{ פרק ראשון : איזה דיכאון*
עיר זרה. מדינה אחרת. יש לי קריירה, בעל, 3 ילדים. אמא שלי חושבת שאני סיפור הצלחה. היא יכולה לספר לחברות שלה, ביום שישי בחדר האוכל.
לפעמים גם אני חושבת שאני סיפור הצלחה. הנה, שרדתי. לפעמים אני חושבת אפילו שהיתה לי ילדות מאושרת. מה יש, יכול להיות גרוע יותר. לא אנסו אותי, לא הרביצו לי. טוב, חוץ מהבנים ביסודי. וכל כך יפה שם בקבוץ, וירוק, והבריכה. וגני הילדים המקסימים האלה, עם חצר הגרוטאות. כבר מזמן אני לא מרירה, סלחתי, המשכתי הלאה. אני חזקה, ועצמאית, ובשליטה. העולם שלי ואני יכולה להשיג מה שאני רוצה. אם יש בעיות, אני יכולה להתמודד איתן.
רק מה. משהו לא מסכים עם זה. הגוף. התת מודע. משהו לא חזק. ולא עצמאי, ובהחלט לא בשליטה.

התקפי הפניקה התחילו לפני כמה שנים. בהתחלה על דברים גדולים. בעיות עם הילדים. הקטן בן שנה וחצי, בקושי מדבר ולא מצביע. קלינאית תקשורת ממליצה להרשם לאיבחון אוטיזם. הגדול בתקופה איומה. החבר הטוב שלו עוזב למדינה אחרת, יש לו בעיות של social skills, הוא לא מסתדר. כאמור, זה לא בישראל ואנחנו לא ממש יודעים למי לפנות.
פניקה. חרדה איומה, הלב דופק, זיעה מצטברת על המצח. בכי בלתי נשלט.
ברור שזה לא הזמן להשבר. הילדים דבר ראשון. צריך להתגבר, להדחיק. אני יודעת להדחיק. ממש מצוינת. אלופת העולם.

הילדים מקבלים עזרה. הקטן לא אוטיסט. הגדול בקבוצת social skills מושקעת במיוחד. לי עדיין יש התקפי פאניקה. עדיין יש דברים גדולים.
האם הילדים מקבלים את העזרה הכי טובה. האם אני עושה את כל מה שאפשר. כסף. אין מספיק חסכונות לפנסיה. מה יקרה אם יפטרו אותי. אחר כך פניקה על דברים קטנים. צריך למלא טפסים למס הכנסה. צריך להרים טלפון, לקבוע פגישה לרופא שיניים. אני לא יודעת מה להגיד. קבענו עם חברים ולא בא לי, אבל לא נעים. אחר כך על כלום. סתם פניקה. חרדה, הלב דופק, זיעה. ואין לי מושג למה.
התקפי בכי. בהתחלה על דברים גדולים, אחר כך על קטנים, בסוף סתם.
אבל אני, יש לי קריירה, בעל, 3 ילדים. אני מביאה את המשכורת העיקרית בבית. אין לי זמן להתקפי פניקה וגם לא לבכי. לילדים אסור לראות, זה ברור. בעבודה ממש לא סבלניים לבעייות אישיות.

גיליתי את האי-פוד. איזה קסם! ולא עם סתם מוזיקה פושטית. עם מוזיקה, למחשבות קל לנדוד.
מחשבות זה מסוכן. עם המחשבות באים רגשות. אני לא עושה רגשות. רגשות זה הרסני.
האי-פוד שלי מוטען בספרים. בספריה המדהימה שליד הבית יש אגף שלם של ספרים מוקלטים על CD, רכי מכר חדשים מגיעים כל חודש. עם ספרים צריך להתרכז.
גדול! סוף למחשבות. סוף לרגשות. הקטעים הקשים של היום מכוסים: הדרך לעבודה ובחזרה לבד באוטו, בלילה כשהולכים לישון ואפילו ספר לא מספיק טוב, כי בדקה ההיא בין שמניחים את הספר ולפני שהשינה נופלת, כבר הבכי והפניקה ממשהו לא ידוע מספיקים להגיע והלך עוד לילה.
יש קאטץ' קטן אמנם. המחסום על הרגשות הוא כולל. לא רוצה עצוב? אין גם שמח. אין אושר. שום דבר מורכב. באי-פוד יש רוצחים סדרתיים וספרות נשים קלילה מאבק. סרטים - רק G, לכל המשפחה, אמריקאים. ברבי באי הנסיכות - זה סרט שמתאים לי.

מתחילים טיפול זוגי ומשפחתי. עובדים על הזוגיות. לומדת להסתיר את השבר עוד יותר טוב.

טיפול רציני יותר? פסיכולוג? איך אני יכולה? כל רמז לשיחה אישית ואני כבר מתפרקת. לגבי סיפור הילדות, אפילו את ה"גירסה לתיירים" , זאת עם הברכה והסרטים על הדשא, אני כבר לא מסוגלת לדקלם.
חוץ מזה, אני מתפקדת. ה"בחוץ" דווקא מתקדם יפה. הקטן חכם ויצירתי במיוחד. הגדול צריך מזכירה כדי לנהל את כל הפגישות שהוא קובע עם חברים. האמצעית תמיד היתה מקסימה. זה עלה בשנתיים מטורפות, פיזית ונפשית, אבל לפחות על חשבונינו, לא על חשבונם.


הגוף נשבר ראשון. עיפות מטורפת. נרדמת בצהריים מול המחשב.
גם המוח לא עובד יותר. בבוקר צריך להכין LUNCH BOXES לילדים. לכל אחד בקבוק מים, פרי, סנדביץ, חטיף. לבעל זה לוקח 5 דקות. לי שעה. עומדת ובוהה. 3 תיקי אוכל - עם איזה להתחיל? הולכת. חוזרת. שכחתי מה רציתי. כבר צריך להעיר את הילדים. פניקה.

הבעל כבר הגיע לגבול יכולת התמיכה. הוא משכנע לבקש עזרה רפואית וחופשת מחלה.
לוקח עוד חצי שנה עד שאני מצליחה לארגן תור לרופאה. כאמור, יכולת ארגון היא לא ממש הצד החזק שלי כרגע. הרופאה מעיפה מבט ולא צריכה הרבה שיכנוע. אני על סף בכי. טריוויאלי. כדורים, ימי מחלה. האיבחון - דיכאון.

---

צריך טיפול, כך נדמה לי.
אני לא מכירה את המצב. לפחות לא ברמה הזו...
אבל כדי שלא תגיעי להתמוטטות כללית, נראה לי שצריך עזרה חיצונית לך.
אולי זה לאו דווקא בפסיכולוגיה, אבל אולי דווקא בגלל הפחדים שלך להיפתח- אולי דווקא כן?
אני לא יודעת איזה סוג עזרה את צריכה, זו את זו שיודעת.
צריך להתפלל, לבקש עזרה, להגדיר בעיות, כדי שהתשובות יגיעו. כדי שתדעי מאיפה לבקש את העזרה.
מאחלת לך כוחות ותעצומות נפש לעמוד במשבר ההולך ומתהווה.
רק תזכרי שאחרי זה תוולד לה אחת חדשה - יותר חזקה ויותר יודעת ויותר שלמה ומאושרת.

נ.ב:
יש דף שאולי אולי יעניין אותך: דפקט קיבוצי

{ פרק שני : אנדרה*
במשך 3 חדשים אני ישנה. קמה בבוקר, לוקחת את הילדים לבית הספר ולגן. חוזרת לישון. קמה, בקושי, כשהילדים חוזרים. כשהילדים הולכים לישון, גם אני איתם.

---

אחרי 3 חודשים ההשפעה של הכדורים מורגשת. עד עכשיו הטפול הזוגי כיסה על דרישת הביטוח לטיפול, אבל אני מרגישה שאולי, אולי, יכול להיות, שכבר אפשר לדבר בלי להשבר.

---

אנדרה, הפסיכולוג, דובר צרפתית במקור. קצת פורמלי מדי, לטעמי. מאוד שיק. עניבה, וסט.
באזור שלנו המקצועות החופשיים נשלטים על ידי היהודים. ודוקא לי יש את זה שאין לו מושג מה זה קיבוץ.
מצד שני, המבטא הצרפתי גורם לכל מה שהוא אומר להשמע מאוד פסיכולוגי. או פילוסופי, או משהו. עמוק, בכל אופן.
מה את רוצה להשיג בטיפול? רגשות. איבדתי את היכולת להרגיש. ולילדים שלי מגיע אמא שיכולה להרגיש. אמא עם תשוקה, עם שמחת חיים.
גם לך מגיע, מאיר אנדרה את עיני.
כן? כלומר, בטח, אני יודעת שמגיע לי. רק שאני לא מרגישה ככה. אני פה בגלל הילדים.

{ פרק שלישי: היסטוריה*

בת 3. בעיה רפואית קשה. חודש בבית חולים, אחר כך טיפול בבית, כל כמה ימים חוזרים לבית חולים. חוזרת לישון בבית הילדים. אמא שלי אומרת שהיא דוקא רצתה שאני אשאר בבית.,אבל אני רציתי לחזור לגן, להיות כמו כולם. אני זוכרת בריחות ליליות הביתה. מי יודע. הניתוחים ממשיכים במשך שנים. נשארים סימנים גופניים וצלקות. פגומה.
הזיכרון הכי חזק וחי מהגן הוא שידעתי לעוף. אלה היו חלומות, כמובן, אבל אז לא הייתי בטוחה בזה. ביום הייתי מוגבלת, זהירה, מפוחדת, אבל בלילה! בלילה עפתי. כמו ציפור. עמדתי על הספסל הקטן במקלחת של בית הילדים, איפה שבצהריים הילדים עמדו בתור אחרי האמבטיה והמטפלת ניגבה כמו בסרט נע, והופ- עפתי החוצה. תמרנתי באקרובטיות מעל המדשאות. צללתי למטה. המראתי למעלה. עד לראש ההר ובחזרה. אף אחד לא יכל להשיג אותי כשעפתי, בלילה, בחלום.

---

כיתה א. בתמונות עדייו רואים ילדה מבוהלת. גוף סגור, מהסס. חיוך, אבל העיניים מושפלות. אבל, אני אוהבת ללמוד. לקרוא, לכתוב. אני כותבת שירים וסיפורים. בימי שישי אני מביימת הצגות לקבלת שבת. מצוינת בחשבון. אז נכון שאני לא מלכת הכיתה, אבל יש לי את הכשרונות שלי. יש מי שיודע לטפח אותם, לתת חיזוקים.

---

כיתה ד. מגיעה המורה ז. המורה זין! שחף המבוגרת צוהלת ממשחק המילים האינפטלי. אבל שחף בת ה 9 עדיין לא יודעת שיש מורים זין.
המורה ז . לא מעריכה יצירתיות. המורה ז אוהבת להכתיב, ואוהבת תלמידות עם מחברות מסודרות וציורים של פרחים בשוליים.
המורה ז. אוהבת את מלכות הכיתה. אני לא כותבת מהר. מאבדת את הריכוז. השעמום כבד מנשוא. אין לי פרחים על המחברת. המורה ז. לא אוהבת אותי.

מקשיבה לך

ילדה קיבוצניקית, מה יש לה בחייה? 20 ילדים בכיתה, מורה, שתי מטפלות. אה, ובין 4 ל 9 יש גם הורים.

רציתי רק לומר שאת כותבת מקסים...

שולחת לך כוחות @}

גם בעיר ומדינה זרים. חוותי דבר דומה. ממליץ להטעין את האי-פוד בתכנים הבאים:
http://www.amazon.com/Mindful-Way-throu ... ref=[po]sr 1 1[/po]?ie=UTF8&s=books&qid=1246295306&sr=1-1
http://www.amazon.com/Full-Catastrophe- ... ref=[po]sr 1 2[/po]?ie=UTF8&s=books&qid=1246295306&sr=1-2
http://www.amazon.com/Full-Catastrophe- ... ref=[po]sr 1 2[/po]?ie=UTF8&s=books&qid=1246295306&sr=1-2
חשוב להבין שאין טיפול מהיר. זה לוקח זמן (לפעמים עד שנה). אבל אם מתמידים זה נעלם. אני חזרתי ל-90% תפקוד אחרי חודשיים עם התכנים הללו, וה -10% הנותרים לוקחים קצת יותר זמן. חשוב לפתח סבלנות. (בתרבות שלנו אנחנו רגילים לסיפוק מהיר, וזו אחת מהבעיות).
בנוסף, ממליץ לפנות לטיפול של נטורופת. (התוספים שתקבלי מאד דומים לתרופות הקונבנציונליות אבל ללא תופעות לואי וללא בעיות התמכרות או תופעות נסיגה שיש אם תרופות פסכיאטריות).

עוד תוכן לאי-פוד:
http://www.amazon.com/Guided-Mindfulnes ... ref=[po]sr 1 7[/po]?ie=UTF8&s=books&qid=1246295306&sr=1-7
התוכן הזה מכיל הדרכה לטיפול עצמי.

וואוו. תודה רבה. תודה על התכנים ותודה על ההתיחסות. מקל על הבדידות. דיכאון הוא לא ממש נושא לקפה עם חברים. טוב, האמת, בדיכאון פשוט אין קפה עם חברים. אצלי לפחות.

אנחנו פה בכל מקרה

קוראת..תמשיכי..חיבוק גדול..ואם לא פה המקום אז איפה כבר יכול להיות...באופן טבעי לגמרי ...זה מה שיש עכשיו...ליל מנוחה

מזדהה עם התחושות שלך מעברי.
הייתי שם במשך תקופה לא קצרה (3 שנים)
לא טופלתי בכדורים, כי לא הלכתי לאיבחון, אבל אני משוכנעת שאילו הייתי הולכת היו מעלים אותי ללא היסוס על תרופות
יצאתי משם בעור שיניי,
ואני פה לספר שיש אור בקצה המנהרה ואפשר אפשר אפשר לצאת משם.
שולחת חיזוקים ואורך נשימה
@}

מקשיבה לך.
לא פשוט להתחיל לתת לרגשות מקום. יש לי אחות שנולדה מחוץ לקיבוץ והיא קוראת לכולנו "ניצולי קיבוץ" (גם הוריי ילידי קיבוצים). אין לי זכרונות ילדות משם כי הוריי עזבו בעודי פעוטה, אבל אני יודעת שהגוף שלי, הד.נ.א שלי זוכר, גם לטובה וגם לרעה.

בקשר לקושי ולימים האלה: מצד אחד אין ספק שיש צורך לתת מקום לרגשות הקשים להיות, לתת להם מקום ואויר, כדי שיוכלו להשתחרר. מצד שני השיטה שלי להיעזר בהווה התחילה באחת התקופות הקשות במיוחד: עשיתי לי מנהג בכל ערב לרשום לעצמי לפני השינה לפחות 5 דברים טובים שהיו באותו יום. לפעמים אלה דברים פעוטים ממש, אבל אין לוותר עליהם. בימים שהיה נראה שאין כלום לעיתים הייתי מנסה במהלך היום לעשות למען עצמי דברים נחמדים כדי שיהיה מה לכתוב בערב. אני מאד ממליצה גם כי זה הכריח להסתכל על מה שיש ולהנות ממנו וגם כי התחלתי לחפש מה אני יכולה לעשות למען עצמי ומהם הדברים שמשמחים אותי.
מקווה שמתאים לך כאן, אם לא תמחקי.

בכל מקרה תודה שבחרת לשתף אותנו.

האתר הבא שייך לפסיכיאטר שמופיע ב - PBS. הגישה שלו היא יותר מערבית אבל עדיין יש לו עצות פשוטות ומועילות:
http://www.amenclinics.com/store/index.php?[po]main page[/po]=product info&cPath=1&products id=194=4973831252705c34883bc1febe6eafd1

http://www.amenclinics.com/store/index.php?[po]main page[/po]=product info&cPath=1&products id=10

ועוד קישור לספר שמקשר בין תזונה למצב נפשי:
http://www.amazon.com/s/ref=[po]nb ss gw[/po]?url=search-alias%3Daps&field-keywords=The+UltraMind+solution+%3A+fix+your+broken+brain+by+healing+your+body+first+%3A+the+simple+way+to+defeat+depression%2C+overcome+anxiety%2C+and+sharpen+your+mind+

קישור ל- youtube, על הספר :

http://www.youtube.com/watch?v=JPaY8b-E-q0

קישור ל- youtube, הרצאה של JON KABAT-ZINN:

http://www.youtube.com/watch?v=[po]3nwwKbM vJc[/po]

{ פרק רביעי: הקיבוץ*
אנדרה מנסה להבין את המערכת הקיבוצית. "אז בגיל 5 עברת לבית ילדים?"
"שישה שבועות ",אני מתקנת. נדמה לי שתפסתי אותו בדאבל-טייק. "הם עשו ניסויים בבני אדם.." הוא מעיר בשקט .
הם רצו את הכי טוב לילדים, אני מרגישה צורך להבהיר. בתי ספר פרטיים, מערכת בריאות של עשירים. הם חשבו שההורים עלולים לא להיות טובים מספיק.
כן, אפשר להגיד שהיו לנו את בתי היתומים הטובים ביותר בעולם.
"בקיבוץ למדת לא להראות רגשות?" הוא שואל.
זה יותר מזה. לא היה safe place. שום מקום להוריד הגנות, להרגע. בטח לא בבית הילדים. וב"חדר", אצל ההורים, הייתי אורחת. בת בלי בית.

אני מרגישה שיש בי ים של עצב. זאת אומרת, מרגישה פיסית, בגוף. בחזה, בקרקעית הגרון. סערה. אבל לא נפשית, לא ברגש.כך אני לא יכולה להרגיש אותו, את הכאב. חומה בצורה.
נעשה את זה ביחד, אנדרה מבטיח. ואת לא תטבעי. את תלמדי לשחות.
אני מפחדת. כל כך מפחדת. אבל האושר לא יבוא לפני הכאב. והשמחה, לא לפני העצב. זה ברור לי. זה אותו שומר עומד שם, ומצלצל בפעמון: זהירות! רגשות מגיעים! המלטו על נפשכם!

---

כיתה ד שוב. פתאום, מתלמידה מצטיינת הפכתי לטעונת טיפוח. לא סתם בינונית או לא הכי טובה - חינוך מיוחד. ושלא תהיה טעות - אין פה ענין של דיסלקציה או קשיי לימוד. יכולת לימודית היא בפירוש הכשרון שלי. עכשיו, יכולת אינטלקטואלית לא היתה ממש מקפצה חברתית, אבל זה מה שהיה לי. זה היה הבסיס שלי לזהות עצמית חיובית, ואז לא נשאר לי כלום.
נהיתי שקופה. רציתי להיות שקופה. הפסקתי לדבר. דברתי לפעמים בשיעורים, ועניתי אם מישהו טרח לדבר אלי, וזהו בערך. אחרי כמה זמן, גם אם רציתי, כבר היה מסובך מדי. כולם יסתכלו עלי ויחשבו - שחף דיברה? מה קרה?
לפעמים כשהייתי לבד דיברתי לעצמי. רק מילה או שתיים, או שורה משיר, רק כדי לבדוק שעדיין אני יכולה.

---

"אני לא יכולה עדיין להמשיך". אני אומרת לאנדרה. נושמת עמוק. גלי אנרגיה של כאב מציפים אותי.
מריצה את הסיפור קדימה. בתיכון התחלתי להשתתף בפעיליות מחוץ לקיבוץ. שם הייתי אחרת. עליזה. שנונה. דומננטית. מבוקשת. ובקיבוץ עדיין אותה ילדה שותקת, שקופה. נידחת ונידחית. וכשעזבתי לצבא, שלא על מנת לחזור, קברתי אותה. את הילדה הדחויה. קברתי אותה ומחקתי אותה. וזרקתי את המפתחות לים.
בכי מטלטל אותי. בכי עמוק, גרוני. ראשוני. בכי של ילד.
"זאת היא שבוכה, לא? שחף הקטנה" בוקע קולו של אנדרה, איפשהו בתוך המערבולת שמקיפה אותי.

אני לא עושה רגשות. רגשות זה הרסני. תשמעי, את מלכה! את כותבת נפלא. את מקשיבה לעצמך. אין דרך אחרת להגיע אל הילדה ההיא. טוב שאת מגיעה אליה. תוכלי לגעת בה, להגיד לה שאת אוהבת אותה. להגיד לה שהיא לא לבד- הנה, את איתה. להגיד לה שאת בעדה- 100% בעדה.
והכאב שלא נשמת אז אל תוך הגוף הקטן, תנשמי אותו עכשיו, שימי יד, בדיוק היכן שכואב. תנשמי ותרגישי, תני לבכי לעלות. תהיי בעדך, כל הזמן.

גם אני זוכרת וכואבת. גם אני מחלימה. בואי נהייה בעדנו.

בית-הילדים - אותך לפסיכולוג שלי! את הרבה יותר מתקדמת ממני.

כשעזבתי לצבא, שלא על מנת לחזור, קברתי אותה. את הילדה הדחויה. קברתי אותה ומחקתי אותה. וזרקתי את המפתחות לים.

גם אני מקשיבה. המרגיעון שלמעלה: בכל מקרה, לכל אדם, יש מקום.

כן, אפשר להגיד שהיו לנו את בתי היתומים הטובים ביותר בעולם.
הרסת אותי עם המשפט הזה. כמה פשוט, כמה מדוייק.

בכיתי על בית הילדים רוב שנות העשרים שלי, כולל ראשית האימהות שלי שהפגישה אותי עם מה שנשבעתי שאני לא אעשה לילד שלי ועשיתי בכל זאת כי זה מה שהגוף שלי ידע לעשות.
אחר כך בשנות השלושים, אחרי לידה נפלאה ואימהות מתקנת - ועוד למידה - הבנתי גם שבגדול ניצלתי מלגדול אצל ההורים שלי. עצם העובדה שהיו בחיי סדר, ביטחון, גורמים מטפלים מקצועיים ולא גחמתיים (הקריזות של המטפלת היו לפחות צפויות), ייסדו בריאות לפחות ברמה התפקודית. בעוד שאצל קרובי משפחתי שגדלו בעיר בחסות הוריהם ניצולי השואה גם כן - התאבדו, הזיקו לעצמן, עשו סמים ומה לא...
אני עכשיו בסוף שנות הארבעים שלי - לא האדם שהכי מוציא רגשות בעולם, אבל ימי החושך שלי עברו, אני ביחסים טובים עם הורי וילדי ובעלי ועצמי. אוהבת לבוא לקיבוץ ולפגוש את בני קבוצתי שגיליתי אותם מחדש רק לאחרונה ולחלוק חוויות מילדות לא שגרתית , ילדות בתוך מסדר אידיאלסיטי מאד, ילדות שהיו בה גם רגעים נפלאים ביותר.
ואפילו התחלתי לכתוב שירים על כך, הנה אחד:

הקמה

מוקמת
נשלחת
אל בית הורי.
עדיין.
עצי צפצפה לבני גזע מרשרשים ברוח
ניקורי דרורים.זנב של נחליאלי
שבילי מדרכות נעים לשום מקום
שוב קטנה במעבה יער.
לחם
ריבה
עוגיות
תה מתוק
תנו לי בין הערביים
כשאני עוברת
בין העולמות
פירורי סוכר
ולחם פזרו לי
כשאני הולכת
מבית אל בית

אל ביתי.


בהצלחה - שתמצאי את דרכך לביתך בתוך עצמך ושתזכרי ששזה לא מקרי שבחרנו להיוולד לתנועה הקיבוצית...

הורי שניהם יוצאי קיבוץ.
אימי נולדה בקיבוץ לשניים שהיו ממקימיו.
את רוב ילדותי העברתי בקיבוץ והמון חברים שלי הם ניצוליי קיבוצים.
אני שומעת לאורך השנים סיפורים קורעי לב, על ילדים בני שנתיים שכל לילה היו בורחים מבית הילדים, רכובים על "בימבה" צעצוע, נוסעים עד לקצה השני של הקיבוץ אל בית ההורים, ומוחזרים פעם אחר פעם ע"י אבא אל בית הילדים. ילדים בני 40, שנושאים את העלבון הזה עד היום.
לצד סיפורים שכאלה יש כמובן סיפורים על רגעים נפלאים של חופש וטבע...
ולמרות שאני עצמי לא נולדתי בקיבוץ (קיבוץ נתניה לא נחשב הא? (-:), הקיבוץ זורם לי בדם וקיים שם כאלמנט חזק מאוד בחיי.
אני חושבת שעם המשפט הזה: כן, אפשר להגיד שהיו לנו את בתי היתומים הטובים ביותר בעולם.
אמא שלי תזדהה יותר מכל.

את כותבת נפלא ומציפה בי עניינים לא סגורים. גם אני הבנתי בשנתיים האחרונות שהילדה הדחויה שבי מנסה להשמיע את קולה ולחזור אל קדמת הבמה. הבעיה היא שזה נשאר ברמת ההבנה ולא מגיע לידי ביטוי רגשי. עדיין איני מסוגלת להרגיש עצב עמוק ושמחה גדולה.
תשמחי על הבכי שלך בכל ליבך, אצלי החסימות מובילות להתערערות הגוף ממש.

תודה לך שוב שאת משתפת...נותנת לנו להיות עדים אליך,לכתיבתך .....לילדה שגדלה ומספרת מה עובר עליה ...אחת כזאת שפותחת לנו דלתות לעצמנו...ועוד מגישה את זה בהרבה אהבה והומור עם זאת "שזרקה את המפתחות לים"...
מאחלת לך החלמה ואהבה מכל ליבי..גם לעצמי על הדרך...מן שלמות עם הקיים ועם שהיה...לשם כך יש לפתוח את היש,לקבל עזרה לעמוד /לצוף/לצלול, העניין דינאמי.מדי פעם מציף ,לעתים רגוע יותר..למצוא את רגעי הציפה והשקט ברגשות..הם שם - מבטיחה לך...
את אמיצה ונפלאה

כן. גם אני. אמנם היה לי יותר מזל מאשר לך, אבל מזדהה, בעיקר עם התקפי החרדה.

כסף. אין מספיק חסכונות לפנסיה. מה יקרה אם יפטרו אותי. אחר כך פניקה על דברים קטנים. צריך למלא טפסים למס הכנסה. צריך להרים טלפון, לקבוע פגישה לרופא שיניים. אני לא יודעת מה להגיד.

עומדת ובוהה. 3 תיקי אוכל - עם איזה להתחיל? הולכת. חוזרת. שכחתי מה רציתי.

כל כך מוכר.

גם אני גדלתי בקיבוץ, לינה משותפת רק עד גיל 5 ואז אצל ההורים.
מדהים שאין לי זכרונות רעים מהלינה המשותפת, למרות שהייתי בין האחרונים שנשארו שם (זה הסתיים כשההורים התחילו לקחת על דעת עצמם את הילדים הביתה), דווקא זוכרת חום ואהבה מההורים ונקשבה, שאלו אותי מה אני רוצה.
אבל בשנים האחרונות אני מגלה יותר ויותר שאני פשוט אטומה רגשית, פשוט לא מצליחה להרגיש, לא הייתי מאוהבת אף פעם ולא בקשר זוגי ארוך, ואני כבר בת שלושים, קצת יותר נפתחת בשנים האחרונות, אבל כל פעם נעצרת, מנסה לא לחשוב על זה, כי לחשוב זה עצוב וקשה.
בשנים באחרונות הבנתי יותר משיחות עם האחיות הגדולות שלי (גדולות בהרבה, אין ביננו כמעט קשר) שאמא שלי גם אטומה רגשית ומזה הכל נובע (גם היא גדלה בלינה משותפת, לה זה היה ברור שככה מגדלים ילדים, לא חשבה ביקורתי)

לגבי אמא שלי, אולי אני רק מאמצת את הדעות של האחיות, הן גדלו עשור שניים לפני, לי היו הורים מבוגרים ומאוד שונים, עד אז תמיד מאוד הערכתי אותם.

אחותי חושבת שאני צריכה ללכת לטיפול, שזה לא נורמלי שאין לי בנזוג, לי נראה שגם לא נורמלי שהיא בתלות בזה שכל הזמן יהיה לה בנזוג....
כלפי חוץ אני מאוד מאוד חזקה, לא מספרת לאף אחד מה שעובר עלי, גם עכשיו מוזר לי לכתוב את זה.

אבל אני מצטרפת לבלוג שלך, אולי אני צריכה לכתוב את זה בדף דפקט קיבוצי, אבל עד שאני אפתח אותו בטח אני אאבד את האומץ לכתוב, מישהו יכול לערוך את זה לשם אחר כך.


כן, אפשר להגיד שהיו לנו את בתי היתומים הטובים ביותר בעולם
עכשיו אני עובדת בפנימייה ורואה כל יום עד כמה המשפט הזה כל כך נכון.......

הקמה

מילה אחת וכל כך הרבה אסוציאציות....

נעה- השיר מאד נוגע.

כמה הייתי רוצה שהאמא הקיבוצניקית המכחישנית שלי תקרא את הדף...
אבל לא יהיה לה בכלל סבלנות לקרוא והיא כמובן תחשוב שזו רק את...

אם את סובלת מ PTSD כדאי לך לקרוא על PE

אני רק בתחילתו של הטיפול אבל מקווה שזו הדרך החוצה. הקושי (סוג של גיהנום) שכרוך בטיפול הזה שווה אם אשתחרר מהשריטה הזו שאוכלת אותי ואת חיי כבר יותר מעשור וחצי.

בהצלחה

לא יודעת מה כתבו פה קודם בעניין הכדורים...אני מאד מאד בעד..כשיש מצב אקוטי כמו שאת מתארת זה נותן קרקע יותר מאוזנת ויציבה בכלל להתחיל לעבוד ממנה...משהו שמעלה אותך /את הילד הטובע על החסקה (בא נמשיך את דימוי הים) ומשם אפשר לראות איך עושים החייאה וכמה...קודם כל שהגוף יצא "מהמים"...
מאד מאד תומכת ומבינה - מנסיון אישי - שנים של דכאון ברמות שונות ודירוגים שונים - עד שלא נעזרתי בכדורים למשך כמעט שנה חיי לא ממש "הניעו" - היום אני בלי - עדיין חווה מדי פעם גלישות למטה אבל לא בעצמה של פעם..היום מסגרת החיים שלי עם ילדים ובן זוג פחות מאפשרת לגלישות האלה להיות תלולות...
בכל מקרה תומכת,בכדורים ובכלל את מקסימה..תכתבי עוד...חיבוק

תגובות בהצתה מאוחרת:
פלוני אלמונית - הגעתי לאותה גישה בעקבות אקהרט טולה - כוחו של הרגע הזה וארץ חדשה, עוד ממבול הספרים המוקלטים שלקחתי מהספריה בדיוק כדי לברוח מהרגע הנוכחי.
בום.
לא שהיה בו משהו שלא ידעתי, בתאוריה, קודם, אבל אף פעם לא הבנתי. אכתוב על זה יותר בימים הקרובים. באמת רציתי ללכת לחוג של מינדפולנס, ועדיין מסובך לי מדי (למצוא, להרשם, להגיע. ברר. כואב הראש רק מלחשוב על זה). אולי אנסה את המדיטציה המודרכת שהפנית אליה. תודה!
נועה: אני בטוחה שיש לי זכרונות יפים, רק שאני לא מוצאת אותם כרגע. מעניין שאת זוכרת הליכה מבית לבית, ואני מ"לא-בית" ל"לא-בית".
פרח משוגע: נראה לי שהפסיכולוג שלי משתמש בוריאצות על הנושא. אני סומכת עליו כרגע, הוא נותן לי הרגשה שהכיוון בא ממני, אבל שהוא רואה כמה צעדים קדימה. הצורך באיבחון הוא לטובת חברת הביטוח שמשלמת את חופשת המחלה. אותי באופן אישי לא מעניין מה האיבחון ולא איך מוגדרת שיטת הטיפול, וכל הנושא הזה באופן כללי. הצד המבין (אינטלקטואלי, אנליטי ,ביקורתי) שלי רק מפריע כרגע. עכשיו הזמן שלי, בפעם הראשונה, לסמוך על מישהו אחר.
תומכת - תודה!

וואו
מדהים, איך הניסוח "אורחת בבית ההורים" כל כך מדויק . מלביש-מגדיר תחושות שמעולם לא הוגדרו לי לפני כן.
וגם בנוגע לאטימות-שטיחות רגשית.
תודה

אצלינו ממש לא ביתי יתומים הטובים בעולם.
מטפלות אטומות, צורחות עלינו, מכריחות לאכול סלט/קציצות/וכו בשלל שיטות משפילות.אטימות.
מלא בית ללא בית

_אבל לא מספיק לי קופסה שחורה, סגורה או פתוחה.
צריך להכנס פנימה, אין ברירה._
מאוד מזדהה עם המשפט הזה.
השלב הזה שבו מוכרחים לחטט בפצע כדי לנקות את המוגלה... הוא הקשה מכולם בעיני.
@}

קוראת בתשומת לב

_וואו
מדהים, איך הניסוח "אורחת בבית ההורים" כל כך מדויק . מלביש-מגדיר תחושות שמעולם לא הוגדרו לי לפני כן.
וגם בנוגע לאטימות-שטיחות רגשית.

מלא בית ללא בית

גם אני ניצולה. מקשיבה ומתפעלת.
המרגיעון: אין ידיעה נקנית אלא בהתבוננות פנימה.

<מנפנף לשלום מהחפירות שלי>

<מנפנף לשלום מהחפירות שלי> ??

אוי...

אני מקשיבה לך ומזדהה כלכך..מה שאת כותבת מעורר בי את האהבה והחמלה אלי ואל הילדה הקטנה שבי ואליך ואל הילדה הקטנה שבך.


את עפה נהדר!

<מנפנף לשלום מהחפירות שלי>

עד שצוויליך יבוא, אני משערת שהכוונה היתה -
<אני גם פה, איתך ועמוק בתוך העבר הפרטי שלי>

צוויליך בטח ימצא דרך חיננית יותר להסביר את עצמו..

כלומר, חיננית יותר מהדרך שלי.. P-:

(סליחה על הבלאגן שעשיתי פה..בבקשה תמחקי מה שלא מתאים לך...)

אין בעיה בדברים טריוויאלים כמו לכתוב בלוג או להתעמק בתורת היחסות למשל, אבל דברים מסובכים באמת, כמו להחליט איזה יוגורט לקנות במכולת או לזכור שני מספרים בבת אחד - גדול עלי.
אני כל כך יודעת על מה את מדברת.
איזה פסיכיאטר פוץ.

קוראת, מזדהה ומאפשרת לך לצמוח ולפרוח מתוך העבר.

קוראת

תודה נחל לבן
חינני ומדויק.

צוויל

{פרק חמישי: טראומות.

אם האשפוז הוא הטראומה, אז מה עם שאר הילדות שלי? טראומה או פוסט טראומה? מבחינה קלינית, גם וגם מן הסתם. לא שזה משנה, רק מעצים את תחושת ההזנחה.
ועם כל הכבוד לפסיכיאטר המלומד, אין לי הרבה מה לעשות עם האשפוז, פשוט כי אני לא זוכרת כלום. אבל יש דברים אחרים שאני זוכרת.

---

כיתות ד-ו.
כשיושבים במעגל, מלכות הכיתה יושבות תמיד ליד המורה. כשהולכים לטייל, הם נותנות לה ידיים. לי היא אף פעם לא נותנת ידיים, או יושבת לידי, או סתם אומרת מילה טובה.

אחרי כל פרק שלומדים בתנך צריך לצייר ציור. משעמם מדי. במקום אני עושה שורה של חידות לוגיות מצוירות שמתארות פסוקים מהפרקים. אני חושבת שזה מאוד חכם מצידי. ז. עוברת על הציורים, מעירה הערות, מגיעה לשלי, ממשיכה הלאה. טוב? לא טוב? סתם לא ראוי להתיחסות.

מקבלים משימה - לכתוב חיבור. ז. מודיעה שהרמה שלנו מאוד נמוכה וכמעט כולם קיבלו ציון עובר בקושי. מקריאה שני חיבורים שקיבלו טוב מאוד, כדי שנלמד. שניהם, אם תהיתם, של מלכות הכיתה.
מחלקת את החיבורים עם ההערות . קיבלתי טוב מאוד. חוץ מזה, שום דבר. לא מילה טובה, לא מבט, לא כלום.

אפילו עכשיו אני פשוט לא מבינה. יש לך תלמידה נחשלת כזאת, חצי מפגרת, עם בעיות ברורות של ביטחון עצמי, וסוף סוף, פעם אחת ויחידה, יצא לה משהו שאפילו לדעתך הוא טוב. מה כאב לה להגיד משהו?

---

ז. מחליטה לטפל בבעיות החברתיות בכיתה. לכן היא מקריאה לנו סיפור בהמשכים. שמנונית, מאת ג'ודי בלום.
הייתי בטוחה שלא זכרתי נכון את העלילה, וטרחתי למצוא תקציר באינטרנט. אפילו יותר ניבזי ממה שזכרתי. באופן מקורי, בלום בוחרת לספר סיפור התעללות מנקודת המבט של הבריון. שמנונית היא הילדה הדחויה של הכיתה. היא שמנה, טיפשה, ובאמת מגיע לה להיות דחויה. הבנות הפופלריות של הכיתה (היפות והמצטיינות, אם כי מרושעות , אבל ככה זה ילדים) מתעללות בה פיזית ונפשית, והיא, המטומטמת, אפילו לא מנסה להתנגד להם. ג'יל, הגיבורה של הסיפור , היא אחת מהמתעללות שיום אחד מחליטה שזה מוגזם ומגינה על שמנונית. למחרת, כל הכיתה עוברת לצחוק על ג'יל וממציאה לה שם. וראו זה פלא - גם שמנונית צוחקת עליה, במקום לעמוד מול כולם ולהגן עליה.
אבל ג'יל, שלא כמו שמנונית, מתנגדת להם, מוצאת לה חברה חדשה וחוזרת להיות מקובלת. שמנונית חוזרת להיות בודדה במערכה. מגיע לה.
תיאור מדויק של המציאות. בניגוד לז'אנר הילד הבודד שהוא בעצם הכי מיוחד, והבריונים המטומטמים ונמוכי המצח, עיין ערך רואלד דאל או הארי פוטר, במציאות של בנות הבריוניות הן היפות, וגם אם לא החכמות, לפחות המתוחכמות ומיומנות חברתית. והדחויות - ההפך. וכן, סביר מאוד שהן לא יצאו מגדרן כדי להגן על אחרים, אלה ישמחו להיות לשם שינוי בצד של הפופולארים.
המסר החינוכי בסיפור ,לפי התקציר, הוא שילד שמתעללים בו צריך להשיב מלחמה. וואלה.

בשיעור חברה, כל הילדים יושבים במעגל. ככה כולם רואים את כולם והתקשורת טובה יותר. ז. מקריאה את הסיפור, לא לפני שהיא מנחה את הכיתה לחשוב טוב טוב וללמוד ממנו. כבר מהפרק הראשון ברור מה הנמשל ומי הנמשלים.
שמנונית. אני. מכוערת, טיפשה, מגיע לי להיות דחויה. מגיע לי שלא יאהבו אותי. אני צריכה להכיר תודה שהילדים בכיתה יותר מחונכים מהילדים בספר ולא מתעללים בי באכזריות כזו.
הפנים אדומות. נועצת מבט חזק ברצפה. מעגל, אין איפה להסתתר. חשופה.
כל שבוע, פרק.

קורס אינטנסיבי בכישורי הדחקה.
הגוף על האדמה, אבל הנפש לא שם. הגוף רואה ושומע, אבל הנפש לא. הכאב בחזה שם, אבל הנפש כבר מתרגלת להדחיק. משבוע לשבוע, משתפרת.

---

עוד בעיה חברתית מציקה לז.

חלוקת הבנות בין החדרים בבית הילדים. כל כמה שבועות יש ריב וצריך להחליף חדרים.
כותבים על פתק עם מי רוצים להיות, וז. מחלקת חדרים מחדש. עד שנמאס לה והיא מחליטה שכדאי שנראה בעצמנו איזה עבודה קשה אנחנו עושות לה.
במילא כולם יודעים את הכל, ואין צורך בסודיות. מציירת טבלה גדולה על הלוח. כל אחת מהבנות - עם מי היא רוצה להיות, עם מי היא לא מוכנה, ועם מי לא איכפת לה. מבחן סוציומטרי פתוח.
אחת אחת הבנות אומרות. כולן רוצות להיות עם המקובלות. כולן לא מוכנות להיות איתי, ועם הדחויה הנוספת בכיתה - המצולקת והשמנה.
גם אני. לא, אני לא כורתת ברית עם הדחויה השניה. אני האחרונה שיכולה להרשות לעצמה. אומרת את המקובלות במשבצת של "רוצה", את השמנה ב"לא מוכנה". המשבצת של "לא איכפת", כמו אצל כולם, היא מי שבאמת הייתי מעדיפה.

אז זהו. עכשיו הכל על הלוח. לבן על גבי שחור. עכשיו ברור למה יש בעיות חברתיות, ומי אשם בזה שכל כך קשה להרכיב חדרים. אני. בגללי ז. צריכה לסבול כל פעם מחדש במשימה הבלתי אפשרית הזאת. באמת, מה היא אמורה לעשות, לא אשמתה שאף אחד לא רוצה להיות איתי בחדר.

אפילו בלילה, בשינה, אין safe place.
גם אז אני צריכה להתחבא, להעמיד פנים שאני לא שם. סליחה שאני קיימת.

---

הכנתי את הסיפורים מראש לקראת הפגישה השבועית עם אנדרה.
אטרקציות מרכזיות במסלול הטיולים של נפשי.
אני אספר, ואז סוף סוף יצא הכאב שנמצא לי כל הזמן בחזה. ואז אני ארגיש יותר טוב.
ואז ישאר רק לעבור על האשפוז של גיל 3, להחליט מה ה טראומה ומה נספחים, וגמרנו.

לא עובד.

הסיפורים יוצאים שטוחים, כאילו על מישהי אחרת. לא מרגישה כלום.

אנדרה טוען שההתנהגות שלי היתה נאותה , נכונה, למצב שהייתי בו. שהייתי במוד של השרדות, אבל עכשיו אפשר לעבור הלאה.
כפי שניחשו יפה משתתפי האתר המצטיינים, הוא אומר ששחף הקטנה, שהיתה קבורה כל השנים האלו, רוצה לצאת, והיא צריכה שנדבר אליה, ונחבק אותה. היא צריכה לבכות את הבכי שלא נבכה אז, ולקבל את כל האהבה שהיא היתה צריכה לקבל אז, ולא קיבלה.
ואף אחד לא יכול לעשות את זה יותר טוב ממני.
אני? אבל אני לא טובה עם ילדים. אני לא יודעת מה להגיד לה.
ואני מפחדת ממנה. אני לא רוצה אותה. אני מתביישת בה.
ילדה פטאתית, פגומה, עם ההבעה הטיפשית הזאת של ילדים לא אהובים. סוד שצריך להסתיר. כתם.
אני אפילו לא מצליחה לקרוא לה "שחף הקטנה" או "הילדה הפנימית שלי".
רק - " הילדה הזאת", או -"היא". או "החלק בי שנשאר תקוע בעבר".

הפנמתי את נקודת המבט של האחרים. של "כולם".

כיווצתי את קטעי הבלוג עם טקסט נפתח כדי שיהיה ידידותי יותר לדיון, והרצף הסיפורי ורצף הדיון לא יפריעו אחד לשני.
אז אני מזמינה ומקווה לשמוע עוד סיפורים, תובנות או גמני. ( אגב, לדעתי ה"גם אני, גם אני" הוא אחד התובנות החזקות של האינטרנט, ש"באופן טבעי", באופן טבעי, שכלל למעשה אומנות.)
מצד אחד, יש כאן יותר מדי נושאים לדף דיון מהודק: קיבוץ, דיכאון, טראומות ילדות, ילדים פנימיים, כוחו של הרגע...
מצד שני, ככל שאני כותבת וקוראת תגובות נראה לי שיש איזה חוט מקשר בין הכל שהוא אולי אמת בפני עצמה ושאני "צריכה" לגלות, ואולי (סליחה, סליחה על המגלומניות) אפילו יותר מעניין ואוניברסאלי מ"סיפור הדיכאון של שחף".

עד אתמול בןזוגי לא הסכים להודות שיש לו טראומה כלשהי מהחיים בקיבוץ. אתמול פתאום העלה את הסברה שהסיבה שהוא מתעורר מכל רחש ופוקח עיניים לראות שאין "גנבים בחלון" קשורה לילדות בבית הילדים.
מכירה שתי נשים מבוגרות שגדלו בקיבוץ ולא יכולות לגור בקומת קרקע. רק בדירה גבוהה.

קוראת ומאחלת לך להרגיש טוב יותר.

וואו, כמה את מאופקת. רק למקרא עוונותיה של ז' סמרו שערותיי ועלו בי אגרסיות איומות. בן זוגי עובר כעת בדיוק מה שאת מתארת. קשה לי עם זה ולא ממש הבנתי עד כה. מאוד עזרת

צריכה לבכות את הבכי שלא נבכה אז, ולקבל את כל האהבה שהיא היתה צריכה לקבל אז, ולא קיבלה
איך עושים את זה???
חשבתי לכתוב שגם אני ניצולת קיבוץ אבל לא נראה לי שניצלתי..
דווקא מיד בשנה אחרי שעזבנו איבחנתי לעצמי PTSD - הייתי בת 13 אבל זה היה לי ברור כי כל דבר שהזכיר לי את הקיבוץ העלה לי דופק וזיעה קרה, וכל מה שקרה שם נמחק, תוך פחות משנה וכבר לא זכרתי כלום..כלום...
אז לא ידעתי מה זה PTSD אבל שמעתי על הלם קרב והנחתי שזה מה שקרה לי..
בשנים אחרי קרו לי כאלו טראומות אחרות שאפילו לא הגעתי לזה ל: לבכות את הבכי שלא נבכה אז, ולקבל את כל האהבה שהיא היתה צריכה לקבל אז, ולא קיבלה
בעצם אני כן ניצלתי..אבל לא אח שלי...
אח שלי התאבד
אחרי שעזבנו את הקיבוץ
אמא אמרה לי פעם שהיה לה כל כך כייף להגיע לקיבוץ מישהו לקח ממנה את כל מלאכת האישה המסורתית (היינו שכירים, לא חברי קיבוץ) אין כביסות אין בישולים (ואין ילדים - זה לא אמרה אבל זה השתמע) היה לה פנאי לעסוק בעצמה בלבד והיא התענגה על כך, אבל לא היה לה מושג מה קרה לנו שם, מה עוללו לנו - את זה אמרה בזעזוע - אם רק הייתי יודעת...
האמת היא שהיא לא רצתה לדעת, היה לה נוח, אבל היא שילמה את המחיר, כולנו שילמנו אותו
עדיין משלמים
זה אכזרי
להיות אחר בחברה של ילדים זה תמיד קשה - אבל בקיבוץ? אין לאן לברוח, אין
אז נסוגים פנימה, בונים חומה, בוכים בלי דמעות, בפנים קפואות, מעמידים פנים שלא שומעים את הקללות הזלזול ההתעללות,
ארבעה היינו וכולנו הוחרמנו וכולנו סוקלנו וכל אחד לעצמו, התבייש, אות קין משפחתי, כל אחד לבד
כשאח לי התאבד כאילו אוששו לי את הפחד הכי גדול - אנחנו באמת דפוקים! באמת משפחה דפוקה! לא סתם סקלו אותנו,
מי שמע על ילד בן 14 שיורה לעצמו כדור בראש?
שנה אחרי זה ילד אחר מהכיתה שלו בקיבוץ התאבד, בן 15
כיתה בקיבוץ זה פחות מעשרה ילדים
היום זה נשמע לי חריג. אבל אז אני הרגשתי חריגה. חורגת בעולם...

אוהב לכולנו.

שחף,
תודה שפתחת את הדף הזה..
אם את רוצה שהוא ישאר הבלוג שלך, לפרוש בו את סיפורך, אולי אפשר להעביר את הסיפורים האחרים לדף דפקט קיבוצי ...

(פתאום העניין של לחלוק את הדף שלך עם אחרים מתחבר לי לבית ילדים..חולקים את הכל עם כולם.. אז, זהו, אם את רוצה, אפשר שהדף הזה יהיה רק שלך..)

. אין בעיה בדברים טריוויאלים כמו לכתוב בלוג או להתעמק בתורת היחסות למשל, אבל דברים מסובכים באמת, כמו להחליט איזה יוגורט לקנות במכולת או לזכור שני מספרים בבת אחד - גדול עלי.

האם זה המצב עדיין או שזה תיאור של מה שעברת? אם זה המצב עדיין, מתי התחלת לקחת כדורים נגד חרדה? לוקח 3 שבועות לחודש ואת אמורה להרגיש הקלה משמעותית.
מקווה שזה מה שאת עושה או מתכוונת לעשות.. אחרת החיים הם בלתי אפשריים.
לי היו ימים שהייתי כל כך רוצה לסיים את הסבל . פחדתי פחד מוות מהחיים וביקשתי את הסוף.
היום אחרי עשר שנים אני עדיין עם כדורי הפלא ולא חושבת לרגע להפסיק.. להפסיק בשם מה?
<הסיפור שלי לא קשור לקיבוץ > בהצלחה. את תהיי בסדר גמור.

הלם-קרב: אוי.
באמת השכירים וילדי החוץ היו מסכנים במיוחד. בקיבוץ? אין לאן לברוח, אין. אז נסוגים פנימה, בונים חומה, בוכים בלי דמעות, בפנים קפואות, מעמידים פנים שלא שומעים את הקללות הזלזול ההתעללות
בדיוק. רוצה אוטומטית לשלוח לך חיבוק כנהוג בעדותינו, אבל על מי אני עובדת. לא יודעת לתת ולקבל חיבוקים. את? לא מבן זוג או ילדים, מסתם מכרים. הילדה הדפוקה לא באמת מאמינה שרוצים לחבק אותה.
אז שולחת לך חיבוק-אם-הייתי-יודעת-לתת-ואם-את-יודעת-לקבל.

נחל לבן,
אם את רוצה שהוא ישאר הבלוג שלך - בפרוש לא. ראי כמה פוסטים למעלה.
להפך - תשתלטו! חופשי! אפילו קצת לא נעים לי מהדף של דפקט קיבוצי (בואו אלי! אלי! עזבו אתכם מהזקן ההוא!)

הכל משתלב ביחד. למשל, הנה, קראתי את הסיפור של הלם-קרב, ונכנסתי לכמה סיפורים אישיים של אנשים שהגיבו כאן, שהם סיפורים יותר עצובים וטראומטים משלי, ונזכרתי במכשול הראשון שהייתי צריכה לעבור. ההרגשה שאין לי זכות להיות פגועה. או, במבטא פולני של חבר קיבוץ ותיק: "בסך הכל לא היית הילדה הכי פופולארית. נו, אז מזה לעשות כזה סיפור? מה קרה?את הילדה הראשונה שלא היתה מלכת הכיתה?" .
וגם עכשיו אני חושבת שבסך הכל יש לי המון ,מהמון בחינות, ובאמת זה לא כזה סיפור. אבל הבנתי שלא באמת חשוב מה אני חושבת.
כי כל המימד הלא-חושב : תת-מודע? הגוף? האני הפנימי? כל המימד הזה כן מאמין שהוא פגוע. ואני צריכה לכבד אותו ולהפסיק לכפות עליו את מה שאני חושבת שהוא צריך להרגיש.
זו תובנה בהתהוות אז עדיין מבולבלת.

פלונית: <הסיפור שלי לא קשור לקיבוץ > - קשור ועוד איך. על דרך השלילה. אני אף פעם לא ביקשתי את הסוף. לא חשבתי שמגיע לי. מוסר עבודה מצטיין. אסור להפסיק וצריך להמשיך הלאה. כמו כולם.
ואולי אני צריכה להודות, במין לולאה אבסורדית, ליכולת ההדחקה - לא סבלתי כי כי הפחד, הכאב והעצב מיד נבלעו בחור השחור של הנפש. בלי להרגיש.

התיאור של חוסר התיפקוד עדיין תקף. על פי הרופאה, היכולת הפונקצונלית היא האחרונה "להבריא".
אני בורה באופן פושע לגבי הכדורים שאני דוחפת לעצמי וכל המימד הרפואי של הדיכאון, אבל לפי הרגשתי הלא מבוססת ולא מדעית, הכדורים טיפלו בסימפטומים, או בתופעת הלוואי, שהיא הקטע ההורמונלי (התקפי פאניקה, בכי בלתי נשלט, הגשת מצוקה בלתי מוסברת). אבל זו לא הבעיה האמיתית ונעים לי לחשוב (שוב בלתי מבוסס) שהגוף שלי ישמור עלי (כלומר, בהפוכה, לא יחזור לתפקד לפני הזמן) ולא ייתן לי להתחמק עד שהבעיה הזאת תתגלה ותקבל התייחסות.

ועכשיו המשך הבלוג. ניסוי בטכניקה שלמדתי בחובבניות באינטרנט.

ובינתיים. כתיבה ביד לא דומיננטית.*

מנסה - "כתיבה ביד לא דומיננטית".
מחזיקים עט ביד שלא כותבת בדרך כלל (כלומר יד שמאל לימניים) , ונותנים לה לכתוב מעצמה. היד אמורה להיות קשורה לצד ימין של המוח, ולבטא את תת המודע, הילד הפנימי או החלק היצירתי.
באמת, אחרי כמה דפים של שרבוטים יוצאות מילים, אמנם חסרות קשר.
ואז משפט: אני מפחדת מאוד בגלל. ושוב שורת מילים לא קשורות.


מנסה בשיטה אחרת: יד ימין כותבת שאלה (של המבוגר, המודע), ויד שמאל אמורה לענות את תשובת הילד.

• ממה את מפחדת?
• כלב. שמש. ים. ( ??? אין לי מושג מה זה קשור)
• את מי את אוהבת?
• אותיות בלי הקשר.
• את מי את לא אוהבת?
• סוד !
• ציירי לי ציור
• מציירת שרבוט מוזר
• מה זה?
• חה חה חה חה חה

קיצור, מסטלבטת עלי. רציתי למצוא את הילדה הפגועה ויצאה צ'חצ'וחה קטנה.

מה זה אומר? אין לי מושג. אולי יתבהר בהמשך, ואולי סתם ניסוי שלא עבד.

שחף- מאד מעניין לי לקרוא את הבלוג שלך.

הילדה הפגועה מגיעה אבל בעטיפה שהיא בוחרת.
בהתחלה היא מנסה אותך- תאהבי אותי גם אם אדבר כמו צ'חצ'וחה קטנה?
תקשיבי לי גם אם לא אהיה עם תובנות מדהימות?
תחבקי אותי גם אם לא אהיה כזאתי שמיד כיף לחבק אותה?
כן וכן וכן.

זה מזכיר ילדים שנמסרים לאימוץ בגיל מבוגר יחסית (4-5 והלאה)
היית מצפה שסוף סוף , כשהתגשם מה שחלמו כל חייהם- שיהיו להם הורים, אבא, אמא, משפחה, הם יהיו נופת צופים.
בהתחלה ההפך בדיוק קורה.
בדיקת גבולות ברמה כמעט בלתי אפשרית (לא לשכוח , גם, שיש עליהם כמה וכמה מטענים,טראומות, חוסרים וכאב)
ככה גם עם הילדה הפגועה.
אבל סוף סוף יש מי שמוכן להיות לה להורה.... שמוכן להקשיב לה, לנחם אותה, להדריך אותה ולאפשר לה לשחרר מטעני העבר ולגלות את שמחת החיים שלה.

( בפרוש לא. ראי כמה פוסטים למעלה. הא, עכשיו הבנתי איפה התבלבלתי קודם.. אם ככה אז יופי. היה לי חשוב שהדף הזה יתנהל כמו שאת רוצה ..)


ההרגשה שאין לי זכות להיות פגועה. או, במבטא פולני של חבר קיבוץ ותיק: "בסך הכל לא היית הילדה הכי פופולארית. נו, אז מזה לעשות כזה סיפור? מה קרה?את הילדה הראשונה שלא היתה מלכת הכיתה?" .
זהו ה מנגנון שמאפשר לכל חברי הקיבוץ ונפגעיו לדורותיהם להמשיך לחיות.
מנגנון הביטול, ההכחשה וההדחקה. והוא מוטבע בנו כלכך עמוק שלהצליח להתגבר עליו ולתת לקול הפנימי להישמע, להאמין לעצמנו שבאמת נפגענו, זה לפחות חצי מהדרך!

באמת נפגעת. באמת נפגעת עמוק וקשה. באמת באמת שזכותך המלאה לצעוק שכואב לך.
וזכותך לקבל חיבוק! חיבוק גדול גדול ואוהב. ולא רק בגלל שכואב לך ואת צריכה עכשיו חיבוק..מגיע לך חיבוק בעיקר בגלל שתמיד מגיע לך חיבוק אוהב. בלי קשר למה שעשית או למי שהיית או למה שאת עכשיו..את נושמת ולכן מגיע לך חיבוק אוהב!
אולי תוכלי לחבק הרבה את עצמך, במילים ומעשים ואז גם תוכלי אולי להאמין שאת יכולה לתת חיבוק אוהב לאחרים..

גם אני ניצולת קיבוץ- לא נפגעתי קשה כמוך כי לא היתה לינה משותפת, אבל הייתי השעיר לעזאזל של ה"כיתה" ולכן גם של הבית ילדים.
והיום כשמעתי שקבוצה של חמש בנות מהגן של הבת שלי התארגנה לחוג שחיה וההורים לא הזמינו את ביתי שוב התחלתי לבכות.
אני זוכרת שסבלתי באופן כרוני מכאבי בטן, ואפילו לקחו אותי לפסיכולוג (כאמור, הטיפול הטוב בעולם) והגיעו למסקנה שאני שומרת בבטן. לא הבינו שההליכה לפסיכולוג היא רק עוד דבר שצריך להסתיר.
זו היתה תקופה איומה ומחשבות על התאבדות היו דבר יום ביומו, ולו בשביל שסוף סוף יאמרו עלי משהו טוב.
כל כך מזדהה עם התחושה שלא יתכן שמישהו באמת רוצה לחבק, שמישהו באמת אוהב אותי, שרוצים בחברתי.

מצטטת את עצמי באתר הזה מהדף מאוכזבת מהלידה (לא הדף שלי, יש לי נטיה להתעלק על דפים של אחרים:
אני כבר כמה שנים מחפשת אקסטזה, כ"כ נואשת שמוכנה אפילו להתנסות בדכאון עמוק. אבל נאדה, כלום, אני כ"כ פלקאטית שזה פשוט משעמם...

ול כך שמדובר במנגנון הגנה:
אין ספק שיש במנגנון הזה יתרונות בכך שהוא עוזר לקחת את החיים בקלות יחסית, אבל לפעמים אני לא מרגישה מוגנת, אלא סתם אדישה ואפילו צופה מהצד (כן! צופה מהצד, זה מאוד מבטא מה שאני מרגישה לגבי החיים שלי)

ב עילום - זה מזכיר ילדים שנמסרים לאימוץ בגיל מבוגר יחסית
איזו הבחנה מדהימה לפגישה הבאה עם הפסיכולוג, שעדיין לא כתבתי עליה. ואני דוקא פירשתי אותה בצורה אחרת, ועכשיו הכל מסתדר. מדהים.

_גם אני ניצולת קיבוץ- לא נפגעתי קשה כמוך כי לא היתה לינה משותפת, אבל הייתי השעיר לעזאזל של ה"כיתה" ולכן גם של הבית ילדים.
והיום כשמעתי שקבוצה של חמש בנות מהגן של הבת שלי התארגנה לחוג שחיה וההורים לא הזמינו את ביתי שוב התחלתי לבכות.
אני זוכרת שסבלתי באופן כרוני מכאבי בטן, ואפילו לקחו אותי לפסיכולוג (כאמור, הטיפול הטוב בעולם) והגיעו למסקנה שאני שומרת בבטן. לא הבינו שההליכה לפסיכולוג היא רק עוד דבר שצריך להסתיר.
זו היתה תקופה איומה ומחשבות על התאבדות היו דבר יום ביומו, ולו בשביל שסוף סוף יאמרו עלי משהו טוב.
כל כך מזדהה עם התחושה שלא יתכן שמישהו באמת רוצה לחבק, שמישהו באמת אוהב אותי, שרוצים בחברתי._
וואוו, בול.
שלום, קוראים לי מיכל וגם אני ptsd...

אני מכירה לא מעט נשים שגדלו בלינה המשותפת.
הרבה מחברותיי עברו נידוי כיתתי וכמה מהן היו : "הילדה שבורחת מבית הילדים ל"חדר" של ההורים."

רובן לא מסוגלות לגעת בזה בכלל.
הן סגרו את הנושא ועסוקות מאד בחיי היום יום- גידול ילדים, עבודה וכו.

הן סגרו את הקשר לכאב. (ולקח לי המון שנים ללמוד לקבל אותן ואת בחירתן בלי שיפוטיות)

כשסוגרים את הקשר לכאב, סוגרים יחד עם זה המון רבדים אחרים.

התהליך שאת עוברת ומתארת- שבעצם הכאב בנקודת זמן זו של חייך מציף אותך, הוא מבורך.
אמנם הוא לעיתים מביך ונחווה כקשה מאד- בעיקר הבכי, חוסר התפקוד והתקפי החרדה וכו אבל הוא באמת תהליך מבורך ביותר.
זו נקודה שממנה אפשר להתחיל להשיב לך הרבה חלקים מעצמך שנסגרו תחת חומת ההגנה מהכאב.

המון תודה שחף, בעיקר על הקבלה וגם על החיבוק
אחרי שכתבתי חשבתי שאויש אני בטח נדחפת
וחששתי שאגרום לך להרגיש משהו בסגנון של מה שכתבת: סיפורים יותר עצובים וטראומטים משלי, ונזכרתי במכשול הראשון שהייתי צריכה לעבור. ההרגשה שאין לי זכות להיות פגועה
ואז שמחתי לשמוע שעברת את המכשול הזה
כי ממש צריך לדעת לעבור את המכשול ולקבל את המקום המאד מסכן הזה אצלנו ולחמול עליו ולבכות ולבכות
צריך לדעת להישבר - זה כישרון או יכולת שיש לרכוש בעמל רב
ולצערי נראה תמיד שהסביבה מצפה ממך שתראי שאת בסדר גם אם את בעצם סתם זומבי ששורד את החיים שלו, יש את הלחץ הזה של להשאר בחתיכה אחת. כזאת שמתפקדת
העצה הכי טוב שקבלתי בשבר הכי גדול בחיי היתה שמותר לי להשבר, לקפל את הזנב ללכת הביתה להכנס למיטה ולא לצאת עד שאני מסוגלת
ואחר כך אחר כך הרבה אחרי זה הזמן להזכר
להזכר שאנחנו לא לבד, שאחרים עברו דברים קשים לא פחות ושרדו וחזרו לחיים
והסיפור של בודהה על זרעי הסומסום או החרדל, מכירה? בפוסט הבא...

אשה אחת (יש לה שם והיא גם הפכה קדושה אחרי המפגש עם בודהה אבל אני לא זוכרת כרגע)
האשה הזו היתה עקרה המון שנים ניסתה להכנס להריון ולא הצליחה, היא מאד מאד רצתה ילד בכל הוויתה
ואז בגיל יחסית מבוגר נולד לה בן והיא כל כך שמחה בו, הוא היה כל שייחלה לו והיא היתה מאוהבת..
עוד לא מלאו לילד שמונה שנים והוא חלה ומת
האשה אחזה בגופת הילד וסרבה להרפות
באו לבקש לקבור את הילד והיא גרשה את המלעיזים: "הילד שלי לא מת! תעזבו אותו בשקט!"
היא נצמדה לגופה ולא עזבה וכמובן אבדה את שפיותה והחלה מסתובבת ברחובות ערומה ואוחזת בגופת ילדה
כעבור מספר שבועות שמעה שבודהה נמצא ביער הסמוך לכפרה והיא שמעה עליו ניסים ונפלאות והחליטה ללכת לבקש ממנו נס
האישה הגיעה לבודהה, הניחה את גופת בנה למרגלותיו והתחננה לעזרה
"בודהה תעזור בבקשה לילד שלי. הוא כל מה שיש לי. אנשים אומרים עליו שהוא מת אבל הוא לא מת
ואם הוא מת אז תעשה שיהיה חי הרי אתה בודהה אתה עושה ניסים"
בודהה ראה שהאשה מעורפלת בתודעתה ושום דברי חוכמה או פילוסופיה לא יחלחלו לראשה אז הוא אמר לה "בסדר" והאשה נאורה כולה
"בסדר. אני אעזור לך. כל מה שאת צריכה לעשות זה להביא לי חופן גרגרי סומסום מהכפר"
"סומסום? חופן? אין בעיה" האשה נדהמה היא לא האמינה שהפתרון לחודשי המצוקה שלה הוא כה פשוט וקל
"רגע" אמר בודהה "רק דבר אחד לגבי הסומסום"
???
"אני צריך שתביאי אותו מבית בכפר שלא ידע צער. בית שאף אחד לא מת בו"
עדיין הבקשה נשמע לאשה פשוטה והיא רצה לכפר, דפקה על הדלת הראשונה וסיפרה נרגשת
"בודהה החליט לעזור לי - להשיב את בני לחיים אני רק צריכה משהו אחד ממכם, חופן של סומסום"
"חופן של סומסום? אין שום בעיה בשמחה, נהדר שבודהה יכול לעזור לך"
"אהה כן אבל רק שאלה קטנה, האם מישהו מדיירי הבית נפטר? האם ידעתם אובדן?"
"כן כן לפני שנה אחותינו הקטנה נדרסה" ובבית הבא "אבינו הזקן" ובבית הבא "בנינו התינוק חלה ומת.."
וכך עברה את כל הבתים בכפר ואספה לא סומסום כי אם סיפור ועוד סיפור ולבסוף הבינה שבכל בית יש אובדן ולכל אדם יש כאב ויש שכול...

מוזר, להיות בלובי המבולגן של הוסטל תרמילאים בארץ זרה ולקרוא בדף על העבר שלי (של הכותבים).
אתה לוקח את התיק הזה לאורך שנים, וקילומטרים רבים, גורר אותו דרך מערכות יחסים כמו במעבר באוטובוס (סליחה...סליחה) ונכנס איתו לרופאים כמו עם גיבנת...
אתה כל כך פוחד מלפגוע בילדה הקטנה שלך, לאכזב, לא להקשיב, לא להיות שם, לצער.
ואיפה אתה עם הילד הזה שהוא אתה. עובר על פניו ברחוב בלי להכיר והוא לא בוטח בך מספיק כדי להגיד משהו, הוא בוהה מעבר לכביש אל קיר הבית ממול. מתוך העיניים שלך בראי הוא שותק.
רק אתה מזהה את הציפיה המבישה הזאת שמישהו יבוא ויגיד "אתה בסדר, אתה משהו נפלא ומגיע לך שיאהבו אותך". תמיד זה שעומד בשקט בצד הנדחפים, מאגרף ופותח אצבעות, מאגרף ופותח, עד שנגמר.
וילד מוכן לחיות את העכשיו. זה בטבעו.
הוא ממשיך לחיות בלי, להסתפק בפחות, לקבל רק, כי זה מה שיש.

בחוץ התחיל לרדת גשם. היה שבוע שמשי קייצי ויפה פה. כל היום אני הולך ברחובות זרים ויפים, תייר עם מצלמה ופחית בירה ביד, מיידה פרורי לחם בברווזים תמימים וסוחב על הגב ילד שלא בטוח שהוא כבר נהנה, שמותר לו, שאכפת.

מרגיעון: בכל אדם מבוגר שוכן ילד שמבקש הכרה

ואיפה אתה עם הילד הזה שהוא אתה. עובר על פניו ברחוב בלי להכיר והוא לא בוטח בך מספיק כדי להגיד משהו, הוא בוהה מעבר לכביש אל קיר הבית ממול. מתוך העיניים שלך בראי הוא שותק.
נחנקתי...

צוויליך, ריגשת אותי.

צוויליך
איזה יופי כתבת

כתבת מקסים

ובכלל, תודה על השיתוף פה ועל כל התובנות, והפתיחות, והכתיבה היפה. זה הרבה.

שחף אהובי
קוראת ומחזיקה לך אצבעות.
עוד דרכים עוקפות להגיע לילדה שבפנים, יכולות להיות דרך עבודה עם הגוף/אמנות.

צוויליך, ריגשת אותי. וגם כל האחרים שכתבו כאן.

תוהה: איך אתן/ם מרגישות כיום כלפי ה"חברים" מהקבוצה (כיתה)?
באופן משונה,זה מאוד מעסיק אותי. אני מוצאת את עצמי חושבת עליהם די הרבה ביומיום ובחלומות.
משונה, כי מאז שהשתחררנו מהמוסד (החינוכי) עברו כבר המון שנים, ואין לי קשר, אף לא עם אחד מהחברים. זו רק אני?

אני קוראת את מה שנכתב כאן ומרגישה "ברת מזל", למרות נתוני פתיחה גרועים שכללו מעבר לקבוץ בגיל 6, לא הייתי דחויה. אולי כי נקלטתי בקבוצה במקביל לילדה אחרת שהיתה היא השעיר לעזאזל)': כמובן שלא העזתי לעזור לה.
ולא שיצאתי מהנסיון הזה בשלום. לצערי, הכרתי גם צורת חיים נורמטיבית לפני שהגעתי ללינה המשותפת. יש לי זכרון מלילות חורף קרים בבית הילדים, עומדת ללא חולצה מול החלון הפתוח. רציתי להיות ממש חולה כדי שהורי יקחו אותי לישון אצלם. לברוח מבית הילדים לא העזתי. גם לא לספר להורי איך הרגשתי. כולם חשבו שנקלטתי בבית הילדים בלי שום בעיה ולא רציתי לקלקל.
הכמיהה לא להבדל, להיות דומה ל"כולם", גבתה גם היא מחיר כבד. כמה עבודה צריך אח"כ להשקיע כדי למצוא את עצמך.

שנים אחרי, אני יושבת מול הפסיכולוגית ובוכה. לא יכולה להסביר למה.
אחרי חצי שנה כזאת, היא אמרה שאיננה יכולה לעזור לי, ושחררה אותי עם טלפון של פסיכיאטרית. לא הלכתי.

(מרגיעון: כולנו משפחה אחת)

מה שטוב בלהיות "יוצא", שלפחות קבוצת התמיכה שלך כותבת יפה וברהיטות. רואים שהיה לנו חינוך טוב.

מה שטוב בלהיות "יוצא", שלפחות קבוצת התמיכה שלך כותבת יפה וברהיטות. רואים שהיה לנו חינוך טוב

נו, עוד חיבוק אחד גדול לכולכם..


שלפחות קבוצת התמיכה שלך כותבת יפה וברהיטות.
כן, לפעמים זה באמת ממתיק קצת את המר..

איך אתן/ם מרגישות כיום כלפי ה"חברים" מהקבוצה (כיתה)?
יו. רגע.
פה כתבתי ומחקתי כמה פעמים. בעצם לא רוצה כרגע להיכנס לכל מה שעבר ביני לבינם. חלקם גדלו להיות אנשים נחמדים שיכולתי לחבב. גם הם פגועים במידה מסויימת, מן הסתם. אין לי שום קשר אליהם. אני לא חושבת עליהם. אם אני כן חושבת, זה לפתוח קלחת לוהטת של אהבה-שנאה-טינה. אני בטוחה שהם חושבים עלי עוד פחות.

מה שטוב בלהיות "יוצא", שלפחות קבוצת התמיכה שלך כותבת יפה וברהיטות. רואים שהיה לנו חינוך טוב.
הכי טוב.

אני נדהמת מכמות בוגרות "החינוך הקיבוצי"...
כמה הזדהות!
אבל אולי בכל זאת זה עשה לנו משהו טוב, אם אנו מוצאות עצמנו באתר הזה...?

חברי הקבוצה?
נפגשנו לפני כמה שנים... כמעט בני 30, חצי עם משפחה... שלושה- ארבעה עדיין בקיבוץ (שכבר אינו קיבוץ. איפה הרפת, נפלה לי הלסת. זאת הרפת, אמר לי ר', שנינו מביטים בהרחבה הקהילתית/קבלנית/נדל"נית...זאת הרפת, קטעים).
והאמת שקיבלתי חיבוק חם ועד כמה שהרגשתי, כנה. היו שם אנשים שלא ראיתי שנים ונורא התרגשתי.
הבנתי שגם הם, ילדים, אינם יכולים לשאת את משא הכעס והכאב ושצריך פשוט לתת לו לנשור לאדמה.
אין לו וו בקיר עם לוחית זיהוי "הפגיעות של צוויליך" (-:

גם הם גדלו וגם להם יש את הילד בתוכם והמשא שלהם כבד כמו שלי.

איני חש בצורך להיפגש עם מי מהם... אולי פעם, באיזו פגישת מחזור לרגל משבר גיל הארבעים.


בפגישה אחרת עם חלק מהם, לכבוד לוויה של איש יקר, גרפתי עפר אל הבור יחד עם ה"ארכי-אויב" שלי מאז.
מפגש העיניים זעזע אותי. בשליש השניה זיהינו אחד את השני כילדים פוחדים, כמבוגרים שמביטים... ובלי מילים השלמנו - ביננו וגם עם מה שהיה.

_בפגישה אחרת עם חלק מהם, לכבוד לוויה של איש יקר, גרפתי עפר אל הבור יחד עם ה"ארכי-אויב" שלי מאז.
מפגש העיניים זעזע אותי. בשליש השניה זיהינו אחד את השני כילדים פוחדים, כמבוגרים שמביטים... ובלי מילים השלמנו - ביננו וגם עם מה שהיה._

המשפט הזה שלך הפיל אותי לקרשים. החוויה "עוברת" כל-כך חזק שאני מרגישה כמעט מציצנית לסצינה אינטימית כל-כך בין זרים...

אולי בכל זאת זה עשה לנו משהו טוב
יש הרבה דברים נערצים בקיבוץ, הם פשוט לא הנושא כאן... מערכת החינוך טיפחה יצירתיות, חשיבה עצמאית, ביקורתיות, אחריות חברתית ועוד הרבה "כאלו", וגם את היכולות החזקות שלי אני משייכת אליה. כמקרה היסטורי זה סיפור מדהים, והיינו מוקפים באנשי רוח. רק מה, כמו שאמר הפסיכיאטר-המניאק-כמעט-עשה-לי-התקף-לב, ברגשות הם לא היו כל כך טובים.
אין צורך להתנצל ולאזן.

---

הילדים מהכתה - מופיעים הרבה בחלומות. אין לי קשר עם אף אחד.

---

והיום כשמעתי שקבוצה של חמש בנות מהגן של הבת שלי התארגנה לחוג שחיה וההורים לא הזמינו את ביתי שוב התחלתי לבכות.

נציגת חברת הביטוח מנחיתה עלי שאלה.
מה הטריגר שעורר את הדיכאון?
אה.. מגמגמת. עבדתי קשה. בעיות התפתחות של הילד, וגם לשני היה קשה, היה עלינו הרבה לחץ... נו, מאיפה אני יודעת.
אבל עם הזמן צצה תשובה אחרת. כואבת, כל כך קשה לניסוח..
הילדים שלי. לא הבעיות והטיפולים, אלו גרמו תשישות, נכון, אבל הבעיה היא עצם קיומם. הילדים שלי, שהם הדבר הכי חשוב לי בחיים.
הגדול הוא כמוני. רגיש מדי. גולמני. קשה לו להשתלב. מעורר את החרדות והכאבים. וגם דוגמה לאיך טיפול נכון בזמן הנכון, חברה הטרוגנית ומאפשרת והורה טוב (הבנזוג, אני אף פעם לא יודעת מה להגיד) מאפשרים לו לפרוח.
הבת היא מגנט. מקסימה כזאת. בשניה עושה חברים.
ומשהו מתעורר לפעמים כשהיא רצה ומחבקת אותי, רוצה עוד נשיקה ועוד בילוי משותף - איך היא לא רואה שאני הילדה הדחויה.
כשהחברות שלה באות, נשים קטנות בנות 8, נדמה לי שהמבט שלהם חודר ישר פנימה ורואה מי אני באמת. שאותן אני לא מצליחה לרמות.

והקטן הוא אחר. מרדן. כשכולם רצים מסביב למזרונים בחוג, הוא רץ באמצע. כשגננת לא נחמדה אליו הוא נותן לה "time out" . כשכולם מעבירים בלוקים ממקום למקום, הוא מביא סקטבורד ומעמיס עליו במקום. צריך לשמור אליו, שלא ידרכו עליו, שלא יחנקו אותו. שיתנו לו לפרוח.
ואצלי הילד המוזנח בפאניקה - באמת עשיתי את הכל? הכי טוב שאפשר?

מבינה - עד שלא אלמד לקבל את עצמי, לאהוב את עצמי, על כל החלקים של עצמי, אני לא אוכל לאהוב אותם.
לא באמת, את כל החלקים שלהם, על כל הצרכים שלהם, ולא בלי להעמיס עליהם כמו טפילים את הצרכים שלי והטפילים הנפשיים שלי.


זה הפוסט הכי קשה לשליחה. איזה מזל שאני בח"ול ואף אחד מההורים בגן לא קורא באופן טבעי.
אבל מבחינת הבלוג האישי שלי, חייב להיות כאן: זאת נקודת המוצא והמוטיבציה הכי חזקה.

כלומר:
כדאי לי לעבוד על הבעיות שלי כי אני אהיה מאושרת יותר. (וכדאי לי ללכת לחדר כושר, וכדאי לי לעשות דיאטה סוף סוף).
אני חייבת לעבוד על הבעיות כי זאת האחריות שלי כאמא.

_יש הרבה דברים נערצים בקיבוץ,
נניח
מערכת החינוך טיפחה יצירתיות,
לא מסכימה
חשיבה עצמאית, ביקורתיות
ממש לא מסכימה
אחריות חברתית
עניי עירך קודמים
ועוד הרבה "כאלו",
והיינו מוקפים באנשי רוח
אל תדברו גבוהה גבוהה, יצא עתק מפיכם_

כמי שחיה עם נפגע של הטראומה (שעובר עכשיו התפרקות די דומה), חבריו הפגועים אף הם וכן "משפחתו", כלומר הוריו ואחיו הביולוגיים והפגועים - אני מכירה היטב את מה שאתם מתארים כאן, ממש אחד לאחד.
מלבד "חגיגת החינוך המעולה" שאמורה לחפות על העוול. כלומר, גם הם מדברים על החינוך המעולה רבות, אבל הם בורים ב... כמעט הכל. משפה דרך ידע כללי ועד התנהלות יומיומית. אז קודם כל אני מניחה שזה מאוד תלוי באיזה קיבוץ ספציפי גדל כל אחד, ומעבר לזה יש את הכישורים האישיים!
זה חשוב מאוד כי אחרת זו שוב השטחה למשהו כללי וקיבוצי, מפני שמי שהיה עם קשיי לימוד כלשהם או דיסלקציה, יתכן ולא נתרם מכל אותו חינוך מפואר, או מי שנגזר גורלו להיות אמן ובעל הלך מחשבה ורוח שאינו סדור או רציונלי ונובע ממקורות אחרים: קצב למשל, או צבע... לפחות ממה שאני מכירה חבל לו על הזמן.
ואפילו לא היה מי שיראה את המצוקה באין-בית פלוס "אצלנו הכל מעולה!".
עבורי, הרהיטות שהתייחסתם אליה בדף הזה היא הפתעה גמורה. אני מכירה שני דורות של יוצאי אותו חינוך שיצטרכו מילון בשביל לצלוח אותו, ובעיני
זו טראומהנוספת: לצאת אל העולם ולהיווכח שאין לך כלים.

ושחף היקרה, באשר לתיאור שלך את הקשר בין גידול הילדים לטריגר שעורר את הדיכאון - ממה שאני רואה וחווה בהקשר הזה בביתי, את גיבורה שהצלחת עד כה בהקמת המשפחה ושעוד ממשיכה לפתוח ולברר את רגשותיך והשפעת ילדותך על המצב היום. וכן כל המגיבים כאן.
זה נכון כמובן לכל אחד שהיתה לו ילדות וגם אצלי היא לא היתה דוגמה לכלום או משהו שכדאי לשאוף לחקותו, אך אתם מתמודדים עם כזה ריק, בכל הנושא של זוגיות וגידול ילדים - שני דברים שאפילו לא ניתנה לכם הזדמנות לראות "איך לא לעשות אותם", לא חוויתם אפילו דוגמה גרועה. פשוט מודל שונה לחלוטין.
אז לא שאתם צריכים ציונים ממני... אבל אני פשוט משתאה ומריעה על ההצלחות. זה כל כך לא מובן מאליו.

לא גיבורים ולא מיסכנים. לא חושבת שיש כאן הורים לילדים מוזנחים, ולא חושבת שיש כאן הורים מושלמים (כי לא פגשתי כאלה באופן כללי).
כמו כולם. יש לנו את השריטות שלנו ואת החוזקים שלנו, ואין טעם להמעיט, להאדיר או להתביש לא בזה ולא בזה. ולפעמים דוקא הקשיים הם מקור לחוזק, והחוזק מקור לניוון. או שלא.
מה ש"מיוחד" בנו זה פשוט שלשריטות שלנו יש קוים דומים ורקע אידאולוגי, אז הן מהוות "תופעה" ונושא מעניין בפני עצמו.

מה הטריגר שעורר את הדיכאון?_ ......... _הילדים שלי.

כן, גם אצלי הילדים עזרו לי להוציא הרבה החוצה.
על גבם הקטן התעמתתי, בסופו של דבר, עם הורי. השיא היה לילה של צעקות ביני לבין אימי שבשיאו צעקתי לה שמי שבחר לגדל את הילדים שלו בבית-ילדים עם מטפלת, אין לו שום זכות לבוא אלי בביקורת על איך שאני מגדלת את הילדים שלי.

ואני חושבת שזה מאד מאד הגיוני שככה זה יהיה.
לפני הילדים קל יותר להדחיק ולהכחיש. כשהם באו, היינו חייבים לגייס את הרגשות האימהיים / אבהיים שלנו. את הדפוס הזה שהוטבע בנו ואז, אי-אפשר היה להמשיך להתעלם מהעובדה שיש שם הרבה חוסר באבא ואמא והרבה מטפלת.
וגם, השאלה הכואבת שעולה כשמחבקים את הבכור בן ה6 שבועות, כולו רכות וצורך, השאלה "איך לעזאזל שמים כזה דבר בבית-ילדים והולכים???"

היום, אחרי 3 ילדים, הרבה כעס וגם סליחה, אני יודעת שגם אמא שלי היא צד נפגע בעניין.
בהיותה חלשה מכדי להתנגד, גם היא נושאת איתה צלקות מהקיבוץ. עכשיו כואב לי עליה כמו שכאב לי עלי.
ואני בטוחה שאם היו טורחים לבדוק, היו מגלים נשים רבות שעוד סוחבות איתן דיכאון - אחרי - לידה מהימים ההם.

שחף אהובי{{}}, אני מזדהה..
כשהחברות שלה באות, נשים קטנות בנות 8, נדמה לי שהמבט שלהם חודר ישר פנימה ורואה מי אני באמת. שאותן אני לא מצליחה לרמות.
בדיוק. החברות של הבת שלי הופכות בהדרגה להיות מיצגות של "הבנות" בקיבוץ, ואחר-כך בבית הספר האזורי, שהילכו עלי אימים וגרמו לי להרגיש הכי אאוטסיידרית. פתאום באות הבריות הזעירות האלה, לבושות הכי הכי ומלאות ביטחון עצמי, אצלי בבית, ואני הופכת לילדה המסורבלת והנבוכה שפוחדת מהן ומרגישה שכל הזמן מסתכלים עליה ומתלחשים.
והקטן הוא אחר. מרדן. כשכולם רצים מסביב למזרונים בחוג, הוא רץ באמצע
גם שלי כזה.

ואצלי הילד המוזנח בפאניקה - באמת עשיתי את הכל? הכי טוב שאפשר?

נחל לבן:
שמי שבחר לגדל את הילדים שלו בבית-ילדים עם מטפלת, אין לו שום זכות לבוא אלי בביקורת על איך שאני מגדלת את הילדים שלי.
גם אני לפעמים מרגישה ככה כלפי ההורים שלי. מי אתם בכלל? אתם גידלתם אותי? קמתם אלי בלילה? טיפלתם בי כשהייתי חולה? מאיפה כל הדעות והעקרונות שיש לכם פתאום? מנסיונכם הרב בגידול ילדים?
אני יודעת שגם אמא שלי היא צד נפגע בעניין.
גם.

ברור שכולם נפגעים
האמא שנאלצת לוותר על תינוקיה ולהעמיד פנים קיבוציות לא אנושיות והתינוק..

אותי מעניין מה קרה עם מלכת הכיתה?
זאת היפיפה המושלמת שכל הקיבוץ העריץ
זאת שהאכילה אותך עפר או סתם התעלמה מקיומך
מה איתה? היא בסדר? לה יש משקעים?
האם המקום המושלם תקע אותה בחיים?
סתם תוהה..
גם לגבי המטפלות שראו ושתקו, מעניין אם להן כואב קצת במצפון
או שהן שכחו מזה לגמרי
כמו שמוחקים זכרון של כלב דרוס בצד הכביש