שלום,
אני הופכת כבר הרבה זמן בעיניין הזה, וזה מאוד מאוד קשה לי.

אני אמא לקטנטן בן שנה וחצי, מתמודדת עם אמהות שעבורי מאוד מאוד קשה.

רציתי להיות אמא, רציתי ילדים, אבל היום ממרומי הניסיון האישי- אני בכלל לא בטוחה שאכן מתאים לי להיות אמא.

אני יודעת שאין לי מה " לעשות " - אי אפשר להחזיר אותו- ואני גם לא רוצה- אבל כל כך קשה לי.

אני מגיבה אליו בחריפות כזו שבא לי לבכות אחר כך (מה בא לי אני בוכה).

אני מוצאת את עצמי מנהלת איתו שיחות (לפעמים מולו לפעמים בראש) של חמוד זה לא אתה זו אני, אתה לא עושה שם דבר רע זה אמא שקשה לה כל כך. - אבל מה, הוא חוטף את זה.

זה עצוב לי , קשה לי, ולא משנה כמה אני " עובדת " על זה (במיסגרת טיפול) , רסקיו, חותמים, אין, זה פשוט מרים ראש מכוער, ואני תכף מעיפה לבן שלי את הראש.

כואב לי אפילו לכתוב את זה, אבל זו האמת, יכול להיות שיש עוד גורמים (כלומר אני יודעת)- אבל הוא הטריגר הכי גדול, קשה לי מאוד.

הוא כרגע איתי בבית - כלומר הבחירה שלנו כרגע היא לגדל אותו בעצמנו.

וזה כל כך קשה,
הציעו לי לשלוח אותו לגן , ואני לא רוצה , אני לא רוצה להרחיק אותו ממני, אבל אני כן רוצה איזו תרופת פלא- כזו שתאפשר לי פשוט לא להגיב באלימות.

אני באה מבית מאוד אלים פיזית ונפשית.

אני יודעת שזה משם- ואמרתי לעצמי, את הרי מודעת, את לא תגיעי לשם , את תעצרי בדרך, רגע לפני- וכל יום שעובר, אני חשה שבאמת זה עיניין של זמן שאני מרימה עליו יד " על אמת ".

זה מפחיד אותי- לא שיערתי שבאמת אני אגיע למקום הזה ואני מרגישה שאני לגמרי שם-

עצוב לי מאוד בעיקר- וקשה לי באותה המידה.

הי הוד מעלתך אני אשתו של ילד מוכה
שבא מבית הרוס וספג המון מכות והשפלות כילד
היום אנחנו מגדלים ביחד ילד קטן במעט מבנך
גם אני מוצאת את עצמי לא פעם מגיעה אל סף הקריזה
והולכת על החבל הדק שבין חוסר סבלנות לגלישה ממשית לאלימות
אני מבקשת שתמשיכי לכתוב ולספר
איפה האבא בסיפור,למה לא לשלוח למסגרת שתיתן לך קצת ספייס
מה גורם לך לאבד את שלוותך,איך את מרגישה חוץ מהעניין הזה?
אני כאן בשבילך אשמח לשמוע אותך ולשתף גם
תרגישו טוב

גם אני מוצאת את עצמי לא פעם מגיעה אל סף הקריזה_ כי אני עייפה ואני לבד ולפעמים קשה לי פיזית ונפשית לתת מעצמי ואף פעם בעצם לא הייתי בן אדם רגוע במיוחד. אני מאד מבינה את _שבא לי לבכות אחר כך. אני לא מכה או מקללת אבל אני הרבה פעמים מרימה קול וזה מרגיש מספיק גרוע. אז תמשיכי לכתוב.

השאלה מה הכוונה שלך בתגובה אלימה... האם את מרימה עליו יד? האם זו צעקה מידי פעם?

קשה לך , ורע ואני קוראת את דבריך ומבינה את זה היטב.ואני שולחת לך חיבוק.
אני מצטרפת אל דבריה של אלמוניתה . תכתבי על המצב שלכם.
להחזיר אותו למקום שממנו בא , אי אפשר ,
את נמצאת במקום שפוף מאוד, אז אולי זה המקום שממנו את יכולה לגדול ולצמוח .
לאט לאט, להתחיל להרים את הראש לכיוון השמש.

אני חושבת שזה שבחרת להיות עם הילד בבית זו בחירה אמיצה . אם הוא היה הולך לפעוטון ואת היית צריכה ללכת לעבודה ולרוץ להוציא אותו וכ' היה אולי יותר מתח ולחץ בחיים שלכם.עוד לחץ =עוד אלימות .
לי זה נראה שבאתר הזה יש כוונה לתמוך באמהות שבוחרות את הדרך הלא פשוטה הזו.
הדרך הזו היא לא סתם 'עוד שיגעון ניו איגי ',

להיות עם הילד ולהרגיש שקשה , לחפש עזרה , לבקש עזרה , להיות יצירתיים , לחפש לנו חברות אמהות אחרות שישבו איתנו ונרגיש קצת כמו שבט, כמו נשים של המשפחה המורחבת , שאף פעם לא הרגישו לבד בחוסר אונים(או לפחות ככה אני מפנטזת על זה ),
כל אלו ,הם המשימות שיש לנו לחיים האלה ,בלי הילדים לא היתי מגרדת את הקרסוליים של הקשיים האלה , לא הייתי מגיעה להתחלת הלמידה שלי בכלל.ואני יכולה לדבר רק בשמי , ואת יכולה להגדיר את הקושיים והכיוונים שלך כפי שאת.

עוד הערה קטנה , אני לא מצויה בעינין החותמים בכלל ואין לי שום ניסיון עם זה , אבל עם הרסקיו , אני יכולה להגיד לך שזה לא נראה לי שיטה שממש עוזרת . הרבה חברות שלי משתמשות ברסקיו ואני שומעת אותן לפני ואחרי וזה אותו דבר.
אולי זה קצת מרגיע , אבל בעיניי זה לא נחשב לתהליך . זה לא ריפוי .
תראי , אם יש בעיה קשה אי אפשר למרוח קצת משחה וזה עובר .
יש מקרים שצריך ללכת למטפל , לשלם את הסכומים , להשקיע את השעות , לדבר , לקבל מגע (כמו מסגים וניענועי הרכות וכ'),לעשות עבודה גופנית ונפשית .
והדברים עובדים.רסקיו ,מבחינתי, זה פשוט לא תהליך.

לפעמים צריך להרבות ביציאה מהבית ובשהייה עם אנשים. זה משנה הכל.
חפשי את האנשים שבחרו בחירות דומות לשלך.

תודה רבה לכולכן,
מאוד נעים להרגיש פחות לבד בעיניין ושאני לא מפלצת כמו שאני מרגישה.

אלמוניתה
_איפה האבא בסיפור,למה לא לשלוח למסגרת שתיתן לך קצת ספייס
מה גורם לך לאבד את שלוותך,איך את מרגישה חוץ מהעניין הזה?_

האבא בסיפור בעייתי ,כי קשה לו מאוד לתמוך בי מתוך החולשות שלו- אני לא יכולה להרחיב יותר בעיניין הזה.
כמו כן אני מרגישה שזה קטע שלי.

מה גורם לי לאבד שלווה?- הבכי שלי, הבכי שלו, הבכי שלו, התלוניות הזו שלו- יש צליל שהוא עושה, שאני רוצה פשוט להפסיק לו את האויר..

כוסמת
השאלה מה הכוונה שלך בתגובה אלימה... האם את מרימה עליו יד? האם זו צעקה מידי פעם?

אה, שאלה שמפחיד אותי לענות עליה שחור על גבי לבן, אבל אולי אם אראה את זה כתוב זה ינער אותי,

אני מחזיקה אותו בצורה לא נעימה, חזקה אפילו כמעט על גבול הניעור, בדר"כ מה שגורם לי להפסיק את זה זה הבכי שלו,
אני מורידה ממנו בגדים בצורה אלימה, מדברת אליו בצורה קשה, מרימה קול (ברור)- אומרת לעצמי בלב כמה אני ממש , ההפך מאוהבת אותו, ובעיקר שיעזוב אותי כבר בשקט...."מה, מה אתה רוצה ממני"?, שאלה שהפכה לקבועה.

בעיקר התחושה , המשתקת הזו- בכל הגוף שגדולה מלהכיל אותה, של זעם עם כוח ויכולת, באותו רגע להרים אדם מבוגר ולהעיף אותו בעוצמה דרך חלון, לא רוצה לחשוב איזה נזק אני יכולה לעשות לעולל שלי..

ברור לי שאי אפשר להחזיר אותו, גם כתבתי למעלה שאני לא רוצה, אני בחרתי להיות אמא שלו, אני אוהבת אותו, ורוצה להגן עליו- אבל זה מגיע לכך שזה להגן עליו ממני...

_עוד הערה קטנה , אני לא מצויה בעינין החותמים בכלל ואין לי שום ניסיון עם זה , אבל עם הרסקיו , אני יכולה להגיד לך שזה לא נראה לי שיטה שממש עוזרת . הרבה חברות שלי משתמשות ברסקיו ואני שומעת אותן לפני ואחרי וזה אותו דבר.
אולי זה קצת מרגיע , אבל בעיניי זה לא נחשב לתהליך . זה לא ריפוי .
תראי , אם יש בעיה קשה אי אפשר למרוח קצת משחה וזה עובר .
יש מקרים שצריך ללכת למטפל , לשלם את הסכומים , להשקיע את השעות , לדבר , לקבל מגע (כמו מסגים וניענועי הרכות וכ'),לעשות עבודה גופנית ונפשית .
והדברים עובדים.רסקיו ,מבחינתי, זה פשוט לא תהליך_

לגבי זה, גם על זה כתבתי,
אני בטיפול אינטנסיבי מאוד- וכתמיכה אני " על " פרחי באך, והרסקיו, כמו שהבנתי לאחרונה, בעצם מאפשר לך ,להיות בפרופורציות, וזה כן עוזר לי אבל..כשאני מרגישה קצת יותר בשליטה, ואני מורידה את המינון זה כאילו חוזר בחזרה(ברגע שיש טריגר) לעוצמה האיומה ולתחושה של אדום בעיניים.

ברור לי שיש כאן בעייה , אני עובדת עלייה כבר שנים ולאחרונה בייתר שאת, אבל התהליך הזה ארוך קשה, מתיש- וכאילו אי אפשר להפסיק להיות אמא לכמה חודשים עד שאני אהפוך לאדם פחות אלים.. זה גם להיתמודד עם עצמי, וגם עם המתוק שלי..

יש לי דוגמא לכמה זה קשה לי בהיתמודדות- הנטייה האלימה שלי כל כך גדולה, שכשאני חושבת עך זה, זה בערך כמו להפנים שאז מה אם אני צריכה ללכת לשירותים , צריך לא ללכת לשירותים ללמוד לעושת משהו אחר במקום- זה כאילו משהו פיזי גדול ממני...

לחפש לנו חברות אמהות אחרות שישבו איתנו ונרגיש קצת כמו שבט, כמו נשים של המשפחה המורחבת , שאף פעם לא הרגישו לבד בחוסר אונים(או לפחות ככה אני מפנטזת על זה ),

נכון, אני יודעת שזה עוזר, ואני אכן עם מעגל חברות, מפגשים, עושה בעיקר רק מה שכיף לי- ולא רוצה את הקטנטן לא איתי, אני בחרתי שניהייה יחדיו, רק לא שיערתי כמה קשה זה יהייה עבורי!

עברנו אחר הצהרים יחסית בסדר, היינו עם חברים רוב היום- וזה מאוד חשוב לי החברה.

ומאוד עוזר לי לפרוק פה ולראות שיש עוד (גם אם לא ברמה שלי) אבל גם להם לא קל...

העינין הזה של טיפול בבעייה, ושאי אפשר למרוח עלייה משחה וזה יעבור,

אני אדם מודע, או לפחות מאמינה בכך מאוד, קשובה, פתוחה, חושבת, מתאמצת לעשיית שינויים, מפנימה, משנה, אבל בקטע הזה מרגישה בכל פעם מחדש שאני נכשלת שוב ושוב ושוב... אוף זה כל כך מתיש.

והכי גרוע לך כך מפחיד להיות כמו ההורים שלי.. בעיקר אמא שלי.

אוףףףף, נשמע כל כך קשה...
שולחת לך חיזוקים וירטואלים..
נראה לי באמת שהפיתרון העיקרי הוא פשוט לא להיות איתו לבד, אולי לקחת עזרה יומיומית של כמה שעות בייבי סיטר כדי שתוכלי קצת לנשום לבד, להרפות,
לי נראה שזה מצב שדורש פתרונות מיידיים בגלל שמעורבת פה גם נשמה רכה ועדינה שזה הבן שלך...
תהליכים זה דבר מדהים ואני מאוד מאמינה שאין פתרונות פלא אבל כמו שציינתי קודם בגלל שיש פה ילד מעורב לדעתי צריך לעשות משהו ומהר...אפילו (ובטח יאכלו אותי כאן עכשו) ברמה תרופתית, ולו על מנת למנוע את האלימות הריגשית הזו מול הילד שלך...אני מוכנה לעזור לך גם בטיפים אנרגתיים בבית (פאנג שוואי)...
בהצלחה..

עשית בדיקות דם לאחרונה? חוסר ברזל למשל, יכול להביא לתחושות כמו שאת מתארת. וגם כעס על בן הזוג מתפרק לא פעם על הילדים כשהם משמיעים את "התלוניות" שהזכרת. וגם חוסר שינה.
כמה זמן בערך את מרגישה ככה?

אני מוכנה לעזור לך גם בטיפים אנרגתיים בבית (פאנג שוואי)...

כל דבר אבל כל דבר, שיכול לעזור אפילו קצת ,מוזמן..

למעשה, רוב הזמן זו לא אשמתך

למעשה , אפילו שאני יודעת גם את זה , זה כאילו עוד יותר קשה, כי אז אני אפילו לא יכולה לעזור לשנות בכלום- חוסר אונים, חוסר אונים.

גם אני חשבתי על משהו תרופתי, כמה פעמים, ואיכשהו אני מרגישה שאם זה יגיע לשם , אז זה כמו דרך ללא מוצא...

אני מרגישה שאני, עצבנית רוב הזמן, כועסת רוב הזמן, תוקפנית רוב הזמן, ושמאז הלידה ניפתחה אצלי תיבת פנדורה שמתרוקנת עוד ועוד וכל מה שיש שם זה- כעס, עצבנות, חוסר סבלנות.

אבל לי היה ברור שחינוך ביתי לא בא בחשבון

אבל אני באמת לא רוצה שלא יהייה לידי- אני מרגישה שזה יהייה לסלק אותו ולעשות לו עוד יותר רע על הנשמה המתוקה שלו, שגם ככה, קשה לה, עם שני ההורים שלה.

הייתי רוצה, שאוכל לפחות להגיע למצב הזה- שאיך שאני קצת מרגישה קופצנית, להיות מסוגלת לקלוט את זה, כי כשאני קולטת את זה - לפעמים כבר מאוחר מידי, ולקחת צעד אחד אחורה, לנשום עמוק, ולא לשמוע אותו לכמה רגעים להצליח לחשוב, לנשום- אני מפסיקה לחשוב כשזה קורה, אני לא יכולה לחשוב אפילו מטר קדימה.הבכי שלו ממלא את כל ההוויה שלי.

כי הרי מה קורה, הוא מתחיל לבכות כשאני מרוכזת, רוצה לעשות משהוא חשוב, באמצע משהו- והוא מתחיל- עכשיו על הידיים/לינוק. ואני כל כך לא רוצה כל כך לא מתאים לי- זה הורס לי את הרצף לדברים, כמה פעמים לא ציחצחתי שיניים בבוקר, כי הייתי בדרך ואז יצאתי מהרצף כי בדיוק היה משהו איתו.. המון.

ברור שציחצוח שיניים זו רק דוגמא, זה עוד אלף דברים , אני מרגישה שכל התארגנות לוקחת לי שעות, כל בוקר לוקח לי איזה שעתיים.

אולי פשוט עוד לא הפנמתי פנימה שאני אמא? כן את אמא - אולי אם אתחיל להגיד את זה זה ייקלט.
אולי עוד לא קלטתי את זה? נו כבר דיברתי על הפנמה?
ומה התוצאות של זה? בדיוק הרשימה הזו

שאת לא אדון לעצמך בבוקר ולא בערב,
ש90% מהזמן אי אפשר לאכול ברצף,
שכל פעולה יכולה להקטע בדרך כלל בזמן הכי לא מתאים,
שחלק גדול מהדברים מלווה בבכי שפשוט אין לו הסבר רציונלי.וזה לפחות אותי מוציא מהדעת - אני צריכה לזכור לחזור אליה מייד!
שציפיות הן רק לכריות.
שלא ישנים לילה רצוף כבר למעלה משנה וחצי.
אמרו לי שזה דופק את הכימייה במוח. (אני לא מחפשת תירוצים)
שכל היום את במגע עם אדם שזקוק לך כמעט כמו אוויר לנשימה.
שאת בדבר הזה 24/7 כמו שחברה שלי אומרת המון.ולדעתי זה לא ניתפס, כי זה כמו לנשום פשוט עושים את זה- בדרך כלל לא ממש טוב. (הנשימה )
שאין ממש תמיכה, וברור לי שכולם רוצים בטובתי (לא באה בטענות לאף אחת מחברותי האהובות) - לא רוצה להכניס אותו " למסגרת ".
שאומרים לי לצאת לעבוד- (לא רוצה אני יודעת ,שזה לא מה שיעשה לי טוב - מחפשת גן לעצמי כרגע ודווקא מצאתי כמה אופציות נחמדות אפילו מאוד עם אנשים/נשים מקסימות)

אולי יש עוד, אבל כבר עייפה , למרות שעושה לי מקום בנפש קצת לפרוק.
בכלאופן שוב תודה על המקום ,התמיכה והעצות, חושבת על הכל,
לילה טוב בינתיים.

גמני צעקנית
נשמע שיש כאן שילוב לא קל בין הקושי שלך לבין התלותיות שלו. יש תקופות שגם אצלנו זה כך. אני מנסה לאמר לעצמי שהצורך שלי להתרחק רק גורם להיצמדות יתרה, אבל פעמים רבות אני לא מצליחה להביא את עצמי להתקרב/להצמיד (עד שהם סו"ס קצת התרחקו ונתנו לי מרחב נשימה...)

אישה יקרה,
קראתי את כל הדיאלוג כאן וככל שהמשכתי נכמרו רחמיי על הילד שלך. מצד אחד את אומרת שאת מודעת ופתוחה ומצד שני הפיוז שלך קצר מאוד. מצד אחד את יודעת בברור שיש לך בעיה ומצד שני מסרבת להיפרד ממנו ולשלוח אותו למסגרת שתיתן לשניכם אויר. מאחר ולא עשית זאת את לא יודעת כמה כוח זה נותן (כאשר הילד בהשגחה אחרת ובטוחה) הבטרייה שלך תתמלא ואולי גם תשלימי שעות שינה והחיים יכולים להראות אחרת. פשוט חבל עליו! אני מתנצלת שאני קצת נשמעת קשוחה, אני ממש לא ,אבל כאשר חיים של ילד תמים נמצאים במצב אלים (מילולי, נפשי או פיזי) אז זה מאוד חשוב לדעתי שיעשה הדבר הנכון למענו, אחר כך למענך. שלא תטעי, כמעט אין אמא שלא שואגת על הילד שלה לפעמים. ילדים בהחלט רוצים לבדוק עד איפה אפשר אבל את מתארת מצב קשה. דבר ראשון תמצאי לו מעון ואם יש בעיה כספית אז אפשר לפתור את זה. את הדבר השני את כבר עושה שזה לטפל בעצמך. יש לי קצת הרגשה שאולי את נמנעת מלשים אותו במעון כי את פוחדת שישאלו שאלות ויחדרו לפרטיותך (שאותה את אולי לא רוצה לחשוף) אבל אין לך מה לחשוש, זה יציל אותך.

דף תמיכה אני חושבת , לא?!

טוב, מניסיון דומה באופן מסויים (סוג של דיכאון אחרי לידה מפורט ב רוצה הריון )
דבר ראשון תמצאי לו מעון
זה אולי קצת קיצוני בשבילך ואת הרי לא רוצה אז אולי כדאי למטפלת ליום בשבוע? או משהו כזה? אני למדתי יום בשבוע וזה הציל את חיי, יום בשבוע להיות בלעדיו
להיות עם מבוגרים.וגם עם את לא לומדת\עובדת כדאי ורצוי שתקחי פסק זמן שבועי, יומי -שעתיים בביביסיטר ולישון, לצאת או כול דבר אחר פשוט למלא מצברים.
לדעתי כדאי לך לנשום קצת בלעדיו ושמישהו אחר יגיד לך כמה הוא חינני ומקסים.. מניסיוני זה מפקס

הוא מתחיל לבכות כשאני מרוכזת, רוצה לעשות משהוא חשוב, באמצע משהו- והוא מתחיל- עכשיו על הידיים/לינוק. ואני כל כך לא רוצה כל כך לא מתאים לי- זה הורס לי את הרצף לדברים, כמה פעמים לא ציחצחתי שיניים בבוקר, כי הייתי בדרך ואז יצאתי מהרצף כי בדיוק היה משהו איתו..

ההצעה שלי היא כמובן למצוא את הדרך להיפרד ממנו לכמה זמן (אני לא בטוחה שהייתי שוב בוחרת בגן) משהו אמיתי וקבוע - כמה שעות כמה פעמים בשבוע - זה מאפשר לטעון את המצברים, לעשות דברים שלא קשורים בלהיות אמא, להתגעגע אליהם, להתאורר, לנשום - לכעוס פחות

אבל המלך טריטון לא רוצה להיפרד ממנו.

כדאי להזכיר שישנה גם הדרך השלישית: במקום להוציא את הילד מהבית, להיעזר במישהי שתהיה איתכם בבית (החל משבע בבוקר, שתוכלי לצחצח שיניים!). אני מבינה שלא הנושא הכספי הוא הבעיה, ואם כך יש סיכוי שלא יהיה לכם קשה לממן מטפלת נאמר ב-1/2 או 3/4 משרה, בשעות שאתם בבית. זה יכול לא רק לתת לך קצת אוויר, לאפשר לך לסיים משימות מעשיות כשהוא בסביבה - אלא גם לנטרל את המתח של שניכם יחד-לבד-בבית ולמנוע סיטואציות אלימות עוד לפני שהתרחשו (הרי לידה לא תגלי אלימות, לא רק בגלל שאת לא רוצה שהיא תחזה בזה, אלא מפני שאדם שלישי בסביבה יוצר דינמיקה אחרת, מתוקף היותו). המתח הזה של אמא וילד לבד ביחד לאורך שעות רבות, הוא לא טוב, גם כשאין פקטור של אלימות במשפחה. זו הרי לא הדרך לגדל ילדים, זו הכתבה של תנאי החיים שלא מתאימה לגידול ילדים.

מעבר לזה -

יש לי הרבה דברים מתרוצצים בראש להגיד ל המלך טריטון, בעיקר הזדהות הזדהות הזדהות
וגם חיבוק

זורקת משהו שאולי יהיה רלוונטי ואולי לא:
למדתי מילה חשובה השבוע ממישהו: רחמים.
המישהו הזה אמר לי שאני לא צריכה לנסות לאהוב את הבן של בעלי, אותו אני מגדלת תוך כדי קפיצת כל הפיוזים האפשריים שלי,
אלא לעורר בתוכי רחמים

כן, כן, רחמים - אותה מילה שאיבדה מחינה עם בוא מילים אחרות כמו חמלה, הכלה
ורחמים = לעורר את עצמי לרחם על איך הוא למטה וסובל וקשה לו, מתוך התבוננות על הצדדים הגבוהים והמיוחדים שלו

יש רגעים שאי אפשר לאהוב ואז מנסים לעורר את האהבה וזה לא מצליח ואז באה האשמה..

מקוה שיצא לי ברור
בכל אופן - זו עבודה שאני בכלל עוד לא התחלתי להצליח בה, אבל אני מאמינה שזה נכון ויצליח

דף תמיכה


ונדמה לי שפותחת הדף אמרה במפורש שכל ההצעות לשלוח את המתוק הקטן שלה לאיזו "מסגרת" אינן תומכות בה, אז הנשמות הטובות מתבקשות להתאפק ולהחזיק את עצמן.

ועוד
כתבת שאת בטיפול אינטנסיבי, אם אני לא טועה, אז זה אומר שיש לך בייביסיטר כמה פעמים בשבוע, אני מניחה?

אני שומעת ממך, שאת לא מחפשת עצות "איך לסלק אותו ולהתאוורר ממנו", אלא איך לתפקד ואיך להציל את עצמך ואותו בתנאים הקיימים.
אז ראשית אני חוזרת על הצעה טובה שקראתי למעלה: להיות הרבה בבתים קבועים של חברות, שמאפשרים מנוחת אחריות.

אני אוסיף לזה הצעה: שתקפידי להיות במקומות שבהם מקבלים אותך, אוהבים אותך, תומכים בך, ושאת לא צריכה להתווכח שם על כלום. לא מנסים לשכנע אותך לשלוח אותו לגן, לא מנסים לשכנע אותך לצאת לעבודה, לא מנסים להסביר לך שצריך לגמול את הילד, בקיצור: לא מנסים לשנות בך שום דבר.
יש גבול להתמודדות, ומה שאת צריכה כרגע תמיכה, תמיכה, תמיכה וחיבוקים.
הנה פתחת לך אפילו דף שבו את מקבלת תמיכה וחיבוקים
נכון שגם מאנשים שלא תמיד תומכים את יכולה ללמוד ולקבל דברים, אבל אני רוצה להגיד, שגם אם את לא מודעת לזה, כרגע זה גם מעורר זעם, ולדעתי, נדמה לי, שאת לא צריכה את זה.
כשאנחנו כועסים, המון דברים מלבים את הכעס.
והבעיה היא, שאנחנו לא מרגישות, ונותנות לדברים האלה מקום בחיים שלנו, וכוח השפעה עלינו.
הכי הרבה כוח השפעה מקבלים כל אלה שאנחנו מנסות להשביע את רצונם. להיות "בסדר" איתם. להיות "נחמדות" ו"מנומסות".
מתחת לכל הנחמדות הזאת צומח כעס נורא, שהופך לזעם גדול.
החברה הטובה שעם כל הכוונות הטובות שוב לא מאמינה לנו, או מנסה לשנות אותנו, מלבה את הכעס שלנו (גם אם בפנים אנחנו משתיקות את זה ובחוץ אנחנו ממשיכות להיות נחמדות, וגם משקיעות אנרגיות שאין לנו בלהסביר את עמדתנו).
כל מיני דברים קטנים אך מעצבנים שעושים בני משפחה מלבים את הכעס שלנו: חוסר התחשבות, חוסר הבנה, ציפיות מאיתנו שנתפקד כמו שתיפקדנו פעם, כשלא היינו אמא לתינוק קטן וזקוק... ושוב: כשאנחנו "מחליקות" את זה, "מבינות" אותם, ממשיכות לחשוף את עצמנו לזה בחוסר אונים, בלי יכולת לשים דברים על השולחן, בלי יכולת לבקש עזרה אמיתית - זה מלבה את הכעס.

רעש בחיים מלבה את הכעס.
חוסר ריכוז מלבה את הכעס.
לחץ מלבה את הכעס.
בין היתר, אני מאוד ממליצה על השיטה של פליי ליידי ליצור שיגרה קבועה והרגלים אוטומטיים.
ולבקש עזרה. לבקש עזרה. לבקש עזרה.
למשל, להזמין את עצמך לארוחות אצל אחרים.
להגיד לאנשים במפורש: אני עייפה ומותשת ואני ממש אעריך את זה אם תאכילי אותי.
לא כתבת שיש לך בעיה להכין אוכל, אז אני מניחה שאין לך שום בעיה - אבל זה עוד אחד מהדברים שצריך "לארגן" ו"לבצע" בדיוק כשתינוק קטן שמרגיש את כל הלחץ מגביר את הנזקקות שלו. תבקשי עזרה גם במה שאת יכולה לעשות בעצמך - פשוט מפני שאין לך כוחות ואת צריכה בעיקר להירגע.

יש עוד פטנטים:

1. להשמיע מוסיקה בקול רם, ולרקוד (אפשר איתו בידיים) ולהשתולל ולשיר בקול רם. זה מוציא אנרגיות שליליות.
2. ללכת הרבה ברגל. לנסוע כמה שפחות.
3. לצלצל לחברה כשאת ב"קריז" וללמד אותה שכשאת אומרת את הסיסמא "אני באטרף! לא יכולה יותר!" או משהו דומה - היא אומרת לך "אני אוהבת אותך ושולחת לך חיבוק גדול! בואי ננשום כמה נשימות עמוקות!" או משהו דומה (תהיי יצירתית).
4. יוגה צחוק. או: מה גורם לך לצחוק? תקיפי בזה את עצמך. נגיד, אם היית אוהבת מערכונים של הגשש - עכשיו הזמן להאזין להם ולהתפקע מצחוק. צחוק מפזר כעס.
5. להמנע להמנע להמנע מלהיות עם, לדבר עם, לבקר אצל, לשמוע על - אנשים לא תומכים.

עכשיו הזמן לגייס לעצמך המון המון עזרה פיזית ונפשית, ולשים לב טוב טוב: כל מה שאת מרגישה שעושה אותך רגועה (ללכת יחפה על חוף הים) - להגביר. כל מה שאת מרגישה שעולה לך ביריקת דם - לסלק.

1. אני אישית גיליתי שעיסוי לילדים שלי, או המון חיבוקים, נשיקות וליטופים, או לשיר להם שירים מתוקים, עזרו לי.
2. לישון בכל הזדמנות. להפחית עומס בבית. לעשות כמה שפחות.

זהו בינתיים

יתכן שיסקלו אותי כאן, אבל בכל זאת - יש כיום תרופות פסיכיאטריות "לייט" (דהיינו לא חזקות; מהסוג הכה שכיח של פרוזק ודומיו) שניתן לקחת לתקופה הזו שאת צריכה, עד שתעבדי דברים ו"תתקדמי" מבחינה נפשית.
זה לא אומר שום דבר טרמינאלי לגבייך - זו רק עזרה לזמן מוגבל שעשויה מאד מאד להועיל.

<ות"ק היא דווקא יותר מהכיוון הפסיכולוגי ולא מהפסיכיאטרי>

למלך טריטון היקרה-
רוצה לשלוח לך חיבוק חזק ולומר לך שאת לא לבד במה שעובר עלייך, אני לא אפרט כרגע יותר אבל התחושה של פקעת עצבים חשופים שילד נוגע בהם ואנחנו "מתנפלות" עליו היא לא זרה לי ואני משערת שגם לאחרות, שפשוט מתביישות בעצמן(כמוני) ולא מסוגלות לדבר על זה. כל הכבוד על האומץ לכתוב את הדברים.

לבשמת א-
כתבת דברים חכמים ונפלאים. אני אקרא את דברייך שוב ושוב ואתן להם לחלחל בי.
תודה גדולה!

נשמע שמאוד קשה לך ושאת מנסה באמת לצאת מזה וליצור מערכת יחסים אחרת. כל הכבוד לך על המאמץ והעבודה שאת מוכנה לעשות.
אני חושבת שאת צריכה לזהות מה הדברים שמלחיצים אותך ומעוררים בך כעס גדול.
למשל אצלי היה עניין של לא לאחר. כשהייתי צריכה להגיע לאיזה מקום, הייתי מאוד לחוצה להתארגן בזמן והייתי מגיבה בכעס אל הילדים כשהתעכבו ועיכבו אותי. לקח לי הרבה מאוד זמן להשתחרר מהפחד הזה לאחר למרות שהיה לי ברור מאיפה זה בא ושזה מאוד לא הגיוני.
התחלת היציאה מהדפוסים של הכעס, היא זיהוי של המצבים האלה שבהם אנחנו מגיבים בצורה אוטומטית בכעס.
זה יכול להיות תחושה פיזית לא נוחה כמו רעב או צמא, חום או קור או תחושה נפשית כמו עלבון ממשהו או לחץ ממשהו שאת צריכה לעשות. תנסי לזהות מה גורם לך להתנהג באלימות ובכעס לבן שלך. ברגע שהבנת מה המצבים, צריך לנסות להמנע מהם. בהתחלה אפילו בלי לפתור את הבעיה אלא פשוט להתמודד איתה בחיים.
אם נחזור לדוגמא שלי, הרי שבתחילה למדתי להתארגן הרבה יותר מוקדם כך שהיה הרבה זמן שיכולנו להתעכב ועדיין לא לאחר, אחר כך למדתי לאמר מראש שאולי נאחר ורק בשלב הרבה יותר מאוחר למדתי והפנמתי שזה באמת לא נורא אם נאחר.
שיהיה לך תהליך נכון ומחזק. מאוד מרגש אותי שפתחת פה את הדף הזה ואת מוכנה לקבל עצות וליישם אותן.

שווה לבדוק ברצינות מחסור בויטמין B12!
אחד הסימפטומים של המחסור שלו הוא כעס/חוסר סבלנות/פתיל קצר.
אם את עושה את הבדיקה אל תתיחסי למה שכתוב בתוצאה לגבי מהו טווח הנורמה. בכל קופה מדובר במספר אחר שלפי מה שכתוב באינטרנט כל המספרים שנחשבים לנורמה בארץ הם נמוכים מאוד ולכן רבים חושבים בעקבות הבדיקה שאין להם חוסר בעוד שכן.

ונדמה לי שפותחת הדף אמרה במפורש שכל ההצעות לשלוח את המתוק הקטן שלה לאיזו "מסגרת" אינן תומכות בה, אז הנשמות הטובות מתבקשות להתאפק ולהחזיק את עצמן
קראתי שוב, ואני רואה המלך טריטון, שכתבת:
הציעו לי לשלוח אותו לגן , ואני לא רוצה , אני לא רוצה להרחיק אותו ממני

לכן אני חושבת שחיוני להבהיר שפרידה מהילד היא לא "הרחקה שלו ממני" ושפרידה ממנו לכמה שעות לא מחייבת "לשלוח אותו לגן" ( מ 7-1700)

בחברות שבטיות אמהות לא בילו את כל זמנן עם הילד - היו להן מנגנוני תמיכה שאישפרו לאמא לנשום - הילד היה עם דודה / סבתא / מישהי מהשבט, הנסיון ליישם בחיים המודרניים (נטולי התמיכה השבטית) אידאות של שבט עלול להוביל להתחרפנות אמהית וזו לא טובה לא לאמא ולא לילד. - כך נסיוני שלי.

אני לגמרי מזדהה עם תחושתך שאת לא רוצה להיפרד ממנו, יחד עם זה, מאחר ועברתי תהליך דומה אני מציעה, מנסיוני שלי, שפרידות בשביל לקחת אויר הן חיוניות טובות ואולי צריך לבדוק אותן אחרת.
ולשנות את התפיסה הנוקשה (?) שפרידה = הרחקה.
[כמו שכתבתי לך אתמול, ההצעות להיפרד ממנה מאוד הכעיסו אותי תחילה]

הפרידה יכולה להיות "לשלוח את הילד לגן" מ 7 בבוקר עד 1700 אח"ה - וזו הצעה שאף אחת לא מציעה כאן
היא יכולה להיות ההצעה לשלוח את הילד לגן לכמה שעות / כמי ימים בשבוע.
לקחת מטפלת לכמה פעמים בשבוע
להביא ביביסיטר הביתה (עבורי אגב זה פתרון שעבד רק בשלב מתקדם אחרי שלמדתי "להיפרד" מהילדה למרות שאני בבית)
ואולי יעלו עוד הצעות טובות שבסיסן - היפרדות (פיזית וגם מנטלית) שתאפשר נשימה לאמא.

שווה לבדוק ברצינות מחסור בויטמין B12!
וגם להפחית מאוד צריכת סוכרים פשוטים.

אני לא רוצה להרחיק אותו ממני

כל המעשים שלך הם מעשי הרחקה והפרדה.
יכול להיות שאת בהחלט צריכה קצת מרחק ממנו.
לא בטוח שאת צריכה להלחם בזה.
כשצמאים צריך לשתות ולא לחפש דרך לא להיות צמא.
תמצאי דרך לספק את הצורך שלך במרחק ואולי תמצאי את עצמך מחפשת את קרבתו.

מצטרפת לרוח ערב שאומרת את מה שאני אמרתי יותר בעדינות.
מצטערת שוב אם נשמעתי קשוחה ולא מחבקת, לא הייתה לי כוונה כזו אבל על אף שטריטון ביקשה שלא לשלוח את הקטן למעון או סידור אחר אני הרגשתי שזה חבל לשניכם. אולי הצבתי את המראה קצת קרוב מידי וזה היה חריף. באמת מאמינה שכל אחד יכול לאזן את עצמו בעזרת התמיכה הנכונה. קבלי אותה.

לכן אני (נשמה טובה שכמוני) חושבת שחיוני להבהיר שפרידה מהילד היא לא "הרחקה שלו ממני" ושפרידה ממנו לכמה שעות לא מחייבת "לשלוח אותו לגן מ 7-1700)
יכול להיות שאת בהחלט צריכה קצת מרחק ממנו
על אף שטריטון ביקשה שלא לשלוח את הקטן למעון או סידור אחר אני הרגשתי שזה חבל לשניכם.

טריטון, הנה עוד כנגד כל הקביעות שאת לא יודעת מה טוב בשבילך ובשבילכם.

זה לא לדף הזה, אבל אני רוצה לתהות אם מישהי היתה מתלוננת על בעיה בזוגיות, אומרת שהיא רוצה להישאר עם בעלה, וכולן היו מתעקשות שמה שהיא צריכה, למרות שהיא לא יודעת את זה, זה סוף שבוע לבד.

כפי שאני רואה את זה, טריטון מציגה 2 בעיות:

1. "חוסר אוויר" - קושי מוכר לכולנו בגידול ילד/ים.
2. דרך אלימה להתמודד עם מצבי יום יום בגידול הילד (וחיפוש דרכים חלופיות).

שליחה של הילד, הוצאתו מן הבית, מקלה על סעיף 1 ולא מתמודדת כלל עם סעיף 2. לא מקנה כלים, לא מתרגלת סיטואציות, לא בודקת מה אפשר לשנות בדינמיקה - כלום כלום. ברגע שיהיה יום חופש מהגן, האם דרך ההתמודדות האלימה לא תופיע שוב?

מה שטריטון אומרת זה בעצם "אני לא האמא שהייתי רוצה להיות", ו"אני חוששת שאני פוגעת בבני"
התשובות שהיא מקבלת הן "אנחנו נגיד לך שבעצם כדאי לך להיות אמא מסוג אחר" ו"הכי טוב שתרחיקי את בנך ממך".

(אפשר למחוק אם טריטון מרגישה שזה גולש לדף התנצחות).

אין כאן התעקשות - רק הבעת דעה שאולי תיתן לה חומר למחשבה. אולי זה לא יראה כל כך נורא פתאום, הרי בשביל זה אנחנו כאן, לפרוק ולהתפרק יחד. ברור שלכל אחת תהיה איזה עצה איזה הצעה ואולי דרישה אבל אין כאן שפיטה, רק עצות
וחיבוקים.

קודם כל עשית צעד גדול בזה שכתבת את הכל. יש לי חברה שכל פעם שאני שומעת אותה היא צורחת על הבן שלה:
"מה, מה אתה רוצה ממני"?,
ופעם כשאמרתי לה נראה לי שהוא לא יודע להגיד מה הוא רוצה ממך היא הסתכלה עלי כאילו היא לא שמעה שהיא שאלה אותו את השאלה,
אז הבנתי שהיא בכלל לא מודעת לזה שהיא צועקת עליו .
את מודעת לזה ולטעמי זה הבדל גדול.
לגבי התרופות אני יכולה לומר לך מנסיון אישי שהן בהחלט צעד שאפשר לחזור ממנו ובשום אופן לא
דרך ללא מוצא...
אני לקחתי תרופה בתקופה קשה בחיים שלי למדתי להתמודד עם הדברים שהקשו עלי ואז הפסקתי לקחת אותה זה כן שווה בדיקה עם מטפל טוב.
לגבי להעביר את הילד לאחריות של מבוגר אחר חיובי שנבחר על ידיך לפחות לחלק מהזמן .
נשמע לי כמו פתרון טוב שיכול להוריד ממך חלק מהלחץ ולגרום לך לתפקד יותר טוב בשאר הזמן . אפילו רק מהסיבה ה"טיפשית" שתוכלי להשלים שעות שינה .
אני חושבת שהילד יכול לחזור מזמן כזה שהוא היה בו עם אדם אחר עם ארגיות אחרות שאולי יקלו עליך את ההתמודדות איתו וישפרו את האנטרקציה איתו.
סביר להניח שאם הדבר הזה יבוצע כראוי הילד לא ירגיש שהורחק אלא ירגיש שיש לו עוד דבר בחיים .
יש עוד משהו שנראה לי שילדים בגיל שנה וחצי הם נורא קשים כי הם יודעים מה הם רוצים אבל לא מסוגלים להסביר את זה ולכן הם לעיתים קרובות קוטרים והרסניים אני מקוה שבגילים אחרים יהיה לך יותר קל איתו .

שלום,
קודם כל תודות לכולכן, על התמיכה,הכתיבה והמחשבה שהושקעה בכל תשובה ותשובה.

אני חושבת רבות על הכל, ומנסה לנסח לי מחשבות חדשות.

_אין כאן התעקשות - רק הבעת דעה שאולי תיתן לה חומר למחשבה. אולי זה לא יראה כל כך נורא פתאום, הרי בשביל זה אנחנו כאן, לפרוק ולהתפרק יחד. ברור שלכל אחת תהיה איזה עצה איזה הצעה ואולי דרישה אבל אין כאן שפיטה, רק עצות
וחיבוקים_

תמצית העיניין
לכן, אני פשוט חושבת חושבת וחושבת- וכרגע עושה את זה מביתה של חברה, ואפילו מהמחשב שלה (לצערי שלי פשוט קרס בלילה )

קרוטונית- הצגה מאוד מדוייקת של הדברים עבורי, מחפשת בתוכי את האנרגייה/הכוח/היכולת, להיות מסוגלת להחליף את הדרך הישנה, שהיא תגובה אלימה, בדרך חדשה, שהיא התמודדות טוב יותר, וכמובן שהשפעתה, עבור כולם, תיהייה חיובית ,ומאפשרת מקום, לכולם, עם הרגשות שלהם, שהם כמובן לגיטיימיים.(אני מתכוונת כרגע למשפחתי הקטנה).

הקושי שלי הוא להגיעה אליה תוך כדי מציאות, תוך כדי החיים- הקושי שלי הוא באמת להצליח להגיב בצורה שלא תיפגע - ,,
כרגע אני מנסה פשוט להגיב כמה שפחות , וזה הכי הכי קשה לי- כי זה כאילו מעצים את חוסר האונים שאני גם ככה מרגישה, אבל אני חייבת לנסות את זה , לנשום , לנשום, ופשוט לא להוציא הגה- ולנשום שוב, אולי אולי אולי , זה יהייה פתח למקום יותר טוב,

מאוד עזר/עוזר לי לכתוב, לפרוק, לקרוא,לקבל תמיכה,קצת ליצחוק, קצת להגיב בואוואים...
לנסח גם לעצמי , מה לא בסדר, מתאים , רצוי, ומה כן ומה האופציות, ואיך אם בכלל אפשר ליישם אותן.

בהצלחה

לנשום , לנשום, ופשוט לא להוציא הגה- ולנשום שוב, אולי אולי אולי , זה יהייה פתח למקום יותר טוב,
אני בטוחה שזה יעזור , מלך טריטון יקרה.

אני חושבת שבגלל החויית ילדות שלך בבית אלים , כפי שכתבת , את חייבת לעבור דרך הניקוי והשקט. כי מה שאנחנו עושים בדרך כלל זה לעבוד במצב אוטומטי , וזה במצבך , להתנהג כמו אמא שלך.
כשתהיי עם המילים הנוראיות בפה , בלי שהן יצאו, כשתרגישי את החוסר אונים הכי איום בחיים, את תגיעי למצב של שליטה.
זו דעתי .זה מה שיקרה לפי ההיגיון שלי.יכול להיות שאני טועה ,כמובן.

הכי חשוך לפני עלות השחר.
למה זה כל כך קשה לעצור ולא לצעוק/לגרור /לטלטל/לסטור?

1. כי התגובה הזו כבר הגיעה למערכת שלנו.

היא תגובה קשה מאוד ,אלימה , בלי שליטה , בלי לחשוב על התוצאות , בלי יעילות .
פה אני מתיחסת לצד ההורי ,הצד שמשמיד את האהבה והאמון שבנינו עם הילד.
כי בטוח שיש דרך ללמד את הילד גבולות , להתנהל איתו .
אני גם די מאמינה יום שילדים מרגישים את המצוקות שלנו כשלהם וזה אומר שאם אנחנו במצוקה הם יצרחו יותר והיו הרבה יותר בלתי נסבלים.לעומת זאת , הם יכולים לפרוח ולחייך ולישון יותר טוב בלילה אם אמא רגועה.
(למרות שגיל שנה זה עוד גיל די מוקדם כדי לישון לילה שלם , אצל חלק מהילדים.)

1. כי התגובה הזו משחזרת לנו את הילדות.

וזה מיצר רגרסיה ומאישה בת 30 , נהיית ילדה שמפחדת מאמא/אבא שלה, שיש לה פצע בלב, והיא כמו חיה פצועה , לא יודעת מה לעשות עם עצמה והיא בחוסר אונים ובכאב.

רכות , רכות ,
שולחת לך ברכה של עדינות , שתעטוף אותך ואת הילד , שתלטף אותך ותשחרר אותך לעתיד טוב יותר.

רציתי גם כן לכתוב לך על העינין הזה של דורשי שלומי , שהוא לא פשוט , כי יש הרבה אנשים שאת חשובה להם , ושרוצים שיהיה לך טוב,ושיש להם מושג ברור על מה זה הטוב הזה ואיך את אמורה להשיג אותו, ובקיצור : הדרך לגהנום רצופה כוונות טובות .
אני , באופן אישי , מעדיפה להיות לבד , או עם אנשים שמניחים שאני יודעת מה אני רוצה לעצמי ולא שיכתיבו לי.

מרחק, מרחק, התאווררות, ובלי מעון ובלי מוסדות זרים. את צריכה מרחק ומרחב אישי. שעה שעתיים ביום שאף אחד לא יכול לפנות אלייך. קל להגיד קשה לבצע ומוכר לכולנו.
האם את נפגשת מספיק עם אנשים שחיים כמוך, עם ילדים בבית? כתבת על מפגשים, אבל כתבת על "חברותיי היקרות" בהקשר לעצות על גן. יש בסביבתך אנשים שמבינים אותך, שחוו מה שאת חווה ושלא חושבים שאת טועה בבחירות שלך? האם יש לך מקורות תמיכה כלשהם, למעט הטיפול שאת מקבלת?
כל מה שכתבת מוכר מאד, מאד, מאד! לכל אמא שבחרה להיות עם תינוק בבית. אמא ותינוק לא צריכים להיות לבד. זה מצב לא טבעי.
ההעמדה של מוסדות לילדים מול הבעיה שלך היא כמובן פיספוס גדול ואין לה שום קשר לבעיה שאת מציגה. הבעיה ידועה ומוכרת. לדעתי התשובה היא במציאת חברים דומים ובמעט זמן יומי לבד, זמן קבוע וידוע מראש.

אני ממליץ לך על קריאה של הדף תהליך אבל לשחרור מטראומות ילדות קודם כל.
את הפטרנים הללו קשה לשבור וחלק חשוב הוא להסתכל בצורה ישרה וישירה על חייך כדי קודם כל להפטר מרגשות אשם נרקסיסטים שמקדמים כלום מלבד את העונג של האשמה.

בהצלחה (לכולנו)

כל מה שכתבת מוכר מאד, מאד, מאד! לכל אמא שבחרה להיות עם תינוק בבית. אמא ותינוק לא צריכים להיות לבד. זה מצב לא טבעי.
מצטרפת ומחזקת..

וגם לרוב שאר דברים שכתבה הפלונית.
לי מאד מאד עזר מפגש עם אימא/אימהות אחרות עם ילדים. וגם לילדים זה עזר.
וגם זה נתן לי מישהו לדבר ולהתייעץ איתו שבא מאותו מקום שלי ולא חושב שהפיתרון העיקרי לכל קושי או מצוקה שלי הוא לשלוח את הילדים למסגרת.

אני קוראת ומזדהה, את כל מה שתיראת חשבתי שאני כתבתי.
אני עם שניים בבית. זה לא קל ואין פתרונות קסם למעט עבודה פנימית נמרצת.
אני בהחלט חושבת שגן/....זה לא הפתרון. לפחות לא מניסיוני האישי.
תמיד הייתי עצבנית והגבתי בתוקפנות, רק שעם הילדים זה קיצוני יותר (לא אלימות פיזית) מאשר עם סביבת עבודה/חברים. גם אל בן זוגי אני מגיבה בתוקפנות, אז מה גם אותו אשלח לגן.
זה סגנון תקשורת שלמדנו בילדותנו וקשה עד מאוד לשנותו.

אין ספק שמחוץ לבית קל יותר בפרט אם יש חברה תומכת.
שולחת לך עוד חיבוק ותמיכה.

אבל אני רוצה לתהות אם מישהי היתה מתלוננת על בעיה בזוגיות, אומרת שהיא רוצה להישאר עם בעלה, וכולן היו מתעקשות שמה שהיא צריכה, למרות שהיא לא יודעת את זה, זה סוף שבוע לבד.

בדיוק. זה פשוט מקומם שדווקא בחינוך הביתי הפתרון הקל שכולם מציעים או פונים אליו כשעולות בעיות הוא פשוט לשנות את הדרך ולשלוח למסגרת.
זה כמו להציע לאדם דתי לחזור בשאלה כשהוא נתקל בקשיים באורח חייו הדתי. זה אבסורד, אני אישית נתקלת בזה כל הזמן. פשוט מצפים ממך לשנות את הדרך שבחרת בה.
ההצעות צריכות להתאים למה שהאדם רוצה, במסגרת הדרך שהוא בחר.

צריך לדעת להציע ולדעת לעזור.

בשבילי כשכבר התעייפתי מידי ומצאתי את עצמי רבה עם כל העולם
פניתי להומאופטיה והיא עזרה עזרה מאוד גם לי וגם לגורים.
והכעס מאוד ירד, סף הרגישות השתנה.
וכן, תמיכה פיזית ולא רק נפשית.
אחרי שהפיזי קצת יתחזק - אפשר לחזור ולטפל בנפשי.
מישהי כתבה כאן בדף אחר עצה נפלאה - ללכת עם מה שיש
רשימה של כל הדברים הנפלאים שיש לכם ביחד.
ולהגדיל אותם.
אם תירצי המלצה על הומאופטית אשמח לתת.
ועוד דבר -פרספקטיבה. זה לא תמיד יהיה כך. וזה מעודד.(מקווה)

אבל אני רוצה לתהות אם מישהי היתה מתלוננת על בעיה בזוגיות, אומרת שהיא רוצה להישאר עם בעלה, וכולן היו מתעקשות שמה שהיא צריכה, למרות שהיא לא יודעת את זה, זה סוף שבוע לבד

אני חושבת שזה סופר-הגיוני (במקרה של זוגיות). כנראה שאני ממש משונה, כי נראה שכולם כאן מזדעזעים מזה.

אגב, הייתי משנה את המילה "מתעקשות" ל "מציעות מתוך שיתוף משהו שעזר להן בסיטואציה דומה". מי שלא מתחברת לזה, שתישאר לריב עם בעלה עוד וויק-אנד. אני בהחלט הייתי שמחה לקבל הצעה כזאת (אם לא הייתי חושבת עליה בעצמי, ואני מקווה שכן הייתי חושבת עליה בעצמי) כי נראה לי שלפחות אם אני מכירה את עצמי - זה היה יכול לעשות רק טוב (הדיון כאן לא על זה, אז אין טעם לפרט למה אני חושבת ככה. אבל רק רציתי לספר שלי באופן אישי זה נראה מאוד הגיוני).

לגבי העניין עצמו, אני לא מבינה מה הנזק בזה שיש נשים שמשתפות בחוויה דומה ומספרות מה עזר להן. גם אני הייתי מספרת. קשה (או יש כאלה שקשה להם) לקרוא על סיטואציה קשה שהיו בה (או בדומה), ומצאו דרכים להתמודד איתה מבלי לכתוב בכנות מה עזר (בסיפור הפרטי, לא כקביעה כללית). זה יכול להיות כל סוג של שיתוף (תרופה, טיפול, גן, יוגה, רמדי...). קודם כל יש בזה כוח - כי יש אמירה שאת לא לבד. דבר שני יש בזה כוח כי יש כאן אמירה - אני מצאתי דרך שעוזרת לי להתמודד עם זה. עצם זה שאת לא לבד, ועצם זה שנשים אחרות מצאו פתרון שמתאים להן יכולה לחזק אותך באמונה שתמצאי את הדרך שמתאימה לך לפתור את הבעיה.

לא קראתי את הכל ואני לא חושבת שהגעתי לרמות אלימות וכעס כמו שאת מדברת עליהם אבל בהחלט היו פעמים שהייתי בדרך לשם. גם אני באה מבית בו צעקות, כעס וחוסר כבוד היו דבר שבשגרה.
אני יכולה לשתף מהניסיון שלי שמה שמאוד עזר לי להרגע הוא למצוא זמן פנוי לעצמי ולעשות בו דברים מרגיעים - יוגה, טיול בחוף ים או ביער, מדיטציה וכו'. נראה לי שמאוד חשוב לזכור לנצל את הזמן הפנוי להרגע ולחשוב - כלומר לא לעזות בזמן הזה סידורים או נקיונות.

ולגבי העזרה מאוד חשוב לפי דעתי שהעזרה תהיה מאדם בלתי תלוי כלומר לא מקרובי משפחה שיש תמיד מהם ציפיות או כעס חבוי מתחת לפני השטח.
אנחנו עברנו לפני חודשיים לבית מרוחק מהמשפחה. התחלתי לקחת עזרה באופן קבוע מאמא לילדים קצת יותר גדולים. הבת שלי מאוד שמחה ללכת אליהם ואני משחררת אותה בשמחה כי אני יודעת שטוב לה שם. המעבר היה לא קל והוציא ממני הרבה מתח אבל הידיעה שיש לי זמן פנוי והבת שלי בידיים טובות עזרה לי מאוד. עצם הידיעה שיש עזרה בזמן קבוע עוזרת לי מאוד כי אני יודעת שיהיה לי זמן להרגע ולנוח. בשיחה עם חברות ראיתי שעזרה כזו עזרה להן יותר מכל טיפול פסיכולוגי או אלטרנטיבי שהתשלום עליו הרבה יותר גבוהה. (אני לא חושבת שזה תחליף אבל זמן פנוי חשוב מאוד).
האם יש לך אפשרות לקבל עזרה כזו? הבן שלך כבר בן שנה וחצי, מניסיוני האישי בלבד נראה לי שזה גיל שהוא יכול כבר לעזוב אותך מדי פעם. אולי תתני אותו לחברה? אפילו לשעה זה יכול כל כך לעזור להרגע.
ועוד מניסיוני בגלל שאני אמא ואני מניקה כשהיא איתי היא מאוד תלויה בי ורוצה לינוק המון לעומת זאת כשהיא עם אחרים היא הרבה יותר חופשיה ולכן אני חושבת שזה גם טוב לה להיות בלעדיי. שוב אני לא מדברת על ימים שלמים אלא על 3עד 5 שעות.

שוב שלום,

קודם כל אגיב לעיניין הבעל והסופ שבוע-

אני אהבתי את הדוגמא- ואם רק מפני שאני לקחתי את זה יותר רחוק, כלומר לא התייחסתי לזה - רק סוף שבוע אחד- כמו שלא מדובר רק ביומיים לגן וזהו, מדובר כאן בתהליך , ארוך ,כואב וקשה- יש כאן קושי אמיתי ששום סופ שבוע/יום יומיים לא באמת ישנו מדובר כאן על שינוי מהותי בדרך היתבטאות -שנירכשה בסביבה מסויימת ושמזה זמן רב, מבקשת שינוי- ובואו של העולל שלי עושה את זה חריף יותר- את ההכרח(מקווה שמאויית נכון) לשינוי.

ברור לי שכל אחת ואחד, כותבים את דעותייהם תפיסותיהם, ובאמת מביאים לכאן את הדברים שניראים להם, ושעזרו להם- זה מבורך בעיניי.
אני אכן אקח את מה שמתאים לי- אין לי כאן ביקורת על אף אחת.

רק תודות,על התמיכה, החשיבה והשיתוף- זו המטרה שלי- פתיחת אופקים, קבלת טיפים , תמיכה , והוצאה לפינוי מקום לדברים טובים , וחיוביים.

• רוצה לשתף,

היה יום יחסית קל יותר, היתבוננות, יותר אויר, חסכתי במילים- פשוט הייתי - אני חושבת שהיה קל יותר היום- ומאוד מאוד עוזר לי שיש לי מין פוקוס כזה לכאן- זה לגמרי בתודעה שלי כל העיניין.

מה שכן , המבחן האמיתי הוא בבוקר/לילה... ניראה איך יהיו שני אלה ביממה הקרובה- איחולי לילה קל לי.

אה עוד דבר- ייבדק לעומק עיניין החוסרים בגוף- למרות שאני "על " פרנטל , קלציום ומגנזיום , וB12.... ורסקיו ועוד כמה שאמורים לתת מענה לנפש סוערת.

רק עכשיו כשהוספתי את שלי, ראיתי את מה שכתבת, מיכלול ה

לעיניין העזרה,
יש לי כזו- אבל באמת מעט מידיי- מה שכן , יש מצוקה די חדשה של העולל, שהוא לא רוצה אף אחד חוץ מאמא, שזה לדעתי קטע שברגע שאני אהייה יותר רגועה זה יעבור, הוא ניתלה עלי כאילו שהוא עומד לטבוע- ואני חושדת , שהסיבה לכך, היא המתח הנפשי העצום ,שאני נתונה בו- כלומר כשזה ייפחת משמעותית, גם הוא יירגע- ואני אכן כבר כמה שבועות מחפשת ביביסיטר נוספת על זו שכבר יש-
בלי קשר מתחילה ללמוד בקרוב מאוד פעם בשבוע.

המרגיעון - קחו זמן להפנמה

אני אהבתי את הדוגמא- ואם רק מפני שאני לקחתי את זה יותר רחוק, כלומר לא התייחסתי לזה - רק סוף שבוע אחד- כמו שלא מדובר רק ביומיים לגן וזהו, מדובר כאן בתהליך , ארוך ,כואב וקשה- יש כאן קושי אמיתי ששום סופ שבוע/יום יומיים לא באמת ישנו מדובר כאן על שינוי מהותי בדרך היתבטאות -שנירכשה בסביבה מסויימת ושמזה זמן רב, מבקשת שינוי- ובואו של העולל שלי עושה את זה חריף יותר- את ההכרח(מקווה שמאויית נכון) לשינוי.

מסכימה עם כל מילה שלך!
שיהיה לך לילה שקט ונעים

כמו שכתבתי אתמול מתקשה לשלוח בגלל החשיפה חושבת שזה חשוב ואולי בהמשך אמחוק כי חשוף,
כשיו אני כבר בטוחה שראית ואם התאים לך לקחת מדברי את מה שהתאים לך אם בכלל.

בהצלחה
לייט

אני חושבת שזה סופר-הגיוני (במקרה של זוגיות). כנראה שאני ממש משונה, כי נראה שכולם כאן מזדעזעים מזה.
אולי גם אני משונה, כי הייתי קופצת על סוף שבוע לבד בלי אף אחד מדי פעם. אבל לדעתי הדוגמא המצויינת שציטטת פשוט היתה עדינה מדי ולכן פיספסה. היא היתה צריכה להכתב כך:
אבל אני רוצה לתהות אם מישהי היתה מתלוננת על בעיה בזוגיות, אומרת שהיא רוצה להישאר עם בעלה, וכולן היו מתעקשות שמה שהיא צריכה, למרות שהיא לא יודעת את זה, זה להשאר בנישואין, אבל לסדר לבעלה אשה מחליפה לשמונה שעות ביום. שיתמודד עם המינוס איתה, ויזרוק אצלה את הגרביים המלוכלכות באמצע הסלון, שיתלונן אצלה שהיא נראית כמו בטטה חצי אפויה בטרנינג, ושיבוא בסוף היום הביתה לשכב עם אשתו. בעצם שיבוא רק לישון. כי למי יש כוח בסוף היום

ועוד מילה למלך טריטון:
כשאנחנו מרגישות טוב הילד שלנו מיד נהיה פחות נודניק. בדוק.
(וגם הבעל, אגב.)

טריטון יקרה,
וואו, כל כך הרבה יש לי לומר לך...
קודם כל חיבוק ענק
השם של הדף קפץ לי לעיניים מיד כי גם אני, לצערי, גדלתי בבית מזויע.
גם אני אמא, ומתמודדת ביומיום עם הדברים שאת מתארת.
את אמיצה שאת מעלה הכל על הכתב, כולל החלקים הכי קשים וכואבים.

מאוד חשוב - את לא אשמה!!!!
נכון שכדי שהילד שלך יחיה חיים בטוחים ועטופים את צריכה לעזור לעצמך (ומעולה שאת עושה את זה), נכון שכרגע את לא מרוצה מהמצב. אבל את לא אשמה! אני שומעת בקולך המון ביקורת עצמית, כזו שלא בדיוק בונה.
כדי להיות אמא של הילד שלך את צריכה ללמוד מהי אמהות, וללמוד להעניק את זה לא רק לבן שלך אלא גם לעצמך, יקרה.
להיות רכה עם עצמך.
להיות קשובה לעצמך.
לחמול על הילדה הקטנה שהיית - שסבלה התעללות מחרידה. שהאנשים שהיו אמורים להגן ולטפל ולהעניק בטחון - פגעו בה, רמסו אותה, רדפו אותה. פגעו בה בגוף ונפש.

ועוד משהו - לידה היא טריגר. לידה היא תהליך בלתי רצוני שהרבה פעמים משחרר דברים מודחקים - למשל - רגשות, זכרונות, תחושת חוסר אונים. אם ילדת בבית חולים תוסיפי לזה גם שחזור של חויית האלימות. לא תמיד, אבל זה קורה, והיחס הכללי הוא הרבה פעמים מאוד טריגרי, מדברת לא רק תאורטית אלא גם מנסיון כי אצלי לידה בבית חולים שחררה טונה של כאב מודחק, זכרונות, רגשות.

ילדת, החיים שלך גם ככה התהפכו (כי זה קורה לכל אמא טריה), פתאום יש מישהו קטנטן שתלוי עלייך 24/7 וזה בדיוק מה שזה - יצור חסר אונים שזקוק רק לך. ורוצה רק אותך, וצריך ממך הכל ועכשיו. אז עכשיו הוא כבר לא כזה פצפון, אבל בטח היה לך מאוד קשה, להתמודד עם הזכרונות שלך - אני חותמת בעיניים עצומות שתוך כדי טיפול בו עולים לך דברים - ככה היו עושים לי, ככה התנהגו אלי, ככה פגעו בי. אצלי אפילו להביט על הבן שלי, בעיקר במצב "טיפול" כשהוא שוכב על המיטה ואני מלבישה אותו, למשל, היה טריגרי מאוד מאוד. להבין איזה חוסר אונים זה להיות ילד להורים מתעללים.

ובנוסף כתבת שבנזוגך לא לגמרי תומך בך, זה מוסיף לחץ וחוסר אונים, והרבה כעס שאולי מופנה כלפי הילדון שלך.

ולא יודעת אם ההורים שלך בתמונה - אם את בקשר איתם, אבל זה בערך הדבר הכי מפיל בעולם.

את באמת חייבת איזו מערכת תמיכה, זה נותן כל כך הרבה. יש ברשת, יש גם קבוצות תמיכה לא וירטואליות.

לגבי הבן שלך -
אני חושבת שההחלטה שלך להיות איתו בבית היא לגמרי שלך, ואני לא חושבת שלהוציא אותו מהבית "למסגרת" זה מה שיעזור. אולי אפילו להיפך, כי כשהוא יחזור הביתה כל התחושות של "תעזוב אותי בשקט" יציפו אותך בעוצמה יתרה.
כתבת שאת כן יוצאת, ונפגשת, וזה מעולה (אני הייתי סגורה בבית חודשים, זה היה נורא).
יש כאן משהו שצריך לטפל בו מהשורש.

כתבת שאת בטיפול - האם את נמצאת בטיפול הרבה זמן? האם את מרגישה התקדמות רק שהיא איטית? לא שואלת כדי לדחוף את האף, אלא כי לפעמים הטיפול פשוט לא מועיל, לא כל המטפלים בשוק הם טובים, לא תמיד נוצר חיבור ממש טוב, כזה שמאפשר לך להיפתח ולשתף ולפרוק ולהיתמך.

ודבר אחרון, אני יודעת, זה טריויאלי, אבל למי שסבל התעללות זה לפעמים מאוד קשה - להתייחס לגוף שלך ברכות ואהבה, להאכיל אותו ולהשקות אותו כמו שצריך... כשאת קמה בבוקר תשתי כוס מים ותכניסי משהו קטן לפה... תמר או משהו... התארגנות של שעתיים בבוקר זה לגמרי לגמרי הגיוני עם ילד בן שנה וחצי!

כל הכבוד לך שאת משנה את המצב, את גיבורה מאוד בעיני, ממש @}

טריטון, הוספתי בלי לראות את תגובותייך, ובעצם כבר התייחסת לעניין הסופשבוע וההיתלות של בנך כתגובה להרגשה שלך. אז סליחה על החזרה. (כתבת "כעומד לטבוע" - כמה מוכר! ותמיד כתגובה למחשבות שלנו על רצון בהתרחקות. כתבה לך מישהי בחוכמה, וזה עלול להיראות בנאלי אבל זה כ"כ נכון: זה עובר! זה לא נשאר ככה. אז אמנם זה לא פותר קשיים עמוקים שמקורם בילדות אבל לפחות זה עובר! (-:

ועוד לגבי כעס.
אני ממליצה לקרוא את הכתבה הבאה: http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/534/844.html
היא כתובה בשפה קצת לא ברורה אבל אני מאוד מתחברת לרעיון.
אני מנסה לשתף כאן מסדנא שעברתי פעם על המרת רגשות זלי נאטד עזרה להתמודד עם כעס. (הייתי ממליצה לך ללכת אבל מדובר על סדנא אינטיסיבית של כמה ימים בטבע ולא נראה לי שזה מתאים לך בתור אמא לתינוק).
כעס הוא רגש שעובר דרכנו. הוא לא אנחנו, הכעס היא מין אנרגיה שעוברת בגופנו שמוציאה אותנו משליטה. היא גורמת לנו להתפרץ על הכל כמו סיר לחץ. הדרך להתמודד עם כעס היא להכיר בכך שהכעס הוא עוד סוג של רגש שעובר דרכנו. ולנסות להמיר את הרגש הנמוך הזה ברגש גבוהה יותר שיעשה לנו טוב. הדרך להמיר כעס היא לנסות להתחבר לרגש של רכות, של חמלה ושל אהבה.
אני חושבת שמאוד מאוד קשה לעשות זאת בזמן אמת (כלומר כשכועסים) כי תמיד הגוף יעדיף לחזור לדפוסים המוכרים שכל כך קשה להיפתר מהם. אני חושבת שהדפוס הזה של כעס זה בעצם התמכרות של הגוף (ראית את בליפ?). לכן התרגול צריך להיות דווקא כשלא עצבניים. תנסי בכל הזדמנות שיש לך זמן פנוי (עדיף בשקט ובמקום רגוע) לדמיין שאת אהובה שאת רצויה. דמייני שאמא גדולה מחבקת אותך ואוהבת אותך שמעניקה לך כוח לאהוב ולהכיל את הבן שלך. תחשבי על מצבים, מקומות, שמשדרים אהבה ורכות. אחרי שזה נכנס לשגרה נסי בכל פעם שאת מרגישה שכעס מציף אותך לחשוב על הדברים שמזכירים לך רכות ואהבה ונסי להחזיר את האנרגיה שהתפזרה ממך החוצה דרך הראש בחזרה אל הלב ומהלב החוצה קדימה, כאילו שיש מישהו שרוצה לקבל ממך חיבוק.
נסי לדמיין שבכל פעם שאת מרגישה שהאלימות מתקרבת איך במקום לצאת משליטה את מתקרבת לבן שלך ומחבקת אותו באהבה ענקית.

עוד משהו שלמדתי על עצמי בזמן האחרון הוא שכשאני רוצה שהכל יהיה בשליטה אני נכנסת למתח ואז זה רק עניין של זמן עד שתהיה לי ביקורת על כל העולם והכעס יתגבר ויתגבר. אני עכשיו באימון אישי של שחרור משליטה. של הרפיה מהדרישות שלי מעצמי. האם זה מדבר אלייך?

להתייחס לגוף שלך ברכות ואהבה, להאכיל אותו ולהשקות אותו כמו שצריך... כשאת קמה בבוקר תשתי כוס מים ותכניסי משהו קטן לפה... תמר או משהו... התארגנות של שעתיים בבוקר זה לגמרי לגמרי הגיוני עם ילד בן שנה וחצי!
נכון מאד בעיני. גם הלהכניס משהו קטן ומחזק לפה ולשתות מים, וגם עניין השעתיים- נורמלי לגמרי!

לגבי התלות שלו בך. אני ראיתי שאצלי כשאני לחוצה, כועסת מתוחה היא לא מוכנה לעזוב אותי. כשאני רק יוצאת מהחדר היא בוכה בהיסטריה. אבא שלה אומר שהיא דואגת לי כשאני במצב הזה ולכן היא לא מוכנה לשחרר. ובאמת בימים שטוב לי ממש טוב לי איתה. מדהים איך הילדים הם המראה שלנו. לפי דעתי זאת אחת המתנות המדהימות בהורות. כי הילדים מחייבים אותנו לטפל בעצמנו.

כמה ספרים שמאוד עוזרים לפי דעתי לתמיכה, על כולם יש כא מידע באתר:
'אתה יכול לרפא את חייך' של לואיז הייז. רק לקרוא על סיפור חייה ואיך מחיים כל כך קשים היא מצאה כל כך הרבה מקום לאהוב את עצמה ואחרים זה נון תקווה שבאמת רק אהבה מביאה אהבה.
'גופה של אישה תבונתה של אישה' - לקבל את הנשיות בשלום, והמון רעיונת ודרכים איך לרפא את הגוף והנפש.
ולגבי בכי של ילדים ובכלל התמודדות עם פעוטות: 'התינוק יודע' ספר די שנוי במחלוקת (בעיקר הפרק על הנקה) אך אני מצאתי שהגישה בספר מאפשרת לי להכיל את הבכי וגם להתמודד עם הצבת גבולות ללא כפיה. שווה מאוד לעשות את התרגילים בספר עם אדם שיכול להקשיב באמת למה שיצא ממך. יש שם שאלות לגבי הזכרונות מהילדות לגבי בכי, אוכל, הצבת גבולות, פרידה מההורים וכו'. לי התרגילים עזרו מאוד להבין מה עבר עלי כילדה ולשים את זה בצד.

לפי דעתי זאת אחת המתנות המדהימות בהורות. כי הילדים מחייבים אותנו לטפל בעצמנו.
ממש ככה. וזה שיעור קשה (טוב, אבל קשה).

"לא בחרתי לי מורים מפורסמים:
המורים שלי היו הילדים הקטנים- הם לימדו אותי את כל התורה."
כתבה את זה אירה אוסוסקין בפיסיקה משפחתית - מומלץ מאוד.

את כבר תלמידה מצוינת. מציעה לנסות להבין למה המצב הזה נוצר?
מדוע הבן שלך בחר להולד לך?
מה הוא אוהב בך?
ותראי איזה יופי את לומדת את המצב וכבר רוצה לנסות - רוב הדרך נעשתה.
כשיש מודעות ורצון זה העיקר - את יכולה להיות בטוחה שהשינוי והתיקון יגיע

עוד אפשרות לתיקון - דרך הגוף - כשאת עצבנית, כועסת , סחוטה - היכן בגוף את מרגישה את זה?
כשאת מסיטה את תשומת הלב לגוף - ראשית יצאת מהמצב עצמו.
שנית - דרך לטפל בבעיה מהגוף - והרי הם מחוברים הגופנפש אז אפשר לטפל באותו הדבר גם מהצד החזק יותר כרגע - הגוף.
ויטמנים וכל השאר זו התחלה של טיפול אך ללא מודעות גופנית לתחושות. אבל התמקדות ופוקוס בתחושות עצמן כשיש כעס זה סוג אחר של טיפול.
לכן גם ממליצה שוב על הומאופטיה כי התיקון בה הוא ברובד מאוד עמוק.

דמייני שאמא גדולה מחבקת אותך ואוהבת אותך שמעניקה לך כוח לאהוב ולהכיל את הבן שלך.
אופס, ואני מחקתי מהתגובה הראשונה שלי דברים ברוח זו, במסגרת ה"אוף שוב כתבתי יותר מדי וצריך לצנזר"...
אז רציתי לכתוב לך, שאחת ההצעות שלי כוללת, שתתחילי לנפות את האנשים שמקיפים אותך ולבחור מתוכם את אלה שאת מרגישה לידם מחובקת, ושיש ביחסים ביניכם/ביניכן משהו שמזכיר לך נוכחות של אמא כמו שאמא צריכה להיות, ותימנעי מאלה שמזכירים את האמא האמיתית P-: (ביקורת, שיפוט, היא יודעת מה טוב בשבילך וחושבת שאת לא יודעת מה טוב לך, הרגשות של אי נוחות, הרגשה שאת לא מוגנת).
כמובן, מה זה "נוכחות של אמא כמו שאמא צריכה להיות"? הא הא.

כדי להיות אמא של הילד שלך את צריכה ללמוד מהי אמהות, וללמוד להעניק את זה לא רק לבן שלך אלא גם לעצמך, יקרה.
זה למשל שיעור שאני לומדת כבר הרבה שנים.
כל פעם עוד שיכבה, כמו בצל.
האייפקית שלי אמרה לי את זה בצורה ממש ברורה, באחת השיחות שלנו על "הציפיות מהאמא האמיתית", ואני זוכרת שזה ממש הפיל לי גשם של אסימונים למקום (אצלי, כנראה שצריך לפעמים להגיד דברים בצורה מאוד בוטה כדי שאקלוט אותם ואפנים, ואוותר על הפנטזיות המגוחכות שלי) -
היא אמרה, שאין אין אין אין אין לי מה לצפות שאמא שלי האמיתית תהיה אי פעם [משהו אחר. צינזרתי]. "את רוצה אמא חמה ומחבקת? מבינה ומכילה? שאוהבת אותך באמת, לא משנה מה?" היא אמרה, "אז את תצטרכי ללמוד איך לבנות אותה בתוכך, בעצמך, את בעצמך תהיי האמא שלך. כי את לא חמה כלפי עצמך" היא אמרה לי, "את לא מחבקת את עצמך - את שופטת ומבקרת בלי סוף, את לא מבינה את עצמך - את כל הזמן מתנגדת למי שאת, את לא מכילה את עצמך ואין בך חמלה וסלחנות לעצמך - את מענישה את עצמך כל הזמן, את לא אוהבת אותך באמת - יש לך תמיד תנאים, 'אם אני אהיה בסדר אז אני אסכים לקבל את עצמי'. לא ככה בונים מדינה! [אישיות] אין דבר כזה, להיות רק הצדדים החיוביים, בעצם "החיוביים" שלנו. אין אדם כזה. אלה קריטריונים מטורפים של פרפקציוניזם. אנחנו גם טוב וגם פחות טוב, יש בנו באופן טבעי צדדים חיוביים ו"שליליים" [שליליים - מה שנתפס בעינינו כשלילי, אין דבר כזה אובייקטיבית], ואהבה עצמית בריאה היא כזו שמקבלת את הצדדים החזקים שלנו עם החולשות שלנו, שלא מפחדת להראות חולשה או ליפול, שלא מפחדת לא להיות 'מושלמת'."
צריך לאהוב את הכל. כן, כמו אמא.
כמו אמא מהאגדות.
כמו האמא שאני מנסה להיות.
אני מנסה להיות האמא הזאת כלפי עצמי וכלפי הילדים שלי. אבל אם לא אהיה האמא הזאת כלפי עצמי קודם כל, איך אצליח להיות כזאת כלפי ילדיי? תמיד יסתתר שם השקר, תמיד תהיה שם מסיכה, שלא באמת אני אדע מה זה "לאהוב ללא תנאי" אם כלפי עצמי יש לי תמיד תנאים קשים. למשל, התנאי: "אני אוהב את עצמי רק בתנאי שלא אצעק יותר על אף אחד".
פחחחחח.
ברגע, אבל ברגע, שהתנאי הזה מתחיל לרטוט לי ברקמות, אפילו לפני שקלטתי אותו מנוסח, אני כבר מתחילה לצעוק...
ולעומת זאת (הי, איפה היה הדיון הזה? ממש לא מזמן? באחד הדפים של השיחה עם אמא לשלושה), ברגע שאני משננת לעצמי "אני אמא אוהבת ונפלאה כמו שאני", משננת כל כך בחריצות שאני אפילו מתחילה להרגיש הרגשה פנימית כאילו זה נכון, פתאום כבמטה קסם אני נעשית אמא רגועה.

תודה על הדף. קוראת בשקיקה, לומדת ומנסה לתקן.
כל הכבוד על האוצץ לפתוח את הדף , עצם תחילת הדף מראה על רצון לשינוי ועל התחלת תהליך טיפולי.
בהצלחה!

דף מקסים וחשוב מאין כמוהו!
תודה לכל הכותבות על העצות החכמות ו גדול ומחזק לך המלך טריטון <מה משמעות השם?>

שלום שוב,
קודם כל מרגיעונים- היה לי אחד מילים יוצרות מציאות
ועכשיו אחד חזק - עוצמה היא לא להשתמש בכוח העומד לרשותך...

מבחינתי כל מילה סלע.

לשאלת משמעות השם - קודם כל הסט שלוולט דיסני בת הים הקטנה..
דבר שני - הסיבה שבחרתי אותו היא כי זהו מלך הים - וים = מיים, שהם עבורי מייצגים רגשות.

שוב רציתי להודות על התמיכה העצומה של כולכם, על כל הטיפים והאופציות שניפתחו בפני, זה מאוד מאוד מחזק אותי.
רציתי לשתף שהיו לי יומיים באופן ניכר רגועים יותר- ואני זוקפת זאת לזכות האנרגיות שקיבלתי מכולכם.

אני בעצם לקחתי קצת מכל מה שהוצע כאן, והמציאות שלי מדברת בעד עצמה, עצם הפוקוס שכל העיניין קיבל מבחינתי, ההתמקדות, הישירות- כניראה לפחות כרגע איפשרו לי התמודדות טובה יותר.

ייתכן כי עצם ההתבוננות במראה ואכן ליראות מה שמישתקף ממנה , גם אם זה לא נעים במיוחד השפיע השפעה לא מבוטלת כלל.

המתוק שלי, פשוט מתוק שלי- אני מנסה יותר ויותר ליראות אותו ולנשום ובינתיים זה עובד.

אני רוצה שוב להגיד תודה גדולה לכל התומכות/תומכים, קיבלתי כוח מהדף הזה- ברור לי שיש לי עוד דרך , אבל , אני חושבת שיש לי כאן - אולי לראשונה התחלה אמיתי של שינוי- , אני עדיין קוראת, כי אני רוצה לעבור על הכ-ל שוב , לראות מה עוד אני יכולה לראות שאולי פיספסתי.

הצלחתי להיתמודד טוב יותר עם 2 משברים שהיו היום- בעיקר בנשימה וכשראיתי שאני מדברת יותר מידי וזה לא מוביל לשום מקום פשוט היתבוננתי.

אין לי מושג מה אים תיהייה הפעם הבאה , אפילו בלילה, אבל אני שואפת לנינוחות גדולה יותר וזה האיחול שלי עבורי.

שוב תודה בינתיים- אמשיך לעדכן, ולהיתייעץ.

@}

טוב לשמוע! @} @} @}

היי נשמה

באתי לקרוא את הדף שפתחת.
דמעתי כשקראתי את תאורייך על הדרך בה את מתנהגת אל הילדון המתוק מתוק שלך. כאב לי כל כך עלייך ועליו.
אני יודעת כמה את רוצה להשתנות, ועד כמה את עובדת קשה על כך.
"איני יכולה להתגעגע למשהו שאני לא מכירה" אמרה אילנה רובינא על אימה המזניחה.
את מספרת עד כמה כמה הסביבה בה גדלת הייתה אלימה ורומסת וטוענת שהסביבה העכשוית שלך אינה תומכת.
אולי אישמע מתנשאת, אבל אני, שבאה מסביבה מאד תומכת ומבינה, מאמא רכה במיוחד, מביטה מן החוץ ורואה כמה את לא קולטת עד כמה לא היה לך , וזה
פשוט לא הוגן, כי כולם צריכים שיהיה להם.
אבל שלא כמו האנשים ה"רעים" האלה את באמת מנסה להשתנות, ואת לא מוותרת, וממשיכה לצעוד, ולנסות, ולחקור, ולהתעמק, ואת גם מצליחה.
את משתנה מיום ליום ורק רק רק לטובה, כי אדם שעובד על עצמו באמת ובתמים יכול רק לצמוח!
את אדם מאד אמיץ וחזק, (אל תבלבלי בין חוזק ועמידות לבין הרוך והעדינות שאת לא מאפשרת לעצמך להרגיש, כלפי עצמך
בראש ובראשונה, משהו שגם מתבטא ביחס למתוק. אישמע כמו פסיכולוגית, זה כנראה מאיים עלייך)
אין לי ספק שהמתוק הגיע כדי שתלמדי את השעור שאת יכולה ללמוד, ושהאינסטינקט הבריא שלך להמשיך ולעבוד על עצמך הוא
לקטוע את הדפוסים הקלוקלים של המשפחה שלך ולהיות אמא טובה לבנך ולילדייך הבאים. (כמובן שגם בת זוג טובה יותר לבעלך).
בקשר לבעל:
"אבל אני רוצה לתהות אם מישהי היתה מתלוננת על בעיה בזוגיות, אומרת שהיא רוצה להישאר עם בעלה,
וכולן היו מתעקשות שמה שהיא צריכה, למרות שהיא לא יודעת את זה, זה סוף שבוע לבד."
אני חושבת שהרבה זוגיויות יכלו להינצל אם אחד מבני הזוג היה לוקח לעצמו סופשבוע לבד (ונותן קצת חופש לשני שבטח היה אומר
שזה יהרוס את חיי הזוגיות)

עכשיו בנימה אף יותר אישית; אז תבואי אליי כבר, ניסע לאנשהו, לים, לדיזנגוף, תני לי לבלבל לך קצת את המוח על דיאטות וקרמיקה ויוגה.....
ועכשיו מתוך פגיעות נרקסיסית גרידא (הדבר בו אני עסוקה בשבוע האחרון), האם לא באת אליי שבועיים כי כפי שבשמת א אמרה, לא סיפקתי
לך תמיכה? לא הצלחתי להיות דמות אימהית? תומכת?
דברי איתי
ואם חטאתי בדבריי לרוח האתר, אפשר למחוק.
תודה

ודבר חשוב ששכחתי להוסיף
כשהמתוקה שלי מתעוררת על צד שמאל ומקטרת כל היום, אני נזכרת בפטנט שחברה הציעה לי ודוחפת לאזניי פקקי ספוג צהובים כאלה,
אני שומעת אותה ומגיבה מיד כמו תמיד, אבל הדציבלים, הדציבלים..... אני מצליחה להגיב ביותר מתינות.
באהבה

שלום מלך טריטון. חשבתי גם על הדף הזה כמה הוא חשוב וניתן ללמוד ממנו. זה טוב מאוד לקרוא שהיו לך יומיים רגועים יותר. זאת התנסות כל כך חשובה. אני מאחלת לך שיהיו לך כוחות להמשיך כך. אני יודעת כמה זה קשה להיות רגועים כזה לא הטבע שלנו אבל בעצם אין מנוס מלהיות רגועים כי דרך הכעס היא הרסנית.
אני רוצה להוסיף עוד עצה מניסיוני לגבי עזרה. אני ראיתי שהרבה יותר קל לי כשאני לוקחת את פיצקית לבייביסיטר בבית אחר ולא בבית שלי. כי אם העזרה היא בבית שלי בעצם אני גם בבית ואז היא רוצה אותי כל הזמן ואם זה במקום אחר אז אני יכולה לחזור הביתה לשעה שעתיים ובאמת להרגע. (בהנחה שאת אוהבת את הבית שלך ושיש לך שם פינה שלך שבה את יכולה להרגע). כמוכן שעדיף שהבית או המקום שאליו לוקחים אותה יהיה אטרקטיבי, למשל גינה ציבורית, חיות בית או עוד ילדים לשחק איתם.
לצערי היה לי ניסיון פחות טוב אם כמה בייביסטיריות. לא בגלל שהן לא היו נחמדות. ההפך, הן היו מקסימות והבת שלי אהבה אותן מאוד אבל מכיוון שהן היו בשלב בחיים בו הן לא מתחייבות לדברים הן עזבו אותנו אחרי זמן קצר והרי לוקח לפחות שבועיים שלושה עד שתינוקות מרגישים נוח עם דמות חדשה ברמה כזו שאני באמת יכולה לעזוב אותן בלב שקט. לכן מניסיוני האישי עדיף למצוא עזרה מאישה בעלת משפחה או אפילו מסבתא (לא הסבתא שלך) כי נשים בגיל זה בדרך כלל מחוייבות יותר לתפקיד שלקחו עליהן (שוב לא כולן זו הכללה, אבל זה הניסיון שלי).

שלום-
מכולת-
תודה על הלב הגדול שלך והעל זה שאת את ויחד איתי @}

לגבי ביביסיטר, כרגע המצב הוא כזה- אני בחיפושים אחר ביביסיטר נוספת כי הקיימת לא יכולה מתי שאני צריכה, ללימודים כאמור.

החיפוש בינתיים לא מוצלח במיוחד- לגבי בית אחר או אצלינו- כרגע אני מעדיפה אצלינו- כשהוא שמח וטוב לב, אין לי בעייה לעבור לחדש אחר- הוא שהוא פושט יוצא בעצמו לגינה הציבורית או לטיול ואז יש לי פנאי לחשוב.

כשאני חושבת על זה לעומק וברצינות אני גם מגלה, שבאמת לא ממש היו לי שירותי ביביסיטר באופן קבוע ורציף מכל מיני סיבות.
אבל אכן שווה לי לעבוד על זה.

בינתיים נושמת , עוד לא היה לי ממש זמן לעבור בתשומת הלב שאני רוצה על כל הדף- ייעשה בקרוב מאוד.

היום גם אצל חברים כל היום- קצת בחוץ בישולים ביחד להיות עם הקטנים ביחד, ומנסה בכל כוחי לנשום כשהוא בקטע משלו.

בשמת, הדברים שלך נגעו בי וריגשו אותי - תודה.
ובכלל כל הדף הזה חשוב ביותר והגיע לי בזמן.
אז תודה לטריטון שפתחה אותו.
אני לא מרגישה שאני יכולה לכתוב עדיין, אבל לומדת פה המון...

תודה גם ממני המלך טריטון שפתחת את הדף הזה.

גם אני באתי מבית עם הרבה אלימות, ומאוד הזדהיתי עם התיאורים שלך.

רציתי לספר מאיפה הרגשתי שזה נובע אצלי:
מול הילד כשהוא חסר אונים, לפעמים בוכה ולפעמים נראה לי כמתבכיין על דברים קטנים - אני מרגישה לפעמים זעם עולה בי, וחוסר רצון להיענות לו. ואפילו רגש של אלימות, או שמחה לאיד.

לפעמים למשל נראה לי שלא קרה לו כלום, נפל נפילה קטנה ומתחיל לבכות כאילו העולם נחרב. או שהוא בוכה שאקח אותו ממקום שהוא יכול בעצמו לרדת ממנו, ורק נראה לי כמתפנק, ומעדיף לבכות. זה מעצבן אותי, ומעורר בי התנגדות להיענות לו.

אני שאלתי את עצמי למה? למה במקום לעשות פשוט את מה שצריך, להיענות לו, להרים אותו וכו' - אני נכנסת להתנגדות וכעס.
והבנתי שיש כאן גם קנאה מצידי.
משהו בי חושב: מה אתה מתפנק? לי לא נתנו מה שביקשתי, אליי לא התייחסו לתלונות שלי, ולא נתנו לי לבכות ובטח שלא 'להתבכיין' - אז למה אני צריכה להתייחס לרצונות שלך ולבכי שלך? למה לך מגיע ולי לא? גם אני רוצה להיות קטנה ושמישהו יטפל בי - אז מה פתאום אני צריכה לטפל בך?

ההבנה הזו הייתה לי מאוד חזקה. גם של 'למה אתה תקבל מה שאני לא קיבלתי?' וגם של 'אני רוצה שיטפלו בי - ולמה במקום זה אני צריכה לטפל?'.

כשהבנתי את זה, היחס שלי השתנה. הייתי מסוגלת יותר להכיל את הבכי, ואת הקיטורים. ואפילו לתת לו את ה'פינוק' שמבקש מתוך תחושת פרגון.

ודבר נוסף, אני הבנתי מהספר 'התינוק יודע' שמיכלולה הזכירה קודם - שהבכי שלהם לא תמיד נובע ישירות ממה שקרה באותו רגע, אלא יכול להיות מהרבה דברים מודחקים. תסכולים יומיומיים ואפילו מטראומה שהייתה בלידה. כך שאם נראה לי שלא קרה לו שום דבר נורא 'אז מה הוא סתם מתבכיין ומתפנק?' - אולי יש לו צורך לפרוק דברים שלא קשורים דווקא לעכשיו, והוא משתמש בנפילה הקטנה כתירוץ לפרוק את הבכי הזה.
הרי בתור תינוק קטן הוא כ"כ חסר אונים, והכול כ"כ מתסכל, אז בטח יש לו הרבה סיבות לבכי.

אז גם ההבנה הזו עשתה אותי יותר סבלנית לבכי שלו.

עכשיו כשהוא בוכה, גם אם נראה לי כאילו שאין לו סיבה, אני זוכרת את שני דברים: אחד - לשים לב אם אני מקנאה בו שהוא תינוק ומרשה לעצמו להתפנק, מה שאני לא יכולה להרשות לעצמי. ושניים - לזכור שבתור תינוק חסר אונים יש לו הרבה סיבות לבכי, ולהתייחס לבכי שלו בחמלה.

שלום לכולן
אני רוצה לספר על דברים דומים שעברתי.
ההתחלה הייתה דומה למה שקרה לפותחת הדף- המון כעס וחוסר אונים מצידי, תגובות קשות ולא טובות לילד.
גם אני באתי מבית קשה. תוסיפו לזה עייפות קשה וטראומת לידה של הילד הראשון. הגוף כואב מהלידה, הנפש פצועה "מהחוייה" שניתן לעבור במחלקת יולדות.
בדידות "מקיר לקיר" אשה בבית לבד עם תינוק- היה חורף.. שילוב קטלני, אין ספק.

בשלב הזה החלטתי שעדיף שמישהו בוגר ואחראי יקח את הילד במקומי ואני אשאר עם עצמי לנוח בבית עד שאתאושש. שלחתי אותו למשפחתון. עשיתי זאת במשך כחצי שנה. המשכתי להיות עצובה גם בתקופה הזו. כלומר לא הפכתי להיות פתאום שמחה. אבל לפחות אף אחד לא צעק ונהג אליו באלימות.
אחר כך הרגשתי שאני מאוד מתגעגעת אליו וחשבתי שאני יותר חזקה. החזרתי אותו הביתה. ואכן צדקתי. התחזקתי והגעתי לנקודת המינימום שחייבים להיות בה כדי לעמוד במשימה הקשה של גידול ילד. אז התחלתי לעבור אתו את התהליך שמתארות כאן כולן: הילד כמראה שמשקפת את הפנים של האם. ריקוד הטנגו הזה של אם שמחה עם ילד שמח. אם כועסת עם ילד בוכה.
למדתי איך להרגע, איך לטפל גם בעצמי ולמצוא אנרגיות טובות בשביל שנינו. זה תהליך ארוך שנמשך עד היום כמובן (הוא בן שלוש). והיום אנחנו בחינוך ביתי.
אני רוצה להדגיש אין לי כוונה להציע לפותחת הדף לשלוח את הילד החוצה, אני מבינה שהיא בוחרת אחרת ומכבדת אותה על כך. אני פשוט משתפת על תהליך דומה שעברתי, איך קרה , מה קרה. אני יודעת שלא תמיד מה שטוב לאחת יהיה טוב לשניה. .
אני שולחת לך אהבה וחיבוק, אני שמחה בשבילך שמצאת דרך לפרוק ולהתייעץ, מברכת אותך על הכח והעוצמה להתמודד.

אני מחזיקה אותו בצורה לא נעימה, חזקה אפילו כמעט על גבול הניעור, בדר"כ מה שגורם לי להפסיק את זה זה הבכי שלו,

גם אני:,(
תודה המלך טריטון על פתיחת הדף ולכל העונות על העצות החשובות

...."מה, מה אתה רוצה ממני"?,

כל כך, כל כך מוכר. המלאך סבלה מגזים בהתחלה. הבכי היה קשה מנשוא לאורך הרבה זמן. אני זוכרת יום אחד שהרגשתי על סף פיצוץ. השארתי אותה במיטה ויצאתי החוצה לגינה וצרחתי במשך דקות ארוכות, פשוט הוצאתי החוצה את כל הכאב והתיסכול, חזרתי לחבק אותה הרבה יותר רגועה. ממליצה מאוד שאת כבר לא יכולה יותר.

ברור שהדפוס של חוסר האונים והכעס הם דברים שצריך לפתור אבל רציתי גם להגיד שככול שהוא יגדל ההתמודדות תהייה יותר ויותר קלה. ההתמודדות האנטנסיבית של השנתיים הראשונות היא קשה מאוד.

קוראת כבר כמה ימים בשקט. רוצה להגיד למלך טריטון שאת אשה אמיצה שפתחת את הדף הזה.לאחל לך שירבו ימים - אחר צהריים - ערבים ולילות רגועים וזורמים. עם הרבה מודעות ואהבה. .
רוצה להגיד לפלוני אלמונית, לצעקנית, לעוד צועקת, לעננה, לדנינה, לאשה תהליך - כולן נשים אמיצות. אני מלאה הערכה למודעות שלכן ולעבודה..
ולבנות שמגיבות וכותבות דברים - תודה. @}. ככה אני חווה שצריך. לתת את התמיכה והאהבה. את ההתנסיוית. את הרוך. גאה להיות חלק מקהילה שיודעת לעשות את זה, ולו רק וירטואלית.

מלך טריטון שלום. שוב תודה על פתיחת הדף. את אישה אמיצה ועוצמתית. אני לא יודעת אם בכלל יש לך מושג עד כמה הדף הזה חשוב לא רק לך אלא לעוד המון אמהות שקוראות אותו.

שלום רב לכולכן,

שמחה עד מאוד לקרא שהמצוקה שלי והשיתוף שלה פה , מאפשר לאמהות אחרות לקבל עזרה, לכולכן יש לי לומר יישר כוח.

כמו כן רציתי לשתף- הייתי בפגישה טיפולית השבוע- התובנות שקיבלתי, אני אנסה לנסח ככה שאולי חלק מהן יעברו למילים כתובות.

כעס כעס ועוד כעס- במקרה שלי היסטורי, כלומר- שנים על שנים של כעס, שיוצא בתקופה הזו, כי עכשיו הנפש שלי מרגישה בעצם מספיק בטוחה כדי לפרוק את זה, נכון אני צריכה ללמוד לפרוק בצורה נכונה.
ומכן המקודה הבאה- אי אפשר להדחיק כעס, שזה מה שאני מנסה לעשות, זה אנושי לכעוס ואפילו בריא- אבל, צריך ללמוד ולתרגל ניתוב הכעס למקום אחר- כלומר לפרק את "הצורה" (סלנג..) לכרית (לצורך העיניין) ככה שזה יהייה בסדר לגמרי גם להרוס אותה לחלוטין.....- ואז במקום "רק" ללכת לחדש אחר ולנסות שם להירגע- פשוט לנתב את האנרגייה הזו בצורה ישירה למקום שאפשר.
אניידועת שיש למעלה המון דוגמאות על לעשות דבר כזה , לצעוק, לנתב למקום אחר את הכעס- אבל אני חשה צורך לכתוב זאת שוב.

או כל דבר אחר שעולה בדעתכן שניתן להרוס... אצלי להרס יש חשיבות. לא זוכרת כרגע איך קראה לזה המטפלת שלי .

עוד דבר לנסות לראות על מה הכעס מה גורם לו, בדר"כ מדובר בכאב... ואז לתת מקום לכאב,בדרך כלל זה יוצא בבכי...

אני יודעת שאצלי- אני מפחדת לבכות, זה ניראה לי מצב של חולשה, זה ניראה לי איום ונורא, חוסר אונים- ולכן אני מנתבת את זה לכעס כי אז אני בעצם פעילה.

ברור שהכל זה רק לכאורה כי כשאני כועסת אני לא באמת שולטת במצב...ולכאן המקום לשינוי.

טוב, למען האמת זה לא יצא לי הכי טוב, אבל אני אשאיר את זה בכל זאת, ואולי אני אנסה לנסח את זה שוב, זה כמובן לא הכל אבל זה מה שהיצלחתי לנסח.

ועוד בעינין כעס- היתנפלתי על נהג משאית , שחסם וחסם וחסם, ואפילו הניידת שעמדה במקום כמו השיירה הענקית מאחורינו לא שינה לו, וכשסוף סוף הוא זז, הוא חסם לי(!) את החנייה וזה היה מה ששבר אותי, כשסוף סוף הצלחתי לחנות , הוא עדיין עמד שם- וחיכה שאצא , כדי להטיף לי איך אני מתנהגת ,כי, יש לי תינוק באוטו.. ואני פשוט יריתי עליו צרורות- איך אתה לא מתבייש ככה לחסום, והדבר שהכי חקוק לי- זה אז מה אם יש לי תינוק באוטו, אז אסור לאמא של התינוק להיתעצבן??? אסור לו לראות את אמא שלו כועסת????!!!!!
הוא היה בהלם וראה "שאין עם מי לדבר" ונסע משם - אני פשוט רעדתי אחר כך..- אחר כך הכנתי א. צהריים ושתלתי שתילי תות שזה.. @}

או כמו שהמרגיעון כותב לי "זה גם אישי וגם אנושי" אישית אהבתי .

יום נעים @}

אין עלייך!

או כל דבר אחר שעולה בדעתכן שניתן להרוס... אצלי להרס יש חשיבות. לא זוכרת כרגע איך קראה לזה המטפלת שלי

ואולי במקום להרוס ניתן לבנות? חשבתי להציע לך לעבוד באדמה, בגינה - גם הופכים אותה וזה גם עושה לה טוב. לא ברור לי אם יש לך מקום היכן לעשות את זה. האם את ניידת? אם כן אפשר להתנדב בחוה האקולוגית במודיעין ואולי ניתן עוד להשכיר שם חלקות לשם גידול עצמי של ירקות.

או אולי יש לך בסביבה שיחים שצריכים גיזום? צריך רק להזהר לא לגזום אותם יותר מדי, צריך לגזום רק את החלקים שלא מסייעים לעץ לצמוח, למשל את החזירים של הזיתים, אלו ענפים קטנים שיוצאים מהגזע. אפשר גם לקלוע סלים מהענפים הגזומים (אם זה מדבר אליך ויש לך הזדמנות ללמוד את זה) או לאסוף את כל הענפים ולעשות מדורה שזה גם דרך להרוס אבל מצד שני אפשר לבשל עליה משהו וכך להפוך את מה שנהרס לבניה של משהו חדש. (בא לי הרעיון הזה כי הדרך של אבא שלי להוציא כעס היא לעשות תספורת לכל העצים בחצר, דבר שדרך אגב ממש מכעיס את אמא שלי. בכלל אמא שלי חשבה פעם לעשות סדנת גיזום בכרם הזיתים במושב וטענה שזה כיף אדיר לגזום ואנשים יהיו מוכנים לשלם כסף כדי לעשות את זה).

ועוד רעיון להוצאת כעס שעשיתי בהמלצת המטפלת שלי היה להקדיש 10 דקות בכל יום במשך כמה שבועות לנשוף את הכעס החוצה - כמו סיר לחץ שמוציאים ממנו את הלחץ. ישבתי 10 דקות ונשפתי ונשפתי ובכל נשפיה דמיינתי איך הכעס שבי שקיבלתי בירושה על ירושה על ירושה דורות על דורות אחורה מתאדה לו ממני.

ועצה אחרונה זה לרקוד. או בבית או בקבוצה תומכת (שמעת על ריו אביירטו?)

ובכלל חשבי שסך הכל את כועסת כי כך ראית את הורייך מתנהגים והם עושים זאת גם כי כך ראו את הורייהם וכך הלאה. הכעס באמת עובר אלינו בירושה. הכעס בא סך הכל ממקום של חוסר יכולת לתת ולקבל אהבה. אהבה ורוגע מפיגים את הכעס. חשבי על כך שזכית במודעות לכך ויש לך הזדמנות לקטוע את שושלת הכעס. אני מוצאת בחשיבה כזו הרבה תקווה וזה עוזר לי להסיר ממני עוד שכבות של כעס.

אני רואה שאני נותנת המון עצות. אני מרגישה מאוד קרובה לנושא המרת הכעס כי זה דבר שאני עובדת עליו כבר זמן רב ואני מרגישה שיפור עצום בחודשים האחרונים, אני מרגישה כלך כך טוב עם השינוי הזה שממש בא לי לשתף מתוך תקווה שמשהו מהשיתוף ידבר אליך או לאחרות שקוראות את הדף.

טוב, למען האמת זה לא יצא לי הכי טוב ניסחת נפלא וברור. המסר עבר בצורה ציורית וממוקדת. (אני רואה בעיני רוחי את נהג המשאית כרסתן (שמן - עם בטן ענקית) ועם שפם גדול.

פשוט לנתב את האנרגייה הזו בצורה ישירה למקום שאפשר.

אין עלייך! .

שלום,

בימים אלה אני לבד בלי האיש (מפאת פרטיות לא אפרט מעבר).
מה זה לבד, עם בן הים הקטן כמובן, ונכון שאני משתדלת להיות עם אנשים אהובים, שנעים לי איתם, ובעיקרון להיות רגועה.
אבל
קשה לי מאוד,עצוב לי מאוד, אין לי ספייס, מה שניקרא אין לי מרחב נשימה.
אני פשוט צריכה ליפרוק.
תפיכה על השכם בישבילי- אחרי שעות שבן הים הקטן לא הלך לישון, ואחרי ששוב ניסה ולא נירדם (בידעבד הבנתי מה הציק לו..),ואחרי שרוב היום היה בעיקר על הידיים.. הרגשתי את זה בא, את הזעם העיוור, את הרצון לעשות דברים "רעים"....
ואז לקחתי את עצמי לחדר ופרקתי על כמה כריות, ואכן הרגשתי הקלה- וגם יכולתי להגיד לו בלי להיות עצבנית , מתוק שלי, עכשיו אמא צריכה קצת לנוח אתה יכול לשחק בעצמך כרגע ... וזה מה שהוא עשה.. המתוק המקסים בן הים הקטן שלי.
עמדתי ותליתי כביסה, וחשבתי לעצמי , כמה עצוב לי להיות ככה חסרה את האיש שלי, וכמה זה קשה לי ככה להיות הורה יחיד, וכמה אני מתגעגעת, וכמה זה קשה לי שקשה לקטנטן שלי בלי אבא ים שלו ושפשוט בא לי ליבכות, למען האמת לא בכיתי דווקא לא היה לי איכפת גם אם כן היה יוצא, אבל לא יצא,
לעומת זאת הרגשתי הקלה מסויימת מאוד משמעותית, של יכולת להמשיך ולתפקד עוד .. עד שהאיש יחזור.., ברור שגם אחרי, אבל אז זו תהייה היתמודדות מסוג אחר..

בכל אופן הרגשתי צורך לחלוק, תודה על המקום.

לילה קל לכולם @}

חיבוק גדול. לילה טוב

. לילה של שינה ערבה ורצופה לך. לילה שקט. רגוע. שלו. הרבה כח. הרבה אהבה.

קיבלת את עצמך עם הכעס, הרשית לעצמך לקחת פסק זמן ולפרק כריות.
קיבלת את עצמך עם העצב, הרשית לעצמך לחוות את הגעגוע, לחשוב על זה וכמעט לבכות.
מתוך הקבלה העצמית הזו, והמקום שנתת לרגשות פשוט להיות, נפתח הלב והצלחת לחולל קסמים! מדהים!!!
<מרגיעון- כולנו זקוקים לחסד>

הי המלך טריטון, מה קורה?

באמת מה קורה?? נכנסתי לדף הזה כי מה שקורה אצלך קורה גם אצלי, קראתי ובכיתי, למדתי מההעצות המדהימות והפנמתי, אפילו התחלתי טיפול שבנתיים עובד יפה. אבל אז בסוף הדף סיפרת שקרה משהו עם האיש ונעלמת. וכל זה מזמן.
מדאיג! איפה את המלך טריטון?? הכל בסדר? כשהאיש שלי ואני בתקופות קשות לי נהיה איום ונורא, ומה שיוצא על הילד מזעזע.
בבקשה-כל מי שיודע מה איתה שיספר.

שלום,

חברה שאלה אותי האם הדף הזה שלי....(כי היא זיהתה אותי) אז אמרתי לה שהוא כל כך מזמן..... מבחינתי,אבל אמתי שאכנס כי אני סקרנית לדעת מה מי מו....... והנה ראיתי את הודעתך...

אז לגבי דאגתך הכנה מספר חסוי,

הכל בסדר אצלנו, המתוק שלי כבר אחרי גיל 3, אכן היו טמורות רבות בחיינו, משערת שכולן לטובה מאחר וכולנו עדיין יחד כזוג וכמשפחה.
כמו כן הילדון שלי, עדיין איתי בבית, אנחנו עוברים כל יום ביומו עם המפגשים של חינוך ביתי, וגם בבית החדש אליו עברנו, ואני מאושרת בו.

אני במקום אחר לגמרי של עצמי.

ימים קשים מאוד עברו עלי, קראתי מעט את ההתחלה, ואני די המומה מהמקום שהייתי בו.

אלה ימים שלא יישכחו במהרה , כלומר הקושי העצום שהיה בהם.(כלומר אני בהחלט אומרת לא פעם כמה היה לי ק-ש-ה עד ממש לא מזמן...)

בימים אלה, אני ממוקדת יותר,מבטאת את רצונותי (מול האיש בפרט) טוב יותר, והולכת לקבל עזרה פיזית (עוצמת הרכות) כי יש דברים שפשוט הההגיון והדיבור לא מספיקים יש צורך במשהו עמוק יותר, במקרה שלי, מגע הוא חלק כמעט בלתי ניפרד מהמקומות החשוכים שהייתי בהם- (חוסרו של מגע כמובן).

זהו, די באופטמיות, ובברכת שנה טובה.
ושוב תודה.

תודה לך מלך על ההרגעה. אני נקשרת בקלות ודואגת נורא. הטיפול שעברתי עדיין עובד (מדובר בפגישה אחת אצל הומאופת) למזלי הצליח לו בגדול ואני פשוט בנאדם אחר מאז.
רק שהשקט יאריך ימים ונדע רק שלווה ואושר.
שנה טובה לך