*יום ראשון*

השעון מצפצף. אני מכוונת אותו לעוד חצי שעה - מאריכה את הלילה עבורי ועבור התינוק שמתמתח לידי.
לא תינוק, פעוט.
ילד גן בוגר ומלא רצונות, שאבא ואמא החליטו להעביר אותו לגן חדש - גן אמא.
ובגן אמא מותר לישון עוד חצי שעה, כי לא מאחרים לשום מקום.

פיפי, מצחצחים שיניים.
"לא אני - את!" הוא דורש ותוקע לידי את מברשת השיניים הכחולה, מעוטרת בכבאית אדומה.
חלוקת מטלות - הוא שואב אבק, ואני תולה כביסה.
מבריחים את נמש למרפסת - רעש הנקיון טורד את שלוותה החתולית.

מציצים בתוכנית של היום - בבוקר אמורים ללכת לספריה ולשחק בגן השעשועים.
הוא צד את האותיות המוכרות, משאיר לי את עבודה החיבור למילים.

נוסעים במונית - פינוק לכבוד החמסין.
בספריה יש פינת מחשב ומשפחה נוספת בחינוך ביתי.
הוא מאושר מהמקלדת השחורה, אני מהחיוך החם של 'מורדת' כמוני.

יוצאים החוצה - הפתעה! ארבעה גננים מנסרים וקוצצים. היחפן הקטן מתרוצץ סביבם, מושיט ענפים שנפלו ומותיר עקבות שמנמנות בחול.

חוזרים הביתה.
הוא שובר את הרעב בתירס מקופסת שימורים, בזמן שאני מפשירה ספגטי מקמח לבן ורסק עגבניות לארוחת צהריים - אי אפשר להיות מושלמת, אני מחייכת בשקט.

אוכלים, מתלכלכים.
דנים בתוכניות לאחרי הצהריים (משחק מחבואים).

עכשיו הוא שמוט עלי, המוצץ הצהוב המרוט מתנופף מפיו הישן.
אני הולכת לקרוא את הספר העבה מבין השניים שחזרו איתנו.

יום ראשון בחינוך ביתי.
so far - so good.

_אי אפשר להיות מושלמת, אני מחייכת בשקט._
אבל אפשר להיות בכיוון!
_מפשירה ספגטי מקמח לבן_
צה צה צה... קמח לבן. אבל מאידך שמן זית אורגני איכותי ביותר! (יש לי שלושה ליטרים משובחים בשבילכם.)

_בבוקר אמורים ללכת לספריה _
בפעם הבאה להודיע, אולי נבוא איתכם. נהר נורא אוהבת להסתכל על ספרים. הם נורא צבעוניים כאלה.


ברכות על הבלוג החדש @} @} @} @} @} @}

_ברכות על הבלוג החדש_
גם ממני..

_ילד גן בוגר ומלא רצונות, שאבא ואמא החליטו להעביר אותו לגן חדש - גן אמא._
ברכות על הההחלטה.. מאחלת שנה מעניינת.. מלאת אתגרים ומעניינת לילד ולאמא שלו...

_ברכות על הבלוג החדש
גם ממני.._

_ברכות על הבלוג החדש
גם ממני.._

תודה לכן - כל כך נחמד לגלות שמישהו מתענין בנו....

*יום שני*

שוב השעון מצפצף. למה אני בכלל טורחת לכוון אותו? אולי כי אני נהנית כל כך לכבות אותו.
היום יום מיוחד - לראשונה נגיע באופן רשמי למפגש חינוך ביתי. כלומר, כבר היינו שם - אבל זו הפעם הראשונה בספטמבר.
הפעם הראשונה שאנחנו חלק מהמפגש, ולא רק משקיפים מבחוץ.
הפעוט בכלל לא מתרגש. מה לו ולאידאולוגיה - הוא רוצה לרוץ על דשא רחב ידיים עם כלבים וילדים.

תגלית חדשה - הוא מסתדר גם כשאני לא מפשרת בינו לבין האחרים.
אני זזה הצידה, נותנת לו לנווט בין המשחקים. נותנת לאחת הילדות להיות אמא חלופית.
מדברת איתה על ספירה לפי בסיס שונה מעשר, ואחר כך מדברת עם אחיה הגדול על המספר שבא אחרי מיליון, והכל מלווה במספרי ספוג.

נעים לי להתעטף בנשים אחרות. עולם קטנטן נטול מאבקי כוח של מבוגרים - כולנו באנו מאהבה.
מדברת.
שותקת.
מתמסרת לשקט מסביב. שקט אמיתי - מהול בצחוק תינוקות וחיוכי אמהות.

ארוחת צהריים משותפת - אני מרחפת בין הטעמים, מנסה לגלות בעצמי את הרכיבים. ספגטי מכוסמין ולחמניות מקמח מלא.
ואף אחד לא אומר "מה רע בקצת שוקולד", או "תזהר שהכלב לא ינשוך אותך!", או אפילו "למה את נותנת לו להסתובב יחף בחול עם הקוצים?"

אושר.

_אושר._
אבל איך? איך הצלחת פתאום? את כבר לא רופאה? סקרנית נורא לשמוע איך מגשימים חלום כזה, וזה שאני מקנאה לא אומר שאני לא שמחה שמחתך עד מאוד.@}

_את כבר לא רופאה?_

אני כל הזמן רופאה. אני לא יכולה להפסיק.
אני גם כל הזמן אמא. גם את זה אי אפשר להפסיק.
כמו שאני לא יכולה להמנע מלהשגיח מרחוק על הפעוט שלי (גם כאשר הוא לא יודע את זה), כך אני לא יכולה להמנע מלהעביר יד לבדוק את המרפס הקדמי של תינוק טרי.
בסופו של דבר אצטרך להתחיל התמחות, לחזור למיינסטרים לכמה שנים.
אבל בינתיים אני לוקחת חופש כדי להתמחות באמהות.


_איך מגשימים חלום כזה_
צריך קהילה תומכת ומקורות פרנסה נוספים.
יש לי שכנה עם ילדה באותו גיל, שמחנכת בבית. הילדה המקסימה שלה עזרה לשכנע את בן הזוג שהאפשרות להשאר בבית היא ריאלית מבחינת חברה והתפתחות של הילד.
מבחינת לחם, במקרה שלי - בן הזוג הוא המפרנס היחיד כרגע. אני מקווה שנצליח להסתדר. אם לא - אצטרך לחזור לעבודה, וחסל חינוך ביתי.

עניתי?

_עניתי?_
ענית! וענית גם קודם (ביקרתי הבוקר - מכורה אמיתית) והעולם הולך ומבשיל ועכשיו את גם ממש חלק מההבשלה הזאת. "גן אמא" שפתחת השבוע הוא עוד קרן שמש שעוזרת לעולם להרבות עסיס ולסנטז סוכר
(למה כך כך הרבה מילים כשכבר כתבתי פעם אחת להבשיל? לא יודעת. אולי בשביל לחדד את הנקודה).

_כך אני לא יכולה להמנע מלהעביר יד לבדוק את המרפס הקדמי של תינוק טרי._
אני עדה

וואו. וואו!
ברוכה הבאה ותתחדשי על הבלוג שלך! מדמיינת אותך שם עם הפעוט החמוד... איזה כיף!

_שאבא ואמא החליטו להעביר אותו לגן חדש - גן אמא._

_אני מקווה שנצליח להסתדר._
בהצלחה!

_בינתיים אני לוקחת חופש כדי להתמחות באמהות._
איזה יופי @} *ב ה צ ל ח ה*
_יש לי שכנה עם ילדה באותו גיל, שמחנכת בבית._
וואוו, דרך נפלאה להצטרף למעגל <מקנאה>

את כותבת מקסים.
מחכה לעוד..

_"גן אמא" שפתחת השבוע הוא עוד קרן שמש שעוזרת לעולם להרבות עסיס ולסנטז סוכר_
אהבתי!
גמני _מחכה לעוד.._

*יום שלישי*

"הדוב חולה, חולה הדוב.
ודאי אכל דבר מה לא טוב"

ביום האחרון באילת תזונת בני הורכבה מגלידה, גלידה וקצפת לקינוח. חשבתי שיום אחד של תזונה קלוקלת לא ישנה, אבל היום גיליתי את הטעות. הילד שרוע על הספה, מתנמנם כאשר החום עולה, ודורש לצפות בטלויזיה כאשר הוא יורד.
יש לו ריח קלוש של אלכוהול, כמו תמיד כאשר הוא חולה.
ילד בן רבע לשלוש, לא מסוגל להסביר מה בדיוק מציק לו. אני יודעת שגרונו כואב ? הוא מתלונן שמשהו תקוע לו בגרון, ושותה כוסות מים גדושות כדי לעזור בבליעת האוכל.
קשה לו לנשום ? מנוזל ומתעטש הוא נשען עלי. לא מצפה שאקל עליו, רק שאהיה שם כשהוא זקוק לי.
טוב לי לשבת ליד הילד שלי, להיות עבורו כרית, מזרון ושמיכה מחבקת.

כאשר הוא יבריא ? נחזור לתכנן תוכניות ולרוץ בחוצות. בינתיים נכתוב בבלוג ונחכה שהוירוסים יעברו ושעודף החלב יתנקה מהמערכת המוצפת.

@}

*יום רביעי*

היום חנכנו את תחנת הרכבת החדשה. הלכנו ביחד, ממיינים מכוניות לארבעת הסוגים העיקריים ? משאית, אוטובוס, טרקטור ופג'ו.
הגענו לקניון עזריאלי, ארץ החלומות של פעוטי ? מדרגות נעות עד התקרה, מכוניות פלסטיק גדולות שאפשר לשבת בתוכן ולהכניס כסף מדומה כדי להפעילן. הכל מותר והכל אפשרי. סבתא אספה אותנו, והצטרפה לשוטטות במדרגות. היא הציעה לקנות לו מתנה, והוא ביקש רק דבר אחד ? שני שקלים כדי להפעיל את הטרקטור הצהוב, האהוב עליו מכל דגמי המכוניות. הוא ישב בפנים, מניח לטרקטור לנענע אותו, מאושר.
וכשהטלטול הסתיים ? קפץ החוצה, מוכן לחפש הרפתקאה אחרת.
יש רגעים שבהם אני מקנאה בו, בדמיון שלו. הוא מדבר עם צעצועים, מפעיל אותם בעלילה סבוכה שמובנת רק למתבונן מקרוב. אני זוכרת כאשר הבובות שלי היו חיות, נישאו, הקימו משפחה, יצאו לעבודה.
אך לא עוד. היום הן רק חתיכות פלסטיק בקופסא סגורה, ממתינות ליום שבו ילד חדש ישחק איתן ויפיח בהן חיים.

*יום חמישי*

היום הוא ביקש להשאר בבית. לא רוצה לחברים, לא רוצה לטייל, לא רוצה לספריה ? רק בבית.
קראנו חמישה ספרים, ואז נמאס לי. גם אני צריכה להתאוורר קצת. אספתי שלוש משימות שהיו צריכות להיעשות וקדימה ? לדרך!
ביקרנו בבנק, בחנות תינוקות ובחנות כלי כתיבה. רציתי לקנות לו מספריים שמתאימים לו ? נמאס לי שהוא גוזר עם המספריים הגדולים שלי. מצאנו את קופסת המספריים הגדולה, וביקשתי ממנו לבחור לעצמו מספריים חדשים. הוא הרצין, והחל להוציא זוגות מספריים אחד אחרי השני. חשבתי שהוא יבחר אותם לפי הצבע, אך טעיתי ? הוא מצא עטיפת ניילון ובחן כל אחד מזוגות המספריים לפי יכולת הגזירה שלהם. בסופו של דבר הוא החליט לקחת עימו זוג צהוב, כנראה אחד החדים בקופסא.
באושר וששון חזרנו הביתה, ואז הוא החליט שהוא לא רוצה לאכול ארוחת צהריים.
הדיאלוג הפנימי שלי ? 'רגע, לא להתעצבן. תני לו לבחור מבין כמה אפשרויות'.
שאלתי אותו מה הוא מעדיף ? פסטה או קינואה.
הוא רוצה ארוחת ערב.
חיש קל הוציא את היוגורט מהמקרר, מצא לעצמו כפית, התיישב ליד השולחן וביקש קורנפלס בצלחת. הופתעתי מהתכנון המורכב של הארוחה (כמעט כל אבות המזון, ארוחה מאוזנת ובריאה), ומהעברת המסר הברורה שלו.

לקח חשוב למדתי היום ? כאשר אני מעבירה את האחריות אליו, בלי לנסות לכוון אותו, הוא מסוגל לבחור בצורה נבונה.

כמה טוב בחינוך ביתי! רק כך אפשר ללמד אמהות דברים חדשים....

תודה לכן - המבקרות, הנסחפות, המחבקות.

מה את רוצה? - שואל המרגיעון.

שיאהבו אותי.
שיקבלו אותי.
שילטפו אותי.

ולכבוד זה בחצות הליל אני מקשטת את הדף בפרחים, מדגישה אותיות, מחברת פסקאות.
כמו ילדה שמשחקת עם סרגל וטושים זוהרים.

אבל הפעם אני נהנית - יש לי דף גדול ונקי, והוא כולו שלי - לקשקש ולהתלכלכך בו!

(זהו, סיימתי. אחזיר את הבמה לקטנצ'יק ומעלליו)

את כותבת יפה ומרגש @} שבת שלום

מקסימה.
קראתי בנשימה אחת עם חיוכים גדולים. (מקווה שהוא מרגיש טוב)
@}

גם אני קוראת, ונהנית מאוד.
תודה @}

התגעגעתי גם אני. לא הינו בפארק כך שאין מה לבנות עלי ב"איזה-כיף -היה-חבל-שלא-באתם", ואפילו לא נסעתי לחופש. כייף לקרוא על החופשה שלכם ואפילו יותר כייף לקרוא על החזרה מהחופשה (קצת כמו בחיים לפעמים - שיותר כייף לחזור מהחופשה מאשר החופשה עצמה...)
מרגש לקרוא על האחריות שלקח /קיבל הגיבור על עצמו בתחום התזונה. שיהיה לכלכם בתיאבון ובהנאה
ושבת שלום

איזה בלוג מקסים..

יש לנו בנים באותו הגיל וכיף לי לקרוא דברים שמזכירים לי את הבן שלי...

תודה לכם..

הי!
איזה כיף לקרוא אותך!
ביקרתי גם בדף הבית, וקראתי את הסיפור שכתבת ושפורסם והכתיבה פשוט מושכת ומושכת...

מצחיק, אבל אם הבנתי נכון, התמחית בתה"ש, נכון?
אני שואלת כי גם אני עבדתי שם תקופה ועזבתי למען חינוך ביתי...

שבת מקסימה,
דגנית

איזה כיף לקרוא אותך.
המרגיעון שלי אומר "החיוך ניתן בחינם אך ערכו לא יסולא בפז", ועלה לי חיוך.
חמודון הדובון שלך, וחכם לאללה.

תודה, מקסימות. נעים לדעת שקוראים

*יום ראשון*

מחזור בא, מחזור הולך.
החינוך הביתי נשאר.

אתמול העיניים החומות התעגלו ונמלאו דמעות, הפה נפער והוא זעק - "אבל למה את צועקת עלי? תפסיקי, זה לא נעים לי!"
והבעל נזף, ואני התקפלתי חזרה.

אני אוהבת אותו, מקצות האצבעות ועד לשולי השערות. אבל לפעמים אני רוצה....
מה אני רוצה?

חופש, אולי.
חופש לקום מאוחר ולאכול שוקולד עד הערב, לשכוח להוריד את המים בשירותים בלי להסביר למה לאמא יש פיפי אדום.
פעם בחודש אני רוצה לחזור להיות בת עשרה, ולהשתגע, בלי להתחשב בתוצאות.
בלי לכאוב בגלל דמעה על לחי חלקה.

אפרופו להוריד את המים (מה בעצם איכפת לך שהוא יראה?)- בילד השני זה כבר יותר קל. המרכזי שאל לפני שבועיים "אמא,למה יצא ממך המון דם בשירותים?" בלי לאבד רגע פניתי לבכור- "אסף, תסביר לו בבקשה" ההסבר שלו היה מצוין, לענין ובר הבנה לבן השלוש. מוכנה להשאיל לך אותו לכמה דקות במחזור הבא (-:

מזדהה עם כל מילה, אלודאה.

חופש...
זה בדיוק מה שצריך כשנמצאים בחינוך ביתי. והכי מצחיק זה שאלה שעובדים חושבים שאנחנו מכייפות/ מכייפים כל היום... לכי תסבירי... בעצם, בשביל מה להסביר?
ברור שאנחנו מכייפות, וכי למה לא? אסור לנו להנות מהעבודה שלנו? מצד שני חופש... אוי איזה מצרך נדיר וכל כך קשה בלעדיו.

שנה נהדרת ומוצלחת

_מוכנה להשאיל לך אותו לכמה דקות במחזור הבא_
אני אשמח לשמוע את ההסבר כי עוד מעט אצלי יראו [עדו לא קיבלתי מהלידה אבל בקרוב הוא יחזור הוא מניחה.. וידרשו הסברים...

ואולדיאה..
לו היית יודעת כמה אני מזדהה..
חופש...
אבל למדתי איך לעשות לי את זה בקטן..
שולחת אותם לשעתיים-שלוש לסבא סבתא.
ושי לי חופש קטן.. קצר.. אבל חופש..
ובנתיים מפנטזת על לילה חופשי..

*יום שני*

אתמול קנינו מטבח.
קטן, סגול, ומפלסטיק.
אחרי ההרכבה הפעוט המאושר הושיב אותי ואת האבא בסלון ופקד עלינו לחכות לארוחת הערב. הוא בישל תפוזים ודג, בננה וסטייק ולקינוח - ענבים סגולים ונקניקיה.
כולם מפלסטיק.
אחר כך הוא מזג לי קפה מקומקום פלסטיק לספל מפלסטיק.

מדי פעם הוא מרשה לי להחזיר את אחד הסכינים שנפלו, או עגבניה שהתגלגלה מתחת לשולחן. אבל לרוב - אני מגורשת עד שהוא מסיים לבשל, ורק אז הוא מאפשר לי לחזור. הבוקר הוא נתן לי להחזיר ספל למקום.

לקח חשוב -
אל תסתכלי בקנקן, אלא במה שהבן שלך עושה ממנו.
כלי פלסטיק ורודים מצועצעים יכולים להיות משחק מהנה יותר מכלי מטבח אמיתיים. כאשר מתעסקים עם אוכל אמיתי צריך להיזהר שלא להחתך, לערבב רק בתוך הסירים ולעקוב אחרי הוראות המתכון.
כלי הפלסטיק משחררים אותו - הם כל כך מרוחקים מהדברים האמיתיים שהוא יכול לרקוח תבשילים סודיים דימיוניים ולהגיש לי דג מאודה בלי זנב לארוחת בוקר.

מענין מה הוא יכין לי מחר....

_לקח חשוב -
אל תסתכלי בקנקן, אלא במה שהבן שלך עושה ממנו._



_"אמא,למה יצא ממך המון דם בשירותים?"_
גם אני אשמח לקרוא קצת חוכמות_של_ילדים.

שנה טובה @}

_ואם אני שוברת את הכלים, מהר מאד עומדת מולי מראה בת שלוש פחות חודש, בוכה ושואלת "אבל אמא, למה צעקת עלי? זה לא נעים לי!"_
אצלנו זה גם: "אמא אני לא מבינה מה את אומרת כשאת צועקת" וגם: "אבל אצלנו בבית לא צועקים אנחנו מדברים.."
אמרת משהו על מראה???

ולגבי כל המשחקי דמיון -
ובכלל כמה שאני יותר קוראת אותך אני יותר מגיעה למסקנה שאנחנו צריכות פשוט להיפגש..
לתת לשני הילדים לשחק וככה נזכה בחצי חופש אחת עם השניה תוך כדי שהם מפליגים על הדמיון ביחד...

אין לי מושג איפה את גרה אבל אם זה אפשרי אני אשמח מאד מאד להכיר..


וכמובן ממשיכה לעקוב ולהזדהות....

טוב ואחרי שכתבתי חשבתי שצריך גם את הצד השני:
אז לפעמים היא יכולה לשבת להסתכל על אחיה ואז להגיד לי" אוי הילד הזה.. הפומיקי הזה.. אח שלי.. אני כל כך אוהבת אותו..."

_ההסבר שלו היה מצוין, לענין ובר הבנה לבן השלוש. מוכנה להשאיל לך אותו_
אפשר לבקש שתשתפי בהסבר ???

"אמא, איזה גלידה אני אוהב?"
"גלידת פירות יער."
"אה....אני אוהב גלידת ירקות יאללה!"

*יום רביעי*

הימים שלנו הולכים ומתקלקלים. אני נשאבת בקלות לשבלונת טלויזיה-וידאו הידועה מימי הגן, והוא נסחף אחרי.
אחרי שלושה ימי טלויזיה אינסופיים, אתמול הוא חווה את התקף הזעם הראשון שלו בחודש האחרון.
הבנתי - שנינו צריכים לצאת מהבית. אם לא מספיקים מוקדם בבוקר, אז לקראת הצהריים.
היום היינו בחוץ עד אחרי אחת. היה חם ודביק במגרש המשחקים החול נכנס לעיניים ולשער.
במילים אחרות - היה נפלא.

כמה טוב בחינוך הביתי, כאשר חוזרים הביתה בצהריים והולכים לישון מלוכלכים ביחד.

קוראות יקרות, פה זה הבלוג המקסים של אלודיאה והגיבור. את ההסבר של הגיבור שלי לאחיו הצעיר אפשר לקרוא אצלי בדף, שלא נשתלט פה על השימחה כן?

כמובן, וסליחה מבעלת (דף) הבית.

אני מפרה את כללי fly lady וכותבת בלי להתלבש כדי להספיק לפני שהינוקא מתעורר לגמרי

*יום שישי*
קטסטרופה.
ארוחת ראש השנה, זאת אומרת.
"תני לי אותו לרגע."
"אבל הוא מנסה להרדם."
"אבל תני לי אותו רק לרגע."
"אבל אמא, הוא לא רוצה עכשיו."
"אולי הוא רוצה עוגה, או אוכל או אל סבתא?"
והגיבור הקטן שלי מתחפר עמוק בתוכי, נאחז בחזקה באינסטינקטים המוטבעים שאומרים לו שהוא מוגן רק אצל אמא שלו.
"נכון שאתה רוצה לבוא אל סבתא?"
הוא מניד בראשו בפראות, הבכי גובר.
אני יודעת שטעיתי, הייתי צריכה לקחת אותו לחדר אחר, לנוח מהרעש, להיות רק איתי.
אבל גם אני לא ישנתי בצהריים, וגם אני התרוצצתי בחוץ איתו, וגם אני....
וגם אני לא רציתי להיות שם.



*יום שבת*
נוסעים לתצפית לילית במכתש רמון. דרך ארוכה, בשעות לא נוחות.
זו התצפית האחרונה השנה. אנחנו אסטרונומית נודדים - יוצאים לתצפיות רק במהלך הקיץ.

הגיבור כבר מתורגל - הוא מביא לי את שקי השינה לפרישה באהל, עוזר לאבא לנפח את המזרון החדש, מתרוצץ בין טלסקופים ואבנים באושר של בן שלוש שמורשים לו להשאר ער עד הבוקר.
הוא היחיד שמסתובב בחולצה קצרה במדבר הלילי - כל המבוגרים כבר מכוסים בסווצ'רים ושמיכות.

לקראת חצות האב וילדו שוכבים על המחצלת ומתבוננים.
אני מקשיבה להם, מדברים על מערכי כוכבים, על החלל, על היקום.
מתנמנמת מעורסלת במילותיהם.
כאשר הפעוט שלנו מתחיל להרדם הוא נכנס להתכרבל איתי, משחרר את אביו לצוד צבירים וערפיליות.

תדלוק נפשי לקראת שבוע ארוך.



*יום שלישי*

שברו את הכלים ולא משחקים.
כעס ורעש.
אני מאיימת עליו, מענישה אותו, נופלת לכל הבורות שחשבתי שאצליח להמנע מהם כי קראתי את הספרים הנכונים ובכלל, אנחנו בחינוך ביתי - זה לא אמור להפחית את כמות הזעם ההדדית?
"אמא, אני רציתי שקט, אבל את עשית רעש עם המילים הלא יפות שלך!" הוא מסביר לי אחרי עוד מריבה חסרת תועלת.
מהצהריים בחילה מתגברת בפנים, אבל רק אחרי שהבעל מגיע, הגוף שלי מסכים להתפרק ואני מקיאה הכל.
אני מתמללת את הימים האחרונים - מסבירה לבנזוג כמה רע לי בבית, אולי עשינו טעות, אולי עדיף שנחזיר אותו לגן ושאני אחזור לעבוד בתורנויות שלא נגמרות.
ובעצם הכעס הוא עליו - כל היום אני סופגת את מאבקי ההתבגרות, וכאשר אבא חוזר הביתה הקיפוד הקטן הופך לנופת צופים נוטפת דבש.
אני מרגישה כמו אחרי הלידה, אבודה ומבולבלת מול תינוק קטן שצורח ללא הפסקה.
אלו אותן המחשבות - מה עשיתי לעצמי? מה היה לי רע קודם?

ואז אני עונה שהיה לי רע קודם, ונזכרת בהרגשה לראות את הבן שלי פעם ביומיים, ומתחזקת קצת.
עד הבוקר הבא....

*יום רביעי*

רציתי לספר על השוני שחל בו, אבל רק דוגמא אחת נשארת בי -
הוא מנופף לכל איש, ילדה ותינוק שחולף על פנינו ברחוב. הוא מחייך לנהגים סגורים במכוניות פרטיות ולמובילים במשאיות.
האושר שלו מדביק אחרים, והם נעמדים לפתע, מחזירים את המחווה.
קשה לי להסביר עד כמה נפנופי הידיים שלו חשובים לי. פעם הוא היה מרוכז כולו בדרך, מתעכב על חיפושיות ואבנים, מדבר רק איתי. ועכשיו - הוא התמלא דיו כדי לחלוק עם כולם את האושר הפשוט של מחוות היד והחיוך.

ועוד דוגמא - הוא פחות נזקק לי. כבר לא צריך שאהיה איתו כל הזמן. בגן השעשועים היום הוא התרוצץ מעלה, מטה ולכל העברים, מטפס וגולש, ונעצר רק מדי פעם לחייך אלי. הוא נזהר שלא לפול על תינוקות שזחלו בסביבה, ותיקשר עם כלבים שבאו לרחרח מסביב.
הוא אפילו ביקש שאפשר בינו לבין הילד השני שחסם את הדרך למגלשה. רק כאשר הילד השני הרביץ לו הוא בכה וקרא לי.
אני לא מאושרת שהרביצו לו. אני מאושרת שהוא הצליח להסתדר עד אז בלעדי. להסתדר במובן של לצעוק, לעמוד על שלו, להתעקש שעכשיו תורו.

שנינו לומדים - הוא לומד להתווכח, ואני לומדת לעמוד מהצד, לתת לו לחוות את הסביבה בלעדי.

איזה יופי לקרוא את זה.
אני מאוד מזדהה עם העליות והירידות ותופשת את זה כחלק מעסקת החבילה של לחיות ביחד.

_זה כחלק מעסקת החבילה של לחיות_
ככה החיים תמיד, ימים כאלה צריך לגזור ולשמור

קוראת, ונהנית @}

_קוראת, ונהנית_{@

גם אני קראתי הכל בשקיקה.

_זה כחלק מעסקת החבילה של לחיות
ככה החיים תמיד, ימים כאלה צריך לגזור ולשמור_

גם אנחנו רק התחלנו להיות בבית, ואני מאוד שמחה לשמוע שאצל כולם יש עליות וירידות..... (-;
מוזמנת לבקר אצלנו.. עברנו_דירה_ונשארנו_בבית

עשינו תוכניות להיום - נסע לסבתות, ניפגש עם חברה באופנית שהדרימה לכאן...
אבל בתשע וחצי בבוקר קיבלתי SMS - חברה טובה בדרך ללידה, ועכשיו אני ממוסמרת הביתה, מחכה לטלפון התקדמות.
אפילו אם הוא לא יגיע - אני מרגישה בכוננות.

אתמול יצאתי עם אמא שלי לקניות. חרשנו את הקניון הקרוב, ויצאנו עם ארנקים קלים וידיים מלאות.
שטחי ככל שיהיה - נהניתי להחליף את חצאיות השאנטי בג'ינס וחזית פושאפ. הרגשתי יותר אשה-נערה מאשר אשה-אמא, וזה נעים.
אפילו הידיעה שעליתי שלוש מידות מאז הלידה (אחרי שירדתי לפני שנה) לא שינתה את הרגשתי.
טוב לי.

בוקר אור,

מזל טוב ובהצלחה לחברה.

כן, הסיבובים האלה של ההתרעננות מאוד חיוניים, ממלאים באנרגיות חדשות ונותנים כח להמשיך.
תתחדשי על הבגדים

_תתחדשי על הבגדים_

_"אמא, אני רציתי שקט, אבל את עשית רעש עם המילים הלא יפות שלך!" הוא מסביר לי אחרי עוד מריבה חסרת תועלת._
גםאצלנו יש משפטים כאלה...
"אני לא מקשיבה כשאת צועקת עלי.."

_אני מרגישה כמו אחרי הלידה, אבודה ומבולבלת מול תינוק קטן שצורח ללא הפסקה.
אלו אותן המחשבות - מה עשיתי לעצמי? מה היה לי רע קודם?_
גם לי זה קורה.. מצד שני לפחות הצעקות יותר ברורות.. לאט לאט הוא צועק במילים ולא סתם צעקות [אמממה אמממה במקום אההההההההההה]..
אז אפילו בצעקות אני מרגישה התקדמות.. [בזמנים קישם כל התקדמות היא התקדות לא?]

_ואז אני עונה שהיה לי רע קודם, ונזכרת בהרגשה לראות את הבן שלי פעם ביומיים, ומתחזקת קצת.
עד הבוקר הבא...._
אז אצלי לא היה קודם..
הם בבית מזא שנולדו..
אבל כל חיוך.. החיבוקים וההתמרחות לשו לפני השינה.. מחיאות הכפיים כדי לעשות הצגות .. הכל.. רגעים קטנים של אושר.. שעוזרים להמשיך הלאה לעוד יום..


_רציתי לספר על השוני שחל בו, אבל רק דוגמא אחת נשארת בי -
הוא מנופף לכל איש, ילדה ותינוק שחולף על פנינו ברחוב. הוא מחייך לנהגים סגורים במכוניות פרטיות ולמובילים במשאיות.
האושר שלו מדביק אחרים, והם נעמדים לפתע, מחזירים את המחווה.
קשה לי להסביר עד כמה נפנופי הידיים שלו חשובים לי._
מבינה לגמרי..
גם שלי ככה..
מחייכת לכולם.. מנופפת שואלת אותם "לאן אתה נוסע?" "מה אתה עושה?" "לאן הם הולכים?"
ואני נהנית מהאהבה שלה לעולם..
והרבה פעמים נדבקת בה..
בזכותה הכרנו כבר כמעט חצי מהשכנים בשכונה שבועיים אחרי שעברנו..

_שנינו לומדים - הוא לומד להתווכח, ואני לומדת לעמוד מהצד, לתת לו לחוות את הסביבה בלעדי._
זה בדיוק זה..
אני מרגישה שאני לומדת לתת להם לחוות את החיים שלהם.. אני רק צופה מהצד ועוזרת כשהם מבקשים..
וכל כך קשה לפעמים רק לעמוד מהצד..

אני כל כך נהנית לקרוא אותך...


בבקשה תמשיכי...

_גם שלי ככה..
מחייכת לכולם.. מנופפת שואלת אותם "לאן אתה נוסע?" "מה אתה עושה?" "לאן הם הולכים?"
ואני נהנית מהאהבה שלה לעולם..
והרבה פעמים נדבקת בה.._

גם אצלי זה כך - בדיוק, מילה במילה

מה למדנו על יום כיפור?
שזה היום היחיד בשנה שבו מותר ללכת על הכביש. באופן מודע החלטתי לא לערב את הקדוש ברוך הוא בסיפור. יהיו לגיבור עוד שנים רבות של מחילות וכפרת עוונות, מועקת הסליחות לא צריכה להתחיל בגיל חמש דקות לשלוש.
התענוג העיקרי מבחינתו - ביום כיפור מותר לחצות כביש בלי לתת ידיים לאמא, וכך הוא נוסע על הבימבה באמצע הכביש, מגיע למעבר חציה, רץ למדרכה, וחוצה את הכביש לבד בצחקוקי עונג.

מה עשינו בארבעת הימים האחרונים?
הגענו למנת יתר של טלוויזה. כל כך הרבה סרטים, שהיום, כאשר הודעתי שאין טלויזיה הוא נרגע כמעט לגמרי, ורק מדי פעם תהה האם כבר יש טלויזיה.

והיום, יום חדש.
יום ראשון ביחד אחרי סוף שבוע ארוך של ארבעה ימים.
איך אומרת בלה? לגזור ולשמור.

*יום שלישי*

הוא קם בבוקר והודיע "אמא, שקט בחוץ". נכון, אבל כבר לא יום כיפור, אסור ללכת על הכביש לבד.
יצאנו עם חברות לאכול גלידה ורודה בבית קפה מפונפן קרוב לבית, וחזרנו דרך גן שעשועים מינימליסטי. הוא נהנה בעיקר לרוץ במורד המדרכה ולחזור אלי. מדי פעם נח בעגלה ואז חזר לריצה.
מתחת לבית טרקטורים חופרים ואפשר לעלות בערימות האדמה. אפשר גם לרוץ בעקבות שהשאירו מאחוריהם ולהעמיד פנים שאנחנו טרקטורים.
זאת אומרת, אני יכולה להעמיד פנים.
הוא מעדיף לזרוק אבנים במורד הגבעות, ולהעיף חול באוויר.
רק הקריאה "נראה מי משיג אל העגלה" מצליחה לקרוע אותו מהאדמה החמה, הביתה למזגן.
הגענו רעבים, האפונה לא הספיקה להתבשל, הספגטי מאתמול נגמר במהירות, ואחרי צעקות הדדיות פתחתי קופסאת שימורי טונה, קופסאת שימורי תירס, ערבבתי, וקראתי לזה "ארוחת צהריים".
הארוחה המאולתרת זכתה למחמאה "אמא, אני אוהב לאכול תירס עם טונה."
נו שוין, יש שם חלבונים ופחמימות. לויטמינים נדאג בארוחת הערב.

הוא מדלג על שנת הצהריים ומחליט לבנות חומה עם הטרקטורים שלו. אני בונה במקומו ונשטפת בגערות "לא! אמא! הטרקטורים רצו לבנות את זה! את רק צריכה ל-ע-ז-ו-ר להם!"
ילד בן שלוש מלמד אותי לתת מרחב לאנשים אחרים....

אחרי הצהריים עוד ביקור הפתעה - חברה שהפכה לאחות גדולה לפני יומיים באה לנוח מאחריות הפיזוז סביב התינוקת (כך היא תופסת את תפקידה). שני הילדים משחקים ביחד, יוצרים חבורות ומטילים צעצועים אחד בשני. בשלב מסוים היא מוצאת את כלי העבודה שלו ו"צובעת" את הקיר, בזמן שהוא עומל במטבח הפלסטיק על דג מאודה עם תפוזים וענבים.
ואני?
מתמוגגת מחלוקת התפקידים.

ארוחת ערב של ספגטי ואפונה (זאת מהצהריים, היא עדיין קצת קשה אבל עם מספיק מלח לא שמים לב לטעם).
אמבטיה.
לישון.

הוא מבקש שאבוא איתו למיטה, אנחנו מתכרבלים והוא אומר לי "אמא, תעצמי את העיניים..."
מסובב את הגב ונרדם.

לילה טוב ילד אהוב שלי.

איזה כיף. ימים קסומים

_איך אומרת בלה? לגזור ולשמור._
ציטטו אותי. (-:


_איזה כיף. ימים קסומים_

לא נעים להתקטנן אבל _לגזור ולשמור_ זה אני אמרתי. העיקר שיהיו עוד הרבה ימים כאלה @}

*יום רביעי* ~או מנפלאות החינוך הביתי~

החזיות שקניתי הגיעו בתוך ערימת קופסאות, ואתמול הגיבור וחברתו צבעו בגואש שלוש מתוכן. הבוקר הצבעים כבר התייבשו, חוררנו את הדפנות, השחלנו חבל משקית קניות אחרת, והופ!
רכבת!
הגיבור שיחק, העמיס נוסעים ופרק אותם, הניע את הרכבת ברחבי המטבח ואז הכריז - "אני לא רוצה רכבת כזאת! אני רוצה לסוע ברכבת אמיתית!"
שעתיים מאוחר יותר, אמא גאה ופעוט במנשא יצאו לטייל אל תחנת הרכבת הקרובה.
אמרנו יפה שלום לנהג הקטר, רצנו לאורך כל הקרונות, עלינו וירדנו במעלית השקופה, והצצנו על הפסים.

כמה טוב בחינוך הביתי, שבו חלומות מתגשמים ברגע (או שעתיים)!

הגיבור השפוך מעייפות בכה במנשא שסבא לקח לו את הכובע.
ואני, במקום להרגיש רע שאני מכריחה אותו להשאר ער, ואיזו אמא מונעת מהבן שלה את המוצץ כדי שיוכל לישון, ואיך אני בכלל מכריחה אותו לדלג על שנת הצהריים רק כדי שיהיה לי ערב פנוי, או לחשוב שסבא הוא אדם איום ונורא שמתעלל בנכד שלו, אמרתי רק "נכון, זה לא נעים כאשר לוקחים את הכובע. אבל אני חושבת שאולי סבא רק רצה להצחיק אותך, ובגלל זה הוא לקח את הכובע."
הגיבור מבין הדמעות השיב "אני לא רוצה שסבא יצחיק אותי. זה לא נעים לי שהוא לוקח לי את הכובע שלי עם הטרקטור."
"אז אתה יכול להגיד את זה לסבא."
"סבא, אל תקח לי יותר את הכובע שלי!" ככה, באסרטיביות, נקי מהאשמה, אמר הבן שלי.

זה עובד. לאט, אבל עובד.



כמעט שכחתי - פינת התחביר המתפתח -
"אמא, שוב שכחנו לקחת את המוצצי הכחול, ולא שמנו אותו בתיק, ועכשיו שוב אין לי מוצצי!".
למה אני מתלהבת?
יש במשפט הזה נושא ונשוא, סיבה ומסובב, לקיחת אחריות מבלי להטיח אשמה, תחביר מדויק ויפה, התייחסות ספציפית לאובייקט ולא לעולם כולו, ובעיקר...
הוא הצליח לעשות את כל זה תוך כדי בכי.
מה שאומר שכנראה אנחנו עושים משהו בסדר, אם בסערת רגשות של בכי במקום שנת צהריים הוא מצליח להתבטא כך.

_החזיות שקניתי הגיעו בתוך ערימת קופסאות, ואתמול הגיבור וחברתו צבעו בגואש שלוש מתוכן._
בחיי שבהתחלה חשבתי שהם צבעו את החזיות... קראתי שלוש פעמים עד שהבנתי...

_"אמא, שוב שכחנו לקחת את המוצצי הכחול, ולא שמנו אותו בתיק, ועכשיו שוב אין לי מוצצי!"._ - איזה מתוק! כל כך טהור.

וכמה אני נהנית לקרוא את הדף הזה

מה שניצן אמרה

גיליתי עכשיו את הבלוג שלך וקראתי מההתחלה ועד כאן. תענוג.

כנדמה לך לפעמים שת לא יכולה יותר ואת מתפרקת - תזכרי שבניגוד לעבודה "רגילה" - בעבודה שלך אין הפסקת סיגריה או יום חופש וגם סוף השבוע שמוקדש בד"כ (אצל שאר האנשים) למנוחה והיטענות באנרגיה חדשה - הוא אצלך "יום עבודה רגיל".
חשוב ליזום מדי פעם חופש קטן. זה יכול להיות איזה חוג פעם בשבוע בשעות הערב כשאבא נמצא
או "חצי יום חופש" באיזה שישי
או אפילו לזרוק את הילד על אבא שלו איך שהוא מופיע בדלת (כי את לא יכולה יותר. דייייייייי!) וללכת לסרט או לבית קפה, עם חברה או לבד.
אלה הפסקות קטנות שעושות הבדל גדול. מנסיון.

ולגבי ארוחת צהרים שמפתיעה אותך עם בוא הצהרים ( ) - מה דעתך להעמיד סיר בבוקר? לפני פרוץ היום?

_כנדמה לך לפעמים שת לא יכולה יותר ואת מתפרקת - תזכרי שבניגוד לעבודה "רגילה" - בעבודה שלך אין הפסקת סיגריה או יום חופש וגם סוף השבוע שמוקדש בד"כ (אצל שאר האנשים) למנוחה והיטענות באנרגיה חדשה - הוא אצלך "יום עבודה רגיל".
חשוב ליזום מדי פעם חופש קטן._
מצטרפת לכל מילה...
לקח לי המון זמן ללמוד את זה.. ומאז שלמדתי אני אכן עושה את זה... וזה באמת עוזר להיטען...

וחוץ מזה גם אני נהנית לקרוא...

תודה לכן, יקרות, על התמיכה, האהבה והעצות המחכימות

*יום שני*

השהות בבית מרחיבה את הידע של הגיבור. אולי שנינו מרגישים צורך להסביר יותר בגלל הכותרת של "חינוך ביתי". אולי סתם יש לנו סבלנות כי נעים יותר בבית.
אני לא יודעת.
בכל מקרה, חוץ מתקרית אחת במהלכה הילד השתכנע שמשתינים מהאגודל, הידע שלו מתרחב בכל יום שעובר.

אתמול בערב קפצתי אל חברה שלי כדי לעזור קצת עם תינוקת טריה. נשארתי שם יותר משלוש שעות, במהלכן הגיבור הלך לישון, מילא את המאגרים, והתעורר מלא מרץ.
מה עושים עם פעוט עירני בעשר בלילה?
בעלי המותש והנפלא מצא פתרון גאוני - הם התיישבו ביחד מול המחשב וראו את סרטון השיגור של הלווין עמוס 2.
כאשר חזרתי הביתה הגיבור הסביר לי עם תנועות ידיים וקולות מתאימים על שלבי הפירוק של הטיל, על תצורת הלווין בחלל ושאר עינינים.
מאז, אחת לשעה-שעתיים הוא נזכר בסרטון ומבקש לראותו שוב.
לא, חלילה להעביר זמן, אלא כדי להסביר *לי* איך נראה טיל

ידע חיוני בגיל שלוש, לא?

_מה עושים עם פעוט עירני בעשר בלילה?_
אתם מוזמנים אלינו
0-|

_אבל לגזור ולשמור זה אני אמרתי_
צודקת. הלכתי ובדקתי. אני שאלתי אם אפשר לשכפל.... (-:
_העיקר שיהיו עוד הרבה ימים כאלה_
צודקת גם בזה.

_אלה הפסקות קטנות שעושות הבדל גדול._
לוקחת המלצות גם לעצמי. (-;

הי! רציתי לספר לך שהייתי שם, איפה שאת נמצאת והחלטתי לחזור לעבוד. בעיקר כי אני אוהבת מאוד את המקצוע הנפלא והקשה הזה ואני חושבת שהייתי מפסידה יותר מאשר מרוויחה אם לא הייתי חוזרת. גם כי מבחינה כלכלית זה כרטיס הביטוח שלי לחיים. גם כי אני מאמינה שמצאתי סידור נח יחסית שבו אני מצליחה להיות הרבה בבית. גם כי חשוב לי שהקטנה שלי תראה אמא שעוסקת במקצוע אהוב ומאתגר, מתקדמת ובונה את עצמה. אבל זו אני. את וודאי תמצאי את הדרך שלך למה שטוב לך. בהצלחה!
@}

*יום שבת*

אנשים רוחניים ממני היו אומרים שלפעמים היקום מזמן לנו תשובות בנקודות התלבטות, ואנחנו רק צריכים להקשיב.

לפני חודשיים היה לי ברור שהחינוך הביתי הוא הדרך המתאימה לנו, אבל לאחרונה התחלתי להתלבט שוב. אולי אין לו מספיק חברה? אולי אני לא מספקת לו גירויים מתאימים? אולי ואולי ואולי, וכל השאלות טובות, והתשובות שלי לא תמיד מספקות.

היקום, כאמור, החליט לענות במקומי.
בכל שנה בחול המועד סוכות יש כנס בתל אביב, ובכל שנה יש תירוץ אחר למה לא להגיע אליו. לפני שלוש שנים - ילדנו, לפני שנתיים - למדתי לבחינות, לפני שנה - הייתי בתורנות.
והשנה?
אין תירוצים. להיפך - שנינו זקוקים לחופשה, לזוגיות, לאינטימיות שבהחזקת ידיים במקום הומה.
לקחנו שלושה ימי חופשה מהעבודה - הבעל מהמשרד ואני מהחינוך הביתי, ויצאנו להרצאות ולסרטים בתל אביב.

יש רק בעיה אחת - מישהו צריך להשאר עם הגיבור בשלושת הימים האלה. ההורים שלי הדרימו לים המלח, ההורים שלו הצפינו לנהריה, והדודים עובדים.
החלטנו להשתמש בהצעה ישנה של הגננת במשפחתון שלו, ולהחזיר אותו לשם לשלושה ימים.
הוא מכיר את המקום ואת הכללים, הוא נהנה להיות שם, והם אוהבים אותו.
רק לשמונה שעות ביום, הרי בערבים אנחנו חוזרים הביתה, ונהיה ביחד.

היום הראשון לכנס היה נפלא - הפעוט היה מאושר, אחד החברים מהשנתון שלו הגיע בצהריים, והם נשארו ושיחקו ביחד עד הערב.
בלילה הגיבור שלי קצת בכה ונצמד יותר מהרגיל אלי, אבל הנחנו שמדובר בפיצוי על ההעדרות הארוכה.
ביום השני נורת אזהרה קטנטנה מתחילה להבהב. הוא אמנם חזר מאושר, עם עבודת יצירה נחמדה, אבל התקף הבכי שלו ארוך מכרגיל.
ביום השלישי הוא כבר לא חוזר מאושר. הוא בוכה, ונדבק, וצועק על שטויות, משליך חפצים באוויר וזורק את עצמו על הרצפה.
כדי להחמיר את המצב אני טרום וסת בכל שלושת הימים האלה, ולא מסוגלת להכיל אפילו את עצמי. למעשה, ביום השלישי אני מוכנה להצטרף אליו בהשלכת הצעצועים על הקיר.

היקום, כנראה, לא מאמין ברמזים עדינים.

בכל דבר יש שיעור, וגם כאן יש (אפילו שלושה) -
גן הוא פתרון טוב.
חינוך ביתי הוא פתרון יותר טוב.
וכאשר המחזור מתחיל וה PMS נגמר, קל יותר לחנך בבית.



*יום ראשון*

לחם טרי מהתנור, ריחות קינמון ודבש מתפשטים בבית.
בחוץ גשם ראשון מוחה את האבק מהמכוניות ברחוב.

"אמא, מי שפך מים על הכביש?" הוא שואל בקול מתפלא.
זהו שוב החורף הראשון שלו. הוא שכח את החורף בשנים הקודמות.

אנחנו יוצאים לסיבוב בוקר - דואר, מאפיה, חנות צעצועים.
אני מקווה שירד עלינו גשם, שהוא יוכל לקפץ יחף בשלוליות תחת המטריה הכחולה הגדולה.
אבל הגשם מחכה. הוא ממתין בסבלנות, ורק כאשר הפירה כבר חם והאורז מוכן להגשה העננים נבקעים.
אני מאושרת לעמוד לידו, לצפות מהצד בפגישה הראשונה שלו עם גשם, עם רוח קרה, עם עננים אפורים.
אחר כך אנחנו עורכים פיקניק במרפסת הקטנה שפונה לרחוב הרטוב. יושבים על כריות כחולות מביטים על החתולה שמריחה את הגשם.
הוא מתכרבל עלי, מתנמנם, מאושר.
חורף.

_הוא מתכרבל עלי, מתנמנם, מאושר.
חורף._
איזה כיף! גם אצלנו התחיל ים של גשם לרדת......

_"אמא, מי שפך מים על הכביש?" הוא שואל בקול מתפלא._
גדול !!
_אני מאושרת לעמוד לידו, לצפות מהצד_
זהו. זה בדיוק מה שאני אוהבת ביחד הזה. אני מתלהבת, אני נהנית, אני זו שמאפשרת לאושר הזה לבוא לידי ביטוי במקסימום. כמה אגוצנטרי וכמה נפלא

את כותבת מקסים.

כל כך יפה לקרוא פה.
אני קוראת ומתרגשת מכל דבר שאת כותבת @}

*יום שני*

"היום יום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת לב-ר-ק!"
הילדים שרים, ועיניו החומות זוהרות, מאירות את החדר החשוך.
אהובי מסתובב בחדר, מקליק שוב ושוב, מנסה זוויות משונות, מחפש את התמונה שתנציח את הרגע המיוחד הזה -
הילד שלנו בן שלוש.
בערב הדודים מגיעים. הוא משחק עם כולם, מסביר בחשיבות על חלקי המשאית ועל המכוניות החדשות. מתנסח ברהיטות, ומנפנף בידיו כדי להבהיר נקודות מיוחדות.
בלילה, אחרי שכולם הולכים, הוא נח במיטה הגדולה, מכורבל.
עיניו נעצמות, שפתיו נחות ברכות אחת על השניה, פשוקות מעט.
ופתאום נגלה אלי שוב התינוק הקטן שנשלף מתוכי לפני שלוש שנים.



*יום שלישי*

זה היה יום של חינוך ביתי "מהספרים". בעיקר אלה שמדברים על יתרונות חינוך רב גילאי.
בבוקר יצאנו עם סבתי ובן זוגה. אנחנו הנשים הלכנו לקנות מכנסיים ואחר כך ישבנו בבית קפה. בינתיים שני הגברים התרוצצו ברחבי הקניון. הם עלו וירדו במדרגות הנעות, טיפסו על מכוניות וגדרות, ולבסוף הגיעו אלינו, לחלוק איתנו כיכר לחם חומה וחמאה זהובה.
הילד הקטן שלי התיישב עלי, ובקול מעובה אמר "אני כל כך עייף, אני צריך לנוח קצת....", בזמן שהרב סבא שלו קרס על הכסא שמולי.

בצהריים חזרנו הביתה, ארזנו קציצות ויצאנו שוב - הפעם לגן השעשועים הקרוב. הגיבור הקטן טיפס בהססנות על חלק מהמתקנים, וביקש שוב ושוב שאבוא לשחק איתו. אך אז - הפתעה! עוד ילד הגיע, בן חמש.
למרות חיכוכי היכרות ראשוניים (הילד נעלב כי הגיבור שלי לא רצה לגלוש איתו, והגיבור שלי בכה כי הילד לא רצה לרוץ איתו על הגשר), אחרי מספר דקות הם שיחקו יחד, מתחרים בידידות על פני כל גן השעשועים. מאוחר יותר הגיעה עוד ילדה, והם צירפו אותה להשתוללות המאורגנת שלהם.
הילדים הגדולים לימדו את הגיבור איך לטפס ביעילות על המתקנים שהוא פחד לנסות מוקדם יותר, וצחקוקיו הגיעו אלי ממקומות משונים בגינה. אני בטוחה שהוא היה מסתדר גם בלי העזרה שלהם, אבל חשוב לי שילמד להסתדר עם ילדים אחרים, וגן שעשועים הוא מקום מושלם ליצירת חברויות רגעיות.

החזרה הביתה עברה דרך קיוסק בשיפוצים, סוכריה על מקל, דואר, והאטרקציה המרכזית - קטנוע מקולקל.
כך סתם, באמצע הדרך, איש מתקן קטנוע.
והאיש חביב ומתחשב - מספק הסברים מפורטים, נותן לברק להחזיק כלים, ובעיקר - מחייך אל הילד שמקפץ לתוך שדה הראיה שלו כל הזמן, ודוחף ידיים למנוע הכבוי.

אושר גדול ושמחה מרובה בביתנו הקט שמתחנך אט אט

------

*יום רביעי*

זה היה יום בפיג'מה.
ראינו טלויזיה, שיחקנו במכוניות ובטרקטורים, ומדי פעם גם אכלנו.
אה, וגם ירדנו למטה ומיחזרנו את כל הניירות והבקבוקים שהסתובבו בבית...
מצד שני (וכדי להשקיט את רגשות האשמה שלא עשינו כלום, בעצם), אחרי יום כמו יום שלישי מותר לילד שלי לנוח קצת מכל החינוך הביתי הזה, לא?



*יום חמישי* ^או *הרפתקאות בדרך לגן השעשועים*...^

יצאנו חמושים במטריה לכבוד הגשם, אבל בחולצות קצרות כי חם.
המטרה היתה גן השעשועים, אבל כאשר הולכים עם בן שלוש הדרך מתארכת מחמש דקות לחצי יום.
ראשון פגשנו כלב ענקי - כיף לחבק וכיף ללטף.
שני פגשנו באיש מחנות כלי העבודה. הוא הדביק כסא מתפרק, ונתן לברק לשחק עם המריצה שלו.
שלישית היתה חנות צעצועים שגרמה לבכי אדיר ("אני לא רוצה את המשאית הגדולה שקיבלתי מסבא! אני רוצה את המשאית הזאת!"), ולהתפייסות מהירה.
רביעית היתה המאפיה - "אמא אני רוצה רק לחמניה אחת ודי, ואני לא אבקש שנחזור ונחליף ללחמניה אחרת." (בהשראת ההתפייסות מחנות הצעצועים).
ואחרון אחרון חביב - הגענו לגן השעשועים. חמודי התחיל לחפש את הילד מיום שלישי, ואבל מהר מאד מצאנו חברה אחרת שאיתה אפשר לרוץ בגן, לטפס על סולמות ולהתנדנד ביחד.

ימים ארוכים מאד, אבל מלאי חוויות והתנסויות חדשות.

ותודה גדולה ומחבקת לכן, נפלאות שלי

_כל כך יפה לקרוא פה_
נכון

_ותודה גדולה ומחבקת לכן_
אני גם אקח חיבוק (-:

ברכות לגיבור!
וברכות גם לאמא שלו! לעניות דעתי - בגיל שלוש הטף מגיעים לשיא המתיקות (אחר כך המתיקות מתחילה לרדת אבל תכונות אחרות, נפלאות לא פחות, מתחילות לעלות) - להצטייד בכפיות ולזלול.

_ברכות לגיבור!_
_וברכות גם לאמא שלו!_
@} @}

ברכות!

תדה, תודה, תודה

הנה, חיבוק גדול לכולן -
וגם כמה פרחים

*יום שני*

נסענו לבקר חברה בצפון הרחוק, בתענכ"ים (זה רחוק בשבילי).
הדרך צפונה שזורת זכרונות - חברות שהשארתי כאשר חזרנו למרכז, מילואים של בן הזוג ונסיעות לבית החולים בעפולה במשך שלושה חודשים.
יערות הבטון והמלט מתחלפים בעצים ירוקים ובשדות נושמים. תחנות הדלק מתרחקות אחת מהשניה.
הדיסק ברדיו מגיע לסוף.

בכניסה לישוב הגיבור מוציא את המוצץ מהפה ומודיע - "אמא, עכשיו משעמם לי!".
"מצוין," אני עונה, "בדיוק הגענו."

בית ענקי, פרוש על מרחב שונה, מוקף בגינת תבלינים ודשא.
הגיבור מאתר את חדר המשחקים ומיד מתחבר עם המשאיות והטרקטורים מפלסטיק. מאוחר יותר דיירי החדר יחזרו מהגן ויכעסו ש"בילגנו" להם את הצעצועים.
אבל בינתיים- שקט ושלווה.
אנחנו יושבות בנחת על השטיח התכול, מתחבקות ונטענות באהבה.

בצהריים הילדים חוזרים מהגן (הגדול בן רבע לחמש, הקטנה בת שלוש וחצי), והחיכוכים מתחילים.
הוא לא נוהג לפי דרכי הבית, והילד הגדול כועס. אחר כך הגדול אומר משהו והילד שלי נעלב. אחרי שעה הם כבר החברים הכי טובים - מתרוצצים על הסלעים בגינה, רודפים אחרי החתולים, מקפצים מסביב ומתיזים את אושרם סביב.
כמו תמיד - המבוגרים מפריעים באמצע המשחק. הם צריכים לסוע לסבא ולסבתא, ואנחנו צריכים לחזור הביתה. כבר מאוחר, ואני רוצה להקדים את הפקקים.

הגיבור שלי נרדם בדרך, רק כדי להתעורר כאשר נגיע הבית, מאושר ומלא מרץ.
בערב הכנו ביחד חביתה בעזרת הבלנדר שקיבל ליום ההולדת מסבתא רבא, ואכלנו סלט מקערה משותפת.

ויהי ערב, ויהי בוקר יום שלישי.

*יום שלישי*

יום פיג'מה.
ככה אני קוראת לימים האלה של שינה עד מאוחר, התבטלות מול הטלויזיה ועבודות בית.
קיפלתי כביסה, והמשכתי לרוקן את הארון שבחדר העבודה. עוד חמישה קלסרים בדרכם לפח המחזור שברחוב.
ברק הביא שני טרקטורים לעזור לי בדחיפת הניירות לשקית האשפה, אבל אז התברר שאחד הטרקטורים חולה, והוא הזעיק משאית גרר כדי לקחת את הטרקטור לרופא
אחר כך מצאתי חוברת שקפים אנטומים ישנה, והגיבור נהנה לצבוע איורים של קיבה בסגול, כחול וצהוב. זה ללא ספק שימוש טוב בהרבה ממה שאני עשיתי איתה...

היתה שיחה אחת שבה הרגשתי שאנחנו באמת "עושים חינוך ביתי" - דיברנו על ההבדלים בין סיר למחבת בזמן שטיפת הכלים, ומאוחר יותר דיברנו על הפכים. יום פורה ביותר בגן אמא.

מחר שוב יום עמוס. מוצאת חן בעיני האפשרות של דירוג העומס - לא בכל יום חייבים לצאת החוצה ו"לעשות" דברים.
ובכלל - אולי אני קצת מתחילה להתרגל להיות בבית.
אולי.
קצת.

לילה טוב.

_היתה שיחה אחת שבה הרגשתי שאנחנו באמת "עושים חינוך ביתי" - דיברנו על ההבדלים בין סיר למחבת בזמן שטיפת הכלים, ומאוחר יותר דיברנו על הפכים. יום פורה ביותר בגן אמא._
גם אני 'סופרת' דברים כאלה. בחיי. זה פשוט מרגיע אותי. (-:

יומולדת שמח גם ממני.
{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@


_מוצאת חן בעיני האפשרות של דירוג העומס_
גם אני הייתי "לחוצה" למלא ימים עד שיום אחד עדי הודיעה לי חגיגית - "היום נשארים בבית. אני לא רוצה ללכת לכלום מקום בכלל"...

אז הבנתי שזהו, עייפתי את הילדה (והאמת היא שאת עצמי אפילו התשתי) ומאז אנחנו זורמות. אפילו למפגשים קבועים בוחרות לעיתים לא להגיע ובמקום זה לעשות משהו אחר... כמו לנוח

וכתבתי קודם ואני כותבת שוב - אני כל כך אוהבת לקרוא כאן. את כותבת מקסים, וממש מתארת את מה שאני מרגישה גם...

תודה על הפרחים הדף הזה הופך לאט לאט לבוסתן עמוס בחיבוקים וניחוחות אהבה. נעים לי לשוב ולטייל כאן.

ובהודעה הבאה - מה עשינו אתמול, או יום עבודה מלא באיקאה...

*יום רביעי* או ^*טיול ארוך ומחשבות כפירה*^

אני נהנית לתת כותרות משנה לקטעים האלה. זה גורם לי להרגיש קצת כמו בספרי ילדים כמו "פו הדוב" או "35 במאי", שבהם מתחת לשם הפרק יש תקציר של עלילות הגיבורים.

איקאה, למי שלא יודע, הוא מחסן ענק של דברים יקרים מדי שלא צריך בכלל בבית.
החנות נמצאת בדיוק בדרך הביתה מחיפה, כאשר יורדים מהכביש המהיר ומתחילים להריח את שמיכת הפוך שמחכה על המיטה.
בצורה משונה, החנות ממוקמת גם בדיוק בדרך לחיפה, כאשר יורדים אל הכביש המהיר, ומגיעים לשיר הרביעי על דיסק הנסיעות שלי. אז יודעים שהיום התחיל, ואפשר להתחיל לדמיין את הקפה שאשתה כאשר נגיע לבית החולים.
במשך שנתיים, בוקר וערב, בדרך הלוך ובדרך חזור, הלוגו של איקאה חייך אלי בכחול וצהוב.

אני אוהבת את הלוגו של איקאה.
צהוב וכחול שמספרים על ערים רחוקות ושפה מוזרה.
הוא מזכיר לי טיולים דימיוניים באטלס של ההורים. אותו אטלס שבו מדינת ישראל רזה להפליא, וברית המועצות משתרעת על שתי יבשות.

אני גם אוהבת לטייל באיקאה - להסתכל על חדרים קרירים וערוכים למופת, שבהם יד ילד מעולם לא קשקשה על הקירות, או זרקה את הכריות על הרצפה בהתקף זעם. כמובן שבחדרים האלה חתולים לא שורטים את ריפוד הספות החדש, ואף תינוק לא מרייר על הדיסקים שמסודרים במגירה מתחת למסך הטלויזיה הענק (נטול טביעות הידיים).

אתמול, יום יפה אחרי ליל גשם, יצאנו לטייל באיקאה עם חברה והתינוקת הטריה שלה.
הגיבור, כמובן, רצה לשחק בבריכת הכדורים הענקים בכניסה, אבל שינה את דעתו ברגע שהתבקש לחלוץ את המגפיים החדשים.
במקום זאת עלינו למעלה והוא יצא למסעות חקר, נעלם מעין מאחורי ספות ענק וזוחל מתחת לשולחנות תצוגה.
התחרינו לאורך המסלול בקומה העליונה, והוא השיג אותי בכל פעם אל נקודות הסיום שקבעתי.
הפסקנו באיזור המשחקים. הוא התיישב לשחק בשני צעצועים - אחד של חרוזים שמושחלים על חוט תייל מקובע למשטח עץ, והשני של טבעות שמסודרות על מוט.
הוא נהנה כל כך מהצעצועים ש"מיועדים" לגיל חצי שנה, ואני חזרתי למחשבות הכפירה שלי לגבי התאמת הצעצועים לגיל.
למה חשוב לכתוב על כל צעצוע "מגיל 3 ומעלה" או "לגיל שנתיים עד ארבע", ואפילו "מגיל שמונה עד שמונים". הרי ברק נהנה לשחק עם הקטר שלו מגיל חצי שנה, אפילו שהוא עשוי מבד ואין לו קרונות.
הכל חלק מנסיונות המידור של החברה המערבית - נכניס את האדם לקופסא קטנה, והוא ידע לאן הוא מתאים. ואם אתה שונה משאר האנשים בקופסא שלך, לנצח תרגיש רע עם עצמך, וכך נוכל למכור לך תכשירי קוסמטיקה, ותרופות פלא להרזיה.
קונספירציה, אני אומרת לכם!

זהו, פרקתי.
הלאה.

אחרי האוכל המזין (צ'יפס ושניצלונים נוטפי שמן) ירדנו למטה, אל איזור הפיצ'פקעס האהובים עלי.
ברק העייף נכנס למנשא, ויכולתי להתפנות למישוש וחיפוש שטויות. מדי פעם הוא פקד עלי לרוץ או להתנועע, אבל לרוב הוא היה שמוט, נותן למנשא לאחוז בו, מניח את ראשו על גבי ונושף עלי ריח פעוטות.
בדרך הביתה הוא נרדם, מותש מיום עמוס ומטלטולי הרכב.

*יום חמישי*

זה התחיל כמו יום פיג'מה טיפוסי - הפעוט קם, והודיע שהיום (בניגוד לאתמול...) הוא רוצה לראות טלויזיה.
אני מעדיפה שהוא יראה סרט ולא 'הופ', כי סרטים נגמרים בסוף, ואילו ב'הופ' תמיד יש עוד תוכנית.
ראינו את כל שלושת סרטי ואלאס וגרומיט עם פרשנות. לאחר מכן שיחקנו, צבענו, בישלנו, ושאר דברים שצריך לעשות כאשר נשארים בבית ביום קריר.
הוא דילג בקלילות על שנת הצהריים אחרי הבטחה ממני שכאשר יחשיך נצא לנסיעה ברכבת. ראינו עוד קצת טלויזיה, וברק כל הזמן הביט החוצה לחפש את השמש.
אחרי שהשמיים התכסו בזהב שקיעה ארגמני הוא הסכים להתלבש, נעל מגפיים, ויצאנו לדרך.

הוא צעד את כל הדרך עד לתחנת הרכבת (בערך 600 מטר). הוא נפנף בידיים, עשה עקבות בבוץ ונזהר מפני מפלצות. הוא אפילו פצח בשיר - "ברק צועד לרכבת, עם אמא, טרלהלהלה."
אני הוצפתי בתחושה שחייבים למהר כדי להגיע בזמן לרכבת, אבל הילד המדהים שלי עזר לי להזכר שבחינוך ביתי לא חייבים למהר כל הזמן.
להיפך - צריך ללכת לאט, לעשות עקבות בבוץ ולהזהר ממפלצות.
ולשיר, בקולי קולות, כך שכל המכוניות מאטות והנהגים מסתכלים עלינו, אמא וילד, צועדים בדרך לרכבת.



*לילה, 3 לפנות בוקר*

שעה שבין היום לבין מחר.
הגברים שלי שכבו במיטה ונשמו חלומות, ואני ניצלתי את הזמן כהלכה וקראתי.
כאשר העיניים נעצמו לבד פסחתי על הרחצה, והתחלתי להתכרבל בין בני לבין בנזוגי במיטה חמימה וחורפית.

ואז, הפעוט התעורר.
"אמא, אני צריך פיפי."
קדימה, לשירותים.
עושים פיפי, שוטפים ידיים.
מצחצחים גם שיניים - קודם הוא, ואחר כך אני.

חוזרים למיטה.
מתכרבלים.
הפוך כל כך נעי....

"אמא, אני רעב."
"חמודי, תחזור לישון, לילה עכשיו."
"אבל אמא, אני ר-ע-ב!"
בגאווה רבה אני מספרת שלא נכנעתי לזעם אלא יצאתי מהמיטה, וחיפשנו ביחד מה לאכול. הוא, כמובן, פתח את המקרר וחיפש במשך דקות מרובות אוכל.
"תסגור את המקרר. המנו יתקלקל אם הוא ישאר פתוח הרבה זמן."
"אבל עוד לא מצאתי מה לאכול."
מניתי בפניו שלוש אפשרויות. הוא בחר בסנדביץ' עם חומוס.
הוא לעס באיטיות כל נגיסה, מתענג על הלחם המרוח כאילו היה גלידת וניל עם עיטורי קצפת ושוקולד חם.

מצחצחים שיניים.
חוזרים למיטה.
מתכרבלים.
הפוך כל...

"אמא, אני צמא."
"אתה בטוח?" אני שואלת ביאוש מסויים.
"כן, אני מאד-מאד צמא."
אני נאבקת ברצון לבעוט בבעל - הוא צריך לקום מחר מוקדם, ואני ממילא ערה.

ממלאת חצי כוס מים.
שופכת קצת, שלא ישתין במשך הלילה.
הוא שותה, מוצץ כל מולקולת מים. אפשר לחשוב שכרגע חזר מהמדבר אחרי ארבעים שנות נדודים.

"עכשיו פיפי!"
הוא מודיע באושר.
אני מתרוממת כדי ללכת איתו לשירותים.
"לא, אמא, אני יכול לבד."
הוא הולך.
חוזר.
נכנס למיטה.
מוצאים את המוצץ.
מתכרבלים.
הפוך כל כך נעים....
לילה טוב.

*יום שישי*

השעון מצלצל בשעה מוקדמת להחריד. אני מכבה אותו, מכוונת אותו לשעה תשע בבוקר.
בעשר וארבעים יש לנו תור לרופאת עיניים ואסור לאחר.
נרדמת מחדש.
חולמת שאנחנו מפספסים את התור, ומתעוררת בבהלה.
השעה עשר. שכחתי להדליק את השעון...
ברק עדיין ישן.
אני מתלבשת במהירות, מצחצחת שיניים, מזמינה מונית.
ברק עדין ישן.
אתמול הוא סירב ללבוש פיג'מה ונרדם בבגדים.
מצוין.
אני מעירה אותו בזמן שאני מסתרקת.
הוא מבקש ארוחת בוקר.
"אמא, אני רוצה לאכול מה שאכלתי בלילה."
נפלא - סמביץ' אפשר לקחת לדרך.
אנחנו מתחרים בדרך למטה.
הוא משיג.

המונית מגיעה.
הנהג מבקש לא לאכול כדי לא ללכלך את המושב.
"לא נורא, חמודי. תאכל כאשר נמתין לרופאה."
ברק מתאפק.
מגיעים לרופאה - יש עוד שלושה אנשים לפינו.
אני מחזירה לברק את הסנדביץ'.
המזכירה מבקשת לא לאכול בחדר ההמתנה - יש שם תינוקות שעלולים להתלכלך מהפירורים.
אנחנו יוצאים למסדרון, אני יושבת על הרצפה המטונפת, וברק מתיישב עלי.
הוא מסיים את הסנדביץ', ואנחנו רצים הלוך ושוב לאורך המסדרון עד שיגיע תורו.

התור שלנו מגיע.
אני מתחילה להכנס, אבל אז ברק נזכר שהוא השאיר את שני החברים הדמיוניים שלו בעציץ בכניסה לבנין.
אני אל מוכנה שנרד עכשיו, ואנחנו נכנסים לרופאה.
הבדיקה פשוטה, הוא צריך לנקוב בשמות של הצלליות שהוא רואה - בית, ברוז, מטריה.
יש רק בעיה קטנה - הוא עדיין כועס כי לא הרשיתי לו לרדת במעלית להביא את החברים שלו, והוא גם מתבייש לדבר עם אנשים זרים.
הבדיקה הפשוטה נמשכת כמעט חצי שעה, אבל מסתיימת.
עכשיו רק צריך טיפות עיניים, ואחרי עשרים דקות להמשיך את הבדיקה.

הכנסת הטיפות אכזרית למדי - אני אמורה להחזיק אותו, והמזכירה פוקחת לו את העיניים ומזליפה שלוש טיפות מבקבוקון קטן.
הטיפות צורבות לו. הוא מתפתל, בוכה, מבקש שאוציא לו את הטיפות מהעיניים.
אני מחזיקה אותו, מחבקת, מנשקת.
נותנת לו לפרוק את הכאב.
כאשר הוא מרגיש טוב יותר אני מציעה שנרד להביא את החברים שלו.
אנחנו יורדים במעלית, ואכן, חבריו הדמיוניים מחכים לו בעציץ.
נפלא.
אנחנו מזמינים את החברים להצטרף אלינו לסוכריה על מקל, ויוצאים מהבנין, להעביר את עשרים הדקות עד שהאישונים יתרחבו מספיק להמשך הבדיקה.
אבל בחוץ...

בחוץ חגיגה - אנחנו פוגשים את הדודה והדוד. הם באמצע סיבוב בנקים של יום שישי, אבל אחרי הזמנה מיוחדת מהגיבור הקטן הם מצטרפים אלינו לקיוסק שממול.
ברק בוחר סוכריה עבורו ועבור הדודה שלו.
ופתאום, באמצע הרעש, והמהירות, והפיח ברחוב המרכזי, אי של שקט צומח סביבנו.
הם אוכלים את הסוכר המעובד, מפוררים חתיכות צבעוניות על שולחן המתכת הקטן, וחיוכיהם משקפים את התענוג שבאכילת סוכריה על מקל בצהרי יום שישי.
ומתוך האושר הזה אנחנו חוזרים אל הרופאה.
וברק משתף פעולה נהדר, והבדיקה מסתיימת במהירות, ואנחנו נפגשים שוב, הפעם לארוחה מלאה בבית קפה.
הגיבור מתלונן שהכל מטושטש, אבל במקום לבכות הוא שמח, מנצל את ההזדמנות להתבונן בדברים מזוית אחרת.
והשיחה נעימה, והשעה טובה, והרוגע של סוף השבוע מחלחל.

כיף נהדר לקרוא אותך.
תודה

_והרוגע של סוף השבוע מחלחל_
מחלחל עד לכאן, בחיי

*יום שני*

הייתי קצת עסוקה - בישולים, נקיונות... ועזבתי את הילד לנפשו. אחרי כמה דקות היעדרות, שמתי לב שהוא כבר לא הולך אחרי לכל מקום.
הוא ישב בסלון, משחק בו זמנית עם רכבת חשמלית, משאית גרירה וג'ירפה ונמר מלגו, תוך טווית עלילה מסובכת הקשורה לנפילה מרכבת ונסיעה לרופא שיניים (שגר בעציצים במרפסת, משום מה). הוא שיחק, ואני עמדתי מאחורי הקיר, משתדלת שלא להסיח את דעתו, מנסה לעקוב אחרי תפניות העלילה.
הוא היה מקסים, ונפלא, ואני רק מיסגרתי את הרגע המאושר הזה, כדי להציץ בו בימים גשומים של רגשות סוערים.

אנחנו מתגעגעות אליכם
כיף לקרוא את הקורות אתכם.

*יום חמישי*

ירדנו למחזר את הניירות, ומתחת לבנין שלנו נסע טרקטור. ילדי היחף, עדיין בפיג'מה (בהתאם להסכם ביננו שקובע כי למחזור ניירות ובקבוקים לא צריך להתלבש), משך בידי והתחלנו לרוץ אחרי הטרקטור. הנהג שם לב, כמובן, לפעוט, והאט במיוחד כדי שהוא יצליח להדביק את קצב הנסיעה של הטרקטור.
הסתכלנו עליו מרים גושי אדמה, מיישר חלקת מדרכה, ובעיקר משמיע הרבה רעש.
אחרי שהוא סיים את מעלליו הוא שאל אותי האם אני מוכנה שברק יצטרף אליו לתא הנהג. לאחר הנהון מאשר הוא פנה אל ברק ושאל אותו - "אתה רוצה לטפס על הטרקטור?"
הילד המאושר מיהר אליו, נישא על זרועות חסונות (כאלה מהשירים על הקיבוצניקים מימי קום המדינה), אל תוך תא הנהג. הוא נגע בכל כפתור, ליטף את ההגה בהנאה, ואז...
אז הנהג שאל אותי האם אני אסכים שהם יסעו ביחד בטרקטור.
ברור שהסכמתי.
הם נסעו במורד הרחוב, ולקטנצ'יק היו דרישות - הוא רצה שהנהג יפעיל גם את הזרוע השניה, וכיוון אותו לאן לסוע, אבל הבחור לא נבהל - הוא ענה לשאלות בפשטות, חייך אליו והסביר כל פעולה שעשה.
מאוחר יותר הם העמיסו בטון בכף ומהלו אותו במים (אחרי שירדו מהטרקטור).
טוב שהתחיל לזרזף גשם, אחרת היינו נשארים באתר הבניה כל היום, עם רגליים יחפות ופיג'מה .



*יום ראשון*

גשם, גשם, ורוח סערה.
כאשר היום התחיל הייתי בטוחה שנבלה את כולו מול הטלויזיה, כי מה כבר אפשר לעשות בבית?
אבל ברקי שלי, שהתרגל כבר לחינוך הביתי, ביקש לשחק בפאזל, ואחר כך יזם משחק בטרקטורים שלו, ובסוף התכרבל ונרדם לשנת צהריים מוקדמת.
אחרי שהתעורר, הכנו ביחד עוף בירקות, ואפינו עוגה, וציירנו אותו על בריסטול (יצא עקום כי הוא מדוגדג בכל מקום), וניסינו לתפור כריות.
הוא ראה טלויזיה, בודאי, אבל לא במשך שעות רצופות, ואני מתענגת על הילד שלי שיוזם דברים, שיהיה מענין לאמא שלו כשהיא נשארת בבית ובחוץ יורד גשם...

מחכה כבר לפגוש אתכם...

בנתיים נהנית מאד לקרוא אותך...

בשבת בבוקר הוא סיפר לנו על הסרט שראה בתוך הקיר, על שואב אבק עם אף אדום גדול ששר, ותהה האם גם אני זוכרת אותו.
במשך יומיים הצלחנו לגרום לו להכנס במהירות למיטה ולחזור לישון כדי להמשיך לראות את הסרט.

וטרי, מהבוקר - "אמא, עכשיו ראיתי סרט בתוך השידה, על צב."

אני לא יודעת האם הוא מאוכזב או שמא מאושר מהתחלפות החלומות שלו.
אני פשוט נהנית לשמוע אותו מספר עליהם מתוך עולם המושגים שלו.

עכשיו גיליתי שיש לך בלוג. מזל טוב לי
הופתעתי ביותר, והספקתי לקרוא קצת תשובות על השאלות הטכניות.
יקח לי זמן להשלים, אבל זה יקרה.
להתראות שבועהבא