כשהייתי ילדה אהבתי לטפס על עצים.
בימים האחרונים בתי בת השנתיים מתחילה לנסות לטפס עליהם.

אני אוהבת עצים.
את יום ההולדת של בתי חגגנו לפני כשבועיים במקום שאני וחברה קוראות לו "עץ יומולדת" כי גם בשנה שעברה עשינו לה שם.
לפני כמה ימים הלכתי אליו לבד וחיבקתי אותו, נשענתי עליו והודיתי לו.

לא תמיד הערכתי עצים, היו לי תקופות בחיים שהתנתקתי מהם לגמרי.
עכשיו אני בזמן שבהשפעת משהו שקראתי, מנסה להתחבר למהות של עצים.
בזכות החשיבה הזו אני מתחברת עכשיו יותר גם לצמחים אחרים ואולי יצא לי לפרט בהמשך.

עצים זה צל ומזון, אבל לא רק.
עצים ובכלל צמחים מאפשרים את קיומנו כאן.
הם לוקחים את האויר ה"משומש" שנשמנו והופכים אותו לחמצן.
מדהים, לא?

הם נוגעים באדמה ונוגעים בשמיים.
הם יציבים וגמישים.
כל עץ מאפשר להמון חיים להתרחש בסביבתו ומתחתיו- רמשים, מטפסים, זוחלים.

עכשיו אני במקום של לחקור ולהתחבר לעתים, לנתינה שלהם, לאהבה שהם מציעים.
מאד מבקשת לדעת עוד על עצים ממי שקורא/ת כאן ורוצה גם לכתוב.

אני גם מאוד אוהבת עצים.
מה שמיוחד בהם הוא שכדי לחיות, הם לא פוגעים באף אחד ובשום דבר אחר.

יש גם את הדף אל נא תעקור נטוע

איזה כיף של דף!
כשהייתי בערך בת ארבע\חמש, חייתי במושב בגוש שגב, המושב היה משהו מאוד מוזנח, וזה בדיוק מה שאהבתי.
לשמחתי רוב הזמן לא היה גן, כי לא היו מספיק ילדים, וככה הייתי מתעוררת לי כל בקר, עם הפיג'מה שלי, או איך שבא לי, והולכת ישירות לעץ התאנה שליד החצר של השכנים ממול.
העץ הזה היה חיים שלמים עבורי.
אהבתי אותו בכל נפשי. הוא נתן לי מחסה, וחום ואתגר, הוא סיפק לי חברה, והרבה פעמים חברה שלי שגרה ממש ליד העץ, היתה מצטרפת גם היא, והיינו יוצרות שם חיים שלמים יחד מהבוקר ועד הערב.
כשהתאנה נתנה מפירותיה זה היה גן עדן אמיתי... מתוק וטעים. אני מומחית לתאנים כמובן.
יודעת באילו יש תולעים, איזה מעולות, עוד כמה זמן כל תאנה תבשיל... עוד לפני שהבנתי מהו זמן ... (כאילו שמישהו מבין...)
ואז כמעט כל היום הייתי אוכלת רק תאנים.
כשרצינו ממתק, היינו אוכלים את התוכן של התאנה בלי הקליפה, ואת הקליפות מייבשים בשמש, ואז כשאוכלים את הקליפות היבשות, הן ממש מתוקות כמו ממתק.
מילאת אותי אושר לספר כאן על העץ שלי.
ולטפס כל היום על הענפים, יחפים, מתנדנדים, שוכבים על הענפים, הולכים בשיווי משקל, מוציאים קוצים מהרגליים, פוגשים חיות קטנות וגם עקרבים...
מריחה את התאנה שלי שוב...
@}

יש גם את הדף אל נא תעקור נטוע
הדף הזה הוא קצת ההיפך מהדף שהזכרת.
אם בדף ההוא מדובר על הכאב שבעקירת עצים, כאן אני מבקשת להחיות את השמחה שבקיומם של עצים.
זה לא סותר כמובן, זה פשוט אחר.

איכשהו יוצא שהעצים שאני מחוברת אליהם ביותר בדרך כלל, הם אלונים. ביישוב שלי יש הרבה אלונים (ואלת המסטיק) באופן טבעי ואפשר ללכת לואדי (אני בדרך כלל נוסעת, מדלגת על ללכת הרבה בתוך הישוב) שבו יש אלונים לרוב, ואדי מדהים ויפהפה.
עכשיו זו העונה בה המטפסים ברובם התייבשו וחבלים מהם תלויים מהאלונים לאדמה ויוצרים "מערות" יפהפיות בתוך העצים.

יש עצים שאני פחות מתחברת אליהם: אורנים, ברושים. בעיקר כשהם נטועים שורות שורות כמו חיילים בחורשות מעשה ידי אדם.
כאן בחצר יש זיתים והדרים. לפני כמה שנים שתלתי תות והוא עוד די קטן, הוא נטוע במקום לא קל ואני מקווה שהוא יצליח לגדול, למרות שברור לי שכשהוא יגדל זה מאד ילכלך לי את הבית.

אין לי אף תאנה כאן אבל נרקיס הזכירה לי שצריך לשתול. אני מזהה ריח של עץ תאנה מרחוק. לפעמים אני הולכת באיזה שביל ופתאום רואים אותי נעמדת, מתחילה להסתובב סביבי, לרחרח, להסתכל - מאיפה מגיע הריח. כל כך אוהבת את הפרי הזה, הוא מדהים, גם הפרי, גם העץ. לא במקרה הוא מוזכר באחד הסיפורים הראשונים בבראשית, זה עץ מאד מכובד.

אני מאד אוהבת את הברושים (לא שיש לי משהו נגד אקליפטוסים).
הבת שלי כל הזמן מושכת אותי לשבת מתחת להם. וכשיושבים מתחת (כמובן אלו שגזמו להם את הענפים התחתונים),
יש תחושה מדהימה של רוגע ושלווה.
בכלל אני מרגישה שלעץ יש תדר אנרגיה שדומה מאד לתדר שמרגישים כשעושים מדיטציה ולכן כשמתחברים אליו מיד נרגעים.

הבן שלי (4.5) ואני הלכנו במושב ועברנו ליד עץ תאנה, והוא אמר "יש פה ריח של פארק הירדן".

אני מאוד אוהבת פיקוסים, חרובים, אקליפטוסים, ברושים (בגלל הריח), אורנים אם הם ענקיים, עצי תאנה ותות ואבוקדו. פחות- אורנים דלילים, אשלים (אנחנו בנגב) ושיזף.
לעצים יפים יש נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה. כמו אדם כריזמטי במיוחד, אתה פשוט נמשך אליהם.

הבן שלי (4.5) ואני הלכנו במושב ועברנו ליד עץ תאנה, והוא אמר "יש פה ריח של פארק הירדן".
איזה חמוד. באמת תאנה ומים זה שילוב מדהים (הריח, הקול, וכמובן - הטעם! התאנה שניה בטעמה רק למשמש. אבל זה רק אני).

אני מאוד אוהב את היופי של עצי הזית, במיוחד העתיקים. נראים כאילו יש בהם סיפור שלם.

לכל עץ יש סגולה משלו. באחד הקורסים בטבע שעשיתי עשינו יום אחד תרגיל בו ניסינו להרגיש את הסגולה המיוחדת לכל עץ. התרגיל נעשה אחרי כמה ימים בהם שהינו בחוץ. הסתובבנו ביער שיש בו מגוון של עצים וכל אחד הלך לאזור אחר התקרב למיני עצים שונים, נשם ונגע והרגיש את האנרגיות שקיימות בעץ. לאחר מכן שיתפנו את התגליות שלנו. גילינו שהרגשנו אנרגיות מאוד דומות ליד אותם עצים. מאוד בא לי לשתף בסגולות שידועות לי מהתרגיל הזה ובכלל מהכרות שלי עם עצים אך מצד שני אני חושבת שכל הכיף זה להרגיש את הדברים לבד. אז אם יש לכם זמן פנוי בו אתם מרגישים טוב, לכו ליער התקרבו לעצים והרגישו אותם.
אני כן אשתף לגבי עץ ברוש כי כבר התחילו פה לפניי. העץ ישר וזקוף ומאוד גבוהה. כאילו נוגע בשמיים. התחושה שלי כשנעמדתי לידו הייתה של זרם אנרגיה שיוצא ממני ועולה דרך קודקוד הראש לשמיים. הרגשתי מיד שזו הסגולה שאני צריכה והרגשתי חיבור חזק מאוד לעץ. מאז אני כשאני יוצאת מאיזון אני יודעת שטיול ליד עץ ברוש או מדיטציה ליד הברוש תעזור לי להרגע ותעזור לי להעביר אנרגיה מהאדמה לשאר חלקי הגוף ואת כל המיותר להזרים מעלה אל היקום. לפני חצי שנה כשחיפשנו בית בחרתי בית שלא כל כך מתאים לנו רק בגלל שממש ליד הבית יש שדירה של עצי ברוש. אני מאוס אוהבת לשבת בסלון ולראות איך הציפורים עפות להן ונוחתות על קודקוד הברוש.
ועוד לגבי ברוש יש לעץ ריח מדהים. לשמן של העץ יש תכונות טיהור. מהקליפה של העץ אפשר לשזור חבלים. הייתי במפגש בו הכנו מקליפת עץ ברוש חבל עבה בקוטר של בערך 4 ס"מ ואחר כך שיחקנו עם החבל בקפיצות חבל.

מעניין מה שאת מספרת על האנרגיה של הברושים.

כשאת מספרת על זה אני חושבת על זה שיצא ככה שאני הולכת להירגע אצל אלונים, משהו בהם מאד מחבר אותי אל עצמי.
עד הזמן האחרון בכלל לא חשבתי על זה ככה.אם היו שואלים אותי הייתי אומרת שאני מעדיפה עצי פרי, כמו שבגינה אני מעדיפה צמחי תבלין על פני "סתם" צמחי נוי, מפני שאני מאד תועלתנית.
אני לא יכולה להסביר בדיוק מה מושך אותי לאלונים וברור שבניגוד לתאנים אי אפשר לאכול אותם אבל משהו בהם מאד חזק עבורי.
אני כן יכולה לומר שאחד הדברים שמאד משמעותי עבורי בעץ הזה הוא שברוב המקרים והמקומות שיש אותו, הוא שם מעצמו, בלי שאדם נטע אותו. זה כשלעצמו מושך אותי אליו.

אני חושבת שדווקא אפשר לאכול את הבלוטים אחרי בישול.

איזה דף מקסים. תודה! @}
אנחנו גרים בטוקיו אבל לא במרכז העיר-טוקיו ענקית..גרים ליד נהר והרבה נחלים. את רוב העצים אני לא מכירה אבל הדף הזה עושה לי חשק לשאול וללמוד...יש קרוב לכאן כמה שרידים של יערות במבוק . בטח פעם היה יותר במבוק ופחות בתים..הבמבוקים האלה מדהימים אותי , כשאני נעמדת בתוך יער כזה אני מרגישה כמו באיזה אגדה..משהו מסתורי כזה..ביפן אומרים שבזמן רעידת אדמה כדאי להיות בין הבמבוקים..
יש גם הרבה עצי גינקו שעכשיו בדיוק יצאו כל העלים החדשים הירוקים. בסתיו העלים צהובים ומקסים לראות אותם נושרים ומכסים את האדמה (זה לא נשאר הרבה זמן על האדמה כי אוספים אותם די מהר..) יש גם המון עצי דובדבן ענקיים ליד הבית עם פרחים לבנים או ורודים. בדיוק לפני כמה שבועות היתה הפריחה .
הדף הזה מביא אותי לראות דברים חיוביים שיש לי כאן..תודה.

רציתי לצרף כאן סיפורון שכתבתי עלי ועל בתי:

מתחת לברושבחצר

כשיושבים מתחת לברושבחצר
מרגישים מיד זמן אחר. כמו במדבר.
הניחוח, השלווה, הגובה, החיבור לאדמה.

שעת בין ערביים.
כוכב זוהר עלה מעל גבעות רחוקות, היכן שהשמש רק שקעה.
אנחנו מביטים בו.
שירה ,אני והברושבחצר.
העולם עוטף אותנו בשלווה ובהוד.

חבר קיבוץ מוכר עובר.
מעניין איך הוא הגיע לסיני....

אני חושבת שדווקא אפשר לאכול את הבלוטים אחרי בישול.
עכשיו את מזכירה לי ידע נשכח... שמעתי על זה ושכחתי. בכל מקרה זה לא פרי קלאסי שקוטפים ואוכלים.

תודה על הסיפורים שלכם ועל השיר.

אני חושבת שאחד הדברים שאני אוהבת כל כך באלון הוא שהוא עגול. יש בו משהו מאד מעוגל כשמסתכלים מרחוק.
לפעמים אני מרגישה מאד חדה והייתי רוצה להיות יותר מעוגלת עם פחות זויות. לחבק את גזע האלון מאד מנחם אותי, נותן לי משען ומנוחה פנימית.

עצי הזיתים כאן בחצר, בעיקר שני אלה שמאחורי הבית, מאפשרים לי פינה נסתרת מהעולם לפעמים כשצריך. יש להם תכונה שהם יכולים לגדול גם בין סלעים.

כל עץ הוא אקוסיסטמה בפני עצמו. בפרויקט מחקרי מסוים, ספרו כמה מינים של בעלי-חיים חיים על עץ אחד.
התשובה: כמה אלפים.

אני התחברתי לעצים בשנות מגורי באנגליה. גרנו ממש מעל פארק אינסופי כמעט, כולו תרזות ואשורים ואלונים וכולם עבותי גזע ורחבי נוף עם שלכת של זהב וארגמן. אי אפשר היה שלא לחבק אתם, כולם כל כך יפים ומזמינים היו.
פה, בארץ, העצים לא מזמינים אותי לחבק, קטני גזע, מרובי ענפים, דוקרניים. אני יודעת, יש להם סיבות טובות, שנים של מלחמות, תורכים, מרעה, סיבות לגיטימיות, אבל לא בא לי לחבק.
דוקא מתחת לדירתי החדשה צומח עץ אבוקדו עם פוטנציאל. זה עץ ענק, מפונק ושמנמן. הבעלים שלו כבר שוכני עפר אבל הבן שלהם ממשיך להשקות אותו ולטפח אותו באהבה. נראה איך הוא יגיב לחבל "טרזן" קשור לאחד מענפיו העצומים (יש אחד ממש מאוזן ובגובה אידאלי).

_כל עץ הוא אקוסיסטמה בפני עצמו. בפרויקט מחקרי מסוים, ספרו כמה מינים של בעלי-חיים חיים על עץ אחד.
התשובה: כמה אלפים._

גם עצים בארץ?

העץ שבעיני הוא הכי בעל-אישיות הוא הזית.
בבקעת בית הכרם יש כרמי זיתים עתיקים, ולכל זית אישיות משלו.
ליד הכפר רמי, צמוד לכביש (עמיעד-עכו), יש שני עצי-זית עתיקים בעלי גזעים ענקיים, שהקפם כמה מטרים.
במג'דל כרום יש חרש-עץ אמן, שמפסל בעצי זית. הפיסול שלו מדגיש את אישיותו של העץ ולא מוחק אותה.

פה, בארץ, העצים לא מזמינים
כמו שאמרת, יש להם סיבות טובות. לאו דווקא היסטוריות, בעיקר אקלימיות.
האישיות של האלון מזכירה את האישיות של הישראלי: נוקשה, קפוץ, דוקרני משהו.
האם את מכירה את עצי האלון האירופיים והאמריקאיים? העלים הרבה יותר גדולים, לא קוצניים, רכים, והרושם הכללי הוא של רוך וליטוף. בארץ יש מין אחד של אלון שמזכיר אותם קצת - אלון התולע - והוא גדל רק בצפון, רק בהרים, ואינו מוכר לרוב האנשים.
אבל אם תטיילי קצת ביערות הצפון - בגוש הר מירון, למשל - תפגשי שם עץ מסוג אחר: גזע אדום חלק ומזמין לליטוף, עלים חלקים ומבריקים - קטלב

בדיוק הלכתי לפנות ערב לואדי, עם הבת. הסתכלתי על האלונים ושמתי לב שבאמת הגזעים שלהם די קטנים, זה בניגוד לאלון של היומולדת, שגם הוא שם, שהגזע שלו די עבה יחסית לאחרים שם בסביבה.
ראינו רועה עם עיזים, אז התקרבנו לראות. יצא שהתקרבנו לעץ אלון לא גדול מאד, עד שהיינו ממש מתחתיו. פתאום אני קולטת שיש שם שני גזעים במרחק עשרות סנטימטרים אחד מהשני, אולי חצי מטר, מקבילים. מרחוק זה נראה כמו עץ אחד כי הצמרות שלהם משולבות לגמרי.
העצים בארץ באמת די רזים בדרך כלל.
לא רק שיש כאן מעט מים, אז גם כששותלים אותם אז כמעט תמיד שותלים צפוף מדי. למשל האורנים ביערות האורנים בארץ, לא רק שהם שתולים בשורות, לא תראו שם אורן רחב, הם צרים כמעט כמו ברוש, אורן זה עץ שבהחלט יודע להיות רחב וגדול ם רק נותנים לו מרחב מחיה (ותנאים מתאימים, אני מניחה).

רוקדת,
האלונים לא שתולים. הם בעלי הבית כאן, הם עצי הבר שלנו. האלון המצוי אוהב לצמוח צפוף צפוף בחרת בני מינו ובני מינים אחרים. כאשר החורש הים-תיכוני מפותח - הוא סבוך מאוד.
בקשר לגודל ולרזון, ברור שיש לעצים תכונות תורשתיות. ברוש צריפי הוא דק וגבוה, וענפיו צמודים לגזע. ברוש אופקי - רחב וענפיו פרושים לצדדים. וההבדלת הוא תורשתי, כמובן, לא בגלל שיטת טיפול שונה או שתילה בצפיפות שונה. זה פשוט מין אחר.
כך שגם בתנאים אופטימליים לא כל עץ יכול להגיע לגודל מרשים כמו עץ אחר.
אבל - התנאים בארץ בהחלט לא אופטימליים. הגשם מועט, הקיץ יבש, והיער המקומי סבל קשות מרעייה ומכריתה במאה העשרים. רוב היערות בארץ הפכו לגריגה (אם אינני טועה במונח) - יער מדוכא שעציו הפכו לשיחים.
בכמה מקומות בארץ אפשר לראות לאיזה ממדים מרשימים יכולים האלונים והאלות שלנו להגיע כשיש להם תנאים מתאימים: כלומר, מספיק מים והגנה מתמשכת מכריתה במשך מאות שנים.
בחורשת טל, כשרואים את אלוני התבור הענקיים שם, מבינים מנין בא הפסוק "והיה כעץ שתול על פלגי מים".
בשני מקומות בחרמון - מעמד הברית בין הבתרים וחורשת אלוני שיאון - יש עצי אלון מצוי גדולים אפילו יותר: גזעים בקוטר כמה מטרים, ענפים בקוטר מטר ויותר.
בחניון האלות ליד יפתח יש אלה ענקית, כמוה כאלוני החרמון, ועוד כמה אלות שגודלן מתקרב לשלה.

באחד מימי השישי לפני חודש וחצי בערך היינו ביער בית-קשת, יער של עצי אלון עתיקים ומדהימים במיוחד.
השבת כבר נכנסה ורצינו לנוח עם הילדים לפני הנסיעה הארוכה הביתה.
החושך ירד ועל אף שהיתה מדורה קטנטנה, גילנו שאנו ממש מרגישים לא בנוח. אם זה לא היה נשמע מוזר הייתי אומרת שהעצים הסתכלו עלינו. כאילו שעם רדת החשכה הם הפכו להיות מה שהם עצים עם המון עוצמה.
והצללים והרוח והטחב והחושך והקולות והצלילים בסופו של דבר הבריחו אותנו לדרכנו.
זו היתה חוויה מיוחדת. העצים הללו עתיקים . מאוד עתיקים. והם כאילו נבהלו מהמדורונות שלנו. מהפלישה הזו הברוטלית אל היער שלהם.
וסימנו לנו שאנו לא ממש רצויים כך בשטחם.
אנו לא רגילים לפחד ביערות אבל הפעם כולנו הרגשנו כך.

את יום ההולדת האחרון חגגנו (לפני חצי שנה) מתת לעץ אחר כי מתחת לעץ "שלנו" היו המון סרפדים.
עדיין מדי פעם, לעיתים רחוקות מדי, בעיקר באביב, אני הולכת לעץ ההוא, עץ אלון ענק, נחה אצלו, לעיתים משיחה לו מלבי ומחשבותי, מקשיבה לו.
השבת היו אצלי חברים עם בנם בן השנתיים, הלכנו לואדי והראיתי להם את האלון. כולנו יחד חיבקנו אותו באהבה והם התפעלו ממנו ומכמה שהוא מרשים. אחר כך ירדנו עוד קצת ונהנינו מצילם של אלונים נוספים.
אני כל כך אוהבת אלונים מפני שהם מרגישים לי שייכים הנה, משהו יציב בעולם הכל כך משתנה הזה. משהו מקומי בעולם היבוא והיצוא.
האלון שאני מחבקת הוא ענק וכנראה כבן מאתיים. חלק מהגזע שלו אכול וחלול, אבל הוא גדול ונראה חסון וחסין בפני הכל.
בגן החדש שהבת התחילה השנה יש חצר נהדרת בעייני, אני חושבת שחוץ מהגננת (הנהדרת כשלעצמה) החלטתי לשלוח לגן הזה כשראיתי את האלה הענקית והנפלאה שפורשת כנפיה מעל החצר ועושה צל נעים גם בימי קיץ (טוב, רוח נעימה אין שם בקיץ אבל זו סוגיה אחרת).
יש לי חבר שמתקשר מדי פעם עם אקליפטוס, אפילו הוא טוען ש"אלון זה הרבה יותר מרשים". אם הייתי מקבלת את המידע שהוא קיבל מהאקליפטוס, לא הייתי מצפה לעץ יותר מרשים.

לפעמים אני חושבת על כל השורשים שנמצאים מתחת לפני הקרקע, כל המערכת הסבוכה הזו שנמצאת מתחתינו ולא תמיד אנחנו יודעים.
עצים הם נהדרים כי הם פשוט שם והם לא עושים שום דבר, הם פשוט שם בשביל עצמם והם נותנים כל כך הרבה בחוסר מאמץ הזה. נדמה לי שהבודהיזם שפעם התחלתי לתרגל, זה בדיוק על זה.

איזה דף מקסים! את ילדותי ביליתי על עץ תות אחד, מטפסים, משחקים ואוכלים את הפרי שנפל לקרקע, מהרהרים בין הענפים. ילדות עירונית, זכרונות טובים בה מעט, אבל עץ התות היה נחמה גדולה.

וואו, גיליתי את הדף הזה עכשיו,
וגם אני אומרת:
איזה דף מקסים!

עצים - אהבת חיי !

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אוהבת עצים בעיקר עץ דובדבן

אני יכולה לעשות ריקשאסנה כמו שצריך רק כשאני נועלת מבטים עם עץ גדול.

היינו בסרדיניה בפסח וראינו עצי זית עתיקים מרשימים ביותר.
הצעיר בן 500.
הבינוני בן 2000, כן!
והזקן בן (לא יאמן, אבל אמת, בגבול סטיה של כמה מאות שנים לכאן או לכאן...) 4000 שנים!!!
מחשבים לפי קצב גדילה ממוצע של זיתים כאלה, ולפי ההקפים שלהם.
לחשוב שאברהם אבינו נולד אחריו! והוא חי עדיין, ירוק ומניב.
על הצעיר והבינוני גם טיפסנו.
הזקן מוקף בגדר ולא נוגעים בו.
הזיתים הללו הם בר כמובן, ולכן קצת שונים מהזיתים שאנחנו מכירים.
התרגשתי מאוד.

תודה על השיתוף, יוליקו. נהניתי לקרוא.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נהנתי מאוד לקרוא ,,

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

פרידה אני עושה הליכות כל ערב וחולפת על פני עצים ענקיים דומים ושיקמה עם גזע רחב וגם עצי אקליפטוס ענקיים,,אני מחבקת אותם ושואבת כח מהם מחייכת וממשיכה ,הם נושמים ןחיים ומרגישים אותי הם נוף ילדותי ויודעים עלי הכל,,גם כשהיינו ילדים היה לנו מחנה על עץ הדומים שאהב ושמר עלינו,,כותבת עם דמעות בעיניים ,,,אוהבת אותם