בני בן שנתיים איתי מיום היוולדו,
חווינו עליות ומורדות, מצבי רוח מרוממים וכעסים, נתינה והקשבה לצד חוסר יכולת להכיל.
בתקופה האחרונה אני עוברת משבר אישי הקשור לזוגיות , הגשמה עצמית, שעמום וחוסר מעש.

ואני חשה שלא נותר לי מה לתת לבני,
אין לי רצון לצאת מהבית ואף להתלבש,
הימים חולפים לאיטם מעצם היותם ,
בוהה, חולמת בהקיץ, מנוונת.

והבן - ניגש לינוק הרבה, משחק, שמח, לעיתים כועס.

אני מרגישה ריקה, חלולה.

מרגישה שאין לי יכולת לתת,
שמחה על כל הזדמנות להעביר אותו להשגחת מישהו אחר,

בעבר בישלנו יחדיו, יצאנו לפעילויות, חוגים, לפארק, לחברים...

וכעת אני סובלת ואיני מסוגלת לצאת מסבלי למען ילדי שלי,
מעגל של אשמה, הרס עצמי ושוב אשמה.

חפשי דברים לעצמך.
לקרוא. ליצור. להפגש.

אני מפרקת באסות עם אישי וחברות קרובות
לשה מהם עיסה דביקה
טוחנת עד דק
ומנסיון זה בסוף משתחרר
עם את מוצאת מישהו שאפשר להשען עליו ושיקשיב זה באמת יכול לעזור
גיל שנתיים זה מרד ראשון זה גם קשה
קצת זמן שפיות לעצמך בלי נקיפות מצפון
יש איזה סבתא להשען על?

חברה טובה? תמיד עוזר. תחביב ישן? (עבודה בגינה, השחלת חרוזים, כתיבה, צביעה, טיול בעיר לצד חלונות הראוה, קריאה)
אולי לצאת מדי ערב עם חברה להליכה (ותוך כדי לדון בכל דבר ולשפוך את הלב), למצוא ביבי-סיטר ליום בשבוע ולצאת להתנדב באיזה מקום בשביל הנפש? או סתם לטייל ולמלא מצברים?

ראי מה כתבתי בדף של "צר עולמי", מבטיחה שזה יעזור.

יש עוד רעיונות: לפנות לצפריר שפרון באתר. יש לו פתרונות מצויינים למצבים כאלה.
בעיקרון אני בתפיסות של גילה: שהקטע פה איננו החינוך הביתי, אלא שכדאי שאת תטפלי בעצמך.

חמדה, זה נשמע קצת כמו דכאון. דבר ראשון כדאי לבדוק ברזל, B12 וכאלה, או ישר לאכול איזה כבד עוף עסיסי. דבר שני כדאי להכריח את עצמך לפגוש עוד אנשים. אפילו אם זה סתם לצאת לשבת על ספסל בפארק לראות אנשים. אבל עדיף משהו עם אינטראקציה, מפגשים של חינוך ביתי או עם חברים. וחוץ מזה, אני חושבת שכדאי לדבר על זה עם מישהו שמכיר אותך -- בעל, חברה, משפחה, מישהו.

יהיה טוב!

בהתבונני בבני, ביכולת הקליטה, ההבנה, הזכרון , הלמידה -
מכה בי בעוצמה החרדה שמא איני מספקת לו את צרכיו האינטלקטואליים, הרגשיים, הפיסיים.
מה מידת הנזק הנוצר עקב דכאונות אלו החולפים ובאים.
בני זקוק לאם קשובה, מכילה, מבינה, רגישה, סבלנית...

בתקופות בהן היגון גובר, למדתי להאט את הקצב...
לא לעשות דבר, לא לדרוש מעצמי וממנו עשיה אשר תביא את חושיי לקצה גבול היכולת....ומכאן לכעס, לאיבוד שליטה, לשאגת קרב אשר תותיר אותו בוכה מוכה תדהמה...

אך הוא גדל, צרכיו רבים אין לו זמן לחכות שמצבי הרגשי יחליף עורו לדמות אם מבינה וחייכנית...
הזמן חולף ואני חוששת מכל אשר הוא הפסיד...

אולי עדיף גן , שם ילמד וייחשף לגירויים שונים....

חמדה, מה שלומכם?

חמדה, קודם כל באמת מה שלומכם? עבר זמן רב מאז כתבת ואין כאן תגובות. (תודה לליזה -ליזה שפתחה את הדף היום וגרמה לי להכנס אליו).
אם תחושותייך עדיין כפי שהצגת אותן, אולי כדאי באמת לחפש גן, או מסגרת אחרת שתתאים לבנך, ושאת תהיי שלמה איתה, אפילו אם זה רק למספר שעות קצר ביום, כדי שאת תוכלי לטעון את המצברים, לאפשר לך אוויר לנשימה.
החינוך הביתי לא מתאים לכולם, וגם אם הוא נראה במקום התיאורטי כאידיאלי לילדים, צריך שהוא יתאים גם להורים. לפי עניות דעתי, עדיף לילד שיהיה מחוץ לבית במסגרת תומכת ומעניקה, ושיחזור לביתו אל אמא שיכולה להכיל אותו בזמן שהם נמצאים יחד.
אני אמא ל-4, שאחת מהן לפני יציאה לאוויר העולם (והיא כבר חלק מהמשפחה). אני מאד מאמינה בחינוך הביתי באופן תיאורטי, וכשהילד שלי לא רוצה ללכת לבית הספר, כי קשה לו וכו', הוא לא חייב להיות חולה... אבל אני לא במקום שאני מוכנה לוותר על הדברים שלי - הקריירה, העיסוקים לטובת היות ילדי כל היום בבית. אני מוצאת את בית הספר והגן כמאתגרים לילדים ותורמים להם בתחומים שונים ואת המשפחתון של הפעוטה כמלטף ומפנק. נכון, לא תמיד. נכון, יש חסרונות. בכל דבר מוותרים על משהו.
כמו שאת מתארת את תחושותייך, ואם עדיין את באותו מקום, אני חושבת שיש בהחלט מקום לשקול את יציאת הילד לגן, לתת לו ולך אפשרות להתמלא. חשוב במקביל שתנצלי את הזמן בו הילד מבלה בגן לפעילויות שיגרמו לך הנאה, ושיתנו לך את המקום שלך כאשה וכאדם.
בהצלחה בכל דרך שתבחרי.