חברות וחברים יקרים!
בשבוע שעבר חברה שלי איבדה הריון שהיה בחודש הרביעי.
אני מבקשת את עזרת כולכם לשלוח לה מילות נחמה והתמודדות.
אנה לוקחים את הכאב?

אם מישהי מוכנה לשתף בחוויות אישיות (גם בעילום שם) - תבורך, כי אף אחד אחר בעולם חוץ מכן לא יכול להבין את מה שעובר עליה.

נכתב כאן באתר רבות על היחס שנשים מקבלות בבתי חולים כשהן באות ללדת וליצור חיים חדשים. תארו לעצמכן לקבל יחס פוטר ומזלזל כשאת צריכה לעבור חוויה קשה ונוראה כמו איבוד תינוק! ותקצר היריעה מלפרט.

נורא קשה להתנחם אחרי שקורה דבר כזה, לי עזרה המחשבה על התינוק שיהיה.
ובאמת רק כשהוא נולד הצלחתי לשים את זה מאחורי.
למזלי היו לי שני ילדים מקסימים בבית, .
אצלי גם בבית חולים היתה תמיכה וגם הסביבה שידעה מה קורה הגיבה "כמו שצריך".
חוץ מזה עוזר לדבר על זה, לא לשמור בבטן את הכאב.
כדאי לה לקחת תמציות לחיזוק, אולי מישהו שמתמצא יחשוב על תערובת.
שווה גם לעשות ברור אצל רופא, מה כדאי לבדוק לפני ההריון הבא, כי דרך הקופה מחכים שזה יקרה 3 פעמים
ורק אז מתחילים עם הברורים.

תמיד מצער וקשה לשמוע סיפור כזה על שרירות הלב וחוסר הרגישות של המערכת מול
האדם שנמצא במצב של חולשה צער ואובדן כשאין כוח אפילו להתגונן .
סיפור אישי:אימי עברה כ-7 הפלות עד שנולדתי אני(אני הבכורה) ולא ויתרה. בשיחה שניהלתי איתה אחרי מה שקראתי פה היא סיפרה לי על כאב גדול,אובדן,תחושת כשלון ,גופי בוגד בי,כשמצד שני היא לא נתנה למצב לדכא אותה ומיד היתה נכנסת להריון שוב,לא נותנת למצב הקשה ליאש אותה .
אחרי שני ילדים נולד אחי השלישי שנפטר אחרי שלושה חודשים,הוא היה חולה מאוד
כנראה שהיה במצוקה ולא זיהו את זה בבית החולים (זה היה בתקופת מלחמת יום הכיפורים),מיד אח"כ היא נכנסה שוב להריון וילדה את אחותי ואחריה את אחותי הרביעית.
אני חושבת שהיה לה חוסן נפשי אדיר ודבקות במטרה,היא רצתה ילדים ולא ויתרה גם כשהיה לה כל כך קשה.
ואולי זה נותן תקווה ומזכיר שאסור להתייאש .

לשמחתי הרבה לא הייתי שם, אבל אני חושבת שהיה עוזר לי להזכיר לעצמי, שבדרך כלל הריונות שלא שורדים, הם הריונות שמוטב שלא ישרדו - חוסר תקינות משמעותי בעובר, וזה בעצם ניפוי של הטבע.
זה בטח לא מקטין את הכאב, אבל אולי מקל על הקבלה.
אני חושבת שאין מה להתחיל בבירורים ובדיקות. זה קורה לפעמים (נדמה לי שסטטיסטית, הריון שמצליח הוא נס), ואני לא חושבת שכדאי "לנבור" בזה מעבר לצורך הרגשי. באופן מפתיע, הגישה של קופ"ח נראית לי הגיונית.

יש בדיקות דם פשוטות שעולות קצת כסף לקופה, ויכולות להוריד מהפרק בעיה של קרישת דם לדוגמא.
יש הריונות שמסתיימים בגלל העובר ויש הרבה הריונות שמסתיימים בגלל בעיה אפילו קטנה בגוף.
אני חושבת שזו הרגשה איומה, לדעת שאת צריכה לעבור את הסיוט הזה 3 פעמים לפני שיעבירו אותך את הברור הבסיסי ביותר.

אני עברתי הפלה טבעית כשהייתי קרוב ל- 30
נכנסתי במפתיע להריון, קלטתי והפנמתי ושמחתי תוך פחות מיום והייתי יושבת ומפנטזת אותו חוזר הביתה מהצבא
ואז הרגשתי שמשהו לא בסדר וקבעתי פגישה עם רופא
ואז החל דימום
ואז סיפרתי לאימא שלי, שהגיעה ארצה לחופשת מולדת (הם היו בשליחות)
והיא לא ממש שמחה (אף פעם לא ראיתם חיוך יורד מהר כל כך מהפנים)
ואז היא התחילה לדבר על "מה אם..."
ואני אמרתי: "חכי, תני לי לעבור את החודש השלישי, נראה אם בכלל ישאר הריון..."
24 שעות אח"כ היא קיבלה את ההריון באהבה ובפירגון
30 שעות אח"כ הייתה לי הפלה
היא ליוותה אותי לביה"ח, כמה שעות אח"כ (לא יכולתי להבריז שעור יוגה, אז הלכנו אחרי שלימדתי, משהו כמו 6-7 שעות אחרי ההפלה)
היא רצתה לשבת לידי כל הלילה אבל סרבתי והיא הלכה
אישה נוספת הוכנסה לחדרי. נאמר לי שהיא אחרי יממה עם זרוז בחדר לידה
הייתה לה ירידת מים בחודש ר ב י ע י
זה היה כל כך סמלי - אין תעודת ביטוח וגם אם עברתי את חודש שלישי - זה לא אומר כלום על מחר
למדתי שעור חשוב על שחרור
לא ישנתי כל הלילה: הילינג כדי להרדים את שותפתי הנ"ל לחדר,
עיסוי צוואר לאחות התורנית שהייתה בהריון,
עד שנרדמתי, באו למדוד חום, להחליף משמרת
וב- 7 אימא שלי התייצבה שוב
לקח קצת זמן והם שחררו אותי
באתי הביתה וצנחתי שדודה
כשקמתי, רציתי לרדת לרצפה ולעשות תרגילים לכיווץ הרחם
רציתי להחזיר את הגוף למצבו הרגיל ולהמשיך
אימא שלי נשבעה שאם אעיז, היא תעזוב אותי לבד
שיחקתי את המשחק
שעתיים שלוש אח"כ שקעתי לאחד הדיכאונות הקשים של חיי
ואמרתי:
"אף אחד לא רוצה אותי, אפילו התינוק שלי עזב אותי"
לאורך 3 חודשים סבלתי מכאבי מחזור קשים
בנוסף, סבלתי מכאבי ביוץ קשים - 3 ימים בכל חודש
ואז התחלתי בתהליך של הסתכלות רוחנית על כל העניין
ו... הופ - הכאבים נעלמו כלא היו
ואני נשאבתי חזרה לחיים
זה לא השאיר אותי בלי צלקות. פחדתי להיכנס להריון
כי פחדתי מהפלה נוספת.
בהריון של יהונתן היו לי דימומים פעמיים
בפעם הראשונה - חשבתי: הנה, זה מתחיל שוב
"קראתי אותו לסדר" ביקשתי שאם הוא בסדר, שישאר
ואם לא - גם אם יהיה לי קשה - אני מבטיחה לא להתפרק

רחלי, זה הסיפור האישי שלי - הריון ראשון
לגבי חברתך:
זה תמיד קשה, אבל אם יש לה ילדים - זה קל יותר, איכשהו (לא ציינת)
עצות מעשיות:

1. פעילות גופנית - בעיקר להחזרת הרחם לקדמותו - פעילות גופנית מגבירה שחרור אנדורפינים ואדרנלין ויש לה השפעות אנטי דכאוניות, התעמלות שמכווצת את הרחם מזרזת את חזרתו למצב שמאפשר קליטת הריון חדש
2. רציונליזציה - אי אפשר להחזיר את ההריון אבל אפשר לשנות את איך שמרגישים לגבי ההפלה - הטבע דואג לעצמו. אם העובר לא מתפתח כראוי, הוא נופל. מי יודע מה היה יוצא מההריון הזה? אם הוא לא היה תקין - עדיף כך. אפשר גם לברך שזה לא קרה חודשיים - שלושה - ארבעה חודשים אח"כ. אישה אחרי הפלה אחת נמצאת באותה רמת סיכון להפלה כמו אישה ללא הפלה - ההריון הבא יכול להיות אחלה!
3. "להיכנס לרחם" בעצמה - לפנק את עצמה במסז'ים, אמבטיות פינוק, חיזורים רומנטיים מבעלה, עזרה שתבשל ותנקה ותאפשר לה להיות "ילדה" לכמה ימים (אם יש מערכת יחסים טובה עם אימא שלה ואם אימא שלה מסוגלת - זה הכי טוב, ואם אימא תקנה לה משהו פינוקי - עוד יותר טוב!!) - מה שהיא אוהבת, מה שמשרה עליה תחושת ביטחון ועטיפה של רחם
4. להיכנס להריון הכי מהר שאפשר כבר בחודש שאחרי (עם הפסקת הדימום וחזרת הרחם לעצמו) - להחליף רופא שאומר לחכות 3 חודשים (עוד יש כאלו)

ובהצלחה ממני - זה קשהההההה, אני יודעת אבל...
זה לא סוף העולם
זה מלמד אותנו להעריך את המתנה הגדולה כשיש ילד בסוף ההריון
זה מלמד אותנו את הצורך לשחרר - כי אין תעודות ביטוח לאף ילד
זה מחזק ומחשל אותנו להתמודד עם מה שהחיים מביאים
יש נשים שנכנסות להריון כמו שרקנים ומפילות את ההריונות הללו שוב ושוב
טיפלתי פעם באישה שלא הצליחה להיכנס להריון
הרחם שלה היה מצולק מדי. היא לא ידעה לומר לי כמה הפלות היא עברה
היא כן הייתה בטוחה שיותר מ- 20 (!!!!!)
האחרונה כמעט הרגה אותה.
אני יודעת, הפלה טבעית לא תמיד קורית ל"אישה הנכונה"
אבל... מי יודע? כנראה שיש ליקום סיבה ליצור סיטואציות כאלו
במקום שבו היקום יוצר אותן...

שלחי לחברתך גדול ממני ואני מחכה לשמוע שהיא שוב בהריון

בתור מישהי שלא עברה חוייה קשה כזו, ב"ה, שיטת הרציונליזציה נראית לי, וזו גם היתה התגובה שלי.
אבל האם מישהי אחרי הפלה לא תכעס על הנסיון להפוך את האיום ונורא ל"בעצם טוב שכך"?
אולי זה יעבוד רק אם את נותנת מקום גם לכאב ולאובדן ולכעס,
אחרת רציונליזציה היא רק עוד דרך להמנע מהתמודדות עם הכאב.

לא סיפרת אם חברה שלך מאמינה באלוהים, אם כן זה יקל עליה.
לגבי "בעצם טוב שזה כך", אפשר להגיד שאם ההריון נפל, מזל שבשלב כזה ולא בשלב מתקדם יותר, שאז זה הרבה יותר קשה.
ההפלה שלי היתה אחרי שכבר הספקתי לעשות בדיקת מי שפיר, כשהתוצאות הגיעו תקינות, היה לי נורא קשה שוב,
גם ההריון נפל וגם תינוק בריא לגמרי.
הרופאה אמרה לי שאני צריכה לשמוח שהתינוק היה בסדר, כי אם יש בעיה גנטית מסתכלים על זה אחרת,
והסיכוי שיקרה שוב, גדול יותר.
כמו שציינתי בתשובה קודמת, לפעמים זה משהו בגוף שלנו שמפיל את ההריון, ולכן כדי שלא תהיה לה הרגשה שהיא נופלת לאותו בור, המלצתי היא לבדוק מה שאפשר לפני ההריון הבא.

להשתמש בראציונליזציה זה לא במקום לכאוב ולהתאבל
זה אובדן כמו כל אובדן אחר
עד היום יש לי רגעים של מחשבות בנוסח:
"אילו ההריון היה נשאר, הייתי חוגגת לו בר מצווה השנה"
אבל ...
חשוב להשתמש בכל הכלים האפשריים כדי לשים את הדברים בפרופורציה שפויה של המציאות הימיומית
אי אפשר לשנות את המציאות: הייתה הפלה! הילד איננו! אפשר לעשות אחר...
ושוב המקום נהדר להזכיר את תפילתו של פרנציסקוס הקדוש מאסיזי:

• "אלוהים,

תן לי את האומץ לקבל את מה שלא ניתן לשנות
תן לי את הכוח לשנות את מה שניתן
ותן לי את התבונה להבדיל ביניהם"*

ביום ב' ה- 5/8/02, ב-20:30 בערב, תקיים דיאנה אידלמן-קרת מפגש ראשון לנשים אשר איבדו עוברים או תינוקות רצויים מהשליש השני להריון, לצורך הקמת עמותה אשר תסייע להורים בהתמודדות קשה זו.
המפגש יתקיים ב"מ.מ.ש." בשיכון דן (תל-אביב, בערך בין רמת החייל לצהלה), רח' משמר הירדן 79.

דיאנה מנחה את המפגש בהתנדבות, אך תהיה גבייה מינימלית לשכירות האולם.
דיאנה מבקשת: "אם אתן/ם מכירות/ים נשים שעברו התנסות כואבת זו, אנא תיידעו אותן על המפגש. אין לדאבוני בארץ מסגרת ממסדית מתאימה המטפלת באובדנים מסוג זה.בהמשך יוחלט על מסגרת מתאימה לזוגות."
(ההודעה המקורית של דיאנה באתר אמנות הלידה העברתי בעקבות בקשתה לפרסם).

טוב, אז גם לי יש חברה שאיבדה עובר.
זה עצוב כ"כ ולא יוצא לי מההראש מהרגע ששמעתי את זה היום.
קשה לי גם להציע עזרה, כי אני אהיה עם תינוקת קטנה איתי ואולי זה יאיים עליה? או יביא לה רגשות קשים?
השארתי לה הודעה תומכת והבהרתי שאני פנוייה ומעוניינת לעזור.
מה עוד אפשר לעשות?
קראתי את מה שנאוה כתבה למעלה ונתקלתי במשהו שהיה לי קצת בעייתי. אולי זה חוסר מידע שלי, או תחושה, אבל האם זה באמת נכון להיכנס להריון שוב כ"כ מהר אחרי הפלה? כבר בביוץ שאחרי שהגוף חוזר לעצמו? לא כדאי שהגוף יחזיר לעצמו קצת חומרים? יתאזן קצת? הרגשות ישקעו קצת? וכו'?
שוב אולי אני טועה...

למיטב זכרוני המחזור הבא מגיע כחודש אחרי ההפלה ועד אליו צריך לשמור לא להיכנס להריון - אבל אחריו אין בעיה.

לפי הרפואה הסינית יש להמתין זמן מה, עד שהגוף מחזיר לעצמו את מה שאיבד, ממלא תמציות ו"מרגיש" מוכן. מתארת לעצמי שיש דיבור על זמן כלשהו, אבל בתכלס, זה עניין של הרגשה.
נראה לי שחשוב לא להכניס את הגוף למערבולת של עומסים וקשיים, כי עד שיהיה זמן "להחזיר" כוחות ייקח זמן רב (יש הריון שלם בדרך, לידה ו- hopefully הנקה לאיזשהו פרק זמן. רק אח"כ אפשר להתחיל לדבר על שיקום, בניית מאגרים, חזרת ה"תחושה הזו" לגוף וכו'). אז זה לא רק עניין פיזי, ביוץ, מחזור וגמרנו...

יש לי שאלה -
אם הגוף כ"כ לא מוכן להריון נוסף - למה שהריון נוסף יקלט, בכלל?
כלומר - מה שאתם אומרים פה זה להשתמש באמצעי מניעה 3 חודשים אחרי ההפלה. אבל אני לא לגמרי מבינה למה - אם הריון יקלט, סימן שהגוף מסוגל/מוכן, לא?.
(השאלה שלי מובנת?)

גם אם הגוף קולט את ההריון, זה לא אומר שהוא מסוגל באמת לספק לעובר ולאם את כל מה שצריך. ויש גם את הקטע הרגשי החזק אחרי הפלה והורמונים.
עם כל הכבוד לטבע, אנחנו לא ממש חיים באופן טבעי , כך שהכל יכול להיות.
יכול להיות שיהיו נשים שממש יתאים להן להיכנס שוב להריון, אבל מהתחושה שלי ומסיפורים של חברות נראה לי ששווה לחכות...קצת

אני לא ממש מתאימה לכאן, כי לא עברתי הפלה. עברתי לידה, בשבוע 41, אבל התינוקי שלי היה מת. הוא היה מת כבר מהערב הקודם, בן הפסקתי להרגיש את התנועות המקסימות שלו. בפעם הראשונה שהרגשתי את התנועות שלו, אי-שם בשבוע ה-18 בכיתי מהתרגשות.
אין לי מילים לתאר את חויית הלידה, ואין לי מילים לתאר את השנה האחרונה שעברה עלי. כל מה שאני יכולה לאמר זה שהגיהינום הוא כאן ועכשיו, והדקירות מגיעות דוקא מהמקומות הכי פחות צפויים.
אין לי מילות נחמה, ולא ניתן לתת מילות נחמה, כל מה שניתן זה לנסות לחלוק את הסיפור שלך עם אנשים שיודעים להקשיב (וזה לאו דוקא בן-הזוג או החברה הכי טובה), ולהאמין שהזמן מקל.
אני עכשיו שוב בהריון, אליו נכנסתי חמישה חודשים אחרי הלידה. ההריון עצמו נותן הרבה תקוה ושמחה, אבל לא פותר את הכאבים, לכן אין ממש בהצהרה השחוקה שצריך למהר ולהכנס להריון. אני מגלה עכשיו יותר ויותר עד כמה לא פתור הכאב הזה בתוכי.
אני מוסרת חיבוק חם לחברה שהפילה את תינוקה.

תודה על האומץ לחשוף את הרגשות סביב הנושא. חיבוק.

עם מבט לעתיד: חשבתי עליך כל הלילה. עברת חוויה טראומתית, ומאוד טבעי שעדיין תרגישי את הכאב והאבל. אני שמחה לשמוע שההריון החדש נותן לך תקווה ושמחה, ותעזרי בשמחה הזו כדי להמשיך ולפתור את הכאב שלך. כתבת שאת חייה ממש "גהנום", ונראה שאת כל-כך רוצה להמשיך בחיים שלך, לקראת עתיד טוב יותר. אז את מוכרחה לעשות הכל כדי להגיע לשם. האם נעזרת באנשי מקצוע? האם שוחחת עם נשים אחרות שקרה להם מקרה דומה? אולי את יכולה לעשות הילינג, רייקי, מדיטציה... הרשימה ארוכה והדברים עוזרים ומשחררים. אני שולחת לך מחשבות טובות וחיבוק ענק.

הסיפור שלי הוא הרבה פחות קשה, ועדיין לקח לי המון זמן להתאושש: הפלתי בשבוע 8, ממש תחילת ההריון. היה זה הריון שהגיע אחרי המון, המון זמן (ומאז עבר עוד המון, המון זמן ואין הריון נוסף). בהתחלה היה זה עבורי ממש סוף העולם, בכיתי המון ולא יכולתי להפסיק לחשוב על זה ולרצות לדבר על זה. כן, רציתי לדבר רק על זה, וכל הזמן.

דרך חברה שעברה סיפור ממש זהה לשלך - והיום יש לה תינוקת מדהימה בת שנה - הגעתי אל דיאנה אידלמן קרת, אשת מקצוע מדהימה, שאיפשרה לי באמת לדבר על הכאב, אך בעיקר עזרה לי להפיק ממנו תועלת.

היום אני יודעת שהנפש המדהימה שביקרה אצלי למספר שבועות, התינוק שלי, הגיעה כדי לשנות את חיי! בזכותה השתניתי, צמחתי, התבגרתי. היום אני בן אדם הרבה יותר שלם, והכי חשוב: הרבה יותר מאושר. אני יודעת שהיום אני אהיה אימא הרבה יותר טובה מזו שיכולתי להיות אילו ילדתי לפני שנה או שנתיים.

עם מבט לעתיד

את במחשבותי ואני מתפללת בשבילך לשלווה, אושר וקבלה.
כבר כתבתי בכמה הזדמנויות על אישה מופלאה שעזרה לי לעבור את התקופה הקשה בחיי, שבאה אחרי הפלה בחודש שלישי. (וזה נכון, לא תמיד הבעל או החברה הטובה הם האנשים שיכולים להקשיב לך. הבעל - כי הוא מת מפחד יחד איתך ובשבילך ועל עצמו והחברה כי היא מנסה לעודד ולא יודעת או לא מעיזה לצלול איתך לתוך הכאב). אם תרצי אעביר לך את פרטיה.
[email protected]

אני מחבקת את כל הנשים שחוו את מה שחוו ומקווה שבאמת תצליחו ותמשיכו לצמוח מהחוויה.
לי היה הריון במשך שבועיים וחצי (מיום הביוץ) שכנראה לא רצה להמשיך להתפתח.
אני לא יודעת אם מה שאני חוויתי נקרא הפלה אבל נראה לי שאם לאחר "קבלת אישור" להמצאות הריון (בבדיקת דם) ההריון נגמר אז זה כנראה הפלה.
מה שמעניין במקרה שלי הוא שבאותו יום ש"קיבלתי אישור" להריון התחיל גם להעלם אותו הריון.
זהו "הריון" ראשון שלי ומה שאני יכולה להגיד בעקבות החוויה זה שהייתי במערבולת רגשות אך רק לזמן מוגבל. אני גם מרגישה שכאילו התאפסתי לאחר החוויה הזו ואני דווקא רגועה יותר.
לא בגלל שלא רציתי את ההריון, להיפך. אני לא בדיוק יודעת להסביר מה קרה לי. אני זוכרת (זה קרה לפני חודשיים) שניסיתי להגיד לעצמי שכנראה שכך היה צריך להיות, שאולי העובר הקטנטן לא היה טוב במובן ההתפתחותי.
קראתי בירחון (משהו טבעי) שלפעמים יש חוסרים לאם באנרגיה נקבית או זכרית והגוף סופג ומשתמש בעובר למילוי מאגרים אלו. גם זו היתה מחשבה מעודדת בשבילי ואליה הגעתי כיוון שלא היו לי "דברים" שיצאו מהגוף שלי כשההריון נגמר. מישהו או מישהי שמעו על התיאוריה הזו?
בכל אופן אני אופטימית כי רק כך אפשר לשרוד חוויות לא רצויות.
מחבקת שוב את כולכם, ת.

אני ממליצה בחום על פורום "איבוד הריון תמיכה" בתפוז.
חברה שלי שהפילה נעזרה בהם רבות. התמיכה שם עצומה.

שלום,

נתקלתי בדף הזה במקרה ואם זה יעודד אותך במשהו אני עברתי חמש הפלות (!!!!)
בשבוע 22 ההריונות לא היו פשוטים היו לי דימומים חלשים כאלה מידי פעם ומין כאבים לא מוסברים בבטן התחתונה מעין הרגשה לא נוחה כזו מאידך כל הבדיקות שעשיתי כולל גנטיות היו בסדר כך שהרופאים לא הצליחו לעלות על הבעיה.
למזלי היה לי כבר ילד אחד כך שכל מה שרציתי היה עוד ילד אחד לפחות ולכן לא הייתי מוכנה להפסיק את הנסיונות בפעם השישית זה ככל הנראה הצליח לי נכנסתי להריון ואכן נולדה לי ילדה היום בת חמש נהדרת כך שכל המאמץ השתלם אני יכולה לומר לך זה תלוי רק בך לא להתיאש!!!!!!!!!!!!!!!

לא נכון יהיה להכנס לפרטים כמה זמן צריך לחכות בין הפלה לכניסה להריון זה מאוד אינדיבידואלי צריך להרגיש את הגוף לאגור כוחות להשתקם נפשית להחזיר את האופטימיות לחיים להבין שיש גם דברים אחרים מחוץ לזה ואז גם אם זה חלילה חוזר יש את הכוחות הנפשיים להתמודד עם זה הלאה .
אאני מקווה שתקראי מה שכתבתי!
ליבלובית

לצערי הרב אני נמנית כיום עם משתתפות פורום זה. הפלה היתה בשבילי "הפרק ההוא" בספר שמיועד לאחרות כי "לי זה לא יקרה". אבל לי זה כן קרה. לשמחתי הרבה גיליתי שאני לא לבד בסרט הזה ושלמחשבותיי ושאלותיי הקשות שותפות עוד נשים רבות. לאחר שנה של נסיונות עצמאיים ושני טיפולי פוריות נכנסתי במזל טוב להריון. הייתי בשמיים. העובר התפתח היטב. בבדיקת אולטרא סאונד מקרית שעשיתי גם בשבוע ה-10 עקב היסטריה קלה של הריונית מתחילה, גיליתי כי העובר ללא דופק... (מה פתאום?!?!...) אושפזתי בבי"ח ללילה להרחבת צואר הרחם ולמחרת עברתי גרידה. העיניינים זרמו כל כך מהר, אך אני עדיין תקועה בשבוע ה-10 שלי, מנסה לברר מה קרה? העובר הקטן, ב-10 שבועות בלבד, שינה לי ולבעלי את כל צורת המחשבה והתוכניות לעתיד ואנחנו לא יכולים פשוט לזרוק הכל ולהפסיק לחשוב עליו. קשה לי להשתחרר מהמחשבות שאולי הגוף שלי או משהו שעשיתי גרם להפלה ושאולי יכולתי למנוע את זה. הרבה שאלות קשות מסתובבות בראשי. אני מרגישה שבגדתי בעובר ועם זאת אני מרגישה גם נבגדת.
אני מדוכאת שאני צריכה להמתין שוב עד למחזור ואח"כ עד לטיפולים.
אני פוחדת שבפעם הבאה יקח לי הרבה זמן להכנס שוב להריון.
ואני חושבת שהתרופה הנפשית הטובה ביותר לאשה שהפילה היא לעבוד על הריון חדש בהקדם האפשרי על מנת שהעובר החדש ישכיח את הקודם ועל מנת שתקוות חדשות תמלאנה את מחשבותינו וחיינו.

קבלי גדול.
את לא אשמה, ושום דבר שהיית עושה לא היה מונע את מה שקרה. עם כל העצב, ההריון הזה היה צריך להסתיים, מסיבות שגדולות מאיתנו.
מאחלת לך המון נחמה מהריון חדש ובריא, שיגיע במהרה. גם אני חושבת שזוהי התקומה הטובה ביותר לאחר הפלה.

עברתי הפלה לפני כ- שבועיים בחודש שישי בשל ירידת מים , והשאלה שלי היא אייך מתמודדים עם הכאב,הריקנות .

מה בעצם הכי מטריד אותך?
מהן המחשבות שאת חושבת?
האם את שואלת שאלות?
האם הבנת בעקבות האירוע דברים שלא הבנת קודם?

ההתמודדות עם הכאב היא אינדבידואלית. לכל אחד הדרכים שלו. יש מי שיתכנס לתוך עצמו ויש מי שיכאב ביחד עם בן הזוג, יש מי שיכאב בצעקה ובבכי ויש מי שיכאב בדממה ובעינים יבשות מדמעות.
אפשר ללמוד, לשאול שאלות, להתיעץ, לפתוח את הנושא ולשמוע חוויות של אחרים ואפשר... ואפשר... ואפשר....

הריקנות מאידך היא משהו שונה. הפלה היא בור גדול שנחפר באמצע הדרך הראשית של חיינו. אינני אשת בשורות, הבור הזה אינו מתמלא לעולם. יופים של ילדנו האחרים אינו מפצה אותנו על כיעורו של הבור העקר הזה. שימי ליד הבור שלט ורישמי בו את כל מחשבותיך ואהבתך לתינוק שאיבדת. חיזרי לבקרו לעיתים. הוא התינוק שלך לעולמים גם אם הוא לא נמצא. שילחי אליו את אהבתך הגדולה.

שבועיים הם פרק זמן קצר מאד. אל תמהרי להקשיב לעיצות ולדיבורים. קחי את הזמן שלך וכשיגיע הזמן להמשיך לצעוד קדימה את תדעי זאת.

_קודם כל תודה על ההתייחסות. הכאב שלי גדול מאוד וקשה לתאר עד כמה, לקח לי כמעט שנתיים להיכנס להריון לאחר טיפולים, לאחר אכזבות רבות והגעתי למצב של ייאוש טוטלי שלעולם לא אוכל לחוות את החוויה הנפלאה בלהיות אמא.
ואחרי שגיליתי שאני בהריון הייתי האשה המאושרת ביותר עלי האדמות ולכן המצב שבשעה קלה הכל השתנה והפך ליום שחור שבו הרופא אמר " שאין ברירה ויש להפסיק את ההריון " לא ידעתי מה לעשות עם עצמי אייך להתמודד.
אני נמצאת עכשיו בתוך תיהום ואני מחפשת דרך מפלט , להתגבר על הכאב, הכעס הגדול שיש לי "למה זה קרה לי"
אנשים אומרים לי תפסיקי לבכות זה לא יעזור , דברים כאלה קורים, זה עדיין לא ילד זה רק גוש בשר והם לא מבינים
שזה לא נכון, זה כן תינוק, יש לו דופק ונשמה ומי שלא חווה כזה מצב לא יכול להבין את המצוקה שאני נמצאת בו כעת ואני לא מאחלת לאף אחד להרגיש את הריקנות שיש לי בבטן, את הכאב בלחוות את צירי הלידה בידיעה שהעובר יוולד ללא רוח חיים ולצאת מבית החולים בידיים ריקות .
וכעת אייך ממשיכים הלאה בניסיונות להריון חדש ומתמודדים עם הפחדים שהמקרה לא יקרה בשנית?

אשה יקרה
למרות שאיננו מכירות עיני התמלאו דמעות וליבי כואב מאד את כאבך הנורא, אכן נורא..
קשה, עצוב..
אבל יש אור בקצה המערה ואני אומרת זאת מנסיון (לצערי) קחי אויר, קחי כוחות ,קחי זמן ותנסי להתמלא באופטימיות אני בטוחה שתחבקי תינוק בזרועותיך.. סבלנות ,כוח וזמן.יהיה טוב .

אור , אי אפשר לתאר אובדדן יותר גדול מאובדן ילד ,אאני שולחת לך חיבוק וירטואלי באין מילים .

אור. חזקי ואימצי, חפשי את הכוח בתוכך.
חיבוק גדול.

אולי לא כדאי להיות עכשיו עם מי שאומר לך להפסיק לבכות ולהיות דווקא עם אנשים שיתנו לך את האפשרות לבכות כמה שאת צריכה. זה לא היה גוש בשר, אילו היו התקוות והחלומות שלך!

אור, בטח שאת רוצה לבכות כל הזמן, להיות עצובה, להתאבל על האובדן שלך, אולי לדבר על זה כל הזמן. זה הכי טבעי בעולם! תבכי, תצעקי, תדברי - תעשי כל מה שמפחית את הכאב שלך. עברת חוויה נוראית, איבדת ילד שחי בתוכך - זה מאוד כואב.
זה לא ממש עוזר, אבל את כל-כך לא לבד. יש לנו חברים שלא היה דופק לעובר בשלב מאוד, מאוד מאוחר בהריון. גם הריון מטיפולים. אבל היום הם חובקים תינוקת מקסימה! אחרי שהיא ילדה את התינוקת, החברה שלנו אמרה "הנה, זה יכול גם להיגמר אחרת"! אז תהיי אופטימית.
אני הפלתי בשבוע 8 - וממש אין מה להשוות - אבל הייתי ממש שבורה הרבה מאוד זמן. מי שעזרה לי להתמודד עם המצב הייתה דיאנה אידלמן-קרת (כתבו עליה רבות באתר), היא גרה באזור של כפר סבא. היא גם מקיימת מפגשי תמיכה לנשים שהפילו בשלבים מתקדמים בהריון. והיא אשה מדהימה

אני שולחת לך ענק!

אוי, כמה כואב :-'
יש לי שתי שכנות שילדו תינוק מת בחודש התשיעי. תהום, תהום, תהום - היום אחת כבר אמא לתאומים בני 3, בן ובת. לשניה עוד קשה להתגבר והיא עסוקה בלעבוד כל הזמן, בקושי רואה את הבן שלה.

אני שולחת לך חיבוק גדול @} ותפילה למחר טוב יותר @}

בתקווה שמישהי תכנס לכאן בקרוב... אני אחרי הפלה 3 תוך שנה כל פעם הם מפסיקים להתפתח באותו שלב. והפעם האבל גדול נורא ולא מצליחה לצאת ממנו ולהפסיק לבכות. ואין כל כך מי שיעזור, ובן הזוג צריך לחזור לעבודה ולא יכול להיות אתי כל הזמן, ויש לי את הילד שלי שהוא מקור הכח והנחמה המעטים שיש לי אבל אפילו אתו אני לא כמו תמיד וגם הוא מסכו יחד אתי. מי זאת דיאנה אידלמן-קרת? ואיך מוצאים כל להמין שיהיה לנו עוד ילד כשלא מוצאים שום בעיה? מאיפה אמצא כוחות לנסות שוב? ואני חייבת עוד ילד ואנחנו חולמים על יותר מעוד אחד. אז איך?

עצובה יקרה,
הנה נכנסתי ועוד תכנסנה בקרוב.
מעולם לא הייתי במצבך, ואין לי מושג על עצמת כאבך.

יש בתפוז פורום תמיכה לאבדן הריון.
יש רבות שמוצאות שם משפחה חמה ואזן קשבת.

עצובה יקרה יקרה יקרה,
כואב כל-כך, קשה כל-כך כל-כך. מרגיש כאילו זה הדבר הכי בסיסי בעולם, ופתאם כשהוא נלקח ממך כך, אתה רואה אינסוף תינוקות סביבך, אינסוף נשים הריוניות, והלב נקרע.
תודה לאל על בנך שעימך. אני יודעת, זה לא מספיק, רצית עוד אחד (ויותר).
אני מנסה לתת לך מהכוחות והתובנות שנתנו לי באתר הנפלא הזה רק לפני שלושה חודשים.
נכון שבראש אתה אולי מבין שיהיה טוב ושיש צרות גדולות יותר אבל הלב, הוא זועק ונקרע ומבקש להתאבל עד כלות.
התאבלי עד כלות.
מצאי שעות או רגעים שבהם מישהו עם בנך ואת יכולה לשקוע במיטתך ולהתעטף בצער, בגעגוע, בערגה אל כל מה שרצית שיהיה ואין.
גם לי המליצו על דיאנה אידלמן קרת, עוד לא פנינו. אם יעזור לך להיפגש ולשוחח, פנים אל פנים, לב אל לב, אני זמינה. אם נוח לך יותר שאני אתקשר (כי ברגעים שאת נמצאת בהם עכשיו, נורא נורא קשה להרים טלפון ולבקש לדבר, במיוחד עם מישהו זר כל-כך), אז אין בעיה. את יכולה לשלוח לי אי-מייל ל- barado ב- bezeqint.net.

מתפללת שהטוב יבוא

עצובה יקרה, חיבוק גדול. זה עצוב מאד.

בבקשה המשיכי לספר כאן איך את מרגישה. אנחנו קוראים. זה יכול להקל.

עצובה,כתבתי לך גם בדף הפלה בכל אופן.
אין מי שיעזור-מה עם אמא,אחות,חברה?אם הן לא זמינות,בכל מקרה אנחנו כאן...
את דיאנה אידלמן קרת את יכולה למצוא בבית "דיאדה" בשדרות בן גוריון בתל אביב.היא מייעצת ומנחה קבוצות ויחידים
במגוון נושאים שקשורים להורות ומשפחה.איני מכירה אותה אישית,אך שמעתי שהיא מדהימה.
כוח להאמין ולנסות שוב...אוף! קשה!אבל אפשרי ותלוי בך.ככל שתקבלי יותר תמיכה מקצועית,משפחתית,חברית ובכלל
תוכלי להחלים פיזית ונפשית ולמצוא בתוכך כוחות שלא ידעת על קיומם.אז אל תשארי עם זה לבד.את לא לבד @}

תודה תודה תודה. אפרת, כרגע אני לא מסוגלת לדבר עם אף אחד גם לא עם חברות כי זה פשוט הופך התפרצות בכי ולא נוח לי עם זה. אבל תודה רבה ואני אולי עוד אצור קשר עוד כמה ימים. וכן עוזרים לי אמא שלי אתי כל יום כבר 10 ימים וכמובן בן הזוג ואז אנ יבאמת יכולה לברוח לי לעצב של. אבל אני גם מרגישה חייבת כלפיו שיתאבל מתישהו גם וכלפני בני שגם ככה קשה לו לראות אותי במצב הזה ומי יודע מה עובר לו בראש ומה ההשפעות עליו. וזה כמו חלום רע ויש רגעים שלא ברור באמת איך מתגברים ואיך זה יעבור ואיך לחזור לשגרה כי הכל נראה תפל. ואני יודעת שזה יעבור כמו כל אבל ובאמת יש צרות גדולות יותר אבל ברגעים האלה אני הכי מסכנה ואומללה בעולם ולא יודעת איך להוציא את הכאב הזה מתוכי.

עצובה יקרה. אצלנו למול הילדים היה צורך לתת הרבה תשובות, הם כבר חיכו מעל ומעבר לאחות הקטנה שתצטרף אליהם, בחודש תשיעי כבר ממש לא יכולתי להסתיר מהם ובטח שלא רציתי להסתיר מהם. קראנו שוב ושוב את הספר "תינוק, צא כבר" וכו' וכו'. בכל מקרה, בבית החולים אמרו לנו לא להגיד שהיא מתה אלא כל מיני דברים אחרים. אני הרגשתי שאני מכירה את ילדיי ושבני הבכור כבר נחשף מספיק למושג. לכן היה לי חשוב להסביר לו שהיא מתה ועוד יותר חשוב להסביר לו שזאת לא אשמת אף אחד. כשילדינו רואים אותנו כל-כך בוכים ואבלים ושפופי ראש בלי שנסביר להם למה הם עלולים לחשוב שהם כנראה עשו משהו ממש נוראי. סימני שאלה עלולים להעלות הרבה יותר חרדות מסימני קריאה. הרגישי את בנך ובדקי עד כמה ניתן להסביר לו כמה רציתם שיהיה לו אח/אחות וכמה אתם עצובים על כך שזה לא הצליח. אני שמחה ששתפנו את עדו, זה עזר מאד וגם הוציא ממנו תובנות מדהימות ("למה את בוכה אמא ? בגלל התינוקת ?? אל תדאגי, אני מבטיח לך שתהיה לנו תינוקת אחרת...").
תרגישי חופשי ליצור קשר מתי שתרצי.

קודם כל, כואב לי לקרוא מה שעברת וכל ההערכה על הכוחות שהיו לך ועל היכולת לתת.
אני מאוד מסכימה עם מה שכתבת. ואמנם ספרנו לו ואני חושבת שזה היה צעד נכון. בפעם הראשונה גילינו את ההריון והאין הריון באותו יום (הגעתי לרופא רק כי הרגשתי שמשהו קורה בגוף ולא שערתי שזה הריון למרות שניסינו אך היה כלכך לא תקין שלא היו שום סימנים מזהים). בקיצור, לא סיפרנו לו אז מה שגרם, ורק בדיעבד אני מבינה כמה נורא זה היה בשבילו, גרםלו לבכי כל הזמן לא להסכים להשאר עם אף אחד כולל דוד וסבתא אהובים במיוחד וכל זה במשך חודש. בפעמיים האחרונות כבר ספרנו לו והסברנו ברמה שנראית לנו מתאימה לו וראינו איך הוא מעבד את זה בשאלות וברעיונות איך לתקן את העובר. הוא אמנם רגשי יותר מתמיד אבל אין להשוות לפעם הראשונה. וכמה שזה עוזר להסביר לו באופן רגוע, זה עוזר גם לי להסביר לעצמי. הוא ילד מאד מופנם אך ברור לי שזה אתו. כמובן שהאובדן מבחינתו כמעט אינו קיים אך ההתמודדות עם התגובה שלי נראית לי נוכנה יותר כאשר יש לה הסבר ברור ואמיתי ולא מנסים לתרץ אותה. הם תמיד מרגישים ויודעים והחישנים שלהם מאד רגישים וזה גם כבוד בסיסי בעיני לילד וכמי שמאמינה שהחיים מלמדים הכל טוב מכל מסגרת/שיעור וכד' זהו שיעור חשוב על צד פחות נעים בחיים על ההתמודדות אתו, על כך שמותר להיות מאד עצובים ולבכות ובעוד זמן מה על זה שמתאוששים גם ממצבים קשים. וכמה חשובה התמיכה ואיזו תחושה טובה מקבל ילד שמרגיש שהוא יכול לעזור ולעודד ולשמח ולחזק.
תודה אפרת, טוב לי לשחרר את כל המחשבות וההרהורים שהולכים אתי ושאני לא בטוחה שכל אחד רוצה לשמוע ויכול להבין.

עצובה יקרה, קוראת בין השורות על הכוחות שיש בך ועל כמה המפגש המיוחד הזה שלך עם בנך יש בו לתת כח רב וגם שמחה.

מתפללת חזק חזק עבור כולנו, שנזכה להחזיק עוד המון ילדים ותינוקות בריאים וחיים בידים הכל-כך עורגות שלנו. אמן ואמן.

מרגש לקרוא מה שכתבתן על הילדים.@}

בנות יקרות,
קראתי על האובדנים הרבים, חוויתי אחד כזה ביום חמישי האחרון. אחרי שנה וחצי של נסיונות כניסה להריון, והצעות טיפול מארבע רופאים שונים (כל אחד המליץ על טיפול אחר כולל IVF) נכנסתי סוף סוף להריון.
במהלך שמונה השבועות האלה כל הזמן הייתי על הקו הדק שבין להיות אופטימית ולקוות לטוב לבין להרגיש שהעובדה שיש לי דימומים לא ממש מבשרת טובות.
ובאמת לאחר 8-10 שבועות לא היה דופק ונאלצתי לאחר לבטים קשים להפיל. הלבטים היו האם לתת לגוף לפלוט את העובר הלא מפותח לבד, או לבצע פעולה כירורגית, האם אולי בכל זאת הוא עדיין קטן ויש סיכוי שבכל זאת יפתח דופק בעוד שבוע.
זהו, כשהכל נגמר הדברים היחידים שאני מוצאת בהם נחמה הם דברים שאף אחת מכן לא ציינה, לכן חשוב לי לכתוב אותם.
במהלך השבועות האלה שמרתי על עצמי בקנאות בשביל שהכל יהיה בסדר עם התינוק, ועכשיו אני מרגישה חופשיה קצת יותר.

• אני יכולה לשתות קפה נורמאלי (לא נטול)
• אני יכולה לשתות יין עם חברים (היה מאוד מבאס להכין לכולם פונץ' חם וטעים ולא לטעום ממנו)
• אני יכולה לעשות קניות - להרים כבד
• אני יכולה לקבל מסאג'ים טיפולי שיאצו בלי לדאוג שזה יגרום להפלה
• אני יכולה לעשות אמבטיה חמה, וללכת מעינות חמים
• אני יכולה לקיים את הטיול המתוכנן לחו"ל בקיץ.....
• אני יכולה להנות עוד מזמן "הנשואה בלי ילדים" ולצאת לסרטים ולהיות ספונטנית כמו תמיד....

שלא תבינו לא נכון, הייתי מוותרת על כל זה ומאוד שמחה להשלים את ההריון שאני כמהה לו כבר הרבה יותר מהשנה וחצי שאנחנו מנסים.
אבל אלו הדברים שמנחמים אותי ולא ממש יצא לי לקרוא אף אחת אחרת שאומרת אותם. אז זה בשביל אותה אחת שחושבת כמוני ולא מעזה להעלות את זה על הכתב.
חיבוקים ונשיקות לאחיותי לצרה......אולי לכל דבר יש סיבה, אולי זה לא הזמן שלה לצאת?

קודם כל ניחומים וחיבוקים. אני יכולה להבין על מה את מדברת על ההקלה של לא לחשוב על כל פעולה שאני עושה ובמקרה שלי הכי כיף לי שוב להשתולל עם הבן שלי כמו שאני רגלה וגם כיף לא להיות תלויה באחרים וכל מה שכתבת. אבל!: היה מאוד כיף עם כל המגבלות האלה כי ידעתי מה הסיבה להן והייתי מאושרת מכל חולשה/עייפות/בחילה/מגבלה. ובעיקר מנסיון ההריון התקין שהיה לי אני בעצם יודעת שצריך קצת לשמור ולשים לב אבל הריון תקין שורד גם אם מרימים קצת כבד, מנקים את הבית, מתקלחים במים רותחים, מטיילים טיולים למיטיבי לכת, עובדים 12 שעות ביום וכד'. בקיצור, אחרי שנרגעים מהמתח והלחץ המגבלות ממש לא מורגשות. כל האמור לעיל תקף לגבי שהיה לי הריון שאני מאחלת לכל אחת וגם לעצמי...כמובן שכל אחת היא אחרת ואם את מקיאה כל היום זה נראה אחרת. אז בהצלחה לכולנו.

שיחזרתי לעצמי את מה שכתבתי ופתאום נראה לי שהדברים יכולים להיות מובנים שלא כפי שהתכוונתי. כל מה שרציתי לומר זה שאני מאוד מבינה ומזדהה עם תחושות ההקלה שחשת וגם אני הרגשתי כך, אך לצערי אני לא מצאתי בהן נחמה. והיכולת שלך להתנחם בתחושות אלו ולמצוא את החיוב גם בסיטואציה הקשה והלא נעימה הזו מעידה על הסתכלות בריאה על החיים שהלוואי שהיתה לי. אז סליחה סליחה אם פגעתי.

אבל האם מישהי אחרי הפלה לא תכעס על הנסיון להפוך את האיום ונורא ל"בעצם טוב שכך"?
כן בהתחלה כעסתי.
אני יודעת את כל הדברים ההגיוניים בעצמי, לא צריכה שיאמרו לי אותם. ההריון שלי היה כספר פתוח, כולם ידעו, כולם ידעו שזה נגמר, כולם אמרו את אותו הדבר.
איך שיצאתי מהרופא בוכייה כולי והתקשרתי לזו שאמורה להבין הכי, לאמא שלי, והיא התחילה לדבר על השניים הנפלאים שמחכים לי בבית רציתי לטרוק את הטלפון.
לא צריכה שיאמרו לי שזה לטובה, צריכה תמיכה שאני לא ממש מקבלת, לא יודעתאפילו איזו תמיכה, לא יודעת מה יעזור, אבל לא צריכה שיאמרו לי את ההגיון אני יודעת אותו לבד.

אולי לא בשלה יקרה.
אני ואת באותה סירה, גם אחרי IVF, גם בשבוע 8, גם השבוע (יום רביעי). אצלי לא היו התלבטויות, ברגע שידעתי שאין דופק רציתי אותו בחוץ, אולי כדי לפנות מקום לבא אחריו.
איך שחזרתי הביתה פתחתי בקבוק בירה, אחרי שתיתי גם כוס יין. חזרתי לשתות קפה בכמויות מסחריות במקום תה צמחים.
ולא זה לא עוזר לי ולא מנחם אותי , אפילו שממש התגעגעתי לכוס יין בערב.

אמא נוגי
מזדהה איתך גם לגבי כעס על אמא.
אמא שלי טענה שהיא לוקחת יום חופש כדי ללוות אותי לבית החולים (וזאת בלי לשאול אם אני רוצה בכך). אמא שלי היא הטיפוס הכי מלחיץ שאני מכירה ולא נעים לי בחברתה. אחר כך היא שאלה באיזה שעה א-נ-י באה לאסוף אותה מהבית שלה. אמרתי לה שתעזוב ושאבא שלי יאסוף אותי להפלה ואם היא רוצה שתגיע לבית החולים בכוחות עצמה...
יש לי אבא הכי מרגיע ומקסים בעולם!

כן, תה צמחים כי גם בתה רגיל יש קפאין...זוכרת כאילו זה היה שלשום... בעצם זה באמת היה שלשום....
היום הרבה יותר טוב יום חדש תקוות חדשות.

וגישתך מאוד נכונה ככל שמוציאים את מה שזה לא יהיה שלא התפתח נכון כך הסיכוי לילד/ה בריאים יותר מהר ויותר טוב!
בהצלחה לנו

עכשיו זה עצוב, ןעכשיו זה כואב. נראה שאף פעם זה לא ישתנה. קשה למצוא נחמה - אבל גם אם נראה שאף פעם זה לא ישתנה, מצבים משתנים ומצבי רוח ורגשות בטח משתנים. קשה לשמוע את זה מאחרים. תנסו לזכור איך אצלכם רגשות, מצבי רוח ומצבים השתנו בעבר...

עברתי לפני 6 שבועות הפלה ומאז אני סובלת מכאבים ברגל ומכאב גב תחתון.
אני מוצאת קשר הדוק בין המקרים. ההפלה היתה בבית חולים השרון פ"ת.
הסבר הרופא המטפל הוא שסובבו לי את העגן בתהליך, או בהעברתי למיטת התאוששות,
בזמן היותי בהרדמה.
אם בנות נוספות חוו תחושה זו אשמח אם תצרו איתי קשר.
[email protected]

לפני כשלושה חודשים עברתי הפלה טבעית בשבוע שמיני. שק הריון ריק. בעבר לא הבנתי נשים שמפילות בחודשים כל כך מוקדמים ונכנסות לדיכאון. אני זוכרת פרק בסקס והעיר הגדולה ששרלוט הפילה ונכנסה לדיכאון ולא הבנתי למה. היום ועוד איך אני מבינה. עברו שלושה חודשים והכאב גדול. זה אינו מרפה, זה צובט והקנאה הו הקנאה! לא ידעתי שזה יוציא ממני רגשות שליליים בכמויות כאלו מסחריות. כלפי חוץ אני מחייכת ומתפקדת ובפנים הכל נמחץ. אני מרגישה כישלון. אני מרגישה שהריון זה דבר נשגב ממני ודבר שלא יקרה לי. דבר כה טבעי שחומק ממני. אני לא מצליחה להרות מאז ואומרים לי שזה מלחץ. נמאס לי שכולם מחטטים לי בביוץ ומה חדש אצלנו ואם היינו אצל הרופא. אוף, זה יותר מלחיץ כל הדאגה הזו. שיעזבו אותי בשקט מה הם מבינים. בדף הזה שלכם מצאתי סוף סוף נחמה. ישבתי, קראתי והתייפחתי. אני כל כך מבינה את כולכן ושולחת לכם חיבוק חם, חום ואהבה. באיזשהו מקום רק אנחנו מסוגלות להבין אחת את השניה. לפני שזה קרה לא הבנתי וכעת אני מבינה. רק אם הייתי מצליחה לצאת מתחושת הכישלון הזאת, רק אם יכולתי להאמין בכל ליבי שגם לי הריון יקרה ויסתיים בלידת תינוק בריא ומאושר. אנא, מי שמרגישה תחושות כמו שלי אשמח אם תשתף אותי, שאדע שאני לא לבד.

לפני שלושה ימים נחשפתי לתענוגות הנכונים לאישה הנאלצת לעבור גרידה בבית חולים. לאחר מבט מזועזע מהפקידה החרדית לאמרי אני צריכה לקבוע תור לגרידה_ (למעשה זהו הריון שאני מחכה לו כבר כמעט שנתיים), המתנה של 5 שעות, אולטרסאונד שהעלה _אפשרות למולה, נשלחתי לקביעת תור לניתוח. אמרו לי תבואי בשבוע הבא. הדמעות התפרצו. אמרו לי תתקשרי ביום ראשון בבוקר, ננסה לעזור לך. בסוף יום שלישי עלה בגורל. אחרי צום של 12 שעות התייצבתי בבי"ח. פגשתי שם שוב בחורה שאותה ראיתי ביום של הקבלה לניתוח. שתינו בלי בטן במקום שבעצם אין לאחת כזו מה לעשות. זו הייתה הברכה של היום הזה. דיברנו כאילו אנחנו מכירות מאז ומתמיד, מיטה ליד מיטה, אותן דילמות, אותן שאלות, אותם תסכולים. אחרי המתנה של 6 שעות נכנסנו לחדר ניתוח. שאלנו את עצמנו מדוע הרדמה מלאה. כי הם לא רוצים עוד בן אדם בחדר, הם רוצים חפץ. ואכן השיגו זאת. כאשר התעוררתי בבכי מההרדמה הדבר היחיד שניחם אותי הוא שהצלחתי, שניונת לפני שהפכתי לאובייקט, לשאול מי האנשים שנוגעים בי.
אני כבר לא כל כך בוכה, הבכי של החודש האחרון, מאז האולטרסאונד הראשון שלא היה בו דופק, התיש אותי.
אני כן מתה מפחד שזו אכן מולה, ושזה כבר יהיה פרוייקט רפואי להיכנס להריון. ובעיקר אני נורא עייפה מזה שכולם אומרים לי שזו סטטיסטיקה, וזה בעצם סימן טוב, כי אני יודעת עכשיו שאני יכולה להיכנס להריון, ויהיה בסדר. כרגע שום דבר לא בסדר, ובכל זאת אני כן בוכה.

דיא מקסימה
אין לי מספיק מילים כדי לנחמך,
וזה בעצם סימן טוב, כי אני יודעת עכשיו שאני יכולה להיכנס להריון, ויהיה בסדר
אני יודעת שזה כלל לא מנחם אבל זה נכון, אך למרבה הצער גם זה נכון:
כרגע שום דבר לא בסדר, ובכל זאת אני כן בוכה.
אז דיא תבכי לך כמה שרק תחושי צורך, זה טוב, עוזר ומנקה, תתאבלי על הריונך שלא צלח, ואני אתפלל בשבילך לילדך שמחכה לך שתהיה מוכנה לקבלו בעתיד (והוא עוד יגיע, את חייבת להאמין בכך). @}

א' יקרה, תחושת הכשלון שאת מדברת עליה, כמה היא קשה. כשאני חושפת אותה מיד אומרים שאסור לי לחוש ככה ושאני צריכה להרגיש אחרת בגלל הבן שיש לי. אבל אחרי 3 הפלות אני מרגישה פגומה, סוג ב', נכה. הגוף שלי לא מאפשר לעוברים שלי לגדול. ועברו כבר מס' חודשים ודי התגברתי וכמובן שחזרתי לשגרה אבל התחושת האלה אתי אופפות אותי ל הזמן. אין לי עצות רק הזדהות. בהצלחה

א' יקרה, אני כל כך מבינה אותך.
אני עברתי הפלה בשבוע מתקדם 22+ , לפני כמעט שנה, ועדיין קשה לי המחשבה שאיבדתי את התינוקת שלי.
אני לא חושבת שאפשר לשכוח ולהתעלם, תחושת הריקנות תמיד תיהיה שם, אך עם תקווה להשיג את מה שכולנו מייחלות לו- תינוק בריא.
הייתה תקופה שאיבדתי תקווה , לא האמנתי שאני יהיה פעם אמא, אך התקווה חזרה אליי שארבעה חודשים לאחר ההפלה ניכנסתי להריון ע"י טיפולים.
היום אני בשבוע 34 , ורק לאחרונה הרשתי לעצמי להאמין שזה יקרה ובעזרת השם אני יהיה אמא.
אני מקווה שהאמונה תחזור לחייך, תתעלמי מהסביבה, תתעסקי בעצמך, ותתמקדי במטרה, ותראי שבסוף הכל יהיה טוב .
מאחלת לך הרבה הצלחה.

אני מאחל לכול הנשים שעברו הפלה תמשיכו להיות חזקות ותדעו שעם קצת אמונה בעצמכן אתן תתגברו על הטראומה ועוד יהיו לכן המון ילדים בריאים.

לי זה קרה אתמול.... אני בת 23 וזה ההריון הראשון שלי. הכל התחיל בצהרי יום חמישי מהפרשה חומה בניגוב, אפילו לא בתחתונים. כמובן שטסתי לקופ"ח ולאחר המתנה של כמעט שעתיים עם עצבים מתוחים ומבטים חטופים בנשים מסביבי עם צביטה בלב על כל בטן מבצבצת שראיתי, קרא לי הרופא. ברגליים רועדות נכנסתי לחדרו החשוך מעט והתיישבתי על הכסא מתקשה לנשום. סיפרתי לו את המקרה, הוא בדק אותי בנחמדות יחסית ואמר שזה לא אומר כלום ופשוט עוד לא רואים דופק (שבוע שמיני!!!) ואולי זה עדיין מוקדם מדי. נתן לי הפניה לבדיקות בטא ביום א' ואמר שאם מתגבר דימום טרי או יש כאבים חזקים לעלות למיון. יצאתי בהרגשה די טובה והלכתי הביתה. בלילה ההפרשה לא הפסיקה, אז כמובן ... למיון. רופא מאוד נחמד ואחות עם חיוך מבין וסימפטי קיבלו אותי , בדקו חיטטו שאלו שאלות ושלחו אותי הביתה עם אותה תשובה שזה לא אומר כלום ויהיה בסדר. הזמן יעשה את שלו. והזמן ועוד איך עשה את שלו...... ערב יום שישי , לחץ הדם "עולה" הנשימה מתקצרת וההיסטריה גוברת, ההפרשה קצת מתחזקת ולא מפסיקה.... רצים למיון. רופאה קצת פחות נחמדה בודקת מחטטת ושואלת שאלות ובסוף... יהיה בסדר צריך לחכות שבוע. מה?!?! אין לי סבלנות!!! אני מאבדת אותו ואני יודעת את זה... שום דבר לא בסדר, רק שלא יגידו לי לחכות כי הוא הולך..... חזרה הביתה והדרך לא נגמרת. מביטה באורות העמק היפה משתקפים בחלון המכונית ולא מסוגלת לעכל. איבדתי אותו. זה הסוף.. אבל למה דווקא אני????חוסר האונים משתלט עלי ואני יודעת שאני צריכה להרפות ולתת לו ללכת. יום שבת בערב... דימום טרי!!! אוי ואבוי. ומיותר לציין את ההתכווציות המטורפות מלוות בכאבים בלתי נסבלים. כבר לא רוצה לעלות למיון ושיגידו לי שהכל בסדר עם המבט המרחם בעיניים שאומר את הכל, אך מוצאת את עצמי נוסעת באותה הדרך חזרה לביה"ח. רופאה הרבה פחות נחמדה מקודמתה בודקת, כבר לא מחטטת ולא שואלת רק אומרת: " המממ. הרחם שינה צורה וכנראה בדרכו החוצה." די, באמת?? כל כך הרגשתי את זה מגיע.. " אני קובעת תור ליום ב' ל u.s וגרידה במקרה הצורך." יאללה על מי את עובדת? שום אולטרסאונד, יעשו גרידה ואני אלך הביתה. הגעתי ביום ב' בבוקר. שום u.s ושום נעליים. עשו את הגרידה והלכתי הביתה בלי לשאול שאלות מיותרות על למה ואיך. קרה והעיקר שנגמר. עכשיו כבר עיכלתי. להתראות ילד מתוק שלי. למרות שלא הספקנו להכיר לעומק אני מקווה שנוכל להפגש בזמן אחר. במקום אחר. מוצלח יותר.

במבית, קודם כל קחי חיבוק.
אח"כ קחי כמה נשימות עמוקות.
ותרגישי, ותחשבי.
הילד הזה שלך לא היה אמור לבוא לאוויר העולם בכלל. הוא לא היה מצליח לחיות כאן.
הוא רק בא להגיד לך שלום והלך.
הוא אוהב אותך, אבל הוא לא יכול היה להשאר.
לא היה דבר שיכולת לעשות כדי למנוע את הליכתו. אין בך אשמה.
תני לו ללכת, ואז יתפנה בך המקום לעוד ילד שלך.
זה לא יקרה היום ולא מחר. אבל יום אחד תביטי לאחור ותדעי שהתגברת.
לעולם לא תשכחי אותו, אבל הכאב ישכך.

לשרון - את מבינה שפה כל הבעיה... עוד לא היה עובר אפילו!! רק שק הריון ושק חלמון. אני מרגישה קצת מצחיק להתאבל על כך כי יש נשים (לא עלינו) שמאבדות עובר ממשי, חי ונושם, שהן ראו אותו במו עיניהן... אז למזלי לא הגעתי למצב כזה אבל איפשהו בפנים כבר הרגשתי אמא לכל דבר וגם בעלי כבר נכנס לכל הקטע ותכננו והכל. אני אפילו אספר לך שבדיוק הלכנו לחפש דירה חדשה ותאמיני או לא לקחנו דירת 3 חדרים כי כבר חשבנו על התינוק. יכול להיות שזה היה צעד שגוי אבל אולי זה כבר יהיה מוכן לתינוק המדהים הבא... לפחות יהיה לנו חדר אורחים. תודה בכל אופן.

עוד לא היה עובר אפילו!!
זה לא משנה. את היית בהריון ומבחינתך היה עובר. מה זה משנה מה ראו באולטרסאונד?
תני לעצמך את הזמן להתאבל. ואפילו אם זה רק על שק הריון ושק חלמון.
יהיה ילד שיבוא למלא את החלל. והוא ימלא אותו כל כך עד שיגלוש מגבולות החלל המקורי וימלא את כולך באהבה עד אין קץ. את תראי.
אבל לכל זמן ועת לכל חפץ.
@}

אני חושבת להתחיל משבוע הבא גלולות נגד הריון כי קצת קשה לי לכרגע לחשוב על עוד מקרה כזה (ללא ההפלה) אין לי כרגע כוח נפשי לזה. האם את חושבת שזה הצעד הנכון? אני פשוט מפחדת שאני אולי אדחה את זה כל כך עד לממש חרדה ואז אני לא אוכל בכלל? לא כל כך יודעת מה לעשות. אמרתי אתמול לבעלי שאני אתחיל גלולות משבוע הבא וקיוויתי שהוא יגיד לי משהו בנוסח :" לא , בואי ננסה עוד פעם" אבל הוא רק אמר: " טוב, תתחילי ונראה מה יהיה.." משהו כזה. אני נורא רוצה לנסות עוד פעם אבל מפחדת.

במבית,
על מה קשה לך לחשוב? על הריון נוסף?
קשה לי לתת לך עצה, אבל אולי כדאי באמת לתת לגוף לנוח קצת.
גלולות או אולי אמצעי מניעה אחרים (אני לא כ"כ אוהבת גלולות, אבל זאת אני ולא את).

חכי, אחרי הכנס היום יהיו כל מיני אנשים חכמים שיכנסו לכאן ויגידו לך מה דעתם.
יש גם דפים שאת יכולה להכנס אליהם ולקרוא בהם: הפלה ספונטנית, הריונות נפל.
ראיתי שבאחד מהם כתבת את סיפורך. אני מניחה שבהמשך יאוחדו הדפים.
תהיי סבלנית עד כמה שאפשר. לאט לאט תוכלי ללמוד עוד ועוד ולהגיע למסקנות הנכונות בשבילך.

<להתראות להיום>

גם אני אחרי גרידה שהיתה לפני חודשיים... אני בת 25, הריון ראשון לא ידעתי שדברים כאלה קורים.
קצת פחות מפחדת עכשיו אחרי ששמעתי מהרבה אנשים וכולם אמרו שהם מכירים או שקרה להם אותו דבר ועכשיו תראי הם עם ילדים והכל בסדר...
עדיין מפחדת לנסות שוב. החלטנו לתת רגע לגוף לחזור לעצמו. רק עכשיו אני בווסת מאז הגרידה...הכאבים הפיזיים גדולים יותר, אולי בגלל הנפשיים.
אני בחרתי לא להתכנס ולהתייאש וזה דווקא מוביל אותי למחשבות על כיווני החיים שלי בכלל. ההריון הזה הגיע לנו בהפתעה אבל שמחנו עליו. ועכשיו יש פתאום מקום לתכנון שלא היה קודם...אני הספקתי לראות את העובר הזה גדול יחסית ובצורת תנוק - הגרידה היתה בשבוע 12 ובהרדמה כללית...
מזדהה מאד אבל מתוך הניסיון הקטן שלי חושבת שזה גם זמן טוב לדבר עם בן הזוג, לראות גם איפה הוא עומד, מה הוא רוצה, האם גם הוא מפחד?
ולתת לגוף לחזור לעצמו לפני גלולות וקצת אולי בלי מין...
איך את מרגישה? תני לעצמך רשות להיות עצובה, אבל אל תכנסי למקום של אשמה, זה נורא קל להכנס לשם וזה ממש לא נכון.
כנראה הוא לא היה בריא ועדיף בשלב מוקדם וכל מה שיאמרו לך גם אנשים אחרים. זה נכון. אפילו שלא תמיד זה מצליח לנחם באמת. אבל את באמת צעירה ואין צורך להילחץ.
אני חושבת (וזאת רק דעה של אישה אחת) שכדאי לך מעט לנוח, לתת לעצמך זמן, לשמוע את המחשבות השליליות אבל להתנגד להן - לתת להן תשובות ולא להכנע להן. זה מה שאני עושה בכל אופן...והמצב שלי כבר יותר טוב. לא קראתי את כל הדף הזה אבל בטח יש כאן דברי טעם ששווה להיעזר בהם.
הגוף צריך זמן כדי לחזור לעצמו - וגם את.

בהצלחה ועם חיבוקים רבים...
המשיכי לספר, אולי נוכל להתגבר ביחד.

לאניני - קודם כל תודה על ההשתתפות. כל תגובה עוזרת לי להתגבר יותר. גם אצלנו זה היה לא מתוכנן , אבל היינו בשמייים!!! אני חושבת שמאז אני ובעלי קצת יותר התקרבנו. יש בינינו גם פתיחות גדולה מאוד ובעיקר הרבה אהבה אז אני יחסית בסדר. למה בעצם לא מומלץ לקיים יחסי מין? אני רואה אותו רק פעם בשבועיים אז גם ככה אנחנו כמעט ולא שוכבים. את כרגע בלי גלולות? ואם כן אז מה אתם עושים? האם את רוצה להכנס שוב להריון בזמן הקרוב?

אני נכנסתי להריון חצי שנה לאחר הפלה בשבוע 10, כרגע אני בשבוע 35. אחד מן הדברים שדחקו בי לנסות מייד שוב למרות החרדות, הוא שרציתי ללדת מה שיותר מהר, כדי שלא אוכל אף פעם לחשוב ש"היה יכול להיות עוד אחד"... אולי זה לא טיעון רציונלי במיוחד, אבל לי הוא עזר לסתום את החור הכואב שנפער לי בנשמה לאחר ההפלה.

אירית תודה. השאלה אם הגוף מסוגל להסתגל בכזו מהירות למצב נוסף של הריון. האם חיכית חצי שנה או שרק לאחר חצי שנה של נסיונות נקלטת? את בטח כל כך מאושרת עכשיו... אז קבלי ( () ) ענק והמון איחולי מזל טוב. (ששש... שאף אחד לא ישמע) ובכל מקרה תודה על העזרה

אירית הכוונה היתה ל

אני חושבת להתחיל משבוע הבא גלולות נגד הריון כי קצת קשה לי לכרגע לחשוב על עוד מקרה כזה (ללא ההפלה) אין לי כרגע כוח נפשי לזה. האם את חושבת שזה הצעד הנכון? אני פשוט מפחדת שאני אולי אדחה את זה כל כך עד לממש חרדה ואז אני לא אוכל בכלל? לא כל כך יודעת מה לעשות. אמרתי אתמול לבעלי שאני אתחיל גלולות משבוע הבא וקיוויתי שהוא יגיד לי משהו בנוסח :" לא , בואי ננסה עוד פעם" אבל הוא רק אמר: " טוב, תתחילי ונראה מה יהיה.." משהו כזה. אני נורא רוצה לנסות עוד פעם אבל מפחדת.

שלום במבית,

מצער לשמוע על החוויה העצובה שעברת.
הקושי להחליט, הבלבול והפחד, והפחד שהחרדה רק תמשיך הם מאד לגיטימים כרגע. הרי עברת את ההפלה רק לפני כמה ימים.

כעת כדאי לך לנוח ואולי גם "להחליט לא להחליט" לגבי שום דבר באופן סופי. קודם תנוחי, תרגעי ממה שעברת. אפילו שלא היה עובר, לדברייך, הרי שזו עדיין חוויה מסעירה מאד נפשית וגם פיזית.
תני לעצמך איזה שבועיים של מנוחה, ואני מאמינה שאט תתחילי לראות מה מתאים לך, ומה את רוצה.

<והעיקר לא לפחד כלל>

תודה אמא נמרה זה כנראה באמת מה שאני אעשה כי אני נורא מבולבלת כרגע.... הספר "הריון ולידה" וכדורי החומצה הפולית עוד עומדים לי על השולחן ואני לא רוצה להזיז אותם כי אז באמת הכל יגמר. אני עדין רוצה קצת להתענג על האופוריה שאפפה אותי כשזה התחיל.

אני שמחה להגיד שבדיוק שנה אחרי ההפלה שעברתי , ילדתי את בני.
תאמינו תתחזקו והריון הבא יגמר אחרת. אמן

לאור - האם עברת הפלה טבעית? וברוך השם באמת על הילד....

וכדורי החומצה הפולית עוד עומדים לי על השולחן
את יכולה להמשיך לקחת אותם. ההמלצה היא לקחת 3 חודשים לפני ההריון.
כל אישה בגיל הפוריות עם פוטנציאל הריוני צריכה לקחת לדעתי.

לבמבית- קודם אני מצטערת מאוד על החוויה שעברתי, כרגע זה נראה רחוק אך הכל יהיה בסדר. לפחות זה היה הריון ספונטני- קצת מעודד,(אצלי ההריון הראשון שהסתיים היה לאחר טיפולי פוריות של שנתיים וחצי, וןגם ההריון הזה כתוצאה של טיפולי פוריות- הריון שהיה מאוד יקר עבורי- הלכתי רק לרופאים פרטיים, לא ההייתי מוכנה לעבור את זה שוב). תתחזקי , קחי את הזמן שלך, אהי יודעת עכשיו שהזמן מרפא הכל.
אני לא יגיד ששכחתי עדיין כואב , וכל שנה ביום הולדת של רועי אני אזכר שהייתי יכולה לחגוג שני ימי הולדת בשל התאריך הזהה.אבל היום שבו יצאתי מבי"ח עם תינוק הרגשתי שהכל יכל להיות טוב יותר וצריך להמשיך קדימה.
לגבי שאלתך אפשר להגיד שההפלה הייתה טבעית, נאלצתי להפסיק את ההריון בשל ירידת מים בשבוע 22+. הרופאים לא נתנו לי סיכוי אמרו שאם אני ימשיך את ההריון , עלול להיווצר מצוקה עוברית. אני נמצאת בסכנה.
אני שמעתי מקרים שלמרות שהייתה ירידת מים , נשים ילדו בחודשים מתקדמים , אך לצערי במקרה שלי המקרה היה קיצוני ולא נותרו מספיק מי שפיר.
העצה היחידה שלי כרגע תעזרי שמשפחה , חברים אל תיסגרי,אם צריך תבקשי עזרה, תבכי , תתחזקי , ורק אח"כ תחשבי מתי לנסות שוב.

סליחה מראש על השאלה הבוטה, אבל אני עברתי גרידה לפני 4 ימים ורציתי לדעת לגבי יחסי מין - האם מותר לקיים יחסי מין אנאליים? לגבי יחסי מין רגילים אני יודעת שאסור... אני גם יודעת שאסור לרכב על אופניים, האם זה נכון? בתודה מראש.

אני שבועיים אחרי הפלה טבעית. זה נשמע מגוחך המילה טבעית- בגלל שבשבוע 5+21 זה בכלל לא טבעי ללדת.
אני לא חושבת שזה יכול לנחם מישהו. אותי מנחמת הידיעה שבתקווה נצליח להכנס מהר להריון.
הכל טראומטי סביב הנושא. ההריון שלי היה תקין לחלוטין. היה לי בן מתוק- שכל פעם ראינו אותו מוצץ אצבע באולטרסאונד. ואז, כזוג נאור, ילד ראשון, החלטנו לעשות את בדיקת המי שפיר. הפלה- אחת למאתיים נשמע רחוק ממך. עד שזה מגיע אלייך.
הבדיקה עברה, כיווצתי את הבטן כשהמחט דקה- ומאז החלו לי התקשחויות בבטן. הרופא נשים- דרך הקופה, אמר לי "תנוחי", ודיבר על החופשה הקרבה שלו. ובזה נדמר העיניין. הוא אפילו לא בדר את צוואר הרחם. לא עשה בדיקה לזיהום- כלום!!!! 4 ימים לאחר מכן (10 ימים אחרי הבדיקת מי שפיר) הגעתי למיון נשים. אושפזתי עם צוואר רחם מקוצר. 12 יום התפללנו שנס יקרה- אבל הבלתי נמנע התרחש. החלה פתיחה של 3 ס"מ טלאחר מכן התפתח ככל הנראה זיהום. 40 שעות שכבתי בחדר לידה עם צירים, פיטוצין (מזרז צירים), אפידורל, אינפוזיה ואנטיביוטיקה. עד הסוף הרגשתי אותו בועט ומשתולל. והיום יש חלל ריק בבטן, אין כלום. שמעתי קולות של תינוקות בוכים, וידעתי ששלי לא יבכה. הוא באמת לא בכה!
מוסר ההשכל שלי הוא- א. לכו לפי התחושות שלכם, האינסטינקטים. אם אתם מרגישות/ים שמשהו לא בסדר תתעקשו על בדיקות קפדניות. ב. אל תסמכו על רופאים של קופת חולים- אנחנו רק ת.ז עבורם. אותו רופא אפילו לא התעניין מה נגמר בסוף (לאחר שטלפנתי לידע אותו שאני מאושפזת). קחו רופא פרטי- בעיקר לאלו מכן שחוו את הסיוט.
אין לי מושג איך ממשיכים מכאן הלאה. רק התקווה שנס אחר יקרה מחזיקה אותי.

ענת, ממש כואב לקרוא את מה שכתבת אני חוויתי את הסיוט הזה לפני שנה בשבוע 22+
בשל ירידת מים, והכל בגלל רופאים שלא בדקו מספיק טוב.
כי אם הייתי נבדקת כמו שצריך ע"י תפר של צוואר הרחם הייתי מצליחה להחזיק בהריון.
ואת צודקת בהריון האחרון עליתי מדרגה לרופא פרטי, שיבורך.
ביצעתי את כל הבדיקות פרטי, וגם את התפר עשיתי פרטי, שילמתי הרבה כסף, אך היה שווה.
לשאלתך אייך ממשיכים הלאה, בכי משחרר, תדברי עם המשפחה הקרובהף תשפכי את כל מה שעומד בלב.
תתחזקי וברגע שהרופא נותן אישור חיובי, תתחילי לחשוב קדימה על הריון נוסף .
רק זה עזר לי להמשיך הלאה.
שלא תידעי עוד צער.
כיום אני אחרי לידה בשבוע 35+, עם תינוק בגיל חודשיים.
מומלץ בחום פרופ הוד מומחה בסיכון גבוה בבלינסון 099503732.

קחי את הזמן

אור-
מתי הוחלט בהריון השני שלך לעשות תפירה של הצוואר רחם?
אצלי הבעיה הייתה צירים- הם שגרמו לפתיחת צוואר הרחם, ולצערי הרופאים אמרו שקשירה לא הייתה עוזרת ולא תעזור במקרים כאלו...
אני רק מתפללת שאכן זה היה מקרה של חוסר מזל משווע- שלא יחזור!
תודה על העידודים, זה עוזר, קצת.
ענת.

אני הלכתי לביקורת כבר בהתחלה, בשבוע רביעי חמישי ,כבר אז הרופא ראה שהצוואר מתקצר.
יכול להיות שגם אצלי התחילו צירים מוקדמים, אבל בהריון הראשון לא ידעתע לזהות.
את התפר עשיתי בשבוע 13 .
אם יכלו לראות את קיצור הצוואר או אם תפר היה עוזר , מי יודע.
אני עדיין שואלת את אותם שאלות, אי אפשר לדעת.
המלצה שלי תמשיכי הלאה.
הרופא שלי הוא מנהל מחלקת הריון בסיכון גבוה בבלינסון- פרופ הוד.
במבט אחד , אמר לי מה הבעיה ואת הפתרון שזה מדהים- אבל בגלל זה הוא מומחה.
בריון הבא בעזרת השם לפני שאת מחליטה מה לעשות כדאי שתתייעצי איתו , הוא בין הרופאים הבכירים בעולם שמתמחים בבעיות מסוג זה.( לא יכול להזיק).
בהריון השני היו לי הרבה בעיות: קיצור צוור הרחם- תפר, אח"כ טיפה דימום וכאבים, וקיבלתי פרוגרסטרון לתמיכה בהריון, בהמשך בחודש שביעי התחילו לי צירים מוקדמים בערך חודשיים, וקיבלתי כדורים להפסקת צירים.
התאשפזתי הרבה.
מה שאני רוצה להגיד שיש רופא פרטי יש אם מי לדבר, ואת יטודעת מה לעשות בכל רגע.
אחרת ההיסטוריה יכלה לחזור על עצמה.
אני מודה יום יום שהגעתי לרופא הזה כי בזכותו אני אמא.
אני מאחלת לך שההריון הבא יהיה, קל נעים ובלי סיבוכים.

שלום בנות, פעם ראשונה שאני כותבת. עברתי לפני כשבוע הפלה, בשבוע 8 לעובר לא היה דופק. ההריון הגיע אחרי כ 9 חודשים בהם גיליתי כי אני סובלת משחלות פוליצ'סטיות ואחרי נטילה (פעם אחת) של איקקלומין. הייתי מאושרת כל כך לגלות והמומה מהאובדן שיש לי עדין תזכורת יומיומית אליו בצורת דימום. שאלתי אליכן היא כזו: עברתי הרבה רופאים בדרך ואני היום מבולבלת מתמיד, רופא אחד (מכבי) טוען שאני לא צריכה חיזוק הורמונלי ואילו רופא אחר פרטי טוען שאני חייבת חיזוק של פרוגסטרון בהריון הבא.... ואני באמצע, לא רוצה התערבות אבל חוששת מלאבד עוד הריון.
אשמח אם משיהי תוכל לספר מנסיונה ואולי (אם ניתן באתר) להמליץ על רופא אמפטי, תומך ואמין אם יש דבר כזה...
תודה תודה, אשמח לשמוע כל סיפור מעודד ממשהי שחוותה חוויה דומה וחובקת היום ילד

שלום דודי,

ראשית כל . את בסך הכל שבוע אחרי חויה לא קלה. תני לעצמך עוד זמן לעכל, לחוות את סיום ההריון הזה. יש עוד הרבה נשים שחבקו תינוק אחרי הפלה, אל תדאגי.

לגבי חוות דעת ורופאים - לפעמים כמספר הרופאים כן מספר הדעות, ולפעמים לא. חשוב שתמצאי רופא/ה שתוכלי לסמוך עליו/ה.
יש דף המלצות על המלצות רופאי נשים את יכולה לעיין בו.

לגבי פרוגסטרון - בשיטת מעקב פוריות (ראי בדך תכנון הריון באופן טבעי ) יש אפשרות לדעת אם באמצעות הדרכה מתאימה אם יש בעיה בהפרשת הפרוגסטרון בשליש הראשון להריון ואז מיד "לחזק" באמצעות תוספת אם זה אכן מה שצריך, ואין בעיה אחרת.

אני ממליצה לך ם לפנות לפורום אובדן הריון-תמיכה בתפוז.

רציתי לתת לך
חוויה לא נעימה, קחי לך את הזמן להתאבל ולהתאושש, תני לגוף ולנפש לנוח קצת לפני שאת ממשיכה הלאה.

מאחלת לך הריון תקין בריא וקל בקרוב במהרה בימינו.
בקשר לשאלות שלך- אין לי מושג בדברים האלה.

לא רוצה התערבות אבל חוששת מלאבד עוד הריון

לא הייתי במצבך, אבל קיבלתי חיזוק פרוגסטרון בתחילת ההריון (בגלל קריש דם ברחם, ודימומים שיצרו מצב של הפלה מאיימת). מדובר בנרות שיש לקחת למשך כמה שבועות - רק עד שבוע מסוים של ההריון (נדמה לי 11? לא זוכרת, זה היה מזמן....) כדי שלא ישפיע על העובר. אני לקחתי את הנרות ותוך כדי תהיתי אם האפקט שלהם לא פסיכולוגי בלבד (יש דעות לכאן ולכאן לגביהם). אבל לקחתי, כי בלחץ שהייתי שרויה בו גם זה עזר לי. בכל אופן, מכאן והלאה ההריון היה תקין לגמרי.
מבינה שאת רוצה להימנע מהתערבויות, נסי לקבל החלטה שתתן לך כמה שיותר ביטחון ושקט נפשי.

תני לגוף ולנפש לנוח קצת לפני שאת ממשיכה הלאה.
בהצלחה.

לבמבית
אם התחיל דימום מדוע רצת לביה"ח ?
למה לא נתת לטבע לעשות את שלו?
עברתי מקרה דומה לפני 4 חודשים . זה היה יום שעבדתי בגינה ואז ראיתי כתם חום שלא האמנתי שיתפתח לדימום בלתי פוסק!
ניתקלתי בשתי רופאות חסרות רגישות ששלחו אותי לגרידה,אמרתי שלום והלכתי. בעלי נילחץ ואני בשלי - הביתה מיד! לאחר שבוע של דימום עשיתי אולטרא סאונד והרחם היה נקי ולא ניצפה כל הריון.
היה קשה נפשית ,אני מבינה מה עברת. ביטלתי את הטיול לחו"ל כיוון שזה לא היה שייך מבחינתי- הייתי עצובה מאוד.
לפני כ 10 שנים עברתי לידה בחודש חמישי - עובר מלא מומים והייתי חייבת ללדת כי סיכן את חיי.
בין לבין יש לי שתי בנות נהדרות.
מאחלת לך את כל הטוב שקיים בעולם.
כנסי מהר להריון ותראי רק טוב בע"ה.

עוד בעיניים נפוחות מדמעות, התחלתי שלשום חודש רביעי, קניתי בגד חדש, קיבלתי ספר חדש, ואתמול הוא נשפך ממני החוצה, זה התחיל בכאבי-בטן, שבערב המשיכו למה שנראה לי כצירים,ראיתי בשעון שזה בדיוק כל 2 דקות, החלטנו להשאר בבית כשהתחיל הדימום, אבל הצירים התחזקו, אז הגענו למיון, איך שהגענו ירדו לי המים, ורק אז הבנתי-שנגמר. בכיתי בטרוף,מפרה את השקט שבמיון באמצע הלילה, נשפך ממני דם בכמויות, הלכתי לשרותים והכל יצא...רק בעלי היה ושמר ותמך ועזר, לצוות זה היה עוד חיתול להחלפה, המליצו על גרידה וביקשנו לחכות עד הבוקר, כל הלילה קיוויתי שזה סיוט שיעבור והתפללתתי שה' ינקה לי את הרחם, בבוקר הדימום הפסיק ואיפשרו לי להחליט שמה שנשאר יצא בעצמו. הרגשתי ששם רק נגמר "החלק הקל",איך יוצאים מכאן לעולם? איך אומרים למי שרק לפני יומיים סיפרנו לו בסוד????
בעיקר מרגישה שפוחדת לחיות, שלמרות שחיכנו כל-כך הרבה להריון הזה- פוחדת לעוד אחד. בא לי לישון ולהתעורר בחודש תשיעי...
זהו לבנתיים.
תפילות.

קוראת ותומכת, כמה קשה...