בין שתי אפשרויות קיצוניות, אלא לקדם שתי מטרות במקביל – גם לקבל אותה לגמרי כמו שהיא ולשמור עליה מפגיעה בדימוי העצמי, וגם לחזק אותה בצד הגופני.
תוך כדי השיחה ניסינו להיזכר מה אנחנו כבר יודעים שעוזר להדס. ממילא ברור שגם אם נלך לריפוי בעיסוק, רוב המידע על הדס נמצא אצלנו, ועיקר העבודה היא שלנו, בתוך המשפחה. בינתיים חשבנו על שני כיוונים. הכיוון הראשון הוא זמינות של ציוד לפעילות גופנית. הדס קיבלה קורקינט ליום הולדת 3. במשך כמה חודשים היא כמעט לא נגעה בו, אבל עם הזמן הזמינות שלו בבית איפשרה לה להתנסות ברכיבה ולהעז יותר ויותר. היום היא רוכבת עליו המון, מנווטת בין עצמים שונים במסלולים מפותלים, ואין ספק שהוא קידם את היכולות שלה. אם יהיו עוד אביזרים בבית שהיא תוכל לגלות בקצב שלה, משוחררת מההשוואות שהיא עושה עם בני גילה ואפילו מעינינו הבוחנות - זה עשוי לעזור. הכיוון השני הוא ביקור בגינות משחקים. כשאנחנו הולכים לגינות משחקים, ובפרט כשהולכים לגינה לא מוכרת עם מתקנים קצת שונים מהרגיל, הדס מתנסה ומעזה, ובסופו של דבר משכללת את המיומנויות שלה.

אני יוצאת פנאטית נוראית וזה די מצחיק
(בהתחשב בעובדה שמאז שעברתי דירה לפני כחודשיים לא עשיתי אפילו שיעור יוגה מסודר אחד)
אבל אני מנסה לחזור לנושא היוגה. איפה אתם גרים? נדמה לי ששיעורי יוגה לילדים יכולים להתאים לכולם:
זאת מסגרת שאלמנט התחרות כמעט לא קיים בה, לראש יש תפקיד משמעותי כמו לגוף, והיא לא כרוכה בתיוג,
זה סתם חוג יוגה שנשמע לי שהדס תוכל לקחת ממנו את כל מה שריפוי בעיסוק היה נותן לה ואף יותר.

<אמא של ליה מוכנה להישבע שיש לה עוד תחומי עניין שההתפרצויות שלה לדף הזה אינן משקפות בשום דרך>

בסוף הסכמנו שהדימוי של שביל זהב הוא לא לגמרי מדויק. למעשה המשימה שלנו היא לא לחפש דרך ביניים בין שתי אפשרויות קיצוניות, אלא לקדם שתי מטרות במקביל – גם לקבל אותה לגמרי כמו שהיא ולשמור עליה מפגיעה בדימוי העצמי, וגם לחזק אותה בצד הגופני.

איזו תובנה יפה.
וגם אתגר לא פשוט - לחזק אותה ובו זמנית לא לשדר לה שיש בה משהו לא בסדר.
אני תוהה בקול רם - איך אפשר לעבור תהליך של אבחון ולאחר מכן להגיע לפגישות קבועות של ריפוי בעיסוק מבלי לשדר להדס שיש פה איזו "בעיה"? זו כמובן לא ביקורת אלא תהייה אמיתית.

איך אפשר לעבור תהליך של אבחון ולאחר מכן להגיע לפגישות קבועות של ריפוי בעיסוק מבלי לשדר להדס שיש פה איזו "בעיה"? זו כמובן לא ביקורת אלא תהייה אמיתית.
גם אנחנו תוהים. אולי אפשר להתחיל בתהליך תוך מודעות להיבט הזה, לראות איך הדברים מתפתחים ולקבל החלטות בהתאם.
סיפרתי על כל העניין לחברה שלי שהיא רופאה (היא בדיוק התלוננה שזרקו אותה מקבוצת סקווש מקצועית בגלל רמה לא מספקת. כל אחד והעלבונות שלו ). היא עשתה פעם סבב במרפאה להתפתחות הילד, וטוענת שאין צורך באבחון יסודי כדי שהרופאה תפנה אותנו לריפוי בעיסוק. מספיק הדיווח שלנו ודיווח בכתב של הגננת.
הפגישות עצמן הן במתכונת של חוג וילדים מאוד נהנים מהן. אם הבנתי נכון, יש דגש גדול בהכשרה של המרפאות בעיסוק על יצירת סביבה מהנה, נעימה ומקבלת.

הסיבה שבגללה אני חושבת ששווה לנו לנסות את הכיוון הזה, היא שלא תמיד אנחנו יודעים איך לחזק את הדס ולעזור לה במקומות שבהם היא מתקשה. חשוב לי שלא נמנע ממנה את האפשרות לשפר את היכולות שלה בפועל, כי בסופו של דבר ההתקדמות בפועל משפיעה יותר מכל על הדימוי העצמי. בתור ילדה ונערה, הדברים שהכי עזרו לי הם חוויות של הצלחה והתקדמות ממשית. לעומת זאת, העובדה שלא הצלחתי ללמוד לרכוב על אופניים, למשל, הייתה מקור להמון כאב, תסכול ובושה.
מעבר לזה, הדס מודעת במידה זו או אחרת לסירבול שלה. אולי זו תהיה דווקא הקלה עבורה, להבין שיש לה בעיה נקודתית שאפשר לעבוד עליה?
_{בשיעורי ההתעמלות בבית-הספר היסודי תמיד ניסיתי להתחמק ולהימנע. לכן המורה ואני היינו שותפות לדעה שאני עצלנית ומפונקת. לו ידענו שתֵינו, שמה שעבור אחרים הוא מאמץ מתון, עבורי הוא מאמץ גדול, אולי היה אפשר להפוך את השיעורים האלה לחוויה טובה ומקדמת?}

חיבת להתפרץ גם אני לדף היפה שלך ולחזק את ידייך. בכורי המקסים בן ה 5 וחצי אובחן גם הוא כסובל מסרבול גופני ואנחנו החלטנו כן לאפשר לו לקבל ריפוי בעיסוק. לא בגלל שהוא צריך להתאים לאיזה תקן , פשוט חשבנו שאם יש דרך שתוכל לעזור לו ולקדם אותו והיא קלה ונעימה וכאמור ללא תשלום נוסף, אז למה לא. מבחינתו הוא פעם בשבוע הולך לשחק עם אביב (המרפא) הוא מאוד אוהב את המפגשים ומצטער כל פעם שמסיבה זו או אחרת יש ביטול, והכי חשוב המפגשים האלו קידמו אותו מאוד. מצחיק שכתבת על קורקינט כי גם אנחנו קנינו קורקינט ליומולדת 3 ורק עכשיו הוא מתחיל לגלות מיומנות טובה. כמוך גם אני הייתי ילדה מעט מסורבלת , עד היום קשר עין-יד זה לא הצד החזק שלי (באחת הפגישות אליהן באתי עם בני התלוצצתי עם אביב שלפגישה הבאה אני אצטרך לבוא עם אמא שלי...) ומה ש"הציל" אותי היתה היוגה שאני מתרגלת כבר למעלה מ16 שנה וגם מלמדת ומסכימה עם אמא_של_ליה‏ שזה יכול לעזור, למרות שאני לא בטוחה לגבי יוגה לילדים, אני אמנם מלמדת ילדים כי יש לזה דרישה אבל אני חושבת וגם מסבירה להורים שילדים צריכים שיאפשרו להם והם כבר עושים יוגה לגמרי לבד ומעל ומעבר למה שמורה יוכל ללמד (למידה לאין שעור כבר אמרנו?). אבל אולי יוגה יכולה לעזור לך לקבל את עצמך ואת הדס ובאמת ליצור מרחב מאפשר. טוב נסחפתי קצת. מהקצת שאני מתרשמת ממך את כבר נותנת לה את כל זה ועוד הרבה יותר! שיהיה לכן בהצלחה - מה שלא תחליטו לעשות

שכחתי לשתף אותך בזה שגם אני לא ידעתי לרכב על אופניים (היום כבר כן) וגם אני לא הסתדרתי עם המורים להתעמלות והיום אני בטוחה שיש תקוה!

מימה, תודה על המידע המעודד והמועיל. (אמא_של_ליה‏, תודה גם לך. ואגב, גם אני מוכנה להישבע שיש לך עוד תחומי עניין ).
התייעצתי אתמול עם רופאת הילדים הנהדרת שלנו. גם היא תמכה בחום באפשרות של ריפוי בעיסוק, אמרה שמניסיונה זו חוויה חיובית ולא שלילית, ובעיקר שזו חוויה מקדמת.

בינתיים אני מבלה את הימים בהתבוננות. מנסה להבין טוב יותר איפה הקושי (האם יש קושי גם במוטוריקה עדינה?), מה עוזר להדס ומקדם אותה, מה לא עוזר ולא מקדם.
האביב מאיר אלינו פנים. בימים האחרונים, כל החבורה הקטנה של הדס עוברת ישירות מהגן לפארק משחקים גדול שנמצא במרחק הליכה. אני רואה את הדס מנסה את כוחה כל פעם במתקן אחר. הפער בינה לבין האחרים בולט לעין, אבל היא מנסה ומעזה ויש לה חוויות של התקדמות והישג. גיליתי שהעזרה הכי טובה שאפשר לתת לה, היא לחכות שהדס תבחר בעצמה את הדבר שהיא רוצה להתנסות בו, ואז, במידת הצורך – לעודד אותה ולסייע לה. אתמול, למשל, הדס ביקשה שאעזור לה לרדת מגג שטיפסה עליו. עודדתי אותה לרדת משם בכוחות עצמה, אמרתי לה בביטחון שהיא מסוגלת לזה והסברתי לה מה לעשות. הדס שיתפה פעולה והצליחה לרדת לבד, וזו הייתה חוויה חיובית בשבילה. במקרים אחרים, שבהם אני פחות בטוחה למה היא מסוגלת, אני פשוט שואלת אותה אם היא רוצה לנסות. למדתי לא להגיד מראש "זה קל, את תצליחי", אלא להפך: "רוצה לנסות? זה קצת קשה". האמירה האחרונה נותנת לה לגיטימציה לא לנסות, מעצימה את תחושה ההישג אם היא מנסה ומצליחה, מרככת את האכזבה אם היא נכשלת.

והנה דוגמה להתנסוּת לא טובה: אצל סבתא של הדס יש תלת אופן (לנו היה אחד שנגנב, ועדיין לא קנינו חדש). הדס מתיישבת עליו פה ושם, אבל אין לה מושג מה לעשות עם הפדלים. היא מבקשת שידחפו אותה, או משתמשת בו כמו בבימבה. בכל פעם מחדש אנחנו מנסים ללמד אותה להשתמש בפדלים. זה מגיע לגמרי מאיתנו, לא ממנה (מתסכל אותי נורא לראות איך היא לא עושה דבר שנראה כל כך פשוט). הדס משתפת איתנו פעולה בחוסר חשק, לדקה או שתיים, ומפסיקה. ברור לי שזו חוויה לא טובה עבורה. היא מרגישה שהיא לא עומדת בציפיות שלנו ושל עצמה.
בימים האחרונים אורי נכנס לאמביציה. הוא יקנה לה אופניים עם גלגלי עזר – אם אפשר עוד השבוע - וילמד אותה לרכוב. אתמול אמרתי לו: "נכון, בכל פעם שאתה מעלה את הנושא היא אומרת שהיא רוצה שנקנה לה אופניים, אבל שים לב שהיא אף פעם לא מעלה את הנושא בעצמה". סיכמנו שנחכה שזה יבוא ממנה.

אני רושמת לעצמי שצריך לאפשר לה להתנסות במגוון רחב ככל האפשר של פעילויות מלהיבות. היומיום רווי באינספור הזדמנויות לאימון, אינספור פעילויות שכל אחת מהן מקדמת מיומנות תנועה אחרת. צריך, אם כן, לייצר הזדמנויות לפעילות: לצאת לטייל במרחבים מעניינים עם מתקנים, עצים או פסלים, לשחק במשחקים עם אלמנט של תנועה, לשחק בתחפושות (זה ההקשר שבו היא מתאמנת בשמחה על התלבשות והתפשטות), לשים חפצים אטרקטיביים במקומות שקשה לגשת אליהם, לגזור-להדביק-לצייר-ללוש-לבשל ביחד (היא כבר שוברת לבד ביצים לחביתה!).
לחפש אתגרים קטנים, שתפורים למידותיה ומספקים לה ולנו חוויה של הישג.
לתת לה לבחור, ליזום, להוביל, להתלהב, להנות. כמו בתפיסה של unschooling - לספק הזדמנויות, לאפשר בחירה, ולהיות זמינים לתווך בינה לבין העולם. לאפשר לה להשתמש בנו. לעודד בלי ללחוץ ובלי להסתבך בציפיות .

תגידי, את חיה ביקום המקביל שלי? מתחילת הדף שלך היתה לי הרגשה כזאת ועכשיו הסיפור עם האופניים... ממש כמו אצלנו!
אנחנו קנינו לבכורי אפניים עם גלגלי עזר כשהיה בן 4 והוא מצא את פעולת הדיווש מובנת יותר עליהם - על תלת אופן זה פשוט לא קרה, ועדיין רכיבה על אופניים היא לא פשוטה. אני חשבתי שכל הילדים ככה בהתחלה אבל אז התחלתי להבחין שילדים בני גילו של בני רוכבים בקלות ועוברים בקלילות מתלת אופן לאופניים עם גלגלי עזר ואחר כך בלי... אפילו המרכזי , שכמו שאת יודעת הוא בן 3 תופס את זה ממש מהר.

רציתי לשאול אותך איך הדס במים? היא אוהבת לשחות? ואת? כי אצלנו (ביקום המקביל ) המים הם מקור לאושר גדול - כל הסרבול נעלם , שנינו מאוד אוהבים ומיטיבים לשחות, והנה עכשיו מגיע הקיץ אז זו עוד אפשרות לחשוב עליה.
ממשיכה לעקוב בדריכות וללמוד יחד איתך.

לתת לה לבחור, ליזום, להוביל, להתלהב, להנות. כמו בתפיסה של unschooling - לספק הזדמנויות, לאפשר בחירה, ולהיות זמינים לתווך בינה לבין העולם. לאפשר לה להשתמש בנו. לעודד בלי ללחוץ ובלי להסתבך בציפיות

מימה, איזה יופי שאת כאן ואפשר ללמוד מניסיונך.

הייתה לי מחלוקת עם אורי בעניין קניית האופניים. אני טענתי שאין טעם לקנות אופניים כל עוד אין לה מושג איך לדווש על תלת אופן, ואורי טען שיהיה לה קל יותר ללמוד לדווש על אופניים, וגם תהיה לה הרגשה שהיא מתמודדת עם אתגר של ילדה גדולה. הסיפור שלך גורם לי לחשוב שאורי צודק.

שנינו מאוד אוהבים ומיטיבים לשחות
באיזו מסגרת הבכור שלך למד לשחות? הדס מאוד חסרת ביטחון במים ואני חוששת לשלוח אותה לחוג שחייה רגיל.
(אני למדתי לשחות בקייטנה, בגיל 7. נהניתי מאוד במים. שחיתי לאט, אבל מאוד מדויק ועם הרבה ביטחון.)

הבוקר, בגן, גל הבן וגל הבת הזמינו את הדס לרקוד איתם. הם לא ממש רקדו אלא התנועעו באופן מגושם וחינני לצלילים של מוזיקה דמיונית. הדס נצמדה אלי ואמרה: אני לא יודעת איך עושים את זה .
בכל פעם אני מופתעת מחדש, לא כל-כך מהעובדה שכל הקשיים האלה עולים, אלא מהעובדה שזה קורה כל-כך מוקדם.

אני מנסה להשתמש במה שאני כבר יודעת על עצמי ועל הדס, כדי להבין מה יכול לעזור לה כאן. נדמה לי ששורש הקושי הוא שאין לה מושג איך לחקות תנועה. היא מצליחה לגלות בניסוי ותעייה איך להפעיל את הגוף שלה באופן פונקציונלי כדי להשיג מטרה מוגדרת (להשחיל חרוז או לטפס על מתקן), והיא יכולה לעקוב אחרי הוראות מילוליות. אבל שתי הטכניקות האלה לא רלוונטיות לריקוד.
אני חושבת לעצמי - אולי כדאי להשמיע בבית מוזיקה שעושה חשק לרקוד, ולומר להדס 'אל תסתכלי עלינו רוקדים, פשוט תעשי מה שמתחשק לך. לרקוד זה לזוז איך שרוצים'. אם יהיה לה את החופש לגלות בעצמה - ללא מרכיבים של הכוונה, שיפוט והשוואה - איך התנועה שלה יכולה להתחבר למוזיקה, אולי היא תצליח להגיע למקום משוחרר יותר, עם פחות מודעות עצמית.

שלום לך
לנו יש בת שעכשיו היא בת 10, שמאד מתאימה לתאורים של הדס (שלא הבנתי בת כמה היא?)
ואני מאד מתאימה לתאורים שלך את עצמך...
וחשבתי לשתף במה שאנחנו עשינו במשך השנים, ואיך זה נראה עכשיו:

הרגשנו את הסרבול וחוסר הבטחון התנועתי שלה כבר מגיל פצפון. נדמה לי שבערך בגיל 3 התחלנו לקחת את בתנו לפיזיותרפיסטית של הגיל הרך, בלי שום איבחון (שגם אותנו מאד הרתיע) - רק הפניה של רופאת משפחה. היא עבדה פעם בשבוע (וחלק מהשנים פעם בשבועיים) בעבודה אישית, שכללה את כל התחומים שהיו לה קשים - טיפוס, קפיצה, ניתוק מהקרקע, משטחים לא יציבים וכו'. זה נמשך עד גיל 6 בערך.
אח"כ היא היתה שנתיים בחוג התעמלות קרקע רך ולא תחרותי, ועכשיו היא מסיימת שנתיים נוספות בחוג מחול - גם הוא מאד לא תחרותי באופיו.
המטרה שלנו לאורך כל הפעילויות המובנות האלה היתה ליצור ערוץ פתוח לתנועה, מתוך הנחה שאם היא לא תצבור הצלחות בתחום העבודה והקשר עם הגוף - עם הזמן היא תצמצם את ההתנסויות שלה בתחומים האלה. ההנחה הזו מתבררת כנכונה ככל שהיא קרבה לגיל ההתבגרות, בו כל הענינים הגופניים ממילא מעוררים תחושות מורכבות, וגם ההשוואה לאחרים גוברת בבת אחת.
כיום המצב הוא שהיא לא יודעת לנסוע על אופניים ללא גלגלי עזר (היא כבר קרובה לזה מאד, אבל הפסיקה לנסות כי קשה לה שאחרים יראו אותה מתאמנת...), עדיין לא יודעת לשחות אבל מאד אוהבת להיות במים, אוהבת מאד לרקוד ורוקדת הרבה בבית, ומתקשה מאד בהתמודדות עם ריצות, משחקי כדור קבוצתיים וכאלה.

ההתמודדות עם הסרבול לא נהיית קלה יותר. וזה נפלא אם יש איזשהו תחום חוזק שאפשר להישען עליו, כמו שסיפרת על עצמך עם הגלגלון.

עם זה, אני לפחות מנסה לא לשפוך לתוך זה את כל הקשיים שהיו לי כילדה. קושי זה חלק מחייו של כל אדם, כל אחד בדברים אחרים. וקושי זה גם צמיחה ומציאת פתרונות. אני אישית הרגשתי שההורי שלי אהבו אותי ללא תנאי כמו שהייתי, עם הקשיים שלי (אלה ואחרים) - וזה נתן לי בסיס מצוין לחיות עם הנתונים שלי. ונראה לי שלבת שלך יש את זה ובגדול!

מצטרפת..
גם אצלנו שניים (בן שלוש, בת שש) שנוטים לסרבול, אינם זריזים וגמישים כאחרים בני גילם.
אבל מה - אין להם מושג שזה המצב. שניהם בטוחים שהם אלופים מאין כמותם, חזקים ואמיצים ומסוגלים.
ובמידה מסויימת זה נהיה ככה - מאמינים בעצמם וביכולות שלהם, ומגלים אומץ וביטחון שמפתיעים אותנו כל פעם מחדש (בקפיצות, בטיפוסים). אפילו שבבסיס הם יכולים פחות, בזכות הביטחון מגיעים למקומות נהדרים.

אני חושבת שזה במידה רבה תוצאה (מבורכת) של היחס שלנו:
מגיל צעיר בחרנו לא לקחת לאבחונים וטיפולים וכאלו, אלא להתפעל ולחזק את מה שיש בתחום התנועה (אצלה האהבה - מה אהבה, התמכרות - לנדנדות, אצלו הכח). בחירה מודעת, בניגוד להמלצות של גננת-באמת-מוצלחת ועוד כמה מומחים.
למה? מכמה סיבות: נראה שמדובר בנטייה שהולכת ללוות אותם (כמו את אבא שלהם) לאורך שנים, וכמו ש מורינגה_רותמית^?‏ כתבה למעלה ההתמודדות עם הסרבול לא נהיית קלה יותר . אם כך, חשבנו שעדיף להשקיע בשביל שירגישו יכולים ובטוב עם הגוף שלהם, ולא להרויח מעט יותר התקדמות על חשבון תחושת בעייתיות שתישאר הלאה.
וגם כיוון שאני במקצועי מאבחנת, ומכירה כל כך את המצב שכשמישהו בא לאבחון כבר מוצאים על מה אפשר לעבוד, כי תמיד יש. ואז נהיה מסלול כזה של תיוג וטיפול שקשה לצאת ממנו.

בקיצור, מה שאני רוצה להגיד זה שאם אפשר למצוא מקום מבפנים לסמוך על הילדים, על מי שהם ועל מה שהם, זאת מתנה ענקית. כשהם מרגישים מסוגלים ובטוחים, יגיעו לכל מקום עם הזמן. ותחושת חוסר ביטחון וחוסר יכולת מפעפעת וקשה נורא לשנות אחר כך.

אני מכירה את זה מעצמי - תמיד חשבתי שאני זזה נהדר, למרות שהייתי, ועודני, שמנה ומסורבלת, וכל זה בזכות אמא שהעבירה לי את המסר הזה (באמונה אמיתית). ואת יודעת מה, אני באמת זזה נהדר

נדמה לי ששורש הקושי הוא שאין לה מושג איך לחקות תנועה.
שורש הקושי הוא לא החיקוי של התנועה- כי הרי ריקוד לא ניתן לחיקוי (וודאי לא מדויק) אלא, הצורך שלה להיות/לעשות כמוהם לרצות את מה ( או מי ) שהם.
פה יש נקודה רגישה של השוואה בינה לבין האחר, ואולי מזה צריך להיזהר ולהישמר יותר מכל.
כי ברגע שהיא מרגישה נחותה היא תפסיק לגמרי. וחבל.
(היתי שמה לב טוב טוב לא לדבר על הנושא לידה, נדמה מהכתוב שאולי זה מאוד מטריד אותך. יכול להיות ששמעה אותך?)

היא מצליחה לגלות בניסוי ותעייה איך להפעיל את הגוף שלה באופן פונקציונלי כדי להשיג מטרה מוגדרת (להשחיל חרוז או לטפס על מתקן), והיא יכולה לעקוב אחרי הוראות מילוליות.
שתי הטכניקות האלה לא רלוונטיות לריקוד.
הריקוד מאוד חשוב לה? אפשר להסביר לה על ריקוד חופשי ועל תנועה שזורמת עם המוסיקה.
'אל תסתכלי עלינו רוקדים, פשוט תעשי מה שמתחשק לך. לרקוד זה לזוז איך שרוצים'.
בדיוק!!
באמת שצריך לתת לה הרבה מזה - ולדעתי בעיקר לבד. להתחבר, לזרום, להנות.
אפשר קודם לנסות להתחבר למוסיקה, ואז כשהיא מדברת בגוף לרקוד, לשמוח, לזוז.

וקושי זה גם צמיחה ומציאת פתרונות
אהבתי.

רינ_צ'י‏‏
אצלה האהבה - מה אהבה, התמכרות - לנדנדות
גם אצלנו זה הסיפור הנוכחי - יש לך תובנה בעניין? איפה או מה זה מחזק אצלה?

כל מה שכתבת פשוט מקסים!
ובעיקר זה:
כשהם מרגישים מסוגלים ובטוחים, יגיעו לכל מקום עם הזמן. ותחושת חוסר ביטחון וחוסר יכולת מפעפעת וקשה נורא לשנות אחר כך.

גם אני רואה קשיים אצל ביתי ומנסה לחפש להם פתרונות משחק מקוריים, מרגישה שכל הזמן היא מתחזקת ומתחדדת.
אני רוצה להדגיש את הנושא של ההשוואה עם ילדים אחרים, זו לדעתי הנורה האדומה בסיפור! (אופייני בחברה )
כל אחד הוא שונה ומיוחד, ובעיקר אהוב כפי שהוא.
אתמול מצאתי ספר שנקרא "נוני ארנבוני" (נדמה לי הוצאת יבנה בתרגום סמדר שיר)
בקצרה: הארנבון בעל אוזן אחת מקומטת ומרגיש "לא בסדר" ומנסה למצוא לעצמו דרכים מקוריות להעמיד את האוזן, כולם צוחקים עליו. בסוף הוא הולך לרופא שאומר לו שאין שום בעיה וכל אחד הוא אחר ומיוחד. הארנבון מרגיש נפלא ומזמין את כל הארנבונים למפגש התנסות בלהיות שונים.
נחמד. עם מסר חשוב.

אאל"ט כתבת פעם שהדס בת 4 (?) אולי כדאי להתייעץ איתה ולשאול כדרך אגב אם היא היתה רוצה עזרה להתחזק בתחום מסויים?
או חוג מסויים?

תודה על התגובות שלכן. קראתי בעניין ואני חושבת על כל מה שכתבתן. לעת עתה אני רוצה להגיב רק לכמה נקודות עקרוניות:

אני חושבת שמוסכם על כולנו שהמטרה אינה לגדל ילדים שעומדים באיזשהו תקן חיצוני, אלא לגדל ילדים שחיים עם עצמם בשלום ומרגישים נוח עם גופם. ההתלבטויות נוגעות רק לדרך הנכונה לקדם את המטרות האלה, וכאן אני חושבת שאין תשובות כלליות שנכונות לכל הילדים. אפשר רק לשרטט את השיקולים ואת היתרונות והחסרונות הפוטנציאליים של כל בחירה. מכאן, כל הורה צריך לבדוק מה מתאים לילד שלו, בשלב המסוים שבו הוא נמצא, ובמערכת הנסיבות הספציפיות.

מוסכם גם שהדבר החשוב והבסיסי ביותר הוא מסר של אהבה, קבלה ואמון. כל ניסיון לקדם ולחזק את היכולות החלשות יכול להתרחש רק על הרקע הזה.
עוד מרכיב שנדמה לי שנסכים על חשיבותו הוא יכולת לשים בצד את הרגשות שמתעוררים אצלנו נוכח הקשיים של הילד, ולהתפנות לראות ולהכיל את הרגשות שהקשיים של הילד מעוררים אצלו.

עכשיו עולות שאלות בנוגע לקידום היכולות הגופניות בפועל. עבודה בכיוון זה היא חיונית בעיניי. התקדמות ממשית ביכולות הגופניות עושה פלאים לשמחת החיים ולדימוי העצמי. לכן התחלתי להתבונן ולתעד את התובנות שלי בנושא, ואני שמחה שהצטרפתן אלי בכך. אני מקווה לגבש כאן מעין ארגז כלים של עקרונות ספציפיים וכלליים לעבודה עם ילדים שמתקשים בתחום המוטורי.

בנוגע לאבחון וטיפול: כל הנקודות שהעליתן נראות לי חשובות מאוד, וכאמור, אני לא חושבת שיש תשובה אחת שנכונה לכל הילדים. באופן אישי, עדיין לא קיבלנו החלטה סופית בנושא.
נראה לי כי ככל שהפער בין הילד לבני גילו גדול יותר, ככל שהוא מודע למצבו, חסר ביטחון ונוטה להימנע מפעילויות בתחום שהוא חלש בו - הכף נוטה לכיוון של אבחון וטיפול.
אני חושבת שגם במקרה שבו הילד מודע לכך שהמפגשים הטיפוליים נועדו לחזק אותו, הטיפול יכול להיות מלווה במסר: "תראה, זה לא שאתה לא יכול לעשות את מה שהאחרים עושים. אתה בסך הכל זקוק לקצת יותר הדרכה". בעיניי זה מסר מחזק ומשמח.

תגובה ספציפית לדברייך, נועה:
שורש הקושי הוא לא החיקוי של התנועה- כי הרי ריקוד לא ניתן לחיקוי (וודאי לא מדויק).
התכוונתי לחיקוי לא מדויק, חיקוי כללי של סגנון התנועה. ואולי את צודקת וריקוד אמור לבוא לגמרי מבפנים (אין לי מושג, כי אצלי זה לא קרה מעולם).

פה יש נקודה רגישה של השוואה בינה לבין האחר, ואולי מזה צריך להיזהר ולהישמר יותר מכל.
כי ברגע שהיא מרגישה נחותה היא תפסיק לגמרי. וחבל.
לצערי היא לא רקדה מעולם. אני זוכרת את הדס בגיל שנה וחצי, מסתכלת במבוכה על פעוטות בני גילה שרקדו, ומסרבת להזמנה להצטרף אליהם.

הייתי שמה לב טוב טוב לא לדבר על הנושא לידה, נדמה מהכתוב שאולי זה מאוד מטריד אותך. יכול להיות ששמעה אותך?
אני נמנעת לחלוטין מדיבור על הנושא לידה.
אגב, אני מרגישה שהכתיבה כאן עוזרת לי לחשוב על הנושא בצורה בהירה ומרוכזת, וגם לתחום את מסגרות הזמן שבהן הוא במוקד מחשבותיי.

שלום אמא בלמידה, לא קראתי את כל הדף, אני מודה, אבל יש דבר פשוט שאת כאמא יכולה לעשות:
ריפוי בעיסוק באופן פרטני אצל מומחית - או - חוג התעמלות טיפולית בקבוצה קטנה.
לבת שלי היו קשיים במוטוריקה הגסה, הליכה מסורבלת ואיטית, ריצה מוזרה ומסורבלת, לילדה היה קשה מאוד וזה פגע בדימוי העצמי שלה, היום הילדה בת שבע ורוכבת על אופניים בלי גלגלי עזר כבר שנה.
אז נכון שהיא לא יודעת לדלג כמו האחרות אבל היא היתה הראשונה מבני גילה לרכב בלי גלגלי עזר (ובשבילי זה היה נצחון!), והיום רוכבת גם על רולר בליידס.
בגיל שמונה חודשים היא עברה פיזיוטרפיה ובגיל שלוש צירפנו אותה לקבוצה טיפולית (כפי שציינתי) של שני מורים וארבע בנות בסך הכל, הלכנו לזה באופן פרטי וזה עלה הרבה כסף (בצפון תל אביב) אבל זה השתלם.
היום את יכולה לקבל מימון חלקי אם יש לך כללית מושלם (או מורחב בכל קופת חולים אחרת).
זה חשוב לבטחון העצמי של הילד. תנסו.
לגבי ריפוי בעיסוק, מרפא בעיסוק את מבקשת מרופא המשפחה הפנייה. המרפא בעיסוק עושה אבחון ומגדיר על מה צריך לעבוד עם הילדה ואז מתחילה העבודה ואתם ההורים מקבלים הסברים על המשך עבודה בבית.
אנחנו עבדנו בבית המון עם הילדה על שיווי משקל וחיזוק חגורת הכתפיים ועוד....
אל תדחו, זה חשוב לבטחון העצמי של הילדה ולדימוי הגוף שלה.

רולר בליידס! וואו! לטוס על רולר בליידס תמיד נראה לי שיא הכיף ותחושת המסוגלוּת.

תודה על עצותייך הטובות, רוני .

הנה למשל תרגילים לעבוד עם הילדה:
(זה מאוד אינדיוידואלי לגבי מה שהיא צריכה אבל אלו תרגילים שעזרו לבת שלי)
(אבל חשוב לא להכריך אותה, אולי לעשות זאת תוך כדי משחק ולשתף חברה שלה או אח או דוד).

1. באייס קנה ובנה מוכרים לעציצים ריבוע קטן מעץ עם גלגלים (כתחתית לרמקולים או לעציצים), הילדה צריכה לשכב כאשר הבטן שלה על העץ וצריכה להגיע ממקום למקום בעזרת הידיים והרגליים בלבד.
2. ספסל עם ארבע רגליים ללא משענת, יש להניחו כאשר שני רגליים קדמיות מונחות על מדרגה נמוכה (או רצפה) והרגליים האחוריות על מדרגה גבוהה (או על שני מזרונים). הילדה צריכה לשכב עם הבטן על הספסל ולהחליק עליו עם הידיים בלבד, מצידו הנמוך של הספסל לצידו הגבוה. זה קשה.
3. שיווי משקל על הספסל או חומה נמוכה בגן השעשועים.

בחוג הטיפולי זה היה מדהים כי יש להם את כל המכשירים והמורים מצליחים לדרבן את הילדים, מגוון העזרים והאביזרים שהם משתמשים בו צבעוני ומקסים והילדים לרוב שמחים מאוד שם כי מקבלים פידבקים ועושים גם דברים שהם אוהבים, נותנים להם גם לאלתר פה ושם. הילדה שלי מאוד נהנתה. מומלץ! וגם כך בתך תבין ותראה שיש עוד ילדים כמוהה וזה לא אומר שהם פחות טובים מהאחרים, כי הנה גם הם מצליחים והם בחוג התעמלות.
מ ו מ ל ץ ב ח ו ם!!!

לטוס על רולר בליידס תמיד נראה לי שיא הכיף ותחושת המסוגלוּת.
זהו שהיא עדיין לא ממש טסה (יותר טסה על האופניים שלה) אבל רוכבת על הרולר יפה מאוד בעצמה ובצורה מהירה יחסית, עם כסדה וכרית בישבן, ומגיני ידיים וברכיים ומרפקים.... משהו מוזר כי היא מפחדת ליפול למרות שעדיין לא נפלה... אבל בלב (שלה ושלנו) יש גאווה וזה הכי חשוב!!

אם תמשיכו לעבוד על הדברים הדס שלך עוד תגיע רחוק, אבל חשוב לפנות למישהו מיקצועי. זה נראה לי חשוב לפני כתה א' ששם כבר יש שיעורי התעמלות וזה הופך להיות תחרותי בבית הספר היסודי.

אמא בלמידה מתמדת,
מכיוון שנראה ממה שכתבת שאת מתענינת ומעונינת בנסיון והמחשבות של אמהות אחרות - אני מוסיפה עוד משהו שחשבתי עליו אחרי שכתבתי כאן אתמול:
שבתחום של גרוי לתנועה ופעולה של הגוף, עדיף מאד שמי שיעזור לילדה לא יהיה מישהו שאצלו זה צד מאד חלש, או לא פתור.
כמו שלרופא שיניים עדיף שילווה את הילדים מבוגר שאין לו טראומות מטיפולי שיניים... הצלקות שלנו יכולות להדביק את הילדים בדברים שבמקור אין אצלם בכלל, וסתם להעצים בעיות או תחושות מעכבות.
אז אם נאמר בן זוגך יותר זורם בתחום הפיזי, או עם דימוי עצמי טוב יותר בתחום זה - אולי כדאי שהוא זה שיבלה איתה במשחקי כדור, ריצות, ריקודים וכאלה? (סתם אני זורקת רעיונות, בלי לדעת את הנסיבות הספציפיות כמובן).

וגם רציתי לומר לך, שלפי מה שראיתי, ילדים צעירים לא בהכרח מתייחסים לריפוי בעיסוק או פיזיותרפיה כאל תיוג או בעיה אצלם. מבחינת הבת שלי זה היה כמו חוג או פעילות מיוחדת, שהיא גם אהבה אותה למרות שהתמודדה גם עם קשיים. זה הרבה ענין של איך מציגים את זה - גם ההורים, וגם המטפל/ת.
דווקא בגיל בוגר יותר, אם מתחילים בטיפולים, זה יותר קשה לילדים להתמודד עם ענין הדימוי, ודורש יותר חוכמה תקשורתית מצידנו.

ילדים צעירים לא בהכרח מתייחסים לריפוי בעיסוק או פיזיותרפיה כאל תיוג או בעיה אצלם. מבחינת הבת שלי זה היה כמו חוג או פעילות מיוחדת,
נכון מאוד. ויש בפירוש חוגים כאלו.

בתחום של גרוי לתנועה ופעולה של הגוף, עדיף מאד שמי שיעזור לילדה לא יהיה מישהו שאצלו זה צד מאד חלש, או לא פתור.
כמו שלרופא שיניים עדיף שילווה את הילדים מבוגר שאין לו טראומות מטיפולי שיניים... הצלקות שלנו יכולות להדביק את הילדים בדברים שבמקור אין אצלם בכלל, וסתם להעצים בעיות או תחושות מעכבות.
אז אם נאמר בן זוגך יותר זורם בתחום הפיזי, או עם דימוי עצמי טוב יותר בתחום זה - אולי כדאי שהוא זה שיבלה איתה במשחקי כדור, ריצות, ריקודים וכאלה?

מורינגה, תודה, אני בהחלט מודעת לנקודה שאת מעלה. כרגע אני מרגישה שהנושא מספיק פתור אצלי (טראומות וצלקות נראות לי מילים חריפות מדי בהקשר זה), כלומר, שאפשר בעבודה זהירה ומודעת להימנע מלהכניס את המטענים שלי לתוך הסיטואציה.
יותר מכך, אני מרגישה שההתמודדות הזו היא הזדמנות לעבודה וצמיחה גם בשבילי.
(בהקשר זה, ציטוט מעורר השראה מדף הבית של עירית_לוי‏:
"הורות מודעת היא פעילות מרפאת שבה השיחות והמטלות הרגילות נעשות אמצעים לצמיחה רגשית ורוחנית.
כאשר ההורה מספק את צרכיו של ילדו, הוא גם מטפל בעדינות בריפוי פצעיו שלו, ועל-ידי כך משלים מעגל של אהבה גדול בהרבה משניהם."
_{הארוויל הנדריקס והלן האנט מתוך "הורות מודעת" (Giving The Love That Heals).})

ועוד מברג קטן לארגז הכלים:

כשאנחנו מבלות במרחב שמזמין פעילות גופנית, גיליתי שיש יתרונות רבים בהתמקמות רחוק יחסית מהדס. במקום לעמוד ממש בסמוך אליה, אני יושבת על הדשא עם הורים אחרים או שקועה באינטראקציה צמודה יותר עם אחותה הקטנה.
כשאני רחוקה מהדס, אני מנטרלת את הסיטואציה מהטעינוּת, הציפיות והשיפוט שאני עלולה להכניס לתוכה. בשולי שדה הראייה שלי, הדס חופשייה לנפשה לבחור במה שמושך אותה, להתנסות ולהיכשל.
עוד יתרון חשוב: כשאני זמינה באופן מיידי, הדס מרבה לפנות אלי ולהיעזר בי. כשאני רחוקה יותר, הדס מנסה להתמודד לבד עם האתגרים הגופניים שעומדים בפניה.
(למשל, במקום לקרוא לי שאעלה אותה לנדנדה, היא מטפסת לתוכה בכוחות עצמה).

אני חושבת שמוסכם על כולנו שהמטרה אינה לגדל ילדים שעומדים באיזשהו תקן חיצוני, אלא לגדל ילדים שחיים עם עצמם בשלום ומרגישים נוח עם גופם. ההתלבטויות נוגעות רק לדרך הנכונה לקדם את המטרות האלה,
כמובן, כמובן. מצטערת אם יצא כאילו אני מבקרת את הדרך שלכם, זו ממש לא היתה הכוונה שלי.
כואב לי מאוד על ילדים שמרגישים חלשים בחברתם של ילדים אחרים, ומהמקום הזה דיברתי.
כואבת לי ההשוואה בין הילדים וזווית הראיה שבוחנת את היכולות שלה בהשוואה לאלו של אחרים.
מהמקום הזה אני מאוד מנסה להימנע, וחשבתי שיהיה נכון להאיר אותו.
אני גדלתי במקום כזה ששופט כל הזמן בהשוואה ל... (מישהו אחר) וזה מה שאני רואה לצערי שקורה לילדים במסגרות.

סיפרת על המקרה בגן:
הדס נצמדה אלי ואמרה: אני לא יודעת איך עושים את זה
בכל פעם אני מופתעת מחדש, לא כל-כך מהעובדה שכל הקשיים האלה עולים, אלא מהעובדה שזה קורה כל-כך מוקדם.

ואח"כ כתבת:
לצערי היא לא רקדה מעולם. אני זוכרת את הדס בגיל שנה וחצי, מסתכלת במבוכה על פעוטות בני גילה שרקדו, ומסרבת להזמנה להצטרף אליהם.

אני חוזרת על עצמי (קצת) - האם לא כדאי לדעתך לדבר איתה על הקושי הזה, לשאול אותה אם היתה באמת רוצה לרקוד ומה לדעתה כדאי לעשות כדי שתוכלו לעזור לה להרגיש הכי טוב שאפשר בעולם עם מי שהיא?

האם לא כדאי לדעתך לדבר איתה על הקושי הזה, לשאול אותה אם היתה באמת רוצה לרקוד ומה לדעתה כדאי לעשות כדי שתוכלו לעזור לה להרגיש הכי טוב שאפשר בעולם עם מי שהיא?
אני צריכה לחשוב על זה.
לעתים קרובות אני שואלת אותה מה היא חושבת שיכול לעזור לה עם קושי מסוים. אני מאוד אוהבת את הגישה הזו, את האמונה שאם נדע לשאול ולהקשיב, הדס עצמה תגלה לנו מה היא צריכה.
בנושא הזה, אינטואיטיבית אני לא בטוחה שזה מתאים. לשאלה הראשונה אני מנחשת שהיא תשיב שהיא לא רוצה לרקוד; והשאלה השנייה נראית לי כללית ומופשטת מדי בשבילה. לשמחתי, נראה לי שבאופן כללי היא מרגישה טוב מאוד עם עצמה.

הגננות של הדס ביקשו מן המטפלת בתנועה שמעבירה חוג בגן, להעריך את התפקוד של הדס בחוג ובכלל. לשמחתי היא הייתה מאוד אופטימית בנוגע אליה, ואמרה שהיא זקוקה בעיקר לאימון. נוסף על העצות שכבר נכתבו כאן (גינות משחקים), היא הציעה-

• ללכת הרבה על חול ים (עדיין לא דיברתי איתה ישירות, כך שאני לא בטוחה בנוגע להיגיון שמאחורי ההצעה).
• לחפש דרכים לעזור להדס לעשות סוויץ' ממצב סביל לפעיל.

לא חשבתי על זה קודם באופן הזה, אבל היא באמת צודקת. לפעמים קורה משהו שמעביר את הדס כמעט בִּן-רגע מפסיביות ולאות לעוררות ואקטיביות. (החיפוש אחר הסוויץ' נועד להגדיל את כמות השעות שבהן היא מפעילה את הגוף).

היום אחר-הצהריים הלכנו לקנות סנדלים. הדס ירשה מהבת-דודה שלה סנדלים מצוינים במידה 27. בקיץ שעבר הם עוד היו טיפה גדולים עליה, אבל בימים האחרונים התעורר אצלי חשד שהם כבר לוחצים לה. התברר שהם קטנים ועוד איך: יצאנו מהחנות עם סנדלים במידה 29. בקצב הזה, אוטוטו אנחנו שותף (במלעיל, כן?) בנעליים .
בחנות נדהמתי לגלות שבעוד ש כל סנדלי הבנים מותאמים לריצה וקפיצה, הרבה דגמים של סנדלי בנות לא ממש מתאימים לפעילות גופנית. למשל, ‏אלה‏, ‏אלה‏, ואפילו ‏אלה‏, עם העקב הנמוך.
הדס התבייתה דווקא על דגם מהסוג האחרון, אבל הצלחתי לשכנע אותה שיהיה לה קל יותר להתרוצץ ולשחק עם עקב שטוח.
_{(למרות זאת, ממליצה על ‏חנויות העודפים‏ של נימרוד. אפשר לקנות דגמים מעונות קודמות בהנחות גדולות).}

אחרי שקנינו סנדלים, חלצנו אותם מיד בפארק המשחקים הקרוב לגן.
בהתחלה הדס ביקשה שאנדנד אותה על אחת הנדנדות. הפעם שמתי לב שהנידנוד עשה אצלה את הסוויץ' מפסיביות לאקטיביות. התנדנדות היא חוויה פסיבית, מצד אחד, אבל מצד שני היא מעוררת ועושה חשק לנוע.
בהמשך עוד הספקנו לתפוס חבר מהגן, והם שיחקו והשתוללו ביחד. הייתה לי נחת גדולה לראות את הדס בעקבותיו, מנסה ומעזה. כשהוא קפץ בביטחון מהשלב הרביעי של הסולם, היא ירדה לשלב השני וקפצה משם בהיסוס, ונראתה מלאת אושר ופליאה כשנחתה בשלום על הקרקע. בהשפעתו המבורכת היא גם הצליחה בפעם הראשונה לשכב ישר על הדשא ולגלגל את עצמה סביב ציר האורך במורד. יום מלא אופטימיות לכוחותינו .

אמא_בלמידה_מתמדת^?‏, אותך לחוגים לריפוי בעיסוק. עוד מעט את מגיעה עם הבת שלך לרמת ההבנה שלנו, רק מהתבוננות והקשבה וחקירה. כל הכבוד!

למשל:
שמתי לב שהנידנוד עשה אצלה את הסוויץ' מפסיביות לאקטיביות. התנדנדות היא חוויה פסיבית, מצד אחד, אבל מצד שני היא מעוררת ועושה חשק לנוע.
וההסבר: תנועה ליניארית מעוררת את מערכת העצבים. בהרבה טיפולי רב"ע מתחילים את הטיפול בתנועה ליניארית, כדי להמריץ ולעורר, ואז קל יותר לגוף לתפקד וללמוד יכולות חדשות.
מה זאת אומרת מעורר? זה אומר גם שטונוס השרירים עולה באופן זמני (וטונוס נמוך מאוד מקושר לסרבול), וגם לכך שהמערכת מקבלת יותר גירויים, ולכן היא איכשהו "קשובה" יותר. דרוכה יותר.

שהדס תבחר בעצמה את הדבר שהיא רוצה להתנסות בו, ואז, במידת הצורך – לעודד אותה ולסייע לה.
בדיוק זו הדרך.
בנוסף, כל מתקן שהיא בוחרת, אפשר להשתמש בו בכמה וכמה דרכים. וכך תמיד אפשר להרחיב את הפעילות על אותו מתקן: "אולי עכשיו תנסי הפוך? מהצד השני? בישיבה/עמידה/שכיבה על הגב/ על הבטן" וכו'. זה גורם לה להתנסות במשהו חדש - אבל על מתקן מוכר ואהוב, וגם גורם לתחושת שליטה. או להציע לה להמציא משהו חדש. מאוד מאתגר, ומצד שני אם היא אפילו ממציאה רבע תנועה חדשה - זו כבר הצלחה.

היו לי עוד דוגמאות אי שם למעלה, אבל אני מתעצלת למצוא ולצטט.

אה, כן: אמרת שאם את במרחק מסוים ממנה היא יותר פונה למשאבים האישיים שלה במקום ישר לבקש ממך עזרה - וזה נכון. כמרפאה בעיסוק, אני תמיד מנסה לזכור את הנטייה שלי להיות all over the child, כי הרי אני צריכה ללמד, אז אני מלמדת ומלמדת ומלמדת... והדברים הכי חשובים קורים כשאני תופסת מרחק ואומרת: תן גז, אני לא מתערבת עכשיו. או לפעמים אפילו יוצאת מהחדר לחמש דקות.

בחנות נדהמתי לגלות שבעוד שכל סנדלי הבנים מותאמים לריצה וקפיצה...
מה שנקרא: השפעת הסביבה החומרית על התפקוד. כמה שהמסביב הזה משפיע! תנסי להמשיך בקו הזה, להסתכל על כל המרכיבים של הסביבה ואיך הם משפיעים על הדס: הימצאות מרכיבים שונים (מתקנים, דשא, טלויזיה, אוכל), פיזור במרחב (צפיפות או ריווח), בבית או בחוץ, גובה, צורה, התאמה לגודל הגוף שלה (בייחוד כפות ידיים וגובה של מתקן יחסית לגובה הברכיים), מרקמים, תאורה, רעש. גם ביגוד שהיא לובשת, וכמובן, הסביבה האנושית: את, גננות, ילדים אחרים....

אחרי שקנינו סנדלים, חלצנו אותם מיד בפארק המשחקים הקרוב לגן.
כל פעילות גופנית, מתחילה לא מהאיבר שמבצע אותה (ידיים, למשל), אלא מהיציבה של הגוף, והיציבה מתחילה מהבסיס שעליו הגוף מונח. בהליכה, ככל שהמשטח מחוספס יותר, כך הוא נותן יותר גירויים לכפות הרגליים: מרקמים משתנים, בליטות, שיפועים, פידבק שונה בהתאם לדרגת הרכות / הקושי שלו. לעומת זאת סוליות נעליים נותנות גירוי אחיד לאורך זמן. הגירוי המשתנה גורם להליכה (כפעילות עצבית) להיות אקטיבית יותר, כי כל הזמן מערכת העצבים צריכה לקלוט את השינויים, לעבד אותם ולהגיב עליהם בהתאם. והפעלת שרירי כפות הרגליים משפיעה מיידית על כל היציבה (והתנועה) עד למעלה. גם ביוגה אומרים את זה. ככל שכפות הרגליים אקטיביות יותר - כן ייטב.
(סתם טיפ כללי - אם לפעמים מרגישים עייפות מנומנמת, באמצע העבודה - חליצת הנעליים מעוררת ומרעננת)

הרהורים על עידוד:
המטרה הרשמית שלי, כשעבדתי עם ילדים (גם "רגילים" וגם בחינוך המיוחד) היתה לשפר את התפקוד שלהם בתחומים שונים.
המטרה האמיתית שלי היתה לשפר את תחושת הערך העצמי והמסוגלות. הנכונות להעז, לפגוש את העולם באמצע הדרך, להסתכן ולנסות.
לפעמים זה בא ביחד, לפעמים לא.
אני רושמת פה כל מיני זכרונות טובים, מהקטעים המוצלחים שלי בעבודה. מרפאה בעיסוק בלמידה מתמדת:

הוא היה נורא נורא נורא מגושם. וגם לא רצה לנסות דברים. אני לא יכול!!!! והוא פחד.
או שהיו לו בעיות בתכנון תנועה, וקושי מאוד גדול להמציא משהו חדש, או לעכל דרך חדשה, או בכלל לקבל שינויים.
או שהוא היה גם חלש מוטורית, גם בעיות בתפיסה חזותית ומרחבית, גם קושי ענקי בפתרון בעיות, והערכה עצמית קרובה לאפס.

התגובות שלי היו:

• (הוא לא רוצה לנסות משהו שאני מציעה, זה קשה מדי) "טוב, בשבוע הבא בטח תעשה את זה" "בשבוע הבא אתה תצליח" "בפעם הבאה תגיע עד כאן". אותה תגובה, שבוע אחרי שבוע. אחרי כמה שבועות הוא אשכרה התחיל לנסות.
• (כשהוא קפא על המתקן, רועד לחלוטין, או פשוט סירב לעשות משהו): אתה אמיץ!!! אתה מעז. למרות שזה מפחיד, אתה מנסה בכל זאת!
• (הילד במבוי סתום עמוק, אין לו מושג מה לעשות) אה, בטח תמצא איזו דרך לעשות את זה (מסתובבת לצד השני של החדר ו"עסוקה בענייני". פוזלת מדי פעם אחורה כדי לא לתסכל יותר מדי, ולעזור כשבאמת צריך).
• בוא תמציא משהו חדש. איך אתה יכול לעלות על הסולם בצורה אחרת? בדרך אחרת?
• רעיון טוב, לא חשבתי על זה.
• (הוא רוצה לרדת מהמתקן או לטפס, ומבקש עזרה) איך תוכל לעשות את זה? מה אתה יכול לעשות עם הרגל שלך? לאן תזיז את היד הזאת? אלה שאלות מכוונות, אבל הוא מוצא את הפתרון, מעצב אסטרטגיה, מיישם ומפיק לקחים.
• נפילה מצויינת!!!

(אתם חושבים שליפול זו לא מיומנות? ילד צריך לדעת שיש לו את היכולת להושיט את כפות הידיים קדימה תוך כדי נפילה, וכך להגן על הראש. או להושיט רגל קדימה וכך לבלום ולצמצם נזקים וחבלות. אם את יודעת את זה הנפילה מפחידה פחות, ופחות נתפסת ככשלון. פעם הבאתי את זה עד אבסורדום, עם ילד שלא היה לו את הרפלקס הזה, והיה עלול לנחות על הפרצוף כמו קרש. יום אחד הוא ניסה ללכת עם קביים, הם נתקעו במזרון, והוא התחיל ליפול כמו בהילוך איטי, הגוף מקובע לחלוטין, ידיים בגובה הראש. הפיזיותרפיסטית מאחור ואני מולו, לא מצליחות להגיע אליו, והוא נוחת עם הפנים על המזרון. איך שהוא מגיע לשם אני אומרת לו: "יופי! כל הכבוד שהצלחת ליפול על המזרון ולא על הרצפה!" זה היה מקרה ממוזל, כמובן, אבל מה לא עושים כדי למצוא מרכיב חיובי בסיטואציה, למנוע מהנפילה להפוך לטראומה)

• עכשיו תאסוף את הלגו עם היד החזקה שלך (נאמר לילד עם שיתוק חלקי, והכוונה היתה ליד החלשה שלו. כן, זו שהוא כמעט לא השתמש בה).

אנחנו מה שאנחנו חושבים שאנחנו.

עוד מעט את כבר ברמת המיומנות שלנו (עם הבת שלך), רק מהתבוננות והקשבה וחקירה.

תמר, אין לך מושג כמה שימחת אותי עכשיו (או כמו שהדס אומרת בעגה של פרחות: "את לא מאמינה!!!").

תודה ענקית על ההסברים, הרעיונות, ההרהורים, והרוח הטובה שמנשבת מדברייך. אני בטוחה שלא רק אני שותה אותם בצמא.

אפשר לנצל את ההזדמנות ולבקש ממך כמה טיפים? (מה שנקרא "אני רק שאלה" ).
הסירבול של הדס בולט במיוחד כשהיא רצה. התנועות שלה לא מתואמות. הרגליים נזרקות לאחור בכיוונים מנוגדים, ופלג הגוף העליון כפוף קדימה. היא רצה לאט ומתעייפת מהר. יש לך מושג איך אפשר לעזור לה בזה?

תנועה ליניארית מעוררת את מערכת העצבים.
את יכולה להיזכר בעוד דוגמאות לתנועה ליניארית? נגיד, משהו שאפשר לעשות בבית?

כל מתקן שהיא בוחרת, אפשר להשתמש בו בכמה וכמה דרכים.
אולי יש לך רעיונות לאביזרים שאפשר להביא הביתה, ויכולים לשמש לאותה מטרה? (כלומר, אביזרים שאפשר לגלות בהדרגה דרכים שונות להשתמש בהם). בינתיים חשבתי על כדור פיזיו. כדאי?

הרבה הרבה תודה

ללכת הרבה על חול ים
זה בעצם ללכת על משטח שהשיפועים ומידת היציבות שלו משתנה כל הזמן, ומכריח את הגוף להתאמן בשווי משקל בזוויות משתנות.
כשאנחנו הולכים עם נעליים, או אפילו יחפיםאבל על שטח מרוצף - אנחנו עושים כל הזמן את אותה פעולה. לעומת זאת הליכה על חול (וגם על סלעים, עם נעליים) זה גם גרוי, גם פיתוח מיומנות של תיכנון תנוטעה, וגם אימון (זה בכלל לא קל! תנסו ותראו שאחרי כמה זמן הרגליים מאד מתעייפות - כי אלה שרירים שאנחנו לא מפעילים כמעט).
וזה גם נורא כיף...

אני חושבת לעצמי - אולי כדאי להשמיע בבית מוזיקה שעושה חשק לרקוד, ולומר להדס 'אל תסתכלי עלינו רוקדים, פשוט תעשי מה שמתחשק לך. לרקוד זה לזוז איך שרוצים'.
אולי כדאי לרקוד יחד איתה באופן ממש לא מסודר. כלומר להרשות לעצמכם להיראות לא מתואמים, עם איברים זרוקים באוויר לכל עבר. לא לרקוד "יפה". פשוט לזרום עם המוסיקה (מה שאת מציעה לה), לתת לה יד תוך כדי, ולהתמסר למין ריקוד של "חסרי המודעות".

וחוץ מזה שוב דף_נפלא^?‏, אני בטוחה שהרבה יוצאים נשכרים ממנו.

וואו, כמה הרבה יש לי לספר לך...
כבר רציתי קודם לענות על כמה שאלות אבל לא הזדמן (בדף שלי מוסבר למה) אבל טוב שכך , בנתיים נוספו כמה תובנות.
שאלת לגבי השחיה, אני למדתי לשחות בגיל צעיר ומאוד אוהבת, לכן רציתי שילדי יאהבו לשהות במים ולקחתי את כולם "לשחות" כבר בגיל כמה חודשים. אני משתדלת כמה שיותר מהר להעביר אליהם את האחריות לבטחונם במים - כלומר הם מחזיקים בי ולא אני בהם. בשום שלב לא מעודדת/משדלת/מפצירה או חלילה מכריחה להכניס את הראש למים זה מגיע בזמנו. הבכור למד לקפוץ למים כמו שהוא לומד כל דבר: כמה פעמים יחד איתי (במקרה של קפיצה למים זה אומר להחזיק שתי ידיים) כשזה הפך קל ונעים החזיק רק יד אחת, ורק כשהיה מוכן - בלי ידיים. שמתי לב שבתחילת העונה היינו צריכים לחזור על התהליך אבל זה כבר היה ממש בקיצור - תוך יום אולי. כל זה היה לפני כמה שנים בקיץ שעבר וגם בזה שלפניו הוא כבר זכר את היכולות שלו ולא היה זקוק לי כלל. מקריאה בדף הזה אני מבינה שגם אני סבלתי מסרבול תנועתי. היום כאדם בוגר אני יכולה לנתח את זה ולהבין שאהבתי למים נבעה כנראה מזה שבמים הסרבול נעלם - הגוף נהיה קליל יותר וגם המים מניעים את הגוף בזמן שאני לא מניעה אותו.
לגבח הריקוד אני חושבת שכיוון המחשבה שלך, שחוזק ע"י משתתפות נוספות בדף הזה, הוא מצוין - פשוט לשים מוזיקה כייפית שעושה לכם חשק לרקוד. אצלנו (ביקום המקביל )זה היה השיר you realy got me של הקינקס. פשוט רקדנו והשתוללנו איתו. זה עזר, הוא גם לא היה כל כך כבד אז ואפשר היה להניף אותו באויר...
רציתי גם להתיחס לדברים אחרים שנכתבו פה:

מאמינים בעצמם וביכולות שלהם, ומגלים אומץ וביטחון שמפתיעים אותנו כל פעם מחדש (בקפיצות, בטיפוסים). אפילו שבבסיס הם יכולים פחות, בזכות הביטחון מגיעים למקומות נהדרים
עד שהגננת לא הפנתה את תשומת ליבי לסרבול אני בכלל לא שמתי לב אליו. כל פעולה של בני היתה מתקבלת אצלי בהתלהבות ומכיון שגם לו עצמו יש אופי נלהב הוא בטוח שהוא גיבור על וחזק מאוד. ועדיין מעבר ללקבל , לעודד ו לאהוב לא נראה לי בעיתי גם ללכת בכיף לרב"ע.
לגבי חוף הים - תומכת נלהבת. קצת לפני יומולדתו הרביעי שבר בני את הרגל בשני מקומות והיה נתון בגבס 7 שבועות ארוכים. בעוד שלגבס הוא הסתגל די מהר ומצא אופני התקדמות מופלאים על הישבן וחלקי גוף אחרים, לחזור ללכת לאחר הסרת הגס היה לו קשה. אינני יודעת את הסיבות הפיזיולוגיות אבל עובדה היא שכל ביקור בחוף הים קידם אותו חזרה להליכה באופן משמעותי ונראה לעין (חוץ מזה זה כייף!)
יש לי עוד אבל נגמר לי הזמן. אמשיך בהזדמנות

אמא בלמידה, תודה.

לגבי השאלות: תזכירי לי בת כמה הדס? לא מצאתי למעלה.
ועוד כלל בסיסי: לעולם לעולם לא לדבר על ילדה שלא ראיתי בעיני. זה לא מקצועי. אז נא להתייחס מלה שאני כותבת בעירבון מוגבל, להעביר הכל דרך המסננת שלך.

לגבי הריצה: כללית, הגיל שבו מתגבשת הריצה לפעילות מוטמעת ואוטומטית ברפרטואר התנועתי שלנו, זה איזור גיל חמש (עם טווח הנורמה הענק הרגיל...). קל לנחש שהדס בגיל שבו הריצה ממילא עוד לא מבוססת, כך שברור שרואים את הקשיים שלה דווקא שם, ולא בפעולות "ותיקות" יותר.
התיאור של הריצה מכיל המון המון אינפורמציה, כמה שהוא תמציתי. אז יש פה כמה עניינים "נפרדים":
א. רצה לאט ומתעייפת מהר - נשמע כמו טונוס שרירים נמוך, שכבר ידוע לך שילווה אותה כל חייה. אז בשביל זה פשוט צריך אורח חיים שיכלול פעילות גופנית כחלק מהיומיום.
ב. התיאור על הגב הכפוף והרגליים המתנפנפות, ביחד עם עוד כמה תיאורים שנתת למעלה, מעלים אצלי סימני שאלה לגבי תכנון תנועה. כי DCD זה מין שם משפחה כללי (מדי). הוא יכול להיות תוצאה של טונוס שרירים נמוך, כאשר הטונוס הנמוך גורם לכך שהילד לא יכול להפעיל את השרירים שלו בצורה מיטבית: הוא חייב לגייס קבוצות שרירים גדולות יותר ולהתמץ יותר כדי להשיג את אותה התוצאה, וזה פוגע בַּדיוק של התנועה. מצד שני, יש את התחום של תכנון תנועה. כלומר את היכולת לתכנן, ליזום, ללמוד, לחקות, לתקן ולשפר תנועות שונות. בשביל זה את צריכה מרפאה בעיסוק (כלומר אבחון), שתגיד לך אם להדס יש קושי גם בזה, ותיתן כיוונים להבנה יותר מעמיקה של הקושי ולעבודה בבית. אם יש לה בעיה בתכנון תנועה - ההתמודדות שלה ושלכם הופכת להיות טיפה יותר מורכבת, סביר להניח שהיא נזקקת ליותר הדרכה ו/או להדרכה יותר מדויקת כדי ללמוד לתפעל את הגוף, בייחוד בסיטואציות חדשות.

עכשיו מילה בקשר לאבחון וטיפול:
המדריכה שלי (כשהייתי סטודנטית) אמרה תמיד שלכל טיפול יש מחיר. המחיר משתנה מילד לילד, ותמיד צריך לשקלל את התועלת של הטיפול מול המחיר שהילד משלם. עכשיו, לי יש בעיקר ניסיון עם ילדים בעלי רמת צרכים כל כך גבוהה, שהיה ממש צריך להתאמץ כדי להעמיס הרבה יותר מדי טיפולים, או להביא אותה באינצידנטים ממש חסרי רגישות, כדי לעבור את הגבול שבו המחיר גבוה מהתועלת. אני לא יכולה להעיד מניסיוני על המחיר שזה גובה מילד שתפקודו די קרוב לנורמה. פשוט לא יודעת.
אבל, יש דברים שאפשר לעשות כדי לצמצם את המחיר וזה פשוט לעבוד בעיניים פקוחות ומתוך בחינה ובחינה מחדש, שאת זה את עושה ממילא. אני חושבת שלתהליך של אבחון שבו מרפאה נפגשת אתכם פעם-פעמיים למשך כשעה, יש מחיר די קטן, כי זה אירוע חדפעמי. אחרי האבחון תשבו ביחד, תשמעי את מה שיש למרפאה להגיד, תבקשי ממנה לחזור פעמיים על כל מה שלא הבנת בתוספת הסברים והבהרות, תראי מה יש לה להמליץ, ואז תלכי הביתה ותחשבי על כל העניין. ממילא המערכת תאלץ אותך לחשוב על זה, כי עד כמה שידוע לי יש כיום תורי המתנה בקופות החולים. הם אמורים לתת לך המלצות וכיווני עבודה לקחת הביתה ליומיום, וזה הכי חשוב, יותר מהעבודה המבודדת בחדר הטיפולים. יכולה להיות גם אופציה של ליווי של פעם בחודש.

רק הצצתי בדף ולא קראתי את כולו, בכל זאת רוצה לשתף אותך.
יש לי ילדה מאד פעלתנית. למעשה, הפעלתנות שלה נובעת לפעמים מחוסר יכולת לנוח. אבל, למרות זה יש לה עיכוב בישיבה למשל ובכלל איזה חוסר ביטחון בגוף. קשה לי להסביר את זה בדיוק, זה נראה סותר אבל זה לא.
בכל אופן רציתי לספר לך שהתחלנו ללכת לחוג. מאד היססתי לפני שבאנו בכלל כי היה ברור שיש לה משהו נגד המדריך. היינו אצלו באבחון פרטי וחודש ומעלה מאוחר יותר איך שנכנסנו איתו לחדר היא פרצה בבכי. אנחנו מדברים על תינוקת בת שנה שמאד אוהבת אנשים ולא בוכה ונבהלת מכל אחד. כשבאו הילדים האחרים היא טיפה נרגעה, אבל היה לא פשוט. בפעם השניה שבאנו שוב איך שהיא ראתה אותו היא בכתה בכי מר אבל ההשתתפות או ההיענות שלה לחוג היתה הרבה יותר גבוהה. מרוב שהיא פעלתנית אמא אחת אמרה לי "מה? לה יש בעיה בישיבה?" כי הסתבר שביום הזה כולם היו עם בעיות ישיבה במקרה וכולם היו יחסית כאלה שלא זזים והיא כל הזמן התרוצצה בזחילה לא נחה לשניה אז חושבים שהיא נורא מפותחת כביכול.
בכל אופן זה מדהים אבל אני כבר רואה שיפור בבית באיך שהיא זזה. אני רואה שהיא כבר מנסה להתיישב, אני רואה שהיא נענית יותר ויותר לחלק מהתרגילים שעשינו שם שאני מתרגלת איתה בבית ואחרי פעמיים אני כבר ממש שמחה שהלכנו למרות החשש שלי מהיחס שלה למדריך ומזה שבהתחלה הרגשתי שאני מכריחה אותה לעשות דברים שהיא לא רוצה בכלל ושלא נעימים לה.
כתבתי על זה באתר גם כשהיא היתה בת חודשיים-שלושה (ואז באמת ויתרתי ולא הלכתי) ושוב לאחרונה. אני מקווה שזה ימשיך ככה אבל אני בהחלט חושבת שזה יכול לתת להדס שלך המון ביטחון וגם לך.
אנחנו הלכנו לחוג של שיטת שלהב ויש לי הרגשה שבעוד כמה ימים אני אוכל לבטל את התור לפיזיותרפיה שקבעתי, יש לנו הפניה מהרופאה שלה אבל תור עוד המון זמן ונראה לי שתוך שבוע מקסימום כבר לא יהיה צורך ואני גוררת את זה חודשים.
מתנצלת שהתפרציתי ואם לא מתאים תמחקי, פשוט חשבתי שאולי מה שאנחנו עוברות בימים אלה עשוי להיות לך מידע מועיל או מעודד.

דף מרתק. האינקובטורית הקטנה שלי בת שלוש ורבע, גם היא במסורבלים. יש לי חברה שבתה קטנה ממנה בשנה, אתמול הילדות נפגשו ובבירור התנועות של החברה זורמות יותר, היא נעמדת על קצות האצבעות סתם ככה, קופצת, מסתובבת, הולכת אחורה, אצל הגורה שלי כל הפעולות הן פונקציונליות לחלוטין. היא לא תרוץ סתם כך בשביל הכיף. וכמה שצחקתי/בכיתי בהזדהות כשכתבתן על תלאות התלת-אופן.

היו לנו כבר שלוש פגישות עם פיזיותרפיסטית מדהימה בתכלית. ויש כל פעם התקדמות קטנה, פתאום שמתי לב שהריצה שלה כבר לא מתברווזת כל כך, שהיא מטפסת יפה ומצליחה גם לרדת בלי לזעוק לי להוריד אותה. היא עובדת דרך הראש, הילדונת, היא צריכה להבין מי ולמה ואז מנסה לנוע בהתאם - אין לה את התנועות הספונטניות ואת ה"ריצה לשם ריצה" של אחותה, שמסוגלת לרוץ ולרוץ בשמחה.

תרגיל לדוגמה: לבחור חיה (צפרדע, ברווז, דוב, סרטן) ולתרגל "הליכה" של אותה חיה (קפיצות צפרדע, הליכת דוב)
ועוד - ללכת על קורה על הרצפה, מתחילים בהליכה רגילה כשהיא לופתת את היד שלי, אחר כך מפזרים צעצועים קטנים על הקורה כשהיא צריכה לעבור מעליהם, ואז להרים אותם.
ועוד - לעלות במדרגות כשהיא מחזיקה כדור גדול (כלומר לא יכולה לאחוז במעקה).

נסו פלדנקרייז. המוטו של פלדנקרייז: להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי, את האפשרי לקל ואת הקל לאלגנטי. יש מורים לפלדנקרייז שמתמחים בעבודה עם ילדים. הניסיון שלנו עם השיטה היה מצויין. למזלנו מצאנו מורה מעולה (בסרסוטה, פלורידה).

הדברים שמצאנו ממש במקרה שמגרים לתנועתיות : *פוף , מהסוג הרך והגדול. כיף לרוץ לתוכו ולפול בלי לחשוש ומצוין לימים שנשארים בבית .
*תחפושות :גלימה שמתעופפת מאחור כשרצים מהר ,תחפושות של חיות שכמובן 'נכנסים לדמות שלהן'

*אצלנו לא גיליתי ששירים ברדיו עושים לו את זה , אני מאוד אוהבת לרקוד אם פתאום יש שיר יפה , אבל בשבילו אני שרה. יש שירים שמעודדים תנועה : רוץ בן סוסי ,למשל.יש מי שכלי הקשה קשורים לצאוור ישמחו את ליבם ויתנו קצב ברגליהם.

*מצטרפת להמלצה על פלדנקריז. אני חושבת שעיקר הדגש חייב להיות בכל מקרה בעבודה היומיומית עם הילד/ה , כלומר תסחטי את המורה /מדריך /פזיוטרפיסט לגבי סוג התנועות , הכיוון ותרגילים .מה שקורה בשיעור הוא כמעט חסר חשיבות לתנועתיות.

אני אישית הולכת לאחרונה לשיעורים אצל מורה נהדרת וככל שמשתפרת ההבנה שלי את התנועה ותווך התנועה משתפר , אין לי דרך אחרת לומר את זה , זה פשוט כיף.

אני חושבת שעיקר הדגש חייב להיות בכל מקרה בעבודה היומיומית עם הילד/ה אכן, למרות שצריך להפעיל יצירתיות כדי שלא תרגיש שאני "עובדת" אתה.

היום אצל הפיזיו' ניסינו להתחיל ברכיבה על תלת אופן. אבל הרגלים שלה קצרות וקשה לה, והיא לא הסכימה. עם הרבה יצירתיות הפיזיותרפיסטית המקסימה הגביהה לה את הדוושות וממש הדביקה את הסנדלים שלה כך שהדיווש יהיה לה קל יותר. אני תרמתי את חלקי כשהבאתי בובת פילון צהוב ושכנעתי את הילדונת להסיע את הפילון לטיול. הילדה היתה שיכורת הצלחה אחרי שכל הנסיעות הקודמות שלה על התלת-אופן היו מתסכלות למרות כל המאמץ שהשקיעה.

עם מוסיקה אין לנו הצלחה כי היא פשוט מקשיבה מהופנטת, מרוכזת כולה במוזיקה, ותזוזה היא הדבר האחרון שהיא רוצה לעשות. אבל היא טפסנית מעולה.

טיפוס על עצים. אין עליו.

< קוראת בהתרגשות, מעכלת לאט >
תבואו כל יום. כולכן.
חשבתי שנבנה כאן ביחד ארגז כלים, אבל עכשיו זה נראה לי יותר כמו תיבת אוצר.

השבוע הייתה לי חוויה הזויה - אנחנו כל כך בשוּונג של גינות ולנסות גינות חדשות, שבביקור השבועי אצל אמא של אורי הצעתי שנלך כולנו לגינה הקרובה לביתה.
וכך מצאנו את עצמנו בגן של קברי הסנהדרין בסנהדריה, בל"ג בעומר, מוקפות בעשרות רבות של ילדים חרדים, יידיש מכל הכיוונים, בגן לא הכי מתוחזק ובעיקר מלא פסולת ושיירים של מדורות. זה לא הפריע להדס ואיה להנות עד הגג, כמובן. (היו שם משטחי טיפוס עשויים טבעות פלסטיק מחוברות בצפיפות, ושוב חזרה החוויה של ניסיון מהוסס שמסתיים בקריאות שמחה: "אמא, תראי אותי!").

השוונג הזה עושה המון טוב. בשבועיים-שלושה האחרונים אני מרגישה שהדס במצב רוח מצוין, מלאת עירנות ומרץ. כשהגוף מלא שמחה ואנרגיה, יש חשק להמשיך לזוז והתנועה הופכת להרגל. הדס ואני רצות, מדלגות, מטפסות, מתנדנדות, קופצות ומתגלגלות, ואיה בכלל עוסקת בענפים שונים של ספורט-אקסטרים (קפיצות ראש למגלשות מהסוג הסגור, טיפוסים לגבהים בלתי אפשריים, הליכות שיווי משקל על חומות תוך סירוב נחרץ ליד: "איה לבד! לבד!!!").
אני מרגישה את הזרימה המבורכת גם בגוף שלי, כאילו התעוררנו יחד משנת החורף.

לפני כמה חודשים כתבתי ש כדי לאפשר להדס לקבל ולאהוב את הגוף שלה, אני חייבת לחשוב שהוא נהדר. כדי לחשוב שהגוף שלה נהדר, אני חייבת לסלוח לגוף שלי על מוגבלותו.
עכשיו אני מרגישה ביתר שאת וממקום חיובי, עד כמה הצמיחה שלי ושלה שזורות זו בזו .

איזה נפלא לשמוע

השוונג הזה עושה המון טוב.
יש חשק להמשיך לזוז והתנועה הופכת להרגל.
אני מרגישה את הזרימה המבורכת גם בגוף שלי,

בדיוק. בדיוק.
אמרתי לך, יש לך את זה. לשלב את התנועה בחיים, לא להשאיר אותה במקום של פעילות מבודדת. "שיעור מחשבים" "שעור שחייה" "שיעור פיזיותרפיה".

עוד מילה אחת קטנה על טיפול (בשאיפה שלא יהיה צורך ):
שכחתי להגיד לך שעד גיל שש, טיפולים התפתחותיים ממומנים לא רע מתקציב הבריאות. אבל מגיל שש יש נפילה בתקצוב שלהם, זה מגיע לרמות מגוחכות של "יש לך סדרה של שבעה טיפולים" ולכי תספיקי לעשות עם זה משהו. אז גם זה משהו שכדאי להביא בחשבון...

פעילויות ביתיות:
תנועה ליניארית: הכי קלאסי זה לקפוץ על המיטה של ההורים . כל מזרון קפיצים יעבוד לצורך העניין. אפשר גם טרמפולינה, אבל אני אוהבת לעבוד עם מה שיש.
אפשר גם לנסוע על סקייטבורד ברחבי הבית. בישיבה, בשכיבה על הבטן, או בכל צורה אחרת.

קופסת קרטון של טלויזיה מספקת אינסוף פעילויות. להיכנס ולצאת מתוכה. לגזור חלון ודלת ולהיכנס ולצאת דרכם. לצאת מהדלת בלי להרים את הקופסה מהרצפה. לסגור את עצמך בפנים ולנוע אתה ברחבי החדר על ידי דחיפה מבפנים, גלגול והפלה.
ציפה ישנה של שמיכה כפולה: לזחול לתוכה. להכניס לתוכה איזה מוט אנכי ולשחק באוהל. או בבית. לסדר ולרהט אותו מבפנים - המון תכנון, תמרון בתוך מרחב מצומצם וקבלת פידבק תחושתי מתמיד מהקירות (הבד). חוץ מזה ילדים קרועים על זה. או לפחות, אני והאחים שלי היינו.

קפיצה על המיטה ביחד עם מלחמת כריות, גלגול על ומתחת לשמיכות כבדות - נותן המון תחושה עמוקה, כלומר תחושה לא רק על העור אלא גם על השרירים, הגידים והמפרקים. הגירוי על הרקמות העמוקות נותן לנו אינפורמציה לגבי מנח הגוף בחלל, מנח אברי הגוף יחסית לעצמם, והכוח המופעל עליהם, שמשליך על הכוח שהם עצמם צריכים להפעיל כנגד הלחץ מבחוץ. כל אלה הם נתונים בסיסיים החיוניים לתכנון תנועה ולתגובה מוטורית הולמת.
(זה היה משפט מובן בכלל? נחוץ פידבק מאמהות!!!)

למשקיענים: תפירת שמיכה כבדה. זוהי ציפה שהתפרים מחלקים אותה לריבועים 20X20 ס"מ, בכל ריבוע חופן של גרגרי אורז או משהו דומה. אני חולמת כבר שנה לעשות לעצמי משהו כזה לשימוש אישי, כי זה ה-דבר נגד דיכאון. התכסות בשמיכה כזאת נותנת המון המון מגע עמוק ואחיד, והמון המון תחושת ביטחון מהסוג ששכחנו בגיל חצי שנה (א-פרופו עקרון הרצף ). להתכסות ולבכות בחיקה המגונן. אבל כמובן, כל סוג של קווץ' עם ריפוד יכול לשמש תחליף זמין יותר, כאשר מדובר במגע עמוק.

ריקוד ומוסיקה: הגישה שלך לגבי ריקוד מעולה ("לא צריך לדעת איך, צריך להרגיש").
משהו נוסף שיכול לעזור זה ללמוד לנוע בריתמוס, בקצב אחיד. תבחרי משהו עם ביט מאוד חזק ובולט סטייל דיסקוטקים (רק בווליום נורמלי), בלי מקצבים מתוחכמים שמטשטשים אותו, ובתור התחלה רק למחוא כפיים בקצב עם הביט. שזה בעצם הבסיס לריקוד - תנועה ברצף ריתמי, בתיאום עם קצב חיצוני. תראי עד כמה זה קל או קשה לה ותמשיכי משם.
(מחיאת כפיים פעמיים על כל ביט, או רק על כל שני ביטים, טפיחה על הירכיים, קפיצה עם הביט, נענוע בראש מצד לצד עם הביט, וכו')
(אם זה ממש קשה לה בהתחלה את יכולה לטפוח על גופה בקצב יחד עם הביט, זה ייתן לה את התחושה הפיזית ביחד עם השמיעה).

מוסיקה אפשרית: כמה מהשירים של High Five, למשל.
השיר החביב עלי לצורך העניין הוא "Five Hundred Miles" של ה- Proclaimers. אולי את לא זוכרת את השם שלהם, אבל כשתשמעי את השיר תזהי אותו על בטוח. הוא היה מאוד פופולרי איזה זמן. זה שיר הקיפצוצים הביתי שלנו, וגם הוא מצוין נגד דיכאון.

I would walk 500 miles
And I would walk 500 more
Just to be the man who walked one thousand miles
and fallen at your dood
Ta da da da
Ta da da da
Ta da da da
Ta da da da
וכו'

למה דווקא השיר הזה? גם כי במקרה הוא הוציא אותנו פעם אחת מאיזו שבזה אטומית, ומאז התאהבנו בו כליל, וגם כי הוא נבנה בהדרגה, ככה שממש מתבקש להתחיל לרקוד אותו רק עם הראש בהתחלה, אחר כך הידיים נכנסות לתמונה, לאט לאט כל הגוף מצטרף, ובפזמון השני את כבר קופצת מעלה-מטה כמו יויו, בלי לדפוק חשבון ל"איך אני נראית" או לאנושות שגרה בקומה מתחתייך.

אתר מוסיקה מומלץ:
‏http://www.pandora.com/‏
זה אתר שהוא למעשה תחנת רדיו כבקשתך: את מבקשת לחפש סגנון מסוים, יוצר מסוים או אפילו שיר מסוים, והם גם מוצאים לך את השיר הספציפי וגם נותנים לך את כל הדברים שלדעתם דומים בסגנון שלהם למה שביקשת. שווה לנסות.

תמר, את מלאך,
והדברים שאת כותבת - זהב טהור.

< מתה על "Five Hundred Miles" >

עדיף מאד שמי שיעזור לילדה לא יהיה מישהו שאצלו זה צד מאד חלש, או לא פתור
כן ולא. אתמול התמסרנו בכדור וצירפנו גם את השכנה - חברה אהובה. בדרך כלל לראות אותי ואת בכורי משחקים בכדור זו קומדיה עצובה או טרגדיה מגוחכת ... אבל אתמול פתאום שמתי לב שדוקא אי ההצלחות שלי מעודדות אותו ונותנות לו לגיטימציה, גם נדמה לי שלי יש יותר סבלנות כי גם אני כזאת ואחרי זמן מה ששיחקנו אמרה השכנה החברה "שניכם כל כך השתפרתם!" אפילו קלעתי סל! <מימה חוגגת את נצחון הגוף>
גם ל"ג בעומר סיפק שלל התנסויות מוטוריות - התנהגות מסביב למדורה , חץ וקשת ( הגעתי מקום ראשון שני פעמים ! צוהל הבכור. אמא כל כך מאושרת ששוכחת להתפלץ מה"שני פעמים")

טליה שלום,
תודה רבה על נכונותך לשתף בידע שלך. נושא הנשימה מדבר אלי במיוחד. כשאני חושבת על זה, נשימה עמוקה יכולה להפיג את המתח שמופיע לפעמים בסיטואציות מאתגרות ומשבש את התפקוד ואת הלמידה. תודה.

אני מרגישה שהדברים שכתבת הם מעין יחידה נפרדת בתוך הדף הזה, מפני שהם מקיפים נושאים רבים (לא רק סירבול אלא גם רגישות תחושתית ו-ADD, למשל), ובגלל הדיאלוג הנפרד שהתפתח בינך לבין תמר.
לכן חשבתי שהכי נכון לכלול את דברייך בטקסט נפרש, שנפתח בהקלקה אחת. כך אפשר יהיה לשמור אותם בלי לפגוע ברצף הקריאה בדף. כרגע כללתי בטקסט הנפרש גם את הדיאלוג בינך לבין תמר. אחרי שתמצו אותו, אני מקווה שנוכל למחוק חלקים ניכרים ממנו.
מקווה שזה בסדר מצדכן.

אפילו קלעתי סל! <מימה חוגגת את נצחון הגוף>
תענוג לשמוע .
נזכרתי הבוקר איך לפני שהדס נולדה התביישתי לשיר בקול רם כי חשבתי שאני זייפנית. כשהיא הייתה תינוקת ניצלתי את היותה קהל שבוי והתחלתי לשיר לה, ממשיכה מהמקום שבו הפסקתי לשיר שנים רבות קודם לכן. זה היה תיקון ענק בשבילי, לראות אותה מתבוננת בי מוקסמת ותובעת שאשיר לה עוד ועוד. סוף סוף הצלחתי להשתחרר מהביקורת הפנימית ופשוט לשיר, בלי לחשוב איך אני נשמעת. שרתי לה המון (ועדיין אני שרה), ולאט לאט הרגשתי איך השירה שלי משתפרת ומתדייקת, והיום אני שרה בשמחה בכל מקום.
עכשיו הפעילות הגופנית שוב מספקת הזדמנות להמשיך מאיפה שהפסקתי, מול קהל מעריץ , ולצמוח ביחד. טוב לשמוע שכך זה גם אצלך, מימה.

אני לומדת המון מהדף הזה. שלשום, למשל, הדס ניגשה לנדנדה מהסוג שעליו היא חוששת לשבת (נדנדת ישיבה ליחיד בלי משענת), ונידנדה את עצמה בדרך אלטרנטיבית, כשהחזה נשען על המושב והרגליים דוחפות את האדמה.
עכשיו יכולתי לראות שקורה כאן משהו טוב, ולעודד את הדס להתנסות ולחקור את הנדנדה באופן הזה, וכך היא התחילה להוסיף לתנועה קדימה-אחורה של הנדנדה אלמנט של תנועה מעגלית. כמה דקות אחר-כך היא עפה קדימה והידיים שלה בלמו את הנפילה (היא הייתה תלויה על הנדנדה בקרסוליים, והידיים הושטו ישר קדימה ושמרו על הגוף שלה במקביל לרצפה). מיד יכולתי לראות שזו נפילה מצוינת!!!, וראיתי איך התגובה שלי הגיעה בדיוק בשבריר השנייה שבו הדס החליטה איך להתייחס לנפילה שלה, והפכה את הרגע לרגע של גאווה.

פתאום נפל לי איזה אסימון, שבעצם אנחנו, "המסורבלים הבוגרים" לא ממש סבלנו מחסר ביכולות אלא מקצב אחר. בעצם כל הזמן היה לנו את זה וזה חיכה לצאת לצמוח אבל הקצב לא התאים למסגרת הזמן של התרבות בה אנו חיים ואז כש כביכול עברנו את הגיל, התחלנו להתבייש לנסות ולא נתנו ליכולות להתפתח. מזל שיש לנו ילדים שמנערים את האבק מעל האוצרות שבתיבה ו להמשיך מאיפה שהפסקתי
אולי לא צריך "לשנות" את הילדים אלא את ההתניות החברתיות - אבל כמו תמיד זה תהליך של כמה דורות ומורכב הרבה יותר ובנתיים לא נרצה להקריב את ילדינו המתוקים על מזבח השינוי התרבותי.
סתם הגיגים. מרשה למחוק...

לא ממש סבלנו מחסר ביכולות אלא מקצב אחר.
מאוד מזדהה.
אני התלבשתי על "חמש אבנים" כשהייתי בכיתה ח'. לפני כן זה פשוט היה מוקדם מדי ומתסכל מדי בשבילי, אבל כשהתחלתי נורא נורא נהניתי מזה. ובכתה ט' חצי כתה פתאום התחילה לקפוץ בחבל, וזה היה פשוט תענוג לזכות בהזדמנות שניה שכזאת.

התביישתי לשיר בקול רם כי חשבתי שאני זייפנית.

למרבה האירוניה, דווקא כששרים בזהירות, בדחילו ורחימו, בשקט ובפה חצי סגור - מזייפים יותר.

סוף סוף הצלחתי להשתחרר מהביקורת הפנימית ופשוט לשיר
זה זה.
זה זה.
זה זה.
יש שירה - אין פחד
יש פחד - אין שירה

<תחזיקו אותי! תחזיקו אותי! שאני לא אתחיל לנאום גם על שירה, בנוסף לכל הצרות>
<הולכת לישון>

נ.ב. על העריכה.

אם אנחנו כבר משתפכות ומהללות זו את זו אז למה להפסיק עכשיו : תתחילי לנאום על שירה ! למה לא? אני חושבת שזה קשור כי שחרור של עכבות באופן קולי מאוד עוזר לשחרר עכבות בגוף (מה, לא כייף לצעוק בלידה?).
תמיד השתאיתי למשמע אמהות השרות לילדיהן - כמה יפה הן שרות וזה בדיוק זה, לא לחשוש, לפתוח פה גדול ולשיר במלוא גרון ועם המון אהבה, ואז גם לרקוד, לקפוץ בחבל ואפילו לכדרר!
למסורבלים והמעוכבים לדורותיהם - הידד!

תמר, את מלאך,
והדברים שאת כותבת - זהב טהור.

והדף הזה הוא מרתק
תודה על השיתוף.

עכשיו אני מרגישה ביתר שאת וממקום חיובי, עד כמה הצמיחה שלי ושלה שזורות זו בזו
תענוג. תודה מיוחדת על הפתיחות .

תתחילי לנאום על שירה ! למה לא?

למה לא???
כי אני יושבת פה ונואמת על שירה בזמן שהחיים שלי משתוללים שם בחוץ ודורשים את שלהם, זה למה!!!!
(תמר היתה אתמול בקטע מבאס במיוחד של אומללות כלוללת, אחרי ש.... וש.... וש.... טוב, רק לכתוב את זה ייקח לי שעות).

יאללה, הולכת. תודה, חברות. תודה.

עוד מעט ייפתח לו דף בשם סרבול_וכובד_תנועה_ושפה_אצל_מרפאות_בעיסוק_מתוסכלות_באוסטרליה^?‏, ושם אני כבר אגיד את כל מה שאני (לא) צורחת.

תמר היתה אתמול בקטע מבאס במיוחד של אומללות כוללת, אחרי ש.... וש.... וש.... טוב, רק לכתוב את זה ייקח לי שעות

((אגב, מה יהיה הסוף עם הברנש בציור? בתור מרפאה בעיסוק בטוח הבחנת ביציבה הבעייתית עם הכתפיים המכווצות. לא פלא שיוצא לו רק חצי חיוך))

עוד מעט ייפתח לו דף בשם סרבול_וכובד_תנועה_ושפה_אצל_מרפאות_בעיסוק_מתוסכלות_באוסטרליה^?‏?‏, ושם אני כבר אגיד את כל מה שאני (לא) צורחת.
אני בעד. באמת. המרחב הוא אמנם וירטואלי, אבל עצם הכתיבה והדיאלוג שמתרחש בעקבותיה עושים דברים אמיתיים לגמרי. (וחוץ מזה אני בטוחה שזה יהיה חומר קריאה משובח).

תמר, אפשר לזרוק לך רעיון?
כל זמן שאת בבית, צמאה לעשייה משמעותית ולקשר עם המקצוע שלך, ומאחר שאת כותבת נהדר ויש לך כאן קהל שישמח לנהל איתך דיאלוג ולתת לך פידבק, ומאחר שיש למשפחות רבות כל כך צורך בידע מהסוג שאת מעתירה עלינו כאן, אולי תשתמשי בפלטפורמה הזו כדי לפתח את הרעיונות שלך לספר?

אני יושבת פה ונואמת על שירה בזמן שהחיים שלי משתוללים שם בחוץ ודורשים את שלהם
תמרוש מורה ליוגה אמר לי פעם כשנפרדנו לדרכים וארצות שונות: "when your life is up side down - do a head steand "
על אותו משקל - כשהחיים משתוללים זו הזדמנות להשתולל קצת בעצמך.

<מימה לומדת עכשיו דבר או שניים על חיים משתוללים ועומדת מאחורי ההמלצה באחריות>

תודה, שועלות יקרות שלי.

כן, נו, אני האחרונה שאתכחש ליתרונות המרחב הווירטואלי. אבל אצלי זה לא עובד כל כך טוב. נו, אלה דיבורים על עשייה ולא עשייה.
הדבר שהכי גומר אותי פה זה באמת המחסור בהכרה: לא מכירים אותי, לא מכירים בי, לא מכירים ביכולות שלי, שגם נפגעו עקב המעבר (ע"ע מה שכתבתי לטליה על ניסוח וכתיבה ומיומנויות תקשורת - הפוסל במומו פוסל).
ומה יעזור לי הכרה בישראל? הרי ממילא יש לי הכרה שם.

לפתח את הרעיונות שלך לספר?
חשבתי שכבר יש ספר כזה: "ילד, מה הוא צריך" של ג'ודי האן-מרקוביץ.
אולי באמת תעיפי בו מבט בהזדמנות, ואם תגידי לי שהוא לא מספק - אני יושבת וכותבת עוד אחד.

לא, זאת לא התשובה האמיתית. התשובה האמיתית היא שאני לא מאמינה ביכולות שלי, וטוענת שאין לי מספיק ניסיון בשביל לכתוב ספר כזה ושהוא יהיה בעל ערך.
לדעתי (או, בעצם, לדעת איזה יוצמח בהנהלת חשבונות, מחלקת אדמיניסטרציה ביקורת עצמית ויסורי מצפון, האונה הפרונטלית השמאלית ג'ירוס II תת מחלקה ty253), ספר כזה אפשר לכתוב רק אחרי עשרים שנות ניסיון עם ילדים מכל הגילים, הסוגים והצבעים, ורצוי גם אחרי שזכית בפרס נובל לרפואה, פעמיים.

אני האחרונה שאתכחש ליתרונות המרחב הווירטואלי. אבל אצלי זה לא עובד כל כך טוב.

פעם ראשונה בתולדות "באופן" שמישהי לוקחת את דבריה חזרה אחרי חמש-עשרה שניות בדיוק.
זה כן עבד.
(טוב, גם בעזרת בעלי האדיב, שידע לצלצל מהעבודה בדיוק בשניה הנכונה (כשכתבתי על הטמבל ממחלקת אדמיניסטרציה) והזכיר לי את המעצב-גרפי שרוצה לעשות אתנו פרוייקט חינוכי.

אוסטרליה, חכי לי!!!! אני באה!!!!!!!!!!!!!

נ.ב. ואני יודעת גם בדיוק למי לשווק פה את התוצאה. וגם את הפרוייקטים הנוספים, שיבואו אם זה ילך כמו שצריך.

לדעתי (או, בעצם, לדעת איזה יוצמח בהנהלת חשבונות, מחלקת אדמיניסטרציה ביקורת עצמית ויסורי מצפון, האונה הפרונטלית השמאלית ג'ירוס II תת מחלקה ty253), ספר כזה אפשר לכתוב רק אחרי עשרים שנות ניסיון עם ילדים מכל הגילים, הסוגים והצבעים, ורצוי גם אחרי שזכית בפרס נובל לרפואה, פעמיים.
תגידי ליוצמח שהוא מוזמן לצאת להפסקת תה ארוכה (כמו שאני קולטת אותו, הוא בטח טיפוס שמוציא לתיונים את המיץ).
תמר, יש לך את זה בגדול, ואת גם לא אמורה לדעת הכל כבר בתחילת המסע. מספיק לדעת מה את לא יודעת ולמצוא דרכים להשלים את המידע החסר.

אוסטרליה, חכי לי!!!! אני באה!!!!!!!!!!!!!

את מוזמנת להשתמש בדף הזה לסיעורי מוחות וליטוש רעיונות.

טוב, עושה רושם שעכשיו תורי להיות כאן בזמן שהחיים שלי משתוללים שם בחוץ ודורשים את שלהם (חיים, עשר דקות ואני חוזרת. נשבעת. ).

שמתי לב שלא כתבתי למעלה אף שאלה חדשה. אני עדיין עסוקה בעיבוד התשובות לשאלות הקודמות שלי. בטוחה שיהיו לי שאלות נוספות בעתיד.

הגילוי שבעצם אפשר לעבוד גם על נושא הריקוד, ושזה יכול להיות מסע משותף של הדס ושלי (להמשיך מהמקום שבו הפסקתי), מאוד מסעיר אותי בימים אלה. מצאתי באוטו דיסק נהדר, שמח וקצבי בשם African Playground, שקיבלנו במתנה מארה"ב. אחרי שהדס ואני זזנו על הכיסאות לקצב המוזיקה, הדס הציעה מיוזמתה שנשמיע את הדיסק בבית, כדי שנוכל לרקוד איתו. (חבל רק שה-CD Player שלנו התקלקל).

ובעניין אחר: אישה שאני מכירה באופן שטחי פרשה בפני דילמת חיים מסובכת, וביקשה לשמוע מה לדעתי עליה לעשות. מאחר שלא היה לי מושג, במקום לתת לה עצות הפניתי את תשומת לבה להיבטים שונים של הבעיה, ושאלתי אותה איך היא חושבת להתמודד עם כל אחד מהם. פתאום הבנתי שאני מיישמת את ההצעה שלך, תמר: (הוא רוצה לרדת מהמתקן או לטפס, ומבקש עזרה) איך תוכל לעשות את זה? מה אתה יכול לעשות עם הרגל שלך? לאן תזיז את היד הזאת? אלה שאלות מכוונות, אבל הוא מוצא את הפתרון, מעצב אסטרטגיה, מיישם ומפיק לקחים.
הדרך הזו באמת מעצימה את מי שנעזר בנו, מאפשרת לו להשתמש בהמון ידע שאינו נגיש לנו, ונותנת כלים גם להתמודדויות נוספות.
בסוף השיחה, האישה הזו אמרה: "ידעתי שכדאי לי לדבר איתך. השיחה הזו עזרה לי מאוד".

יש אייקון לתרועות חצוצרה ותשואות רמות?
אמא בלמידה - תבורכי על פתיחת הדף הזה
תמר, את מלאך,
והדברים שאת כותבת - זהב טהור.
ותודה גם לשאר המשתתפות - לומדת מכולכן ושמחה על כל התקדמות

<מרוב שימחה פיספסנו ריפוי בעיסוק השבוע >

הדרך הזו באמת מעצימה את מי שנעזר בנו
ככל שאני מתקדמת בחיים אני מגלה שהעצמה זה שם המשחק.

"העצמה" ולא "עזרה".
כי אף אחד לא זקוק לכוחות שיש לנו. לא יעזור לו אם נהיה חזקים. הוא זקוק לכוחות של עצמו, ולתמיכה שלנו בכוחות האלה.

או כמו שמימה אמרה:
שמתי לב שדוקא אי ההצלחות שלי מעודדות אותו ונותנות לו לגיטימציה
כי מה תעזור לו אמא מושלמת?
תעזור לו אמא שעם כל הסרבול שלה היא עדיין אמא, כלומר הכי גדולה וחזקה וסמכותית בעיניו. אז אם היא יכולה להיות מסורבלת ועדיין להצליח להיות מבוגרת ולהיות כל כך אמא - בטח גם הוא יכול.

הגילוי שבעצם אפשר לעבוד גם על נושא הריקוד, ושזה יכול להיות מסע משותף של הדס ושלי (להמשיך מהמקום שבו הפסקתי), מאוד מסעיר אותי בימים אלה.

תוכלי לספר עוד?

נ.ב. לא מוצא חן בעיני ש"השתלטתי" על הדף.
אני הולכת לקחת צעד אחורה.
להשתתף פחות
לפנות מקום לאנשים אחרים

ביי

רק עכשיו גיליתי את הדף הזה. הוא פשוט מדהים. מעורר אצלי הרבה רגשות מעורבים.
לשמחתי הרבה טלי (אוטוטו 3) לא סובלת מסרבול, היא אוהבת לטפס, לקפוץ, לרקוד, להשתולל. ממש מדהימה. אבל ככל שאני קוראת כאן, אני מבינה שאולי אני דווקא זו עם הבעיה המוטורית. מימי לא הצלחתי לרכב על אופניים, למרות נסיונות בגילאים שונים, אני לא מסתדרת עם סקטים, ולא חולמת לנסות רולרבליידס. אמנם רקדתי בלט כמה שנים בתור ילדה, אבל לא באמת הייתי טובה בזה. הציון שלי בספורט תמיד היה הנמוך ביותר, פשוט הייתי איטית, וקצת מסורבלת. שנאתי משחקי כדור, הייתי גרועה בהם. (אולי רק מחניים, כי פשוט ביליתי את כל המשחק בלברוח, הרי לא היה לי סיכוי לתפוס את הכדור). הדף הזה מזכיר לי שיש עוד כמוני, ושזה לא סוף העולם.
פתאום נפל לי איזה אסימון, שבעצם אנחנו, "המסורבלים הבוגרים" לא ממש סבלנו מחסר ביכולות אלא מקצב אחר. בעצם כל הזמן היה לנו את זה וזה חיכה לצאת לצמוח אבל הקצב לא התאים למסגרת הזמן של התרבות בה אנו חיים ואז כש כביכול עברנו את הגיל, התחלנו להתבייש לנסות ולא נתנו ליכולות להתפתח. מזל שיש לנו ילדים שמנערים את האבק מעל האוצרות שבתיבה ולהמשיך מאיפה שהפסקתי
אני כל כך מזדהה עם המשפט הזה, אני כל כך נהנית לשחק איתה, לקחת אותה לגן משחקים, לקפוץ איתה על מתנפחים כשאפשר, לרקוד ולהשתולל, בלי עכבות. עכשיו הרי יש לי תירוץ, אני פשוט עושה את זה כדי ש*היא* תהנה, ולכן לא צריכה להתייחס לתגובות הסביבה. לצערי, זה עדיין לא אומר שאני טובה בזה, פשוט כבר לא אכפת לי כל כך מהסביבה.
אז למה רגשות מעורבים? כי דווקא האיש הוא הפעיל בעקרון, בבית הספר הוא רץ, שיחק כדורסל, כל הדברים האלה, והיה בהם טוב. כיון שעבר תאונת דרכים, הוא לא יכול להשתולל כמו שהיה רוצה, וזה מצריך ממני הרבה יותר מאמץ לצאת ולזוז, לעשות דברים שבד"כ הייתי מוותרת עליהם. הדף הזה דווקא גורם לי להרגיש טוב, לדעת שגם אם אני לא הכי "מוצלחת" בזה, זה בסדר גמור. שגם אני יכולה ללמוד שוב לעשות דברים באמצעות הילדים שלי.

תמיד השתאיתי למשמע אמהות השרות לילדיהן - כמה יפה הן שרות וזה בדיוק זה, לא לחשוש, לפתוח פה גדול ולשיר במלוא גרון ועם המון אהבה, כן, יש בזה משהו כיפי. אני דווקא אוהבת לשיר ובאה מבית מוזיקלי, אבל יש לי הרבה יותר עכבות, אני פשוט לא שרה יפה כמו ההורים שלי. אמא שלי יכולה לעמוד באמצע הרחוב ולפרוץ בשירה אם זה מה שבא לה לעשות. לי עדיין יש איזשהו פחד קהל שהייתי שמחה אם היה נעלם לו. (קשור ולא קשור לדף)

למסורבלים והמעוכבים לדורותיהם - הידד!

אני הולכת לקחת צעד אחורה.
להשתתף פחות
לפנות מקום לאנשים אחרים

תמר, אל תעלמי לנו פתאום, טוב?

אתמול ביקרנו אצל חברים. לכבוד מזג האוויר הם פתחו שתי בריכות קטנות בחצר. היו שם בסך הכל שבעה ילדים משלוש משפחות, וכמעט כולם נכנסו מיד למים. אחת הבריכות הייתה בריכת פלסטיק קשיח עם מגלשה קטנה שהפכה מיד לאטרקציה. הדס לטשה עיניים במגלשה ובילדים המשתוללים שהתיזו מים לכל עבר, ולקחה צעד אחורה. "אני רוצה להיות לבד בבריכה", היא אמרה.
"בסדר גמור", אמרתי, "אבל זה ייקח זמן. את רוצה שנעשה משהו אחר בינתיים?"
אורי השגיח על איה ואני נכנסתי עם הדס לתוך הבית. הבאנו איתנו את הדיסק האפריקאי, השמענו אותו ורקדנו (!), כלומר השתוללנו בקשר די רופף לקצב המוסיקה. שני ילדים הצטרפו אלינו. היה כיף.
אחרי שעה בערך, הבריכה עם המגלשה התפנתה. הדס נכנסה אליה ואני התיישבתי במרחק של כמה מטרים ודיברתי עם האימהות האחרות. ראיתי את הדס בודקת אותה בהיסוס, מחפשת דרכים בטוחות להיכנס ולצאת. לבסוף היא התיישבה בראש המגלשה ולא זזה. הרגשתי שהיא רוצה לגלוש ומהססת. התקרבתי אליה.
"מה שלומך, חמודה?"
"בסדר."
"אם את רוצה אני יכולה לשמור עליך כשאת גולשת."
"אני רוצה."
"אז תני לי יד ואני אשמור עליך."
נתתי לה יד. אחר כך רק אצבע. אחר כך אצבע שהיא החזיקה באופן די רופף, ואצבע שהיא עזבה באמצע הדרך. בסוף היא גלשה לגמרי לבד, שוב ושוב ושוב ושוב, וגודל ההקלה, השמחה ותחושת ההישג שלה, היו כגודל המתח וההיסוסים שקדמו להן.
בינתיים, איה וילד נוסף הצטרפו לבריכה והדס הסתדרה עם זה.
פעם אחת היא החליקה ובלעה קצת מים, ואני אמרתי (בהשראת נפילה מצוינת!!! של תמר): "ראית איך הצלחת לקום מיד? איזה יופי."

אני מספרת את כל זה בפירוט, כי החוויה החיובית הזו התאפשרה בזכות הדף הזה. אם אותה סיטואציה הייתה מתרחשת לפני כמה שבועות (כולם משתוללים בבריכה והדס נשארת בחוץ), אני חושבת שהייתי מגיבה אחרת לגמרי. קרוב לוודאי שהלב שלי היה נצבט, שהייתי עסוקה בהשוואות בין הדס לבין הילדים האחרים, מרגישה חסרת אונים מול הקושי שלה, מעצימה אותו ומלבישה עליו מטענים שלי, מנסה לשכנע את הדס להיכנס בכל זאת עם כולם, וחשה צורך להצדיק את התנהגותה בפני ההורים האחרים.

החוויה המשמחת הזו התאפשרה בזכות הדף הזה.
מרגש מאוד מאוד

נ.ב. לא מוצא חן בעיני ש"השתלטתי" על הדף.
אני הולכת לקחת צעד אחורה.
להשתתף פחות
תמרוש_רוש‏, אני קראתי את דברייך בשקיקה. לא השתלטת בכלל, חלקת בנדיבות את הידע שלך.

תמר, אל תעלמי לנו פתאום, טוב?
מה פתאום, אני פה. רק קצת פחות
(נ.ב. יש לי מבחן עוד שבוע... קורס מסאז')

ותודה לכן, שוב

(בבריכה) איזו סיטואציה מרגשת...
נורא יפה לקרוא איך את מתארת את התהליך שעברת.

דיסק אפריקאי
בדיוק רציתי להמליץ לך על מוסיקה אפריקאית . הקצב שם נכנס לך לדם ולעצמות ועושה דברים טובים.

אמא בלמידה ותמר, מרתק לקרוא אתכן. תורמת את השוויץ השבועי - שולחן הסלון אצלנו הוא בדיוק בגובה הספה, מרוחק ממנה כשלושים סנטימטר. היום היא טיפסה על השולחן, נעמדה מול הספה - וקפצה. וגם נחתה בשלום.

תורמת את השוויץ השבועי
כן ירבו

באתי לשאול שאלה: איך זה לנסוע על קורקינט? יש לזה ערך מבחינת שווי משקל וגרוי תנועתי?
אשמח לנסיונכן.

תורמת את השוויץ השבועי
כן ירבו
אכן. ברכות לקופצת הקטנה .

איך זה לנסוע על קורקינט? יש לזה ערך מבחינת שווי משקל וגרוי תנועתי?
אני יכולה לספר על ההתנסות שלנו עם קורקינט לקטנים.
כשהדס מתעוררת בבוקר, היא הולכת לבקר את הטרמפולינה והקורקינט כדי שיתנו לה כוח (אם הבנתי נכון את תמר, גם רכיבה על הקורקינט נחשבת לתנועה ליניארית שיש לה אפקט ממריץ).
המיומנות שלה ברכיבה על הקורקינט התפתחה בהדרגה ואחרי אימונים, כך שאין לי ספק שיכולות מסוימות שלה השתפרו בזכותו. נדמה לי שבעיקר השתפרה היכולת לקלוט במהירות אינפורמציה מהסביבה (הנה שולחן!) ולתרגם אותה לתגובה תנועתית (אני עוקפת אותו).
בקורקינט של קטנים אין עניין של שיווי משקל, כי יש שני גלגלים שמייצבים אותו מאחור. אם הגלגלים האלה מקבילים לגלגלי העזר באופניים, אז כנראה שהרכיבה בקורקינט של גדולים מצריכה שיווי משקל ומפתחת אותו.

מעל הכל - נראה לי שזו פעילות מאוד כיפית, שההצלחה בה מחזקת מאוד את תחושת המסוגלות.

התכוונתי לקורקינט של גדולים, רק עם 2 גלגלים, ורכיבה בחוץ (הילדים שלי כבר גדולים כאמור).

קטונתי מלפסול אבחונים וטיפולים שונים,אבל חשבתי להביא גם משהו קטן לדיון מהזווית האנתרופוסופית. אני לא מאוד מקצועית בתחום האיבחון, אבל למדתי חינוך אנתרופוסופי. אנו נוהגים לומר שלישות האדם ארבעה גופים: פיזי, אתרי(גוף החיים והתנועה), אסטרלי והאני העליון. אנו גם מחלקים את התפתחות האדם לשביעונים. בשביעון הראשון הילד עסוק בפיתוח הגוף הפיזי,שהינו עדיין הגוף שירש מהוריו, וגופו האתרי קשור לגוף של אמו.בגיל שבע כארכיטיפ,נפרד הילד מהגוף האתרי של אמו ואז נולד הגוף האתרי העצמי שלו. הילד סיים להחליף את תאי הגוף השונים שקיבל בתורשה מהוריו, וכעת נמצא בגוף הפיזי שלו עצמו. הסימן הפיזי הנראה לעיין כל בעניין זה - החלפת השיניים. אם גוף החיים של הילד שכולל את חוש התנועה,נולד רק עכשיו, יכול להיות שפתאום בסביבות גיל שבע, יצוץ לנו ילד אחר מול העינייים: רזה יותר זריז יותר, תנועה טובה יותר לעומת ילד מסורבל וחולמני. כ מ ו ב ן שיש לבחון כל מקרה לגופו, אך אני יכולה להעיד מנסיוני האישי שבני כיום בן 9.5 היה ילד שמנמו, איטי, חולמני, מסורבל, הכל נפל לו מהידיים, כל מטלה נמשכה לנצח, לקח לו זמן רב ללמוד לרכב על אופניים ובאופן כללי בהשוואה לילדים אחרים הוא בהחלט היה ילד עם קושי פיזי. בחופש הגדול בין הגן לכיתה א' חל שינוי מדהים. הוא גבהה, רזה, ומילד חולמני הפך לילד תזזיתי, חסר מנוח שפתאום יכול לעשות ה כ ל, לרכב לטפס על עצים על קירות תאום עין יד מדהים, משחקי כדור, כל מה שרק חלמתי עליו כשהיה בגן. אז..אני מציעה פה זווית ראיה קצת שונה ואולי אופטימית יותר, כל זה מבלי לפסול אבחונים וטיפולים. כאמור כל מקרה לגופו. גם מחנכים אנתרופוסופים יכולים לשלוח ילד לאיבחון ( מתחום האנתרופוסופיה) ולטיפולים ותראפיות שונות.

קורנית - תודה תודה לך על דברייך! הם תפסו אותי בדיוק בזמן. מרגישה בזמן האחרון איזו תקיעות בהתקדמות וקוצר רוח מסוים מצידי (שאני מנסה לעבוד עליו אבל זה לא הנושא כאן, שהרי אז היה נקרא הדף קוצר רוח אצל הורים לילדים מסורבלים) . טוב לדעת שיש דברים שיסתדרו עם הזמן (אולי) ושהם חלק מתהליך בריא.

התכוונתי לקורקינט של גדולים, רק עם 2 גלגלים, ורכיבה בחוץ
מורינגה לגבי הקורקינט : אני מיטיבה להתנסח בנושא פחות מאמא_בלמידה_מתמדת^?‏ אבל מאחר והיא חיה ביקום המקביל שלי אני יכולה לשתף מנסיוני ולקוות שאולי היא תדע להתאים את זה אחר כך לכלי שימושי... אצלנו היה קודם קורקינט רגיל עם שני גלגלים ולכן היה מאתגר יותר ללמוד לרכב עליו אבל הייתרון הגדול של קורקינט על אופניים הוא שקל מאוד לרדת ממנו , הרבה יותר קשה ליפול ולהפצע ולכן הוא פחות מפחיד. כשכבר חווים הצלחות - תחושת המהירות , והשליטה בכלי שנושא את הגוף אך אינו חלק מהגוף (לעומת ריצה, למשל) הן תחושות מספקות ומעצימות. אצלנו הקורקינט נתן דחיפה משמעותית לפעילויות אחרות כמו רכיבה על אופניים וסקטים שעדיין לא ממש הולכות בקלות אבל חל בהן שיפור ניכר. לגבי רכיבה בחוץ - אין לי הסברים מדעיים אבל התחושה שלי היא ששהיה בחוץ היא תמיד טובה ומועילה.

איך זה לנסוע על קורקינט? יש לזה ערך מבחינת שווי משקל וגרוי תנועתי?
ודאי שיש לזה ערך מהבחינות האלה (יחד עם עוד כמה וכמה) ואת מוזמנת לעלות על קורקינט ולבדוק את זה בעצמך.
הוא דורש שיווי משקל תוך כדי תנועה (גם תנועה קדימה וגם פניות). הוא נותן את כל מה שאמא בלמידה ציינה. בנוסף, הוא דורש ייצוב ביחד עם תנועה מבוקרת (לסובב את הכידון ועדיין לתפעל את כל תגובות שיווי המשקל של הגו והרגליים, לתזמן את הרגל ה"מדוושת"), ומי יודע אילו עוד דברים.

אין לי הסברים מדעיים
בחוץ יש הרבה יותר מרחב, אפשר לפתח יותר מהירות, ויש פחות רהיטים להיתקע בהם ולהיתסכל. גם הנפילות בד"כ פחות כואבות, כי המשטח רך יותר מבלטות של אבן.

ואם כבר מדברים על כך, אני מחזיקה בדעה (הלא-לגמרי מבוססת) שייתכן שקורקינט דו-גלגלי מהווה הכנה יותר מוצלחת לרכיבה על אופניים מאשר תלת-אופן, או אפילו אופניים עם גלגלי עזר. כי הוא יותר דומה לאופניים מבחינת הדרישות של שיווי משקל: הגוף מאוזן כולו על שני גלגלים שנמצאים על אותו קו. תלת אופן נראה יותר דומה לאופניים, כי יש לו דוושות ומושב, אבל מבחינת הדרישות של שיווי משקל (שהן המרכיב המרכזי ברכיבה) הקורקינט דומה יותר. מכיוון שבתלת אופן, את יכולה לשבת (כמעט) כמו שק תפוחי אדמה ולהתרכז בדיווש, ועדיין להתקדם, בשעה שבאופניים הדיווש חייב להתבצע תוך תגובות שיווי משקל. ויכול להיות שבשביל ילדים מסוימים התלת-אופן יעכב את לימוד הרכיבה, כי הוא מרגיל את הילד לדווש בתנאים של יציבות, ואחר כך קשה לו להתרגל לחוסר היציבות של האופניים.
(תמיד תמיד נאמר בעירבון מוגבל! זו רק השערה, וייתכן שהיא תקפה רק לילדים מסוימים, ויכול להיות שהיא לא תקפה כלל. יש בה היגיון מסוים, אבל זה עוד לא אומר כלום, כי לא בדקתי אותה בשטח).
צריך גם לזכור שהקורקינט שונה מהאופניים, בכך שרק רגל אחת מדוושת, והשניה מייצבת, ובאופניים שתי הרגליים מדוושות ומייצבות בו-זמנית. אמנם אפשר להחליף רגליים וללמוד לדווש בכל אחת מהן לסירוגין, וזה עדיין לא אותה מורכבות.

שיטה שקראתי פעם על איך ללמד ילדים לרכב: להסיר את הדוושות מהאופניים, להנמיך את המושב כך שאפשר יהיה לייצב את שתי הרגליים על הרצפה, ואז לתת לילדים להסיע את עצמם כמו בקורקינט, לחדוף את עצמם עם שתי הרגליים על הרצפה, ואז להרים את הרגליים על האופניים ולתת לאופניים לנסוע תוך שמירה על האיזון. ברגע שיש להם את היציבות לנסוע ככה כמה מטרים, אפשר להכניס את הפדלים.
מבחינה תיאורטית-ביו-מכאנית זה נשמע הגיוני מאוד ומתבקש. אני סומכת ידי על זה, עקרונית.
אבל, אמא בלמידה תיארה כבר שלהדס יש קושי עם עצם הפידול, גם בתלת אופן, כך שיש פה סיטואציה מורכבת יותר, והגישה הזו לא בהכרח תתאים לה.

דרך אגב, אמא בלמידה, אמרת ש
בקורקינט של קטנים אין עניין של שיווי משקל, כי יש שני גלגלים שמייצבים אותו מאחור.
אז רק להזכיר לך שהכל יחסי. כן יש עניין של שיווי משקל בקורקינט כזה, רק פחות מאשר בקורקינט רגיל. גם האמירה שלי על "שק תפוחי האדמה" מטעה מאוד, כי אני הכרתי כבר מספיק ילדים שהיו צריכים כסא עם משענת ותמיכת ראש וחגורות בטיחות כדי להחזיק מעמד על תלת אופן.
עניין של סקאלה.

קורנית - אהבתי.

רציתי להעלות כאן סוגיה, שנגעו בה כלאחר יד וברפרוף בחלק מהדברים שנכתבו כאן, על הקשר בין סרבול תנועתי ומשקל. כשהגננת של בכורי העלתה בפני את החשד שהוא ניחן בסרבול תנועתי היא הדגישה שאין הכוונה למשקלו. אצלי בתודעה סרבול תנועתי כן נקשר לסרבול גופני - צורני. שני בני היפהפים הם גם די כבדבדים. אני מודה שזה מפריע לי. ממש משתדלת שזה לא יפריע לי אבל זה כן. מוצאת את עצמי לפעמים מתוסכלת מהזמן שלוקח לבכורי לבצע משימות פשוטות (כמו למשל לעלות ולהתישב על האופניים שלו או על מושב הילדים של האופניים שלי) וגם מתקשה לעזור לו כי הוא כל כך כבד ( זו עוד סיבה שאנחנו כל כך נהנים להיות במים - גם המשקל נעלם שם ואני יכולה להניף אותו ולהחזיק אותו על הידיים מה שממש בלתי אפשרי בחוץ). הייתי שמחה לשמוע על עוד ילדים ואולי לצרף כמה כלים לארגז האוצרות המתהווה כאן , גם על הצד הזה של הסרבול.
<כמו תמיד המרגיעון שעלה כל כך מתאים - הכל בתואם מושלם - גם כשנדמה שלא>

(תודה באיחור לקורנית)

מימה, תבורכי על העלאת הנושא.
גם הדס נמנית עם ה כבדבדים, ואשמח לחשוב על הנושא ביחד.
מקווה לחזור לכאן בערב ולכתוב קצת מחשבות בנושא.

אחד הדברים שהכי שימחו אותי במה שקורנית כתבה היה
יכול להיות שפתאום בסביבות גיל שבע, יצוץ לנו ילד אחר מול העינייים: רזה יותר זריז יותר, תנועה טובה יותר לעומת ילד מסורבל וחולמני. זה לא שהילד שלי אינו מקסים ונהדר כמות שהוא אבל כן צובט לי בלב לראות אותו מתקשה בפעולות שלילדים אחרים הן טבעיות ופשוטות. עכשיו אני מבינה שהסימנים היו שם מההתחחלה אבל מכיון שהוא היה איתי בבית לא היה לי למה להשוות וכל דבר שהוא עשה היה נראה לי כמו הישג נדיר ויקר (וגם היום עדיין חושבת שאלו אכן היו דברים נדירים ויקרים ) וכאשר בגיל שנתיים הכנסתי אותו לגן והגננת דיברה איתי על איזו בעיה במוטוריקה גסה חשבתי שהבעיה היא שלה שאינה יודעת להבחין בילד מושלם כשניצב אחד כזה לפניה...מטפלת יקרה ואהובה, עולה חדשה, שהעברית שבפיה אז עוד לא הספיקה כדי להסביר למה, אבל אמרה שהיא חושבת שהוא צריך לקבל עיסוי. אני זוכרת שקצת נעלבתי והיא ניסתה בלא הצלחה להסביר לי מה שהיום - והרבה בזכות הדף הזה - אני מבינה - על חשיבות העיסוי לילדים עם קושי תנועתי.
עכשיו, איך כל זה מתקשר למשקל? אני לא יודעת. אני רק משתפת פה בתחושות ובזכרונות ומקווה שמסך כל התחושות והזכרונות של כולנו נגיע לאיזו תובנה... או לפחות לא נרגיש לבד! כי כמו שכתבה כבר מייסדת הדף - אמא_בלמידה_מתמדת^?‏ (לא מצאתי את הציטוט אבל אני בטוחה שקראתי ) שאלמלא השיתוף והמידע שמגיע מכל הכותבות הנפלאות כאן הדף הזה לא היה מגיע לאיכות שיש לו.
תמרוש זו פניה נרגשת אלייך! מקווה שעברת בהצלחה יתרה את המבחן בקורס מסאז' ואת פנויה להובלות.
לילה טוב לכל הדובים והדובונים

וכאשר בגיל שנתיים הכנסתי אותו לגן והגננת דיברה איתי על איזו בעיה במוטוריקה גסה חשבתי שהבעיה היא שלה שאינה יודעת להבחין בילד מושלם כשניצב אחד כזה לפניה
מימה, את מתוקה אמיתית. אני בטוחה שבשבילו זו מתנה ענקית, לחפש את בבואתו בתוך עינייך ולמצוא שם ילד מושלם .

לא חשבתי לעומק על הקשר בין כובד משקל וכובד תנועה, אבל אני מניחה שהקשר הוא דו-כיווני: כובד משקל מסרבל עוד יותר את המסורבלים, וסירבול יוצר דפוסים של הימנעות מפעילות גופנית, שמחמירה את בעיית המשקל.
הבשורה הטובה היא שכאשר מצליחים להפוך את כיוונו של מעגל הקסמים הזה, הוא מתחיל לעבוד לטובתנו. לפני שבוע, הגננת האהובה על הדס חזרה מחופשת לידה. אחרי כמה ימים היא תפסה את אורי והתפעלה באוזניו מהשינוי שחל בהדס: איך היא בטוחה יותר בגוף שלה, אנרגטית יותר, מעזה יותר ו...רזה יותר. עכשיו רק צריך לדאוג לכך שהרוח של התקופה האחרונה תמשיך ובאמת תהפוך להרגל ולאורח חיים.

נורא משמח שהפתרון העיקרי לשני הקשיים ( פשוט צריך אורח חיים שיכלול פעילות גופנית כחלק מהיומיום ) הוא פשוט, בריא לכל המשפחה ויכול להיעשות בשמחה וטבעיות. אני מוצאת שהפעילות הגופנית עוזרת לסירבול ולמשקל גם באופן ישיר וגם בעקיפין, באמצעות חיזוק דימוי הגוף ואהבת הגוף.

תמר, גם אני מקווה שעברת בהצלחה יתרה את המבחן בקורס מסאז'

היי, אמהות,
חשבתי קצת על הנושא...
האמת שאין לי הרבה מה להוסיף למה שכתבתן. סירבול תנועה יכול להתקשר למשקל, אבל זה ממש לא הכרחי. מה שכן, ילדים עם טונוס נמוך הם באמת כבדים יותר (המשקל שלהם כבד יותר, למשל כשמחזיקים אותם), בגלל הטונוס הנמוך. איבר ש"מוחזק" על ידי השרירים באופן רפה הוא באמת כבד יותר מאיבר ש"מוחזק" היטב. (מישהי בלימודים אמרה לנו, בהקשר של פגיעות עצביות חמורות, שזה מדהים עד כמה יד משותקת היא כבדה. שוקלת טונה). הילדים נראים יותר שמנמנים כי הם רפוים ו"נופלים". חוץ מזה, אני חושבת שיש לנו משהו בפרספקטיבה שמקשר זריזות לרזון (עד גבול מסוים) ולכן כשילדה נעה יותר בזריזות היא נראית פחות שמנה. ילדה מסורבלת תיראה איכשהו "שמנה" יותר מילדה שנעה באלגנטיות.

תודה על הברכות והאיחולים, באמת עברתי טוב את המבחן, באתי לשם בראש הנכון ובגישה הנכונה, וגם הספקתי, ממש ביום האחרון, להשלים את כל החומר .

אויש, אני לא רוצה לחרב את הקונספציה אבל במקרה של ילדי דוקא הפעילות הגופנית תמיד היתה ועודנה חלק מהחיים. למרות הסרבול הם קופצים , רצים ומטפסים ללא הרף, ממעטים לצפות בטלויזיה (במיוחד בקייץ ) , התזונה שלהם היא חלומה של כל אמא - ירקות ופירות, דגים ודגנים (וכמובן שגם קצת ג'אנק בשביל האיזון) ובכל זאת עודף משקל. חשבתי לברר עם יש קשר מעבר ל"ניהול משק" קלורי - הכנסות מול הוצאות. אולי הסרבול המוטורי "הולך"עם חילוף חומרים נמוך?
לתמר על ההצלחה במבחן

הפעילות הגופנית תמיד היתה ועודנה חלק מהחיים
התזונה שלהם היא חלומה של כל אמא

אשריכם, או יותר נכון - כל הכבוד לך . לנו יש כברת דרך לעבור בשני התחומים.
כשכתבתי 'פתרון' לא התכוונתי לכך שאפשר בהכרח להעלים לגמרי את שני הקשיים. אני מודעת לכך שהם ילוו אותנו עוד שנים רבות, בווריאציה כזו או אחרת. אבל הידיעה שאנחנו עושים כל מה שאפשר לעשות בנושא, יכולה (אולי, הלוואי,) לסלול את הדרך לקבל את אותם חלקים שאינם ניתנים לשינוי. גם זה דורש תהליך ועבודה, אין ספק.

אולי הסרבול המוטורי "הולך"עם חילוף חומרים נמוך?
אני לא שמעתי על קשר כזה, וגם לא מכירה שום בסיס הגיוני שעשוי לחבר בין התופעות - אבל זה לא אומר שזה לא קיים. אם באמת בא לך לדעת תשאלי ‏בפורום ריפוי בעיסוק‏ בתפוז, יש שם לא מעט מרפאות ותיקות שמתמצאות גם בפרקטיקה וגם במחקרים.

תודה

הידיעה שאנחנו עושים כל מה שאפשר לעשות בנושא, יכולה לסלול את הדרך לקבל את אותם חלקים שאינם ניתנים לשינוי.
תשכחי מזה
כדי לקבל את עצמך את צריכה פשוט לקבל את עצמך. כדי לקבל אדם אחר באהבה וללא תנאים את צריכה פשוט לקבל אותו. באהבה וללא תנאים. אם את מקבלת את עצמך ללא תנאי, אבל רק בתנאי ש"תעשי את המקסימום"...
זה לא "ללא תנאי".
זה טריק של החלק המחמיר שלך שמנסה לעקוף אותך מימין בפרצוף של צדיק-תמים.

(ומי זה בכלל המקסימום הזה? צא לי מהבית, עוף לי מהעיניים. אתה עושה לי מספיק צרות!)
(פרספקטיבה אישית)

זה טריק של החלק המחמיר שלך שמנסה לעקוף אותך מימין בפרצוף של צדיק-תמים.
כמה שאת צודקת .

לא! לא! חמודה! אל תרביצי עם הראש לקיר! כואב לו!!!

(ואם לקיר כואב - אז לך על אחת כמה וכמה)

איזה מזל שאתן כאן!

בעוד שבוע וחצי הדס תהיה בת 4.
שפע הדודים והסבים מתעניינים אצלנו מה להביא לה . קורקינט וטרמפולינה כבר יש לנו, כזכור, ושניהם בשימוש אינטנסיבי.
בנוגע לאופניים עם גלגלי עזר - ההתלבטות בעינה עומדת.
מה עוד אפשר להביא ברוח זו?

אולי מכשיר לילדים לניגון דיסקים (מין boombox לילדים)? ובנוסף לו דיסקים עם סוגים שונים של מוזיקה. כך הדס תוכל לנגן את הדיסקים בעצמה--גם כיף, וגם מאוד מדרבן לנוע ולרקוד.
משום שבעלי ואני מכורים למוזיקה, מתנגנת אצלנו מוזיקה מסוגים שונים חלק גדול מהיום, והפיצית (שנתיים פלוס) זזה המון בקצב המוזיקה. אפילו כשהיא עסוקה באיזשהו פרויקט אחר, היא פעמים רבות מניעה את הראש שלה בקצב המוזיקה. לפעמים היא מבקשת לשמוע את אותו שיר שוב ושוב וממש ממציאה לו ריקוד קטן. אני חושבת שפיתוח חוש קצב מאוד תורם לתחושת גוף נעימה ובטוחה. לפעמים אני שמה מוזיקה 'על הבוקר', ואנחנו מתחילות את היום בתזוזה. אם הילדה לא תלויה בהורים לשמיעת מוזיקה, זה עשוי להגביר את הכיף.

אופניים עם גלגלי עזר
בכל זאת ממליצה. אנ יודעת שאתם מתלבטים אבל לא יודעת למה. כדור פיזיו הוא גם צעצוע נחשק ונדמה לי שיש בו את מוטיב התנועה הליניארית שרבות דובר בו בדף הזה ( זו גם הזדמנות כי זה צעצוע יקר יחסית ויומולדת משקיט את המצפון).יש גם את הכדורים הקטנים יותר עם שתי הקרניים שהיו אופנתיים כשאני הייתי ילדה ועכשיו שוב נמכרים. הם גם זולים יותר ומאפשרים לילדים התנסות בלי עזרה בעוד שבכדור גדול הרבהה דברים מפחידים קצת בהתחלה ונדרש תיווך של מבוגר אחראי ילדי קיבלו את שני הכדורים כמתנות בהזדמנויות שונות ולשניהם יש שימוש.
מאחלת להדס ולכולכם יומולדת שמח

הצעה נוספת: פריזבי (צלחת מעופפת). אולי זה מתאים יותר לילדים גדולים יותר, כי זה דורש טכניקה מסוימת וסבלנות עד שרוכשים אותה (בהתחלה לא מצליחים! וזה מתסכל!), אבל ברגע שיש לך את זה, פחות או יותר, זו אחת הפעילויות הגופניות הכי מהנות בעולם.

יומולדת שמח!

כמה אני שמחה (תמרוש) שכתבת את זה כי בדיוק קניתי לילדים סט שיש בו כל מיני צלחות מעופפות בכל מני צורות (ואפילו בומרנג אחד לכבוד גולת אוסטרליה הדוויה...). ואם כבר, אז רציתי לשאול מי מכיר מרפא/ה בעיסוק עם התמחות בסרבול מוטורי באיזור חיפה? מרגישה שהטיפול כרגע, הגיע למבוי סתום בתחום המוטורי. אמנם חל שיפור במיומנויות של תפיסה ומסירת כדור אבל בכל הנוגע לתכנון תנועה ואיכות תנועה - לא ממש. תמר - עצות?

אח, ידעתי שכדאי להתייעץ איתכן. כל רעיון זהב.

אגב, פריזבי זו באמת אחת הפעילויות הגופניות הכי מהנות שאני מכירה, ואפילו הגעתי בה למיומנות לא רעה.
ועוד אגב - קיבלנו פעם במתנה ממישהו שחזר מחו"ל צלחת מעופפת לילדים. מין יצור כלאיים בין פריזבי לכרית. היא מרופדת (אך עדיין שטוחה), קטנה יותר מצלחת סטנדרטית, ומעוצבת בעיצוב ילדותי ושמח. באמת הגיע הזמן לבדוק אם כבר אפשר להשתמש בה לייעודה המקורי.

תודה על הברכות. אני מאוד אוהבת את ההתרגשות והתכונה סביב יום ההולדת.

מחוויות הפריזבי: אתמול יצאנו עם כל הסט ומודה שגם אני חשבתי שלקטנים זה יהיה קשה יותר אבל גם הדובון בן השלוש הסתדר לא רע ויחד עם חבר בגילו שיחקו זמן רב. נכון שלכולנו עוד קצת קשה לכוון אבל כשמצליחים להעיף זה כבר מספק חווית הצלחה ומאוד נהיננו וצחקנו. ממולץ בחום!

פריזבי מרופדת!!! איך לא חשבתי על זה קודם? אחלה רעיון

מרפאה בעיסוק באיזור חיפה את יכולה לשאול בפורום רב"ע בתפוז, ויענו לך במסרים.
אבל אם הילד שלך כבר בריפוי בעיסוק, עדיף שתדסקסי קודם את העניין עם המרפאה: האם גם היא חושבת שיש מבוי סתום? יכול להיות שהיא התמקדה במטרות מאוד ספציפיות עד עכשיו, ואולי הגיע הזמן לשנות או להרחיב אותן? או שאין התקדמות בתחומים שהיא כן עבדה עליהם?
כדאי שתבדקי אם יש תיאום עמדות בינך לבין המרפאה. האם המטרות של שתיכן זהות? אולי מבחינתך יש מבוי סתום, אבל מבחינתה יש התקדמות בתחומים שהיא התמקדה בהם?

ועוד מילה אחת: גם ההתפתחות המוטורית הטבעית וגם ההתקדמות שבעקבות טיפול הן לא ליניאריות. יש תקופות גדילה ותקופות קפיצה ותקופות דשדוש. אז... תחשבי על זה.

ועוד מילה שנזכרתי פתאום בקשר לאופניים: כשהתחלתי לכבר על אופניים פה, אחרי שנים שלא עליתי עליהם, הייתי חסרת ביטחון מאוד. ואז הבנתי שזה בגלל שאין לי ביטחון בירידה מהם, ובגלל זה אני מפחדת לעצור (מה יהיה אם אני לא אצליח ואתנגש במשהו או אפול??) ובגלל זה כל הרכיבה שלי היתה במתח. אז ישר אחרי שקנינו לי את האופניים שלי הלכנו לפארק, וכל מה שעשיתי שם היה לעלות עליהם, לרכב 10 מטר ולרדת. לעלות שוב, לרכב ולרדת. ככה איזה שבע-שמונה פעמים (אולי יותר), במהירויות משתנות, עד שהרגשתי ביטחון.
(זה היה משעשע, כי על אותו שביל היה איזה בחור אחד, שרץ את ריצת הערב שלו לאט ובנחת. וכל פעם היינו עוקפים זה את זה: אני הייתי עוקפת אותו, ואז הוא היה עוקף אותי כשנעצרתי. ואז שוב עקפתי אותו...)

ומילה אחרונה על בומרנגים: תסתכלי טוב טוב על הבומרנג שקיבלת: אם שתי ה"כנפיים" שלו הן בדיוק ב- 90 מעלות זו מזו, יש סיכוי שהוא בומרנג אמיתי. אם הזוית ביניהן גדולה מ- 90 מעלות - הוא לא אמיתי, ואין סיכוי להעיף אותו ושהוא גם יחזור אלייך.

ואין סיכוי להעיף אותו ושהוא גם יחזור אלייך.
אהה! אז זהו שכן.הזוית אמנם רחבה (כולה בומרנג מפלסטיק באריזת חיסכון) אבל אם מעיפים בזוית כלפי מעלה אז הוא חוזר. לא בדיוק אליך ליד אבל בערך וגם לרוץ זה מצוין

תודה על ההתיחסות לרב"ע אבל ישר אחרי שכתבתי את מה שכתבתי כבר הרגשתי שאני צריכה פשוט להניח לילדי להיות מה שהוא ולא להתחיל לרוץ איתו לכל מיני מרפאים אחרים. לעודד אותו להמשיך בדברים שהוא עושה ממילא, ועושה היטב. הוא מקדם את עצמו כל הזמן . אני רק צריכה לאפשר לו.

אהה! אז זהו שכן
אז לא אמרתי כלום
רק אי אפשר יהיה להעיף אותו לרוחב כמו שהאבוריג'ינים עושים עם הבומרנגים שלהם (וממילא זה דורש מרחב בגודל של מגרש כדורגל, ועלול להעיף כמה ראשים לעוברי אורח תמימים...)

הי, במקרה נתקלתי בדף שלכן ורציתי להציע את שיטת הצ'י קונג,
הצ'י קונג היא שיטת תנועה, קלה לביצוע, משחררת, מתבצעת בצורה איטית וזורמת והיא מסייעת לשיפור התנועתיות והגמישות של הגוף כולו. כל מה שצריך זה רצון טוב ויכולת להתרכז ולהתחבר אל התנועה.
ליותר מידע אני יכול להפנות אתכן לדף שלי באתר: אנרגיה_בדרך_הצ'י_קונג‏

ברוך הבא טנא_טאו‏, דומני שאני יכולה לדבר בשם כולן - כל רעיון מתקבל כאן בשמחה ולשמוע תמיד טוב! מאיזה גיל אפשר לתרגל צ'י קונג? כבר התיחסנו פה ליוגה. האם זה (מבחינת גיל המתרגלים) אותו הדבר? באופן אישי ועל פי תחושותי בלבד אני מנסה ליצור הזדמנויות ולאפשר ופחות לכוון לשיטה מאורגנת, כלומר, אפילו שאני מורה ליוגה אני לא מלמדת את ילדי יוגה. כשמתחשק להם הם עושים איתי (זה לא קורה הרבה) וזו אפשרות שתמיד זמינה להם.האם תוכל לפרט מעט יותר לגבי הצ'י קונג?
תודה!

תודה ושלום מי_מה‏

באופן כללי אני סבור שהצ'י קונג יכול להתאים לכל גיל, כמובן שיש צורך לכוון את רמת ואופי התרגילים, אל בני הגיל שאותם אתה מלמד. אני עובד גם עם גיל הזהב גם אם בוגרים, גם עם אקי"ם ובעבר אף עבדתי עם ילדים.
מאד התחברתי אל המשפט באופן אישי ועל פי תחושותי בלבד אני מנסה ליצור הזדמנויות ולאפשר ופחות לכוון לשיטה מאורגנת, כלומר, אפילו שאני מורה ליוגה אני לא מלמדת את ילדי יוגה. לדעתי זו באמת הדרך הטובה ביותר.
אבל לעיתים ילד וגם מבוגר זקוק למסגרת חיצונית שתכוון אותו ותתמוך בהתקדמותו ולכן קיימות בימינו כלכך הרבה אופציות כאלה. באני חושב שהצ'י קונג, בגלל שהוא עוסק במגוון תנועתי מאד רחב, אך גם מאד נגיש עבוד כל אחד, יכול להתאים כאן, כמובן שהילד צריך להתחבר ולרצות את העניין.
להרחבה על הצ'י קונג אני יכול להפנות אותך לדף שלי: אנרגיה_בדרך_הצ'י_קונג‏‏
ואם את מעוניינת אז גם לאתר: ‏‏http://www.geocities.com/teneqigong‏‏

שיהיה בזרימה

ברוך הבא טנא_טאו‏!
הצצתי בדף שלך והתפעלתי. איזה יופי של דף!
מותר לבקש ממך משהו? האם תוכל להציע כאן בדף תרגיל אחד או שניים שאיתם כדאי להתחיל לעבוד עם הילדים שלנו?

שיהיה בזרימה
בהחלט

הי אמא_בלמידה_מתמדת^?‏‏
הכנסתי בדף אנרגיה_בדרך_הצ'י_קונג‏‏‏ את התרגילים שביקשת
אני מקווה שזה יעזור וימצא חן בעיניך
סוף שבוע נפלא

תודה, טנא_טאו‏ .
התרגילים נהדרים. אנסה לתרגל אותם בעצמי ולהזמין את הדס ואיה להצטרף.

מי מה
אויש, אני לא רוצה לחרב את הקונספציה אבל במקרה של ילדי דוקא הפעילות הגופנית תמיד היתה ועודנה חלק מהחיים. למרות הסרבול הם קופצים , רצים ומטפסים ללא הרף, ממעטים לצפות בטלויזיה (במיוחד בקייץ ) , התזונה שלהם היא חלומה של כל אמא - ירקות ופירות, דגים ודגנים (וכמובן שגם קצת ג'אנק בשביל האיזון) ובכל זאת עודף משקל. חשבתי לברר עם יש קשר מעבר ל"ניהול משק" קלורי - הכנסות מול הוצאות. אולי הסרבול המוטורי "הולך"עם חילוף חומרים נמוך?
אם הם נעים ללא הרף, אוכלים בריא ועדיין בעלי עודף משקל, אולי שווה לבדוק את תפקוד בלוטת התריס? אני מכירה ילדה שכשהתברר שזו הבעיה, נכנסה לטיפול בדיקור+דיאטה מיוחדת, ירדה במשקל בקצב מדהים, בלוטת התריס כמעט התאזנה, מצבה החברתי השתנה פלאים כמובן בעקבות השינויים, והכל יותר טוב. אז.. שווה לנסות

ביומיים האחרונים הדובונים שלי בענין חבל "טרזן" הם כמובן קצת מסורבלים בזה אבל נהנים מאוד >מימה בכבודה ובעצמה נאלצה להדגים - היה קורע מצחוק< מענין אותי לדעת אם מעבר להנאה - שהיא כמובן בחשיבות עליונה - יש כאן עוד יתרונות והאם יש למישהו (תמרוש מקווה שאת לא נעלבת שקראתי לך מישהו ) עוד רעיונות לשימוש בחבל כזה .מתעתדת לארגן לנו אחד בעץ על יד הבית.
הדובון הבכור בן 6 בעוד שבועיים וקצת. אפשר להעתיק מאמא בלמידה ולבקש רעיונות מתנות לבן 6?
ולקינוח רוצה לשתף בתרגיל שנתן לי המרפא בעיסוק (היתה לנו שיחה מצוינת ותודה ל תמרוש_רוש‏ על ההכוונה בשאלות).
זה תרגיל שנועד לשפר את ההתמצאות במרחב ותכנון תנועה. קושרים את העיניים ונותנים הכוונה להתקדמות. עם ילדים שכבר יודעם ימין ושמאל אפשר גם לעשות משהו מורכב יותר כמו למשל לבקש להסתובב ימינה ואז מה שהיה קודם שמאלה הוא עכשיו מאחור ואפשר לשחק עם זה. אביב, המרפא בעיסוק, טוען שמנסיונו ילדים מאוד אוהבים את המשחק ונהנים ממנו. מבטיחה לדווח איך היה אחרי שנשחק.

הדובונים שלי בענין חבל "טרזן"
עכשיו תפסת אותי.
מה זה חבל טרזן????
כזה שתלוי מעץ ואפשר להתנדנד עליו וגם לקפוץ ממנו?

באופן כללי:
חבלים זה אומר:
הרבה כוח (בעיקר ידיים וחגורת כתפיים, אבל כל הגוף פעיל ללא יוצא מן הכלל)
הרבה גרייה תחושתית - הנדנוד, התנועה, יש הרבה מידע לעבד והוא משתנה כל הזמן.
לפעמים זה אומר המון שיווי משקל וייצוב של הגוף.
והכל דינמי.

שורה תחתונה: לחבלים יש פוטנציאל אינסופי, והם יכולים לאתגר מאוד.
(הייתי פעם במחנה באיזה מקום והיו שם מתקנים נפלאים שהיו עשויים כמעט רק מחבלים).

אילו היתה לי אפשרות טכנית, אני לא הייתי מסתפקת בחבל אחד, אלא לוקחת כמה כאלה. למשל: אם יש שני עצים, אפשר לקשור ביניהם חבל אופקי, נמוך יחסית, על תקן "קורה". ואז למתוח ביניהם עוד חבל אחד גבוה מעליו, ומהחבל הזה לקשור בשורה עוד כמה חבלים שישתלשלו למטה.
ואז אפשר ללכת על החבל התחתון, תוך כדי היאחזות בחבלים המשתלשלים, כמשען.
(משען רעוע ודינמי מאוד! אבל זה כל הכיף בעניין).
או למשל: אם יש איזו קורה אופקית יציבה (מאוד), שמונחת גבוה, קושרים ממנה שורה של חבלים שקשורים בקצה שלהם כמו טבעת, ואז המשחק הוא להתנדנד ולעבור מחבל לחבל, כשאת עומדת על הטבעות שבקצה.
אם יש רק עץ אחד, אפשר פשוט לקשור ממנו כמה חבלים שנסגרים לטבעת בקצה, כמה מהם מסביב לגזע ואחד או שניים מרוחקים יותר, (כשהטבעות בגובה חצי מטר מהרצפה, או אפילו פחות). ואז אפשר לעבור מחבל לחבל, ולהמציא כל מיני משחקים ותרגילים.

אזהרה חמורה:
חבלים זה משהו נזיל ומתבלה במהירות. אם משתמשים בהם למשחק של ילדים, פשוט חייבים לוודא שהם קשורים היטב, שהדבר שהם קשורים עליו יכול להחזיק משקל של פי כמה מהמשקל המקסימלי של הילד (או הילדים - אם שניים יחליטו להיתלות ביחד) - כי הוא גם צריך לספוג קפיצות שמכפילות את המשקל (יש נוסחאות לזה), ולבדוק את החבלים בנקודות שחיקה ובלאי כל יומיים, ולבנות את כל העסק ככה שגם אם חבל ייקרע לפתע, הילד ייפול מגובה נמוך.

טוב, אולי "כל יומיים" זה מוגזם. אבל צריך לשאול מישהו שיודע, וכן, להיות במעקב על החבלים.
נהייתי אוסטרלית: קודם כל חושבת על אמצעי בטיחות

אויש תמרוש אין עליך! הנה נתת לי מתכון למתנת יומולדת מסבא-סבתא שממש ישימה בשבילם. יש מול ביתנו שני עצי פיקוס איתנים. ולגבי בטיחות - יהיה בסדר העצים לא מאוד גבוהים ומתחתם אדמה (וגם שיחי פטל אבל באמת הגיע הזמן לגזום אותם קצת).
ואם כבר מדברים על בטיחות - החבל המדובר , שנפש הדובונים נקשרה בו , הוא כבר ותיק מאוד - מסתבר שנקשר על ידי שכנים שכבר עברו דירה מזמן ועדיין לא מראה שום סימני בלאי. אבל מבטיחה לבדוק בכל זאת .
<מימה מעולם לא הצטינה בנושא גהות ובטיחות ועכשיו עם פריחת הבנזוג מהקן פורקת כל עול>

מי_מה‏
בקשר לחבל - זה נכון. יש חבלים מאוד עמידים. הכוונה שלי במה שכתבתי זה רק לא להניח שהם עמידים, או שהעמוד מחזיק, או שהקשירה טובה. צריך לבדוק את זה.

אין עלייך
אין עלי ירוקה מקנאה. ברי מזל הילדים שלך את לא יודעת איך השתוללתי במחנה ההוא, במגרש-מתקנים עם המתקני חבלים האלה. הלוואי היה לי אחד כזה ליד הבית...

נשמע כיף, החבלים.
(אני שמחה מאוד שיש לדף הזה חיים משל עצמו, ללא קשר אלי).

יצאנו בשלל רב מיום ההולדת. בעקבות העידוד של מימה קנינו להדס אופניים. היא עדיין לא ממש מדוושת עליהם, אבל פה ושם כבר היו לה הצלחות של עד ארבעה דיוושים רצופים - שזה יותר ממה שהצליחה אי פעם על התלת-אופן. הדס קיבלה גם כדור גדול עם אוזניים והיא נהנית לקפוץ עליו. ובאופן בלתי צפוי, אחת התוספות הכי מוצלחות לציוד הספורט שלנו היא כדור-ים בארבעה שקלים, שקנינו בתור הפתעה כדי לחלק לילדים בגן. המשקל והגודל של הכדור הופכים אותו למושלם להתנסויות בהתמסרות: אי אפשר לקבל ממנו מכה, והגודל מבטיח הרבה חוויות של הצלחה בתפיסה.

בסוף השבוע האחרון עשינו קמפינג בחוף ניצנים, ושוב נזכרתי כמה ים זו הסביבה הממריצה האולטימטיבית. הדס התרוצצה מאושרת, רצה, טיפסה, התגלגלה על דיונות ולא התעייפה.

כמה דברים שהבחנתי בהם בזמן האחרון:

• מעבר לתרומה הענקית של הדף הזה לחיינו, חלק מהשינוי שחל בהדס נראה לי קשור לעונה. אני זוכרת שגם באביב של השנה שעברה הרגשנו שהיא התעוררה מתרדמת חורף ארוכה. הן רמת המרץ שלה והן מצב הרוח שלה השתפרו מאוד מאז שהימים התחילו להתחמם ולהתארך. אני תוהה אם יש משהו שאוכל לעשות עם התובנה הזו בבוא החורף.
• מעניין שיש יחס הפוך בין רמת הפעילות של הדס לבין הכמויות שהיא אוכלת. אפשר היה לחשוב שהאכילה תהיה ביחס ישר לכמות האנרגיה שהיא מוציאה, אבל כשאני מסתכלת עליה אני מרגישה שיש אצלה איזה מתג פנימי, שנמצא באחד משני מצבים אפשריים: מכוון לחסוך באנרגיה או מכוון לבזבז אנרגיה. במצב של חיסכון באנרגיה הגוף שלה שואף לזוז כמה שפחות ולאכול כמה שיותר - ולהפך. מוזר.
• לזווית שממנה אני מתבוננת יש השפעה עצומה עלי. כשאני מתבוננת בהתקדמות של הדס, אני מתמלאת בתחושות עמוקה של שמחה, סיפוק, גאווה ואופטימיות. לעומת זאת, כשאני רואה אותה ליד החברים שלה והמבט שלי איכשהו מתמקד בפער ביניהם, אני צריכה להדוף מעלי את תחושות המועקה. לפעמים אני אפילו מרגישה מטופשת שהתלהבתי ככה מכל מיני דברים שהיא עושה, כשאני פתאום מבינה עד כמה גדול המרחק שלה מבני גילה. אבל הרגעים הכי טובים שלי הם הרגעים שבהם אני פשוט נמצאת עם הדס, לא מתבוננת על הסיטואציה ולא מנסה להעריך את משמעותה. הלוואי שיהיו לנו יותר ויותר רגעים כאלה.

משהו שאוכל לעשות עם התובנה הזו בבוא החורף
טוב, כשאני חושבת על חורף אני ישר חושבת על מלחמת כריות והשתוללות על מיטות.
אני לוקחת את זה צעד אחד הלאה: למצוא ברחוב מזרון זוגי ישן, די שלם, העיקר שלא יהיה מגעיל מדי, ולקחת אותו הביתה, לשים אותו באיזה מחסן, אם יש לכם.
למצוא עוד אחד כזה.
ואז יום חורף אחד, לקחת את שניהם (אולי אחרי שארגנת להם איזה כיסוי מסדינים ישנים או משהו), לפרוש בסלון, ולהתחיל להתקפץ ולהתגלגל.

כדור-ים בארבעה שקלים
הייתי צריכה לחשוב על זה קודם. הרי ידוע שלילדים שמתקשים לעבוד עם כדורים - אפשר לשחק אתם עם בלונים. זה נורא כיף, הם זזים לאט יותר, ואין את אלמנט הפחד. אני עשיתי את זה עם ילד אחד עם קשיי תכנון, וזה היה תענוג צרוף. אבל איכשהו כשדיברתן על הילדים חשבתי רק על טיפוסים וריצות וכאלה, לא חשבתי על משחקי כדור.

בבקשה תכתבי עוד על כל מיני אספקטים של תנועה ופעילות פיזית של הדס (וגם את, מימה), כדי לדרבן אותי להעלות עוד רעיונות...
(אני מתחילה לאסוף את החומר ולארגן אותו )

ודרך אגב, כשיתחשק לכן לכתוב גם על מוטוריקה עדינה ופעילויות מדויקות יותר - אתן מוזמנות, ואני אצטרף בשמחה.

לבינתיים, ממליצה על עקרון_הרצף_באמנות_של_ילדים‏.

עוד משהו שקשור לחורף: לדאוג שבחורף התזונה מתאימה לחורף. נדמה לי שזה אומר תוספת של שומנים. אולי של פחממות, אולי גם של קצת סוכר ממקורות לא מעובדים (דבש, בננות, פירות יבשים). יש אנשים שמאוד מאוד מגיבים לקור, והשומנים והפחממות חשובים להם, אחרת הם פשוט צונחים לתוך דיכאון (קליני!) עונתי.
(קראתי את זה ב"המזון כמשל" מאת מאשה מאטיס-שריד. ספר מומלץ בחום)

אני לא דוגמה, כי אני זוללת שמן זית בלי הכרה כל ימות השנה, אבל אני חושבת שאם לא - היה לי יותר קשה בחורף.
בחורף אני גם אוכלת הרבה יותר פרוסות לחם עם דבש וטחינה גולמית ופרוסות בננה מעל. (טעים!!!!!) לפעמים זה מה שהחזיק אותי, כשהייתי חוזרת הביתה רטובה, עד שההסקה התחילה לעבוד.

אנחנו פה באמצע החורף...

בתקופה האחרונה אני פחות אופטימית בנוגע לפוטנציאל שטמון בעבודה שלנו עם הדס. אם קודם הרגשתי שבעקבות הדף הזה קורה לנו נס, עכשיו אני מפוכחת יותר, מקבלת שוב ושוב תזכורות לגבולות הגזרה שלנו. עבר חודש מאז יום ההולדת. להדס יש יחס חיובי מאוד לאופניים שלה אבל היא כמעט ולא עולה עליהם, ועדיין רחוקה מדיווש בכוחות עצמה. ובכלל, אחרי כמה שבועות נמרצים ותנועתיים יחסית, נדמה שהדס חזרה לנטייה הטבעית שלה להפעיל את הדמיון ולא את הגוף.
לפני יום או יומיים, היה רגע שבו הדס נראתה משועממת והצעתי לה (באגביות, באגביות) להתאמן על האופניים שלה. הדס התלהבה ויצאה מיד למרפסת. אחרי עשר דקות לא יכולתי לעצור את סקרנותי והצצתי לראות מה היא עושה שם. ראיתי אותה עומדת ליד האופניים, ואת האופניים מכוסים בכל מגבות המטבח שיש לנו בבית. הדס דיברה אל עצמה, שקועה במשחק דמיוני שלא הבנתי את טיבו המדויק. חייכתי לעצמי. זו הדס, על המתנות שלה ועל הנקודות החלשות והפגיעות. חשוב לי לעזור לה כדי לבלום את המגמה של הימנעות והצטמצמות תנועתית, ולמנוע את התרחבות הפער בינה לבין בני גילה. יחד עם זאת, אני מנסה לא לשכוח את הייחוד שלה, את היופי ואת המתנות שלה. היא לא חייבת להיות טובה בכל דבר.
אנחנו בדרכנו לאבחון מקצועי. עכשיו, בגיל ארבע, החברים של הדס מתחילים ללכת לחוגי ספורט וריקוד, מה שמחדד לנו עוד יותר את הפער בינה לבינם. ברור לגמרי שחוג כזה הוא לא אופציה עבורה כרגע, שזו תהיה חוויה מכאיבה ומתסכלת. לכן אנחנו מקווים ש"חוג התנועה" הראשון שלה יהיה מסגרת כלשהי של ריפוי בעיסוק, שתיתן לה נקודת התחלה טובה יותר.
תמר, אם את רצינית בעניין הספר, אני מציעה לך להקדיש פרק שלם לנושא העמדה הרגשית של ההורים כלפי הילד המסורבל. דיברנו כאן על הדרכים שבהן את, כמרפאה בעיסוק, יוצרת סביבה מקבלת, בטוחה ומעצימה לילדים שאת עובדת איתם, ונתת לנו רעיונות מצוינים בהקשר הזה. אבל צריך לדבר גם על העמדה המסובכת יותר שבה נמצאים ההורים. להורה (כלומר, לי) קשה יותר למצוא את המרחק הנכון מהילד, לשים בצד את המטען האישי שלו, את האכזבה והדאגה, ולעבוד עם הילד ממקום של חמלה (זו המילה שעולה לי עכשיו בראש. לא רבה איתה).

אין מה לעשות - שהיקום מקביל -הוא מקביל. הוצאת לי את המילים מהראש! היום הינו בריפוי בעיסוק ופתאום התחשק לי לקום ולברוח וממש הרגשתי שמחה שבשבוע הבא זו הפעם האחרונה. יצאתי משם בהחלטה נחשוה לעבוד על לא לשכוח את הייחוד שלה, את היופי ואת המתנות שלה. היא לא חייבת להיות טובה בכל דבר. (בלשון זכר ,כמובן, במקרה שלנו), חשבתי לעצמי שהוא כל כך מקסים ומיוחד וחכם אז למה לגרור אותו לדבר הזה שבו הוא חווה הצלחות מעטות ובמאמץ רב. וכבר רציתי לבוא ולכתוב את זה אבל את הקדמת אותי!
לבכור,אגב, נעים מאוד במפגשים האלה, וזו בדיוק הנקודה שהעלית פה - העמדה הרגשית של ההורה. כאן הדרך שאני צריכה לעבור עם עצמי כדי לברר למה זה כל כך מפריע לי. גם עודף המשקל לוחץ בדיוק על אותם הכפתורים.
דרך ארוכה נפרשת לפני, כמה נעים לדעת שאני לא הולכת בה לבד.

לאמא של הדס שלום רב, פתחתי את הדף הזה כי הוא קפץ לי מול העיניים במה_חדש^?‏.
אני מאד התרשמתי מיכולת ההתבוננות שלך בהדס ובך עצמך, לי יש תינוק קטן ואני שואבת הרבה השראה מאמהות כאן באתר כי אני רק בחיתולים (תרתי משמע) של הקשר ביני לבין תינוקי.
קראתי כמעט הכל ורציתי להוסיף מספר נקודות שעלו בראשי:
דיברתם על ללכת על חוף הים או בכלל - יחפים. במקצועי אני רפלקסולוגית ומנקודת מבטי החול בים זו הרפלקסולוגיה הכי טובה שאפשר, החול עם הטקסטורה הגרגירית ובכך שהוא שוקע עם כל דריכה בדיוק בעוצמה ובמנח של הרגל מעניק את הגירוי לכף בדרך הכי טובה לרגל, ולפי כך מגרה את הריפוי הטבעי של הגוף וכפי שנאמר למעלה מאזן את כל היציבה, אז מומלץ תמיד לכולנו.

כמו כן עלה בדעתי להציע לך אולי להתנסות קודם על עצמך על שיטת פלדנקריז, אולי שמעת עליה, כל השיטה זו מודעות דרך תנועה, יש שיעורים פרטיים או קבוצתיים, אני התנסתי בשתיהן בזמן ההריון וזה חולל פלאים.
אני חשבתי שלהדס שיעור פרטי זה יהיה נהדר, הכל נעשה בכיוונון עדין ביותר וזה לא ריפוי בעיסוק אשר יכול לתסכל. אני רק יכולה להציע לך על זו שטיפלה בי באופן פרטי בזמן ההריון, אני יודעת שהיא עזרה לילדים רבים והיא פשוט נהדרת. השיעורים הקבוצתיים אולי יועילו לך יותר, אשמח לפרט יותר אם תרצי.

אני אמשיך לעקוב, ואומר לסיום שעצם תשומת הלב שלך והרצון למצוא את הדרך רק מורים שאת בכיוון הנכון ומאחלת לך ולהדס להמשיך וללמוד ביחד להתפתח ולצמוח בדרך הנכונה לכם.

בדרך לאבחון מקצועי

כמה נקודות:

• במהלך האבחון, תהיה הכי פחות מעורבת רגשית שאפשר. כמובן שאי אפשר, אבל בכל זאת. תעשי מדיטציה, תסקרי את מדפי הצעצועים, תזמזמי לעצמך שירים...

"אבחון" ו"מבחן" הן מילים דומות מדי. וזה טבעי להילחץ מזה.
אולי המילים "סקירה וניסוי" מתאימות יותר. אשת המקצוע רוצה ללמוד על הדס הרבה דברים במעט זמן. אז היא "סוקרת" אותה , נותנת לה כל מיני פעילויות ורואה מה קורה.

• אחרי האבחון, חשוב לשבת עם המרפאה ושהיא תעבור אתך על הכל. כאן נכנסת תסמונת ה- "10 דקות וזריז כי יש לי עוד קליינט מחכה בחוץ", שאת צריכה להתגבר עליה. תשבי שם כאילו יש לכן את כל הזמן בעולם, תעצרי כל פעם שנדמה לך שלא הבנת משהו, תבקשי הסבר שני ושלישי, תוודאי שאת מבינה למה התכוון המשורר, בקיצור - תחלבי את כל המידע שאת רוצה. את אמורה לקבל עותק של סיכום האבחון - תכתבי עליו את כל ההסברים וההרחבות, כי אחר כך קל לשכוח.

אם הם יכולים לתת לך את הסיכום בכתב, לתת לך עוד רבע שעה (או יומיים) לעבור עליו ואז להיכנס לפגישה - אולי זה אפילו יותר טוב (כי יש לך זמן לקרוא ולנסח שאלות), אבל אולי זה יכול להלחיץ סתם, לבלבל ואף לעצבן. לפעמים שפה מקצועית עושה את זה...

החברים של הדס מתחילים ללכת לחוגי ספורט וריקוד

בסביבות גיל 20 התאמנתי בקראטה, ונדהמתי לראות איך הוא עבד על הסרבול התנועתי שלי.
תוך פחות משנה מאז שהתחלתי, התנועה שלי נעשתה יותר אלגנטית, יותר מדויקת, הפסקתי להיתקל בשולחנות וכסאות!!! והרגשתי את החיסכון באנרגיה, את היעילות החדשה שלי.
קצת אחר כך הגעתי להכשרה הראשונה שלי כסטודנטית, וראיתי איך הריפוי בעיסוק והקראטה מתחברים ביחד.
(לדעתי, בתחום של מוטוריקה גסה, לקראטה היה יתרון על רב"ע - לגבי, יש להדגיש, כי אני אהבתי את זה וזה תפס אותי. זה גם היה בגיל המתאים ובשלב המתאים של חיי. אבל אין ספק שגם אובייקטיבית - יש לקראטה המון המון מעלות, כי הוא עובד על הגוף בצורה מאוד מוצלחת).

לא להזכיר את העובדה שזה עושה נפלאות לתפיסה המרחבית. לדעתי, [גם] בגלל זה יש לי יכולת ניווט טובה, ובאותה תקופה גם הרגשתי איך היכולת שלי לתמרן את האוטו ברוורסים ובמקומות צרים - משתפרת.
המורה שלי היה איש מקסים, ואמר לי שעברו אצלו לא מעט ילדים ומבוגרים עם כל מיני מינים של קשיים ובעיות פיזיות.
אני הייתי שולחת אליו ילד רגיש, בלי להסס, אם הילד היה רוצה ללמוד קראטה.
(אני יכולה לתת לך את הפרטים שלו, הוא בירושלים, וללא ספק מכיר מורים אחרים במקומות אחרים בארץ)

אני לא הייתי פוסלת חוג "רגיל" אצל מורה מנוסה, קשוב וער לצרכים מיוחדים, וכזה שלא מעודד "תחרותיות" משחיתה.
אם הדס מגלה משיכה לכיוון מסוים, אם היא מספיק נהנית מהפעילות עצמה ולא פוזלת כל שניה לילדים אחרים לצורך השוואות, אם המורה בא בגישה מתאימה, ואם הוא מקצוען ומנוסה וסבלני - זה יכול להיות טוב.

במחשבה שניה - היא בת ארבע. צעירה מאוד. המ...

מימה -
גם עודף המשקל לוחץ בדיוק על אותם הכפתורים.
כן, נכון. זה נושא כל-כך גדול ומורכב מבחינתי שאין לי את כוחות הנפש לפתוח אותו כרגע. אני עובדת קשה עם עצמי על השתחררות מההסתכלות המערבית העכשווית על עודף משקל כעל אות קלון ועדות לכישלון, ובאופן כללי יותר: על השתחררות מהשוואות לאחרים, על ניסיון להתבונן באנשים מבפנים ולא מבחוץ, ועל פיתוח סובלנות וחמלה כלפי חריגוֹת מִתֶקן הילד המושלם. כמו בסטיקר על מכוניתה של מכרה לסבית שלי: "celebrate diversity".

אלמונית - תודה על הרעיונות ועל הרוח הטובה שמנשבת מדבריך.
כרגע פלדנקרייז לא על הפרק אצלנו, אבל את מוזמנת לפרט לטובת קוראים אחרים בדף.

תמרוש - תודה.
גם לי יש הרגשה שקראטה יכול להתאים להדס. לבן של חברים שלנו, ילד עם סירבול מוטורי מאובחן, יש חוויות חיוביות מחוג קראטה 'רגיל'. הוא התחיל את החוג בגיל 6, אחרי יותר משנה של ריפוי בעיסוק, וזה נראה לי מסלול הגיוני. כרגע נראה לי שהדס זקוקה למסגרת של אחד-על-אחד. לצערי היא מודעת לנחיתות שלה בהשוואה לילדים אחרים, והיא מרשה לעצמה להתנסות בדברים חדשים/מאתגרים רק כשאנחנו לבדנו. (נדמה לי שכבר כתבתי כאן פעם, שיותר משאני מופתעת מכך שהילדוּת שלי משחזרת את עצמה, נצבט לי הלב מכך שזה קורה כל כך מוקדם).
ובכל זאת אשמח אם תכתבי כאן את פרטיו של המורה לקראטה. שיהיה לנו לשימוש עתידי וגם לטובת קוראים אחרים.

ושאלה אחרונה - איך לדעתכן כדאי להציג להדס את האבחון? מה להסביר לה על מהלך האבחון ומטרותיו?

להסביר במילים הכי ברורות ופשוטות שיש לה קושי בדברים מסוימים, למשל לתפוס כדור, לרכב על אופניים וכד' והיא הולכת לפגוש מישהי שתרצה לשחק איתה בכל מיני משחקים וככה תוכל לעזור לה ללמוד לעשות את הדברים שהיא מתקשה בהם יותר טוב.

שיהיה המון בהצלחה

אני השתמשתי רק בחלק השני של ההצעה של גלית ועמרי והיא הולכת לפגוש מישהי שתרצה לשחק איתה בכל מיני משחקים ובאמת הסברתי שהמשחקים האלה יתנו לו כוחות ויחזקו אצלו דברים שהוא יכול לעשות, כך שיוכל לעשות אותם עוד יותר טוב (טרמינולוגיה של גיבורי על שזה, מה לעשות, החומר שהוא שוחה בו). לי לא התאים, בשום שלב להגיד לו שיש לו בעיה, והוא אכן לא מסתובב בעולם בתחושה שיש לו בעיה.
העדר הדימוי העצמי של "לא מסוגל" הציג עצמו בפני במלוא הדרו אתמול. נסענו לפארק "שביל התפוזים" (על יד חדרה - להחליף קצת את המרחב המוגן במרחב ירוק ) זה פארק מקסים ויש בו המון מתקנים שכוללים טיפוס וזחילה ושלל פעולות מוטוריות. אסף התקשה בלא מעט מהמתקנים, אבל מעבר לקושי האוביקטיבי לא נגרמה לו שום עגמת נפש או תחושת כשלון. היו דברים שהוא ניסה והחליט לוותר והיו דברים שהוא אמר "אני לא מוותר" והצליח. אתמול גם קיבלתי המחשה מצוינת לנושא העמדה הרגשית של ההורים כלפי הילד המסורבל , היה מתקן אחד שכלל זחילה בצינור ולאחריה טיפוס בשיפוע די תלול על רשת (כמו סולם חבלים רחב )ובתום הטיפוס ירידה באומגה למזרון מתנפח (כזה שקופצים עליו). כשהיינו שם בתחילת הקייץ אני הלכתי עם אסף למתקן הזה, עברתי בו יחד אתו ועם כל הסרבול, האיטיות והחששות שעברנו בדרך, הגענו אל סופה המיוחל ולאושרו של אסף לא היה גבול. הפעם הוא היה ממש קצר רוח לחזור למתקן ההוא אבל אמא שלי ביקשה ללכת איתו כי היא חששה להשאר עם שני הקטנים בבריכה (טיפוס יבשה מובהק) ידעתי שסיכוייו להצליח איתה כמלווה פחותים וזה מה שהיה. היא טענה שהוא פחד וכשהיגיעו עוד ילדים הוא איבד את שארית האומץ שלו. כמובן לא היה לה מושג שהעמדה שלה יכולה להיות קשורה באיזשהו אופן לאי ההצלחה שלו, ואי מכירה את אמא שלי, ברכה על ראשה, שעם כל הכוונות הטובות שלה יכולה גם לייצר שפע לחץ... אסף לא רצה לחזור למתקן ההוא אבל הלך איתי למתקנים אחרים ואת מה שהיה שם כבר כתבתי. כך או כך ממליצה בחום על המקום כאתר בילוי לילדים מכל הסוגים ונטול סבל הורי....

תודה, גלית ומימה.
מאוד מתחברת להצעה שלך, מימה, לדבר במונחים חיוביים ולא במונחים של בעיה.

ועכשיו תורי להתפעל מהיקומים המקבילים: אני מתה על שביל התפוזים. היינו שם פעמיים, זה רחוק לנו ויקר לנו, אבל זה פשוט מקום נהדר.

מסכימה מאוד עם מימה.

הכי פשוט זה "אנחנו הולכים למישהי שתשחק אתך ביחד, ואם היא תמצא חן בעיניך אולי ניפגש אתה שוב כדי שתוכלי ללמוד ממנה כל מיני משחקים חדשים".
להבהיר שזה מפגש חדפעמי, אבל עשוי להיות לו המשך. המטרה של האבחון כרגע מעורפלת לגמרי, כי בגיל הזה זה נראה לי נכון, להסביר את ההקשר המיידי של הסיטואציה, בלי להעמיס על זה הקשרים יותר "משניים" (שלנו נראים טריוויאליים לחלוטין, אבל בשביל ילד צעיר הם תלושים מהקונטקסט המיידי). "שיפור יכולות קיימות" - עזבי את זה, זה אינטלקטואלי מדי. היא באה לשם כדי לשחק וכדי ללמוד משחק חדש, שאלו שני דברים שילדים עושים ממילא כל הזמן.

כשאני ראיתי מרפאות בעיסוק עושות אבחונים, הן בדרך כלל אומרות משהו כמו: יש לי פה כל מיני משחקים בשבילך. בלי להיכנס בכלל למטרת האבחון. אחת היתה אומרת לפעמים: אני אבקש ממך לעשות כל מיני דברים, שחלק יהיו מוזרים או מצחיקים (חיקוי תנועות ופרצופים, הוצאת לשון וכאלה). מרפאה אחת אמרה לילד אחד: תשמע, הכנתי לך פה היום המון דברים, אז כדי שנוכל להספיק את כולם אני לפעמים אבקש ממך להפסיק באמצע ולעבור לדבר הבא (וכך היא הורידה את הלחץ האפשרי של "אוי, לא השלמתי את המשימה" שעלול להיווצר בטעות).

התפילות לשלומו של אביב, המרפא בעיסוק של משפחת מי_מה‏, הועבר ל בבקשה_תדליקו_לי_נר‏.

איזה יופי לשמוע. אני בטוחה שאת והשבלול תהיו צוות מצוין.
תספרי לנו איך זה הולך?

קראתי את הדף המרתק הזה בבתאחת ורציתי להוסיף עוד זוית ראיה:
אם נחשוב על כמה תחומים הילד אמור "להשתלט" מרגע היוולדו ועד, נגיד, גיל 6 הרי זה ה-מון! הוא אמור לפתח יכולות מוטוריקה לסוגיה, שפה, קוגניציה, דמיון, יכולות חברתיות, זהות ועוד ועוד. נראה לי קשה לעשות הכל בבת אחת ובאותו קצב. נראה לי שיש ילדים שמקדמים קודם תחומים מסוימים (מה שיותר קל להם?) ואז מתפנים לשליטה במיומנויות האחרות. בכורתי למשל לא היתה טיפוס פיזי מאד והיא היתה גם מאד זהירה, אבל היא מאד פיתחה את הצד הרגשי-תקשורתי-קוגניטיבי. בערך החל מגיל ארבע ההתנסות הפיזית החלה למשוך אותה יותר והיא יותר מעזה ורוצה להתנסות.
תפקידנו הוא לאפשר ולספק הזדמנויות התנסות.
עוד כמה רעיונות שעלו לי:

• תופים- לתת לה להתנסות גם בתיפוף וגם בתנועה לקצב התוף. אם התייחסת לריקוד, הרי שאם אתם שומעים הרבה מוזיקה בבית ורוקדים לעיתים, היא תצטרף (אם לא עכשיו, מתישהו).
• אמרו כבר אבל ים, ים ושוב פעם ים- גם התנסות במים, גם בחול וגם מרחב פתוח להשתוללות במקום כדור בים אפשר גם למלא בלון בקצת מים ואז לנפח אותו (אז הוא לא עף מכל רוח וקל יותר לשחק איתו).
• חברה- ורצוי במפגש בחוץ. לאורך כל הדף ציינת, אמא בלמידה, שבפעמים שהייתם עם חברים היה כיף לכולכם (גם את "מורידה לחץ", גם הדס נמשכת לפעילות)
• "חמור" קפיצה- יש כאלה בחנויות, עשויים מגומי קשיח (בד"כ צבעוני עם כתמים לבנים), לא מוצאת לזה כרגע קישור, אבל מחזיקים לו באוזניים וקופצים על זה. זה נורא כיף.

אגב, שימי לב שאתם לא מתמקדים רק בחלק הפיזי-מוטורי (נגיד בהכוונת פעילות, במתנות שקונים לה וכו'). גם דמיון זו תכונה מופלאה וכדאי לאפשר לה לשכלל אותו (משחקי דמיון). איזון, כמו תמיד, הוא שם המשחק.

היי שחר, ברוכה הבאה

נראה לי קשה לעשות הכל בבת אחת ובאותו קצב. נראה לי שיש ילדים שמקדמים קודם תחומים מסוימים (מה שיותר קל להם?) ואז מתפנים לשליטה במיומנויות האחרות.

נכון מאוד.
ולכן אמרו לנו בקורסים המתקדמים לזרוק את כל טבלאות ההתפתחות לפח , ולהסתכל על הילד. ממילא טווח הנורמה הוא ענק. ומה שהיינו צריכות לפתח זה את ההבנה למה הוא לא עושה מה שהוא עושה. אם מסתכלים על התפקוד ורואים שאין ממש משהו שמגביל אותו - אז המסקנה האפשרית היא שהילד עובד כרגע על תחומים אחרים, ש"סדר העדיפויות" שלו שונה, שזה הקצב שלו, שהוא נמצא כרגע בשלב סטטי יותר, אולי של ביסוס ולא של למידה חדשה.
אבל אם מסתכלים לעומק ורואים משהו ספציפי שמפריע להתפתחות - למשל, טונוס שרירים לא תקין - או שההתפתחות לגמרי נעצרה מסיבות בלתי ברורות ולמשך פרק זמן ארוך מדי, אז יש מקום להתערב...

לא התיימרתי לתת חוות דעת מקצועית וברור שאין לי כלים לשפוט אם יש או אין כאן בעיה, אבל לטובת כל מי שקוראת את הדף וחוששת אולי גם לבנה/בתה יש בעיה, נראה לי חשוב לציין גם את הזוית הזאת.
נראה לי שאנחנו מסכימות בעניין, לא?

בטח שאנחנו מסכימות.
מה, לא כתבתי לך קודם נכון מאוד ?

אז הנה, בקול יותר צלול:
נכון מאוד!

אה, דרך אגב, החמור-קפיצה הזה זו עוד פעילות שנותנת תנועה ליניארית. זו היתה אחת השאלות הראשונות שאמא-בלמידה שאלה אותי, נכון? אז אפשר להוסיף את זה לרשימה.

רגרסיה מסוימת. הריצה שלה חזרה להיות מסורבלת ותינוקית, כשאני "משחררת" אותן בפארק או בבריכה הבכורה טסה קדימה כמו קפצון והגוזלית נתקעת לה.
והגמילה מחיתולים, הוי הגמילה מחיתולים, כבר שלושה חודשים של צעד קדימה שניים אחורה, אחרי כמה ימים נהדרים היו לה היום כמה פספוסים בזה אחר זה וכשניקיתי את התוצרים כמעט בכיתי מרחמים עצמיים שאני צריכה לנקות תחתונים מטונפים של ילדה בת שלוש וחצי. עד שהיא כבר התגברה על הפחד הקיומי של להיות ללא חיתול, עד שמצאנו סיר שהסכימה לשבת עליו - יציב וגבוה ורחב, כמעט כמו אסלה מיניאטורית, עם הסיר הפשוט היא לא הסתדרה כי הוא היה זז כשהיתה מנסה לשבת עליו ומפחיד אותה נורא, ולאסלה הרגילה היא כמובן לא הסכימה להתקרב כי היא לחלוטין לא הסתדרה עם רצף התנועות של עליה על השרפרף-חצי סיבוב אחורה-התיישבות, עד ש ועד ש, כבר הגענו לסטטוס קוו מסוים, נסענו לחו"ל, רגרסיה מוחלטת לחיתולים 100% מהיממה, חזרנו הביתה, הגמילה התחילה לחזור למסלול, ועכשיו שוב היא מרגרסת. ברור לי שיש כאן עניין תחושתי מסוים, בשילוב עם המון קשיים רגשיים, כל כך כואב לי שלפצפונת כזו יש קשיים שמונעים ממנה כל כך הרבה.

(לא מרבה להשתמש בסימן הזה, אבל עכשיו הוא מתאר במדויק את רגשותיי ואת הזדהותי).
גם להדס היו קשיים ניכרים עם רצף התנועות של עליה על השרפרף-חצי סיבוב אחורה-התיישבות. אז עוד לא היה לי ברור שיש לה בעיה בתחום המוטורי, ותהיתי ביני לביני אם לרוב הילדים יש קשיים כאלה (היום הם מאחוריה, בין היתר בזכות הגובה שלה).

גם אצלנו, בתחום המוטורי תהליך ההתפתחות לגמרי לא ליניארי, ובכלל אפשר לראות התפתחות רק אם מודדים את הדס ביחס לעצמה ולקצב ההתפתחות המשוער שלה לולא המאמץ המתמשך שלנו בתחום הזה. כי אם משווים אותה לילדים אחרים, הפער כנראה רק הולך וגדל. רוב הזמן היא עדיין מפעילה את הגוף פחות מילד ממוצע בגילה, חיה דרך הדמיון והמילים ולא דרך הגוף, כלומר היכולות המראש-חלשות שלה זוכות גם להרבה פחות אימון.
יוצא לי לחשוב הרבה על הפער בין הציפיות שלי בנוגע למהלך של תהליכי 'התרה' של בעיות לבין אופיים של תהליכים כאלה בפועל. אני מרגישה שהתודעה שלי עוצבה על ידי אינספור סרטים וספרים, בעלי מבנה קבוע פחות או יותר: בעיה אישית של הגיבור - מבוי סתום - נקודת מפנה - תהליך ליניארי של התרה והתקדמות - פתרון. בטח יש שם מקצועי לז'אנר הזה של סרטים. נקודת המפנה מתרחשת כמובן בשליש האחרון של הסרט. הסופר שלא מצליח לכתוב מגיע לתובנה שמשחררת אותו סוף סוף מהמחסום היצירתי. מיד אחר-כך רואים אותו רכון על שולחן הכתיבה וכותב וכותב וכותב וכותב. בחוץ מתחלפים יום ולילה, קיץ וחורף, המאפרה מתמלאת בבדלי סיגריות, מדי פעם הוא קם ועושה סיבוב בחדר במצח מקומט או קורע איזה דף ומשליך לסל הניירות. רצף של תמונות שמתעדות תהליך מרוכז של מאמץ, פסקול של עשייה ואופטימיות ברקע, ו-הופ, הושלם הספר שיזכה את הסופר בפוליצר. וכך גם עם האתלט התקוע (מפנה-אימונים מפרכים-זכייה בתחרות חשובה), המדען (מאמץ מרוכז עד לגילוי המדעי שישנה את פני האנושות), הילד שלא מתקשר עם סביבתו, וכו' וכו'.
בפועל, כל פעם אני מתאכזבת מחדש לגלות, לתהליכים כאלה יש אופי אפור וסיזיפי הרבה יותר, גם אחרי נקודת המפנה (אם יש כזו). בעיות משמעותיות לא תמיד באות לידי פתרון מלא, ולפעמים הן נועדו ללוות אותנו במשך חיים שלמים.
בעצם, כשתהליך התקדמות מתפתח היטב יש לו מבנה של ספירלה - לעתים קרובות נדמה לך שחזרת אחורה וזה מתסכל ומייאש, אבל בעצם את במקום טוב יותר, בסיבוב מתקדם יותר של הספירלה. בסיבוב הזה, הרגרסיה בוודאי תהיה קצרה יותר מבפעם הקודמת, ואחר כך, אמן ואמן, לא יהיו עוד רגרסיות משמעותיות.

מה שאני מנסה לומר (קודם כל לעצמי, כמובן), הוא שאולי התאמת הציפיות למציאות יכולה לחסוך לפחות חלק מכאב הלב והתסכול. לצד זה אני מנסה גם להסיט את הפוקוס שלי מההישגים המצופים אל עצם העבודה וההשתדלות, כי רק עליהן יש לי שליטה. כמו באחת היוגה-סוטרות של פטנג'לי: "להתרכז בפעולה ולא בפירותיה". באנלוגיה לנושא של עודף משקל, אני מנסה לחשוב על העבודה שלנו עם הדס על חיזוק הצד המוטורי, לא כעל דיאטה שיש לה יעד סופי של הסרת כך וכך קילוגרמים, אלא כעל אימוץ משפחתי הדרגתי של הרגלי אכילה בריאים יותר, תוך התנתקות מהמושגים של שמן-רזה, כשהשינוי בהרגלים הוא הוא ההישג הרצוי, והירידה במשקל היא רק תופעת הלוואי שלו. הצלחתי להבהיר את עצמי?

שחר, תודה על הרעיונות הטובים. מסכימה איתך מאוד ש תפקידנו הוא לאפשר ולספק הזדמנויות התנסות, וגם ש איזון הוא שם המשחק.

---

אחת המסקנות שלי מהזמן האחרון היא שאחרי כל התקדמות חשוב לתת להדס זמן של מנוחה והתענגות על ההישגים החדשים שלה, ולא למהר להציב לה אתגרים חדשים. לפעמים אני מפספסת את הצורך שלה בהפסקה כזו, ואז הדס מראה לי בדרכים שונות שהיא זקוקה למנוחה.

ובעניין דומה-
שלשום לקחתי את הדס ואיה לבריכה. להדס אין כמעט ניסיון עם בריכות, ומאחר שהייתי לבד עם שתיהן נכנסתי איתן לבריכת התינוקות (להבדיל מבריכת הילדים, המחוברת לזו של הגדולים). הבריכה במושב שורש מקסימה: היא מקורה, יש בה מגלשות מים קטנות ומזרקות צבעוניות בצורת חיות. הדס לא הייתה חריגה בבריכת התינוקות. כנראה שהרבה ילדים בגודל שלה עדיין מעדיפים להרגיש את הרצפה מתחת לרגליים, או סתם להצטרף לאחים הקטנים.
הדס לא איתגרה את עצמה לרגע. היא שיכשכה במים עם הגלגל שלה, שהיה לחלוטין לא נחוץ בגובה 20 סנטימטר, ולא ניסתה אפילו את המגלשות. אבל הפעם, בניגוד לסיטואציות אחרות, הרגשתי שהיא נהנית מכל רגע ולא נמנעת מתוך מצוקה.
בחודשים האחרונים פיתחתי נטייה אוטומטית לאתגר אותה בסיטואציות כאלה (רוצה שנתמסר בכדור? שננסה את המגלשות? את יכולה גם בלי גלגל!). הפעם החלטתי להימנע מזה, ולתת לה פשוט להנות ולהתיידד עם המים. (סיפרתי היום לאורי: "החלטתי שהמטרה היא..." והוא הביט בי ונאנח: "תמיד צריכה להיות מטרה לכל דבר?"). אחר כך עשינו הפוגה בג'ימבורי קטן בשטח הבריכה, והדס התגלגלה והשתוללה שם באופן מאוד משמח. מעניין אם יש קשר בין שתי הפאזות המנוגדות האלה של הבוקר.

ועוד גילוי השבוע: עפיפון פשוט (עשרה שקלים בעפיפוניאדה) הוא תמריץ נחמד מאוד לריצה.

בעצם, כשתהליך התקדמות מתפתח היטב יש לו מבנה של ספירלה - לעתים קרובות נדמה לך שחזרת אחורה וזה מתסכל ומייאש, אבל בעצם את במקום טוב יותר, בסיבוב מתקדם יותר של הספירלה. בסיבוב הזה, הרגרסיה בוודאי תהיה קצרה יותר מבפעם הקודמת, ואחר כך, אמן ואמן, לא יהיו עוד רגרסיות משמעותיות. תודה ענקית על המילים החמות והמנחמות.

מנסה להרגיע את עצמי: בחודש האחרון השפה והתקשורת שלה התפתחו מאוד. יש לה הרבה-הרבה פחות התקפי זעם וקריזות. לעומת הקיץ שעבר, אין מה להשוות מבחינה מוטורית, היא מוכנה להתנדנד ולהתגלש ומצליחה לעשות את התנועות הנכונות על התלת אופן, להניע אותו בעצמה עדיין ממש לא - כנראה כי אין לה מספיק כוח ברגליים התינוקיות שלה. היא גדלה פיזית.

(אז למה יש לי צביט בלב כשאני רואה ילדה בגילה או קטנה ממנה הולכת על קורה, לבד, והילדונת שלי נצמדת לי לאצבע כמו לגלגל הצלה כשהיא צולחת את הקורה שרחוקה 20 סנטימטר מהקרקע?)

התנתקות מהמושגים של שמן-רזה ואימוץ משפחתי הדרגתי של הרגלי אכילה בריאים יותר, כשהשינוי בהרגלים הוא הוא ההישג הרצוי, והירידה במשקל היא רק תופעת הלוואי שלו. או. הנה משהו שאני מאוד מנסה ליישם, למרות שהגוזלית לא נושאת עודף משקל אבל יש לה את מבנה הגוף שלי ואני מתבוננת בה ורואה: ילדונת שמעדיפה לשבת על לרוץ. ילדונת שבורחת כמו מאש מכל מצב שבו היא צריכה להתחרות פיזית עם מישהו. היינו בגינה עם חברים - חבר של הבכורה מהגן ואחותו, שגדולה מהילדונת שלי בכמה חודשים ומפותחת ממנה בכמה סדרי גודל, במידה כזו שהיא משחקת עם הגדולים. הגדולים רצו ושיחקו והתיזו מים, היא נכנסה קודם כל להתקף בכי, נצמדה אלי, לא רצתה לשחק איתם, ישבה איתי על המרבד וביקשה לאכול את העוגיות שהבאנו.

שוב תודה על התשובה שלך, אני עוד אקרא אותה ואהרהר בה.

שאחרי כל התקדמות חשוב לתת להדס זמן של מנוחה והתענגות על ההישגים החדשים שלה, ולא למהר להציב לה אתגרים חדשים. אכן, גם אני שוכחת.
האפרוחיות שלי היו גרות בבריכה אילו יכלו (הבכורה הביעה אתמול משאלה שאבא היה עובד בבריכה). הקטנה מאוד אוהבת לקפוץ מהדופן פנימה, ואני תופסת אותה חמישים פעם ברצף.
יש לנו בריכה "פושטית" קרובה לבית אבל עם בריכת ילדים נעימה מאוד, לא בריכת פעוטות בעומק 20 ס"מ אלא בריכה ממש, בעומק חצי מטר בערך, בגודל 8X4 מטרים בערך, ובבריכה הזו תמיד יש ילדים בגילאי שבועיים עד עשר בערך ויש בריכה מושקעת, עם שלוש מגלשות (שבקטנה שבהן היא כבר גולשת לבד!), ובריכת גלים ענקית שמדמה חוף ים, כולל ההעמקה ההדרגתית. שלושתנו אוהבות לעמוד במקום שמתאים בגובה לבכורה, הקטנה אצלי על הידיים ואנחנו תופסות גלים.

עפיפון? ננסה. למרות שבעיר שלי יש מרחבי דשא עצומים, והיא עדיין מעדיפה להחזיק לי את היד על לרוץ. אחותה הבכורה והאתלטית מאוד משתלטת על העניינים ונראה לי שהקטנה מנסה לא להכנס לנישה שלה.

אגב, איך התנהלה אצלכם הגמילה מחיתולים?

אחותה הבכורה והאתלטית מאוד משתלטת על העניינים ונראה לי שהקטנה מנסה לא להכנס לנישה שלה.

נשמע לי כמו חלק חשוב מהעניין. ולא שיש לי פתרונות. אני חושבת...

<אמא של ליה גדלה במשפחה עם חלוקת תפקידים מאוד מוגדרת. ועוד סנדוויץ' בין שתי אחיות...>

מה עם למצוא לקטנה איזו "נישה תנועתית" משלה?
איזו מסגרת שבה היא יכולה להתנועע הרחק מאחותה? עלה לי לראש קפוארה . היא בטח עוד קטנה לזה, אבל
א. אולי זה יוביל אותך לרעיון אחר
ב. יכול להיות שתמצאי מדריך שמסכים לנסות את זה. כבר ראיתי קטנטנים מכייפים על זה בארועים ספונטניים.
זה דבר מדהים. חושבת על זה בהקשר שלי כילדה (כבר כתבתי כאן פעם משהו על החוויות ההן -
רוצה להתנועע אבל לא רוצה בלט, לא יכולה לחשוב על ג'אז, ולא מוכנה למשהו "של בנים".)
בקפוארה יש משהו מושלם מהבחינה הזאת - יש קצב, יש תנועה זורמת, וקוארדינציה, והפנינג חברתי אבל אין דרישה לקוקטיות.

עדיין חושבת...

ומצליחה לעשות את התנועות הנכונות על התלת אופן, להניע אותו בעצמה עדיין ממש לא
הי אמא אינקובטור! הנסיון של ילדי (מסורבלים כבדבדים ומתוקים - הבנים בני 3 ו 6 ) מראה שדוקא על אופניים עם גלגלי עזר קל יותר ללמוד לדווש. נסי לבדוק בתחילת הדף הזה נדמה לי שזו היתה חוויה של עוד ילדים. אולי הכיוון האנכי של הדיווש קל יותר לדובונים

ותגידו , אמהות יקרות, איך אתן מצליחות לצלוח את השבת כשאתן גולשות פה בשעות כאלו <מימה החזיקה מעצמה גיבורה גדולה כי נשארה ערה ועירנית אחרי חצות הלילה>?

יש קצב, יש תנועה זורמת, וקוארדינציה, והפנינג חברתי אבל אין דרישה לקוקטיות. אצלנו יש טקוונדו, ויש יוגה לילדים. הן דווקא התלהבו מ-DVD של יוגה שהתעמלתי איתו. בחוג הבלט שהבכורה תלך אליו בספטמבר יש גם סטפס לקטנטנים מגיל שלוש, יכול להיות קצבי ונחמד.

ותגידו , אמהות יקרות, איך אתן מצליחות לצלוח את השבת כשאתן גולשות פה בשעות כאלו פשוט להיות באזור-זמן אחר בעולם

האופניים כרגע בלי גלגלי עזר כי הבכורה מתאמנת על בלי-גלגלים, ננסה להחזיר את הגלגלים אבל לצורך כך אני צריכה ללמוד לתפעל מפתח ברגים.

עד ש אמא_של_ליה‏ כבר מציעה למישהו קפוארה אז הם בוחרים ביוגה

נכנסתי להחזיר חובות באיחור של חמישה ימים, מה שעונה בעקיפין לשאלתך, מימה: ותגידו , אמהות יקרות, איך אתן מצליחות לצלוח את השבת כשאתן גולשות פה בשעות כאלו? - אם אני לא גולשת בשעות הזויות, אני בקושי מצליחה לגלוש בכלל.

ילדונת שבורחת כמו מאש מכל מצב שבו היא צריכה להתחרות פיזית עם מישהו.
מוכר מאוד מאוד.
השבוע היו אצלנו שני חברים בני גילה של הדס - אלון ודנה. בשש, כשהחום נשבר, יצאנו לטיול בשכונה, עם אמא של אלון ועם איה בעגלה. אלון ודנה פתחו מיד בריצה, והדס נשארה מאחור וקראה אחריהם: "בכאילו שאני האחות הקטנה שלכם ואני תמיד מגיעה אחרונה, טוב?".
(מתוקה הילדה שלי, עם ניסיונות ההתמודדות היצירתיים שלה).
החלטתי לעשות framing אחר לסיטואציה (אני מאמינה גדולה ב-framing) ואמרתי בקול רם: "קדימה, תשיגו אותנו שלושתכם".
זה עבד. הדס הצטרפה בריצה לאלון ודנה, והפעם האטיות היחסית שלה לא ריפתה את ידיה (רגליה ). הם המשיכו לרוץ, בהפסקות, לאורך כמה רחובות. בהמשך הטיול המשכתי להתייחס אליהם כאל קבוצה אחת: "וואו, יש פה שלושה ילדים שממש אוהבים לרוץ!"; "הי, אתם רצים נורא מהר, חכו לנו!", וכך הלאה.
אז לא שתמיד צצים לי פתרונות קסם כאלה שמשנים במחי משפט את הסיטואציה, אבל אני באמת מאמינה שיש לנו את המרחב הזה לנסות ולתעות ולגלות מה עובד. (תזכירו לי את האופטימיות הזו בפעם הבאה שהדס נכנסת לשיתוק ומסרבת לעלות על המתקנים בגינת המשחקים).

אגב, איך התנהלה אצלכם הגמילה מחיתולים?
הגמילה דווקא התנהלה בקלות יחסית (את יודעת איך זה: you win some, you lose some). אני לא חושבת שלמוטוריקה היה שם משקל משמעותי. בפעמים שבהן הדס הסתבכה עם המושב והרגישה שהפיפי בורח לה, פשוט עזרנו לה להתיישב.

האפרוחיות שלי היו גרות בבריכה אילו יכלו (הבכורה הביעה אתמול משאלה שאבא היה עובד בבריכה). הקטנה מאוד אוהבת לקפוץ מהדופן פנימה, ואני תופסת אותה חמישים פעם ברצף.
אז אולי כדאי להתחיל דווקא משם, מהבריכה? כשבוחרים "נישה תנועתית", נראה לי נכון להתחיל בכיוון שהיא אוהבת ובו כבר יש לה ביטחון בסיסי. (אם כי גם היוגה נשמעת מבטיחה).
במחשבה שנייה, אולי בעצם נכון יותר לבחור את הכיוון לפי המורה. כמו שכתבה תמר במעלה הדף: מורה מנוסה, קשוב וער לצרכים מיוחדים, וכזה שלא מעודד "תחרותיות" משחיתה. (...) אם המורה בא בגישה מתאימה, ואם הוא מקצוען ומנוסה וסבלני - זה יכול להיות טוב.
במחשבה שלישית, נראה לי שייטב לאפרוחית שלך בשיעורים פרטיים או בקבוצה פצפונת ולא ממש בחוג. לפחות בהתחלה.

החלטתי לעשות framing אחר לסיטואציה (אני מאמינה גדולה ב-framing) ואמרתי בקול רם: "קדימה, תשיגו אותנו שלושתכם".
זה עבד. הדס הצטרפה בריצה לאלון ודנה, והפעם האטיות היחסית שלה לא ריפתה את ידיה (רגליה ). הם המשיכו לרוץ, בהפסקות, לאורך כמה רחובות. בהמשך הטיול המשכתי להתייחס אליהם כאל קבוצה אחת: "וואו, יש פה שלושה ילדים שממש אוהבים לרוץ!"; "הי, אתם רצים נורא מהר, חכו לנו!", וכך הלאה.

מה קורה עם האבחון, דרך אגב?

ושאלה לי אליכן: מה אתן יכלות לספר לי על ילדים שלומדים לנגב את הישבן? איך לימדתן אותם לעשות את זה כמו שצריך, ומה קרה אם היו מריחות? האם הסרבול שיחק בזה תפקיד, ואיך? בקיצור - כל מה שיש לכן להגיד - תביאו.
<זקוקה לעזרה>

החלטתי לעשות framing אחר לסיטואציה (אני מאמינה גדולה ב-framing) ואמרתי בקול רם: "קדימה, תשיגו אותנו שלושתכם".
זה עבד. הדס הצטרפה בריצה לאלון ודנה, והפעם האטיות היחסית שלה לא ריפתה את ידיה (רגליה ). הם המשיכו לרוץ, בהפסקות, לאורך כמה רחובות. בהמשך הטיול המשכתי להתייחס אליהם כאל קבוצה אחת: "וואו, יש פה שלושה ילדים שממש אוהבים לרוץ!"; "הי, אתם רצים נורא מהר, חכו לנו!", וכך הלאה.

פשוט מדהים! הלוואי וכל האמהות שמגיעות לפיזיותרפיה עם ילדים מסורבלים היו מסוגלות להגיע לכזו הבנה והתמודדות עם סיטואציה בעייתית.

את כל הזמן כותבת כמה קשה לך לראות את הדס בגלל זכרונות שלך מהילדות. את חוששת שהזכרונות הללו יעמדו בדרכה. יש לי נקודת מבט אחרת להציע לך. לפעמים מגיעים אלי ילדים מסורבלים להורים ספורטאים. להם הכי קשה. כל קושי קל שלהם מתבלט מול יכולות ההורים. ההורים עצמם אפילו אם בראש הם יודעים שהילד לא עצלן אלא קיים אצלו קושי אובייקטיבי קשה להם להבין זאת ברגש. הם לא יודעים איך להתמודד עם זה כי הם מעולם לא התמודדו עם בעיה דומה.
את רואה את הדס כמו שהיא, רואה את הטוב, רואה את הקושי, מבינה אותו - בגלל שהיית שם. לכן את גם עוזרת לה (ועושה דברים נהדרים, דרך אגב, ממש כמו בטיפול).

ודרך אגב אני ממליצה על אבחון משולב של ריפוי בעיסוק עם פיזיותרפיה. לכל אחד נקודת מבט מעט שונה וזה מאוד תורם לילד.

<נעמה מקווה שלא יצאה נורא מבולבלת, הקטנה קראה לי בערך 4 פעמים באמצע>

הי נעמה, ברוכה הבאה. מוזמנת לחלוץ סנדלים ולשבת אתנו .
תודה על המילים החמות.

מה קורה עם האבחון, דרך אגב?
ודרך אגב אני ממליצה על אבחון משולב של ריפוי בעיסוק עם פיזיותרפיה
אנחנו נתונים כרגע לחסדי הגננת, שעדיין לא סיימה למלא את הטפסים, ואחר-כך לחסדי קופת-החולים. יש לי הרגשה שזה ייקח עוד כמה שבועות או אפילו חודשים. (הצד החיובי: מאחר שאנחנו לא יודעים מתי זה יקרה, אנחנו לא משליכים את יהבנו על האיבחון הזה אלא ממשיכים ללמוד את הנושא בעצמנו).

מה אתן יכולות לספר לי על ילדים שלומדים לנגב את הישבן? איך לימדתן אותם לעשות את זה כמו שצריך, ומה קרה אם היו מריחות? האם הסרבול שיחק בזה תפקיד
הו! הזכרת לי אירוע מגיל שלוש בערך. הדס הכריזה על קקי ונעלמה בשירותים. מאוחר יותר ראיתי אותה מסתובבת בבית וחשדי התעורר.
"הדסי, עשית קקי?"
"כן".
"ומי ניגב לך?"
"אני ניגבתי."
"את בטוחה?"
"כן."
"בטוח בטוח?"
"כן. ניגבתי בכאילו".

(זה היה בשיא תקופת הבכאילו, שבאופן כללי הייתה תקופה מופלאה. היינו המומים לגלות שחלוקת גלידה-בכאילו תוך כדי נסיעה פותרת כמעט כל משבר).
האמת היא שאין לי שום דבר מעניין לספר בנושא ניגוב טוסיקים. הדס נגמלה בגיל שנתיים, ללא קשיים מיוחדים. בחודשים האחרונים היא מתעקשת לנגב את הטוסיק לבד, וכשאני בודקת אחריה זה תמיד יוצא נקי. כמו שאני מבינה את זה, זה לא שטכניקת הניגוב שלה כזאת טובה, אלא שבדרך כלל הטוסיק פשוט נקי מלכתחילה .

_{ותמר, נכון שהשמועות על נטישת האתר ממש לא קשורות לדף הזה, ואין לנו שום סיבה להיכנס לפאניקה?}

אסף (נמאס לי לקרוא לו "בכורי") כבר בן 6 מתחיל כתה א' עוד כמה ימים (נושא מודחק היטב) ועדיין מתקשה בניגוב. כשהוא לא במחיצתי מנגב לבד וזה די נמרח לו. בחיים לא הייתי מעלה על דעתי שיש קשר לסרבול. אבל ככל שחושבת על זה הרי חלק מהתסמונת הוא גם קושי בתכנון תנועה וכאן נדרש תכנון ברוורס ו"על עיוור" אז הגיוני שזה ישפיע.אשמח לתובנות והמלצות לפעולה (במיוחד עכשיו משנרגעתי שתמר עוד איתנו )
רציתי גם לכתוב על אחים לצעירים למסורבלים כי יש לי כמה תובנות בנושא לאחרונה אבל גם וגם צריכה להכין ארוחת ערב אז בהמשך, ואם בנתיים יש למישהי משהו לתרום בנושא זה יהיה כמובן משמח מאוד.

כמו שאני רואה את זה, ובואו תעזרו לי לחשוב ביחד,
יש כאן עניין של לעשות פעולה מדויקת ועדינה, בלי לראות מה את עושה, וכשהיד מאחורי הגב.
אני מניחה שדרושה כאן יכולת טובה לתחושה, גם של מגע, באצבעות (לדעת איפה הנייר נגמר והטוסיק מתחיל) וגם של פרופריוספציה וקינסתטיקה, כלומר היכולת להרגיש איפה אברי הגוף שלך נמצאים או נעים בכל רגע נתון. זה כולל גם לדעת כמה לחץ להפעיל כנגד הגוף כדי שזה באמת ינוגב ולא ירופרף ויימרח.
ברמה המוטורית-תכנון תנועה, צריך לקפל את נייר הטואלט, בדרך צריך להעריך מהו הגודל הסביר בשביל פיסת הנייר המקורית, כמה קיפולים צריך לקפל בשביל ליצור גודל סביר של נייר מקופל וגם מספיק שכבות שלו - הרבה תכנון.
אחר כך צריך להביא את הנייר לישבן בלי, למשל, למעורך אותו לגוש כדורי בכף היד, ובלי שכל הקיפולים ייפתחו ויישאר לילד ביד רק קצה של נייר לנגב אתו.
אחר כך צריך לבצע את הניגוב הראשון, להעריך כמה קקי יש שם, ולזרוק את הנייר אחרי ניגוב אחד. נדמה לי שראיתי פעם ילד שפשוט ניגב הלוך-חזור ולא ידע מתי להפסיק, לזרוק את הנייר ולקחת פיסה חדשה.
ואז צריך להעריך אם צריך לנגב עוד פעם או שעוד לא. שוב, תכנון, והיכולת להשתמש במידע שאת מקבלת מהתחושה ביד ומהסתכלות בנייר עצמו.
בזמן הניגוב, צריך לסובב יד אחת מאחורי הגב עם חצי סיבוב של הגו (ויש ילדים שמתקשים בזה) (האלטרנטיבה היא לנגב מלמטה, מבין הרגליים). וכאן השאלה היא מה עדיף: בישיבה או בעמידה? אם בישיבה, אז קל יותר לשמור על שיווי משקל, אבל צריך להשחיל את היד בין הגוף לאסלה. אם בעמידה, אז יש גם עניין של שווי משקל וגם העכוזים קרובים יותר אחד לשני, אז צריך לפשק רגליים או להתכופף או משהו כזה...
ובהתייחסות לניגוב עצמו: צריך להפעיל את האצבעות בקואורדינציה מסוימת, לא הכי מורכבת בעולם, וגם להפעיל מספיק לחץ על העור, בשביל שזה באמת יינוגב ולא יימרח.

בעניין הוא שאני אף פעם לא גידלתי ילד ולא התנסיתי בזה, אז אני לא בטוחה איך זה באמת נראה בשטח - מה שכתבתי עכשיו זה ניתוח פעילות על סמך ההתנסות שלי בפעולה הנכבדה . אבל איך זה נראה אצל ילדים?

_{נ.ב. כן, אני עוד פה, כי זה דף "הכה את המומחה" שלי, אבל רק פה. שאר "באופן" מחוץ לתחום}

ניתוח מקסים של הפעולה הנכבדה , אנסה להתבונן יותר בזמן ביצוע כדי לעמוד על נקודות הקושי. לראות אילו פתרונות הוא בוחר ומה עובד יותר טוב. אשתף כשיהיו לי תובנות. תודה על נתינת נקודות להתבוננות.

תראו מה מצאתי בפורום ריפוי בעיסוק של תפוז:

רכיבה על אופניים

"חשוב לי לספר לכן על הבן שלי שעד גיל 5 לא הצליח לדווש באופניים. ילד חכם ונבון שפשוט לא הבין את התנועה. לא עזר שהחזקנו לו את הרגל על הפדלים ולא כל העצות שניסו לייעץ לנו.
במקרה בחופש הזה נקלענו למלון שהיו בו אופניים כמו של נכים= אופני משחק שזזים באמצעות סיבוב הפדלים בידיים. הוא שיחק עם זה 5 דקות ואז הושבתי אותו על אופניים רגילות. מיד הוא התחיל לדווש. כאילו המוח קלט את התנועה שנדרשת ממנו".
נכון נחמד?

להלן מה אני חושבת על זה:

מגניב!! זה אומר שאם תנועה נלמדת באמצעות איבר אחד, יש יכולת העברה ויישום (אולי חלקית) גם לאיברים אחרים.
אני מנסה לחשוב איך זה כך (ברמה הפיזיולוגית). כנראה זה בגלל שהחלק התפיסתי כבר נעשה (התארגנות במרחב, למידת היחס המרחבי בין הגפה הימנית לשמאלית, היחס ביניהם לבין הגוף), ורק צריך להעביר את היישום מהרגליים לידיים.

אה, ועוד משהו שחשבתי עליו: הידים יותר מאומנות מהרגליים בכל מני פעולות שדורשות קואורדינציה: טווח המיומנויות שלהן רחב יותר משל הרגליים, ולכן לילד עם בעיה בתכנון תנועה, עשוי להיות קל יותר ללמוד לתפעל דוושות בידיים.
אולי גם בזה ילד עם בעיית תכנון יתקשה, אבל אז כהורה/מרב"ע יותר קל לתת לו פידבק או אפילו לעשות את התנועה יחד אתו.
דרך אגב, אפשר לנסות ליישם את השיטה עם האופניים הרגילים של הילד: פשוט הופכים אותם, מעמידים אותם על המושב והכידון ומדוושים בידיים.

כמו תמיד את שולה גרגרי זהב...

הערה נוספת בנושא ניגוב השבנים. לעתים קרובות רגליו של הילד אינן נוגעות ברצפה ולא תמיד יש שרפרף בנמצא. זה מוסיף גם אתגר של שווי משקל בנוסף לכל שאר המשימות.

במחשבה שלישית, נראה לי שייטב לאפרוחית שלך בשיעורים פרטיים או בקבוצה פצפונת ולא ממש בחוג. לפחות בהתחלה. הוי, האפרוחית שלי. עכשיו אנחנו עובדים על הקשבה בסיסית בניגוד ל"לעשות בדיוק מה שבא לה".
היא בקשה לצאת עם התלת אופן כשיצאנו עם אחותה להתאמן על בלי-גלגלי-עזר, ממש מעצבן המכשיר הזה, למרות שהיא צמחה לגובה בזמן האחרון הרגלים שלה עדיין קצרות מדי.
את הרגרסיה האחרונה בגמילה ובתנועה אני תולה בקפיצה אדירה, נחשונית ממש, בדיבור ובהבנה שהיתה לה בקיץ האחרון. אבל אותה הבנה גם גורמת לה להתקפי זעם כשאחותה רצה עם חברים בפארק או בגינה והיא נשארת מאחור.

כאילו המוח קלט את התנועה שנדרשת ממנו". אהבתי מאוד והתחברתי, גם קטנתי לומדת דרך הראש ולא דרך הגוף. וגם אמא שלה, אגב.

אשמח לתובנות והמלצות לפעולה בכורתי, בלתי-מסורבלת בעליל ואף אתלטית בניגוד מוחלט לאמא שלה, מצליחה לנגב באופן יסודי רק עם מגבונים. היא בת חמש וחצי. אני קונה (בסכום בלתי שפוי בעליל) מגבונים-נשטפים כאלה שאין בעיה לזרוק לאסלה, היא מרגישה עצמאית, הניגוב יעיל, וכולם שמחים.

לנגב באופן יסודי עם מגבונים
חשבתי על זה
וגם, אפשר להכניס בידן, ואז הכל נשטף ואת מנגבת רק כדי להתייבש. גם אומרים שזה יותר בריא.

לעתים קרובות רגליו של הילד אינן נוגעות ברצפה ולא תמיד יש שרפרף בנמצא.
הערה מעולה! תודה

דוברי אנגלית היו אומרים עלינו שאנחנו קצת anal והם לגמרי יצדקו ...
אז ככה: הגדול מעדיף לנגב בעמידה <מימה עורכת תצפיות מדודקות ומזל שהילדים כבר רגילים למוזרויות אז זה לא מפריע להם> ונראה לי שזה מקשה על הניגוב כי אז הישבנים צמדים יותר אבל הוא לא רוצה בישיבה ולא משתמש בשרפרף (אפילו שיש לנו שניים!) כרגע די מורח. הפנים יפה את כמות הניר ואופן קיווצ'וצו וצריך רק לעבוד על איכות הלחיצה. ניפנף אותי באסרטיביות כשהצעתי עזרה וטען (בצדק) שהוא חייב להתאמן. המרכזי מנגב בישיבה עם רגליים באויר. משתמש בכמויות אדירות של נייר אבל יוצא לו נקי ביותר (מזל כי הילד נוטה לאיסטניסטיות).

זה הזמן (שבת בצהריים והקטנים ישנים) "לדבר" על הנקודה שהעליתי לגבי אחים צעירים של מסורבלים. אני הייתי בטוחה שהמרכזי מסורבל כאחיו כי לאופן התנועה שלו היו הרבה קווים דומים, אבל בזמן האחרון יצא לי לבלות איתם בנפרד ופתאום אני מגלה את מיומניות התנועה של המרכזי כשהוא לא נמצא בקרבת אחיו - הילד לחלוטין לא מסורבל! תכנון התנועה שלו מעולה הוא עולה על תלת אופן ומיד מדווש בו בקלות וגם מכוון היטב עם הכידון (מה שהבכור בכלל לא היה יכול בגילו) ואז פתאום נפל לי האסימון (או אולי למען הדור הנוכחי הSIM CARD ) שהסרבול של המרכזי נובע מחיקוי של אחיו הבכור!
כפי שהוא מעדיף מלפפונים כשהם אוכלים ביחד וסלט כשהוא אוכל לחוד, כפי שלמד לשלוט בשמות גיבורי העל ולהשתמש בכל מיני מילים של ילדי גן, כך הוא גם מתנועע כאחיו למרות שהיכולות שלו הן אחרות לגמרי. עכשיו כשאני כותבת את זה זה נראה לי כל כך מובן מאליו וברור כשמש , אבל זה לא היה לי, ולכן יתכן שיש עוד אמהות שתמצאנה את המידע הזה מועיל.

ורק עוד מילה על רכיבה על אופניים <מימה בהתקף פורה של תובנות> הרעיון של תמרוש עם דיווש ביידים נראה לי מעולה, אף כי טרם ניסינו, ונראה לי שמה שעבד אצלנו נשען על עקרונות דומים: הקורקינט. כבר דובר פה לא מעט בשבחי הכלי הנהדר הזה. הבכור עכשיו ממש אלוף בקורקינט, אפילו בהשוואה לחברים שלו שהם מאוד אתלטיים ועולים עליו בהצטינות בכל שאר הדברים שהם עושים ביחד. מאז שנהיה כזה שד על הקורקינט הרכיבה על אופניים נהיתה לו פחות קשה, במיוחד הענין של לכוון עם הכידון. הכיוון היה קושי משמעותי ברכיבה על אופניים ועל קורקינט זה הרבה יותר קל. נראה לי שאחרי שהגיעה לרמה טובה באחד - הצליח לעשות הסבת מיומנות לאחר.

לנגב באופן יסודי עם מגבונים
נשמע מצוין.
כל הדיון הזה הפיל אצלי אסימון מכיוון אחר: הדס מתלכלכת הרבה בזמן האוכל. יכול להיות שגם זה קשור לסירבול?

את הרגרסיה האחרונה בגמילה ובתנועה אני תולה בקפיצה אדירה, נחשונית ממש, בדיבור ובהבנה שהיתה לה בקיץ האחרון.
נשמע מאוד מאוד הגיוני. התקדמויות מהירות כאלו עשויות לגרום לטלטלה רגשית וגם לחשש מאובדן הפריבילגיות שיש לה בתור 'תינוקת'. גם הקישור להתקפי הזעם נשמע הגיוני. והכל הכל נשמע לא פשוט אבל חולף, חלק מתהליכים טובים של צמיחה.

אפשר לנסות ליישם את השיטה עם האופניים הרגילים של הילד: פשוט הופכים אותם, מעמידים אותם על המושב והכידון ומדוושים בידיים.
איזה יופי של רעיון. ננסה ונדווח.
אני לא בטוחה האם הבעיה היא בתפיסת התנועה, או בחולשה של השריר שמקשה על ביצוע התנועה.
השבוע ביקרנו ב'שביל התפוזים', ויש שם מתחם עם מכוניות צעצוע (בימבות) לא ממונעות מסוגים שונים ובגדלים שונים, חלקן עם פדלים. על אחת המכוניות הללו, הדס שברה את השיא האישי שלה בדיווש, ודיוושה חמישה או שישה סיבובים. אורי הסביר לי מדוע לדעתו זה עבד (זווית נוחה של הפדלים).

כך הוא גם מתנועע כאחיו למרות שהיכולות שלו הן אחרות לגמרי. הוי כמה מוכר, למרות שאצלנו הבכורה היא הילדה הזו שכל פעילות שהיא מנסה - שחיה, התעמלות, רולרבליידס, החלקה על הקרח, רכיבה על אופניים, סתם משחק תופסת עם חברים - מצליח לה ככה בלי להתאמץ, לרוב בנסיון הראשון או לא הרבה אחריו. אבל החיקוי הוא בהרבה מאוד מישורים אחרים, הבכורה החליטה שהיא לובשת רק חצאיות או שמלות ואחותה כמובן ויתרה גם היא על המכנסיים, הרבה פעמים הן מתלבשות בעצמן ואני מוצאת את עצמי יוצאת מהבית עם שתי ילדות לבושות בדיוק באותם צבעים (הרבה פעמים מסתבר שגם אני לבושה בצבעים הנ"ל).

התקדמויות מהירות כאלו עשויות לגרום לטלטלה רגשית וגם לחשש מאובדן הפריבילגיות שיש לה בתור 'תינוקת'. ממש לחלוטין לגמרי כך. היא מאוד אוהבת "להיתנק". למשל, בביקור אצל בן הדוד בן ה-10 חודשים היא מיד התישבה בלול שלו ושיחקה עם כל הצעצועים. אם אני נכנסת איתה לחנות שיש בה עגלות ילדים, היא חייבת לנסות לשבת בעגלה ולהקפיד לחגור. ממש חשוב לה להיות תינוקת, היא לא תוותר על שום סממן של תינוקיות. אני מקוה שזה יעבור לה בשלב כלשהו, כי אני כבר מדמיינת ילדה בת שמונה יושבת בעגלה ומשחקת בפעלולון...

והכל הכל נשמע לא פשוט אבל חולף, חלק מתהליכים טובים של צמיחה. גוזרת ושומרת. תודה על המשפט היפה הזה. קשה לצמוח, בעיקר לילדה שכל תכליתה בחיים היא להשאר תינוקת, והיא נלחמת תמידית בכוחות הטבע שגוררים אותה קדימה.

הדס מתלכלכת הרבה בזמן האוכל. יכול להיות שגם זה קשור לסירבול?

בהחלט! אחת השאלות החשובות ששואלים באבחון זה איך הילד מסתדר עם אוכל. באחד הקורסים בנושא נאמר לנו ששאלת סינון מאוד טובה היתה אם הילד (בן לפחות 4 )יודע למרוח לבד על הלחם.

דבר שהצליח לי עם אופניים הוא להושיב על האופניים בשטח שיחסית נוח לנסוע בו (ישר, בלי מהמורות ובלי צורך להתעסק גם עם כוון הכידון) לתת לילד להניח את הרגליים על הדוושות ולהסיע לו את האופניים. נסיעת האופניים גורמת לסיבוב הדוושות.
בהתחלה הילד מדווש באופן פאסיבי ולאט לאט שיתוף הפעולה שלו גדל והוא צריך אותנו פחות.

זה נכון. אכילה היא פעילות מוטורית עדינה - גם של הידיים וגם של הפה. אז בגילאים צעירים, לפני שאת מצפה לשליטה טובה בעיפרון ודברים כאלה, את יכולה לקבל אינדיקציה טובה על ילד שיהיה צריך לשים לב למוטוריקה העדינה שלו מהסתכלות בו איך שהוא אוכל.

אבל בואי תגידי לי את: היא מתלכלכת בגלל השימוש בידיים או בגלל שתנועות הפה שלה מסורבלות?

ועוד משהו: עד עכשיו התייחסת אליה רק במישור של מוטוריקה גסה, ומעניין אותי לדעת למה . האם פשוט אין לה קשיים בכך, או שלא רצית להעמיס על עצמך עוד תחום להתבונן בו (ולדאוג בגללו)?
<רוצה לאפשר שיחה, אבל לא להפיל תיקים . וגם האספקט שלך, כאמא, שבו פתחת את הדף, מאוד מאוד מעניין אותי>

ובעניין צדדי: אוי כמה שנשפכתי מהתיאור שלך את התהליך של "בעיה אישית של הגיבור - מבוי סתום - נקודת מפנה - תהליך ליניארי של התרה והתקדמות - פתרון." זה כל כך נכון. וגם: נכון שהתהליך האמיתי הוא של ספירלה. אני, (תרשו לי רגע אישי) תמיד איכשהו ציפיתי מעצמי להתקדמות ליניארית: היום טיפה יותר טוב מאתמול, שטיפה יותר טוב מהשבוע שעבר. ו... איזה זמן זה פשוט לא עבד, והייתי בדיכאון קיומי, ואז נסעתי לישראל לחברים יקרים מאוד, ישבתי בחדר המדיטציה המדהים שלהם, והסתכלתי על ספירלה ענקית בצבע תכלת שהיתה צבועה להם על הקיר.
ו... נפל האסימון. ההתקדמות שלנו היא ספירלית. ולכן יש תקופות שנדמה לנו שאנחנו מתרחקות מהמרכז, ולמעשה אנחנו מתקרבות אליו מזוית שונה.
וכשסיפרתי את זה לחברתי, היא השלימה את התמונה ואמרה: כן, אבל בו זמנית את כבר במרכז.

אנחנו כבר במרכז.
ברגע שאנחנו מודעות למרכז, אנחנו כבר בו.
רק צריך להבין שאנחנו שם. או לזכור. או ליישם את זה. או ליהנות מזה.

_{תמרוש, כמו הסוס עם סכי עיניים: נכנסת ישר לדף הזה, יוצאת ישר מהדף הזה, בלי להסתכל ימינה ושמאלה ולפזול לדפים אחרים}

עד עכשיו התייחסת אליה רק במישור של מוטוריקה גסה, ומעניין אותי לדעת למה . האם פשוט אין לה קשיים בכך, או שלא רצית להעמיס על עצמך עוד תחום להתבונן בו (ולדאוג בגללו)? כן, כן וכן.
יש לה דמיון ענק שכל הזמן בתנועה, והיא מאוד אוהבת לשחק בבובות פיצקוניות (פולי פוקט למי שמכיר), וסתם בבובות קטנות - ברביות לא הולכות אצלנו בבית, רק ברבי בת-הים-הקטנה שמשום מה מככבת באמבטיה. חשבתי שהמוטוריקה העדינה שלה בסדר גמור. ואז התיישבנו לצייר, ציירתי קו וביקשתי שתעתיק - ממש לא הצליחה. לא קו מאוזן ולא מאונך. היא מציירת עיגולים וזהו, אפילו לא פרצופים, לא מסתדרת לה ההעתקה. אבל בהחלט אין לי כוח לדאוג לתחום מס' 4 (אחרי העיכוב השפתי, הקושי החברתי והסרבול המוטורי).

אבל היום יצאנו עם האופניים והיא דיוושה קצת על התלת אופן, ממש מעט אבל תענוג לראות!

בשעת האכילה היא מתלכלכת קלות, לא יותר מדי, בוודאי לא ברמה שמצריכה סינר. למרות שיוגורט או גלידה משאירים עליה את חותמם. גם ההגיה שלה בסך הכל טובה מאוד למרות העיכוב השפתי, והמילים שהיא כבר אומרת הן ברורות וצלולות.

תזכירי לי בת כמה היא?

שלוש וחצי, אבל היא פצפונת - במידות הגוף ובעיקר בפרופורציות היא קרובה לשנתיים וחצי לדעתי.

אמא_אינקובטור‏, את צודקת בהחלט בסדר העדיפויות שלך.
בגיל הזה, ממש אין סיבה שתעמיסי על עצמך דאגה לתחום מס' 4, בטח ובטח שלא לתפקוד הגרפומוטורי (כל מה שנוגע לציור והעתקה. אלו פעילויות שכוללות גם מרכיבים של תפיסה ויזואלית שיש להם עוד זמן להתפתח). בינתיים תני לה להתקשקש עם צבעים וניירות כמה שהיא רק רוצה.

(לפעמים, כשאנחנו חושבים מוטוריקה עדינה, אנחנו ישר חושבים על נייר ועפרון. אבל כל שאר הדברים - לפתוח פקקים של בקבוקים מכל הסוגים, לקשור ולהתיר קשרים, לתמרן ולסובב חפצים בתוך כף היד - חשובים לא פחות, ולמעשה מהווים בסיס למיומנויות של כתיבה).

עד עכשיו התייחסת אליה רק במישור של מוטוריקה גסה, ומעניין אותי לדעת למה. האם פשוט אין לה קשיים בכך, או שלא רצית להעמיס על עצמך עוד תחום להתבונן בו (ולדאוג בגללו)?
לא התייחסתי למוטוריקה עדינה כי לא ברור אם גם שם יש בעיה. כלומר, ברור שהמוטוריקה העדינה לא מזהירה, אבל נראה שהיא בתחום הנורמה. הגננת החזירה השבוע את הטפסים לאבחון והשאירה את הסעיף הזה ריק. גם לה זה לא ברור עד הסוף.
ועוד סיבה: מאחר שלי עצמי אף פעם לא היו בעיות במוטוריקה עדינה, איכשהו האופציה הזו לא הייתה לי במודעות ולא ממש בחנתי את התפקוד של הדס בתחום הזה בהשוואה לבני גילה.

קשה לצמוח, בעיקר לילדה שכל תכליתה בחיים היא להשאר תינוקת, והיא נלחמת תמידית בכוחות הטבע שגוררים אותה קדימה.
מאוד נוגע ללב, האופן שבו את מתארת אותה. נשמע שזו דרכה להתמודד עם התביעות המתישות שהחיים מציבים לה בכל התחומים (הרגשי, החברתי, השפתי, הפיזי). תינוק הרי פטור מהתמודדות עם רוב התביעות האלה. יום יבוא והיא תרגיש מסוגלת יותר להתמודד עם אתגרי החיים האלה, ואז הצמיחה שלה תתרחש בשמחה ולא מתוך מאבק.

אבל היום יצאנו עם האופניים והיא דיוושה קצת על התלת אופן, ממש מעט אבל תענוג לראות!
איזה יופי .

לא התייחסתי למוטוריקה עדינה כי לא ברור אם גם שם יש בעיה.
מסקנות מתצפית בת שבועיים (הדס בת ארבע): היא מתקשה להשחיל חרוזים ומתעייפת מהר. לא אוהבת להשתמש בסכו"ם. אחיזת העיפרון לא בשלה ולכן היא לא מצליחה לצבוע 'בתוך הקווים' או לחבר נקודות בקו. מתקשה ללמוד איך להשתמש בעכבר מחשב.
שמחתי לראות שהמגירה שלה בגן החדש כבר מלאה בציורים. בלי קשר לאיכותם, אני שמחה שהיא מרשה לעצמה לצייר, למרות הנטייה שלה להימנע מפעילויות שבהן היא מרגישה חלשה בהשוואה לילדים אחרים.
אני מתארת לעצמי שרוב העקרונות שדיברנו עליהם בקשר לפיתוח המוטוריקה הגסה תקפים גם בקשר למוטוריקה העדינה. עם זאת, כמובן שאשמח להמלצות ספציפיות בנושא זה.

בגן הקודם של הדס היה חוג תנועה שהועבר על ידי מרפאה בתנועה, ובמשך תקופה ארוכה, הדס הייתה הילדה היחידה שסירבה להשתתף בו (אולי בגלל חוויות של חוסר הצלחה ואולי בגלל חוסר כימיה עם המורה).
בגן החדש צפויים שני חוגים: 'ריתמוסיקה' ויוגה לילדים. החוג הראשון כבר התחיל. שאלתי את הגננת איך היה השיעור הראשון, והיא סיפרה שהמורה ביקשה מהילדים לעשות תנועות מסוימות בידיים לקצב המוסיקה, והדס לא שיתפה פעולה. הגננת, ברגישותה, התישבה מאחורי הדס והזיזה את הידיים של הדס בהתאם להנחיות, ו'ראיתי שהיא מחייכת אז המשכתי'.
אני רושמת לעצמי להתעדכן אחרי השיעורים הבאים בכל חוג, ואם יהיה בזה צורך, לחשוב עם המורה בחוג ועם הגננת איך להקל על ההשתלבות של הדס.

ומהצד החיובי - בשבוע שעבר ביקרנו לראשונה בקיפצובה, חצי שעה נסיעה מהבית. (הדס קצת הופתעה לגלות שהמושג קיפצובה מתייחס גם למקום אמיתי, ולא רק להשתוללות על ערימת כריות בסלון). המקום היה נטוש משום מה, והביקור היה נפלא. שעתיים וחצי של פעילות גופנית אינטנסיבית ומגוונת. משהו בחידוש של המתקנים כאילו מחק את הדעות הקדומות של הדס על עצמה, והביא אותה להעז ולנסות. במיוחד מצא חן בעיניי מתקן שנקרא "שלב רב" (ראו תמונות 1 ו-2 באלבום התמונות של ‏קיפצובה‏): שלוש קומות של מתקנים צבעוניים ומרופדים, מחוברות ביניהן בסולמות ומגלשות מסוגים שונים.
אם גם הביקור הבא יהיה מוצלח באותה מידה, נקנה כרטיסיה למקום.

הנה כמה עיצות של אביב (חזר להכרה לפני שבוע,מצב משתפר) המרפא בעיסוק, בקשר לדברים שהעלית:
דפי צביעה . נשמע באנלי אבל עם התעקשות על צביעה בתוך הקוים ובלי להשאיר "חורים" לבנים. וגם לגזור במספריים לפי קו מצויר, להתחיל עם צורות פשוטות - ריבוע, עיגול וכדו' ובהמשך קוים גליים ומפותלים.
זה כנראה משתלם - אסף קלע 8 סלים בסל הגבוה אתמול!

חזר להכרה לפני שבוע, מצב משתפר
בדיוק התכוונתי לשאול לשלומו. איזה יופי. זו בטח הקלה עצומה לכולם. האם המשמעות היא שצפויה לו החלמה מלאה, או שיש נזקים לא הפיכים כלשהם?

אסף קלע 8 סלים בסל הגבוה אתמול!

ותודה על העצות .

חזר להכרה לפני שבוע,מצב משתפר
אוי, נפלא לשמוע. שולחת איחולי החלמה

אחיזת העיפרון לא בשלה ולכן היא לא מצליחה לצבוע 'בתוך הקווים' או לחבר נקודות בקו.
לאט לך לפני שאת קופצת למסקנות . אחיזת עפרון לא בשלה - מאמינה לך. זה מקשה עליה - מאמינה לך. אבל זה... איך להגיד... אמירה חפוזה, אולי היא מדלגת על כמה שלבים (אשת המקצוע הדקדקנית שבי קופצת - אל תכעסי).

קודם כל - לא תיארת את האחיזה. מה זאת אומרת "לא בשלה"? האם היא מחזיקה את העפרון באופן כללי "ישר" או "הפוך" (כשהאמה מסובבת כך שהאגודל כלפי מטה, כמו סוף התנועה של פתיחת ברז)? האם כשהיא צובעת האגרוף מקובע לחלוטין והתנועה באה משורש כף היד או מהמרפק, או שיש תנועה מהאצבעות?

כעיקרון, אני הייתי נותנת לה עפרונות וצבעים לא-ארוכים-מדי (סתם מסרבל) וכן קצת עבים מהרגיל. לא את הדקים-דקיקים האלה.
וגם, לאפשר הרבה צביעה בידיים, עם אצבע מושטת. אפשר בתור משחק לצבוע כל פעם עם אצבע אחרת - זה מתרגל הפרדת אצבעות.

דפי צביעה - אני מרשה לעצמי להכליל: פעילות שמעודדת צביעה (תשווי כמה סנטימטרים מרובעים צבועים יש בדף צביעה לעומת ציור ספונטני), שמאפשרת תרגול רב, ביחד עם איזושהי דרישה לדיוק (לא לצאת מהקוים), אבל לא דרישה גדולה מדי. אם הדרישה לדיוק מתסכלת מדי - יש דפי צביעה עם רקע שחור (מוצלח מאוד לטעמי) או שקווי התיחום פשוט עבים יותר. אפשר לעבות אותם בעצמך עם לורד שחור. ואז יש יותר מקום לטעות בלתי מורגשת ולחווייה של הצלחה.

כשאנחנו מדברות על כל תפקודי העפרון והצבעים למיניהם נכנס חזק המימד של תפיסה חזותית. זו כבר לא פעילות מוטורית פרופר. אופס, שכחתי: שום פעילות היא לא "מוטורית פרופר" - כולן מושפעות מאוד מאוד מהפידבק התחושתי שמתקבל. בקיצור, כאן נכנס חזק הנושא של תיאום עין-יד ושל התארגנות על הדף, הערכת מרחקים וגדלים על הדף, כיוונים (למעלה/למטה, בצד הנייר, באמצע הנייר), תכנון (אם אני רוצה לצייר איש ולהתחיל מהראש - באיזה גובה על הדף אני מתחילה, כדי שיישאר מקום גם לרגליים?), ועוד איזה חמישה-עשר דבריפ ששכחתי.

בקיצור, אני צריכה לכתוב על זה פרק שלם , ואני מבטיחה לעשות זאת , אבל לא הערב.
אם תוסיפי שאלות ותהיות - זה יעזור לי.

נשיקות חמות
(נ.ב. קיבלתי עבודה... אבל גם את זה אני לא אספר הערב. יש משבר חומוס באיזור המטבח)

החלמה מלאה, או שיש נזקים לא הפיכים כלשהם?
עוד לא ידוע.
תמרוש ברכות על הנ.ב.!

מאחלת החלמה מלאה לאביב

תמרוש - הנזיפה התקבלה .
בהנחה שמשבר החומוס כבר מאחוריכם, תיכנסי לספר על העבודה החדשה? (ובהזדמנות זו: יש התפתחויות עם השבלול?)

ותודה

העבודה החדשה שלי היא עם ילדים עם לקויות שמיעה ביחד עם בעיות נוספות: ראייה, נכויות וכאלה.
חינוך מיוחד מאוד.
שלושה ילדים בכתה, המון עבודה אינדיווידואלית.
עולם אחר...

יש התפתחויות עם השבלול?
כן
לא קל, אבל הולך טוב.

אתן חייבות לעזור לי.

כתבתי משהו ב נפילה_מצוינת_בלוג_אוסי_אופטימי‏. מרפאה בעיסוק עם קשיי תנועה וסרבול... אנא הציצו שם.

תודה

לכל הדובונות והדובונים המקסימים, ילדינו הכבדבדים והחמודים עד בלי גבול:
מאחלת לכם שנה טובה שכולה דבש
שכל יום בה פעיל וקליל ומרוגש,
שיהיה לכם קל, שיהיה לכם טוב
שתגלו דברים חדשים לאהוב,
שיהיה לכם שפע של הזדמנויות
לפעול ולנוע ולצבור חויות.
שיהיו לכם חברים מתוקים
שתמיד תשתתפו במשחקים
ובין אם "תפסידו" ואם "תנצחו
דבר אחד אל תשכחו
ושימרו אותו טוב טוב בלב פנימה:
תמיד יאהבו אתכם אבא ואמא

מקסימה אחת

שנה טובה ומתוקה כמו נשיקה

הדף מאד מרתק.
תמר - אני לומדת ממך רבות (גם אני מרפאה בעיסוק - עם סרבול - ובראשית דרכה בתחום הילדים...) הדברים שלך עוזרים לי להבין מחדש דברים, ובהקשר המעשי והיומיומי - תודה!

היי אורחת,
אשמח מאוד אם תישארי...
דיאלוג זה טוב , וגם אני זקוקה לגירויים כדי להתפתח.

שנה מקסימה לכול, וברוכה הבאה, אורחת

זוכרות שדיברנו על השפעת הסביבה החומרית על התפקוד? בעקבות אותה שיחה ארגנתי הבוקר עם הדס פינת יצירה. פינינו עגלת ירקות ישנה, ניקינו אותה ביחד והעברנו אותה לחדר של הדס ואיה. סידרנו בתוכה דפים וחומרי יצירה שאספנו מרחבי הבית. עברנו על סלסלת הצבעים וזרקנו טושים בלי פקק ופקקים בלי טוש, ניסינו את שאר הטושים וזרקנו את אלה שכבר לא עובדים (כולם), זרקנו גם שברי צבעים, ניסינו לחדד עפרונות צבעוניים, ובסוף הכנו יחד רשימה של כל החומרים שצריך לקנות כדי להשלים את פינת היצירה. נכון שזה נחשב לי בתור פעילות שמעודדת צביעה ?

נכון שזה נחשב לי בתור פעילות שמעודדת צביעה ?

בטח!!!
ומה שחשוב לא פחות, זו פעילות שמעודדת תכנון והתארגנות. או בואי נגיד כך, היא יכולה לעודד אותם, אם את מציבה את השאלות הנכונות שמעודדות מחשבה: איך אנחנו רוצות שהפינה תיראה? מה אנחנו צריכות לעשות בשביל זה? במה נתחיל? האם כדאי להשאיר את קופסת הטושים הזאת כמו שהיא? אז מה כדאי לעשות אתה? איפה נשים את הניירות שלא יתקמטו? וכו'.

אמא שלי היתה מלמדת אותנו כל מיני דרכים לצייר: החל מהשיטה הקלאסית של לצבוע משטח בצבעי פנדה שונים, אחרי זה לכסות בשחור, ואז לחרוט ציורים בקיסם, עבור לאיסוף כל מיני אובייקטים קטנים בבית, סידורם על הנייר ליצירת צלליות שונות, והשפרצת צבע במברשת שיניים ישנה (ואז מורידים את האובייקטים ונשארת הצללית). לדעתי, כמה שיותר מגוון יותר טוב. אפשר גם "לצייר" בחריטה על פלסטלינה (פלסטלינה אמיתית, מהסוג הישן, לא "בצק" שמתייבש תוך שניה), להשתמש בפלסטלינה כצבע ולמרוח אותה על הנייר, לצייר אויר כלשהו בדבק ואז לפזר נצנצים, לשפוך אותם הצידה ולראות מה נשאר על הדף, אותו כנ"ל עם מיץ של בצל (אם מקרבים את הכתוב לאש, בעדינות, אחרי שהמיץ מתייבש, הכתב עולה ומופיע. זה כתב סתרים!!) ועוד כמה רעיונות שיבואו לנו תיכף...
(למה אני אומרת "אותו כנ"ל"? כי מבחינת התפקוד, גם הדבק וגם המיץבצל מהווים אתגר של לצייר משהו בלי לקבל פידבק נורא ברור על מה שציירת - כי הם שקופים. אז זו גם הרפתקה כזאת (מעניין מה יצא, ואפשר לצחוק על התוצאה), וגם מאמן בתכנון וזכרון, ובכלל מאתגר).

ניסינו את שאר הטושים וזרקנו את אלה שכבר לא עובדים (כולם),

מישהו צריך לקבל ‏פרס איג-נובל‏ על ייצור הטושים האלה, שאף פעם לא עובדים אחרי החצי שעה הראשונה לשימוש.

כבר כמה ימים אני תוהה האם הפעילות בה עסקנו באיטנסיביות בימים האחרונה קשורה לדף הזה או לא והנה פיזרתן לי את עננת הספקות!
הבנים (במיוחד המרכזי ) עכשיו בענין של לצייר על קירות חדר האמבטיה. בהתחלה עבדנו בגואש אבל קצת קשה לנקות אותו אחרכך (במיוחד עם הקירות נגועי אבנית (קאלק) ) אז עברנו לצבעי מים. מציירים במכחולים, במטליות קטנות וכמובן עם הגוף.
התלבטתי האם לכתוב את זה כאן כי אינטואטיבית נראה היה לי שיש איזה קשר וגם מאוד אהבתי את זה שזה רק תהליך, בלי תוצר - הרי בסוף שוטפים הכל- אבל לא היה לי הסבר מלומד על מה זה תורם לחידוד יכולות ואילו.
מה שבטוח זה כייף גדול ויש לו השפעה מאוד מרגיעה על הטף!

הכי קשה בשבילי זה לעבוד עם ילדים (כמרפאה) בתור מישהי סמכותית. בגלל זה לא רציתי להיכנס לתחום הזה מלכתחילה, אבל בכל נכנסתי אליו אחרי שראיתי שבראיונות בתחום הילדים אני פורחת, ובראיונות האחרים אני, יחסית, אפתית.

אז התחלתי לעבוד עם ילדים, ועדיין לא ראיתי בעצמי סמכות מי-יודע-מה. אבל אז עבדתי במסגרת של בית ספר, עם ילדים שחלקם רוצים להגיע לטיפול אבל חלקם לא. עם אלה שמסכימים זה לא בעיה - הם רואים אותי ישר כמקור סמכות, מאצילים עלי סמכות, ונגמר הסיפור. אלה שלא רוצים - את יודעת שהם זקוקים לטיפול, וזקוקים לו באבוע. אז בשלב מסוים את פשוט לוקחת אותם בכוח לחדר, ואומרת: אנחנו הולכים להיות פה במשך החצי שעה הקרובה, וזהו. כלל ברזל מספר 1: באים לטיפול ונשארים עד הסוף. כלל מספר 2: בלי אלימות כלפי אנשים. כלל 3: בלי אלימות כלפי הציוד (לפעמים גם על זה ויתרתי). ומשם המשכנו. ובתוך גבולות הברזל האלה, הייתי גמישה והולכת-אחרי-הילד באופן טוטאלי, כשהיה צריך, או שהייתי מנהלת אתו משא-ומתן, כשהיה מתאים. או קצת פחות גמישה וקצת יותר מאתגרת, אם היתה נכונות.
(והרבה פעמים גם המסגרת היתה פחות ברזלית. אבל היה ילד אחד, זה שהתנגד לטיפול הכי הרבה, שאתו הגבולות האלה היו בלתי עבירים. ובתוך הגבולות אפשרתי כמה שיותר חופש)

אבל תחושת סמכות פנימית, אינהרנטית, לא היתה לי. גם אף פעם לא חשבתי שאני זקוקה לה. היתה לי תחושת סמכות מקומית, שנבעה כל פעם מהסיטואציה עצמה, מהתחושה ש"זה מה שנכון עכשיו לילד הזה, וזהו". לפעמים היא היתה חזקה, לפעמים פחות .

והטיפולים? חלקם הלכו נהדר, חלקם פחות. היו ילדים, שניים או שלושה למיטב זכרוני, שפשוט לא הצלחתי לעבוד אתם אפקטיבית. ואני זוכרת את תחושת האונים של "אז מה אני יכולה לעשות עם הילד הזה??"
שהיא אינהרנטית למקצוע. יש את הילדים שאת לא יודעת מה לעשות אתם, ולא הולך לך. תמיד יהיו. אבל.... על האספקט הזה אני יכולה ורוצה לעבוד.

ואז, בעבודה עם ילד שנחשב מניפולטיבי (ע"פ הוריו), ושההורים מבקשים ממני במפורש שאני אהיה סמכותית, לא אתן לו לרקוד לי על הראש (מה זה אומר, בדיוק? לא לגמרי הצלחתי להבין), לא אכנע למניפולציות שלו או שאביא אותה בשכנועים ו/או סנקציות משל עצמי כדי שיעבוד...
אז אני מגלה את ההתנגדות הפנימית לסמכות מופיעה בי בכל עוזה.
וזה משהו שמעבר לצרכים של הילד. פה הצרכים והרגשות שלי נהיים חזקים מאוד.
(מה שאומר, שזה יכול להוביל אותי לטעות בשיקול הדעת. אני לא אומרת שזה המקרה, אבל בהחלט יכול להיות מצב שעדיף לילד לקבל קצת יותר "עצור, עד כאן", קיר-אמפתי, אם אפשר להתבטא ככה _{[אני לא זזה, לא תוכל לדחוף אותי או לשכנע אותי, אבל אני אחייך ואבין תוך כדי]}
ואני לא אתן לו את זה מתוך המגבלה שלי)
או. קיי. אז אני כבר מכירה את הרגשות שלי בנוגע לסמכות שמופנית*כלפי* (איי, כמה שאני מפחדת ממנה או מתמרדת כנגדה, גם כשאובייקטיבית היא עניינית לחלוטין). ואני משחררת אותם. ומכירה אותם. צעד אחרי צעד.
אבל היום גיליתי את הרגשות שלי בנוגע לסמכות שלי המופנית החוצה. וזה נראה בערך ככה:
"אני קטנה!! אני קטנה!!!!! אין לי סמכות כזאת! אני חלשה נורא!!!!!!"

אז מה עושים עכשיו?
מתבשלים בתוך הרגש, ומספרים לחברות .

וכן, אני בכוונה משאירה את זה בדף הזה. כי חשוב לי לשמוע אתכן כאמהות.
אחר כך נוכל תמיד למחוק.

תמר, כדאי לך לחקור עם עצמך מה אומר לך המושג הזה 'סמכות'. אילו אסוציאציות הוא מעורר אצלך? איזה מודל של סמכות את רואה לנגד עינייך בעבודה? סמכות של מורה, של רופא, של אמא? האם סמכות סותרת יחס טבעי או אמפתיה? האם היא נקשרת אצלך לכפייה או להשפלה של הזולת? האם יכול להיות שהקושי בהפעלת סמכות הוא אותו חוסר בטחון מקצועי בתחפושת אחרת (ואז שוב חוזרים לצורך במישהו שיהדהד לך את הצלחותיך ויעצים אותך)?

תחקרי קצת עם עצמך ונמשיך משם?
אחר כך נוכל תמיד למחוק.

אני יכולה לומר לך שהסמכות שלי כאמא צמחה לאט לאט, מתוך התפקיד. כמו בשיר היפה של יהודית רביץ לבתה "אַת עושה אותי אמא". הכניסה לתפקיד 'אמא' חשפה ופיתחה את הצד האימהי שבי, ובכלל זה את היכולת להיות סמכותית. תמיד כשמדברים על יחסים טיפוליים, מדברים על המטאפורה של יחסי הורה-ילד. נדמה לי שכאן המטאפורה הזו יכולה להועיל לך. לתפוס את הסמכות שלך כסמכות אימהית, שלֵווה ומיטיבה.

תמר, כדאי לך לחקור עם עצמך מה אומר לך המושג הזה 'סמכות'. אילו אסוציאציות הוא מעורר אצלך?
סמכות יכולה להיות דבר נהדר. סמכות יכולה להוביל לכיוון הנכון מתוך ידיעה ברורה שזהו, אכן, הכוון הנכון. סמכות יכולה להשרות תחושה של בטחון, של "אני בידיים טובות". עם התלמידים שלי אני בונה אמון, אמון בי שאני מראה להם את הדרך לרכישת ידע ואמון בעצמם שהם מסוגלים לרכוש את הידע הנ"ל.

ילדים, כמו שאר האנשים, מתפלגים יפה לפי הפעמון. היו לי תלמידים נפלאים, קשובים, נחושים, תאבי דעת, היו כאלה שרק חיפשו את הדרך הקלה לעבור את הבחינה, היו טיפוסים לא נעימים ממש, רובם היכנשהו באמצע. למה שלא יהיו ילדים שאין לך איתם כימיה אישית? קורה.

ואם אחזור לדבר כאמא - כי אני כבר דקותיים וחצי מדברת כאני-עצמי המקצועית - הסופשבוע הזה הן גילו את הברביות, חופפות להן ראש, מסרקות, שמות קונדישנר, וחוזרות שוב ושוב ושוב.

חושבת......
תודה

תמר, מה שלום מחשבותיך על סמכות ובכלל?

---

אצלנו שבוע של התלהבות מפינת היצירה. הרבה עשייה. הדס מתלהבת ממטלות של חיבור נקודות לציור (הדפסתי מהרשת). בהתחלה הנחיתי אותה איך לעבוד, אחר כך היא התחילה לעבוד בכוחות עצמה והצליחה לא רע. לעומת זאת, בצביעה היא מאוד חלשה. יש קשר די קלוש בין השטח שהיא ממלאת בצבע לבין קווי המתאר של השטח שיש למלא. היא עובדת בחוסר סבלנות ולא ברור לי עד כמה היא בכלל משתדלת לדייק. נראה לי שהיא זקוקה להרבה התנסות חופשית בלי עין מפקחת אבל גם להנחיה ישירה ופידבק על איכות הביצוע, ואני מחפשת כל הזמן את האיזון העדין בין השניים. לא פשוט.

כחלק מהניסיון לשמור את פינת היצירה מסודרת, הבאנו לכל ילדה תיקייה לשמירת ציורים אהובים. אני לא בטוחה שזה היה רעיון טוב. בטווח המיידי, זה הסיט את תשומת הלב של הדס מהתהליך לתוצר. היא מילאה במהירות הרבה דפים, באיכות עבודה נמוכה, ורצתה להביא את התיקייה להראות בגן (כאן, הביקורת העצמית שלה דווקא לא מפותחת, ואולי זה לטובה). זה היה תרגיל לא פשוט בשבילי: לראות את הדס מתכננת להראות בגן חבילה של ציורים באיכות נמוכה מאוד, ולא לעצור בעדה. לקבל אותה ולא להתבייש בנקודות החלשות שלה, ולסמוך על הגננות שידעו להגיב אליה ברגישות. בסוף היא שכחה מכל העניין ללא התערבותי.

בשבועות האחרונים שלושתנו מרבות לרקוד, בעיקר לצלילי הדיסק האפריקאי. יש גם דיסק אחד של שירי חיות, לא הכי איכותי אבל אהוב מאוד על הדס ואיה, שאנחנו רוקדות איתו ומחקות את התנועות של החיות השונות. עוד משחק שהדס יוזמת מדי פעם הוא משחק התנועות. היא ממציאה תנועה ואנחנו מחקים אותה, וגם להפך. נראה לי שזה משחק מצוין בשבילה.

היום אורי לקח את הדס ואיה לקיפצובה וחזר עם רשמים מעורבים. קטע אחד צבט את לבו במיוחד: הדס ביקשה להיכנס למגרש אופנועים חשמליים שמיועד לבני 3 עד 6 (היא בת 4 ורבע). ההפעלה הייתה פשוטה מאוד, רק ללחוץ על הדוושה ולכוון את הכידון לכיוון שאליו רוצים להתקדם, אבל היא לא הצליחה בזה, נלחצה והסתבכה, עד שאורי והיא הרימו ידיים. (אחר כך הוא לקח אותה לחוויה מתקנת במכוניות המתנגשות, הוא נהג השודים והיא סגניתו האמיצה). מקרה דומה קרה לנו גם עם המכוניות הממונעות בשביל התפוזים, אלא ששם הדרישות מראש מסובכות יותר (התקדמות על מסלול ולא בשטח פתוח). עצוב לי לראות כמה מהר היא נלחצת ומוותרת. לדעת אורי וגם לדעתי, לעתים קרובות הלחץ שלה הוא הגורם העיקרי לכישלון, וזה יוצר מעגל קסמים של חרדה-כישלון וחוזר חלילה. הייתי מאוד רוצה לגלות איך לחלץ אותה מהמקום הזה.
מכל מקום, אני חושבת על הקושי שלה בתפעול האופנועים, וזה מתחבר לי לדברים אחרים כמו הקושי לתפעל עכבר מחשב. אולי אחת הבעיות שלה היא בקשר עין-יד? מצד שני, היא מוסרת כדור מצוין וגם תופסת היטב.

לפעמים אני מאבדת סבלנות ורוצה שרק נגיע כבר לאבחון וטיפול. אנחנו עדיין במלכודת הביורוקרטית, צריכים להשלים עוד בדיקת רופא עיניים לפני שנוכל להגיש את הטפסים לאבחון (הבדיקה כוללת הרחבת אישונים ונשמעת לא נעימה במיוחד, מה גם שהדס פוחדת מאוד מבדיקות רפואיות ושיתוף הפעולה דורש ממנה תעצומות נפש). אחר-כך אני נושמת עמוק ומזכירה לעצמי לא לתלות בזה יותר מדי תקוות. מי כמוני יודעת שאין לקשיים האלה פתרונות קסם, ואין תחליף לעבודה איטית וסבלנית. לכן (כותבת לעצמי) חשוב לחתור לתת לעבודה הזו הֶקְשר חיובי ככל האפשר, ולהטמיע אותה בשגרת החיים.

תמר, כתבתי לפני שראיתי את התגובה האחרונה שלך.

עצוב לי לראות כמה מהר היא נלחצת ומוותרת. לדעת אורי וגם לדעתי, לעתים קרובות הלחץ שלה הוא הגורם העיקרי לכישלון, וזה יוצר מעגל קסמים של חרדה-כישלון וחוזר חלילה. הייתי מאוד רוצה לגלות איך לחלץ אותה מהמקום הזה.

אינטואיטיבית, זה מזכיר לי את מה שכתבת פה פעם, על איך שאמרת לאורי "החלטתי שהמטרה עכשיו היא..." והוא אמר בעייפות: "לכל דבר צריכה להיות מטרה?"

הסיפור הזה גרם לי לחשוב על הפער שבין המציאות והמציאות:

ההפעלה הייתה פשוטה מאוד, רק ללחוץ על הדוושה ולכוון את הכידון לכיוון שאליו רוצים להתקדם
זו ההגדרה שלך למה זה "פשוט". אבל איך הדס היתה מגדירה את זה?
אולי, נניח, משהו בסגנון הזה:
"צריך להזיז את האוטו אבל אני לא רואה איך, בסוף התברר שיש למטה מין דבר כזה שצריך ללחוץ עליו, אבל אני לא יכולה עם היד, אז צריך עם הרגל (אני שונאת את הרגליים שלי! הן מכוערות), אבל אני לא רואה את הרגל אז איך אדע איפה ללחוץ? וגם הדבר הזה קטן נורא וממתכת אז הרגל שלי החליקה הצידה ואז לחצתי אבל המכונית עפה לכיוון הלא נכון והתבלבלתי לגמרי ואז היה צריך להחזיק גם עם הידיים, ואז היה לי יותר קשה לשמור את הרגל במקום, (ובכלל לא ראיתי איפה המקום), וגם עם הידיים זה מבלבל כי אם אני רוצה לסובב את הכידון אז כשיד אחת דוחפת את הכידון ומתיישרת, אז השניה מתקפלת, וזה מבלבל ששתי הידיים זזות לכיוונים הפוכים. אני מנסה ליישר את שתיהן ביחד או לדחוף את שתיהן ביחד וזה לא הולך".

אני לא אומרת שזה בהכרח מה שעבר לה בראש, אבל זה תסריט אפשרי. דוגמה.

בקיצור, כשאנחנו חושבים שדבר מסוים הוא קל, והילד חושב משהו אחר לגמרי, שתי תפיסות המציאות האלה מתנגשות מיידית ויוצרות מתח. כשיש פער כזה, הרבה יותר קל לילדה להיתסכל, וגם למבוגר שמלווה אותה, כי "ריבונו של עולם, זה הרי כל כך פשוט!! מה הבעיה שלה??"
הבעיה שלה, לפי כל הסימנים שנתת, ויסלח לי אלוהי המטפלים על האבחון דרך האינטרנט, זה בעיה בתכנון תנועה. אולי יש גם קושי בהפרדת תנועות. אי אפשר לדעת. צריך שמישהו מומחה יראה אותה, ימפה את המצב, ויעזור לכם לתרגם את הקושי שלה כך שתוכלו לדמיין אותו מבפנים.

זה קשה, חמודה , זה נורא נורא נורא נורא קשה להיכנס לראש של מישהו אחר ולראות את העולם דרך העיניים שלו. כמעט בלתי אפשרי. גם התסריט שאני כתבתי הוא לא יותר מהימור פרוע, ואני מן הסתם אף פעם לא אדע אם הוא נכון.

ולכן לא הייתי ממליצה לך כרגע לעבוד אתה, למשל, על ציור, עם הנחייה ישירה ופידבק על איכות הביצוע,, כי אני מניחה שהפער בין תפיסות העולם האלה ("תראי, זה נורא פשוט: לא יוצאים מהקוים, אבל כן צובעים הכל בתוך הקוים" "פשוט ב%%@##@%$# שלי") יקשה על העניינים.
תאפשרי לה הרבה התנסות (ואני מדברת על שעות של צביעה "רשלנית"), תשתדלי שהצבעים והעפרונות יהיו פחות חלקלקים מהלורד הממוצע ויותר עבים ממנו, לא ארוכים מדי, בעיני גם עדיף פסטלים שמנים ורכים כאלה (שם מסחרי "פנדה", בקופסה שחורה) על פני צבעים יותר קשים (וזולים) שצובעים בקו יותר חלש, תתני לה התנסויות בכמה שיותר סוגים של דברים (צבעים קשים ורכים, מכחולים, מברשת שיניים ישנה, חתיכות ספוג טבולות בצבע) ותזכרי שבשלב הזה ובגיל הזה, למידה לא מובנית היא בעלת חשיבות עצומה. אחר כך יהיה זמן גם ללמידה מובנית.
מה שכן, מדי פעם את יכולה לשחק במשחק "מי צובע הכי לאט" ולראות אם זה עוזר לה להסתכל אחרת על הפעילות, אם זה מאפשר לה מרחב לעבודה יותר מדויקת.
אני חושבת שמשפטים כמו "לאט לאט, יש לך את כל הזמן שבעולם", "אין לאן למהר", עם התכוונות עליהם (תגידי את זה גם לעצמך ), עשויים לעזור וליצור את המרחב הדרוש.
בניגוד ל"תעבדי יותר לאט כדי שיצא מדויק", שעדיף שלא ייכנס ללקסיקון. שלך.

וחוץ מזה, תשתדלי לא להיכנס יותר מדי למשבצת המרפאה/ המורה. משום מה (ואני אף פעם עוד לא הצלחתי להבין למה) זה מאוד לא מומלץ, ומוסיף מתח.
כמו שבעלים לא יכולים ללמד משהו את נשותיהם שתיכף מתמרדות ומתעצבנות, ולהיפך.

תודה, תמר. באת לי בדיוק בזמן עם התגובה האחרונה, ובפרט עם תשתדלי לא להיכנס יותר מדי למשבצת המרפאה. בכל פעם שאני נכנסת למקום הזה של הנחיה ישירה ופידבק על איכות הביצוע, אני מרגישה בתוך תוכי שזה פוגע בחדוות העשייה וההתנסות של הדס, ומעביר לה מסרים גרועים של דאגה וביקורת.

אני מרגישה בתוך תוכי
אין כמו תוך-תוכך . בדיעבד תמיד מתברר שהוא צודק.

כמו שבעלים לא יכולים ללמד משהו את נשותיהם שתיכף מתמרדות ומתעצבנות, ולהיפך. הוי כמה שאת צודקת, איזה סצנות התרחשו בינינו כשהוא (באמת מכוונה טובה!) ניסה להעיר הערות בונות על הנהיגה ו/או החניה שלי.

אתמול יצאנו להתגלגל על רולרבליידס. הבכורה, בקלילות, על רולרבליידס אמיתיים. הצעירה עמדה על כך שגם היא רוצה רולרבליידס וקסדה כמו לאחותה, ובכתה מאוד כשלא קיבלה מגיני ברכיים/מרפקים/ידיים ("אני רוצה גם!!"). יש לנו רולרבליידס מפלסטיק, של פלייסקול, עם גלגלים רחבים ואפשרות למנוע מהגלגלים להתגלגל אחורה, רק קדימה, שאפשר לעמוד עליהם מבלי שיתגלגלו לכל הכוונים. החזקתי לה כמובן את היד כל הזמן, היא לא הסכימה להרפות, חלק גדול מהזמן היא "הלכה" עם הרולרבליידס על הדשא, אבל בסך הכל הצליחה להחזיק את עצמה בלי "לנזול" והעיקר - פרט לרגע אחד של שבירה היא לא הגיעה למצב של "שברו את הכלים ולא משחקים". לפרק זמן מסויים ביקשה להוריד, רצה קצת על השביל ובדשא, ואז בקשה להחזיר. סך הכל חצי שעה של פעילות גופנית נטו, בנוסף לפיזיותרפיה ולזמן-חצר וזמן-אולם-התעמלות שיש לה בגן. בנוסף, היא ואחותה משחקות לחילופין ב"כלבלבים", כשאחת מהן הכלבלב. אז הן זוחלות המון על ארבע.

אז הן זוחלות המון על ארבע
מנסיוני ומדברים שלמדתי זה מעולה!
כייף לקרוא!

בגן החדש של הדס יש שני חוגים, "ריתמוסיקה" עם מרפאה בתנועה ויוגה לילדים. שמעתי טובות על שני החוגים.
ביום חמישי שעבר שאלתי את הדס איך היה בחוג היוגה, והיא אמרה שהיא לא אוהבת אותו. מחליפים את התנוחות מהר מדי והיא לא מספיקה. "כל הילדים שמחים בחוג הזה ורק אני עצובה".
דיברנו על זה קצת וקיוויתי לטוב.

הבוקר נזכרתי בדקה התשעים שהגיע יום היוגה, והתקשרתי להלן, המורה, שעה לפני השיעור. סיפרתי לה על הקשיים של הדס, האובייקטיבים והסובייקטיבים. היא הייתה מאוד נחמדה וקשובה, אמרה שטוב שיידעתי אותה והיא תשים לב אל הדס, תעודד אותה ותוודא שהיא לא הולכת לאיבוד בשיעור. הייתה שיחה טובה, וסגרתי את הטלפון במצב רוח אופטימי.
אחר הצהריים, כשבאתי לאסוף את הדס, התברר שהיא סירבה מכל וכל להשתתף היום בחוג . ושוב חזר המשפט "כל הילדים שמחו ורק אני הייתי עצובה".
אמרתי לה: "אל תדאגי, חמודה. נמצא לזה פתרון".
"אין פתרון. הפתרון היחיד הוא שלא יהיו בגן חוגים שאני לא אוהבת".
"הדסי, יש לי הצעה. אולי נקבע פגישה עם הלן בעוד כמה ימים, את תסבירי לה מה קשה לך בחוג וביחד נחשוב על פתרון?"
"טוב."

נקווה לטוב.

נקווה לטוב.
יש אפשרות שתבואי לראות פעם את החוג בגן? אני פשוט חושבת שמתבוננת מיומנת וחדת אבחנה כמוך, יכולה להועיל מאוד למורה בהכוונה בונה לגבי הדס (כמובן צריך לשמור על האגו שלה ולא להגיד כלום על הילדים האחרים). מנסה לשים את עצמי במקום המורה וחושבת שאני הייתי שמחה אם היית באה לשיעור שלי.
<בעולם האמיתי, מימה היתה מאושרת ממש להפגש סופסוף עם אמא בלמידה - עם או בלי שיעור יוגה, במיוחד עם >

זו אני הייתי הפלונית מלמעלה (משהו קרה למחשב בלילה או שמוקדם לו מדי בבוקר לזכור שמות)

יש אפשרות שתבואי לראות פעם את החוג בגן?
הלן העלתה את האפשרות הזו, ואני הסתייגתי. קשה לי לנסח למה. אולי זה מקום טעון מדי עבורי. זה עשה לי אסוציאציה של אמא פסיכולוגית שבאה לערוך תצפית על בתה בגן (אנלוגיה מוזרה וממש לא מדויקת). מעבר לא בריא מתפקיד אימהי לתפקיד מקצועי, ו/או משהו חונק שלא נותן מרחק. אני גם מרגישה שזה יכול לעורר שאלות אצל ילדים אחרים, לתייג את הדס כשונה, ולחבל במסר שהצוות בגן מסוגל לענות על הצרכים של הדס ללא התיווך שלי.

<בעולם האמיתי, מימה היתה מאושרת ממש להפגש סופסוף עם אמא בלמידה - עם או בלי שיעור יוגה, במיוחד עם >
כנ"ל. לגמרי.

סוכות. המון מוטוריקה מכל הסוגים. לבנות סוכה. להכין קישוטים. להיות בבית, לתקן דברים, לעבוד בגינה, לנקות את האוטו, להכין ארוחות. לרקוד בהקפות שמחת תורה .

סוכות. המון מוטוריקה מכל הסוגים. לבנות סוכה. להכין קישוטים. להיות בבית, לתקן דברים, לעבוד בגינה, לנקות את האוטו, להכין ארוחות. לרקוד בהקפות שמחת תורה

נשמע שהיה לכם חופש מעולה.

סוכות. המון מוטוריקה מכל הסוגים. לבנות סוכה. להכין קישוטים. להיות בבית, לתקן דברים, לעבוד בגינה, לנקות את האוטו, להכין ארוחות. לרקוד בהקפות שמחת תורה
איזה כיף!
ומאצלנו: פתק מהפיזיותרפיסטית בגן, עד כמה התנועה שלה השתפרה, עד כמה הקפיצות והנחיתות שלה חלקות ומדוייקות יותר, גם שווי המשקל השתפר. קניתי באיקאה את החרוזים הזערוריים האלה שמסדרים בתבנית שנראית כמו מיטת מסמרים ומגהצים - הצעירה עדיין לא כל כך הצליחה להשחיל את החרוזים במדוייק אבל נהנתה מאוד לקבל את היצירות המגוהצות.

עד כמה התנועה שלה השתפרה, עד כמה הקפיצות והנחיתות שלה חלקות ומדוייקות יותר, גם שווי המשקל השתפר.
איזה יופי .

אתמול פגשנו את הלן, המורה ליוגה, לקראת השיעור של היום. הפגישה התרחשה בגן. כשהלן הגיעה, מצאנו פינה מבודדת והתיישבנו. הדס התרגשה מהנוכחות של הלן ומהעובדה שהיא באה במיוחד כדי לפגוש אותה.
בהתחלה, הסברתי שוב את התוכנית: הדס תסביר מה קשה לה בחוג, והלן והיא ימצאו יחד פתרון לבעיה.
הדס התרגשה עוד יותר. עלו לה דמעות לעיניים והיא כבשה את ראשה בגוף שלי. זו פעם ראשונה שאני רואה אותה בוכה מין בכי מבוגר כזה. אחר כך היא הסבירה "הבעיה היא שעושים הכל מהר מדי".
הלן הייתה מתוקה מאוד. "מה דעתך, הדס, שאת תשבי לידי בזמן החוג ובכל פעם שזה יהיה מהר מדי, את תתני לי מין סימן קטן, צ'ף קטן על הרגל, ואני אעשה את הכל יותר לאט?"
"לא רוצה".
"המממ...אז יש לי רעיון אחר. אולי מחר נעשה תחרות מי עושה הכל הכי לאט, ואת תוכלי לנצח אם תרצי?"
"טוב", אמרה הדס והפנים שלה התבהרו. הרעיון מצא חן בעיניה. נראה היה שהוא אפילו שופך אור חדש על סגנון ההתנהלות שלה בעולם: היא מצטיינת באיטיות!
סיכמנו את השיחה בכך שהלן והדס ינסו את הפתרון החדש. גם אם הוא לא יצליח, עכשיו כשהן מכירות הן יוכלו לחפש ביחד פתרון אחר.
השינוי במצב הרוח של הדס היה מיידי ובולט. היא קמה בחיוך גדול, רצה מין ריצה עליזה ואחר כך חזרה אלי וחיבקה אותי: "אמא, אני אוהבת אותך".
היום בבוקר היא הלכה לגן מלאת ציפיות והתרגשות, וחזרה עם הבשורה "היה כיף אצל הלן, אבל לפעמים היה לי קשה מדי ויש תנועות שלא עשיתי". אני מאוד שמחה על היכולת שלה להרגיש שכיף גם אם עדיין יש קושי.

מקסים ומרגש.

מאוד מאוד מרגש!

כן, זה מאוד מרגש אותי. כל השתלשלות העניינים הייתה חיובית בעיניי. אני מרגישה שהדס קיבלה כאן סדרה של מסרים חשובים - שהיא יכולה לשתף אותנו במצוקות שלה, ואנחנו נקשיב ונגיב באמפתיה; שכאשר קשה לה, אנחנו משתדלים ויכולים לעזור; שלכל בעיה אפשר למצוא פתרונות; שהיא, הדס, שותפה במציאת הפתרונות; שהדמויות שמטפלות בה (הלן) קשובות אליה ואפשר לסמוך עליהן; שהיא לא פגומה או נחותה אלא מיוחדת (כפי שכל ילד הוא מיוחד); שגם כשהיא חלק מקבוצה - בגן - עדיין יש מקום לייחוד שלה, לאינדיווידואליות שלה, לצרכים הספציפיים שלה.

אולי מחר נעשה תחרות מי עושה הכל הכי לאט, ואת תוכלי לנצח אם תרצי?

זה זה.
זה זה.
זה זה.

איי, כמה שאני קרועה על פתרונות כאלה. זכיתן למורה טובה.

כי:
היא מצטיינת באיטיות (למצוא את העוצמות של הבנאדם! להופוך "מוגבלות" לעוצמה)
כי ככה יורד ממנה המון לחץ, והיא יכולה להקדיש זמן ללמידה בקצב שלה, בלי להרגיש שמרחמים עליה או "שמתחשבים" בה
כי תנוחות יוגה רק משתבחות כשעושים אותן לאט
כי, כמו שאמרת, יש לה תמיכה מכן

ומה שאני הכי אוהבת: כי "החוקים של העולם" הם החוקים שאנחנו מחליטים עלהם. תמיד אפשר להפוך את החוקים ולראות מה קורה. המוסכמות הן רק מוסכמות, ואפשר להסכים על גישה אחרת.

פעם שיחקתי עם ילד אחד ב"הדרך אל הג'ונגל", אולי כבר סיפרתי את זה פה פעם, והוא היה בלחץ עצום מהאפשרות להפסיד. אז אמרתי לו: החוקים הם כאלה: אנחנו מנסים להגיע ביחד אל הג'ונגל. אם אנחנו מגיעים ביחד, או מצליחים להישאר קרובים (לא יותר משני צעדים מפרידים בינינו על הלוח) - שנינו מנצחים. אם אחד מגיע לג'ונגל והשני עדיין רחוק - שנינו מפסידים.
אההההה.
יש תחרות (אנחנו נגד המשחק), אבל היא קבוצתית. אנחנו ביחד.
ירד הלחץ.

מכניסה שוב קישור שבשמת הביאה פעם: ‏למה לא תחרותיות‏

מרגש ומלמד ונותן השראה. תודה

מרגש ומלמד ונותן השראה. תודה

יש תחרות (אנחנו נגד המשחק), אבל היא קבוצתית. אנחנו ביחד.
לעתים קרובות הדס מתחרה עם אחד מאתנו נגד טטיק, החבר הדמיוני שלה, וראו זה פלא, טטיק תמיד מפסיד!
מעניין שהדס היא זו שהמציאה את הפתרון הזה, אף על פי שכאשר התחרינו נגדה הקפדנו לתת לה לנצח.

אני מרגישה שהדס קיבלה כאן סדרה של מסרים חשובים גם אני.

איזה כיף לה שיש לה אמא כמוך.

<עוקבת>
<וגם: מתרגשת, לומדת, מקבלת השראה>

לבקשתך, יקירתי.

אני מעתיקה לכאן, במלואו, שיר של רינת הופר, מתוך "ציידת הנמשים" הנפלא. נדמה לי שזה לא ממש מותר, אבל לפחות לזמן קצר, לטובת המכורות לדף.

בחוג לבלט של המורה רות אלוני כל הילדות הולכות על קצות האצבעות. הן לומדות פליה, רלוה וכל מיני עמידות, ועושות הרבה תנועות יפות בצוואר מתוח וידים זקופות מול המראה. אחר כך הנגנית רעיה משמיעה מנגינות סתיו באקורדיון, והמורה רות מדגימה איך רוקדות רוחות הצפון.

כשנגמרת המנגינה אסנת הקטנה אומרת שהמורה רות היתה פעם רקדנית מפורסמת ועכשיו היא זקנה, ועמלי אף פעם לא תהיה רקדנית כי היא יותר מדי שמנה. עמלי לא עונה. היא חוזרת הביתה ומדגימה קפיצות וסיבובים במטבח, כמו רקדנית אמיתית. אמא אומרת שפליה זה להתכופף בצרפתית.

בהמלצתה של אמא_בלמידה_מתמדת^?‏ פתחתי את הדף ילדים_עם_עודף_משקל‏ (שמורות לה גם הזכויות על השם ) והעתקתי לשם את הדיון שערכנו פה. מוזמנות להמשיך שם.

אנחנו שומעים דיסק של שירי ילדים.
נד, נד, נד, נד, רד, עלה, עלה ורד!
אמא, אני לא אוהב להתנדנד.
למה?
אני לא אוהב.

ושוב נדלקת לי הנורה האדומה.
כי זה קטן.
זה קטן אבל אני רואה את זה.
ראיתי את זה הבוקר. פעולה פשוטה, שילדים בגילו עושים בעיניים עצומות, שהוא ביצע פעמים רבות. ופתאום הוא נתקע ומסתבך.
ואני מסתכלת עליו ורואה את עצמי ואני באמת לא בטוחה כמה מזה אצלו וכמה אצלי.
אולי אני מגזימה? אולי אני מדמיינת?
כי זה קטן.
הוא רק בן שנתיים.

אני רוצה להצטרף אליכן למסע. הדף הזה מרתק ומאתגר ומרגש. תודה.

ברוכה הבאה, עינת.

אולי אני מגזימה? אולי אני מדמיינת?
כי זה קטן.
הוא רק בן שנתיים.

מדמיינת בטח שלא

אבל יש משהו [כללי] שאני רוצה להגיד... כדאי לזכור, שילדים ומבוגרים מסורבלים היו, הווים ויהיו, ולפעמים זה תו היכר מסוים של הבנאדם, אבל אפשר להסתדר אתו. או. קיי., אז הייתי מסורבלת, וזה לא עשה לי הכי טוב לביטחון העצמי כשהייתי קטנה, אבל אז מצאתי קראטה (בגיל עשרים) ותוך שנה הרגשתי לגמרי אחרת. אז בגלל הסרבול ויתרתי על שעורי פסנתר בגיל שש (תאום בין שתי הידיים), אבל עכשיו אני הולכת ללמוד כלי אחר, שיותר מושך אותי, עם אותו אתגר של תיאום בילטרלי, ואני יודעת שעם תשומת לב וההיכרות שלי עם עצמי, והידע שלי בנוירופיזיולוגיה, זה יצליח יופי, הרבה יותר בקלות מאשר אם הייתי מתעקשת בזמנו על שעורי פסנתר.

ויש את זוט, מסורבל עוד יותר ממני (אתן צריכות לראות אותו מערבב תבשיל עם כף, אחיזה שלא נראתה כמוה ביקום הידוע), והוא, כמובן, הלך דווקא לתחום של מחקר ביולוגי - משהו שמצריך מיומנות ודיוק מוטוריים - וחירבש צלחות פטרי לרוב עד שלמד להשתמש בפיפטה כמו שצריך. אותו סיפור בדיוק עם אבא שלו (ירושה מאסיבית , גם של סרבול וגם של תחומי עניין). זה קורה, וזה בסדר. וזה "מפריע" בחיים, אבל גם כשזה מפריע, זה לא בהכרח "פוגע". ונראה לי שחשוב לחשוב קצת על האבחנה הזאת בין הדברים. מתי דברים מפריעים לך, ומתי הם ממש פוגעים.

ברוכה הבאה, עינת. את מוזמנת בחום להצטרף.

מתי דברים מפריעים לך, ומתי הם ממש פוגעים.
או במילים אחרות, מתי דברים סתם מקשים עליך, ומתי הם ממש עומדים בינך לבין הגשמת דברים שחשובים לך.

אפשר להשתמש בדברים המעודדים שכתבת גם כהשראה למסרים שאנחנו מנסחות לעצמנו ולילדים שלנו. בהשוואה ל-"כנראה שתמיד יהיה לך קצת קשה בתחום X", מעודד יותר לומר: "אם יהיה לך חשוב לעשות X, יכול להיות שתצטרכי להשקיע בזה קצת יותר מילדים אחרים".

אותי משהו כן הדאיג קצת, וזה שכתבת_פעולה^?‏ פשוטה, שילדים בגילו עושים בעיניים עצומות, שהוא ביצע פעמים רבות. ופתאום הוא נתקע ומסתבך._ האם יש דברים שהוא היה עושה ופתאום לא? כי התקדמות איטית או קצת שונה זה בסדר גמור - לכל אחד הקצב שלו, אבל נסיגה, לדעתי ראוי לבדוק. או שמא לא הבנתי אותך כמו שצריך?

תודה לכן.
אני חושבת על הדברים שכתבתן.
מי_מה‏ , נכון, קראתי שוב את מה שכתבתי ואכן לא הייתי ברורה. לא התכוונתי לנסיגה, הוא ניסה לעבור מעל משהו, וכנראה שזה היה קצת גבוה מדי ואחרי כמה נסיונות עשה זאת בזחילה.

וחוץ מזה שכחתי לכתוב לך, עינת, שכשראיתי שאת מצטרפת לתיבת האוצר המתהווה כאן , הרגשתי בלב. זכרתי את דבריך החכמים מהבלוג של תמרוש_רוש‏ ואין לי ספק שתהינה לך תוספות מבורכות גם כאן.

אוי! זו לא אני!
בדקתי והחכמה היא עינת_טל‏ .
אני תוהה אם זה עלול לבלבל גם אחרים.

מן הסתם,עלול, יכול ועוד יבלבל. אז מה? זהחלק מהכייף של האתר הזה. אז אם ככה מגיעה לך ברכת הצטרפות רק בשבילך: ברוכה הבאה ויופי שבאת!

מקסימום תאריכי את השם ל עינת_גל_גל^?‏ ואז אפחד לא יטעה
(מה את חושבת, אני רציתי את ה"רוש" השני? השלמתי אתו כחלק מהנתונים הטכניים של פתיחת דפבית אישי).

אני דווקא מחבבת את ה"רוש" השני
בינתיים נשארת עם השם שלי, אבל לא יודעת, אולי מתישהו אתחרט ואעבור לניק.

חושבת הרבה על מתי דברים מפריעים לך, ומתי הם ממש פוגעים.
בי זה ממש פגע. ועדיין לא מצאתי את הקראטה שלי (או היוגה, או התעמלות הקרקע) ולא השלמתי עם עצמי. זה מפחיד אותי, שאני צריכה להתחיל את המסע הזה עם איתי כשהדברים כל כך לא פתורים אצלי. אבל פה טמונה גם התקווה - שזה יהיה המסע של שנינו. ביחד.
אני ממשיכה לקרוא אתכן, ונותנת לעצמי שיעורי בית: לחשוב על דברים חדשים שאנחנו יכולים לעשות, איך להתנסות במגוון רחב ככל האפשר של פעילויות מלהיבות .

אבל פה טמונה גם התקווה - שזה יהיה המסע של שנינו. ביחד.

נותנת לעצמי שיעורי בית
חיבוק כפול ומכופל. למצוא את ההנאה שבתנועה, את הלמידה ואת הגילוי, שיכולים להיעשות בכל גיל.

עינת, מחזקת את ידייך ומצטרפת לתחושה שיש כאן הזדמנות למסע משותף.
את מוזמנת בחום להשתמש בנו ובדף הזה בכל דרך שאת מוצאת לנכון. מרגש לקחת חלק במסע של מישהו אחר.
בנוגע לגיוון בפעילויות המוטוריות, נראה לי שבגיל שנתיים היומיום מזמן המון הזדמנויות לפעילויות מגוונות, ברגע שמחפשים אותן. אם בכל זאת להציע רעיון אחד, פשוט נסי לגוון את הסביבות הפיזיות שאתם מבלים בהן. הצצתי בדף הבית שלך וגיליתי שאתם מירושלים ואולי אפילו יש לכם מינוי למוזיאון. אז הנה, לדוגמה, מה שעשינו בביקור האחרון במוזיאון: טיפוס על הפסלים בגינה של אגף הנוער; טיפוס על הפסלים בגן הפסלים; ריצה אחרי הצלליות הזזות של החיות בתערוכה על צל; משחק עם הארון הצבעוני בכניסה לאגף הנוער - אמא מכריזה "כוח הצלה נוגע בצבע X", וכוח ההצלה רץ לצבע המתאים; ריצה על השפה הרחבה של ברכת המים שסביב היכל הספר. סתם דוגמה לאופן שבו סביבה חדשה מגרה להמון פעילות.

---

התקופה האחרונה מתאפיינת אצלנו בתחושה של התקדמות ושמחה. היחסים של הדס עם חוג היוגה בגן ידעו עליות ומורדות, אבל בימים האחרונים היא לא מפסיקה להדגים לנו תרגילים מהיוגה, ושלשום (כך דיווחה הגננת בנחת) היא ממש תפסה תפקיד מוביל בקבוצה (ואמרה לי: "היום בגן היה כיף חיים משוגעים". איזה הבדל לעומת "כולם שמחו ורק אני הייתי עצובה").
היום טיילנו ב ‏חירבת עתרי‏ והדס התרוצצה שם, רצה וטיפסה. היה תענוג לראות אותה. הריצה שלה מאוד השתפרה מאז שתיארתי אותה כאן, והביטחון שלה עלה בהתאם. למרבה האירוניה, דווקא עכשיו קיבלנו תור לאבחון, ופתאום יש הרגשה שאולי לא נעמוד בקריטריונים של הקופה לקבלת סיוע...
ויחד עם זאת, גם כעת היא כל-כך הדס, העולם הפיזי הוא רק מזון לדמיון שלה, שלעתים זה מעלה חיוך. בכל ביקור בגינת משחקים היא טווה איזו עלילה מסובכת שבתוכה היא משלבת את כל הפעילויות במתקנים. לאחרונה הייתה לה המצאה חמודה במיוחד: יש מתקן שבו צריך ללכת על קורות שקשורות למתקן וזו לזו בשלשלאות. הדס החליטה שזו מכונת נשיקות - שני בני משפחה מחכים בסוף המסלול, ומי שמסיים אותו מקבל משניהם נשיקות בו זמנית. התפקידים במשחק הזה מתחלפים בסבב קבוע.

מצחיק, באמת היינו במוזיאון. איתי טיפס בהתלהבות על הפסל בכניסה לאגף הנוער. ראיתי שיהיה לו קשה לרדת אבל אמרתי לעצמי תני לו, תסמכי עליו. (ובכל זאת קראתי לו "תיזהר כשאתה יורד" אוטומטי ומיותר). הוא נפל. לא נורא, רק לחי אדומה אדומה ותזכורת בשבילי, שהתפקיד שלי במצבים כאלה הוא לא רק לשמור עליו, אלא גם להדריך אותו. והרבה פעמים אני מתחמקת מזה כי אני לא סומכת על עצמי, או סתם מקווה שהוא יסתדר. אני מזכירה לעצמי את _ איך תוכל לעשות את זה? מה אתה יכול לעשות עם הרגל שלך? לאן תזיז את היד הזאת? אלה שאלות מכוונות, אבל הוא מוצא את הפתרון, מעצב אסטרטגיה, מיישם ומפיק לקחים._ - כמה חשוב ומדויק.
משהו לחשוב עליו - לא תמיד אני יודעת מתי להתערב ומתי רק להתבונן. מתי לתת לו להתנסות לבד (ולפעמים ליפול) ומתי ללכת אתו יד ביד.

התיאור של אמא_בלמידה_מתמדת^?‏ את הביקור במוזיאון הוא דוגמה מקסימה למה שאני מצפה מעצמי - להתחיל להחפש את ההזדמנויות האלו. זה לא מובן מאליו בשבילי, אני למשל לא ראיתי ארון צבעוני בכניסה לאגף הנוער, וגם אם הייתי רואה סביר להניח שלא הייתי חושבת על כוחות הצלה וריצות...

תודה על התגובות שלכן. אני חושבת הרבה על הדברים, יותר ממה שבסוף מצליחה לבטא כאן.
ו מכונת נשיקות - גדול!

לא תמיד אני יודעת מתי להתערב ומתי רק להתבונן. מתי לתת לו להתנסות לבד (ולפעמים ליפול) ומתי ללכת אתו יד ביד.
אל תדאגי, אף אחד לא יודע . אנחנו פשוט מנסים ומנחשים, טועים ומגלים, וזה חלק מהעניין...

מסכימה עם תמר.

והרבה פעמים אני מתחמקת מזה כי אני לא סומכת על עצמי, או סתם מקווה שהוא יסתדר
תזכרי שהניסיון הוא המורה שלך, וטעויות הן חלק חיוני מתהליך הלמידה. אם תתבונני באיתי בתשומת לב, ואם תפסיקי להתחמק ולהימנע, תלמדי די מהר מתי להתערב ואיך להדריך אותו בסיטואציות כאלה. זה פשוט יותר ממה שנדמה לך.

ובכל זאת קראתי לו "תיזהר כשאתה יורד" אוטומטי ומיותר
לפעמים האמירה "תיזהר" דווקא מועילה. וגם מעצימה. לפעמים אני אומרת "רק תעשי את זה בזהירות, טוב?", והמסר שעובר (להבנתי) הוא: "אני סומכת עליך שתעשי את זה בהצלחה, אבל זה קצת מאתגר וטיפה מסוכן, אז תתרכזי כשאת עושה את זה".

עינת, אני קוראת בתגובה האחרונה שלך המון ציפיות מעצמך ושיפוטיות כלפי עצמך ((אם אני טועה אז יופי, ואם אני צודקת, זה רק בגלל ש: it takes one to know one)). אל תהיי כל כך קשה עם עצמך. הכל בסדר כבר עכשיו ואת עושה הכל נכון, גם אם הוא נופל פה ושם, וגם אם לא מיציתם את כל האפשרויות הגלומות בסיטואציה. עם הזמן, ההתבוננות ותשומת הלב, תגלי שגם את משתכללת.
צאי למסע הזה בשמחה, סקרנות והתלהבות (מה נחוץ לך כדי לצאת בשמחה?). עוד תגלי שבהתמודדות הזו את מבטאת ומפתחת את מיטב הכישורים האימהיים שלך: יכולת לאהוב ולטפח, אמפתיה, רגישות, התבוננות ויצירתיות. זו הזדמנות ענקית לגדול ולהתפתח .

תודה רבה רבה.
חושבת על מה נחוץ לך כדי לצאת בשמחה? .

עברו כמעט שבועיים..אני לא לגמרי יכולה להסביר את זה, אבל משהו השתנה. איתי כנראה החליט שמספיק לחכות לאמא שתפתור את הבעיות שלה, ואפשר וכדאי להתחיל להשתולל. לזוז. לקפוץ. הוא ממש גילה את ההנאה שבתנועה . ואני? אני מסתכלת, לומדת, קצת מופתעת ...ובעיקר יותר רגועה.
אני מאמינה שחלק מהשינוי אצלו קרה בעקבות הכתיבה פה והתשובות שלכן.

עינת, כל כך משמח לקרוא!
חוצמזה, עכשיו זו בדיוק העונה של הניסים...

אני רוצה להעלות פה שני ענינים.
האחד כבר עלה ואני רוצה להחזיר אותו וזה הענין של היגיינה אישית. שמתי לב שאצל אסף כל הנושא הזה הוא עדיין מאוד מאתגר.
הוא עוד לא מתלבש בעצמו כמו שצריך, תמיד יוצא לו משלומפר - המכנסיים מתגלגלים כשהוא מושך אותם כלפי מעלה, החולצות לא נמשכות למטה עד הסוף, הוא יכול ללבוש בגדים הפוך (המלפנים מאחור, הבחוץ מבפנים) ולא לשים לב בכלל, בקיצור: בלגן. הוא גם, עדיין, נוטה להתלכלך מאוד כשהוא אוכל. גם ה פעולה הנכבדה , כפי שקראה לה תמרוש_רוש‏ , של ניגוב הישבן עוד לא ממש מצליחה לו ועכשיו שאחיו הבן עוד מעט 4 כבר מצליח בה לבד בלי בעיה, אני רואה את הפער. אני כותבת את כל זה כדי לשמוע מה קורה אצל ילדים אחרים, ומקוה, שכמו תמיד, נגלה כאן ביחד עוד דרכים לשפר את המצב.
על הנושא השני אפשר לכתוב רק ב"באופן"! אני לא יודעת כמה מהמשתתפות בדף הזה ישנות במיטה משפחתית, אבל בטוח יותר מבכל קבוצת מחקר שאי פעם קמה לנושא הזה. שמתי לב שאצל אסף, גם אחרי שיפור ניכר בתנועה בתחומים רבים, יש עדיין סירבול בשינה. כן, כן, בשינה. לעומת ילדי האחרים הוא לא "מבחין" בגופים שלצידו מתוך שינה, נכנס בנו , לעתים בכוח רב, לעתים מכאיב. כאילו המרחב האישי לא ברור לו עד הסוף. מענין אותי, גם כאן, לשמוע איך זה אצלכן.
ובכלל, מזמן כבר לא נפגשנו כאן. מתגעגעת.

הוא עוד לא מתלבש בעצמו כמו שצריך, תמיד יוצא לו משלומפר - המכנסיים מתגלגלים כשהוא מושך אותם כלפי מעלה, החולצות לא נמשכות למטה עד הסוף, הוא יכול ללבוש בגדים הפוך

דווקא הגיברת-מגונדרת שלי מקפידה מאוד על בגדים מתאימים ולובשת אותם היטב, רק הנעלים הרבה פעמים מתבלבלות לה היא לא אוהבת להיות ערומה או בבגדים קצרים, מעדיפה חולצות ארוכות ולא מוותרת על גרבונים. לא אוהבת קוקו, מעדיפה שהשיער (המאוד ארוך) יסתיר את הפנים כמו וילון. היה לה מאוד, מאוד מאוד (מאוד מאוד) קשה להפרד מהחיתול. סאגת הגמילה שלה מתכנסת לקראת הליטוש הסופי, כמעט, שנה ויותר מתחילת נסיונות הגמילה המוצלחים הראשונים. אין לי תובנות בענייני ניגוב כי טכניקת הניגוב שלה מתמצה בלצעוק "אממממאאא!!! עשיתי!!". אבל היתה תקופה, כמעט עד עכשיו, של כמעט-פספוסי קקי ובריחות פיפי, כאילו שהיא מודעת לצורך אבל לא מעריכה נכון את הזמן שיקח לה להגיע לשירותים.

עניין של אי ויסות תחושתי, קלאסי ממש. יש לה אובר-רגישות שמיעתית ורגישות לא מווסתת למגע, אפילו לא יכולה להגדיר אותה כתת או אובר רגישות, שום דבר לא ממש עקבי אבל ברור שלא הכל מווסת.
מה אני עושה - מחבקת אותה המון , חיבוקים מועכים כאלה. משחקת איתה במשחק הפיצה או הבורקס. "עכשיו אני מרדדת את הבצק..." עיסוי קצת מועך לאורך כל הגוף, "ועכשיו נמרח את הרוטב..." עיסוי עדין יותר בתנועות מעגליות, "נפזר גבינה" בטפיחות קלות, "נוסיף זיתים/פטריות/עגבניות" (עוד טפיחות), "ונכניס לתנור" ("קיפול" מועך). ועכשיו אוכלים! (ביסים גדולים וצחוק מתגלגל).

ועוד - היא ישנה עם שמיכת פוך די כבדה, שתוחמת אותה.

ועוד אחד ודי: היא מאוד, מאוד בלגניסטית. מסוגלת להפוך חדר מסודר פחות או יותר תוך חמש דקות לאזור אסון. וקשה לה נורא לאסוף ולסדר, למרות שהחלטתי להקפיד על סידור יומיומי. לא ממש עזרתי, יותר היגגתי ביני לביני.

מזמן כבר לא נפגשנו כאן. מתגעגעת.
גם אני .
אבל אין לי מה לתרום, כרגע, בנוגע לנושאים שהעלית.

הסירבול (המתון) של הדס מתבטא אמנם בקושי מסוים להתלבש, אבל לא הבחנתי בקשיים מיוחדים בשני התחומים האחרים (שינה או ניגוב טוסיק).
יותר ויותר אני מבינה (נדמה לי) שהדס לא מאוד מסורבלת. היא כבדת תנועה, נוטה למעט בהוצאת אנרגיה, מתעייפת מהר בטיולים רגליים, מתקשה בתנועות עדינות ומתואמות ומודעת יתר על המידה לכל החולשות היחסיות האלה, אבל היא לא מאוד מסורבלת. הרומן המסחרר שלה עם היוגה שיפר במידה משמעותית את הדימוי העצמי שלה והפחית את מידת ההימנעות שלה מפעילות גופנית בחברת ילדים אחרים, וזה כשלעצמו מאוד חיובי.

היא כבדת תנועה, נוטה למעט בהוצאת אנרגיה, מתעייפת מהר בטיולים רגליים, מתקשה בתנועות עדינות ומתואמות ומודעת יתר על המידה לכל החולשות היחסיות האלה הי, זו בדיוק אבל בדיוק אני.
וגם העוללית (מותר לי לקרוא עוללית לילדונת עצמאית בת ארבע?). והצלחתי להגיע בחיים למקומות בכלל לא רעים, למרות שאף אחד מהמקומות האלה איננו אליפויות אתלטיקה. הקמתי משפחה, יש לי עבודה שאני אוהבת וגם די מצטיינת בה, ועברתי את הגיל שבו ההצלחה בחיים מתמצה בלהיות אלופת כתות ד' בקפיצה בחבל.

שמחה מאוד מאוד לקרוא על היוגה ועל הדס, כמה טוב שהיא מגלה את הכיף שבפעילות גופנית ללא המשא של "מה יגידו עלי".

את יודעת מה, אינקו? עם נקודת מוצא מאוד דומה בחיים, ואחרי לא מעט עבודה, אני יכולה להוסיף לרשימת ההישגים שאת מונה גם יכולֶת לאהוב את הגוף, להשתמש בו ולהנות ממנו. מקווה שכך זה גם אצלך.
ואת צודקת - כשגדֵלים, הדימוי העצמי לא נשען במידה מכריעה כל-כך על התפקוד הגופני. השאלה היא איך נוכל לחסוך לילדות שלנו מעט מכאבי הלב שצפויים להן עד אז.

השאלה היא איך נוכל לחסוך לילדות שלנו מעט מכאבי הלב שצפויים להן עד אז.
את זה, נראה לי, אנחנו כבר עושות. אחד הדברים שלמדתי , קודם כל מהדף הזה, הוא להתבונן. פשוט להתבונן ולהיות נוכחת במצבים. גם הכתיבה כאן עוזרת לי להיות נוכחת במקום להבהל, כי ברגע שאני כותבת על "בעיה" קל לי יותר להרפות ולהתבונן ואז אני רואה שהבעיה היא לא חמורה כפי שחשבתי. הכתיבה מפרקת אותה לנתונים, כך קל יותר לראות מה קושי אמיתי ומה הוא רק תגובה שלי. כשאני נינוחה יותר המסר מחלחל גם לדור ההמשך.
ידעתי שכדאי לכנס אתכן שוב!

יכולֶת לאהוב את הגוף, להשתמש בו ולהנות ממנו. את יודעת משהו? אני לא רעה בכלל באירובי מדרגה. ואני גם נוהגת מצוין. ומנווטת את מכוניתנו בכל מיני מסלולים נפתלים ונוהגת לכל מקום בעיר ענקית שלא חשבתי שאצליח להסתדר בה, בטמפרטורות שבישראל לא נמדדות בכלל. כאחת שכל הזמן טרחה לספר לכולם עד כמה היא שלומיאלית וקלאמזית בלי טיפת תפיסה מרחבית, זה לא רע.

זו אני כמובן.

הדף כבר לא פעיל אבל את מי אני אשתף בהישג הזה אם לא אתכן?
נושא הרכיבה על אופניים היה לא פתור אצל אסף. עזבנו את זה, בעיקר מחוסר יכול שלי לרוץ אחריו כשהוא מתאמן (גם נאסר עלי לרוץ בפרהסיה, מחמת הפאדיחה וגם תלויים עלי בדרך כלל אחיו ואחותו הקטנים של אסף). בינתיים הוא נהיה אלוף בקורקינט, אקרובט ממש, עד כדי כך שהוא לפעמים מסובב את הכידון שיהיה אלכסוני כי עם כידון ישר זה קל מידי (קצת שוויצר הילד ). כבר מזמן ביקשתי מאבא שלו שיעבוד אתו על האופניים אבל הוא לא בדיוק פונקציה, הוא רק הוריד לו את גלגלי העזר ולקח אותו לסיבוב פעם אחת לפני חודשיים בערך. מאז האופניים עמדו בטל. השבוע ביקר אחי הגדול בארץ לרגל עסקיו ולקח את אסף לאימון אופניים. חצי שעה ביחד והילד נוסע! אתמול בילינו כל היום בטיולים על האופניים והוא ממש בסדר גמור. עוד קצת חסר ביטחון בסיבובים חדים או עליות /ירידות תלולות אבל זה היה רק היום השני. איזה אושר!!

אכן אושר. כמה משמח לשמוע!

איזה כיף!
מעורר תקווה...

איזה יופי
אולי את זוכרת מה שכתבתי פעם על קורקינט (מקווה שאכן כתבתי את זה) שלפעמים הוא הכנה יותר טובה לרכיבה על אופניים מאשר תלת אופן או אופניים עם גלגלי עזר, כי הוא דורש את כל תפקודי שיווי משקל. בטוח שזה נתן לו ביטחון, והוא רק היה צריך את החצי שעה הזאת בשביל פוש סופי.

קצת חסר ביטחון בסיבובים חדים או עליות /ירידות תלולות
זה יבוא עם הזמן וההתנסות.
האם הוא מרגיש בטוח מספיק בעלייה על האופניים וירידה מהם? זה משליך המון על הביטחון בנסיעה עצמה (כי אז את יודעת שאת יכולה לעצור מתי שבא לך, את לא "תקועה" שם), ולפעמים שווה לתרגל את זה קצת: עולים, נוסעים כמה מטרים, יורדים. עולים, נוסעים, יורדים. אחר כך בודקים איך זה מרגיש לעצור תוך בלימה במהירות גבוהה, בלימה חזקה ומהירה, וכאלה. ככה בכל אופן אני עשיתי...

הדף כבר לא פעיל אבל...
מה לא פעיל?? הדף הזה נהיה פעיל בדיוק כשצריך אותו. כמו ספר על המדף - זמין לשליפה. שאר הזמן הוא נח בשקט ואנחנו זוכרות שהוא קיים.

איזה אושר

האם הוא מרגיש בטוח מספיק בעלייה על האופניים וירידה מהם?
כן. המושב נמוך, בכוונה. כך שהוא יכול בקלות להגיע עם הרגליים לאדמה. אחד הדברים שעובדם אצלי ממש טוב זה הזכרון, אז חשבתי על הסיפור שלך, תמרוש_רוש‏, של איך נסעת בפארק ורק התאמנת בלרדת ולעלות. גם ליפול טוב הוא כבר למד, והרי כולנו יודעות את חשיבותה של נפילה מצוינת ... אחרי כמה התרסקויות מכאיבות (מועטות בהרבה משציפיתי), הוא למד ליפול ככה שהאופניים לא נופלים עליו ועכשיו הוא גם לא פוחד ליפול!
תודה על ההשתתפות בשמחתנו

יקירותי, העברתי את שאר השמחה לדף שלי, שלא נערבב שמחה בשמחה

אתמול בבוקר, בגן, חבורת ילדות בנות 4-5 רקדו לצלילי מוסיקה. הסתכלתי עליהן מהופנטת: לא העליתי בדעתי שאפשר לרקוד כל כך יפה בגיל כל כך מוקדם. הייתה שם ילדה אחת בת 5 שחיכתה בדריכות להתחלפות של השירים, והתאימה בכל פעם את סגנון הריקוד שלה לקצב (ריקודי בטן, למשל). היא רקדה בלי טיפת סרבול ילדותי. בחן, בהנאה, בנשיות.
הסתכלתי בה ורוויתי ממנה נחת (מכירות את החוויה הזו, של נחת מילד מוכר שאינו שלכן?), ובה בעת הרגשתי את הצביטה המוכרת בלב. הצביטה על עצמי ועל הדס. במקום שבו הדס נמצאת כעת, כל התנועעות לצלילי מוזיקה היא הישג, בלי קשר לאיכות התנועה. זה קורה רק בבית, לבד, לעתים רחוקות.
אבל אחרי הצביטה בא רגע של התעשתות והתאזנות, רגע של ויתור על ההתנגדות והדאגה וחזרה למרחק הנכון, שיש בו חמלה ואמפתיה ללא הזדהות והצפה. ברגע הזה יכולתי לומר לעצמי שייתכן שהסרבול והמשקל יהיו "אישו" בחיים של הדס, וזה בסדר, כמו שכתבה אשה_שמחה‏ בדף המקביל. אני יכולה לקבל את זה, להפסיק להתווכח עם המציאות הזו, "לאהוב את מה שיש". אני יודעת שהאושר של הדס והיכולת שלה לחיות חיים מלאים וטובים, אינם תלויים בזה. ואני יכולה לדמיין את עצמי נמצאת שם בשבילה לאורך השנים ותומכת בהתמודדות שלה, מתוך הנפרדות שלי ממנה.
יש לי מעט רגעים טובים כאלה. אני מקווה שהם ילכו ויתרבו.

ועוד משהו:
אני לא יודעת לרכוב על אופניים.
אני לא יודעת לחקות תנועה מצפייה.
אני רוקדת רק בבית, לבד.
יש לי כושר גופני נמוך, למרות משקלי התקין.
אני לא גמישה (גיליתי בשיעורי היוגה).
אני לא חזקה (כנ"ל).

האם יש גורם גנטי אחד מאחורי כל התופעות האלה, או שבמקרה כל הקוביות נפלו על הפאה הלא נכונה? אני לא יודעת. אבל היום אני מבינה שהקשר ביניהן נובע במידה רבה משנים רבות של הימנעות מפעילות גופנית. לא צריך שתהיה חולשה בכל התחומים כדי שחולשה כזו תתפתח עם השנים. חוויה בסיסית של בושה וכישלון מספיקה כדי להביא לילדוּת שלמה של הצטמצמות בכל תחומי הפעילות הגופנית, שמגדילה את הפערים המכאיבים, שמחריפים את ההצטמצמות וחוזר חלילה.

ועכשיו אני חושבת על הדס: בישוב הקטן שלנו יש חוג בלט די מוצלח, לילדות מגיל 4-5. ברור לגמרי שהדס לא מתאימה לחוג כזה, ואין לי שום כוונה לנסות לשלוח אותה לשם. העניין הוא, שאותן ילדות שניחנו מלכתחילה במה שצריך בשביל ללמוד בלט (נגיד, רמה בסיסית של קואורדינציה, חוש קצב, יציבה טובה, קלילות וחן בתנועה), ילכו לחוג ושם יחזקו את כל אותן תכונות, וכך הפערים בין הדס לבינן ילכו ויגדלו. מה עושים?

שאחזור ואומר יוגה? מי_מה‏ בטח תבוא להגיד את זה כשתתפנה מהטלנובלה הקרויה חיים.

וברצינות: השאלה נשמעת בהחלט במקומה. עד היום אני קצת כועסת על אמא שלי שכשפרשתי מהחוג ההוא
לא הציעה לי משהו פיזי שאינו בלט. (ועוד נתנה לי לבלות את התיכון בכתה אחת עם 15 רקדניות )
בהחלט אפשר לצמצם את הפער הזה שאת מדברת עליו. מה עם קפוארה? נדמה לי שחוש קצב זה מספיק בתור התחלה.
מה עם קונטקט? (גם בשבילך, אגב, יכול להיות נפלא. תזכירי לי בע"פ). שאברר אם עושים לילדים?
המורה שלי טוענת שמצבה היה דומה לשלנו לפני שהכירה קונטקט.

לא נראה לי שהתכוונת למבול של מידע. אני בדיוק עובדת על עצמי להתפלסף פחות ולעשות יותר. לפעמים זה יוצא ככה על אחרים.

מחזקים במקומות אחרים..
יוגה למשל...
אנחנו גרים בבית קרקע וקנינו סל וחיברנו לבית מבחוץ - ואבא משחק איתם כדור סל [טוב קצת מצחיק לקרוא לזה כדורסל - אבל הם זורקים כדור לסל].
והילדה שלי רצה וקופצת ומכוונת לסל וזורקת.

אני חייבת גם להוסיף שמה שהכי עזר אצלנו למוטוריקה הגסה שלה [חוץ מריפוי בעיסוק ועוד לפני שהתחלנו] זה האח הקטן.
בתור פומיקי השדון הידוע הילד הזה לא יודע לעצור. וכל היום מתרוצץ - מנסה לקפוץ ורץ..
אחותו הרבה פעמים מצטרפת. ואם כי יש לי לא פעם צביטה ולא קטנה [למשל על זה שיש ביניהם שנתיים ולמרות זאת הם קופצים בערך אותו דבר]
כיף לי גם לראות אותה מנסה ומעיזה.. ובכלל נורא כיף לראות אותם יחד..
אז אולי גם אח קטן זו המלצה טובה לעזרה?

והרבה פעמים [בזמן האחרון פחות - אבל זה לדף אחר] אני פותחת מוסיקה בבית ופשוט רוקדת איתם או מסתכלת עליהם רוקדים.
בהתחלה היא בקושי הייתה זזה..
אבל אחש לןה שהוא עם שמיעה מוסיקלית יוצאת דופן למשפחה [לכל חלקי המשפחה- יש לנו חדש שהוא קיבל את זה מהשכנים..] זז מגיל 0 בערך לקצב המסויקה וזה מעודד אותה.
אז כמה שאני שמה יותר מוסיקה היא יותר מעיזה לזוז.. ולאט לאט יש התקדמות..
וזה לא במטרה כלשהי - פשוט הם נהנים.. אני שמה מוסיקה והם עושים מה שהם רוצים...

אבל אחרי הצביטה בא רגע של התעשתות והתאזנות, רגע של ויתור על ההתנגדות והדאגה וחזרה למרחק הנכון, שיש בו חמלה ואמפתיה ללא הזדהות והצפה
יש לי מעט רגעים טובים כאלה. אני מקווה שהם ילכו ויתרבו.
ומצאתי שזה, אצלי לפחות, גם חשוב מאד.
ברגע שאני הפסקתי לצפות ולהתאכזב והתחלתי פשוט לתת לה להיות מי שהיא אבל כן ליזום הזדמנויות לתנועה היא זזה. ומעיזה ופחות אומרת על עצמה שהיא לא יודעת.

אמא בלמידה, אני מאוד מכירה את התחושה.
בישוב שאנחנו גרים בו בדיוק כל בני ה-5-6 מורידים את גלגלי העזר, ובתי בת ה-8 בקושי רוכבת על שלה עם גלגלי העזר.
השבוע ילדה אחת (שיש לה נטייה לאיזו רשעות ) שאלה איך זה שהבת שלי עדיין זקוקה לגלגלי עזר.
ואני יודעת שהפערים רק ילכו ויגדלו.
נראה לי שאין הרבה מה לעשות בעניין, חוץ מכל מה שכבר נכתב פה בדף-
לעודד ולחזק את מה שכן מתאפשר, לספק סביבה טובה וגירויים מתאימים, ולצפות לניסים
(הניסים זה מהבחינה של לזכור שלמרות כל קווי הדמיון בין הסירבול שלנו לשלהם, הם לא אנחנו, ואנחנו לא ההורים שלנו, והשוני הזה מספיק כדי שהכל יהיה שונה. גם אם זה אומר שלהם יהיה רק קצת יותר נוח עם הגוף ותנועתו).

ברגע הזה יכולתי לומר לעצמי שייתכן שהסרבול והמשקל יהיו "אישו" בחיים של הדס, וזה בסדר, כמו שכתבה אשה_שמחה‏‏ בדף המקביל.
רגע, איזה דף מקביל?

<הולכת לישון, אחזור מאוחר יותר>

רגע, איזה דף מקביל?
הדף ילדים_עם_עודף_משקל‏ , נפתח פה וקיבל חיים משל עצמו.

---

שאחזור ואומר יוגה? מי_מה‏‏ בטח תבוא להגיד את זה כשתתפנה מהטלנובלה הקרויה חיים. אז הנה באתי.
<מי_מה‏ משתדלת שהטלנבולה תהיה חלק מהחיים ולא תתפוס את כל כולם, כי אחרת , בשביל מה להתאמץ?>
אבל להדס לא צריך להגיד יוגה כי היא כבר אלופה ביוגה. נכון? מה שכן אני מצטרפת להמלצה על קונטקט אימפרוביזציה. קונטקט זה ריקוד טהור ומזוקק במיוחד למי ש"לא יודעים לרקוד" . אני יודעת בביטחון שמלמדים קונטקט לילדים, אבל אני לא יודעת מי (חוץ מאחותי, אבל היא באיזור השרון, לא מתאים גיאוגרפית). אפשר לחפש ‏בדרך גוף‏ יש שם הרבה אינפורמציה על קונטקט ועוד דברים נפלאים. אני אישית מצאתי את השיטה מאוד טיפולית. אני זוכרת שאחרי השיעור השלישי בערך הרגשתי שעברתי דרך כמו אחרי טיפול פסיכולוגי ארוך (ויקר ). לאורך השנים למדתי המון יוגה בשיעורי קונטקט. העבודה עם הגוף במגע עם גופים אחרים היא כל כך מלמדת! אני מצאתי שאני לומדת להכיר את גופי טוב יותר, את הגבולות החברתיים שלי, את העכבות שלי, את הפחדים שלי. הכל נהיה מאוד נגיש ועם זאת כיף כייף כייף. נכון, לפעמים עולים דברים קשים, כואבים , עצובים, לפעמים עולה בכי, אבל יש מה לעשות עם כל מה שעולה. אתן יודעות מה? למה שרק הילדים יהנו - אנחנו צריכות קונטקט.
< מתגעגעת נורא>

אני לא יודעת לרכוב על אופניים.
אני לא יודעת לחקות תנועה מצפייה.
אני רוקדת רק בבית, לבד.
יש לי כושר גופני נמוך, למרות משקלי התקין.
אני לא גמישה (גיליתי בשיעורי היוגה).
אני לא חזקה (כנ"ל).

גם אני.

<תמיד קוראת בשקט, אבל עכשיו מצאתי משהו להגיד...>

תהיה שעלתה אתמול:
בשכונה שלנו יש באביב ובקיץ חוג כדורגל שחצי כתה של הבת הבכורה שלי (האתלטית, כזכור) משתתפת בו. אתמול מצאתי את עצמי מעודדת כמו איזה אוהדת בית"ר שרופה קבוצה של ילדים בני חמש-שש. לילדה ללא ספק יש את זה: בדבוקת הרצים אחרי הכדור היא תמיד ראשונה, מתמרנת, משנה כיוון, בולמת, ומדי פעם גם מבקיעה גול לקול מצהלותינו.
יש גם קבוצה לקטנים - בני שלוש-ארבע. אחת האמהות שאלה אותי האם הקטנה רשומה לחוג, כמו רוב האחים הקטנים של רוב הילדים בכתה. עניתי שלא, כי אני לא רוצה לתסכל אותה עוד יותר.
פיזית היא קטנטונת, אילו היתה רשומה לחוג היתה בין הגדולים שם בגיל אבל בגודל של בת שלוש. הרגלים שלה קצרות, והיא ממש לא יודעת לרוץ מהר או לאורך זמן. לא רציתי להעמיד אותה במצב של תסכול עד כדי בכי כי כולם רצים והיא לא. אותה אמא אמרה לי - אבל הם לא ממש משחקים כדורגל, רק רצים מצד לצד ובועטים את הכדור.

עשיתי טעות? הייתי צריכה לשלוח אותה לשם?

חוץ מאחותי, אבל היא באיזור השרון, לא מתאים גיאוגרפית).
אני אשמח להמלצה.. וגם למאיזה גיל זה מתאים?

צריכה להתיעץ עם אחותי. בטח נדבר מחר. אעדכן.

אינקו, אם זה עדיין רלוונטי, את יכולה ללכת פעם לחוג בלעדיה ולראות בעצמך מה הם עושים שם. לי נשמע שגם אם רק רצים מצד לצד ובועטים את הכדור, יכול להיות כאן פוטנציאל לחוויה מתסכלת.

ותודה לכולכן מעומק הלב .

אם זה עדיין רלוונטי, את יכולה ללכת פעם לחוג בלעדיה לצערי כבר לא, החוג כבר התחיל וצריך להרשם מראש כי הם צריכים לתכנן מראש את גודל הקבוצות ואת מספר המאמנים (שכולם, אגב, הורים-מתנדבים).
כל מה שקשור לריצה צריך לקדם אצל הגורה שלי מאוד, מאוד בזהירות. היא לא מהירה, היא אף פעם לא תהיה - שילוב של מבנה גוף, שרירים לא נורא חזקים ןשל אופי כזה שלא מסמפט תנועה לשם התנועה בלבד, בקיצור כי היא שיבוט שלי בגילה. היא מאוד מודעת למגבלות שלה ומאוד, מאוד מתוסכלת כשהיא רואה את עצמה בעמדת נחיתות.

בקיץ היא תלך לחוג בלט לקטנטנות - מקווה שזה יתן לה הזדמנות להרגיש חלק מקבוצה, אחת מכולם.

בני גם מסורבל. רציתי להגיב בקשר למטפלים ומאבחנים בהם ניתקלתי למכביר.
הניסיון שלי שמטפלים (למעט באופניים) לא מועילים ואף עלולים להזיק:
1.לילד יש את זמן הבשלות שלו ולא ניתן לכפות האצה.
2.איך אפשר ל'קדם ילד' בסביבה מלאכותית (הקליניקה) בזמן כל-כך מוגבל: מפגש או שניים בשבוע של X זמן.
3.המחיר הנפשי עלול להיות גדול מהתועלת (אם בכלל).
4.הורים רגישים וקרובים לילדיהם יודעים טוב יותר מכל מטפל (מקצועי ככל שיהיה) מה ילדם צריך. ראו למשל אמא_בלמידה_מתמדת^?‏.
5.מטפלים צריכים להצדיק את קיומם ולכן הם עלולים להחמיר באיבחון.
6.מדוע לא לכבד את הילד באשר הוא ולאפשר לו את הקצב שלו?
7.התפתחות של ילדים היא טבעית. ולכן ילד שעובר טיפול התפתח איתו או בלעדיו.
8.פערים התפתחותיים (ביחס למצופה מהגיל) יצומצמו בעיתם, פערים ריגשיים שנוצרים מלחץ הורי בקליניקה קשה יותר לצמצם.

קיבלתי עיצה טובה מבאופן ומחברים:
פשוט להניח

הניסיון שלי שמטפלים (למעט באופניים) לא מועילים ואף עלולים להזיק:
חייבת להגיבש הנסיון שלנו אחר..

ביתי הולכת פעם בשבוע לריפוי בעיסוק.
נהנית מאד..
מה שהיא לא רוצה לעשות אף אחד לא לוחץ עליה לעשות בניגוד לרצונה בד"כ המרפאה מוצאת איך לשנות קצת את המשימה כך שהיא כן תרצה לעשות ואם לא פשוט עוברים לפעילות הבאה.
אנחנו בהחלט ראינו שיפור תוך זמן קצר מאד.
הנסיכה נהנית מזה מאד ואף מחכה להליכה לשם.

הכיצד ניתן לבדוק אם השיפור נבע מהטיפול ולא היה מתרחש מאליו?
ברור שטיפול יכול להיות כייף כי אמא איתי והתשומת לב עליי
את זה אפשר להשיג גם בהרבה דרכים אחרות אולי יותר טבעיות.
חוץ מזה, גם אם כייף לה, הסיטואציה היא סיטואציה של "מצפים ממך" וגם אם זאת באווירה נעימה

הכיצד ניתן לבדוק אם השיפור נבע מהטיפול ולא היה מתרחש מאליו?
ברור שטיפול יכול להיות כייף כי אמא איתי והתשומת לב עליי
את זה אפשר להשיג גם בהרבה דרכים אחרות אולי יותר טבעיות.
חוץ מזה, גם אם כייף לה, הסיטואציה היא סיטואציה של "מצפים ממך" וגם אם זאת באווירה נעימה

תשומת לה עלי - לא בטוחה שזה רע. זה אפילו נראה לי טוב שהיא מקבלת קצת פוקוס לבד..
אמא לא שם..
אמא עם אחיה בבית..

ואיך ניתן לבדוק אם זה לא היה קורה מאליו? אני מניחה שאי אפשר לבדוק בוודאות..
אבל לדעתי זה לא קרה כי היא הגיעה לבשלות אלא בגלל ההכוונה שם.. עובדה שעד שהיא התחילה ללכת זה לא קרה ומאז שהתחילה הייתה קפיצה ..
אני בטוחה שהיא לא עושה את העבודה רק שם.. ולא רק שם היא מתקדמת אבל אני חושבתש הכלים שהיא מקבלת שם כן מועילים ועוזרים לה.
אני מרגישה כאילו אני צריכה להתגונן על זה שהבת שלי הולכת לריפוי בעיסוק.
את יודעת מה? בעיני זה טוב.
לבת שלי זה עוזר.
כיף לה שם..
היא חוזרת מלאת חוויות ומחכה לפעם הבאה.
ואני לא חושבת שהיא מרגישה שמצפים ממנה - מבחינתה היא הולכת לחשק..
ככה היא גם מסבירה מה היא עושה שם. כששואלים אותה היא עונה: "אני עושה כל מיני דברים מעניינים ומשימות ומה שלא כיף לי אנחנו לא עושים"
ואני לא מרגישה שיש בזה משהו לא טיבעי - להיפך אני שומעת ורואה כמה זה חיזק לה את הביטחון העצמי.. כמה היא יותר בטוחה בתנועה שלה.. כמה היא יותר מעיזה...
כמה היא מרגישה פחות מאויימת מילדים אחרים שעושים דברים שקודם היא רק הסכלה עליהם ולא העיזה להתקרב ועשכיו היא מעיזה.
לילדה הפרטית שלי הריפוי בעיסוק עשה ועושה רק טוב.

את אמא שלה ואת יודעת מה הכי טוב בשבילה.

באשר אלינו,
לאחר חודשים של טיפולים ופריצות דרך מדהימות אצל בני
אני כאמא של בני יודעת להגיד שאילו את אותו הזמן, ששהינו בקליניקה, הייתי מקדישה ל- פשוט להיות עם בני ולזרום איתו ולגלות ביחד מה מתאים לו, אז היינו מגיעים למקום יותר טוב.
והצ'ופר, כביכול, היה להיות עם אמא ולא פרס או ממתק בסוף הטיפול.
מאז שאנו ביחד בבית, הביטחון העצמי שלו התחזק, הוא יותר בטוח בתנועה שלו והרבה יותר מעז. ולכן אני גם מזדהה עם מה שכתבת:כמה היא מרגישה פחות מאויימת מילדים אחרים שעושים דברים שקודם היא רק הסתכלה עליהם ולא העזה להתקרב ועכשיו היא מעזה

תשומת לב עלי - לא בטוחה שזה רע. זה אפילו נראה לי טוב שהיא מקבלת קצת פוקוס לבד..
תשומת לב זה רק טוב!

ואני לא מרגישה שיש בזה משהו לא טיבעי
כשמבקשים ממך לעלות על מדרגות ג'ימבורי בחדר סגור זה פחות טבעי=יותר מאולץ מלרוץ על גבעה כדי להביא את הכובע שעף ברוח למשל.

לדעתי זה לא קרה כי היא הגיעה לבשלות אלא בגלל ההכוונה שם.. עובדה שעד שהיא התחילה ללכת זה לא קרה ומאז שהתחילה הייתה קפיצה ..
ללא בשלות שום הכוונה לא הייתה עוזרת

אני בטוחה שריפוי בעיסוק יכול לעזור, אבל, לדעתי, בעיקר בגלל שהתשומת לב היא פרטנית...
ההכוונה היא נחמדה אבל אפשר להשיג אותה גם בדרכים אחרות.

כל אחד בוחר את הדרך המתאימה לו. וכאן רציתי להציג את הנסיון שלי כדי לעורר מחשבה

השאלה שעולה לא פעם, כשמתגלה בעיה, היא לטפל או להרפות ולהתבונן ולתת לבעיה להיפתר מאליה. וכאן כל אחד בוחר את הדרך המתאימה לו. אני בוחרת לקבל עזרה ולפנות לטיפול, כשאני מרגישה שהכלים שיש לי לא מביאים לרווחה המקווה. עכשיו נשאר לבחור מטפל טוב שידע להתאים את הטיפול לעקרונות והערכים לפיהם אני חיה. למשל, הנקודה שהעלתה אלמוני_פלונית^?‏ של בשלות, דומני שמטפל טוב לא יאיץ תהליכים אלא יחזק תהליכים שכבר בשלו ממילא וצריכים ליטוש או עזרה, ילך עם הקצב של הילד. שווה לבדוק את עמדת המטפל לפני שבוחרים בו/ בה.
לפני כמה חודשים תמרוש_רוש‏ העלתה כאן נקודות לשיחה עם המרפאה בעיסוק:
: האם גם היא חושבת שיש מבוי סתום? יכול להיות שהיא התמקדה במטרות מאוד ספציפיות עד עכשיו, ואולי הגיע הזמן לשנות או להרחיב אותן? או שאין התקדמות בתחומים שהיא כן עבדה עליהם?
כדאי שתבדקי אם יש תיאום עמדות בינך לבין המרפאה. האם המטרות של שתיכן זהות? אולי מבחינתך יש מבוי סתום, אבל מבחינתה יש התקדמות בתחומים שהיא התמקדה בהם?
ואפשר להוסיף ולבדוק עוד, מה מתאים לי בגישה של המטפל ומה לא ולבחור מטפל שיענה על רוב הדרישות שלי.

מי_מה‏,

השאלה שעולה לא פעם, כשמתגלה בעיה, היא לטפל או להרפות ולהתבונן ולתת לבעיה להיפתר מאליה. וכאן כל אחד בוחר את הדרך המתאימה לו.
מסכימה
אני בוחרת לקבל עזרה ולפנות לטיפול, כשאני מרגישה שהכלים שיש לי לא מביאים לרווחה המקווה.
הלוואי עליי היכולות האלו.

הבעיה היא שהמשימה לבחור מטפל מתאים היא לא פשוטה בכלל.
במיוחד שאת נמצאת במקום שכביכול אין לך בו ידע, במקום חלש של הילד שלך.
צריך הרבה ניסיון.
ואם את טועה בבחירת המטפל ובסופו של דבר הוא לא מתאים לילדך...
ואז את מחליטה להחליף. ומה אם טעית שוב והפעם מסיבות אחרות שלא היית ערה להן קודם?
שוב הילד נדרש להתרגל למטפל חדש
לעיתים קשה לזהות שהמטפל לא מתאים לילדך
לעיתים את רוצה לתת צ'אנס ולא מיד להחליף מטפל כי צריך לתת גם תקופת הסתגלות

לדעתי אמא שמפתחת רגישות ומסוגלת לסמוך על עצמה (מה שפעם לא הייתי) יודעת הכי טוב אם הילד שלה בשל ומה הקצב שלו.
לי זה הרבה יותר קל לפתח אינטואיציות אלו מאשר לבחור מטפל, שהוא אדם זר, שאמור יהיה להתחבר לילד שלי ולגישות שלי.
הרבה יותר קל לי ואני מאמינה שיותר מועיל לבני שאני אקרא, אלמד, אתייעץ ועם כל אלו אהיה שם בשבילו

אחד הדברים שמשכו אותי בחינוך הביתי (שאינו מיושם במשפחתי, נכון להיום) הוא הערך הגבוה של לימוד שנעשה לבד. בכל גיל. אין לי ספק שעבודה עצמית היא דבר מעולה. אני גיליתי בימים האחרונים את הבלוג של אמא ל3 - החיים_עם_3_ילדים_בלוג‏ ,היא עוברת שם, בליווי נהדר של עירית_לוי‏ , כזה תהליך - תענוג להתבונן בו מהצד. התהליך כפי שאני מבינה אותו הוא הרפיה לצורך התבוננות התבוננות לצורך איתור הקושי זיהוי הקושי לצורך שינוי שינוי שמביא איתו צמיחה. זה תהליך נהדר אבל הוא דורש זמן, סבלנות ויכוות שלא תמיד נמצאים זמינים לי. אני חושבת שזו הדרך להתמודד עם בעיות של הורות , זוגיות, ריהוט הבית - כל דבר בעצם. וכשהמשאבים פנימיים לא מספקים לקבל תמיכה חיצונית.

כשמבקשים ממך לעלות על מדרגות ג'ימבורי בחדר סגור זה פחות טבעי=יותר מאולץ מלרוץ על גבעה כדי להביא את הכובע שעף ברוח למשל.
נכון..
אבל לרוץ על גבעה היא לא הייתה מנסה אפילו ולעלות על מדרגות הג'ימבורי היא נהנית ורוצה - זה משחק בעיניה..
ואחרי שעלתה עליהן כמה פעמים עכשיו היא כן רצה גם בגבעה כי עכשיו גם בזה היא רואה משחק ולא אתגר שקשה לה מדי..

לדעתי אמא שמפתחת רגישות ומסוגלת לסמוך על עצמה (מה שפעם לא הייתי) יודעת הכי טוב אם הילד שלה בשל ומה הקצב שלו.
לי זה הרבה יותר קל לפתח אינטואיציות אלו מאשר לבחור מטפל, שהוא אדם זר, שאמור יהיה להתחבר לילד שלי ולגישות שלי.
הרבה יותר קל לי ואני מאמינה שיותר מועיל לבני שאני אקרא, אלמד, אתייעץ ועם כל אלו אהיה שם בשבילו
אני הרגשתי שכל הרגשיות והאינטואיציה והכל לא הספיקו כדי לעזור.
הילדה שחלי התחילה להתלונן שהקשיים שלה מפריעים לה..
אני בוחרת לקבל עזרה ולפנות לטיפול, כשאני מרגישה שהכלים שיש לי לא מביאים לרווחה המקווה.

ושוב אני לא חושבת שריפוי בעיסוק או כל סוג טיפול אחר סותר גם עבודה עצמית. הרי הטיפול לא מתחיל ונגמר בחדר טיפולים.
בעיני מה שהיא מקבלת בחדר טיפולים זה רק עוד כלים שהיא משכללת לבד גם כשהיא לא שם...

ויכול להיות שהיה לנו פשוט מזל שנפלנו על מטפלת טובה..
היא כל כמה פגישות בודקת איתנו [ההורים] איך אנחנו מרגשיים עם הנושאים שהיא מתמקת בהם ואם יש משהו אחר שהיינו רוצים שתעבוד עליו.
היא משנה ומתגמשת בהתאם לילדה שלי כשהיא לא רוצה לנסות ולעשות דברים או כשהיא מבקרשת לחזור על משהו שכבר עשו...
בקיצור לנו יש תחושה שהיא הצליחה לקרוא את הילדה נהדר וחיבור בינהן טוב ומכאן גם הטיפול הולך טוב..
וגם החיבור אלינו טוב ואנחנו מקבלים הקשבה ומענה על כל שאלה...
אולי זה רק מזל שמצאנו דווקא מטפלת כזו לא יודעת..

מי_מה‏,
אני גיליתי את החינוך הבייתי לפני למעלה משנה ואנו בחינוך בייתי מאוגוסט 2006
ומזדהה לחלוטין עם מה שכתבת כאן לגבי העבודה העצמית והתהליכים המדהימים.

בדיוק מהמקום הזה אני מתבוננת על בני, מכירה אותו יותר טוב ולכן מצליחה הכי טוב לעזור לו
וכך אנו צומחים וצומחים (בלי כל מיני טיפולים מאולצים).

זה תהליך נהדר אבל הוא דורש זמן, סבלנות ויכוות שלא תמיד נמצאים זמינים לי.
זמן זה המשאב שיש לנו הכי הרבה שליטה עליו. הזמן הזה הוא בעצם החיים שניתנו לנו. וסבלנות זה כישור שרוכשים ומפתחים כל הזמן. הכל עיניין של קשב והתקרבות לעצמך ולרצונותיך

אני חושבת שזו הדרך להתמודד עם בעיות של הורות , זוגיות, ריהוט הבית - כל דבר בעצם.
כל-כך הרבה דברים באו על פתרונם בביתנו בזכות החיים ביחד כל היום וכל יום.

POOH_והתוספות‏,
ויכול להיות שהיה לנו פשוט מזל שנפלנו על מטפלת טובה..
תברכו.
מברכת בשבילכם.

לנו לא התמזל המזל בעת ההיא
ויכול להיות שעם מטפל אחר ובזמן אחר הייתי פחות נחרצת.
אבל היום אני לא מסוגלת לחשוב אפילו על טיפול
הנסיון שלי עם הטיפולים הוא רע:
הטיפולים אצל המטפלות הרגועות והזורמות - לא הועילו
ואצל המטפלת התובענית, אמנם "הועילו", אך גבו מחיר נפשי.
הדבר היחיד הטוב שיצא מהם הוא שהביאו אותי לאיפה שאני היום:
נמצאת שם בשביל בני...

אבל לרוץ על גבעה היא לא הייתה מנסה אפילו ולעלות על מדרגות הג'ימבורי היא נהנית ורוצה - זה משחק בעיניה..
ואחרי שעלתה עליהן כמה פעמים עכשיו היא כן רצה גם בגבעה כי עכשיו גם בזה היא רואה משחק ולא אתגר שקשה לה מדי..
מדהים.

מה שאני אומרת זה שאת אותם הישגים, שילדתך הגיעה אליהם, אפשר היה להשיג (וכנראה שגם היו מושגים) גם בדרך של "לחיות את החיים". חווית ההצלחה בחדר המטפלת שהביאה בסוף לריצה בגבעה יכולה הייתה להירכש, למשל, בלעלות על כיסא במטבח ולהוריד את הסוכר מהארון.
את לא חושבת?
האין זו דרך יותר טבעית?
האין זו דרך יותר משמעותית כי אמא לידי ואמא בעצם הימצאותה מפעימה חיים?
לא היית מרגישה אז אושר גדול יותר?

תמרוש_רוש‏,
לא מכירה אותך
האם את באמת תומכת ברשימה שלי?

מביאים לי רשימה כזאת, שאני לא אגיב?

המחיר הנפשי עלול להיות גדול מהתועלת (אם בכלל).
נכון מאוד. המדריכה הראשונה שלי חזרה ואמרה שוב ושוב, שלכל טיפול יש מחיר, ותמיד צריך לשקלל את המחיר עם התועלת. לפעמים המחיר קטן והתועלת ענקית, או להיפך, ולפעמים הם די קרובים זה לזה ואז ההחלטה קשה.

מטפלים צריכים להצדיק את קיומם ולכן הם עלולים להחמיר באיבחון.
לא מדויק, כי רוב המטפלים העובדים כיום במוסדות השונים (קופות חולים, משרד החינוך) מתמודדים עם הרבה יותר מטופלים מאשר שעות שמוקצות להם, ולכן הם ישמחו מאוד לשחרר את כל מי שמסוגל להסתדר בלעדיהם.
יש בעיה אחרת והיא - כשאת עובדת הרבה עם אוכלוסיה עם קשיים ובעיות את נוטה להתרכז בבעיות ולשכוח את הטווח הרחב (הענקי!) של הנורמה. זה אתגר מקצועי מתמיד, ומטפלים רבים מחפשים הזדמנויות לעבוד גם עם ילדים בריאים, כדי לשמור על פרספקטיבה.

איך אפשר ל'קדם ילד' בסביבה מלאכותית (הקליניקה) בזמן כל-כך מוגבל: מפגש או שניים בשבוע של X זמן.
ולכן המרכיב של הדרכת הורים תופס יותר ויותר מקום בטיפול, ובצדק, כמו גם העבודה בסביבה הטבעית של הילד (מוסד חינוכי למי שלא מחנך בבית, גינת שעשועים וכו'). פעם הטיפולים באמת היו מבודדים, היום כבר פחות, והשינוי הולך ונמשך.

התפתחות של ילדים היא טבעית. ולכן ילד שעובר טיפול התפתח איתו או בלעדיו.
למעט מקרים בהם ההתפתחות הטבעית הופרה על ידי גורמים שונים, למשל פגות. או במקרים בהם יש בעיה התפתחותית.

מדוע לא לכבד את הילד באשר הוא ולאפשר לו את הקצב שלו?
שאלת מיליון הדולר. גם תוך כדי טיפול צריך לכבד את הילד ואת הקצב שלו.
לפעמים, אם לילד יש קשיים אינהרנטיים, הקצב הטבעי והבלתי מופרע שלו יגרום לתסכולים בפני עצמם, כי הוא ניסה וניסה ולא הצליח, והסכנה היא שיום אחד הוא פשוט יפסיק לנסות. ואז מחיר התסכול יהיה יותר גבוה ממחיר הטיפול. וכאן תפקידי כמבוגרת שבאה אתו במגע (בין אם "מטפלת" או אמא או דודה) היא לשמור על גחלת ההתלהבות והאמון בעצמו והאופטימיות וההנאה והשמחק. כמרפאה בעיסוק יש לי הזדמנות לעשות את זה, בסיטואציות שבהן ההורים והגננות לפעמים יותר מדי עסוקים או שלא מרגישים בטוחים בעצמם, ואז חלק מהתפקיד שלי הוא להעצים גם אותם על הדרך. זה באידיאל.

האמת? בשבילי כל טיפול הוא הימור. כשאני רואה ילד בפעם הראשונה, כמעט אף פעם אני לא יודעת האם הטיפול הזה יהיה הצלחה, מבחינה זו שהילד יחווה בו חוויות טובות ובונות וירכוש גם כלים פרקטיים וגם ביטחון עצמי גדול יותר, או שהטיפול יהיה "בסדר" (מעט תועלת, לא הרבה נזק) או שהוא יגבה מחיר. זה תלוי בכל כך הרבה גורמים, ואחד מהם הוא הכימיה שיש לי עם הילד והכימיה של הילד עם ההורים ועם עצמו ועם כל העולם, ואת זה אי אפשר לגלות באבחון של שעה או שעתיים.

באמת כבר התחלתי להתפלא שתמר עוד לא השמיה קולה

תמרוש_רוש‏
התגובות שלי כאן הן בשביל להמשיך ללמוד:

רוב המטפלים העובדים כיום במוסדות השונים (קופות חולים, משרד החינוך) מתמודדים עם הרבה יותר מטופלים מאשר שעות שמוקצות להם, ולכן הם ישמחו מאוד לשחרר את כל מי שמסוגל להסתדר בלעדיהם.
זה לא סותר. להיפך. הרגשת הנחיצות בקרב מטפלים, עקב עודף מטופלים, אף מצדיקה עוד יותר את קיומם.

יש בעיה אחרת והיא - כשאת עובדת הרבה עם אוכלוסיה עם קשיים ובעיות את נוטה להתרכז בבעיות ולשכוח את הטווח הרחב (הענקי!) של הנורמה. זה אתגר מקצועי מתמיד, ומטפלים רבים מחפשים הזדמנויות לעבוד גם עם ילדים בריאים, כדי לשמור על פרספקטיבה.
אם זה אכן כך אני פשוט מזועזעת. לאבחן ילד בריא כזקוק לטיפול כדי להיות מאותגר, כדי לשמור על פרספקטיבה???!!! זו כבר מעילה בתפקיד. או אפילו פשע.

התפתחות של ילדים היא טבעית. ולכן ילד שעובר טיפול התפתח איתו או בלעדיו.
למעט מקרים בהם ההתפתחות הטבעית הופרה על ידי גורמים שונים, למשל פגות. או במקרים בהם יש בעיה התפתחותית.
ואז מה? נאלץ התפתחות?

לפעמים, אם לילד יש קשיים אינהרנטיים, הקצב הטבעי והבלתי מופרע שלו יגרום לתסכולים בפני עצמם, כי הוא ניסה וניסה ולא הצליח, והסכנה היא שיום אחד הוא פשוט יפסיק לנסות. ואז מחיר התסכול יהיה יותר גבוה ממחיר הטיפול.
ואז מה? הטיפול ,הרי נוגע בנקודות החולשה, בנקודות המתסכלות, ולכן עלול רק להעמיק את התיסכול.
מדוע לא להניח לילד להגיע באופן טבעי, מעצמו, למקום ששוב ירצה לנסות?

תגובתי - מחר.

<נ.ב. כיף לדבר אתך, העלית פה כמה שאלות מצוינות>
<נ.ב. 2 הרשימה שלך שהעתקתי קודם, זה היה מטעמים טכניים בלבד (כדי לצטט כל משפט בנוחיות) ורק שכחתי למחוק אותה אחר כך>

מחכה בקוצר...

התפתחות של ילדים היא טבעית. ולכן ילד שעובר טיפול התפתח איתו או בלעדיו.
למעט מקרים בהם ההתפתחות הטבעית הופרה על ידי גורמים שונים, למשל פגות. או במקרים בהם יש בעיה התפתחותית.
ואז מה? נאלץ התפתחות?
נעזור להתפתחות. המוח לומד, המוח מקבל פידבקים מהסביבה, המוח מדבר עם הגוף והגוף מדבר עם הסביבה וכולם מדברים עם כולם.

לי אין מודעות גוף טובה, גם אני מסורבלת ולא חיננית. אילו היית נותנת לי להתפתח התפתחות טבעית, הייתי רובצת על הספה כל היום באופן טבעי לחלוטין. הייתי לומדת ללכת, מן הסתם, אבל לא היתה לי שום סיבה לרוץ, וגם לא הייתי מגיעה, מתוך איזו התפתחות טבעית, ללמוד - למשל - לרקוד סמבה. והרווח והכיף שבללמוד ריקוד עולים עשרות מונים על התענוג שברביצה על הספה.

מדוע לא להניח לילד להגיע באופן טבעי, מעצמו, למקום ששוב ירצה לנסות?
כי בזמן שהילד מתפתח באופן טבעי (או שלא), הילדים האחרים מתפתחים גם הם. אם בגיל שש עוד הייתי מוכנה לנסות לעשות גלגלון, בגיל עשר - כשחברותי לכתה התעמלו ב"הפועל" - לא העזתי, וגלגלון כהלכתו הוא אחד הדברים שכנראה לא אעשה לעולם. כי בעולם כזה שבו כולם מקבלים את כולם, וילדים שלא יכולים לרוץ או לשיר או לקרוא יהיו מאושרים ושמחים בדיוק כמו ילדים שכן - באמת אין סיבה לטפל.

ילדים הם עם פיזי מאוד. הבת הבכורה שלי וחבריה, בני חמש-שש, מתגוששים כמו כלבלבים, מטפסים, רצים, משחקים כדורגל. ילד שלא מסוגל, שנמנע - שלא נעימה לו התגוששות, כמו שלא היתה נעימה לי בגיל הזה - ייאלץ להתאמץ מאוד כדי להשתלב בקבוצה.

לבת הצעירה שלי הטיפול - שהיה יותר משחק מטיפול - איתגר אותה, מה שאני לא הייתי מסוגלת לעשות. למשל, בגיל שלוש וחצי היא לא הלכה אחורה. בעבודה סבלנית ועדינה של הפיזיותרפיסטית, היא הצליחה לאתגר אותה לנסות. היום היא הולכת אחורה ללא שום בעיה. תאמרי שאפשר לחיות גם בלי הליכה אחורה. אבל זה עוד נדבך קטן במודעות הגוף, ועוד נדבך גדול בבטחון שלה בעצמה ובכך שהיא יכולה לסמוך על הגוף שלה. כי כשמרגישים שהגוף בוגד, שאין קשר בין מה שרוצה המוח לבין מה שקורה בפועל, זו הרגשה מתסכלת ביותר.

מה שאני אומרת זה שאת אותם הישגים, שילדתך הגיעה אליהם, אפשר היה להשיג (וכנראה שגם היו מושגים) גם בדרך של "לחיות את החיים". חווית ההצלחה בחדר המטפלת שהביאה בסוף לריצה בגבעה יכולה הייתה להירכש, למשל, בלעלות על כיסא במטבח ולהוריד את הסוכר מהארון.
את לא חושבת?
האין זו דרך יותר טבעית?
האין זו דרך יותר משמעותית כי אמא לידי ואמא בעצם הימצאותה מפעימה חיים?
לא היית מרגישה אז אושר גדול יותר?
אולי הייתי מרגישה אושר יותר גדול אם היא הייתה עושה זאת..
אבל כאמור לפני תחילת הטיפולים היא לא הייתה מוכנה לנסות לעשות דבר כזה אפילו עם תמיכה צמודה שלי..
היא פשוט פחדה לנסות כל דבר כזה..
עכשיו היא רק מחפשת הזדמנויות לנסות...

ולכן המרכיב של הדרכת הורים תופס יותר ויותר מקום בטיפול
זה גם חלק חשוב..
אנחנו, הוריה, מקבלים המון עצות ורעיונות מהמרפאה איך אפשר לעזור לה בבית בפעילויות ביתיות ו"טיבעיות" כמו שקראת להן בלי שהיא תרגיש שמנסים ללמד אותה משהו אבל כן נצליח לקדם אותה בצעדי צב..
וזה עובד.. [אצלנו לפחות..]

וכן - אני מאושרת..
מאושרת שהיא מצליחה.. אבל הרבה יותר מאושרת מזה שהיא כבר לא מפחדת לנסות...

לפעמים אחים גדולים ושאר ילדים בסביבה מגרים את הילד לפעול גם אם אין בו נטייה כזו.
זו הסיבה לקידום הנהדר שלפעמים מושג כשבמקום להפריד את הילדים הפגועים (?) מן הבריאים (?) מערבבים ביניהם, כמו גם קבוצות רב-גיליות. ואז זה כן קורה באופן טבעי לגמרי. ומדהים לצפות בזה.

אמא_אינקובטור‏,
תודה על התגובה המעוררת.

כתבת שאפשר לעזור להתפתחות.
העזרה, לדעתי, מתבטאת בחשיפת ילד למיגוון רחב של אפשרויות. ואז להניח לנטיותיו הטבעיות להנחות אותו למקום שנכון לו.
אבל לא ניתן לכפות התפתחות. אם לא היית רוצה בסמבה שום דבר לא היה עוזר. כנראה יש בך מקום שזה מתאים לו, למרות שאת מגדירה עמצך רובצת.

כי בעולם כזה שבו כולם מקבלים את כולם, וילדים שלא יכולים לרוץ או לשיר או לקרוא יהיו מאושרים ושמחים בדיוק כמו ילדים שכן - באמת אין סיבה לטפל.
אבל המירדף הזה אחרי מה שכולם מסוגלים יכול להימשך לעד. תמיד נתקל במקום שבו אנו לא מסוגלים לעשות משהו.
ומה אז? אולי במקום לדרבן ילד לעשות מה שכולם עושים (באמצעות טיפולים) כדאי ליטוע בילד תחושת שלמות עם עצמו, עם מי שהוא, עם יכולותיו.

ילד שלא מסוגל, שנמנע - שלא נעימה לו התגוששות, כמו שלא היתה נעימה לי בגיל הזה - ייאלץ להתאמץ מאוד כדי להשתלב בקבוצה.
לעולם לא נוכל להשתלב בכל סוגי הקבוצות. אדם ששלם עם נטיותיו לא יצטרך כלל להתאמץ כדי להשתלב בקבוצה שלא מתאימה לו.

כשמרגישים שהגוף בוגד, שאין קשר בין מה שרוצה המוח לבין מה שקורה בפועל, זו הרגשה מתסכלת ביותר.
ואז מה? כל שאני טוענת הוא שטיפול אצל מטפל הוא בעיני לא הפתרון האמיתי. תיסכול נחווה בכל מקרה. אם לא במקרה של לרוץ אז במקרה של לשיר למשל. וחוצמזה מה רע בלחוות תיסכול. מתסכולים רק צומחים.

ברור שההצלחה של ביתך ללכת אחורה היא נפלאה ותורמת, ככל חווית הצלחה, רבות לביטחונה.כל שאני טוענת הוא שהיא הייתה מסיגה זאת גם ללא הטיפול של המטפל. אלא דרך חוויות אחרות שנרכשות בדרכים טבעיות יותר ואמיתיות יותר. כשאת לצידה ומחבקת את חולשותיה.

POOH_והתוספות‏

אבל כאמור לפני תחילת הטיפולים היא לא הייתה מוכנה לנסות לעשות דבר כזה אפילו עם תמיכה צמודה שלי..

אני מאמינה, בלי להכיר אתכן בכלל, שאם באותו הזמן , בו כנראה היא הייתה כבר בשלה, היית איתה (בלי לחץ של בואי אני אתמוך בך, עכשיו לומדים לטפס על מדרגות)- אז הייתן מתקרבות ו:
א. היית מכירה אותה יותר טוב ב.היית מכירה ביכולתייך המדהימות כאמא.
בסוף היא הייתה רוכשת את המיומנות הפיזית. אולי זה היה לוקח מעט יותר זמן (ולאן אנו בדיוק ממהרים) אבל התועלת שהייתה טמונה בכך בהרבה מישורים הייתה הרבה יותר גדולה.

מצטערת על הבילבול:
החלפתי את הניק ניים שלי בדיון זה מאלמוני_פלונית^?‏ לאלמונית

שוכנת_הצוק^?‏,
_לפעמים אחים גדולים ושאר ילדים בסביבה מגרים את הילד לפעול גם אם אין בו נטייה כזו.
זו הסיבה לקידום הנהדר שלפעמים מושג כשבמקום להפריד את הילדים הפגועים (?) מן הבריאים (?) מערבבים ביניהם, כמו גם קבוצות רב-גיליות. ואז זה כן קורה באופן טבעי לגמרי. ומדהים לצפות בזה. _

וזאת, לדעתי, כל התורה!!!
לתת לטבע לעשות את שלו, תוך חשיפה וקירבת אם או אב!!!

רוב המטפלים העובדים כיום במוסדות השונים (קופות חולים, משרד החינוך) מתמודדים עם הרבה יותר מטופלים מאשר שעות שמוקצות להם, ולכן הם ישמחו מאוד לשחרר את כל מי שמסוגל להסתדר בלעדיהם.
זה לא סותר. להיפך. הרגשת הנחיצות בקרב מטפלים, עקב עודף מטופלים, אף מצדיקה עוד יותר את קיומם.
נכון, זה לא סותר את הרגשת הנחיצות הטיפולית, (הרגשה טבעית ומובנת, שכל מטפל צריך להיות מודע לה כדי לא להניח לה לעוות החלטות טיפוליות), אבל זה כן סותר את היכולת לממש אותה.
מפני שאם מגיע אלי ילד עם סרבול מסוים במוטוריקה עדינה, נניח, עם קצת טונוס שרירים נמוך, ויש לי את כל הזמן שבעולם לטפל בו, אז אולי אני אמליץ לטפל בו גם אם לא צריך. אבל אם מגיע אלי ילד אחד כזה, ועוד ילד עם קושי בתכנון תנועה שלא מאפשר לו לעלות על המתקנים הכי פשוטים בגינה, ועוד ילד עם שיתוק מוחין שההורים לא רוצים בשבילו חינוך מיוחד (כי הוא יכול להשתלב ברגיל וטוב לו ברגיל) אבל הם כן ישלחו אותו לשם אם הוא לא יקבל טיפול ממני, ועוד תינוק שנולד פג בשבוע 24 והיום הוא אפילו לא משעין משקל על הידיים, ויש לי בדיוק שעתיים ורבע בשבוע להקדיש לכולם - תהיי בטוחה שאת הילד הראשון אני שולחת הביתה עם המלצות, הדרכה וטיפים להורים ולצוות החינוכי, ושוכחת ממנו.
במקומות מסוימים בישראל ובאוסטרליה כיום, לא רק שהילד הראשון יישלח הביתה, גם ילדים אחרים שבאמת זקוקים לטיפול ולא יוכלו להתקדם בלעדיו לא יקבלו מספיק ממנו, או לא יקבלו בזמן, עקב תור המתנה של חצי שנה עד שנה וחצי.

"יש בעיה אחרת והיא - כשאת עובדת הרבה עם אוכלוסיה עם קשיים ובעיות את נוטה להתרכז בבעיות ולשכוח את הטווח הרחב (הענקי!) של הנורמה. זה אתגר מקצועי מתמיד, ומטפלים רבים מחפשים הזדמנויות לעבוד גם עם ילדים בריאים, כדי לשמור על פרספקטיבה".
אם זה אכן כך אני פשוט מזועזעת. לאבחן ילד בריא כזקוק לטיפול כדי להיות מאותגר, כדי לשמור על פרספקטיבה???!!! זו כבר מעילה בתפקיד. או אפילו פשע.
לא לזה התכוונתי.
התכוונתי לכך שמטפלים שעובדים עם ילדים מאוד שמחים כשיש להם הזדמנות להיות במחיצת ילדים "נורמליים" (שלא יגיעו לטיפול), לשחק אתם ספונטנית (בלי "לטפל" בהם!), ולהזכיר לעצמנו את טווח הנורמה.
באידיאל, מרפאות העיסוק היו מאוד רוצות ללכת פעם בכמה חודשים לאיזה גן ילדים (או בית ספר, או מפגש של חינוך ביתי), לעשות תצפיות, לשחק עם הילדים, ולפעמים גם לשאול אותם אם בא להם על מן משחק מוזר כזה כזה שבדיוק הבאתי אתי (זה יהיה אבחון, אבל אני לא בוחנת אף אחד, והם יעשו את זה מתוך עניין אישי או לא יעשו את זה בכלל. תתפלאי כמה מהם יתנפלו על זה בעניין) ולקבל פרספקטיבה ותובנות.
מדי פעם יש (או היו) פרוייקטים של מעקב התפתחותי, בהם המרפאה בעיסוק היתה רואה פעם בכמה חודשים את כל הילדים שמגיעים לטיפת חלב, או את כל הילדים בגן, עושה "סריקה התפתחותית", מגלה ילדים בסיכון ונותנת ליווי ותמיכה והדרכה למבוגרים המשמעותיים שלהם, כדי שהילד יקבל את מירב ההזדמנויות להתפתח וכדי שהסיכון לא יהפוך לבעיה. מעבר להנאה ולמוסר המקצועי שיש בזה - תארי לך מה זה לתפוס פוטנציאל לבעיה ולפתור אותה לפני שהיא מתנפחת ועושה צרות, דגש על רפואה מונעת - מי שעובד בפרוייקטים האלה תמיד מספר על כמה שזה תרם להבנה שלו את התפתחות הילד הטבעית, וכמה שההבנה היתה חשובה ומשמעותית.
בפועל זה לא תמיד אפשרי, אז אנחנו מנצלים בשמחה הזדמנויות עם האחיינים שלנו, הילדים שלנו, הילדים של חברים וכל ילד שבא לו לשחק אתך. כשהייתי באוניברסיטה, האחיות של חברתי ללימודים היו מאוד נלהבות לעשות את האבחונים שהיא הביאה הביתה, ורבו תורה של מי היום, כי בשבילן זה היה משחק.

ודרך אגב: הרבה פעמים קורה גם דבר הפוך: כשאת עובדת עם ילדים עם מגבלות משמעותיות, את מתרכזת בתהליך שלהם, בונה את תכנית העבודה שמותאמת לקצב האידנדיווידואלי וליכולות שלהם, ולמעשה שמה בצד את הנורמה. אם את מתמידה בזה כמה שנים, את מתחילה להיות שפוכה מהתפעלות כל פעם שילד בן שמונה מצליח להחזיק שרוך של נעל ולמשוך אותו. ואז זה מאוד מרענן ללכת לחברה ולראות את הילדה שלה בת השנתיים עושה את אותו הדבר, לחטוף שוק מהנס המתרחש לנגד ענייך, ואז להזכיר לעצמך שהנס הזה הוא המצב השכיח, ולחזור לעבודה עם פרספקטיבה.
זה לא ישנה את צורת העבודה שלך עם הילדים הפגועים, את עדיין תתאימי את הטיפול לצרכים הנוכחייים שלהם ולעזאזל הנורמות, אבל הפרספקטיבה הזאת חשובה כדי להכיר לעצמך את המצב שלהם בסיטואציה התרבותית הכללית, את התחושה שלהם כשהם יוצאים מהחדר שלך עם כל הזמן והסבלנות שיש לך אליהם וחיים בתוך האוכלוסיה הכללית. איך הם מרגישים כשהאחים הקטנים שלהם יכולים לעשות דברים שהם לא? אכפת להם או לא אכפת להם? האם זה משפיע על המצב הרגשי שלהם, על היומיום שלהם, על איכות החיים שלהם?
חשוב לזכור את זה, כי זה יכול להשפיע על הדינמיקה שלך אתם. זה גם מאוד חשוב בדינמיקה שלך עם ההורים, כי אם את מאושרת מזה שהילד הצליח - אחרי עבודה ממוקדת - להכניס ראש לצוואר החולצה אחרי חמש דקות ושלושה ניסיונות, וההורה מתוסכל עד עמקי נשמתו מהאיטיות שבזה ושואל את עצמו איך בדיוק זה יעבוד כשכולם מתלבשים בבוקר לפני העבודה, וצריך למהר, ולמה לעזאזל הוא לא יכול להיות כמו האחים שלו והמשפחה שלו וכל הילדים האחרים בשכונה ולהתלבש לבד - את בבעיה של תקשורת.

התפתחות של ילדים היא טבעית. ולכן ילד שעובר טיפול התפתח איתו או בלעדיו.
למעט מקרים בהם ההתפתחות הטבעית הופרה על ידי גורמים שונים, למשל פגות. או במקרים בהם יש בעיה התפתחותית.
ואז מה? נאלץ התפתחות?

אהה. שאלת מיליון הדולר.
איך מתרחשת התפתחות של ילדים? כתוצאה משני דברים: היכולת המולדת שלהם לגדול כיצורים אנושיים (נקרא לזה גנטיקה), וההזדמנויות וההגבלות שיש עליהם מהסביבה.
הסביבה היא מרכיב משמעותי בהתפתחות. אם אני נולדת עיוורת ומלמדים אותי כתב ברייל, השנים של מישוש הנקודות העדינות יפתחו את היכולות שלי להיות רגישה למרקמים ולחוש את ההבדלים המזעריים ביותר בפני השטח, יותר מאשר אילו לא הייתי נחשפת לכתב ברייל ומתרגלת אותו במשך שעות. בפועל, הסביבה יצרה שינוי במספר תאי העצב במוח שלי שיוקדשו לעניין הזה.
כנ"ל ילדים שנעקרו מהסביבה האנושית שלהם וגדלו רק עם חיות בר, ויכולות הריצה, השמיעה וחוש הריח שלהם היו משמעותית גבוהות יותר מאשר של כל אדם אחר בקהילה המקורית שלהם.

כשאני נותנת טיפול לילד, אני בסך הכל משנה את הסביבה. את הסביבה החומרית ואת הסביבה האנושית (=האינטראקציה שלו עם מבוגרים משמעותיים). אני לא "כופה התפתחות" כי אי אפשר לכפות אותה, אבל אני יוצרת תנאים שבהם לילד הספציפי הזה יהיה יותר קל ונוח להתפתח, לממש את הפוטנציאל שלו.
וזה משהו שגם את כאמא יכולה לעשות, ויש לזה הרבה דוגמאות בדף הזה. יש הרבה הורים שעושים את זה באופן ספונטני: מעודדים, מדרגים פעילויות, מחפשים אסטרטגיות שונות, מוצאים את הדרך שמתאימה לילד. יש גם הרבה הורים שמרגישים שהם לא מצליחים להיענות לצרכים של הילד בתחום מסוים ולכן מחפשים הדרכה ותמיכה מאנשי מקצוע. מחובתי כאשת מקצוע לכבד את כל ההורים, ולהתייחס ברצינות ליכולות ולמגבלות שלהם כהורים. אם הם אומרים "מיציתי את היכולות שלי עם הילד הזה, אני זקוק לרעיונות נוספים" אני לפעמים אתן להם רעיונות נוספים, ולפעמים אעודד אותם לשים לב שדווקא יש להם רעיונות מצוינים, ושייתנו לעצמם את הקרדיט הראוי להם. אם הם אומרים "וואלה, אני יכול להסתדר גם בלעדייך" - תפדל. לך לשלום ותהיה בריא. אני זמינה למי שצריך אותי, או למי שמתלבט ורוצה להתייעץ.

לפעמים, אם לילד יש קשיים אינהרנטיים, הקצב הטבעי והבלתי מופרע שלו יגרום לתסכולים בפני עצמם, כי הוא ניסה וניסה ולא הצליח, והסכנה היא שיום אחד הוא פשוט יפסיק לנסות. ואז מחיר התסכול יהיה יותר גבוה ממחיר הטיפול.
ואז מה? הטיפול ,הרי נוגע בנקודות החולשה, בנקודות המתסכלות, ולכן עלול רק להעמיק את התיסכול.
טיפול טוב אכן נוגע בנקודות החלשות, אבל בצורה אוהדת, תומכת ואוהבת.
ואז אפשר לעשות אתן משהו.
היה לי ילד אחד שעקב קושי מוטורי אמיתי, לא רצה לעלות על המתקנים בבית הספר. כלומר הוא כן רצה, כל הזמן היה מושך אותי אליהם, אבל אז הייתי אומרת לו "טוב, תעלה לפה" והוא היה נתקע, לא מסכים, ואומר "אני לא יכול, אני מפחד". ואני הייתי מעודדת אותו נונסטופ. הייתי אומרת לו "בסדר, בשבוע הבא תוכל לעשות את זה". הייתי אומרת לו "אתה אמיץ!! אתה עולה על המתקן אפילו שזה מפחיד!". הייתי אומרת "אתה חזק, הצלחת להיתלות על המתח" למרות שבהשוואה לילדים אחרים הוא היה חלש, והוא החזיק מעמד על המתח פחות משניה. הפידבק החיובי, ביחד עם זה שנשארנו על המתקנים ולא אמרתי "טוב, אתה לא רוצה - לא צריך, בוא נלך נעשה משהו אחר" הביא לשיפור משמעותי, לא רק ביכולת שלו לעשות מה שרצה לעשות, אלא גם בביטחון העצמי שלו. תוך כמה חודשים הוא היה צורח לי "אני יכול לבד, אני יכול לבד" והודף אותי אם רק ניסיתי להתקרב כדי לשמור עליו, כדי לעמוד בקריטריונים של בטיחות בטיפול.
זה טיפול טוב. (והיו לי גם טיפולים גרועים - כמו שכתבתי למעלה. שוב, קשה לנבא מתי אני בדיוק אצליח לקלוע לצרכים של הילד ולעבוד אתו נכון מבחינה רגשית. אני רק יכולה להשתדל ולהשתפר). העיקר פה היה דינמיקה תומכת, מאפשרת, מרחיבה אופקים, שמגדילה את האמון שלך בעצמך ואת היכולות שלך בפועל. זה לא ייחודי לריפוי בעיסוק. בעיני, גם מרכיב בסיסי בהורות טובה, או חברות טובה, או כל קשר טוב עם אנשים. רצה המקרה, ובסיטואציה התרבותית הנוכחית, החברה שלי מאפשרת לי לעשות את זה עם ילדים, וההורים שמחים שאני שותפה לעול. אז גם אני שמחה. הלימודים גם לימדו אותי את היכולת המשמעותית של ניתוח פעיחלות, מבחינת המרכיבים המוטוריים, התחושתיים, התפיסתיים, הקוגניטיביים, הרגשיים, החברתיים והסביבתיים שלה, וכך קל לי להיכנס לפעילות ולשנות את המרכיב האחד שעושה לילד את רוב הצרות, ולגלות יחד אתו שדווקא כן אפשר. אבל שוב, זה לא ייחודי לי בלבד.

מדוע לא להניח לילד להגיע באופן טבעי, מעצמו, למקום ששוב ירצה לנסות?
כי יש ילדים שאיבדו את הרצון הזה, או לא מעיזים לממש אותו. הם רוצים, אבל מפחדים או עייפים או מיואשים. והעייפות והייאוש יוצרים מעגל שמזין את עצמו בו הם לא מצליחים, רוצים פחות, ואז מצליחים פחות, ומקבלים פידבק מהסביבה של "אתה לא יכול" שהולך ומתחזק. אני נמצאת פה כדי לעצור את מעגל הקסמים הזה, לפתוח פתח לפידבק אחר, מעודד. אופטימי.
בעיני אבדן הרצון לנסות איננו טבעי. ואם ילד איבד את הרצון לנסות אני רוצה לעודד אותו ולהחזיר לו את זה. כמובן שהוא יבחר מה הוא רוצה לנסות קודם, וחשוב לי לסמוך על סדר העדיפויות שלו, אבל אני רוצה להיות שם כדי לתמוך בתהליך הטבעי של הסתכנות והעזה והרפתקה. לא בהתליך הטבעי באותה מידה של ילד שנופל, בוכה, הורה חרד ששומר עליו יותר מקרוב, פחות נותן לו לנסות לבד בפעם הבאה, גם הילד פחות רוצה לנסות שוב, והדימוי של "אני/הוא לא יכול" הולך ומתקבע אצל שניהם.

=>>>>>>>>
התהליך הזה של אבדן בטחון עצמי הוא מאוד מאוד טבעי. לא פחות טבעי מהתהליך של רכישה או רכישה מחדש של ביטחון עצמי. שתי הדינמיקות האלה מאוד טבעיות לנו, מאוד נפוצות ברפרטואר שלנו כבני-אדם. אז בנקודה הזאת, השאלה "מה טבעי" מפסיקה להנחות אותי, כי היא לא תוביל אותי לשום מקום, ומה שמנחה אותי עכשיו היא השאלה "מה יותר טוב".

תמרוש_רוש‏,
תודה,
מדהים כמה זה סוחף הדברים שכתבת כאן.

"מה יותר טוב"?
יותר טוב זה שאוהבים אותי ומקבלים אותי כמו שאני. מאפשרים לי הזדמנויות. ונמצאים שם בשבילי.
ואז ההתפתחות תבוא בזכות (כמו שאמרת בהגה המקצועית שלך):
היכולת המולדת שלהם לגדול כיצורים אנושיים (נקרא לזה גנטיקה), וההזדמנויות וההגבלות שיש עליהם מהסביבה.

וזה משהו שגם את כאמא יכולה לעשות
ואני משנה מעט: את כאמא יכולה לעשות הכי טוב! את גם תהיי שם בשבילי כל החיים ולא כמו אצל מטפל רק לתקופה קצרה.

אפשר לדרבן בלי עידוד מילולי,
אלא בלשדר שאת מאמינה בילד ומקבלת אותו כפי שהוא.
לדעתי, זו דרך הרבה יותר בונה.
הייתי אומרת "אתה חזק, הצלחת להיתלות על המתח" למרות שבהשוואה לילדים אחרים הוא היה חלש
א. ילדים עלולים לקלוט שהדירבונים האלו לא אמיתיים. וילדים הם רדרים.
ב. ילדים עלולים גם "להתמכר" לדירבונים מהסוג הזה. ובמקום אחר בזמן אחר, כשהמדרבן לא יימצא בסביבה, הצלחה שלהם לא תזכה בפידבוק, ותתמוסס לנגד עיניהם.
ילד שמאמינים בו באמת, ונמצאים שם בשבילו, יהיה מסוגל להאמין בעצמו ולא יזקק לפידבוק כדי לחוש את ההצלחה.

אני רוצה לשתף גם פה את מה שכתבתי בדף מתי_והאם_לדרוש_מילדים‏.
רצ"ב הקטע:

הנה לפניכם סיפור הסולם.
בני לא טיפס על סולם עד גיל 3 וקצת. (תרח זקן).
או, לחלופין, בצורה פוזיטיבית, בני טיפס על סולם בגיל 3 וקצת.

ידעתי שזה יעשה לו מאוד טוב מבחינת הביטחון העצמי ויתרום לקידום שלו בתחומים אחרים.

בהתחלה, בתקופת הטיפולים - תקופה בה חשבתי שאני כאמא חייבת להשקיע בו את טובי המטפלים כדי שהוא יצליח לטפס - נסענו אף בגשם זלעפות כשאני בהריון מתקדם לקצה הארץ כדי לקבל את הטיפול שיביא לציון גואל.

בתקופת הצינון - תקופה בה התעייפתי והתחלתי לפקפק בקשר שבין התפתחות בני לטיפול ע"י המטפל - הפסקנו טיפולים והתחלנו להכיר הרבה סולמות. המצאתי כל מיני דרכים כדי לדרבן אותו ולשכנע אותו כדי שיעלה. כי זה לא בא ממנו לבד ורציתי כבר שהוא ילמד לטפס או לפחות ינסה. קודם כל לימדתי אותו, אח"כ טיפסתי בעצמי (דוגמא אישית) ואח"כ שמתי לו את הפלאפון/כדור/מפתחות למעלה כדי שינסה להגיע אליהם. הפעלתי עליו את לחץ אחותו הקטנה שכבר ידעה לטפס. "תראה הנה אחותך כבר למעלה" (דבר נוראי כשלעצמו). ואכן הוא למד וטיפס. איזו שמחה הציפה את חיי? סוף כל סוף הוא טיפס ואני הייתי שם איתו ועזרתי לו.

ידעתי שחשוב שהוא ימשיך והתאמן בלטפס. המשכתי לדרבן אותו. זה גזל ממני הרבה משאבים. והוא סבל. הוא חש שאני לא מרוצה מספיק. הטיפוס היה לעול.

בתקופה הנוכחית - תקופת "הלהניח", תקופת הלקבל תקופת הלערסל - אני לא לחוצה, אני לא מאיצה.לא מציעה. אבל מאפשרת סולמות. כלומר, אנו הולכים לגני-שעשועים. "המון" זמן הוא לא טיפס. ואני נאבקתי עם הלהאיץ. בהתחלה התאפקתי בכוח ואח"כ באמת נרגעתי. שיחררתי. האמנתי בו כפי שהוא. פשוט הנחתי לו.
ולפתע אתמול בבוקר,עת שיחקנו עם חברים בחורשת אקליפטוס מדהימה,
הוא טיפס על סולם מסולסל (דבר שלא עשה עד אז). זה בא ממנו. לא הצעתי לו אפילו.
זה הישג אמיתי. טבעי. בונה. זו שמחה אמיתית.

הדברים של האלמונית מזכירים לי את היידי בת ההרים, אתם זוכרים, עם קלרה שקיבלה מוטיבציה לנסות להלך בזכות חברת היידי ופייר ואוויר ההרים וחלב העזים (האורגני!) וכל זה. מכירים? זוכרים?

שוכנת_הצוק^?‏,
זה מקסים.

זה מחזק אותי באמונה שסביבה אוהדת יכולה לעשות נפלאות.
ואיזה סביבה יכולה להיות יותר אוהדת מסביבתה של אמא?

שהיא הייתה מסיגה זאת גם ללא הטיפול של המטפל טוב, נסכים שלא להסכים.

יותר טוב זה שאוהבים אותי ומקבלים אותי כמו שאני. מאפשרים לי הזדמנויות. ונמצאים שם בשבילי. ואם אני, באהבה רבה, מנחמת ומחבקת ילדה שצורחת ורועדת מתסכול כשנפגשים עם חברים בפארק, ואחותה הגדולה והחברים מתחילים לרוץ להם על הדשא, ריצה שמחה כזו של ילדים, והיא מנסה לרוץ אחריהם ואחרי שתי שניות מבינה שאין לה שום סיכוי להשיג אותם (שילוב של רגליים קצרות, לא הרבה כוח פיזי וסרבול מוטורי) ומתפרקת, ממש מתפרקת בבכי נואש, כזה שהחיבוקים שלי הם אולי פלסטר לייאוש אבל לא פותרים את שורש הבעיה.

לילדה הפרטית שלי, עם כל האהבה והקבלה, עשה מאוד טוב טיפול שעזר לה לקבל בטחון בעצמה ובגופה, והיום שבו היא העזה לרוץ יחד עם הילדים האחרים, לא להשיג אותם אבל להתמיד בריצה אחריהם ולא להתעייף, להתייאש או להתפרק בבכי אחרי כמה שניות - היה יום מאושר מאוד לה ולי.

אבל הסכמנו כבר שלא להסכים.

פלוני_אלמונית‏,
המצב שתארת באמת מתסכל.
אם את מאמינה שהטיפול הוא זה שהביא אותה להעז ולרוץ
אשריך
את אמא שלה
את מכירה אותה הכי טוב

אני מאמינה
שכאשר יש בשלות ומסוגלות
ואמא או אבא רגישים לצרכים של הילד ומאפשרים הזדמנויות
הוא יגיע להישגים בעצמו. הישגים משמעותיים יותר.

את לא חושבת שהבת שלך הייתה מצליחה לרוץ ולהעז לרוץ בלאו הכי?
את לא חושבת שאין ביכולתך לעזור לה?

את לא חושבת שיש גם מטפלים טובים? שבאמת עוזרים?
את לא חושבת שיש ילדים שהטיפול עוזר להם?
את לא חושבת שיש ילדים עם בעיות וקשיים שלא משנה כמה אבא/אמא רגישים ופתוחים ומכילים

אין להם את הכלים לעזור שלהם?

את לא חושבת שלפעמים יש אנשים עם כלים שאנחנו לא מכירים ויכולים לעזור?

לא קיבלת אף פעם עצה ממישהו זר שעזרה?

זו היתה אני, קודם.

את לא חושבת שהבת שלך הייתה מצליחה לרוץ ולהעז לרוץ בלאו הכי?
את לא חושבת שאין ביכולתך לעזור לה?

אני חושבת שהיא לא חיה בחלל ריק. והתסכול העצום שהיתה צוברת בזמן שהיתה מסתכלת בעיניים כלות על אחותה וחבריה משתוללים להם, כשהיא כל כך רוצה להצטרף ולא מסוגלת - לא שווה את העיקרון (שבמילא אין לי) של לעזור לה בעצמי. אבל אני בכל מקרה לא מאמינה שאדם אחד, אוהב ככל שיהיה, יכול לתת מענה לכל צרכיו של אדם אחר. אני כאמא, עם כל הכוונות הטובות, מאמינה שעדיין יש אנשים עם כלים שאנחנו לא מכירים ויכולים לעזור.

הדיון המרתק הזה מגיע אלי בזמן של התלבטות דומה במישור המקצועי. כמורה ליוגה, אני תוהה לא פעם כמה לתקן. וכאן מדובר באנשים בוגרים "רגילים". נטית הלב שלי היא לתת לתלמידי את הזמן לתקן בעצמם מתוך התבוננות פנימה , אל מה שהם עושים, ומכאן שההוראה שלי מכוונת להתבוננות יותר מאשר לתיקון. פעמים רבות עולה ההתלבטות, אולי עכשיו התלמידה המסוימת הזאת, עושה טעות שעלולה להזיק לה? אם היא תבין מתוך ההנחיה הכללית ותתקן את עצמה, ברור שזה יהיה נהדר ותחושת ההצלחה תהפוך את הזכרון הזה לחיובי ויש לו סיכוי טוב להישאר. אבל מה אם לא? האם לתת לה לשגות, טעות שעלולה לגרום לנזק, או לכל הפחות, תחושת אי נוחות? להתערב בתהליך הטבעי שלה ולתקן?
זו התלבטות אין סופית. בכל צומת בחיים. מתי לקבל עזרה ומתי לתת לדברים להסתדר מאליהם. אושר, הוא לבחור נכונה בכל צומת.

POOH_והתוספות‏,
אין כזה דבר אמת אבסולוטית.

את לא חושבת שיש גם מטפלים טובים? שבאמת עוזרים?
בטוח שכן.

את לא חושבת שיש ילדים שהטיפול עוזר להם?
בטוח שכן.

את לא חושבת שיש ילדים עם בעיות וקשיים שלא משנה כמה אבא/אמא רגישים ופתוחים ומכילים
אין להם את הכלים לעזור שלהם?
לא!

את לא חושבת שלפעמים יש אנשים עם כלים שאנחנו לא מכירים ויכולים לעזור?
בוודאי שכן. פשוט צריך בתור הורה להתייעץ איתם.

לא קיבלת אף פעם עצה ממישהו זר שעזרה?
קיבלתי. עצות שעזרו הן עצות שהתחברתי אליהן. עצות שהוציאו משהו מתוכי.
רוב העצות לא היו כאלו. את אלו שהיו כאלו יישמתי בדרכי שלי והן הקפיצו אותי למעלה, הצמיחו אותי.

אמא_אינקובטור‏,
אני חושבת שהיא לא חיה בחלל ריק. והתסכול העצום שהיתה צוברת בזמן שהיתה מסתכלת בעיניים כלות על אחותה וחבריה משתוללים להם, כשהיא כל כך רוצה להצטרף ולא מסוגלת - לא שווה את העיקרון (שבמילא אין לי) של לעזור לה בעצמי.

הלעזור בעצמי הוא לא עיקרון. הוא דרך.
דרך לעזור לביתך להצליח. דרך הכי נפלאה. הכי אמיתית. הכי משמעותית. והכי בת-קיימא. כי את האמא של ביתך לעד. ואת תכירי אותה הכי טוב. ולכן גם תוכלי לעזור לה בהתמודדויות אחרות בעתיד - הכי טוב.

אבל אני בכל מקרה לא מאמינה שאדם אחד, אוהב ככל שיהיה, יכול לתת מענה לכל צרכיו של אדם אחר. אני כאמא, עם כל הכוונות הטובות, מאמינה שעדיין יש אנשים עם כלים שאנחנו לא מכירים ויכולים לעזור.
זנ לא סתם אדם אוהב זאת אמא.
בטוח שיש אנשים שיכולים לעזור. אז מה?
לעזרת הורה אין תחליף.

הלעזור בעצמי הוא לא עיקרון. הוא דרך.
דרך לעזור לביתך להצליח. דרך הכי נפלאה. הכי אמיתית. הכי משמעותית. והכי בת-קיימא. כי את האמא של ביתך לעד. ואת תכירי אותה הכי טוב. ולכן גם תוכלי לעזור לה בהתמודדויות אחרות בעתיד - הכי טוב.

כאן אני חולקת עלייך: אני אישית מתייחסת ליכולת ההורית בערבון מוגבל.
לא כמטפלת, אלא כילדה שהייתי.
להורים שלי היו מגבלות. אני גאה ושמחה להגיד שגדלתי אצלם וחייתי אתם באופן אינטימי, וכך למדתי להכיר לעומק, לא רק את כוחותיהם ותבונתם, אלא גם את המגבלות ההוריות שלהם.
אני מוקירה אותם על מה שהם ומה שהם נתנו לי. אין לזה תחליף.
אבל אני גם מוקירה אותם מאוד על כך שהם ביקשו מאנשים נוספים לחלוק אתם את משימת הגידול והתמיכה בי.
הסבתות שלי.
עודפעם הסבתות שלי.
הזוג הצעיר, חברים של סבתא שלי.
גיסתי.
שוב גיסתי.
המורים שלי בתיכון.
ועוד פעם הסבתות שלי, שהיו בשבילי כזוג הורים נוסף.
מה הייתי עושה בלעדי כל האנשים האלה?
אין ספק שהייתי במצב פחות טוב ממה שאני יום.

כיוון שההורים שלי היו אנשים חסרים במידת-מה (כמו כולנו, ראי אמא_שאוהבת_יותר‏), המשמעות של אנשים חשובים, נוספים סביבי, היתה גדולה מאוד. ראי גם דרוש_כפר_שלם_לגדל_ילד^?‏.

לעזרת הורה אין תחליף.
כן.
אבל גם לעזרת אדם נוסף, שאיננו הורה, אין תחליף.

ואני אסירת תודה לכך שאני, אישית, זכיתי בשתיהן.

צריך_כפר_שלם_לגדל_ילד^?‏

אינעל רבו. היה פעם דף דומה, לא?

תמרוש_רוש‏,
המשמעות של אנשים חשובים, נוספים סביבי, היתה גדולה מאוד.
לא טענתי שאחרים לא יכולים להיות משמעותיים
טענתי שהורים עם מגבלותיהם הם המשמעותיים ביותר

מי_מה‏
אולי עכשיו התלמידה המסוימת הזאת, עושה טעות שעלולה להזיק לה?
זו טעות שאת מייחסת לה ואולי את טועה לגמריי

האם לתת לה לשגות, טעות שעלולה לגרום לנזק, או לכל הפחות, תחושת אי נוחות?
מי קובע שזו שגיאה? מה רע בלהרגיש אי-נוחות? מאי-נוחות אפשר לצמוח

להתערב בתהליך הטבעי שלה ולתקן?
גם אם תנסי, רק היא יכולה לחולל שינוי בעצמה.

אושר, הוא לבחור נכונה בכל צומת.
אין דבר כזה נכון. אושר זה שמחה בלב בלי תלות בשום דבר.

מי קובע שזו שגיאה? מה רע בלהרגיש אי-נוחות? מאי-נוחות אפשר לצמוח
רע בכך שאימון ביוגה בטכניקה לא-נכונה, יכול לגרום נזק לגוף. לאמא שלי זה קרה.

מי_מה‏ ותמרוש-רוש,
לא הבנתי נכונה.
לא חשבתי שמדובר באי-נוחות פיזית.

כשהמורה שלי ליוגה מעירה לי זה מרגיז אותי, לעיתים, ומפריע לי.
אני עושה מה שטוב לגוף שלי ואני לא זקוקה להתערבות שלה.
זה מביא אותי לאי-נעימות כי לא מתאים לגוף שלי לשנות.
כמובן שהיא לא כפתה עלי דבר, אבל ציפתה שאתקן בהתאם להנחיותיה.

אני חושבת שאם היא הייתה עושה זאת בדרך שונה זה היה יותר נכון.
פשוט להציע, תוך הדגמה אישית, ולאפשר לי לבחור אם זה מתאים לי.

הדרך היותר נכונה היא לעורר קשב לגוף, וכמו שאמרת מי_מה‏, לעורר את יכולת ההתבוננות בעזרת מלל.
משפטים כמו: תבדקו אם טוב לכם בתנוחה, אם מרגיש לכם נוח. אם לא אז אפשר לכופף ברכיים או לשנות תנוחה לתנוחה אחרת. זה בסדר.
כך את מציידת את התלמידה שלך בכלי. כך היא תוכל לפתח רגישות לגופה גם בתנוחות אחרות. כך תאפשרי לה להשיג בנייה עצמית. צמיחה אמיתית. ולא רק "תכבי את האש המקומית."

בדיוק הדרך שמתאימה לנהוג עם ילדים!

להציע, לנסות לשכנע, לאפשר, לתת לגיטמציה. ראו בהקשר אחר מתי_והאם_לדרוש_מילדים‏. אלמונית מה-(12.05.2007 11:37).

אני מאוד נהנית לקרוא את הדיון הזה.

אלמונית, מעניין לקרוא את דברייך, ואני מזדהה עם הצורך לחלוק את ניסיונך עם אחרים. גם לי יש צורך כזה, ובנושאים מסוימים אפילו תחושת שליחות בוערת.
יחד עם זאת, קשה לי עם הכללות נחרצות כמו אין דבר כזה נכון. אושר זה שמחה בלב בלי תלות בשום דבר או הלעזור בעצמי הוא לא עיקרון. הוא דרך. דרך לעזור לביתך להצליח. דרך הכי נפלאה. הכי אמיתית. הכי משמעותית. כשאת "מדברת בפתגמים", קשה לי עם ההשקפה המשתמעת, שיש אמיתות מוחלטות שנכונות תמיד לכולם.
אני מרגישה שארגז הכלים הנפלא שנבנה כאן בדף, נבנה מהמון התבוננויות זהירות, נקודתיות, פרטיות, מסוג "שמתי לב שבסיטואציות מסוג X, בדרך כלל קורה אצלנו Y". זה הכל וזה המון, ומכאן יש לכל קוראת את החופש לבדוק אם החוקיות שנחשפה חלה גם בחיים שלה, אם זה תורם לה משהו. המון נקודות למחשבה וסימני שאלה יש כאן בדף. מעט מאוד סימני קריאה.

---

כמורה ליוגה, אני תוהה לא פעם כמה לתקן. וכאן מדובר באנשים בוגרים "רגילים". נטיית הלב שלי היא לתת לתלמידי את הזמן לתקן בעצמם מתוך התבוננות פנימה
בחודשים האחרונים חזרתי ללמוד יוגה, אצל מורה נפלאה.
יש תנוחות שאני פשוט לא מבינה. דברים בסיסים כמו "כלב מסתכל למטה". עוד לפני מה שהגוף שלי יכול או לא יכול לעשות, אני באמת לא מבינה איך זה צריך להיות. כשהמורה מתקנת אותי (במילים או במגע) אני אסירת תודה כי זה עוזר לי להבין. אני לא תופסת את זה כביקורת, אלא דווקא כעדות לאכפתיות ואמון. אם היא מתקנת אותי, היא כנראה מאמינה שאני יכולה להשתפר.
האם ביקורת היא בהכרח עניין שלילי ולא נעים, או שאפשר גם לתפוס אותה כמרכיב מצמיח ומגדל? אנשים באמת נפגעים כשמתקנים אותם, או שבעצם אנחנו מפריזים בהערכת הפגיעות של אנשים אחרים? ואולי זה עניין מאוד אישי, וצריך לנסות ולהרגיש את התגובה של כל תלמיד ותלמידה?

מכל מקום, אם את חושבת שתלמידה מסוימת עשויה לגרום נזק לעצמה, לא הייתי מהססת לתקן.
(עוד דבר שעוזר לי מאוד: כשהמורה ליוגה אומרת איפה בדיוק אמורים להרגיש את המתיחה או את השריר שעובד).

אמא_בלמידה_מתמדת^?‏,
אין דבר כזה נכון.
כי לכל אחד את הנכון שלו.
אושר זה שמחה בלב בלי תלות בשום דבר
אפשר להיות מאושר באמת רק לרגע כי לפתע המציאות החיצונית השתנתה?
אני חושבת שכדאי להבין שהמציאות שם בחוץ היא תפאורה שמשתנה
ולכן לא כדאי להיתלות בה כדאי להיות מאושר
כדאי להיקשר לבפנים של עצמנו.
המהות שלנו אינה אפיזודה חולפת.
הלעזור בעצמי הוא לא עיקרון. הוא דרך. דרך לעזור לביתך להצליח. דרך הכי נפלאה. הכי אמיתית. הכי משמעותית.
צודקת. לוקחת את דבריי.
אולי היה כדאי להוסיף הכי נפלאה עבורי, הכי אמיתית עבורי, הכי משמעותית עבורי.

האם ביקורת היא בהכרח עניין שלילי ולא נעים
ביקורת היא דבר שיכול לבנות. רק צריך להציע אותה.
בדיוק בגלל מה שכתבת שאת לא מסכימה עם ההשקפה: "שיש אמיתות מוחלטות שנכונות תמיד לכולם"

כמורה ליוגה, אני תוהה לא פעם כמה לתקן. וכאן מדובר באנשים בוגרים "רגילים". נטיית הלב שלי היא לתת לתלמידי את הזמן לתקן בעצמם מתוך התבוננות פנימה

כשהמורה מתקנת אותי (במילים או במגע) אני אסירת תודה כי זה עוזר לי להבין. אני לא תופסת את זה כביקורת, אלא דווקא כעדות לאכפתיות ואמון. אם היא מתקנת אותי, היא כנראה מאמינה שאני יכולה להשתפר.
מכל מקום, אם את חושבת שתלמידה מסוימת עשויה לגרום נזק לעצמה, לא הייתי מהססת לתקן.
(עוד דבר שעוזר לי מאוד: כשהמורה ליוגה אומרת איפה בדיוק אמורים להרגיש את המתיחה או את השריר שעובד).
אני כרגע לצערי לא לומדת יוגה אבל כשלמדתי זה היה בדיוק אותו דבר.
וגם המורה תמיד נתנה אופציות לתלמידים מתקשים - ובדקה עם החדשים שהם מסתדרים - עם חלק בקול רם וחלק במגע עדין לידם [תלוי בתלמידה].
אחרי שלמדתי איתה ניסיתי עם שתי מורות אחרות ולא התחברתי אז הפסקתי ללמוד לצערי..
להן לא הייתה את אותה גישה מכבדת ומועדדת. אצלן הייתה הגישה שלהן:
אני עושה מה שטוב לגוף שלי ואני לא זקוקה להתערבות שלה.
זה מביא אותי לאי-נעימות כי לא מתאים לגוף שלי לשנות.
כמובן שהיא לא כפתה עלי דבר, אבל ציפתה שאתקן בהתאם להנחיותיה.
ולזה לא התחברתי אז הפסקתי..

אשרייך, אלמונית. באמת. בלי ציניות.
אשרייך שהצלחת ליצור משק אוטרקי של לימוד וחינוך ועזרה והתפתחות.

אני לא, וממש בסדר לי עם זה, ואם הבת שלי מצליחה לרכב על תלת אופן בעזרתה של פיזיותרפיסטית, אני שמחה מאוד, גם אם היא הגיעה לזה בדרך שהיא לא דרך הכי נפלאה. הכי אמיתית. הכי משמעותית.

משק אוטרקי של לימוד וחינוך ועזרה והתפתחות.
פשוט (בעצם בכלל לא פשוט) התחלתי להאמין בסגולותיה של אמא ובעוצמתה של אמא.

התבוננתי בבתי הקטנה (בת השנה פלוס) משחקת בסלון על השטיח לבדה. בכלל לא יורקת לכיוון שלי. עסוקה בעיסוקיה. מלאת חיים וחוויות. וכשקמתי לרגע היא פסקה לשחק. כאילו נוכחותי לידה הפיחה משמעות במשחק.
ואז הבנתי מה העוצמה של אמא. יש לנו את זה מעצם הוויתנו ומהתפקיד שקיבלנו - להיות אמא. "רק" להיות שם בשביל ילדנו, וכל השאר יבוא מהטבע. הטבע של כל ילד וילד.

אלמונית, הכל טוב ויפה חוץ מאיזו תחושה (שמתעקשת להציק לי למרות שטרם ניסחתי אותה לגמרי): ש באופן_טבעי‏ באמת מתאים רק למי ש"בריא ועשיר" (צורת ביטוי, אל תתפסוני במילה). וברגע שיש בעיה, ההכרעה אינה כה פשוטה. חלק מהילדים שאנו מגדלים היום לא באו לעולם באופן_טבעי‏ (טיפולי פוריות, תרומת זרע, שמירת הריון, פגות, ניתוח קיסרי, יילודים שעברו החייאה, ועוד).
בטבע המקרים הללו היו מסתיימים במוות או בנכות שמן הסתם הייתה מלווה בלעג ובנידוי חברתי.
העולם המודרני נותן לנו כלים להתמודד עם זה אחרת. לשנות את צו הטבע כשהוא האכזרי מכל - רק החזק שורד. לעזור גם לחלשים לשרוד, וברגע שהם שורדים, רצוי גם לפרוח.

הדוגמה שהעלתה זאת אצלי - פגות, למשל, עלולה להיות כרוכה בקשיים אחרים אצל הילד, כגון עיוורון חלקי או מלא. מה שבוחרים ההורים לעשות אינו חייב להיות נקי, ברור ועקבי (רק אידיאלים הם כאלה, וזה כבר שייך לדף מדעי_הרוח_בחינוך_הביתי‏ או משו). אבל הם כן יכולים למצוא דרך לשלב את המיטב שהעולם המודרני מציע ולרכך את המלאכותיות של סדרות טיפולים. למשל, הם יכולים לאפשר לילד לפגוש סטודנט עיוור, שיוכל ללמדו גם דברים טכניים בצורה טבעית יחסית, בעוד שמטפל/משקם רשמי וממוסד היה מלמד בצורה מובנית, ולכן גם מלאכותית יותר. נכון, זה לא 100% טבעי, אבל ככה זה עם פשרות, מודוס ויוונדי, הרע_במיעוטו_באופן_טבעי^?‏ (זה שם הדף שאם מעניין, אני מציעה להמשיך בו את הדיון).

בשבילי הטבע הוא חשוב, אבל הוא לא אידאל. (למשל אני לא רוצה "לידה טבעית". רוצה ללדת בבי"ח ליד רופאים. מאידך, אני מניקה (ואמשיך להניק) כבר 4.5 שנים בלי הפסקה שלושה ילדים) .
אבל האושר הוא כן אידאל עבורי. (למדתי להוסיף את המילה החשובה עבורי מאמא_בלמידה_מתמדת^?‏).
לאפשר לילד להתפתח בקצב הטבעי שלו בלי לחץ הורי סמוי זה לאפשר לו להיות מאושר ושלם עם עצמו.

אמא_בלמידה_מתמדת^?‏ בהתנסחות הבהירה שלה, עשתה לי סדר במחשבות. כבר קודם הרגשתי (ואפילו כתבתי אבל הפסקת חשמל של שבריר שניה מחקה לי הכל) שלמרות שאני מבינה ואף מצדדת חלקית, בגישה של אלמונית, משהו בדברים קצת צרם לי. הנחרצות.
בסך הכל יש כאן שתי גישות. אם לחזור להשואה להוראת היוגה, קיימות שתי גישות. הגישה "המזרחית" לפיה יש מורה יש תלמידים. הוא חולק את הידע שלו ומי שמבין וממשיך את הידע - יופי, מי שלא - לא. ויש את הגישה "המערבית" לפיה המורה יסביר, יתקן וידריך, בכל דרך שתידרש כדי שכמה שיותר תלמידים יבינו וילמדו ושלא יגַרמו נזקים. בין שתי הגישות האלה יש אינספור שבילי ביניים. אני אישית אוהבת את שבילי הביניים. אני גם סבורה שמי שגדלו בתרבות מערבית עלולים להינזק כשהם נעזבים לנפשם בשיטה המזרחית, כיון שאין להם תמיד את הכלים לדעת מה הכי טוב בשבילם וכשזה נוגע ליוגה (ואני בטוחה שגם בתחומים אחרים, אבל קטונתי) הם בהחלט עלולים לגרום לעצמם נזק.
כך או כך אני שמחה על הדיון הזה, על ההזדמנות לעבד את המחשבות בנושא הזה, שאולי באמת ראוי לדף משלו.

יש לי עמדה. ואני נחרצת. ליתר דיוק מאמינה בה באמונה שלמה.
הגעתי אליה אחריי דרך ארוכה של איבחונים, מכון להתפתחות הילד, דוקטורים, מטפלים בכל מיני שיטות (ביניהם פיזיוטרפיסטית נוירו-התפתחותית מדהימה וקלינאית תקשורת שאסור להגיע אליה. מוכנה לתת פרטים בנפרד למעוניינות).
כסף לא היה שיקול. גם זמן לא היה שיקול. אפילו אי-הסכמה של בעלי לא היוותה שיקול.
בסופו של דבר, הרגשתי שעבורי ועבור ילדי, זה לא היה נכון. כמו שהסברתי למעלה.
גיליתי דרך חדשה, דרך שהיא שלי.
"ועשיתי לי רב": מטפלת באופנית שהלכתי לפי דרכה. היא הינחתה אותי. היא אמרה לי להניח לילד.

הספק הוא אמנם חשוב. אבל לפעמים, אחרי דרך ארוכה מלאה בספקות ומשברים - אפשר להגיע לנחרצות.
והשלמות הזאת היא כשלעצמה (בלי קשר לדרך שבחרתי) עושה הרבה מהעבודה.
אני משדרת לבן שלי ביטחון.

אני מרגישה שארגז הכלים הנפלא שנבנה כאן בדף, נבנה מהמון התבוננויות זהירות, נקודתיות, פרטיות

‏מאמר נהדר על שבחים‏ שתורגם לעברית ופורסם בגיליון הלפני-אחרון של מוסף סופשבוע של מעריב (לצערי לא מצאתי את התרגום לעברית על הרשת).
שווה קריאה בהקשר של סירבול ובכלל.

לקחתי משם כמה תובנות שרלוונטיות לענייננו, ועיקרן הוא שבתקשורת עם ילדינו חשוב להעביר שוב ושוב את המסר ש מאמץ הוא הדבר המוערך (להבדיל מכישרון מולד); שהישגים אינם נקבעים דטרמיניסטית על ידי הכשרונות המולדים, אלא, במידה רבה, על ידי המאמץ שהושקע בהם.
חשוב אפוא לשבח את המאמץ שהושקע במטלה ("ואו! רואים שעבדת על זה קשה!") ולא את הכישרון שמשתקף בתוצר.
צריך להפנות את הזרקור אל המקום בו יש לילדים שליטה (המאמץ), ולגרום להם להאמין שיש טעם למאמץ שלהם. שלא הכל קבוע וידוע מראש.

הנה קטע אחד:

בהמשך לקטע הקודם:
ברחוב שלנו יש ילדה אחת, בת 12 בערך, שכל הזמן משחקת כדורסל בחוץ. מתאמנת עם עצמה בקליעות, או משחקת נגד ילדים אחרים.
זה מחזה מרהיב - כשהילדה הזו משחקת היא פשוט יפהפיה.
בכל פעם שאני עוברת לידה עם הדס ואיה, אנחנו עוצרות, מתבוננות ומעודדות אותה בהתלהבות. אני לא יודעת איך קוראים לה, אבל אנחנו מכנות אותה "אלופת הכדורסל". הדס כבר רגילה שאני שואלת: "את יודעת למה היא שחקנית כל כך נהדרת?"
"כי היא כל הזמן מתאמנת".

כשהמורה שלי ליוגה מתקנת אותי (במילים או במגע) אני אסירת תודה כי זה עוזר לי להבין. אני לא תופסת את זה כביקורת, אלא דווקא כעדות לאכפתיות ואמון. אם היא מתקנת אותי, היא כנראה מאמינה שאני יכולה להשתפר.

אני רוצה לנסות ולהרחיב בנקודה הזו, שהרלוונטיות שלה חורגת מעבר ללימודי יוגה. היא קשורה לשאלה רחבה יותר של הערכה מצמיחה - איך מייצרים סביבה ושפה שבתוכן מתאפשר לקבל ביקורת ולצמוח ממנה, ללא פגיעה בדימוי העצמי ובהנאה מן הלמידה.
בשבועות האחרונים אני מנסה לעקוב אחרי ההתבטאויות של המורה שלי ליוגה, שיש לה כישרון טבעי להערכה מצמיחה:

• "תתכופפו ותניחו ידיים על כפות הרגליים, הקרסוליים או השוקיים - כל אחד איפה שנוח לו" [השונות בין התלמידים היא טבעית. מותר להיות במקום טוב או פחות טוב. כולם רצויים ומוזמנים לשיעור באותה מידה.]
• "זה יופי! זה ממש יופי!" [לזהות, להדגיש ולהתפעל ממה שיש, ממה שטוב ונכון עכשיו]
• "אתה ממש מבין את התרגיל הזה. אין לך את הגמישות כדי לבצע אותו באופן מושלם, אבל אתה עושה אותו לגמרי נכון" [כנ"ל. למצוא את הטוב. לאפשר לכל אחד להרגיש גאווה וסיפוק לגבי משהו, באופן אמיתי ולא מזויף]
• "זה מאוד השתפר!" [כל תלמיד מושווה לעצמו בלבד. הדגש אינו על ההישגים האבסולוטיים, בוודאי לא על ההישגים ביחס לתלמידים האחרים בכיתה]
• "את זה הגוף שלך עדיין לא מבין" [במילה 'עדיין' מובלעת ההנחה שההתקדמות בוא תבוא. זה רק עניין של זמן]
• "תיישרי קצת כאן...וכאן..." [במקום לומר 'זה טעון שיפור', מסבירים בפשטות מה אפשר לעשות כדי להשתפר. וגם - השיפור נעשה בצעדים קטנים. בכל פעם מתמקדים בהיבט אחד שאפשר לתקן, וכשזה מופנם ממשיכים הלאה. מוסרים רק מידע שאפשר לעכל.]
• "הכתפיים שלך מאוד התחזקו בחודשים האחרונים. את מרגישה פחות מתח בכתפיים ובעורף?" [לפעמים רואים את ההתקדמות רק כאשר מסתכלים על יחידות גדולות של זמן]
• "את זה לקח לי חמש שנים עד שהצלחתי לעשות" [התקדמות היא תולדה של זמן, כלומר אימון. יגעת ומצאת - תאמיני.]
• "זו נקודת תורפה אצלי. לי קשה עד היום לעשות את התרגיל הזה" [אפילו המורה לא מושלמת. לכל אחד יש נקודות חוזק וחולשה וזה בסדר]

אני אנסה לאסוף עוד משפטים כאלה בהמשך.
הנושא הזה מעסיק אותי עכשיו גם מהכיוון המקצועי. התמזל מזלי ואולי תהיה לי אפשרות להשפיע על התוכן של לימודי ההערכה במכללות למורים בישראל. בדרך כלל כשמדברים עם מורים על הערכה חלופית, הם אומרים שמדובר ברעיונות יפים בתיאוריה אבל לא מציאותיים בלחץ הזמן וקוצר המשאבים של מורה בישראל. אני רוצה לבנות יחידת הוראה שתעביר את המסר שהערכה מצמיחה זה במידה רבה עניין של גישה כללית ושפה. כל תובנה מניסיונכן תתקבל כאן בברכה רבה (תמרוש_רוש‏ ו-מי_מה‏, אשמח במיוחד אם תחלקו כאן מניסיונכן המקצועי ).

לילדונת יש קול מדהים. יש לה שמיעה (לדעתי) אבסולוטית. יש לה חוש קצב.
ולאחרונה היא התחילה לרקוד, ממש לרקוד בשמחה והנאה. המוסיקה ממגנטת אותה ולמי אכפת אם היא לא תתקבל לבולשוי.

היינו בפגישת סיכום שנה עם הפיזיותרפיסטית, שהיתה מאוד מבסוטה ממנה. התוית הרשמית: עיכוב מוטורי קל. קל! "הסיבה שיש לה בכלל עיכוב כלשהו היא שהיא לא מצליחה להסתדר עם זריקה ותפיסה של כדור. תוכלי להתאמן איתה בקיץ?".

נאלצתי לומר שלא, כנראה שלא, אני עצמי לא מסוגלת לשחק בכדור ומעולם לא הצלחתי.

לגבי הערכות - קשה, קשה מאוד. היו לי תלמידים מבריקים, מתעניינים, שהיה תענוג ללמד אותם - אבל את הרעיונות הנהדרים שהיו להם הם לא הצליחו להביא לידי מימוש. תיכננו ניסויים מרושלים מאוד, אם בכלל, חיפפו בביצוע, כתבו דו"חות שמה לעשות, פספסו לחלוטין את הנקודה.
היו לי תלמידים - למעשה, תלמידות - שקדנים, חרוצים, התישו אותי בשאלות על השפיץ של הקפיץ בחריץ - ובמבחנים ובעבודות הביאו לי עיסה של כל מה שכתוב בספר. לא נראה לי שנקלט שם משהו, אבל העובדות היו שם (יחד עם שלוש מאות עובדות אחרות לא רלוונטיות).
היו כמה נהדרים באמת, שהתעניינו, הבינו, הפנימו, וגם הצליחו לנסח את הדברים בצורה נכונה.

היה קשה מאוד לתת ציונים שונים לשני תלמידים שבכתה התעניינו, חקרו, למדו במידה דומה של התלהבות - והפיקו עבודות שונות מאוד ברמה, בעומק, בניסוח. אבל היה קל מאוד להבדיל את העבודות האיכותיות באמת מכל היתר. וכן, האיכות חשובה, וכן, הציון משנה, כי אנחנו כבר לא בתיכון.

לי אפשרות להשפיע על התוכן של לימודי ההערכה במכללות למורים בישראל. בדרך כלל כשמדברים עם מורים על הערכה חלופית, הם אומרים שמדובר ברעיונות יפים בתיאוריה אבל לא מציאותיים בלחץ הזמן וקוצר המשאבים של מורה בישראל. אני רוצה לבנות יחידת הוראה שתעביר את המסר שהערכה מצמיחה זה במידה רבה עניין של גישה כללית ושפה.
לא הבנתי... אנא הסבירי שנית

תמר, טוב שאת שואלת. לא הסברתי טוב.

השאלה שהפניתי אליכן היא, איך אתן רואות את הסוגייה של הערכה (=שיפוט של הביצוע ומשוב עליו) בטיפול או בהוראה. מתי ואיך אתן נותנות משוב למטופלים או לתלמידים על התפקוד שלהם. מה עובד (=מקדם את הלמידה, מסייע לבניית הדימוי העצמי או לפחות לא פוגע בו, תורם להנאה או לפחות לא פוגע בה).

הציטוט שלא הבנת: מורים נוטים לחשוב שביצוע הערכה אלטרנטיבית בכיתה דורש השקעה גדולה של משאבים, שהיא מותרות במציאות החינוכית שלנו (למשל, הערכה באמצעות ‏פורטפוליו‏). אני רוצה למצוא דרך להעביר את המסר שמדובר קודם כל בגישה שונה להוראה ולהערכה, למשל - גישה שמדגישה את הכבוד לתלמיד, את חשיבות המאמץ, ועוד. זה מובן יותר?

היינו בפגישת סיכום שנה עם הפיזיותרפיסטית, שהיתה מאוד מבסוטה ממנה. התוית הרשמית: עיכוב מוטורי קל. קל!

אמא_בלמידה_מתמדת^?‏,
וזאת היא דעתי:
הערכות ומשובים עלולות לגרום לתלות באדם אחר. אדם זה לא נמצא תמיד ליידי. עדיף, לדעתי, לאפשר לצד השני לפתח בעצמו את היכולת להערכה עצמית חיובית. כי אחרת ההערכה היא מותנית במה שיגידו לי. ואם יום אחד לא התייחסו אליי... ואם יום אחד ההערכה תהיה שלילית....

את זאת ניתן לעשות על-ידי יצירת אווירה. אווירה מקבלת, רגועה, אוהדת, אוהבת, מחייכת.

"תתכופפו ותניחו ידיים על כפות הרגליים, הקרסוליים או השוקיים - כל אחד איפה שנוח לו" -
זה משפט מאפשר.

"זה יופי! זה ממש יופי!" -
שיפוטי ומעורר תלות. ההנאה היא רגעית ולא בונה הערכה עצמית בת-קיימא.

"אתה ממש מבין את התרגיל הזה. אין לך את הגמישות כדי לבצע אותו באופן מושלם, אבל אתה עושה אותו לגמרי נכון" -
שיפוטי, מותנה, יהיר.

"זה מאוד השתפר!" -
מה שעשיתי קודם היה אולי לא מספיק טוב. ואני דווקא הרגשתי שזה היה נכון וטוב אז אולי אני טועה, הרי המורה צודקת.

"את זה הגוף שלך עדיין לא מבין" -
יהיר. אני דווקא הרגשתי שזה היה נכון וטוב. המורה יודעת כנראה יותר טוב ממני על עצמי.

"תיישרי קצת כאן...וכאן..." -
לא מתאים לי. הגוף שלי אותת אחרת.

"הכתפיים שלך מאוד התחזקו בחודשים האחרונים." -
יהיר, מעורר תלות.

"את מרגישה פחות מתח בכתפיים ובעורף?" -
מפתח הערכה עצמית ומודעות עצמית.

_"את זה לקח לי חמש שנים עד שהצלחתי לעשות" -
יהיר, מפתח השוואתיות.

_"זו נקודת תורפה אצלי. לי קשה עד היום לעשות את התרגיל הזה" -
יהיר, מפתח השוואתיות.

רוב התגובות כאן לא נשמעות לי מצמיחות באמת...
אולי אפשר לעדן אותן ולסייג אותן ב"נראה לי ש...", "אתה יכול לבדוק עם עצמך אם..."

כדרכי התבשלתי עם השאלה של הערכה מצמיחה ולקח לי קצת זמן וכבר באתי עכשיו למחשב עם תשובה סדורה ומנומקת וגיליתי את הדברים של פלונית שלמעשה, באופן קצת פתלתל אולי, מחדדים את הנקודה שהבאתי.
ועכשיו אחרי הפתיחה המגושמת הזו לדברים עצמם: היום נפלה בחלקי הזכות לארח אצלי, ביגור, את המורה סורינדר סינג מרישיקש. היתה יופי של סדנא אבל על כך בדף אחר. ההערות שלו היו קצרות ועניניות והאנגלית שבפיו די בסיסית כך שהוא מתקן במילה אחת ולעתים כמו ציווי- קצר, תכליתי. ! lift!, rotate, כאלו דברים ועדיין זה היה מאפשר ומצמיח. השהיה בנוכחותו גרמה לי להבין שמה שהופך את הדברים למכבדים ומפרים הוא הכוונה שבלב. סורינדר סינג בצניעותו הרבה, בנועם הליכותיו, באור שבעיניו ובחוש ההומור שלו, יכול לצעוק פקודות ועדיין אני כתלמידה ארגיש מוקפת באהבה וביכולת שלי להתפתח ולהתקדם.
לכן , אולי גם קראתי את מה שכתבה אמא בלמידה באופן שונה לחלוטין מפלונית. כי אני כבר מכירה ויודעת שיש כאן טוהר כונות אז השיפוטיות והיהירות בכלל לא נגלו לי. אחרי שקראתי את דבריה של פלונית הבנתי שאפשר לפרש את זה גם כך.
בקיצור, מה שאני אומרת זה שכשהמורה מלמד מהלב הוא נכנס את הלב וכשהמורה הוא יהיר גם הערות מתונות ביותר ו(כאילו)נטולות שיפוט תשרתנה את היהירות שלו. את זה, חוששתני, יהיה טיפונת מסובך להכניס לתוך תכנית לימוד אבל אם זה יצליח זה יהיה נפלא!
ואם כבר פלונית החזירה אותנו להתלבטות הנצחית בין כמה לתקן ועד כמה לתת ללמוד לבד אני רוצה לספר סיפור.
כשאני מלמדת אני ממש משתדלת לכוון לכך שהתלמידים יתקנו את עצמם, מינימום תיקונים ישירים ממני. הרי הכל נמצא שם בפנים, כל הידע וכל התשובות, אני יכולה, לכל היותר, להפנות זרקור. יש לי תלמידה שהיא גם חברה קרובה ואהובה מאוד שאת ילדה הראשון ילדה בערך באותו זמן שאני ילדתי את בתי הצעירה . אני את כל התינוקות שלי בחדשי חייהם הראשונים הבאתי לשיעורים, ולכן אין להתפלא שגם תלמידותי נוהגות כך. בעוד אני זמינה לתינוקת אבל לא מתעסקת איתה בכלל, כלומר, אם היא בוכה שמה אותה על הציצי,, אם היא עושה קקי מחליפה לה חיתול, לא שום דבר מעבר, חברתי היתה משוחחת עם תינוקה וזה הפריע לי, אבל נאמנה לשיטתי איפשרתי לה ללמוד לבד שזה לא מתאים. זה לא קרה. עכשיו נולדה לה תינוקת שניה ושוב התסריט חזר על עצמו. אחרי שני שיעורים הבנתי שפה להערות הכלליות שלי אין השפעה וגם לא לדוגמא האישית. ניגשתי אליה עם כל הרוך והאהבה שיש בי והסברתי לה שזה מפריע שהיא מדברת עם התינוקת וכו' וכו'. היא הודתה לי כי זה בכלל לא נקלט אצלה. מאותו רגע ההתנהלות של שתיהן היתה מדהימה והרמונית עם השיעור (במאמר מוסגר אני מודה שזו תינוקת כל כך תיקשורתית שבאמת צריך להתאפק לא לדבר איתה). אז לפעמים צריך להעיר, לתקן ולכוון. מה לעשות לא תמיד יצר החיקוי והיכולת ללימוד עצמי נשמרים. לפעמים מורה צריך להורות.

תהיה: כשאני באה ללמוד משהו - ביולוגיה של התא או תפירת שמיכות טלאים או ריקודי בטן - אני באה בכוונה ללקט ידע, לצאת מהשיעור עם משהו שלא היה לי קודם, להתבונן ולספוג ידע שאין לי, אבל קיים אצל המורה.
כשאני מלמדת, התלמידים שלי נמצאים בכתה כי - מה לעשות - אני יודעת דברים שהם עדיין לא יודעים. היו לי תלמידים עם יכולות מדהימות, הרבה יותר משלי, אבל מה לעשות - ללא הידע הספציפי שהעברתי להם.

למה צריך לייפייף את המציאות? למה צריך ללכת על ביצים ליד תלמידים - האם נפשותיהם הענוגות לא יעמדו באמירה כגון "תיישרי קצת כאן"? למה "לא מצמיח" לומר שהכתפיים התחזקו בחודשים האחרונים - הרי זו האמת, כשהם התחילו להתאמן הם באמת היו פחות חזקים מאשר כמה חודשים אחרי!

הכל נמצא שם בפנים, כל הידע וכל התשובות לצערי לא יכולה לומר שהמשפט הזה נכון לגבי התחום הספציפי שאני מלמדת - שבו, אין מה לעשות, צריך ללמוד ממש, חומר לא תמיד מרתק, ובכמויות מסיביות.

הערכות ומשובים עלולות לגרום לתלות באדם אחר. אדם זה לא נמצא תמיד לידי. עדיף, לדעתי, לאפשר לצד השני לפתח בעצמו את היכולת להערכה עצמית חיובית.
זה נכון מאוד, כי אני רואה מספיק ילדים שמשחילים חרוז, או מה שלא יהיה, ומסתכלים עלי כדי לוודא שהם עושים את זה טוב. (וכמובן, אתן יכולות לתאר לעצמך עד כמה הם מצליחים להשחיל את החרוז הזה בלי להסתכל...)
וזה די קשה, מצד אחד להיות שם (עצם הנוכחות שלי), שלא לדבר על לעודד או לכוון להיות אקטיבית בכל דרך אחרת שהיא, אבל גם לא להיות שם, כדי שהילד יפתח את ההערכה העצמית שלו והבקרה העצמית שלו. בשבילי, זה מין איפכא מסתברא שכזה.

אה, ואמא בלמידה, תני לי להיות נודניקית היום . איזו הערכה ("לא אלטרנטיבית") קיימת כבר היום בכתות? האם את מתכוונת רק לציונים על עבודות, מבחנים וחובות אחרות (נוכחות), או גם למשוב מילולי תוך כדי שיעור?

איך אתן רואות את הסוגייה של הערכה (=שיפוט של הביצוע ומשוב עליו) בטיפול או בהוראה. מתי ואיך אתן נותנות משוב למטופלים או לתלמידים על התפקוד שלהם. מה עובד (=מקדם את הלמידה, מסייע לבניית הדימוי העצמי או לפחות לא פוגע בו, תורם להנאה או לפחות לא פוגע בה).
טוב, אז קודם כל: אני לא יודעת מה עובד. קטונתי... איך אני יודעת מה יוצר העצמה אצל ילד שאני עובדת אתו? אין לי איך להיכנס לו לקישקעס. הפלט שיוצא ממנו החוצה לפעמים באמת משקף את איך שהוא מרגיש ולפעמים לא, ולא תמיד ההיכרות שלי עם הילד מספיק מעמיקה בשביל שאני אדע לקרוא נכון את הפלט הזה!

לפעמים דווקא "מחסור" במשוב נותן את האפקט החזק יותר. למשל, ילד ספציפי מאוד שהיה רגיל לחשוב על עצמו שאין לו כלים לפתור שום בעיה, נתקע יום אחד במצב לא קל. אני אמרתי לו: "אה, בטח תמצא איזה פתרון" בנימה אגבית ביותר, והלכתי לצד השני של החדר ועשיתי את עצמי עסוקה מאוד. זה היה מעצים, דווקא בגלל שהתייחסתי ליכולת שלו למצוא פתרון באגביות, כמשהו מובן מאליו. יש גם מקרה כזה בסרט "לסניור באהבה" שבו במהלך סיור ב- IBM בחור אחד שואל את המורה שלו "היי, מה זה?" והמורה, בלי אפילו לטרוח להסתובב ולהסתכל, אומר לו "אה, אתה תלמד את זה בקולג'".
בקולג'??? הוא?? (שכונת עוני, עבר והווה אישי וחברתי של בקושי-גומרים-תיכון וכולי וכולי וכולי - ופתאום המורה שלו מתייחס ללמודים העתידיים שלו בקולג' כאל משהו כל כך מובן מאליו שאפילו אין פקפוק לגביו בכלל - דווקא האגביות הזאת יכולה לחזק)

הדבר היחיד שאני בטוחה שעובד לאורך זמן זה משוב בסגנון "נפילה מצוינת", כלומר משוב שמסייע להפוך כישלון לעוצמה.
ומה שגנדי אמר: להתייחס לאנשים לא כפי שהם, אלא כפי שהם מייחלים להיות, וכאילו הטוב שבהם הוא כל כולם.

ומצד שני, אני מאוד מסכימה עם אמא_אינקובטור‏: כשאני באה ללמוד משהו אני רוצה שילמדו אותי. כשלמדתי קראטה, למשל, היה לי חשוב שהמורה יתקן לי את הטכניקה כל פעם שהוא עובר לידי. זה גרם לי הנאה גדולה והמריץ אותי בדרך חיובית. אבל אני לא רוצה לחשוב בכלל מה פלונית היתה אומרת על המשובים שהוא היה נותן

וזה מוביל אותי לנקודה הבאה: אם מתעלמים לרגע מהסטנדרטיזציה של מבחנים, ומתרכזים במשוב ספונטני תוך-כדי-תהליך-הלמידה, אז זה משהו כל כך אינדיווידואלי וכל כך תלוי תזמון. למשל, אמא_בלמידה_מתמדת^?‏ מביאה משפטים שהיא חוותה אותם כמעצימים, באה פלונית וקוראת אותם על גבי המחשב, ומרגישה כלפיהם אחרת לגמרי. או דוגמאות שאני הבאתי פעם על איך שפידבקתי ילד ספציפי, ומישהי קראה את זה ולא אהבה כי זה נראה לה סכמטי ומלאכותי. בטח שזה יהיה סכמטי ומלאכותי אם נתייחס לזה כאל שבלונה ונגיד את זה לכל תלמיד כל פעם! אבל אני, באותו רגע, התאמתי (כמיטב יכולתי, כן?) את המשוב לתלמיד, בהתבסס עליו, עלי, על היחסים בינינו ועל המצב רוח הנוכחי שהיינו בו באותו רגע. אני מקווה שזה היה משוב טוב. אני חושבת שזה היה המשוב הכי טוב שיכולתי להפיק מעצמי באותו רגע. ביום אחד, הייתי אולי אומרת משהו אחר. ולתלמיד אחר, בכלל הייתי מדברת אחרת.

הי תמרוש_רוש‏,
שוב אני נתקלת בך. לפעמים אני מצטערת שאני אלמונית, אבל אני עדיין לא חשה בטוחה מספיק ל"ניק-ניק" את עצמי.

אבל אני, באותו רגע, התאמתי (כמיטב יכולתי, כן?) את המשוב לתלמיד, בהתבסס עליו, עלי, על היחסים בינינו ועל המצב רוח הנוכחי שהיינו בו באותו רגע.
זו גישה שמצביעה על רגישות והכרה באינדיבידואל ואני חושבת שהיא "שביל הזהב" ומאידך, גישה שקשה מאוד ליישם. הרבה פעמים אנו חושבים שאנו יודעים מה עובר על הצד השני והסיכויים שאנו טועים - הם ממש גבוהים. גם אם אנו ממש בטוחים שאנו צודקים זה אף פעם לא נקי מאינפוטים של חוויות שלנו ולכן אני חושבת שתמיד יש להשאיר הסתברות לטעות שלנו. כמו שכתבת: הפלט שיוצא ממנו החוצה לפעמים באמת משקף את איך שהוא מרגיש ולפעמים לא.

בכל מקרה אולי כדאי להשקיע את משאבנו ביישום הגישה של יצירת אווירה מקבלת, רגועה, אוהדת, אוהבת, מחייכת, שדיברתי עליה למעלה, מאשר להתעסק במה בדיוק עובר על הצד השני. גישה זו מאפשרת לכל אחד להתחבר לעצמו ולכוחותיו פנימה. החיוך של המנחה הוא בשפה אוניברסלית. בנוסף, אם מציעים הערות ותיקונים קונקרטיים ("תבדוק עם עצמך...", "אולי..."), תוך כדי דוגמה אישית, מאפשרים לאינדיבידואל לבנות את עצמו לבד בלי תלות בפידבוק.

לפעמים דווקא "מחסור" במשוב נותן את האפקט החזק יותר. - זו תובנה מדהימה לדעתי.
אהבתי גם את סגנון ה"נפילה המצוינת".

זו גישה שמצביעה על רגישות והכרה באינדיבידואל ואני חושבת שהיא "שביל הזהב" ומאידך, גישה שקשה מאוד ליישם
קודם כל, תודה
דבר שני: מה זאת אומרת "קשה ליישם"? לי זה נראה בלתי אפשרי שלא ליישם, כי ברגע שאת במגע עם בנאדם את, איך לומר את זה, בזרימה של היחסים שביניכם, בכאן-ועכשיו. כולל התגובות שלך כלפיו.
טוב, נו, שמוע שמעתי שיש פסיכולוגים ומטפלים אחרים שכל כך הפנימו את הצורך להיות "מקצועיים" שהם באמת איבדו כל ספונטניות ומקריאים לך תשובות לפי הספר (ההגדרה הבלתי נשכחת של זה ב"מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים": מספר שלוש עם חיוך. אבן הבוחן שמפרידה בין "הטובים" לבין ה- &#%$#)

שימי לב: העובדה שאני מיישמת גישה ספונטנית ומנסה להתאים את עצמי לאינדיווידואל שמולי לא אומרת שאני מצליחה להתאים את עצמי לאינדיווידואל שמולי. לפעמים כן, לפעמים לא. אבל פידבק שבלוני אחיד הוא לא יקבל ממני בכל מקרה, כי זה בלתי אפשרי בשבילי לייצר סטנדרטיזציה כזאת של ההתנהגות שלי.

דווקא האגביות הזאת יכולה לחזק מול התלמידים שלי, אני "לוקחת מאוד קשה" את העובדה שחלק מהם כותבים בלי השתדלות כלל ("מזדעזעת" מגרפים שלא על פי המוסכמות, "מתחלחלת" ממשפטים בסגנון "נראה שלקבוצה א' לא הזיז מה עשתה קבוצה ב'").
כולה תלמידים בשנה הראשונה באקדמיה, אולי אחד ממאה מתוכם ימשיך למחקר, אבל אני חוזרת ומסבירה שכשמגישים הצעת מחקר או דוקטורט או מאמר לכתב עת מדעי, צריך לכתוב נכון.

כי ברגע שאת במגע עם בנאדם את, איך לומר את זה, בזרימה של היחסים שביניכם, בכאן-ועכשיו. כולל התגובות שלך כלפיו.
שוב - ומה עושים כשאני צריכה לכמת את כלל הזרימה של היחסים בינינו למספר שאני מקלידה בגיליון אקסל?

"מתעניין ופיקח אבל מאחר כרוני לשיעורים ומעופף רציני"?
"זיכרון חזותי נהדר, יכולת מועטה מאוד להבדיל בין עיקר וטפל"?
"במקצוע הלא נכון - לך ללמוד עיצוב גרפי (היה לי תלמיד כזה, שממש לא הבנתי מה הוא עושה באקדמיה כי היה לו כשרון מדהים לציור ופיסול)".
"צריכה ללמוד לארגן את הזמן בצורה נכונה, כי יש לך התכוונות נכונה אך היא מתפספסת בדרך לביצוע - מציעה לך ללמוד אצל מאמן אישי לארגון החיים והלימודים"?
"<לתלמידה ששפת אמה סינית> אנא, שפרי את האנגלית שלך, קחי כמה קורסים טובים בכתיבה בכלל ובכתיבה מדעית בפרט, קיראי ספרים, התרועעי עם חברים שאינם סינים, ואז נדבר - כי קשה לי מאוד להבין מה את מתכוונת לומר למרות שברור לי שהבנת הרבה יותר ממה שכושר הביטוי שלך מראה"?

וכל זה צריך לצמצם למספר. 84. 77. 92. 65. לפעמים גם 50. או סתם 86 פרווה לתלמידה שמבחינתי היא לא רק 100 אלא 110. או לחילופין, אותו 86 למישהי אחרת שברור לי לחלוטין ששכחה את כל החומר הרבה לפני שיבשה הדיו על הציון שרשמתי על המבחן שלה.

ומה עושים כשאני צריכה לכמת את כלל הזרימה של היחסים בינינו למספר שאני מקלידה בגיליון אקסל?
אין לי מושג... בשביל זה לא הלכתי להוראה.

ובגלל זה אני אוהבת את השיטה של הגשת עבודה למרצה שיושב ומעיר הערות, ומחזיר אליך לתיקון. ככה אפשר לקבל את הפידבק הפרטני יותר, וללמוד מהתהליך, זה לא איזה "בול קליעה כזה" שאו שקולעים או שמפספסים.

אבל קראתי את הקישור שאמא בלמידה הביאה על פורטפוליו, ושוב ושוב צצה לי השאלה: מה התועלת בכל זה, אם המדובר הוא במקצוע שהתלמיד מחויב לעבור ולא היתה לו שום בחירה בעניין? א-פרופו חינוך_חופשי‏. כאילו, למה לעבוד כל כך קשה ולטרוח על הערכה של עבודה שמישהו עשה רק כי אמרו לו לעשות, בלי שום הכרה פנימית בערך הידע או המיומנות, בלי מוטיבציה אישית...

ומה אכפת לי אילו ציונים המרצים שלי באוניברסיטה נתנו לי על קורסים שמיילא לא הערכתי ועשיתי רק כדי לגמור את התואר?

וואו, נהיה פה נורא מעניין. תודה על התגובות. אני מוצפת כרגע בכל מיני עניינים - מקווה לחזור ולהגיב ברגע שיתאפשר לי.

תמרוש_רוש‏,
כאילו, למה לעבוד כל כך קשה ולטרוח על הערכה של עבודה שמישהו עשה רק כי אמרו לו לעשות, בלי שום הכרה פנימית בערך הידע או המיומנות, בלי מוטיבציה אישית...
אני מלמדת סטודנטים ורוב עבודות הבית הם בגדר "לצאת לידי חובה" מבחינתם ולכן גם מבחינתי.

ומה אכפת לי אילו ציונים המרצים שלי באוניברסיטה נתנו לי על קורסים שמיילא לא הערכתי ועשיתי רק כדי לגמור את התואר?
מזדהה איתך. הבעיה היא שסטודנטים לחוצים על ציון סופי כי זה הכרטיס כניסה שלהם לחיי העבודה.
הציונים שלי לא היו גבוהים במיוחד גם בתואר הראשון וגם בשני ובכל זאת הצלחתי להיכנס למקומות שהרף שם גבוה. מכאן למדתי שחשובה האישיות, הקורסים שבחרת, הקורסים שבהם "היית טוב", ההמלצות, הרקורד ולא רק הציונים. נתנו לי צ'אנס והוכחתי את עצמי על אף הציונים.
וזה בגלל האמונה בעצמי, השאפתנות (שהמסגרות לא הצליחו לכבות בי) ועוד דברים שקיבלתי מהבית, מהחיוך ומהתמיכה של אמא. ולכן שוב אני חוזרת לגישה האישית, לאמונה ביכולות הצד השני ולחיוך. כל אלו מוציאים מ"התלמיד" את הטוב ביותר: בטחון עצמי יציב התלוי רק בי.

< מנצלת חלון זמן קצר כדי להגיב לדיון. אולי נעביר אותו אחר כך לדף אחר >
תודה על ההתייחסויות הרציניות שלכן לשאלה שלי.
אני מסכימה לחלוטין שתגובות מצמיחות הן במידה רבה תלויות קונטקסט, תפורות לסיטואציה ספציפית וללומד ספציפי, תלויות בנימת הקול והבעת הפנים ועוד אלף דברים. יחד עם זאת, אני מאמינה שבכל זאת אפשר וכדאי לנסח הכללות של עשי ואל תעשי, ולשם כך ביקשתי את עזרתכן. הנחת המוצא בדיון הזה הוא שיש הקשרים רבים בחיים שבהם משוב על ביצוע הוא חשוב או אפילו חיוני. ההשראה שלי היא אמנם מתחום העשייה בכיתה, אבל בוודאי שהיחס שלנו כהורים צריך להרחיב ולהשלים את מה שנעשה בכיתה/בגן (במקרה הטוב), או לשמש לו משקל נגד (במקרה השכיח ).

הנה כמה דוגמאות להכללות כאלה על משוב.
משוב בונה:

• מספק אינפורמציה ברורה ושימושית, בדגש על הסבר ברור מה אפשר לעשות כדי להשתפר (ליישר את הרגל או לחזור על לוח הכפל)
• מדגיש את החיוב, את מה שכבר הושג.
• מדגיש את חשיבות המאמץ (להבדיל מחשיבות היכולת המולדת)
• מתייחס לפוטנציאל של הילד כאל משהו גמיש, וללמידה כאל תהליך התפתחותי.
• מבהיר את מטרות הלמידה ומספק לילד כלים להעריך את עצמו.

משוב לא בונה:

• מתייחס ליכולות מולדות. מתייחס לפוטנציאל של הילד כאל ישות סטטית ובלתי משתנה.
• מעודד תחרותיות והשוואה לילדים אחרים.
• משתמש בהערכה כשוט.
• יוצר תלות באישור של אחרים.

ואני בטוחה שיש עוד.

קניתי לעצמי עכשיו את "איך לדבר כך שהילדים ילמדו, בבית ובבית הספר", של פייבר ומייזליש. אני מעריצה את הספרים שלהן, עם הסגנון האמריקאי הדביק, הקומיקס המכוער והתרגום העילג. פרק 5 בספר נקרא "שבחים שאינם מבזים, ביקורת שאינה פוגעת". הן עושות שם הבחנה בין שבחים שיוצרים תלות באישורם של אחרים לבין שבחים שמעבירים את השליטה אל הילד ומחברים אותו אל כוחותיו. מעניין לקרוא. כשאסיים, אנסה לסכם כאן את הפרק.

על נפלאוֹת היוגה
על השלווה והרוגַע
על החן והיצירתיוּת
על ההומור והג'ינג'יוּת
על האריה והחסידה
על הכול הכול תודה!

< סיימנו שנה עם הלן, המורה המופלאה. למזלנו היא תמשיך ללוות אותנו גם בשנה הבאה >

סתם ראיתי פה ורציתי להמליץ מאד על שיטת ורדי

למזלנו היא תמשיך ללוות אותנו גם בשנה הבאה
והיוגה תלווה לכל החיים.
אמן.

אמן ואמן.
לגבי הדס נותר עוד לראות איזו פעילות תתפוס אותה (היא מתלהבת מכדורגל עכשיו), אבל לגבי עצמי אני כבר די בטוחה ש היוגה תלווה לכל החיים: אני נהנית נורא מהשיעורים, נעים לי שם גם מבחינה חברתית וזה חדש, יש לי הרבה יותר אנרגיה ביום יום ויש שינויים גופניים אמיתיים שנוסכים בי אופטימיות כללית בנוגע ליכולת להשתנות ולהתפתח .

ואם לחזור לרגע לשיחה שלנו על שבחים: הקריאה ב-"איך לדבר כך שהילדים ילמדו, בבית ובבית הספר" נדחקה לעת עתה בגלל מטלות קריאה דחופות יותר, אבל ממה שהספקתי לקרוא נחרט אצלי הרעיון של החלפת השבח בתיאור מילולי של ההישג.
בשבועות האחרונים אני מנסה להפנות את תשומת לבה של הדס להישגים שלה. במקום להתפעל בקול ("הצלחת לטפס על הגדר, כל הכבוד!"), אני פשוט אומרת לה בשקט "הי, אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני רואה אותך מצליחה לטפס על הגדר הזו".
מה שאני בעצם מנסה לעשות הוא להפנות את תשומת לבה באופן עקבי למקומות שבהם היא מתפתחת ומתקדמת, מתוך תקווה שהיא תפנים את ההסתכלות הזו ותוכל להבחין בהתקדמות שלה גם בלעדיי. באופן כללי אני מאמינה שיש ערך עצום להרגל למקד את המבט בדברים החיוביים. באופן ספציפי, אני חושבת שזה הרגל שעשוי לסייע לה לבנות את הביטחון הגופני שהיא זקוקה לו ואת האומץ להתנסות באתגרים חדשים.

יופי לשמוע.

להפנות את תשומת לבה באופן עקבי למקומות שבהם היא מתפתחת ומתקדמת, מתוך תקווה שהיא תפנים את ההסתכלות הזו ותוכל להבחין בהתקדמות שלה גם בלעדיי אמרת הכל.

אני לחלוטין לא מהשבחניות-מתלהבות, אבל עדיין הבכורה שלי שואלת בציפיה "נכון שהרכבתי יפה מאוד?!" על פאזל מסובך שאנחנו עובדות עליו יחד. אמרתי "אתמול היתה רק ערימת חתיכות, והיום כבר אפשר לראות את התמונה". מספיק, לא?

"אתמול היתה רק ערימת חתיכות, והיום כבר אפשר לראות את התמונה"
בדיוק. נחמד שאנחנו מתכנסות למסקנות דומות.

וכאן אנו מגיעים הישר לתסביכים האישיים שלי.
לי, אישית, שבח מופרז במילימטר מהרצוי עושה לא טוב, גורם לי לשיתוק ולחוסר אמונה עמוק בעצמי. (אני יודעת שיש כאלה שחיים משבחים).

בשבת הייתה לנו שעה של עונג צרוף: הדס הזמינה אותנו להופעת ריקוד, עם כל גינוני הטקס.
היא הופיעה בסלון בחצאית וחולצה חגיגית, וביקשה שנשים לה מוזיקה איטית. שמנו דיסק עם שירי לילה טוב, כמו: "כשדניאל ישן" ו-"שיר לשירה". היא רקדה 5-6 שירים, נהנתה מכל רגע ולא פספסה שום הזדמנות לקוד קידות במהלך המופע.
הקצב האיטי עשה לה משהו נפלא. זו הפעם הראשונה שממש נהנינו לראות אותה רוקדת. זה היה מקסים, שילוב של פנטומימה וריקוד אקספרסיבי. מוזיקה איטית לילדה איטית - איך לא חשבתי על זה קודם? הרי גם אני אוהבת לרקוד לצלילים של מוזיקה איטית. כשהקצב מהיר, אני לא מספיקה לעקוב.

---

הלן של היוגה סיפרה לי אנקדוטה מהשיעור האחרון בגן: הילדים עמדו בתור וכל אחד עשה גלגול ראש על המזרון. הלן הייתה בטוחה שהדס לא תשתתף בפעילות, מפני שעד עתה היא נמנעה מכל "עמידה לאור הזרקורים". להפתעתה, הדס ניגשה והתחילה להתגלגל. הלן עקבה בדריכות אחרי הגלגול ולרגע ראתה איך התרחיש הגרוע מתגשם: הדס נתקעה והילדים צחקו עליה. הלן חששה: מה יהיה עכשיו? ואז הדס קמה, חזרה למזרון ופשוט ניסתה שוב, והפעם הגילגול הצליח. (בבית הדס סיפרה לי בשמחה ובלי פרטים ש-"היום אצל הלן עשינו גלגולי ראש").
האם זה קשור איכשהו למאמצים שלנו, או פשוט אחד מפירותיה המבורכים של ההתבגרות? אף פעם לא נדע, כמובן.

תשואות לרקדנית!

איזה יופי!
אולי זה המקום לעדכן שמאז שקראתי את המאמר ההוא שקישרת אליו בדף על עודף משקל, על חשיבותה של פעילות גופנית, לקחתי על עצמי מחויבות לעשות בכל יום פעילות גופנית, ולפתוח פתח לפעילות כזו גם לבת שלי.
בהתחלה זה היה מאולץ, משהו שצריך לזכור אותו ולהתאמץ נורא בשביל שיקרה, ולאחרונה זה פשוט קורה מעצמו, בלי שאני צריכה לדאוג לזה- היא רצה ומשחקת בכדור ועושה תרגילי התעמלות ורוקדת ומשחקת תופסת.
ברור שזה גם בגלל שקיץ ונמצאים יותר בחוץ ובבריכה ובים, אבל אני ממש יכולה לראות איך ככל שהיא עושה יותר פעילות גופנית כך זה משחרר עוד חשק ויכולת ומרץ.
אני גם ממש חווה את זה אתה כי מרגישה את אותו השינוי אצלי.

עכשיו הדאגה היחידה שמעיבה היא מה יקרה בחורף, שאצלנו הוא קשה ומאוד ביתי.

תודה גדולה על הקישור ההוא ובכלל על שני הדפים האלו שעשו שינוי של ממש בחיינו!

כולכבוד!! לרקדנית-היוגיסטית, הקיץ הזה בהחלט עושה לילדים שלנו משהו טוב...

אשה_שמחה‏, נורא משמח מה שאת מספרת.

עכשיו הדאגה היחידה שמעיבה היא מה יקרה בחורף, שאצלנו הוא קשה ומאוד ביתי.
מזמינה אותך לפזר את ענני הדאגה. בחורף נסער מוחות על החורף.

וגם אני מכירה תודה על השינוי שהדפים האלה עשו בחיי. תודה גדולה לכולכן על קבוצת הלימוד והתמיכה הנפלאה והמלוכדת שלנו.

איזה יופי!

מזמינה אותך לפזר את ענני הדאגה. בחורף נסער מוחות על החורף.

כן, את צודקת תודה.

ראיתי מסיבה אז באתי.
אז בהזדמנות רציתי לשתף בתהליכי למידה שעברתי עם שלושת הילדים. אסף ביקש ללמוד לקפוץ ראש. קבענו לעצמנו פגישה שבועית . בהתחלה הוא קפץ בישיבה. רבע שעה עשינו לימוד מתודי, כשאני מתקנת ומעירה ואז חצי שעה של אימון עצמי במהלכו אני שחיתי בריכות. למה אני מציינת את זה ששחיתי בריכות ? כי אחד הדברים הכי קשים לי בללמד בכלל ואת הילדים שלי בפרט הוא לתת לטעות. מייד אני רוצה לרוקן את כל הידע שלי אל תוך הלומד. אז ככה אני הייתי עסוקה ולא הפרעתי לו להתאמן. בפגישה השניה שלנו הוא כבר התחיל לקפוץ מעמידה ושוב עשינו רבע שעה מתודי וחצי שעה אימון עצמי. ומה אני אגיד - הילד קופץ ראש יותר טוב ממני.
שני הקטנים פתאום למדו לשחות. כאן התפקיד שלי היה עוד יותר מצומצם. בזכות הדף הזה נמנעתי ככל יכולתי ממחמאות (זה עוד לא ממש מצליח לי) והשתדלתי לשבח דברים ספציפיים כמו "יופי שהוצאת ראש לקחת אויר" או "תנועות מדויקות ויפות" וכל כך הצלחתי לא להפריע להם ללמוד שעכשיו הם פשוט שוחים (כמו סרדינים קטנים).
איזה כייף להפגש אתכן כאן.

איזה יופי.
ברור שיותר מכל דבר אחר, התקדמות היא בעיקר תוצאה של הקילומטראז' שצוברים בהתנסות מסויימת.

עם הקטנים, לא רק שלא הפרעת להם (רק תמכת וכיוונת בעדינות), אלא שכל הלמידה נעשתה תוך משחק במים, ו-אם הבנתי נכון-לא הוגדרה כלל כלימוד או אימון (=משהו שעושים לתכלית מסוימת). אני חושבת שזו הדרך האידיאלית ללמוד.
לאחרונה אני מבינה שעם כל הדגש על חשיבות המאמץ והאימון (להבדיל מהדגש על יכולות מוּלדוֹת), צריך להיזהר מלהפוך את הפעילות הגופנית (וגם פעילויות אחרות, כמובן) למשהו שעושים כדי ללמוד ולהשתפר (או, בגיל מבוגר - כדי לרזות). לא. זה צריך להיות FUN, משהו שעושים לשם ההנאה שבו.
יש מחקרים שמראים איך כאשר מציעים לילדים (או חיות) פרס על משחק שהם משחקים בו ממילא, הפרס הורס להם את כל ההנאה מהמשחק. בהתחלה תדירות המשחק גוברת מאוד, כי הילדים רוצים לזכות בפרס. אבל כאשר החוקרים מפסיקים להציע את הפרס, הילדים מאבדים כל עניין במשחק, כלומר משחקים בו פחות ממה ששיחקו בתחילת הניסוי.

מתנה לדגיגים שלך, מימה:

נורית סיפרה לי עליכם ואני כמובן שמחה לבוא ולדבר אתכם...אני מדענית החוקרת את סרבול התנועה אצל ילדים ממקום אחר...כמו ההשמנה... והיות ואני ביוכימאית אני מתייחסת לניסיון ל"חסוך" בתנועה כאל סימן של דאגה של הילד ל"מה יהיה מחר?"...אם הוא יהיה בטוח שיהיה בסדר הוא לא יחשוש כל כך לבזבז אנרגייה על תזוזה...כתבתי על זה מאמר (מצורף) ואני אשמח לשמוע מה אתם חושבים...הדגש שאני רוצה להבהיר הוא שהסרת הדאגה מהילד תשפר את יכולת תנועתו... ‏http://www.notes.co.il/dina/31183.asp‏
תודה ולילה טוב, דינה

כן, אבל יש ילדים עם סרבול תנועה שזזים כל הזמן.... ויש ילדים רזים ומסורבלים... ההקשרים בין התופעות (סרבול והשמנה, וסרבול והימנעות מתנועה כללית) הם לא חדמשמעיים, ואני לא יודעת מה שכיחותם.

‏איך ללמד ילדים לרכוב על אופניים‏

נכון שזה שייך לכאן?

קישור מעולה

רק דבר אחד הוא שכח לכתוב שם: הרציונל הוא לא רק בזה שהילד שולט על התנועה (שזה גם חשוב), אלא שעיקר המיומנות באופניים היא לשמור על שיווי משקל, והפדלים זה עניין משני בדרך כלל, והשיטה שלו באמת מקנה קודם שיווי משקל ואחר כך מוסיםה את הפדלים, כמו שצריך להיות, במקום להתרכז בפידול ולדחות את שיווי המשקל לאחר כך.

אפצ'י

כבר מזמן רוצה להתייעץ אתכן במשהו. נזכרתי שכתבתי כאן במעלה הדף (מזמן)
ליה חוסכת ממני בדרך כלל את ההתמודדות הזאת כי היא קופצנית וקלילה וספורטאית כמו אבא שלה

והנה אני נתקלת בבעיה שקשורה לסרבול ומרוב שהתחייבתי על קופצנית וקלילה אני מתפדחת להתייעץ.
ובכל זאת: היא קשה, ליה. כלומר: קשה למגע. איך אני אסביר את זה? בטח המבינות יגידו שזה עניין של טונוס,
אבל זה ממש כאילו העור שלה קשה. ומאז שנולד לה אח שתיאורו הכי הולם הוא "רך ומוצלח", זה עוד יותר ברור.

היא ממש לא מצליחה לייצר מגע עדין. זה בטוח מתחדד מול הנוכחות שלו כאן. (בעיקר אצלי בראש, ובכל זאת ),
משהו בחדירה האגרסיבית שלה למרחב התינוקי והרך של שנינו מצליח להוציא אותי מדעתי. ואני מניחה שזה מקצין את העניין.

יש לי עוד מה לכתוב, אבל אני רוצה לשמוע אתכן קצת...

הי, אש"ל, איך המגע הקשה הזה מתחבר לך דווקא לסרבול?
נראה לי ש-תמרוש_רוש‏ תוכל לשפוך אור על הסוגייה.

זה קשור, אני לא יודעת איך להסביר , אבל זה קשור. כתבתי פה פעם על אסף שהמגע שלו "נכנס" בנו, אז ישר הזדהיתי עם אש"ל. אולי זה קשור יותר לויסות...
נו יאללה תמרוש, אז מה אם עכשיו ארבע בבוקר באוסטרליה, אנחנו מחכות פה לתגובתך!

היא קשה, ליה. כלומר: קשה למגע. איך אני אסביר את זה? בטח המבינות יגידו שזה עניין של טונוס,
אבל זה ממש כאילו העור שלה קשה. ומאז שנולד לה אח שתיאורו הכי הולם הוא "רך ומוצלח", זה עוד יותר ברור.
היא ממש לא מצליחה לייצר מגע עדין. זה בטוח מתחדד מול הנוכחות שלו כאן. (בעיקר אצלי בראש, ובכל זאת ),
משהו בחדירה האגרסיבית שלה למרחב התינוקי והרך של שנינו מצליח להוציא אותי מדעתי. ואני מניחה שזה מקצין את העניין.
יש לי עוד מה לכתוב, אבל אני רוצה לשמוע אתכן קצת...

אז דעתי המלומדת היא: תכתבי עוד, תתארי עוד, כי כרגע התמונה לא ברורה לי. אני אפילו לא מצליחה ליצור שאלות מנחות.
(אה, כן, ואני בהריון חודש שמיני, ובכלל הולכת ויוצאת מנטלית מהמקצוע, ונכנסת לעולם אחר, אז... להנמיך ציפיות, טוב?)

גם השנייה שלי, שכולה רוח תזזיתית רמת קול, מאז שנולדה לה אחות נהייתה מסורבלת יותר, ניתקלת ונופלת ונחבלת. ועם הקטנה הייתי צריכה להעיר לה הרבה להיות יותר עדינה והיא כ"כ משתדלת! ועדיין חסרת זהירות. טוב, היא רק בת 4 אבל תמיד הייתה כ"כ נבונה וזהירה ועכשיו כ"כ לא!

תמרוש_רוש‏
אני כל פעם שוכחת שאת בהריון (השכל בורח עם החלב, את יודעת)

וכל פעם נזכרת ומחייכת לעצמי ומקנאה כבר מראש בילדים שלך, שאיזה אמא תהיה להם...

ובעניין ליה: היא בת ארבע, ליה. קפיצית כזאת: מטפסת, קופצת, אין בעיית סרבול.
העניין הוא שאין לה ברפרטואר מגע עדין. לא בחיבוק, לא בנשיקה, לא בליטוף.
היא תמיד נכנסת בנו כמו ש מי_מה‏ תיארה באמת.
זה מתערבב לי פה עכשיו עם ההתמודדות הלא פשוטה שלה עם כניסתו של הלל למשפחה,
אבל נדמה לי שזה היה ככה גם קודם. אולי רק הקצין בשנה האחרונה.

ועדיין נדמה לי שהכי מדוייק שהגעתי כאן זה קשה למגע
אני מרגישה צורך, לאחרונה, ללמד אותה (אם אפשר בכלל...) מגע רך, עדין.
להרחיב לה את המנעד. אבל כרגיל, יתכן שזה צורך רק שלי.

הממממ.....

או.קיי, לא יכולה לתת מגע עדין זה עניין אחד.
אולי קשה לה לאמוד את העוצמה של המגע שלה, ולייצר משהו מדויק. או שקשה לה לאמוד את האפקט של עוצמת המגע על אנשים אחרים.

האם היא גם לא מסוגלת לקבל מגע עדין, או שזה דווקא בסדר?
ובכלל, האם את רואה אצלה דפוסים של רתיעה ממגע מסוים ומגירויים אחרים?
(ילד_נוגע_חזק_מדי‏, רגישות_טקטילית‏, רגישות_חושית_העולם_הוא_יותר_מדי‏ וכו')

להרחיב לה את המנעד. אבל כרגיל, יתכן שזה צורך רק שלי
או, אני לא יודעת. הצורך שלך אולי הוא באמת רק שלך (ולא קריטי אליה), אבל הוא גם יכול לשקף צרכים עתידיים של אנשים רבים שיבואו אתה במגע, ויהיה להם קשה עם הצד הזה שלה - ובמקרה זה הרצון לעזור לה להרחיב מנעד הוא חיובי מאוד.

כניסתו של הלל למשפחה
באמת יכולה להעצים קושי קיים.

איך המגע הקשה הזה מתחבר לך דווקא לסרבול?
אמא בלמידה, רוצה הסבר ברמה התיאורטית?
יש הטוענים שסרבול תנועתי (לפחות במקרים מסוימים) נובע מקושי מסוים בעיבוד תחושה. העיבוד של הגירויים המתקבלים ממערכות החושים לא מספיק אלגנטי, חלק, קוהרנטי, אז גם התגובה המיוצרת נופלת באיכות ובדיוק שלה ממה שהיתה יכולה להיות אילו היתה מבוססת על אינטגרציה מדויקת יותר של כל הנתונים. משהו כזה...

אבל, אמא של ליה, מה בעצם את שואלת? איזה ייעוץ את מחפשת שאנחנו (אולי) יכולות לתת?
את יכולה למקד?

תודה על ההסבר, תמרוש. זה מאוד מעניין.

פגישה עם הגננת המצוינת של הדס. יש לה אבחנות מעניינות וניכר שהיא אוהבת את הדס. משמח לשמוע את מה שיש לה לומר.
בתום הפגישה, אחרי קבלת חותמת המוכנוּת לכיתה א', הגננת מציינת שיש בכל זאת קושי אחד: בתחום הפיזי. הדס מסורבלת. הגננת מציעה שנפנה לאבחון.
דווקא בגן הזה, עם 35 ילדים וכל כך מעט מרחב פיזי, נמצאה העין שראתה את הסרבול של הדס.
אני חושבת שהפעם באמת פנֵינו לאבחון, מה גם שהקופה נדיבה בטיפולים רק עד כיתה א', ונותרו לנו עד אז רק 8 חודשים.

הקופה נדיבה עד גיל 6. אלה הנחיות המדינה. לא החלטת הקופות.
לאחר מכן אפשר לקבל טיפולים מהביטוח המשלים. שם כדאי להתחיל לפני גיל 10.

נדמה לי שמצאתי אוצר בלום לילדי ירושלים והסביבה: חוגי ‏מסלול‏ באלין:

" "מסלול" פתוח לכלל ילדי ירושלים והסביבה ועבור ילדים שנמנעים או נרתעים מפעילות ספורט במסגרת בית הספר או בחוגים שונים עקב סרבול בתנועה ,קשיים בקואורדינציה או דימוי עצמי נמוך, ילדים המתקשים בהשתלבות חברתית וילדים עם עודף משקל... כל הפעילויות במסלול מתקיימות בקבוצות קטנות, במטרה לאפשר לכל ילד חווית הצלחה תוך תשומת לב אישית. הדגש הוא על שיפור מיומנויות מוטוריות ושיפור בהרגשת היכולת והביטחון העצמי. מדריכי מסלול הינם בוגרי וינגייט המומחים בתחומם. "

מקסים.

המשך ציטוט: "מטרות הפעילויות במרכז הספורט הן הנאה מספורט תוך שיפור מיומנויות מוטוריות ושיפור בהרגשת היכולת והביטחון העצמי של הילד."

בינתיים יצרתי קשר עם המרכז, ויש לנו מקום בחוג שחייה ומשחקי בריכה, החל ממחר. אני קצת מתרגשת. זה נראה ממש מבטיח, עונה בדיוק על המשאלה שלי למצוא עבורה חוג שהיא תהנה ממנו בלי לחשוש מכישלון. לאחרונה היא מרבה לשחק אתי במשחקי דמיון שבהם היא נסיכה שמתחרה בתחרויות ריצה וריקוד, ותמיד מנצחת. כל ניסיון שלי להסיט את מוקד העלילה מניצחון לשיפור ביכולות או הנאה, נדחה בתוקף. במקביל, בעולם המציאותי היא מסרבת אפילו לנסות את חוגי הספורט הרגילים שיש ביישוב.
התלבטתי בין שחייה לבין חוג "התעמלות וקיר טיפוס", שגם הוא נראה מגוון, כייפי ומבטיח. בסוף הפור נפל על שחייה, כי זה רצון מפורש של הדס. בשבת האחרונה ביקרנו את סבא שלי בבית האבות (המשודרג מאוד) שבו הוא מתגורר. הדס שכשכה בבריכה המחוממת ונהנתה מאוד מאוד. שכחנו להביא לה גלגל או מצופים, והיא הסתדרה מצוין בבריכה הריקה של הגדולים, קראה לנו לראות תרגילים שהמציאה, והסכימה להישאר לבד בבריכה כשאנחנו ישבנו בחוץ עם סבא (כמובן שלא הורדנו ממנה את העיניים). בסוף הביקור הדס הכריזה שהיא רוצה ללמוד לשחות. wish us luck.

קיבלתי היום איזשהו ניוזלטר של יוגה, ובו מידע על די.וי.די חדש של ‏יוגה לילדים‏. לא בטוחה מה אני חושבת על הרעיון. לשיעור אמיתי יש איכות שונה לגמרי, אחרת ה-DVD היה מזמן יורש את מקומם של המכונים. מימה, מה דעתך?

הגדולה שלי הולכת לחוג יוגה לילדים..
ולא יאמן כמה זה העלה לה את הביטחון בגוף.
קנינו גם קלפים של יוגה לילדים - יש תמונות של ילדים עושים את התנוחות השונות - והיא מתה עליהם ומפזרת אותם בבית
ומנסה לבד כל מיני וגם מנסה ללמד את אחיה..
אז הקלפים בהחלט לא במקום השיעור אבל בנוסף - הם אחלה - לפחות אצלנו..

מה דעתי? אז ככה, בדרך כלל אני לא ממליצה על תרגול עם וידאו/ DVD כי אז זה משיג את התוצאה ההפוכה ממה שהיוגה מכוונת אליו, כלומר התבוננות פנימה. מבחינה זו, עדיף בעיני, להשתמש בקלפים, כמו שסיפרה POOH, או בספרים, כיון שאז כן מושג המפגש עם העצמי במקום עם גורם חיצוני. מצד שני, הרבה ילדים ממילא מבלים זמן מסוים בצפיה בגירוי חיצוני, אז אם כבר, למה לא למלא את הגרוי הזה בתוכן מהסוג הזה?
מסתבר שאין לי דעה נחרצת בענין (גם קלפים עוד אין לי וגם לא DVD של יוגה לילדים )יש לי רק את המחשבות הנ"ל.

מצד שני, הרבה ילדים ממילא מבלים זמן מסוים בצפיה בגירוי חיצוני, אז אם כבר, למה לא למלא את הגרוי הזה בתוכן מהסוג הזה?
מן הסתם, זה לא יבוא כתחליף לסרטים/טלויזיה, אלא בנוסף, ואז בעיני זה ממש מיותר.
חוץ מהסתירה שציינת (פנימי-חיצוני), יש גם את הסתירה בין משהו שהוא בדרך כלל פאסיבי (צפייה ב DVD), לפעילות גופנית. נראה לי שמבוגרים יכולים ליישב את הסתירה הזו אבל לא בטוחה שילדים גם.
גם אנחנו עושות יוגה עם הספרים (ספר ישן עם צילומים שחור לבן, וזה עם הקלפים). זה די מוצלח.
היום היה בכלל מגניב- רקדנו יוגה . עשינו שיעור תנועה- זה משהו שכבר עשינו כמה פעמים, לכל אחת ניתנת הזדמנות (15-10 דקות) להיות המורה והשאר תלמידות. בכל פעם משנים סגנון מוזיקה והשיעור מקבל אופי אחר לפי המורה. אז בשיעור שהנחתה בתי האמצעית עשינו יוגה עם מוזיקה הודית, ורקדנו את התנוחות בשילוב של קולות מתאימים (אריה, חתול, נחש וכו'). היה ממש כיף. בשבילי זה היה ממש חידוש- לרקוד בשכיבה על הבטן ועל הגב, בישיבה, על שש. לצאת קצת מהשטאנץ של ריקוד בעמידה.

הגעתי לבריכה באיחור של חמש דקות, כדי לקחת את איה למשחקיה ולאפשר לאורי ללוות את הדס בשיעור הראשון שלה ב"שחייה ומשחקי בריכה".
עוד לפני שראיתי אותם כבר שמעתי את הבכי, הבכי של הדס שאין לטעות בו.
היא עמדה מחוץ לבריכה בבגד ים ושיער רטוב, מתייפחת כולה מעלבון ואכזבה ואורי עוטף אותה במגבת הגדולה שהבאנו מהבית ואומר בכעס: "הם כל כך לא בסדר, כל כך לא בסדר".

שבוע אחד קודם לכן, הוצפתי בהתרגשות כפי שקורה לי לעתים כשמשאלה עמוקה וכמוסה עומדת להתגשם. המוח שלי, שנמצא פחות מדי בהווה ויותר מדי בעבר ובעתיד - בשחזור אינסופי של אירועים שהיו, בפרשנות, בתכנונים, דאגות וחלומות בהקיץ - שגה בדמיונות מפורטים, איך הדס הולכת לחוג בריכה ופורחת ונבנית שם, ואיך זו תחילתה של ידידות מופלאה וארוכת שנים בינינו לבין מרכז "מסלול".
חקרתי ארוכות את המנהל והמזכירה. מה להביא איתנו. באיזה גילאים הילדים האחרים, מאילו קשיים הם סובלים ומה התפלגות המינים (המנהל רפרף על רשימת השמות ולא ידע להשיב. כמעט כולם יוניסקס). שאלתי גם איך הדס תשתלב בקבוצה שהתחילה באוקטובר. זה בסדר, אמרו לי. יש ילדים שהצטרפו מאוחר יותר. ובכלל, לכל ילד עושים תוכנית אישית.

הדס לא ידעה את נפשה מרוב שמחה כשאורי סיפר לה שלמחרת תתחיל חוג שחייה. שמחה, התרגשה, איבדה תיאבון, ותוך כמה שעות כבר קדחה מחום. זו לא פעם ראשונה שזה קורה לה כאשר היא מתרגשת מאוד. למחרת היא עדיין הייתה חמה וחלשה. ויתרנו על החוג. המנהל הבטיח לשמור לנו את המקום לשבוע נוסף.
במהלך השבוע הבא הדס הייתה מלאת התרגשות וציפייה, ומדי יום הזכירה לנו שביום חמישי היא הולכת לחוג בריכה. שלוש או ארבע פעמים ראינו יחד את סרטון הוידאו באתר של "מסלול", שבו רואים את הבריכה ואת מדריך השחייה. הדס זקוקה להכנות כאלה. הן מרככות לה התחלות חדשות.
ביום חמישי היא קמה מלאת ציפייה. הלכה לגן וסיפרה במפגש שהיום היא הולכת לחוג שחייה. קצת לפני ארבע, אורי הגיע לאסוף אותה מהגן והם עברו בבית להחליף בגדים ועלו לירושלים. הם מצאו את המקום והגיעו לבריכה. המדריך ידע שמצטרפת ילדה לקבוצה והוא קידם את פניה. היא נתנה בו אמון מיידי - אחרי הכל היא נקשרה אליו כבר בצפיות החוזרות בסרטון - נכנסה למים ושכשכה שם באושר.
תוך רגעים ספורים התבררה הטעות. כל הילדים בקבוצה (כולם בנים) התחילו באוקטובר. כולם כבר שוחים, צוללים וקופצים. אין שום דרך לשלב אותה בקבוצה. המדריך כעס שצירפו אותה בלי להתייעץ איתו. היה לו ברור שצירפו ילדה שכבר שוחה. "אני נורא מצטער", הוא אמר לאורי. "תצטרכו לצאת".
וזה השלב שבו פגשתי אותם. הדס ממררת בבכי, אורי נסער, מאוכזב וכועס, ואיה לחוצה מהמצוקה שהיא קולטת ודורשת בתוקף ממתק. עכשיו, כרגע.
התאפקתי לא לבכות. "לכו, קנו ממתק", אמרתי להם. "אני הולכת לדבר עם המזכירה".

כשחזרתי מהשיחה, הדס כבר נראתה רגועה. אורי הסביר לה שנפלה טעות והבטיח לחפש לה חוג שחייה אחר.
מאוחר יותר, במכונית, היא ביקשה: "תספרי לי על מה דיברת עם המזכירה".
"אמרתי לה שזה לא בסדר לעשות טעויות כאלה. המזכירה עשתה טעות, לא בכוונה. היא חשבה שיש בקבוצה הזאת גם ילדים חדשים יותר, שרק מתחילים ללמוד שחייה. היא לא ידעה שכל הילדים בקבוצה התחילו את החוג בתחילת השנה וכבר יודעים לשחות. היא שכחה לשאול על זה את המדריך. היא ביקשה סליחה על האכזבה הגדולה שנגרמה לך. היא הבטיחה ללמוד מהטעות שעשתה."

באותו ערב הדס ואיה ישנו אצל סבתא, ואני התפרצתי על אורי בעניין שקשור לאופניים. אמרתי שנמאס לי לראות את האופניים מול הפרצוף. שבא לי לפעמים לזרוק אותם מהחלון. הדס ממעטת כל כך לרכוב עליהם, רוכבת בקושי גדול, בהיסוס, ממהרת להרים ידיים. נמאס לי מהציפיות שמתעוררות אצלי בכל פעם שהיא עולה על האופניים ומכאב הלב כשהיא יורדת מהם אחרי שתי דקות. די, נמאס, אני רוצה להיות שוות נפש לגבי האפשרות שהדס לעולם לא תלמד לרכוב על האופניים. אני רוצה להשתנות, אני רוצה שזה לא יהיה עניין. זו ילדתי האהובה עד בלי די, ילדה שגרה לי בתוך הלב, והמוטוריקה שלה חלשה. אני רוצה להרגיש שאין לזה שום חשיבות. אז היא חלשה. אז מה.

<בלי אייקונים של חיבוק בבקשה>

חשבתי עליכם המון היום. הלכנו לטיול עם עוד משפחה (אני כבר דמיינתי אותנו מטיילים איתכם את הטיול הכייפי הזה). הבת הגדולה שלהם צעירה מאסף בכמה חודשים. היא משוכללת תנועתית בצורה בלתי רגילה. אבל יש לה קשיי למידה. הם עשו עכשיו את מבחן "טובה" והיא "יצאה" הרבה מתחת לנורמה. המון. אמא שלה ואני שוחחנו ארוכות על לראות את הילדה ולא את הבעיה. אז אני רק באה להזכיר לך כאן את עולם הדמיון העשיר של הדס, את יכולות הביטוי המדויקות שלה, את חוש ההומור (התפקעתי מצחוק ב חוכמות_של_ילדים‏). ולפעמים יש גם סתם התנהלות לא מסודרת של מוסד. זה לא את . זו לא היא. זה סירבול מנהלתי.

כן.

אני רוצה להיות שוות נפש לגבי האפשרות שהדס לעולם לא תלמד לרכוב על האופניים.
יש בישוב שבו אנחנו גרים ילד שקטן מבכורתי בשנתיים, שכבר מזמן רוכב על אופניים בלי גלגלי עזר. לאחרונה הוא ובנים אחרים התחילו לרדת עליה ("איך זה שאת כבר בת שמונה וחצי ועדיין לא רוכבת בלי גלגלי עזר?" ועוד ווריאציות מכוערות יותר על אותו דבר).
כשהיא סיפרה לי את זה הייתי מאוד נסערת. אולי זה בגלל שהיא בבית, אבל עד עכשיו זה לא קרה (שלעגו לה בגלל העניין הזה). ואז היא סיפרה שהיא אמרה לאותו ילד-"אז מה, אמא שלך עד היום לא יודעת לרכב על אופניים והיא כבר אישה מבוגרת!".
הייתי מאוד מרוצה מהתשובה שלה(אולי זה ילדותי מצדי, לא יודעת).

וזה גם נכון- אותה אישה (שכנה וחברה שלי) אכן לא יודעת לרכב על אופניים, ומאז הסתבר לי שהיא לא היחידה!

אז מה רציתי להגיד? לא יודעת בדיוק. רק אולי שבאמת, רכיבה על אופניים זו לא המיומנות הכי חשובה בעולם, ומאוד ייתכן שאפשר ללמוד אותה בהמשך (אם זה נורא חשוב ונחוץ), וכמו שאת לימדת אותי- יש כל כך הרבה דברים אחרים שהן כן עושות, בשימחה ובהנאה, והיכולת שלהן משתפרת כל הזמן.

אמרתי לה שזה לא בסדר לעשות טעויות כאלה. המזכירה עשתה טעות, לא בכוונה. ...

התפצלה לי ההודעה בטעות.

נראה לי שכל ילד בר-דעת היה מסכים לקצת סרבול, אם זה היה מאפשר לו לקבל גם אמא כמוך.

איזה מזל יש לה(ן).

תודה לכן.

השבוע הגענו באופן פרטי לפיזיותירפיסטית שקיבלנו עליה המלצות חמות, ועובדת עם כמה ילדים מהגן של הדס (מתברר שסירבול זו תווית פופולרית. כמעט כמו לקות למידה).

הפיזיו' הייתה מקסימה, הדס הייתה מאושרת מכל העניין, והמפגש הסתיים ברשימת תרגילים ובהמלצה על שיטת המדבקות (כל יום מדביקים כוכב עבור כל תרגיל שבוצע).
התחלנו ליישם ובינתיים זה הולך יפה, אם כי הדס הכריזה שכמה מהתרגילים קשים לה מדי (או במילותיה: "את זה אני שונאת"). הצהרנו שהתרגילים צריכים להיות כיף ורק טיפ טיפה קשים כדי לחזק אותה, ולכן בפגישה הבאה נבקש מהפיזיו' תרגילים חלופיים במקום אלה שהיא לא אוהבת. סה"כ מתוכננות ארבע פגישות בהפרשים של שלושה-ארבעה שבועות זו מזו.

אגב, בתקופה האחרונה הסתובבתי בהרגשה שכאשר נגיע סוף סוף לאבחון ינזפו בנו ש"עכשיו באים?", אבל הפיזיו' דווקא התרשמה שהבעיות של הדס לא מספיק חמורות בשביל לזכות אותה בטיפול פיזיותירפי מטעם הקופה. באחד הספרים הישנים של אפרים קישון יש קטע שבו הוא ואשתו מנסים להתקבל לשומרי משקל ונעלבים עמוקות כשהם נדחים מטעמי עודף משקל לא מספיק. כך בערך הרגשתי עכשיו.

מכל מקום, שיטת הכוכבים מלהיבה את הדס. הבוקר, כשהכנתי לה חלב עם קורנפלקס, היא הצמידה לי לחולצה ואמרה: "זה בגלל שהכנת לי ארוחת בוקר. אם תכיני לי היום גם ארוחת ערב, תקבלי עוד כוכב".

כשהכנתי לה חלב עם קורנפלקס, היא הצמידה לי לחולצה ואמרה: "זה בגלל שהכנת לי ארוחת בוקר. אם תכיני לי היום גם ארוחת ערב, תקבלי עוד כוכב".
איזה כיף לקבל חיזוקים חיוביים

ונעלבים עמוקות כשהם נדחים מטעמי עודף משקל לא מספיק. נחמד לשמוע! לא זוכרת אם כתבתי כאן כבר, אבל הבנות התלהבו מאוד מ-DVD של ריקודי בטן שקניתי, ואני בושה ונכלמת לומר שהן קלטו את עניין ה"שימי" (נענוע מהיר מאוד של הכתפיים בלבד, בלי להזיז את האגן) הרבה יותר מהר ממני.

שמחה מאוד לבשר שהיתה הצלחה לאופניים-של-גדולות, עם גלגלי עזר כמובן. תזכורת: בת חמש, בקיץ שעבר, כשהיתה בת ארבע וחצי, נלחצה מהאפשרות של "לשבת גבוה" והסכימה לפדל אך ורק על התלת-אופן. עבר לו החורף, הוצאנו שוב את האופניים, והנה זה פלא - עלתה על האופניים, בהתחלה היתה מתוחה ולחוצה מפחד, ונסעה לאט-לאט כשאנחנו צמודים אליה. אחרי שאבא לימד אותה איך בולמים ורץ איתה קצת להראות לה שהיא בשליטה, הבטחון הגיע פתאום והיא רוכבת בהנאה, ומגיעה למהירויות מרשימות עד כמה שניתן להגיע באופניים ורודים של נסיכות עם סרטים נוצצים מתנפנפים מהידיות, ותיק קטן ורוד על הכידון והעיקר, נהנית מאוד מהנסיעה ומהרוח בפנים ומהרגשת השליטה באופניים.

ואצלנו-
הגדולה (8.5), החל מלפני כחודש, רוכבת ללא גלגלי עזר!!!
וזה קרה בזכות הקישור ששמת כאן, אמא_בלמידה_מתמדת^?‏ , איפהשהוא במעלה הדף, אז תודה

מזל טוב אשה_שמחה‏! ברכות אינקו! ברכות אמא בלמידה!
לילדות .!

באמת כיף לשמוע איך הילדות (והילדים) שלנו מתקדמים. אני בטוחה שתחושת ההישג שלהם עצומה, וזה נפלא.

אשה_שמחה‏, תזכירי לנו לאיזה קישור את מתכוונת? (יש לי הרגשה שדווקא תמרוש_רוש‏ אחראית לו).

הסיפור על בתך והאופניים גרם לי להבין משהו חדש על עצמי: אני זוכרת איך רכבתי בהנאה רבה על אופניים עם גלגלי עזר, עד גיל 6 או 6 וחצי. יום אחד הורידו לי את גלגלי העזר כי "הגיע הזמן", ואז אבא שלי ניסה קצת ללמד אותי לרכוב בלי גלגלי העזר. זה לא הלך. אני עדיין זוכרת איך מישהו שאבא שלי שיתף אותו בבעיה (המוכר בחנות האופניים?) אמר שיש ילדים שיש להם בעיה בשיווי משקל, משהו שקשור לאוזן.
וככה הבנתי שיש לי בעיה בשיווי המשקל. משהו פרמננטי כמו צבע העיניים. האופניים נגנזו ולא חזרתי לרכוב עליהם מעולם. מעניין שהאופציה לחזור לרכוב עם גלגלי עזר לא עלתה על הפרק, אף על פי שקודם לכן מאוד אהבתי לרכוב.

דרך הסיפור על בתך אני מסתכלת בפעם הראשונה על הסיפור שלי ומבינה שהיה אפשר אחרת. אני מבינה גם שמרגע שקנינו להדס את האופניים, ריחף ברקע הפחד שלי מן הרגע הגורלי של הסרת גלגלי העזר, רגע האמת שבו נגלה אם הדס אכן ירשה את הגנים הגרועים שלי. שנינו תפסנו את הרכיבה עם גלגלי עזר כשלב בדרך ל-, לא כמשהו שעומד בפני עצמו. כלומר, הדס (שממילא מתקשה לרכוב על האופניים בגלל שרירי רגליים חלשים - כך לפי הפיזיותירפיסטית), קיבלה מאיתנו את המסר שכל הרכיבה שלה היא בעצם אימון לקראת הסרת הגלגלים.
פתאום אני מבינה שצריך לעשות את זה אחרת, לעשות איזה שינוי בהתייחסות שיחזיר את ההנאה לרכיבה ולא להתייחס בכלל לנוכחות של גלגלי העזר. יש לה המון להפיק מהרכיבה גם אם גלגלי העזר ילוו אותה עד גיל 9 ועד בכלל. צריך לשחרר.

צריך לשחרר
אמן.
(בכלל אוטוטו חג החירות)

הקישור נמצא ב- 24/9/07 וזו אכן לא היית את, אלא פלונית. אז תודה לפלונית
לגבי מה שכתבת על גלגלי העזר, אני לגמרי מסכימה. אגב- אולי לא סיפרתי אבל באמת הורדנו לה את גלגלי העזר לפני כשנה או יותר, וזה ממש לא היה הזמן המתאים אז החזרנו אותם.

כשהכנתי לה חלב עם קורנפלקס, היא הצמידה לי לחולצה ואמרה: "זה בגלל שהכנת לי ארוחת בוקר. אם תכיני לי היום גם ארוחת ערב, תקבלי עוד כוכב".

ובתגובה אני פשוט חייבת לצטט את הקטע הבא, שהפיל אותי לגמרי:

מתוך:
Figments of reality - The Evolution of the Curious Mind
Ian Stewart & Jack Cohen

מעורר מחשבות על למידה...

להחזיר את ההנאה לרכיבה
אמן כן יהי רצון
אבל זו בעצתם התמה המרכזית בכל הדף הזה, לא?

והנה כפפה: מה דעתך לנסות לחזור ולרכב בעצמך? עם גלגלי עזר?

לעשות איזה שינוי בהתייחסות שיחזיר את ההנאה לרכיבה ולא להתייחס בכלל לנוכחות של גלגלי העזר. לגמרי. אני בכלל לא חושבת על הורדת גלגלי העזר, מבחינתי זה משהו שיקרה עוד המון-המון שנים, מעבר להרי החושך - רק לראות אותה רוכבת בביטחון ולא מבועתת ומתוחה שווה הכל.

תמרוש, הרגתותי עם החיזוק החיובי של השימפנזה מזכיר לי שלפני שנה ומשהו הגורה שהיתה בת שלוש וחצי-גג-ארבע ראתה שהפלתי משהו, ניגשה אלי וברצינות אומרת לי Mommy, this was not a safe choice.

Mommy, this was not a safe choice
ענק! מזכיר לי איכשהו שיחה מטקס ההרדמה אתמול:
אמא: "טוב, ילדות, עכשיו כל אחת תבחר ספר".
אפרוחית צייצנית בת שלוש וחצי: "אני רוצה את פינוקי".
אמא עצבנית: "פינוקי זה לא ספר, זה קצת תמונות עם כפתורים שמצפצפים".
אפרוחית: "טוב, אז אני רוצה פשוט להסתכל עליו במיטה...אה...אני רוצה לעיין בו במיטה".

והנה כפפה: מה דעתך לנסות לחזור ולרכב בעצמך? עם גלגלי עזר?
לוקחת זמן להפנמה...

דילמות.
ביום חמישי האחרון הגענו כאמור באופן פרטי לפיזיותירפיסטית מומלצת. היא אבחנה אצל הדס חולשה גדולה בכל השרירים, בפרט אלה שמעל הברך. לטענתה, הדס מסוגלת לעשות תרגילים מתאימים לגילה, אבל מתעייפת מהר מאוד, מה שמתבטא בהידרדרות דרמטית באיכות התנועה ובסירוב להמשיך.
(ברקע - על סמך המסמכים ששלחנו בעבר לקופה נקבע לנו אבחון בריפוי בעיסוק בלבד, ביוני).
הפיזיו' ביררה עניינים עם עמיתה שלה בקופה, וזו הציעה שנפנה לרופא הילדים/המשפחה ונבקש "שירים טלפון" לרופא ההתפתחותי בקופה ויסביר מדוע הדס זקוקה לאבחון פיזיותירפי או לבדיקת רופא מומחה. המטרה של כל המהלך היא לקבל בסופו של דבר מימון מהקופה לסדרת טיפולים בפיזיותירפיה (הפיזיו' שלנו עובדת גם דרך הקופה). ההבדל בתשלומים הוא דרמטי: 25 ש"ח לטיפול במקום 150 (בעצם ההבדל בין קבלת טיפולים על תקן של חוג שבועי, לקבלת טיפולים בתדירות נמוכה הרבה יותר).
וכאן הדילמה: כדי לקבל מימון לטיפולים עם הפיזיו' שלנו, ייתכן שהדס תצטרך להיבדק גם ע"י רופא המשפחה, הרופא ההתפתחותי ופיזיותירפיסטית של הקופה (או לפחות חלק מהנ"ל). איך היא תרגיש עם זה? מה נאמר לה? איך נימנע מלתת לה תחושה שמשהו לא בסדר איתה, שיש פה בעיה שמנסים לתקן? איך נימנע מלפתח תחושה כזו בעצמנו?

בדף על עודף משקל, עירית לוי כתבה דברים שנראים לי מאוד רלוונטיים עכשיו:
אני חושבת שפנייה לדיאטנית תיצור תיוג ברור של "בעיה". תיוג של הילד בעיני עצמו ובעיני הסובבים אותו.
וברגע שהתיוג נעשה וכולם מתבוננים בילד מבעד למשקפיים של "ילד עם בעיית משקל/בעיית אוכל" או משהו דומה, מרגע זה המשקפיים הם אלו שמתחילים "ליצור" את הילד (בעיני עצמו ובעיני הסביבה) ומרחיקים אותו מעצמו, ממי שהוא. מרגע שמתבוננים על מישהו מבעד למשקפיים של בעיה - כל מה שרואים זה את הבעיה. כשמחפשים משהו אי אפשר שלא למצוא אותו. כל דבר מתחיל לקבל את הפרשנות ואת ה"צבע" של הבעיה. ולא רק שרואים את הבעיה - גם מפסיקים, במידה מסויימת, לראות איכויות אחרות של הילד.

מטרת התוכנית "הצלחה במגע" – במוטוריקה גסה ועדינה!, המפורטת בספר בעל אותו שם, להעשיר את היכולות המוטוריות-תנועתיות אצל ילדים בגיל הרך ולקדם ילדים בעלי קשיים מוטוריים
‏סקירה מפורטת של התוכנית‏

בינתיים לא פעלנו כדי להגיע לפיזיותרפיסטית דרך הקופה, ואנחנו ממשיכים איתה באופן פרטי: פגישה פעם בשלושה-ארבעה שבועות, החלפת התרגילים בעקבות הפגישה ורבע שעה של תרגול מדי ערב (ויתרנו על המדבקות והדס מציירת לעצמה כוכבים בטבלה). היכולות של הדס משתפרות משבוע לשבוע ואנחנו מפנים את תשומת לבה להתקדמות שלה. אני חושבת שזה בעיקר מה שנותן לה מוטיבציה להתמיד.
אורי אחראי על התרגול מדי ערב ומעניין שהוא עושה את זה בגישה שונה לגמרי משלי. אני ניסיתי להפוך את התרגילים לכיף ולא לחובה. אורי רואה את זה אחרת. הוא חושב שיש ערך חינוכי גדול לכך שזו תהיה חובה, אימון שנעשה לשם התקדמות ולאו דווקא לשם הכיף שבו.
הזרוע של אורי ניזוקה בלידה ובתור ילד הוא עשה המון פיזיותירפיה. הוא חושב שהפיזיותירפיה פיתחה אצלו משמעת עצמית, את היכולת לעבוד באופן מתמשך כדי להשיג דברים, את האמונה ש-'יגעת ומצאת תאמין'. (זה באמת קו אופי בולט של אורי. הוא איש שמסוגל לעבוד מאוד קשה וסיזיפי כדי להשיג את הדברים שהוא רוצה. הוא אוהב לעבוד למען דברים שחשובים לו). אורי מספר עכשיו הרבה להדס איך בתור ילד היו תולים לו סוכריות מהתקרה והוא היה צריך להוריד אותן עם היד הפגועה, ואיך היה עושה עסקאות פתלתלות עם אחיו ואחיותיו על הדברים שיתנו לו בתמורה לסוכריות. מבחינת הדס, אני חושבת שסיפורי הפיזיותירפיה האלה והעובדה שאבא שלה הנערץ מתייחס לפגיעה שלו ("היד המקולקלת") בצורה כל כך טבעית, בקבלה כל כך מלאה, תורמים מאד ליכולת שלה להתמודד עם העניינים שלה.

הדס עברה אתמול את האבחון בריפוי בעיסוק. הקדימו לנו את התור.
אורי הלך איתה לאבחון, ואני שמחתי שככה זה הסתדר, כי בהתמודדות היומיומית אני מרגישה מאוד מאוזנת, אבל איכשהו פגישות של אבחון וטיפול דורשות ממני מאמץ מיוחד לשמור על מרחק ואיזון, ואני חוששת מההשפעה של המתח שלי על הדס. הפגישה ארכה כשעה וחצי והיו שם שתי מרפאות בעיסוק: אחת מפעילה והשנייה צופה ורושמת. החלק הראשון התמקד במוטוריקה עדינה, והשני - במוטוריקה גסה. להדס זה היה מפגש לא פשוט, שעימת אותה עם הדברים שקשים לה. אין ספק שהסיפור של "המקצוע של יונית הוא לפגוש ילדים ולשחק איתם, ואז היא ממליצה להם לאיזה חוגים כדאי ללכת ומה כדאי לעשות כדי להתחזק" - עובד רק עד נקודה מסוימת. הדס בהחלט מבינה שהאבחון חושף קשיים ובעיות שלה. שיש לה קשיים ובעיות.
מכל מקום, המאבחנות מצאו שיש לה בעיות משמעותיות בשני התחומים. אני אפרט קצת יותר כשנקבל את הדוח. קיבלנו הפניה לסדרת טיפולים ארוכה (15 עם אפשרות הארכה). כרגע יש תורים ארוכים לטיפולים, שיכולים להגיע גם עד חמישה חודשים. החלטנו שזה דווקא בסדר, כי לא מתאים לנו לעזוב עכשיו את הפיזיותרפיסטית שהדס נקשרה אליה, אז נמשיך עם הפיזיותירפיה עד שיתפנה לנו מקום בריפוי בעיסוק. (אני רק מקווה שהמרפאה בעיסוק תהיה נחמדה ורגישה כמו הפיזיותרפיסטית).
אורי הציע אתמול שנרפה עכשיו באופן מכוון מכל הניסיונות האחרים ללמד את הדס או לעבוד איתה על עניינים גופניים, כדי שלא יהיה פוקוס מוגזם על המקום הזה. כלומר, נמשיך ליצור ולאפשר סיטואציות של פעילות גופנית אבל בלי לחץ סמוי עליה להשתתף, בלי הדרכה ובלי שום התייחסויות לרמת הביצוע שלה. זה אומר, למשל, לעזוב עכשיו את ענייני האופניים, שתמיד באים מאתנו ולא ממנה.