The world is too much for me
The world is too much or me

This bloody world is much too much for me!!

זה לא הסיפור על ילד שנוגע חזק מדי. זה הסיפור על איך הילד הזה והמבוגר הזה מרגיש. על איך זה נראה מבפנים.

_לפעמים רגישות חושית היא תכונה של הבנאדם, כמו שיער חום או נקודת חן או הצורך במשקפיים, והיא לא מעלה ולא מורידה הרבה בחיים שלו.
לפעמים רגישות חושית היא תכונה שקצת מעצבנת בתחומים מסוימים, אבל רוב הזמן מהווה יתרון - כמו במקרה שלי, למשל: כשהייתי קטנה הייתי בררנית מאוד בבגדים (לא גופיות, לא הדוק מדי, לא צווארוני גולף, ולהוריד את כל הטיקטות מהעורף), וחלק מזה נשאר עד היום. מצד שני, הרגישות שלי לשינויים זעירים בסביבה עוזרת לי לשים לב לפרטים שצריך לשים לב אליהם, ומסייעת לי להיות אשת מקצוע טובה יותר!
ולפעמים הרגישות החושית כל כך גדולה שהיא מעצבנת את הבנאדם ואת הסובבים אותו, ומפריעה לו לעשות את מה שהוא אוהב ורוצה וצריך לעשות._

אני כתבתי את זה, בדף ילד נוגע חזק מדי.

אני כתבתי את זה?
אני??
עכשיו אני צריכה לכתוב הכל מחדש.
אני רק לא יודעת איפה להתחיל.
העולם הוא יותר מדי.

כשהייתי קטנה קטנה, תינוקת, לא אהבתי דשא. בפעם הראשונה ששמו אותי על דשא התחלתי לבכות.
אחר כך הפסקתי, אבל לא אהבתי את זה.
בגיל חמש ושש כבר התגלגלתי על דשא בלי חשבון, והסיפור על "איך הייתי כשהייתי קטנה" די הצחיק אותי.

כשהייתי ילדה הרבה בגדים הפריעו לי: הגופיות עצבנו עם הכתפיות שלהם, הגרביים הקצת-ישנים לא היו הדוקים מספיק, בדים מגרדים גירדו, צווארוני גולף חנקו, וכל הטיקטות על העורף היו מחוץ לתחום.
אמא שלי אשה מעשית, לא עשתה מזה עניין, קנתה רק את מה שאהבתי ולימדה אותי לפרום את כל הטיקטות מהבגדים.
לא סיפור גדול. עבודה של חמש דקות והבעיה נפתרת.
היום אני כן לובשת גופיות, מורידה את הטיקטות בלי לחשוב על זה בכלל (רק מבגדים יקרים! הזולים תמיד בסדר), ואין שום בעיה.

כשהייתי ילדה שנאתי שנוגעים בי בלי רשות, שנאתי שמבוגרים מנשקים אותי, והידיים שלהם היו תמיד רטובות. הרבה דובר פה באתר על המרחב האישי של ילדים וכמה צריך להתחשב בו ולכבד אותו. נכון. אלמנטרי. הגיוני ביותר.

אני שונאת אורות ניאון. טוב, כל המחקרים תומכים בי בעניין הזה, שאורות ניאון פחות טובים לתחושה הכללית, והמנהלת שלנו נורא שמחה כשהבטחתי לה למצוא את נורות "הדור החדש", שלא מהבהבות ומכילות את כל ספקטרום הצבעים, כך שהאור שלהם רק, ידידותי יותר. וגם יותר חסכוניות בחשמל.

כשהייתי ילדה היו לי בחילות בנסיעות. אחר כך רק אם הייתי קוראת באוטובוס, או יושבת בסוף. או הפוך, בניגוד לכיוון הנסיעה. אחר כך כמעט בכלל לא.

אני לא מתלבשת נשי, לא מתאפרת, לא צמוד, מעט מאוד תכשיטים. טוב, זה סיפור ארוך, גדלתי הרי בבית של בנים, בחברה שוביניסטית, מהי נשיות, סיפור האונס שלי, ובכלל, עופו לי מארון הבגדים. אני לובשת מה שבא לי, ואני מתלבשת בטעם, ואני מתלבשת יפה (אחרי שהתחלתי להרשות לעצמי סוף סוף לקנות בגדים חדשים ולא רק יד שניה). הכל בסדר.

אני אוהבת ללכת לקנות בגדים. אבל אני גם לא אוהבת את זה.

אני אוהבת ללכת לשוק. זה הרבה יותר כיף מאשר סופרמרקט.

וכל זה נראה מבחוץ ממש בסדר, אולי כמה שגיונות אישיים ולא מזיקים, אם משהו מפריע לי אני מזיזה אותו הצידה, והחיים שלי מתפקדים נהדר, ואני הולכת לאן שאני רוצה ועושה מה שאני רוצה, והכל טוב.
והכל טוב.
הכל טוב.

אז למה אני עייפה כל הזמן?

לפי מה שלמדנו באוניברסיטה, כשהייתי ילדה היתה לי רגישות תחושתית מסוימת. קטנה. היא קצת הפריעה לי ביחסים בינאישיים, לא נורא, אחר כך זה הסתדר, ועם הבגדים כבר הסתדרתי מזמן. ועם הבחילות. זה כבר נון-אישיו.

לפי הספרות המקצועית אני מקרה קל. עוברת את כל החיים, מסתדרת פחות-או-יותר כמו שנדרש, לומדת מקצוע, עובדת, חיה.
מחשבים מעצבנים אותי, עם ההמהום וההבהוב, אבל עובדה שזה לא מפריע לי לתת לכולם עצות דרך האינטרנט

מבחוץ הכל נראה אחלה.
עד עכשיו, עד אתמול, הסתכלתי על עצמי רק מבחוץ.
בואו נספר לכם איך זה נראה מבפנים.

מזדהה וקוראת...

תספרי עוד, אם את מוכנה.
אני מרגישה שיש הרבה מה ללמוד ממך.

(אני , אגב, מגיעה ממשפחה של רגישים מאד להכל - אור, מאכלים מסוימים, טיקטים של בגדים, חול ים, אריגים עם מרקם שונה...קור / חום/ נסיעה...איכשהו אני לקחתי את זה לכיוון שונה. זה לא שאני לא רגישה - אני כן. אבל מתייחסת לזה אחרת כנראה).

ככה זה נראה מבפנים:

אני יכולה להרוג בשביל שקט.
הדירה שלנו קטנה קטנה, ואנחנו בחיים לא נעבור ממנה, כי היא נמצאת בפינה של העיר, במקום ש ק ט.
כשגרתי בדירה של ההורים שלי, התחלתי לצאת מדעתי בגלל הרעש של המכוניות מהרחוב הראשי.
אני מתחברת עם אנשים שמדברים בשקט. אחרי שבוע אחד בניכר, הלכתי למפגש של ישראלים ותיקים, וברחתי משם כל עוד רוחי בי. בגלל הרעש והצורמנות של טון הדיבור.
אני אוהבת מוסיקה. מאוד. אבל אם זו לא המוסיקה שאני בחרתי, אם הווליום קצת חזק מדי - אני מתפרצת וצועקת על זוט, ורק אז מבינה ומחלישה.
אני שונאת מחשבים, בגלל ההמהום. תכבו את זה! תכבו את זה!!!
תכבה גם את המסך. אבל כיביתי את המחשב! המסך כבוי! לא, הוא לא. אם תכבה אותו, תשמע שהוא בעצם דלק. זה אפילו לא המממ. זה _פסססס שבקושי אפשר לזהות. אבל זה שם. תכבה את זה.
אני הולכת לישון, אבל אם זוט נשאר על המחשב אני לא מצליחה איכשהו לעשות את זה. אני נשארת בסלון, מציצה לו מעל הכתף, הולכת לשירותים, חוזרת לסלון, מציצה לו מעבר לכתף, ולפעמים אני מצליחה להעיף אותו מהמחשב ונשארת לגלוש באינטרנט בעצמי, אפילו שלא רציתי, לא ברור למה.

אני יכולה למות אם יש לי רעש בעיניים.
אני נכנסת לבית, מדברת עם אנשים. הטלויזיה דולקת? אז אין שיחה ואין נעליים ואני לא יכולה להתרכז. או שאני מסתכלת בטלויזיה, או שאני הולכת לחדר השני. ההבהוב הזה מזוית העין יהרוג אותי.
אני שונאת ניאון, את זה כבר אמרנו. לפני חודש נכנסתי למשרד של האחראית שלי, ואמרתי לה שהגיע הזמן להחליף את נורת הפלורצנט מעל לשולחן שלה. היא הסתכלה על הנורה בהפתעה ואמרה: באמת? בכלל לא שמתי לב שיש בה משהו שונה.
היא עדיין לא החליפה את הנורה, וההבהוב נהיה קצת יותר גרוע. איך זה לא מפריע לה? זה מפריע לה בכלל? היא מרגישה? בטח זה לא מגיע לה למודעות, אבל מעצבן לה את מערכת העצבים ברמות תת הכרתיות. בטוח. איך ייתכן אחרת?
(ייתכן. עכשיו אני חושבת שייתכן)
משקפי שמש וכובע. טריוויאלי, לא?

אבל הכי גרוע זה השילוב של שניהם. אור, תנועה של אנשים, ורעש.
קניונים.
סופרמרקטים.
K-mart זה הכי נורא. אני נכנסת לשם, ותוך עשר דקות מאבדת את שפיות דעתי, לא זוכרת מה אני רוצה לקנות, מסתובבת ומסתובבת בין המדפים, ולא מצליחה לצאת משם, למרות שאני יודעת טוב מאוד איפה דלת היציאה.
ערים, באופן כללי.
תחנות מרכזיות.

כתה של שלושים וחמישה ילדים?
יום עיון או קורס של יומיים יחד עם עוד מאה אנשים?
אף פעם לא חשבתי שהם מטרידים אותי.
עכשיו אני תוהה.

וואו כל כך מזדהה. גם אני מחכה להמשך שלך תמרוש רוש.
לפני שבוע בקבוצת ריקוד בה אני משתתפת לא יכולתי לרקוד ליד מישהו שהיה ממנו ריח של סיגריות. אמרתי לו שאני ממש מתנצלת אבל אני ממש לא יכולה לרקוד לידו וזה לא משהו אישי. מסתבר שהוא בכלל לא עישן אבל בכל זאת היה לו ריח שלא יכולתי לסבול. איזה פדיחות. אני מריחה כל דבר בסביבה וכל ריח מפריע לי ומסתבר שאף אחדחוץ ממני לא שם לב לריחות הללו. אני לא מבינה משהו לא בסדר איתי או אולי עם כל השאר, איך הם לא מריחים?

תמרוש רוש, גם אני מזדהה איתך.

מאד מפריעים לי:אורות נאון (אני מרגישה שזה אור מת), רעשים - כל מה שכתבת על טלביזיה על המחשב, כל פעם קורה איתי!
גם אני שונאת שמדברים בכל רם וגם כשמתקרבים קרוב מדי, שונאת מקומות הומי אדם - אף פעם לא הולכת להופעת וכבר כמה שנים לא הולכת לסופרים.
בקיצור אני מרגישה כמוך וטוב לדעת שיש עוד אנשים כמוני!

אז אתמול ושלשום היה לי קורס של יומיים, קורס השתלמות עם משפחת וילברגר (כל המרפאות בעיסוק מתבקשות לקוד קידה ולהוריד את הכובע), כדי ללמוד את הפרוטוקולים והדיאטה הסנסורית לטיפול בבעיות של רגישות חושית.

מהתחלה משהו היה מוזר שם. רציתי לבוא, אבל גם לא רציתי. פספסתי את ההרשמה המוקדמת (מאה דולר הנחה!). נרשמתי שבוע אחר כך והם הסכימו להגניב אותי לשם בממחיר המופחת. הצדעתי להם דרך הטלפון.

לפני הקורס שיננתי לעצמי: תפסיקו עם אבחון היתר. יש מקרים עם בעיה, זה נכון, אבל מקרים שלא. יש לזה גם יתרונות. גדולים. אני רגישה לשינויים זעירים בסביבה, וזה עושה אותי מתבוננת טובה יותר. מטפלת טובה יותר. כשרון יותר גדול לארגונומיה והנדסת אנוש. אל תקראו לזה disorder!

הגעתי לשם אתמול שמחה וטובת לב, בשמונה וחצי, בדיוק בזמן, כדי לגלות שהסדנה התחילה שלשום.
התבלבלתי בתאריכים.
פאט וילברגר בכבודה ובעצמה מגיעה מארצות הברית לאוסטרליה, הזדמנות של פעם בכמה שנים, אני משלמת שש מאות דולר על הקורס הזה, ומתבלבלת בתאריכים.
התמוטטתי.
הנשמות שמסביבי היו הכי תומכות בעולם. תיכנסי, תלמדי, נמצא פתרונות. התעשתתי מחדש.

בהפסקת צהריים פט אוספת אותי ועוד אחת שפספסה את יום האתמול (יש לה ילד עם רגישות חושית, שלא נקלט בבית הספר), ויושבת אתנו על תקציר הדברים. היא מגיעה לחלוקה הגסה של "מקרה קל" "בינוני" ו"חמור" ואני שואלת אותה: תגידי, אז מתי מקרה קל הוא מספיק חשוב בשביל להפעיל את הדיאטה והפרוטוקולים? והיא אומרת לי: תמיד.

תמיד, היא אומרת. מקרה קל זה בנאדם שיכול לעולם לא להגיע לאבחון, כי הוא מסתדר ומתפקד והכל בסדר. אבל האנשים האלה משלמים מחיר. הם מתאמצים. הם מותשים. הם חייבים להתארגן ולתמרן כל הזמן.
אני בהתחלה התעלמתי מהמקרים הקלים, היא אומרת, וזו שגיאה. אפשר לטפל, אפשר לתקן, והשינוי משמעותי לבנאדם.

אנשים חוזרים מההפסקה, השעור ממשיך, ולאט לאט ההבנה נוחתת עלי.
אנשים משלמים מחיר. הם עייפים. הם מותשים. אני מותשת. כבר שבוע שלם, במסגרת המודעות העצמית שלי, אני שמה לב למשפט "אני עייפה". אני עייפה. אבל אני לא באמת עייפה. למה אני אומרת את זה כל כך הרבה? האם אני מרגישה ככה? מה אני בעצם מרגישה?

אין לי רגישות תחושתית. כלומר, יש, אבל זה בקטן. רק הטיקטות של הבגדים. והחזיות. והצמוד. והמגרד.
ומה עם האיפור והתכשיטים? זה לא קשור? הרי את אוהבת את איך שאת נראית עם תכשיטים.
ומה עם זוט? למה הקדשת כל כך הרבה זמן כדי ללמד אותו איך לחבק ואיך לגעת ואיך להחזיק לך את היד כשאתם הולכים ברחוב?
ומה באמת עם זוט? למה הוא מעדיף ללמוד ולכתוב רק בלילה? לא בגלל הרעש? טוב, נשאיר אותו בצד לרגע, גם תורו יבוא. כי מה אתי? מה עם הקניונים, שאני נכנסת פנימה ותוך חצי שעה כואב לי הראש? ולמה אני שונאת לקנות בגדים? לא בגלל המוסיקה שדופקת בחנויות? לא בגלל האור שמסנוור יותר מדי?
הקניונים. הקניונים. רוב האנשים מתייחסים לקניונים כאל בילוי.
והעשן של הסיגריות.
והשמש בעיניים.
והחזיות.
והמכוניות.
והמוסיקה. מוסיקה קלאסית לפני ארוחת הבוקר - שגרת היום של ההורים שלי - עשתה אותי זאבה רוגזנית נוהמת. כל בוקר.
הרעש.
האור.
אני לא יכולה יותר.
אני עייפה. אני מותשת. ברמה מזערית, אני סובלת כל הזמן.
העולם הוא יותר מדי.

זה לא אמור להיות דף בלוג. זה דף של שיתוף, של הבנה, של ידע אישי ותיאורטי וגם של עצות והתייעצויות. ושל פתרונות.
עכשיו אני כותבת את כל התהליך שלי, בפרטי פרטים, כי זו הדרך שלי לכתוב דברים.... וכי אני חייבת לשתף. חייבת לחלוק. מקווה שתבינו. מקווה שתשתתפו גם.

מבינה אותך ומקשיבה(())

גם אני אקשיב.

_מה עם הקניונים, שאני נכנסת פנימה ותוך חצי שעה כואב לי הראש? ולמה אני שונאת לקנות בגדים? לא בגלל המוסיקה שדופקת בחנויות? לא בגלל האור שמסנוור יותר מדי?
הקניונים. הקניונים. רוב האנשים מתייחסים לקניונים כאל בילוי.
והעשן של הסיגריות.
והשמש בעיניים.
והחזיות.
והמכוניות.
והמוסיקה. מוסיקה קלאסית לפני ארוחת הבוקר - שגרת היום של ההורים שלי - עשתה אותי זאבה רוגזנית נוהמת. כל בוקר.
הרעש.
האור._

כל מה שאת כותבת אלה הם "פלאי העולם המודרני-הטכנולוגי-המתקדם". שום דבר בזה הוא לא טבעי.
זה לא העולם שהוא יותר מדי. נשמע שהעולם המודרני הוא יותר מדי עבורך.

נשמע לי מוזר לקרוא לזה רגישות תחושתית כאילו זו סטייה מאיזה נורמה, בשעה שאת רגישה לכל מיני המצאות מטורפות של האדם (ניאונים, קניונים) שמראש (לדעתי) אנחנו לא בנויים להם.

אם כבר, הייתי מכנה את "הנורמליים" - קהים תחושתית.
ואותך - נורמלית.
(בטח לא שום דבר עם disorder... ).

<סתם פרספקטיבה של אחת, כנראה גם עם איזה רמה נמוכה יחסית של רגישות (שמיעתית, נסיעות ויש עוד כמה) אבל חיה רוב הזמן בסדר. אני חושבת...>

אחרון להיום:

הקורס מתקדם. תינוקות (קוליק!). פעוטות. ילדים. מתבגרים. מבוגרים.
מבוגרים.
הדאגה של מבוגרים שבאים לטיפול, היא אומרת לנו, היא שאם הרגישות המעצבנת תיעלם, הם עלולים גם לאבד את היתרונות של הרגישות שלהם.
כי יש לה המון יתרונות.
אנשים כמונו עובדים בתחום האמנות. המוסיקה. העיצוב. עם בני-אדם . רגישות לפרטים. ניואנסים. כשרונות גדולים. הרגישות היא חלק מהם, וחלק משמעותי. איך אפשר לוותר עליה?
גם אני דאגתי בגלל זה, היא אומרת. לא רציתי שהם יאבדו את היתרונות האלה. אז חקרתי וחקרתי את הנקודה הזאת, עקבתי אחרי הרבה אנשים, לאורך זמן, ואני יכולה להבטיח לך שזה לא נעלם. נעלם רק החלק הכואב.

דמעות.

ואני חושבת גם בקשר למה שכתבתי מעל, אנחנו, כל הרגישות והרגישים בעצם בסדר גמור. זה העולם הזה שהשתגע, עם כל הרעש והריחות הכימיים והאורות המנצנצים מסביב. זה פשוט לא אמור להיות ככה. וזה התחיל היות ככה כי אנשים איבדו את הרגישות הזו וזה הפסיק להפריע להם. אבל למעשה באופן טבעי אנחנו יצורים רגישים שאמורים לחיות בסביבה טבעית ולא בסביבה מלאכותית מלאת גירויים כל כך חזקים.
בשנים האחרונות אני מתרגלת עבודה של חידוד החושים שלי (בטבע, לא בסביבה צורמנית ורועשת) וזה נהדר אבל זה מעלה בכל פעם את סף הרגישות שלי למה שלא טבעי. אני מתנחמת בכך שבעצם כך זה אמור להיות, אני כבר לא נלחמת בזה. אני פשוט יודעת שיש מקומות שאני לא אמורה להיות בהם. רק עצוב לי מאוד על כל האנשים שלא מבחינים בכך. לא ברור לי איך אנשים אינטליגנטיים שאני מאוד אוהבת (כלומר קרובי משפחה וחברים) מוכנים שיאכילו אותם באוכל סיטטני חסר טעם, איך הם נהנים מבילויים במקומות רועשים וצעקניים, איך הם מוכנים לנקות את הבית שלהם באקונומיקה. וגם יודעת וקשה לי עם זה שיש חלק שחושבים שאני מפונקת וסנובית.

ועוד משהו. רגישות כמו שאת מציגה כאן בדף מאוד דומה בעיניי לרגישויות למזון. אפשר להתייחס לאלרגיה או לרגישות למזון בתור בעיה מבעסת ואפשר להתייחס לכך כאל מתנה. כלומר להודות לגוף שלנו שהוא לא מוכן לסבול כל דבר הנכנס אליו. הגוף שלנו חכם ורגיש ויודע מה טוב עבורו עד לרמה כזו שאם אוכל מסויים לא טוב עבורו הוא יפסיק לעבוד כראוי באופן מיידי כדי שנפסיק לצרוך את אותו המזון. כך גם לגבי כל גירווי אחר מהסביבה. הגוף שלנו יודע מה טוב לנו ורצוי לא להתעלם מהרגישות אלא דווקא להבין למה היא קיימת, ממה רצוי שנמנע. איך היא התפתחה אלצנו. מה הקשר בין הריקושת הפיסית לרגשות שלנו. מה היחס שלנו לרגישויות שלנו. האם אנחנו מכבדים אותן או מתעלמים מהן? העניין הוא שבאמת מאוד קשה באורח החיים המודרני להמנע מגירויים חיצוניים שנמצאים בכל מקום אבל למעשה לו היינו יכולים היה כדאי מאוד לא להחשף אליהם.
אני יודעת שזה לא תמיד אפשרי ולמזלי הרב גילית את שיטת האייפק שעזרה לי מאוד להתמודד עם חלק מהרגישויות הללו. לדוגמא - לגבי עשן סיגריות. לא הייתי מסוגלת להיות ליד אנשים מעשנים. בטיפול אייפק עלה שהריגשות לעשן קשורה לכל מיני זכרונות ילדות קשים בהם היה מעורב עשן - לכמה שריפות בהן הייתי בחיי. מדהים שאחרי הטיפול הייתי ליד חברים שעישנו לידי ושמתי לב שזה לא מפריע לי רק אחרי שהם התפלאו שאני ממשיכה לשבת לידם ולא בורחת מהעשן. מדהים.

מאד מעניין.
תודה

מזדהה מאוד עם הרבה מהדברים שכתבת.
את צודקת בענין כמות האנרגיה שזה סוחט ממך- ולכן תחושת העייפות הקשה.
לגבי עצמי- למדתי את "שיטת אלבאום" וגיליתי שהיא מאוד עוזרת לווסת את "ההפגזה" החושית.
את היתרונות הגדולים של המצב הבנתי כשנולדה לי בתי.
בהצלחה בדרך

הי תמרוש
אני מאד מתחברת למה שאת כותבת
לגבי האיבחון יתר
תשמעי, אני יכולה לספר לך על עצמי שמרגע שהבנתי שמגיע לי לא לסבול, אני כאדם מבוגר משתדלת לעמוד על כך שאני מתרחקת מדברים שגורמים לי גירוי יתר.
זה מעולה שאת יודעת שמפריעים לך
(וגם לי)
קניונים
מכוניות
הרבה אנשים
בגדים מסויימים
חומרים שאינם מכותנה
אבק
נגיעות אינטנסיביות
קול רם
מוסיקה חזקה
אור חזק
צבעים חזקים
אוכל מתובל מאד
צעצועים רעשניים

ברגע שאני מפנימה שמגיע לי וזו זכותי להתרחק מהדברים האלו, החיים נראים הרבה יותר פשוטים. יש אירוע במקום רועש? אני לא באה או נעלמת מוקדם.
בגד שלא מתאים לי? אני מעיפה.
מישהו מדבר בקול רם-אני מבקשת בנימוס
נגיעה לא נעימה- אני מעירה בנימוס ובקורקטיות מבלי להתנצל (אבל עם להסביר בשעת הצורך)
אני בתהליך להפוך את הבית שלי למשהו שיותר מתאים לי
גם בית קטן אפשר להפוך ל"שקט" עם בחירה נכונה של רהיטים, צבעים, ריחות וחומרים.

תודה על השיתוף תמרוש רוש
אני יודעת את כל האינפורמצייה רק מהלימודים
וזה שונה כשלומדים את זה דרך מבוגר שחווה את זה.
יש לי ספר אחד שמאד עזר לי להכנס לנעליים של "רגישים ייתר"
ו"חסרי רגישות" הספר נקרא "ילד שלי מיוחד" מומלץ
תמשיכי לכתוב

ואו, תמרוש.
מדהים, אני מזדהה איתך לגמרי והדברים שלך מחדדים לי הרבה, למשל אני קצת בהלם איך באמת לא קישרתי את העייפות התמידית ותחושת ה"עומס" במוח, בעינים, ברגשות ..

הרשי לי גם לצטט את עצמי (מ מתינות באופן טבעי בשבוע שעבר) העזתי סוף סוף לפתוח את הנושא שאני מתעסקת בו כ"כ הרבה

_מילדות אני מודעת לרגישות התחושתית (רק בשנים האחרונות התווספו הידע והטרמינולוגיה)
אחד הדברים המורכבים יותר בהתמודדות זו הוא מגע אנושי, אותו הדבר הפשוט שכולנו כה כמהים אליו לעיתים נחווה באופן לא פשוט (כל צרימה קטנה ביותר מורגשת: מדגדג, מצמרר, מגרד, מעורר מגננה במקום התמסרות) וכמו שתארתי קודם הצרימה הפיזית והרגשית מלבות זו את זו.
אני בטוחה שאני לא היחידה שמתמודדת עם זה._

כנראה יש גם לי רגישות יתר ותת רגישות בו זמנית.
הבגדים חייבים להיות מבד הכי נוח (שונאת חזיות)
אבל מצד שני אני מכורה למגע ותחושות חזקות
(מגע שאנשים אחרים היה כואב להם אני כמעט לא מרגישה בחלק מהגוף
ובחלק האחר כל מגע מדגדג, מפריע, מעקצץ)
אולי זה כולם ככה רק ברמות שונות של רגישות??

wow. פשוט כך. אני בהלם מהדף הזה. פשוט לא ידעתי שיש כזה דבר. וואאוו. אני צריך לשבת... תמרוש רוש שיחקת אותה לגמרי. אני הולך לשבת, אגיב עניינית אחרי שאני יעבד את החומר. תודה!!!

לעת עתה קוראת, מעכלת, מפנימה. תגובה בהתהוות.

נו, ידעתי שכל מי שמגיע לו, יגלה את הדף
מגיע לנו יחס רציני. מצד עצמנו ומצד הסביבה שלנו.
ויש הרבה מה לבחון. הרבה על מה לדבר.

אשה לומדת, מיכלולה, סבטקסט, בוחרת מאהבה (לשים רווח בין האייקונים של החיבוק או לא לשים רווח? מה מתאים לנו היום?)

סבטקסט - כן, בהחלט. רגישות יתר ותת רגישות הולכות ביחד, ולפעמים הן שני הצדדים של אותו דבר.
מגע עמוק וחזק מרגיע כאב. אז אם מגע קל "כואב" לך - ברור שתחפשי את המגע העמוק, שעוזר לך איכשהו לאזן.
למגע עמוק יש עוד המון השלכות על התחושה הטובה שלנו, על רמת הכאב שלנו (של כולנו), על רמת הדיכאון או האופטימיות שלנו, רק תגידי. הוא משפיע על מאזן הנוירוטרנסמיטורים בגוף. משפיע על הסרוטונין, והמומחים אומרים שיש בו משהו "מארגן". אני עוד צריכה להבין למה בדיוק התכוון המשורר. משהו שמארגן את מערכת העצבים שלך... זה מדגדג לי מבפנים. צריך עיון נוסף.
אצל כולם זה ככה ברמה הבסיסית: אם הלכת בבית והזרת שלך התנגשה ברגל של רהיט (אאווץ') - לתפוס את כל כף הרגל וללחוץ אותה בין כפות הידיים, לחיצות רתמיות, יעזור להרגיע את הכאב.
אם את לא יכולה להגיע לכף הרגל - גם למעוך את כף היד עוזר.
אבל לא כולם קופצים לתקרה ממגע שטחי עדין.
כולנו זקוקים למגע עמוק, כן, אבל לא כולנו נאלצים לתמרן על איזון כל כך עדין, שכשהוא מופר - אנחנו מתחרפנים.

ענת הפלישתית:
למדתי את "שיטת אלבאום" וגיליתי שהיא מאוד עוזרת לווסת את "ההפגזה" החושית.
אנא ספרי עוד. אני שמעתי על השיטה מכמה מקורות, אבל לא בהקשר הזה. איך השיטה עוזרת לך? מה הכלים שהיא נותנת לך? עד כמה זה עוזר?

_ברגע שאני מפנימה שמגיע לי וזו זכותי להתרחק מהדברים האלו, החיים נראים הרבה יותר פשוטים. יש אירוע במקום רועש? אני לא באה או נעלמת מוקדם.
אני בתהליך להפוך את הבית שלי למשהו שיותר מתאים לי._
אוי, מונו נוקי, אני כל כך מזדהה וכל כך לא מזדהה אתך בעת ובעונה אחת
מזדהה - כי באמת מה יותר טוב מאשר להכיר את הצרכים שלך, לזהות אותם ולארגן את הסביבה שלך בהתאם. להתעקש על מה שטוב, ולנפות החוצה את מה שרע.

אבל את יודעת, אני הולכת בדרך הזאת כבר עשרים וחמש שנה. מאז שאמא שלי לימדה אותי לזהות ולפרום את הטיקטות. עשרים וחמש שנה אני מסדרת את הסביבה שלי לטעמי, גם את הסביבה החומרית וגם את הסביבה האנושית. מתארגנת, מתמרנת, בוחרת בחירות מסוימות, קונה בחנויות מסוימות, מלמדת את זוט ללטף נכון, לגעת נכון, במינון הנכון, בזמן הנכון.
וזה עובד.
עד גבול מסוים. אני יכולה לומר שפרט לעניין המחשבים - מתי כבר ייצרו אחד עם רזולוציה מעולה בלי הבהוב ובלי רעש - אני בוחרת את כל הבחירות הנכונות.
וזה לא מספיק. זה פשוט לא מספיק. מיציתי את השיטה הזאת - התאמת הסביבה - עד כמה שאפשר, וגיליתי שעדיין המחיר גבוה. יותר גבוה ממה שאני מוכנה לשלם.
חייב להיות משהו שיעזור לי יותר.

אז אני עכשיו מחפשת את הדרך של שינוי פנימי. נוירופיזיולוגי.

אה, אפרסקי ם, חיכיתי לזה.
חשבתי הרבה.

נו, ברור שהעולם המודרני מסודר רע. קניונים, ערים, מכוניות. עלינו על זה קודם, עלינו על זה גם עכשיו, כל שנותר עכשיו זה לשכנע עוד אנשים נוספים, והעתיד ייראה יותר טוב.
(בסוגריים: מרפאות בעיסוק היו יכולות וצריכות לקחת חלק בשינוי העולם הזה, להוסיף את חוות דעתן המקצועית, להשתלב בפקולטות להנדסה ולעיצוב ואדריכלות, אבל אנחנו כורעות תחת העומס של "מטופלים אמיתיים". אפילו באוסטרליה קל להישאב לרוטינה של עבודה עם מי שבאמת צריך אותך, ותמיד יש קיצוצים, ולדחות לימות המשיח את התמונה הכללית והחברתית).

א ב ל

אל תברחי להאשמת העולם המודרני. זה קל מדי, והבעיה היא שזה נכון.
שימי לב להבדל: "להאשים את העולם המודרני בתחלואיו" - לגיטימי. "לברוח להאשמתו" - מסיט את הדיון מנקודה נוספת, שזקוקה לתשומת לב בזכות עצמה.

כי מה מודרני, תגידי לי, בליטוף עדין, עור בעור, מבנזוגי?
מה מודרני בחלילית שהוא מנגן בה?
מה מודרני באור השמש?
מפגש של עשרה או חמישה-עשר בני אדם, שרים או מדברים או חוגגים או מתווכחים, הוא מודרני בעינייך?
ובכל זאת מפגש כזה הוא יותר ממה שיכולתי לשאת, עד לפני שנים מועטות.

אני, ועוד כמה אנשים מסביב, הכי מתחרפנים מקניונים. באמת צריך לבטל אותם לטובת הכלל. אבל זה לא הדבר ה י ח י ד שאנחנו מתחרפנים ממנו.

קחי תינוק שנולד עם רגישות תחושתית. נולד אתה. לא פיתח אותה כתוצאה ממחסור במנשא. נולד. בן שבועיים, והוא צורח כי ההורים שלו נוגעים בו.
או הופכים אותו מצד לצד.
אנחנו לא יודעים למה זה נוצר. יש לזה מרכיב גנטי (דאא. לכל דבר בעולמנו יש מרכיב גנטי. הלאה). אולי, לפני שתגידי את זה בעצמך, זה כתוצאה מתזונה לא נכונה של האם. לפני ההריון, שהשפיעה על התפתחות מערכת העצבים. אולי כתוצאה מבדיקות יתר. אולי אפידורל. אולי מליון דברים אחרים. אני לא יודעת. אני באמת לא יודעת.
אני רק יודעת שעייפתי מהאשמות. עייפתי מהטיעון הזה של "באופן", כשהוא מופיע במקום הלא נכון, בשעה הלא נכונה. בשבילי, הוא משכך לזמן קצר את המועקה הרגשית, אבל לאורך זמן האשמות החברה יעילות ועוזרות לי עוד הרבה פחות מארגון הסביבה מחדש.

_נשמע לי מוזר לקרוא לזה רגישות תחושתית כאילו זו סטייה מאיזה נורמה.
אם כבר, הייתי מכנה את "הנורמליים" - קהים תחושתית._
או, כן. מי היה רוצה שיבואו ויגידו לו "אתה סוטה מהנורמה". זה נשמע רע. גם אני לא רוצה.
אז גם אני השתמשתי בטיעון הזה (זה הם שקהים). כדי להרגיש יותר טוב עם עצמי. כדי שלפחות ברמת הרגשית אהיה פחות לחוצה.
ואולי אז עשיתי להם את מה שהם עושים לי. מדירה אותם מההגדרה שלי של "לגיטימיות".
לא בא לי על זה.

כשאני קופצת מליטוף של אדם אוהב - אני יודעת שאני בבעיה. והבעיה הזאת לא נבנתה בי לאורך ילדותי כי מישהו המציא את הקניון.

אני רק יודעת שעייפתי מהאשמות. עייפתי מהטיעון הזה של "באופן", כשהוא מופיע במקום הלא נכון, בשעה הלא נכונה. בשבילי, הוא משכך לזמן קצר את המועקה הרגשית, אבל לאורך זמן האשמות החברה יעילות ועוזרות לי עוד הרבה פחות מארגון הסביבה מחדש.
עניתי על כך אצלך בדף.
לא רוצה לסטות מהדיון המקורי.

@}
(ממשיכה לקרוא בעניין).

התחלתי לכתוב לך מגילה ארוכה על רגישות אנרגטית אבל הרגיש לי לא מדוייק ומחקתי הכל.

רוצה בכל זאת לשתף אותך ברגישות למזון, למרכיבים שונים שלו (אפשר לקרוא לזה אלרגיה...) שיכולה להתבטא אצלי באי שקט מוטרף בכל הגוף ובנפש עד שהחומר יוצא מהמערכת.
הרבה פעמים חשבתי שזה נשמע הזוי לאנשים אבל היום אני כבר בטוחה בזה, כשנכנס לגוף שלי משהו שלא טוב לי, שאני רגישה אליו, הגוף נכנס למגננה ומתכווץ וכאילו מתגרד מבפנים ובמישור התפקודי אני הופכת לפקעת עצבים ויודעת שרק רק כשזה יצא לי מהגוף אוכל סופסופ לנשום עמוק ולחזור לשקט שלי....

ל מיכלול ה ובכלל...

העברית היא שפה נפלאה.
למה אני קוראת לרגישות שלי "רגישות יתר"?
כי פתאום אני רואה את החלק המיותר שבה.
ויכולה להפריד אותו מכל החלקים האחרים.
לא "לא נורמלי", לא חריג, לא Disorder - מיותר. יתר. יותר מדי. יותר ממה שטוב לי.

מצד שני, המילה רגיש היא מילה בעייתית. מאוד.
יום אחד ישבתי עם חברה, וסיפרתי לה על אדם אחד, ניסיתי להסביר לה אותו. אמרתי לה: "תראי, הוא בחור רגיש..."
היא חתכה אותי מיד וירתה בחזרה: "רגיש למי?"
עצרתי. נתקעתי. הלכתי לחשוב על זה.
היא צדקה.
האם התכוונתי שהבחור רגיש לזולת? אז עדיף בעצם לכנות אותו קשוב.
האם הוא רגיש לעצמו? רגיש כזה שלוקח הכל ללב? אז אולי עדיף לתאר אותו פגיע.
הוא קשוב או שהוא פגיע? שתי תכונות שלפעמים הולכות ביחד, אבל לפעמים בפועל סותרות זו את זו.
אם אתה יותר מדי פגיע, לא תוכל להיות קשוב.
אותו דבר ברגישות חושית: האם אני קשובה או פגיעה? האם שתיהן? באילו מינונים? ועד כמה?

אני רוצה להפריד את הקשובות מהפגיעות. לשמור ולהעריך ולטפח את היכולת הגבוהה להרגיש. (ממילא אין לי צ'אנס להיפטר ממנה - היא חלק כל כך בסיסי של מי שאני ). ובמקביל להעריך מחדש את הפגיעות: האם יש בי תגובתיות-יתר? האם אני קופצת גם מגירויים שאמורים להיות נעימים? האם היא מפריעה לי לעשות דברים שאני רוצה לעשות, שאני אוהבת לעשות? האם היא מפריעה לי להתקיים בעולם הזה, בהווה הזה?
האם אני יכולה לטפל בפגיעות בלי לאבד את הקשב?
אני רוצה לעזור למערכת העצבים שלי להיות גמישה יותר: רגישה מאוד מאוד כשצריך, אבל לא פגיעה וחשופה כל כך. בהשאלה, אני רוצה לקנות לי כפפות צמר עבות, או כפפות עבודה, ואז ללבוש ולהוריד אותן בהתאם למצב ולמזג האויר.
להוריד את רמת האדרנלין שלי בסיטואציות יומיומיות, שמשפיעה, לטווח הארוך, על כולי.

רגישות כמו שאת מציגה כאן בדף מאוד דומה בעיניי לרגישויות למזון. אפשר להתייחס לאלרגיה או לרגישות למזון בתור בעיה מבעסת ואפשר להתייחס לכך כאל מתנה. כלומר להודות לגוף שלנו שהוא לא מוכן לסבול כל דבר הנכנס אליו.
אני תוהה.
האם אנחנו באמת זקוקים לאלרגיה הזאת, לתגובה הקשה הזאת, כדי לדעת מה טוב?
האם אנחנו לא יכולים להקשיב לגוף ולהתייחס לאיתותיו ברצינות, גם בלי שהוא יעשה לנו קטסטרופות?
יש פה באתר אנשים שסבלו מאלרגיות, וטיפלו בהם באייפק עד שהאלרגיה נעלמה.
האם ברגע שהיא נעלמה הם התחילו לבלוס חומרים משמרים, או מוצרי חלב בכל פה, רק כי זה אפשרי לטווח המיידי?
האם הם לא שמרו על מודעות?
האם אני חייבת את ה"אלרגיה" של מערכת העצבים, את העצבנות והסבל, כדי לדעת שהפלורצנט דפוק?

התחלתי לכתוב לך מגילה ארוכה על רגישות אנרגטית אבל הרגיש לי לא מדוייק ומחקתי הכל.
חבל.... אולי בפעם אחרת?

חג חירות שמח.

חני בונה כדאי לדבר איתה. ואייפק אם מעניין אותך בשמת א

קחי תינוק שנולד עם רגישות תחושתית. נולד אתה. לא פיתח אותה כתוצאה ממחסור במנשא. נולד. בן שבועיים, והוא צורח
_אנחנו לא יודעים למה זה נוצר. יש לזה מרכיב גנטי (דאא. לכל דבר בעולמנו יש מרכיב גנטי. הלאה). אולי, לפני שתגידי את זה בעצמך, זה כתוצאה מתזונה לא נכונה של האם. לפני ההריון, שהשפיעה על התפתחות מערכת העצבים. אולי כתוצאה מבדיקות יתר. אולי אפידורל. אולי מליון דברים אחרים. אני לא יודעת. אני באמת לא יודעת.
אני רק יודעת שעייפתי מהאשמות._
טוב..
אני עוקבת אחרי הדף מאז שהתחלת לכתוב..
אבל זה הקפיץ אותי.... הקפיץ מהזדהות כלומר...
ככה בדיוק הרגשתי עם הקטן..
הוא צורח - רע לו.. לא טוב לו שנוגעים בו ולא טוב לא כשלא נוגעים בו..
ושכאני מנסה להתיעיץ אומרים לי: את אשמה. תבדקי מה את עשית/עושה לא נכון..
אוףף

אבל בהקשר הדף - מזדהה עם המון ממה שכתבת..
והמון ממה שאני מזהה אצלי יש לילדים שלי.. חלק כמעט אותו דבר כמו אצלי וחלק הם לקחו למקומות שלהם..
ונראה לי שדווקא זה שאני מכירה את הבעיה באופן אישי אולי כן מקלה עליהם קצת [או לפחות ככה אני מקווה]..
חייב להיות משהו שיעזור לי יותר.
אז אני מקווה שאני מצליחה לעזור להם..
לזהות את הביה ולמצוא ביחד דרכים להתמודדות... שיקלו, שיעזרו להתמודדות..
והגדולה כבר יועדת לבד להסביר מה לא טוב ולא נעים לה ומה כן..
אולי זו חלק מהדרך להצלחה.. שהם כבר יגדלו עם ידיעה והבנה למה הם מרגישים ולא ירגישו אחרים ומוזרים?

וואו!!!
איזה דף מדהים...מוצאת את עצמי כמעט בכל מה שכתבת
בתור ילדה הייתי עם בחילות בנסיעות, בחילות עם חולצות גולף, אטיקטים מעצבנים ועוד...
וכבוגרת רעשים מטרידים אותי ברמות על, חייבת חושך ושקט על מנת להרדם אחרת יכולה להיות ערה שעות כולל הרעש של המחשב או המזגן ובכלל כל מה שכתבת על מגע, מוסיקה, בקיצור - ממש מתחברת...
מה שכן אני יכולה להגיד לך שבתקופות טובות שלי, אני פחות רגישה לדברים האלו כלומר - הם פחות מפריעים לי
ואילו בתקופות יותר קשות (לדוגמא, עכשו חודש וחצי אחרי לידה עם מחסור חמור בשעות שינה הרגישות מתחדדת...).

_מה שכן אני יכולה להגיד לך שבתקופות טובות שלי, אני פחות רגישה לדברים האלו כלומר - הם פחות מפריעים לי
ואילו בתקופות יותר קשות (לדוגמא, עכשו חודש וחצי אחרי לידה עם מחסור חמור בשעות שינה הרגישות מתחדדת...)._
זהו . זה משפט מפתח מבחינתי ולתחושתי...
זה מדהים כמה הרגישות האישית שלי מועצמת בנוכחות קושי (בעיקר רגשי...) וכמה קל יותר לחיות איתה בשלום כשאני במיטבי (גם הרומונים כמובן שותפים לחגיגה).

אני מגדלת גם ילד (לפחות אחד מהם) עם רגישות רצינית. לא יודעת אפילו אם לקרוא לזה רגישות תחושתית. זה הרבה מעבר לזה. ילד ששומע התחלה של מוזיקה ומבקש שמייד נסגור או נעביר (כי המלודיה עצובה מבחינתו). אני המון מתחבטת ומתלבטת האם יש מקום להתערבות טיפולית אצלו ואם כן מאיזה סוג.
הרבה מזה זה עבודה שלי למולו ולמולי. להכיר אותו. לזהות את הקשיים רגע לפני, להבין מאיפה הוא מונע. אבל זה לפעמים כל-כך מעייף. זה ילד ששעה ומשהו לפני שהוא מכריז על קקי, הוא באי שקט מטריף... היום כבר כמעט כל הזמן אנחנו צוחקים כשהוא מבשר על קקי, כאילו "בא לציון גואל...". עכשיו יהיה קצת יותר רגוע בבית.

אני עובדת איתו ובכלל על להשתמש במילים, להסביר, להביע, לתת לדברים שם. אני רואה את ההשפעה הגדולה של זה גם על עצמי. לעבוד על היכולת שלי לזהות מה בדיוק מפריע לי, איפה זה נוגע בי, איזה קצה עצב מגורה אצלי ומה יכול להקל עליי / להרגיע וכו' ...

(מרגישה שאולי גלשתי קצת מעבר לנושא הדף סליחה)

לפי התגובות כאן, כל אדם שני סובל מרגישות חושית ברמה כזאת או אחרת.
ואני חשבתי שרק אני מתמודדת עם זה...
אבל כמו שכתבת למעלה, אותה רגישות בדיוק מוציאה מאתנו את היכולת להבחין בפרטים שלאחרים נראים שוליים, להיות יצירתיים, לראות מעבר, להיות יותר מודעים, יותר רוחניים.
וגם לפעמים לאבד את המינון בהבחנה בין עיקר וטפל - ואני כותבת על זה הרבה בבלוגים שלי (אמא עם הפרעות קשב והבלוגים שממשיכים אח"כ)
השאלה היא, האם זו בכלל בעיה? האם זה לא נתון שאנחנו לומדים לחיות איתו?
מה באמת צריך או לא צריך כדי לחיות בשלווה ובקבלה שלנו את עצמנו?...

ככה בדיוק הרגשתי עם הקטן..
Y מדהים, גם אני חשבתי עלייך! (פו)
תודה על הדף הנפלא!
עזר לי להבין קצת יותר טוב חברה טובה.
ואולי גם קצת את עצמי [אצלי זה מהכיוון של הדיסלקציה, אבל התאור שלך ממש מזכיר לי add (שככל הנראה אני מגדלת אחת כזאת)]

אותה רגישות בדיוק מוציאה מאתנו את היכולת להבחין בפרטים שלאחרים נראים שוליים, להיות יצירתיים, לראות מעבר, להיות יותר מודעים, יותר רוחניים.
השאלה היא, האם זו בכלל בעיה? האם זה לא נתון שאנחנו לומדים לחיות איתו?
מה באמת צריך או לא צריך כדי לחיות בשלווה ובקבלה שלנו את עצמנו?..._

אה, אני לא מסכימה עם המשפט הראשון. במקור זה אמנם ככה. נולדתי עם מודעות גבוהה לניואנסים, וגם עם חוסר איזון של מערכת העצבים. ושניהם נראו לי כמו "אותו הדבר". אספקטים שונים של אותו הדבר.
אבל עכשיו אני יכולה להפריד.
והאם זו בעיה? תחליטי בעצמך... אני במשך שנים אמרתי "זו לא בעיה". ולא הייתי פנויה, מאילו סיבות שלא יהיו, לחקור אותה ולגעת בה. עכשיו נגעתי. עכשיו אני אומרת: "או, כן. זו בעיה, זה מגביל אותי, זה מפריע לי, זה מחבל בחיי, ואני לא מוכנה להשלים עם זה יותר".

בעודי מתחילה להרים טלפונים למרפאות בעיסוק, למצוא מישהי לעבוד אתה על זה, לתכנן דיאטה סנסורית, אני מרגישה שהקבלה העצמית שלי דווקא גדלה, כי עכשיו סוף סוף אני מקבלת מקום מסוים בתוכי, חווייה חשובה מאוד שלי, שעד עכשיו התכחשתי אליה קצת. הקטנתי אותה, והתעלמתי מההשלכות שלה.
זו תחושה של חופש. של הכרה מלאה יותר של עצמי. גם של קבלה. וגם של "בואי ננסה לעשות משהו בעניין. אולי מתוך זה יבוא שינוי טוב, תבוא צמיחה למחוזות שלא שיערת".
זו אני.
תראי, דמיינתי לעצמי שמבוגר עם רגישות חושית היה שואל אותי "אז את ממליצה ללכת לטיפול?"
התשובה הראשונית שלי היתה "כן!" כן חזק מאוד. בוודאות וללא היסוס. יש מתודות טיפול, יש אנשי מקצוע שיודעים אותן, וזה עובד. למה להמשיך לסבול בלי לנסות את האלטרנטיבה?
אבל אם כך, למה לא הלכתי בעצמי לטיפול ברגע שהתוודעתי למושג, ברגע שזיהיתי את עצמי בתוכו, לפני בערך שש שנים?

לפי התגובות כאן, כל אדם שני סובל מרגישות חושית ברמה כזאת או אחרת.

אם יש משהו שכל בני האדם ממש לא טובים בו, בוודאות, זה היכולת להעריך הסתברויות.
לא, חמודה, לא לכל אדם שני יש רגישות חושית, אבל כל אדם שני עם רגישות חושית (או עם ילדים עם רגישות חושית) שמסתובב בבאופן, היה פשוט חייב להיכנס אל הדף הזה, ואולי אפילו להגיב.
ואולי כל אדם שלישי או רביעי עם רגישות חושית ישמח מאוד לגלות את "באופן", (בניגוד ל, נגיד, כל אדם עשירי מהאוכלוסיה הכללית) כי כאן סוף סוף מישהו ייתן לו הכוונה ולגיטימציה לאורח חיים שמצמצם את נקודות החיכוך.

_קחי תינוק שנולד עם רגישות תחושתית...
ככה בדיוק הרגשתי עם הקטן..
הוא צורח - רע לו.. לא טוב לו שנוגעים בו ולא טוב לא כשלא נוגעים בו..
ושכאני מנסה להתייעץ אומרים לי: את אשמה. תבדקי מה את עשית/עושה לא נכון..._
אוי, פו...
אז קודם כל: את עושה נכון!!! רגישות חושית לא נוצרת בגלל טיפול לא נכון. נולדים אתה, ואז כל שנותר הוא להתמודד או לרפא. וההתמודדות שלך כאמא היא נורא קשה פרקטית, כי את צריכה לגלות את ה"על המילימטר" שלו, וזה כל כך קשה רגשית שהוא במובן מסוים דוחה אותך, דוחה את המגע שלך.
(אמנם ייתכן, שמסורות מסוימות של נשיאת תינוקות, כשהן מלוות גם בעיסוי מסוג מסוים - למשל איורוודה - עשויות לתפקד כמו דיאטה סנסורית ולפתור את הבעיה או להקל עליה, אבל סתם "נשיאה" זה לא מספיק. וכמו שאמרת - נורא נורא קשה לעשות את זה נכון ומדויק).
וזו התמודדות כל כך קשה מערכתית, כי עובדה שרופאים לא מודעים מספיק לנושא, ולא יודעים לעזור.


מה שכן אני יכולה להגיד לך שבתקופות טובות שלי, אני פחות רגישה לדברים האלו כלומר - הם פחות מפריעים לי.
זה נכון.
לא רק זה, התגובה יכולה להיות שונה באופן משמעותי אפילו לאורך יום אחד.
למשל, קמה בבוקר רגוע, מצב נינוח, רגישה פחות, אבל לאט לאט סף הגירוי יורד, ובשש בערב כל פיפס יכול להקפיץ אותך לתקרה.
או להיפך: הבוקר הוא הכי קשה, ואז איכשהו המערכת מסתגלת, לעוד יום אחד של חיים.
(שמעתי על אשה אחת שהיתה חייבת מקלחת חמה מאוד וחזקה מאוד של 40 דקות כל בוקר, לפני שיכלה בכלל להתחיל לתפקד).

אוי, הצד החברתי.

כל הילדות שלי היה לי קשה עם אנשים. כמה טונות של מילים שפכתי על זה, חבל על הזמן. אני מתעייפת רק מלהיזכר. אני מזכירה את זה עכשיו רק לטובת התמרושרושיות האחרות שאולי מסתובבות כאן, וזה עשוי להדליק להן ניצוץ.
תמיד ידעתי שאני מתוחה בנוכחות בני אדם (ברבים!), שאני מתוחה מאוד בנוכחות הרבה בני אדם (מעל שלושה-ארבעה), ושאני לא יודעת מה לעשות בעניין, ומצד שני שאני רוצה חברת בני אדם וצמאה לחברת בני אדם באופן עמוק ביותר.
איך מתווכים בין שני אלה?

מצד שני, לא הפריע לי במיוחד להיתקע באוטובוס דחוס וצפוף מתחת לבית השחי של מישהו, ולנסוע ככה חצי שעה. לא כיף (ולמי זה כיף?), מעיק אבל בסדר.
זה אמור להיות "לא יכול להיות". אם יש לך רגישות למגע, אז באוטובוס את תתחרפני לחלוטין, חייב להיות ככה. אולי בעצם זו לא רגישות אלא משהו אחר? אבל החיים מעניינים יותר מהסכמות שיש לנו בראש, ויש כל מיני ניואנסים ותופעות ווריאציות, ככוכבי השמים לרוב, ואני עדיין יכולה לנסוע ברכבת מפוצצת אנשים, וזה בסדר, אבל להתחרפן כשיש חמישה אנשים בחדר, ואני לא יודעת למי לפנות ראשון (גורם הרעש והשיחות המקבילות משפיע מאוד). וילדה אחרת, בארץ אחרת, יכלה ללבוש איזה בגדים שבא לה, כולל המגרדים ביותר שיש, אבל לא התקרבה בכלל לבני-אדם, ואפילו המרפאה בעיסוק שאבחנה אותה לא היתה בטוחה שזה זה, עד שהיא התחילה בטיפול.

ופתאום כל כך הרבה פרטים קטנים בחיים שלי נראים, בדיעבד, כל כך הגיוניים. הבריחה אל הספרים, דווקא כשאני מתארחת אצל מישהו. הסלידה שלי מהוראה (להתמודד עם ארבעים ילדים בכתה? השתגעתי?) והבחירה שלי בריפוי בעיסוק (מתאים לי לעבוד אינדיווידואלי עם אנשים). גם הבחירה במקצוע שאפשר לזוז כשעובדים אותו, ולא חייבים כל הזמן לשבת.

כשהגעתי לצבא, לא ידעתי כל כך איך לדבר עם אנשים. זה קורה, וזה לא אומר שום דבר בהכרח על רגישות. אבל מה שמשעשע אותי כשאני נזכרת בזה, זה שלא היה לי נעים לשאול אותם שאלות, כי אולי זה חודרני מדי בשבילם. אתן מבינות, לא העזתי לשאול מישהו חודש לפני שהשתחרר "מה תעשה אחרי השחרור", השאלה הכי בנאלית בעולם, שמא זו שאלה אישית ואינטימית מדי.
היה לי ברור, קוגניטיבית, שזה אלמנטרי ומתבקש. אבל פשוט לא יכולתי להכריח את עצמי לפלוש לו ככה למרחב האישי...
גבולות, גבולות, גבולות...

והפצעי בגרות שלי, שהתמשכו עד גיל שלושים? אולי גם זה קשור?
(בעיות עור מעידות, לפעמים, על קושי בגבולות שבינך לבין העולם)

טיפול

כשאני מדברת על טיפול, אני מדברת על דיאטה סנסורית, תכנית אינטנסיבית מאוד וקצרת מועד של מתן גירויים מסוימים, (בין שבועיים לששה, בדרך כלל) שאמורים לכוונן מחדש את מערכת העצבים, ולעזור לה לעבוד... קצת אחרת, להעלים את הסימפטומים והסבל לכל החיים, ולהשאיר את הקשב והרגישות הטובה.
שינוי פיזיולוגי ברמה הכי בסיסית.
זה כולל הברשות במברשת מיוחדת (שלא מרגישים לה בכלל את השערות, די מצחיק, את תוהה למה עמלו כל כך הרבה על שערות כאלה שיתכופפו כך שבכוונה לא ירגישו אותן, ירגישו רק את המגע העמוק), מגע עמוק למפרקים, ועוד פעילויות.
למה דווקא המתודה הזאת? כי זה מה שזמין לי פה, כי האשה שפיתחה אותה מעוררת בי אמון, וכי אחרי ארבעת אלפים מטופלים שעברו אצלה, וניסיון של מרפאות רבות אחרות, אנחנו יודעים שזה עובד.
אה, כן, וכי בקורס שעברתי, כשחילקו לנו את המברשות האלה כדי שנתרגל על הזולת, פשוט התחלתי להבריש את עצמי מיד, שוב ושוב, ואחר כך התגנבתי לדלפק ובהפגנת חוצפה חסרת בושה גנבתי עוד מברשת, בלי לשלם, ואפילו לא הרגשתי ייסורי מצפון.
הגוף שלי זעק לי "זה זה". קחי אותה! אני זקוק לה! אם מברשת אחת תלך לאיבוד, שיהיה לשעת חירום. אל תשאירי אותי בלי זה!
לא היתה לי ברירה אלא להקשיב...

חוץ מזה, יש כמובן את הגישה של התאמת הסביבה. לבחור בגדים, לגור במקום שקט, ללכת לשוק במקום לקניון...

א ב ל
אם חוויתם משהו אחר שעזר, בבקשה בבקשה תכתבו את זה פה. שתהיה לנו תמונה מלאה והוגנת. שכל האופציות יזכו לתזכורת ולהסברים. שאנשים יוכלו לבחור.
ממילא אני אציף את הדף בסיפורים על הדיאטה... אחרי שאתחיל אותה... וחשוב לי שיהיו גם קולות אחרים.

בתור התחלה:
כשמדובר במבוגרים, וילברגר עצמה ממליצה, לפני או אחרי ההברשות, ללכת גם לקרניו-סאקרל. זה עוזר.
(ילדים מגיבים יותר טוב לדיאטה, אז הם פחות צריכים עוד משהו שיעזור)
אני אישית יודעת שלעוצמת הרכות יש השפעה חיובית. בוודאי קצרת מועד. אני ח ו ש ב ת שגם לטווח הארוך. אבל אני לא יודעת עד כמה זה יעיל. אני עצמי פשוט לא מקבלת מספיק עוצמת הרכות, זה בטוח. פעם בחודש זה לא מספיק.

התיאור הזה הולם את אחותי לגמרי. היא מסוגלת להריח סיגריות אם מישהו מעשן בשרותים. רבנו המון על עניין הרעש, אני שמעתי חיפושיות בווליום גבוה וכל הזמן היו מריבות. על לקנות לי מערכת תופים לא היה מה לדבר והגשמתי את זה רק אחרי שיצאתי מהבית אחרי הצבא.
כמובן שהיא היתה בחדרה עם הספרים כל החיים שלה כמעט. מדברת בלחש. ברחה לאוניברסיטה של המהרישי באמריקה והתחילה עם מדיטציות - מה שלדעתי עזר ועוזר לה המון, גם כל התזונה והאיורוודה ההודיות. התחתנה וגרה באוסטרליה במקום נידח. בן אדם מדהים בידיעותיו ורגישותיו לזולת - אני גאה בה!!!

שיטת אלבאום מאוד מאוד עזרה לאחי הקטן (היום בן 25)...
ומה עם רופא הומאופט טוב? עלי אישית הכל משפיע...כל טיפול שאני עושה , כל תהליך שאני מתחילה מעורר שינוי...אם את רוצה המלצות על מטפלים - בכייף!!!

אני מבינה מהדף שיש הבדל עצום בין רגישות לגורמים סביבתיים לרגישות למגע. וגם הבדל עצום אם מדובר ברגישות מולדת מול רגישות נרכשת. אני חושבת שאצלי רוב הרגישויות התחילו רק בגיל 20 אולי היו גם לפני אבל לא הייתי מודעת אליהם. יכול להיות שכל רגישות התבטאה מיד במחלות שונות מבלי שידעתי לייחס את זה למשהו. וגם לא חייתי בסביבה בה יכולתי לעשות איזשהו שינוי. ההפך במשפחה קראו לי (וחלק עדיין) קוראים לי מפונקת כי אני לא מסתדרת אם דברים שהם בנורמה.

כל כך מתחברת לדף הזה.
בהתחלה שנאתי את עצמי על הרגישות הזאת. אחר-כך "הערצתי" את עצמי על הרגישות הזאת. וכיום החלטתי שאני רוצה לדעת להשתמש ברגישות הזאת. ושהרגישות הזו לא תנהל לי את החיים.
חשבתי פעם שזה או או. והחלטתי שאני רוצה גם וגם.
אני מניחה שזה אפשרי. זה דורש עבודה.

כרגע אני חייבת לעבוד על זה - כי הרגישות הזו עברה לילדים שלי. ואם אני לא אלמד להתמודד עם זה עם עצמי - יהיה לי קשה פעמיים. אחד לראות אותם עוברים את מה שעברתי. ודבר שני לעבור איתם את הקשיים הללו בלי יכולת לעזור להם. ויש גם שלישי שהרגישות הזאת שלי היא מתבטאת בצורה מאוד חזקה גם מול הילדים.

אז אני מחפשת כלים שיעזרו לי להתמודד עם זה - שאוכל לשמש דוגמה לילדי.

כרגע אני באלבאום - ומוצאת שיש הרבה תרגילים שעוזרים לי. מדי פעם EMF ו- BAT - אבל מרגישה שזה יותר להתפתחות מכיוון אחר.
והכלי הכי חשוב שמצאתי - נשימות.
רק שאני צריכה שיזכירו לי לנשום.

דרך אגב, איפה מוצאים מברשות כאלה? הם מתאימות גם לילדים?
עד היום מצאתי מברשות גסות מאוד או רכות מאוד. נשמע שהמברשות האלו "מדויקות".

אני חושבת שאצלי רוב הרגישויות התחילו רק בגיל 20
באמת? זה לא רגיל
לא היה להן איזה טריגר להופיע?

איפה מוצאים מברשות כאלה? הם מתאימות גם לילדים?
אצל מרפאה בעיסוק שמומחית בתחום, שנותנת לך יחד עם המברשת גם הדרכה מדויקת איך להשתמש בה.
(השימוש בהן מאוד פשוט, אבל אם את לא יודעת, קל להשתמש בהן בצורה שמזיקה במקום להועיל. צריך לדעת כמה כוח להפעיל, באיזה כיוון להבריש, כמה פעמים ביום...).

אם את רוצה המלצות על מטפלים - בכייף!!!
תודה, לא, אני באוסטרליה . וכמו שאמרתי - אני הולכת על ריפוי בעיסוק ורק אם זה לא יצליח אבדוק אופציות נוספות. אבל אולי יש פה מי שישמח לשמוע.

ספרו עוד על אלבאום...

אני למדתי לקבל את זה ולחיות עם זה, תוך ניסיון להימנע ממה שמפריע לי. ויש גם יתרונות.

רגישות לריחות: מאז שהייתי ילדה רכה הוריי למדו להאמין לי כשאמרתי שיש בבית משהו מקולקל או רקוב או שיש דליפת גז. בכל פעם שאמרתי - בדקו וחיפשו ואכן מצאו. די מהר למדו לסמוך על חוש הריח שלי כשאמרתי שהחלב או הגבינה או מאכל אחר מקולקלים וחמוצים. הם היו מריחים וטוענים שהריח בסדר גמור וכרגיל. אבל לאחר שהתברר להם שוב ושוב שאחרי חצי שעה-שעה-שעתיים הם עצמם הריחו את הסירחון, הם הבינו שאני פשוט מריחה את זה לפניהם, כשהתהליכי הקלקול רק מתחילים. גם כיום אני מודיעה למשפחה שלי איזה מאכל או משקה מקולקלים, ואני עדיין משמשת כאזעקת ריח. לצערי אני מריחה גם ריחות מרחוק - לפעמים אני בביתי ומריחה מישהו שמעשן ברחוב, וכמובן הריחות הנוראים של הבישול של השכנות... איכס. איזה תבלינים הן שמות?

מצד שני, אני גם מריחה ריחות נפלאים שאחרים לא מריחים. ולגבי הריחות שמפריעים לי: אני פשוט לא מוכנה להיות בסביבה שבה מעשנים ולכן לא הולכת לבקר אנשים שמעשנים, לא הולכת למקומות שבהם מעשנים ולא יכולה להיות ליד אדם שעישן לפני כמה שעות. אצלי בבית לא מעשנים. נקודה. ולא מעניין אותי מי זה. וגיליתי ש ארומתרפיה מאוד מאוד עוזרת לי! אז אם יש ריחות לא נעימים, אני פשוט שולפת את בקבוק השמן הארומתרפי שמתחשק לי באותו רגע.

ותופעה מוזרה: הריחות גם נדבקים אליי באופן פיזי! כלומר, אם אני חייבת לעמוד ליד אישה שהתבשמה או גבר ששם אפטר שייב (למשל במעלית) (ואין הכוונה ממש צמודה, ממש נוגעת, אלא ביחד בחלל קטן ולא מאוורר) הריח דבק בי להרבה זמן. וכנ"ל ריח גוף של אנשים אחרים... ומדובר באנשים שלא נוגעים בי ואני לא נוגעת בהם! אז למדתי להעדיף קשר עם אנשים שמריחים היטב. האף שלי מנחה אותי, ואני סומכת עליו. ויש כימיה מיוחדת לריח: אנשים שאני נמשכת לריח שלהם הופכים לחברים ולחברות טובים. וכמובן שלכל החברים שלי היה ריח שמצא חן בעיניי ולמעשה משך אותי.

עור רגיש ורגישות למגע: מאז שאני תינוקת אימא שלי ידעה שאסור להלביש אותי בבגדים לוחצים, צמודים, שעירים, מגרדים, וכו' וכו'. מעולם לא לבשתי צמר ישר על הגוף ובכלל לבשתי לעתים ממש נדירות סוודרים (למרות שהיו על חולצות). אצלי עד היום אין אטיקטות באף חולצה. מה שחשוב לי הוא החלק העליון של הגוף ולכן תמיד לבושה בחולצות טריקו, כותנה וכו', ורק מחומרים טבעיים, רכים, חלקים, נעימים, אווריריים, קרירים.

יש לי גם עור רגיש: לא יכולה להשתמש במוצרים שמכילים אלכוהול, חומרים לא טבעיים, וכו'. הרבה שנים לפני שקראתי על הסכנות בדיאודורנט (כזה שמשפריצים) לאדם ולסביבה הפסקתי להשתמש פשוט משום שזה שרף ולא יכולתי לשאת את זה. וכנ"ל בשמים (וכאן גם נכנס חוש הריח לפעולה) - לעתים מאווווווד נדירות בחיי השתמשתי בבושם. עכשיו אני מורחת קצת שמן לבנדר וזה נעים וריחני וטבעי וטוב לעור ולאף. אז יש גם יתרונות לרגישות הזו, היא מחברת אותי באופן טבעי לחומרים טבעיים ובריאים וטובים לי ולאקולוגיה.

אני לא יודעת איך לקרוא לזה, זה לא בדיוק מגע כלומר לא מגע ישיר. אבל אני לא סובלת צפיפות, המון אנשים, כשאנשים זרים עומדים יותר מדיי קרוב אליי. כשאני עצבנית או מרגישה לא טוב אז זה עוד יותר מפריע: לא יכולה לסבול שיעמדו קרוב מדיי אליי, ובוודאי שלא מרשה לגעת בי. מצד שני, מגע נכון מהאדם המתאים מאווווד מרגיע אותי. ובכלל, גם כשמרגישה טוב, לא אוהבת שאנשים עומדים יותר מדיי קרוב אליי, לא יכולה לסבול שאנשים ישבו מאחוריי ויעשו רעש, ולא יכולה לסבול כשאני יושבת והרבה אנשים עומדים לי על הראש. כשאני יושבת ואנשים עומדים צפוף אליי זה ממש מחניק, ההרגשה היא שהם עומדים לי על הראש, דורכים לי על ההילה, דוחסים לי את כל הצ'קרות כלפי מטה, פולשים. ולכן כבר שנים לא נוסעת באוטובוס. ובכלל, מקומות צפופים, הומי אדם, לא עבורי ולא הולכת אליהם. מה גם שקרוב לוודאי שמקומות כאלה יהיו אפופי עשן סיגריות מבחיל ומחניק.

ואני לא יודעת אם זה קשור, אבל מעדיפה תמיד חדרים מאווררים ומרווחים, ולא חדרים צפופים עם מיליארדי רהיטים וחלונות סגורים. בחדרים כאלה עם חלונות סגורים יש בדרך כלל גם ריחות שאני לא אוהבת, ריחות של משהו סגור. איכס. ובחדרים כאלה ההרגשה שלי היא של משהו צפוף, כאילו משהו נוגע בי ומפריע לי. כאילו הקירות קרובים אליי מדי. אוף, לפתוח חלון, שייכנס אויר והרגשת מרחב. ולכן גם אוהבת את שפת הים ולא אוהבת הרים שנראים כאילו הם עוצרים את האויר מלזרום. הים נראה לי פתוח לאין סוף, בלי גבולות, ואויר הים המלוח הנפלא זורם ללא הפרעה של בניינים ושל הרים, ונעים לאף ולריאות ולהרגשה הכללית.

חוש הראייה והשמיעה אוהבת אורות רכים וגם אפלולית. לא אוהבת תאורה חמה וחזקה - מפריע לעיניים וגם מחמם מדי את הראש. לא אוהבת לשבת מתחת לפרלוסצנט: מסנוור את העיניים ולא אוהבת את הזמזום שלפעמים שומעים. ולפעמים יש גם ריצוד אור כזה. מעצבן. ומחוץ לבית אני תמיד עם משקפי שמש.

וגם לא אוהבת רעש ובייחוד רעש פתאומי מבהיל וגם לא רעש קבוע ומתמשך. מעייף. מעצבן.

מזמן הגעתי למסקנה שאני לא יכולה לשלוט על הסביבה שלי, על אנשים אחרים וכו' (וזה כמובן נכון להרבה היבטים של החיים). אז מה אני יכולה לעשות?
להימנע עד כמה שאפשר מסיטואציות שלא נעימות לי. להעדיף תמיד מה שנעים לי ושעושה לי טוב. וכמה שהרגישויות האלה עזרו לי להימנע מסיטואציות ומאנשים לא נעימים ולא טובים לי! ועבורי המצב האידיאלי הוא להיות בבית שלי, שבו אני יכולה לשלוט פחות או יותר על מה שמתרחש מבחינת מה שמשפיע על החושים.

ואני מנסה לראות את החיוב שברגישויות האלה: אני נמנעת מסיטואציות ומחומרים שבאופן אובייקטיבי אינם בריאים, כגון עשן סיגריות, דיאודורנטים עם כל מיני חומרים נוראים לאדם ולסביבה, מאכלים שתהליך הקלקול שלהם כבר החל, דליפות גז וכו' וכו' וגם נמנעת מאנשים ומסיטואציות שלא מתאימים לי. לי זה נראה באופן טבעי להיענות לצרכי החושים ולא להילחם בהם. משהו מסריח לי באופן פיזי (מאכל למשל) או מטאפורי (יחסים עם אנשים למשל)? החוצה! לא מתאים לי ולכן לא רוצה. משהו מריח לי ונעים לי מבחינה פיזית ומטאפורית? זה עבורי, זה מתאים לי ואני רוצה! אז הרגישויות האלה הם גם רדאר שעוזר לסווג דברים, אנשים ואירועים, ואני די סומכת עליו.

יו ליאורה..
התחלתי לצטט אותך אבל יצא שציטטתי כמעט הכל [חוץ מהריחות אולי...] אז ויתרתי..
בכל אופן הזדהיתי עם המון..
כאמור - חוץ מהריחות - מגיל די צעיר אני לא מריחה כמעט כלום [אולי מנגנון הגנה?] חוץ מעשן סיגריות שתמיד הפריע לי,
אבל היו לי שני הורים מעשנים אז לא היה לי הרבה מה לעשות בנושא..
רק בהריון הראשון חזר לי חוש הריח והתחדד מאז.. אבל גם היום יש ריחות שאחרים מריחים ואני לא מרגשיה כלום ושי ריחות שאני מריחה ומפריעים/נעימים לי ואחרים בכלל לא מריחים.

ודיאודורנט - לא כזה שמשפריצים ולא כזה שמורחים.. זה לא ררק שורף לי אני גם פורחת מהם.. וזה גם התחדד אחרי ההריון..
עדיין לא מצאתי משהו יעיל.. גם מכל מיני דיאורונטים טיבעיים פרחתי..

אבל לא מרגשיה כבר שזה מפריע לחיי..
יודעת מה מפריע לי ומה לא טוב לי.. ומשתדלת להימנע [למשל לא נכנסת לפאבים - גם רעש וגם עשן סיגריות.. לא הולכת לקולנוע].
ויודעת מה טוב ונעים...

וגם אצלי זה עבר לילדים..
אצל הגודלה היו דברים ברורים - לא דשא, לא חול, לא סוגי בד מסויימים.
על הרבה דברים עבדנו לבד [המון המון מסג'ים עמוקים] וזה עזר ועכשיו התחלנו גם טיפול אצל מרפאה בעיסוק גם לרגישות וגם לבעיה אחרת]...
הקטן - כאמור היה גרוע ביותר.. אין לי ספק שחלק מהסבל שלו בשנה הראשונה לחייו נבע מבעיות רגישות שלא מצאנו למה הן..
גם היום עוד יש דברים..
הגדולה למשל אוהבת מגע עדין אבל לא מרפרף. וחיבוקים לוחצים מדי מלחיצים אותה.
הוא צריך חיבוקים חזק ובכלל מגע חזק..
שניהם לא אוהבים המון... ונלחצים כשיש סביבם המון אנשים גם אם כולם אנשים מוכרים.
הדיבור עזר המון... הגדולה כמובן כבר מדברת חופשי לכן גם יכולה לתמלל את הקשיים מה שמאד מקל לעזור..
הקטן - מתחיל לדבר.
אצל שניהם אחת המילים הראשונות הייתה "לא" ו"די". מילים חשובות להספקת דברים לא נעימים.
יכולה להמשיך לכתוב עוד המון עליהם..
אבל משאירה במה גם לאחרים...

_אני חושבת שאצלי רוב הרגישויות התחילו רק בגיל 20
באמת? זה לא רגיל
לא היה להן איזה טריגר להופיע?_

כמו שכתבתי אני חושבת שלפני זה לא היתה לי ברירה אלא להתסדר עם מה שיש. הטריגר היה שבגיל 20 נסעתי לטיול באפריקה וחזרתי עם דיזינטריה קשה ששיבשה לגמרי את מערכת העיכול שלי. הופיעו המון רגישויות למזון ושמתי לב עם הזמן שיש גם רגישויות אחרות - בעיקר לריחות.


_האם אנחנו באמת זקוקים לאלרגיה הזאת, לתגובה הקשה הזאת, כדי לדעת מה טוב?
האם אנחנו לא יכולים להקשיב לגוף ולהתייחס לאיתותיו ברצינות, גם בלי שהוא יעשה לנו קטסטרופות?_

אולי ילדים שיש להם הורים מודעים ומתחשבים מצליחים לוותר על קטסטרופות ולהתייחס לאיתותים ברצינות. במקרה שלי כנראה הייתי צריכה זעזוע רציני ושינוי גדול בסביבה ובאורח החיים כדי לאפשר לעצמי לפתח (אולי אולי בעצם להזכר?) בכל הרגישויות הללו. נראה לי שרק אנשים מודעים מודעים לאיתותים הללו, אחרים שלא מודעים לאיתותים מגיעים למצב של מחלות/מיגרנות/תיסמונת מעי רגיש/הפרעות קשב וריכוז וכו'. אם יש להם מזל כמוני הם פוגשים בדרך לא רק רופאים שמציעים תרופות אלה מטפלים שמבינים שהקטסטרופות הן שלב ראשון בהתפתחות אישית ורוחנית.

וואוו! תמיד מפתיע מחדש למצוא את עצמי בדברים של אחרים.
מאז שאני קטנה לא יכולה לסבול רעש. שנים שאני סובלת מאנשים שמדברים חזק לידי, שלועסים מסטיק- עינוי, שמשחקים בפלאפון, שמפצחים גרעינים.....
לא יכולה ללבוש חזיות, לא סובלת טיקטים של בגדים, החדר צריך להיות חשוך ושקט כדי שאוכל לישון.
אנשים, המולה גורמים לי כאב ראש שמקפל אותי ועם זאת, כמו שכתבת, נמשכת לאנשים.
אוהבת מוזיקה אבל היא חייבת להיות בדיוק בעוצמה כזו ולא אחרת, אוהבת שבאים חברים אבל כשיש יותר מכמה כבר מתבלבלת ולא יודעת איך לחלק את עצמי ויוצאת בפיספוס וכן הלאה והלאה והלאה.
במשפחה שלי חשבו שאני מפונקת- פסיכית או שזה הפירוש שאני נתתי.
עם הזמן חברה שלמדה קלינאות תקשורת איבחנה אותי כהיפר אקוזיס- סעיף שמיעה שמשמעו שאני שומעת דברים יותר חזק ומועצם.
עם הזמן קיבלתי עוד פירושים- איבחון של פיברומאלגיה, חשד בהפרעת קשב וריכוז, יבחון עצמי של היפר- סנסטיב ועוד כל מיני דברים טובים.
אבל איפה כל זה משאיר אותי?
נוחה להתעצבן, חסרת סבלנות הרבה פעמים ובהלקאה עצמית על הכל ביחד.
מה יכול לעזור? לא יודעת.
כל כך שמחה למצוא את הדף הזה, מדהים שבדיוק עכשיו , בדיוק כאן
תודה.
אשמח לעוד, עוד, עוד

פו, אני חושבת שממש מזל גדול כשאימא רגישה ורגישה לילדים\ות ומשתדלת לא לחשוף אותם\ן למה שמפריע לחושים. ולהיפך, עושה מה שכיף לחושים

והמשיכי לכתוב. כל אחת מוסיפה משלה, ואף אחת לא לוקחת מהאחרת את מקומה.

הבטחתי תגובה... זה לקח קצת זמן ואני דוקא שמחה, כי התוספות שנוספו כאן לדף חידדו לי את מה שחשבתי.
ברגע שפתחת את הדף, מייד חשבתי על המרכזי שלי (רגיש לצפיפות, המון אדם, בגדים עם צוארון הדוק, ליכלוך ויש עוד) אחרכך חשבתי על עצמי, שנים אני אומרת שחוש הריח שלי הוא יותר קללה מברכה ואני הורשתי אותו לבכור, שאפילו רגיש יותר ממני. בחלוף הימים מאז פתיחת הדף התברר לי שהמון אנשים עונים על חלק מההגדרות כאן. אפילו שוחחנו על הדף הזה סביב שולחן הסדר (תוש, אני יודעת שאת קוראת, מקוה שזה בסדר להזכיר את שיחתנו) וכך נוספו גם אחי ובת זוגו לסטטיסטיקה...
כך שבסופו של דבר אני נוטה להסכים עם מה שאור-לי כתבה בהתחלה - לא אמור להיות לנו נעים בתנאים האלה, אנחנו אמורים להרתע מקניונים ניאונים וריחות בושם (כבר מזמן רציתי לפתוח פה דף תמיכה לסובלים מבשמים שאנשים אחרים מתבשמים בהם, רק לא היה לי נעים), פשוט כי הדברים האלה לא טובים לנו!
עכשיו ישבתי וחשבתי איך זה שיש כאלה שזה בכל זאת ממש לא מפריע להם? והנה מה שעלה לי בראש. בפירמידת הצרכים של האדם (נו , פסח עכשיו, מיד עלתה לי פירמידה) יש את שלושת השכבות התחתונות בלעדיהן אין קיום - אויר, מים, מזון, אחר כך השכבות של לבוש, מעון, חֶבְרה. ברגע שבסיס הפירמידה מובטח אנחנו פנויים לרמות הגבוהות יותר של אהבה, אושר, רוחנית. מי שעסוקים בהבטחת השכבות התחתונות, לא יחושו בחוסר בשכבות העליונות. אשראי וטוב לנו אם אנחנו פנויים לטפל בשכבות העליונות. ואז כשהמאבק שלנו הוא כבר לא על הישרדות אלא על רווחה אנחנו מטפסים במעלה הפירמידה ונהיים חדים יותר באבחנות מה גורם לרווחה ומה מונע אותה. אני מסכימה עם רבים מהדברים שכתבה לי אורה , יש יתרונות ברגישות שכן היא עוזרת לכוון אותנו אל רווחה גדולה יותר.
עד כאן בינתיים (יש לי ילדים שהבטחתי להקריא להם סיפור כבר לפני חצי שעה וגם על רווחתם אני נותנת את דעתי ממרומי הפירמידה)

מי מה, מתחברת מאוד לאבחנות שלך.

כל אדם שני עם רגישות חושית (או עם ילדים עם רגישות חושית) שמסתובב בבאופן, היה פשוט חייב להיכנס אל הדף הזה, ואולי אפילו להגיב.
גאה להיות שניה.

פלשבק לשנות השבעים-שמונים: צווארוני גולף, מכנסי קורדרוי (או גרוע מזה - אוברולים), גרביונים. נעלי לק. החצאית הסקוטית מצמר מובחר ומגרד-משהו שסבא וסבתא הביאו מאמריקה. אמא שבטוחה שטרנינגים וסווצ'רים נועדו ללבישה בזמן התעמלות או שינה בלבד. עינוי.
נסיעות שבת בבוקר עם ערימת שקיות בהיכון (בדרך כלל הן היו נכנסות לשימוש קצת אחרי חדרה).
ארוחות משפחתיות עם הרבה דג-מלוח ובצל, זוועה, וחצילים קלויים עם האש - לא הבנתי מה כולם מוצאים בשרוף-שרוף הזה. נשיקות רטובות של דודות עם ריח של בושם ופודרה.
דודים שמדגדגים או הופכים אותי - עוד עינוי. הטיול השנתי של כתה י', מישהו השפריץ על עצמו אפטר שייב מזעזע, לא זוכרת לאן היה הטיול, לא זוכרת ליד מי ישבתי, לא זוכרת כלום - רק ריח של אוטובוס מאובק והאפטר שייב שלא איפשר לי לחשוב על שום דבר אחר.

אני הכי הכי אוהבת שקט. הכי שונאת שמפתיעים אותי, ש"עושים" לי דברים, להיות במצב של חוסר שליטה, באוויר, מתנדנדת.

הילדודות שלי, כל אחת בדרכה... הצעירה, כמוני, לא סובלת קרוסלות. כשהיתה קטנה יותר לא הסכימה להתנדנד או להתגלש, בקיץ של גיל שלוש גילתה בהדרגה שהיא יכולה לשלוט בתחושה. הדהוד של קולות בחלל סגור מטריף אותה לחלוטין. לבכורה יש אף של כלב ציד, ורגישות-על לרגשות. היא לא סובלת שירים עצובים (גם אני, גם אני, לא הייתי מסוגלת לשמוע את עוזי חיטמן שר בילדותי כי הקול שלו היה תמיד עצוב כזה). יום אחד הכנתי סלט תפוחי אדמה וביצים. ביתי, טרי, טעים - מה רע? הילדונת סרבה אפילו לעזור לי לקחת את הקערה לשולחן, סירבה לשבת לידה. הריח של הביצה-קשה הגעיל אותה, כמו הרבה ריחות אחרים. שלושתנו לא מסוגלות לטעום מאכלים חריפים או מלוחים מדי. בגילי המתקדם, אני נאלצת להודות שאני לא ממש אוהבת יין או בירה, לא טעים לי. על משקאות חריפים יותר אין מה לדבר, כמובן, וגם את הסיגריה שהייתי נחושה לנסות במדורת ל"ג בעומר אי שם בתיכון לא הייתי מסוגלת להכניס לפה - לא טעים לי. ואני מתעייפת הרבה יותר מדי בקלות. אוהבת מאוד את העבודה שלי, נהנית ללמד, חוזרת מותשת ורוויה מכך שהייתי צריכה לתקשר עם יותר מדי אנשים בזמן קצוב.

הנה מצאתי יתרון מובהק לרגישות - אין סיכוי שאתמכר לסיגריות או לאלכוהול.

הבריחה אל הספרים, דווקא כשאני מתארחת אצל מישהו. תודה, חסכת לי הקלדה והעלית לי עוד פלח ילדות אל פני השטח.

בעניין האוטובוס ההומה לעומת חדר עם חמישה אנשים - מה שמעמיס לי בצורה משמעותית את המערכת הוא הצורך לתקשר. את יכולה להיות במטוס עם ארבע מאות אנשים ולשקוע לתוך המחשבות/הסריגה/הספר/הסודוקו/האוזניות. הבעיה מתחילה כשממש צריך לדבר עם כולם.

את צריכה לראות את הקטנה שלי חוזרת מיום (שלוש שעות) של התמודדות עם ילדי הגן (קבוצה של תשעה, לרוב אחד או שניים חולים...) - היא מתכנסת לה לכורסה וצריכה שלא ידברו איתה חצי שעה בערך.

עוד יתרון להיפר-חוש-ריח: מריחים כשהילדים מתחילים לפתח מחלה.

גרביונים.
גרביונים מצמר.
מילא, אפשר בלי גרביונים (לא לדעת אמי בילדותי, היא לפחות הקפידה לגרוב לי אותם כמו שצריך), אבל גרביים חיבים להיות גרובים ככה שהתפר בדיוק במקום, חס וחלילה שהנעל לא תלחץ על התפר. וזה עוד לפני הקושי למצוא נעליים. בהתאם - שנים של סנדלים לאורך כל השנה.
אבל זה רק קצה קצהו.
יש עוד מליון דברים שכתובים פה בדף ומדברים אלי. גם עלי, גם על הגדולה שלי.
מרקמים, מגע, ריחות, סף-עצבים, רעש, צורך באור...
לטפל? לוידעת. רוצה שלא.
הילדה זוכה למלוא ההתחשבות.

אויש, נמחקה לי תגובה...

לי אורה, כל מילה.

_אבל איפה כל זה משאיר אותי?
נוחה להתעצבן, חסרת סבלנות הרבה פעמים ובהלקאה עצמית על הכל ביחד._
תזכרי: את לא אשמה. את טובה, וזהו זה.
מי שאמרו לו פעמים רבות מדי שהוא מפונק, בסיטואציה של קושי אמיתי, עלול להתרגל ולחשוב שהיה אפשר לשנות, אם תתאמצי יותר. ממש לא!
לא מוצאת את המילים...
קודם כל - לגיטימציה עצמית.
אחר כך

עוד יתרון להיפר-חוש-ריח: מריחים כשהילדים מתחילים לפתח מחלה.

עוד יתרונות: סיכוי נמוך מאוד להתמכר לסמים. בדוק. אנחנו מתרחקים מהם, כי יש לנו מספיק על הראש גם בלי זה, תודה רבה. יש אנשים שדווקא מעדיפים אלכוהול (מדכא את מערכת העצבים, מרגיע, ממסך). אני מאוד אוהבת אלכוהול, במינונים מיקרוסקופיים: מכירות את כוסיות הליקר הקטנות? רבע כוסית כזאת של יין אדום מספיקה כדי לסדר אותי לערב שלם. זה יתרון גדול
או חיסרון, בפאבים אוסטרליים. אני תוהה כבר הרבה זמן איך הם יגיבו אם אני אבקש חצי כוס בירה...

את צריכה לראות את הקטנה שלי חוזרת מיום (שלוש שעות) של התמודדות עם ילדי הגן (קבוצה של תשעה, לרוב אחד או שניים חולים...) - היא מתכנסת לה לכורסה וצריכה שלא ידברו איתה חצי שעה בערך.
איך שכחתי את הקטע הזה.
אף פעם לא הבנתי למה אנשים מתייחסים ל"ילדי מפתח" באופן שלילי. אותי זה פשוט הציל: חוזרת מבי"ס, ויש לי שעה בכיף להיות לבד, להירגע, להתאפס, עד שאמא שלי והאחים שלי יגיעו. כל יום רביעי, כשאמא שלי נשארה בבית לנקות, הייתי חוזרת הביתה ובמוקדם או במאוחר היתה התפרצות של כעס או בכי. תמיד.

חוזרת מבי"ס, ויש לי שעה בכיף להיות לבד, להירגע, להתאפס ברור, זה כל הכיף!

הילדה זוכה למלוא ההתחשבות. אני חושבת שמה ש תמרוש רוש ניסתה לומר הוא, שגם אם נעטפים בבועה, עדיין בסופו של יום נשארים עם העייפות, חוסר הסבלנות, חוסר הריכוז שמביאים הגירויים ה"לא נכונים". גם אם כל החולצות שלי יהיו מדוייקות (כותנה, מחשוף ושלא יהיה צמוד מדי לצוואר, ששום דבר בעצם לא ייגע בצוואר או בפנים, רצוי בצבע אחיד, ושהשרוולים יסתיימו חמישה סנטימטר לפחות מפרק היד - אבל לא קצר מדי, כי יש נקודה שאם השרוול נוגע בה זה מעצבן אותי נורא), עדיין יש דברים שאי אפשר לסנן ואי אפשר להמנע מהם. ואם כל כך הרבה אנרגיה מושקעת בתכנון נכון של החיים על מנת להמנע מהמציקים - לא נשארת אנרגיה לדברים אחרים.

אני לא אקח את הקטנה שלי בכוח לקונצרט רוק כבד (לא אלך אליו גם בעצמי...). מצד שני, החיים. החיים מזמנים אותנו למקומות כאלה שצריך להכיל בהם, אולי לא רעש קיצוני, אבל בהחלט נוכחות של יותר מאדם-שניים בחדר, או רגשות עזים - גם של שמחה וגם של כעס, עצב, פחד. קשה לגורה שלי עם רגשות שליליים, ואני רוצה לתת לה כמה שיותר כלים להתמודד עם החיים.

גם אם נעטפים בבועה, עדיין בסופו של יום נשארים עם העייפות, חוסר הסבלנות, חוסר הריכוז שמביאים הגירויים ה"לא נכונים". עדיין יש דברים שאי אפשר לסנן ואי אפשר להמנע מהם. ואם כל כך הרבה אנרגיה מושקעת בתכנון נכון של החיים על מנת להמנע מהמציקים - לא נשארת אנרגיה לדברים אחרים.
כן, לזה אני מתכוונת.
אם כי לא הייתי קרואת לזה "בועה".

רק על עצמי לספר ידעתי. כל מה שאני יודעת הוא שעד לפני שבוע החיים שלי היו "בסדר גמור", וכשהיתה לי הזדמנות להסתכל על עצמי בעיניים מקצועיות, דרך ההבנה המקצועית של רגישות ורגישות יתר, לא רציתי. אבל פתאום עברתי איזשהו סף, ואני מסתכלת על עצמי, ואני מסתכלת על המחיר, ואני אומרת "וואלה, זה יותר מדי".
יש לי דברים טובים יותר לעשות בחיים. יש לי פוטנציאל של הנאה לא-ממוממשת מהחיים, שעשוי להתממש אם רמת האדרנלין שלי תהיה קצת יותר נמוכה.
ומשהו בתוכי אומר: תעשי את זה לפני שתיכנסי להריון. תעשי את זה לפני שיוולד לך ילד. אל תשאלי למה. אחרי שייוולד, את כבר תדעי למה.
אבל רק על עצמי לספר ידעתי.

אתמול יצאתי מהבית, אחרי כמה ימי חופש, והיה יום מקסים, שמיים כחולים, עננים לבנים, ציפורים, שמש, ופתאום כל העיסוק הזה ברגישות-יתר נראה לי מגוחך. העולם כל כך יפה, את מרגישה כל כך טוב, מה הקטע שלך?
כן, אמרה מחשבתי השניה. אבל את עכשיו בחופש. שבוע חופש, והיית בבית, ועשית מה שרצית. מה יקרה כשיתחילו שוב הלימודים? איך תרגישי אז?
ולרגע הרגשתי בגוף שלי, את ההרגשה הזאת. איך אני ארגיש אז. והרגשתי, סוף סוף בצלילות, את ההרגשה שעד עכשיו קראתי לה "עייפות" כי לא היתה לי מילה טובה יותר, אבל עכשיו אני מזהה אותה כרטט עצבני. עייפות שנובעת מרמה בינונית, אבל מתמשכת, של אדרנלין. זמזוום פנימי כזה, שמוזן על ידי כל דבר, שצריך לנשום עמוק כדי להרגיע, חלקית, זמנית. בזזזזזזזז. בזזזזזזזז. בזזזזזזזזזזזז. בזז. בזזזזזזזזזזזזזזז. בזזזז.....

מי מה, אני חושבת על מה שכתבת.

תעשי את זה לפני שתיכנסי להריון. תעשי את זה לפני שיוולד לך ילד.
אני שמחה שכתבת את זה, כי אני חשבתי את זה וזה היה נראה לי פולשני לכתוב את זה (לא מצליחה לנסח עם פחות "את זה"). וזה למה?
כשאבי ילידי היה מאושפז במחלקה הפסיכיאטרית באנו יום אחד לבקר אותו, אני והילדים. באיזשהו שלב הם התחילו לריב. אביהם ביקש שנלך כי הריב שלהם גורם לו להרגיש כאילו מגרדים לו את קצות העצבים בפומפיה. כשסיפרתי את זה לאחותי היא אמרה שהיא מרגישה ככה כשהילדים שלה רבים והיא עוד לא מאושפזת...
אז מה אני רוצה להגיד בסיפור הזה? שילדים, מעצם טבעם, מעבירים אותנו דרך מקומות סוערים מאוד. זה מאתגר גם את מי שחושיהם קהים ועל אחת כמה וכמה את מי שזקוקים לתנאים מאוד מסוימים כדי להרגיש טוב. שווה להתכונן גם במישור הזה.

אני קוראת בסקרנות את הדף ובא לי לבכות
אני לא כותבת בכינוי שלי כדי לא לחשוף את בני הבית אבל זו בעיה לא פשוטה אצלנו
כיצד ניתן לעזור לאדם מבוגר?
מישהי יכולה להמליץ על ריפוי בעיסוק לילד בתל אביב?
תודה

אפטר שייב מזעזע. - יש אפטר שייבים ובשמים פשוט מזעזעים. אי אפשר לחשוב, אי אפשר לברוח. ריח שמזעזע את המערכת.

הדהוד של קולות בחלל סגור מטריף אותה לחלוטין. - אוי! דלת שנטרקת בחדר שבו החלון סגור. זוועה! לכן כדאי שתמיד יהיו חלונות פתוחים כדי שזה לא יהיה עם כל כך הרבה עוצמה. ובעצם, גם דלת שנטרקת בכל חדר. הרעש המבהיל הזה.
ובכלל, אני לא יכולה לשאת רעשים פתאומיים, במיוחד מאחוריי.

שאני לא ממש אוהבת יין או בירה, לא טעים לי. על משקאות חריפים יותר אין מה לדבר. - לא מסוגלת לשאת אלכוהול ובייחוד יין. ממש לא סובלת יין. כבר מאז ילדותי בחגים אצלנו שותים מיץ ענבים (יאאאאאמיייי) ולא יין.

סיכוי נמוך מאוד להתמכר לסמים. בדוק. אנחנו מתרחקים מהם - בדיוק. אני עוד צריכה להכניס חומר שעושה כל מיני דברים לתוכי. מה גם, שאני לא יכולה לשאת עשן ולא יעלה על הדעת להכניס משהו בנשיפה דרך האף. וגם כמובן מה שזה עלול לעשות למערכת.

גרביים חיבים להיות גרובים ככה שהתפר בדיוק במקום, חס וחלילה שהנעל לא תלחץ על התפר. וזה עוד לפני הקושי למצוא נעליים. - מגיל ילדות היה לי עסק עם נעליים ועם גרביים. כבר המוווון שנים אני בכלל לא גורבת גרביים, גם לא בחורף. והגרביים היחידות שהסכמתי לגרוב היו כאלה בלי תפרים, 100% כותנה. אבל עכשיו גם זה בלתי נסבל עבורי.

מתכנסת לה לכורסה וצריכה שלא ידברו איתה חצי שעה בערך. - לא סובלת כשמדברים איתי כשאני מתעוררת או כשאני באה מבחוץ. וכשבאה מבחוץ חייבת להתקלח. רוצה להסיר מעליי את מרק הויברציות שקלטתי מהאנשים בחוץ.

עדיין יש דברים שאי אפשר לסנן ואי אפשר להמנע מהם.... ואני רוצה לתת לה כמה שיותר כלים להתמודד עם החיים. - נכון. אז כל אחת ואחד צריכים\ות למצוא מה שמתאים כדי לסנן או כדי לטפל במה שבכל זאת הסתנן פנימה. אחת מהעצות הממש פשוטות: מקלחת! מים מטהרים.

הדף הזה הוא כל כך חזק לי שזה מתחיל להיות קצת יותר מדי-
אם כל כך הרבה אנשים מתמודדים עם זה ברמה כזו בסיסית ויומיומית איך זה שעד עכשיו הרגשתי כל כך לבד?

אחת מהעצות הממש פשוטות: מקלחת! מים מטהרים.
מלכודת: המקלחת מרגיעה ומחיה אבל אח"כ העור כל כך רגיש שאי אפשר לגעת בכלום..

תיקון חשוב מאוד.
לתופעה המסוימת שאני מדברת עליה לא קוראים רגישות-יתר.
קוראים לזה תגובתיות יתר
אני חשה שההבדל הוא משמעותי.

כי אפשר להיות רגיש מאוד מאוד מאוד לניואנסים הכי הכי זעירים שנקלטים אצלך דרך הסביבה.
השאלה המכרעת היא, איך אתה מגיב.

האם אני קולטת את הסימנים, מזהה אותם, מעריכה את איכותם (טובים או רעים) ואז פועלת בהתאם, מתקרבת אליהם או מתרחקת מהם כרצוני?
או האם אני מגיבה בתגובת לחץ, flight or fight (בעברית צחה: הך וברח), רמת האדרנלין עולה, פעילותם של נוירוטרנסמיטורים אחרים יורדת, ובתוך כל זה אני גם מייצרת את התגובה של להתרחק מהגירוי?

אני יכולה להיות רגישה נורא מהיום ועד מחרתיים. כל עוד אני קולטת גירוי לא נעים, אומרת "אוף, זה לא נעים" ומתרחקת ממנו - אין שום בעיה. גם אם אני נחשבת "מפונקת" או בררנית בעיני אנשים אחרים. שיחשבו.

הבעיה היא כאשר אני מגיבה תגובת סטרס (שאמורה להיות שמורה למקרים שמסכנים אותי!) על אותה גרב שאיננה במקום.
כי תגובת הסטרס הזאת, האדרנלין הזה איפה שלא צריך, הם אלה שגורמים לנו לשלם את המחיר.
פיזיולוגית ורגשית.

למשל:
מזעזע.
זוועה!
לא יכולה לשאת.
לא מסוגלת לשאת.
לא סובלת.
לא יכולה לשאת.
בלתי נסבל.
לא סובלת.
וזה רק בהודעה אחת.


(דרך אגב, זה שכתבת את כל זה עדין לא אומרת שיש לך תגובתיות-יתר. אין מאבחנים דרך האינטרנט, שנו רבותנו )

_כיצד ניתן לעזור לאדם מבוגר?
מישהי יכולה להמליץ על ריפוי בעיסוק לילד בתל אביב?_

אשה קוראת,
את יכולה לשאול ב פורום ריפוי בעיסוק וימליצו לך במסרים. (הפורום קצת שומם בפסח, כולם בחופש).
אם הילד מתחת לגיל שש - הוא זכאי לטיפולים דרך קופות החולים, אני רק לא יודעת מה מצב תורי ההמתנה בימינו... שווה לברר את זה.

ניתן לעזור גם לאדם מבוגר.
דרך שיטות שנותנות גרייה ספציפית למערכת העצבים, ומשפיעות על הדרך שבה את תופסת ומפרשת גירויים.
אני יודעת בוודאות על ריפוי בעיסוק - כל עוד זו מישהי שמתמחה בנושא.
חשוב לפני כן לוודא שזה באמת תגובתיות יתר ולא משהו אחר - תוודאי שהמרפאה, מי שלא תהיה, מתייחסת למצב הכללי שלך ועושה אבחנה מבדלת (אני לא כל כך בקיאה בנושא הזה).

גישות נוספות: שיטת פאולה, עוצמת הרכות, קרניוסקרל, אלבאום, יש עדות או שתיים שגם אייפק עוזר, ועוד כמה גישות שאני לא מכירה אישית אבל אני יודעת שהן קיימות - פשוט תשאלי באינטרנט, מרפאה שיש לה ניסיון עם מבוגרים תדע לענות לך. (אני מכירה אחת כזאת - שרון שני גונן. אבל ודאי יש עוד)

החמסין הנורא שהיה אתמול הזכיר לי משהו שייתכן שהוא קשור: לא אוהבת חום ובייחוד לא אוהבת את השילוב של חום ולחות עצומה שיש בחודשים יולי-אוגוסט-ספטמבר ולפעמים גם באוקטובר. זה מתיש, עושה מצב רוח, מעיק, קשה להתעלם מזה. העור בוער ורגיש.

אוהבת להרגיש קרירות, אוהבת בית מאוורר ולהרגיש את הרוח נושבת ומזרימה אנרגיה נקייה וחדשה בבית ועל הגוף. בייחוד אוהבת קרירות באיזור הראש.

שילוב של חום ולחות עצומה

אני קצת חולה, וגם מיניקה תינוק קטן. כל אחד מהם גורם לי להזיע ים בלילה (ים כי זה עושה לי ים-קטן לשחות בו במיטה), ושילוב שלהם מטריף אותי.
אני מתעוררת (הרבה פעמים, כי יש תינוק קטן) בלילה, מוטרפת לגמרי מזה שזוחלת עלי איזו טיפה, ואני נוגעת בסדין רטוב (לא לח!).
טירוף מוחלט.
הפתרון היחיד - להחלים. קורה בהדרגה.
פתרון שמצליח להשתלט לא רע על זיעת ההנקה - לפרוש מגבת ענקית. הבעיה: זה זז, ואני ישנה על קמטים. אטרף 2

אההההההההההה

לא נורא, תוך גג חצי שנה (מהנסיון -פחות) זה יעבור.

קוראת ומזדהה.
החלק של הקניונים והניאונים הוא ברור.
שנים סובלת מנסיעה באוטובוסים/מוניות בגלל הרדיו (אם במקרה הנהג שם שירים שקטים אז לא).
אבל זה נראה לי טריוויאלי וקשור לעולם שהשתגע, לא אלי.

אבל

רגישויות למזון.
קשה לי עם מגע, האמת היא שהשתגעתי בזוגיות כי היה לי קשה עם המגע. אני אוהבת מגע אבל הוא חייב להיות מדוייק ולעיתים מאד רחוקות הצלחתי לתקשר את עצמי ככה שאקבל את המגע המדוייק שאני זקוקה לו. חייתי בזוגיות איומה והרגשתי פסיכית ופריג'ידית אבל האמת היא שבין השאר פשוט לא הצלחתי לקבל את המגע שרציתי, שכל מגע לא נכון הקפיץ אותי והוציא מדעתי. הגעתי לפיתרון האולטימטיבי- אני חד הורית. יש לי הרבה זכרונות רעים ממגע בתוך זוגיות והיום כשאני חושבת על זוגיות אז כל המחשבה על מגע ומיניות בתוך הזוגיות די מטרידה אותי, וזה למרות שאני אדם כן זוגי במהותי (ושלא יקפצו עלי, אני מכירה חד הוריות שבחיים לא חיו במערכת זוגית, אני לא המקרה).

הבת שלי:
לא סובלת להתלבש. מגיל יומיים זה מאד ברור. כשהיא כבר לבושה זה פחות משנה מה, אבל קשה לה המעבר הזה. מישהי אבחנה אותה כגבולית בעניין רגישות למגע, לא דורש טיפול אבל יש רגישות.
רגישה מאד מאד לרעשים וקולות, מאד.
רגישויות אינסופיות למיני סוגי מזון, אייפק לא ממש עבד אצלנו וניסינו מספיק זמן.
בכלל כמות הפרטים שהיא קולטת מהעולם היא מדהימה. מה שאני יודעת מעצמי זה שזה מפריע להתייחס עניינית לפעמים, כלומר הכניסה הזו לפרטים כמעט לא מאפשרת לפעמים להתייחס למציאות כתמונה כוללת, או סתם פשוט להיות בתוכה.
קשה לה מאד להירדם וזה מגיל מאד צעיר, חלק מזה בגלל סקרנות בריאה וטובה, וחלק מזה בגלל חוסר יכולת לכבות את הגירויים והעולם, והגבול מאד דק בין השניים.

אוי, כל פעם ראיתי את הדף הזה ב-מה חדש, ונמנעתי מלהיכנס. נמנעתי, נמנעתי, בסוף נכנעתי.

זה ממש נורא לקרוא את עצמי בדייקנות מבהילה כזאת בתיאורים שלכן. אני בכלל לא ידעתי ששמתי לב לכל הדברים האלה. הפרטים! הפרטים! הרס אותי למשל התיאור של תבשיל קדירה עם הגרביים. אני חושבת שיותר מארבעים שנה אני מקפידה ככה עם הגרביים ואף פעם לא ניסחתי את זה.
)-:

כשאני מחבקת את התינוק (כבר חודש!), בלי חיתול, במיוחד כשערום, אני קולטת איזו מתנה זו חיבוק כזה עוטף ומלא. וזה אפשר רק עכשיו, אפילו לא בעוד שנה, חמש, ובטח לא בעוד 10 שנים או בבגרות.
אולי זה "רק" זה?

הבת שלי:
אני קוראת וקוראת מה כתבת [חוץ מרגישויות למזון] ואז קוראת שוב לוודא שזה לא אני כתבתי על הבן שלי...

קוראת את הדף שוב ושוב, בהשתוקקות, בהקלה בעייפות.
עולות המון תובנות:
על חוויות העבר (למשל למה סבלתי כל כך בהודו ארץ החלומות)
על רעיונות לעזרה עצמית וטיפול (כמו איך להקשיב לעצמי לקבל באמת ולכוון במדויק)
על האספקט הרוחני של הרגישות ועוד ועוד
אבל כל מה שבא לי זה לספר ולקטר ולנשוף הכל החוצה: זה כל כך פעוט לכאורה כל כך ליד החיים וכל כך תמיד שם,
והנה כך אצל כולכם (כולכן? יש גברים בדף?) תיאורים, זכרונות והוצאת קיטור.
סוף סוף הזמזום הזה בזז... בזזזזזז בזזזז..... הוא לא רק השגעון המסויט שלי!

אז ככה:
כמו שלאסקימואים יש 200 מילים שמתארות שלג, לי יש 200 תחושות שונות של צמרמורת ועשרות קטלוגים ותתי קטלוגים: צמרמורת ממגע - מרפרף מדי, מחוספס מדי, מהיר מדי, יבש מדי. צמרמורת מטעם -קר מדי, חם מדי, חמוץ, קהה. צמרמורת מרעש - צורם, חורק, מגרד. צמרמורת בגב, בלסת, בחזה, בקצות הציפורנים, בכפות הרגלים. צמרמורת של רעד, של קור, של צרימה, של התכווצות. צמרמורת מגירוי מסוים, צמרמורת ממחשבה על הגרוי שמעורר צמרמורת, צמרמורת ממחשבה על האפשרות לצמרמורת, צמרמורת מקריאת תיאור של מישהו שכותב על מחשבה על אפשרות לצמרמורת. ועל כך סליחה!

אוי, כל פעם ראיתי את הדף הזה ב-מה חדש, ונמנעתי מלהיכנס. נמנעתי, נמנעתי, בסוף נכנעתי.

• ולא רק נכנסתי, אלא בלעתי את כל הדף ברצף. וזאת למרות, וכנראה בגלל, שיש לי בכלל המון עבודה לעשות עכשיו.. (דחיינות כרונית).

אף על פי כן, אני לא מתחרטת. נעים ונדיר להיכנס לדף שמרגישים בו כלכך בבית.... (דחיינות כרונית כבר אמרתי?).
כל הנושא הזה נמצא אצלי בתודעה כבר איזה זמן, אבל הרבה דברים שנכתבו כאן מאד העמיקו וחידדו לי את זה, ואולי אפילו נתנו לי "אישור" באיזשהו מקום.
המון דברים קפצו לי לעינים והתלבשו עלי בול, וגם על אחי ועל אחותי הגדולים.
אחי נטרף כשיש בסביבה רעשים צורמים, ווליום גבוה. לאחותי יש חוש ריח מהסוג שמאפשר לה לקלוט הכל, מצ'יזם של כפות-רגלים בצד השני של החדר, ועד לבעיות במערכת העיכול של זבוב שעף מעל הים בצד השני של כדור הארץ.... והיא לא מסוגלת לסבול ריחות של זיעה ודומיהם, וצפיפות של אנשים, זכור לי שפעם כשהיא היתה בתיכון ונאלצה לנסוע באוטובוס הביתה במשך יותר מחצי שעה בחברת יותר מדי תיכוניסטים מיוזעים היא פשוט התעלפה.. מעבר לזה היא משתגעת מרעשים מונוטוניים (תיפוף על השולחן/ דפיקות עם העט וכו'), רעשים צורמניים (גירוד מתמשך של סירים, ערבוב מתמשך של סוכר בכוס..), וגם מזה שנוגעים בה בצורות מסוימות (בעיקר דפיקות על הכתף). ובטח יש עוד דברים לגביהם שלא שמתי לב אליהם.

אשר אלי: כשהייתי ילדה סבלתי מאד מבחילות בנסיעות, ובכלל נטיתי לבחילות (וגם להתעלפויות סדרתיות, אבל זה כבר נושא לדפים אחרים. נראה לי). זכור לי שהטיקטות של הבגדים הציקו תמיד (ולעומת זאת שאבתי עונג עילאי על סף המדיטציה מאיזשהו הרגל שפיתחתי, לחכך באצבעות את התפר הצדדי של התחתונים/ מכנסים. הייתי עושה את זה במשך שעות!).
הדברים האלה כבר לא ממש קיימים. לעומת זאת: יש לי, ואני לא יודעת באיזו נקודה הבחנתי בזה, רגישות גבוהה ביותר למגע. זה פחות רלוונטי לבגדים (למעט צווארוני גולף שאני מתקשה ללכת אתם, ובכלל דברים שנוגעים מאד בצואר), ויותר לחיכוכים עם אנשים - גם זה, בסיטואציות מסוימות. נגיד, לשבת צמוד למישהו באוטו ככה שיש חיכוך כל הזמן, או בכלל לשבת קרוב למישהו ככה שהרגל/ יד שלו היא קצת עלי - יכול להוציא אותי מדעתי לפעמים. או מגע קצר של מישהו בי, שישר אחרי זה אני חייבת לגרד את המקום שנגעו בו.. בכלל יש לי נטיה אינסופית לגירודים. החל מזה שהרבה פעמים מגע תמים כלשהו (של בגד/ חפץ/ אדם) נגמר בגירוד, וכלה בהתקפי גירוד נוראיים של דקות שלמות, שמגרדת לי הרגל ואחר כך היד ואז הבטן, הראש, הגב, האף ומאחורי האזנים.. זו אחת הסיבות כנראה שנורא קשה לי לשבת באותו מקום ובאותה תנוחה במשך הרבה זמן, כל רגע משנה את מיקום האיברים אגב גירוד. זה בא והולך בגלים.... אגב, רק מלקרוא את הדף הזה עם כל הרגישויות האלה אני יושבת כאן ומתגרדת כבר איזה חצי שעה..
כשאני הולכת לישון במיטה (אם אני לא ממש עייפה) לוקח מלא זמן עד שאני מרגישה נח עם איך שהראש יושב על הכרית, ועם הקפלים של הסדין ואיך שהרגלים מונחות, וכמובן עם הגירודים למיניהם..
(לעומת זאת, בניגוד לתופעה הרווחת פה של חייבת חושך ושקט על מנת להרדם, אם אני עייפה - אני יכולה בכיף להירדם בכל מקום ובכל מצב, כולל בעמידה על הראש באמצע הופעת פאנק...)

מעבר לזה - אני שומעת מצוין, וזה יכול מאד להפריע במקרים (השכיחים אצלנו בבית, יש לציין..) שבהם יש שלושה מכשירי רדיו דלוקים במקומות שונים בבית, למשל, או טלויזיה ורדיו באותו הזמן מכיוונים שונים.. או אפילו לשמוע את הטלויזיה מהחדר השני (או השלישי) בזמן שאני מנסה לעבוד על המחשב, יכול קצת להטריף אותי. יחד עם זאת, אם מישהו מזכיר את השם שלי, אני אשמע את זה מקילומטר, בין אם הוא התכוון לכך ובין אם לא
ווליום גבוה של הטלויזיה/ רדיו יכול להיות בלתי נסבל עבורי במצבים מסוימים (ושוב, אני נאלצת להתמודד עם זה הרבה, כיוון שההורים שלי שאתם אני גרה עכשיו, כבר בגיל שהם מפעילים מכשירים בקולי קולות כפרי-סט..), ולחלופין רדיו שדלוק בווליום מאד נמוך, עד שזה כבר נהיה זמזום מונוטוני שמפריע להתרכז.. גם רעשים מונוטוניים, אגב, מציקים.

אני מאד מאד מזדהה עם הדברים שנכתבו לגבי עומס אנשים בחדר/ עומס בתקשורת אנושית.. לי יותר קשה להיכנס לסיטואציות כאלה מאשר להיות בהן, אחרי שכבר התרגלתי.. למשל, בתקופה שבה חלקתי דירה ממוצעת עם עוד שמונה אנשים, זכור לי שבכל פעם שהייתי לבד בבית, כשהייתי רק שומעת שלושה אנשים מתקרבים במדרגות, הייתי מיד רצה להסתגר בחדר שלי עד יעבור זעם, כי ממש הרתיע אותי הרעיון של שלושה אנשים נכנסים הביתה בבת אחת, ועוד תוך כדי שיחה..
קשה לי מאד מאד עם קהלים, עומס של אנשים, ועם מוזיקה רועמת נוסח ארועים/ קניונים (מצטרפת לכל תיאורי הזוועה)/ פאבים, מועדונים וכו'.. בעוד שמחתונות ובר-מצוות אני מצליחה להתחמק לא רע (כנראה בזכות גילי הצעיר), הנטיה שלי לסבול בפאבים, ואפילו במסעדות גדולות, או בכלל רוב האתרים המכונים "מקומות בילוי", לפעמים מקשה על האינטראקציה החברתית, שלא לומר מוציאה אותי סוציומטית..

לריחות אני גם רגישה, אבל לא באופן שגורם לי ממש לסבול בנוכחות ריח רע. כנ"ל לגבי דיבור רועם של אנשים, למעט מצבים מסוימים. מה גם שאני יודעת שהרבה פעמים אני בעצמי מדברת בקול רם מאד בלי לשים לב.


אבל כמו שכתבת למעלה,אותה רגישות בדיוק מוציאה מאתנו את היכולת להבחין בפרטים שלאחרים נראים שוליים
גם לפעמים לאבד את המינון בהבחנה בין עיקר וטפל
מענינת האבחנה הזאת.. היא לוקחת אותי לפרפקציוניזם שלי שהוא קיצוני לכל הדעות, שלאחרונה אבחנתי אותו כמכשול מרכזי בחיים שלי. אולי הדברים מתחברים.

_והפצעי בגרות שלי, שהתמשכו עד גיל שלושים? אולי גם זה קשור?
(בעיות עור מעידות, לפעמים, על קושי בגבולות שבינך לבין העולם)_
וגם זה מענין.. את יכולה לפרט?

אולי בעצם זו לא רגישות אלא משהו אחר? אבל החיים מעניינים יותר מהסכמות שיש לנו בראש, ויש כל מיני ניואנסים ותופעות ווריאציות, ככוכבי השמים לרוב, ואני עדיין יכולה לנסוע ברכבת מפוצצת אנשים, וזה בסדר, אבל להתחרפן כשיש חמישה אנשים בחדר, ואני לא יודעת למי לפנות ראשון
ושוב הצלחת לנסח יפה ובהיר דברים שאני מרגישה..

תמרוש רוש, את כותבת מאד מאד יפה. קצת כמו שיר. אל תפסיקי
(רציתי לומר לך גם אחרי שקראתי אותך בדף סיפור האונס שלי, שהכתיבה שלך מדויקת ומרגשת)
וכולן - תודה על השיתוף. מדהים לראות את רוחב המנעד ואת שפע הפרספקטיבות..

שיהיה לכולנו לילה רגוע רגוע

גמני דילגתי על הדף הרבה פעמים ובכל זאת הנה אני כאן...
מזדהה עם הרגישות לאור, רעש, צווארוני גולף, פתקיות מעצבנות בחולצות, דשא, בחילות בנסיעות ועוד ועוד.

תודה על הדף הזה... שמתי לב שבזמן האחרון קשהההה לי ואני מותשת ולא הבנתי למה. פתאום האסימון ירד... הרגישות שלי עולה יותר.
וקשההה לי עם זה. במיוחד עם רעש. כל צעקה של ילד או רעש חזק מסוג אחר מכאיב ודוקר מבפנים... אני מרגישה מתכווצת כאילו דוקרים אותי במסמרים. לצערי התגובה האולטימטיבית היא להפסיק את הרעש הווה אומר להשתיק אותם גם אם זה בצעקות... אני מרגישה דיי רע עם התגובה שלי מצד שני מגוחך ככל שישמע באותה שניה זו תגובה ממש השרדותית כאילו שאם זה לא יפסק אני אמות...
המרגיעון אומר שכולנו זקוקים לחיבוק. נכון. אני צריכה ורק עכשיו מבינה עד כמה...

רעיונות?

רעיונות?
אם זה לא יפריע לך מבחינת התחושה: בימים שמאוד קשה לך עם לשמוע צעקות, שימי קצת צמר גפן באוזניים. זה קצת יבודד ויתן לך תחושה של שליטה.
עצה אחרת: בימים כאלה הרשי לעצמך כמה שיותר רגעים של לבד (שבי זמן רב בשירותים, ואם זה אפשרי - אמבטיה ארוכה). אם את יכולה - לישון יותר, לנמנם. או לאכול משהו שטעים לך, או לעשות משהו שכיף לך איתו. לבקש עזרה. משהו. פרגני לעצמך.

גם אני מאוד מזדהה, המון דברים שנכונים גם לי נאמרו כאן.
אני יותר ויותר חוזר להשתמש בידיים שלי לתפקידים שננטשו.
זה מדהים איך שהאצבעות בדיוק סותמות את האוזניים, איך הכפות הם כיסוי עיניים מעולה, וקל מאוד לסתום את האף בעזרת האצבעות.
אפילו אפשר להעיף בעזרת הידיים "אנרגיות שליליות" ודברים שנדבקו אלינו בתנועות של כאילו סילוק אבק מהבגדים.
גם הרגליים משמשות אותי יותר לריצה כדי להגיע ממקום למקום במהירות, ריצה היא דבר מאוד שימושי שהפך משום מה יותר לפעילות ספורטיבית, ופחות לחסכון בזמן, אם חיסכון בזמן אז הריצה היא רק בשעת לחץ אמיתית, אבל אפשר לרוץ תמיד בעצם, ממקום שפחות מוצא חן למקום שיותר מוצא חן.

ממש הרתיע אותי הרעיון של שלושה אנשים נכנסים הביתה בבת אחת, ועוד תוך כדי שיחה
אוי! את יודעת מה? זה מרתיע גם אם 3 אנשים יכנסו הביתה בבת אחת בלי לדבר, בייחוד אם הם נכנסים לחדר שבו עד לאותו רגע ישבתי בשקט. עצם הכניסה ההמונית, שמזיזה את כל האויר והוויברציות בחדר, עצם המבטים, עצם הציפייה לאינטראקציה איתי, עצם כל מה שהם מרגישים וחושבים, עצם כל מה שהם מביאים איתם מבחוץ. ובייחוד כשהם הולכים ועומדים כשאני יושבת. עמוס ודחוס הרבה יותר מדי!

_אוי, כל פעם ראיתי את הדף הזה ב-מה חדש, ונמנעתי מלהיכנס. נמנעתי, נמנעתי, בסוף נכנעתי.
זה ממש נורא לקרוא את עצמי בדייקנות מבהילה כזאת בתיאורים שלכן._

אני יודעת.
חשבתי עלייך. חיכיתי לך.
לאט.
נשימה ארוכה.
קודם כל מודעות. המודעות הזאת כל כך מטלטלת לפעמים. אבל יותר גרוע מזה כבר לא יהיה, כל השאר בא כמעט מעצמו. ברכות. בזרימה.

הייתי השבוע ארבעה ימים ביער, עבדתי קצת בגינה, וישנתי כמו נעל שנשכחה בעליית הגג.
מה אני אגיד לכן, התרבות שלנו באמת משוגעת, ורמת הרעש העירונית ה"נורמלית" באמת באמת לא ראויה לחיי אנוש.
הפעם התארחתי אצל משפחה בת שלושה ילדים. אתן יכולות לדעת איך זה... פעוטה אחת ושני אחים בני תשע ועשר בערך, שרים צווחים, נוהמים, מזמזמים...
ולא טיפסתי על הקירות אחרי חצי שעה.
לא שנהניתי מזה, כן, עדיין קצת סבלתי, בסוף ארוחות הערב שמחתי להסתלק לאסם, אבל אין ספק בכלל שהשקט הכללי אפשר לי לספוג את הרעש הנקודתי הזה בלי להתחרפן.
אממה - אני לא גרה ביער. אני גרה בעיר. בפינה שקטה, אבל בכל זאת.
ועם זה אני צריכה, איכשהו, להתמודד.

_והפצעי בגרות שלי, שהתמשכו עד גיל שלושים? אולי גם זה קשור?
וגם זה מענין.. את יכולה לפרט?_
לא יודעת... מישהי אמרה לי ש בעיות עור מעידות, לפעמים, על קושי בגבולות שבינך לבין העולם וזה נשמע לי הגיוני.
אז התיאוריה שלי הולכת ככה: אם התגובתיות שלי לגירויים חזקה מדי, בעצם זה אומר שיש קצת פחות מדי חציצה ביני לבין העולם.
מחסור בעור, בקרום, בסינון, בגבולות.
ולכן יש יותר פצעי בגרות.
לא בטוחה שזה נכון.

_כל צעקה של ילד או רעש חזק מסוג אחר מכאיב ודוקר מבפנים... אני מרגישה מתכווצת כאילו דוקרים אותי במסמרים. לצערי התגובה האולטימטיבית היא להפסיק את הרעש הווה אומר להשתיק אותם גם אם זה בצעקות... אני מרגישה דיי רע עם התגובה שלי מצד שני מגוחך ככל שישמע באותה שניה זו תגובה ממש השרדותית כאילו שאם זה לא יפסק אני אמות...
המרגיעון אומר שכולנו זקוקים לחיבוק. נכון. אני צריכה ורק עכשיו מבינה עד כמה...
רעיונות?_

קודם כל: כן, את צודקת, זו תגובה הישרדותית. האדרנלין קופץ למעלה, בלי חשבון, ומקפיץ גם אותך.
פתרונות? נסי אוזניות מטווחים. אם תוכלי לסבול את התחושה שלהן על האוזניים, אפילו לעשר דקות רצוף, זה יכול להקל.
(אזניות מטווחים הצילו את בעלי בזמן התואר הראשון שלו, כשהאזעקות המלבבות של כל המכוניות התחילו לצפצף כל פעם שהוא היה יושב ללמוד).
ובקשר לצעקות של ילדים: את רוצה לעצור את הרעש? כל פעם שהם מתחילים לצעוק - תפסיקי את הרעש בזה שתרכיבי את האוזניות, ותצאי לדקה מהחדר. ותנשמי עמוק. הנשימה חשובה מאוד.
ותנסי אחד משני דברים: או מגע עמוק, שמרגיע, או "ללכת עם האדרנלין": לקפוץ, לרוץ במורד ובמעלה המדרגות, לעשות כפיפות סמיכה... הנחמד בתגובה אדרנלינית זה שפתאום את נורא חזקה, ומרימה משקל אדיר בלי למצמץ בכלל. אני הצלחתי אפילו לעשות כפיפות מתח - להרים את כל הגוף בעזרת הידיים - משהו שאף פעם לא העזתי לחלום עליו - רק בזכות האדרנלין.
כל הפעילות הזאת משחררת לפחות חלק ממנו. ואז את יותר פנויה לחיבוק...

ובקשר לצעקות של ילדים: את רוצה לעצור את הרעש? כל פעם שהם מתחילים לצעוק - תפסיקי את הרעש בזה שתרכיבי את האוזניות, ותצאי לדקה מהחדר. ותנשמי עמוק. הנשימה חשובה מאוד.

יש אטמי אזנים מגומי-ספוג שמכניסים לאזנים (גם כן נגד ירי 2 שקל בריקושט), בהתחלה התחושה מוזרה אבל זה נותן
ש-ק-ט וגם נורא מרגיע כי את שומעת את הנשימות של עצמך, אני ישנתי איתם תקופות ארוכות כשגרתי ליד בית כנסת ואז ברכבות שינה...
היום אם אני לא רגועה כשאני מנסה להרדם אני שמה אותם לכמה דקות, האפקט המיידי של הניתוק והפוקוס פנימה לרעשים והתחושות שבתוכי מאוד עוזר.

_אז התיאוריה שלי הולכת ככה: אם התגובתיות שלי לגירויים חזקה מדי, בעצם זה אומר שיש קצת פחות מדי חציצה ביני לבין העולם.
מחסור בעור, בקרום, בסינון, בגבולות.
ולכן יש יותר פצעי בגרות.
לא בטוחה שזה נכון._
גם לי אמרו אותו דבר. (גם לי היו פצעי בגרות עד גיל 30).

וזה יכול להסביר כל רגישות בעור, כל רגישות תחושתית שקשורה איכשהו לעור, למגע, לחיכוך עם הסביבה. אז אולי נלך לחנות שמוכרת שיריונות של אבירים ונלבש? לא, הרי יהיה חם בפנים ומחניק וזה בטח ישפשף וגם יעשה רעש ושקשוקים כשנלך אז אולי שריון של צב או של שבלול?

לא, אנחנו צריכים ללמוד איך להגן על עצמנו בלי עזרים.
איך להקים "אני" חזק בפנים, וגבול ברור בינינו לבין העולם, שלא כל דבר קטן יינעץ לנו ישר בבטן הרכה ונגיב בלי שום הגנה.

כן

כן ולא.
יש לנו "אני" חזק. "אני" נפלא, נהדר, עוצמתי. עכשיו צריך רק עוד קצת ממברנה. קרום בררני. יש ממברנות שאטומות למים, ממברנות שאטומות למולקולות גדולות, ממברנות עם משאבות פעילות לחומרים ספציפיים. אולי צריך ממברנה עם פִּיוניות כאלה כמו של צמחים שנסגרות ונפתחות בהתאם לתנאי הסביבה. עכשיו אני במצב קליטה - עכשיו אני לא.

אבל זה לא מה שאני רוצה. אני רוצה להמשיך לקלוט את כל זה, לשמוע רעשים קטנים, להבחין בשינוים קלים בתאורה, אבל לא להגיב כל כך בחוזקה. לא להקפיץ את רמת האדרנלין. להיות מסוגלת לטאטא ולהעלים את הסיגנל הזה אחרי שהוא כבר נכנס לי למערכת העצבים, אחרי שבדקתי וראיתי שהוא ממש לא חשוב.

כמו בצבא: כשהתחלתי להשתמש במכשירי קשר צבאיים, היה רעש רקע כל כך חזק, לא יכולתי לשמוע בכלל מה אנשים מדברים. vvvvvvvvvvvvvvvmmmmmmmmmmmmmvvvvvvvvvvvvvvvmmmmmmmmmmvvmm
מתסכל נורא. הייתי שואלת אותם שוב ושוב "אמור שנית" "אמור שנית" ובסוף מנחשת שלושת-רבעי.
אחר כך זה נרגע, והתחלתי להבין יותר טוב.
אחרי כמה חודשים אני יושבת עם חברה, מישהו עולה מולי בקשר ושואל משהו, אני עונה לו, מדברים קצת וסוגרים. החברה שלי מסתכלת עלי במבט של ושואלת אותי: איך הצלחת לשמוע מה הוא אמר??
מה זאת אומרת איך... לא שמעת אותו?
אני לא שמעתי כלום! שמעתי רק רעש רקע! איך את יכולה לשמוע משהו??
אה... לא יודעת.. מתרגלים.

אחרי שהיא הלכה נזכרתי כמה היה לי קשה לשמוע בעצמי משהו חוץ מרעש הרקע. שכחתי מזה בכלל. אז ישבתי שם, ועשיתי כמה ניסיונות כנים ביותר לשמוע את רעש הרקע של המכשיר, לשמוע בכוונה את הווומממווווווווממממממ הזה כל פעם שהמכשיר פועל, ו...
לא הצלחתי.
מערכת העצבים אבחנה אותו כ"רעש מיותר שעדיף לא לשמוע", סיננה אותו החוצה, אחרי שהוא נקלט באוזניים, ולא נודע כי בא אל קרבו.
וכל זה בלי לפגוע ביכולת שלי לשמוע ציפורים מצייצות ממרחק של מאה מטר.

לא מאמינים עד כמה המערכת שלנו סלקטיבית? הנה עוד סיפור, אחד האהובים עלי:
יום אחד הלכתי עם זוט למוזיאון ישראל. הוצגה שם תערוכה של תחריטים בשחור-לבן תחת איזה שם תמוה (משהו עם השואה והמאהבת של היטלר). בחדר היו המון תחריטים תלויים על הקירות, ומעין דגלים גדולים תלויים מהתקרה עם כל מיני טקסטים. קראתי אחד או שניים והם היו תמוהים (שלא לומר סוטים ומגעילים לחלוטין), כל מיני דברים על היטלר, המאהבת, הפרשות ו... כולי. טוב, אז התרכזתי בציורים שהיו דווקא יפים בעיני. הרבה מוטיבים של פו הדוב ואגדות ילדים. היה ציור שאהבתי במיוחד של גבעה, על קו האופק שורה של בתים, ומתחת לה, כמו קן נמלים, בונקר. אהבתי את הרעיון של איך השלווה הפסטורלית שלמעלה מתנגשת עם האלימות התת-קרקעית.

בדרך החוצה היה ספר אורחים שבו המבקרים כתבו מה דעתם, והיו שם המון ויכוחים וזעזועים, ואני לא ממש הבנתי למה.
יצאנו החוצה ודיברנו על כל התערוכות שראינו, ואני הזכרתי את הציורים שאהבתי בתערוכה הזאת.
זוט אומר: "כן, אבל היו שם די הרבה סמלי פאלי"
"איזה סמלי פאלי?"
"נו, בתערוכה הזאת"
"אתה מתכוון בטקסטים הכתובים?" (כזכור, נמנעתי מלהתעמק בהם)
"לא, אני מתכוון בציורים"
"בציורים? אבל לא היו שם שום סמלי פאלי".
בשלב הזה זוט עוצר, מתסכל עלי, מוודא ששנינו מדברים על אותה תערוכה, ואז פשוט לוקח אותי ביד וגורר אותי בחזרה לחדר ההוא. מגיעים בחזרה לתמונה שאהבתי עם הבונקר, והוא שואל אותי מה אני רואה על קו האופק. אני אומרת לו: בתים. הוא אומר, כן, ומה נמצא בין הבתים, באמצע, טיפה מימין? אופס. מזדקר לו בזוית אופיינית למדי... פאלוס.
"אהה. טוב, לא שמתי לב לזה"
הוא מוביל אותי לתמונה הבאה. "מה את רואה פה? כן, זה? ועוד אחד מעליו?"
"אההה..."
תמונה הבאה: "ומה את רואה פה? באמצע, כן, ועוד אחד קצת משמאל, ועוד אחת קטן למטה, קצת מהצד?"
בשלב הזה הבנתי את הפרינציפ, ניערתי אותו ממני ועשיתי סיור חוזר בכל החדר, עוברת על כל הציורים.
כל החדר היה מלא בציורים מלאים בסמלי פאלי. שלושה, ארבעה, חמישה אברי מין בכל ציור.
ואני לא ראיתי.
מיבות השמורות עמי, פשוט סיננתי את הכל החוצה. ביעילות. באפקטיביות. בלי לפגוע בקליטה של שום גירוי אחר.
אחרי שהם נקלטו במערכת העצבים.

מה אני אגיד לכם, התערוכה היתה הרבה יותר יפה מסוננת.
ואני למדתי עוד שיעור בנוירופיזיולוגיה אנושית.

אבל זה לא מה שאני רוצה. אני רוצה להמשיך לקלוט את כל זה, לשמוע רעשים קטנים, להבחין בשינוים קלים בתאורה, אבל לא להגיב כל כך בחוזקה.
אוקיי, נפל לי עוד אסימון:
ה"בטן" שלנו קולטת הכל. הכל!
ומגיבה חזק מאוד. אבל "תגובתית". לרוב לא משהו שטוב לנו.
המקום של "האני" החזק הוא המקום שבו יש מרכז מאוד חזק וברור בגוף שלנו, שמחבר בין ה"בטן" לבין ה"ראש".
כשיש חיבור כזה, חזק וטוב, ואנחנו "בפוקוס" - אז מה שנקלט בבטן לא מגיב מן הבטן, אלא מגיע לראש, עובר עיבוד, תורם, והתגובה מגיעה מהראש, והיא לא כזאת "תגובתית".
אוף, עכשיו שכתבתי זה נראה לי נורא מעורפל... טוב, מקווה שמשהו מזה יצא מובן.