ראו גם: רמת חיים
יחס של ילדים לפשטות מרצון
האם מזון אורגני סותר פשטות מרצון
צריכת תרבות ופשטות מרצון
מדור צריכה נבונה | מדור כסף עבודה

פשטות מרצון היא כלי מרכזי בהגנה על הסביבה. מה זה פשטות מרצון?

הרבה אנשים רוצים להיות ירוקים ובדרך כלל הם עושים את זה על ידי קניה של מוצרים ירוקים ובנסיון למחזר. למחזר בקבוקי פלסטיק, למחזר עיתונים וכו'. אבל מחזור אינו מטרה כי אם אמצעי. כדי להקטין את כמות הזיהום, ואת העומס על המערכת האקולגית ישנם 4 שלבים - צמצום, שימוש חוזר, מחזור והטמנה. השלב החשוב ביותר אינו מחזור - אם כי זה הפך לפופלרי ביותר -כי אם דווקא הצמצום.

צמצום? האם הכוונה להתנזרות? פשטות מרצון מסתכלת על הדברים אחרת. אם תשימו לב תראו שהרבה דברים שאנו קונים אמורים לספק לנו הרגשה. מכונית- תעשה אותנו חופשיים. הסבון - יעשה אותנו לבעלי משפחה טובה. עם פלפון לא נהייה בודדים, עם הבגד הנכון בחורות (או בחורים) יסובבו את הראש כשנעבור ברחוב. כל אלו יוצרים אנשים שהפכו לצרכנים. היינו ההגדרה העצמית שלהם עוברת דרך משהו חיצוני שאינו בשליטתם.

יש אנשים שכדי להרגיש טוב שותים קפה. יש כאלו שכדי להרגיש טוב יצרכו סמים, או שיתנחמו בבן זוג שיש להם או בחברים הרבים, או בבית הגדול או באוטו המפואר או בהשכלה שיש להם. כל אלו הם צורות יותר ופחות לגיטמיות כדי שאנשים יקבלו משמעות לגבי חייהם. אבל כולם יכולים לגרום להתמכרות, לתלות בדבר חיצוני כדי להרגיש טוב. הם גורמים לנו להפוך לעבדים.

אם אתם באמת רוצים להרגיש טוב, צריך להבין ששעבוד למוצרים (כמו שיעבוד לסמים) אינו מוביל לשום מקום, רק למסע ארוך של עבודה ובזבוז ולהרבה הרגשה נוצצת אבל ללא תוכן.

השעבוד לקניות ולמוצרים גורם לזה שאנשים מבלבלים בין כסף לבין בטחון כלכלי. בין עושר לאושר. הפגיעה באנשים ובסביבה היא עצומה - עבודת יתר, הזנחת המשפחה, התדרדרות הערכים, עוני, אלימות, זיהום, בעיות בריאות ובעיות נפשיות - כל אלו הם תוצאות של תרבות הצריכה.

קשה אולי להאמין בכך ממבט ראשון. ויש לכתוב ולהגיד הרבה כדי לשכנע בכך. אתן דוגמא מדוע תרבות הצריכה גורמת לבעיות סביבה. - פשוט בגלל שהיא מעודדת אותנו לצרוך יותר - וכך אזרח ארה"ב שמהווים רק 6 אחוזים מאוכלוסיית העולם מזהמים ומכלים משאבים בהיקף של בין 30 ל25 אחוזים מכלל האונושות. ובאופן כללי - אוכלוסיית המערב שמונה כ שישית מאנושות בלבד מכלה 80 אחוזים ממשאבי הטבע של העולם (ועוד מטיפה להרס נוסף של הסביבה על ידי המנטרה של "צמיחה כלכלית".

כדי לדבר על תרבות הצריכה ולאפשר לאנשים לבחון מחדש את התרבות שלהם (מי מעצב אותה? - האם הם או שמה העיתונות הטלוויזה ומוסדות הכוח) הומצא יום חופשי מקניות. אין זה רק יום שבתון מקניה אלא יום של קרנבל ושל חשיבה מחדש על כל הסביבה התקשורתית האופפת אותנו 24 שעות ביממה ומשדרת לנו ללא הרף את המנטרה -
"קנו עוד"
www.bdidut.com

דרור, אהבתי כל מילה!
אבל, וזהו אבל גדול, כמה קשה להגיע לצמצום שאתה מדבר עליו בסביבה ובתרבות כ"כ לא מצומצמים, כ"כ נהנתנים, לא פשוטים ששוטפים את המח ללא הרף בצורה מודעת ולא מודעת...
זה הרי כ"כ שואב...
מדובר, כנראה, על עבודה פנימית עצמית עמוקה מאד שתוכל להחזיר אותנו למקור לפשטות, להבנות שאושרנו אינו תלוי בכל הדברים החיצוניים שהזכרת, ושהכל בעצם מצוי בתוכנו...
אני מוצאת שהעבודה הזו עבורי היא הרבה פעמים קשה וכרוכה ממש במאבק בכל הסובב אותי, עד שאני מעדיפה להשתבלל בבועה שלי, 'לא לשמוע, לא לראות'... ואז אומרים לי שאני בת יענה (זו שטומנת את ראשה בחול)
זה כמובן לא גורם לי להפסיק לנסות... להשתפר ולהצטמצם...

יונת שרון כתבה על כך בפילים לבנים ותרבות הצריכה על הצורך לקבל יותר מכל דבר שאנו עושים...

לגבי עבודה קשה - אני לא יודע. יש אנשים שיותר קל להם ויש שיותר קשה. בל מקרה מניסיוני מדובר בתהליך.
המערכת של שטיפת המוח- היא גם עוזרת לאנשים לצאת לפעמים ממנה , כשרואים פתאום את המערכת מהצד או מבחוץ לפעמים חוטפים שוק שנותן נקודת מבט אחרת על כל הדברים, ואז כל לחץ נוסף של המערכת מתבהר ומשיג הרבה פעמים את ההפך. לדוגמא מי שיודע שמייקל גו'רדן קיבל מנייק יותר משכורת מסך המשכורת של כל שאר העובדים שלהם יחד - יסתכל אחרת על פרסומת כזו. ומי שיודע אילו טריקים נעשים בפרסום כדי לגרום לו לנסות לקנות רגשות (לדוגמא הפרסום האחרון של אסקייפ) - הפרסום גורם לו לפעול הפוך.

התקשורת המסחרית אכן עובדת כמערכת של שטיפת מוח (בעיקר על ידי הסתרה של תהליכים, התסכלות שיטחית וקביעת האג'נדה של "מה חשוב" - כלומר קביעת הדברים עליהם כדאי לדבר (ה"חדשות")). הפתרון לכך הוא כפול:
א. הסתגרות - לדעת לקחת את השקט שלך כדי לאפשר לך להסתכל לבד על העולם, בלי שמישהו מסיח את דעתך כל הזמן (כשיש רעש אי אפשר לחשוב).
ב. תקשרות לא מסחרית - לשוחח עם אנשים אחרים - לדוגמא הפורום הזה שלדעתי יש בו רעיון יפה - וצר לי שגיליתי אותו רק כעת. אינדימדיה www.indymedia.org.il מייצג גם הוא רעיון דומה - של מקום שבו החדשות ניתנות על ידי האנשים עצמם.

מעבר לכך - יש צורך לבנות קהילות - קהילה שתתמוך בערכים שבהם האנשים בה מאמינים יכולה להוות משקל נגד לתרבות הצריכה שמתבססת על שטיפת מוח המונית (טלוויזיה, פרסומות, עיתונים) ועל בידוד האנשים
(בגלל זה האתר קרוי www.bdidut.com)

נכון, דרור גם אצלי מדובר בתהליך שקורה כבר כמה שנים, גם בלי להחשף ליותר מדיי "תורות" וגישות בענין, פשוט התגלגלנו לכך באופן טבעי אינטואיטיבי (אני ובנזוגי)
מה שקשה בעיניי, זה שאתה לא כל הזמן יכול להשאר בבועה שלך, אותה הסתגרות ושקט שדיברת עליהם ואותה תקשורת לא מסחרית, כלומר יש אינטראקציה עם אנשים אחרים שלא תמיד באותה פאזה ויש אינטראקציה בכלל עם עולם ותרבות ומציאות שבדר"כ אינם באותה פאזה...
למרבה האירוניה, נדרש מאמץ כדי לחיות בפשטות... כח רצון, יכולת המנעות, ואיך שכחתי! שרירי הסברה והמון בטחון מול כל הצינים, המזלזלים והחושבים אותך למשוגע....

לבקשתה של ענת גביש אני אנסה לתאר איך צמצמנו את ההוצאות בחצי.
כמו אצל מור גם אצלנו זה תהליך של שנים.
אני באה מבועת ההייטק - כך שהיו שנים שכסף לא היה ממש בעיה - למרות שאף פעם לא הפרזנו יותר מדי.
אבל היה ועדיין יש מאיפה להוריד. אבל זה גם עניין של תפיסה . יש אנשים בעבודה שלא מבינים איך הייתי מוכנה "לוותר" על הדברים האלה.
זה התחיל לפני חמש שנים שהטלביזיה התקלקלה לנו (אני מכורה ל-צפיה בטלביזיה עד היום) לא היה זמן לתקן ואחרי חודש ראינו שאיכות חיינו השתפרה בצורה מדהימה - החלטנו לנסות להמשיך ואחרי מספר חודשים זה פשוט הפריע בעין ואז הוצאנו את הטלביזיה מהבית - עד היום.
זה כבר חסכון אדיר בכסף - מכיוון שלא חשופים כל הזמן לפרסומות ולגירויים של קניות (אני גם מכורה לקניות). כמובן שזה גם חוסך אגרת טלויזיה וכבלים (שלא היה לנו אף פעם).
אחרי מספר חודשים - כנראה מתוך קשב לגוף שלי ויותר מודעות לעצמי מאשר למשתתפים בסדרת היפים והאמיצים (מודה שהייתי מכורה) - החלטתי שנמאס לי לטייל בין רופאים שלא יודעים למה הגוף שלי כמו של בת שישים - הגעתי לספר של שרה חמו ולשיטת קינגסטון קליניק - והתחלתי לשנות את התזונה שלי.
שינוי התזונה חסך לי כסף רב - מכיוון שהלכתי לפחות מסעדות, וירקות ופירות עולים הרבה פחות ממעדנים, עוגות, גבינות שמנות וכו'.
אחר-כך התחלנו לחפש בית בשלב הזה של חיי כבר היה ברור שלא נמשיך לגור בתל-אביב התחלנו לחפש בצפון לבסוף נפלה לידינו הזדמנות לבנות בגדרה.
כבר בשלב הזה ידעתי שאני לא מתכוונת לחיות את חיי במירוץ אחר כסף. ולכן בנינו את הבית לבד - כשבנינו את הבית כל יום עברנו על ההוצאות שהיו ויהיו וכמה יש לנו וכמה אנחנו מוכנים להוציא - בנינו את הבית בערך בחצי מחיר ממה שבונים. עשינו סקר על כל הוצאה.
עדיין הוצאנו הרבה מאוד כספים על הנאות החיים.
כשעברנו לגדרה שוב ההוצאות הצטמצמו במידה ניכרת - כי כבר לא עוברים ליד חנויות - בשביל לקנות משהו צריך לקחת את הרכב - ולצאת לקניות.
השלב הבא המשמעותי היה כשתמר נולדה - ופתאום ההוצאות גדלו והכנסות קטנו - נגמרו הרזרבות, שנה שלישית ואחרונה שגבור למד, מטפלת, חיתולים, עגלה, מנשא וכו'. שוב הסתכלנו על ההוצאות והחלטנו לקצץ.
אז: אין כמעט מסעדות - עושים ארוחות גורמה עם חברים בבית.
לא קונים כמעט ספרים - נרשמנו לספריה.
מורידים את העוזרת לפעם בשבועיים. (עכשיו נפרדנו ממנה סופית)
כמעט ולא קונים בגדים.
ביטלנו מנוי לעיתון תמורת מנוי ל ADSL
צימצמנו בצורה משמעותית (שוב) את הקניות בסופר/מכלת/ירקן.
אני רוצה לציין שעברנו לאכול כמעט הכל אורגני - ועדיין ההוצאות על האוכל קטנו בצורה משמעותית.
קונים רק מה שצריך באוכל - וזה מדהים לגלות - כמה אוכל זרקנו.
לא רואים סרטים בקולנוע - אנחנו רואים DVD במחשב.
כשתמר היתה בת חצי שנה - שוב היינו צריכים לקצץ - ואז שוב עברנו על ההוצאות - וגילינו שאפשר להפסיק לקנות צעצועים לתמר - במילא רק אנחנו משחקים בזה. - ומסתבר שזה היה קיצוץ משמעותי. כנ"ל לגבי בגדים לתמר.
זה מדהים לגלות כמה סתם קונים - ואפשר להסתפק בהרבה פחות.
זה מדהים לגלות שככל שמוציאים פחות - מרגישים יותר.
העולם שלנו היום הרבה יותר עשיר.
כאשר עשינו גינה - אז עשינו גינה אורגנית - יש לנו שלוש ערוגות - כך שחלק מהתצרוכת הביתית אנחנו מספקים לעצמנו. זה גם חוסך כסף - וזה גם תענוג לעבוד בגינה - בשביל תמר זה גן משחקים.
חסכון עצום בתחום האוכל זה: קפה, תה וכל הדברים האלה. אנחנו שותים תה צמחים. יש לנו קפה במקרר בשביל חברים - אבל אפילו הם לא רוצים - כי כשבאים אלינו זה חגיגה מהטבע.
מתנות - אני כמעט ולא קונה מתנות (בעבר הייתי קונה הרבה, כל ביקור היה עם מתנה - וגם נותנת כסף למשפחה),היום אני נותנת זיתים שאני מכינה, פסיפלורה מהגינה, עגבניות, מנגולד - זה מדהים איך אנשים מתרגשים לקבל את המתנות האלה.

בקיצור, ועכשיו באמת בקיצור, כל הקיצוצים האלה - רק מקרבים אותי יותר אל עצמי ולמשפחה שלי. ןבאמת אני לא מרגישה שויתרתי על משהו - אלא קיבלתי קשת אפשרויות בלתי מוגבלות.
אני רוצה לציין שבאמת אנשים העבירו ביקרות על הדרך שבה אנו חיים - אבל היום הרבה פחות - ואפילו הרבה אנשים מתקשרים להתייעץ, ובלי הטפות עושים שינוי גם בדרך חיים שלהם.

איזה כיף לקרוא. התרחב לי הלב מזה.
גם אנחנו חיים ככה אבל לא לאחר תהליך פשוט ככה אנחנו, לא נכנסים לאובר דרפט כי ההוצאות פשוט נמוכות. חיינו גם בלי טלויזיה אבל ההורים של חגי החליפו טלויזיה ותקעו אותנו עם הישנה שלהם ועכשיו קשה לו להפרד ממנה ואני מכבדת את זה כי שי לו כל כך מעט דברים שהוא צורך. הצרכים שלו מסתכמים בשני זוגות מכנסיים לעונה וארבע חולצות ועוד שני סטים של בגדי עבודה. וכל מה שאני מנסה לקנות לו מעבר לזה מיותר באמת. אני גם חיה בצמצום מלבד כמה תחומים כמו בגדים שזה מעגל מחשבתי שאני לא מצליחה לצאת ממנו . אני עובדת בעבודה פיסית כך שצריכה בגדים ישנים ונוחים שאפשר ללכלך בלי שיהיה חבל, אבל האנשים סביבי לא עובדים באותה עבודה ואני כל הזמן מנסה להתאים את קוד הלבוש לסטנדרט שלהם ועם זאת שיהיה לי נוח לעבוד. התוצאה היא שאני כל הזמן קונה בגדים חדשים שלא מתאימים ומוסרת לפעמי ממש בלי ללבוש. וזה רק באג חשיבתי, של חוסר יכולת להתעלם מהסביבה כאילו למישהו אכפת איך אני מתלבשת או אם אכפת לו כאילו זה צריך להפריע לי.

אצלנו יש כלל חשוב - לא להכנס למינוס - ולכן הקיצוצים כל הזמן. אבל שוב הרווח כולו שלנו.
וגם לי היתה ועדיין יש בעיה עם קניות - אבל אני פשוט נמנעת (וגם אין הרבה זמן) ללכת למרכזי קניות - כך שיוצא שאני בעצם כמעט לא קונה.

ביטלנו כבלים על מנת לחסוך בהוצאות, כיום ניתן לאמר שאנו מכורים לשעבר, אין אנו צופים כלל בטלוויזיה,
ולעיתים כשהילד ישן אנו קוראים לסבא שלו, ויוצאים לסיבוב בחוף הים.
הילד לא צופה בנתיים בוידאו - כחלק מהחלטה שלי כשנולד, ומרבית צעצועיו לא זוכים לתשומת לב רבה.
קונה צעצועים לפי שלב התפתחותי, בתבונה ובשיקול דעת ( לעיתים לאחר ביקור אצל חברות אשר בתיהן מוצפות צעצועים למכביר אני נתקפת בגל רגשת אשמה שמא איני נותנת מספיק לבני ).

מסעדות, בגדים ( ממילא הכל מתלכלך עם ילד שאוכל עם הידיים ), אוכל (גיליתי שלקנות נקודתית לפי הצורך במקום לקנות על מנת לאגור חוסך משמעותית), בישולים (לבשל מגוון בכמות קטנה, מאשר סיר מסחרי לכמה ימים אשר בסופו של דבר נזרק).

פשטות מתוך אמונה בדרך, ויתור על מותרות למען אידיאל של גידול ילדים תוך ויתור על משכורת נוספת למשפחה, למלא ליבנו באהבה, להתבונן סביבנו ולראות כי ילדנו מוקפים בגירויים מן הנמצא.

יכול להיות שזה קשור לכך שאני טיפוס מתמכר. אבל גם בעניין הפשטות אני עכשיו קצת במין טירוף. וחושבת איך אפשר כל דבר בחצי. כלומר להחזיק פחות אוכל במקרר, לגור בבית יותר קטן, לחיות ממשכורת הרבה יותר קטנה, שיהיו פחות רהיטים בבית. אני כאילו במעין תחרות עם עצמי.
אולי זה לא טירוף - אבל אני רואה מה קורה סביבי ואיך אנשים מגיבים ל"תחרות" שלי - ונראה כאילו אני בטירוף.
ההסבר לעצמי - זה לראות איך אני מסדרת לעצמי את החיים כך שאני יוכל להיות יותר בבית.
וגם כי פשוט החיים עדיין נראים מסובכים, אמנם פחות אבל עדיין. ואולי אם אני יוריד מעצמי את כל החומר הזה - זה יהיה הרבה יותר קל.

כמה דברים אני לא מוכנה לותר - משפחה, גינה ושינה.

אהבתי מאוד את מה שדרור כתב, אבל אני חושב שהמילה צמצום והדוגמאות הקיצוניות יותר שנתתן פחות מתאימות לי.
אני חושב שלא נכון להשוות את תרבות הצריכה לסמים, אלא יותר כמו להתמכרות לאוכל, כי בניגוד לסמים האוכל הוא בבסיסו חיובי, טוב ובריא, והחוכמה היא לא להמנע או לצמצם למינימום אלא למצא את דרך המלך. זה לכן גם לדעתי הסוג היותר קשה ל"גמילה" כי אי אפשר להגיד פשוט די וזהו.
אני מסכים מאוד עם הבלבול שדרור הצביע עליו בחברה המערבית בין אושר ועושר. לדעתי אבל זה שאין בינהם קשר ישיר לא אומר שיש בינהם קשר הפוך. אני חושב שאפשר לשלב חיים מלאים וצרכניים על ידי איזון נכון. וכן, כמו שמור אמרה מדובר בהרבה התבוננות פנימית ושאיפה לגילוי ושיפור עצמי (המונח היפני הוא קאִיזֵן).
בדיאטה, החוכמה היא לא להגיד שויתרת על א',ב',ג'... אלא לשאול את עצמך בסוף כל יום מה לא היית אוכל. מה אכלת סתם בשביל להשביע רעב אחר (רגשי). אני חשב שזה מאוד דומה - אני מאוד נהנה מחלק מה"ביזבוזים" שלי. אני מוצא בחלקם הנאה צרופה כמו בחתיכת שוקולד טובה. אני מאמין בלא לקנות סתם, וזוכר תמיד שבהגזמה גומרים עם כאב בטן.

היופי האמיתי במציאת האיזון, היא שהאושר שם לא בא בכלל מתוך תחושה של ויתור! השאלה לא הופכת להיות למה ויתרת על X כי ברור לך (ולכן גם קל להסביר) שהמחיר של X הוא יציאה מהאיזון ולכן ערך האושר הכולל של X שלילי.

אני לא מרגישה שאני מוותרת על שום דבר . פשוט הצרכים שלי מראש לא מסופקים חומרית . וחגי עוד מסתפק בהרבה פחות . כל מה שאני רוצה יש לי ועדיין ההוצאות יחסית מאוד נמוכות . הבית פצפון , אני יכולה נגיד לקנות לי בבת אחת ארבעה ספרים או השבוע אין לי אוטו אז אני נוסעת רק במוניות ועדיין זה מתאזן . אני גם לא בודקת איפה יותר זול אני קונה לפי נוחות במכולת שבקיבוץ למרות שחלק מהמוצרים זולים יותר בשוק נגיד . הבעיה היחידה היא בגדים ופה הבעיה ריגשית כך שגם ההתמודדות שלי צריכה להיות רגשית .בכל מיקרה לשמוע על עוד אנשים שחיים פשוט מאוד מאוד מחמם את הלב.
ורד לא מכירה שלומית , אבל יש לי בעיה עם שמות אז אולי מכירה בפנים ולא יודעת שככה קוראים לה .

עוד משהו . חגי קוטף לי פירות . כל עונה הוא מוצא עצים שמניבים את הפרות האהובים עלי וקוטף לי . בעיני אין מתנה יותר יפה שמעידה על יותר תשומת לב , זה משהו שלא מיוחד ליומולדת או משהו כזה וזה רומנטי ומטריף . למרות זאת ביומולדת האחרון רציתי בושם מסויים והוא לא קנה לי במקום זה הביא משהו קטן ואני זלזלתי ורציתי את הבושם שלי וגם טרחתי לציין באוזני כל מיני מכרים שהוא לא הביא לי כלום ליומולדת . בסופו של דבר קיבלתי את הבושם אבל אחרי קצת מחשבה הרגשתי כל כך רע, הוא כל כך משקיע תשומת לב בפירות כל השנה והיחס שלי היה כל כך מזלזל שפשוט התביישתי בעצמי ואני מקווה לשלוט בעצמי יותר בעתיד . אני חייבת לומר שבעבודה שלי הבנות משוות יהלומים , דבר שלי ממש אין מה לעשות איתו , ומתנות יומולדת גרנדיוזיות כמו ג'יפ או מזגן מרכזי . ואם אומר להם על הפירות (עכשיו למשל יש לי משהו כמו 12 מנגו במקרר) יגרום להרמת גבה כזאת שאני שותקת .

האזרח דרור היקר, החיים שתיארת נשמעים כמו מספר של עיצוב פנים יוקרתי . ביננו מי לא רוצה לחיות בפשטות?!!
אבל כשאתה בוחר לגור רחוק מהמרכז כי שם צפוף לך מידי אז אתה צריך רכב?! ואם יש לך ילד אחד או שניים אז אתה צריך סלקל, או כיסא ואם אתה צאצא למשפחות מנוכרות אז אתה צריך לדאוג לעצמך , בסדר עושים צעצועים לבד , משתדלים לנסוע כמה שפחות , דואגים שיהיו 5 חולצות ו4 מכנסיים לעונה ועדיין גם אוכל אורגני יקר!! וצריך לכבס יותר כי יש פחות וזה מים? וצריך וצריך וצריך... איך להגיד לך את זה , תיאוריה קצת מתחסדת כשאתה גר במקום שהאנשים סביבך לא בראש שלך , אין קהילה אין עזרה הדדית ואתה נחשב למוקצה

אני מסכימה מאוד עם בועז חן.

לא כדאי להגיע למצב של צמצום יתר שייכול להביא למרירות או, אצל חלק מהאנשים להתקף בזבוזים.
בדיוק כמו אלה שעושים דיאטות רעב קיצונית- אבל אף פעם לא הופכים לרזים.

השינוי צריך לבוא מהראש.
אצלנו בזמן האחרון חושבים פעמים על כל הוצאה (גם כאלה של 20 ש"ח) ומגלים שבאמת אפשר לוותר על כל כך הרבה. גם דברים כמו ג'ימבורי לילד, צעצועים טיפשיים (שאחרי חמש דקות מונחים בצד), חפצים שאפשר לתקן, יציאה לבית קפה (לצאת זה כייף, וגם קפה טוב זה נחמד, אבל מי אמר שמוכרחים גם לאכול שם?) והכי נחמד- החלפות של חפצים עם חברים .

אבל עדיין - ההוצאות הגדולות באמת הן קשות לשינוי: שכ"ד או משכנתא, אחזקת רכב, חשבונות, גן לילד - וזה מה שמרכיב את עיקר ההוצאות של מרבית המשפחות. כדי לצמצם את ההוצאות האלה נדרש שינוי גדול יותר ולעיתים גם מהותי יותר באורח החיים. לא לכל אחד זה מתאים.

אז זהו, אפשר לוותר על משכנתא.

ארני, תספרי לחברות שלך שמשוות יהלומים על בעלך ותראי שהם יקנאו. (אני לא אתפלא אם הן מקבלות את היהלומים/ג'יפ/מזגן כפיצוי על חוסר ביחס חם או אפילו יחס רע מהבעלים)

אם רק היה אפשר לוותר על משכנתא.....

אחד מהדברים הכי מדהימים שמגלים כשמטיילים ב "עולם השלישי" זה בכמה מעט ניתן לספק את הצרכים הפיסים ובאותו זמן לספק את הצרכים האנושיים האחרים - לחוות, לתקשר, לנוח, לחשוב. בכמה מאות שקלים בודדים לחודש ניתן לחיות טוב בכל המדינות שקרובות לקו המשווה. אם ככה - למה לא כולנו קמים ועוברים לשם? או לחליפין, עובדים קצת, נוסעים לשנתיים, וחוזר חלילה. אני חושב שיש משהו חזק יותר מ"תרבות הצריכה" שממסמר אותנו לשלט ולמשכנתא. נראה לי שיש לנו צורך עז ב"יש" ,בלדעת שיש רכוש ויש אוכל. מה שאני מתכוון זה שתרבות הצריכה נופלת על צורך חזק של אנשים.

אנחנו לא קמים ועוזבים או לפחות אני לא כי פה החיים שלי , פה מרוכזים רוב האנשים שאכפת לי מהם . פה השורשים שלי . פה השפה שלי .
לפעמים כיף להיות צופה במקום אחר אבל יש לי צורך בשייכות ובגלל זה אני פה . לעבוד ויסוע שוב ושוב זה מעייף . ממצא אחרי פעמים שלוש (לי לקח שלוש) אולי עוד כמה שנים יהיה לי שוב צורך כזה אבל הוא לא יהיה בגלל התעייפות מתרבות הצריכה .הוא יהיה מרצון להתאוורר. הסיבה שלי להשאר פה היא לא שום צורך חומרי, אפשר ואפשר לחיות פה ולא להיות חלק מפסטיבל הצריכה.

הצורך "לקנות" "לרכוש" וכאלה אכן קיים (אני מחפשת מישהו שיחקור יחד אתי אם הוא לא קשור ללידות בבית החולים) אבל מטפחים אותו ומנפחים אותו בכוח. אפילו רק שלטי החוצות, בלי רדיו וטלוויזיה, חודרים למוחנו ומשכנעים אותנו שאם נקנה עוד משהו יתגשמו כל משאלתנו.
אני בינתיים בקטע של "לשחרר" את הדברים המיותרים, אבל לפעמים יש לי רגרסיה. מה שכן, כאשר אני מביאה מתנה, אני תומכת ב"שיחרור" כללי של האנשים על ידי מתנה "מתכלה". פרחים, עוגיות, חלות, ממתק טבעי... השבת היינו אצל חברים מאוד טובים, שגם הם אוהבים להתפנק באוכל אורגני, עד כמה שאפשר. הבאנו להם תמרים אורגניים של הרדוף וצנצנת דבש אורגני מכוורן אחד בסביבה. לכבוד ראש השנה. הם כל-כך שמחו. פעם הייתי מביעה להם עוד אגרטל או משהו.
<חבצלת ברוח הודאה על החטא וחזרה בתשובה:-)>

כשהייתי קטנה שנאתי שקנו לי מתנות.
הייתי משגעת את אמא שלי/סבתא שלי כשהייתי מעקמת פרצוף לנוכח בגד שלא בחרתי,צעצוע שלא רציתי.
הם לא הבינו למה.
עד היום מפריע לי שקונים לי משהוא,שאני לא צריכה ספציפית,מה אני יעשה עם זה?ואיפה אני אשים את זה?
פעמיים בשנה אני עושה "יום זריקה",זורקת בגדים,רהיטים,קופסאות,כלים,ומה שאפשר כדי שיהיה לי מקום לנשום.
כשהייתי רווקה והייתי נכנסת לגור עם שותפה הייתי מביאה מזרון,מזוודה עם בגדים,כסא ואת שולחן המחשב שעובר אתי כבר שנים.
את כול השאר הייתי מוצאת ברחוב במצב טוב או מקבלת מתנה,כשהייתי עוזבת את הדירה הייתי משאירה למטה הכול.
כמובן שהיום עם ילד זה קצת יותר מסובך,למרות שהצלחתי לתרום לגן צעצועים..

ובנושא ה : "יש לי חפצים ,יש לי בטחון",זה בולשיט בעיניי,אני מרגישה בטוחה בעצמי כשהבית שלי ריק ונקי,פונקציונלי.
חפצים חונקים אותי.

ארני- בסדר.
אוהבת לזרוק - אני מקנאה... אני שונאת לזרוק אבל יודעת שצריך.
אולי את נולדת בבית או משהו? היית ב"ביות"? את הורסת לי את הסטטיסטיקה:-)

_ובנושא ה : "יש לי חפצים ,יש לי בטחון",זה בולשיט בעיניי,אני מרגישה בטוחה בעצמי כשהבית שלי ריק ונקי,פונקציונלי.
חפצים חונקים אותי._
גם אני, אבל לאו דוקא ממקום בריא. בלגן עושה לי רע בנשמה בגלל תחושת חוסר שליטה, וכך גם חפצים. הכל צריך להיות מסודר, נקי, במקום, כדי שארגיש שהעולם שלי לא מתפרק. האם אני עומדת בזה? לא. למדתי כבר לחיות עם בלגן, טוטלי או חלקי, אבל התחושה הפנימית הרעה קיימת. אני עובדת על זה - ראה פליי ליידי.

חבצלת- לא ,לא הייתי ילדת בית,אבל עברנו המון דירות,ואולי בגלל שראיתי את אמא שלי אורזת,ומנפה,זה נקלט אצלי,
מה גם שלעבור דירה מצריך זריקה...
רחלי- את מה זה צודקת זה קשור לחוסר שליטה על הסביבה,כשהכול נקי ומסודר אז את יותר שולטת בבית.

אמא שלי היא דוקא מאלה שלא יכולים לזרוק ואני , וגם אחותי מהזרקנים . אני גרה בבית של 40 מ"ר ונהנית לארגן אותו קליל , לא אוגרת ואם יש משהו מיותר מוסרת . נעים לי שיש מקום אבל גם בבית גדול הייתי מאלה שנפטרים מעודפים (חבל שלא במשקל הגוףבכזו קלות )
אני יותר לא אוגרת מאשר זורקת פשוט לא קונה מה שלא צריך .בגלל זה מתנות הן העקה גדולה . לא מזמן מישהו לימד אותי את הפטאנט של "אוי נפל לי" ,לגבי ואזות ופסלונים שחמותי מרבה להביא אבל אין לי אומץ לשבור אז אני מניחה על הטלויזיה שתראה ותוך כמה חודשים למרפסת בתקוה שהחתולים יפילו ואם לא אז , ואין לזה דורש, זה כבר מספיק מאובק לעוף לפח.

אני הסבתי את ואזות ופסלונים, והקערות הדקורטיביות הרבות שיש לנו (מחברים טובים שהביאו בהזדמנויות שונות ומששיכים להביא..) לעציצים, צלחות לעציצים וקישוטים לגינה.

מידי פעם איזו אורחת אומרת לי "את יודעת שזו קערה משגעת לשים בה פרות ולהניח על השולחן בסלון", ומצביעה על אחת מהן.

אני מחייכת ושותקת.

<וחוץ מזה לאגליה אין שולחן בסלון, כי נתקעים בברכיים כשהולכים לידו, וילדים פותחים את הראש בפינות, עדיף לשים תינוק באמצע הסלון, הרבה יותר נחמד ונעים>

לנו יש שולחן קטן עליו אני יושבת ברגע זה כשאני במחשב הוא תקוע בפינה ולפעמים גוררים אותו למרכז הסלון כשישאורחים או משהו . חוץ מזה אין בסלון ספות יש שני מזרנים של מיטת נוער , ארבעה בעצם שניים בצורת ר ועליהם עוד שניים עטופים בסדינים רגילים עם גומי והמון כריות , את כל המצעים אני מחליפה פעם בשבוע שבועיים (אם צריך אז אחרי יום )וככה כולם יכולים לאכול בסלון ואני לא נבהלת מלכלוך וגם כולם נורא אוהביםלבוא אלינו לרבוץ כולל ההורים שלי כי זה זרוק ולא רשמי ונורא נוח.

אגב עציצים לא הולך לי , בבעלי חיים או ירקות אני אלופה , עציצים תמיד מתייבשים לי .

גם לי. לעציצים יש משהו נגדי, נראה לי.
עד לפני כמה שבועות היו יל שני באגים: עציצים ובצק שמרים. נשאר רק אחד, על נושא בצק שמרים השתלטתי בצורה מעולה, החלות יוצאות משגעות. אבל על העציצים אני עדיין צריכה לעבוד.

וסבתא שלי הייתה אומרת: "הריהוט הטוב ביותר בסלון הוא- מלא ילדים וסיר לילה באמצע החדר".

אני מאד אוהבת את הגישה, ואוהבת את הדיון עליה.
יש עם מי לדבר!
עמדתי הרגע במטבח, אחרי שהתנתקתי מהאינטרנט, אחרי שהדלקתי את ה-TV, וגיליתי בערוץ היחיד שיש לי (תודה לאל) טלנובלה לילדים בספרדית.
אז עמדתי במטבח כשספרררררדית מתקתקה וילדותית מעטרת את אזני,
מסיימת להכין את סנדוויץ הבריאות ורק רוצה להזרק בזומביות על ספה מול מכשיר פגאני כמו TV.
אז חשבתי שוב לנתק את הTV, ומה יהיה אם לא תהיה לי.
אם לא טלוויזיה אז מחשב, ובעיקר אינטרנט.
אם לא אינטרנט אז טלפון, פלאפון.
אם לא אלו,
פתאום אין לי רעיון מה הממכר הבא. אוכל??

ברור שיש לי צורך באסקייפ כלשהו, ברור שיש חור לא ממולא, ברור שיש לי קווים התמכרותיים באישיותי.
יש אנשים שהם כל הזמן בחוץ, כל הזמן עם אנשים, כל הזמן פעילים.
זה לא נגמר בפלאפוןטלפוןמחבשאינטרנטלוויזיהאוכל.


כשטיילתי בחול בדר"כ לבד, ובהנאה גדולה, קראתי המון. זו לא היתה התמכרות ולא הרגשתי את הבריחה הזאת.
זאת היתה הפעילות הקבועה שלי, הדרך ללכת לישון, אולי אפילו חברים.
ההתמכרות היתה לאינטרנט, לקרוא אי-מייל. בכל מקום חיפשתי את זה כל הזמן.

דיברתי פעם עם חבר שעשה חודש בדידות.
בחדר ריק, עם אוכל פשוט, בלי חברת אנשים, בלי מכשירי חשמל.
לבדוק את חווית השיעמום עד הסוף, לראות את הפחד, את המחשבות, את הזעם שאין על מי לפרוק, ואת כל מה שאי אפשר לפרוק על מישהו-
(אם חושבים על זה, את רוב החוויות והתחושות והרצונות שלנו אנחנו בדר"כ מוציאים החוצה).
בא לי גם.

אז עכשיו, כשאין לי כמעט טלוויזיה, נעים לי שזה מוריד לי את זמני הישיבה הזומבית בחיים וזה גם לא משמר את ההתמכרות (אתם יודעים, כמה שצורכים יותר, סף הצורך יורד) אבל אני לא יודעת אם זה לטפל בעניין עצמו.
אני יודעת שלא, אבל זו כבר התחלה טובה.

הנה אתר קח-תן ישראלי לחפצים משומשים: http://ten-li.ath.cx/

.
עבר לכאן מדף להשיב ימינו כקדם ומהר
אני רוצה לדבר על הפשטות, אני לא ממש מבינה את כל המעגל חיים המתסכל הזה של ללכת לעבוד שמונה שעות ביום בשביל לשלם המון שכר דירה או משכנתא, לשלם חשמל גז ועוד כמה רעלים שיוצאים לנו מהקירות, להיות במתח הזה ובלחץ הזה 24 שעות ביממה, להרגיש כל היום שחסר לך, כי זה מה שבעצם קורה כשמכריחים אותך לשלם כסף שבתכלס אין לך אותו כרגע, להרגיש כל היום בהשרדות, לקום בבוקר ולא לרצות לקום בבוקר כשהראש רץ רק בכיוון של מה אני צריכה לעשות היום וכמה תורים אני צריכה לחכות וכמה חוקים יבשים אני צריכה לעבור.
לא בא לי לבזבז את החיים שלי על הדברים האלה.
זה לא נותן לי שום דבר חוץ מעייפות וחוסר רצון לחיות.
בתכל'ס לא צריך יותר מבית קטן או אהל כמה עיזים שמתרבות לבד ומקור מים .
אני בן אדם מה זה מאמין וכל החיים אני מחפשת את הדרך הנכונה להיות מאושרת באמת, ולעשות את רצון ה',וכשאני מסתכלת על החיים האלה, כשאתה עובד כ"כ הרבה בשביל כסף, ושהכסף בעצם מנהל לך את החיים ... אני משוכנעת שזאת לא הדרך.
כל החיים של המודרניזציה בנויים על חוסר אמונה .
חוסר אמונה באלוהים - אלוהים בשמו האמיתי נקרא "הוויה" - הוויה זה הרגע, הזמן הזה, אותו מומנט של עכשיו של ההווה, ברגע הזה שאם תסתכל עליו תראה שתמיד טוב לך ויש מי שדואג לך לכל הצרכים, אם זה אוויר לנשימה, כסא לשבת ,וגם דברים שכתובים בדיוק בשבילך. המודרניזציה גרמה לנו כל הזמן לחשוב על העתיד ולא על הרגע. היא לא נותנת לנו להנות מהחיים כמו שהם,למרות שאת ההוויה אי אפשר לנצח, היא טובה גם בתוך המודרניזציה, יש לנו מסך ותרבות מלחיצה על הראש.
חוסר אמונה באדם - מה זה כל החוקים האלה,וכל התקנות ,ולמה על הכל אני צריכה לשלם? אם היו יותר מאמינים באדם היו רואים שאנחנו די יודעים מה אנחנו עושים ולא על כל בולשיט צריך לקפוץ עליך שוטר מאיזה שיח.
חוסר אמונה בחיים עצמם - תפיסה שהחיים מפחידים וקשים ויש המון רע בעולם וחייבים מלא ביטוחים ובית מבטון ומפעלים ענקיים וכוח ושלטון יציב ובלה בלה בלה.
אני בסך הכל רוצה לקום בבוקר ולראות את העולם היפה שיש לנו כאן את כל מה שאלוהים עשה בשבילי ולא להיות עסוקה בלייצר דברים חדשים ,להשתמש בקיים,ולא להרוס אותו, לחיות את האהבה באמת לרעות צאן, להריח פרחים, לבשל על אש טבעית, ללכת לישון כשמחשיך ולהיות רגועה.................

פשטות מרצון?

אגב, מעבר לרומנטיקה, לחיות במשק אוטרקי (כזה שמקיים את עצמו) ועם מינימום טכנולוגיה, זה הרבה עבודה קשה. לא מספיק לרעות צאן ולהריח פרחים. לא שזה רע, רק שכדאי לזכור שגם זה חלק מהעניין. עבודה קשה ותובענית, שלא מאפשרת הרבה גמישות (אם לא תעשי, לא יהיה לך...).

ספרון מופלא, כתוב יפה, של נערה בת 19 שחיה חיים דומים למה שאת מתארת, עם אביה, במשך 5 שנים
חיי אופוסום

הם חיים בארצות הברית, מגדלים ירקות, ארנבים, דגים דגים וחיים בפשטות מרצון. מוציאים מעט מאוד כסף, שאותו הם מרוויחים במעט עבודה מזדמנת.
מהספר נראה שהם נהנים מאוד מהחיים ולא עובדים קשה.
קשור גם לחינוך ביתי. מומלץ.

בעקבות שיחה עם רקפת שמככבת פה בדף, ובמקרה נתקלתי בדבר הבא, אני מצרפת לכם קישור.
practical]אני אהבתי spirit[/po]/practical spirit yael arditi1 plenty.htm .
זה כאילו הפוך, אבל זה אותו דבר. וטבעי.

אדם צריך בשביל לחיות בית אוכל לבוש

כתבה על הספר של אורנה קזין

נסו את הקישור הזה.

אהבתי את ה'שוטטות', אופציה שנשמעת כמו נעורים, חופש ורוקנ'רול. לא מוזכר בכתבה אבל בטח בספר כן - הקניון הוא מקום בטוח (יחסית) לנשים 'לשוטט' בו ובגלל זה, ובטח בגלל עוד סיבות בנות מיננו חוגגות בו. לשוטט בלי מטרה היא גם אופציה שמתרחקת מאתנו עם האמהות, כשאנחנו ממהרות 'כמו שראוי לגברת'. אני מאוד אוהבת לשוטט על חוף הים ובהרים שליד הבית שלי, אבל לא עושה את זה לבד

אני דווקא לא אהבתי את השוטטות. זה נראה לי ניהיליסטי. אני מעדיפה את הרעיונות של אנשי פרמקלצ'ר אקולוגיה מעשית (לא רק בחקלאות, אלא גם בשאר תחומי החיים).

מענין, יונת, ידעתי שיש סיבה ל'שוטטות' שלי כאן באתר. מרתק לקרוא על העשיה הזו, בפרמלצ'ר. הבת המרכזית שלי כל הזמן 'מדברת את זה'. היא ממש מתארת עולם אלטרנטיבי שבו אנשים משתלבים וחיים בטבע, בלי לפגוע בו. אני מוצאת שזה 'מחבר' כל כך הרבה רעיונות נכונים, כולל תשובה למה שקראתי באחד הדפים 'מגפת הדכאון'.

מעשית שיניתי את חומרי הניקוי בבית לחומרים ידידותיים ואני אורזת מוצרים במכולת בארגזי קרטון. אחד הדברים המרגשים ביותר בשבילי, כרגע, הוא שינוי שאני עושה בבית, שמטרתו 'להכניס את החצר הביתה'. אני מקווה לבלות יותר בחצר, נדמה לי שמה שנכון עבורי הוא לעשות בעצמי דברים ולאפשר לילדי להצטרף ולהתענין במעשי. זו דינמיקה שנחשפתי אליה פה.

חיזקי אימצי .

דעתי היא כמו של רובכם:

לדעתי הדרך הכי טובה לאדם היא
לחיות בפשטות ובצניעות,
להתמקד בעיקר ולא בטפל,
לאכול אוכל מלא בחומרים חיוניים לגוף,
לדעת שהכל חולף ולתת לדברים לחלוף בקלילות,
לעסוק באמת,
לעסוק בטוב,
לדעת להתבודד מדי פעם כדי לסדר את המחשבות והרגשות,
לא להזיק לדבר,
להיות בטבע, להכיר בו,
לשמוח, לאהוב,
להיות כנה.

שמרו על עצמם - שמרו על זמנכם היקר - שמרו על האמת - שמרו על העיקר - שמרו על העולם.
התמקדו > זיכרו > בכו > ובנו עצמכם מחדש.
אל תגררו אחרי מה ש"החברה" מכתיבה - מטרתה כסף.

אני חושבת שרק אנשים שמרגישים שיש להם הכל יכולים להפסיק לרדוף אחרי מה שאין להם, אני כזו.
אני לא מחזיקה רכב. אני הולכת ברגל. בחורף, בקיץ, בהריון ועכשיו עם תינוק. מלכתחילה קנינו דירונת ליד העבודה שלי, יש לי הכל מסביב, אנ'לא צריכה מכונית בכלל. עד ש...אני מרגישה רע, או שיורד ברד. אז אני מקפיצה מישהו מהמשפחה שלי. אז אולי זו לא חוכמה, כי אני נעזרת בבעלי הרכב שמסביבי לא מעט כי יש גם הפתעות בחיים אבל ביום יום השגרתי אני הולכת רגל.
ככה אני גם לא נחשפת לתרבות הצריכה האינסופית, פשוט אני מסתובבת רק בשכונה שלי, ואני לא עוברת במרכז המסחרי, אלא אם יש דבר מה ייעודי שאני צריכה.
אנ'לא קונה אוכל מוכן בכלל. עוגיות, עוגות, שניצלים, ה-כ-ל אני מכינה לבד. חוץ מקרקרים. זה טירוף להכין קרקרים. אני לא קונה אוכל בעבודה אלא לוקחת מהבית. יותר הגייני, אישי, זול ועצמאי.
אני מקבלת בגדים מיד שניה ושלישית, לילד וגם לי לפעמים, אם נותנים לי. אני לא קונה בגדים אופנתיים ויקרים, אני מספרת את עצמי, אני סורגת בגדים וצעצועים לילד, אני גם ממציאה לו משחקים ביתיים.
אני רואה טלויזיה, אבל רק ערוצים ביזארים כמו תכניות בישול ומדע, וסדרות מטומטמות. ככה אני לא מרגישה חלק מהעדר של הערוצים המסחריים. רציתי לוותר על הטלויזיה אבל בעלי לא בשל לכך.
אני קמה עם הזריחה ומתחילה לפהק עם השקיעה...
ואני תמיד מחפשת דרכים נוספות לחיות פשוט יותר.

כה לחי לאמא של יו יו.
אנחנו משתדלים אל מול התנגדות נחרצת של סובבים רבים.
כל יום מתקדמים בצעדים קטנים, אבל פעמים רבות חוזרים לאחור במכה.
בהצלחה!!!
כתבתי כמה דברים בנושא בדף הבית שלי, אפשר להעביר לפה, לא יודע איך לעשות את זה.

כמה נחמד שיש דף שאפשר לחלוק בו את הפשטות:
כרגע אמנם בעיר, במשרה מלאה למדי, דירה שכורה וחשבונות.
כי ככה זה עכשיו, והפסקתי לשאול למה,
אני פשוט יודעת שהכל משתנה כל הזמן גם אם לפרקים נדמה שלא, זה רק למראית עין.
את אורח חיי הטבעי סיגלתי לי זה מכבר , יודעת לחיות ללא כסף, ללא בית, ללא "בטחונות"
(הבטחון היחיד הוא הבטחון עצמו- בטחון בנכונותם של דברים)- קל כ"כ , פשוט כ"כ, נכון כ"כ.
גם עכשיו בפרק האורבני- הוצאותי מינימליות אך איכות חיי גבוהה ובריאה.
בלי : רכב, טלוויזיה, ניר טואלט, מוצרי צריכה, מרכך שיער,תרופות/רופאים, קפה תה סיגריות, בשר, דגים, אלכוהול, ויטמינם , תוספי מזון מסעדות ואוכל בחוץ .
עם : אוכל אורגני מלא ונפלא, שמנים אתריים, אבנים, חברה טובה-Good Company . מחשב ואינטרנט , יוגה כל בוקר, חלונות ענק לזריחה וחלון קטן לשקיעה.
העונג שבפשטות מרצון הוא אדיר, התימהון על אורח חיים בזבזני, חולני, המפצה על חוסרים מנטליים הפך לחמלה,
אני מאמינה שחיים בפשטות (לכל אדם אמות המידה של פשטותו היא) הם חיים של אהבה - אהבה עצמית
תודה

בלי : רכב, טלוויזיה, ניר טואלט

בלי ניר טואלט?
אז.. מה במקום?

_בלי ניר טואלט?
אז.. מה במקום?_

ספל מים + כף יד. מיליארד הודים לא טועים !
ומה לדעתך עשו אבותינו בימי טרום-הנייר-טואלט ?

בלי טלוויזיה זה שחרור לא רגיל יותר זמן לקרוא, יותר זמן אכות עם המשפחה, ו....יותר זמן פשוט לישון-מומלץ ביותר!
על רכב לא הייתי מוותרת -רכב הוא כמו כנפיים, כלי להשגת חופש תנועה.

השארו בפשטות

• לא יהיו שודדים
• לא תצטרכו לעסוק בשמירה
• לא תעלה בכם גאוה
• לא תעלה חמדנות
• תוכלו לנוח
• תעסקו באוצר האמיתי שהוא "האין" ולא ה"יש"
• תעסקו במהות ולא במיותר
• לא תפרנסו חפצים
• תקבלו ולא תשועבדו

בלי טלוויזיה זה שחרור לא רגיל יותר זמן לקרוא בבאופן (-:
גם אנחנו בלי TV ואכן משפר את איכות החיים,
ואצלי התהליך התחיל קודם ומתעצם סביב התינוקת הבאה אלינו בקרוב - מסביב הרבה הרמות גבה, התבדחות על חשבוננו ובטח גם רכילות מאחורי הגב...
בנתיים עוד לא קנינו כלום הכל מחברים (וגם זה אנחנו לוקחים במתינות - לא לוקחים מה שלא צריך)
מצד שני אני שואלת עצמי לא פעם אם זה לא קצת "עבודה בעיניים" אני ב"פשטות" כי כולם סביבי מכורים לקניות... ואני יכולה להשתמש במה שהם קנו ממילא.
על אוטו אני לא מוותרת לעת עתה - הרבה יותר מידי איכות חיים בשבילי וגם די הכרחי לעניני עבודה.

שלום לכולם,
לגבי סוגיית נייר הטואלט - התחליף הם אכן מים, בריא יותר , נקי הרבה יותר,
מי שלא מומחה בשיטה ההודית יכול להתקין בידה על האסלה,
יותר פשוט יותר זול, איכות חיים הרבה יותר גבוהה, וגם העצים שמחים...

למה הכוונה בשיטה ההודית?
כוס מים מספיקה לניקוי טוב?
ואיך מסתדרת הפשטות עם מחשב ואינטרנט?

ואיך מסתדר ביזבוז המים עם בעיית המים בארץ?

אלון, לא מסתדר לי כל כך ענין הפשטות עם המנוחה. חיים בפשטות (מודה שאני לא שם) מאפשרים, כך נדמה לי, הנאה מדברים פשוטים אבל הם לוא דוקא חיים של מנוחה. אדם שאוהב את מה שהוא עושה זקוק פחות למנוחה מסוג מסוים, מנוחה של בריחה וחפוש תחליפים יקרים לדברים הפשוטים..
'שיא השיאים', בעיני, זה אורח חיים שבו אדם אוכל את מה שהוא מגדל. זה לא קל, אבל זה שלם, נכון. לכן, אולי, מעבר למחשבה על מה 'אני לא עושה', כדי לחיות פשוט, כדאי להוסיף 'מה אני כן עושה' כדי לחיות נכון.

'באה מנוחה ליגע ומרגוע לעמל'...

ב דחילו

'מה אני כן עושה' היא לדעתי פשטות פונקציונלית.
כלומר אם חיים בעיר אז

• לא לחיות בבית גדול אם בית קטן מספיק - בית גדול מצריך טיפול מיותר.
• לאכול אוכל מזין ובריא נקודה - בד"כ הוא נמצא בשוק. (לעתים רחוקות וחשובות "להתפנק" על קולה ווופלים)
• ללבוש בגדים נוחים נעלים נוחות ותיק נוח.

כמה שפחות לסבך את החיים.

בתכלס אין מנוחה פיזית אם לא נלך לסופר ולשוק אז נגדל ונקטוף פירות וירקות.

חיים פשוטים מקנים מנוחה למוח, במצב שכזה יודעים איפה כל דבר נמצא, כל דבר הוא בעל חשיבות אמיתית ואין קשקושים וטשטושים שמרחיקים אדם מהדרך בה הוא רוצה ללכת.

וגם..

כשהעשירים לובשים יקר
וזוללים מטעמים
בזמן שהעם רעב
וחי בין קוצים
שלא יתפלאו העשירים
אם יש גנבים ושודדים

חיים של מנוחה -
בבית קטן , מנקים ציק צק ויש זמן לנוח ,
צריכים פחות כסף , כך שעובדים פחות שעות (ככה זה אצלי , אבל אני גם מרויחה הרבה כסף פר שעה, מה שעוזר...)
ולגדל ירקות - שותלים , משקים , רוב הזמן פשוט מחכים שיגדל , בתכל'ס אין המון מה לעשות אם זה לא גידול למטרות מסחר , אז העבודה עונתית ולא מאוד רבה.

אלון, גנבים יש גם בין העשירים..

אבל כשאתה רעב וחי בין קוצים הסבירות שתגנוב מעשירים יותר גבוהה

גניבה קשורה לחמדנות לא פחות מאשר למצוקה, בטח כשחושבים על פשטות מרצון.

אבל משהו אחר הטריד אותי כשחשבתי על הדף הזה. למה אדם צעיר שואף לנוח? אני יכולה להבין אדם ששואף להיות פנוי ליצירה או ללמודים או לכל עסוק רוחני אחר, חוץ מדאגות פרנסה והישרדות. כל התרבות האנושית בערך נבנתה מהתשוקה הזאת. מנוחה כמטרה זו קצת הסתגרות, השתבללות וגם שמץ נצלנות.

אולי לא קשור לדף, אולי ימחק בקרוב, בכל מקרה

את צודקת במיליון אחוז! לא דייקתי! כשהתכוונתי למנוחה התכוונתי לזמן פנוי! לא התכוונתי לשאוף להיות ישנונים ועצלנים!

אנ רוצה לספר כמה שאני גאה בעצמי על שידרוגים פשוטים ומוצלחים, איך הפכתי זבל של מישהו אחר לזהב שלי:
יש לי קרובת משפחה (רחוקה מספיק למזלי) שהיא לא עלינו שופוהוליקית לא קטנה. ואע"פ שיש לי יותר כסף (או פחות חובות, תלוי איך מסתכלים על זה) ממנה, אני מקבלת ממנה פעמיים שלוש בשנה שקים שקים של בגדים ושאר מיטלטלין פשוט כי אין לה מקום בארונות.
מה שיש לו שימוש נשאר אצלי ומה שלא- יורד לבזאר השכונה.
אז קיבלתי לכבוד נקיון הפסח שלה כמה סדינים זוגיים. באיבחת מספריים הורדתי את הגומי והופ! הם הפכו למפות שולחן.
כמו כן את הסלון הישן שלהם קיבלתי, וציפוי העור המלאכותי שלו קצת התפורר, אז קניתי בד קטיפה מקומט בזול (10 ש"ח למטר) וציפיתי מחדש עם אקדח סיכות את הסלון, והופ! יש לי סלון חדש ב200 ש"ח (150 לבד, 50 לאקדח סיכות ונשאר המון בד לתחפושות לפורים...).
חוצמזה- בגדים לתינוק שאני לא אוהבת (מבד מגבת -יאחסי) הפכתי לבובות סמרטוטים,
טרניניגים שקיבלתי ממנה אימצתי מיד כי ככל שהטרנינג ישן יותר ככה הוא יותר ביתי,
ובכלל אני מאוד מרוצה מעצמי...

"איזהו העשיר ? - השמח בחלקו" - כך רבותנו אמרו לפני שנים ב"פרקי אבות".
תרבות הצריכה לה אנו עדים ומתקשים להיות לא שותפים מחדירה לנו בכוח ש"לקנות זה לחיות" או "אם לא גיהצת - משמע- אתה לא קיים"... ובכל הפסקת פרסומות בטלביזיה, שלטי חוצות, עתונים - מפוצצים לנו את הראש בפרסום צרכני מזיע ודוחה.
בסוף השבוע האחרון תכלתי בעתון "7 ימים" ולהפתעתי הגליון התחיל (כעתון) לאחר כמעט 30 עמודי פרסום ! כך שאפילו רפרוף על כותרות העתון (איני נמנת על קוראי הצהובונים לעומק, אם בכלל) התחיל בתשישות פרסומית כבדה. כמובן שגם בין הכתבות היו פרסומים נוספים...
אדם צריך לדעת מה להכניס לו לחיים. ויותר מזה לדעת מה לא להכניס ולא לאפשר כניסה לאותם דברים !
הבעיה לדעתי היא ההשפעה של העומס הזה על הילדים. מה ניתן לעשות ?

אני נכנסתי לאטרף של פשטות בקישוט הבית.
זה קרה כי עברנו פעם לדירה זמנית עם קירות מעץ שאי אפשר היה לשים עליהם כמעט אף אחד מהתמונות והקישוטים שלנו.
זה המשיך כשעברנו לארץ אחרת עם מינימום משקל.

וזה הולך ככה:
לוחות קיר ישנים או חדשים - יש לוחות שנה מדהימים עם תמונות מכל נושא שהוא, ציורים אמנותיים, מה שאת רק רוצה - 12 תמונות בקנייה אחת. אני קניתי לוח של ציפורים ופיזרתי על הקירות בבית.
אחר כך החלטתי שצריך לחבר בין התמונות - אז אני גוזרת מנייר "גבעולים", עושה מהם שיח גדול על רבע קיר, עוד מעט יגיע שלב העלים, וזה יחבר שתי ציפורים לקהילה...
אני גם צריכה לעשות אלמנטים של מים בשביל ברווז ושקנאי שיש לי - עוד לא החלטתי איך.
משפט מעורר השראה מאותיות נייר גזורות - על הקיר בסלון (מעל שחף לבן שנוסק אל השמיים).
ספירלה - לקחתי מהעבודה שארית של גיליון של סול, גזרתי בצורה כזאת בערך () (אבל ארוך יותר), השחלתי על חוט צמר עם קצת דבק בין החתיכות - יצאה ספירלה.
יש גם דבק מסטיק כחול - חברה חרדית שלי קראה לזה "דבק סמינריסטיות" - לשימוש רב פעמי, הוא נראה כמו גומי כחול, ואפשר להדביק אתו כל דבר במשקל קל (כלומר תמונות מנייר וקרטון), וגם להוריד אחר כך (ב-ע-ד-י-נ-ו-ת!).

בדים זולים מהשוק, חנויות בדים, וכל מיני פינות.
וכמובן - חנויות ויצ"ו, ורק שיתרחבו ויגדלו וירבו.
וכל הקחתן למיניהו, ואיסוף חפצים מהרחוב, בלי להתבייש (חצי דירה ריהטנו ככה).
החופש והיצירתיות שיש בזה משגעים אותי. זה לא כמו לקנות תמונה עם מסגרת - ואז להיתקע אתה לחמישים השנים הבאות. יש תנועה, קל לשנות.

ועוד דבר - לצייר על הקיר עצמו .

שיתוף מכוניות

מה דעתכם, אפשר ליישם את זה אצלנו?

חייבת לספר לכם על קהילה שלמה שחי חיי פשטות מרצון.

אני בטוחה שזו לא אידיאולוגיה מנוסחת שהם דוגלים בה, אבל, כמעט כל מי שאני מכירה מקהילת יוצאי הודו בישראל חי ככה.
דירות פשוטות וקטנות. כמעט ללא רהיטים. עובדים בעבודות לא זוהרות במיוחד וחיים ממשכורות צנועות.
רובם נטולי תארים אקדמאיים (יש לי 3 דודות שקשורות לאקדמיה - עובדות נקיון באוניברסיטת בן גוריון)
אוכל ביתי, בישול יומיומי (הרבה אורז ועדשים, עוף פעם בשבוע ובשר ממש נדיר), נוסעים באוטובוסים, לא טסים לחופשות בחו"ל.
שלא תטעו - אני לא מדברת על המצב הסוציו-אקונומי של תושבי עיירות הפיתוח אלא על אנשים שחיים מצויין ולא מרגישים שחסר להם משהו
כל עוד יש להם מנוי בספריית הוידיאו המקומית וגישה לכל סרט הודי חדש שהגיע לארץ......
מעולם לא שמעתי מישהו מהם מתלונן על מצבו הכלכלי או מטריד את עצמו בדאגות לפנסיה, תוכניות חיסכון, הרחבת הבית, שופינג שופינג שופינג וכו' וכו'.

פשוט חיים באושר היומיומי ובשלווה שלהם. לא פחות מאושרים מכל אחד אחר.

>ובן זוגי אומר על זה: כל המשפחה שלך שאנטי שאנטי..<

אני מכירה כמה אתיופים כאלה.

שולה -אני די מסכים אם כל מה שאמרת ולדעתי כמו שזה נראה כיום הדרך היחידה לגונן על הילדים מפרסום בצורה חלקית (אך משמעותית) היא לעבור לפריפריה הנידחת (רמת הגולן, הערבה, אזורים בנגב, הבקעה וכו') וכך למנוע מהם את רדיפת האופנה ואת פרסום החוצות... לעומת זאת, לגבי עבודה באזורים האלו... זאת כבר בעיה אחרת.... =]

ההערה בקשר לאתיופים די מגעילה לדעתי כי הם לא בוחרים בדרך חיים זו אלה פשוט סובלים משבר אדיר בעדה, במסורת ובאורח בהחיים ובנוסף זוכים ברוב הפעמים לאפליה מצד האוכלוסיה המקומית ולכן נדחקים למציאות סציו-אקונומית נמוכה.

לעומת זאת יש חלקים נרחבים באוכלוסיה הבדואית שבהחלט בוחרת בדרך חיים של פשטות מבחירה. זה די מגניב לדעתי.

באוכלוסיה הבדואית שבהחלט בוחרת בדרך חיים של פשטות מבחירה.
או, אבל זו ראיה רומנטית / סטריוטיפית (מגעילה כלשונך (-: ) של הבדואים בדיוק כמו זו שהובעה קודם כלפי האתיופים...

יש הבדל אדיר בין פשטות, לפשטות מרצון האחרונה משוייכת למי שיש להם האפשרות לצרוך ובוחרים שלא לעשות כן.
מי שחייהם פשוטים אבל הסיבה היא חוסר יכולת זה עניין אחר לגמרי, ובכלל לא בטוח שישמרו על סגנון שזה אם וכאשר תשתנה היכולת לצרוך.

אני לא בטוחה שזה מדויק כלפי הבדואים. אני מניחה שחלק מהם היו שמחים להשתלב בסגנון חיים עירוני יותר, אילו יכלו (בתנאים הוגנים - לא דחיסה בעיירות-נפל כמו שהיום מציעים להם), אבל חלק כן היו בוחרים להמשיך עם סגנון חיים נוודי - אם היתה להם אפשרות, והיה נשאר להם שטח הוגן לרעיית עדרים.

אבל היום זה לא בא לגמרי מבחירה. או יותר נכון - בחירה בין שתי אפשרויות די גרועות.

היי גם אנחנו חיים חיים של פשטות מרצון.
חוץ מפינת אוכל, ווילון (שעלה 70 שקל) לא קנינו כלום, והבית שלנו ממש מאובזר (אפילו יותר ממה שצריך לדעתי) והוא גם יפה יפה יש לנו רהיטים מקש, תמונות בשפע על הקירות (אני ציירת) ורהיטים שמצאנו גררנו ושיפצנו.
מעבר לסלידה שיש לי מתרבות הצריכה, יש לי גם אמונה גדולה, ואני מאמינה שלא צריך לעבוד קשה בשביל דברים ושאלוהים מספק לי מה שאני צריכה תמיד,וכל פעם זה מרגש אותי מחדש לראות איך בקשתי משהו והוא הביא לי (היום למשל קבלתי חמש שקיות עם בגדים לילדה, בקשתי בגדים קצת סתווים לעונה המתקרבת, אבל קבלתי בגדים לשלוש שנים הבאות (-:), וזה הרבה הרבה יותר מרגש מאשר ללכת ולקנות משהו

הדיון שהתפתח בדף יחס של ילדים לפשטות מרצון מחזיר אותי לשאלה - מהי פשטות מרצון בעיני.
עבורי מדובר ב:
1) עצירה לרגע לפני רכישה / התחייבות כספית - לעצור לרגע ולחשוב: מה אני באמת צריכה
2) במילוי הזמן בפעילויות שאינן קשורות בקניה: פגישות עם חברים, טיולים בטבע, כתיבה בבאופן והימנעות מפעילות מעודדת רכישה: הסתובבות בקניון, מעקב אחרי מכירות חיסול, דיבורים מייגעים על "קניתי ועלה לי רק..." וכיו"ב)
3) המנעות מצבירה של חפצים שאינם נחוצים עוד. (או שאינם נחוצים מכתחילה)
4) מצידי יש פה גם יש איזה היבט של אחריות חברתית: אקולוגיה - שמירה על משאבי הכדור, העדפת כחול לבן, העדפת עסקים קטנים, העדפת חברות שנוהגות כבוד בקהילה (עובדים, ספקים, נזקקים) והחרמת חברות שהפרסומות שלהם מביאות לי תחלסטרה (TNT עם הפרסומות הפורנוגרפיות - פדופיליות, תפוזינה שמוכרים מיציצי ועוד) - לא בטוחה שסע' זה קשור עם פשטות מרצון אבל הוא חלק מהרגלי הצריכה שלי.

לא מדובר בסגפנות - אני לא חיה כמו איזה נזיר הודי. יש לי בבית חפצים, חלקם חפצי נוי לא "שימושיים", אני קונה דברים, אני מושפעת מפרסומות, מנסה מוצרים חדשים, ויש דברים שאני פשוט רוצה שיהיו לי (לפעמים אני מתגברת, לפעמים לא)

ובהרחבה:
1) איך אני עוצרת וחושבת מה באמת צריך?
אדגים כי קשה לי להסביר: מחשב האם אני זקוקה למחשב חדש מהיר או שדי לי לצרכי במחשב פשוט כי אני משתמשת רק במעבד תמלילים? לפני כמה שנים התענינתי בנייד - כל הזמן ניסו לשכנע אותי לקנות את הכי משוכלל הזה או האחר את היותר קל / מהיר / מסך גדול / מסתובב (עושה לך קפה בבוקר). אבל אני נשארתי מפוקסת מה שהיה נחוץ לי זו מכונת כתיבה ניידת - לזה מספיק גם מחשב מיושן למדי.
אותו דבר לגבי התוכנות - האם נחוץ לי XP או אולי לצורכי ההדפסות שלי מספיקה לי גירסת 97? האם נחוץ לי סורק? צורב? מדפסת ואם כן איזו, וכו'. מדובר בזיהוי מה שאנחנו באמת צריכים, להמנע מקניה של דברים כי הם שם.
וזה קשה כי מיקרוסופט מנסים לשכנע אותנו שאנחנו באמת צריכים A B C. ואכן, כן XP יותר טוב מה 97 אבל אני לא זקוקה ליותר טוב הזה. וזה קשה כי תמיד יש עסקאות חבילה (מחשב מוכרים עם צורב סורך רמקולים משוכללים ויד שעושה מסאז' - מה? כזה דיל, לא תקנה?)

אותו הדבר עם מוצרים לתינוקות - הקטלוג של שילב הוא פלא שיווקי ממש - לא בצילומי המוצרים אלא באופן בו הוא מעצב את הצורך של הורים חדשים, באופן בו הוא מתפלל את החשיבה ויוצר את האמונה שצריך.

אהבתי את דברי עודד המחפש - ללמד את הילד לבקר את הפרסומות. האם שמתם לב למשל איך שמים הרבה - הרבה משחת שיניים על המברשת, הרבה גבינה / נקניק על הלחם, ז"א מעודדים אותנו באופן גלוי לצרוך את המוצר ובאופן סמוי - (תת מודע?) להשתמש בהרבה

גם בסופר - קני שנים קבלי שלישי, קני A קבלי B. לשמחתי הולכת ומשתכללת היכולת שלי לעצור ולשאול - האם אני צריכה 3? האם אני צריכה B?
אני משתדלת לא לקנות קניות אימפולסיביות - הללו בד"כ מופעלות ע"י מנגנון ה"צריך" של המשווקים ולא על פי מה שאני זקוקה לו. כלומר אני ממש באופן מעשי לגמרי עוצרת לחשוב - אחזור מחר לקנות אם אגלה שנחוץ לי.

אפשר לשאול ולא לקנות -
במיוחד מוצרים לתינוקות - ילדים. הריהוט שקיבלנו הוא כולו יד שניה, עגלה (האמת קיבלנו שתיים), שידה, טרמפולינה, מיטה (בסופו של דבר הפסקנו לגמרי השתמש בה ופרקנו אותה אחרי כמה חודשים). עשינו מנוי לספריית וידאו ועכשיו עשיתי מנוי לספריה העירונית.
חשוב לי להדגיש אני יכולה להרשות לעצמי לקנות הכל חדש, את הכי יקר ועוד ישאר לי עודף, אי הקניה לא נעשה מטעמי חסכון כספי בפני עצמו המוטיבציה היא להמנע מרכישה של מה שאפשר לא לקנות. וככה כמעט, כל הבגדים של הבת שלנו הם יד שניה למעט מס' פריטים שנתקבלו במתנה.
השאילה מעבר להיות ידידותית לכדורהארץ (ולכיס) מאפשרת לי להבין אם אני באמת צריכה משהו או שלא אם אצטרך, אקנה.

2) מילוי הזמן בפעילויות שאינן קשורות ברכישה - טיולים, מפגשים עם חברות (כן, גם בבתי קפה (-:), סרט, הצגה, מסאג' אני מוציאה שם כסף, אבל לא עבור חפצים אלא עבור חוויות. תמיד אעדיף שביום ההולדת שלי חברות יקדישו לי זמן ותשומת לב רגשית ולא חפץ. בכל עת אעדיף לבלות עם חברה בגינה מאשר ללכת איתה לקניון.
בהקשר של מתנות זה לא תמיד פשוט - בשנים האחרונות למדתי לבקש שלא יביאו לי מתנות לימי הולדת - חנוכת בית - לידה. ואני רואה שזה מייצר קושי עבור הסביבה - כי אני מבקשת במקום זה יחס רגשי, אני שוב ושוב מגלה שאנשים מתקשים - הרבה יותר פשוט להם לקנות ספר מאשר לכתוב ברכה. וצריך לחשוב גם על זה.

3) המנעות מצבירה של חפצים לא נחוצים:
זה מתחיל בלא להכניס אותם הביתה מלכתחילה - לא לקנות מה שאין לי צורך בו. זה נכון גם לגבי דברים שאנשים רוצים לתת לנו אני לומדת לא לקחת מה שאני לא צריכה, (מאמא שלי זה מאוד קשה כי היא קנינית גדולה מאוד - "הנה מצעים מצויינים שקניתי במבצע" - פעם הייתי לוקחת כדי לא להעליבה היום אני אומרת "תודה, אבל אין לי צורך בזה" ואני לא לוקחת אלי הביתה שמיכה נוספת על ה 3 שיש לנו (כאמור, פעם לא אמרתי לא) רק כי אמא שלי קנתה במבצע.
כך גם עם, מתנות במיוחד עכשיו סביב הלידה - אני עוצרת לחשוב מה באמת אני צריכה כדי שהבית שלי לא יוצף בחפצים שתופסים את המרחב, וביקשתי שלא יקנו לנו מתנות ולא לקחתי בהשאלה דברים שלגמרי לא נחוצים לי (פח לחיתולים, מחמם בקבוקים, גם את הצעצועים האלו...)

החלק הנוסף הוא בלהוציא מהבית מה שאינו נחוץ עוד - כלי מטבח מפונפנים שבעבר מאוד אהבתי וכיום אני לא מגיעה בכלל לשימוש בהם נתתי לחברים שעדיין אוהבים מאוד מטבח משוכלל, ספרים העברתי הלאה, קלסרים של התואר - לא שמרתי אלא בסיום כל שנה הנחתי בלובי של הפקולטה לשימושם של אחרים (הם נחטפו כלחמניות חמות),

עוד נקודות

• חשוב לי לא לכפות את האידיאולוגיה שלי על אחרים - יש לי חברה טובה שהיא החומרנות בהתגלמותה, ואני בשום אופן לא אתן לה ברכה ו מתנות מתכלות - היא רוצה: בגדים תכשיטים וכיו"ב וזה מה שאני נותנת לה. (מחברים קרובים אני מבקשת שלא יקנו מתנות או מתגברת על המבוכה ומנחה מה נחוץ לנו)
• יד שניה,

לי אין בעיה לקבל מחברים דברים יד שניה לקנות בחנויות יד שניה מפריע לי (אולי זה השלב הבא (-:)

• שפע - בלאגן,

אצלי קרה איזה שינוי חשיבה מה שנראה לי פעם כמו שפע מהנה הפך עבורי לבלאגן דחוס ומלחיץ, היו לי 16 תבניות אפיה שונות, חילקתי אותן לחברים וחברות, כי הן הפסיקו להיות "איזה כיף יש לי הרבה תבניות" והפכו להיות "איזה קריזה אין לי מספיק מקום איחסון, הכל נופל כשפותחים את הארון וקשה להגיע לתבנית שאני רוצה" כשרואים את זה ככה נהיה הרבה יותר קל למסור הלאה את החפצים.

• ביקרתי אתמול אצל חברה ולפני שבאתי עבר לה בראש: אוי מה P תגיד על ריבוי המשחקים שיש אצלנו, אז חשוב לי לומר שכמו תמיד יש פער בין האידיאולוגיה שלנו לבין היישום שלה ושאף אחד לא יעלה בדעתו שאני לא קונה כלום וחיה חיי צנע המבוססים רק על יד שניה, השאלה והשד יודע מה. מי שייכנס אלי הביתה לא ימצא שוני בינו לבין בתים אחרים של זוגות צעירים. (אולי יהיה לו מה לגיד על הטעם שלנו P-: אבל לא יראה לו שאני שונה מחבריו האחרים)

יותר מזה?! גם לי לפעמים "בא לי" כשאני הולכת לפגוש חברות ורואה את כל העגלות המודרניות - משוכללות נילוניות מעוצבות (מישהו אמר בוגבו/מקלרן (-:) אני נהיית מודעת ליושנה של העגלה שקיבלתי אחרי ששימשה נאמנה שלושה ילדים, ובא לי שגם לי תהיה כזו יפה חדשה ואופנתית. אבל אז אני חוזרת ושואלת את השאלה בה פתחתי - מה באמת נחוץ לי?

מצידי יש פה גם יש איזה היבט של אחריות חברתית: אקולוגיה - שמירה על משאבי הכדור, העדפת כחול לבן, העדפת עסקים קטנים, העדפת חברות שנוהגות כבוד בקהילה (עובדים, ספקים, נזקקים) והחרמת חברות שהפרסומות שלהם מביאות לי תחלסטרה (TNT עם הפרסומות הפורנוגרפיות - פדופיליות, תפוזינה שמוכרים מיציצי ועוד) - לא בטוחה שסע' זה קשור עם פשטות מרצון אבל הוא חלק מהרגלי הצריכה שלי.
זה חלק אינטגרלי מהפשטות מרצון.

ואני רואה שזה מייצר קושי עבור הסביבה - כי אני מבקשת במקום זה יחס רגשי
אני לא מבקשת יחס רגשי במקום זה.
אני פשוט מבקשת שלא יביאו מתנות, ואני רואה שאנשים מתקשים פשוט בגלל החינוך שלהם והנורמות החברתיות. הם ירגישו שהם "לא מתנהגים יפה" אם הם לא יביאו משהו. "מה זה, איך אפשר לא להביא לך מתנה ללידה?" הם לא מרגישים נוח סתם ככה לבוא לבקר בלי מתנה.
וזה נורא, כי אצל כל האנשים האלה גם אני מרגישה לא נוח לבוא לבקר בלי מתנה!
משהו שאני לא ביקשתי ולא צריכה, אבל להם לא היה נעים.

לי אין בעיה לקבל מחברים דברים יד שניה לקנות בחנויות יד שניה מפריע לי
גם אצלי יש הבדל גדול בין יד שניה מאנשים שאני מכירה ואוהבת (שאז אני מאוד מאוד אוהבת לקבל וללבוש), לבין סתם בגדים משומשים.

הפסיקו להיות "איזה כיף יש לי הרבה תבניות" והפכו להיות "איזה קריזה אין לי מספיק מקום איחסון, הכל נופל כשפותחים את הארון וקשה להגיע לתבנית שאני רוצה"
קראת את פליי ליידי במקרה? (-;

אני כבר שנים מפתיעה קופאיות בסופרמרקט כשאני מסרבת לקבל "מתנות". אני אומרת להן, שאני פשוט לא צריכה. אני מקבלת רק מה שאני צריכה. בזמן האחרון שמתי לב שפחות מופתעים מזה. אולי בשכונה שלנו יש הרבה שמסרבים לקחת מה שהם לא צריכים...

זה כל כך מפשט את החיים, כשאין הרבה חפצים, אין צורך בהרבה קניות, יש מרחב לנשימה.

אני מרגישה שיש עוד כיוון ל-פשטות מרצון. לפשט את החיים מבחינה חברתית. להיות בקשר עם מי שרוצים, ולא עם מי ש"חייבים". להתרחק מאנשים שיוצרים דרמות, עימותים, ו-סיבוכים מרצון.

להיות בקשר עם מי שרוצים, ולא עם מי ש"חייבים".

אוה! זאת גדוּלה!!!!
לא קל לעשות את השינוי הזה.
אפילו קשה יותר מלהוציא את הטלוויזיה מהבית...

"אמור לי מיהם חבריך ואומר לך מי אתה"...

דומני שזה קשור בתדמית העצמית שלנו. כשהיא לא משהו, אנו נוטים להיות בקשר עם אנשים שמקבעים אותה כך.

מי מעלה אותנו למעלה? מי מפקס אותנו? מי נותן לנו השראה? מי מקבל אותנו בלי שיפוט?
אך גם:
מי מושך אותנו לבינוניות? לתבניתיות? מי מבקר את בחירותינו כי רע לו בחייו שלו? מי הוא פשוט הרגל ולא צורך לנשמה ?

ועוד:
מה אנו עבור מכרינו.
זאת כמדומני, גדוּלה גדוֹלה אפילו יותר...

אני קוראת את הדף הזה ורואה שבעצם ככה אנחנו חיים כבר הרבה זמן (כן, עוד לפני שהכרנו את "באופן", תארו לכם).
היו תקופות שאולי הפשטות לא היתה לגמרי "מרצון"... אבל דווקא התקופות האלה באמת חידדו והבהירו לנו מה חשוב לנו ומה סדר העדיפויות שלנו. מאמינה שזה מחלחל ועובר גם לילדים.

ותודה לפצפונת ולצוויליך שנתנו "אישור" לדברים שאני מרגישה כבר תקופה ארוכה לגבי להיות בקשר עם מי שרוצים, ולא עם מי ש"חייבים". (אפילו כבר מתחילה ליישם).


_

פשטות מרצון, כפי שאני מבינה את המושג, פירושה לנסות לחשוב בצלילות על כל תחומי החיים - מגורים, כספים, אוכל, בריאות, יחסים, פרנסה - ובכל אחד מהם לבחור את מה שעונה על צרכינו האמיתיים.
אם לקחת את האוכל כמשל לכל שאר תחומי החיים - להמיר את הג'אנק-פוד (הבחירה הקלה והאוטומטית, הזמינה, המהירה, התעשייתית, השטחית, שמתחזה לדבר שאנחנו זקוקים לו) באוכל מזין באמת.
בנוגע להוצאות כספיות - למיטב הבנתי, פשטות מרצון אינה זהה לגמרי להסתפקות במועט.
פירושה לקנות בתבונה את מה שבאמת נחוץ לנו. למשל - לקנות דבר אחד שמשמח אותי באמת, במקום עשרה דברים זולים שלא באמת נחוצים לי.

ועניין נוסף - אני חושבת ש-פשטות מרצון פירושה גם לנסות להתפרנס ממשהו שהוא "חלק מהפיתרון ולא חלק מהבעיה".

אני כבר שנים מפתיעה קופאיות בסופרמרקט כשאני מסרבת לקבל "מתנות". אני אומרת להן, שאני פשוט לא צריכה
אבא שלי היה עושה את זה וכילדה זה הביך אותי נורא, היום גם אני ככה - אוי, נהייתי אבא שלי?!
P ממחשב אחר

אגב -
נראה לי שאחת הסיבות לכך שקשה להיגמל מהרגלי הבזבוז נובעת מכך שבזבוז כסף מעניק תחושה טובה של שפע: "אם אני מבזבזת, כנראה שיש לי כסף ואני יכולה להרשות לעצמי".
זו גם הסיבה שקנייה בזבזנית אחת נוטה להוביל לקנייה בזבזנית נוספת. כשנכנסים להלך הרוח הבזבזני, היד קלה מאוד על הארנק.

אבא שלי היה עושה את זה וכילדה זה הביך אותי נורא
למה זה הביך אותך?
את זה ממש לא הבנתי. סיקרנת אותי!
אגב, אני גדלתי על הציטוט "שונא מתנות יחיה" כפתגם וכאמונת חיים. אבא שלי היה מצטט אותו בכל הזדמנות.

שונא מתנות יחיה

גם אני כזו , אבל בקיצוניות ,
היתה לילדה יומולדת ונלחצתי מכך שהבית יתמלא דברים מיותרים ,
אז כתבתי על ההזמנות :
מפאת חוסר מקום נא להביא רק מתנות סמליות או מתכלות .

מלבד כמה דברים מעצבנים באמת קיבלנו רק דברים סמליים ששמחו את ביתי מאוד .
(מבחינתה המתנות הכי משמחות היו סרט לשיער וחבילת טושים )

השארתי את המתנות בסל והיא מדי פעם שולפת משהו , בקצב שלה .

קיים בחיי דיסוננס בין הרצון לחיות חיים פשוטים לבין שפע כספי.

למרות שאני רוצה לחדד יותר את חיי הפשטות מרצון יש דברים שעוצרים אותנו והדברים שעוצרים אותנו הם דווקא הכסף והפרנסה שכובלת אותנו לאורך החיים הקיים.
אנחנו עושים דברים רבים ממה שהוזכר כאן (לא טלוויזה, לא עיתונים, רכב אחד, אוכל פשוט, בילוי בחיק הטבע וכו', מסרבים לקבל ציוד שלא צריכים, לא קנינו שום דדבר חדש לתינוקת) ואנו עושים זאת מגישה לחיים ולא מחסכנות, בשלב זה בחיינו הכסף שופע (דבר חדש לי ואני מתחייחסת לכך כמתנה חד פעמית שקיבלנו). אבל מקור השפע הוא הפרנסה של בן זוגי (שזו דרך אגב עבודה שהוא מאוד אוהב ואני פחות בגלל השעות הרבות). רוב הכסף נכנס מיד לכיסוי משכנתה ולחסכונות לפנציה ובכלל לא מורגש כי אין לנו צורך בו. אבל מכיוון שהעבודה כל כך מתגמלת מבחינה כלכלית אנחנו ממשיכים לגור בעיר במרכז (דרך אגב בעיקר כדי שנוכל להסתדר עם רכב אחד כי מהבית יש אוטובוס לעבודה) וגם כדי שאני לא אצטרך לעבוד ואוכל להיות עם ביתנו. אני רוצה לעבור לחיות במקום פשוט יותר ולגדל את מזוני בעצמי אבל יודעת שלא אוכל לוותר על הניידות שלי ולא רוצה להחזיק עוד רכב (כי זה ממש לא פשטות מרצון). כמו כן אני מרגישה עדיין שיש חשיבות ליצור ביטחונות לעתיד ולכן אנו בוחרים כרגע להמשיך ולהשתמש בשפע הכספי להבטחת עתידנו. הייתי רוצה לחיות חיים יותר פשוטים בבית על האדמה או באוהל ולגדל את מזוני בעצמי בקהילה נעימה ותומכת, אבל אם נעבור לאורך חיים שכזה בן זוגי יצטרך לעזוב את העבודה המתגמלת ואז באמת היינו צריכים להסתפק במועט בגלל חסכנות ולא רק מבחירה.
האמת היא שהיה לי קשה מאוד עם הקניה של הבית, לא רציתי לשלם חשבונות שיאלצו אותי לעבוד יותר ממה שמתאים לי אבל השתכנעתי לעשות זאת מהסיבה שעדיף לשלם שנים לבית משלי מאשר לשלם עבור בית שאינו שלי. מה שיוצא הוא שבזכות המתנות אנחנו נשלם פחות שנים ונקבל בית שלנו אבל אני משלמת בכך שאני חיה אורך חיים שונה ממה שהייתי רוצה. ואני שואלת את עצמי כל הזמן האם זה שווה את זה? וגם אם זה רק לארבע שנים ולא לכל החיים האם זה שווה שאחיה את חיי במקום שאינו מספק את הצרכים הסביביים שלי (שזה לחיות על האדמה ולא באוויר).
וגם מכיוון שאני מרגישה מוזר עם כל הנושא הכספי אני לא מרגישה נוח לדבר על הנושא הזה לא עם משפחה ולא עם חברים גם כדי שלא יקנאו וגם כי זה די מגוחך שמצד אחד אני רוצה לחיות בטבע אבל חיה בעיר כדי לסגור את המשכנתה כמה שיותר מהר.
אני מאמינה שאנו אורחים בעולם וצריכים להחזיק בכמה שפחות רכוש ובטח לא ברכוש של שטח (וזה המקום להמליץ על הספר 'ישמעאל'), אז איך זה שאני בעצמי לכודה בתוך הכלכלה המודרנית ולא יכולה להיפתר מהפרדיגמה שעל מנת להבטיח את עתידי אני צריכה נכסים וחסכונות?

כן אלו צרות של עשירים, ממש הרגשה של "מה שיש לי הלוואי ולא היה לי ומה שאין לי את זה אני רוצה" (מתוך שיר של אריאל זילבר).

פלונית , יש פתגם כזה שכל עכבה לטובה , נראה לי שבאמת כרגע זה מה שמתאים לכם וזה בסדר תקבלי את זה , עוד יהיה זמן לגור בכפר ולגדל ירקות , תפיקי את המירב מהחיים שיש לך , ודרך אגב יש פה דף על סדרת ישמעל .

חבר'ה - זה בדיוק הדף בשבילי!

שנים אני מסבירה לבעלי (שגדל בשני חדרים וחצי, ונאלץ לחלוק חדר אחד עם אחותו
עד גיל 18...)
שלא צריך בית גדול - זו סתם הוצאה מיותרת.
צריך בית קטן, כל הילדים בחדר אחד,
גינה כדי שיהיה להם איפה להתרוצץ עם החברים,
קהילה
ואם אפשר (בירושלים זה קצת קשה אמנם) לנסוע באופניים לעבודה (אפשר להרכיב את הילדים).
אני למשל רוצה לקנות תלת אופן - בטוח להרכבת הילדים, ויש מקום גם למצרכים מהסופר...
תמיד אפשר לנסוע על המדרכות... וזה גם ספורט.

בקיצור - מודל הקיבוץ מתאים לי מאד - בתים קטנים, כשהמוקד הוא לא להיות בבית, אלא להיות בקהילה.

אני עדיין מסבירה לבעלי...
קשה לו לקלוט...

אז ככה:
ויתרנו על הטלויזיה. מראש. פשוט מעולם לא קנינו אחת...
מצד שני, אנחנו מחזיקים מחשב.

אנחנו חיים לא רע בבית קטן.
(אבל בדיוק עכשיו אנחנו מרחיבים קצת וקשה לי מאוד לחכות שנסיים)

אני לא קונה מוצרים יקרים, לא רהיטים, לא בגדים ולא צעצועים
אבל אני כן קונה משהו חדש מדי פעם רק בשביל להרגיש חדש.

אני אופה לחם בבית
אבל אני חייבת חבילת טבעול במקפיא, בשביל לדעת שהאופציה קיימת ולא חייבים לבשל כשאין כח.

בחרנו לגור בפריפריה
מה שהופך אותנו לתלותיים ברכב.

אין לנו כמעט רהיטים קנויים-חוץ ממיטה אחת את הכל קיבלנו או שחמי בנה
אבל אני חולמת לקנות ספה חדשה אחרי שנגמור את ההרחבה.

לא יודעת מה זאת פשטות מרצון.
נראה לי שעל כל דבר שויתרתי עליו יש דבר אחר שאני לא-יכולה-בלעדיו.
יכול להיות שבאמת יש דברים-שאי-אפשר-בלעדיהם או שהפכתי לתוצר של תרבות הצריכה שבה גדלתי?

לא נורא, לפחות זה מתקזז

אבל אני חייבת חבילת טבעול במקפיא, בשביל לדעת שהאופציה קיימת ולא חייבים לבשל כשאין כח.

אני במשך כמה שנים הייתי מחזיקה במקפיא חבילת נקניקיות עוף, למקרה שכל האוכל בבית ייגמר, ואני אהיה בקריזה של רעב, ובזכות הגועל נפש התעשייתי הזה יימנע פיצוץ.
זה יעיל מאוד, ואני תומכת בזה. הייתי גומרת חבילה כזאת בחצי שנה או שנה. אני לא רואה בזה כל רע.
ותארו לכם איזה בידור היה לי לנסות לענות לסוקרת טלפונית שביקשה ממני להשתתף בסקר על הנקניקיות שאני קונה.

"מאיזו חברה את מעדיפה לקנות נקניקיות? פסטרממיה?"
לא
"זוגלובק?"
לא
"ירוחם נקניקים?"
לא
"בשר השפע?"
תשמעי, אין לי מושג. אני לא קונה לפי שם של חברה.

"לאיזו חברה יש את המחירים הכי טובים לדעתך? זוגלובק?"
לא
"דבש הבשן?"
לא
"ירוחם נקניקים?"
לא
וכולי...

"אז איזה נקניקיות הכי טעימות לך? בשר השפע?"
לא
"פסטרמה-אמו?"
לא

בשלב הזה נהייה לי לא נעים. מה היא אשמה שנפלה עלי. אמרתי לה:
תשמעי, אין לי מושג. באמת שאין. אני קונה חבילה, שוכחת במקפיא וזהו. אולי תשאלי אותי על קוטג'...?