אני בסוף חודש תשיעי, נשואה ואמא לילדים.
מרגישה שאין לי תמיכה מבן הזוג ומאף אחד בעצם.
בדרך כלל אני החזקה בקשר בינינו והקשר סביר. ברגעים בהם אני זקוקה לתמיכה או עזרה אני כל פעם מגלה שאני בעצם לבד...
בן הזוג שלי הוא לא אדם רע אך מאד ילדותי ואנוכי. כל עוד אני חזקה אנחנו מסתדרים- אם יש מריבה, אני המפסיית והמדברת והמוותרת. אני בעצם מגדלת ילד נוסף (ולא, זו ממש לא הגזמה) בהרבה מובנים. משום מה אני כל פעם מאמינה שברגע המשבר הוא ימצא את הכוח להיות בוגר וחזק ותומך (הוא כל פעם מבטיח)- רק כשאני ממש-ממש חייבת את זה והוא כל פעם מאכזב מאד.
במה הוא ילדותי: הצרכים שלו מעל הכל- אם הוא רעב הוא לא יכול לדחות את האכילה לדקה אפילו, גם אם יש מצב חירום בבית וגם אם אני חייבת עזרה של כמה דקות הוא יהיה זעוף ויגיד כמה שהוא רעב. הוא מכור למשחקי מחשב וממכר את הילדים בזמן שהוא שומר עליהם- הוא עובד חלק מהזמן מהבית והרבה פעמים מתפתה לשחק ואז צריך לעבוד עד מאוחר מאד (אחרי שהבוס שלו נוזף בו...). הוא לא מסוגל לשמוע ממני קיטורים (בהריון למשל), למשל אם אני אספר לו כמה שהורידים ברגליים כואבים לי כי עמדתי הרבה לצורך הטיפול בילדים הוא מיד יספר לי איזה פצע "אכזרי" יש לו על הלשון. הוא לא מסוגל לשמור על היגיינה אישית בסיסית ללא תזכורת (הוא לא מסתפר עד שאני אגיד לו, הוא יכול לא לגזור ציפורניים מעל חודש אם אני לא אגזור לו, הוא לא מחליף לבנים, הוא יכול להכנס למיטה עם רגליים מלוכלכות מאד בבוץ, הוא אוכל עם הידיים מהצלחת- גם קציצות ותבשילים ולא שוטף אותן אלא מנגב בחולצה ואם אני מסתכלת אז הוא מנגב בגופייה כי אז "לא רואים"), הוא קורע ומלכלך בגדים (ולא, הוא לא עובד בעבודה מלכלכת בכלל) וצריך להזכיר לו להחליף בגד או לא ללבוש חולצה שחסרים בה שני כפתורים וכו'. הוא לא יודע לעשות כלום מה"עבודות הגבריות" בבית (זה דווקא פחות מפריע לי כי אני יכולה לבד).
כשמבקשים ממנו לעשות משהו מתחום הסדר והניקיון התגובות שלו זהות לתגובות הילדים: "כבר סידרתי את זה מקודם" או "הילדים בילגנו את זה" או "אחר כך".
אסור להעיר לו כי אחרת הוא נכנס למגננה מאד דרמטית, טוען שאני לא אוהבת אותו ומציע להתגרש (בלי להתכוון לזה באמת). בקיצור אני מרגישה לפעמים שאני מגדלת עוד ילד שדורש הערכה של מבוגר.
למה אני כן חיה אתו- כשהוא במצב רוח טוב הוא נדיב ונחמד (אם כי גם הנדיבות שלו קצת ילדותית, למשל, הוא יכול לקנות לי מתנה שגם אין לי שום צורך בה וגם חורגת בהרבה מהתקציב שלנו), הוא מפרנס אותנו, הוא אוהב אותי ואת הילדים בדרכו וגם אני בכלל לא במצב של לבחון את הקשר שלנו כרגע- אני פשוט חייבת קבלה ותמיכה ומרגישה טיפשה ש"נזכרתי" רק עכשיו, הרי זה היה כ"כ צפוי לא לקבל את זה ממנו, אבל משום מה באמת האמנתי ש"הפעם זה יהיה אחרת"...
איך כל הסיפור התפוצץ לי בפנים: נהייתי כבדה, ביקשתי יותר עזרה עם הילדים ובעבודות הבית וכשהרגשתי במקרה מסויים שהוא לא עזר לי ואמרתי לו שבזמן הקרוב אני צריכה קצת יותר עזרה לקראת הלידה הוא אמר ש"את נכנסת להיריון רק כדי להטיח את זה בי". גם אם הוא היה מכה אותי הוא לא היה פוגע בי יותר- הרי ההחלטה על ההריון הייתה משותפת והרי רב הזמן תפקדתי כרגיל ואפילו לקטר לא העזתי כדי לשמור את העזרה שלו רק ממש לסוף...
כשהסברתי לו כמה זה פגע בי הוא התחיל מריבה קטנונית על זה שגם אני פוגעת בו כשאני מעבירה עליו ביקורת וכו' ולא היה לי הפעם כוח להשלים ולפייס אותו. בכיתי כל הערב וגם קמתי בוכה בבוקר שלמחרת. אחרי זמן מה הוא אמר שבאמת זה לא היה יפה מה שאמר לי ואמר שצריך ללכת לטיפול זוגי- אמרתי שטיפול באמת יכול לעזור אבל כרגע אני לא במצב של ללכת לטיפול- אני פשוט צריכה תמיכה ואהבה לקראת הלידה וקצת אחריה ואני מבקשת ממנו שיוותר על גאוותו ויהיה נחמד אלי סתם ויעזור לי בלי להתמקח על כל דבר קטן וידחה רק לזמן קצר את הצרכים שלו מפני הצרכים שלי עד שאני אתחזק פיזית ונפשית. הוא נהיה "ברוגז" ולא מתקשר אתי עד עתה.
אני לא טיפוס מיואש בדרך כלל- אני מאמינה שיהיה טוב והכל יסתדר אבל פתאום הכל נראה לי מאד לא בסדר ואני חסרת אונים ומרגישה שזה תוקע אותי במקום ממש גרוע בתזמון הכי גרוע. אני מרגישה שאין לי למה ללדת, מרגישה חסרת כוחות לגמרי.
מה אפשר לעשות? הרי גם אם אלך ואפייס אותו, הוא חש בלחץ שלי מחוסר התמיכה והוא באמת לא יתמוך ברגע המכריע מצד שני- איך אוכל לסמוך עליו? בלידה הראשונה הוא נהיה עייף (הוא לא היה ער יותר מדי, אלא פשוט הגיע זמן השינה שלו) ונרדם וכשניסיתי להעיר אותו בצירים הכואבים מאד הוא קרא למיילדת וביקש ממנה שתרדים אותי כי הפרעתי לו לישון (למרות שסיכמנו שהוא יעזור לי לעבור את הלידה ללא משככי כאבים)- אחר כך הוא הסכים שזה היה לא יפה, אבל טען שהיה מאד עייף... בלידה השניה הוא לא היה נוכח, זו הייתה לידה קשה שאיבדתי בה הרבה דם ולא הייתי מסוגלת להחזיק את התינוקת בלילה (המוגלובין 7) וכשביקשתי ממנו להחזיק אותה כשהיא בכתה הוא ניסה לתת אותה לתינוקייה למרות שהיינו ברומינג אין וסיכמנו שחשוב לנו שהתינוקת תהיה רק אתנו.
עצוב לי מאד.

נשמע לא פשוט בכלל
נראה לי שאת צריכה תמיכה בכמה רבדים
אולי תיצרי קשר עם תומכת לידה? זה עוד לא מאוחר
נסי לחפש אשה שתתחיל להכיר כבר עכשיו את ילדיך ותעזור לך איתם ובעבודות הבית אחרי הלידה
דברי עם חברה טובה שתפי שתפי שתפי
נראה לי שאת צריכה חיבוקים
מגע
אולי עיסוי ממטפלת

דאגי לעצמך
התחזקי

קוראת ומזדהה. כמו שאת מתארת את זה, זה מזכיר לי דברים. מצטרפת להמלצה על תומכת לידה, או חברה קרובה או קרובת משפחה שאת מרגישה בנוח איתה: נראה לי הכי דחוף שתהיה לך תמיכה בלידה ומיד אחריה, אחר-כך כל השאר.

תודה רבה על התגובות.
חשבתי על תומכת אבל אני יוצרת קשרים עם אנשים לאט-לאט ויש מעט מאד אנשים שהייתי מרגישה קרובה אליהם כדי לקבל תמיכה, לכן גם אם אמצא תומכת שתסכים ללוות אותי בשלב כ"כ מאוחר אני חוששת שאתבייש ממנה ולא ארגיש מספיק נוח אתה (הייתי צריכה לחשוב על זה קודם...). אני גם חוששת להעלות את הנושא בפני בן זוגי כי אין לי מושג איך הוא יגיב (כי כרגע הוא מאד "ברוגז" וכדי לדבר אתו אני אצטרך קודם לפייס אותו ואין לי כרגע כוחות נפש בשביל זה).
אין לי קרובות משפחה קרובות לא פיזית ולא נפשית. אין לי כרגע חברה מספיק קרובה ופנויה שארגיש בנוח לשתף אותה.
יש לי מישהי שתעזור לי בעבודות הבית בתשלום.
מגע זה בכלל נושא כאוב- אני נרתעת ממגע מאנשים שלא מאד-מאד קרובים אלי, כרגע גם ממגע עם בן הזוג. האמת היא שאף אחד משום מה לא מחבק אותי כשאני חושבת על זה- אולי כי גם אין לי מספיק אנשים קרובים וגם כי אני נחשבת מאד חזקה.
אני פוחדת שאני עוצרת את הלידה (בפעם שעברה בשלב זה כבר ילדתי) ושומרת את התינוק בפנים כי לא נוח לי שהוא יוולד עכשיו- אולי זה נשמע טיפשי ולא הגיוני, אבל ככה זה מרגיש. אני מרגישה מכווצת מפחד להיות לבד פתאום עם כל השינויים אחרי הלידה, אני בכלל לא מסוגלת לדמיין איך להשיג לעצמי עזרה... מקווה שתהיה כימיה ביני לבין המיילדת, אבל זה לא מספיק.

אל "תעלי את זה", פשוט אמרי את זה.
"אנחנו צריכים תומכת לידה בלידה. ביררתי. העלות תהיה X שקלים, והטלפון שלה הוא כך וכך. כל מה שאני מבקשת ממך זה שתיקח אחריות על להתקשר אליה ברגע הנכון." (את לא צריכה אפילו שהוא יתקשר אליה, רק שהמוקד של הנושא והשיחה יהיה זה ולא אם בכלל את צריכה. את צריכה וזהו.)
בקשר ללהרגיש לא בנוח, תשמעי, יש כאלה נשים, שאין להרגיש איתן לא בנוח. יש להן אור מיוחד. אני בטוחה שאם תבקשי ותזמיני ותזמני, תקבלי פה המון עצות טובות טובות שיעזרו לך למצוא ולהעזר.

בקשר לכימיה עם המיילדת... או אה. אני אגיד לך מה הרגשתי כשכתבת את זה... לי היתה מיילדת מהגהנום בבית החולים. אוי, אני לא רוצה להלחיץ אותך... אבל את מוכנה לקחת את הסיכון שתהיה מיילדת מזעזעת ברגע האחרון, יחד עם הלחץ שלך מהלידה וחוששת מלשים איתך בפינה תומכת לידה מעולה בהתראה של כמה ימים? אני אומרת, עזבי הכל ומצאי מישהי מתאימה שתתמוך בך (זו יכולה להיות גם חברה טובה או אמא או אחות. פשוט מישהי שתתן לך יד בלידה ותשמור עלייך. )

שום דבר שכתבת לא נשמע טפשי או לא הגיוני. את ברורה עד כאב. אני מרגישה אותך עד פה. בחיי.
מה שכן, את בסוף הריון. הרבה מהדברים שמעסיקים אותך כרגע נוגעים לתחושת הבטחון שהרבה נשים מחפשות לאחר הלידה. ואת אומרת שאת לא בטוחה שאת תקבלי את התחושה הזאת מבן הזוג. לא עכשיו, לא במהלך ולא לאחר הלידה.

אם כך, עזבי לרגע את ה"נחשבת" חזקה הזה... את צריכה עזרה, את יכולה להחשב חזקה אחר כך... איך עוזרים לך עכשיו למצוא תמיכה למהלך ולאחרי הלידה?

מצטרפת לכל מילה של קודמותיי
תשמעי, יש כאלה נשים, שאין להרגיש איתן לא בנוח. יש להן אור מיוחד. אני בטוחה שאם תבקשי ותזמיני ותזמני, תקבלי פה המון עצות טובות טובות שיעזרו לך למצוא ולהעזר.
תכתבי באיזה איזור את נמצאת? שנוכל להמליץ לך על כאלה עם אור מיוחד..

אין לי קרובות משפחה קרובות לא פיזית ולא נפשית. אין לי כרגע חברה מספיק קרובה ופנויה שארגיש בנוח לשתף אותה


חשוב חשוב מאוד שתהיה לך תמיכה בתקופה שלאחר הלידה, אנא נסי לרפד את עצמך כבר מעכשיו, בבייביסיטר, בישולים, דולת-פוסטפארטום מישהי שתחבק ... בעצם, כל מה שיבוא לעזרתך. לא מדובר במותרות ואת לא צריכה להתבייש בשום דבר, בכלום.

שום דבר שכתבת לא נשמע טפשי או לא הגיוני. את ברורה עד כאב. אני מרגישה אותך עד פה. בחיי.

כמה כאב, אהובה נגעת לי בלב והעלת דמעות בעיני...
ואת צודקת יקרה זה לא הזמן לטיפול זה הזמן לאהבה, המון אהבה...
אחרי הלידה בטח שיש לכם הזדמנות לתיקון לך ולו לשבור את הדפוס הזה של את חזקה והוא חלש. אבל עכשיו יקרה שלי.. אהבה ותמיכה ועוד אהבה...
תתחילי להתאמן בלבקש תמיכה, ומצאי לך מגרש אימונים נוח בשביל זה.
דולה היא מגרש אימונים נוח, מצאי אחת כזו שלא תתן לך להתכווץ ולברוח לבדידות
וכן אני יודעת את יוצרת קשרים לאט... ואייך הגעת לרגע האחרון... וקודם צריך לפייס אותו... ומגע כואב...
כן יקרה מרגישים את הכאב עד הנה...
הבדידות הזו שהקפת עצמך בה כל חייך, הכיווץ הזה של הפחד. ממה את מפחדת באמת?
ובאיזו חוכמה זיהית שאת עוצרת את התינוק עם הכיווץ הזה
יקרה השתמשי בחוכמה הזו שלך כדי לבדוק:
את שמה לב אייך יצרת לך את הבדידות? את המילכוד הכפול הזה של צריכה תמיכה אבל לא יכולה לקבל?
חזקה כל כך בודדה כל כך כואבת כל כך... מדממת...
מקסימה שלי בטח שתמצאי לך תומכת טובה... רק תגידי... מי אם לא את ראויה לאישה הנהדרת ביותר שתבוא ותחבק אותך... אלוהים כמה שאת ראויה לחיבוק...
רק תאפשרי יקרה.

והמרגיעון אומר
הכאב אינו בשינוי עצמו, אלא בהתנגדות לשינוי

ניצן, תודה על התגובה.
אני לא יודעת למה אני פוחדת לכתוב בצורה יותר מפורטת (פוחדת שמישהו יזהה אותי).
זה מצחיק אבל כשכתבתי על כימיה ביני לבין המיילדת גם חשבתי על המיילדת שהייתה אתי בלידה הקודמת והכינוי "מיילדת מהגהינום" בהחלט הולם אותה.. לכן הפעם אני מתכוונת ללדת בבית. אני מכירה את המיילדת שתהיה אתי והיא הייתה נחמדה עד כה ואני מקווה (ומאמינה שכך גם יהיה)שגם בלידה יהיה לי נחמד אתה. אני מתפלאת על עצמי שכתבתי "מקווה" הרי נפגשנו והכל נראה טוב, אבל מצד שני כשהבן זוג שהוא האדם הקרוב ביותר "פתאום" (למרות שזה לא באמת פתאום) לא עונה על הציפיות הכי בסיסיות אז פתאום הביטחון מתערער באופן כללי ולא רק בנוגע עליו.
אני חושבת שבגלל לידת הבית אני לא נחושה מספיק למצוא תומכת כי אולי רק המיילדת תספיק (למרות שמראש כן ציפיתי לעזרה מבן הזוג). מחר אני אנסה לשקול את הנושא שוב.
בקשר ללהרגיש לא בנוח לבקש עזרה גם לא סיפרתי מספיק- בגלל שאני אצטרך עזרה עם הילדים "שיריינתי" שתי חברות שיקחו אחריות על הילדים בזמן הלידה ולא נשארו לי עוד. גם לבקש עזרה בשמירה על ילדים זה יותר פשוט מאשר לבקש תמיכה רגשית לפני- במהלך- ואחרי הלידה. זה לא רק כי אני "נחשבת חזקה"- זה בגלל שלבקש תמיכה מהסוג הזה דורש חשיפה של קשיים בזוגיות ועד כה לא יצא לי לדבר על זה עם אף אחד. דווקא לא בא לי להחשב חזקה- בא לי עכשיו שמישהו כן ידע שלא טוב לי ויעזור לי.
זה עוזר לי לכתוב את מה שאני מרגישה וגם מעודד לקרוא תגובות.
בן זוגי מעמיק את ה"ברוגז" והולך לישון בסלון עם השמיכה והכרית שלו. אני לא מצליחה להירדם אבל אנסה בכל זאת עוד פעם...

אוף, כמה כואב לי לקרוא את הסבל והכאב שלך, מקווה מאוד שתמצאי את הכוחות ואת התמיכה שאת זקוקה להם.
תתרכזי עכשיו בעצמך ובתינוק המקסים שעומד להצטרף למשפחה שלכם.

מאחלת לך לידה מעצימה ומקסימה.
עוקבת אחרייך ומקווה בשבילך שהכל יהיה בסדר.

אשמח לנסות לסייע, אם זה במציאת דולה וגם ובעיקר בהקשבה והרגעה כרגע לקראת הלידה, ואם תרצי גם אחריה. בכך אני עוסקת. נשמע שאת מוצפת חרדה ומבולבלת בתקופה בה את צריכה להרגיש מוגנת את מרגישה חשופה ובודדה.
אני עובדת סוציאלית קלינית המסייעת לאמהות ומגיעה לפגישות גם הביתה אם יש צורך. (מופיעה ב במה אנו עוסקים).
תרימי אלי טלפון 052-8799540

הנה חיבוק ממני. מנסיוני הרע, מאד מאד ממליצה לא לסמוך רק על המילדת, קחי דולה בנוסף, הרי הן לא בהכרח עונות על אותה פונקציה. אם זה יתברר כמיותר, איבדת כסף. אם זה יתברר כנחוץ, כדאי שיהיה! נראה לי שגם בעלך יהיה מרוצה מכך (לפחות בדיעבד), אולי בזכות זה שלא תהיי תלויה בעזרתו בלידה הוא כן ימצא כוחות לעזור לך. אם את מאיזור י-ם אשמח להיפגש:

תודה רבה על התגובות המחזקות.
אני לא יכולה להגיב כרגע כי צריך לטפל בילדים ובבית.

כמה נכון כתבת לבקש עזרה בשמירה על ילדים זה יותר פשוט מאשר לבקש תמיכה רגשית... ולכן הצעד הזה שעשית לפתוח לעצמך פה הודעת של בקשת תמיכה הוא צעד חכם ונכון כל כך. כאן את יכולה להיות חלשה לספר על כל הקשיים...
תמשיכי לכתוב יקרה, זה עוזר זה חשוב... זה מאפשר לך לחשוף דברים בצורה בטוחה. זה מחזק...
תמשיכי מתי שאת יכולה

ואני רוצה לספר לך גם שהרבה דולות לוקחות לידות בית בחינם (סוג של אידאולוגיה) ויחד עם זה יש המון אופציות מלבד דולה. תכתבי פה הכתיבה מחזקת ופותחת אפשרויות חדשות...

אישה יקרה השם מזמן לך ניסיונות לא קלים אבל לפחות לפי אמונתי הוא נותן לנו דברים שאנו יכולים לעמוד בהם....
זה לא תמיד מנחם אבל אותי זה קצת מחזק.
קודם כל אני ממליצה לך בחום לקחת דולה במקרה (או לא) אני ממליצה על הדולה שהיתה איתי בלידה (יודעת ליצור קשר מהיר בלתי אמצעי ועושה את עבודתה בנאמנות פשטות והרבה אהבה... דלית מעיין-049840105
דבר שני אני ממליצה להפגש עם איתמר פרלמן בפרדס חנה הוא נפגש עם זוגות (חינם) מתוך שליחות אמת...
לנו הוא עזר ביותר בפגישה אחת ושלחתי אליו עוד זוגות (רבים) והייתי אומרת עליו שהוא פשוט קוסם (שהוא לא ישמע אותי אומרת את זה)
אני כותבת לך אולי קצת פרקטית אבל אני גם בסוף הריון שלישי עם שני קטנים בבית ואני יודעת כמה עזרה ותמיכה צריך ברגעים אלו.
ולעיתים מהלכים כאלה יכולים לתת קצת שקט ומקום עשייה שונה.
כולי תפילה שתעברי את הקושי ותזכי ללידה קלה לזרע בר קיימה לשלום בית ולנחת רוח

קודם כל,

ודבר שני -

מצאי לך עזרה לאחר הלידה

זו העיצה הכי טובה שאני יכולה לתת לכל יולדת, ובוודאי למישהי שאין לה עזרה אחרת. זה גם יעזור לך להגיע ללידה בפחות חששות לגבי מה יהיה אח"כ. לנו הגיעה הביתה דולה פוסט-פרטום למשך שבוע אחרי הלידה, וטיפלה בהכל. סידרה, ניקתה, האכילה אותי, עשתה כביסות, עזרה בהנקה, בדקה את התפרים, ועזבה אותנו אחרי שבוע עם בית מצוחצח, שבו כל מה שעשיתי היה לדאוג לתינוקת החדשה. אין לי דרך להדגיש מספיק כמה זה חשוב. דולה כזו עולה בישראל כ-50 שקל לשעה פלוס נסיעות, כלומר כ-300 שקל ליום עבודה. אם את יכולה להרשות לעצמך, זה שווה לדעתי כל אגורה.

הנה show]לינק top[/po].asp?link=2 לדף של עינת אהרן, שבאה לעזור לחברה שלי לא מזמן אחרי לידה, גם מישהי כמוך עם ילדים גדולים יותר. את יכולה כמובן לגגל "דולה פוסט-פרטום" או "תומכת לאחר לידה" כדי למצוא מישהי אחרת באיזורך אם זה לא מתאים.

בקשר ללהרגיש לא בנוח, תשמעי, יש כאלה נשים, שאין להרגיש איתן לא בנוח. יש להן אור מיוחד.
אחת מהן שהיא מופלאה אמיתית היא
דלית מעיין - 049840105
הייתי לוקחת אותה מחר אם הייתי גרה בסביבה...
תחשבי גם האופציה של דולה פוסט-פארטום (אחרי הלידה)

מחזקת אותך מרחוק, ללידה קלה והתחזקות מהירה.

שוב תודה לכל המגיבות.
בינתיים השלמנו (מובן שאני עשיתי את הצעד הראשון אבל גם הוא הרגיש שהוא פגע בי ורצה כבר להתפייס) ובן הזוג שלי מסכים שיש צורך בלמצוא תמיכה נוספת (למרות שהוא גם הבטיח להשתדל לעזור גם הוא לא לגמרי סומך על עצמו- קשה לו במצבי לחץ).
דיברנו עם כמה דולות מהאיזור שלנו (ירושלים ודרומה) ובינתיים זה לא הסתדר עם אף אחת... מחר אמשיך לנסות.
אני שוקלת את הרעיון שבן הזוג יטפל בילדים בזמן הלידה ואחת החברות תהיה אתי, אבל זה עדיין קצת קשה ממש לבקש את זה, קודם כל כי הרעיון של לידת בית קצת מפחיד אותן ואני לא רוצה שהחששות שלהן ישפיעו עלי וגם כי זו נראת לי בקשה לא רגילה (לפחות בסביבה שבה אני חיה)- אני צריכה אומץ בשביל זה.
יש לי מישהי שתעזור לי בעבודות הבית (היא התחילה כבר לפני שבועיים), אמנם היא צעירה וצריכה שיגידו לה מה לעשות כך שחלק מהאחריות עדיין נשארת עלי אבל בכל זאת זה עוזר והיא זמינה יחסית לאופציות האחרות ששקלתי.
אני חושבת שמה שמציק לי יותר מכל שאין לי למי לקטר ולספר על כל הקשיים- לכן הכתיבה מאד-מאד עוזרת (וגם לקרוא תגובות תומכות וחמות).
הייתי שמחה להמשיך לכתוב אבל אני מכריחה את עצמי ללכת לישון כדי שאצליח לתפקד מחר.
לילה טוב.

תשמעי, נשמע בעיקר מאד מאד אופטימי. אמנם לא הכל נפתר, אבל אתם בדרך הנכונה. כתבתי לך אתמול בערב ולא שלחתי, ותראי איך יצא מדויק! (הססתי אם לשלוח והחלטתי שלא, כי באמת חושבת שהמוקד צריך להיות את ולא הוא...)

_ראשית לכל - אין לך ממה להתבייש! לכולנו יש תקופות קשות יותר ופחות בזוגיות. כאמור, אלה בעיות שאפשר יהיה להתמודד איתן אח"כ. כרגע את ממש בפתחה של תקופה של הזדקקות. אז המוקד לא צריך להיות הוא אלא את.
אני עושה פה קפיצה מרחיקת לכת ומשערת שהוא מבוהל מזה לא פחות ממך. שהילד הקטן בפנים צועק "לא לא לא..." ובאמת מבוהל. אני מקווה בשבילך שהוא יתפוס את עצמו לפני רגעי האמת ויעמוד לצדך. אבל באמת, זה פשוט לא חשוב עכשיו... נשמי עמוק, התמקדי בעובר ובעצמך.
אני זוכרת רק במעורפל, אבל אם אני לא טועה, היו כבר כמה וכמה סיפורים פה על גברים שחטפו רגליים קרות קצת לפני הלידה והתאוששו בזמן. מאחלת לך שזה מה שיקרה גם אצלכם @}_

ואת יותר ממוזמנת לקטר חופשי פה.
מאחלת לך שינה טובה ועמוקה וממלאת ברעננות ובכוחות למחר טוב יותר.

תודה שאת מעדכנת,
שימי לב כמה השגת מאז שפתחת את הדף. נכון שאת עשית את הצעד הראשון לפיוס אבל הוא הרגיש שפגע בך...הוא שם לב לרגשותייך....
משהו השתנה וחשוב מאד לשים לב במידת האפשר למקומות הקטנים האלו, שינוי שנעשה בצעדים זעירים אבל יש תנועה. את שמה לב? חשוב שתחזקי את עצמך על ההתקדמות הזו, מגיע לך. את עושה עבודה אמיצה מאד וזקוקה גם לתמיכה מעצמך.
הרעיון שבן הזוג יטפל בילדים בזמן הלידה ואחת החברות תהיה אתך הוא רעיון חכם מאד, מאד טבעי שקצת קשה לבקש, וודאי שאת זקוקה לאומץ, וכבר הוכחת שיש לך כזה... שימי לב עם מי מהחברות את מרגישה הכי בנוח.
את יכולה גם להתיעץ עם זהר כרמי באתר "http://www.zoharbadka.co.il/Site/Templates/homePage.asp" אולי יש לה רעיונות לתומכות שיתאימו לך. יש לה המון ידע בכל מה שקשור לאנשי מיקצוע בארץ, היא מאד קשובה.ויש אנשים שקל להם יותר לדבר בטלפון עם מישהי שלא מכירה אותם.
תמשיכי לכתוב ולקטר פה, זה חשוב וטוב
ואם זה בסדר מבחינתך, ורק אם נכון לך לענות, הייתי רוצה לשאול אותך - מה זה ההפך מבדידות עבורך?
לילה טוב

מאחלת לך לידה טובה ובריאה וחוויתית וכמו שנכתב פה קודם: זמן להתרכז בעצמך, מציעה לעזוב את העניין הזוגי לתקופה אחרת בחיים, ללכת בין הטיפות ולעשות את הכי טוב בשבילך כאן ועכשיו.
הבדידות מובנת לי..גם הילדותיות שלו...מזדהה,
תמשיכי לקטר חופשי חופשי,
ספרי מה עובר עלייך ואולי אם את מצליחה לחשוב מחשבות חיוביות ולעטוף את עצמך בעולם קסום של חיים.. חזקי ואמצי (את כבר חזקה ואמיצה)
@}

ממליצה לך לנסות לדבר עם שירלי מבית זית (כדולה) - 0543004406

לא היה לי זמן לכתוב עד עכשיו.
תודה על התגובות.
עדיין לא מצאנו דולה. כמעט התייאשתי מזה כי שמעתי יותר מדי תשובות שליליות.
חושבת יותר בכיוון של חברה אבל היא נסעה ורק מחר אוכל לדבר אתה (אם יהיה לי אומץ).
מה זה ההפך מבדידות עבורך?
ההפך מבדידות עבורי זה קשר. קשר טוב- כשאתה פתוח כלפי מישהו, חש אותו, מקבל אותו (וזה צריך להיות הדדי).
אפשר להיות מוקף באנשים ולחוש בודד כי אין קשר מספיק טוב עם אף אחד, כי אתה לא יכול לדבר על מה שמעסיק אותך באמת עם אף אחד...
כל אחד זקוק לקשרים מסוג שונה וגם הצורך אצל אותו אדם משתנה כל הזמן. היום דיברתי עם מישהי שאין לה כמעט קשרים וזה טוב לה- זו הבחירה שלה כרגע והיא לא מרגישה בודדה.
היו לי דווקא כמה שיחות טובות עם בן זוגי. באמת קשה לו בשעות משבר אבל אני יותר משלימה עם זה ופחות כועסת עליו- לפעמים אולי יותר נכון לקבל תמיכה ממקורות אחרים ולא ממנו. הוא גם מודה שאם תהיה עזרה נוספת זה יוריד ממנו את הלחץ ויעזור לו להיות יותר יעיל.
משתדלת לחשוב חיובי אבל זה הולך לי יותר טוב בבוקר- בלילה משום מה עולים החששות והפחדים. אולי אני צריכה ללכת לישון מוקדם יותר... הבעיה שלפעמים יש מעט מדי שעות ביממה ויותר מדי דברים לעשות.

דולה נהדרת בירושלים
מירב כץ-025855233
מציעה להתייאש רק אחרי שתימצאי)
בהצלחה

תודה על ההמלצות.
אני לא מצליחה להרפות, מרגישה כל הזמן במתח. לא מצליחה לא להיות מושפעת מהמתח של בן זוגי (יש לו המון מתח בעבודה שמקרין על כל החיים שלנו).
יש לי סיפור מוזר לספר מהיום:
רציתי לדבר עם חברה (על הלידה המתקרבת והאם היא תרצה לתמוך בי בלידה), אבל עוד לפני שהספקתי לומר משהו היא הספיקה לספר לי ששכנה שלנו שהייתה אמורה ללדת שבוע לפניי ילדה תינוקת מתה... מיד עבר לי הרצון לדבר אתה ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב על מה שהיא סיפרה לי וכמה שזה נורא.
אמרתי לבן זוגי כמה שעשה לי רע לשמוע את זה דווקא עכשיו אפילו שאין לי איזה פחד מוגדר בגלל זה אבל זה לא בדיוק עוזר לי להרפות ולהתכונן נפשית ללידה שלי.
פתאום התקשרה אלי מכרה (אנחנו מפטפטות לפעמים אבל לא מעבר לכך) ואמרה שהיא שמעה שאני שמעתי את הסיפור העצוב שקרה לשכנה שלי ושזה מטריד אותי (אין לי שמץ של מושג מאיפה היא שמעה את זה ואיך היא ידעה שזה מטריד אותי) והיא דיברה אתי והרגיעה אותי ואמרה שזה נכון שדברים כאלה קורים, אבל זה לא אומר שמשהו רע יקרה גם לי והיא גם סיפרה פרטים על מה שקרה לאותה האשה ושהסיפור שלה בכלל לא קשור אליי- היא הייתה מאד נחמדה ואמרה שבכלל אם אני צריכה לדבר עם מישהו היא תמיד תשמח לדבר אתי. זה היה לגמרי לא צפוי ומאד מנחם.
אחרי השיחה אתה הרגשתי שבאמת אם זקוקים למשהו ומייחלים לו- מקבלים את זה. אולי לא בדיוק בדרך שחשבנו אבל זה מגיע בצורה כלשהי.

נשמע כאילו, איך אומרים, היקום מזמן לך משהו!
אני מנסה גם לחשוב, איך המכרה ידעה? נראה לי ברור שהחברה שסיפרה לך הרגישה במצוקה שלך וזה הטריד אותה מספיק כדי לדבר על זה. אולי לא ידעה איך לשאול אותך, ואולי נפל לה האסימון רק בדיעבד, אבל נראה שהיא חושבת עליך, אכפת לה, והיא מרגישה שיש לך קושי, ואולי לא יודעת מהו ואיך להציע עזרה. הייתי מנחשת שיש פה לא יד אחת אלא שתיים מושטות אליך בדיוק ברגע שבו את זקוקה להן.

המכרה מתאימה לך בתור מישהי שתחזיק לך יד? (היקום, וזה... נו...)

יש דולה בתקוע, אני ממליצה לך עליה מאלף סיבות. (פירטתי, אבל נמחק לי ואין לי סבלנות לשחזר...) קוראים לה גאולה, והיא טובה גם לליבכות.
בבקשה בבקשה תנסי...029960672 0522671635
לי היא עזרה מאוד בלידת בית, וגם אני אחת שקשה לה עם זה...
בינתיים אני מאחלת לך לידה ניפלאה, ושתיראי איך כל מה שאת עוברת מתבשל יחד ליצירה שתרים אותך, תשמח אותך, ותחבק אותך.

שוב לא היה לי זמן לכתוב.
חשבתי אתמול שאולי אני אלד אבל בסוף עדיין לא ילדתי. במקביל לצירים תקף אותי צורך עז לסדר, לנקות ולבשל ללא הפסקה (עד להתמוטטות מוחלטת) וכשסיימתי את כל מה שתכננתי- נגמרו הצירים.
המכרה שדיברה אתי היא אחות טיפת חלב לשעבר ונראה לי שהגישה שלה ללידת בית היא לאו דווקא אוהדת (עדיין לא דיברתי אתה על זה אבל בסך הכל הגישה שלה די קונבנציונלית אז אני מניחה שזה נכון וגם אם לא זה לא הזמן הנכון בשבילי לשאול אותה על כך). היא פשוט לא יודעת שאני מתכננת ללדת בבית אז היא לא הביעה את דעתה בנושא. זה היה סתם נחמד שהיא דברה אתי אבל היא לא תוכל ללוות אותי בלידה.

במקביל לצירים תקף אותי צורך עז לסדר, לנקות ולבשל ללא הפסקה (עד להתמוטטות מוחלטת) וכשסיימתי את כל מה שתכננתי- נגמרו הצירים.
התחלת לקנן..
איך מצב הרוח שלך?

אבל היא לא תוכל ללוות אותי בלידה.
אשמח לדבר איתך ואם תרצי גם ללוות אותך בלידה (ליוותי שלוש לידות בית וילדתי אחת בעצמי).

איפה המיילדת שלך? היא אמורה לעזור לך להרגיש בטוחה ובוודאי גם מכירה מילדות, מלוות וגם דולות למשכב הלידה .
תתיעצי איתה . זה חלק מהשרות שמגיע לך ממנה.

התחלת לקנן..
קיוויתי שאני מסיימת לקנן...
עכשיו יש לי מצברוח טוב (כי יום ויצאה השמש).
תמר ג תודה על ההצעה.

המיילדת שלי המליצה לי על שתי דולות ועם שתיהן זה לא הסתדר.
האמת היא שהיא בעצמה אשה שיכולה לתת תמיכה ולעודד. כשלא הסתדר לנו עם הדולות שהיא המליצה עליהן עדיין לא חשתי מצוקה כי חשבתי שתספיק לי התמיכה שלה ושל בן זוגי.
היא גם אמרה (אחרי שזה לא הסתדר) שאולי זה לטובה כי אני אדם די סגור ואוהבת פרטיות.
אולי כדאי לי לדבר אתה פעם נוספת לרגל השינויים שחשתי.
בכל מקרה אני עדיין מחפשת דולה אבל זה די קשה בגלל שאני גרה בחור וגם בגלל השבוע המתקדם (וגם כי לשמוע עוד "לא" עושה לי באמת לא טוב אז אני מנסה פחות בימים האחרונים).

גם אתמול חשבתי שאולי אלד (כי היו לי צירים כל 3-4 דקות במשך כל הערב ועד שתיים בלילה ואז הם עברו) ובסוף רק קמתי עייפה מאד בבוקר.
מאד משונה- עוד אשה שאני מכירה אבל לא קרובה אליה בכלל הציעה לי עזרה בלי שביקשתי ואפילו אמרה שהיא תהיה בכוננות עם טלפון בלילה ושאני ארגיש בנוח לבקש כל דבר (והיא אפילו יודעת על לידת הבית).
אולי אני צריכה להפתח לאנשים אחרים שלא חשבתי עליהם כקרובים אלי.

אני במצב מוזר עכשיו- כבר מתכנסת בתוך עצמי, מרחפת, אובססיבית בקשר לניקיון הבית, לא תמיד מצליחה להקשיב לילדים מרב מחשבות. אולי אני באמת הולכת ללדת בקרוב ככלות הכל...

אולי כדאי לחלק את הטיפול במצב ל:

1. מיידי: עד הלידה ומיד אחרי - אולי דווקא דולה פוסט פארטום או משולבת?
2. עתיד: משהו יותר איטי, מובנה, מתוכנן (ואגב, הייעוץ הזוגי - נשמע לי יוזמה נהדרת של בן הזוג! נשמע שגם הוא מרגיש שהמצב לא תקין).

איך אוזרים כוחות ללדת

עכשיו בשבילך

אולי עוד נסיון לפני שאומרת לא
איה קורן דולה ואישה מקסימה נדיבה ורגישה
גרה בתקוע
אני ממש ממש מאמינה שתשמח ל"משימה"
02-9911402

מה שלומך היום?
אני במצב מוזר עכשיו- כבר מתכנסת בתוך עצמי, מרחפת, אובססיבית בקשר לניקיון הבית, לא תמיד מצליחה להקשיב לילדים מרב מחשבות. אולי אני באמת הולכת ללדת בקרוב ככלות הכל...
אולי באמת D-:

ילדתי תינוקת מתוקה מאד בלידה קצרה ומדהימה. היו אתי: האיש, המיילדת וחברה. קיבלתי את כל התמיכה שרציתי.
מאד עזר לי לכתוב כאן- זה נתן לי תחושה שאני לא לבד, חיבר אותי לכל הנשים שילדו פעם ושיילדו בעתיד.
תודה רבה לכל מי שהגיבה.

איזה כיף לך. מזל טוב!

מזל טוב!
איזו שמחה לקרוא את ההודעה שלך.
כל הכבוד לך על השיתוף והעוצמה.

מזל טוב!

מזל טוב

מזל טוב@}

מזל טוב, חמודה.
תיהני מהרגעים הקסומים....

מזל טוב!! @}

מזל טוב!!! שמחה גם על שינוי הניק!!!
בהצלחה!
ץ

מזל טוב יקרה,
שימחת אותי מאד עם חילופי הניק
אני ממליצה לך לשמור את הדף הזה
כולנו בודדים לפעמים, ויש מצבים בהם הבדידות יכולה להיות קשה,
ברגעים כאלו דף כזה יכול מאד לעזור

שוב אני באותו המצב, רק הפעם הרבה הרבה יותר גרוע.
החיים עמוסים מאי פעם (לימודים, עבודה, בית, ילדים, סוף הריון...). הזוגיות לא פשוטה בכלל.
עברו הרבה שנים, אבל לא הלכנו בסוף לטיפול, כי שוב חזרתי לסחוב אותנו בכוחות עצמי. אני כן הייתי בטיפול,
כמעט שנה, עד שזה כבר לא התאפשר.
השלמתי עם העובדה שאני ללא תמיכה נפשית, אבל הפעם יש גם הרבה יותר מזה: הרבה התפרצויות זעם, מריבות מכוערות מול הילדים,
הילדים רואים אותי בוכה הרבה ומאד דואגים.
אני משתדלת לבקש כמה שפחות, אבל גם מה שמבקשת, הוא לא מוכן לעשות כמו שצריך, ואם אני אומרת שמשהו מפריע לי, הוא דורש שאגיד תודה על עצם העשייה בלי קשר לתוצאות
ושאפסיק "להתלונן" כי הוא כבר לא יכול לסבול אותי יותר. כשאני שואלת האם הוא בעצם מתכוון שאני צריכה לעשות את כל העבודה שקשורה לבית ולילדים בעצמי ואם משהו קשה לי ,
אסור לי להעלות את זה אפילו בצורה הכי יפה, הוא מתגונן ואומר שהוא כן עושה דברים ומתחיל למנות את מעלותיו: "את יודעת שרב הגברים לא עושים שום דבר בכלל בבית?"
מזכיר שהוא שומר על הילדים (כשאני בלימודים או בעבודה) וכו'
בעצם הוא באמת מתכוון שאעשה הכל לבד בלי להתלונן או להעלות קושי, הוא יעזור ויעשה את הדברים בדרכו (הוא לא מסוגל לעשות עבודות בית כמו שצריך ואפילו עם היגיינה אישית קשה לו מאד,
פשוט הוא גדל עם הורים מזניחים מאד מצד אחת ועשירים מצד שני, כך שהיתה מראית עין של נורמליות, בזכות העוזרת, אבל הוא לא רכש הרגלים בסיסיים ואם אני לא מטפלת בו הוא נראה מוזנח מאד).
אין מה לדבר על לראות את הקושי שלי. לא את הפיזי ובטח לא את הנפשי.
לפני כמה חודשים ביקשתי שימצא מישהי שתעזור לי בתשלום בעבודות הבית ובשמירה על הילדים (למה לא עשיתי את זה בעצמי? כי הוא אוהב להזכיר בין שאר מעלותיו את היותו המפרנס הכמעט יחיד
וקשה לי להוציא כסף שהוא "שלו", זה קושי שלי שאני לא מצליחה להתגבר עליו)הוא הבטיח שימצא, הזכרתי לו כמה פעמים מאז וזה עדיין לא קרה. לפני שבוע הזכרתי שוב ואז הוא התפרץ עלי ואמר
שאני צריכה למצוא בעצמי.
בדרך כלל אחרי מריבות אני מרגיעה, מפייסת, יוזמת דיבור ומחזרת אחריו עד שמתפייסים, שמה את עצמי בצד.
בשבועיים האחרונים השיטה הזאת הפסיקה לעבוד, יש מריבות קשות מאד ואני לא מצליחה לפייס אותו. הוא שוב מאיים בגירושין, גם מול הילדים שממש מבועתים מזה.
כשהוא לא נמצא , המצב שלי הרבה יותר טוב, מצליחה לתפקד, אמנם בצורה מאד רובוטית ובלי שמחה, אבל לפחות מתפקדת. שהוא מגיע- אני במתח נוראי, הלב שלי דופק,
אני מתפרצת על הילדים וכל הזמן בציפייה למריבה הבאה ואיך היא תגמר.
באופן כללי אין לי חשק לחיות, אני ממשיכה להתקיים כמו גופה מהלכת, רק בשביל הילדים.
ההורים שלי יכולים לעזור פיזית, אבל פוגעים בי נפשית, כי הם חושבים שאני האשמה הבלעדית בבעיות בזוגיות. לתפיסתם, גבר שמפרנס עושה מספיק, אסור לי לצפות ממנו שיעזור בבית,
או שיתמוך רגשית. אפילו לבקש ממנו כוס תה, זה פשע מבחינתם.
חברות אין לי בכלל, מתוך המצב הנוראי שלי, אני עסוקה בלשרוד ולא מצליחה לתחזק קשרים. משקיעה גם המון אנרגיות בהסתרה והעמדת פנים שהכל בסדר.
זה איכשהו שומר עלי, מראית העין הזאת, לפעמים אני מצליחה לשכנע את עצמי שהכל טוב.
בימים האחרונים הגעתי ממש לתחתית ואני פשוט לא יודעת מה לעשות: אתמול היתה מריבה מכוערת מול הילדים. כעסתי על אחד הילדים שפיזר משחק כלפים
והוא יצא להגנתו והתחיל לצרוח עלי ולקלל אותי, התחלתי "להחזיר" אבל עצרתי את עצמי, אירגנתי את הילדים לשינה ויצאתי מהבית לשעתיים כדי להרגע.
כשהייתי בחוץ, ניסיתי להתנקות מכל הכעס, לנסות לחשוב עליו טוב, לבלוע את העלבון ותיכננתי איך אפייס אותו.
כשחזרתי ראיתי שהוא התקלח ונרדם, ניסיתי לדבר אתו, להגיד לו מה היה לי קשה, ביקשתי סליחה על ההתפרצות שלי והוא אמר לי דברים מאד קשים:
שאני מטורפת שצריכה טיפול, אחרת הוא לא מוכן לחיות אתי, שהוא לא עוזב אותי רק כי אני כזאת עלובה ולפני לידה, אבל אין לו ספק שהוא לא מעוניין בשום קשר אתי,
כשאמרתי שאני במתח כשהוא בבית, הוא הציע לעזוב את הבית. יכולתי להגיד לו כמה שהוא טוב, אבל כבר לא הצלחתי לא לדבר על הקשיים שלי והוא לא היה מסוגל להקשיב,
הוא הפנה את הגב והלך כמה פעמים וכל פעם ביקשתי שמנשיך לדבר , בפעם האחרונה כשהוא עשה את זה, התחלתי לבכות ואמרתי שאני מתחננת שיחזור ונדבר הוא אמר שאין לו כוח לשמוע אותי
וממילא אין לנו מה לדבר והלך לחדר אחר.
בכיתי עוד המון, עד שנכנסתי למיטה, עדיין בוכה ונרדמתי.
התעוררתי שוב בוכה. הוא אירגן את הילדים ולא הצלחתי לצאת מהמיטה כדי לא לפגוש אותו. שלא כהרגלו, הוא דיבר אליהם יפה, בקול רך, בלי כעס. כ"כ כאב לי שהוא "לוקח" לי את הילדים.
הילדים דאגו כשמצאו אותי בוכה במיטה. הבת הגדולה לא רצתה ללכת לבית הספר, כי רצתה לשמור עלי ולעזור לי.
לפני שיצא לעבודה הוא בא לחדר שינה, התנצל קצרות ויצא.
אני מרגישה אבודה מאד, לא יודעת מה אפשר לעשות. לא יכולה להמשיך כרגיל, לא יכולה לחשוב על לידה, לא יודעת מה יהיה לי הכי פחות רע. לא מסוגלת לדבר אתו.
אין לי מישהו אחר לדבר אתו. לא מצליחה להפסיק לבכות.
לא מצליחה לגייס כוחות לעשות משהו.
התאריך שלי בעוד כמה ימים וזה נראה כ"כ מוזר.
פוחדת שנגמר לי הכוח להיות "חזקה".

והכי קשה זה רגשות האשמה: למה נכנסת למצב הזה עוד פעם, הרי היינו שם?
למה לא טיפלת בדברים כמו שצריך, מהשורש? למה את לא מצליחה להגן על הילדים שלך?
למה האמנת במשהו לא יציב, שכל פעם מאכזב?
מצד שני, אני נזכרת שלפני ההריון היה גם ביחד, היה טוב, היתה לפחות אשליה של רגש,
ההחלטה היתה משותפת, זה לא קרה בטעות... אז בחרתי לשכוח את הדברים הקשים,
להניח את הרע מאחור, לקוות שזה יקרב בינינו.

עכשיו אני מרגישה שהוא נהנה לראות אותי בשיא החולשה ולהתנהל כרגיל, זה פתאום נותן לו כוח.
אני חושבת שהוא מודע לתפקוד הלקוי שלו ובאיזשהו מקום, כשהתפקוד שלי נפגע, הוא מרגיש יותר טוב ושלם עם עצמו.
כ"כ קשה לי המחשבה הזאת.

ופתאום אני כבר לא מאמינה שיהיה טוב, כי מה כבר יכול להיות טוב?

זה נשמע באמת קשה.
את ראויה לתמיכה ולעזרה. אל תתני לעצמך לשכוח את זה.

מה כבר יכול להיות טוב?

כפי שהיה טוב, כך גם יכול עוד להיות טוב. צריך למצוא את הדרך לשם וזה לא קל, אבל בינתיים חשוב לא לאבד אחיזה באמונה שדברים יכולים להשתפר.

הלוואי שיכולתי לעזור יותר...

תודה על החיבוק.
אני ממשיכה להתנהל כרגיל, מטפלת בבית, בילדים.
הוא החליט לנסוע לקניות, בלי לשאול מה לקנות ובלי לנסות לדבר- מייאש מאד,
כי אני מרגישה שאני הצד הנפגע והוא שוב מצפה שאני אדבר ואשלים.
אולי זה בגללי, הרגלתי אותו לזה.
מרגישה שאין לי כוח להתמודד אתו, נוח לי כשהוא רחוק. עם הילדים הרבה יותר קל ככה.
מרגישה את הכעס שלו ועולה בי עלבון גדול. על מה הכעס? על זה שקשה לי? על זה שלא תמיד אני מרוצה?
הוא מסרב לראות את הטוב שבי ויש בי טוב, משחיר את התמונה.
קשה לי מאד לראות בו טוב כשהוא מטיח בי דברים קשים על סף לידה, כשהוא אומר שלא רוצה עוד ילדים (כאילו שיש בשלב הזה דרך חזרה)
שזה סיוט (ההריון שלי- בשבילו).
כבד לי לחשוב עליו, קשה לי הנוכחות שלו וזה לא אמור להיות כך!
קראתי היום סיפור לידה מצחיק מאד ופתאום מתוך הבכי שעוד לא עבר, פרצתי בצחוק משוגע. הבת הגדולה באה בריצה לבדוק אם הכל בסדר.
הרגעתי אותה שהכל בסדר, אפילו שזה לא נכון, אבל פתאום היה לי רגע שצחקתי ויכולתי לנשום ושמתי לב שקודם לא נשמתי טוב.
אני מרגישה שצריכה לעשות משהו אבל אין לי מושג מה טוב, מה נכון.

כשהוא לא כאן יש אשליה שהכל יכול להסתדר, פתאום אני מרגישה בשלה ללידה, הפחדים מסתלקים,
יש שלווה, יש כוח, יש אמונה שהכל יסתדר.
אבל בפינה מתחבא הפחד מהרגע שבו הוא יכנס הביתה, שהוא יהיה כאן ושוב אני אתפרק.
אני מנסה לחזק את עצמי, לאחל לעצמי דברים טובים, לידה טובה, בלי כאב, מהירה ושלווה בקרוב ממש, התאוששות קלה.
קשה לי מאד, אבל אני אוהבת את התינוקת הזאת, שעדיין לא נולדה, מצפה לפגוש אותה, למרות הכל.

תשובה לכל שאלות הלמה: כי את לבד, כי אין לך גב. כי אפילו אמא שלך הפנתה לך עורף בזמן שאת כל כך זקוקה לה. וחברים שלך נעלמו במקום להבין שאת בצרה ולהיות שם לצדך. בעלי כל כך דומה לבעלך. כשכולם שאלו אותי אם אני חוששת מאמהות עניתי להם שיש לי כבר מספיק נסיון מהטיפול בבעלי. במשך שנים אני משנה אותו והוא משתנה לאט לאט, אבל לא הייתי מסוגלת לעשות את זה בלי המון אנשים שאמרו לי שזה בסדר שהוא המפרנס העיקרי, שעבודה בבית עם ילדים יכולה להיות מתישה הרבה יותר מעבודה רגילה, שהוא צריך לחזור הביתה מהעבודה ולעזור בבית ועם הילד. שהראו לי איפה הדפוסים שלי פגעו בי, ואיפה הדפוסים שלו פגעו בי.
אני יותר מאשמח לעזור לך בכל דבר שאפשר. להראות לך את כל מה שהראו לי, לחבק ולתמוך. תגידי אם יש משהו שאת רוצה, יום כיף של בנות, תמיכה, כתף ,חיבוק, עזרה בבית ועם הילדים לפני\אחרי הלידה, אוכל הביתה או מקום שקט לברוח אליו. זה האימייל שלי: [email protected].
מקווה שתרצי לקבל את העזרה והאהבה שאשמח להעניק
בינתיים מקשיבה לך.....

קודם כל חיבוק גדול.
נשמע שאת מאוד אמיצה ונחושה אם את מתמודדת כל כך הרבה זמן לבד, בלי תמיכה, עם כמה ילדים ובעל שהוא כמו ילד.
מאחלת לך לידה טובה ורגועה.
ואחרי זה שווה לשקול האם זה שווה את זה.
האם החיים באמת יותר טובים איתו, שגם ככה לא עוזר לך ורק מוריד אותך נפשית.
גם ככה את מסתדרת כבר שנים די לבד.
בכל מקרה ממליצה לגייס עזרה לקראת הלידה, ממשפחה ואפילו בתשלום.
אם הוא לא רוצה למצוא תמצאי את מישהי לעזרה בתשלום.
תקלי על עצמך כמה שיותר ותזכרי שאת ראויה לאהבה ותמיכה.

תודה רבה על התגובות, זה עוזר לי איכשהו, וגם לכתוב עוזר.
שני, תודה רבה על הצעת העזרה, זה מאד נדיב. לצערי אני במצב שבו לא מסוגלת להיפתח למשהו חדש, זה מבהיל אותי.
משתדלת לשמור על מה שעוד נותר, אבל זה מאוד מעודד לדעת שאולי גם ממי שלא קשור אלי אולי אפשר לקבל עזרה, זה מקל על הלבד.
אני לא חושבת שזה הזמן להחליט החלטות מרחיקות לכת לגבי הזוגיות עכשיו, לא פנויה לזה בכלל. חבל לי שבן הזוג מתעסק בזה דווקא עכשיו,
כ"כ לא שייך.
אני עדיין לא מצליחה להשלים ולמצוא חיבור, מאד קשה לי. כשחזרתי מהעבודה ניסיתי לדבר למרות הקושי, כי אין לי עוד מישהו לדבר אתו,
וזה לא היה טוב. הכי קשה עם התקווה הקטנטנה שמסרבת להסתלק, תקווה שיהיה טוב, שהכל פתאום יסתדר, כי הרי כבר קודם הסתדר. כי קיים גם הפחד,
עובדה שהמצבים האלה חוזרים על עצמם כשאני נחלשת, אז אולי באמת כבר אין תקווה כי כל נפילה יותר כואבת מהקודמת.
בתוך כל זה יש גם את הציפייה ללידה, הפחד שהיא תתעכב והתינוקת תהיה גדולה מדי ומשהו לא יסתדר.
הילדים מאד סובלים, כי הם מרגישים שמשהו לא בסדר ואני לא מצליחה להרגיע אותם באמת כי אני לא רגועה בעצמי והם מרגישים את הזיוף.
כי איך יכול להיות שאני אומרת שהכל בסדר ואנשים רבים לפעמים, אבל זה טבעי וזה לא אומר שלא אוהבים (ואני לא מאמינה בזה עד הסוף)
ואז הם רואים אותי בוכה?
מייחלת לשינוי לטובה, כי לא מוצאת משהו שאני יכולה לעשות.
אני יכולה לגייס עזרה ללידה, לאחר כך יהיה קשה יותר.
אין לי משפחה חוץ מההורים, הם יכולים לעזור רק כלכלית, אבל גם זה מאד עוזר.
עזרה בתשלום קשה להשיג באיזור שלנו.
מזכירה לעצמי שאני ראויה לאהבה ותמיכה, אבל זה לא קל, כי יש מן אמונה פנימית שאם קורה לי משהו רע ומישהו מתייחס אלי לא יפה, כנראה שזה מגיע לי.
זה משהו שספגתי מהבית וקשה לסלק את האמונה הזאת.

אין לי כוח לנסוע ללימודים מחר, הגעתי ל"תאריך" וכלום לא נראה באופק.
נראה לי שלא בא לה להוולד למציאות נוראית, היא מפחדת.
הייתי רוצה להרגיע אותה, להגיד שהכל יהיה טוב, אבל העוברים קולטים את השקרים הכי טוב.
אין לי כוח, אין לי תמיכה, אני לא יודעת איך להשיג עזרה מבלי לחשוף את המצב הקשה בבית,
אני מתביישת בזה מאד. הייתי מחפשת מישהו או משהו מבחוץ, אבל זה דורש כוחות שאין לי,
לסמוך על מישהו שלא מכירה, לצאת פיזית מהשגרה.
השגרה והניקיון הכפייתית של הבית עוזרים לי להרגיש איכשהו מוחזקת, קיימת.
לא אהובה, לא טובה, לא יקרה לאף אחד, אבל לפחות קיימת, חיה.

מרגישה נטושה.
כואב לי.

בודדה- מקוה שתמצאי תמיכה. (ושאישך יפתיע לטובה).
את כותבת שקשה לך לבקש עזרה כי את מתביישת. לפעמים דוקא מול זרים גמורים, איתם אין הסטוריה משותפת, דוקא יותר קל להיחשף. אולי תנסי בכ״ז?
הרבה הצלחה וחסד

קוראת אותך.
שולחת לך חיבוק גדול, תמיכה מרחוק וכוחות.
את נקראת כמו אישה יקרה, אמיצה וטובה.
@}.

אוליתוכלי לפנות לדולה מתלמדת. את תקבלי תמיכה, והיא תרכוש נסיון... אפשר לפנות לכאן http://www.laledetschool.co.il/%D7%A7%D ... %D7%94.htm ולשאול מי תרצה... יש להם פריסה ארצית, מה דעתך?
ובכלל תנסי לעשות הפרדה, וזה לא קל, בין המצב כולו, ובין הלידה. בהצלחה

אני לא יודעת אם זה עוזר, אבל חשוב לי לומר לך: גם זה יחלוף. הילדה תיוולד, עם או בלי תמיכה. את מסוגלת לבד. את מסוגלת לטפל בה, כפי שטיפלת בילדיך האחרים. זה מאוד עצוב, זה נכון, אבל אין איזה קיר עצום ושחור שאת עומדת להתנגש בו. ויבוא זמן שבו יהיה בסדר. באם זה כרוך בפרידה או גדילה, כל דבר בזמנו, ויהיה בסדר.

חשוב לזכור כשקשה, לא להעצים את הקושי ולא להתחייב אליו. כבר מספיק קשה לך גם ככה. תני לעצמך להתקשות איפה שקשה ואם שניה אחר כך משהו קטן עושה לך קצת טוב, תרשי לעצמך לזרום עם זה.

מקווה שתמצאי דרך להיעזר. תמשיכי להיות חזקה. שולחת חיבוק ענק.

שלום לך,
נגעת ללבי ואני רוצה לשלוח לך סיפור, מקווה שאהבי אותו.
פעם אחת לפני שני רבות רבות היה היתה אשה שהיתה מנערת את הסדינים שלה לפני הבית בחוץ. היתה לה בטן גדולה גדולה, והיא אהבה את הבטן שלה, והיתה מחוברת אליה. היא גם אהבה מאד את התינוקת שהיתה בבטן שלה, שרה לה שירים, וכאילו כבר נתנה לה יד ליד הקטנה והמתוקה שלה. וגם התינוקת שבבטן אהבה את אמא שלה בכל לבה, האמינה בה, בטחה בה, ושמחה מאד להרגיש אותה, ולפגוש אותה בקרוב, בחיבוק, בחום ובאהבה.
שלום שלום לאשה הנחמדה, לתינוקת שלה, לסדינים המנוערים, לשמש, לירח, לכוכבים, שלום שלום לכולם.
וזה סוף הסיפור עד שנספר אותו שוב בפעם הבאה.
כל טוב ולידה טובה טובה,
מציפורי של הסיפורים.

להאמין באהבה ולמצוא אותה לעצמך ולתינוקת שלך בתוכך ,
להדגיש אותה ולהזין אותה ביותר ויותר אהבה
פשוט כמו קסם....את יוצרת קסם ולידה מבורכת שלווה של אהבה. את מוצאת בתוכך את האהבה אליך על יד כל בני משפחתך.

את לא פוחדת מאף אחד כי את יודעת את האהבה שלך וסומכת עליה בלי לחפש ולאשר את עצמך מחוץ
את מאושרת מעצם היותך מעצם מהותך ואת זה את מלמדת את התינוקת שלך .

את אמא טובה מזינה ומברכת לך ולה את אמא מזינה מבורכת ומברכת לילדייך.
את סומכת על התמיכה שלך בעצמך ואם את זקוקה לעזרה את מקבלת אותה מהיקום דרכך בזמן.
פשוט יוצרת טוב לליבך את עומלת בשמחה מודה על מה שיש על מה שיש לך לכם באהבה.

והכל מהדהד לך אהבה חזרה כמו משחק כזה של כוכבים נוצצים מרווים ...
בהצלחה!!!

לידה מענגת
אהבה בלי תנאים

אהבה מבריאה
אהבה בוראת

אהבה מהליבה

אהבה בכולך ומסביבך.כן כן...

_עכשיו אני מרגישה שהוא נהנה לראות אותי בשיא החולשה ולהתנהל כרגיל, זה פתאום נותן לו כוח.
אני חושבת שהוא מודע לתפקוד הלקוי שלו ובאיזשהו מקום, כשהתפקוד שלי נפגע, הוא מרגיש יותר טוב ושלם עם עצמו._
את צודקת לגמרי.
קראתי בעיון רב את התיאור שלו מתחילת הדף (לא הכרתי את הדף הזה וכשביקשו ממני להיכנס לפה קראתי את ההתחלה ולא שמתי לב שזה מ-2008).
לאישיות שלו, יש שם.
רק שלאנשים "נורמליים" קשה מאוד לזהות את זה. אנחנו לא מסתובבים עם ספר איבחון בכיס ואף אחד לא מלמד אותנו את סימני האזהרה (התחלתי לחשוב שזה צריך להיות בתוכנית הלימודים לבית הספר).

אני מציעה להפסיק לפייס אותו. לא להיגרר לאף ריב. לא לצפות ממנו כרגע לכלום. כן למצוא לעצמך עזרה בתשלום, וללכת לטיפול אישי לעצמך שיעצים אותך ויעזור לך לבנות ביטחון עצמי, אהבה עצמית, ערך עצמי ותפיסת מציאות בריאה.
יש פה באתר כמה מומחיות לעזור בנושא הזה: עירית לוי, חני בונה, מיכל בן אריה ואני לא זוכרת מי עוד (יש עוד, פשוט לא מצליחה להיזכר מרוב עייפות).

תודה על התגובות, הן ממש נגעו בי.
תודה על המילים הטובות, על האיחולים.
בכלל תנסי לעשות הפרדה, וזה לא קל, בין המצב כולו, ובין הלידה. בהצלחה

חשוב לזכור כשקשה, לא להעצים את הקושי ולא להתחייב אליו. כבר מספיק קשה לך גם ככה. תני לעצמך להתקשות איפה שקשה ואם שניה אחר כך משהו קטן עושה לך קצת טוב, תרשי לעצמך לזרום עם זה.
אלה דברם שממש ליוו אותי היום.
קמתי הבוקר ולא היה לי חשק לבכות. החלטתי ללכת לחלק מהשיעורים, לעזוב מוקדם, ללכת לאכול במסעדה ואז ללכת לטיפול שיאצו. זה היה מוזר, שפתאום היו לי תוכניות.
היה גם פחות כעס על בן הזוג. הודעתי לו על התוכניות והוא אפילו שיתף פעולה. לא ציפיתי שישתף פעולה, הייתי מוכנה ליישם את הכל לבד. לא הרגשתי שבאמת השלמנו או שסלחתי לו,
אבל היינו ביחד וזה היה בסדר.
ההחלטה דווקא על שיאצו היתה לא לגמרי מובנת בהתחלה, זה לא שאני עושה את זה בדרך כלל, אבל הרגשתי שזה מה שאני רוצה ואז מצאתי המלצות כאן באתר ופשוט נתתי לו טלפון
והוא תיאם לי את הפגישה.
הטיפול היה טוב ומרגיע ומאד במקום ואז הבנתי למה שיאצו- פשוט הייתי זקוקה למגע, מגע שנותן לי, מכוון לטובתי.
ביום יום המגע שלי הוא בעיקר עם הילדים ולמרות שהוא מאד נעים, רב הזמן, עדיין אני מרגישה הנותנת והייתי חייבת להיות המקבלת.
סנונית הסיפורים, מאד התרגשתי לקרוא את הסיפור שלך.
אתמול אחד הילדים נכנס למיטה שלי עם בדגים מלאים בחול וגם המיטה התמלאה בחול. אני כרגע דואגת בצורה כפייתית לגבי הניקיון,
וברגע הראשון מאד נלחצתי, אבל אז, מתוך ראיית הקושי האמיתי שלי כרגע, שהוא ממש לא הניקיון, פשוט ניערתי את החול מהמצעים,
אמרתי לעצמי שזה רק חול, לא משהו נורא ונכנסתי לישון בלי להתעצבן ובלי להחליף מצעים. בבית עם ילדים הניקיון הוא משהו אינסופי,
לא נגמר ובלי עזרה מספקת ממש קשה לתחזק את הכל, אבל אתמול, עם המצעים פתאום היתה בי קבלה של המצב, בלי דאגה, בלי כעס.
בסיפור שלך יש גם רבדים עמוקים יותר אליהם התחברתי.
באותו היום פתאום חברה ראתה שאני במצב לא טוב ויצאה אתי להליכה ולמרות שלא העזתי לדבר אתה על הבעיה האמיתית שלי,
זה היה טוב, דיברנו על לידות ועל מוות ואיכשהו זה הרגיע ועזר.
היום כשהלכתי מהלימודים באמצע, כולם איחלו לי דברים טובים וגם זה היה טוב ומחזק.

בשמת, תודה שקראת את כל הדף. מה שציטטת היה לי ממש קשה לכתיבה, הרגשתי אשמה, כי אלה דברים קשים,
והרי גם אני לא מושלמת, אבל אני מרגישה שזה נכון (ובפנים ממש מקווה שלא).
קשה לי מאד לא לפייס ולא לצפות כי אני מרגישה שאם לא נשלים עד הלידה, אז לא אוכל להיות אתו בלידה ואז יווצר נתק,
שאי אפשר יהיה לתקן. אבל אולי בעצם הוא לא חייב להיות בלידה והנתק הוא לא באחריותי הבלעדית, אולי גם את זה אני צריכה לשחרר.
משתדלת מאד לא להיגרר לריבים.
אני חושבת שטיפול יכול מאד להועיל לי, אבל כרגע רק רוצה ליפול , להיתמך ולהרגיש אהובה, עטופה באהבה. הטיפול דורש איזו התגייסות נפשי,
שכרגע אין לי כוחות אליה.
מתלבטת גם לגבי סוג הטיפול, הייתי בטיפול פסיכולוגי "רגיל" וזה היה טוב, אבל מאד מייגע, אינסופי ובלי הרבה כלים מעשיים.
לא סיימתי אותו כשהרגשתי מסופקת ממנו.
הייתי שמחה למצוא שיטה יותר תכליתית, אבל אולי זו חשיבה שיטחית.

מאוד מאוד שמחתי לשמוע/ לקרא את דברייך. ואם את בחיפה אשמח להיפגש איתך לכוס קפה. אל תהססי להתקשר, נגעת בלבי
https://sites.google.com/site/illysofia ... eendeleted

מה שציטטת היה לי ממש קשה לכתיבה, הרגשתי אשמה, כי אלה דברים קשים
אוי, היה לי ממש עצוב לקרוא את זה את הרגשת אשמה? את? זה הרי מזעזע. אני יודעת, בוודאות, שאת לא יכולה לראות עכשיו את העומק של מה שאת מתארת - וטוב שכך, כי יש לך ילדים ואת עומדת ללדת עוד אחת, ויש גבול ליכולת הנשיאה והסבל של אשה אחת לבד, אבל שתדעי: את לא אשמה, במלוא מובן המלים האלה. ועוד יותר, לא את אשמה.
גם הוא לא "אשם". הוא אדם שקשה לו, בזה אין ספק.
אבל בוודאי ובוודאי שאת לא אשמה בזה שאדם אחר (בגלל הבעיות האישיות שלו בתוך עצמו) מתייחס אלייך בצורה כזאת כמו שאת מתארת.

ותדעי לך, שאני קוראת את התיאורים שלך וחושבת לי, וויי וויי, כמה את מאופקת. איזה דברים מזעזעים את מתארת, במינוריות כזאת, במינימליזם כזה. אני בטוחה שיש אנשים שקוראים ולא מאמינים שזה אפשרי מה שאת מתארת, ואילו אני - יודעת שנתת את התמצית שבתמצית ובקושי סיפרת.

את בעצמך עדיין לא מבינה כמה נורא היחס אלייך. ואחד הדברים שמקשים על ההבנה, הוא שבין הקטעים הקשים פזורים פה ושם קטעים נחמדים ונעימים. הם מעטים מאוד, כמה טיפות מים בלב המדבר, אבל את רגילה כל כך לסבול, ואת רגילה כל כך להסתפק במועט, שהכמה טיפות האלה, ממשיכות להחזיק אותך שם. זה כל כך עצוב שקשה לתאר. )-:

_אני חושבת שטיפול יכול מאד להועיל לי, אבל כרגע רק רוצה ליפול , להיתמך ולהרגיש אהובה, עטופה באהבה.
הייתי שמחה למצוא שיטה יותר תכליתית, אבל אולי זו חשיבה שיטחית_
בדיוק בגלל זה ציינתי את השמות שציינתי.
אני מתנגדת נחרצות ל"טיפול פסיכולוגי".

מה שלומך?

_בדיוק בגלל זה ציינתי את השמות שציינתי.
אני מתנגדת נחרצות ל"טיפול פסיכולוגי"._
נכנסת לא למקומי אבל חייבת לשאול: למה את מתנגדת לטיפול פסיכולוגי?
ואיזה סגנון הנשים האלה עובדות שאת כן בעד?
(בתור מישהי שטיפול עזר לה מאוד מאוד,אני מנסה להבין)

למה את מתנגדת לטיפול פסיכולוגי?
הואיל ושאלת בצורה כל כך מנומסת, אני רואה לעצמי חובה להגיב לפחות. אבל ברשותך, אין לי כוח להיכנס כאן להשגותי על התיאוריות והדרכים של הפסיכולוגיה. אגיד רק בקיצור, שלדעתי הם עדיין ברמה מאוד פרימיטיבית של הבנת האדם, שהגישה שלהם מנתקת את הנפש מהגוף, ושהשיטות שלהם לא יעילות לרוב האנשים.

יש אנשים שהם במקרה "פסיכולוגים" אבל הם פשוט אנשים טובים מאוד ומטפלים טובים מאוד, כך שהם יכולים לעזור מאוד מאוד למרות הפסיכולוגיה ולא בזכותה... רבים מהם משלבים עוד הרבה שיטות ותובנות של תחומים אחרים בידע הפסיכולוגי.
אלה שאני ממליצה עליהן? אין להן "סגנון". כל אחת מהן והשיטות שלה. אין ביניהן שום דבר משותף חוץ מגישה מכבדת ושיטות מוצלחות.

כבר עברה יותר מחצי שנה מאז הלידה ההיא.
יומיים אחרי התאריך המשוער נולדה לנו תינוקת מהממת. הלידה הייתה ממש טובה,
ילדתי בתוך מים עם מיילדת שאני אוהבת וחברה טובה.
זה היה אי קטנטן של טוב בתוך ים של לא טוב.
ועדיין לא טוב לי בזוגיות הזאת.
התינוקת היא טובה, יפה ורגועה באופן סוראליסטי ממש. בתוך אווירה של יאוש וכעס ומריבות אינסופיות,
היא כמו אי של שלווה קוסמית. לא נעים לומר, אבל כשרע לי ממש, מספיק לי להסתכל עליה וזה נותן לי כוח.
ולמה לא נעים- כי היא לא אמורה לספק לי כוחות, זאת אני שאמורה לספק את הצרכים שלה.
אנחנו בטיפול זוגי מאז הלידה אצל פסיכולוג, אבל המצב לא נהיה קל יותר.
כלפי חוץ, אני יותר חזקה פיזית ונפשית וזה נותן לבן הזוג שלי "זכות" להתנגש בי הכי חזק שהוא יכול.
אני לפעמים עדיין נסחפת לריבים אינסופיים וחסרי תוחלת מולו, אבל עכשיו הוא בעמדה של החלש ובמריבות יש הרבה האשמות כלפי,
החזקה שלא מתחשבת מספיק ולא נותנת מספיק וכו'
הטיפול אצל פסיכולוג מתוך אילוץ כלכלי, זה טיפול מסובסד.

תודה על החיבוק.
מאז הלידה אני רוצה לכתוב כאן, אבל לא מוצאת את כוחות לזה.
מרגישה שהעיסוק בזוגיות לצד ניהול של בית ומשפחה שואב אותי לגמרי,
לא נשאר לי מספיק ללימודים ולעבודה.
קראתי דברים שכתבתי לפני הלידה וגיליתי שאת החלקים הגרועים ביותר הספקתי לשכוח,
כי אני רוצה להתמקד בטוב, להגדיל את הטוב וגם לא לזכור את כל הכאב.
עכשיו פתאום קראתי וזה הכה בי.
אז אני כותבת בשביל לא לשכוח גם על עכשיו. אני מאד רוצה לסלוח ולא מצליחה,
שאלתי את עצמי למה ואני חושבת על כמה אפשרויות. ברור לי שאני כועסת לא רק עליו אלא בעיקר על עצמי,
שלא שלטתי בעצמי יותר, שנגררתי אתו, ששיתפתי פעולה עם הפרובוקציות שלו.
אני כועסת על עצמי שסמכתי עליו ונשארתי עם הילדים הרבה שנים בלי לצאת לעבודה,
ועכשיו מאד קשה לי לסיים את הלימודים ולצאת לעבוד, ייקח לי עוד לפחות שנתיים לסיים את כל החובות
ובזמן הזה הוא המפרנס היחיד ואני לא רק לא מרוויחה אלא גם משלמת על הלימודים (שזה חוץ מהשכר לימוד
גם נסיעות ומטפלת לילדים) והוא כועס עלי, בסמוי, אבל כועס מאד על זה שאני לא מרוויחה כסף.
אני גם מתקשה לסלוח כי יודעת שגם כשהוא מבקש סליחה, זה לא אמיתי ובאמת הוא מאשים רק אותי בכל מה שקרה.
אצל הפסיכולוג אני מרגישה גם לא טוב, כי אני מרגישה שהוא לא מבין אותי, אומר לפעמים דברים בצורה פוגעת שלא מקדמת אותי.
אני לא מצליחה להבין מה הוא מנסה לעשות ולא מרגישה שום שיפור בכל הזמן הלא קצר הזה שאנחנו אצלו.
עכשיו אנחנו במתקפת "ברוגז" ממש קיצונית מצדו. הוא הולך עם פנים נפולות, אומר אמירות אובדניות, לא מוכן לפתוח את זה.
יש לציין שגם אני לא נחמדה אליו, לא שאני עושה משהו רע, אבל ממש קשה לי להאיר פנים, קשה לי בכלל. ואני בעונש על זה,
כי אסור לי להרגיש רע, אסור לי להגיד שמשהו מפריע לי, גם אם זה בצורה נעימה.
כן היו לי כמה תובנות מהטיפול, כמה דברים שהתחדדו לי.
בן זוגי אומר לעיטים קרובות כמה הוא עוזר ותומך ואני מנסה להסביר לו שאם הוא עושה כל מיני דברים על דעת עצמו,
בניגוד למה שאני מבקשת ובלי שום תיאום אתי, רק כי ככה הסתדר לו, זה לא עזרה ואם הוא רוצה לעזור באמת הוא צריך להקשיב לי,
למה שאני מבקשת, למה שאני זקוקה. ואז הוא אומר שאני שתלטנית שהוא עוזר לי בדרך שלו, אז אני מנסה להסביר לו שאני הרי לא מתערבת לו
בדרך שהוא עושה דברים ומשתדלת גם לא להעיר לו.
למשל, אם אני צריכה שהוא יצא עם הילדים והוא, נגיד, רוחץ כלים, אז בינתיים הילדים לא מנצלים את המזג האוויר היפה
בחוץ שנגמר די מוקדם וגם מפריעים לי בבית, כי אני תכננתי לסדר עכשיו והוא עומד באמצע המטבח וגם זה מפריע לי, אבל אני לא אומרת לו איך הוא צריך לשמור על הילדים בגן משחקים.
והוא רואה בזה ניסיון שליטה. אני גם מקפידה לומר לו שאם לא מתאים לו לצאת אז שיגיד שלא מתאים ואני אצא, אבל הוא מעדיך להגיד כן ולעשות משהו אחר.
הוא מסרב להגיד לי לא כשלא מתאים לו ומעדיף לומר כן ולא לעמוד בהבטחתו. ואם אני אשאל למה לא עמד בהבטחה או אמר שלא יכול,
הוא מגלגל עיניים ואומר שהייתי צריכה להבין מעצמי שזה לא התאים לו, או אומר שלא הבטיח כלום ולהגיד "כן" זה לא הבטחה וכו' וכו'
מה שכן, אני קוראת את סימני התעללות בזוגיות ומתחילה לזהות איך הוא בצורה כמעט בלתי נראית ופאסיבית מייצר לנו מלחמות ואם אני לא משתפת פעולה עם המלחמה,
זה נהיה יותר גרוע ומפחיד. אני מודה שקשה לי מאד עדיין לא להיגרר למלחמות, אבל לקחתי על עצמי לדבר בשפה נקייה ולא תוקפנית ובזה כן מצליחה לעמוד,
למרות שהשפה בינינו אלימה מאד. אני לומדת שהוא רוצה (לא במודע ככל הנראה) להכשיל אותי, להוציא אותי מהכלים, זה נותן לו סיפוק והרגשה שהוא יותר טוב ממני.
אני לומדת שהוא לא יכול להרגיש שווה אלא אם כן מצליח להנמיך מישהו אחר.
זה נורא מה שאני כותבת, אבל לצערי כל העובדות כרגע, לפחות מהצד שלי, מצביעות על כך.
אני לא יודעת אם זה יכול להשתנות, אני כלכך מקווה שכן, כי אני כל כך צריכה את התקווה ויש גם את הילדים,
ויש הרבה שנים ביחד. ולפעמים אני מרגישה שהוא יכול וזה ישתנה, וגם אני מייחלת להשתנות ואפילו קצת מצליחה
ולפעמים רק יאוש.

הוא נורא עצבני בימים אלה גם עלי וגם על הילדים ואז לפעמים אני צריכה שהוא ישמור עליהם ואני יודעת שהוא הולך לצרוח עליהם,
אבל באמת אני זקוקה להפוגה ואין מישהו אחר שישמור ואז אני מרגישה אשמה נורא שנתתי לו אותם. אני כותבת בשביל לא לשכוח,
שהוא כעס עלי מאד על משהו שאמרתי לו (זה באמת היה משהו לא נעים, הערתי לו על זה שהוא לא סידר משהו) ושבר כסא ואחר כך גם דלת.
אתמול החלפנו את הדלת, הדלת החדשה מזכירה לי את מה שקרה וזה עצוב לי מאד.

כמה זה מעייף
טוב שאת מתעדת

עכשיו הסתכלתי על מה שכתבתי וזה נראה לי כמו גוש מעיק,
בדיוק כמו שזה מרגיש.
אני רוצה לחיות טוב ולהישאר ביחד.
אני רוצה לסלוח ולפתוח דף חדש, אבל לא מצליחה להתעלם מהדינמיקה השלילית שכבר מקובעת בינינו.
חני, תודה על החיבוק,
וזה באמת מעייף, מתיש לגמרי, כל ההתמודדות הזאת מתישה,
אני רוצה להתנתק מהכל, לנסוע רק עם הפיצית לאיזה מקום רחוק ושקט
ואפילו לא לקחת איזה ספר- רק לבהות ולהיות בשקט עם עצמי.
כי החיים כרגע הם רעש ענקי אחד גדול.

בודדה יקרה, למה באמת את נשארת איתו? רק בגלל שהוא המפרנס כרגע?
נשמע שאת בעיקר סובלת כבר המון שנים. יש לך מחשבות על עזיבה או שזה נראה לך קשה מידי עם ארבעה ילדים?

אני לא חושבת שאני נשארת אתו בגלל הפרנסה, אני מאמינה שאם יהיה צורך- אוכל גם אני לפרנס, אפילו בלי סיום הלימודים.
זה לא יהיה בתחום שאני הכי אוהבת, אבל למרות הקושי המשמעותי, אני לא מרגישה לגמרי חסרת אונים בתחום זה.
אני באמת סובלת, גם הוא סובל וגם הילדים. זה מצב לא טוב ואני יודעת היום בבהירות שחייב להתרחש כאן שינוי גדול,
כי ככה כבר אי אפשר, מבחינתי.
כשיש ילדים משותפים, הקשר בין בני הזוג נהיה כבר באיזשהו אופן בלתי הפיך,
כי הרי לעולם יהיה לו קשר עם הילדים ותהיה בינינו תקשורת בנוגע אליהם.
יותר מזה, העזיבה כרגע לא רלוונטית מבחינתי, כי אני מאמינה שלא הכל אבוד.
אני כן רואה שהיחסים מקולקלים כרגע,
ברמה שאנחנו חייבים עזרה חיצונית מקצועית כדי לצאת מהקושי.

ברמה שאנחנו חייבים עזרה חיצונית מקצועית כדי לצאת מהקושי
בבקשה תפני לעזרה חיצונית מקצועית של מי שמתמצא באלימות במשפחה.

שהוא כעס עלי מאד על משהו שאמרתי לו (זה באמת היה משהו לא נעים, הערתי לו על זה שהוא לא סידר משהו) ושבר כסא ואחר כך גם דלת
פה הוא חרג למשל מתחום ההתעללות הנפשית והמילולית שתיארת קודם, ועבר לאלימות פיזית ברורה ביותר.
אל תטעי.
את חיה עם גבר אלים.
תצפי בבקשה בקטע הזה ותשימי לב למנטאליות של הגבר האלים.
והנה קישור לתוכנית המלאה (איך מצאתי!) (לא הכל שם רלבנטי)

בודדה יקרה.
אני שמחה לקרוא אותך (בתקווה שהמילה "שמחה" לא צורמת לך יותר מדי...)
אני שמחה לשמוע שאת מתחילה לזהות את הדורסנות שבה את חיה.
זה כואב מאוד, אבל זו התחלה וזו תקווה.
אני רוצה להזכיר לך כמה אמיתות בסיסיות:

• את ראויה לאהבה

את ראויה ליחס של כבוד
מגיע לך להרגיש מוגנת ובטוחה בביתך שלך
מגיע לך לקבל אהדה ותמיכה ועזרה מעשית, מאנשים שונים, על בסיס יומיומי*

אנא, אל תכעסי על עצמך. את אשה טובה מאוד בעיני. את עושה את המיטב לשרוד ולחיות במצב מסוכן, מדכא וממית.
אני שולחת לך תפילה:
מי ייתן ותהיי פחות ופחות בודדה מדי שבוע
שתמצאי בסביבתך אדם אחד או אשה אחת טובה, תומכת, עוזרת.
שתזהי את היד המושטת לקראתך, ותמצאי את האומץ להיענות לה.
שתמצאי בלבך יותר ויותר יכולת להעריך ולכבד את עצמך.
(())(())

_באותו היום פתאום חברה ראתה שאני במצב לא טוב ויצאה אתי להליכה ולמרות שלא העזתי לדבר אתה על הבעיה האמיתית שלי,
זה היה טוב, דיברנו על לידות ועל מוות ואיכשהו זה הרגיע ועזר._
זה עזר, כי היא היתה שם למענך. ראתה קושי. ניסתה לתת יד. היא היתה בעדך.
באותו רגע, היא הזינה אותך.

האם את יכולה לדמיין את עצמך מספרת לה על הבעיה האמיתית?
מה יקרה אז?

בבקשה תפני לעזרה חיצונית מקצועית של מי שמתמצא באלימות במשפחה.
בדיוק היתה לי על זה שיחונת עם חברה שלי, שעשתה תואר שני בייעוץ.
אני: האם למדתם על מערכות יחסים אלימות ואיך לייעץ בסיטואציות האלה?
היא: לא, לא התמקדו על זה בלימודים. אבל אני התעניינתי וחקרתי את הנושא באופן אישי.
והמבין יבין.

במרכז למניעת אלימות במשפחה של נעמ"ת יש התמצאות. בעיקר מומלץ לפנות באופן אישי ולא זוגי (לא שיעזרו לכם אלא לך). בין היתר יש שם קבוצות תמיכה וכדאי מאוד להשתתף בקבוצת תמיכה כזאת.
לגבי ויצ"ו, שגם להם יש משהו דומה - למיטב הבנתי, לא טובים אבל לא מתמצאת מספיק.

תודה גדולה על התגובות, זה עוזר לי.
בשמת, הדברים שאת כתבת קשים לי, כי זה נוגע ישר בפחד הכי גדול שלי.
למרות שאני איפשהו בפנים יודעת שזה כנראה נכון, עדיין אין לי אומץ להודות בזה
בפה מלא.
אני מעדיפה להאמין לו שהוא רוצה להשתנות, להאמין לפסיכולוג כשהוא אומר
שלשנינו יש אחריות שווה למצב הקשה, שרק אם אתן לו מה שהוא רוצה,
הכל יהיה טוב. (האמת, אני חושבת שהבן זוג שלי חושב שהוא רוצה להשתנות והוא לא יודע שהוא בעצם לא)
מצד שני אני מבינה גם שלא אוכל כל הזמן לתת לו את מה שהוא רוצה,
כי לאט לאט אני רואה שהוא לא רוצה ממני משהו מסוים שאעשה או לא אעשה,
הוא רוצה שאני פשוט אעשה מה שהוא רוצה בכל רגע נתון, הוא לא משאיר מקום לדיון,
הוא מעניש ונוקם כשלא מקבל בדיוק מה שרצה. יש לו מן רעב אינסופי כזה, שאני מרגישה שלא אוכל להשביע,
אלא אם אפגע בעצמי.
מה שכן, אני כן מצליחה הרבה יותר לא לענות לו, גם אם זה קשה, כי הגעתי לתובנה אמיתית שאין שום טעם
ואין לי שום יכולת להגיע אליו כשהוא בהתקף זעם.
איפה נמצאים אנשי מקצוע שמתמחים באלימות במשפחה? נראה לי שהפסיכולוג שלנו הוא בעיקרון כזה.
במפגש המשותף האחרון שלנו הוא דיבר על כך שהבן זוג שלי לא באמת רוצה להשתנות,
אלא רוצה שאני אפסיק להאשים אותו סתם, כי מבחינתו כל הבעיות בינינו נובעות ממני. מעניין לאן זה ימשיך אתו,
כי בדרך כלל אני מגיעה לטיפול לבד.
תמרושרוש, זה בכלל לא צורם, אני מאד שמחה שיש לי כוח לכתוב. כבר יותר מחצי שנה לא היה לי אפילו כוח כזה,
זה מעודד אותי שיש לי.
באמת דיברתי יותר עם אותה חברה, היא יודעת עכשיו שיש לנו בעיות בזוגיות, היא לא יודעת עד כמה.
באמת עוזר לי מאד שיש לי אותה, אבל אני לא מסוגלת להגיד לה ביתר פירוט.
קשה לי עדיין לצאת מהבועה שלי ולבקש עזרה, אני לא מוצאת דרך לעשות את זה.
הילדים מאד משמחים אותי, נותנים כוח להמשיך (הטיפול בהם גם לוקח הרבה כוח, אבל גם נותן).
גם לכתוב על זה עוזר לי.

רוצה לצטט לך משהו שכתבת כאן לפני חמש שנים, ונראה לי שזו הסיבה שחזרת לכתוב כאן
מאד עזר לי לכתוב כאן- זה נתן לי תחושה שאני לא לבד, חיבר אותי לכל הנשים שילדו פעם ושיילדו בעתיד.

יש כאן בקבוצה הזו המון תמיכה, אהבה והכלה של נשים, פשוט נשים למען נשים, יש דברים שרק נשים יכולות לעשות למען נשים, וגברים לעולם לא יבינו, או לפחות הרבה מהם לא יבינו הרבה מהדברים.
אז שה ממש מעולה שאת שוב כאן ומשתפת וכותבת, ונתמכת, ומרגישה שבאמת אפשר לקבל כאן הרבה מעבר לשיתוף מילולי.

כמו שכתבת, וכפי שקראתי את מה שנכתב כאן עוד לפני חמש שנים (התחלתי לקרוא ורק אח"כ שמתי לב שזה נכתב לפני חמש שנים) המציאות חוזרת על עצמה, בעיקר מכיוון שאנחנו לא מנסים לעשות צעדים כדי לשנות אותה, אז היא מכה בנו שוב, ותנשיך להכות בדיוק במקום שדרוש בו תיקון.
הרבה מהעיצות שקיבלת עוד אז רלוונטיות גם להיום, שימי לב שלבסוף הלידה עברה בשלום , בקלות ובשמחה עם תמיכה מלאה של בן זוגך ושל עוד נשים שגייסת לעזרתך- כך שאת יכולה להיות אופטימית ולראות שכשאת רוצה ואת פתוחה לקבל עזרה ותמיכה היא אכן מגיעה.

הייתי מוסיפה רק בעיניין הקשר שלך, הרבה פעמים אנחנו בעצמינו מייצרות את המצבים האלה שוב ושוב כי:

1. להם אנחנו רגילות, אותם אנחנו מכירות, ומרגישות בהן בטוחות גם אם הם רעים והרסניים לנו.
2. תנסי ממש לשנות גישה, ושחק משחק אחר איתו, להראות לו כמה הוא בעצם מקסים, ותומך, ומכיל, ואבא נהדר, ובן זוג מושלם- ממש לראות אותו כזה בעיני רוחך, ואת זה לשדר לו, ואם אם אפשר גם לומר. מחשבה בוראת מציאות, תראי איך הוא פשוט יכנס לתפקיד, לדמות הזו שתפרת לו, כי ממה שאת כותבת יש בו הרבה דברים טובים וחיוביים ולא סתם נשארתם יחד כל כך הרבה זמן, פשוט התנהגות וסיטואציות מסוימים מוציאים מאיתנו דברים קשים וכאלה הן גם התגובות של הסביבה.
3. יש כרגע הרבה לחץ וחוסר בהירות סביב הלידה והשינויים הרבים שהיא מביאה הביתה, וזה מאוד טבעי (בעלי עם גב תפוס כבר חודש ואנחנו צוחקים כי אני בחודש חמישי, וזה מה שקורה לו בד"כ לפני שינויים גדולים), תנסו להסתכל על זה מהצד, וקצת להבין ולצחוק על הסיטואציה, ולהכניס אוויה של קשר, שותפות, חמימות ושמחה. ברגע שתראי לו שאת רואה אותו ואת המצבים שהוא עובר הוא ירגיש יותר בטוח לתמוך בך.
4. שתפי אותנו , תמשיכי לשתך אותנו, אנחנו נתמוך בך ונעזור לך , תקראי שוב את מה שכתבו לך אז והיום- אל תפילי עליו את החששות, התסכול, המתח והחרדה, הוא לא יכול להכיל גם את שלך, בקושי מתמודד עם שלו, זו הדרך שלו- בשביל זה יש לך אותנו.

מזכירה לך שוב את הציטוט בתחילת הדף, שהוא יהיה האורים ותומים שלך עכשיו.
ולעשות דברים שיכולים להשפיע עליו לטובה, ובעיקר ירגיעו- ספורט, סרט, בירה, כדורגל, עבודה בגינה....

חיבוק ענק,
תענוג להיות חלק מהסביבה שלך, תודה לכל הנשים הענקיות שנמצאות כאן ועושות ממש עבודת קודש בכזו רגישות, והכללה, ורכות.
אין לבד - רק יחד

אני מעדיפה להאמין לו שהוא רוצה להשתנות
למה לא. להאמין אפשר.
לא קשור למה ש עושים.

_להאמין לפסיכולוג כשהוא אומר
שלשנינו יש אחריות שווה למצב הקשה_
לברוח.
מהר.
הפסיכולוג כל כך לא מתמצא בנושאי Verbal abuse שהוא גורם פה נזק ישיר וקשה לך ולזוגיות. כל פעם שהוא אומר וריאציה על המשפט הזה, הוא נותן הכשר לבן זוגך להתעלל בך.
הצעתי בתור מישהי שאיכפת לה ממך:
אל תחזרי אליו לעולם.

_שרק אם אתן לו מה שהוא רוצה,
הכל יהיה טוב_
מי אומר את זה?! הפסיכולוג או בן הזוג שלך?
אם בן הזוג, אז כמובן שזה חלק מההרעלה.
אם הפסיכולוג, אמא'לה!!!!! אני מתחילה לשאול את עצמי אם הפסיכולוג אינו אלא "מרעיל" בעצמו 0-:

_כי לאט לאט אני רואה שהוא לא רוצה ממני משהו מסוים שאעשה או לא אעשה,
הוא רוצה שאני פשוט אעשה מה שהוא רוצה בכל רגע נתון, הוא לא משאיר מקום לדיון,
הוא מעניש ונוקם כשלא מקבל בדיוק מה שרצה. יש לו מן רעב אינסופי כזה, שאני מרגישה שלא אוכל להשביע,
אלא אם אפגע בעצמי._
בדיוק בדיוק בדיוק בדיוק בדיוק בדיוק בדיוק.
תיארת בדייקנות קולעת את המתעלל ואת החיים עם מתעלל.

_מה שכן, אני כן מצליחה הרבה יותר לא לענות לו, גם אם זה קשה, כי הגעתי לתובנה אמיתית שאין שום טעם
ואין לי שום יכולת להגיע אליו כשהוא בהתקף זעם._

איפה נמצאים אנשי מקצוע שמתמחים באלימות במשפחה?
בשמת ענתה ואני מדגישה:

• במרכז למניעת אלימות במשפחה של נעמ"ת יש התמצאות בנושא. בעיקר מומלץ לפנות באופן אישי ולא זוגי (לא שיעזרו לכם אלא לך). בין היתר יש שם קבוצות תמיכה וכדאי מאוד להשתתף בקבוצת תמיכה כזאת.

לגבי ויצ"ו, שגם להם יש משהו דומה - למיטב הבנתי, לא טובים אבל לא מתמצאת מספיק.*

_באמת דיברתי יותר עם אותה חברה, היא יודעת עכשיו שיש לנו בעיות בזוגיות, היא לא יודעת עד כמה.
באמת עוזר לי מאד שיש לי אותה, אבל אני לא מסוגלת להגיד לה ביתר פירוט.
קשה לי עדיין לצאת מהבועה שלי ולבקש עזרה, אני לא מוצאת דרך לעשות את זה._
במובן הזה את לא לבד . אלמנט קלאסי בהתעללות זה הבידוד והריחוק מכל האנשים שעשויים לתמוך בך.
אספר לך משהו אישי.
פעם אחת פגשתי מישהו שניצל אותי מינית.
בדרך נס הבנתי מה קורה וברחתי ממנו אחרי המפגש השני.
אבל היה מעניין לראות את הגישה שלו: בערך הדבר הראשון שהוא עשה, במפגש הראשון שלנו, זה לזרוע בי זרעי ספק לגבי היכולת של אנשים אחרים לעזור לי.
וזרעי פירוד ביני לבין מי שהיה אז הבנזוג שלי.
זה מה שהאנשים האלה עושים. והם יודעים מה שהם עושים. מנסים בכל דרך לבודד בינך לבין מקורות התמיכה שלך.
לפעמים אלה דרכים עקיפות, סמויות מאוד. מהסוג של "פתאום את מוצאת את עצמך"....(לא מטלפנת לאנשים יקרים, או לא נפגשת, או לא מדברת אתם בגילוי לב) כי "איכשהו לא התאפשר".

ובסיפור שלי, אני זוכרת את הרגע שבו הבנתי מה קורה לי, והבנץי שאני צריכה ללכת משם - ולא היה לי את הכוח.
אז טילפנתי לאחי.
והשיחה הזאת נתנה לי את הכוח.

יקירה,
את כבר הרבה זמן במעגל הבדידות, אז שיחה אחת לא תספיק.
אבל שיחה אחת, ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת....
כל פעם קצת יותר.

בתור התחלה, נסי לדמיין:
את יושבת עכשיו עם נפש קרובה, אוהדת, תומכת, מאירה.
מה תרצי להגיד לה?
ומה תרצי שהיא תאמר לך?

רוצה להציע לך לשמוע ולקרוא קצת בנושא תקשורת מקרבת,
המילים שלנו ואיך שהן נאמרות מעבירים מסר סמוי, רגש, מעורר גרשות ותגובות אצל השומע.

אנחנו כאן שומעות רק את הצד שלך, וקופצות למסקנות- לגבייך, לגביו, לגבי הפסיכולוג....
ללא ספק את זקוקה לתמיכה, ולכלים-
אפשר לעשות זאת אחרת, לא חייבים לפרק את החבילה במיוחד שאת לפני לידה ועם שני ילדים בבית, ואת צודקת הילדים הם הדבק בינכם, תמיד יהיו, הוא תמיד יהיה האבא שלהם, גם אם לא יהיה בן זוגך, לכן כדי מאוד ללמוד לתקשר איתו.

מהניסיון האישי שלי, כשחיים אם אדם רגיש, ולא מודעים מספיק לצרכים הפנימיים שמניעים אותו, מאוד קשה לחיות, ולצפות את התגובות שלו- מה שאנחנו רואים זה התוצאה ולא הסיבה.
תקשורת מקרבת יכולה מאוד לקרב אתכם, תוכלי ללמוד אותו פנימה והוא אותך- מספיק אפילו שאת תתחילי תהליך ושינוי, וזה יש יגרור תגובה אחרת לגמרי ממנו-
לא חייבים להישאר בזוגיות בכל מחיר, חייבים לעשות הכול כדי לשפר אותה, במיוחד כשיש ילדים.

בכלל, המציאות מזמנת לכל אחד מצבים שיש בכוחו להתמודד איתם, לקחת אחריות על החיים שלנו ולא לפחד שיכול להיות אחרת וטוב, לא לפחד משינוי .

חיבוק

תקשורת מקרבת יכולה מאוד לקרב אתכם
הדס, יש כאן דפוסים של התעללות!
א'ב' של יחסים, לפני הכל, זה ששני האנשים במערכת היחסים ירגישו בטוחים ומוגנים, ברמה הכי בסיסית, במערכת הזאת.
בטחון בידיעה שהאדם השני הוא באופן בסיסי לטובתך (גם אם הוא גושה, טועה, מפשל, עייף וכו')
ואם יש דפוסים של התעללות, אז הדבר הראשון זה להגביר את תחושת הבטחון (ובתכלס, את רמת המוגנות) של הבנאדם הסובל. אין טעם להתקרב לפני שיש לך בטחון בסיסי, שלא ייפגעו בך.

להראות לו כמה הוא בעצם מקסים, ותומך, ומכיל, ואבא נהדר, ובן זוג מושלם- ממש לראות אותו כזה בעיני רוחך, ואת זה לשדר לו, ואם אם אפשר גם לומר.
זו עצה שיכולה לעבוד רק עם אנשים שמלכתחילה יש להם רצון ויכולת בסיסית להיות לטובת השני. ליישם דבר כזה עם אנשים מרעילים יכול רק להחמיר את המצב.

תודה רבה על מה שכתבתן,
זה מאד עוזר לי ומעורר מחשבה.
יש לי הרבה מה להגיב אבל אני מרגישה מאד לא מאורגנת, אז אגיב בצורה לא מאורגנת.
בשמת, לגבי הפסיכולוג, לא הבאתי את דבריו בצורה מלאה, לטענתו המצב בינינו יכול להשתפר
אם אחד מאתנו יתן לשני את מה שהוא רוצה, זו לא חייבת להיות דווקא אני. אבל מאיך שהוא מכיר אותנו,
לא נראה שבן הזוג שלי חזק ובשל מספיק (או רוצה מספיק) לשינויים, להערכתו כרגע רק אני מסוגלת לשינוי,
לכן הוא ממליץ לי לתת לבן הזוג מה שהוא רוצה ומעריך שהוא מתוך הנתינה שלי, ירצה גם לתת.
רק שאני לא מרגישה שזה כ"כ עובד, גם כי לפעמים אני לא יכולה לתת לו מה שהוא רוצה וגם כי לפעמים
אני כן נותנת מה שהוא רוצה, אבל אז הוא אומר שזה לא באמת מה שהוא רוצה ומציב דרישה אחרת
ולפעמים אפילו דרישות סותרות ונראה כי באופן לא מודע הוא מנסה לייצר מלחמות גם כשאני ממש מכוונת אליו
ומנסה להיטיב.
הדבר היחיד שנותן לי תקווה, שלפעמים הוא תופס את עצמו ומודה שהוא באמת מרגיש שבאופן בלתי נשלט מבחינתו,
הוא נסחף וגם סוחף אותי לתוך מלחמה, גם כשאין איזו סיבה מוגדרת לכך. הבעיה שרגעי הארה כאלה הם נדירים
וגם לא מובילים לשום דבר בונה- למשל, אם אני מציעה שילך לטיפול פרטני וידבר על זה עם מישהו מקצועי ונייטרלי,
אז הוא מסכים, אבל אז מוצא אלף תירוצים למה אי אפשר (יקר, רחוק, אין זמן וכו')
אני גם מרגישה קצת תקועה, כי נגיד כשקראתי את ההמלצה של תמרוש רוש לפנות לנעמת, אז ישר נבהלתי,
כי מה פתאום שאני אלך ואגיד שהוא אלים (למרות שבלב אני יודעת שהוא כן), אולי גם אני אלימה, הרי גם אני נכנסת אתו למלחמות,
ומה פתאום שיעזרו רק לי, הרי שנינו צריכים עזרה ואנחנו משפחה.
הדס, נראה לי שלא קראת את כל הדף, כי אני כבר לא לפני לידה (ובאמת אולי כדאי לשנות את שם הדף), אלא חצי שנה אחרי.
נראה לי גם שאני צריכה כרגע יותר משיפור בתקשורת, למרות שמעניין אותי לקרוא על זה. נראה לי שגם בן הזוג שלי לא יוכל להסתפק רק
בשינויים בדפוסי התקשורת, למרות שבאמת יש לו קושי גם בלהביע את עצמו בצורה בונה, אבל נראה שהקושי נובע מכך שהוא באופן לא מודע
לא מעוניין להגיע להקשבה אמיתית ותקשורת אמיתית, אז קודם צריך לעבוד על זה.
ואני כרגע קודם כל לא מעוניינת להיפגע ואז מעוניינת לתקשר, ובשביל זה צריך בן זוג שמעוניין בתקשורת ולא בשליטה.
תמרוש רוש, מאד נגע בי העניין של בידוד וגם איך שזה קורה בלי ששמים לב. למשל, הוא עונה לטלפון שלי, הוא מחזיר אסמסים לחברות שלי,
איכשהו המייל שלי לא בשימוש, כי הוא נותן את שלו בתור של שנינו ופתאום גם אני כבר נותנת את שלו ואז הוא קורא את כל המיילים שלי,
אפילו שאני מבקשת שלא (כי, מה אני כזאת כבדה ומה יש לי להסתיר ומה הוא כבר עשה ואיך אני עושה עניין מכל שטות וכו').
כשאני מבקשת לא לענות לפלאפון שלי, גם אז אני עושה עניין והוא הנפגע כאן והזכות שלי לפרטיות הוא המצאה הזויה שלי.
אז בתור התחלה, התחלתי לתת את המייל הפרטי שלי לאנשים, אז נכון שאין לי כוח לשנות לכל מי שכבר שולח למייל המשותף,
אבל לפחות האנשים החדשים בחיי יקבלו את הפרטי.
יש לי עוד הרבה מחשבות, אבל אני חייבת לסיים.
תודה רבה על התמיכה.

שלום לך, אישה יקרה
נקלעתי לכאן עכשיו, קראתי את כל הדף בבת אחת. לבי אתך.
אני רוצה להפנות לאיזו נקודה, אולי אני טועה ואולי אני לא צריכה. אם לא מתאים - אנא התעלמי או מחקי.
לכל אורך הדף, התחושה היא שאת מתארת בן זוג שהוא מאד מאד ילדותי. כבר מהפוסט הראשון כאן, שאת מתארת איך הגיב כשהערת אותו בצירים הכואבים. מיד כשקראתי את זה, חשבתי איזה ילד. לא איזה איש רע, לא איזה איש לא מתחשב או כל מיני מילים אחרות. התחושה המיידית שעלתה לי היא של ילד קטן, אדם שדפוס היחסים שהוא יצר אתך הוא של ילד התלוי במבוגר. קצת כמו קשר של תלמיד למורה, או להורה קשוח, קשר של אדם שרואה בצד השני רק את התפקיד שלו בחיים שלו עצמו. אדם אגוצנטרי, כמעט רדוף, שלא מצליח לראות את האדם שבתוך האישה שאתו, ותחת זאת מתחזק ומזדקף דוקא במקומות בהם היא נחלשת. כאילו שהוא במאבק מתמיד אתך, מאויים כל הזמן. וכשאת מאיימת עליו באמת, או לפחות כך לפי הרגשתו, הוא מגיע למקומות קיצוניים, כמו לשבור כסא ודלת.

שוב, הכל התחושות שלי מהכתוב. אולי אני טועה לגמרי, קצת חוששת לכתוב. התחושה שלי היא שהקשר הוא דו ערכי, מבחינתו.
מצד אחד הוא מרגיש מאויים תמידית, וצריך לעמוד על המשמר ולהתגונן כל הזמן. בעיניו את חזקה, את מאיימת, את יכולה לתקתק את העולם לבד ולהסתדר בלעדיו (כמה מפחיד!) ואת עשויה לפגוע בו בכל רגע ורגע. הוא לא רואה בך את האדם האוהב והרגיש והפגיע והמלא שחי אתו, אלא את המבוגר האחראי והנוזף שחי לידו. את יכולה לדרוך עליו בטעות, אם לא ישלוף את הקוצים ויראה לך איפה הוא. זו כמובן תחושה סובייקטיבית שלו, זו כמובן פרשנות סובייקטיבית שלי, אבל בדבר אחד אני בטוחה לגמרי - האיש שלך מתחזק מזה שאת נחלשת.
מצד שני, את המציאות שלו. הוא תלוי בך לגמרי. הוא בכלל לא יודע מה זה להיות אדם בוגר, בזכות עצמו. אפילו את הציפורניים שלו הוא לא יודע לגזור. הוא מנפנף לך במילה "גירושים" כמו תינוק, בכל פעם מנסה למצוא מילה גדולה יותר, מעשה קיצוני יותר כדי להרשים אותך. כמו הילד הקטן שלי, את יודעת? לפעמים כשהוא נעלב או מרגיש בפינה, הוא מחפש את המעשים הכי קיצוניים, המילים הכי גדולות שהוא מצליח למצוא כדי להבהיר לי ש"המצב רציני".
אז האיש שלך נלחץ כל כך מזה שהערת לו על משהו (בכלל, הדפוס הזה של הוא זה שמוער, את זו שמעירה. הוא זה ששוגה, את זו שיודעת. לא שיש לך ברירה, גם אם כן, אני פשוט אומרת שנראה שזה הדפוס). והוא יצא מגידרו. יתכן שזו ההגדרה של אלימות, לא שאני מצדיקה. אני רק אומרת, שאני לא חושבת שהוא שבר את הדלת כדי להראות כמה הוא חזק וגיבור ומפחיד, וגם לא כדי לעשות לך רע. אני חושבת שאולי הוא עשה את זה כי הוא ילד קטן ומפוחד, ומבחינתו ההערה הקטנה הזו שלך היתה עוד הוכחה לכך שהוא נמצא במקום מסוכן לו, וחייב להתגונן. תודה לאל שהפנה את זעמו לדלת, ולא אליך.
וגם עם הסלולארי. הוא עסוק בלהקטין את הסכנה ממך. הוא לא רואה אותך. הוא רואה רק את האיום שאת מהווה עבורו. ככה אני מרגישה. כל כך חזק.

מה שאני רוצה להגיד זה שלפעמים הפתרונות יכולים לבוא מכיוונים מאד לא צפויים.
ולמרות כל ההיסוסים שלי, אני רוצה לספר לך שגם אני עברתי כבר כמה דברים בחיים.
אני חושבת שאם הוא ירגיש פחות מאויים, הכל יוכל להראות אחרת. הוא יוכל להתפנות להתבגר, להבין, להרגיש, לאהוב, להיות אחראי לעצמו ולילדיו, להיות שותף מלא בחיים שלו, בחיים שלך. לראות אותך. להרגיש. אני חושבת שהוא יוכל להרוויח מזה עולם ומלואו. לשמוח בחייו. לשמוח אתך. או שלא, אולי אתם לא מתאימים. אבל את זה אי אפשר לבדוק מהמישור הזה של עכשיו. בשביל לבדוק את זה, הוא צריך להרגע קודם. ולזכותכם יאמר, כבר בחרתם אחד בשניה פעם. בטוח היתה אהבה גדולה. סיכוי גבוה שידעתם למה אתם מתאימים

נשמע מאד מאד קשה!

_בשמת, לגבי הפסיכולוג, לא הבאתי את דבריו בצורה מלאה, לטענתו המצב בינינו יכול להשתפר
אם אחד מאתנו יתן לשני את מה שהוא רוצה, זו לא חייבת להיות דווקא אני. אבל מאיך שהוא מכיר אותנו,
לא נראה שבן הזוג שלי חזק ובשל מספיק (או רוצה מספיק) לשינויים, להערכתו כרגע רק אני מסוגלת לשינוי,
לכן הוא ממליץ לי לתת לבן הזוג מה שהוא רוצה ומעריך שהוא מתוך הנתינה שלי,_
לטעמי בכל פגישה של תהליך זוגי חשוב לצאת עם ערך מוסף. שהרווחתם. שיצאתם עם משהו שלא היה כשנכנסתם לפגישה. זה מאד חשוב בשבילך.

_אם אני מציעה שילך לטיפול פרטני וידבר על זה עם מישהו מקצועי ונייטרלי,
אז הוא מסכים, אבל אז מוצא אלף תירוצים למה אי אפשר (יקר, רחוק, אין זמן וכו')_
אולי הוא יתחייב על כך (כולל תאריכים ויעדים) בנוכחות הפסיכולוג?