_מתוך הספר "A Pattern Language" Amazon:0195019199 מאת כריסטופר אלכסנדר. תרגום: יונת שרון, דגנית ב
הרבה חדרים גדולים אינם שלמים אם לא נפתחים אליהם חדרים קטנים יותר וגומחות. הדפוס הנוכחי מתאר חדרונים וגומחות שמשלימים את הדפוסים אזורים משותפים בלב (129), מטבח כפרי (139), רצף מקומות ישיבה (142), אזור עבודה גמיש (146), מקום להמתין (150), חדרי ישיבות קטנים (151), ורבים אחרים.
אף חדר אחיד, בגובה אחיד, לא יכול לשרת היטב קבוצה של אנשים. כדי לאפשר לאנשים להיות יחדיו כקבוצה, החדר חייב לאפשר להם להיות גם לחוד, כבודדים וכזוגות, באותו המרחב.
הבעיה הזו חמורה במיוחד באזורים המשותפים בבית -- המטבח, חדר המשפחה, הסלון. למעשה, היא כל כך קריטית בהם, שהבית עלול להפריד את המשפחה אם לא פותרים אותה. לכן, למרות שהדפוס מתאים גם למקומות עבודה ומסחר ולבתי ספר -- למעשה, לכל החדרים המשותפים באשר הם -- נתמקד בדיון בבתים פרטיים ובשימוש בגומחות סביב החדרים המשפחתיים המשותפים.בחיים המודרניים תפקידה העיקרי של המשפחה הוא רגשי; היא מקור לבטחון ואהבה. אבל אלה יוכלו להתקיים רק אם בני הבית יכולים לשהות יחד באופן פיזי כמשפחה.
במקרים רבים זה קשה. כל אחד מבני הבית בא והולך בשעות שונות; אפילו כשכולם בבית, לכל אחד יש עיסוקים משלו: תפירה, קריאה, לימודים, נגרות, בניה, משחק. בבתים רבים העיסוקים השונים גורמים לכל אחד ללכת לחדרו הפרטי, בנפרד מהמשפחה. יש לכך שתי סיבות. ראשית, בחדר משפחה רגיל, אחד מבני הבית עלול בקלות לסבול מהפרעות הנוצרות ממעשיהם של האחרים: מי שרוצה לקרוא יופרע על ידי אלה שצופים בטלוויזיה. שנית, בדרך כלל אין בחדר המשפחה מקום שבו אפשר להשאיר דברים בלי שיגעו בהם. ספרים שמונחים על שולחן האוכל יפונו לקראת הארוחה, משחק שהופסק לא יוכל לחכות באמצע הסלון. באופן טבעי, בני הבית מתרגלים לעשות את הדברים האלה במקומות אחרים -- בנפרד מהמשפחה.
הפתרון לבעיה הזו הוא למצוא דרך שבה בני הבית יוכלו להיות יחד גם כאשר הם עוסקים בדברים שונים. זה אומר שבחדר המשפחה צריכים להיות מספר חללים קטנים יותר לעיסוקים שונים. החללים האלה צריכים להיות רחוקים מספיק מהחדר המרכזי כך שהבלגן שמתפתח בהם לא יפריע לשימושים המשותפים של החדר המרכזי. החללים צריכים להיות מחוברים כך שהאנשים עדיין יהיו ביחד כשהם נמצאים בהם, כלומר: הם צריכים להיות פתוחים אחד כלפי השני. בד בבד, הם צריכים להיות גם מופרדים, כך שמי שנמצא בהם לא יסבול הפרעות מידי האחרים. בקיצור, חדר המשפחה צריך להיות מוקף גומחות קטנות. גומחות אלה צריכות להיות בגודל שמתאים לאדם אחד או שניים: כשני מטר רוחב, ובין מטר לשני מטר עומק. כדי להפריד אותם מהחדר המרכזי, כדי שלא יעמיסו עליו, וכדי שתהיה הפרדה למי שנמצא בהם, הן צריכות להיות צרות יותר מקירות החדר המרכזי, והתקרה שלהן צריכה להיות נמוכה יותר.
גומחות לחדר משפחה
מאחר שהדפוס הזה כה חשוב, נביא ציטוטים מחוקרים שונים כדי להדגיש את העובדה שאנשים רבים הגיעו לממצאים דומים:
מתוך:
Psychosocial Interior of the Family, Gerald Handel, ed., Chicago, Ill.: Aldine Publishing Company, 1967, p. 13.
"שניות יסודית זו של חיי המשפחה יש לה משמעות גדולה, כי נסיון היחיד למצוא את תחומי העניין שלו בעולם ואת זהותו העצמאית, מתנהלים בד בד עם רצונו בקשרים מספקים עם בני המשפחה האחרים. באותו הזמן, בני המשפחה האחרים עסוקים בקשר איתו ובעצמם.
זוהי תבנית היחסים שבתוכה מפתחת המשפחה את חייה ומנסה להתאים את עצמה לצורות בהן יבחרו בניה להיות ביחד ולחוד..."
מתוך:
Children in the Family by Florence Powdermaker and Louise Grimes, New York: Farrar & Reinhart, Inc., 1940, p.108:
"גם אם יש לילד חדר משלו, אין הוא רוצה להיות שם לבד כל היום אלא לבלות חלק ניכר מזמנו בחלקים אחרים של הבית..." וכן p. 112: "...הוא נהנה ומשתוקק לתשומת לב. הוא אוהב להראות לבוגרים דברים ולחלוק עימם את הנאת גילוייו. וגם, הוא מוקסם מפעילותיהם של המבוגרים ורוצה לדחוף אצבע בכל עוגה..."
מתוך:
Svend Riemer, "Sociological Theory of Home Adjustment," American Soc. Rev., Vol. 8, No. 3, June 1943, p. 277:
"כדי להשתלב בפעילויות של שאר בני המשפחה יש צורך "להגר"... בין חדרים שונים בבית.
אותה פעילות צריכה לפעמים לעבור מחדר לחדר בשעות שונות של היום.
את שיעורי הבית, למשל, צריך לעשות בחדר המגורים אחרי הצהריים בזמן בו מכינים אוכל במטבח; בשעות הערב אולי צריך לעבור למטבח כדי לפנות מקום לפעילויות פנאי של בני המשפחה האחרים. "ההגירה" בין חדרים שונים יכולה לפגוע בריכוז. אולי היא נושאת גם תחושה של חוסר בטחון. כאשר מגדלים ילדים בבית, יש להתייחס לחסרונות האלה במלוא הרצינות."
ברור, אם כן, שהצרכים המנוגדים לפרטיות ולחברה בעת ובעונה אחת ובאותו המקום, קיימים כמעט בכל משפחה. לא קשה לראות שאותם כוחות פועלים בכל חדר ציבורי: אנשים רוצים להיות ביחד אבל בד בבד הם זקוקים למעט פרטיות מבלי לוותר על החברה. אם עשרה אנשים, או חמישה, נמצאים יחד בחדר, ושניים מהם רוצים לפנות הצידה לשיחה שקטה, הם זקוקים למקום מתאים. רק גומחה, בגירסה כזאת או אחרת, מעניקה להם את הפרטיות הדרושה מבלי לאלץ אותם לוותר לחלוטין על חברת הקבוצה.
לכן:
בנו מקומות קטנים בשוליים של כל חדר משותף, בדרך כלל ברוחב עד שני מטר ובעומק מטר עד שניים, ואפילו קטנים יותר. גומחות אלה צריכות להיות בגודל המתאים לשני אנשים לשבת, לשוחח, או לשחק, ולפעמים בגודל מתאים לשולחן עבודה או קפה.
תקרת הגומחה צריכה להיות נמוכה מזו של החדר המרכזי -- מגוון גבהים (190); הפרידו את הגומחה מהחדר המרכזי בגבול חלקי באמצעות קירות נמוכים ועמודים -- חצי קיר (193), מקום עמוד (226); אם הגומחה היא בקיר חיצוני, הפכו אותה למקום חלון עם חלון נחמד, אדן נמוך, ומושב מובנה -- מקום חלון (180), ספסל בנוי (202); והתייחסו אליה כאל עיבוי הקירות החיצוניים (211). לפירוט צורת הגומחה, ראו צורת החלל הפנימי (191).
אנו נרגשות להציג לכן.ם את האתר החדש של הקהילה!
