_{ראו גם:
המלצות ספרי ילדים
איך להקריא סיפור לילד
שירים וסיפורים משוכתבים
לצנזר לשנות ולמכור אשליות}

אולי זה לא יפה, להכתים שמם של יוצרים? (בכל זאת כתבו, אולי באהבה ובהתרגשות, וכמה קל לקטול...הייתי מעדיפה שם יותר עדין לדף, אם יש לכם רעיונות. וגם לשמוע דעתכם אם הדף הזה מיותר. ואולי הוא מיותר כי יש כבר משהו דומה?
בכל אופן, לקחנו בספרייה ספר של שלמה אבס: ציפור החופש .
הסיפור מתחיל כך, ואפשר לקצר אם זו פגיעה בזכויות יוצרים:
היה היה פעם ציד.
יום אחד הלך הציד בין עצי היער,
כשלפתע שמע ממרחק ציפור שרה שיר
מוזר מאד:
"ציץ צויץ, ציץ צויץ, ציץ צויץ!"
ואז הוא התקרב וראה ציפור זהב יפה עד מאד, ושאל אותה:
"כיצד ציפור זהב כה יפה כמוך שרה שיר כל כך מכוער?"
המשך לא ציטוט: אבל הציפור ממשיכה לשיר, ואז מתחילה מסכת התעללויות במטרה להשקיט את הציפור. הוא יורה בה חץ, הוא קובר אותה חיה באדמה, הוא מטביע אותה בנהר בתיבה עם משקולת, הוא מורט את כל נוצותיה באמרו "נראה אם עכשיו תהיה לך סיבה לשיר" ועוד, ובסוף, נוצרות ממנה עוד המון ציפורי זהב חרף ואולי בזכות כל הנסיונות להשמידה, ואת אחת מהן הוא פוגש ביער ואומר:
"הבנתי מי את. את ציפור החופש ולכן אי אפשר להרוג אותך"

על הכריכה האחורית כתוב שזו *אגדה נוגעת ללב לכל אדם ולכל גיל. אגדה רבת יופי המתארת בפשטות ויחד עם זאת בעצמה בלתי רגילה את כוחה, חיוניותה ועצמתה של רוח החופש.
זהו סיפור רגיש ומלא חוכמה, עידוד ובמיוחד תקווה* , ועוד ועוד ועוד......

אני לא יודעת מה מדהים יותר, הסיפור או הטקסט שנכתב על הכריכה האחורית. אילו מילים נשארות לתאר ספר טוב, אם שפכו את כל אלה על תיאור ספר רע?

איחס!!!

אני ראיתי ספר תמונות לתינוקות, לא זוכרת את השם, אבל זה היה משהו סתמי כמו "א"ב של תמונות". לא זוכרת כל מה שהיה שם, אבל האות ה' היתה "הדק" עם תמונה של אקדח!

אני קוראת כל ספר ילדים לפני שאני קונה. חוץ מכל מני דברים מזעזעים כמו שענת תיארה, יש גם מסרים אחרים שאני לא אוהבת, אם זה שוביניזם, גזענות, התייחסות מזלזלת בבעלי חיים וכדומה.

ספר שנוא עלי במיוחד הוא הספר "נשיקות של אמא" של סמדר שיר. ספר סקסיסטי ומעצבן. היתה תקופה שהבן שלי לא הסכים לשמוע שום דבר אחר, מזל שזה חלף..

מצרפת לרשימה את כל ספרי ה"הרווחנו המון על הסרט, בואו נוציא ספר עם 10 תמונות ו- 15 מילים"
פיכס!

שנאתי תמיד את הסיפור על הכלב בייגלה, עם זהובה הכלבה הביצ'ית שמתעללת ברגשותיו של בייגלה הנחנח. הבנות שלי היו חולות על הסיפור והכריחו אותי להקריא להן חזור והקרא את הזוועה הזאת. יש עוד...אני רק צריכה להזכר.
כילדה תיעבתי את ספריה של גלילה רון-פדר. הדמויות של הילדים התחברו לי תמיד לילדים מגעילים שלא אהבתי, והשפה היתה רדודה מדי לטעמי, כאילו שהמחברת ניסתה "לרדת" לרמת שפת הילדים. מה שלא מנע ממני לקרוא את ספריה, כמובן, אבל אני מאלה שקוראות את התוית של הקטשופ בארוחת הצהריים... תמיד מחפשת טקסט כתוב לעיין בו. פעם אחת בחיים שלי הפסקתי לקרוא ספר באמצע במטרה לא לחזור אליו. לא יותר.

אני קוראת כל ספר ילדים לפני שאני קונה
אבל אין לי שליטה על מה שאני מקבלת במתנה

האח הקטן של פספס.
קנינו את הספר כשהייתי בהריון שני, במסגרת 'הכן אח גדול לבואו של אח קטן'. מה אומר? מצאתי את עצמי ממציאה מילים לתמונות, כי את הטקסט האמיתי לא יכולתי להשמיע. באופן כללי, הספר מסביר לאח הגדול כי מעתה הוריו יהיו עייפים/עסוקים/טרודים מכדי להתייחס אליו. אה, כן, מובטחים רגעי תשומת לב כשהאח הקטן ילך לישון...

<ובכל פעם שזכרוני בגד בי וסטיתי מן הטקסט שהמצאתי לראשונה, נדרשתי לתקן. לאלתר. >

_מצרפת לרשימה את כל ספרי ה"הרווחנו המון על הסרט, בואו נוציא ספר עם 10 תמונות ו- 15 מילים"
פיכס!_
זוועה! אצלנו הצעיר בחר לפני שנה את הספר של שרק.

אנחנו חופשי ממציאים טקסטים לספרים.
בספר אחד אפילו הגדלתי לעשות, ורשמתי בתוך הספר טקסט חדש... רק כדי שאם סבא/סבתא או מישהו אחר יקרא אותו, הטקסט המעודכן ישאר. מדובר בספר החמוד "הלו הלו אבא" שבו האבא מנסה להסביר בטלפון לבנו מה יביא לו מתנה בחזרה מהעבודה.
למה אבא צריך להביא מתנה כשהוא חוזר מהעבודה?
בגרסה שלנו האבא מנסה לנחש במה הילד שלו רוצה לשחק...

האח הקטן של פספס.
הוצאת לי את המילים מהמקלדת!

גם אני קניתי אותו במסגרת "הכיני את בתך לקראת בואו של האח הקטן" ולא הייתי מסוגלת להקריא אותו!
ספר מזעזע!!! גם אצלנו הטקסט הוחלף, כל פעם מחדש....
מצטרפת אליך לכל מילה!

עודד המחפש,
דווקא את הספר "הלו הלו אבא" אני אוהבת (וגם כמה דורות של ילדים ששמעו אותו), אבל הספר החדש "הלו הלו אמא" - עושה לי חררה. בכלל, אני אלרגית לספרים שנכתבו בשביל מוסר-השכל חינוכי או בשביל ה"פוליטיקלי קורקט".

בשביל ה"פוליטיקלי קורקט".
כמו הסיפור של אלונה פרנקל "סיר הסירים" שראיתי בארה"ב בגירסה לבנות.

גמני דווקא בסדר עם "הלו הלו אבא."

במסגרת "הכיני את בתך לקראת בואו של האח הקטן"
יש ספר שנקרא "עוד מעט יהיה לי אח קטן או אחות קטנה" שאנחנו די נהנינו ממנו. אבל תלוי בגיל הילד כמובן (את פספס אני לא מכירה). יש גם את הספר על משפחת הפילפילים של אלונה פרנקל.

אז אם אתם רוצים ספר נחמד ולא מעצבן על הנושא של "עוד מעט יהיה אח קטן וכו'"
יש את "אח חדש לגמרי" של דויד גרוסמן.

כן, כמו שכתבתי :
מדובר בספר החמוד "הלו הלו אבא"

אבל למה באותה הזדמנות צריך להחדיר את הרעיון שאבא יביא מתנה מהעבודה? למה את כל הסיפור החמוד אי אפשר להתחיל עם משהו כמו "אבא, אתה יודע עם מה אני רוצה לשחק?"

וזה מזכיר לי את השיר:

נומי נומי ילדתי
...
אבא הלך לעבודה
הלך הלך הלך
יחזור עם צאת הלבנה
יביא לך מתנה

אבל למה באותה הזדמנות צריך להחדיר את הרעיון שאבא יביא מתנה מהעבודה?
עודד, בהחלט לא צריך. אכן, הספר ממש לא חינוכי...
משום מה אף אחד מהילדים שקראתי להם את הסיפור (לא רק בני משפחתי הפרטיים, גם אחרים) לא הסיק מהספר את המסקנה המתבקשת, שאבא יביא מתנה מהעבודה . הילדים מתייחסים לספר בדיוק כמו שהוא, בהומור. הם צוחקים מהרעיונות המוזרים והמגוחכים שהאב מעלה, וחוגגים בסוף עם המתנה היפה מכולן -- אבא.

ויש גם המשך:

אבא הלך אל הכרמים
הלך אל הכרמים (ככה זה אצלנו בורסיה, ולא "הלך הלך הלך". גם בבית הראשון)
ישוב עם צאת הכוכבים
יביא לך ענבים

אני מתמודדת כרגע עם "תנבח כבר ג'ורג'".
לפני שנתיים בערך הייתי צריכה להתמודד עם "דג הקשת".

קרן, פרטי והדגימי.

אבל אין לי שליטה על מה שאני מקבלת במתנה
גם לי לא, בעיקר מחמותי, שממש מתעקשת לקנות ספרים, ותמיד את הכי איומים ונוראים. בהתחלה אני חייבת להקריא כי זה חדש וסבתא הביאה מתנה, אבל ברגע ששוככת ההתלהבות אני מעלימה אותם באלגנטיות. אחד אפילו קיבלתי הסכמה לאחר זמן מה למסור לספרייה.

ובספרייה תמיד אנחנו קוראים לפני - הרי זה כל העניין, באים, שורצים שעתיים, עושים בלגן, שומעים סיפורים, ובסוף בוחרים את הסיפור שאמא הכי לא אוהבת...

_וזה מזכיר לי את השיר:
נומי נומי ילדתי
...
אבא הלך לעבודה
הלך הלך הלך
יחזור עם צאת הלבנה
יביא לך מתנה_

כשבתי היתה בת שנתיים ושמעה את סבתא שלי שרה לה את השיר, היא מייד תיקנה אחרי "אבא הלך לעבודה": "וגם אמא!"

אמא שלי מצאה בבוידעם את "כיפה אדומה" שהקריאו לי כשהייתי ילדה. זוועה שלא תתואר, הזאב נשמע פדופיל מושלם ובהמשך - תיאורים פלסטיים מלבבים של בליעת הסבתא וביתור בטן הזאב על ידי הצייד ("אמא, מה זה צייד?" שואלת הילדונת. "זה איש שמסתובב ביער, בתי". מה לעשות שאנחנו לא נוהגים לירות בחיות חסרות ישע למען הבידור).

לסיכום - הספר הראשון שאי פעם זרקתי לפח.

אפשר לדעתי לסמוך על האינטליגנציה והשכל הישר של הילדים, בתוספת הכוונה מן ההורים.
הילדים שלי אוהבים את כיפה אדומה למשל, ולא יעלה בדעתם לפגוע בשום חיה, פשוט
משום שכך ההורים שלהם מחנכים אותם. אם נתחיל לפסול כל ספר בשם הפוליטיקלי קורקט,
יהיו יותר מידי ספרים שלא נוכל להקריא, וחבל. תסמכו על עצמכם ועל הילדים.

<אולי בימינו היו יכולים להרדים את הזאב האומלל, להוציא את סבתא וכיפה אדומה
החוצה ואחר לתפור את בטנו ולשלח אותו בידידות חזרה ליער? >

<הבן שלי תהה איך סבתא נכנסה לבטן של הזאב חולה ויצאה "שלמה ובריאה">.

הזאב נשמע פדופיל מושלם
אולי זו המטרה של הסיפור? ללמד ילדים להיזהר.
על ילדים חברותיים ואנשים זרים

_אם נתחיל לפסול כל ספר בשם הפוליטיקלי קורקט,
יהיו יותר מידי ספרים שלא נוכל להקריא, וחבל._
לא הבנתי למה זה חבל. אם הספרים לא טובים בעינינו, אז זה לא חבל שנפסול אותם.
לדעתי זה ממש לא טיעון.
יש מספיק ספרים שהם כן טובים. צריך רק למצוא אותם. הייתי מציעה לפתוח דף ספרי ילדים טובים, אבל אני חושבת שמה שמעצבן אותי לא בהכרח יעצבן מישהו אחר. כל אחד צריך למצוא את הספרים שהולמים את עולם הערכים שלו.

היא מיד תיקנה אחרי "אבא הלך לעבודה": "וגם אמא!"
בשנות ההתמחות שלי, אבא של הבנות שלי שר להן "אמא הלכה לעבודה"

_אם נתחיל לפסול כל ספר בשם הפוליטיקלי קורקט,
יהיו יותר מידי ספרים שלא נוכל להקריא, וחבל.
לא הבנתי למה זה חבל. אם הספרים לא טובים בעינינו, אז זה לא חבל שנפסול אותם.
לדעתי זה ממש לא טיעון._ השאלה מהי סיבת הפסילה. אולי לא הובנתי. שכל אחד יעשה הישר בעיניו, כמובן.
אבל אני רואה כאן גישה קצת פשטנית, שלא נותנת קרדיט לילדים שיידעו להבדיל בין סיפור לעולם האמיתי. בעיני זה לנטרל כל דבר ולהפוך את העולם לסטרילי.
על כל דבר אפשר לדבר ולהסביר, לדעתי.

לא הבנתי למה זה חבל. אם הספרים לא טובים בעינינו, אז זה לא חבל שנפסול אותם.
מפני שלמוטיבים המפחידים מאוד באגדות יש, על פי הסברה, תפקיד - עד כמה שאני זוכרת, הם מחצינים כל מיני פחדים של הילדים ומאפשרים להם ללמוד להתמודד איתם בדרך "מרוככת." וזו סיבה שאגדות העם השתמרו על פני מאות שנים, במיוחד היותר מפחידות ואלו הנראות לנו פחות סימפטיות -יש להן תפקיד, ועצם ההשתמרות שלהן (כולל מוטיבים המשותפים לאגדות עם בכל התרבויות) מעידה על הערך שיש להן בכל זאת. ואם אני לא טועה, היה פעם (אולי לפני 10 שנים) ספר סאטירי של אגדות ילדים שגוהצו במכבש ה-Politically Correct. התוצאה היתה נלעגת ומצחיקה עד דמעות (ככוונת הכותבים). שלא להזכיר גם את התכנים המבעיתים באמת של שירי הערש, שמאפשרים (שוב, על פי הסברה) לאם להוציא את כל האגרסיות שהיא צוברת על התינוק המייבב בלי לגרום נזק לתינוק עצמו. הנה הדוגמה הכי ידועה:
Hush-a-bye, Baby,
On the tree top,
When the wind blows
The cradle will rock;
When the bough breaks
The cradle will fall,
Down will come baby,
And cradle, and all
אגב, הבו לי את אגדות גרים המפחידות ביותר על פני ספרים דביקים, סכריניים ומתיילדים כמו "תפילילה," או פירות הגרפומניה הבלתי נסבלת של "סופרות" כמו סמדר שיר ושולה מודן. איכס.

כמו שאומרים אצלנו: מה היה קודם, הביצה או התרנגול?

האם הספרים עוזרים לשחרר/להחצין פחדים קיימים של הילדים, או שמא הם גורמים להם? מאיפה הפחדים האלה קיימים, אם לא מכל מיני סיפורי זוועה? (אני לא חושב שהרבה ילדים ראו זאב טורף סבתא, ועכשיו הם צריכים איזה סיפור נחמד כדי להחצין את הפחד שנוצר מהחוויה הזו )

שמיכת טלאים, @}

כמו שאומרים אצלנו: מה היה קודם, הביצה או התרנגול?
פחדים, להשגתי, היו ויהיו תמיד. לא חייבים להיתפס לפרטיו של סיפור ספציפי. פחד מפני הזאב הרע, והפורקן שבהריגתו בידי הצייד, יכול בהחלט להיות acting out של פחדים מפני מפלצות, חושך, השד שמתחת לארון - לא יודעת מה. ואני בספק אם צריך תואם מושלם בין הפחד לסיפור המסייע בעיבודו. אגדות ילדים וסיפורי עם עתיקים בהרבה מהניתוחים המלומדים שלנו, ויש להניח שזמנם כימי הפחדים שהם מסייעים להתגבר עליהם. אני מכירה אגדות (חלקן מפחידות מאוד מאוד) מצריות מהמאה ה-14 לפני הספירה - עם מפלצות וסכנות ונחשים אוכלי אדם ומה לא (ובאחת מהן, אגב, מופיע מוטיב הנסיכה הכלואה במגדל שמוכר מאגדות אירופיות מאוחרות בהרבה). גם האחים גרים לא המציאו שום דבר, אלא הסתובבו בגרמניה של המאה ה-19 (אם אני לא טועה) וליקטו אגדות עם קיימות ועתיקות. אגב - ילדי הפרטיים אהבו מאוד את האגדות הללו (יש לנו את חמשת כרכי סיפורי האגדות שאסף אנדרו לאנג - ספרות מופת ממש), והגיבו די בתיעוב לפרודוקטים המודרניים המכובסים. יש לקוות שלא גרמתי להם בכך נזק פסיכולוגי בל ישוער ובלתי הפיך

אני התייחסתי לא לעניין ספרים מפחידים, אלא לפסילה "בשם הפוליטקלי קורקט", של ספרים בעלי מסרים חברתיים בעייתיים כמו הדוגמה שמישהו נתן של אבא שמביא מתנה מהעבודה או הדוגמה של ענת מראש הדף של אלימות סדיסטית.

יש הרבה ספרים שמטרתם רחבה מעבר לקריאה עצמה. חלקם נועדו להשכיל, כלומר ללמד את הילד איך לספור, לקרוא, לחגוג או להתנהג עם חבריו. חלק נועדו להעשיר את עולם הילד בתהליכים ובמושגים שונים. חלק נועדו למצבים נקודתיים, כמו להתמודד עם גירושין, מחלה, מעבר, גמילה ועוד. בפועל, הרבה פעמים אנו קונים את הספרים האלו ללא מידע מקדים על המטרות, ואז הם הופכים למעצבנים. למשל, ספרים כמו "ספר הפילפילים" שמציג קנאה צורבת בין אח בכור לאחותו הקטנה, אולם מוצג בציבור כספר קלאסי להכנת ילד לבוא אחיו הצעיר.
אישית, מפריע לי מאד העדרם של ספרים נטולי יומרות. שלא יוציאו פחדים ולא יחצינו רגשות ולא ילמדו את הילדים שלי כמה חשוב להיות כזה או אחר ולשמור על ערכים ומאיפה משתין הדג. אני מחפשת ספרים של כיף, כאלו שיעלו חיוך על השפתיים, שיתנגנו בראש, שהילדים יבקשו ממני לקרוא להם שוב ושוב לפני השינה. על הספרים במדף לא כתוב מה הם בדיוק, ואני נדרשת לקרוא בחנות כל ספר עד תומו כדי לזהות כוונות גלויות או סמויות, שאינן חופפות לכוונות שלי. זה מתיש.
ספרים שאני גדלתי עליהם, כמו דב דבוני בן דביים מצחצח נעליים, איה פלוטו, ויהי לילה, הכלב בייגלה, הם ספרי כיף. יש עלילה, יש ענין, ואין יומרות מוגזמות. חבל לי שאין מספיק ספרים כאלו, ושמרוב הצורך לשפר את ילדינו, הסופרים המודרניים קצת מזניחים את המטרה של הנאה מן הקריאה.

ובנשימה זו - המלצה על ספריו של Jonathan Emmett, סופר הילדים החביב עלי לאחרונה.

ספרים דביקים, סכריניים ומתיילדים כמו "תפילילה," או פירות הגרפומניה הבלתי נסבלת של "סופרות" כמו סמדר שיר ושולה מודן. איכס
תפילילה- ספר מעצבן ביותר.
טקסט ארכני וטרחני וחסר חן. ואחרי שגמרת להגיד לילה טוב לכל החיות והילדים, רק אז מתחילה בעצם התפילה? מסורבל מאוד, לדעתי, אנחנו לא קוראים בכלל את הטקסט. גם הציורים נורא קיטשיים ולא מעניינים.

יש סדרה של ספרים לפעוטות עם צילומים של חיות וחפצים, שכתוב מאחור איך להקריא לילד, להצביע על החיה ולנקוב בשמה, למשל, ואז כתוב "כך תלמדו את ילדכם לחשוב כבר מגיל צעיר"

יש הרבה ספרים שמטרתם רחבה מעבר לקריאה עצמה. חלקם נועדו להשכיל, כלומר ללמד את הילד איך לספור, לקרוא, לחגוג או להתנהג עם חבריו
אז זהו, שחברה חכמה מאוד שלי אומרת שספר כזה, עם אג'נדה, לא יכול מעצם בריאתו להיות ספר טוב, כי נתפר כדי לשרת מטרה, ולא נכתב כדי להנות את הסופר ואת הקורא. לכן בדיוק איה פלוטו, ויהי לילה, הכלב בייגלה, הם ספרי כיף. יש עלילה, יש ענין, ואין יומרות מוגזמות. אצלנו כבר 15 שנים שהספרים האלה (ה"חינוכיים") לא נכנסים הביתה, ולא נראה לי שילדי יצאו ניזוקים.

_תפילילה- ספר מעצבן ביותר.
טקסט ארכני וטרחני וחסר חן. ואחרי שגמרת להגיד לילה טוב לכל החיות והילדים, רק אז מתחילה בעצם התפילה? מסורבל מאוד, לדעתי, אנחנו לא קוראים בכלל את הטקסט. גם הציורים נורא קיטשיים ולא מעניינים._
לא הייתי יכול לנסח את זה בצורה טובה יותר גם אילו הייתי מנסה... אני פשוט העלמתי את הספר בתהום הנשייה (יש לנו פינה כזו בבית...) פשוט בגלל שהייתי מתענה בלהקריא אותו.

בייגלה גרם לי אי נוחות קצת מנקודת המבט של הבייגלה ולא של הביצ'ית... זכותה לא לאהוב אותו. הוא מביא לה מתנות, עוקב אחריה, שומר עליה, מציל אותה ובסוף הם מתחתנים... נראה לי מטרידן הבייגלה ועוד לא לשכוח שהוא הכלב הכי ארוך בעולם... בקיצור, איך שלא נסתכל עליו, הוא מעצבן וזהו.

>תמרולה מתחילה לחשוב שאולי ההתעצבנות על הספר זה בגללנו ולא בגללו...<

חמותי הביאה לילדתנו ליומולדת 4 ספר- מר שניף מחפש חבר.
איזה יצור בודד בעולם יוצא לחפש - לא הורים,אחים או משפחה חס וחלילה אלא חבר.
רמז בוטה לכך שילדתנו הנמצאת בבית יהיו חסכים מאחר ולא יהיו לה חברים...
(איך החמות הזו צצה במקומות הכי לא צפויים?)

לגבי בייגלה - הבעיה שלי היא בעיקר עם זה שבסוף היא מתאהבת בו אחרי שהוא מציל אותה. אני במקום בייגלה הייתי חושד שמדובר בחולשה רגעית של הכרת תודה ולא באהבת אמת. האהבות שאני מכיר לא עובדות בצורה כזאת רציונלית...

האהבות שאני מכיר לא עובדות בצורה כזאת רציונלית...

איתי, אוהו, כמה אהבות לא רציונליות שאני פגשתי בחיי..... (לאו דווקא שלי...)
נראה לי שזהובה פשוט הבינה פתאום איזה בחור טוב בייגלה.... אחד שיבוא לעזרתה ברגעים הקשים...
דרך אגב - על בייגלה פשוט כתוב ש"בייגלה אהב אותה", ללא שום נימוק... והוא עוד המשיך לאהוב אותה
אחרי כל התרגילים שהיא עשתה לו.

_דרך אגב - על בייגלה פשוט כתוב ש"בייגלה אהב אותה", ללא שום נימוק... והוא עוד המשיך לאהוב אותה
אחרי כל התרגילים שהיא עשתה לו._

זה, לדעתי, מסר מאוד בעייתי (בהתייחס לאהבה רומנטית, ולא לאהבה בין הורים לילדים).

זה, לדעתי, מסר מאוד בעייתי (בהתייחס לאהבה רומנטית, ולא לאהבה בין הורים לילדים).
נכון, אבל מה לעשות שיש גם דברים כאלה בחיים. אם ילד נקלע בחיים לסיטואציה שבה
הוא למשל רוצה לשחק עם מישהו/מישהי והילד האחר אינו מעוניין למרות כל ה"חיזורים",
זו סיטואציה שצריך להתמודד איתה, וצריך לדבר עליה.
הקטנטנים מרגישים לדעתי שיש כאן משהו לא הוגן ביחס של זהובה אל בייגלה.
אבל הסוף טוב, לא?

נראה לי שזהובה פשוט הבינה פתאום איזה בחור טוב בייגלה.... אחד שיבוא לעזרתה ברגעים הקשים...
אז זהו, שזאת סיבה לחברות אבל לא בהכרח לאהבה

והוא עוד המשיך לאהוב אותה אחרי כל התרגילים שהיא עשתה לו.
היא לא עשתה לו תרגילים, היא כל הזמן אמרה את האמת (שהיא לא אוהבת אותו). אלמלא לקחה את המתנות שהביא, נדמה לי שמה שהוא עשה היה נופל תחת הקטגוריה של "הטרדה", כך שטוב שהיא לקחה את המתנות...

אז זהו, שזאת סיבה לחברות אבל לא בהכרח לאהבה
לא אמרתי שזו סיבה לאהבה. גם אני וגם אתה לא באמת יודעים מה התחולל בנפשה של זהובה בסופו של דבר, נכון?
בספר כתוב שהיא אמרה שהיא אוהבת אותו, ושהם התחתנו. אני מסכימה שהמהפך היה קצר למדי...

היא לא עשתה לו תרגילים כן, אני חוזרת בי. קריאה מעמיקה אכן מראה שזהובה לא השליתה אותו לרגע, זה נכון בהחלט.

אלמלא לקחה את המתנות שהביא, נדמה לי שמה שהוא עשה היה נופל תחת הקטגוריה של "הטרדה",
אני ממש מוחה. בייגלה היה פשוט מחזר נלהב. עובדה שבסופו של דבר הצליח לו.

<ובזאת אני חותמת את הגיגי על בייגלה ושות'>

יונת- כנ"ל! אבל הספר החדש "הלו הלו אמא" - עושה לי חררה. הזדעדעתי קשות כשגיליתי אותו על המדף. חברה חומרנית, זה מה אנחנו, וזה מה שהספרים הללו- הלו הלו אבא/אמא מחזקים.
תפילילה דווקא מקסים, הציורים נהדרים והטקסט- לא חייבים לקרוא, אפשר להמציא \ או לקצר.
אגב, ספר מצויין (שאולי נערוך ונשים בכלל בדף ספרים טובים לילדים) הוא הספר הימים הצבעוניים שלי מאת ד"ר סוס. נפלא|Y|

ספר מצויין (שאולי נערוך ונשים בכלל בדף ספרים טובים לילדים?) הוא הספר הימים הצבעוניים שלי מאת ד"ר סוס. נפלא
מצטרפת לכל מילה!
הממ..וכבר המלצתי עליו ב ספרי ילדים מומלצים , לרבות ציטוט מגריין

<מ י כ ל השתלטה על המחשב של בקי>

בעניין בייגלה: אהבתי מאד את הספר בפעוטותי.
עכשיו, עם קריאת הדיון, גיליתי שגם אני הייתי "זהובה" (היא בכלל שחורה, לא?!) לפני איזה חמש שנים.
>הבוז לי!!<
אבל בסוף, אכן, התחתנתי עם בייגלה!!
>זה לקח כמה שנים, אבל מי סופר<

הספר "האריה שאהב תות" של תרצה אתר בלתי נסבל בעיני. הטקסט מעצבן וחדגוני (אין לכן מושג כמה פעמים חוזרת המילה "תות" בספר!) ומוסר ההשכל בסוף נורא ואיום (תפסיק לנסות ולממש את הכמיהות הטפשיות שלך ותעשה מה שאמא אומרת).

הספר "האריה שאהב תות" של תרצה אתר בלתי נסבל בעיני.

אני חייבת למחות. בעיניי זה מאסטרפיס, שירה מלאת הומור. אצלנו בבית זה אחד הפיבוריטים, ומצוטט בכל הזדמנות.

הספר "האריה שאהב תות" של תרצה אתר בלתי נסבל בעיני.

גם בעיני. ומה שמשגע אותי זה שאני בעצמי קניתי אותו, איך?
קראתי אותו בחנות, נראה לי נחמד ובית כבר תעבתי אותו.
למותר לציין שהפשפש מת עליו. (ואני מורידה שורה פה ושם).

אין לכן מושג כמה פעמים חוזרת המילה "תות" בספר
זה בדיוק מה שכיף איתו.
אני בכל פעם מתיזה אחרת את המילה תות וכולם מתפוצצים מצחוק. (למען האמת כולן מתפוצצות מצחוק אלא אם גם אבא שלהן מקשיב ואז זה הופך אותנו ל מתפוצצים)
אני גם "שואגת" את מה שהאריה אומר...
מה גם, שהקטנה שלי היא בדיוק האריה הזה שרוצה רק תות אפילו שאין ולא מוכנה להסתפק במה שיש בבית.
אכן מאסטרפיס.

פספסתי משהו או שלא קראתם את הלו הלו אבא עדסוף?
בסופמתנה זה אבא.
והילד שמח בו ולא מאוכזב שאין מתנה "אמיתית", מה רע?

_פספסתי משהו או שלא קראתם את הלו הלו אבא עדסוף?
בסופמתנה זה אבא.
והילד שמח בו ולא מאוכזב שאין מתנה "אמיתית", מה רע?_
מה שמפריע הוא, הנחת המוצא של הבן שהאבא מביא מתנה מהעבודה. אם האבא היה מציע את המתנה זה היה אחרת. (נראה לי).
וגם - מתנות לא מבקשים.
אבל הספר באמת חביב עלי מאוד (חוץ מהמשפט "מה תביא לי מתנה?").

המשפט הוא לא "מה תביא לי מתנה?"
אלא "מה תביא לי, מתנה?"
אני תמיד מפרידה את זה -
מה תביא לי?
מתנה?

_המשפט הוא לא "מה תביא לי מתנה?"
אלא "מה תביא לי, מתנה?"
אני תמיד מפרידה את זה -
מה תביא לי?
מתנה?_
צודקת, נכון, פשוט יש לי מנמנהג לקרוא שוב את מה שכתבתי אחרי ההוספה, ושמתי לב שלא עשיתי פסיק, רק אחרי שהוספתי.
אני לא יודע עד כמה העריכה מכבידה על המערכת, אבל נראה לי שלא מעט, צריך לשמור את כל השינויים. (בהתחלה הייתי עורך הרבה, אבל עכשיו אני משתדל שלא).

כאמור, סיפורי האחים גרים מזעזעים למדי.
לא מזמן אפי זרק לפח את "עמי ותמי".
הילדים שלנו לא הצליחו לתפוס איך הורים מפקירים את ילדיהם באמצע היער!)':
אבל כדאי לקרוא את "קסמן של אגדות" של ברונו בטלהיים,
שם הוא מסביר איך דווקא האגדות המפחידות משמשות תרפיה לפחדים העמוקים של הילדים.

היום נפל לידי לראשונה דובי לא לא . חשבתי שהכרתי את זה כי שומעים כל הזמן "מה אתה דובי לא לא?"
אבל קראתי, וזה פשוט ספר זוועה. הוא נענש על ידי מלאך (!) כי אמר הרבה פעמים לא, בעיקר על ארוחת ערב ו...טוב, מה אני מספרת לכם. אתם בטח מכירים.
בסוף בכל אופן הוא לומד שצריך להגיד רק כן. ילד טוב.

לא מזמן אפי זרק לפח את "עמי ותמי".
אני זרקתי את "כיפה אדומה". וזה עוד היה ספר שהיה שלי כשהייתי בגילה של הבכורה. הקראתי לה אותו פעם אחת עם הצנזורים וההשמטות המתחייבים, וכשהיא הלכה לישון זרקתי אותו ישר לפח.

ואם אני לא טועה, היה פעם (אולי לפני 10 שנים) ספר סאטירי של אגדות ילדים שגוהצו במכבש ה-Politically Correct.

יש לי אותו, בשני כרכים. נפלא. תבואי אלי ותקראי.

אני מחפשת ספרים של כיף, כאלו שיעלו חיוך על השפתיים, שיתנגנו בראש, שהילדים יבקשו ממני לקרוא להם שוב ושוב לפני השינה.

טרופותי כמובן (-: והאוכל האהוב עלי? טרופותי קצוץ!

לא סובלת את מיצפטל.
שאני אנמק או שזה מובן מאליו?

בתור ילדה, אני לא הייתי מתקרבת לאזור שהיה בו הספר כיפה אדומה. עד היום אני זוכרת את הסיוטים (האמיתים, בלילה) שהיו לי ממנו.

שאני אנמק או שזה מובן מאליו?
נמקי, נמקי...

לא סובלת את מיצפטל
גמני לא - בואי נראה אם מאותן סיבות. האריה והג'ירפה הם צמד נודניקים טרחניים שלא מסוגלים לכבד את הפרטיות של מיצפטל. אז מה אם הוא לא רוצה שידעו מיהו? זכותו. כל הרעיונות הטובים הם של האריה הזכר, בעוד שהג'ירפה הנקבה מצטיירת כאיזה רכיכה מתבכיינת ונטולת מוח. עד כאן אנחנו מתואמות?
<ולא שהיתה לי ברירה - הבקיאות היא מכך שנאלצתי לקרוא את זה מאות פעמים>

כל הרעיונות הטובים הם של האריה הזכר, בעוד שהג'ירפה הנקבה מצטיירת כאיזה רכיכה מתבכיינת ונטולת מוח.
במסגרת הגיהוץ הפ.קי, אני לעתים נותנת להם להציע רעיונות בתורות, ולעתים משאירה את הרעיונות אצל הג'ירפה בלבד.
שימו לב שיש שם גבר בוכה!
<עדי יותם דווקא אוהבת מאוד את מיץ פטל, מאחר שכ"כ קל וכיף לאפיין כל דמות בטון אחר בזמן הקריאה ובגלל שכיף לראות את הילדים מאזינים לו שוב ושוב במתח רב>

אצלנו קוראים רק את העמוד שהם מנחשים כאילו איזה חיה הוא מיצפטל, לא מעניין אותו כל השאר.
גמני לא אוהבת אותו. קיבלנו אותו מההורים של עומר, הוא כ"כ כעס על אמא שלו שלא מבינה מה רע בספר. והיא דווקא מאוד ביקורתית בספרים, אף פעם לא הכניסה הביצתה את האחים גרים והתרעמה על שמספרים אותו חופשי לילדים שלה בקיבוץ. ומדוב רלע תקופה שאף אחד לא חשב שיש בעיה עם הסיפורים האלה.
מה שמזכיר לי שמתן פתאום סיפר לי שהמטפלת סיפרה להם כיפה אדומה עם סוס. איזה מקורית.

שימו לב שיש שם גבר בוכה!
ושימו לב שהאריה הוא היחיד שיש לו רעיונות. הג'ירפה מסתפקת בשאלה "אז מה נעשה???"
האריה הוא היוזם, והג'ירפה הולכת אחריו.
שימו לב שכשהם מנסים לנחש "איזו חיה היא מיץ פטל" הוא צוחק מכל הנסיונות שלהם, עד לרגע בו הם אומרים "חזיר". ועל זה הוא כועס.
ובכל זאת אני נהנית מהסיפור עוד מילדות. ואנחנו עושים תמיד הצגה גדולה סביבו.

שרון,
ושימו לב שהאריה הוא היחיד שיש לו רעיונות. הג'ירפה מסתפקת בשאלה "אז מה נעשה???"
כן. התייחסנו לזה. באותה הודעה ממש שממנה ציטטת אותי (-; הספר הזה ממש מעלה לך את הסעיף, מה? (-;

לא סובלת את מיצפטל
או, סוף סוף... חשבתי ש-אסור לומר את זה, אבל עכשיו שמותר:

אני שונא את מיץ פטל

עוד סיבות:

• "אתה רואה, בגללך !!"
• כל הקטע אחרי שגילו מי זה מיץ פטל ממש מרגיש מיותר (די, עברנו את הקליימקס, אפשר כבר ללכת לישון)
• הציורים ממש לא מתאימים לטקסט (למשל - כשמגלים סוף סוף מי זה מיץ פטל, מה רואים בתמונה? בית
• מה זו השטות הזו שאחרי שמחליטים להיות חברים מיץ פטל רץ ונועל את עצמו בבית? זה חבר זה?

<סליחה על הצעקה, הייתי צריך לשחרר. מזל זעברנו את תקופת מיץ פטל אצלנו בבית ועכשיו אנחנו תקועים על איזה "ספר מגוייס" אחר >

ואת הכי חשוב שכחתי -

זה אחד הספרים היותר מכוערים שבהם נתקלתי אי-פעם

אכן "הדובון לא לא" ספר נוראי. בתקופת ה"לא רוצה" של הבן שלי, אמא שלי עיינה בספר בחנות ואמרה שהיא ספר כזה לא קונה לנכד שלה. הדובי שם בורח מהבית, נדמה לי שאומרים לו שהוא "ילד רע" או אפילו "נורא". בקיצור, הפעם הסכמתי איתה בגדול.
אגב, קבלנו את הספר מהספריה בגן, החזרתי והסברתי מדוע, והגננת הוציאה אותו "מהמחזור". שמחה קטנה...

אם בקטילת מיץ פטל פטל עסקינן - כבר כמעט לא נשאר שום דבר עסיסי לומר חוץ מ - עסיס - כן, הצאצא ביקש מיד לשתות מיץ פטל. איכס!!!

אני לעתים נותנת להם להציע רעיונות בתורות
גמני. תמיד.

אגב, מותר להגיד שאני לא סובלת את ספרי פאול קור לדורותיהם?
נימוקים בהמשך (או שגם זה ברור).

יש ספרים שהילדים נורא אוהבים. ואם הם אוהבים - אני הולכת איתם. מיץ פטל, למרות חסרונותיו, הוא ספר אהוב.
בייגלה - עולה לי על העצבים (ובכל זאת אני מקריאה אותו)
דובון לא-לא - אני מקריאה מכוח האינרציה, אבל הוא מעצבן אותי ולו רק בשל השפה הנמלצת לסירוגין (לא-לא לא ראה את המלאך ולא ידע את השינוי שחל בו...) והמשפטים המורכבים והארוכים. אני דילגתי על כל הקטע הארוך עם המלאך ותימצתי אותו במילים ספורות.
את "פילפילון ושמו בבר" תיעבתי עד כדי כך שתמיד דחפתי אותו עמוק בספריה בבחינת "רחוק מהעין רחוק מהלב"

בסופו של דבר אני חושבת שהילד יודע הכי טוב מה טוב לו. בגלל זה הבת שלי לא אהבה ספרי "גמילה" כמו הסיר של נפתלי עד שהיתה בשלה לגמילה...ואם הן אוהבות ספרים שאני לא סובלת...נו, טוב. גזירה שהציבור יכול לעמוד בה בד"כ.

אני מזמן חזרתי לקלסיקות של לאה גולדברג, מרים ילן שטקליס,וכו'. כלל זהב בבחירה- העברית, איכות השפה החריזה והצליל. (בלי ספרות המתיימרת ללמד איך להפרד מהמוצץ או לקבל אח קטן. ממילא לכל ילד יש דרכו ושום סיר הסירים לא שחרר את בני מהפחד מהסיר, רק הזמן.)
. הקטנה שלי לא הולכת לישון בלי שיר ממה עושות האיילות. לא חשוב שאין תמונות וציורים. עדיף שרק ישמעו ויטמיעו את השפה הנפלאה.
ובעניין אגדות. אין כמוהן, כמובן שצריך לקרוא לפני כן ומה שמרגישים איתו לא נוח , לסנן. למרות, שהילדים לא מתיחסים לנושא המוות כמבוגרים, ולראיה ,הם מתים במשחק ומיד קמים לתחיה מחדש בשביל למות שוב, וחוזר חלילה. אגדות עם לא סתם שרדו מאות שנים ( האחים גרים היו פעילים במאה 17 אני חושבת)
אלה כי הן מהוות תמונות של חיי הנפש שלנו, ונותנות מענה לשאלות שילדים לפעמים לא יודעים לשאול, או שאם הם שואלים הם מקבלים מין תשובה מבוגרת ןאינטלקטואלית שנפשם לא יכולה להכיל.
אגדות עם מתאימות לגילאי 5-8 ואני יכולה להעיד שמרגע שגילה אותן , בני לא הפסיק לבקש עוד ועוד. אפשר לקרוא על כך בספרו של היינץ מולר, "THE WISDOM OF FAIRY TALES" באנגלית , לצערי.

ועוד כלל זהב, לא מקריאים מה שלא נהנים להקריא, או לספר בע"פ (מומלץ ביותר!!!), מה הטעם להקריא משהו שנוא בנימה חסרת סבלנות ועניין. איזו תמונה נפלאה אני יכולה לברוא עבור הילד מתוך חוסר עניין?

זה אחד הספרים היותר מכוערים שבהם נתקלתי אי-פעם

המפוזר מכפר אז"ר לוקח אותו בהליכה.
אבל כמה מכוער - ככה אנחנו אוהבים אותו. כזה מתנגן...

חוצמזה שזה על בן משפחה שלנו

אפשרות:
ספרים שמעצבנים אותנו אך אהובים על הילדים אפשר לקרוא יחד בקריאה ביקורתית. לדון עם הילד על החלק שאותו אנו לא אוהבים ולנסות להסביר למה...

אני מזמן חזרתי לקלסיקות של לאה גולדברג, מרים ילן שטקליס,וכו'. כלל זהב בבחירה- העברית, איכות השפה החריזה והצליל.

גמני.

ועוד כלל זהב, לא מקריאים מה שלא נהנים להקריא, ולכן, כל הקשקושים אולי הסתובבו בבית, אבל לא נכנסו ל"אמא מספרת סיפור".
זה כשהם היו זאטוטים. עכשיו, הקטנים, כבר גדלו, אבל עוד לא קוראים. בבית כבר לא מתגלגים ספרים, כי גילינו את הספריה. אנחנו לוקחים ספרים מהספריה, אני מתחילה לספר, ומה שלא מוצא חן בעיני, לא מושך את סקרנותי, לא כתוב בשפה נעימה- אני לא ממשיכה, הספר מוחזר לספריה בלתי קריא ושלום על ישראל. כפיה? (רועי מאחורי הכתף שלי), אולי. לא מוצא חן בעינכם השיטה? תלמדו לקרוא, ואז תוכלו לבחור ספרים כראות עיניכם. כל עוד אני בתפקיד המקריאה, אני מעניקה לעצמי גם את תפקיד המסננת.

אהי דווקא בסדר גמור עם מיץ פטל.
לדעתי אתם סתם מחפשים אותו!
כולכם מוזמנים לרוץ לקנות את "אגדות עם בלשון סגי נהור" (נדמה לי שככה קוראים לזה, סיפורים ידועים שמתורגמים ללשון פוליטיקלי קורקט), ושם תקבלו סיפורים מאוזנים שבהם הכל שיוויוני...

ושם תקבלו סיפורים מאוזנים שבהם הכל שיוויוני...
כמו בחיים.

ושם תקבלו סיפורים מאוזנים שבהם הכל שיוויוני...

אבלז זו ספרות מגויסת.
שגמיא פיחסה.

מרים ילן שטקליס
את השיר המופלא על אמא-ארנבת-שוקולד המתחננת ללקוחות שקודם יאכלו אותה (לפני ילדיה, זאת אומרת), לא כתבה הנ"ל?
אם כן, היא אחראית לאחת מטראומות הילדות שלי. 30 שנים אחרי ואני עדין זוכרת אותו בבעתה. כך שעל אף שפה, חריזה וצליל - יש דברים שעליהם אנ'לא סולחת

<נחבאת מן המטר הצפוי...טוב, בסדר, אז היא כתבה עוד שירים, הבנתי...אייי....די....טראח.>

על ארנבות משוקולד כתבה לאה גולדברג, אבל למרים ילן שטקליס היו יציאות מחרידות יותר.

באמת?
אבל היא המשוררת החביבה עלי כבוגרת

> בדילמה <

רמז בוטה לכך שילדתנו הנמצאת בבית יהיו חסכים מאחר ולא יהיו לה חברים...
אצלנו הבן קיבל את הספר הזה דווקא מגן הילדים שלו, כך שלא היה מסר נסתר... ולדעתי כשקוראים את הספר מבלי לחפש מסרים מסוג זה אז הוא דווקא נחמד!

גם אני אוהבת אותה אבל המשפט "אוי לי, איך אוכל לסבול, אם יתחילו לאכול, גם את בני, גם את ביתי, קודם כל איכלו אותי" באמת יכול לעורר פחדים.
<נהר, שאתמול דיקלמה את השיר מול חלון ראווה שוקולדי>

והנה שני ספרים מקסימים 'זה לא היום של יולי' ו'יולי המוצא הישר'.

בקשר ללאה גולדברג והארנבת, יש באותו ספר (מה עושות האיילות) את השיר הקשה על הדייג ואמו. (יש לו ביצוע קליל ויפה של להקת ששת) . כשקראתי אותו לראשונה לבנות נחנקתי ומאז מדלגת. אבל זה באמת לא בספרי ילדים מעצבנים. ללאה יש לנו כבוד. לה מותר לענות אותנו.

לא סובלת את בים בם בם תירס חם.
את השם אופיר, שפעם אהבתי עד למאוד, שונאת בגללו.

< ליאת מוציאה עשן >