התינוק שלי עדיין בבטן. בעוד מספר שבועות הוא יוולד.
ביום שהריתי אותו נשבעתי לו שאגן עליו עד יומי האחרון. מה שאומר מבחינתי שלא אפצע ולא אחתוך ולא אערוך לו ברית מילה.
הורי דתיים. בשלב זה הם אינם יודעים שיש בתוכי בן זכר. אינני רוצה לדון בנושא מעכשיו. אימי יודעת זה 25 שנה ש"אם וכאשר" יהיה לי בן לא אערוך לו ברית מילה ואני נותנת לה עוד מספר שבועות של אי בהירות בנושא מין העובר שבבטני (למרות שהיא טוענת שהיא מרגישה שזה בן. )
לי הדרך ברורה מאוד. יודעת שאגן על תינוקי ולא אפגע בו ויהי מה.
יודעת שהורי מבוגרים. ניצולי שואה. אבי עם לב חלש. ומאוד לא רוצה לפגוע גם בהם.
התינוק שלי באחריותי ואגן עליו.
הורי באחריות עצמם. וכאנשים בוגרים אני משאירה להם את הבחירה כיצד להגיב בבוא הזמן


את הדף אני פותחת כדי לפגוש עוד משפחות שלא מלו את ילדיהם למרות התנגדות של יתר בני המשפחה . אשמח אם תשתפו אותי בתגובות.
האם יש סיכוי לסבים תומכים ואוהבים גם במצב עדין זה???
זקוקה לעידוד. לשיתופכם. ורעיונות איך לעשות את הלידה הזו שמחה לכוווווולם.

רק רוצה לשלוח לך חיבוק ענק של הזדהות.
רק לפני שבוע נגולה אבן ענקית מהלב שלי בעניין הזה כשהתברר (לא ב-100%) שיש לי בת בבטן.
כשהנושא עלה אצלי בבית, עוד לפני ההריון הזה - קיבלתי וטו חזק מבעלי. הבנתי שלא אוכל לדבר איתו על זה ולהסביר מאיפה ולמה זה נובע אצלי, אלא לתת לו לקרוא מאמרים ואולי להתחיל לפקפק במילה בעצמו. החלטתי לא לעשות כלום (רק לשמור לינקים למאמרים) עד שיתברר מין העובר.

המשפחה שלי לא דתיה אבל כולם נימולו במשפחה באופן טבעי. אצל בעלי, אמא שלו חילונית גמורה ואבא שלו דתי (חוזר בתשובה). אני בטוחה שזה קשור אליו, ואני מבינה שהוא רוצה להמנע מקונפליקטים ועימותים עם אבא שלו (ואשתו). ובכל זאת.... זאת לא סיבה מבחינתי למול. החלטתי לנסות כמה שאני יכולה.
למזלי - יש לנו עוד בת (אלא אם יתברר אחרת בלידה... ואז...... אוי אני לא רוצה לחשוב על זה) - בינתיים זה לא על הפרק.

מצטערת שלא יכולה לעזור לך ולשתף מנסיון. מצד שני אני מכירה כמה שהיו במצב שלי ובסוף מלו, כי הזוגיות והעתיד עמדו על הפרק.
מחכה לקרוא את המשך הדף הבטח מאוד מעניין שיתפתח כאן.

יש לי חברה שהוריה דתיים והיא לא מלה את בניה. אשאל אותה אם את יכולה לפנות אליה.
"כתבי לי" [email protected]

התינוק שלנו בן שבועיים היום. כשראיתי את שם הדף חשבתי עלינו- הורי דתיים למדי, סבתא שלי עוד יותר, משפחה חסידית בת 6 דורות בארץ ישראל.
גם אני, ידעתי מראשית ההריון הזה שהבן שברחמי ישאר שלם. סיפרתי להוריי בשלב די צעיר (שבוע 16) שהילד יהיה שלם. הם עברו תקופת התאבלות, אמי עדיין מתאבלת בדרכה היא, ומתייחסת אלי לא משהו- זה נע בין כעס לבין עזרה תוך הרגשה לא נוחה(שלי). אבי היה עצוב אבל כרגע הוא לא מחצין שום דבר. קרובי המשפחה מקבלים את זה די קשה, יותר בקטע החברתי של ההליכה נגד חוק העדר ופחות בקטע של המצווה. דווקא שומרי המצוות ביניהם קיבלו את זה יחסית יפה,
בסגנון "טוב, אתם לא שומרים שבת ולא מקיימים מצוות אז אין למעשה סיבה לחתוך בבשרו.."
אני מאחלת לך כוחות לעמידה איתנה מול מכבש לחצי המשפחה- זה מתפוגג כשעובר היום השמיני והילוד עודנו שלם. ושיהיה במזל טוב!

גם אני מזדהה עם הרגשתך ורדה,ועם מה שמספרת לוטם.
בננו בן 7 שבועות והחלטנו כבר בזמן ההריון שלא נמול אותו.
אני הבהרתי את זה להורי מראש ואת רוב הדיונים בנושא קיימנו עוד לפני הלידה.
עם הורי בעלי העימות היה אחרי הלידה <מעיק כשלעצמו,למי יש אנרגיה לזה>
הם פשוט לא האמינו לפני כן שבאמת נלך על זה...
המצב לא כל כך נעים יש לציין.
ההורים משני הצדדים עצובים ולא יודעים איך לאכול את זה.
לא משנה אם הם מגלים אמפטיה והקשבה או סתם כועסים וביקורתיים-עדיין הם לא מרגישים טוב עם זה.
הם כמובן לא שומרי מצוות,אך מעבר לנושא ההשתלבות בחברה הם מרגישים שבמעשה זה אנו מוציאים
את בננו מכלל ישראל,כאילו זו המצווה האחרונה שחייבים לקיים כדי להיות חלק מהעם הזה.
נראה לי שדווקא דתיים אמיתיים מבינים שמבחינה הלכתית זה לא ממש כך,ואי קיום מצווה זו שקול לאי קיום מצוות אחרות <רק שפה זה "לנצח",חרוט בגוף>
האמת גם לי זה קצת מציק,אבל בשום אופן אני לא רואה את עצמי מלה אותו,ממש לא מצליחה לדמיין את הסיטואציה האכזרית הזו,שלא לדבר על המום בגוף לכל החיים.
מדי פעם אני מתעצבנת מעצם העמידה במצב המבלבל הזה וחשה חוסר אונים,אבל זה מה יש,מה לעשות
<לא סובלת את המשפט הזה >
עם אמא שלי אנחנו מסתדרים פחות או יותר,זה לא מפריע לה להיות איתנו ועם הילד בכיף,אבל חמותי למשל ממש כועסת,שלא לדבר על כך שזו הזדמנות לכל מיני כעסים ישנים ולא פתורים לעלות.
האבות אמרו את שלהם ומכאן והלאה שומרים בבטן.
אני מקווה שעם הזמן הסערה תשכך.
דרך אגב,יצרת קשר עם קבוצת קהל ?

אוי, חשתי ש לוטם מרווני פתחה את הדף הזה...
אז בננו לא נימול והוא בן שנתיים, ואבא שלי מגיע ממשפחה מסורתית והוא בעצמו הולך לבית כנסת כל שישי ושבת.
היה מאוד לא קל בהתחלה (לא ידענו את מין היילוד עד הלידה) למרות שהוריי ידעו כבר שנתתים לפני שאני לא אעשה ברית כשיהיו לי בנים.
היום כבר שכחו מכל העניין. הם פשוט מתים עליו והנושא כמעט ולא מוזכר בכלל.
ממה את פוחדת בדיוק? ההורים מאיימים לנתך קשר או משהו כזה?

אמנם אני לא ורדה,אבל אם כבר שאלת...
חמותי אמרה משהו על זה שהיא לא תוכל לחתל את הילד ולכן גם לא לעשות לו בייביסיטר.
נראה לי שמדובר ב"איום סרק" אבל מי יודע...
מאוד חבל לי שבשעה של סערת נפש יוצאות לאנשים יציאות כאלה
חסכתי ממנה את דעתי על האמירה הזו,כי חשתי שזה יוביל לכאסח עולמי...וגם ככה קשה.

חמותי אמרה משהו על זה שהיא לא תוכל לחתל את הילד ולכן גם לא לעשות לו בייביסיטר.
חמותי לא אמרה שום דבר כזה, אבל היה לי ברור שהיא בכלל לא מרגישה בנוח לראות את זה. וגם חמי.
לא היתה שום עזרה במשך שנתיים לפחות, ולא ביקשתי.
אבל אצלי זה גם היה צירוף קטלני של לא נימול + בלי חיתולים...
עכשיו, כשהוא בן שלוש (נדמה לי שהחל מגיל שנתיים ומשהו), אין לה בעיה לעזור לו בשירותים (הוא גדל בלי חיתולים, והעזרה מסתכמת בזה שמרימים עבורו את מושב האסלה, עוזרים לו לפשוט וללבוש את המכנסיים ועוזרים לו לרחוץ ידיים).

עם זאת, הטיעון שהיא לא תוכל לעשות לו בייביסיטר בגלל ההחתלה מוגזם בעיני.
מעולם, אפילו לא פעם אחת, אף אחד מהסבים והסבתות של הילדים שלי לא החליף להם חיתול. מעולם (הורי וחמותי, מבחינתם, גמרו עם החיתולים לפני כמה עשרות שנים וממש ממש לא רצו אפילו להתקרב לעסק. חמי מעולם לא טיפל באף תינוק או ילד שלו, ובטח שלא יתחיל עכשיו). וזה לא הפריע להם לעשות בייביסיטר - קצר, מתאים למרווחי הנקה, בהתאם לגיל הילד.
מצד שני, לא השארתי מעולם שום תינוק שלי מתחת לגיל שנה עם אף אחד ליותר מכמה דקות (חוץ מאבא שלהם, וגם אז הגבול היה שעה וחצי, בשעות של תנומות היום).

לא נימול+בלי חיתולים...
גם לי אין שום כוונה להשאיר את התינוק הקטן שלי עם אף בייביסיטר כשאני לא בסביבה.
כרגע זה בכלל לא רלוונטי כי מרווחי ההנקה קצרים ולא צפויים ואני לא שואבת עדיין.
אבל דווקא אמא שלי החליפה לו כמה חיתולים כשהיא באה לעזור לי אחרי הלידה,ולא עשתה מזה עניין בכלל <למרות שנושא הברית בעייתי עבורה>
האמירה של חמותי עצבנה כי זה היה נראה לי מוגזם,וגם זה לא שהיא חיפשה פתרון מעשי לאיך נעשה
שהיא לא תבוא במגע עם הבולבול הלא נימול,אלא אמרה את זה בהקשר של הטפת מוסר-
משהו בסגנון של "אם אתם מרשים לעצמכם להתעלם מדעתי בעניין,אני ארשה לעצמי לא לעזור"
<או שמא לא הבנתי אותה נכון?! לא בא לי להעלות שוב את הנושא...גם ככה בעלי אומר שנראה לו שלא יהיה לזה תוקף בעתיד>
ואני אומרת-לעשות בייביסיטר לתינוק שלי זו זכות נדירה.מי שלא רוצה-מפסיד!

אצלנו היו כמה שיחות עם הורי (אמי בעיקר) שבסופם פחות או יותר הסכמנו שלא להסכים, ללא השלכות רגשיות או מעשיות.
עם הורי בנזוגי זה כמעט לא הגיע לידי דיון: הם ממש נמנעים מלהביע דעה בכל נושא שהוא. מין "תעשו מה שאתם מבינים". מצד שני, כשחזרנו לארץ הם הראו לנו בגאווה אלבום תמונות שהם עשו לנכד. היו שם תמונות שהם צילמו בזמן אמבטיה, כשהם ביקרו אצלנו (הוא היה אז בן חודש). בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה אבל אחרי כמה תמונות קלטתי: אבא של בנזוגי העביר את התמונות בפוטושופ ועשה טשטוש על החלק הבעייתי (בעיניו). נורא כעסנו וכשניסינו לדבר קיבלנו התקפה של "אתם עושים טעות איומה" - ושוב בלי יכולת ממשית לשוחח על זה. בינתיים מלנו את בננו מסיבה רפואית בגיל שמונה חודשים. אני בהריון ולא רוצה לדעת את מין העובר עד הלידה. ויודעת שהלחץ יהיה הרבה יותר מאסיבי כשעכשיו יש גם את הסיבה של האח השונה. אף אחד אצלנו אגב לא דתי, אפילו לא בכיוון, אבל הנושא הזה פשוט בעייתי ומסובך לכולם.
לגבי חמותך, באמת קשה לי להאמין שהיא תעמוד בהבטחות שלה. הם נוטים להינמס מול הנכדים, וככל שהזמן עובר וההתאהבות גדלה הם שוכחים את כל הדברים המשונים האלה שלנו. ככה זה לפחות אצלנו.

גם לי נראה שזה רק דיבורים...הרי היא כבר מתה עליו.
ואם לא יהיה ביביסיטר זה אולי מסיבות אחרות בכלל.
תודה על העידוד בכל אופן!
אפשר לשאול-מה זה אומר מלנו מסיבה רפואית? <מקווה שזה לא אישי מדי,פשוט מבררת כי אבא שלי "ישב" עלי חזק עם העניין הרפואי>
וגם-האם מילה בגיל כזה נעשית באותו הליך כמו זו של השמונה ימים?
<נראה לי שקצת סטינו מהנושא שבכותרת הדף,לא?>
}וכמובן-מזל טוב על ההריון !

תודה!
הסיבה הרפואית היתה פימוזיס, ואת יכולה להרגיע את אבא שלך שזה קורה למשהו כמו 2% מהאוכלוסיה הלא נימולה. זה ענין מבני שמחייב את הרחבת פתח העורלה, שהוא קטן מדי. במקרים פחות חמורים יש אפשרות להרחיב ע"י שימוש במשחה סטרואידית, או באמצעים מכניים. בארץ אין כ"כ ידע בנושא מן הסתם, מה שהריץ אותנו לחמישה רופאים שונים כדי לקבל חוות דעת. בסוף השתכנענו, בעיקר בגלל שכבר כשגרנו בגרמניה והוא עוד היה ממש פיצי הרופאה הגרמניה הסתכלה ואמרה שיכול להיות שיהיה לו את זה. בכל אופן המילה מתבצעת כבר בניתוח בהרדמה מלאה. ההחלמה בטח די זהה, כשבוע של כאבים ואי נוחות ושימון הפין. +רופא מנתח ורופא מרדים מלאי טקט שאחרי הניתוח יעצו לי לפתוח בקבוק יין ולחגוג.

אבל אחרי כמה תמונות קלטתי: אבא של בנזוגי העביר את התמונות בפוטושופ ועשה.....
חשבתי שאת הולכת לכתוב שהוא עשה לו ברית בפוטושופ
כל הכבוד לאבא ששולט בפוטושופ. בפעם הבאה תראי לו תמונות שלו שהעברת בפוטושופ ומחקת לו כמה קמטים בפנים, וסידרת לו גבות....
סתם. סתם. אל תיקחו אותי ברצינות בשעה שכזאת...

הוא בטח ישמח

ניתוח בהרדמה מלאה...אני מבינה שעברתם את זה בשלום.
ההרדמה עצמה קצת מפחידה,לא?
אני מבינה מתשובתך שאין בסיס לאמונה שבגיל כמה ימים ההחלמה מהירה יותר מאשר בגיל כמה חודשים,או שנים.
לפעמים אני חושבת מה יהיה אם הילד ירצה ברית כשיגדל קצת,אם ההליך הרפואי לא מסובך יותר...
מצד שני אני יודעת שהעורלה נפרדת מתישהו וזה יותר קל
גם שלא שמעתי על אף ילד שלם שרצה שיחתכו לו <רק עולים חדשים >

ויודעת שהלחץ יהיה הרבה יותר מאסיבי כשעכשיו יש גם את הסיבה של האח השונה
איבי, אני מלתי את הבן השני שלי "כי הראשון כבר נימול" והיום אני מכה על חטא על המילה של שניהם ועל העדריות המטופשת הזו. אם יהיה לנו בן נוסף אני די בטוחה שלא אמול אותו.

מיצי, אין לי כוונה למול, זו לא הסיבה שלי אלא שלהם. כלומר, עוד לא דובר על זה אבל אני די בטוחה שזה יגיע. טוב, נתמודד. או שתהיה בת.
הולכת, ההרדמה די מפחידה וכך גם הניתוח... אלה היו ימים די קשים בשבילנו. אבל סך הכל זה ניתוח די קטן, יחסית לדברים איומים וקשים שאפשר לעבור (ככה ניחמתי את עצמי).

איבי, מזל טוב על ההריון!
הלחץ למילה מאסיבי גם כשהראשון זו בת, מניסיון. זה בכלל לא משנה.
תות שדה, גם אני חשבתי שפתחתי את הדף הזה:-D נראה שבכ"ז אני לא לבד.

ההורים שלי פשוט עצובים בעניין. כמו שהם עצובים בעוד כמה עניינים.

ההולכת בדרכים , פתאום נזכרתי שהיו גם תפרים אז כנראה ההחלמה כן יותר ארוכה מתינוק בן 8 ימים.

תודה לכל הכותבת.
אכן מרבים כבר שמעתי שבמשך הזמן הכעס נשכח והקשר עם הנכד והאהבה אליו גוברים. הלוואי וכך יהיה.
כרגע נוח לי פשוט לא להעלות את הנושא. לתת עוד כמה שבועות של "שקט". לסיים את ההריון הזה ברוגע ובשלווה.
ושאלוהים ישמור עלינו אחר כך.
לשאלתך ההולכת בדרכים - כן. יצרתי קשר ואף נפגשתי עם קבוצת הורים מקה"ל. וכן פגשתי המון לא נימולים בפרק הירדן. ואף כמה חברים פרטיים שלי שלא מלו. העניין הוא ש.. ההורם שלי לא.
האמת?? לפני שנים (25 ליתר דיוק.) בפעם היחידה שראיתי ברית ממש ממש מקרוב והזדעזעתי ממעמקי נפשי התמימה. נשבעתי שכשיגיע היום.. אעזוב את הארץ אם יהיה צורך. ובלבד שבני לא יעבור את החוויה המזויעה. גם אז כשבאמת האמנתי שכווולם מלים את ילדיהם. היה לי ברור שאני לא. וגם אם אהיה היחידה.
בן זוגי טוען שאני יוצאת לקרב מוקדם מידי. הוא טוען שאם אני אהיה רגועה גם הורי יהיו. אז מה שאני עושה.. אני פשוט מוציאה את כל פחדי וחששותי פה איתכם על הדפים. אחר כך "מקווה !! ) אהיה רגועה מול כל המלחיצים.
ושוב תודה לכותבות פה.

ורדה,אני יכולה לומר לך מהנסיון האישי שלי שדווקא עדיף לפעמים לנהל את כל השיחות והויכוחים לפני הלידה.מהסיבה הפשוטה שאחרי הלידה פשוט אין זמן וכוח לזה,את כל כולך נשאבת לטיפול בתינוק ובזמנך הפנוי המועט הדבר האחרון שבא לך לעשות זה להתווכח.
מה גם שההורמונים חוגגים וזה לא זמן הכי טוב ללחצים רגשיים...
נכון שיש הורים שלפני שזה ממש קורה לא מוכנים לדון בנושא בכלל,ואני לא יודעת אם זה המצב אצלך.

תראו הרעיון הזה לא חדש לי ,ויש לי שתי בנות ,כך שלא בדקתי לעומק.
אבל בואו ננסה להבין מה עומד אחרי המילה??.
למה בכלל היא קיימת? רפואית,דתית,אסטטית ואולי עוד סיבות .
מי יודעת?

טל טליה , יש די הרבה דיונים בנושא ב מדור בלי ברית מילה .

ההורים שלי פשוט עצובים בעניין. כמו שהם עצובים בעוד כמה עניינים.

לוטם,
מותר לגריין?

זה משפט פשוט וגאוני (ופשוט גאוני, בעיני) שמסכם לפעמים את מה שיש.

אמא שלי "מריחה" ומציקה.
במשפטים כמו: "עד הברית הוא כבר יהיה בארץ" (אח שלי נוסע לחודש.. )
אח שלי לא יודע ולא מנחש את מין עוברי. אבל ליתר ביטחון כשביקשתי שיקדים לי את מתנת הלידה (שסיכמנו עליה כבר לפני שנים- מסרטת וידיאו ) לא התבלבל ומיד אמר. את תקבלי. אחרי הברית.
זהו. אני לומדת לא להגיב. מקסימום לחייך ולענות ב"טוב". ולא להיכנס לשום דיון בנושא. רק שבתוך תוכי עצוב לי שכל דבר (בעיקר במשפחות דתיות אולי?) נתון למחויבויות. שכשלא עומדים בהם מתפרש הדבר כמרדנות. (כשאני כל כך לא.)

את תקבלי. אחרי הברית.
תנאים למתנה?
את ילדה קטנה, שאם את לא עושה מה שאחרים רוצים ממך אז מענישים אותך ולא נותנים לך את הקינוח?
יואו. אני הייתי אומרת: שונא מתנות יחיה.
(ממליצה בחום לקרוא מדוע זו עמדתו של אברהם בנוגע למתנות).

זהו. אני לומדת לא להגיב. מקסימום לחייך ולענות ב"טוב". ולא להיכנס לשום דיון בנושא. רק שבתוך תוכי עצוב לי שכל דבר (בעיקר במשפחות דתיות אולי?) נתון למחויבויות. שכשלא עומדים בהם מתפרש הדבר כמרדנות. (כשאני כל כך לא.)
טרם למדתי לא להגיב.
לא תאמינו, אבל מתנה לרך הנולד בדמות צ'ק (כמקובל במשפחה) קיבלנו רק משניים- מחמותי ומדודה שלי שנורא שמחה שאנחנו לא מלים את הרך הנולד. כל השאר לא נתנו (גם לא ביקשנו ולעולם לעולם לא נבקש!) כי "לא עשיתם ברית..".
שונא מתנות יחיה|Y|

כל השאר לא נתנו

וכאשר נולדה ביתך הם נתנו ?

גמנחנו לא קיבלנו שום מתנות - לא חתונה ולא ברית (וגם לא להתרת הנישואין...).

כבר כמה זמן בעלי ואני מהרהרים בסוגיית: "מה נעשה אם הילד הבא יהיה בן" (הוריו דתיים).
למול אותו אנו לא רוצים. לריב עם כל המשפחה אנו לא רוצים. אנו אוהבים אותם מאד והם אותנו אך לא למול אותו תהיה מבחינתם בגידה וסטירת לחי. נכון, זו בחירה שלהם איך להגיב ולהתנהג, אבל איך מונעים את ההרגשות הרעות האלה?!!
הצעתי לבעלי שאולי אני אתן להם בחירה: או
x שלא נמול אותו
x שאני גם אתנצר וגם לא נמול אותו
D-: D-:

שאני גם אתנצר וגם לא נמול אותו

אם בעלך יתאסלם, יהיו לכם 13 שנה לשבור את הראש.

גם אני עומדת נדהמת מול העובדה שחלק מההורים מרגישים ממש נבגדים מעניין הברית.
כמו שכתבה פלונית-כאילו נתנו להם סטירת לחי
ומה התינוק היה מרגיש אילו היינו עושים לו ברית? ומה אנחנו היינו מרגישים?
"מלחמת רגשות" ממש!
ואצלנו נתנו מתנות,אבל פחות ממה שהיינו מקבלים אם היינו עושים אירוע,ולא רצינו לעשות כדי לא לעמוד מול מטר של שאלות ותוכחות ועלבונות...וגם בגלל שיש להודות -אני לא חובבת אירועים גדולה,בטח לא אחרי לידה,למי יש כוח?!

ורציתי להוסיף ורדה,שלא רק במשפחות דתיות יש נתינה על תנאי...זה קשור להשקפת עולם אישית
לא לדתיות.וכן,זה מאוד עצוב ...מאוד מבינה ללבך.

ורדה
גם אנחנו ויתרנו על המילה לבננו (ואני מאד שלמה עם ההחלטה גם היום 5 שנים אחרי)
הטעות שלנו היתה שלא סיפרנו על כך להורים מראש. התוצאה היתה שבימים שאחרי הלידה היתה סביבנו המולה גדולה, לחצים ומסעות שיכנוע שהיו, לדעתי, מיותרים לי מאד בימים הלא קלים שאחרי הלידה.
אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה הייתי מספרת על הכוונה הזו מראש ומתמודדת עם ההיסטריה והלחצים בתנאים נוחים יותר.
אצלנו ההסטריה נמשכה עוד כמה חודשים של "שיחות נפש" ונסיונות שיכנוע. היום הם כבר לא מתרגשים מזה אבל בהתחלה היה להם ולנו לא קל.

המלצה נוספת מצידי היא לא לזלזל ברגשותיהם. נכון, הם לא מחליטים לגבי המשפחה שלך, אבל הם ההורים שלך והאחים שלך ואת ומשפחתך חשובים להם. גם אם דעותיהם לא נראות לך אני ממליצה לך לשבת איתם בסבלנות ולהקשיב להם. הם ראויים למינימום הזה לדעתי. מצידם הם עושים מעשה חשוב ועקרוני ולכן תני להם את הכבוד המגיע להם (גם אם נדמה לך שהם לא מכבדים את דעתך או פוגעים בך)

רוצה להגיד שגם אני תומכת ברעיון של בקי.
זו גם הסיבה שדיברנו וממש "פירסמנו" את עניין ה"אין ברית" כשנועם נולד - כדי שעד שיגדל ויבין כבר תשכח ההמולה מסביב, ובאמת כך היה.

ברור לי שכשבני יוולד לא לא אסתיר את עניין ה"אין ברית" ואני כמוך סיגל חושבת שזה נכון מאוד מרגע הלידה לפרסם את העניין ככל האפשר כדי שעד שיגדל ויבין כבר תישכח ההמולה מסביב... חברה טובה שלי נהגה כך והעניין בהחלט מוכיח את עצמו. היילד אפילו גאה במעמדו ה"שלם" הוא מודע לכך שחבריו נחתכו ועליו הגנו. אני גם דוגלת בילדים שהולכים ערומים בכל מקום אפשרי. וכמובן שלא אסתיר. להפך. אני חושבת שזה מקנה לי (מעבר ליתרון הברור של בני) תחושה של אם יותר טובה. ובבוא היום העובדה תהיה ברורה וגלויה. אבל עכשיו.. בהריון הזה שכל כך יקר (בגיל 46.5 ועם הרבה צפיה וטיפולים ואחרי הריון שנפל ) אני כל כך רוצה לעבור את ההריון בשלום ועם רגשנות היתר שלי לא רוצה אפילו לדון בנושא עם משפחתי. (יש לי נטיה איומה להיכנס להסטריות ומלחמות עולם) יש לי עוד חודש וקצת לשקט. רוצה רק להיות רגועה וללדת בשלום. אחר כך.. אלוהים גדול. (אגב.. אלוהים באמת גדול. זה רק בני האדם שחושבים שהוא לא מספיק גדול מרגישים צורך לעשות תיקונים על יצירי כפיו שנולדים מושלמים. )

אני בהריון שלישי וכמו בקודמים אני לא יודעת (וגם לא משנה לי) מהו מין העובר.
שמחתי כשנולדו לי שתי בנות ולא הייתי צריכה להתמודד אם נושא הברית.
הורי שותפים לדעותי ותומכים בי שלא אעשה ברית מילה אם יהיה לי בן. (אבי כבר קורא לו בשם חיבה עָרַלֵ'ה )
חלק ממשפחת בן זוגי דתיים, כולל אמו, ויש לי חשש מתגובה חריפה מצידם. אני מתלבטת אם לדבר איתם על נושא זה לפני הלידה
(הם מצידם כבר מחכים לברית). ההתלבטות שלי בעיקר נובעת מכך שאני לא אדע עד הלידה את המין ואולי סערת רגשות תהיה מיותרת.
אשמח לקבל הצעות.

לפני מספר ימים נסעתי עם אמא של זוגתי באוטו והיא העלתה את הנושא של הברית, למקרה והילד הבא יהיה זכר. חייכתי אליה ואמרתי 'אין פה שום דיון ושום עניין. הנושא מבחינתנו סגור ואולי לא כל כך פתור אצלך'. מה שהפתיע אותי היה המקום שממנו יצאו הדברים האלו שלי.
לפני כן, עשיתי מהנושא הזה עניין יותר ממה שהוא בעצם. נהנתי מהשונות שלי (עלק שונות. כולה ברית. מי בכלל רואה את זה??) ונהנתי להטיח את השונות הזו, את העלק ייחודיות שלי בפניהם.
באותה שיחה באוטו פתאום הבנתי, שלא מעניין אותי להוכיח לאף אחד מהם כלום. מבחינתי הנושא סגור ולא ממקום נוקשה אלא ממקום שפשוט לא מעניין אותי לחזור על ויכוחים ישנים. מה שהפתיע יותר מכל היתה התגובה שקיבלתי בחזרה שהיתה שקולה לביטחון שלי - כבוד. (כי כאמור פשוט לא באתי לריב להוכיח להשוויץ לחלק ציונים להעביר סבטקסט של אני יותר טוב ממך ושאר רעות).

לסבים וסבתות שמאוד חשוב להם הנושא של הברית, כן הייתי מתגמש ועורך טקס כדי למלא צורך של קידוש, הבדלה, כניסה לעולם, אבל ללא סכינים.

תודה אל דנטה.
וואו, ביטאת במדוייק את מחשבותיי.
בהחלט אשקול לערוך טקס ללא סכינים אם זה ישמח את המשפחה.

איכשהו נראה לי שהרעיון של טקס ללא חיתוך לא יתקבל בברכה...יכול אפילו להרגיש כמו "לעג לרש" עבורם. חמותי ממש לא רצתה שום מסיבה אצלה לאור "הבושה הגדולה"
<כמובן אם זה חשוב לכם כהורים אז כל זה לא משנה>
נעמי,אולי בכל זאת שווה לברר את מין העובר לפני הלידה? <מזל טוב על ההריון @} >

לא מעניין אותי להוכיח לאף אחד מהם כלום. מבחינתי הנושא סגור ולא ממקום נוקשה אלא ממקום שפשוט לא מעניין אותי לחזור על ויכוחים ישנים. מה שהפתיע יותר מכל היתה התגובה שקיבלתי בחזרה שהיתה שקולה לביטחון שלי - כבוד. (כי כאמור פשוט לא באתי לריב להוכיח להשוויץ לחלק ציונים להעביר סבטקסט של אני יותר טוב ממך ושאר רעות).


כשאנחנו באים ממקום שבו אנחנו שלמים עם ההחלטות שלנו, ואנחנו גם לא מנסים לשכנע אף אחד בצדקת דרכנו אלא פשוט מספרים על ההחלטה - זה מגדיל את הסיכוי שהדברים יתקבלו כמו ש-אל דנטה סיפר, ב-כבוד.
הכבוד שאנחנו מקבלים ממאזינינו מושפע גם מהכבוד שאנחנו רוחשים לתפישות שלנו עצמנו. מהכבוד שאנו רוחשים לעצמנו ולהחלטותינו.
בנוסף, כדי למנוע פתח לדיון, כדאי לציין את הכבוד שאנו רוחשים לרגשות הצד השני. מבלי לנסות לשכנע, מבלי לחשוש שמא נשתכנע, פשוט לתת מקום לקושי ולתחושות של שותפינו לשיחה.

ורדה,
<אהלן >
לא קראתי בעיון את כל הדף אלא רק עברתי על רובו, אז אם אני אחזור כרגע על רעיון שעלה קודם את מוזמנת למחוק.
רציתי להציע לך לשקול לפתוח מול ההורים את נושא מן העובר והאי-מילה עוד לפני הלידה.
לא שאני בטוחה שזה רעיון יותר טוב בהכרח, פשוט רציתי להצביע על כך שהימים אחרי לידה הם ימים עמוסים מאוד רגשית ואינטנסיביים, כך שאני לא יודעת אם יהיה לך נוח להתמודד עם הקושי הזה דווקא אז.
רק נקודה למחשבה.

וכאשר נולדה ביתך הם נתנו ?
כן, צ'קים נאים למרות שלא עשינו ארוע...

_לא קראתי בעיון את כל הדף אלא רק עברתי על רובו, אז אם אני אחזור כרגע על רעיון שעלה קודם את מוזמנת למחוק.
רציתי להציע לך לשקול לפתוח מול ההורים את נושא מן העובר והאי-מילה עוד לפני הלידה.
לא שאני בטוחה שזה רעיון יותר טוב בהכרח, פשוט רציתי להצביע על כך שהימים אחרי לידה הם ימים עמוסים מאוד רגשית ואינטנסיביים, כך שאני לא יודעת אם יהיה לך נוח להתמודד עם הקושי הזה דווקא אז.
רק נקודה למחשבה._
מצטרפת למחשבה:
חוץ מזה אצלנו כשעוד לא סיפרנו בהריון זה גרר הרבה מאד מאמץ נפשי מצידנו לא לספר... היו כל מיני הערות בנושא ובסוף החלטנו שאנחנו מספרים עוד בהריון כדי לא להתמודד עם כל סערת הרגשות אחרי.. כשאני אהיה בסערת רגשות מהלידה ויש בבית עוד גדולה שתצטרך יחס..
אז כן סיפרנו לפני הלידה ולא היה קל.. אפילו קשה מדא.. אבל עד הלידה הסערה שככה וקיבלנו את העזרה שהיינו צריכים.
ויכולתי לעבור את סוף ההריון בשקט וללא מתח נפשי של מה יהיה אחרי הליהד כשנספר..

איכשהו נראה לי שהרעיון של טקס ללא חיתוך לא יתקבל בברכה...
אנחנו עשינו אירוע חודש לאחר הלידה. היום זה מקובל לחלק את המילה עצמה לאירועי רק למשפחה המאד קרובה ולאירוע אח"כ לכולם.
וזה מה שההורים לשלי אמרו כתירוץ למיש לא רצו לדון איתו בנושא - הם פשוט אמרו שעשינו את הברית בבי"ח.
בהתחלה זה מדא הפריע לי שהם מסתירים את האי מילה. אבל אחרי כמה דיונים עם עצמי ועם אנשים אחרים - הגעתי למסקנה שאם זו דרך ההתמודדות שלהם סבבה....
וגם לי לא תמיד נוח מול כל אחד להתחיל לדון בנושא [למשל האשה מהתור בבנק שאמרה שיש לי ילד יפה ושאלה איך הייתה הברית..]
ולכן קיבלתי את דרכם..
והאירוע עבר בלי שאף אחד שאל אותנו אפילו שאלה אחת על הברית למרותש חשבתי שישאלו..

חשבתי על עוד רעיון- קצת ילדותי אולי, אבל אולי יכול לעזור (כל זה כשאני מתחבטת לבד באיזו שיטה לנקוט)
לבנות את זה לאט לאט.
בהתחלה להגיד כמה את חוששת מעניין הברית, שזה מדיר שינה מעינייך, שאת בוכה בגלל זה בלילות ואפילו שקלת ללכת ליעוץ פסיכולוגי/היפנוטי (משהו שעולה הרבה כסף) על מנת להתמודד עם הקשיים שזה מעלה בך ואפילו לדבר על כך ארוכות. על התחושות שזה מעלה בך על הפחדים שלך מול כל מיש מוכן לשמוע שזה יהיה ברקע של השיחה כל הזמן!
אח"כ אולי להציג להם כמה מחקרים רפואיים על בריתות והסכנות שלהם. בעיקר נגד.
אח"כ "אוי במקרה פגשתי אתמול אשה אחת בבנק, היא החליפה לבן שלה חיתול וראיתי שהוא לא נימול- שאלתי אותה על כך וכו'... זה אפילו לא נראה כל כך גרוע כמו שחשבתי" ולזרוק את זה כל הזמן מהזוית האישית שלך. לבסוף אולי להגיע למסקנה אישית לכאורה אשר אין בה התלבטות אלא השלמה שככה אתם מתכוונים לעשות וזה הכל.בקיצור לבנות את זה לאט לאט. יצא לי ארוך-סליחה

גם אנחנו עשינו אירוע המוני חודש ומשהו אחרי הלידה.
באולם, עם אוכל ומלצרים.
על ההזמנות כתבנו שהברית נערכה בחיק המשפחה מצומצמת. כן, ככה בלי בושה. שיקרנו בלי להניד עפעף. כאילו מה? מישהו נפגע מזה? ככה לא נשאלו שאלות מיותרות וכולם היו מרוצים.
הרי בין כה וכה מי שידע על ה "בושה" לא ממש שש לשתף את כלל הציבור במידע בחסוי.

<בקי מאמינה שיש דברים ששוה לשקר בשבילם>

שאול, מה הקשר?
(אברהם מל את עצמו, בגיל תשעים ותשע)
הסיבה שאברהם שנא מתנות היא, מפני שהן קושרות אותו. מפני שיש להן מחיר יקר מאוד: במוקדם או במאוחר, הוא ימצא את עצמו משלם על "מתנה" בלחץ לעשות דברים שהוא לא רוצה בהם מפני שמי שהוא הופך להיות בעל חוב של מי שנתן לו "מתנה".

משום מה הנושא הוסט כאן ל"מתנות" ממש לא לזה התכוונתי כשפתחתי את הדף ולא לזה התכוונתי כשכתבתי על המתנה המותנית של אחי. זה שולי לחלוטין. התכוונתי רק להדגיש איך כל דבר מתקשר אצל המשפחה שלי ל"אחרי הברית"

אגב לשאלת אברהם אבינו.. אני חושבת שברית אמיתית יכולה להתקיים רק בין שני בעלי הברית. במקרה הזה בין אברהם לאלוהיו. לא מבינה איך מזה הסיקו למול תינוקות בלי לקבל את רשותם. איך מכניסים מישהו לברית כשאין לו בכלל דיעה בקשר אליה. איזה מין ברית היא זו?? ובכלל... אם נחזור לנושא הדף - מה לסבא של הרך הנולד להתערב לו בבריתות שהוא כורת??
אגב.. בגיל תשעים לא אמנע מבני למול את עצמו אם יחליט שזה רצונו !

הלידה של התינוק שלי מתקרבת. יש לנו להיות בגוף אחד עוד בין שבוע לשלושה. ואני לא שקטה.
אבא שלי הוא אדם הידוע בשלוות הנפש שלו. בדרך כלל מעולם לא ממש התערב בחיי. תקופת ילדותי בבית הורי זכורה לי מול אמא היסטרית ואבא בצל.
אבל בפעמים הבודדות שבהן אבא שלי כן מגיב הוא קיצוני.
פעם היו לי קשרים ידידותיים עם חבורה של עובדים זרים ואבא שלי מהר לידע אותי (בשיא השלווה..) שאם אקשור את חיי ללא יהודי הוא ישב עלי שבעה ויתעלם מקיומי.
שנים אחר כך כשקשרתי את חיי ליהודי כשר למהדרין אך התחלתי בטיפולי פוריות כשאנני נשואה הודיע לי הוא שאני מסבה לו יסורי נפש ובשיחה שערכתי עם אימי על הנושא הוא פשוט הודיע שאין ילדים ללא חופה וקידושין ויצא מהחדר שבו דיברנו. ובמשך שבועות הוא די התעלם ממני.
אמא שלי מנגנת על מצפוני (בנושא החתונה) כשהיא מדגישה ללא הרף "לאבא יש לב חלש" כך נהגה מאז ומעולם על כל דבר שעשיתי שלא עלה בקנה אחד על דיעותיהם.
הברית הזו שלא אעשה הולכת לגרום הרבה קושי להורי. הרבה כאב. הרבה אכזבה. דבר שאני כל כך לא רוצה לגרום. עוברים לי סרטים נורא עצובים בראש. "הלב של אבא שלי" באמת שחבל יהיה לי אם יקרה לו משהו. ויש לי הרגשה די רעה בעניין. הוא חיי בסביבה דתית שם חיים לפי מודל קבוע וברור. אם אחרוג יראה הוא (ממש לא לפי הבנתי) את חיי ככשלונו האישי. אני יודעת שהולך להיות קשה. אני חוששת שהולך להיות עצוב.
אני מחוייבת רק !!! לתינוק שבביטני ונחושה לדאוג לשלומו לפני שלום כל השאר.
זקוקה לתמיכתכם !!! ואם יש מישהו שבאמת בא מביית דתי. ממש דתי. ולא עשה ברית לבנו אשמח אם יצור איתי קשר. כאן או בדף על שמי. מודה למי שתמך עד כאן. הלחץ מתהדק.. אני זקוקה לכם.

האם יש להורייך עוד נכדים?
כשנולד תינוק פתאום כולם נהיים נורא רגישים כאלה, עולים כל מני דברים עדינים ויש לכולם הורמונים, וזה מצב חדש, מאד מרגש, ורגשני. והרבה דברים מקבלים חשיבות שאינה בפרופורציה הרגילה שלהם (כתבתי בטעות קודם "הפרופורציה הרגישה שלהם...). גם השמחה וההתרגשות וגם הרגישויות...
אז אני לא ממש יודעת מה להגיד. מצד אחד מרגישה שאת מבקשת טיפים, ומצד שני, מרגישה מדברייך שאת לא רוצה לומר קודם...
רוצה לחזק את ידייך בכל אשר תחליטי, ולהציע שלפעמים תגובות חזקות עולות דווקא כאשר יש הגנות מאד חזקות כנגד משהו.
יתכן שזה מאד מאיים על חלק מהאנשים לנהוג באופן "שונה", ולכן התגובות בהתאם. ודווקא כאן יש לך מקום ריפויי - לא שזה התפקיד שלך... לקבל את הלגיטימיות של זה שזה מאיים עליהם, לקבל את זה כלגיטימי שזה קשה להם... ברוך, בהבנה. את לוקחת אותם למקומות שהם לא בחרו להיות בהם...
היות ומדברייך עולים חששות לגבי תגובת הורייך, אולי כדאי לדפדף מעט בדף תפישות שבי, ובמיוחד את דברי אורנה שיפרון על הפחד.
מרגישה שזה יצא לא ברור כל כך, אך חייבת לסיים ללא אפשרות לערוך דברי מספיק...
בהצלחה!

תמרול ה דיפדפתי. תודה. זה נכון.
גם בן זוגי טוען שאני מוכנה לקרב לפני שבכלל מכריזים על הקרב. אבל גם ה"תפישות שבי" וגם ההכרות המעמיקה עם הורי מביאים אותי למסקנות עצובות ביותר.
והלוואי שאני טועה.

והלוואי שאני טועה.
בהצלחה

הברית הזו שלא אעשה הולכת לגרום הרבה קושי להורי. הרבה כאב. הרבה אכזבה. דבר שאני כל כך לא רוצה לגרום
עולה לי רק דבר אחד: זה תסריט מוכר אצלכם. זו לא הפעם הראשונה שאת חיה את חייך ללא התחשבות בדעתם. בכל פעם הם מחו בצורה חריפה, ולבסוף השלימו עם המצב.
אולי את יכולה לחשוב (רק את יודעת), אם הברית אכן עלולה להיות "הקש ששבר את גב הגמל", או שהיא עוד פרק במסכת שלכם, מסכת שתימשך בצורה המוכרת.

" קומה" - בוודאי שאני חיה את חיי ללא התחשבות בדעתם בתחומים מסוימים. אם לא הייתי נוהגת כך הייתי היום נשואה מגיל 18 לגבר הדוחה שהם כל כך רצו שאנשא לו. היתי היום עם שביס על ראשי. שומרת מצוות אדוקה. לבושת שמלות על פי טעמה של אמי.. עובדת במקצוע שהם כל כך רצו בשבילי. וחיה בדיוק איפה שהם חלמו שאחיה. ובאופן שבו הם רצו. במקרה של משפחתי גם אוכלת בדיוק את מה שהם חושבים שבריא. (גם אם הדיעה משתנה מפעם לפעם וגם אם דעתם מוטעית פה ושם.. )
את דעתם אני מכבדת מאוד ולא פוגעת באופן מכוון. ברור לי שאין לי שליטה על רצונם להיפגע מדברים שאני עושה מכיוון שגם הם וגם אני אנשים בוגרים אני מניחה שכל אחד צריך לחיות את חייו ולכבד את דרכו של האחר. אך הפירוש למילה "לכבד" איננו לעשות בדיוק כל מה שהם חושבים כנכון. רק חסר דעת עושה באופן שרירותי את דעתם של אחרים.
אז במקומות שבהם אני לא רואה את דרך הפשרה אכן. אני עושה את מה שאני מאמינה ללא התחשבות בדיעה של איש. ומודעת לצערי הגדול לכאב שזה יוצר. להם ולי.

תני להם לקרוא את הדף הזה.תשכחי אותו שם בטעות...

ורדה יקרה,אני ממש מורידה בפנייך את הכובע לנוכח הסבלנות שאת מגלה כלפי הורייך.
אני מזמן הייתי מתרחקת וכועסת על התנהגויות לא מכבדות מהסוג שתארת.
נראה לי שאין מוצא אחר אלא לעשות מה שאת רואה לנכון,וכל עוד יש בך את היכולת להכיל גם את התגובה שלהם,תהא אשר תהא.
האם את חוששת מניתוק הקשר איתם ?
סוגיה כזו בדרך כלל מעלה קשיים ביחסים שהיו שם גם קודם,פשוט זה עולה בעוצמה שאי אפשר להתעלם ממנה.
אני מקווה שהתגובה החריפה הצפויה תעלה ותרד בחזרה,ושתצליחי לשמור על יחסים טובים איתם בטווח הארוך.זה לא רק בשליטתך כמובן.
אני קוראת את הכאב והדאגה שלך אליהם ומבינה אותך.
את עושה מה שאת יכולה כדי לכבדם ונקווה שזה יספיק.
תקבלי את הכאב שלהם כמו שאת מקבלת ומכילה את שאר ההתנהגויות שלהם.
כנראה שאין דרך לעקוף את זה.
בהצלחה!

תודה.

מזל טוב לורדה ומאיר על אור
המון אושר ואהבה

ורדה,מזל טוב. מקווה שהכל יעבור כמה שיותר חלק. בלי עימותים מיותרים. בכל מקרה אנחנו כאן לשמוע ולתמוך

מזל טוב
בהצלחה

מזל טוב ורדה. ברוך הבא אור
איתך

מזל טוב להולדת אור|H||תינוק|

מזל טוב! @} @} @} @}

מזל טוב ורדה!

ובהצלחה בדרך

מזל טוב להולדת אור @}

ורדה בלי להכיר את הרקע שממנו את באה או אותך, רציתי רק לספר לך על הלבטים שהיו לי.
ילדתי בן מושלם לפני שלושה וחצי חודשים ובמובן מסויים היה ברור לי שאין ברית ולא אכפת לי מה יגידו כולם. רק דבר אחד גרם לי לעשות ברית - יש לי אח חורג שעלה לארץ כשהיה בן שבע וכמובן שלא היה נימול. בסביבות גיל תשע הוא ביקש ברית וזו היתה חויה שהיתה לו מאוד קשה, אבל מה שלחץ חברתי יכול לעשות לילד...
תחשבי איפה ועם מה בנך יצטרך להתמודד במוקדם או במאוחר

בברית בכיתי המון וסבלתי וגם התינוק שלי לא שמח במיוחד אבל בסוף הכל נגמר.

לורדה
מזל טוב להולדת הבן. .
שתצליחו בכל דרך שתבחרו. כן/לא ברית.
וכל החלטה תתקבל בקלות ובאהבה ע"י כולם.

אבל מה שלחץ חברתי יכול לעשות לילד...

לפני כמה שנים זה קרה?
הדברים משתנים. הלחץ החברתי למילה הולך וקטן. יש מדור (נגד) ברית מילה בתפוז שלכל ההורים הגולשים יש אפשרות להיכנס אליו.
יש הרבה יותר לא-נימולים.

חוץ מזה, עולים חדשים ומהגרים בכלל נתונים להרבה יותר לחצים מאשר ילידי הארץ. כך שלילד עולה חדש הרבה יותר קשה להיות לא-נימול מאשר לילד ישראלי. האם יכול להיות שאחיך סבל באופן כללי מהשונות שלו, והעורלה היתה רק עוד תירוץ ללגלג עליו?

תמרוש, יכול להיות שאת צודקת לחלוטין, אני חיה במקום שבו אני בטוחה שתהיה סיבה למסיבה, ולכן אמרתי לורדה לחשוב עם מה הילד שלה יצתרך להתמודד. אולי היא תגיע למסקנה שונה משלי.
ההחלטה כן לעשות ברית היתה לי מאוד קשה ולכן כתבתי את מה שכתבתי.

ויני הפו , רופא הילדים שלנו סיפר שאחוז יפה מהמטופלים שלו הם שלמים.
פעם הלחץ החברתי היה גדול כי היו מעט לא נימולים. היום- יש מקומות שהשלמים הם הרוב. למשל ב מפגשים באופן טבעי , נסי את המפגש הקרוב, למשל:-D

אני חיה במקום שכשנולד הבן שלי (היום בן כמעט 7) הוא היה היחיד שלא עבר ברית בכל אזור המועצה המקומית שלנו (שזה מקום קטן וכולם מכירים את כולם).
היום יש עוד 2, או 3 כאלה, אבל אנחנו לא חוינו שום לחץ חברתי, ולא התמודדנו עם שום דבר חריג.
אני חייבת לציין שהבן שלי היה מסתובב ערום כשהיה קטן - ככה שגם מי שלא ידע - ראה...
ושהוא גם מקובל ואהוב על הילדים והילדות (...) פה בישוב ובביה"ס.
נראה לי שיותר ויותר אנחנו מגלים ש-חריג בחברה- זה רק "מיתוס" .

תודה לכל המברכים פה. סיגל ל - תודה שיידעת את כולם. אני זקוקה לכל מילה שמופיעה פה ועוזרת לי להרמת המורל. הורים שלי כועסים. רוגזים. אבא שלי כבר הודיע לי שאם אני לא רוצה להכאיב לבן שלי יומיים הוא (אבא שלי ) ימות (מבושה ומצער) ויכאב לי כל החיים.
שמעתי מילים עצובות. שמעתי אבא שמגיע לשפל. שמעתי הורים מאוכזבים. שמעתי אותי שבוכה משמחה ומצער. מזילה דמעות של אושר על הולדת בני המתוק לי כל כך ובו בזמן מזילה דמעות של בדידות וניכור מהורים. שמחה ועצובה. מרוגשת ומרוגזת. אוהבת ומאוכזבת. והכל בדיוק כשמציפים להם ההורמונים. והגוף עוד כואב והתינוק עוד חדש והתחושות עוד זרות ולא בדיוק יודעים מה לעשות (מתי ישנים מתי???) והכל מרגש ומתיש ובדיוק בדיוק בזמן הזה הורים שלא תומכים מפריעים. מציקים. מאיימים עלי בדברים שאינני מוכנה בכלל לקחת על עצמי.
עניתי לאבא שלי שיהיה לי חבל אם הוא ימות כי הוא אבא שלי. אבל לא אקח את מותו על אחריותי. כן אקח את שמירתו של ילדי על אחריותי. התחיבתי לו עוד לפני שיצרתי אותו שאגן עליו כל חיי. אגן עליו ללא שום שיקול אחר מלבד טובתו האישית.
אמרתי לאבא שלי שכאדם בוגר אני מצפה ממנו שיטפל בעצמו וידאג לעצמו אם חייו חשובים לו. לא אפגע בבני למען אף אחד ושום דבר.
ביקשו ממני לא לספר במשפחה. לא לספר לשכנים. אני לא אספר. אבל גם לא אשקר. ולא אסתיר את בני כשיגדל ויראה ויספר מה שירצה למי שירצה. שונאת סודות. לא מאמינה שאפשר. לא מאמינה שכדאי. גאה שמגנה על ילדי. בכל החלפת חיתול כשאני רואה את הגוף הורדרד העדין. רואה את מה שברא אלוהים בשלמות כל כך יפה. רואה ולא מבינה איך אפשר בכלל לפצוע. איך אפשר בכלל לפגוע כך בגוף התמים הזה. איך אפשר לבגוד ביצור שכל אמונו וכל בטחונו זה בהוריו. איך אפשר לחתוך????????
אם אבא שלי ימות יהיה לי עצוב.
אם המשפחה שלי לא תרצה את קרבתי יהיה לי עצוב.
אבל אם אפגע בבן שלי לעולם לעולם לא אסלח לעצמי ויתכן שגם הוא לא.

ולפעמים בסיוטים שלי... חוטפים לי אותו. חותכים לי אותו...
רוצה לא לעזוב אותו לעולם. מרגישה שרוצה לגונן עליו ואני לבד. לבד מול כל כך הרבה שמציקים. "למה את עושה לו את זה?" "למה את עושה את זה להורים שלך?" פתאום אני מחפשת לא נימולים בסביבה הקרובה שלי פה בבית הזמני שלי בקרית אתא. ולא מוצאת. בטיפת חלב לא מכירים אף תינוק לא נימול. פתאום אני כל כך לבד. רק אני והתינוק שלי. ומולינו כל השאר ואין לי אף אחד שמבין.

ורדה שלום
גם אני לא חתכתי לבן שלי את הזין בגיל 8 ימים (אסור לקרוא לזה ברית כי זו פשוט פציעה מכוונת של תינוק), כי זו התעללות, ובחיים אני לא אפגע ככה בבן שלי. היום הוא בן שנתיים וחצי.
כל הכבוד לך על הנחישות והעמידה מול העיוורון. אנשים לאט לאט פוקחים את עיניהם, אבל זה לוקח זמן.
חריגויות יש אינסוף, ומשנה כמה אהבה וקבלה הילד מקבל מההורים, שאיתה יוכל לעמוד מול כל דבר.
הבן שלך לא צריך שיהיו באזור שאתם גרים עוד לא נימולים, הוא פשוט צריך שיאהבו אותו ללא שום תנאי ועם השאר הוא יסתדר בקלות.
מנסיון אני אומר לך שזה בכלל לא צריך להיות על סדר היום, (שהוא לא נימול), צריך לשחרר את זה לגמרי, ברגע שמבחינתך זה רגיל, גם הסביבה מקבלת את זה. אם אתה חושש, הסביבה מרימה גבה. פשוט תני לזה להיות.
בקשר להורים, כשבני נולד ההורים של זוגתי (מסורתיים) הגיעו אלינו וניסו לשכנע אותנו לחתוך (אנחנו גם לא התחתנו כך שזו מכה שניה מבחינתם). אני הבהרתי להם שאין על מה לדבר בכלל ושזו החלטה שלנו ושאני לא לוקח אחריות על זה שזה לא מוצא חן בעיניהם. האבא לא הפסיק עד שפתאום הבנתי שמה שהוא צריך זה שיבינו את הכאב שלו. ובאותו רגע הבנתי את הכאב שלו ואמרתי לו שאני מבין את הכאב שלו אבל אנחנו החלטנו ככה וככה זה יהיה. באותו רגע נפסקו נסיונות השיכנוע. וכיום הבן שלי מסתובב ערום בבית שלהם ללא שום בעייה נראית לעין.
אגב ההורים שלי לא עשו שום עניינים.
תהי חזקה וצריך להכנס לפרופורציות - העולם לא עומד על חתיכת העור הזאת, זה דבר כזה פעוט מול החיים.
אם יש לך שאלות את מוזמנת
דרור
אגב אנחנו גרים בפרדס חנה

ורדה, קודם כל המון המון מזל טוב! @}
ממש ריגש אותי מה שכתבת וכל כך נכון בעייני :"עניתי לאבא שלי שיהיה לי חבל אם הוא ימות כי הוא אבא שלי. אבל לא אקח את מותו על אחריותי. כן אקח את שמירתו של ילדי על אחריותי. התחיבתי לו עוד לפני שיצרתי אותו שאגן עליו כל חיי. אגן עליו ללא שום שיקול אחר מלבד טובתו האישית."
אני לא מבית דתי ובכל זאת כשהודעתי (בהריון...) שאני לא מתכוונת להתחתן כמעט ועשו עלי חרם, אבא שלי אמר לי ש"זה מה שמבדיל אותנו מחיות"... ושאר שטויות ואפילו כשהתרצתי והסכמתי לחתונה רפורמית הם הזדעזעו, ולבסוף החלטתי שהקשר עם הורי (והורי אישי) יותר חשוב לי מהעקרונות ונישאנו כדת משה וישראל.
אבל כאן כמובן זה סיפור אחר לחלוטין. לא מדובר כאן בעקרון בלבד, כי אם בגופו של היקר לך מכל , משהו שבלתי ניתן לשינוי (אפשר להתגרש אך לא להחזיר אבר שנימול...), וזה אפילו לא גופך שלך שיש לך הזכות להחליט עליו החלטות כבדות שכאלו!
אני מלתי את בני כמעט ללא מחשבה יתרה, אך מייד לאחר הברית, התחרטתי! האשמתי את עצמי, "איזו אמא רעה אני, איך עוללתי למתוק את הסבל הזה, ולמה? בגלל נורמה דתית? ואני בכלל לא דתיה!!!" הקטן סבל כ-3 שבועות והיום האבר קצת עקום (לא יודעת אם זה בגלל הברית כי גם לפני כן ההשתנה נטתה לצד (כמו האבר) אך המילה רק הבליטה יותר) ואני מאשימה את עצמי!
אני מציעה לך להיות חזקה והחלטית, לעמוד על שלך ולנסות לתת לדברים לשקוע, ונראה לי שעם הזמן הם יתרגלו ויבינו שמה שחשוב כאן זה הנכד ולא האיבר!
כל כך מבינה לליבך,
מוסרת לך הרבה כח ואהבה

עוד משהו קטן
הלחץ המשפחתי בעיני הוא דבר כלכך אגואיסטי
אל תסכימי למניפולציות האלו.
כל מי שאומר לך משהו, אומר את זה ממקום אגואיסטי, שבו הוא צריך שאת תחתכי לבן שלך חלק מהגוף המושלם שלו, כדי שזה יסתדר לאותו אדם עם הזהות שלו כפי שהוא מציג אותה לעצמו ולסביבה. אין דבר אנוכי מזה.
אל תתני לזה
את גם יכולה לעבור מקום מגורים לאזור יותר תומך, כי כמו שזה נשמע אין לך שם תמיכה. ומה שצריך כשיש תינוק חדש זה הרבה מאוד תמיכה.
את מוזמנת לפרדס חנה, כאן יש מכל וכל והרבה תמיכה ומפגשי אמהות והורים וכדומה. (וגם הרבה לא נימולים, בעצם זה לא משנה)
דרור

ורדה יקרה
המון מזל טוב לך, לבן זוגך ולתינוק על כך שיש לכם אחד את השני.
ליבי איתך,
אני שירה בת זוג של דרור שכתב לך למעלה.
ניראה לי מהסיפורים שלך שאנחנו באות ממשפחות ככה דיי דומות(אצלי מסורתיים לא דתיים),
אבל אבא מרוקאי עם לב חלש.
לאורך כל חיי (וחיי חמשת אחי) ניסו להניע אותנו לפעול כך או כך על ידי הפעלת מניפולציות ריגשיות.
גם אבא שלי האשים את אחותי שסיבת ניתוח המעקפים שלו היא בגלל נישואיה לגיור.
ולעיניינינו...
כמו שדרור כתב לך, אנחנו לא מלנו את בנינו והורי ידעו על כך עוד לפני שניכנסתי להריון.
כשהבינו שאנחנו לא הולכים להינשא, פתחתי בפניהם שמבחינתי אני לא יהודיה.
אני אדם בעולם ושאין לי צורך באישור (תעודת נישואין) מאף אחד למיזוג שלי עם אהבת חיי.
אז, נשאלה השאלה "ואם יהיה לכם בן? לא תמלו אותו?" ... "לא!" ענינו.
אבל אני מודה שכשניכנסתי להריון פחדתי שיהיה לי בן. שרק לא יגיד לי הרופא שיש לי בן. והנה יש לנו בן.
לקח לי כמה ימים להבין, לקבל אותו, הייתי מאוכזבת, לא רציתי לעמוד בניסיון הזה מול הורי והמישפחה.
כשנודע לנו שיש בעיה עם החלבון העוברי והחלטנו לא לעשות מי שפיר, ועד הלידה לא ידענו מה שלום התינוק
כל עיניין הברית קיבל פרופורציות. רק איחלנו לתינוק בריא.
וכך היה, נולד לנו ילד בריא ומקסים בתודה ענקית ליקום.
הורי הגיעו מירושלים שלושה ימים אחרי הלידה, לזכרון יעקב לביקור...ביקור הנכד שנולד, לא? לא!
זה היה ביקור, "איך את עושה לנו את זה?" באו לפני שיסתימו להם שמונה ימים, כדי שיהיה זמן לשכנע אותנו.
אני, פצועה וחבולה מהלידה, כמה ימים ללא שינה, ילד שלא מצילח לינוק ולאכול, ההורמונים משתוללים.
במקום לקבל את תמיכת הורי ועזרה, בנקודת החיים הכל כך חדשה לי הייתי אני צריכה לתמוך בהם, בקושי שלהם.
אני מודה, לא עמדתי בזה, עלה לי החום. ביקשתי מהם ללכת. לקחתי את יונתן לחדר והסתגרתי בו.
והשארתי את העיניינים לדרור.
כמו שדרור סיפר, עם הזמן הם נאלצו לקבל. ואני חושבת שכשאת בטוחה בעצמך וקשובה לאמת שלך, אין ברירה לקבל אותך כמו שאת.
אני מאמינה שכל נשמה בוחרת לה הורים שדרכם תעבור את השיעור הכי מדוייק לה.
וכל ילד הוא השיעור הכי מדוייק עבור ההורה.
לאבא שלך יש לב חלש. הנה יש לו הזדמנות לפתוח אותו ולרכך אותו ולחזק אותו...בזכותך ובזכות מה שאת מביאה לעולמו. אהבה ללא תנאי והקשבה פנימית.
לי יש תחושת ניכור גדולה מהמשפחה שלי, כאילו אנחנו חיים בשני עולמות שונים.
אבל, מצאתי לי סביבה וחברים ומשפחה של בן זוגי שהם בשבילי משפחה ותמיכה .
בדרך כלל יותר קל לגדול בחברה תומכת ואז כשאת כבר יודעת "מי את" יותר קשה להזיז אותך מהמרכז שלך.

אני מאחלת לך,
שתוכלי להתפקס על מה שחשוב, על הדבר המדהים שנוצר ממך...וכל הדברים המדהימים שהוא ימשיך להוציא ממך.
באהבה.
חייבת לסיים בציטוט:
" ...ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד." (נלסון מנדלה)
באהבה
שירה

ורדה, מאחלת לך המון הצלחה ואושר!
גמני רוצה לחזק את ידייך, מההתחלה נשמעת לי מאד אמיצה ובטוחה בדרכך וקראתי בשקיקה את דברייך. ממש חיכיתי לשמוע את העדכון שאחרי הלידה והנה זה בא...
טוב, ידעת שזה יהיה קשה ומשפחתך, ידעת שהם לא יבינו ולא יתמכו ובכ"ז זה כ"כ קשה להיות בתוך כל זה...עם כל ההורמונים המשתוללים, כפי שתארת...
נראה לי שזה זמן טוב להתמקד באלו שכן תומכים, או מבינים, או מקבלים. כמו בנזוגך- אגב, איך משפחתו?- חברים ואולי גם ליצור קשר עם קה"ל. בטח תוכלי למצוא שם תמיכה ממי שכבר עבר את זה.
אנחנו נמצאים בתקופה של לפני- עוד בהריון, עוד לא מחליטים רשמית. בעצם, בנזוגי עוד לא החליט, אני יודעת מה הייתי רוצה שיהיה (לא ברית, כמובן!). אני מכבדת את דרכו ואת תהיותיו ואת השאלות שהוא מעלה לעצמו ובכ"ז...זה קשה לי. את מבינה1
גמני חשבתי לחכות עם השיחה הזו עם ההורים עד אחרי הלידה, כי אני מתארת לעצמי מה תהיינה התגובות ואבא שלי הפתיע אותי ויזם שיחה בנושא. ואבא שלי ממש אינו יוזם שיחות ובטח שלא בנושאים כאלו....
אז לא היו שם הפתעות בנוגע לאיך שהבוא מרגיש בנושא, אבל בגלל שהוא העלה את זה אני מרגישה לגיטימציה לדבר על זה ולפתוח את הנושא וזה מרגיש לי כ"כ חשוב!
קחי לך את הזמן (וגם להם) להתרגל לרעיון ול ברור שיהיו איומים ונסיונות מניפולציה וכו'. אבל מאידך יש גם את הילד והוא יעשה את עבודתו בדרכו אל ליבם
דאגי לטפל בעצמך עכשיו, זה הכי חשוב!

ורדה,את מדהימה בעיני!
אני מאוד מזדהה עם דברים שכתבת ושכתבו לך,ורק מוסיפה גדול
לפעמים באמת קשה להבין אנשים...
מאחלת לך שתמצאי את הכוח שאת זקוקה לו במשפחתך החדשה,הגרעינית,הנפלאה @}

ורד לב -מזל טוב על ההריון!

נקרעת בין חיתולים.. אמבטיה.. האכלה.. גרפס.. שינה.. ושוב..... הכל מהתחלה. לכן לא כותבת הרבה. אבל קוראת ומודה לכם כל כך !!!
מהמשפחה אני מקבלת הטפות. כעסים. איומים. ניכור.. ריחוק.. וממכם זרים יקרים אני מקבלת כל כך הרבה תמיכה ואהבה. איזה עולם מוזר. אז רק שוב הרבה תודה. ואכתוב במפורט יותר כשרק יהיה קצת זמן.

@}

חזקי ואמצי!
@}

חזקי ואמצי!
ללא ספק זה לא פשוט מהמשפחה אני מקבלת הטפות. כעסים. איומים. ניכור.. ריחוק רק את יודעת מה הכי נכון וטוב עבורך ועבור בנך.
מחזקת אותך בדרכך.
@}

גמני חשבתי לחכות עם השיחה הזו עם ההורים עד אחרי הלידה

ורד, קודם כל שיהיה בשעה טובה @}

אני מלתי את בני בגלל המסורתיות של המשפחה. לא רציתי להיכנס לעימות כאן, ובנוסף העדפתי מסיבות אחרות ואישיות, לא ליצור שום סיטואציה שבה מקומו במשפחה המורחבת לא יהיה מקובל ומובן מאליו מן ההתחלה. אבל זה נימוק אישי שלי.

מה שרציתי לומר הוא זה - אם אתם לא מתכוונים למול, מהניסיון האישי שלי, עדיף לפתוח נושאים רגישים כאלה לפני הלידה. את לידת הבית שלי התחלתי בלי שההורים יידעו דבר וחצי דבר (עד היום הם לא יודעים, כי הרי הסתיימה בבי"ח) - והתברר שאי-הידיעה שלהם היתה גורם מעכב לידה שרק הוסיף לחץ והפריע בהתקדמות. הם ביקשו לבוא לבקר אותי בדיוק בזמן הצירים, כשהמיילדת והדולה היו איתי, ונאלצתי להתחיל להתפתל ולהמציא תירוצים. היום אני חושבת שהייתי בוחרת כן לספר להם, לשתף אותם, לחלוק מידע על בטיחות לידות בית, ופשוט להמתין שיקבלו את זה.

אז כמובן שהלחץ של אחרי לידה אינו דומה ללחץ של לפני לידה, אבל קחי בחשבון את האפקט של הכנה הדרגתית, אפשרות לשבת ולשוחח (גם אם לא באווירה טובה בהתחלה), מול האפקט של מעין-הלם, כעס (למה לא סיפרו להם?) וכולי. שוב, אחרי לידה כל אלה רק מחלישים ולא מעצימים. בייחוד שזו לידה שנייה, ותצטרכי כפל עזרה - גם לטפל בגדולה.

הכל תלוי גם במידת המעורבות של ההורים שלך בחייך, והאינטנסיביות של הקשר. אצלנו אינטנסיבי מאוד (גם כשלא בא לי ), בדיעבד הם עוזרים עזרה שלא תתואר עם הינוקא, ולא מעלה בדעתי שהייתי יכולה להסתדר לגמרי בלעדיהם. מצד שני, יש הורים שבאים לבקר רק פעם בשבועיים-שלושה, אפילו אחרי לידה. אז תלוי מה המצב אצלכם.

אה, ברור שאני בעד לדבר על הדברים לפני הלידה.
העניין הוא שבנזוגי עוד לא סגור על עצמו וכמו שאני מכירה אותו, גם לא יהיה סגור עד רגע הלידה עצמה. כך שנרא הלי מיותר לעורר שדים, אם לא נזדקק להם בסוף.
שהרי אני מנחשת מה תהיינה התגובות.
זה שאבא שלי פתח את הדיון מאד שחרר אותי וזה היה כייף, אפילו שדעתו נגד הנגד

ורדה- את לא לבד. ק. אתא סמוכה לחיפה. ובחיפה אני מכירה כמה וכמה ילדים שלמים, אחד אפילו היום בדיוק בן 3 חודשים.
כל המשפטים שכתבת- אני כל כך מכירה אותם. המשפחה שלי , המורחבת, בכלל לא יודעת שנולד לנו בן. ההורים לא מספרים. מתביישים להתמודד עם השאלה "למה לא הוזמנו לברית" עם התשובה "לא מלו אותו". אבי בכה, היה עצוב. אמי אמרה דברים מאוד כואבים והתהלכה פגועה עד עמקי נשמתה שהבת שלה לא קיימה ברית מילה לנכד. עצוב לי לכתוב את זה, אבל כשאני מתבוננת בבני, תינוק חייכן ושמח, אני יודעת שגוננתי עליו. שעשיתי מה שלדעתי כל אם חייבת לעשות ללא קשר לדעת האבא- להגן על הילד מפגיעה, מהקזת דם, מניתוח מיותר. כל פעם שאומרים לי "למה" אני מחזירה שאלה לשואל:
אילו הברית היתה חיתוך הזרת או קצה הזרת לילד שלך- היית עושה זאת?
אילו הברית הייתה חיתוך איבר או הטלת מום באיבר - נניח אוזן- באבא הטרי- היית עושה זאת?
מצאו להם למי לעשות חיתוך והטלת מום- לתינוק בן 8 ימים, תמים, רך בימים, שאינו יכול לזעוק ולהתנגד...
ההורים שלי (ראה הסבים הדתיים) לא מקבלים את דעותיי אבל לאט- מתרככים. אמא שלי לפני כמה ימים ראתה איזו תוכנית על מילת בנות. אחד הדברים שאני חוזרת ואומרת הוא שמילת בנות נחשב בעיננו כדבר מזעזע ואני חושבת שמילת בנות ומילת בנים- חד הם. על כל פנים אמי, אמרה שהיא מבינה למה אני חושבת שזה אותו דבר. היא לא אמרה שהיא מסכימה (כבר הבינה שזה ממילא לא עוזר לה) עם הבחירה שלנו.
נראה לי ש רוב האנשים לא חושבים ולכן מוליכים את בנם הרך למילה כצאן לטבח. כשבאים אנשים שחושבים, זה מרעיד את כל אמות הסיפין...זה שובר את חוק העדר.
שולחת לך וחיזוקים. את אמא נהדרת, ויש לך ילד מושלם.
ול ורד לב - מאחלת לך הריון נהדר ותינוק שלם:-)

ורדה היקרה אני לא זרה
ואני גם מכירה מאות אנשים וילדים בארץ שלא מלו (או לא נימולים). כמעט לכולם היתה בעיית "הסבים הלא מפרגנים" או המתנכרים או המפחידים .
רוצה עצה של "זקנה בתחום" -? ...יעבור להם, באמת. עוד שבוע , עוד חודש, עוד שנה.
חלק מהכעסים אמיתיים אבל חלק מהם זו (בלי להכיר את ההורים הפרטיים שלך ובהסתמך על הסטטיסטיקה) הצגה ששמה"אבא יקבל התקף לב" שנועדה הן לשנות את עמדותייך והן להראות לך שבאמת (וזה באמת נכון) כואב להם והם נעלבו או לא מסיכימים עם דעתך.
זה לא רק שכואב להם , אם כך, אלא רוצים שתראי ותבני את זה.
אני מבטיחה לך שזה יעבור ולא צריכה לומר לך שבין אושרו של אור הקטן , שלמותו הגופנית והנפשית ובין ההתקבעות שלהם במנהג ברית המילה - יש כף מאזניים אחת הרבה הרבה יותר כבדה. כבדה מאושר. כבדה מאימהות ושמחה.

אם את יכולה - אל תכעסי עליהם, רק המתיני, יום יבוא והוא לא רחוק והעניין הזה יהיה ידוע וקבוע והם יבינו שאין להם השפעה עליו - ואז גם יתרגלו. כמו עם כל השינויים האחרים שעשית באורח חייך יחסית ל"מה שחינכנו אותך".

הרבה אור ובריאות. השנה יהיה חג אורים מואר במיוחד.

אני אנצל את ההזדמנות להכריז על עוד מפגש של קה"ל ב-14/1/06 יום שישי אחר הצהריים - הוא יהיה בתל אביב - אלא אם כן יתברר שרוב הבאים הם "צפוניים" . אשמח אם תרצו לבוא

לוטם מרווני
כתבת מדויק ולעניין, כל הכבוד גם לך
ורדה, תמשיכי בעיניים פקוחות
דרור