דף_פתיחה‏ leaf מה_חדש‏ leaf מפתח_נושאים‏ leaf הוראות_שימוש‏ leafemailleaf חיפוש:
עדיף ללמד ילד משהו שהוא רוצה אפילו אם הוא נראה מסובך מדי בשבילו, ולא להתחיל "מהתחלה" כדי שבעתיד יוכל לנגן את זה. (אורנה_שפרון‏‏ שמה את האצבע על נקודה קריטית, מתוך ילדים_ונגינה‏)

ברוך בואך לאתר באופן_טבעי‏ flower

ביקור ראשון שלך?
חיים_חופש_בערבה_בלוג_משפחה_בחינוך_ביתי  left הפניות_לכאן‏, דפים_דומים‏
משלמת ברצון ובשמחה לאתר , כי עבורי אתר_באופן_טבעי_שווה_תשלום‏
(תזכורת לעצמי : כל ינואר)

דף_מוצנע‏, דף_בלוג‏


חיים חופש בערבה:

חיים-כי זה מה שאנחנו עושים
חופש-כי זה מה שאני חשה.חופש להיות מי שאני באמת

פותחת חלון,נושמת את אוויר המדבר הצח ומזמינה אתכם להציץ אל חיינו,מבפנים.
פותחת ליבי,משחררת מחסומים ומזמינה אתכם לקרוא ולהגיב,לשתף ולהשתתף
פותחת דלת,לכל מי שחפץ לבקר אותנו כאן-בדף הוירטואלי ו/או בחיים האמיתיים,בערבה.

מי שמעניין אותו לפשפש אחורה בגלגל הזמן שאיתו התגלגלנו עד הנה,יכול לקרוא בדפים:חיים_חדשים_במדבר‏ ו חיים_חדשים_במדבר_2‏

מוכנים?החללית ממריאה עוד 10 שניות. 9...8...7...6...5...

למה חללית דווקא?אולי משום שאני נוהגת לרחף לי במציאות כאילו הייתה חלום.באותו אופן,נוהגת לחלום את המציאות
והחלל רחוק רחוק,ויש בו מרחבים,והכל כל כך שונה ממה שאנחנו מכירים. אפילו החוק שנחשב הכי קיומי עבורנו כאן-אינו קיים שם.(כח המשיכה) . ספר נהדר שקראנו עם הילדים,נקרא "הבריחה מכח המשיכה"/גלילה רון פדר (סיירת המדע 3)מומלץמאד! סיפור על שני ילדים הנפגשים עם ניל ארמסטרונג שמזמין אותם לטיול לירח.הרפתקאותיהם מסתבכות כאשר כח הסקרנות נאבק בכח המשיכה.ומי מנצח??? לא מגלה...נה...נה..נה...נה..נה...

ממריאים

(זכות היוצרים למוש בן ארי...)

עוד על חלומות ומציאות:

בתי בת השמונה התעוררה הבוקר והודיעה חגיגית: " היום אני מבשלת תבשיל מיוחד של פטריות עם גרעיני שומשום ודלעת ברוטב עגבניות!" כן,כך הודיעה,ובמרץ רב החלה להכין את המוצרים לארוחת הבוקר (שנאכלת אצלנו כמעט בצהריים)
"מניין בא לך הרעיון הזה פתאם?"שאלתי ובעודי שואלת נזכרתי שבקניות שערכנו בסופר אתמול בערב,ביקשה וקיבלה-פטריות (יש לציין שאיננו נוהגים לאכול בדר"כ פטריות.משום מה, הפעם הסכמתי לה...)
בלילה חלמתי שילד אחד לוחש לי בסוד את המתכון הזה. הוא כתב לי אותו על פתק,הנה: (פתק ובו כתוב:"פתרית")
"מגניב"אמרתי לה,איזה כייף לך שאת מקבלת רעיונות מהחלומות ומממשת אותם במציאות."נהדר ממש"אמרתי לה.
באמת נהדר בעיניי.
הילדים שלנו כל כך טהורים וזכים ותמימים,כל כך מחוברים-לעצמם,לעולם,לטבע,לחלומות.הכל אחד הרי. נפלא איך היא חיה את החלום במציאות חייה.איך היא חולמת על המציאות ויוצרת אותה,במודע

הבן:"אם נפסיק לחלום תהרס ארץ פנטזיה"... (מתוך "הסיפור שאינו נגמר")

תתחדשי! קולולו!!
flower

בלילה חלמתי שילד אחד לוחש לי בסוד את המתכון הזה.
oh וואו..

-"חמודי,סדר בבקשה את האמבטיה עם כל שאריות חגיגת הבאלאגן שעשית שם"
-"אני לא יכול!" (בטון בכייני משהו)
-"אין לא יכול. תראה מה הולך פה... (שילוב מקורי ויצירתי של פופקורן שוחה בתוך אמבטיית קצף מלאה בבדים וצעצועי מים,קש ועוד)...
-"אבל אני באמת לא יכול"... (הפעם הטון כבר מתחנן,על סף הייאוש.הדבר שהוא הכי שונא זה לנקות ולסדר.)

הולך לחדר וסוגר את החדר. אחרי זמן מה יוצא,יושב מולי,מקבל הבהרה על חשיבות המשימה העומדת בפניו (מאמא במחזור שההורמונים "עושים לה את זה"-הכוונה לצורך לסדר ולנקות) וניגש לסדר את התוהו ובוהו באמבטיה. כשמסיים,מתיישב מולי באותה זווית של קודם,ארשת פנים רצינית על פניו,ובטון בוגר להדהים,הוא אומר לי:

-"אמא,אני לא יכול להיות תמיד טוב"

אח.איזו תובנה מדהימה.ילד בן 6,מבין ומבטא בצורה כל כך ברורה את מה שרובנו מתקשים לתפוס כל החיים.
הוא לא קרא ולא שמע על ארבע ההסכמות,אבל הוא יודע. הוא כבר יודע,כי הוא פתוח ללמוד,כי הוא חש,הוא מרגיש ומודע לכישוריו ומגבלותיו. והוא,הוא-ילדי בן ה-6,מזכיר לי שאי אפשר תמיד להיות טוב. צריך רק לעשות כמיטב יכולתך,ולהיות שלם גם עם המגבלות.

שיעור חשוב מאין כמוהו למדתי היום מהבן שלי
הלוואי,הלוואי ולא אשכח את השעור הזה,בפעם הבאה שיצוץ בחיי תסכול מכך שאני לא מצליחה לעשות כל מה שאני רוצה הכי טוב

בתור אחת שלא שומעת חדשות ולא קוראת עיתונים,אני שמחה לבשר שהפעם אנחנו מעודכנים בידיעה מרעישה :
מי לא שמע? מי לא יודע?
אתמול נכנס נמר לתוך בית בשדה בוקר,בנסיון כושל לצוד את חתול הבית.האדם שפגש בנמר הבחין כי הוא תשוש ,כיסה אתו וקשר אותו
והיום,היום בבוקר אנחנו פגשנו בו,(ימי רביעי אנחנו מתנדבים בחי בר ביוטבתה,לשם הגיע להתאוששות וטיפול)
נמר בר אמיתי,מהטבע,היום הגיע אלינו,עד אלינו
אז איך זה מרגיש?ובכן...
אמור להיות מרגש עד דמעות,ואכן כך היה. בא לי לבכות כשראיתי את הנמר המסכן הזה כלוא בכלוב,חושף שיניים בנסיון ליצור רושם מאיים,אך כשמבין שהרי מצבו בכי רע,הוא משפיל מבט,מפנה ראשו לצד,בוכה,ואני איתו,בוכה גם. כמה עצוב!
הוטרינר איבחן כנראה דלקת בפרקים ברגל ולכן התקשה לצוד ולכן לא אכל מספיק ולכן נחלש ורזה ולכן נתפס.
מעצבנת אותי היוהרה והעוז שאנו כבני אדם נוהגים בה בבואנו "לשמור על הטבע",אך מה לתפיסת נמר ולשימור הטבע?
הרי בטבע הגיעה כנראה שעתו של הנמר למות. כנראה שנשמתו סיימה את תפקידה בעולם הזה וכעת,הוא אמור למלא את ייעודו ולשמש מזון לנשרים,אז באיזו זכות אנחנו מתערבים? משכנעים עצמנו שזה ממש נהדר שיש לנו אפשרות להציל נמר,רק כדי שילדינו יוכלו לראות זן נדיר,הולך ונכחד מנוף ארצנו הקטנטונת.
אני מקווה,התפללתי בקול עם הילדים,שיטפלו בו ברגל וישחררו אותו במהרה בחזרה לטבע,כי אחרת,כשחיה מתרגלת לחיות בשבי,היא כבר מאבדת חלק משמעותי מהאינסטינקטים החיוניים לה לשרוד בטבע,ואז תהיה כלואה פה לתמיד.
"אבל אמא,אם הוא ירצה למות, הוא יכול למות גם בחי-בר,בתוך הכלוב"
"לא חמודי,הם לא יתנו לו למות כל כך מהר. הם יתנו לו תרופות ויעשו אולי ניתוח. הם יעשו הכל כדי שימשיך לחיות,כי הוא נדיר הרי..."
-"אמא,תדעי לך שהכל לטובה"
-"כן...אתה מתכוון גם לאיך שאתה מציק עכשיו לאחותך הקטנה?
-"כן,גם זה . אני לא יודע בדיוק איך,אבל זה בטוח לטובה

מקשיבה לילדים שלי ושומעת אותם משננים את אימרות השפר שאני מטפטפת להם יום יום. הכל נקלט
לא קל לי עם איך שהם מחקים אותי בכל.זו אחריות כבדה לאללה,ואין את מי להאשים בטעויות.
ולמרות הקושי לקבל את מה שנשמע כאמירות פלצניות/ססמאות בגרוש, שנועדו לרצות אותי(?)למרות הכל,עדיין-מעדיפה שישננו את המסר ש"הכל לטובה" מאשר נוסחאות סינוס וקוסינוס,משוואות נעלמות,או את שיריו של יהודה עמיחי

בפעם האחרונה שאחות של אמא שלי נתנה לאמאשלי מתכון שחלמה עליו לרקוח ולאכול-היא נכנסה להריון!!!!happy

תוך כדי עריכת הדף,שנה אחרי,אני מוצאת לנכון להשאיר את מה שכתבה לי הערסית מהשכונה, כסיפור מזכרת עבור בני - זוהי העדות הראשונה לבואו לעולם. יום אחרי שכתבה לי הערסית את מה שכתבה שאמה אומרת,גיליתי שאני בהריון.זה היה הסימן הראשון... עוד הרבה לפני האיחור בווסת והגודש באף וכל שאר הסימנים...

למען מי שקורא אותנו לראשונה (מבלי לעיין בדף הקודם),תקציר מקורותינו:

אנחנו לומדים יחד,3 ילדים וזוג הורים,בחינוך ביתי
בוחרים לקחת אחריות על חינוך ילדינו ועל ההתפתחות הפיזית והנפשית שלהם ושלנו
משתדלים לאכול בריא וטבעי,חיים פשטות,שמחה ואהבה,קמים בזריחה,הולכים לישון בשקיעה,מגדלים ירקות בגינה,יוצאים להליכות בוקר מוקדמות,מטיילים הרבה, קוראים,מתבוננים,מקשיבים,מרגישים,יוצרים,לומדים...מהחיים.
לא רואים טלווזיה,לא שומעים חדשות,לא אוכלים זבל,לא מכניסים תרופות רעל לגופנו,
לא עסוקים כל היום בלהתאים עצמנו להשפעות הסביבה ,
חולמים את המציאות ואז חיים את החלום. בוראים לנו כל יום מחדש,פתוחים לעולם ולמה שהוא מזמן לנו

נשמע קסום ומדהים. אכן כך הוא.נהדר ביותר,רוב הזמן. יש גם קושי ועומס ,יש גם תסכולים,לא הכל וורוד.
אבל כשאתה בוחר את הבחירות שלך בעצמך,תחושת החופש הפנימית נותנת כח להיות שמחים בכל. גם בקשיים.ולא חסר...

גרים בבאר אורה- יישוב קהילתי חדש בערבה,ליד אילת.
ממזרח פרושים מרחבי הערבה וההרים האדומים מאחוריהם,ממערב "הנקודה הישנה"-חורבות בסיס גדנ"ע נטוש מלא בעצי שיטה וצמחיית מדבר אופיינית ,עם הבאר שסיפקה בזמנו מים לכל העיר אילת,מדרום וצפון-מוקפים בשמורת הטבע של הרי אילת.
בינתיים חיות כאן רק 23 משפחות.תחושת משפחה,בגלל שהמקום קטן.
אין כאן עוד "יצורים"כמונו,מהסוג ה"טבעי",אבל בקרוב יהיו. מוזמנים לקרוא ב מקום_טוב_לגור_עם_שכנים_בחינוך_ביתי?
בינתיים,לוקחים חלק בעיצוב חיי הקהילה,תורמים את חלקנו בעידוד גישה ידידותית לסביבה:
מפעילים שוק קח-תן (שוק חליפין),בונים בבוץ עם ילדי השכונה,מקימים גינה קהילתית (קיבלנו אישור ל 3 דונם והשטח המיועד שהוקצה לפרוייקט נמצא מול ביתנו...),עשינו ערב פתוח למתעניינים בו סיפרנו על החינוך הביתי שלנו,מקיימים מפגשים בימי שישי,
בעתיד רוצים לארגן קו-אופ למוצרים אורגניים,בנייה של מתקן אתגרי מעץ לילדים(פרוייקט של עבודה משותפת-הורים וילדים במועדון היישוב שבנייתו מסתיימת בימים אלו)ועוד..

נועם עובד בפארק הצפרות באילת:מטבע,חוקר,מדריך ילדים והורים,תיירים ישראליים וזרים,צפרים מקצועיים וחובבים,מלמד חוג צפרות בביה"ס מעלה שחרות,פעילויות בקהילה. הילדים מבלים ולומדים הרבה עם אבא בפארק הצפרות

אני בבית ובחוץ,נהניית ללמוד עם ילדיי:
פעם בשבוע אנחנו מתנדבים בחי בר ביוטבתה (טיפול והאכלת החיות,ניקיון הכלובים...)
פעם בשבוע מבקרים בספריית ביה"ס-מחליפים ספרים וקלטות וידאו
פעם בשבוע-שישי או שבת לומדים את פרשת השבוע. מוזמנים לקרוא ב דיון_בפרשת_השבוע‏

כל שבוע יש לנו "יום הרפתקאות" אחד- יום שבו אנו יוצאים מהבית אל הלא נודע,מאפשרים למציאות לזמן לנו חוויות חדשות
בדר"כ היום מתחיל בביקור בחממת הירקות שלנו בפארק הצפרות,ללקט ממה שמוכן לאכילה ומסתיים בקניות בשומשום-חנות טבע ומסעדה אורגנית,ואח"כ בחוף הים . בין לבין מכירים מקומות חדשים ולומדים מהתנסות וחוויה:
-מצטרפים לתאילנדים בקטיף תירס/אבטיחים/מלונים/דלעות או בוצרים ענבים בכרם
-מרכז לחקר ימים ואגמים
-מפעל המלח ובריכות האידוי
-חפירות ארכיאולוגיות במצד רומי (ליד יוטבתה)
-תחרות מפרשיות וגלשנים בינלאומית
-מצטרפים לדייגים על המזח
-מבקרים הומלסים שגרים בחוף הים כבר 15 שנים,בנו יורטה מכפות תמרים
-חממות הידרו-משהו לגידול חסה (יענו חסה שצומחת בשולחנות מוגבהות עם מים במקום באדמה. מרתק.)
-פינות חמד בקיבוץ סמר השכן,מפגשים מעניינים עם אנשים וחיות...
-ביקור בתחנת מכבי-אש ,שמיעת סיפורי הצלה מפי הכבאים,הכרת הכבאית וחלקיה...
-חוות הגמלים(שבה גם סוסים וחמורים,ברווז ,מרכבות ועוד...)
-חוף ים של הצוללים/חוף אלמוג
-מאהל בדואי
-גבול המעבר למצריים/ירדן
-חזרות של צוות הבידור של מלון דן לקראת המופע (איפור,תלבושות...)

  • התבוננות בפועלים שבונים בבאר אורה,הטרקטורים...מערבל הבטון...המנוף שיוצק...המודדים/האדריכל/מהנדס...

ועוד,ועוד...כהנה וכהנה,מכל הבא ליד...

זהו.בערך...
קיבלתם תמונה מנוף חיינו
תמיד שמחים לקבל אורחים
מוזמנים בכל עת

שיר המדבר שמדבר אלינו:

המדבר מדבר
קורא לך להיות שמח
מזכיר לך שהכל פורח
אצלך בלב

המדבר מתעורר
עם זריחתו של הירח
מזכיר לך שאתה אורח
בעולם הזה

הי נעמה
עוד שבוע וחצי אני הופכת לשכנה שלך...
עוברת לגור בסמר.
מקווה שבהמשך יצליח לנו יותר מבפעם הראשונה... happy
אחלה. ברוכים הבאים
נועם שר שירים ב"כאילו" יוונית
משוחחים על איך שהיוונים אוהבים לשבור צלחות תוך כדי שירה וריקודים (חבר של אבא הדגים לנו לפני כמה ימים)
נועם: הם כנראה לא שמעו על הרעיון של הקח-תן. אם יש להם צלחות שהם לא צריכים,היו יכולים להביא לקח-תן למישהו אחר

די בזבזנים היוונים האלו,הא?
הבן: זה לא בזבוז כי זה מביא להם שמחה
-אמא,תגידי,מה עם הקטיושות האלה ? (פתאם,משום מקום היא הביאה את השאלה הזו)
-הקטיושות מהצפון כבר נפסקו. המלחמה שם נגמרה מזמן ואוייבנו בלבנון לא פוגעים יותר ביישובי הצפון,(כמעט...)אבל יש עכשיו ערבים אחרים,פלסטינים בעזה ששולחים טילי קטיושה על יישובים כמו שדרות (הולכת לאטלס,למפת הארץ, לבדוק איפה זה עזה ושדרות).
בהמשך השיחה אני מספרת על סוגי טילים שונים: לטווח קצר/ארוך,טילים כימיים/ביולוגיים ומספרת על מלחמת המפרץ
הבן אומר לבת: וואי,את באה נבנה טיל שיגיע לכל העולם ויפיץ אהבה ושמחה ואז כל הרשעים ירצו לעשות שלום...וואי,בואי,בואי,יש לנו הרבה עבודה.איזה מגניב זה יהיה
הם ניגשים לחדר וסוגרים את הדלת,לא לפני שלוקחים סבון ישן ומגרדת "אנחנו נכין שיקוי עם כזה ריח טוב שכולם יירגעו מרוב הריח"
עכשיו הם בחדר ואני במחשב,משתפת אתכם בהתרגשות שלי . מעניין מה ייצא בסוף...

אתמול יצאנו מהבית לאילת(חצי דרך ברגל,חצי בטרמפים ואוטובוס,כי האוטו היה במוסך). תיכננו ללכת ליריד אומנויות. מסתבר שטעינו ביום,וזה רק מחר. מנהלת המתנס מעריכה את מאמצינו להגיע בחום הגדול ובדרך המייגעת ומחליטה לפצות אותנו על עוגמת הנפש.
נותנת לנו להיכנס ללא תשלום לחדר ה"פעלתון",יענו גימבורי כזה.קיפצובה בזעיר אנפין... מאד זעיר.זעיר... זעיר...
איזה רעש והמולה. אני בהלם מכמות האנשים שמשלמים כסף ובוחרים מרצונם לשבת בתוך חדר סגור עמוס לעייפה בילדים והוריהם,מתקנים רכים למיניהם שאפשר לקפוץ עליהם,בריכת כדורים וכאלו...
באיזה שהוא שלב אחת הנשים האחראיות על המקום מדליקה את הטייפ בקולי קולות, ומפעילה את הילדים במן מעגל טפשי לצלילי מקרנה. אני הייתי היחידה שהעיזה לבקש להחליש קצת,כי ממילא יש רעש אטומי. הגננת עונה לי:"אם אני לא אשים להם מוזיקה ואפעיל אותם,הם לא יעשו כלום".
אלוהים ישמור. מה?היא לא ראתה איך כל הילדים שיחקו קודם כל כך יפה בעצמם?בנו מסלולים ודילגו על מכשולים,נתקלו זה בזה,
היא באמת חושבת שאם היא לא תפעיל אותם הם לא יפעלו בעצמם? איזה שגעון גדלות. לפעמים אנחנו כמבוגרים בטוחים שבלעדינו הילדים לא יידעו לעשות כלום. כמה שגויה התפיסה הזו. למה אנחנו מפריעים להם ונדחפים כל פעם עם היוזמות שלנו שרק הורסות
חלקת תום ושמחה שרק ילדים יכולים להפיק בעצמם.הם יודעים את מה שאנחנו כבר הספקנו לשכוח-איך לייצר שמחה פנימית
מכלילה גם את עצמי באותה קבוצת מבוגרים שלא תמיד מצליחים לעצור את הדחף המיותר של להתערב לילדים בעולמם.
וכמה מה שאנחנו חושבים כטוב עבורם,אינו תמיד כזה באמת עבורם.
עבורי,לשבת במקום ההוא היה די סיוט,אבל החיוך שנמרח על פניהם של ילדיי,לא הותיר מקום לספק: הם נהנים!הם יודעים מה טוב בשבילם יותר טוב ממני,כנראה....
לא פשוט עבורנו כהורים לוותר על המקום הזה,על התפקיד שלנו כאלו שיודעים תמיד הכל יותר טוב מה טוב

בינתיים, כשאני כותבת,הילדים התקדמו עם השיקוי שלהם והביאו לי להריח.
אויש,איזה סרחון. שאגות צחוק/גועל. העיקר שהם נהנים מהיצירה שלהם. עדיין מאמינים בתמימות אין קץ,שבסוף זה יצליח ובסוף הריח המעולה באמת יופץ ויביא שלום ואהבה בעולם.
אמן,לו יהי...

יצליח ובסוף הריח המעולה באמת יופץ ויביא שלום ואהבה בעולם.
אמן,לו יהי...

וואי...איזה חמודים...
משתפת אתכם בראיון שכתבתי עבור שידור רדיו בנושא חינוך ביתי.

חינוך ביתי – שאלות ותשובות לשידור ברדיו

  1. ספרי לי על משפחתך-כמה ילדים ובאילו גילאים,היכן אתם גרים ואיך הגעתם לשם,האם דתיים/חילוניים?

אנחנו במשפחה זוג הורים ושלושה ילדים הגדלים ב"חינוך ביתי" (בת 8 , בן 6 ובת שנתיים). עוד במשפחתנו שתי בנות אומנה אשר אינן גרות עמנו כעת. האחת כבר נשואה עם ילדה משלה והשנייה בפנימייה.


אנו גרים ביישוב קטן בדרום הארץ ,אליו עברנו מאזור המרכז.

המעבר מהמרכז לדרום לא היה רק מעבר דירה אלא מעבר לחיים חדשים :הנוף,מזג האוויר,הקהילה,החברים,שעות השינה,התזונה,המרחק מהמשפחה המורחבת,הפרנסה,העיסוקים והתחביבים ובניהם גם היציאה מהמחוייבות למסגרת לימודים ממסדית והבחירה בחינוך ביתי.הרגשנו צורך לעשות שינוי בחיים ובעקבות הרצון והאמונה שזה מה שנכון לנו כעת,בעקבותיהם, הגיעה גם הצעת עבודה שחיזקה את התחושה הפנימית שזהו הצעד שעלינו לעשות כדי להיות שמחים ובריאים יותר. חשוב היה לנו שהמעבר לחיים החדשים יהיה טוב לכולנו והחינוך הביתי איפשר לנו להתמודד יחד עם השינויים,לתמוך אחד בשני ,לעזור ולהעזר בכל רגע(ולא שכל אחד יתמודד לבד עם הלחצים במסגרת שלו:גן/ביה"ס/עבודה)

איננו מגדירים עצמנו לא דתיים ולא חילוניים. מבחינתי,"דתי"הוא יהודי שמאמין באלוהים. ובכן,אנו יהודיים ומאמינים באלוהים. אם בשאלתך התכוונת לשאול האם אנו מקיימים את כל המצוות-אז לא. איננו מקיימים את כל המצוות. עושים כמיטב יכולתנו כדי להיות אנשים טובים,בדרכנו אנו.

  1. התחתנתם לפני מס שנים ועברתם לגור יחד ונולדו הילדים,אבל מתי החלטתם שאתם רוצים לגדל אותם בחינוך ביתי,הרי זו החלטה מאד גדולה. מי החליט? איך ומאיפה בא הרעיון?

אנחנו חיים יחד כזוג כבר 17 שנה וכהורים-8 שנים. לי, באופן אישי לקח זמן עד שהחלטתי להביא ילדים לעולם. אחד הגורמים המעכבים את ההחלטה היתה המחשבה המטרידה:"לאיזה ביה"ס אשלח את ילדיי"?. עבדתי עם מערכת החינוך ושרותי הרווחה הרבה שנים ולא אהבתי את מה שראיתי שם. אם לי,כאדם מבוגר, היה קשה להתמודד עם הלחץ והמתח והאלימות וחוסר הכבוד,אז מה יהיה גורלם של ילדיי הרכים,לכשיצרכו להשתלב במסגרת כזו?...

ובכל זאת,כשהגיע הרגע,מצאתי עצמי,כמו רוב האימהות,מותשת מהאימהות האינטנסיבית כפי שחייתי אותה ,מגידול בתי הראשונה,רגע לפני הולדת בני השני והרגשתי צורך "להוציא אותה בהבית" ולו רק לכמה שעות בבוקר,עבורי-כדי שאוכל להתכונן ללידה הבאה,ועבורה-כי כך האמנתי שייטב לה, שיהיה לה מקום משלה שבו צרכי התינוק החדש לא יוקדמו לצרכיה ושבו תוכל לקבל תשומת לב מהסוג שאני לא הייתי פנויה לתת לר באותו הזמן.

על אף שהיום אני בוחרת בדרך אחרת,אז- זה הרגיש לי הדבר הכי נכון עבור כולנו לעשותו
אני מאמינה שכל אדם צריך לעשות מה שמרגיש לו נכון באותו הרגע. כל ילד מביא איתו לעולם משהו אחר.אני כאם וכאשה היום לא נמצאת באותו מקום שבו הייתי פעם. וזה בסדר. אין פה "נכון" או "לא נכון". יש מה נכון לי היום ומה היה נכון לי פעם.ולכל ילד יש את מה שנכון עבורו-אז והיום. מה שחשוב זה להיות קשוב לעצמך,להיות מודע למה שעושה לך טוב,ולהשתדל למצוא את האיזון בין כל בני המשפחה כדי שלכולנו יהיה טוב יחד.

ההתנסות הראשונה עם מסגרת חוץ ביתית היתה טובה-משפחתון קטן של 3 ילדים,בביתה של אשה נהדרת,שכנה ביישוב שבו גרנו.משם המשכנו לגן אנתרופוסופי. הקסם שבפשטות ובאסטתיקה שבה אותי מייד. כך גם הרוגע והשקט,התחושה הביתית/משפחתית,הקרבה לטבע,האוכל הבריא והתפיסה החינוכית הרוחנית המשלבת גוף ונפש-כל אלו התאימו לתפיסת עולמי. הייתי שבוייה באמונה ש"ברור" שחייבים איזושהיא מסגרת ועדיף החינוך האנתרופוסופי על פני הרגיל.כך,נשאבנו כמה שנים לתוך הקהילה האנתרופוסופית .כשהגיע הרגע להוציא את הבן השני "מחוץ לבית" החלטתי שקצתי גם במסגרת האנתרופוסופית,על היביטיה הנוקשים והפחות נעימים.בין לבין,ניסינו גם את הגן הרגיל של משרד החינוך וגם ממנו לא היינו מרוצים. החלטתי שבמקום להעביר ביקורת על הקיים,ייטב אם אעשה בעצמי עבור עצמי וילדיי וכך הקמתי גן משלי,בו גידלתי את בני,יחד עם עוד 6 ילדים. היות והגן הקטנטן היה בביתי,האווירה וסדר היום נגזרו מתוך חיינו,אך שולבו בו גם אלמנטים אנתרופוסופיים שכן התחברתי אליהם.

כשילדיי גדלו,המשכתי לעבוד בגן עם ילדים קטנים,בעוד שילדיי שלי התחנכו בגן וביה"ס אנתרופוסופיים. (כי זה מבחינתי היה הרע במיעוטו ...)

באיזה שהוא שלב הבנתי שזה אבסורד שאני מגדלת בביתי שבכפר ילדים של אחרים,בעוד ילדיי שלי נסעו 50 דקות כל בוקר להתחנך בגן וביה"ס בעיר,סופגים נזקים מסוגים שונים.
הודות להריון הנוסף שהתברכתי בו,החלטתי לקחת חופש מהגן ולהזמין למתחם הגן משפחות חינוך ביתי,חברים ושכנים שגרו ביישוב שבו גרנו.המפגשים נערכו אחת לשבוע ואליהם הגיעו משפחות מהאזור כולו.במהלך השנה הזו הכרתי מקרוב משפחות רבות שבחרו לגדל את ילדיהן בעצמם ומהם שאבתי כח והשראה..ברגע שחוויתי את תחושת החופש הנהדרת,לא יכולתי עוד לחיות בכלא (על אף שאני הייתי זו שהכנסתי עצמי לשם,והמפתחות תמיד היו בידיי,ועדיין-כבלתי עצמי לנורמה הרווחת,רק משום שלא עלתה בדעתי האפשרות שאפשר אחרת,שלא "חייבים",שלא "צריך" רק משום שכך הרוב נוהגים).
קיבלתי בטחון בעצמי ובתחושותיי,כמו גם תמיכה ממשפחות וותיקות בחינוך ביתי (בעיקר דרך האתר של "באופן טבעי" באינטרנט .לראשונה בחיי העזתי לגעת במחשב. המאמץ היה שווה כל שניה משום שדרך האתר הנהדר הזה קיבלתי המון תמיכה,עידוד ולגיטימציה להיות מי שאני. לראשונה בחיי גיליתי שיש עוד אנשים מיוחדים כמוני,אנשים אמיצים שלא חוששים להיות יוצאי דופן ומעדיפים לשלם את מחיר השונות,כדי להיות נאמנים לעצמם.אנשים שלא עסוקים כל הזמן בלהתאים עצמם לסביבה,להשוות הישגים ותארים. אנשים שבוחרים לחיות בפשטות מרצון
ולתת לילדיהם את הדברים הכי חשובים שהורים יכולים להעניק לילדיהם:אהבה,כבוד וחופש לגדול ולהיות מי שהם.

למרות שהיוזמה לעבור לחינוך ביתי היתה שלי,בסופו של דבר ההחלטה התקבלה יחד,כזוג.

  1. האם בחרתם בדרך זו על מנת להיות בשליטה על התכנים הגלויים והנסתרים שהילד ייחשף אליהם או לאוכל שהוא אוכל או בכלל שאתם חושבים שזוהי דרך חיים/אמונה שאתם רוצים לחוות ולאתגר את עצמכם עם ילדיכם או משהו אחר?

בחירתנו לחנך את ילדינו בבית נובעת מתפיסתנו את טובתם.
אנו סבורים כי הבית והתא המשפחתי התומך הוא המקום המתאים ביותר עבורם לגדול ולהתחנך בו ורואים עצמנו אחראיים לטפח את יצר הסקרנות הטבעי ואת חדוות הלמידה,באופן שיכבד את נטייתם האישית וכישוריהם הייחודיים.

החיים יחד כמשפחה מאפשרת לנו להיות קשובים לצרכיהם הייחודיים של ילדינו ולדאוג שיינתן להם מענה (לא תמיד על ידינו. לפעמים דווקא דמות חיצונית שפגשו עשויה להעניק להם את הדבר לו הם זקוקים).
אנחנו חיים אורח חיים טבעי שהחינוך הביתי הוא רק נדבך אחד שלו.אורח חיים טבעי משמעו מבחינתנו:

-לקום עם אור ראשון,בזריחה,ולצאת לטיול/הליכת בוקר,גם כדי לנשום את אוויר הבוקר החדש והנקי,להתחבר לטבע,לעצמנו ,לגופנו,(במדבר, זוהי השעה הטובה ביותר להיות בחוץ), וגם כדי לחקור ולגלות אוצרות/מקומות,לחוות ולהתנסות בהרפתקאות חדשות
שעת קימה מוקדמת וטיול בוקר שכזה לא היה אפשרי,אם היינו צריכים לבזבז את שעת האיכות הזו על התארגנות לביה"ס. הלחץ של להכין סנדוויץ בלי לאחר להסעה נחסך מאיתנו. כך גם הריבים והוויכוחים כל בוקר מחדש על לבישת התלבושת האחידה ,או על לקום בזמן בלי לשכוח לצחצח שיניים או להספיק להכין מערכת ערב קודם,כי "בבוקר אין זמן" . ובכן,לנו יש את כל הזמן שבעולם. אנחנו בוחרים לקבל את פניו של הבוקר החדש כשאנו עירניים ונלהבים לגלות אילו הפתעות חדשות היום החדש יזמן לנו.

-לאכול את הארוחות ע"פ לוח זמנים הנגזר משיקולי בריאות ולא ע"פ זמני השיעור/צילצול/ההפסקה.
לבחור את המזון שאנו מכניסים לגופנו בקפידה משום שזה מה שבונה אותנו,בלי להיות עסוקים כל הזמן בניטרול השפעות הסביבה (כמו למשל:"אבל בכתה שלי כולם מביאים לחם עם שוקולד וחבילת במבה)

-לבנות סדר יום תזונתי המבוסס כמה שיותר על ירקות, פירות ודגנים אורגניים וכמה שפחות על מוצרים מעובדים מלאי חומרים משמרים וצבעי מאכל. אנו מאמינים בערך האנרגטי והרוחני שבמזון,לא פחות מאשר בערכו הכימי. כך,לעגבניה שגידלנו בחצר,הענקנו לה אהבה ותשומת לב,יש ערך רב יותר מאשר לעגבניה רגילה מהסופר,ואף לעגבנייה אורגנית שנקנתה בחנות טבע.מלבד זאת, כדי לקנות מזון אורגני צריך לשלם הרבה יותר כסף,וכדי שיהיה יותר כסף צריך לעבוד יותר שעות מחוץ לבית וכך למעשה משקיעים פחות זמן בלהיות עם הילדים.
כאשר אנו אופים את הלחם שלנו במו ידינו,יום יום,לא זו בלבד שהוא יותר טעים,טרי ובריא,אלא גם הילדים מקבלים שיעור חשוב בחיים: "בזעת אפך תאכל לחם". הערך החינוכי שהילדים סופגים,כששום דבר לא ברור ומובן מאליו,שהם לא מקבלים את כל מבוקשם על מגש של כסף,שעליהם לקחת חלק בתהליך ההכנה כדי להנות מהתוצר,הם גם לומדים להעריך יותר את מה שיש להם,להגיד תודה על כל פת לחם כאילו היתה אוצר של ממש.
השיעורים האלו חשובים מבחינתנו יותר משעורי ספרות או הנדסה.אלו מיומנויות חיים שבונות אותם להיות בני אדם טובים ובריאים יותר השמחים בחלקם .

-למצוא עניין בכל דבר ובכל מקום.הלגיטימציה לעסוק במה שמעניין אותך אינה ניתנת בביה"ס.רק בחינוך הביתי אני יכולה לאפשר לילדיי חופש לבחור את תחומי העניין שלהם בעצמם,לקבוע את קצב הלמידה ואת הדרך/האמצעים שהם מתחברים אליהם באופן טבעי.אז,כשהלמידה נעשיית מבחירה חופשית וממקום פנימי,היא עמוקה ואמיתית (ולא סתם שינון עובדות שייצאו מהזיכרון באותה המהירות שבה הוכנסו אליו,בכוח ובכפייה)
כשהילדים מעסיקים את עצמם בעצמם ולא זקוקים למבוגר שילמד אותם-זו הדרך הטבעית להם

-אורח חיים טבעי מבחינתנו זה אומר גם שעת שינה מוקדמת (בשקיעה).הרי אלוהים ברא אותנו עם עיני אדם ולא עיני ינשוף,הלא כן?נבראנו לחיות ביום ולא בלילה.יש משהו מאד נכון ובריא לדעתי כשמתחברים לריתמוס הבריאה הטבעי.אבל כשצריכים ללמוד עד מאוחר בלילה למבחן שלמחרת או כשרוצים להפגש עם חברים עד מאוחר- זה לא תמיד מסתדר. להבדיל,היות ואיננו מחוייבים ל"מסגרת",הילדים יכולים לבחור מדי פעם שכן להישאר ערים עד מאוחר.בלי לדאוג שלא יקומו בזמן בבוקר או שלא יהיו מרוכזים השיעור מרוב עייפות.

-כדי להיות בריאים לא מספיקה רק תזונה בריאה. צריך לאפשר לגוף לרפא עצמו באופן טבעי. לשם כך,ההמנעות מלקיחת תרופות למיניהן מחייבת אותנו להיות קשובים ומודעים לגופנו והקשיים המכבידים עליו. למשל:אם ילד אינו מרגיש טוב,עליו לנוח בבית ולא לקחת תרופות רק כדי להצליח לשרוד את היום בביה"ס(וגם-לא להתרוצץ למרפאה כדי להמציא אישור על חופשת מחלה מהרופא) .חום גבוה אינו מחלה מבחינתנו אלא מדד לבריאות. הגוף נותן לנו סימן שהוא נלחם במחלה. כאשר הילד הולך לביה"ס והמורה או האחות במרפאה אומרות לו משהו אחר-הילד מתבלבל מהמסרים הסותרים.שלא לדבר על תחושת השונות הקשה שילדים יודעים להעביר למי שאינו נוהג כמוהם-למשל:לא מקבל חיסונים או נעדר תכופות מהלימודים (כי מרגיש שהגוף שלו אומר לו לנוח...)

4.בחיים ישנם המון מסגרות כלליות בין אם זה צבא או אוניברסיטה או אפילו עבודה לחיים עצמם וזה נורא קשה לעמוד בהן. איך הילדים אמורים לקבל זאת אם אין להם את זה בחינוך הביתי?

זה שהילדים לא הולכים למסגרת החינוכית של משרד החינוך,אין פירושו של דבר שהם חיים ללא מסגרות בכלל.
ראשית,המסגרת החשובה ביותר מבחינתנו היא המסגרת המשפחתית ובה אנו בוחרים להשקיע.
בכל משפחה יש את סדר היום שלה,הגבולות ונורמות ההתנהגות המקובלות.
יש לנו מסגרת של המפגשים החברתיים הקבועים שלנו,יש לנו מסגרת של מחויבויות כלפי אנשים ומקומות מסויימים (למשל מקום בו אנו עובדים בו בהתנדבות),לילדים יש חוגים שהם גם סוג של מחוייבות למסגרת. יש את החברים מהשכונה- כל אלו מסגרות!לא כולן פורמליות,אבל מספיק "מסגרות"כדי לתת לילד מושג איך מתמודדים מול מסגרת.
לכשיגיע הרגע בו יבחרו להתמודד במסגרת אחרת,אולי נוקשה יותר,הם יצליחו לעשות זאת בקלות,כי זו תהיה בחירה שלהם.כל דבר שעושים ממקום של בחירה חופשית,הוא קל ונעים. במידה והוא לא יהיה כזה,אז יחליטו אם הם רוצים להתגבר על המכשולים בדרך או לעבור הלאה למסגרת אחרת.
ובכלל,מה כל כך טוב במסגרות? אותי הן רק כבלו משך כל החיים. מעדיפה לרמוס רבות מהמסגרות שגדלתי על ברכיהן מאשר לחנך את ילדיי ע"פ משנתן.
ובאשר ל"עבודה לחיים עצמם" : ילדיי יהיו מומחים בזה שמשום שזה מה שאנו מתרגלים יום יום-לעבוד את החיים ולחיות את העבודה. עבודת החיים.

יותר מכל תלמיד אחר,הם יצאו לעולם עם מיומנות לקיחת אחריות על הבחירות שלהם, עם ארגז כלים מגוון לכל מצב,עם מיומנות הסתגלות לשינויים,עם רמת מודעות גבוהה ובטחון עצמי. הם יידעו לבחור במקצוע שמתאים להם ויאמינו בעצמם ובכישוריהם,כי זה משהו שקיבלו בילדותם וזה שוקע לכל החיים: ילד שההורים שלו האמינו בו יחווה את העולם בבגרותו באופן מלא יותר מאשר ילד שהמורה ירדה עליו כל הזמן שהוא "לא ממצא את הפוטנציאל שלו"...או לחילופין:ילד שהרגיש תמיד נחות כי לא השיג ציונים גבוהים כשאר חבריו לכתה)

5.למה ללכת כל כך רחוק לחינוך ביתי אם יש חינוך פתוח וביה"ס דמוקרטי? זה לא גורע בסופו של דבר?

גורע ממה? השאלה אינה ברורה לי.
חינוך ביתי מבחינתנו אין משמעו "ללכת רחוק". להיפך.אנו מתקרבים- לעצמנו. הילדים הם המראה שלנו וגם אנחנו משמשים מראה להם,מודל לחיקוי.החיים המשותפים מזמנים את השיעורים החשובים ביותר שעלינו ללמוד מהם ושעליהם ללמוד מאיתנו. אף מורה לא תוכל ללמד אותם מה שאני אוכל,בעצם הוויתי כאם.אנחנו מלמדים הכי טוב את מה שאנו למדים בעצמנו,ורק החינוך הביתי מזמן מספיק זמן משותף יחד כדי ללמוד האחד מהשני,האחד עם השני. וחוץ מזה:מדוע שאשאיר את הזכות לגדל את ילדיי למורה שבמקרה הגרוע תחווה אותם כמעמסה מפאת אילוצי המקצוע ובמקרה הטוב-תהנה מהם במקומי?
ביה"ס דמוקרטי,עם כל הפתיחות והגישה המכבדת את הילד,הוא עדיין ביה"ס,וככזה,גם בו עסוק הילד בלהתאים עצמו לסביבתו (למורה/למערכת/לחברים...) במקום להשקיע בחשיבה עצמאית ויצירתית הנובעת ממקום של חקירה פנימית ועמוקה.
מלבד זאת,ביה"ס דמוקרטי עולה הרבה כסף,וכדי שיהיה לנו הרבה כסף,נצטרך לפתח קריירה ולעבוד המון שעות מחוץ לבית. בומרנג.מה עשינו בזה? הרי רצינו להייטיב עם הילד שלנו. ומה יותר חשוב לילד מאשר נוכחות הורית יציבה ואוהבת (וזמינה...)?

6.מה לגבי חיי חברה של הילדים אם הם כל הזמן לא יוצאים ונפגשים כמו ילדים שלומדים בביה"ס?

איך הילדים אמורים למצוא חברה אנושית חוץ מהמשפחה?

ילדיי יוצאים מהבית ומבלים במפגשים חברתיים,לא פחות מתלמידי ביה"ס
לילדיי יש חיי חברה עשירים די צורכם.

מי קבע שצריך להיות עם חברים דווקא בין 8:00 ל 13:00,על ספסל הלימודים?
ילדיי מבלים את שעות אחרה"צ עם ילדיי השכונה בגן השעשועים,או בימי הולדת,או סתם בביקור בבתי השכנים, או עם חברים מהחוג/מכל מקום אחר... כך,באופן זה ,הם יכולים לבחור את חבריהם באופן טבעי,ע"פ מי שמעניין/נעים להם איתו ולא משום שהמורה הושיבה את הילד הזה לידי בכתה או רק משום שהמורה הטילה עליי עבודה להגיש יחד איתו בקבוצה.(ואז המוטיבציה לקשר שונה מאשר כשזה נעשה בבחירה חופשית ובאופן טבעי). לא חובה שיהיו 35 ילדים סביבך כדי למצוא חבר אחד אמיתי.
ההנחה כי ילדים חייבים למצוא את חבריהם מאותה שכבת גיל, מוטעית בעיני. כשמדובר בחברות אמת,אין משמעות לגיל או למקום/זמן המפגש.
ילדים יודעים ליצור קשר חברתי בקלות,בכל מקום ועם כל אחד שיחפצו בקשר עמו (ואגב,לאו דווקא עם ילדים אחרים. יכולים להיות חברים גם של שכן שהוא סבא,גם של ציפור פצועה וגם של כלב נטוש!)
באשר לדכיפות המפגשים וזמינותם- אכן יש קושי לפעמים,אבל זה מאד תלוי בילד ובאופי שלו. יש ילדים שמאד זקוקים לחברה כל הזמן לידם,ואז גם ביה"ס לא ייתן להם מענה מספק. ילדים כאלה עשויים לחזור מביה"ס אחרי יום עמוס פעילות חברתית ולומר :"משעמם לי,אני רוצה ללכת לחברים..."
ילדים אחרים,עשויים לחוש ששעה ביום של מפגש חברתי,מספיקה עבורם די והותר.
יש גם את השפעת מקום המגורים. אם המשפחה גרה ביישוב שבו הרבה משפחות עם ילדים -כמובן שיותר קל לזמן מפגש חברתי מאשר ביישוב מבודד ומרוחק ללא אוכלוסיה צעירה. באזורים שבהם יש יותר משפחות חינוך ביתי,מתקיימים מפגשים שבועיים קבועים.
ילדים גדולים שכבר יודעים קרוא וכתוב,יכולים ליצור קשר דרך האתר אינטרנט של "באופן טבעי" שם יש דף מיוחד לילדים בחינוך הביתי.
האחריות על "למצוא חברה אנושית" מחוץ למשפחה מוטלת קודם כל על הילד. ילדי החינוך הביתי רגילים לקחת אחריות על חייהם בתחומים רבים,ובוודאי על הצד החברתי. אם הילד זקוק ליותר חברה,הוא ידאג לחפש אותה בעצמו בסביבה הטבעית הקרובה,ואם זה לא יספק אותו-הוא יפנה להורים שיעזרו לו ויסיעו אתו ל...חוג/פעילות חברתית כלשהיא/מסיבה/ארוע חברתי אחר
גם על ההורים מטולת אחריות,לוודא שהילד ייחשף למגוון אנושי רחב ככל האפשר.
ילדיי שלי פוגשים בחיי היום יום שלהם הרבה יותר דמויות מעניינות שניתן ליצור עמן קשר/ללמוד מהן משהו,בוודאי יותר מתלמיד ביה"ס שפוגש כל יום את אותם מורים באותו המקום והזמן.

7.הרי את עצמך וודאי למדת בבית ספר ציבורי,אז למה את כבר לא אוהבת את שיטת הלימוד הזו?

ראשית,אינני אוהבת אף שיטת לימוד. אני מאמינה שלילדים יש סקרנות טבעית,ותפקידנו כמחנכים אינו ללמד אותם את שידוע לנו אלא לאפשר להם ללמוד בעצמם,דרך עולמם הפנימי, כישוריהם ונטיית ליבם.
ברגע שאני "מעבירה את החומר" אני בעצם מנציחה את דפוסי החשיבה שלי וכופה אותם עליהם,מבלי משים (כי הרי ילדינו לומדים מאיתנו,בין אם נרצה בכך ובין אם לאו) ובכך לא מאפשרת להם ליצור משהו חדש פרי דמיונם,להמציא .
אני מאמינה שילדיי הם המורים שלי לא פחות מאשר אני מורה שלהם.
אני לא מלמדת את ילדיי בבית. אני לומדת איתם ומהם.ואף שיטה שבעולם לא תתאים בדיוק לצרכים המיוחדים של כל אחד מילדיי. לכן,הלמידה החשובה ביותר עבורי היא להתבונן בהם,להקשיב להם ,להרגיש אותם,ואז לגשש יחד איתם כדי למצוא תשובות לשאלות.
הדבר הטוב היחיד שקיבלתי בביה"ס היה הדחף למרוד במוסכמות.ביה"ס מנסה לחנך ללמידה אך עושה בדיוק ההפך-הוא מדכא למידה וחשיבה עצמאית. הוא מעודד לבינוניות והליכה בתלם.
אני רוצה לתת לילדי חוויות ילדות מעשירות יותר מאלו שאני קיבלתי (לא קיבלתי) בביה"ס שלי, ובלי שיידרשו להלחם כל חייהם כדי לקבל לגיטימציה לייחודיות שלהם.

8.איך תסבירי לילד שלך שהוא לא ילך לגן/ביה"ס כמו שאר הילדים?

אומר לו שאבא ואמא חושבים שכך יהיה הכי טוב בשבילו.
אומר לו שזה לא חשוב מה שאר הילדים עושים אלא אתם-ילדיי שלי חשובים לי ולכן אני לוקחת אחריות ומחליטה לחנך אתכם בבית. כאשר ההורה מאד ברור במסר הזה,אז גם לילד זה מאד ברור,אין צורך בהסברים מיותרים.פשוט ככה זה . בדיוק באותו האופן שבו הורה שבוחר כן לשלוח את ילדיו לביה"ס לא שואל לדעתו. הוא פשוט מחליט עבורו מה שהוא מאמין שהכי טוב לו,וכך צריך להיות. ילד קטן לא יכול לשאת אחריות כל כך כבדה כמו להחליט איפה ואיך ילמד. זו אחריותנו כהורים!
ילדיי לא דרשו מעולם הסבר.ברור להם,כי ברור לי,לנו,שכך נכון לנו לחיות. הם יודעים להנות מהייתרונות,כמו גם שהם מודעים לחסרונות. בתי היתה שנה אחת בביה"ס (כתה א ),כך שהיא יודעת היטב במה מדובר. היא מרגישה שחרור ותחושת חופש כשהיא בבית,כי פה היא יכולה להיות מי שהיא באמת רןצה להיות,ולא מי שהמורה רוצה שהיא תהיה,או מי שהחברות לכתה מצפות ממנה להיות.
בבית הם יכולים לשחק כאוות נפשם (מבלי שינזפו בהם "להתרכז בחומר הנלמד")
מצד שני,היא גם קצת מתגעגעת להמולה של 35 ילדים בכתה ,לחברות שגדלה איתן כמה שנים.
שום דבר שאסביר לא יהיה משמעותי כמו איך שהיא תבחר להסביר לעצמה.

9.מה אתם עושים כשאת עם הילדים כל היום בבית?אילו פעילויות?

קודם כל אנחנו לא כל היום בבית.אנחנו יוצאים הרבה ,מטיילים,פוגשים אנשים חדשים,מתנסים בלמידה מתוך חוויה והתנסות.כל שבוע יש לנו "יום הרפתקאות" . זהו יום שבו אנו יוצאים מהבית אל הלא נודע ומאפשרים לעצמנו להיות פתוחים למה שהעולם יבחר לזמן לנו. לא מתכננים מראש.זהו שיעור חשוב בלדעת לשחרר,להרפות מכל מה שאנחנו יודעים והושיט זרועות פתוחות כדי לקבל וללמוד דברים חדשים.חוץ מהיום הזה,אנחנו מבקרים בהרבה אתרים :שמורות טבע,מוזיאונים,מפעלים,גידולים חקלאיים,אתרי תיירות ונופש,קיבוצים (רפת/דיר/מחלבה/מכבסה...) . ללמוד אפשר בכל מקום ומכל אחד.

כאשר אנחנו בבית,סדר היום גמיש ונגזר מתוך מה שהילדים בוחרים לעסוק בו. כמובן שיש מסגרת זמנים כללית ,סביב זמני הארוחות(והכנתם...),זמני הקימה והשינה,זמן אחרה"צ שמוקדש בדר"כ למפגש חברתי,זמן ריכוז ליצירה/כתיבה/קריאה והקראה (כאשר האחות הקטנה ישנה...),זמן אבא(כשהוא מתפנה מעבודתו),זמן לסידור וניקיון הבית,וכ"ו...
הילדים מיומנים בליזום עיסוקים לעצמם בעצמם,מהדברים הכי פשוטים בעולם. הם לא זקוקים לדמות מבוגר שתפעיל אותם/תלמד/תיתן "חומרים"/רעיונות. הם מתורגלים בלהמציא ולמצוא עניין בכל דבר.
מלבד זאת,יש בבית פינת ספרייה עשירה בספרי עיון וקריאה/חוברות טבע ומגאזינים שונים,יש חדר יצירה שבו יש דרך קבע מגוון גדול של חומרים/כלי עבודה ,יש ארגז תחפושות,בדים בשלל צבעים ודוגמאות עמם אפשר לעשות כל דבר (אפילו לבנות ארמון או אונייה-בעזרת פרגודים/כסאות ),יש סלסלות עם משחקים,בובות של חיות,כדורים,קוביות וכ"ו...
בחצר הילדים בונים את ארמון החול,עוזרים לאמא בבניה של ערוגות הבוץ,עובדים בגינת הירק ומטפלים בבוסתן עצי הפרי.מתאמנים בנדנוד על מתקן אתגרי שבנו יחד עם אבא,מסתודדים באוהל הטיפי האינדיאני, בונים ממלכה סודית פרטית משלהם,עושים הצגות.לומדים ממשחקי למידה במחשב,ועוד...

  1. אחרי הפעילויות והכייף צריך גם ללמוד. האם אתם לומדים באופן שיטתי או כל פעם שמתבקש?

קודם כל לא "צריך" שום דבר . הדבר היחיד שצריך זה להיות שמחים ומאושרים במה שאנו,במה שיש לנו.שנית,מי אמר שמפעילות כייפית לומדים פחות מאשר מ"לימוד שיטתי"? ההפך הוא הנכון! כשהלמידה באה מעניין פנימי,ממוטיבציה אישית,כשהיא מלווה בחוויה/התנסות מלאת שמחה ויצירתיות אז ההפנמה היא הרבה יותר עמוקה ומשמעותית.(מאשר שינון החומר הנלמד על ספסל הלימודים)
אם בכוונתך לשאול על למידה דידקטית,מובניית,אז יש לנו אחת כזו,קבועה,פעם בשבוע: בימי שישי אנו לומדים את פרשת השבוע.לקראתה גם אנו כהורים מתכוננים ולומדים את ה"חומר" מבעוד מועד,וגם הילדים יודעים שזה זמן שבו מקשיבים ולומדים בריכוז וכבוד

הילדים למדים שפות,כשהם פוגשים בשכנים/תיירים דוברי שפות זרות,או כשעליהם להבין מה קורה בסרט הוידאו הזר שהם רואים .
הם לומדים חשבון כשסופרים את העודף בקניות בשוק,או מונים את אחוזי ההסתברות לתופעת טבע שצפו בה. הם לומדים ספרות כשאנו מקריאים להם יום יום ספרים,וכשהם בוחרים בעצמם את הספרים בספרייה (ולומדים לזהות את רציונל סידור הספרים,לפי ה א-ב )
הם לומדים גיאוגרפיה,כשבודקים באטלס איפה הדוד מאמריקה גר,עוקבים במפה אחר נתיב הנסיעה מהדרום לצפון,לומדים לנווט בשטח מדברי ,בודקים במצפן כיוונים,לומדים מאין הגיעה גבינת הפיראוס שהם אוכלים,איפה זה פיראוס ולמה הקולות שלה מזכירים את חיפה... לומדים גיאולוגיה דרך זחילה במכרות הנחושת,או בזיהוי אבנים ואוצרות בסביבתם הטבעית. הם לומדים היסטוריה על ברכיו של סבא ,מבקרים באתר ארכיאולוגי ומתבוננים בעבודת השיחזור של עתיקות. לומדים מוזיקה תוך כדי ניסוי וטעייה,מנסים להתחבר לכלי הנגינה שנמצאים בבית:גיטרה,מפוחית,דרבוקה,קסילופון,רעשנים למיניהם...,צופים במופעי מוזיקה ומחול.
הם לומדים אומנות דרך עבודות היצירה שהם עושים,דרך היכרות אישית עם אומנים ויוצרים.
בקיצור-אין "מקצוע" שנלמד בביה"ס שאינם חשופים ללמוד אותו באופן טבעי. ההיפך הוא הנכון: יש הרבה תחומים שביה"ס אינו מאפשר לתלמידיו להחשף אליו.

11.אם ישנם דברים שאינם ברורים לכם ההורים והילדים רוצים ללמוד אותו,מה תעשו?

או,כמו במקרה ששמעתי עליו,שהילדה היתה בכתה ב והיא אובחנה כמחוננת וביה"ס לא מצא לה פיתרון ריאלי,אז זה מעלה את השאלה מה עושים עם ילד שאובחן כמחונן וצריך חברה אינטלקטואלית שתתאים לו ?

ההורים אינם (ולא אמורים להיות, לדעתי) מאגר הידע היחידי של ילדיהם. על ההורים מוטלת האחריות לוודא שהילד ייחשף למספיק ידע /אנשים/התנסויות ושמהן יוכל לשאוב את המידע שהוא מתעניין בו.
כאשר אני מחנכת את ילדיי באופן המעודד אותם ללמידה עצמאית,לסקרנות וחקירה, תהיה באמתחתם תמיד המיומנות הזו לכשיחפצו להשתמש בה.
לעיתים,אם יש נושא שילדי שואל אותי אודותיו ועל אף שאיני מתמצאת בו,אני גם מתעניינת בהרחבת אופקיי,אגש יחד עמו לספרים/לאינטרנט/ליועצים-מומחים בתחום הרלוונטי ואלמד איתו יחד את הנושא.
אני מאמינה שחשוב שההורה ישמש מודל לחיקוי של אדם שמודה בכך שאינו יודע הכל,אדם שפתוח ללמוד דברים חדשים,שמתרגש יחד עם הילד לגלות ולהכיר תשובות חדשות לשאלות שאולי חלק מהן ישנות. תמיד יש לנו מה ללמוד,בעיקר מילדינו. הם מעבירים אותנו את השיעורים הכי חשובים שעלינו ללמוד.

לגבי הדוגמא שציינת של הילדה שאובחנה כמחוננת,אין משמעות רבה לדעתי בנידון. מה שחשוב כדי לוודא שהילדה אכן מקבלת מענה לצרכיה הייחודיים הוא דעתה שלה ושל הוריה. כל מקרה לגופו.
ייתכן שהחברה האינטלקטואלית שאתה חושב שהיא זקוקה לה,אינה המענה המתאים לצרכיה/רצונותיה האמיתיים. אולי דווקא בשל הישגיה האינטלקטואליים,היא זקוקה לקשר חם ופשוט שיתן לה מענה רגשי ונפשי ,יסייע לה לפתח גם את הכישורים החברתיים ולא רק הקוגניטיביים,שממילא מפותחים דיים.
חוץ מזה,ביה"ס בוודאי לא יהווה אתגר אינטלקטואלי עבור ילדה שכזו. ביה"ס לדעתי מעודד בינוניות ומדכא חשיבה עצמאית ויצירתית.אם כבר,אז בחינוך הביתי,תוכל הילדה לקבל מהוריה לגיטימציה להתקדם ללימודים גבוהים,בקצב שלה,ותלמד בחברת מי שמעניין לה ללמוד בחברתו (לאו דווקא בני גילה)

12.האם צריך ללמד בצורה יזומה בחינוך ביתי כישורי למידה בסיסיים כגון קריאה וכתיבה?
אם לא נלמד בכלל,מה מבטיח שילדייך אכן ילמדו אותם? ובכלל,האם יש דבר כזה "כישורים בסיסיים" ואם כן,מי קובע אותם?

ראשית,לא "צריך" לעשות דבר. חינוך ביתי חופשי משמעו מבחינתנו שיש לנו חופש לבחור ,שאנו משוחררים מכל כבלי ה"צריך" וה"חייבים",ומחליטים עבור עצמנו איך טוב לנו ולילדינו לחיות .משרד החינוך לא מכיר את ילדיי באופן אישי ולכן אין סיבה שאבנה מערכת ציפיות מילדיי להגיע להישגים,כפי שבמשרד החינוך חושבים שילד בגילם צריך להגיע אליהם.
שנית, "כישורי למידה בסיסיים" מבחינתי, אינם כתיבה וקריאה. יותר חשוב לי שילדיי יקבלו בטחון בעצמם וביכולת שלהם לחקור את עולמם בעצמם,שיפתחו את מיומנות הלמידה העצמית,הסקרנות הטבעית,וילמדו מרצון ובחדוות למידה.ילד שיעמדו לרשותו הכלים הללו,יוכל ללמוד כל דבר שיחפוץ בו,גם קריאה /כתיבה.
לנו,כמבוגרים,נדמה שאם לא נלמד את הילדים הם לא ילמדו.שיגעון הגדלות הזה מביא אותנו למצבים מגוכחים בהם אנו "מפעילים"את הילדים ,מובילים אותם באותם השבילים שאנו צעדנו בהם,כי נדמה לנו שאנחנו יודעים יותר טוב מהם מה טוב עבורם.זוהי טעות גדולה,משום שכך אנו מנציחים את אותם דפוסי החשיבה וההתנהגות שלנו,במקום לאפשר להם ליצור משהו חדש,למצוא את הנתיב שלהם בעולם.
אינני זקוקה ל"הבטחה" שילדיי יידעו קרוא/כתוב בגיל 8. הם יידעו זאת מתי שהם ירצו לדעת,כשזה יהיה מספיק חשוב להם,כשתהיה להם מוטיבציה פנימית,ולא רק משום שזה מה שמצופה מהם על פי התקן של משרד החינוך. כשבתי אופה עוגה וצריכה לשם כך לקרוא את תוויות התבלינים-היא קוראת אותן בקלות. לעומת זאת,כאשר היא מתבקשת לקרוא את ההנחיות לכתיבה נאה בחוברת עבודה שכזו-היא ישר ננעלת על אנטי. לא מעניין לה לקרוא על דנה שקמה ורמה שנמה. צודקת,לא?

13.איך את מסתדרת עם הזמן האישי שלך? ישנם רבים הטוענים שאין להם זמן לעיסוקיהם האישיים כשהילדים בבית.

לאחר שנולדה בתי הראשונה,חשתי אימהות בכל רמח איבריי. האימהות הפכה אינטנסיבית יותר ויותר עד שחשתי אי-מהות,כלומר: שאין לי יותר מהות וקיום משל עצמי וכל כולי נועדתי רק למילוי צרכי בתי התינוקת.
עברו שנים,התבגרתי ולמדתי איך למצוא את המקום שלי גם בתוך האימהות,מצאתי אי של מהות.
היום אני חשה שמהותי היא אימהותי. החיים עם הילדים מזמנים לי אפשרות להתחבר לילדה שבי,אפשרות להתבונן בהם-ולראות את עצמי,וכך לעבוד על מה שדורש עבודה.ילדיי הם המראה שלי לא פחות משאני מודל לחיקוי עבורם,ואין לי היום "עיסוק" חשוב יותר לעסוק בו מאשר ללמוד ולגדול עמם.

עכשיו,אחרי שהדגשתי את העיקר,אני יכולה להוסיף וידוי קטן-כן,תמיד חסר לי זמן חופשי לעצמי לבד
אני משתדלת למצוא לי כל יום את הזמן והמקום שבו אני עם עצמי (בדר"כ בלילה,על חשבון שעות השינה...) אבל-היות וזו הבחירה שלי,אלו סדרי העדיפויות שאני בוחרת בעצמי ולכן מחוייבת אליהם יותר מאשר אילו היו מוכתבות מ"כורח המציאות",לכן אני חיה עמן בשלום ,משלימה עם החסכים...
חוץ מזה,ישנה גם המשפחה המורחבת,שכנים וחברים בקהילה שעוזרים לפעמים בחלוקת הנטל. וכמובן גם את השותפות עם אבא שלוקח חלק מרכזי בהורות,לא פחות ממני (על אף שנעדר מהבית יותר שעות ביום כדי לפרנס אותנו ולהביא כסף הביתה)

14.האם זה לא מדאיג אותך שילדייך יסתכלו על העולם בהשפעה גדולה מאד רק שלך? האם את מרגישה שאת מגוננת עליהם ובכך נותנת להם להתחמק מהצרות?

במקום שיש אמונה-אין פחד! כשאני מאמינה כל כולי שאני עושה את הדבר הנכון,אין לי שום סיבה לדאגה.מה שצריך לקרות-יקרה,בין אם ארצה בכך ובין אם לאו.
מחקרים הראו שגם ילדי קיבוצים שהתחנכו מרבית חייהם בבית הילדים,עדיין מה שהשפיע עליהם יותר מכל דבר אחר היה ההורים.
ילדיי אכן מושפעים ממני,אבל לא רק ממני. הם חשופים להרבה אנשים/דעות/גישות חינוכיות
ועדיין,בסופו של דבר,ברור שכח ההשפעה שלי עליהם יהיה רב יותר. לכן אני בוחרת לחיות את חיי כשאני עובדת כל הזמן על עצמי,מודעת לדפוסי החשיבה וההתנהגות שלי,מודעת לגופי,לתחושותיי,מעבירה מסר ברור לילדיי שכך נכון לנו לחיות.כשהם יהיו בוגרים הם יחליטו לבד כיצד לחיות את חייהם. אצלנו בבית שום דבר לא קיצוני. הילדים מכירים את כל האפשרויות ושותפים לבחירת דרך האמצע,שביל הזהב...

לעיתים אני אכן מגוננת עליהם,וזה לגיטימי בעיני.רוצה שילדיי יגדלו להאמין בטוב ,שיתנו אמון בעולם,
מאמינה שמחשבה יכולה לברוא מציאות . באופן זה-המשקפיים שנבחר לשים ייקבעו אם נראה הכל וורוד או שחור (או,כמו בדר"כ-אפור בגוונים שונים...). לא מאמינה במונח "מציאות".כל אחד יוצר את המציאות שלו בעצמו,בכח המחשבות והרצונות שלו.
מי שרואה את הצרות מול עיניו,וחושב שעליו להכין את ילדיו כל חייהם כדי שיידעו להתמודד בבוא העת עם הצרות הללו-אז זה באמת מה שהוא מקבל.
אני בוחרת לא לראות את הצרות,ולכן הן אינן קיימות מבחינתי.
חוץ מזה,אם יגידו לך שבעוד 10 שנים תצטרכי לאכול חרא,אז מה ? אז תאכילי אותו את הילדים שלך כבר מעכשיו,כדי שיתרגלו להאמין שהחיים הם חרא?
ילד שחי במשפחה אוהבת ותומכת,יציבה,מקבל את הבטחון שלו בעולם ויצליח להתמודד גם עם מכשולים קשים.

15.האם לדעתך יש חשיבות שהם ילמדו איך להסתדר עם אתגרים ובעיות?והאם תהיה להם ההזדמנות להתמודד עם דברים שאינם רוצים לעשות?

ילדיי חשופים לאתגרים ובעיות כל הזמן,לא פחות מאשר תלמידי ביה"ס.ההבדל הוא שבבית הם יכולים באמת באמת להתמודד איתם ולקבל תמיכה בדרך,ולא לברוח מהתמודדות. הרבה יותר קל לעשות את השיעורים שהמורה הכתיבה בכתה,מאשר ללמוד להכיר ולהיות מודע לחלקים באישיותך הדורשים עבודה. זהו האתגר האמיתי וילדיי מתנסים בו יום יום. זה לא קל,זה מתסכל לפעמים. הבעיות האמיתיות יותר קשות לפתרון מאשר איזה ריב טיפשי בין ילדים בהפסקה.

"הזדמנות להתמודד עם דברים שאינם רוצים לעשות"- תקרא שוב את המשפט ותבין כמה הוא אבסורדי.
מדוע שנחנך את ילדינו לעשות משהו שאינם רוצים לעשותו בשמחה ואהבה?
אני בוחרת לחנך את ילדיי שיאהבו את מה שהם עושים ושיעשו את מה שהם אוהבים.

הראיון אגב עוד לא שודר,אז אם יש למי מכם הערה/הארה שעשויה להוסיף, אשמח לשמוע
איזה קטע
רק עכשיו התברר לי שהראיון בכלל לא אמור להיות משודר באמת ברדיו.
מדובר על תלמיד תקשורת שייבחן את מבחן הבגרות שלו ב"כאילו" שידור.
מילא.
שיהיה לו בהצלחה
קראתי עכשיו את סיפור חייו של קנת גרהם ומשפט שאמר ("לדעת מה היית רוצה לעשות, זה דבר אחד, ולקום באומץ ולעשות זאת - זה דבר אחר, נדיר יותר"), הזכיר לי את סיפורך. תודה על השיתוף flower
תודה קר שינדו
עבורי,ה"לקום ולעשות" אינו מהווה קושי. זו אני,זו מתנה שקיבלתי מאלוהים.
העבודה הקשה,האמיתית שלי , היא היכולת להיות בלי לעשות.שם אני נופלת...
כל אחד ומנת חלקו
אני שמחה בחלקי.
תודה לאל
נעמה, מדהים איך שאת מתנסחת, איך שאתם חיים! פשוט מדהים בעיני.

אני צריכה להיות בסמר ממילא מתישהוא
באיזה עניין?
< סקרנית >
עניין.... ובכן,
יש לנו שיח וורדים מאד מסויים שאנחנו צריכים לפגוש. הוא מכין לנו פקעות שמשמשות אותנו בעבודת יצירה של הציפורים
הוא כבר מחכה לנו המון זמן,ולא יפה לדחות שוב ושוב כשמציעים לך בכזו נדיבות את פרותייך
מה בין חופש לחופשה

יצאנו לחופשה לצפון.חופשה אמיתית: בלי לבשל/לכבס/לנקות,ביקור משפחה וחברים.סטלבט לשמו.
סבא/סבתא והדוד משעשעים את הילדים. עבורי-יותר זמן מנוחה.עיסוקי פנאי כמו בריכה וטלווזיה ללא הגבלה.


בהתחלה זה סבבה,אפשר להרפות ולתת לעצמך לנצל כל רגע למנוחה
אח"כ כבר מתחיל להיות לי חסר -כל העיסוקים שממלאים את חיי השגרה שלי,אבל עדיין-לא מספיק כדי שאקום ואזיז את התחת לעשות משהו.המנוחה מעייפת,לא קל לקום מהספה...
ואז,אז מגיעים רגשות האשמה על שאני לא מנצלת את זמן המנוחה כדי להעשיר את חיי ילדיי.משך כל השבוע לא קראנו אפילו ספר אחד.הילדים שורצים שעות מול השטויות בטלווזיה ומתמכרים לפאסיביות,בדיוק כמוני-מתמכרת למצב המאוזן על הספה.
חשוב לסיים חופשה כזו בזמן,אני מזכירה לעצמי,לא למשוך יותר מדי כי אז כבר נמאס מהכל ופשוט רוצים לחזור הביתה,לחיי החופש שלנו שלא מותירים הרבה זמן "חופשה" אבל בהחלט אנחנו מרגישים בהם נוח,בשגרה המאוזנת שלנו.
אז הפעם זה היה גבולי. עברתי את הסף אבל מילא,זה נותן לי יותר סבלנות להתמודד עם קשיי ההסתגלות של הילדים חזרה למצה שגרה.
פתאם "משעמם לי", "אוף,בא לי משהו כייף". מה שעבורי מהווה התמלאות (בתוכן/משמעות/משימות)עבורם זו תחושת התרוקנות (פתאם נעלמים בבת אחת כל הגירויים החיצוניים,כל המבוגרים שהעסיקו אותם,ועכשיו עליהם לחזור ולמצוא את העניין שלהם בעצמם)

חופש.
מעדיפה חופש על פני חופשה.ללא ספק.
אם כי טוב שאפשר מדי פעם גם להרפות
טוב,אך לא קל
אח ," צרות של עשירים" יש לי,ברוך השם,תודה לאל.

אני מבינה שכבר חזרתם למדבר ולא יצא לנו להפגש. מקווה בכל מקרה ששמעת את ההודעות שלי.
מאוקטובר מתחילים שוב מפגשים במסילת ציון ואם אתם בצפון, אתם מוזמנים ביום רביעי.
היי,

אני לא יודעת איך לשמוע הודעות בנייד,אז לא ידעתי שהתקשרת,אבל בכל מקרה תודה על ההזמנה.
עד אוקטובר, אלוהים גדול...
נראה,אולי נצליח להפגש מתישהוא במועד אחר.
שוב,תודה
נעמה
הי נעמה !!!
עשינו שוק "קח תן"
היה נפלא. באו המון. הביאו המון. לקחו המון. היה מדהים לראות את שיתוף הפעולה של התושבים (באו קצת גם מהישובים הסמוכים.) היה נפלא לראות כמה שפע יש בעולם !!!
יש לנו פה חדר "מיחזור". מקום לאיסוף ניירות. צנצנו. בטריות וכ"ו.. איכסנתי את השוק בחדר המחזור. המקום פתוח כל הזמן ואנשים ממשיכים לבוא לשים בו דברים שמיותרים להם ולהציץ לראות אם יש משהו חדש שהם זקוקים לו. כך שזה בעצם שוק מתמשך.. חשבנו שלקראת ראש השנה נפתח אותו שוב להפנינג מורחב כמו שעשינו. עכשיו.
לא היכרתי את הרעיון בעבר. הכרתי אותו רק ממך. פה בדפים שלך. אז.. תודה לך על כך.

(ועל עוד כמה דברים שלא אפרט פה מן הסתם...)
קיץ

מתחפרת לי עמוק יותר ויותר תחת האדמה הקרירה.
נדמה ששום דבר בחוץ לא מספיק מפתה כדי להוציא אפילו את קצה החוטם
מסתגרת במאורה הפרטית שלי
ומרפה
מרפה מהצורך לעשות
נותנת לעצמי מנוחה,חופש לרבוץ ללא מעש,חופש מרגשות האשמה וייסוריי המצפון,חופש להיות בלי לעשות דבר.

וראו זה פלא,העולם לא קורס אם אני לא אעשה..

בהתחלה גם הילדים מורידים הילוך וכולנו לא עושים כלום,יחד. לא קל לי להיות במקום הזה (שבגלל שאני לא עושה כלום,אז גם הילדים)
אבל אחרי זמן מה,ראו זה פלא, הילדים מוצאים לעצמם דרך חזרה לפעילות,מוצאים את המינון המתאים להם במה וכמה ומתי לעשות.

ואני,אני נותרתי רובצת לי על הספה, כמו תנין,מינימום פעילות,רק מה שחייבים

וראו זה פלא,אני מצליחה לחיות עם עצמי במצב הזה,איכשהוא בשלום

קיץ

כמו בטבע

הכל נעצר

גם אני

יש לנו מזגן. אתם מוזמנים לבוא להצטנן..
הי נעמה
לא נגיע לשומרי הגן אבל אתם מוזמנים להתקשר כשאתם באזור ולראות איך נפגש. יש לך את הטלפון, נכון?
להתראות
היי נעמונת!
כיף לשמוע ממך. כן, אני עזבתי קצת את עולם המחשב, בעיקר בגלל עייפות בערב שזה הזמן העיקרי לי לגלוש. למרות שהשליש הראשון עבר אני די מותשת לי..
אבל במקרה היום נכנסתי ומצאתי אותך, אז אנסה להיכנס יותר לקרוא אותך. זה תמיד נעים.
שולחת המון געגועים אהבה.
מחשבות והתלבטויות לגבי נושא הקריאה/כתיבה של הילדים צצות ועולות.לא מעניין אותם בכלל. העולם שלהם כל כך עשיר בפעילויות משחק ויצירה שהם מביאים מעולמם הפנימי.כל יוזמה לעודד אותם להכנס לנושא נתקל בחומת התנגדות נמרצת,בעיקר הלחץ של סבתא...
בעודי מהרהרת בכמה סבלנות עוד תהיה לי כדי לכבד את הקצב והמקום שהם בוחרים להיות בו,אני נתקלת בציטוט שלא מותיר מקום לספק

..."אם ברצונך לבנות ספינה יפה,אל תאסוף אנשים,תאמר להם לאסוף עצים ותכין להם תוכנית עבודה
טע בהם את האהבה והכמיהה לים הרחב הגדול והאין סופי והם כבר יבנו לך את הספינה הטובה בעולם"...

לחיי הסבלנות

לשחק משחקי ילדות - זה שלב מאוד קצר בחיים, לכן צריך לתת להם למצות אותו
לקרוא לכתוב- תמיד יש זמן.- והם ידעו. אז זה יקח עוד שנה, פחות שנה - לקרוא ולכתוב הם ידעו בודאות.
סבים סבתות דאגנים- אז מה?
אז ככה:
הערב זה קרה לי:

הצלחתי לא להרדם עם הילדים כשהשכבתי אותם לישון,ו... אני בבית הורי,נועם בכנס צפרים באנגליה,
ו... מה עכשיו?מה עושים אנשים "נורמליים" בשעות כאלו? נו,מה?... רואים חדשות!

אני בשוק,אני בהלם,אני המומה...
אחרי שנים בלי לראות אפילו מהדורה אחת,מתפתה לנסות,נו,מילא ,אולי אופתע לטובה...
טובה...הההה
התעללות של שודדים באשה זקנה,מרדף ירי בעיר העתיקה,אב שהכה את בנו עד זוב דם,ניצולי שואה שמפגינים על אזלת ידם מול שחיתות/אדישות הממסד,ועד כהנה וכהנה מ"כל טוב".
אלוהים ישמור

"זו המציאות"אומר אבי
"מכירה את הפרסומת של ההוא שטומן ראשו בחול על שפת הים וגבו נשרף"שואלת אמי

כמה אנשים לדעתכם באמת חיים את המציאות הזו ערב ערב עם מהדורת החדשות?
כמה אנשים לדעתכם בוחרים מרצון חופשי ללכת לישון כשהזוועות האלו הן התמונות האחרונות שמרצדות מול עיניהם?(בין לבין מופיעות כמובן הפרסומות ,שזו בכלל חוויה בעלת ערך עליון ממדרגה ראשונה...)
כמה אנשים באמת מאמינים שזו המציאות שעליהם לחיות? כי ככה זה,הרי אמרו בטלווזיה ש...

עיניהם של ילדיי הישנים,עצומות ברכות,נשמות זכות וחמודות מלאות שלווה ורוגע ,שקט
ועיניי שלי,ערב ערב,בוהות בהם עד שנעצמות גם הן

כמה אנשים לדעתכם יש כמוני?
אני לא המשוגעת היחידה,נכון?
בעצם,מי פה השתגע?

אגדה ערבית/חליל גיבראן

מלך חכם ורב עוצמה משל בעיר קטנה אחת.כולם פחדו מפניו בגלל כוחו,אבל אהבו אותו בזכות חוכמתו.
באותה עיר היתה באר שהמים בה היו צוננים,זכים וטהורים כבדולח,והם הרוו את צמאונם של כל התושבים.
לילה אחד,בשעה שכולם ישנו,הגיעה לעיר מכשפה רעה והרעילה את הבאר.היא טפטפה לתוכה שבע טיפות של נוזל מוזר ולחשה: "כל מי שישתה מהמים האלה-יהפך למשוגע"
למחרת היום שתו כל תושבי העיר ממימיה המורעלים של הבאר. כולם חוץ מהמלך ומראש לישכתו,וכפי שקיללה המכשפה-כולם יצאו מדעתם והשתגעו.
המלך לא הצליח להרגיע את אנשי עירו. הוא ניסה לדבר איתם ולהחזיר להם את שפיותם,אבל שום דבר לא עזר.
אחרי כמה ימים התחילו כולם להתלחש מאחורי גבו ואמרו:"תראו,המלך שלנו בכלל לא מתנהג כמונו.הוא כנראה השתגע לגמרי.אנחנו לא יכולים להיות נתינים של משוגע! בואו נסלק אותו מכס המלכות"
אלא שעוד באותו ערב שתו גם המלך וראש לשכתו ממי הבאר ומיד השתגעו גם הם.
תושבי העיר שמחו שמחה גדולה ומהרו לארגן חגיגות ענק לכבוד המלך וראש לשכתו,
שסוף סוף חזרה אליהם בינתם

(מתוך: משלים פילוסופיים לילדים/מישל פיקמל)


ענק.
כמה אנשים לדעתכם יש כמוני?
אני לא המשוגעת היחידה,נכון?
בעצם,מי פה השתגע?

יש הרבה אנשים כמוך. את לא המשוגעת היחידה. כל אחד בתחומו.
זוכרת שהתחלתי להיות צמחונית. אמרו לי שאני משוגעת כי כל השאר אוכלים בשר.
התחלתי להיות דתיה קיצונית (לעמות משפחתי שהם דתיים מתונים) אמרו לי שאני משוגעת
כשעזבתי את הדת לחלוטין. כנ"ל.
כשלא נישאתי כ"דת וכדין" שוב
כשלא ערכתי ברית לבני....

מזלם של ילדייך שהם לא הולכים לבית הספר. כי שם הדבר קיצוני הרבה יותר. בבית הספר יש "נורמה" מאוד ברורה וכל מי שלא עומד בה הופך מיד לשונה.
חריג. או במקרה של ביה"ס "קשה לימוד"...
לאנשים קשה מאוד לקבל את ה"שונה" כשבעצם אם תשאלי הרבה אנשים למה הם עושים "כך וכך.." הם יענו לך ש"כך כולם עושים.." רובינו הולכים עם זרם לא ברור. רוב האנשים לא בודקים מה טוב להם. לילדיהם.. הם רק רואים מה האחרים עושים וממשיכים את דרכם.
כך נכנסות ללקסיקון מילים כמו "מסורת.. נורמה.. מקובל.." שלפעמים הן פשוט מחליפות את "סתם לא בא לי לחשוב.... לא רוצה לבדוק... אז נעשה מה שעושים השאר בתקווה שהם כן בדקו.."

כבר מתכוננים בהתרגשות לקראת ראש השנה

אומרים שמה שעושים בערב ראש השנה הוא אות לבאות בשנה החדשה
ובכן,אנחנו נשמח לארח משפחות עם ילדים בגילאים קרובים לשלנו שגם הם בחינוך ביתי,(בת 8 וחצי,בן 6 וחצי ובת שנתיים)
יש לנו שפע מקום:בבית,בחצר ובלב,לאורחים שיביאו עמם שמחה ואהבה כמתנת חג.

(מתוך תקווה שאכן בוא יבואו בעקבותיהם עוד משפחות "באופניות" לגור פה בבאר אורה)
מזכירה למי שאולי מתעניין:יצא מכרז לבניית 50 יחידות דיור של בנה ביתך. השטח בחינם. רק דמי פיתוח למינהל (משהו כמו 20 אלף דולר)
עוד פרטים אפשר לקרוא ב מקום_טוב_לגור_עם_שכנים_בחינוך_ביתי?

הי נעמה,
אנחנו משפחה בחינוך ביתי - אמא אבא בת 6.5 בן 4 ובת תכף שנה, יחד עם עוד סבתא אחת מדליקה, מחפשים מקום בערבה הדרומית להיות בו בראש השנה. כל המקומות בהם בררנו מלאים.. יש לך אולי רעיון (וגם נשמח להפגש כשנגיע..)
תודה!
כן,יש לי רעיון,אתם מוזמנים אלינו. הבית שלנו אמנם רחוק מלהראות כמו בית מלון (יותר כמו בית מבולגן אחרי שפרצו אליו...)אבל יש לנו מספיק מקום בלב(ובחדרים...) לקבל אורחים לחג.(יש גם אהל טיפי בחצר וסוכה)
מוזמנים בשמחה
נעמה 077-7575848. תתקשרי.
סיפור קצרצר שקראנו השבוע,לקראת ראש השנה

סבתא נהגה לאפות חלות מיוחדות לראש השנה.סבתא עשתה אותן בדמות ציפורים עפות.כאשר לשה את הבצק,היתה מתפללת לאלוהים שיגן על ירושלים ועל ילדיה כמו ציפור המגינה על גוזליה,וכמו שאמר הנביא ישעיהו:"כציפורים עפות כן יגן ה' צבאות על ירושלים".
בליל ראש השנה,כאשר חזרנו כולנו מבית הכנסת וישבנו לאכול את ארוחת החג,היתה סבתא אומרת:ילדים,אתם רואים את חלות החג שהן בדמות ציפורים?הציפורים שמעו היום את תפילותינו והעלו אותן לשמיים,ועכשיו-שנה טובה ומתוקה!
אמן ואמן ענינו כולנו .
ביום השני של החג היו החלות שעל השולחן בדמות סולמות. לאחר הקידוש,אמר אבא: אתמול ילדים,עוד הייתם קטנים,וציפורים לקחו את תפילותיכם לשמיים,אבל היום-שנה חדשה ואתם כבר גדלתם.כעת עליכם להתאמץ כדי להביא את התפילות שלכם לשמיים בכוחות עצמכם. עליכם לעשות מעשים טובים,ולטפס עליהם כסולמות מעלה מעלה,עד השמיים

שנה טובה שתהיה לכולנו
שנה שבה נזכה להתעלות מעלה מעלה
עם כל מעשה טוב שנעשה
עם כל החלטה שנקבל
עם כל אתגר וקושי שנתגבר עליו
עם כל בחירה שלנו
עם כל טעות שנתקן
עם כל רגש שיציף אותנו
עם חיוך
והשלמה

מי יתן ואמשיך לחיות את החיים במלואם,כפי שאני חווה אותם היום,גם בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה

מחיר השונות

כמה זה עולה לי להיות שונה?
אילו מחירים אני נדרשת לשלם בעבור השונות שלי,בעבור החופש להיות מי שאני?
ומה אני מרוויחה?
מהו הגבול שאחריו זה כבר לא משתלם?מתי ההפסד/הפגיעות/הנזק גדול מהתועלת?
ואיך אדע לזהות את הרגע הזה,שבו אני חוצה את הקו? ומי בכלל מסמן את הקו?
ומתי הקו הזה משתנה?מתי הוא הופך מתכלת אין סופי לאדום?ומתי הוא מהבהב ואני בוחרת לא לראות?

שאלות אינסוף ותשובות אין

החיים הם רצף התנסויות שמטרתן לאפשר לך לבדוק עם עצמך כל הזמן את הגבולות,את הרווח מול ההפסד,לנסות ולטעות,להתעלות וליפול,לקום,לעשות,לתקן,לשנות,להשתנות,לבוא על סיפוקך,ושוב להכוות,שוב להפגע,או לפגוע (אינני יודעת מה יותר קשה...)
שערו בנפשיכם עולם שבו כל שנבקש לו יהי-בלי ההכרח לשלם מחיר עבורו?
תארו לכם מצב כזה,דמיוני,שבו אני יכולה להיות באמת באמת שלמה עם מי/מה שאני רוצה להיות,
בלי העול הנישא כל הזמן מאחור,רובץ על כתפיי, וכמה הוא כבד...ואולי מיותר?
ואיך אפשר להיות לגמרי לגמרי שלם עם כל בחירה ובה בעת,להשאיר מקום לספק,ולו רק כדי לשמור את האפשרות שאולי אני טועה,שאולי אני פוגעת בדרך במישהו?שאולי אני לא רגישה מספיק לסביבה שלי?למה שהשונות שלי עושה למשפחה הקרובה שלי?

ואיך אני מעצבת,מבלי משים,את חיי ילדיי,מובילה אותם בנתיב שאני מסמנת עבור עצמי,כי זה מה שנכון לי,ובה בעת-עירנית וקשובה ופתוחה מספיק כדי לאפשר להם למצוא את השביל שלהם בעצמם?
ועד כמה אני יכולה להגן עליהם מלשלם את המחירים (החברתיים בדר"כ)שאני בוחרת לשלם,אבל הם לא בוחרים,אלא מקבלים אותם בעל כורחם,כי ככה זה,זו המציאות שבה אני חיה,שבה הם חיים,שבה אנו מנסים לחיות יחד,בלי שהבחירות של האחד יגבילו את החופש של השני. הייתכן? האם אני הוזה?
ואולי יש מצב כזה,ולו גם דמיוני,שאוכל לשאוף אליו,
ואולי בשעה שאני מרחפת לי בין דמיון ו"מציאות",אפגוש במקום הזה,לגמרי במקרה,ואגלה שהוא אכן קיים? האמנם? אפשרי?

כואבת ועצובה,מיוסרת,מצאתי עצמי השבוע מהרהרת בסוגיית מחיר השונות שלי
ואיך הוא משפיע על הילדים שלי

בתי עוברת חוויות לא קלות עם הבנות בשכונה. לפתע פתאם, מילדה מקובלת ואהובה היא הפכה למוקד להצקות/קללות/העלבויות, לועגים לה ומנדים אותה וקוראים לה בשמות.
האמת-אין לי מושג למה ומדוע ואיך זה קרה פתאם.
לנועם יש מושג. הוא מאמין שהשונות שלי גובה ממנה מחיר יקר מדי ושאני עוורת אם אני לא רואה את זה. אני באמת לא רואה. נפשי התמימה מסרבת להאמין שייתכן,שיש מצב שהילדות בשכונה מתייחסות אליה כפי שהן מתייחסות,רק משום שחלק מהתושבים המבוגרים ביישוב כועסים עליי,על התעוזה שלי לצבוע את שער ביתי בתכלת,בזמן שכל שערי שאר הבתים צבועים בצבע ירוק."זה בניגוד להחלטת היישוב שלכל הבתים תהיה חזית אחידה",כך הם אומרים...

אז מה עושה אשה עצמאית ויצירתית,שלא מפחדת לשבור מוסכמות,לחצות גבולות,ללכת נגד הזרם? שמתעקשת לשמור על השונות שלה?
ואיפה עובר הגבול?
ומי מסמן אותו?
ומה אם אנשים הקרובים אליי ויקרים לי נפגעים בינתיים?ומה אם נועם לא מסכים לי?
כמה זה עולה לי להיות שונה?
אילו מחירים אני נדרשת לשלם בעבור השונות שלי,בעבור החופש להיות מי שאני?
ומה אני מרוויחה?
מהו הגבול שאחריו זה כבר לא משתלם?מתי ההפסד/הפגיעות/הנזק גדול מהתועלת?
ואיך אדע לזהות את הרגע הזה,שבו אני חוצה את הקו? ומי בכלל מסמן את הקו?
ומתי הקו הזה משתנה?מתי הוא הופך מתכלת אין סופי לאדום?ומתי הוא מהבהב ואני בוחרת לא לראות?

עברו שלושה ימים מאז כתבתי את הרהורי האחרונים

בינתיים עבר ראש השנה. חלק מהילדות ביקשו סליחה והיחסים עם בתי התאזנו. יש לה חברה אחת טובה(עם אמא נהדרת שעזרה להפיג מתחים...)
ואני מאמינה שגם עם שאר הבנות הדברים יסתדרו, עם הזמן

ואני,אני נותרתי עם המחשבות,מסרבת עדיין להאמין שייתכן,שאולי זה הכל בגללי...
ומה אם כן, אז מה? אז לבתי יש אמא מיוחדת ושונה. אז מה? אז אני צריכה להשתנות רק משום שלכמה שכנים קשה לישון בלילה בגלל צבע שער ביתי?
או בגלל שלבתי יש קשיים חברתיים? שתתמודד!
הרי הגיוני שחלק מהקושי להכיל ולקבל לתוכך את האחר/השונה,נובעת גם מהשונות שלה עצמה,בלי קשר אליי. הרי גם היא ילדה שונה ומיוחדת מהנוף החברתי הכללי. זה שהיא לא הולכת לביה"ס זהו רק נדבך אחד בפאזל. יש עוד רבים. אולי מקנאים בה בגלל מי שהיא- ילדה טובה ועדינה,יצירתית,בעלת חופש להיות מי שהיא בוחרת להיות,לא מוגבלת כל הזמן בכבלי ה"מציאות"-זו שמצטיירת בעיני המורה/היועצת/המנהלת/הפסיכולוג/הרופא... היא לא מקללת ולא מרכלת ולא צריכה לעשות שיעורים וללמוד למבחנים,היא מטיילת ומבלה זמן איכות רב עם הוריה... בקיצור-מספיק דברים שאפשר לקנא בהם,לא?
ומה אם אני באמת עוורת לאפשרות שיש קשר בין שתי ההתרחשויות? ואולי טוב שכך,כי אולי באמת אין קשר?

כל חיי מלווה אותי הסוגייה הזו,של מחיר השונות.
מחשיבה עצמי כאדם עם מודעות עצמית גבוהה.מודעת,יודעת את המחיר ובוחרת לשלם אותו,ובלבד שאהיה שלמה עם עצמי,אוהבת את מי ומה שאני.
פעמים כה רבות בחיי שילמתי מחירים יקרים עבר החופש שאני נוטלת לעצמי להיות שונה. פעמים אין ספור.
ומדוע הפעם זה שונה?
אולי משום שרווחתה של בתי עומד על הפרק,ואולי עבורה כבר כן ישתלם לי לוותר/להתפשר ?
אולי זו מתנה שהיא בכלל נותנת לי,הזדמנות ללמוד להרפות מהעקשנות שלי,מהנחישות לדבוק בעמדותיי,בדעותיי?
אולי זהו שיעור עבורי שאני אמורה ללמוד?
לדעת לוותר על עקרונותיי,למען...
למענה?
למען עצמי?
למען הרוגע בבית ובמשפחה?

ואולי לא...

אוי...כמה קשה!

אוי...כמה קשה!

אכן נשמע ונקרא לי כל-כך קשה וכואב, נוגע בקצות הרגש הכי חשופים. האמת, אפילו מכעיס ומזעזע, התחושה הזאת של קשר בין משהו שאנחנו עושים אחרת מאלה שסביבנו ומקבלים בחזרה או בתמורה פגיעה ביקרים לנו. מזכיר לי את הספר "אל תיגע בזמיר".

אין לי הרבה תובנות רק אמפתיה וחיבוק תומך.
שנה טובה לך ולבני משפחתך flower

נעמה
אמש היתה לי שיחה עם בתי על שונות

( היא בת 11 , 7 שנים בחינוך ביתי ומבקרת שעות ספורות בבי"ס)
לראשונה בחייה נתקלה בלעג על ילדים שוניםsad
בכיתתה בת להורים עשירים ...מושא ללעג happy
בכיתה ילדה שמשקיעה בלימודים...מושא לשמות תואר... חנונית happy
וכן הלאה...
בכל מקום בו יש ילדים שהם חלק מעדר עם חוקים כמעט תמיד יהיה מישהו שילעגו לו.
ילדים אוהבים את המילה כמו כ...ו ...ל...ם
שתמצאי את כולם תקראי לי.
אז את שונה, לאחר אמא שמנה, לשלישי אמא...ולרביעי...
את - זו את - וזו בתך - ואלא ילדיך - וזה בנזוגך
הצעה- תמשיכי לשמור על נעמה כמי שהיא אחרת תעשי שקר בנפשך, וילדיך יחושו בכך, ואז הבלבול יהיה רב.
לפעמים הדרך קשה לשמור על האמת הפנימית שלנו, ולנו כואב הלב כיוון שבשמירת האמת אנו "פוגעים" בילדינו.
ילדינו בחרו להוולד לנו אז כנראה יש להם למרות הכל כוח להתמודד.
בהצלחה.
נעמה,

בראשית דברייך את מביאה את אמונותייך לגבי הסוגיה שאת מעלה - סוגיית השונות. לאמונות הללו יש השפעה מכריעה על הרגשותייך.

למשל:

הרווח מול ההפסד_
זהו ביטוי שבאותו הרגע שאת משתמשת בו הוא הופך למציאות חייך. אם נסתכל עליו אולי נוכל לראות שהוא בכלל לא שייך למקום הזה של בחירות בחיים. כי הרי אם את רוצה לעשות משהו - באמת* רוצה לעשות משהו, איך יתכן שאת מפסידה משהו אחר? אני חושבת שהאמונה הזו של רווח והפסד היא זו שיוצרת את הרווח וההפסד. כי אם בכל רגע נתוך בחייך נדמה לך שאת מפסידה משהו - באותו הרגע את מפסידה. אם למשל בחרת ללבוש הבוקר חולצה סגולה, האם את מרגישה שהפסדת היום את החולצה הירוקה?
תארי לעצמך אותך במקום שלם לגמרי עם כל בחירה שהיא, מבלי היתוש המזמזם הזה של רווח מול הפסד, האם יש מקומות כאלה אצלך, שהביטוי הזה לא עולה בהקשר אליהם?
אם קיים מקום כזה, תוכלי להבחין שגם שם יש "רווח והפסד" אלא ששם הספק לא מנקר לך ולכן באורח פלא ה"הפסד" נעלם. לא משום שהוא לא קיים, אלא משום שהוא לא קיים במחשבות שלך.

_שערו בנפשיכם עולם שבו כל שנבקש לו יהי-בלי ההכרח לשלם מחיר עבורו?
תארי לעצמך שאת חושבת שכל מה שקורה לך, הוא מה שאת רוצה שיקרה לך? (יונג אמר שהתוצאות הן ביטוי של הלא מודע) איך תקבלי את כל האתגרים שהחיים מציבים בפנייך מתוך עמדה כזאת? ואיך את פוגשת את חייך כשאת חושבת ש"לכל דבר יש מחיר"?
אני מצאתי שהתגובה של הסביבה אל מעשינו הנה ברוב המקרים שיקוף מדוייק של ההרגשות שלנו כלפי המעשים שלנו. אם אנחנו לא שלמים איתם הם יוצרים התנגדות גם בסביבתנו.
אפשר לקחת את התובנה הזאת למקום של אשמה, ולהרגיש לא בסדר על כך, ולעומת זאת אפשר לקחת את זה למקום אחר - של הודיה. הודיה לסביבה על כך שהיא מבהירה לך את הלך הרוח שלך ובכך מאפשרת לך לבחון את הבחירות שלך מחדש.

ואיך אפשר להיות לגמרי לגמרי שלם עם כל בחירה ובה בעת, להשאיר מקום לספק, ולו רק כדי לשמור את האפשרות שאולי אני טועה,שאולי אני פוגעת בדרך במישהו?
ואולי מה שאת זה בדיוק מה שהיקרים לך זקוקים לו? נראה שממקום של רצון לשמור על גמישות ביחס לחיים את מייצרת נוקשות - ולו בכך שאינך מרשה לעצמך לחוש שלמה עם מעשייך שמא הם יפגעו במישהו מיקירייך. אולי את יכולה לסמוך על המציאות? אולי אינך צריכה להעסיק להעסיק את עצמך בשאלה הזאת בכלל? אולי את יכולה לסמוך על המציאות שהיא תגלה בפניך את כל מה שנחוץ באותו הקשר?
עכשיו תארי לעצמך אותך פועלת ממקום כזה - שהמציאות היא הפרטנר שלך, שאת יכולה להרפות במקום הזה של הספק ולסמוך על המציאות, לסמוך באמת, שהיא תציג בפניך את ההשלכות של מעשיך? ואז מתוך המפגש *המברך
עם המציאות - שהרי היא השותפה שלך לחיים, היא איננה האויבת שלך, אולי יעלה יתר דיוק בבחירות שלך?

אורנה,
תודה רבה על ההארות.
מרגישה אותך כמו זכוכית מגדלת שעוזרת לי למקד את המבט במה שאני רואה בעיניי שלי.
והפעם,יותר מתמיד,מבינה איך אני יוצרת את המציאות שאני רואה מתוך עצמי.
על אף שרוב המחשבות על הקשר בין ארועים כאלו או אחרים ובין השונות שלי,היו של נועם ,אני יכולה לראות כעת גם את החלק שלי במציאות שנוצרה,שיצרתי.
ואכן,משיחה מאד מאד פשוטה עם כמה שכנות, גיליתי שלמרות שצבע שער ביתי אכן לא נראה להן (בלשון המעטה),הן הגיבו בחומרה על יחס ילדותיהן לבתי והבהירו שבוודאי אין להן שום חלק בזה . (נו,מילא... הרי ברור שהילדים קולטים אותנו ההוריםומגיבים לסביבתם באופן דומה לאופן שבו אנחנו מראים להם כדוגמא)
בין כך ובין כך,היתה באסיפת התושבים הזו אווירה נינוחה ובסה"כ לא רק שלא הרגשתי את השונות שלי,אלא ,כמו ששרית כתבה לי-הרגשתי את השונות של כל שאר התושבים,ועד כמה שונות היא דבר לגיטימי ובסיסי בחיים ,ולא חשתי אנטי מאף אחד/אחת.
מעניין שהאסיפה היתה בנושאי חינוך(שזהו תחום השונות היכ משמעותי שלנו...),ולא רק שלא חשתי "מוקצה"אלא אפילו הקשיבו לדעותיי בתשומת לב.
בקיצור-תודה
בן ה-6.5 בטלפון עם סבא:
-"סבא , אתה יודע שיש לי גרזן חדש,אבא קנה לי..."
-"כן? (בפליאה יש לומר...)ומה אתה עושה איתו?"
-"מגרזן,נו,מה עושים עם גרזן?!..." (כאילו דא...)
-תכף תשאל אותי מה א ני עושה עם פטיש"
-"נו,באמת מה?"
-"מבטיש",מה נראה לך....
בשבוע הקרוב לא נהיה פה
כשנשוב אנסה ליצור מפגשש'..
תמימות

מנסה לשחזר את כל מגוון העיסוקים שבהם מצאתי עניין בחיי.
אף אחת מה"הזדמנויות",לא היתה מתאפשרת לולא מידה בלתי "נורמלית" בעליל של תמימות.

תמימות ואמונה

-להדריך טיולים משך 12 שנים,ללא שום הכשרה פורמלית (לימודי ארץ ישראל/מורה דרך מוסמך/קורס של החברה להגנת הטבע)-מופרך,לא?

להראות דרך למטיילים,בשבילים שמעודי לא פסעתי בהם קודם לכן ,למשוך אחרי אנשים למחוזות נידחים מבלי להתבונן לאחור ולצדדים,בטוחה בדרכי (גם אם לא היתה מסומנת בסימון שבילים...),לדעת שאני יודעת,בלי לדעת... קצת תמים לחשוב שזה יכול לקרות,שאנשים באמת ילכו בעקבותיי. אבל הם הלכו!

-לטפל בילדים ונוער במצוקה,כשעוד לא היתה בידי שום תעודת עו"ס או תואר פסיכולוג/תראפיסט (רק יותר מאוחר...),ללוות את נפשם הפצועה במסע חייהם המייגע-מופרך,לא?
להאמין שאפשר לשנות,שאפשר באמת באמת לשנות,לעזור להם לעשות שינוי למען עצמם,לתמוך בסביבה שלהם כדי שתיטיב עמם ולא תפגע-קצת תמים לחשוב שזה יכול לקרות,שבאמת אפשר להאמין בהם ולגרום להם להאמין בעצמם. אפשר היה,ובגדול!

-לטייל בארצות נידחות,הרחק בעולם השלישי, כשבזמנו רגל אדם-תייר מערבי לא דרכה שם,כשעוד לא ניתן היה להשיג אפילו מפת דרכים נורמלית-מופרך,לא?
קצת תמים לחשוב שהכל יהיה טוב במקום שממנו מדווחות רק חדשות על סכנות/מלחמות/אסונות /פשעים/פגעי טבע,שבאמת אפשר לראות ולחוות את העולם מזווית אחרת,לתת אמון,להתעלם מ"מה אומרים",אבל אפשר לחיות כך,לטייל כך,ולפגוש רק בטוב,אפשר!

-להקים גן ילדים ברוח האנתרופוסופית (שאינו אנתרופוסופי באופן מוצהר...),ללא הכשרה/לימודים בתחום,ללא אנשי צוות "מקצועיים",ללא הדרכה/ייעוץ,ללא וותק בגננות,ללא כישורי שווק ופרסום,
ללא ... אבל עם הרבה אמונה שזה מה שעלי לעשות,ושאני יודעת איך לעשות את זה ושזה ייצא ויהיה המקום המושלם לילדיי לגדול בו (נו,מילא....).
קצת תמים להאמין שהורים יעמדו בתור כדי להפקיד את ילדיהם בידיי מישהי שאינה מוסמכת, לא מטעם שום גוף/עמותה,בידי מישהי שאינה "מנוסה",שלראשונה בחייה הופכת מאמא לשניים,לאמא לשבעה,לגננת,למנהלת,למשווקת,לבעלת עסק,
קצת ,קצת -הרבה תמים-אבל אפשרי!

-לשכנע את נועם להסכים ולתמוך ברעיון החינוך הביתי-מופרך לגמרי
(די ברור למי שמכיר את האיש שלי:אדם ישר כסרגל,מכבד את החוק, חובב מסגרות,דוגל ביישור קו עם ה"נורמה",עושה תמיד מה ש"צריך" לעשות,ותמיד בדרכי נועם...)קצת תמים לקוות שאדם כזה ישתכנע ויסכים לוותר על הנוחות והבטחון שבשגרה,כדי לצאת להרפתקאה ייחודית מאין כמוה,לנפץ את כל האמיתות שליוו אותנו עד אז,להחליף את הקרקע היציבה בקרקע חדשה,מלהיבה,אך בלתי ידועה ולא צפויה.קצת תמים-אבל עובדה שזה הצליח. לא רק אנחנו כמשפחה בחינוך ביתי חופשי,אלא גם נועם השתחרר ויצא לחופשי מכבלי ה"מציאות" שאותה חי "כי אין ברירה,חייבים להתפרנס ולדאוג למשפחה",מתרוצץ בשדות אחרי דוכל שחור גרון,משקיף מחוף הים אל האופק וסופר ציפורים נודדות

  • ליזום הקמת גינה קהילתית,בתקווה שאנשי היישוב (שלא מחוברים ברובם לתפיסה אקולוגית-טבעית)
    יתגייסו למען הפרוייקט, שראש המועצה יאשר ויקצה 3 דונם של שטחי ציבור לצורך העניין-מופרך,לא?
קצת תמים להאמין שאכן אפשר לשנות שטח שמיועד לבנייה עתידית,ולהפוך אותו לגן ירוק
קצת תמים לחשוב שתושבים שמשלמים לגנן שיבנה להם גינה וירסס איפה שצריך, יאמצו את גישת הפארמקלצר ויתחילו למחזר פסולת. תמים,אבל אפשרי.

-להפעיל שוק קח-תן,ביישוב שבו מיעוט מהתושבים מתחבר לרעיון החליפין/המיחזור,שבו מרבית האנשים חיים את מרוץ הקניות כחלק מתרבות צריכה אינסופית. לשמש עבורם דוגמא חיה שאפשר אחרת,שבמקום לקנות-אפשר לקבל,שבמקום לזרוק-אפשר לתת,ושבמקום לשמור-אפשר להחליף
קצת תמים לחשוב שאנשים שמעולם לא לבשו חולצה יד שניה,ישתפו פעולה ,יביאו ויקחו מהשפע של כולם , תמים-אבל אפשרי! וזה קורה!

מה מביא אותי לשחזר שלל דוגמאות מחיי למקרים שבהם כח האמונה הניע את גלגלי הרצון ואלו-סובבו את המציאות כך שתתאים לפנטזיות שלי?
ובכן,
השבוע היתה לי שיחה מעניינת עם עורך העיתון המקומי שפרס בפניי אינספור סיבות מדוע פרוייקט התנדבותי שאני יוזמת יתקשה לגייס אנשים,מדוע הורים,רוחניים ומשקיעניים ככל שיהיו,לא יבטלו שלוש שעות עבודה בשבוע(בבוקר) כדי לחוות עם ילדיהם חוויה חברתית-לימודית יוצאת דופן,מחוץ לכתלי ביה"ס,אפילו אם היא מתקיימת בחי-בר ועשויה לזמן להם מפגש אינטימי ומעשיר עם חיות בר בסכנת הכחדה ועם ילדיהם המשוועים ליותר זמן איכות עם ההורים. "אין מצב,הוא אומר,את תמימה מדיי....
אנשים עובדים.גם אם יימצא ההורה שרוצה לקחת יותר אחריות על חינוך ילדיו,ובה בעת להנות בעצמו,תוך התגייסות למען שמירת הטבע באזורנו,עם כל הרצון- יש מציאות. אנשים עובדים..."
ואז,אז התפתחה שיחה בנינו על כוחה של תמימות,על כוחה של אמונה בצדקת הדרך-"להזיז דברים"

אולי בזכות המנה הגדושה של תמימות שהתברכתי בה,אני גם זוכה לחיבור כל כך עמוק עם ילדיי,עם ילדים בכלל. יש בהם משהו כל כך צלול,כל כך תמים וטהור,
כל כך קל להם להאמין ,בכל מה שהם חווים,בכל מה שרואים,בכל...

לחיי התמימות

אגב,
לתמימים והנועזים שבכם
אלו שקטן עליהם לרדת דרומה עד אילת
עבורכם:סוכתנו מחכה במלוא תפארתה לקיים מצוות הכנסת אורחים
חג שמח לכולם
טוב,כמובן שפירטתי רק חלק מהדבריםהעיקריים ו"שכחתי" לציין את כל הפעמים שבהם "שילמתי" בתמימותי מחיר לא מבוטל בעדה
אבל על מחיר השונות כבר כתבתי קצת לא מזמן,
אז רק כדי לתת תמונה יותר אמיתית-גם זה כלול...

ותודה שוב לאורנה_שפרון? שהאירה לי שאין משמעות לרווח/הפסד כשאתה שלם עם הבחירות שלך

נעמה
אמונה ודבקות בדרכנו - זה כבר חצי דרך
\חלמתי - להקים משחקיה שכונתית - התחלתי לבד - הגיעו תקציבים ויש משחקיה נעימה.-
אף אחד לא האמין שאקבל תקציב - לי היה ברור תהיה משחקיה.
חלמתי - על ספריה שכונתית בחינם לילדי השכונה- קיבלת 18.000 ש"ח תקציב לרכישת ספרים
אף אחד לא האמין שאקבל מקום ותקציב ח...ח...ח מי יתן לך ? הרי יש ספריה עירונית.
האמנתי דחפתי העלתי חלום למצב מציאות.
נעמה
תמשיכי עם התמימות והגשימי חלומות. גם עם לפעמים מתאכזבים ונפגעים זה לא אמור לעצור.
חג שמח מהצד השני של המדינה
בתפריט הארוחה החמה היום:כרוב מבושל ברוטב עגבניות עם כמה חתיכות קטנות של קובנוס- זכר שנשאר מהילדות של אמא.
הבת:"אני לא אוכלת את הקובנוס. אמא אמרה שזה לא בריא,זה רק מבושל עם הכרוב כי זה נותן טעם..."
הבן: " לי זה יותר בריא,כי אני אוהב את זה "


כמה הוא צודק הילד הזה! אילו תובנות צצות לו פתאם,משום מקום,כאילו כבר היה כאן פעם. חוכמה של חכם זקן.וזה יוצא לו בכזו טבעיות,כאילו ברור,ידוע ומובן מאליו.

אין ספק בכוחם של הילדים לזהות ולאתר כל דבר שלא טוב להם וכמובן להפסיק אותם לאלתר
אנחנו "הגדולים"שכנראה במכבש החיים הספקנו לשכוח תובנות פשוטות אלו חייבים לשוב
וללמוד איך לישם זאת בכל תחומי החיים.
לא יאומן הרווח האדיר מפעולה כל כך פשוטה...
תיידעי אותנו באיזה יום הפעילות בחי בר
יש סיכוי לעוד משפחה מאליפז

יום שישי הגיע,ואנחנו ממשיכים במסורת קריאת פרשת השבוע. שבוע שעבר,ערב שמחת תורה,קראנו את הפרשה האחרונה בספר דברים ("וזאת הברכה") ומייד אחריה- את פרשת "בראשית".
מרגש להתחיל מחדש משהו שכאילו כבר עברת,ולהתחיל מחדש,מן הזדמנות לתיקון,לעבור את זה שוב,אבל ממקום אחר. וכמה דברים השתנו מאז שקראנו על בריאת העולם בשנה שעברה. כמה העולם שלנו שונה כעת.

אחרי החגים יתחדש הכל
יתחדשו ויגיעו ימי החול

אז ימי החול הגיעו,ועמם קשיי היומיום
.משהו מבפנים מקשה עליי להכיל את כל... את הכל. מן חוסר סבלנות שמכלה אותי

באתר של חב"ד,על פרשת השבוע,מבאר הרבי את פרשת נח:

"כל הקשיים והנסיונות שאדם נתקל בהם בחייו,על אף שהם "שליליים"ולא רצויים,הם צופנים בתוכם כוונה טובה.דווקא בזכות הקשיים והמכשולים,כאשר האדם עומד מולם ומתגבר עליהם,הוא מצליח לחשוף את ניצוצות הקדושה הטמונים בהם,עד שהם עצמם נהפכים לטוב.

אל תיבהל מהמים הרבים. ביכולתך להפוך את המבול ל "מי נח".(מלשון מנוחה) כיצד? בוא אל התיבה.

אמן

הי נעמה, קראתי במקרה את הדף שלך. נפעמתי! המשיכי להאמין שיש ביכולתך לשנות. תענוג לקרוא אנשים כמוך.
שיהיה לך הרבה כוח בדרכך הייחודית.
אני לא כל כך יורדת לאילת ולכן אין סיכוי רב שנפגש (למרות שנולדתי וחייתי שם 20 שנה). חבל. אבל בעצם אנחנו חיים בעולם קטן. מי יודע.
נעמה ונועם - תודה!!! היה טיול מופלא.
hug
פתאום זה כל כך מוחשי לקרוא את מה שאת כותבת, עכשיו שאני יכולה לראות את העיניים המאירות שלך ואת החיוך שמאחורי הדברים! תודה!!
תודה לכן, חברות
תודה שהעזתן להרחיק לכת,תרתי משמע
נחמד היה להכיר ולהיות
יחד
כן ירבו...


אולי תכתבו משהו בדף שומרי_הגן_גיבוש_קבוצת_משפחות_בחינוך_ביתי? אולי זה יעודד עוד משפחות להצטרף למחנה הבא,לכשיהיה,איפה שיהיה... (אם יש לכן רעיון למקום/תאריך או כל רעיון אחר- תבורכנה)

הטיול הזכיר לי כמה חשוב להרפות מעודף תכנון ויצירת ציפיות למשהו שחושבים שזה מה שצריך להיות. המפגש שלנו בסופ"ש במדבר לא נראה כלל כמו מה שחשבתי עליו כשהצעתי את היוזמה, אבל אני כל כך שמחה שזה מה שיצא,כי זה כנראה מה שצריך היה לקרות וטוב שכך,כי באמת היה טוב. אולי זה בא גם לחזק אותנו בידיעה הפנימית,שאנחנו יודעים מה טוב בשבילנו,ויודעים איך ליצור את הטוב,איך ליצור יש מאין, ואולי ההדרכה של שומרי הגן לא באמת נחוצה לנו.

חשבתי על עוד משהו שעלה לי בדרך חזרה,לגבי נושאי ה "בטיחות" שדיברתן עליהם: זה לא שלא חשוב לי לשמור על חיי ילדיי,אלא שאני מקנה יותר חשיבות ל"זהירות" מאשר ל "בטיחות", ולמה ההבדל במינוח כל כך משמעותי?
משום שכשמדובר על "כללי בטיחות"-זה לא נוגע לא בי ולא בילדיי. משרד התחבורה או כל מי שקובע את הכללים האלו
לא מכיר אותנו. הוא לא יודע מיהם ילדיי ,איפה אנחנו גרים ועד כמה זה באמת מסוכן להם לסוע באופניים ברחבי השכונה שלנו בלי קסדה,או לסוע ברכב לא חגורים,בדרכי עפר במדבר.אני מעדיפה להשקיע אנרגיות ותשומת לב ב"זהירות", משום שהיא באה ממקום פנימי,משיקול דעת אישי-ע"פ הנסיבות.זהירות באה מאחריות אישית שכל אחד לוקח על החיים שלו. מעדיפה לחנך את ילדיי באופן שיחזק את בטחונם העצמי בעצמם,ביכולות שלהם,אחרי שהתנסו והם מכירים היטב את מקומות החוזק והחולשה שלהם ויכולים לקחת אחריות על מעשיהם ולהזהר-כשצריך,וכשהם מודעים ליכולות ולמגבלות של עצמם. לכללים/חוקים שנקבעו ע"י גוף סמכותי כזה או אחר יש פחות חשיבות בעיני,בדיוק באותו אופן שבו אני בוחרת להתעלם מהנהלים והכללים של משרד החינוך לגבי איך לחנך את ילדיי. כשזה בא ממקור סמכות חיצוני,אין לזה הרבה ערך בעיני. (מה גם שרק המילה "כללים" מציתה אצלי את יצר המרדנות,אבל זה משהו אחר,בעיה אישית שלי...)
בקיצור, זהירות-כן, בטיחות-פחות חשוב לי.
וגם,יש להבחין בין הפחדים והחששות שלנו,לבין המקום שהילד נמצא בו. אם הילד לא מפחד לנסות ולבדוק את גבולות היכולת שלו,אז למה שאתן לחששות שלי להגביל אותו? הן שלי,לא שלו. אם אעשה זאת,אנציח את דפוסי החשיבה/ההתנהגות/ההתמודדות שלי עבורם,ולא אאפשר להם חופש לבדוק ולהחליט על הגבולות שלהם,הפנימיים שהם רוצים לשים לעצמם,כי רק הם יודעים באמת למה הם מסוגלים ולמה לא,איפה הם יכולים לסמוך על היכולות/החושים של עצמם,ואיפה הם זקוקים לעזרה. ואם הם זקוקים לעזרה-הם יודעים לבקש אותה.
יש גבולות בתחומים שכן חשוב לי לשים,ושאני פחות סומכת על שיקול דעתם,אבל זה כבר עניין אישי,כל הורה מסמן את הגבול במקום אחר ובתחומים אחרים,לפי מה שחשוב לו (וחשוב לזכור-לפי מה שחשוב לו! לא למשרד החינוך/התחבורה או כל גוף סמכותי אחר שקובע את ה"כללים")

טוב,יאללה,מיצינו,לא?

חזרה לחיים

שוב תודה
על שהייתן
על הבחירה
להיות שם,איתנו.

שבוע טוב

הבת הגדולה,לבן: "אתה רוצה ביצה קשה עם סלט לארוחת בוקר?" (מכינה עם אחותה הקטנה ארוחה,במטבח ה"בכאילו"שלנו)
הבן:"לא, לא בא לי במשחק,בא לי אוכל אמיתי"
הבת:"אבל זה אמיתי...במשחק!"
הבן,מתרצה: "טוב,נו,בסדר" (אוכל ב"כאילו" שזה אמיתי ,אבל נהיה באמת שבע ושוכח מהאוכל האמיתי-אמיתי לעוד איזה שעה כמעט של משחק)

אני מתבוננת מהצד בהנאה,מרוצה מהדינמיקה המופלאה בין שלושת ילדיי,מלאת אושר נוכח הגילוי שאפילו בגיל 7 ו-9, עדיין הם לא איבדו את התמימות הבלתי נתפסת לפעמים לנו,המבוגרים. כל כך שקועים במשחקי ה"בכאילו" שלהם,שזה מרגיש ונחווה כל כך אמיתי...

כמה סיפוק והנאה אפשר לקבל מהרגעים הקטנים האלו של החיים שלנו יחד
וכמה שהם קטנים-הם ממלאים חלל כל כך גדול,בלב ובנשמה
מספיק כדי להטעין אותי בכוחות וסבלנות שיספיקו עד הרגעים הקשים שיבואו (והם באים...)

ילדי השכונה בגן השעשועים משחקים תופסת.
כדי לבחור הם עושים " משלוש יוצא אחד...א ח ד...א ח ד..." רק שהניסוח המקורי שלהם הדהים אותי (ועוד שכנה/חברה שהבחינה בדקויות) וכך זה הולך, שימו לה,הורים: " משלוש יוצאת ילדה...ז ו נ ה... י ל ד ה...ז ו נ ה

אז כך משחקים הילדים בביה"ס בהפסקות... אני שוב נושמת לרווחה. תודה לאל שהם לא שם...

אגב,שרון:
בענייני משחקי ילדות ,לי דווקא מאד קל "להכנס לזה". אין לי שום בעיה לשחק "אחת-שתיים-שלוש-דג מלוח" . אוהבת מאד. הכי כייף זה הקטע של ההצחקות.
אולי קל לי כי הקפדתי משך השנים לא לתת לילדה שבי להעלם. חלקים שכן נשחקו (בעיקר בעקבות ההורות לבנות האומנה המתבגרות שלנו שביגרו אותי מהר מדי,טרם זמני...),אני משחזרת עכשיו עם הילדים,בחיים המשותפים שלנו.וכמה זה כייף.
" משלוש יוצאת ילדה...ז ו נ ה... י ל ד ה...ז ו נ ה_
oh

_תודה לאל שהם לא שם...

פותחת דיון בסוגיה שאין לי עליה תשובה (כאילו שבסוגיות אחרות יש לי....)

עבור חברה שקוראת אותי כאן ,בשלבי התלבטות בעניין החינוך הביתי.
מדובר באותה חברה שהיתה נוכחת עמי בגן השעשועים בזמן שהילדים שיחקו תופסת (ראה לעיל)
מדובר בחברה שמחוברת ומכירה את האנתרופוסופיה (ולא בכדי מטרידה אותה דווקא השאלה הזו.)

ו*ה*שאלה: עד מתי נוכל להגן על ילדינו,הנשמות הרכות והזכות שלנו,מעוולות העולם,מלהחשף לעולם האכזר והפוגע?

מוזמנים להצטרף לקושיה ולחפש תשובות , אי שם במעמקי ליבכם,שיודע!

בשיטוטיי בנבכי ליבי שלי,אני שולה את תשובתי:

כן. האחריות שלי על ילדיי כוללת גם הגנה מ"העולם האכזר". איפה עובר הגבול?עד מתי? באילו תחומים?-אלו השאלות הקשות. יכול לענות עליהן נאמנה-רק מי שהגיע למקום הזה,לרגע שבו הוא מתנסה כל כולו בהשלכות והשפעות הבחירה שלו עליו ועל ילדיו.
מבחינתי,כפי שאני חשה כעת,לא רואה זמן או מקום שבו תפוג האחריות הזו. זהו אינסטינקט אימהי טבעי ואנושי. מה שבהחלט יכול להשתנות זה הצורך שלי לשמש בתפקיד המגן שמלווה אותם לכל מקום ובכל זמן והצורך שלהםלחוש מוגנים. כל כך מעט זמן עבר מאז התחלנו בחינוך הביתי שלנו (זוהי רק השנה השניה) וכבר אני מרגישה איך ילדיי בגרו וכמה הפכו אחראיים ועצמאיים. ככל שהמגמה תמשיך-כך אוכל אני לשחרר את הרסן,כשאני מלאת בטחון בהם וביכולת שלהם להבחין בין טוב ורע,כשאני סומכת על שיקול דעתם וחוזקם הנפשי לעמוד מול כל סיטואציה,ותהיה קשה ככל שתהיה,כשאני יודעת ובטוחה שהם יודעים להסתדר בלעדיי. איך? משום שמספיק זמן אנחנו חיים יחד,שבו יכלו ללמוד ממני ,מניסוי וטעיה של עצמם,מדמויות אחרות בסביבתם. אני שותפה לתהליך הלמידה שלהם את המיומנויות האלו ולכן יכולה לאבחן את הרגע הזה,שבו הם מספיק בוגרים כדי לפגוש את "העולם האכזר" מבלי להפגע ממנו. איך זה קורה? לאט לאט....
הם רואים וחיים את ההתמודדויות שלי מול החברה,בוחנים את הדרך שבה אני מגיבה וכך לומדים. הם מנסים ומתנסים,נופלים וקמים ושוב,חוזר חלילה,עד שהם בוחרים את הבחירות שלהם. וגם אם הבחירה הזו לא נראיית לי "נכונה", היא נכונה עבורם,כי הם בחרו בה בחירה חופשית,ממקום פנימי ומודע,לאחר שחוו ובדקו -איתי ועם עצמם מה "נכון" עבורם.

חשוב לזכור,שלילדים יש יכולת מופלאה מאין כמוה,למחוק ולשכוח כל מה שאינו משרת אותם יותר. הם יכולים רגע אחד לריב עד כלות,ושניה אח"כ להיות החברים הכי טובים,וזה לא סותר ואין להם שום בעיה לשכוח ולסלוח ולעבור הלאה. באותו אופן,יש דברים שאנחנו,המבוגרים, חווים אותם כאכזריים/אלימים, אבל עבורם-זה לא נתפס כמשהו מאיים. אין להם שום בעיה להחשף ,גם לחוויות שליליות קשות, ולתת להם לעבור לידם הלאה. לא שזה טוב או רצוי , אבל נראה לי שמתישהוא מגיע הגיל/הרגע שבו הם כבר מספיק בשלים כדי להתמודד עם זה בעצמם,עם כל המיומנויות והכלים שרכשו בחינוך הביתי
בינתיים,ילדיי שלי ,עדיין לא במקום הזה.
מקווה שאהיה מספיק קשובה גם בעתיד,כדי שאדע ,מתוך התבוננות (פנימה אל עצמי,פנימה אל עצמם,והחוצה-לסביבה שלנו) לשים לב לרגע ולא לפספס.
ואתם יודעים מה? גם אם אפספס , אין בכך נזק איום ונורא.הרי כולנו טועים,שהרי אם לא כן,לשם מה אנחנו נמצאים פה בעולם הזה,אם לא כדי לטעות ולתקן?
מזכירה בהקשר הזה את המונח שטבע וויניקוט: good enught mother . משמע: אמא טובה היא "אמא מספיק טובה",לא צריך שתהיה טובה מדי וגם לא מזניחה מדי. "אמא מספיק טובה"- זה מה שעלינו להיות. ואם אלוהים/העולם/הגורל החליט שאני אהיה אמא לילדיי,אז כנראה שזה מה שהם צריכים לקבל. בדיוק את זה . לא יותר ולא פחות.

משיחות שניהלתי לאחרונה עם אימהות המתעניינות בחינוך הביתי שלנו,עולה חוסר הבטחון שלהן בעצמן,פחד ש"לא אוכל לעמוד בזה" או "אני לא מספיק יודעת"
חברות יקרות- אתן יודעות בדיוק,אבל בדיוק,את מה שאתן צריכות לדעת,בדיוק את מה שהילדים שלכן צריכים ללמוד מכן. אין מקריות בעולם שלנו. לכל דבר יש סיבה. ילדיכם בחרו להוולד לכן,משום שיש כנראה כמה שיעורים חשובים עבורכם ללמוד זה מזה.
עבורי,הקסם שטמון בחינוך הביתי,הוא ההזדמנות ללמוד אחד מהשני את הדברים החשובים באמת. ולא אני מלמדת אותם,אלא הם לומדים. גם ממני,אבל לא רק. ולא הם מלמדים אותי,אלא אני לומדת,גם מהם. תמצית החינוך הביתי הוא הלמידה הזו. אין הוראה. אף אחד לא מלמד אף אחד,אבל כולם לומדים מכולם!

ובחזרה לשאלת הפתיחה: כמה אני יכולה להגן על ילדיי מ"העולם האכזר"?
כמה שיידרש...

ואת המינון הדרוש רק אנחנו,ההורים, יכולים לקבוע עבור ילדינו. תלוי בעבודת השיחרור שעושה ההורה ובמידת העצמאות שהילד בשל לה.

יאללה,חדל קשקשת... עכשיו תורכם. שדרו...

שלום נעמה
היו שני דברים שקפצו לי ממה שכתבת.
רציתי קודם כל לשאול למה את מתכוונת כשאת אומרת ש"ילדייך שלך עדיין לא במקום הזה"?
שהם עדיין לא מבחינים בין טוב לרע במידה שתשקיט את נפשך?
יכול להיות שלא הבנתי אותך נכון אבל מעניין אותי להבין למה כוונתך במשפט הזה.

הדבר השני מבחינתי שהוא מהותי הוא עצם ההגדרה "עולם אכזר".
אני מעדיפה לא לראות את העולם כמקום אכזר מלחתחילה.
אני באופן אישי אף פעם לא הרגשתי את עצמי "מגינה" על הילדים שלי.
כל המושג של "טוב" ורע"... מי השופט בעניינים האילו?
זה כל כך יחסי וכל כך אישי בעיניי.
אני מאמינה שהמפגש עם ה"עולם האכזר" הוא חלק מהמפגש עם החיים עצמם וכל אחד חווה כל מפגש בצורה שיחודית לו.
לאחד זה טראומטי ולאחר זה פותח את העיניים ומרחיב את אופקיו... לא זה טוב או זה רע, רק מה שאני אומרת זה אפילו כהורה אני לא מאמינה שאני יכולה לשלוט בזה.
אני יכולה רק *להיות* שם עם ילדיי וללמוד יחד איתם בכל רגע ורגע.
וכהורה/כאמא האינסטינקט שלי הוא בהחלט להיות שם בכדי לחבק, לאהוב, לנחם, להקשיב...

מכל אחד ומכל דבר יש מה ללמוד ואני חושבת שקודם כל אם נוכל להפסיק לקרוא לעולם הזה "מקום אכזר" ונראה שבלי ה"רע" אין את ה"טוב" וכל דבר ודבר, כל חוויה וחוויה היא משמעותית באותה מידה וממילא אין ביכולתינו לשלוט ב"חיים" עצמם אזי נוכל לחיות לצד ילדינו ביותר חופש והנאה.
ככה אני מאמינה בכל מקרה.
זה מה שאני הייתי רוצה להעביר לילדיי.

עולם אכזר- עצוב שכך את מתיחסת אבל לא זה מה שרצוני לכתוב.
כל השנים אנחנו מעבירים לילדנו את המסר שהעולם נפלא ועוזרים להם לראות זאת וליצור זאת, בלי להתעלם מהקשיים שקימים..וקימים בענק.
ילדי היו בחינוך ביתי מלא והחליטו לנסות קצת בי"ס (כל הנושא נכתב כאן) אבל...
שנה שעברה המחנכת happy ח..ח..ח.. של הכיתה שבתי השתיכה אמרה לי כך
בתך יושבת מהצד כצופה, הילדים קצת חוששים ממנה כי היא מרוחקת ובודקת את כולם, ואכן היא בדקה בפינצטה ועשתה החלטות לא פשוטות. להיות חלק מהזרם או לשמור על מי שהיא, והיא החליטה אחרי כויה קלה לשמור על מי שהיא, כן אז לא הזמינו אותה לגלידה כי הם חשים ובצדק מצידם שהיא סנובית.(לפי ראית עולמם)
כן, היא נפגעה, אבל היתה מספיק חזקה ומחוזקת להתמודד, כל השנים נתתי להם להיות גם שם בחוץ וכחלק מהרצון שיכירו אוכלוסיה מאוד מגוונת עברנו מקיבוץ דוקא למעלות תרשיחא.
מנסיון מאמינה שהילדים משתחררים בעצמם בקצב שלהם,שהם מרגישים שהם מסוגלים להתמודד עם העולם הגדול.
מאמינה שזה משהו שגם אנו האמהות והאבות חשים וגם הילדים .
לי לא היה ועדין לא קל עם הפגיעות הקטנטנות שהם חווים, אבל איפה אין פגיעות?
אני חושבת שאף פעם לא נפסיק להיות שם עבורם והם יודעים זאת
לדוגמא:
הורי אנשים מבוגרים ומסובכים בראותית, בימים האחרונים אני לא בטוב והם במעט הכוחות מנסים לעזור ולגונן, שזה מצחיק כי הם עברו לגור לצידנו כדי שאנחנו נהיה כאן עבורם, אבל הורים תמיד נשארים הורים גם שכוחם לא בשיא הם עדין חשים צורך להגן.
דבר נוסף
אל תפסיקי לנסות וליצר דברים עבורכם ועבור הקהילה הרחבה, ושוב מנסיון, זה נותן המון לילדים, לא תמיד צולח הצלחה מההתחלה, אבל תמשיכי בדרך שבא את מאמינה ואם לא בחי בר, לפי הכרותי אותך דרך כאן happy תמצאי כבר מה ליזום.
בהצלחה
תודה לכל המגיבות בעניין "העולם האכזר"
לקח לי הרבה זמן לחשוב מה להגיב,כי אני עצמי לא מתחברת לראיית העולם כאכזר. אני חיה לי בבועה הוורודה שלי,ולא אכפת לי ממש מאיך שאחרים רואים אותו. לפעמים אני קצת בהלם מהפער,מהשונות,איך ייתכן,שהם לא רואים?
חברתי ,השכנה,באה ממקום קצת שונה ואת הדיון הזה פתחתי עבורה,כמי שקוראת אותי כאן,וחשבתי שתשובות מכן יעזרו לה יותר מתשובותיי שלי.

עדינה:
לגבי ילדיי שלי והיכולת שלהם להבחין בין טוב ורע, נדמה לי שבתוכי פנימה אני כן סומכת עליהם שברגע האמת יקבלו את ההחלטה הנכונה, ואולי באמת הדגש הוא ב"מידה שתשקיט את נפשי". כנראה שלי יש עוד עבודה בלהשקיט את נפשי , לנסוך בעצמי בטחון ש"כמיטב יכולתי"שאני עושה,זה באמת מספיק ושאני יכולה להרגע מהחששות מפני הלא נודע שהם עשויים לחוות בהעדרי

כתבתי לכם משהו בדף הבלוג שלי. הרבה תודה על ההשראה ועל הדחיפה הראשונית. flower hug
חופש

עשיתי את זה!!!
יצאתי ל"חופש" מחיי החופש שלי
לראשונה בחיי (כאמא...) מעיזה לצאת מהבית לשלושה ימים.רק אני!
עבור בתי בת השנתיים זה היה הלילה הראשון בלי אמא. סבא וסבתא באו כדי לגבות וכמובן שגם נועם היה
חשבתי לעצמי שלא יזיק לי איזה פסק זמן בין ההנקות,כשהקטנה קצת גדלה והקטנטנציק/ית שבדרך עוד לא פה ממש
חשבתי שלא יזיק לי לצאת ולהתאוורר בחוץ- בעולם הגדול,רגע לפני שאתמסר כל כולי מחדש לגוזל/ית החדש/ה
אז הזמנתי כרטיס לפסטיבל נטאראג' . קיוויתי לרקוד מצאת החמה עד צאת הנשמה,
קיוויתי לעשות הרבה יוגה ומדיטציה,למצוא את השקט שבתוכי,לבד לבד.
ואכן,הייתי לבד. סביבי המולה של מאות אנשים ונשים שבאו לחפש את עצמם,לחפש תשובות
אבל אני,מה אני עושה פה? אני יודעת מה המקום שלי,והוא לא פה!
אני לבד,ובה בעת,מוקפת בכל כך הרבה אנשים,מה אני עושה פה?
מתבוננת מהצד,מרגישה לא שייכת.
יותר נכון לומר, בכנות, שאני מסתכלת מלמעלה,שוב- התחושה המתנשאת שלי-שאני כבר יודעת כל מה שאני צריכה לדעת
ושכל התשובות כבר נמצאות בתוכי . לא זקוקה למרשמים/הוראות חיפוש והפעלה מאף אחד.(גם לא מנזיר זן בודהיסטי חביב,איש באמת חכם ומדהים-ניסים אמון) אני יודעת מה מקומי,אני יודעת מה מניע אותי ולאן אני שייכת. יודעת איך להיות מאושרת במה שיש לי,בכל כך הרבה שיש לי.
יודעת. מרגישה.
לא צריכה את כל הסדנאות מודעות האלו.
מה אני עושה פה?

במעגל גדול,רוקדים ושרים:

"does a star try to be a star?"
"does a tree try to be a tree?"
"if you are looking for the boodhh-you have come too far"
"cause you cant look for somthing that you allready are"

נהנייתי מהיוגה
נהנייתי לקנות אוכל ,בלי לעמוד ולבשל אותו כל היום במטבח
נהנייתי מהדרך
ובעיקר-נהנייתי לחזור

כמה אני אוהבת את החיים שלי,את המשפחה שלי,את הבית
כמה שקט יש בתוכי,כשאני פה, במקום שלי.
את ההמולה הזרה של מאות מחפשי דרך אבודים, מחליפה ההמולה של ילדיי,קולות החיים
את רעש המוזיקה ה"שנטית" מחליפים קריאות וצעקות,מריבות והשלמות,בכי וצחוק,קולות החיים
החיים שלי
החופש שלי

נורא יפה לקרוא flower
מזדהה כל כך
טוב,למען האמת , כן קיבלתי משהו:

את הרצאתו בנושא "האלכימיה של הרעלים",פתח ניסים אמון,בתאור הבא:
דמיינו כוס מים שרק נמזגו - הם עכורים משהו. לאט,לאט,שוקעות העופרות מטה ומתקבלת צלילות. מדי פעם,אנו מוסיפים משהו לכוס,מערבבים עם כפית,והעכירות חוזרת.
כך,בחיי רוב האנשים,כל פעם שמגיעה הכפית ומערבבת (הכפית כמשל-לילדים/הורים/שכנים/משימות בבית/בעבודה...)
אנחנו מאבדים את האיכות של המים הצלולים ומאפשרים לרעלים לשבש ולהעכיר את איכות המים=החיים שלנו
ולוקח הרבה זמן עד שהכל ישקע מחדש. העופרות ושאר הגורמים המעכירים לא נעלמים. הם רק שוקעים מטה,לקרקעית,וצפויים לשוב ולעלות,בכל פעם שתשוב הכפית ותערבב
דמיינו שאפשר,לעשות תהליך התמרה,מה שנקרא "אלכימיה",כלומר- להפוך את העופרות הללו לזהב.
ואז,גם כשהכפית מערבבת- עדיין המים נשארים צלולים.
ואיך עושים את זה? מהם הרעלים שאותם אנחנו צריכים להפוך לזהב?
שלושה:
1.חמדנות - להפוך ל נדיבות
2.שנאה - להפוך ל אהבה
3.בורות - להפוך ל מודעות,לתבונה,לחוכמה.

או אז... נוכל להשאר שלווים גם כאשר הכפית,תערבב ותערבל אותנו. הזהב נשאר זהב והמים הצלולים נשארים צלולים.

ובכן,הסיפור הזה התחבר לי כמו מחט לחוט,בשעה שתירגלתי יוגה והמדריכה הסבירה :
העבודה החשובה שאנחנו מתרגלים ביוגה היא לשמור על איזון,גם בתנוחות שנדרש שווי משקל כדי לאזן את יציבתנו
החוכמה היא להמשיך לנשום,באותו הריתמוס,באותה הנינוחות,גם כשאנו בתנוחות שאינן טבעיות (הפוך,על רגל אחת וכ"ו)

אז מה קיבלתי משני השיעורים האלו?
קיבלתי תזכורת לכמה חשוב שנעבוד על הרוגע הפנימי שלנו,כדי שנוכל להישאר רגועים גם נוכח נסיבות משתנות,והן תמיד משתנות הרי... תמיד יהיו בסביבתנו מספיק חוויות/ארועים שעשויים להוציא אותנו מאיזון ולשבש אותנו,אם רק ניתן להם...
קיבלתי תזכורת לכמה חשוב שנישאר נאמנים לאמת הפנימית האישית שלנו,נדע להפוך את הרעלים לזהב,וכך נשמור על עצמנו ,שנהיה צלולים ,שנהיה מאוזנים,גם כשהכפית מכניסה לחיינו סערות ושינויים מסוגים שונים.

חתיכת עבודה...

אז כל מי שחושב שלאמא בחינוך ביתי אין הרבה עבודה- יכול להוסיף גם את העבודה הזו לרפרטואר קורות חיי....

הי נעמה, מאז שנתקלתי בדף (לפני שבועיים) אני חושבת הרבה עלייך ועל הערבה. היינו רוצים לבוא לבקר ולראות (זוגי ושני ילדינו, בת שנתיים ובן חודשיים). אנחנו עדיין בבית ובינתיים מתלבטים בין חינוך ביתי לבין בי"ס דמוקרטי או שילוב של שניהם. בכל אופן, אנחנו מתחילים לחפש מקום לגור בו (כרגע אנחנו גרים בירושלים) שבו נהיה בקהילה של משפחות דומות, וכן מקום שבו הטבע ישכון מעבר לדלת (גם היינו רוצים לגדל חלק ממזוננו בעצמנו).
אכתוב עוד בהמשך. עכשיו צריכה דחוך ללכת לישון...
מוזמנים בשמחה
נעמונת, מתגעגעת אליך ושולחת חיבוק דובי ונשיקות, איילת
בתי הגדולה ואני, ברגע נדיר של יחד,ללא האחים,רק שתינו,מציירות על קרמיקה דוגמאות שונות,מעין פסיפס של שברי קרמיקה מצויירים .
את הציורים שלי אני מתחילה בלסמן מסגרת (עגולה,מרובעת,מעויינת,אחרת...)ובתוכה נותנת דרור לדמיון הפרוע לשרטט צורות ואיורים מגוונים בשלל צבעים
הבת,בוהה בחרסינה הריקה שלה,רגע לפני תחילת הציור ושואלת : "אמא,אפשר לצייר גם בלי המסגרת?"

כמה מדהים
אני,תוצר לוואי לא רצוי של המסגרת (בשל היותי מורדת ושוברת מוסכמות מושבעת),עדיין זקוקה לה,ורק בתוכה נותנת לעצמי חופש יצירה
ובתי-היא כבר חיה את החופש ומרגישה אותו מבפנים.היא לא זקוקה למסגרת.

הצלחתי.
הנה פידבק שחוזר אליי מההשקעה הרבה שלי בחינוך לחיי חופש.
הצלחתי להטמיע בבתי את תחושת החופש הפנימית . הצלחתי לנטרל את התלות במסגרת .
הצלחתי.

יחי החופש

בשל אילוצי עריכה,אני משנה את האופן בו שמי כתוב. מעתה אזדהה בשם נ_ע_מ_ה‏‏ ולא נעמה...(כפי שהייתי עד כה)

אבל...
אני,תמיד
נשאר אני,תמיד
נשאר אני תמיד נשאר אני...

הקטנטונת שלנו קמה הבוקר משועשעת ומצהירה :"אמא,יש לי קקי"
"מה? באמת? (לא ייתכן,אני תוהה,על הבוקר...לא מריחים שום דבר חשוד...)
" ס ת ם . . . ." היא אומרת בטון מבודח, יענו- מבסוטה שהצליחה לשגע אותנו
מצ"ב כתבה שהתפרסמה עלינו בעיתון "ערב ערב" ,המקומון של אילת:

"בגרות אפשר להשלים, ילדות לא"
מאת: דפנה קסרוטי גיליון: 2317

חולמים לחנך את ילדיכם בבית ולא במערכת החינוך? מסתבר שהחלום אפשרי! . כמובן שיש חוזר מנכ"ל וגם צריך להגיש תכנית לימודים שנתית . אך כל אלו לא מנעו ממשפחת וייס מבאר אורה לעשות שינוי ולקחת אחריות אישית על חינוך ילדיהם . לומדים בבית.

"תראי את העפיפון שלי", אומר לי ילד צעיר וחייכן, זהר שמו, עוד מעט בן שבע. זהר מחזיק בידו מקל ארוך, עליו מלופף חוט גומי ארוך, ובסופו- בלון לבן. "תראי איך אני מניף אותו", מראה לי זהר ובן רגע נוצר עפיפון לתפארת הממלא תפקידו נאמנה ומביא ילד מחויך ושמח לנתב אותו מול הרוח. מזה זמן רב חיפשתי משפחה שמגדלת את ילדיה בדרך חיים של חינוך ביתי. כששמעתי שהאפשרות קיימת, מצאתי לכך אישור גם בחוזר מנכ"ל של משרד החינוך. אורו עיניי! באמת קיימת אפשרות לגיטימית לא לשלוח את הילדים לבית הספר או לגן, ולחנך אותם בבית? לגדל אותם במלוא מובן המילה? לא שחלילה אני אנטי המערכת, אבל אם אפשר ורוצים, ומאמינים שההורים אכן נועדו לחנך את ילדיהם, מה טוב שמדינת ישראל מאפשרת זאת. אבל איך עושים זאת הלכה למעשה? האם יש כיתה קטנה באחד החדרים בבית ואמא ואבא עומדים ליד הלוח ומסבירים? ומי מחליט מה לומדים היום? כיצד מלמדים ילדים בני גילאים שונים? ואם הילדים כל היום בבית, כיצד הם פוגשים חבר'ה בני גילם? מצויידת בשאלות אלו ורבות נוספות, פניתי לנעמה ולנועם, הורים לשחר בת התשע, זהר בן השבע ואיילת בת השנתיים, ולשתי בנות אומנה נוספות, אשר כבר לא מתגוררות בבית. אה, כן, וילד רביעי בדרך...

כל טיול הופך להרפתקה

כשמתחיל יום חדש בביתם של נעמה ונועם, אין תכנית לימודים במגירת המטבח וגם לא נכתבו מערכי שיעור להיום. "כל יום נראה אחרת", מספרת נעמה, "אנחנו קמים בבוקר, בדרך כלל עם אור ראשון, מרגישים את הלך הרוחות בבית, את מצב הרוח של כל אחד מבני המשפחה ומשתדלים למצוא איזון בין מה שמתאים לכולם".
אז מה עושים?
"בעיקר קשובים לאיך אנחנו מרגישים, מה 'בא' לנו לעשות או לא לעשות, וגם מאפשרים לסביבה להשפיע עלינו", מספרת נעמה. "אנחנו יוצאים החוצה לבחון את מזג האוויר ומושיטים ידיים פתוחות למה שהעולם בוחר לזמן לנו. ממקום כזה, כשיוצאים להליכת בוקר, כל טיול הופך להיות הרפתקה. כל אבן קטנה הופכת לאוצר וכל חרק הופך לתגלית", אומרת נעמה. מלבד ההזדמנויות המרגשות שטומן בחובו כל יום חדש, קיימת גם שגרה קבועה, כמו בכל בית: "יש הרבה זמנים שמוקדשים לכל מיני פעילויות ותחומי עניין שלנו", מספרת נעמה, "זמני ארוחות והכנתן, זמני שינה וקימה, יש זמן של סידור הבית ועבודות הבית, זמן 'אבא', זמן שהאחות הקטנה איילת, ישנה, שחר וזהר פנויים יותר להתרכז ביצירה או בקריאה".
נשמע שסדר היום שלכם מלא בפעילויות.
"היום שלנו בהחלט שוקק חיים, אך בין כל הפעילויות האלו ואחרות, חשוב לנו לאפשר גם לעצמנו וגם לילדים את הזמן לנוח או לבהות, להרהר ולהרפות, ובעיקר - להיות!".

ומה מבין אלו אתם אוהבים במיוחד?
"אני הכי אוהבת לגלות כל רגע מחדש, בכל פעילות וחוויה, כמה זה מרגש לתת אמון בעולם, שהוא שולח לך בדיוק את מה שאתה צריך", אומרת נעמה, "אם מצליחים להיות מספיק פתוחים, מקבלים המון הפתעות מהחיים, שיעורים ללמוד ולגדול מהם".
נועם אוהב את הלימוד של פרשת השבוע בכל יום שישי, "כל המשפחה יושבת בסלון, כולם קוראים, מבינים את הניסוח המקראי, נותנים את הפרשנות שלנו לטקסט. זו אמנם למידה יותר מכוונת ומובנית, אבל החוויה של הלימוד המשפחתי ביחד טובה לדעתי".
"אני אוהב לטייל במדבר ולטפס על צוקים, לראות ציפורים, למצוא את הלילית", מספר זהר ומוסיף, "אני גם טוב ב'רולרבליידס' ולומד טניס". שחר, אחותו הגדולה של זהר, מספרת: "אני אוהבת דולפינים. אני גם אוהבת לאפות עוגות ועוגיות שאני ממציאה, בלי מתכון...ויש לי חוג קרמיקה וריקוד".
"כחלק משגרת היום שלנו, אנחנו אופים את הלחם", מספרת נעמה. "הילדים לשים ואופים, והם יודעים שאם לא נכין, למחרת לא יהיה לחם. הילדים גם אחראים לכביסה שלהם, מסדרים את הבית, מטפלים בכלבה וזורקים את שאריות המזון לקומפוסט".

והכל זורם על מי מנוחות?
"כשחיים חיי חופש, בהם אתה לוקח אחריות על הבחירות שלך בחיים, כל עשייה מקבלת מימד של שמחה", מסבירה נעמה, "גם המשימות שכביכול 'חייבים' לעשות הופכות לחלק מהמשחק והפער בין מה ש'צריך' לבין מה שרוצים לעשות- מיטשטש. אלו החיים שלנו ואנחנו חיים אותם במלואם. זורם על מי מנוחות? לא תמיד, אבל משתדלים. כולנו בני אדם, וכמו בכל משפחה, כמו בכל בית, יש גם רגעים של קושי ותסכול, יחד עם השמחה והאהבה. זה מה שהופך את החיים למלאים כל כך, לאמיתיים".

"פתרון קסם"
נועם ונעמה עברו להתגורר בבאר אורה לפני כשנה וחצי, והם מגדלים את ילדיהם בבית מאז. "במשך שנים רבות עבדתי עם מערכת החינוך הפורמאלית והלא פורמאלית כעובדת סוציאלית, גננת ומדריכת טיולים", מספרת נעמה, "ולא אהבתי את מה שראיתי שם". נעמה משחזרת את הרגע בו החליטה 'להוציא' את בתה הבכורה בת השנתיים מהבית ולשים אותה במשפחתון קטנטן אצל שכנה- חברה, לכמה שעות ביום. "דרך השכנה הכרנו את מסגרות החינוך האנתרופוסופיות הבוגרות יותר, ושחר המשיכה להתחנך בהן שלוש שנים נוספות, ושנה ראשונה בבית הספר".

ואיך היה החיבור עם הגישה האנתרופוסופית?
"היו הרבה דברים באנתרופוסופיה שהתחברתי אליהם באופן טבעי", מספרת נעמה, "השילוב של גוף ונפש, התפיסה הרוחנית, הפשטות, הקרבה לטבע, האוכל הבריא, העשייה שמחוברת לחיים, אווירת הרוגע והשקט ועוד הרבה דברים טובים".

ובכל זאת?
"הרגשנו שיש שם משהו כל כך מושלם, שיצר תסכול אצל הילדה, שמן הסתם לא הייתה מושלמת, כמו כולנו", מספרת נעמה, ונועם מוסיף: "הרגשתי שיש ניסיון לעצב את ילדינו לדמות 'אידיאלית' כפי שהתפיסה האנתרופוסופית רואה את האידיאל ולא כפי שנכון לילד הספציפי שלנו ולא אהבתי את זה כלל".
"היה לי קשה לשאת את הנוקשות והקור, את ההיצמדות לשיטה בלי להיות מספיק רגישים לראות את הילד כישות עם רצונות ואישיות משלו. משהו באווירה לא היה מספיק חי ואמיתי עבורי", מספרת נעמה. גם ניסיון להשתלב בגן רגיל של משרד החינוך לא הצליח. "לילדה לא היה טוב שם, ולנו היה קשה לתת אמון במערכת", מספרים שניהם. "החלטנו שבמקום להעביר ביקורת על שיטה חינוכית כזו או אחרת, הכי טוב יהיה אם אעשה עבור ילדיי את מה שהכי טוב להם", כך נעמה, "הקמתי גן פרטי משלי, בבית שלי. לא עבר זמן רב עד שמצאתי עצמי מגדלת ילדים של אחרים בגן שבביתי, בעוד שילדיי שכבר בגרו נאלצו לנסוע בכל יום למסגרות חינוך אחרות".
נעמה לא העלתה בדעתה שישנה אפשרות אחרת, עד אשר שמעה עליה ממשפחות נוספות. "פתאום נפתח לי חלון למציאות שהרגישה לי כל כך נכונה, מן פתרון קסם כזה. כל כך הרבה שנים חיפשתי את המסגרת החינוכית האידיאלית עבור ילדיי לגדול בה, עד שהבנתי שאין כזו! הלכתי רחוק לחפש פתרונות מושלמים בחוץ, בזמן שהתשובה הייתה כל הזמן כל כך קרובה אליי - כאן בביתי, בחיקי. לא שבבית הכל מושלם, בכלל לא, אבל לפחות פה הם יגדלו בסביבה הטבעית שלהם, עם דמויות בוגרות משמעותיות שאוהבות אותם-ומאפשרות להם להיות מי שהם -עם ההורים!".

הילדים שואלים, ההורים עונים
"הרעיון שעומד עבורי בבסיס החינוך הביתי הוא לאפשר לילדינו לחוות את הילדות במלואה", מספר נועם, העובד במרכז לצפרות באילת וגם מורה ללימודי סביבה וצפרות. "חשוב לנו לתת לילדינו לחיות כמו ילדים. לימודים עיוניים דורשים מוכנות נפשית ורגשית, שאינה תמיד באה בקשר ישיר עם הגיל של הילד". נועם ממשיך ומסביר על החשיבות שרואים נעמה והוא בשמירה על יצר הסקרנות הטבעי שיש לילד, על הרצון ללמוד, להחכים, להבין. "הסקרנות היא דבר טבעי אצל ילדים. ההתערבות שלנו כמבוגרים עלולה רק להגביל את הדמיון והיצירתיות שלהם", אומרת נעמה. "כל הכוונה שלנו רק מנציחה את דפוסי החשיבה, ההתנהגות וההתמודדות שלנו, ולא מאפשרת לילד להביא משהו חדש לעולם", ממשיכה נעמה ומוסיפה, "ואני גם מצטרפת לדבריו של נועם, שבגרות אפשר להשלים, וילדות לא".

אז איך עושים את זה ת'כלס? אתם עושים שיעורים יזומים שעכשיו לומדים נושא מסוים, או שהילדים באים ושואלים שאלות וזה הופך ללמידה? "אנחנו לא מורים ואיננו עוסקים בללמד את ילדינו. ובכל זאת, ילדינו לומדים מאיתנו הרבה מאד", מציינת נעמה, "עצם הנוכחות ההורית משמשת עבורם מודל לחיקוי. הלמידה היא הדדית. החיים יחד בבית מעניקים לכולנו הזדמנות ללמוד האחד מהשני, האחד עם השני, אנחנו שואלים שאלות ומחפשים תשובות, וזו הלמידה האמיתית עבורנו". "אנחנו לא מכינים מראש תכנים לימודיים שנראים לנו חשובים לילדים ללמוד אותם", מסביר נועם, "בדרך כלל הכל קורה באופן טבעי. למשל, אנחנו יושבים ומביטים בחלון רואים עננים. אני יכול להציע לילדים שעכשיו נשב ונלמד ביחד איך נוצרים עננים", ונעמה מוסיפה: "או שהילדים רואים אדים שיוצאים מאחד הסירים במטבח, הם עושים את החיבור, ומתוך זה כבר נוצר שיעור שלם- על מה זה אדים ומה זה עננים ומה זה אובך וערפל וכו'".
"צריך הרבה סבלנות, משהו שאין אותו כל כך בבית הספר", אומר נועם, "בית הספר פשוט לא בנוי לסבלנות כזו שמאפשרת להיות קשוב לרצון הילד, להמתין להבשלתו ומוכנותו לשאוב את הידע".

והסבלנות הזו מתאפשרת באופן טבעי בבית?
"החינוך הביתי מאפשר לילדים לבחור את תחומי העניין שלהם בעצמם, לקבוע את קצב הלמידה שלהם ואת הדרך והאמצעים שאליהם הם מתחברים באופן טבעי בעצמם", מסביר נועם, "במקרה כזה, כשהלמידה נעשית מבחירה חופשית וממקום אישי ופנימי, היא עמוקה ואמיתית". נועם, המלמד בבית הספר 'ימין הרצוג' ובבית הספר 'מעלה שחרות' ביטבתה, מציין, כי: "חינוך אינו מקצוע. חינוך צריך להגיע ממקום רגשי וערכי, אמהי ואבהי. עבודת החינוך אינה רק העברת ידע, ולא משנה באיזו דרך מקצועית הוא מועבר. מחויבת להיות הקניית יכולות רגשיות, ערכיות ויכולות למידה עצמית".
לאלו נושאים או ערכים אתם מקנים חשיבות בחינוך ילדיכם?
"חשוב לנו לגדל את ילדינו להיות בני אדם טובים", עונה נעמה. "טובים לעצמם, נאמנים למי שהם, עוסקים במה שעושה להם טוב וטובים לסביבה, במובן של מכבדים את האחר עם השונות שלו, עוזרים לזולת, תורמים לחברה". "המסר של לאהוב את מה שאתה עושה ולעשות את מה שאתה אוהב עובר לילדים, ולא רק בגלל שזה ערך שאנחנו מאמינים שחשוב לחנך לאורו, אלא משום שכך אנו חיים", מסבירה נעמה, "הילדים מקבלים ולומדים מאיתנו בין אם נרצה בכך או לא, ולא משנה היכן הילדים לומדים. עצם הנוכחות ההורית בעלת השפעה רבה על חינוך הילדים, ולא משנה כמה שעות ביום נמצא הילד עם הוריו".
"חשוב לנו להקנות לילדים אהבה ללימודים ורצון לחקור", מסביר נועם, "אנחנו כמבוגרים משמשים מודל עבור הילדים, אז אם חשוב לנו להעביר ערכים מסוימים, עלינו קודם כל לחיות אותם בעצמנו. הילדים כבר קולטים ומפנימים את כל מה שהם צריכים".
זה לא פשוט לשמש מודל חיקוי כל הזמן.
"בוודאי שלא, זו עבודה לכל דבר, ואין את מי להאשים בטעויות", אומרת נעמה ומחייכת, "אם חשוב לנו לחנך את ילדינו כך שייקחו אחריות על הבחירות שלהם ועל המעשים שלהם, אנחנו כהורים צריכים לעבוד על עצמנו כדי לשחרר את המקום הזה של 'אני יודע מה נכון ומה טוב בשבילך' ".
והניסיון שצברתם וחכמת החיים שלכם בטלים? יש לכם מה להעביר לילדים?
נעמה: "בוודאי, אך זה לא אומר שאנחנו יודעים יותר טוב מהם מה טוב עבורם. חשוב לנו שהם יבדקו את גבולות היכולת והמגבלות שלהם בעצמם, שיחוו וילמדו מתוך ניסיון וטעייה, מתוך צמיחה פנימית, שיפעילו שיקול דעת עצמאי ולא יפעלו רק כרובוטים ממושמעים הנענים למקור סמכות חיצוני".

מה דורשות הרשויות?
כשמקליקים 'חינוך ביתי' באתר של משרד החינוך, מתקבל חוזר מנכ"ל בנושא, הדורש להגיש תכנית לימודים שנתית. "בשנים האחרונות", מספרת נעמה, "בעיקר בעקבות הגשת בג"ץ בנושא, הולכת וגוברת המודעות בקרב הציבור הרחב לנושא, ומתוך כך, גם גוברת הפתיחות בקרב הממסד. משרד החינוך לומד להכיר מקרוב את התחום, וגם הנהלים נעשים גמישים יותר".

אז בעצם כשנה וחצי אתם מחנכים כך את ילדיכם?
"דרך החינוך שלנו את ילדינו תלויה במי שאנו- בדרך שבה אנו מתנהלים ומנהלים את תפיסת עולמנו, ואין לכך קשר עם הימצאותם או היעדרותם של הילדים ממסגרות חינוך ממוסדות", מסבירה נעמה, "מה שהשתנה לאחרונה, מאז שעברנו לגור בערבה, זו העובדה שכולנו חיים יחד, כל המשפחה, בבית".

האם אתם רואים בדרך החינוך הביתי עיקרון מוביל בחייכם?
"החינוך הביתי הוא רק נדבך אחד מאורח החיים שלנו, בו אנו בוחרים לקחת אחריות על הבריאות הפיזית והנפשית שלנו ושל ילדינו", מסבירה נעמה, "אנחנו משתדלים לאכול כמה שיותר טבעי, בריא ואורגני, חיים בפשטות,על פי ריתמוס הבריאה, כלומר קמים בזריחה, הולכים לישון בשקיעה, מגדלים ירקות וצמחי תבלין בגינה,יוצאים להליכות בוקר מוקדמות, קוראים, מתבוננים, מקשיבים, מרגישים, יוצרים, לומדים... מהחיים. לא רואים טלוויזיה, לא שומעים חדשות, לא אוכלים זבל, לא מכניסים תרופות רעל לגופנו, לא עסוקים כל היום בלהתאים עצמנו להשפעות הסביבה. חולמים את המציאות ואז חיים את החלום. בוראים לנו כל יום מחדש, עם אמון ואמונה שהכל לטובה".

האם תמליצו על דרך זו לאחרים?
"טוב לנו לחיות יחד בבית, זה נכון עבורנו, אבל זה לא מתאים לכל אחד", מציינת נעמה, "כמו שלנו טוב מחוץ למסגרות הממוסדות, כך יש מי שדווקא המסגרת עושה לו טוב. אין פה נכון או לא נכון, אלא מה שנכון לנו לעכשיו, ומה שנכון עכשיו גם למישהו אחר. אני כן יכולה להמליץ", מסכמת נעמה, "להורים שקוראים את הכתוב כעת, להעז להרפות מתפיסות השבי שמנחות אותנו בכל פעולה, לנסות לשחרר את עצמנו מכבלי ה'צריך', ה'אין מה לעשות, חייבים', או 'ככה זה בחיים', ולהתקרב לעצמנו, לאפשר לעצמנו להרגיש מה נכון עבורנו, עבור משפחתנו, להקדיש יותר תשומת לב לאמונות או מחשבות שמנחות אותנו בכל פעולה ולהשפעה שלהן על הבחירות שלנו, על החיים שלנו ועל החיים של ילדינו. מה אנחנו כהורים רוצים עבור הילדים שלנו, בסופו של דבר? שיגדלו להיות מאושרים ובריאים. זה העיקר! חשוב שניתן לעצמנו את החופש לבדוק - מה עושה אותנו מאושרים".

ביקור בארץ לעולם לא
אחרי שזהר הראה לי את העפיפון שהכין, המשכתי וראיתי על המדרכה את שחר ואיילת יושבות ומציירות עם גירים צבעוניים על המדרכה. איילת בת השנתיים הראתה לי את הלב הענק שמצויר שם. נכנסנו לבית, מרווח וגדול, וזהר לקח אותי לחדר שלו, הראה לי ספרים שיש לו על ציפורים וחיות. גם שחר הראתה לי את החדר שלה ואחר כך הלכנו לשבת על המחצלת בסלון. פתאום מצאתי את עצמי עם שלושה ילדים מקסימים, אמיתיים, חייכנים, מלאי בטחון, שמראים לי כל מיני דברים שהכינו או מצאו, ספרים שהם אוהבים, משחקים... הם פתחו לי את הדלת לעולמם, ולא היה שם ולו לרגע, איזשהו משחק, העמדת פנים, הצבת גבולות של "אני מבוגרת ואתם ילדים". פשוט היינו. ארבעתנו יחד. נתתי להם לקחת אותי לארץ לעולם לא, והם הזכירו לי כמה זה טוב להיות ילד. על אמת.

וואו נעמה איזה יופי!
ממש התרגשתי לקרוא flower
ברוך השם,הכל בסדר,תודה.
לכל המתעניינים בשלומי-שלומי בטוב. אני כבר נראית כמו חתיכת בטטה גדולה ומתהלכת כמו צפרדע.המראה דווקא די מחמיא לי. סוף כל סוף אני יכולה להתגאות בבטן הגדולה שלי ,סוף סוף יש הצדקה לקיומה (אחרי שנים שאני סוחבת אותה איתי לכל מקום,ללא שום סיבה נראיית לעין...)
האמת שכבר לוחץ שם למטה,אז אני משתדלת לשמור יותר , לנוח,לשכב,לתת לגוזל/ית הקטן/נה שמתבשלים שם יותר שלווה. מי יודע,אולי זה גם ישפיע על אילו תינוקות הם יהיו. שלושת ילדיי הגדולים לא שמעו על זה שתינוקות אמורים לישון הרבה. קיבלו את האנרגיות הבלתי נדלות שלי יחד ,עם הכל,עסקת חבילה.
הפעם,כבר מרגישה את הגוף שלי עייף יותר,נשחק מהריון להריון
לא לדאוג. אני דואגת לעצמי ודואגים לי
ברוך השם,הכל בסדר.
תודה
הי נעמה

וואו...איזו כתבה מדהימה. ממש התרגשתי לקרוא!
שמחה שאת בטוב.
חיבוק גדול.
אילת.

נעמה, הכתבה ממש מקסימה: גם הכתבה עצמה שכתובה באופן מאוד אוהד. וגם איך שאתם משתקפים לי ממה שקראתי.
מאוד נהניתי לקרוא.
אתם נשמעים מקסימים, ומאוד מחוברים לחיים האמיתיים. (חיים מהסוג שאני שואפת אליהם).

גם יצא לי לקרוא קצת בבלוג שלך פה בימים האחרונים, ואהבתי לקרוא. (לא יצא לי לקרוא כאן עד עכשיו, רק עקבתי בהתחלה אחרי הנסיונות שלך להקים קהילה של חינוך ביתי).
הבלוג ארוך, אז אני רוצה למצוא זמן לקרוא את כולו, או לפחות חלק גדול יותר ממנו.

תודה על כל ההשראה שאת מביאה. flower hug

נעמה והמשפחה, כתבה מעוררת קנאה.
חג שמח.
אנחנו עדיין חושבים לבוא לבקר. ועדיין חושבים איך לגור עם קהילה.
לדוגמה, חשבתי שהייתי רוצה לגור בחיים כמה שיותר אקולוגיים.
זה נראה לי מתאפשר גם אם חיים בקהילה המצטופפת סביב מבנה או מבנים ציבוריים משותפים. ומסביבה חלקות אורגניות של גידולים שונים.
אז כדי לחסוך בצריכת החשמל, לגור בשני חדרים עם שירותים ומטבח מינימלי. (מספיק חדר אחד, אבל הייתי רוצה חדר לאורחים).
ובמרכז הקהילה יהיה מבנה משותף בו יוכלו הילדים לבלות ונוכל לבשל ולאכול.
הרעיון דומה קצת לחיים שיתופיים.
כשגרתי בקיבוץ, לא אהבתי את חוסר הפרטיות, אבל חשבתי שלעשות כביסה במשותף, לבשל במשותף ולאכול במשותף זה גאוני.
עד כאן כמה מחשבות

האם תגיעו למפגש מדברי?

חניתה שלום
אשמח לשתף אותך בהזדמנות בפנטזיה האקולוגית שלי. פשוט כבר מאוחר בלילה (מוקדם בבוקר...|)ואין לי סבלנות לזה כרגע.בינתיים אנחנו חיים ביישוב קהילתי די "קונבנציונלי" ומנסים להשפיע "בקטן",דרך החיים שלנו,דרך העשייה שלנו,וזה עובד. מאמינה שכנראה עבורנו הרעיון של למצוא את מקום המגורים האידיאלי,כפי שאני חושבת שאידיאלי,עבורנו,-זה לא ריאלי.עלינו ליצור אותו בעצמנו,מתוך החיים הנוכחיים שלנו,מתוך היש והקיים סביבנו,לנסות ולהיטיב,כמיטב יכולתנו.
זה נשמע כמו אוסף ססמאות בגרוש,אבל באמת מאמינה בזה.
לגבי המפגש המדברי:
אנחנו נגיע רק לקצת, ביום שישי. (בדרך צפונה לביקור משפחתי...) יהיה נחמד לפגוש ולהפגש
ביי.
מראה

כמו בבואה שמשתקפת במים הצלולים,רואה את דמותי, את הוויתי,חודרת מבעד לדמות הילדים,ושולחת קרניה חזרה,באותו דיוק,עם אותם הפרטים הקטנים. כאילו לא מפריד בנינו דבר. כל ילד משקף עבורי צד אחר שבי. ואי אפשר להתעלם,אי אפשר פשוט להמנע מלהסתכל במראה. היא ניצבת שם,אורבת בכל פינה,מסתתרת מאחורי כל דפוס חשיבה/התנהגות שלי. ואני רואה אותם – רואה אותי ואין מנוס. זו אני,אין ספק. מוצאת עצמי מהרהרת: אם זו אני,אז זה די סבבה. אני די מרוצה ממה שאני רואה,אבל למה,למה לעזאזל אני לא יכולה להיות מרוצה מהם , מאותם החלקים שלהם שמשתקפים בי,מאותם חלקים בי שמשתקפים בהם ?...

כל יום קוראת לקטנטונת את פלוטו:"מתוך הבריכה מביטות בו עיניים,של כלב,מה יש שם מתחת למים?"
רק בת שנתיים וכבר מפנימה,בכזו קלות,את רעיון הבבואה,את ההשתקפות של דמות הרואה עצמה דרך משהו/מישהו אחר. ואני,למה אני לא רואה?
קטנטונת החליטה היום לתת דרור ליצירתיות שלה וקישקשה בצבע שלא יורד על הקיר. אני מוצאת עצמי מוצפת בהורמוני עצבים של הריון,וצועקת: לא!לא! לא מציירים על קירות!!!
לוקח לי לפחות שעה עד שנופל לי האסימון: מה אני רוצה ממנה? הרי רק אתמול ראתה אותי צובעת את הקיר בחדר השינה ,הרי כל יום היא עוקבת אחרי האיורים שאני מציירת על החרסינות,אז למה לי מותר ולה לא? למה מה שאני עושה זה בסדר והיא מקבלת רק "לא!לא!".
למה זה מכעיס אותי?הרי אם אני אוהבת את החלקים האלו שבי,את היצירתיות ואת החופש לצייר איפה מתי ואיך שבא לי,למה קשה לי לראות את ההשתקפות הזו שלי בה?

עוקבת בציפיה אחרי בת ה 9 שלי,מחכה בכליון עיניים לרגע שבו תגמע בשקיקה ספר אחר ספר. והיא-לא ממש מעניין לה לקרוא. לא מושך אותה. תמיד תעדיף ליצור/לאפות ולבשל/לטייל/לשחק/לעבוד בגינה
ונחשו מה? יפה ניחשתם. אלו גם ההעדפות הברורות שלי. לשחק עם אחותה הקטנה כאילו היתה בובה,לטפל בה,להשתעשע ברעיון האמא הקטנה ,אז למה לאמץ את המוח והעיניים בקריאת אותיות מודפסות בכריכה קשה, כשאפשר להנות כל כך מרכיבה פשוטה על אופניים כששערה מתנופף ברוח והיא שרה בקולי קולות???
מתי אני לאחרונה צללתי לקרוא איזה ספר טוב?כמה שעות ביום אני מקדישה לעשייה שאני אוהבת,שמחוברת לחיים,וכמה אני מתאמצת לקרוא? אז מה אני רוצה ממנה? למה קל לי להשלים עם מי שאני בוחרת להיות וכל כך קשה שלא לצפות ממנה לעשות את מה שאני עצמי לא עושה?

מתבוננת בבן ה 6 שלי,כמה הוא עצמאי- בחשיבה,בעשייה,בהתנהגות.כמה חופש הוא לוקח לעצמו להיות מי שהוא,לעסוק בדברים שהוא אוהב: הציפורים,הים,הטיפוס על ההרים,חיפוש האוצרות,כושר ההמצאה והדמיון המפותח.וכשהוא עסוק בזה- שום דבר אחר כאילו לא קיים. מרוכז ומכונס בעצמו. וכמה שאני אוהבת את החלקים האלו שבו,שבי. אז למה לעזאזל מעצבן אותי כל פעם מחדש כשהוא לא מתייחס אליי בשעה שאני קוראת לו? למה זה כל כך מכעיס אותי שהוא לא מכבד ולא רגיש לצרכים של אחרים סביבו? הרי אני בדיוק,אבל בדיוק- כמוהו!
היום צפינו בסרט וידאו ,כולנו יחד. הגדולה קמה לרגע לשירותים וכשחזרה-ביקשה שנעדכן אותה מה קרה בינתיים. ואנחנו- גם אני וגם הוא,היינו כל כך שקועים בסרט,בעצמנו,שבכלל לא שמענו אותה. בחיי!לא שמעתי!
מתבוננת בבני שלא מוצא עניין במשחקי חברה עם ילדי השכונה. מצד אחד אני אוהבת את החלקים האלו שבו,שבי- הוא לא מוכן להתפשר על איכות. לא מעניין אותו ליצור קשרים חברתיים רדודים ןלא משמעותיים עם ילדים ש...סתם. לא מעניין לו . יעדיף תמיד לטפל בציפור פצועה,להמציא איזה כלי או לשחק במחנה שלו. ובאמת אין לו פה חבר איכותי באמת (כמו שיש לאחותו הגדולה). ואני- מתי אני ישבתי לי בגן השעשועים להתרועע ולשוחח שיחת חולין עם השכנות? לא מעניין לי. אין לי זמן מיותר לבזבז על הא ודא עם אנשים שאין לי איתם חיבור אמיתי . אז למה בכל זאת מקנן בי פנימה איזה רגש אשם ש"בגללי",בגלל מי שאני,גם הבן שלי גדל להיות אנטיסוציאלי בעליל? למה הבחירה שלי להסתגר בתוך עולמי נראיית לי לא רק לגיטימית אלא אף מבורכת ,אבל כשהוא בוחר באותה הדרך-עם זה קשה לי להשלים?

מראה

כמו בבואה המשתקפת במים הצלולים....

ואני מתבוננת,אני רואה,כי אני הרי מודעת לעצמי ודואגת שהמים יישארו צלולים,לא בורחת מהמראה. אפילו די מרוצה ממה שמשתקף דרכה. אז למה?למה קל לי להיות שלמה עם מי ומה שאני בוחרת להיות,וקשה להשלים עם הבחירות של ילדיי,שהם בעצם בחירות כל כך דומות לשלי,מה אני רוצה מהם?

מראה

נעמה - תודה על הכתיבה הנפלאה הזו, המהדהדת. כתבת דברים שאני מאד מזדהה איתם ולגבי עצמי לפחות, התשובה על הלמה מחזירה אותי למקום שבו אני מבינה שעוד ארוכה הדרך עד שאהיה שלמה עם מי ומה שאני בוחרת להיות ...
שבת-שלום flower
וואו נעמה, זה כל כך נכון גם אצלינו. אני ממש יכולה לראות אותנו במילים שלך. כמה ביקורת שיוצאת ממני לפעמים על הילדים ובדרך כלל בדיוק על הדברים בהם הם כמוני או כמו שהייתי רוצה להיות.
ג ש ם

ג ש ם

טיפות ראשונות השנה יורדות וממלאות אותנו התרגשות.
אז מה אם זה נמשך רק חצי דקה . ואז מה אם החמניות שלנו פורחות . זה הגשם שלנו!

הי!
ירמי פינה את יום רביעי, אז אנחנו נצא לדרך (הארוכה) ביום רביעי. איזו התרגשות, אני חושבת שלא הייתי בערבה לפחות שלש שנים.
מתאים לכם שנגיע אליכם בסביבות אחה"צ? האם נוכל להקים אוהל בחצר שלכם?
תרגישי בנוח, אם לא מתאים אנחנו נמצא מה לעשות, הערבה בנשמה שלי...

לגבי השמן, עדיין לא הגעתי לטעום אותו, ובכל אופן, גם אם היה מוצא חן בעיני, יש בעיה להשיג 2 ג'ריקנים ממנו לפני שנצא לדרך.
אבל... יש מצב לשמן ממקור אחר,
מחר אדע סופית.
450 שח ל 17-18 ליטר , יכול להיות שיהיה חריף, עדיין רוצה?
איך אוכל ליצור קשר, כדי להתייעץ איתך?

הי חניתה
מוזמנים לבקר בשמחה. לא תצטרכו להקים אוהל. יש לנו סוכה גדולה בחצר(עם מזרונים...), ואוהל טיפי (במצב לא הכי אבל סביר).וגם שפע מקום בבית (ובלב...)
לגבי השמן-הורי כבר קנו לי 17.5 ליטר קצת חריף מארי מת"א,אז אין לי צורך בעוד אחד כזה. רק אם יש לך משהו יותר טוב ויותר זול.
אנחנו ב 077-7575848 .נשתמע...
יותר זול לקנות את הבריכה שמומלצת בתחילת הדף. אני קניתי אותה ב110 שקלים בחנות צעצועים. הייתי נותנת לך אותה אבל היא כבר עברה הלאה.
זה כמובן, אם יש מקום להכניס אותה לחדר הלידה.

לגבי שמלת הנקה,
יש שתי אפשרויות לפתחי הנקה,
אנכיים, בשני הצדדים, קצת פנימה מבית השחי, בין הקו של בית השחי לבין קו הפטמה.
או פתח אחד אופקי לרוחב החזה (כמו שאני המצאתי).

את הפתחים ניתן לסגור על ידי ריצרץ או ע"י הוספת בד כפול אלסטי.
במקרה של חזה גדול, צריך פתח יותר ארוך ולדאוג למספיק בד חופף (מקווה שמובן)
אם את בעניין של דיסקרטיות, אז הייתי מוסיפה, חתיכת בד נוספת כמו סינור שתלויה מהצוורון כלפי מטה ומכסה את החזה לגמרי. כך ניתן להרים אותה כדי לחבר את התינוק ולהניח אותה מעל לראשו כשהוא יונק.

עדיף שהבד יהיה אלסטי והגזרה רפויה (השמלה שלי לא כזו ולכן לא נוח להניק איתה בשכיבה, זה חיסרון מבחינתי).

אנחנו פרשנו מוקדם מהמפגש עקב שלשולים וחולשה.

שוב תודה על האירוח החם, המפנק והספונטני, היה טוב לפגוש, חושבת עליכם...
תהנו במרכז... heart

אפשרות אחרת לשמלת הנקה, פשוטה למדי.
לגזור חולצה מתחת לקו החזה, לתפור אליה בד ארוך בגזרת פעמון. בצד של החזה לעשות חפיפה בין הבדים ולא לסגור את התפירה.
תודה חניתה על המלצות התפירה לשמלה.
מקווה שאתם חשים בטוב אחרי ה"נפילה" במפגש המדברי . נהננו להכיר ואולי עוד נבוא לבקר פעם בעיר הקודש,אין לדעת... (אם כי מהכרות אישית עם החיבור שלי לבית-רוב הסיכויים שאתם תבואו שוב לערבה לפני שאני אגיע לירושלים)
נעמה, קוראת אותך כבר מלא זמן, את כותבת פשוט נפלא. נפלא ומעניין כל כך!

רק שאלה קטנה לי אלייך, מאז שעברתם ואת עם הילדים, אין שום תחושה של החמצה? בכלל? אין שום בדידות?
אני לא מנסה לבקר, אני באמת מסתקרנת כי חברים שלנו עם ילדה בת שנה עוברים עכשיו לגליל ליישוב קטן ומרוחק והזוג התחיל לדבר קצת בכיוון...
או_רורה‏ שלום
תחושות זה עניין מאד אישי,פנימי,ולא קשור כלל למציאות בה חיים-עם או בלי הילדים בבית/ ביישוב מרוחק או בעיר.
גם כשיש סביבך המונים-אפשר לחוש בדידות. קורה לפעמים שאנחנו מוצאים עצמנו קצת לבד(טוב,קצת הרבה...) -אבל זו לא בדידות,כי החוויה של הלבד לא מרגישה כמו בדידות. היא מרגישה כמו מתנה - שאנחנו זוכים להינות מהשקט ולנצל אותו כדי להתבונן פנימה-עיסוק בלחפש ולמצוא את מה שטוב עבורנו.
חיינו כל כך מלאים ואני כל כך שלמה עם הבחירה שלנו,שאיננו חשים כלל את התחושות שציינת. להיפך- הריחוק רק עוזר לנו להתרכז בחיינו מבלי להיות עסוקים כל הזמן במה שהסביבה שלנו חושבת על כך ואיך תגיב השכנה אם... ומה סבתא חושבת, ומה יגידו אם...
לפעמים יש לריחוק הזה גם השלכות שמהוות חסרון ,(למשל:הקשר עם סבא וסבתא מאד טוב והיינו שמחים להינות ממנו יותר)אבל הריחוק איננו רק פיזי,הוא נפשי ורגשי ורוחני ובא ממקום של רצון פנימי ואמיתי,של בחירה חופשית.

יש לנו יכולת להשפיע על התחושות שלנו ,אנחנו יוצרים אותן במוחנו-הן נגזרות מתוך האמונות שלנו,מתוך המחשבות,הרצונות, ואין לכך שום קשר עם חינוך הילדים בבית או במסגרות. זו אחריות שאנחנו בוחרים לקחת . לא תמיד זה קל,אבל עבורי-כך טוב לי לחיות.אולי עבור זוג החברים שלך מהצפון זה יתאים ואולי לא. הם צריכים להיות קשובים לעצמם ולהשקיע במודעות לתחושות שעושות להם טוב. (יש גם חשיבות לדעתי לעובדה שיש להם רק ילדה אחת. זוכרת את עצמי עם בתי הבכורה -זה לפעמים מרגיש הרבה יותר עמוס מאשר כשיש עוד ילדים במשפחה)
לפני זמן מה ,(דפדפי במעלה הדף...) כתבתי משהו על מחיר השונות ואורנה שפרון כתבה לי דברים מאד מאד חכמים שלקחתי איתי ואני משתדלת להפנים:
הרווח מול ההפסד
זהו ביטוי שבאותו הרגע שאת משתמשת בו הוא הופך למציאות חייך. אם נסתכל עליו אולי נוכל לראות שהוא בכלל לא שייך למקום הזה של בחירות בחיים. כי הרי אם את רוצה לעשות משהו - באמת רוצה לעשות משהו, איך יתכן שאת מפסידה משהו אחר? אני חושבת שהאמונה הזו של רווח והפסד היא זו שיוצרת את הרווח וההפסד. כי אם בכל רגע נתוך בחייך נדמה לך שאת מפסידה משהו - באותו הרגע את מפסידה. אם למשל בחרת ללבוש הבוקר חולצה סגולה, האם את מרגישה שהפסדת היום את החולצה הירוקה?

מאחלת לחברים שלך צעידה מהנה בדרך לחייהם החדשים. כל התנסות חדשה יש בה משהו מרגש- מעצם החידוש,וגם אם יחליטו בסוף שכן לשלוח את ילדתם לכמה שעות מחוץ לבית-אין זה משנה. מה שחשוב הוא להנות מהדרך ,לחיות את הבחירות שלך,להיות קשובים למה שעושה לך טוב.
לנסות,לטעות,לתהות,לתעות...(משחק מילים קטן שאהבתי,לא אני המצאתי...)

נעמה, תודה לך על התגובה המפורטת!
מאוד הזדהיתי עם מה שכתבת לגבי הריחוק מהמשפחה. לפעמים נדמה לי שמרוב שהם באים (משני הצדדים) ומרוב שהם מעירים, אני עסוקה כל הזמן בלחשוב מה הם יגידו על מה שאני עושה במקום באמת לבחור את הבחירות שלי.שלנו.
אני לא יודעת לגבי הרווח וההפסד. יש לפעמים מצבים שבהם את מאוד רוצה שני דברים במקביל.
אני הייתי מאוד רוצה לעבוד כרגע במקצוע שלי, וגם להיות עם בני בן ה7 וחצי חודשים בבית. אני בוחרת להיות איתו בבית, אבל זה לא אומר שבזמן הזה אני לא מפסידה המון דברים שקשורים לעבודה שלי.
אני חושבת שאולי המונח המתאים לזה הוא לא רוח והפסד אלא סדר עדיפויות: מה יותר חשוב לי? כרגע? (כי אולי מחר יהיה אחרת, וזה בסדר).
סוף סוף
פתחתי דף באתר הנהדר הזה,ן מידע_אילתי‏ מתוך כוונה להרחיב את המעגל החברתי שלנו,להכיר עוד משפחות "באופניות",מתוך כוונה לנו לגבש קהילה שעוזרת ונעזרת אחד בשני,
כשפתחתי את הדף הייתי בטוחה שאנחנו המשפחה היחידה בחינוך ביתי באזור אילת. לא עבר אפילו חודש והנה התוודעתי לפתע לעוד 3 משפחות . אם מצרפים גם את ארבעת המשפחות מהערבה התיכונה-זה כבר מספר מכובד...
נרגשת מהגילוי,אני מכריזה בזאת על פתיחת "מפגשי חינוך ביתי":
ימי שלישי בין 8:00-14:00,בבית משפחת וייס בבאר אורה. עדיף להתקשר ערב קודם כדי לוודא שאין שינויים במיקום/במועד. כולם מוזמנים. גם כאלו שעוד לא בחינוך ביתי ורוצים להתוודע ולהכיר. גילאי הילדים:מ- 0 ועד בכלל...
אפשר אם רוצים להביא תוספות לארוחת הבוקר המאוחרת שלנו (ירקות טרייםאו סלט/טחינה/אבוקדו/זיתים/אחר...)
ו/או תבשיל כלשהו לארוחת צהריים (דגנים מלאים/ירקות מבושלים/אחר...)
נעמה 077-7575848

אגב,שמתם לב שאנחנו "על המפה"? הדף _מידע_אילתי‏‏_ מופיע בדף הפתיחה של האתר,בעמוד הבית,משמאל.
וואי... שווה,לא?
תודה לעורכים שמעריכים...

נעמה,כיף לשמוע, שמחה בשבילכם!
מאחלת לכם המשך צמיחה וגדילה פוריה.
לקטנטונת,בת השנתיים+ שלנו,יש כמה פנינים חדשות,מילים שקלטה ונוהגת להשתמש בהם ללא הרף.
בשבועיים האחרונים זה היה "בשום אופן" ,מילא,אבל השבוע המצב החצי מצחיק-חצי מעצבן הזה עבר שלב:
"לא בא לי" (או לחילופין- "בא לי") . אויש,כמה זה מוציא אותי מדעתי.
-נקי את הפיפי שברח על הרצפה - לא בא לי!
-תגמרי קודם את המלפפון הזה ואח"כ תחתכי חדש - לא בא לי!
וכ"ו...

בתור מי שחרתה על דגלה את הנאמנות לעצמך,בתור אחת שכמעט תמיד עשתה (ועושה...)מה שבא לה (ולחילופין-לא עושה מה שלא בא לה) - המראה הזו מטריפה. אין מנוס. מה שאתה נותן-זה מה שאתה מקבל!
עכשיו אני צריכה לאכול את התבשילים שאני הכנתי עבורה,במו ידי, וזה לא תמיד נעים...
השאלה אם זה מספיק לא נעים כדי שאשנה משהו ביחס שלי לעולם...

היום קמתי לי לבוקר חדש. השעה היתה קצת מאוחרת (8:00 בערך) כשגיליתי שהשעון שלי לא צלצל זינקתי מהמיטה ובתוך הסיר לחץ הזה של הבוקר ניסיתי לחשוב בהגיון מה אני עושה קודם...
35 ילדים מחכים לי בגן ואני עדיין בבית... הילדה הגדולה שלי כבר פיספסה את ההסעה והילדה הקטנה שלי לא רוצה ללכת לגן, כרגיל. באופן חצי אוטומטי אני מנסה להכניס את העדשה לעין ואז פתאום נזכרת שעדיף שאצלצל קודם כל לגן כדי להודיע שאני מאחרת... לשמחתי הרבה לא שובצתי השבוע כאילו במקרה(איני מאמינה במקריות)לגננת סבב היתה איזושהיא אי הבנה ומאותו הרגע בו קיבלתי את ההודעה שאיני עובדת היום, תחושת ההקלה השתלטה עליי וכל הקצב המטורף של הבוקר, הפך למעיין שלוה מהולה בשמחה שהיקום מחבק אותי. אך איזה בוקר נפלא ...
הכנו לנו ארוחת בוקר חגיגית ומפנקת שכל החושים רוקדים סביבה ונהננו מכל רגע של הביחד בנותיי במקביל הכינו לי ארוחת מלכים במטבחם המיניטורי והיה לנו יום פשוט, נעים ושמח...
כאילו לא במקרה.. בדיוק היום החלטתי לנסות את השבוע הראשון שלי עם ביתי בחינוך הביתי...
איזה עונג, פתאום הרגשתי את עצמי, את העוצמות שבי, את השייכות, הנוחות והנכונות במקום הטבעי שלי, בבית שלי, עם בנותיי המדהימות עם התחושה המוכרת הזאת של הרצון שלי להיות כאן כל כולי למעני, למענן...
תודה.

_ידי_אור_יקרה?

מתרגשת לקרוא אותך
מתרגשת שאת כותבת לי פה,בבלוג שלי
מתרגשת לחוש את ההתרגשות שלך מבעד למילים
מתרגשת מהמחשבה שיש לי חלק בתהליך שלכם, בדרך לחינוך הביתי.

הי נעמה, אני הולכת לישון עכשיו וראיתי שאת ערה...
איך מתקרב ההריון לסופו? מה שלומך?

סתם רציתי לשאול: האם שקלת להתקשר אישית לכמה ממילדות הבית בארץ ולשאול אותן באופן אישי אם יש להן פתרון ללידת בית בבאר אורה? אולי יש להן רעיונות טובים.
אולי איזה רופא פרטי שמוכן לבוא בתשלום.

סתם רעיון

נשיקות

היי חניתה
איזה כייף לגלות,כל פעם מחדש,כמה עוד יש כמוני שערות בשעות כאלו...
כל כך אוהבת את הלילה,את השקט ותחושת הזמן האין סופית,את השחר שמגיח מאחורי ההרים האדומים,את קרן האור הראשונה,את ריח הבוקר החדש שעולה, את קולות הילדים שלי שמתעוררים ומגיעים אליי אחד אחד לחיבוק בוקר

לגבי הלידה בבית - בדקתי עם כל הרופאים/המיילדות באזור ולא מצאתי מישהוא/מישהיא מתאימה.
מאמינה שאם זה צריך לקרות-זה יקרה. העולם ישלח לי בדיוק את הלידה שאני צריכה לקבל.
לא מתאים לי עכשיו לרדוף אחרי כל המיילדות בארץ ולחפש מישהיא . נותנת אמון בעולם ובהוא מלמעלה שיזמנו לי את הטוב ביותר עבורי ועבור הילד/ילדה שמחכים לצאת החוצה ברגע הנכון. אין לי מושג מתי הוא יהיה,מתישהוא בשבועות הקרובים וכבר פחות חשוב לי ה"איפה". יותר חשוב לי ה"איך", ועל זה אני מאמינה שיש לי שליטה.יוצרת את המציאות בדמיוני,בליבי ומשדרת לעולם את מה שאני רוצה. זו האחריות שלי.את כל השאר- משאירה בידי ה"גורל".

תודה על ההתעניינות והדאגה

מרבה להרהר באפשרות של לגדל_ילדים_בלי_חיתולים‏, בעיקר בזכות ההכרות בנינו,אבל עדיין לא שם...

יום נעים (אוטוטו הוא מגיע...)
נעמה

בוקר יום שני.
הימים כל כך מלאים...הריקוד הזה...היחד...האמת בהתגלמותה...אני הרי מרגישה את זה בכל גופי, זה לא באמת חדש לי...זה כל כך מוכר...החיבור הזה, הראשוני, החייתי, הפרימיטיבי, כן, אני כאן כל כולי שמחה ואוהבת, שלמה ומתרגשת - איזה יום נפלא. אפילו מזג האויר מחייך.
עכשיו אני יודעת שזהו מקומי. מצאתי אותו, הוא תמיד היה כאן רק שלא היה לי נוח לראותו... איזה חיים מדהימים לעיתים עלינו לעשות סיבוב שלם כדי להבחין שהנה כל מה שחיפשתי נמצא לרגליי...
תודה תודה תודה ליקום ששלח לי אותך
ותודה שהיום אני יודעת מה אני רוצה...
תודה תודה תודה ליקום ששלח לי אותך
ותודה שהיום אני יודעת מה אני רוצה...

תודה ידי_אור‏ על השיתוף. מתרגשת לקרוא איך נכנסת ככה לבלוג של נעמה ומצאת את המקום בו את פורחת וצומחת וחיה.
לוטם, תודה על המילים הנעימות. תודה.
נרגשת
רגע לפני התחלה חדשה (תינוק/ת חדש/ה...)
מוצאת עצמי בעיצומם של סיומים
יצר הקינון הטבעי גורם לי לפצוח בסדרת שינויים והתארגנות מחדש: לארגן את החדר,לשנות סדרי עולם בבית:להוציא את המיותר כדי לפנות מקום לחדש,לסיים פרוייקטים שכבר חודשים אני רוצה לסיים,לתקן,לבנות,להדביק,לתפור,לנקות,להכין,
כמו ציפור שבונה את הקן כל פעם מחדש עבור גוזליה,אוספת זרדים,מדביקה,דואגת למצע נוצות רך ונקי
נועם היקר שלי,בן זוגי ה"זכר":שומר,מתקן,אוגר "מזון",דואג לא להתרחק יותר מדי מהקן,עוסק בתיקונים/אחזקה
וילדיי,שלושת פלאי העולם שלי, מזכירים לי כל יום,כל רגע מחדש כמה טוב וכייף לגדול יחד
מעריכים את החופש שאני נותנת להם (ולעצמי) להיות ילדים שמחים ומאושרים
בקרוב אזכה להביא לעולם עוד ילד/ילדה ,כלומר-עוד אושר

(רושמת לעצמי במוח ובלב-לא לשכוח את כל הטוב הזה בזמן כאבי הלידה/לילות הבכי וחוסר האונים שאחרי/רגשות האשם על המחסור בפניות - זמן איכות לאחים הגדולים שלו/שלה/דקת זמן פנוי לעצמי/לזוגיות/שאר צרות...)

ועוד מחשבה מההווה:

איזה כייף זה לחיות כשיש זמן להכל.
בעולם שבו "זמן שווה כסף", חושבת איזו ברת מזל אני שיש לי כזה שפע זמן חופשי לעצמי/למשפחתי לחיות את הרגע
והקטע הוא שהעושר אינו "תלוי בדבר". הוא תלוי בי. בבחירות שלי.

(תזכירו לי גם את זה בעוד...כשיהיה צמוד אליי יונק חדש...)

בתי בת ה 9 הכי אוהבת בעולם להמציא מאפים/תבשילים.
השבוע החליטה שהיא רוצה להכין סוכריות (די הגיוני בהתחשב בעובדה שברור לה שבבית לא תפגוש בהן באופן טבעי...)
בשלב ראשון ביקשה מאבא שכשהוא עושה קניות בסופר-שיבדוק לה מה כתוב על תווית ה"מרכיבים",כדי שתדע מה זה אמור להכיל. אבא חזר עם רשימה ארוכה של כל מני תחליבים ומייצבים למיניהם,e-241 ושאר חומרים לא מזוהים.הדבר היחיד שיכלה להבין היה סוכר כמובן.
שלב שני- לקחה דבלים,הכניסה בתוכם שקדים ושיפדה את זה על קיסם עץ ארוך
שלב שלישי- המיסה סוכר על האש
שלב רביעי-טבלה את הדבלים ברוטב הסוכר הנוזלי וקישטה בשומשום
שלב אחרון- לכשהסוכריות התקשו- עטפה אותם בנייר שקוף מרשרש כזה-"כמו בחנות"... - טוב,ברור שזה היה השלב הכי כייפי,לגלות שהסוכר התקשה ובאמת הפך ל"סוכריה",והרשרוש של העטיפה השרה תחושה של ממתק "אמיתי" .

מה רבה היתה השמחה לאכול אותם
ומה רב היה התסכול,כשגילו כמה זה דביק וקשה

הבן:" איח... אני לא מצליח אפילו לירוק את זה.זה נדבק לי לשיניים..."

נעמה, איפה נעלמת לי ???
אני מתגעגעת.

את בוודאי עסוקה בלהיות...כמו תמיד...

אם תלדי כשלא אהיה פה כי אני נוסעת אז שתהיה לך לידה קלה, נעימה ומבורכת

| ת י נ ו ק |

לא יצא לי התינוק אז | L |
( - : גם זה לא יצא לי...
אני פה. לאן אלך?... (למה לא באת לקחת עגבניות אורגניות?)

גם לי עוד לא יצא התינוק...

גם לי עוד לא יצא התינוק
חשבתי עליכם היום ותהיתי אם כבר ילדת....
שולחת חיבוק ואיחולים ללידה מעצימה וטובה!
hug
הי יקרה, רק עכשיו ראיתי את מה שכתבת לי בדף הבית שלי. אני אורחת נדירה פה לאחרונה. (חורפת_נדירה? בשפת הצפרים.....).
התחלתי לכתוב לך בדף הזה ,אבל אחרי שסיימתי להתנסח זה נראה מתאים יותר להעביר את זה לבלוג שלי. אז את מוזמנת לקרוא שם.

ועוד חיבוק. flower

נעמה, חשבתי עלייך היום. נכנסתי כדי לאחל לך לידה נהדרת, מקסימה, חלומית.באהבה-ממני
סבתא (שבאה להיות איתנו,עד הלידה)סיימה את הקפה של הבוקר שלה ושאלה: "מה התוכנית להיום?"
אני השיבותי מייד , ספונטנית:"אנחנו לא חיים לפי תוכניות מראש". לא עברה דקה,עד שמצאתי עצמי מהרהרת ב"מה נעשה היום". חשבתי על ללכת לספרייה.
כי המון זמן לא ביקרנו בה וכבר צריך להחליף ספרים.בעודי מהרהרת ו"מתכננת" ,החיים זימנו לנו סדר יום אחר...
הילדים התחילו לעבוד בבוץ בחצר,אספו את כל הגרוטאות שיכלו למצוא בטווח הקילומטר הקרוב וערמו אותם לפסל סביבתי מרהיב,מכוסה כולו בוץ.בפרץ יצירתיות הם בנו בהתלהבות ,שקועים כל כולם (גופם ונשמתם) בבוץ...
יום יפה היום ובאמת נעים להיות בחוץ חשבתי ובכל זאת שאלתי:"אתם רוצים לעשות הפסקה ולסוע לספרייה?"

-"לא,נו,אמא,קצת חופש..."

חיוך עלה על פני לשמע תשובת בני: (כאילו שאין להם מספיק חופש...)
קודם כל- הבנתי מהי תחושת החופש עבורם, כמה הם הפנימו את הלגיטימציה לעשות מה שעושה לך טוב
ודבר שני-קיבלתי חיזוק לגישתי לחיים ("אנחנו לא חיים לפי תוכניות מראש"). כמה חשוב שנזרום עם מה שבא - מתוכנו ומהעולם סביבנו,בלי להיות מחוייבים לשום "תוכניות מראש". עוד אישור לכך קיבלנו, כשחברים באו לבקר ,בהפתעה,על הדרך למלון באילת...
איך העולם שולח לנו בדיוק את מה שמתאים .לא צריך לתכנן דבר. הכל כבר יקרה בדיוק כפי שצריך לקרות.

להרפות. לשחרר.להרגע.לאפשר לדברים לקרות.
אני משננת את המנטרה בליבי, שקצת עמוס מדי במחשבות לקראת הלידה.
סבתא מתגייסת כל כולה לעזור לי במשימות בבית ועם הילדים,מה שמותיר לי פתאם זמן פנוי רב מדי למחשבות מיותרות...

אלה לא מחשבות מיותרות, אילו מחשבות נהדרות. תמשיכי...
>שירי שואלת את עצמה האם מסתמן פה דף בלוג חדש?<
פתחתי עוד דף _קח_תן_שוק_חליפין?_

שיהיה ... אולי מישהו מכם ימצא עניין...

אשמח לקבל שם עוד תגובות ממי שגם עוסקים בפעילות מיחזור כזו או אחרת

נעמה,
אני מבין שזה דף הבית שלך,
אז רציתי לומר לך באופן אישי כל הכבוד על הכנות ועל הפתיחות (גם במובן של לשתף, וגם במובן של הרצון והיכולת ללמוד).

זאת לגבי מה שכתבת בדף על לחיות_לעומת_להיות_קיים‏

מחפשת כל הזמן לראות האם ילדת כבר happy
שולחת המון איחולים ואנרגיות שיבעור כמו שאת רוצה בדיוק |חיבוק|.
רוצה להודות גם כאן. הביקור אצלך היה מאד מהנה, אבל עוד יותר - עם המון השראה. אני חושבת שאת מצליחה לחיות עם משפחתך בצורה ממש מפעימה. פשוט רואים, מכל פינה, את האהבה, החיוניות, הלמידה, השיעורים, ההתקדמות. איזה כיף לכם!flower

חבל שלא יצא להפגש שוב באילת. אבל באמת שהבריכה לא היתה כזה גליק גדול.

הרבה הרבה מזל והרבה הרבה טוב...
להולדת בנכם המתוק...
balloons present cake
flower flower flower kiss kiss kiss hug hug hug הרבה אור וים של אהבה...
היי נעמה- לאחר שהתחלתי להתעניין בבאר אורה סיפרה לי חברה שיש שם כבר כמה באופנים אך לצערי הדף על התישבות בבאר אורה הוא משנה שעברה.
האם את עדיין מעורבת במכירת החלקות או שיש לך אינפורמציה יותר "אמיתית" מהסוכנים? אני אשמח לשמוע ממך או אם אין לך בעיה שאני אתקשר אליך.
רונית 0508671377
תודה
היי
ילדנו לפני 4 שעות בן חמוד.
אנחנו בבית והכל טוב
תודה לאל
מזל טוב!!!!!!!!!

קולולוולוולו

(אני קוראת את הבלוג שלך לפעמים ונכנסתי לראות אם יש פוסט חדש....)

מזל טוב!!
כל טוב לך, לתינוק ולכל המשפחה
flower
מזל טוב נעמה!!!!!!!
נחת ונחת לכולכם

(האם אני מבינה נכון שילדת בסוף בבית?)

מזל טוב!
הרבה שמחה ואהבה flower
מזל טוב! מזל טוב!
המון אהבה
חיבוק ענקקקקקקקקקקק
תודה לכולם על הברכות

כייף לנו מאד וכולנו שמחים. ילדתי כמו שרציתי: בעמידה,בלי קרעים ותפרים, בלי מוניטור,בלי אוטרסאונד,בלי בדיקות,בלי תרופות,בלי...
עם-נועם,עם כאבים (רק שעתיים...),עם הילדים (לפני ואחרי.-איתי בחדר,אבל לא ממש בשיא הלידה והצרחות.עם מיילדת דפוקה שכל כך נעלבה שאני לא מעוניינת בעזרתה,עד שפשוט נעלמה מהשטח(עד שכבר יצא הראש ואז היתה שם-מעצבנת,אבל בסה"כ עזרה שייצא בלי קרע/תפר.(הזעיקה את הרופא מהבית ואמרה לו :"אני לא יכולה ליילד אותה ככה" והרופא ענה לה: "היא יולדת,לא את. היא רוצה ככה,זו זכותה ואחריותה. תני לה.")

אחרי 4 שעות כבר היינו בבית.לכולנו שלום.

יהלי
אינני ומעולם לא הייתי, מעורבת במכירת החלקות בבאר אורה . אני רק חיה פה!
אם את מתעניינת,את יכולה לפנות לאנגל- זה הקבלן שעומד לבנות פה בקרוב עוד שכונה של 24 בתים.שמעתי שמישהיא כבר קנתה ממנו בית,אפילו שעדיין לא התחילו לבנות...
אם לא,אפשר לנסות לברר על חלקה לבניה עצמית של "בנה ביתך" בחברה הכלכלית שמשרדיה בתוך המועצה אזורית חבל איילות. אחד התושבים שגרים פה(קוראים אותו יוסי כהן)היה פעם משווק של אנגל(הוא מכר לנו את הבית שלנו),אבל נדמה לי שהוא כבר לא,לא בטוחה. יכולה לנסות לשאול אותו.יש שמועה שהוא משווק עכשיו עצמאית בתי עץ או משהו כזה.לא יודעת...הטלפון שלו:0505304041
את יכולה גם להתקשר אליי אם בא לך בכל שאלה
מקסים נעמה
אני מאד שמחה בשבילך happy flower
בשביל כולכם

מאחלת לכם מנוחה מתוקה בין כתלי ביתכם החמים!

מזל טוב נעמה והמשפחה !! |בלון|
התכוונתי כמובן ל balloons
קולולולולושששש |בלון|
מזל טוב!

נו אז האנרגיות שלי הביאו את הלידה hilarious
יופי שעבר כמו שרצית, חבל שהמיילדת היתה מעצבנת, אבל כמו שהכרתי אותך, בטח תילמדי מזה משהו happy
והכי חשוב, שלכולם שלום!
פוסט רגוע, שפע לב, למידה טובה של כולם את כולם ובהצלחה בהמשך איפשור הפלא החדש flower
מזל טוב!!!!!!! והרבה קולולולואיםhappy
אני מעריצה סמויה של הבלוג שלך כבר הרבה זמן אבל אני חושבת שלכבוד הלידה שלך שווה לצאת מהארון...

ושוב - הרבה מזל טוב.

מזל טוב!!!
קראתי פעמיים עד שהבנתי שלא היתה לך מיילדת בית מרגיזה אלא לידת בית חולים כמו שרצית...
מ ז ל ט ט ט ו ו ו ו ו ו ב ! ! !
נהדר לשמוע על לידה כל כך קלה וחיובית...
ברכות ונשיקות והרבה שמחה ובריאות
מחניתה, ירמי, אלי וגור
שלום שוב נעמה
מתנצלת על חוסר ההבנה שלישאת כרגע ילדת....המון מזל טוב לך ולבני ביתך.
ואני אשמח להתקשר איתך בעתיד לגבי באר אורה.
תודה רונית
היי נעמה, איזה כייף, מזל טוב, אני כל כך שמחה. אהבתי את הסיפור על המיילדת המעצבן ועוד יותר אהבתי את מה שהרופא אמר לה. איך שמעת את זה אם הוא אמר לה את זה בטלפון? סתם מסקרן. תרגישו טוב ותהנו לכם.
>שירי מחייכת ומקבלת השראה<
שוב תודה לכולם על הברכות.
אני עדיין בהלם מהקסם האלקטרוני הזה שנקרא מחשב. לא נתפס לי איך (ולמה?)כל כך הרבה אנשים קוראים אותי.מחמם את הלב לדעת שאתם שם ומתעניינים בחיים שלנו.

חניתה- לא אמרתי שהלידה היתה קלה. כמו שרציתי-כן,אבל קלה-זו לא בדיוק המילה המתאימה לתאר את רגעי הכאב המלווה בצעקות רמות.יצאו ממני קולות בעוצמות שלא בשליטתי המודעת.חווית הלידה(אצלי לפחות) ,מלווה בעוצמות כאב לא נתפסות,שהגוף פשוט שוכח,כאילו כלום. שעה אחרי כבר הרגשתי כאילו לא היה ולא נברא.הכל סבבה. מזל שסבתא בדיוק לקחה את הילדים לאכול משהו בקפיטריה באותם רגעים,וכשחזרו כבר נשמעו קולות בכיו של התינוק ברקע.איך הכל בתואם מושלם...איך הכל קורא בדיוק כפי שצריך לקרות-עוד קסם שקשה לי לתפוס,כל רגע מחדש.

שירי- המיילדת הזעיקה את הרופא מהבית והוא הגיע תוך דקות,זה לא היה בטלפון.הוא היה שם,אבל נמנע מלהתערב.רק הרגיע את המיילדת המבוהלת שלא ידעה מה לעשות עם עצמה אחרי שדחפתי אותה ממני בכוח.("תשכבי,אני לא יכולה להוציא ככה את התינוק" ואני: "אני צריכה להוציא אותו,לא את" והדפתי אותה ממני. נדמה היה לי שאפילו קיבלה נשיכה אחרי שלא הסירה ממני את ידיה. נועם אומר שזה היה הוא שננשך והיא קיבלה רק שריטות מהציפורניים שלי...)

עכשיו הלילות מתמלאים בתוכן חדש,(חוץ מ"מה חדש" של באופן...)אוצר קטנטון וחמוד שמחכה לי לציצי
עמכם הסליחה...
ביי

לנעמה בתי הייקרה!
"רבות בנות עשו חייל, ואת עלית על כולנה".
מזל טוב להולדת בנך-נכדי החדש!
עכשיו יש בביתכם שויון המינים:שני בנים,ושתי בנות.
ליולדת הגיבורה, שעמדה בהצלחה,
בדרכה המיוחדת, ובנפלאות התבונה!
ילדת מאהבה, וללא מורא,
"גדול העושה מאהבה,יותר מן העושה מיראה.
ולרך הנולד:שתגדל ותפרח כארז בלבנון,
וכשקצת תגדל, סבא ישיר לך שירון,
וגם ייספר על גוני הקוף,ועל טיסה באוירון!
להתראות בברית, סבא חנוך

לנעמה, נועם והילדים- מזל טוב גדול ועצום!!!!!!!!!!!!!!
עם אבא כזה לא פלא שיצאה בת כזאת...
מזל טוב
מאחלת לכם כייף אושר ושמחה בהצטרף גברבר צעיר לחבורתכם.


גם אני מעריצה סמויה של הבלוג שלך כבר הרבה זמן אבל אני חושבת שלכבוד הלידה שלך שווה לצאת מהארון...
מזל טוב flower
בס"ד
ממש בשבילכם-
הספר "הזאב הלבן"- על ילד מהחינוך הביתי החוקר את חיי הזאבים בשמורת טבע,נדמה לי בעין גדי או בסביבה.
לצעירים אפשר להקריא כל פעם פרק.
יש בסיפריות..
וואי
כמה אנשים קוראים אותי...

תודה רבה מקרב לב על ברכות המזל טוב.

כותבת כאילו לעצמי ושוכחת שכל העולם קורא אותי.שקועה כל כולי בבועה המשפחתית שלנו ,בחיים המלאים שגודשים כל רגע וממלאים אותם בתוכן מרגש ומפתיע
(טוב,כרגע הילדים רוצים לאכול אחד את השני ,אבל זה תיכף יעבור...יש גם רגעים כאלו.)
בתור אדם אגוצנטרי בעליל,לא ברורה לי ההתעניינות שלכם בחיים שלנו. בטוחה שחייכם מלאים ומרתקים לא פחות.
לכל ה"מכורות הסמויות"- ניסיתן שוקולד?כך נוכל להתחלק בחווית ההתמכרות...
(אלא אם כן הבלוג שלי מהווה תחליף לטלנובלות בטלווזיה ,ואז הבחירה מובנת יותר...)

בן עמי:
תודה על ההפנייה לספר "הזאב הלבן". ננסה להשיגו מהספרייה בביקור הקרוב.נשמע מעניין. סיפרתי לבני עליו (ועלייך,כמי שהציע לקרוא אותו)והוא לא ממש הבין מאיפה אתה יודע שהוא מתאים לנו ומי אתה בכלל ואיך אתה מכיר אותנו .עכשיו אני צריכה למצוא הסבר הגיוני שיניח את דעתו- מדוע אני מספרת לכל העולם עלינו ועל החיים שלנו. לך תסביר משהו שלא מובן לך בעצמך...

בס"ד
לנעמה
תסבירי לילד, שאני לא יודעת עליכם, אבל את כותבת בבאופן, וגם הוא יכול לכתוב-
בבאופן ילדים (יש פה כזה דבר איפושהו, יונתן פרנס, ועוד).

ואני הבנתי מהכותרת של הדף שלך
שאתם חיים בערבה, קרוב למקום עליו הספר מדבר, ושהבן, כמו הגיבור של הספר- לא לומד בבית הספר.
כך שהספר יכול לעניין אותו.

בספרים ארוכים- לפעמים קראתי כל פרק מהר, וסימנתי את המשפטים החשובים בפרק,
כדי שהילד יוכל לקרא לבד, אבל לא כל כך הרבה משפטים .
על הרבה משפטים בכל פרק אפשר לוותר, לפי רמת הריכוז של הילד.

המממ
במילון שלי לידה קלה לא סותר "לידה כואבת"...
קל זה כשהכל מסתדר באורח פלא
קל זה כשהעשייה מלווה בשמחה ובסיפוק
קל זה כשיוצאים מן הצד השני מחוזקים ומלאים בהגשמה וחזון...
נשיקות
נעמה, מזל טוב!
(עוד קוראת סמויה שבכלל לא היתה פה הרבה זמן וקראה שילדת בדף אחר)

המון המון בריאות ואושר!

אהלן נעמה, נכנסתי לראות אם כבר ילדת, זכרתי שזה צריך להיות בקרוב. אלף ברכות שלוחות לך מן המדבר שלנו למדברכם הפורח. תהנו מהקטן ומכל השאר כמובן. הסיפורים שלך עושים חשק גדול לבקר-אולי זה יקרה, מי יודע...
דרישת שלום גם מאלעד happy נשיקות וחיבוקים hug hug
הריח הזה,המשכר,הרך, של עורו העדין...
מתמסרת כולי ללטף את פניו,להריח את העורף שלו.
איזו רכות יש בתינוק כל כך קטנטן.
כמה אהבה יש בי. יכולה להתבונן ולהתבונן בו שעות. לעזאזל שעות השינה. ממילא אינני מצליחה לישון.איזה קסם זה האימהות,איך היא ממלאת אותי באנרגיות יש מאין.
והעייפות,מציפה את גופי ונפשי,אך לא די...אינני יכולה לחדול מלהתבונן בו אפילו בשנתו.

עיניי דומעות כבר מעכשיו,רק מהמחשבה על הברית שיעשו לו מחר. מסכן קטנטן שלי. מה מחכה לך,אינך יודע עוד...

אילו חיים עוד מחכים לך,קטנטן של אמא,וזו רק ההתחלה.

איזה נעים, אני ממש מצליחה להריח אותו יחד איתך דרך המילים...
קרן האור שלי: "אמא, את יודעת מה אני מאחלת לתינוקי (באר) , שיהיה לו כיף, שיהיה לו שמח, שהוא יאהב את הבית שלו ואת נעמה, שהוא חמוד, ושהוא מסכן שיש לו דם..."
איזה יופי! מזל טוב!
שפע ברכות והרבה אהבה מכולנו!
שיעבור בשלום העניין עם הברית.

שולחים חיבוק גדול לכולכם.
flower

באר

מקור של מים,של חיים,במדבר
אליו יגיעו כל הנוודים,כל המטיילים בשבילים
ממימיו יגמעו כל דיירי ההרים והגבעות,כל שוחרי החופש במרחבי הערבה

באר

נולד ביום שלישי,י'ג באדר א',19/2/2008, בבאר האורה
בא בברית אברהם ביום רביעי 27/2/2008,
מול עינינו הדומעות מהתרגשות,משמחה המהולה בעצב,מכאב,מאושר גדול

שם יפיפיה!
המון מזל טוב! flower
באר

אליו יגיעו כל הנוודים,כל המטיילים בשבילים

yes

מקסיםflower

הבת הגדולה: "אמא,איזה חצאית יפה"
הקטנה:"חצאית יפה"
הבן:"אוף,איזה באסה" (נפלו לו כל החלקים של הדומינו...)
הקטנה:"איזה באסה" אני:מחייכת לנועם, "כמו תוכי"
הקטנה:"כמו תוכי"
מקסים. שימי לב שיש בשם אותיות "ברא", בריאה, בריאות. שם מקסים.
וואלה
אהבתי את משחק המילים שבראת עבורנו...
תודה יסכונט
נעמה יקרה. פשוט חשבתי על השם הזה ממש לפני שקראנו בשמות לילדים שלנו, בסוף לא יצא אבל מאוד מרגישה את השם הזה.
אני עוקבת אחרי הבלוג שלך בתקופה האחרונה, ורציתי שתדעי שעזרת לי להגיע לתובנות מאוד משמעותיות בקשר להתנהלות שלי עם ש'. גם אני ילדתי לא מזמן (4.5 חודשים), ומצאתי את עצמי פותרת את הקושי שלו בהתמודדות עם אחות חדשה ע"י שהפכתי לגננת מופלאה, נהנתי ממש מלהמציא מלא רעיונות מגניבים , וסדר יום ברור שימנע ממנו בלבולים נוספים.
ופתאום, גיליתי שהוא כבר לא משחק לבד... את המשחקים המתוקים שלו.. ואני מגוייסת אליו בטרוף והוא לא מסכים שאני ידבר בטלפון או יעבור לחדר ליד.. ואז, אני לא מעיזה לקחת אותו אפילו 5 דק מוקדם מהמעון, כי הכיף הזה סוחט..
ויודעת שהייתי מתה להחזיר אותו הביתה, אבל אני לא מרגישה מסוגלת.
וקוראת אותך.

ומבינה שאני מפחדת מהילד הקטן שלי, ולכן אני סוגרת אותו.
ויום אחד הוא לא הלך למעון, וזה היה יום רגיל כמו כל הימים, ולא נפלו השמים . ומאז אני הרבה פחות מפחדת, והתחלתי לקחת אותו באופן קבוע יותר מוקדם. ואני כבר כמעט לא יוזמת הפעלות.. אני ממש מתאפקת. והוא השתנה ככ מהר.. הוא שוב משחק בדמיונות.
היעד הבא שלי הוא להתאזן, למצוא מתי כן להוציא לו משחקים. הוא ילד מפוזר כמו אמא שלו ולפעמים הוא עלול להאבד.
אז תודה נעמה על החלק שלך בתהליך שלנו. אני מקווה שאת עוברת את הימים הנפלאים והשבריריים האלה בטוב.
את יכולה למחוק אם את מרגישה שמפריע לך בבלוג, רק רציתי לשתף, ואם יש לך מה לומר את מוזמנת לדף בית שלי.
הי נעמה,
הקיץ מתקרב ועוד שלושה חדשים יהיה לי כבר חם מדי בסיני. יש לי עבודה שמחכה לי שאני יכולה לעשות מהבית והתחלתי לחשוב שאני רוצה להשאר באיזור אילת כדי להיות קרובה לסיני לקפיצות לא מעייפות ועדיין להיות במיזוג נורמאלי... התחלתי לחפש דירות באילת אבל אני אשמח גם לדירה באיזור שלכם. אם את יודעת על משהו (מרוהט, ממוזג) אשמח לשמוע ....
היי תמר
בעיקרון,אין בבאר אורה בתים להשכרה. כל 24 הבתים מאוכלסים. יכולה לבדוק עבורך אופציה להשכיר חדר בבית של משפחה נחמדה אם זה רלוונטי לך. אולי...
שווה לך לנסות לשאול בדף של מידע_אילתי‏

יסכו_נט‏
שמחה לדעת שהגיגיי מועילים למישהו נוסף מלבד לי עצמי.לכבוד הוא לי לקחת חלק בתהליך המשפחתי שלכם
רק לפני זמן לא רב מצאתי עצמי מהרהרת בשאלה למה אני בעצם כותבת פה ומשתפת את כל העולם בחיים שלנו. התגובה שלך ושל עוד קוראות "מעריצות סמויות" מספקות חלק מהתשובה.אולי...

נעמה מזזזזל טוב !!!!!!
הקטנה:"אמא,תראי,הידיים שלי... (העור התכווצץ כזה אחרי שהיתה שעה בגיגית האמבטיה)
אחותה הגדולה:"יש לך עור כמו של סבתא זקנה?"
הקטנה:"לא,כמו של סבתא רגילה. עדיף סבתא אילנה" (פשוט לא מכירה את המילה "זקנה")
הגיע הרגע
הרגע שכלל לא העליתי בדמיוני מה יקרה כשהוא יקרה
והנה-הוא כבר פה:

בת ה 9 שלנו התקדמה מהר מאד לאחרונה בתחום הקריאה/כתיבה. מצויין,סבבה,אחלה...
רק מה: עכשיו היא מתיישבת מול מסך המחשב שלי ורוצה לקרוא מה שאני כותבת כאן. הגיוני,לא? גם אותי זה היה מעניין לקרוא אם הייתי הבת שלי...
"מה,אמא,אני אוכל לקרוא את הסודות שאת כותבת באתר שלך?"
"זה לא סודות,מתוקה. אם כל העולם יכול לקרוא אז כנראה שגם את יכולה..."

מעניין איך והאם זה ישפיע על הכתיבה שלי...

אביב הגיע
עצי הרימונים מלבלבים,השקדיה והמשמש הוציאו פרחים,החמניות עומדות זקופות במלוא תפארתן הצהובה, שיחי העגבניות שלנו עדיין גדושים,עמוסי פרי
אביב הגיע
נועם עסוק יותר ויותר עם הציפורים,השבוע מעביר קורס טיבוע,שבוע הבא פסטיבל האביב הבינלאומי (הזמן בשנה שבו הכי הרבה ציפורים מגיעות לאילת)
אביב הגיע
חזרנו להליכות הבוקר המוקדמות שלנו,עם אור ראשון,ההרים האדומים ממזרח והצהובים ממערב,משב רוח בוקר רעננה,אוויר נקי,שמיים כחולים
אביב הגיע
יש לנו תינוק חדש במשפחה וכולנו פורחים יחד איתו. (גם שעות השינה שלי...) 4 ילדים מגדלים עכשיו את הילדה שבי.שמחה וששון בבית (ובלאגן,וכביסות ...)
אביב הגיע
התחלות חדשות מתדפקות על דלתנו. טוק טוק,מי שם? עורו,קומו משנת החורף שלכם. האביב כבר פה,והוא קצר (האמת שכבר מעכשיו הוא מרגיש כמו קיץ)
אביב הגיע
הוצאתי מבטני חיים חדשים לעולם וכעת נותרנו רק אני עם הצמיגים הישנים שלי שמחכים לשימון,לאימון.שגרה חדשה שתהיה חייבת לכלול גם כמה כפיפות בטן כל יום,אחרת אבוי אבוי לי ולצורה שלי (עד ההריון הבא... ששששש שנועם לא ישמע...)
אביב הגיע
גיגית האמבטיה של הקטנה משמשת את כולנו כבריכה לעת מצוא (עד שנמצא לנו אחת גדולה יותר...) וצינור ההשקיה כבר החל להשפריץ רעננות תחת חום השמש היוקדת (בחמסין של היומיים האחרונים זו היתה סיבה למסיבה...)

אביב הגיע
מתי אתם מגיעים?

מזל טוב מזל טוב ...אם חסר לך משהו לתינוק תאמרי לי ואשלח לך
מזדהה כל כך עם כל מה שכתבת, ישבתי לי בחוץ עכשיו ואמרתי לעצמי מילים כל כך דומות!

חזרנו להליכות הבוקר המוקדמות שלנו,עם אור ראשון,ההרים האדומים ממזרח והצהובים ממערב,משב רוח בוקר רעננה,אוויר נקי,שמיים כחולים

אין דבר שמעורר בי יותר קנאה (חוץ מזה שילדת עכשיו!) מהמחשבה על הליכה בשעות הבקר המוקדמות במדבר, אייייייייי אני מרגישה את כל גופי נפתח ומתרגש כאשר אני קוראת את המילים האילו.

תודה תודה

אה, ומזל טוב על הבחירה היפייפיה בשם, באר.
תודה לך הערסית_מהשכונה‏ . לא חסר לנו דבר,תודה לאל ולשפע שאנחנו זוכים לו.

אגב,כל פעם שאני נתקלת בכינוי שלך,נזכרת ב"עצמי מפעם"-בתקופה שעבדתי עם נוער בסיכון(חבורות רחוב ועבריינים צעירים),כמו זיקית,השתנתה התנהגותי ואופן דיבורי. התחלתי לקלל כל מילה שניה ולצעוק ברחובות וכאלו. נהגתי להתוודות בפניהם שאילולא החיים היו מביאים אותי להיות עובדת סוציאלית,לבטח הייתי עבריינית מבוקשת. (כמו שוטרים וגנבים,שהם בעצם עיסוקים מאד דומים,רק שכל אחד מהם התגלגל לצד אחר של החוק...)
כשגרנו במטע זכיתי לכינוי "ערסית" מהשכן המרוקאי שלי,והאמת שזה די החמיא לי...
בתקופת הטיולים (ההדרכות בארץ)דיברתי המון.יותר מדי ידע,המון מלל מיותר(כך אני חווה זאת,בדיעבד)
בתקופת הטיולים בחו"ל למדתי לשתוק ולהתבונן
כשנולדו הילדים ,פתאם השתנה קולי לרך-מתקתק-פוצי מוצי וכאלו (לא יותר מדי האמת...)
ואחרי אי אילו שנים,שוב-כמו זיקית,שיניתי טונים, ובאורח פלא הפכתי עצמי לגננת אנתרופוסופית רגועה ושלווה,הקפדתי על עברית תקינה ובשפה גבוהה (אם כי לקצב האיטי ולדיבור החרישי אף פעם לא הצלחתי להתחבר. יש משהו מת במונוטוניות של הדיבור והשירה-כפי שמקובל בחינוך וולדורף)

עדינה,
מוזמנת לבקר ולנשום קצת את אוויר ההרים המדברי "שלנו" (.יש מספיק לכולם,לא לדאוג...)
אשמח ללמוד ממך את נפלאות הכנת לחם השאור. כבר הרבה זמן מחכה למתכון "מנצח"

מוזמנת לבקר ולנשום קצת את אוויר ההרים המדברי "שלנו" יש מספיק לכולם,לא לדאוג...

מאחלת לעצמי להיענות להזמנה שלך בעתיד הלא רחוק.
לפני שנתיים בדיוק ליום ההולדת שלי לקחתי לעצמי חופש של יומיים (אני והתינוק בן חצי שנה) ונסעתי למצפה רמון. קמנו עם שחר, טיילנו, נחנו הרבה והקשבנו לרוח ולשקט, כל אחד בתורו.
היה מופלא.
ואני עוד יותר מאוהבת במדבר שבאיזור שלכם (היה לי רחוק מידי לנסוע אז לבד עם התינוק, שלא סבל נסיעות!) ואני מפנטזת להגיע בקרוב יותר רחוק.
לצערי מנסיבות שונות אין באפשרותי לעשות נסיעות ארוכות אבל ברגע שיתאפשר, אני לוקחת את הזמנתך ברצינות.

לגבי הלחם, לא המתכון הוא המנצח לדעתי אלא הלישה הטובה, ההתפחה הנכונה, המחמצת הפעילה.... בקיצור כל הדרך.
אז, כשנתראה אשמח לחלק איתך מהניסיון שלי.
עד אז, אם יש לך שאלות ספציפיות אני *תמיד* יותר משמחה לדבר על לחם בכל עת!!!!!!

נ_ע_מ_ה‏
וואי,כמה חיכיתי שתציעי...
כל כך שמחתי לשמוע שאולי אולי אזכה ללמוד ממך את רזי הכנת לחם השאור
מחכה לביקורך בקוצר רוח... (אמרת שאת לוקחת את ההזמנה שלי ברצינות,אז אני מרשה לעצמי לקחת את ההיענות לה ברצינות גם כן)

אז אחרי ההזמנה החמה שלך, ברשותך, אחשוף בפנייך משהו שבודאי יצחיק אותך ועבורי זה שיעור גדול,

זה זמן מה ש"הרגשתי" שאולי את לא מחבבת אותי יותר מידי.....
את צוחקת עכשיו?
והרי איזו סיבה יש לי לחשוב כך?
מעולם לא נפגשנו, אפילו בקושי כאן דרך האתר אבל מתישהו, אני אפילו לא זוכרת מתי, התגנבה לה המחשבה הזאת לתוכי ועל אף שידעתי שאין כל הגיון בזה עדיין כל פעם שכתבתי לך כאן משהו עשיתי זאת עם חוסר ביטחון מסויים. (אמנם כמעט תמיד אני כותבת עם חוסר ביטחון מסויים)
ומכיוון שלא מצאתי שום סיבה הגיונית להרגשה ניסיתי להתעלם ממנה.
ועכשיו, אני יושבת לי כאן וצוחקת מעצמי על הסיפורים שאני מספרת לעצמי.
ומודה לך על הפגנת ההתלהבות שעזרה לי להשתחרר מ"ההרגשה" הזאת!

טוב, אז כך אני חושפת בפנייך את חששותי, גם עם חשש קל אבל תוך כדי שאני אומרת לעצמי שאני רק אנושית עם כל מיני חולשות כמו לכולם וכיף לי להתוודות ולשחרר את הפחדים שמתגנבים להם בשקט בשקט ועוצרים את הטוב שבחיים!!!!!!

מה?

מה שעולה לי בראש דבר ראשון זה לשאול אותך : "מאיפה הבאת את זה"?

אבל היות ומדובר פה בשיחה וירטואלית,אז יש לי קצת זמן לחשוב לפני שאני מגיבה
והאמת היא,אם אני רוצה להיות כנה עם עצמי (ואיתך),האמת היא שיש לי מושג מאיפה הבאת את זה. לא זכור לי כמובן ההקשר אבל היות ואני מכירה את עצמי די טוב,סביר להניח שמתישהוא,באחד הדפים,התבטאתי בצורה ,איך לומר: חסרת טקט?
זה קורה לי לא מעט . בדיוק הרגע חזרתי משיחה בנושא עם חברה קרובה.לפעמים אני לא מספיק רגישה/עדינה בהתייחסות שלי לאחרים.מה שבעיני נתפס כשטויות (או שלא נתפס בכלל),עשוי להתפס כפוגע/מעליב עבור מי שמולי. אולי זה התיקון שלי בעולם(נעמה)-זה ללמוד להיות יותר נעימה. אולי לשם כך קיבלתי מלמעלה את השידוך שלי עם נועם,ללמוד איך לתקשר בדרכי נועם...
בחיים ה"אמיתיים" זה קורה לי כל הזמן, ואני משלמת מחיר יקר בעבור הצורך האינפנטילי שלי לומר כל מה שאני חושבת באותה שנייה או להתנהג כמו שבא לי, כמו הילדים. אין להם את הפילטר של לחסוך בהתבטאויות "לא מקובלות".הם אומרים הכל וישר בפנים,בלי מחסומים ,בלי מסכות.לא הרבה אנשים מסוגלים להכיל יחס כזה בלי להפגע ולהעלב.מבחינתי-זה לגמרי לא מכוון למקום כזה. אין לי כוונה רעה או רצון לפגוע במישהו.זה פשוט דפקט שלי שמשרת אותי כנראה, באיזה אופן מוזר (אולי מסנן מעליי קשרים בינאישיים שאינני זקוקה להם ואופן התיחסותי מבטיח שרק מי שבאמת אוהב אותי מספיק(ו/או שיש לנו איזושהיא עבודת תיקון יחד ),ישרוד ויהיה שם,קרוב באמת)

פה,באתר,יש משהו במדיום הוירטואלי שעוזר לי למתן את הנטייה הזו,לחשוב לפני שאני מדפיסה באיטיות אות אחר אות,למחוק ולשנות.
פה,באתר,יש לי הזדמנות ליצור לעצמי דימוי חברתי אחר. אני מנסה לעבוד על החלקים האלו,אבל פה ושם עוד מתפלק לי.
מרגישה כל כך מחוברת לילדה שבי,שמסרבת לוותר על ה"יציאות" האינפנטיליות האלו. הן חלק ממני ואני אוהבת את האמיתיות הזו,את הכנות,את הישירות,את הפשטות של להיות מי ומה שאני בלי עכבות. כמה חבל שיש לכך מחיר כה יקר- איבוד קשרים כה רבים שהיה לי מה לקבל וללמוד מהם.
במקרה שלך- שמחה ש"עלינו" על זה בזמן,ועוד לא "הפסדתי אותך"
הכנות שלי יכולה להיות לא נעימה,אבל יש לה ייתרון ניכר: היא מבטיחה למי שמולי,שמה שהוא רואה/מקבל-זה אמיתי לגמרי!
אם מתאים לך ושרדת את ה"סינון "הראשוני-את מוזמנת להיות חברה שלי

לא בטוחה שהצלחתי לבטא עצמי בבירור,אבל מי שמכיר אותי,בוודאי מהנהן עכשיו בהבנה: "כן,כן..."

פתאם שמתי לב לכך ששמך: עדינה, כנראה שיש לי שיעור חשוב עוד ללמוד ממך. טוב שאת פה וטוב ששתינו מספיק מודעות לדפקטים שלנו,כדי להיות מסוגלות להתגבר עליהם ולא לאפשר להם להיות לנו מכשול.
מצחיק שבכלל עוד לא נפגשנו ואפילו לא שמעתי את קולך...

טוב It all makes sense
אלך קצת אחורה בזמן ואסביר מעט על עצמי.
בגיל 7 עלינו לארץ מארצות הברית וגרנו במושב מודיעים (יישוב אמריקאי דתי של שלמה קרליבך) .
הייתי ילדה מאושרת בבועה הקטנה שלנו!
בגיל 13 הוריי חזרו בשאלה ועברנו לקיבוץ של השומר הצעיר... היינו 7 ילדים בשמלות של בית קטן בערבה עם פיאות...עם שמות כמו "דב ברל שר שלום"....
וכמה צחקו עלינו!

כעבור שנה כבר הייתי הילדה הכי מופרעת בשכבה.

מהרגע שעברנו לקיבוץ פיתחתי תחושת נחיתות גדולה והפער ביני לבין הצבר הישראלי תמיד כאב לי.
במיוחד הבוטות והישירות היו תמיד מושא לקנאה הגדולה שלי.
אני, האמריקאית הנימוסית ניסיתי ועדיין מנסה להשתחרר מרגשי הנחיתות האילו.
ותמיד חברותיי הטובות ביותר היו אילו שהיו הכי ישירות ובוטות והבנים והגברים שנמשכתי אליהם היו אילו שאמרו לי את האמת (המרה בדרך כלל!) ישירות בפנים.
כולל בעלי שיחייה הישיר מכולם! מהיום הראשון כמעט, ידעתי בדיוק למה בחרתי בו. שיעור קשה ומתמשך אמנם,
להרגיש שמותר לי וזכותי לומר את שעל ליבי אפילו אם זה יוביל לעימות....אווווווו המילה הכי מפחידה בלקסיקון שלי, ע-י-מ-ו-ת.
כמו ילדה, אני לומדת את זה בעיקר דרך החיקוי, רואה איך הוא עושה את זה יום ויום ומחקה אותו.
כמה אני מרגישה חייה וערה כשאני מצליחה לתת לעצמי להתבטא בחופשיות!!!!!

לכן לא מפתיע אותי שפיתחתי חוסר ביטחון מולך אפילו שאנחנו לא מכירות, כנראה שהלך רוחך עובר דרך מילותייך.
לא היו ביננו אפילו חילופי דברים כאן באתר אבל כנראה שאפילו דרך העולם הוירטואלי אפשר "לקלוט" דברים.
ואני נמשכתי בטבעיות למה שכל כך מרתיע אותי וכל כך אני מעריכה.

אני שואלת את עצמי אם כל חיי הדבר הזה ילווה אותי?
ואני עונה לעצמי שכן, השיחרור הוא אף פעם לא סופי ומוחלט, הוא ארוך ומתמשך ואינסופי!

וואלה...
איך הכל בתואם...

תודה לך עדינה על השיתוף. נחמד לשמוע מישהו שמעריך את הישירות והפתיחות שלי. בדר"כ היא זוכה לגינוי מכל הסובבים אותי (גם ממני עצמי לפעמים)

הי בוקר טוב.
רק רציתי לומר שאני קוראת אותך וזה נפלא.
היום במיוחד עם קפה של אור ראשון.
אז מכל הלב, לכולכם, בוקר טוב
_בן_עמי‏_
שכחתי להודות לך על ההפנייה לספר "הזאב הלבן". קראנו אותו בנשימה עצורה. באותו יום הכביסה/הכלים ושאר משימות הבית נאלצו לחכות עד שסיימנו לקרוא,עד המילה האחרונה. איזה סוף מרגש...
מומלץ מאד לכל ילדי החינוך הביתי שחיים את הטבע בנשמתם,שנושמים אותו בחייהם...
וגם להוריהם...
בס"ד

עוד סיבה לדחות את משימות הבית:
"אמיל", ו "נווט העמיץ". ספר מדהים.
flower flower flower
לא מזמן , באחד מהלילות בהם נדדה שנתי (טוב,זה היה לפני הלידה...)דפדפתי לי בדף מה_קיבלתי_מבאופן‏ והרהרתי לעצמי מה באמת קיבלתי,ומה אני מקבלת עכשיו,כל רגע בחיי,בהווה.
יודעת מה אני חשה עכשיו. חשה תחושה שאני לא לבד,שיש עוד שכמותי,שיש מי שמלווה אותי ומתבונן בחיי,גם אם מרחוק,ומזדהה,ומכיר,ומבין,ומרגיש נוח להיות במחיצתי,לקרוא אותי,לחוות איתי.
יש משהו ברובד הוירטואלי הזה שהוא קצת מתעתע,כי נוצרת פה תחושת אינטימיות שסותרת את העובדה שגם זרים שאינני מכירה, במרחק יבשות, יכולים לקרוא אותי באותה נשימה.
אסביר למה כוונתי: ישן אצלנו בחצר כעת אופק, כן, פשוט_אופק?, עם בתו מומו ואמה אריקה ומרב. עם רדת החשיכה(בדרכו למצריים,מי שלא מעודכן...),חנו את האופניים המגניבות שלהם בכניסה לביתנו,דפקו בדלת,ונכנסו. ככה. ואיך זה מרגיש נוח ונעים וברור מאליו שיש לו מקום פה איתנו. ברור לו וברור לי. אנחנו הרי מכירים כבר,מבאופן...
אז נכון שזה כבר הביקור השני שלו אצלנו (פעם ראשונה ביקר בשוק הקח-תן והביא תפוזים אורגניים מהגליל)ובכל זאת...
יש משהו כל כך נינוח במפגש עם מישהו שכבר מכיר אותך,בלי "להכיר"... כלומר-מישהו שכבר קורא אותי פה באתר,מכיר פרטים כל כך אישיים מחיי,מהאופי שלי,יודע מה משמח אותי ומה קשה לי,מישהו שעזר לי,שהתייעצתי איתו בעניינים שונים,ופתאם הוא פה,כמו קליק אחד על העכבר,קופץ ממסך המחשב ומבקר בביתי,בממלכה שלי. אופק... מרגיש כמו קרובי משפחה. כאלו שגם אם הם גרים רחוק ולא ראית אותם שנים, ברגע המפגש זה מרגיש קרוב.
וכלל לא שוחחנו. אני הייתי עסוקה בהשכבת הקטנטנים שלי לישון ובעיקר נועם אירח להם חברה. בקושי החלפנו כמה מילים, ועדיין-זה מרגיש קרוב.קרוב מספיק כדי שאמסור לידיו את התינוקי הצורח שלי לסיבוב בחוץ ואקבל חזרה תינוק רגוע,נרדם בזרועותיו של "זר" . האמנם זר?
זרות אינטימית . יש סרט בשם הזה,לא? ניסוח מדוייק.
עכשיו נדמה לי שאני כבר יודעת לנסח מה קיבלתי מבאופן: קיבלתי חברים.אמיתיים. כאלו שאפשר להרגיש נוח לנחות אצלם בבית בכל מצב,בכל שעה, והם יקבלו אותך בזרועות פתוחות. אני יודעת מה קיבלתי מבאופן קיבלתי את הזכות להכיר את אופק וקיבלתי ממנו עוד זווית ראיה, על איך לתת אמון בעולם,לסמוך עליו שהוא נותן לך את כל מה שאתה צריך. בדיוק!לא פחות ולא יותר.

תודה

השעה שתיים בלילה ואני מוצאת עצמי עירנית (משום מה... ולא,לא אכלתי שוקולד...)
מסדרת ומנקה את המטבח, ומהרהרת
אופק,זה שישן אצלי על החול בחצר (כן,על החול.המזרונים בסוכת הזולה שלנו הם כנראה מותרות לסגפן שכמותו...צודק,אשכרה,אם כבר לישון בחוץ,אז לפחות להרגיש את האדמה)
אופק הזה,הוא לעולם לא יצטרך לשטוף כלים של סירי הבישול,כי הוא לא מבשל!וגם לא לשפשף את פינגאן התה המפוייח מהמדורה,כי הוא בכלל לא שותה תה (חם,כאילו דא...)
אופק הזה,לא יצטרך לזרוק את שאריות האוכל לקומפוסט,כי אין לו ממש שאריות...
אופק הזה,לא צריך לסדר את כל השמונצץ של הילדים שמפוזרים בכל הבית,כי אין לו כאלו
אופק הזה,לא צריך לחשוב איך לעזור לבת שלו להכין סבון טבעי (כן,זה מה שהבת שלי ציפתה ממני לעשות היום), כי הוא בכלל לא מסתבן בשום סבון
אופק הזה לא היה צריך לעשות כביסות כמו שאני מפעילה באמצע הלילה,כי בקושי יש לו בגדים.
אופק הזה לא צריך להכין אוכל למחר,כי הוא בכלל לא מכין אותו. הוא פשוט מלקט להנאתו מגן העדן הקיים (שרובנו מתעלם מקיומו,לטובת גאנק מודרני)
אופק הזה,לא צריך לסדר את ערימת הנעליים הזרוקה כהר בערימה בכניסה לבית,משום שאין לו צורך בכל כך הרבה נעליים (ולמה לי יש צורך? אני תוהה ביני ובין עצמי.למה לעזעזל יש לנו כל כך הרבה נעליים בבית,שכל ערב בסוף היום,הדלת לא נפתחת מרוב הערימה הפזורה סביב.???)

בקיצור
בסה"כ הבן אדם קפץ לביקור,להניח את הראש במקום שנחמד להעביר בו את הלילה,ומבלי משים,הוא מעורר אצלי כל כך הרבה דברים.
למה אני זקוקה לכל ה"דברים" האלו?...
למה שלא אחיה גם אני חיים פשוטים יותר,עם פחות,הרבה פחות,שהוא בעצם הרבה יותר?

קוראת ונהנית flower
גם אני קוראת ונהנת...happy
בדיוק חשבתי עלייך הלילה,
תהיתי מתי נשמע ממך והנה אני פותחת את מה חדש ורואה שכתבת וכמו עדי וטליה, _קוראת ונהנית_
מזדהה כל כך והולכת מיד להיפטר מכמה זוגות נעליים hilarious (באמת)
תודה
בס"ד
לנעמה
קיבלתי תשובה בדף הבית-
אמיל- זה ספר ישן מאוד על ילד מדהים שהופך את כל הכפר.

סתם ראיתי במקרה את הנ"ל ונראה לי שהמחברת זו "אסטריד לינדגרן" (כל הספרים שלה נחמדים מאד)
ואי הילדים קראתי פעם ולפי חיפוש בגוגל נראה לי שזו "מירה לובה"

שבע
קוראת ונהנית ולומדת המון ממך. תודהflower
<וחולמת לטייל שוב במדבר או סתם לשבת על איזו גבעה ולהתבונן בכחול של השמיים שנושק לצהוב של הגבעות... מתי את ממשיכה עם שומרי הגן וסופשבוע למשפחות במדבר?>
שלום אמא
אז ככה:
אופק ומשפחתו המשיכו במסע האופניים שלהם לחצות את הגבול למצריים,ואנחנו נותרנו פה עם שקית האוכל שהם שכחו במקרר.
נו,ו...
כמו ילדה קטנה שמנסה למדוד את נעלי העקב של אמא ,כשהיא לא בבית...
אני ניגשת לשקית במקרר,מוציאה בחשאי (כאילו שמישהוא מחכה לתפוס אותי מעבר לפינה...) ובוחנת את תכולת העשבים: זה..?וזה,מה זה?בואי,תנסי... לא,לא...מה יש לך לעשות עם העלים האלו...תעזבי את זה. זה לא שלך... זה רק במקרה נשכח פה במקרר שלך... אבל שום דבר הרי לא קורה "במקרה"... יש סיבה... תנסי,תני לק/ביס/נגיסה...איך אוכלים את זה?....עזבי...

הם המשיכו במסעם,ואני נותרתי לי פה עם שקית העשבים,ועם המחשבות שלי ,עם ההשוואה הבלתי נמנעת בין החיים שלי ושלו.

איכשהו,מהלך כל היומיים וחצי שהיו איתנו,לא יצא לנו כלל להתעסק בסוגיית העלים הירוקים.אפילו שכחנו לעשות לסיבוב בגינה כדי לזהות עשבים אכילים. בטיול בוקר רגלי בבבאר אורה הישנה אופק מתוודה שהוא לא מתמצא בצמחיית המדבר וציפיותיי התנפצו ונמוגו לאיטם,פינו מקום לאווירה הנינוחה ששרתה עלינו בביחד שלנו ושל הילדים.ידעתי שהם אמורים היו באותו הבוקר לסוע לאילת,לשגרירות המצרית,אבל הזמן זרם לו והם יחד איתו,לאיטם, מאפשרים לעצמם לזרום עם המציאות המתהווה ,פשוט נענו לבקשת ילדתם להישאר אצלנו עוד יום. הילדים שמחים,וגם אני.למדנו להכין פת שמש טעימה ביותר(קרקר פשטן עם ירקות טחונים,תחליף ללחם) ועוגת יום הולדת לאריקה (לא אפויה כמובן)שלוש שכבות בצבעים חום/כתום/ורוד,מלאה כל טוב.בתי שואלת את אופק בהיסוס בשעת ההכנה:"היא תהיה מתוקה"? (פשוט יש לנו מתכון מאמא שלו של "עוגת בלי"-בלי סוכר/ביצים/חלב,ולדעת נועם והילדים היא גם בלי טעם...) "בטח" הוא משיב לה. ואכן-היתה מתוקה,מאד,ונראתה נהדר,עם קישוטים והכל, אבל פשוט לא "ערבה לחיכם" של ילדיי.

הימים חמים.בשיא הצהריים אני מדליקה את המזגן, בהתנצלות משהו,שוב-מרגישה את הפער באורח החיים שלנו,את השונות שלנו ושל ההרגלים שלנו.
לי למשל יש הרגל,מן תחביב כזה, לשעות הפנאי, קוראים לו "עבדות". כנראה שאני אוהבת את זה ,להיות עבד לבית ולאחזקתו,כי פתאם אין לי הסבר אחר שיכול להניח את הדעת ל למה אני עסוקה שעות כה רבות ב,משימות" הבית. מנקה,מסדרת,כביסה,כלים,בישולים,עוד כביסה,עוד כלים...
לעזאזל,אלו החיים שאני קוראת להם "חיי חופש"?
במהלך היומיים וחצי שהיו איתנו לא החליפו בגדים אפילו פעם אחת ואנחנו-איך מילאנו כבר 3 מכונות כביסה ??? ולמה??? מה העניין הדבילי הזה להחליף את החולצה שהתלכלכה בחולצה נקייה. לשם מה? הרי ממילא היא תתלכלך שוב בקרוב... אז ברור שאם זה עם קקי/פיפי של איילת או באר,אז מחליפים,אבל חוץ מזה-מה כבר כל כך נורא בקצת ליכלוך. הרי לא מדובר פה על אקונומיקה או חומר כימי אחר(השם ירחם) אלא בסה"כ קצת חול או אבק או כמה טיפות שהשפריצו מהתפוז. אז מה הסיפור?

כשהצעתי להם בתמימותי להתקלח,ענו ש... נו,מה ענו לדעתכם? "מחר נהיה בים" (אבל זה מלוח כאילו... כזה...) "יש שם מקלחות על החוף,לא?" ניסתה אריקה לצאת מהמבוכה...
פעם קראתי שאופק כתב שהוא מתקלח רק במעיינות טבעיים. לא נראה לי האמת. זה בטח מן גימיק תדמיתי כזה שנדבק לו. לא ייתכן הרי.

פיהוק
אני עייפה
עייפה מההשוואה המיותרת הזו
עייפה מהחיים שלי שפתאם בכלל לא נראים לי כחיי חופש
כמהה לצאת למסע נדודים שכזה ולהשאיר מאחור את הבית ,שייחנק עם כל המשימות שלו.(יאבללה,רק שהן לא ירדפו אחריי,המשימות...)
עייפה
מנסה לגרש את כמיהתי,דוחקת אותה עמוק פנימה. נראה אותך יוצאת... נתראה בחלום
פיהוק
לילה טוב

נעמה
חבל על התסכולים, מאמינה שתאמצי מדרך חייו של אופק מה שנכון לך.
אופק חי את חלום חיי. למה חלום זה לא התגשם?..בגלל אלף סיבות
כשפגשתי את אופק כמעט נכנסתי לדיכאון שהוא חייאת חלום חיי, אך מהר מאוד למדתי להנות לשמוע על חייו ולהמשיך לחיות את חיי שכמובן כל הזמן עוברים שינויים.
שרית_אמיר‏,

חייו של אופק רחוקים מאד מלהיות חלום חיי.

כן,הייתי רוצה להיות יותר מחוברת לטבע.
כן,הייתי רוצה לאכול יותר ירוק וחי ופחות מבושל
כן,הייתי רוצה להצליח לשחרר עצמי מעול משימות הבית ולחיות יותר בחוץ (טוב,חוץ מהימים החמים שבהם אני מחוברת למזגן כמו לאינפוזיה...)

אבל...

אופק הוא אדם,שלם,עם איכויות ומגרעות. ולא,לא הייתי מחליפה את המגרעות של חייו במגרעותיי שלי. לא. בשום אופן! אשמח ללמוד את חלק מהאיכויות,אבל עסקת חבילה-אני לא קונה.
לחיות טבעי זה לא רק להיות יותר בטבע ולאכול יותר בריא. לחיות טבעי,זה לחיות כמו שנכון לך ומתאים לך לחיות . אופק מציג עצמו לא רק כטבעונאי,אלא גם כמי שמאמין בפוליאמורה למשל,וזה משהו שאני ממש,אבל ממש, לא מתחברת אליו.

בקיצור-

אני כבר חיה את חלום חיי. קוראים לו נועם והוא אוהב אותי ואני אותו ואת ארבעת פלאי העולם שלי. טוב לי ואני אוהבת את החיים
וזה לא אומר שאסור לי לפזול קצת לצדדים ולקנא במי שמצליח לחיות יותר קרוב לאמא אדמה

בס"ד
_אני כבר חיה את חלום חיי. קוראים לו נועם והוא אוהב אותי ואני אותו ואת ארבעת פלאי העולם שלי_
heart heart heart heart
נהנית לקרוא את הבלוג שלך!

(אגב, אני תפרתי לליאת את המנשא, זה מה שנקרא מנשא_מסורתי‏ (בדף יש יש רשימה של נשים שתופרות כאלה). לי יש אחד כזה מוכן - בראש דף הבית שלי יש קישור לתמונות שלו, אבל אם את רוצה אני יכולה לתפור לך אחד מבדים דקים יותר).

ה לא אומר שאסור לי לפזול קצת לצדדים ולקנא במי שמצליח לחיות יותר קרוב לאמא אדמה
זהו שאמרתי
לחיות טבעי זה לא רק להיות יותר בטבע ולאכול יותר בריא. לחיות טבעי,זה לחיות כמו שנכון לך ומתאים לך לחיות .
כן, אבל להדליק מזגן זה בוודאי לא טבעי, נכון? ואני כותבת את זה לא בנימה מאשימה או מטיפה, אלא כעובדה.
גם אני מדליקה מזגן (אבל רק באוטו, בבית לא צריך באזור שלנו, וגם אין לנו...). happy
כמעט כולנו כאן ב"באופן" נהנים בדרך זו או אחרת מן הנוחיות שמעניק אורח החיים המודרני, אבל משתדלים לפחות בחלק מהתחומים לעשות מאמצים אקולוגיים...
גם אני מאוד נהנית לקרוא אותך..

לפעמים תוך כדי קריאה אני מרגישה שאת חייה את החלום שלי happy
(כמו בטבע - אוכלים ונאכלים...)

לנעמה בתי הייקרה! "באר לחי רואי"
השם שבחרתם לתינוק החדש ייפה,מקורי,ומתאים ל"חיים חדשים במדבר",וכל כך למה:
אברהם אבינו כשראה שאשתו שרה עקרה, לקח אשה שנייה(בהמלצת שרה) את הגר.
אחרי ששרה ילדה בגיל 90 בן-את יצחק,הייתה זו אותה שרה שביקשה את אברהם לגרש את הגר, ויישלכם אברהם המדברה!
וכך הלכה הגר עם בנה ישמעל בחום המדברי וחשבה שהם ימותו במדבר מצמא.

והנה מופיע מלאך אדוני ורומז לה כי יש חיים במדבר,ולפתע היא מגיעה עם תינוקה-ישמעאל לבאר מיים,ורק אז הבינה את משמעות חייה,ותקרא לבאר:"באר לחי רואי",קרי הבאר שהביאה אור לחיי,וטעם לחיי(בראשית ט"ז).
"ויצחק בא מבוא באר לחי רואי,והוא יושב בארץ הנגב,ויישא עיניו ויירא גמלים.
יצחק התקרב לבאר לחי רואי,ושם מבטו הצטלב עם מבטה של רבקה,התאהבו ממבט ראשון.מאז מיפגש יצחק ורבקה ליד הבאר,הפך הבאר במקורותינו למקום מפגש של זוגות אוהבים."הטי כדך השקיני מיים" התרחש גם לייד הבאר שהוא גם נווה מדבר.
הבאר היא אפוא גם מקור חיים,כפי שהייה להגר
וגם מקור לאהבה,מיפגשים,והתהוות זוגיות חדשה.הבאר כמשרד שידוכים העתיק ביותר בטבע,ובמדבר.
מי ייתן ותגדלו את באר לחיים טובים ולשלום.
אבא חנוך

שלום אמא מה שלומך?
בוקר טוב עולם

אני פוקחת עין וחצי אחרי שינה קטועה וקצרצרה בלילה ארוך. מה,היה לילה? לא שמתי לב... הקערה,איפה הקערה? פי-פי אני אומרת בצליל מנגינתי לתינוקי שלי שרק התעורר ואמא שלו החליטה שמהיום ננסה להיות בלי חיתולים. לא ממש עושה עליו רושם. הוא רוצה ציצי,לא פיפי. טוב,נו,מילא... בעצם כן. פיפי. קשת ארוכה משפריצה על הקיר. אני מנסה לכוון לקערה. לא.על הרצפה,לא,בעצם נרוץ לכיור,ובדרך-החולצה שלי רטובה. מאוחר מדי.

"אוטו זבל" קוראת הקטנה ורצה החוצה לקראת משאית הזבל. חברים שלה. כל יום שני ושישי. (איזה יום היום?)

"סוכריות,סוכריות,מי רוצה סוכריות?" הבן מכריז ובידיו אשכול עגבניות שרי שקטף בגינת הירק
הקטנה רצה בעקבות הקריאה הנרגשת. "סגרי את דלת הרשת אחרי שאת יוצאת,הזבובים.." לא מקשיבה. כמו מגנט רצה אחרי ה"סוכריות"

פיפי. תינוקי מתחיל להשפריץ אבל הדרם נעצר לקול קריאת הבהלה שלי.פיפי,פיפי,רגע,איפה הקערה?תביאו לי את הקערה. הנה,הנה,עכשיו תמשיך,מסכן,סליחה שעצרתי אותך. תעשה חמודי,תעשה. "פי-פי" אני אומרת בקול רגוע הפעם,חצי מנגינה שכזו. ודווקא עכשיו-יוק. נדה. אין כלום. לא יוצא. נווו בוא תעשה פיפי חמוד קטני. עכשיו אמא מוכנה עם הקערה בין הרגליים.(איך מכוונים את הבולבול לקערה לעזאזל?)
זהו? אין יותר? נו,טוב... אחרי שתי דקות שחיכיתי,אני מורידה את רמת הכוננות ו... הנה זה בא,ישר בפנים."תינוקי עשה לאמא פיפי בפרצוף!!! הא הא כולם צוחקים...

הבת הגדולה:"אמא,אני קוטפת את השומר,הוא כבר גדול,יצאו ממנו שניים..."
"לא,רגע,חכי,אל תקטפי הכל עם השורש. חותכים רק את השומר והשורש מצמיח חדש" אח...מאוחר מדי. שורש עצום מימדים שאליו מחוברים שני שומרים גדולים. "יאמי יאמי" מוצצים כולם את הענפים-עלים.

קטני עושה עוויתות של מאמץ .קקי? רוצה קקי קטני? מכוונת לקערה ו.. כלום. אולי בכל זאת?לא?...
כן!דווקא כן. הצליח לנו הפעם. זה לא במקרה. הוא ממש הבין (ואני-הבנתי אותו. קלטתי את הקטע בדיוק בזמן) ועשה כשאמרתי לו,ישר לקערה. איזה קסם. תינוק בן חודש לא יאומן. ההצלחה נותנת לי מוטיבציה להמשיך על אף הבלאגאן הנלווה

הבן לגדולה:"בואי נשחק במכס ומוריס...את מוריס!" הקטנה: היא ששר (שחר),היא לא מוריס.
(בהשראת הסרט וידאו שקיבלו מתנה מסבא וסבתא. מיותר וממש לא חינוכי. מה יש לו, לדור ההוא מהעלילות המטופשות האלו?)"מה עדיף? להרוג תרנגולות או לגנוב קמח?" טוב, אמא לא אוהבת את המשחק הזה,אז בואי נשחק שאת חולה ואני מטפל בך."קודם כל תנוחי,אני אשים לך מוזיקה רגועה. "איי,איי,כואב לי פה..."תחשבי על משהו אחר ואני בינתיים אעשה לך רייקי.לא,תביא תחבושת. תחשבי חיובי."...
"תחלישו את המוזיקה. קטני ישן (איך הוא ישן בכל ההמולה הזו,לא ברור לי...טוב,ילד רביעי...)
"הדלת,סגרו את הדלת. הזבובים... תעיפו מקטני את הזבובים,הם מציקים לו לישון. נו... תעיפו אותם... הדלת!!!

הגדולה:"אמא,אני רעבה" הקטנה :קחי אוכל (מביאה לה ביצה בגביע וירקות בסיר ממטבח ה"בכאילו"שלנו. לא,אמא,אני רעבה באמת. "תיכף נאכל (האמת שכבר שעתיים אנחנו בתהליך הכנת ארוחת הבוקר. כבר 13:00 שתבינו...) לכו תקטפו חוביזות ובצל לסלט. גם פטרוזיליה. "אבל אני לא אוהב פטרוזיליה בטחינה,אמא,אל תשימי פטרוזיליה בטחינה" אני לא שמה בטחינה. זה לסלט. לא רוצה,אז אני לא אוכל את הסלט! טוב,בסדר,בסדר,אני אשים בצלחת נפרדת. רק תביאו כבר..
הקטנה עם המספריים בחצר: " אמא קחי " מגישה לי עלים שקטפה. אוי,זו כוסברה,לא פטרוזיליה.
הגדולה:"אמא,אני רעבה. אפשר כבר לאכול? פיפי. איחחחחח אמא,הוא השפריץ על הסלט,איחחחח "אני לא אוכל מזה. "זה בכלל לא הגיע לקערה של הסלט,זה רק פה,מטפטף משולחן האוכל.. שטויות.זה לא רעל... נו,די תפסיקו..תאכלו כבר... "אמא,אמא,את מרוחה בקקי על הרגל,איחחחחח
יופי. ממש נהדר. הלכה הארוחה והלכה לי המוטיבציה עם כל הרעיון הטפשי הזה של בלי חיתולים. מה אני צריכה את זה?

"אמא,סבתא בטלפון,קחי אותה. " הלו? כן,הכל טוב... אחלה. סבבה.
הקטנה:"אמא,תנגבי לי,עשיתי קקי." איפה?(היא לא חזרה מכוון השירותים,משהו חשוד פה...)פה, ברח לי בדרך..."טוב,חכי רגע, אני בטלפון (הולכת להביא נייר). איפה את?בואי הנה, (נשכבה בינתיים על הפוף) אוי,לא, לעזאזל,לא עם הקקי על הפוף,רגע... חמוד,סגור את האש,מהר,נשרף לי האוכל..אני מעבירה לגדולה את הטלפון:"קחי,דברי עם סבתא רגע."הלו? סבתא? מה שלומך? אצלנו הכל בסדר...

אני לבן:"תעשה לי טובה,תוציא את הבקבוקים האלו החוצה (מילא את כל הבית בבקבוקי פלסטיק וזכוכית. גילה לא מזמן שאפשר להביא אותם למיחזור ולקבל כסף תמורתם. פעם היה מבקש ללכת לים לאסוף אוצרות –יענו צדפים וכאלו. היום הוא אוסף רק בקבוקים כל היום)
"אמא,נוסעים לאילת היום? הבטחת שנחפש קופות צדקה לעניים.."לא יודעת,נראה.אולי ביום של השוק. ליד השוק יש חנות עם קופות צדקה." כן,אבל יש שם רק לחיילים ולדתיים,ואני רוצה לתת לעניים.
"לאאאא אמא,היא לוקחת לי..תביאי... (הגדולים מנסים לספור כמה כסף כבר יש להם והקטנה נהניית לשחק בהכנסת מטבעות לחור בקופסת הצדקה (אחלה מוטוריקה עדינה אגב...) תביאי! תקחי אותה מפה,אמאאאא. "רגע,אני מניקה ... פי-פי אני אומרת (כבר למדתי את דפוסי הפישתון שלו. איך שהוא מתחיל את השלוק הראשון ביניקה-זה יוצא מהצד השני. הפעם אני מוכנה. חיתול בד פשוט מתחת לתחת.
אנחנו לומדים אחד את השני. אמאאאא, אמאאאא

טוב,ברור לכם שתיארתי כאן תקציר מקוצר ביותר,דוגמית קטנטונת מהיום הראשון שלנו בלי חיתולים לקטני. ואולי האחרון???

סוף היום מגיע.השמש כבר שקעה. אני מתחילה את הספירה לאחור. תיכף הכל ייגמר. אח,כמה חמודים הם בשנתם. אני מדמיינת את השעה האחרונה שתיכף תחלוף לה . הקטני ברגעי חסד,מחייך אליי ו.. צוחק!!! קיבלתי מתנה בעבור ההשקעה שלי בו היום. הוא צחק! צחוק ראשון . בן חודש ושבוע.
כמה הרבה אני מוכנה להשקיע בעבור שבריר השנייה של החסד הזה. החיוך הראשון שלו.שלי. שלנו.

היי נעמה,
התגלגלתי מצחוק, הקערה, הפיפי, הסלט.........!!!!!!!

רציתי להגיד לך שאחרי הרבה ניסיון שלי עם הבלי חיתולים מה שאני עשיתי זה:
אספתי המון זוגות מכנסיים (שיהיו לי במקום חיתולים), הלבשתי אותם כל הזמן במכנסיים נוחים ואז ברגע שחשתי שהם אולי צריכים פיפי או קקי הורדתי והבאתי אותם לכיור או אמבטיה או בחוץ (אף פעם לא הצלחתי מעל סיר, זה הלך ישר לקיר ממול, מסתבר שיש בנים שהבולבולים שלהם יורדים באופן טבעי למטה, אבל של הבנים שלי הולכים בזוית ישרה קדימה או למעלה!).
כך, אם יוצא להם לא בזמן שאני כוונתי אליו (שזה היה רב הזמן tongue) רק צריך להחליף מכנסיים ולא את כל ארוחת הבקר blink !!!!!!!!

אגב, עם הראשון שעשיתי איתו ללא חיתולים ניסיתי בפעם הראשונה כשהיה רק בן שבועיים בערך, היה מרגש אבל מעייף בצורה לא נורמלית, בסוף היום הרגשתי כאילו רצתי מרתון, הייתי תשושה לגמרי והפסקתי.
התחלתי שוב כשהוא היה בן 5 חודשים, אז כבר הכל היה רגוע יותר, היתה יותר שגרה ונינוחות בבית, לי היו יותר אנרגיות והלך הרבה יותר טוב.
תמיד אצלי היו המון פיספוסים אבל שמתי לב שהדבר שהיה חשוב בעיקר זה לא האם אני מצליחה לזהות מתי הוא צריך פיפי קקי, אלא רק זה שאיבר המין שלהם והצרכים שלהם לא היו מוחבאים מהם וכך בגיל מאד מאד צעיר הילדים שלי כבר היו מודעים לגמרי לצרכים שלהם ומאד בקלות ובטבעיות עברו לעשות את הצרכים בשרותים.

בהצלחה!!

איך מכוונים את הבולבול לקערה לעזאזל?
מניסיון:
כשאת אוחזת בתינוק עם הידיים, ומצמידה אותו בגבו אלייך, אצבע אחת, זרת מתיישרת ומכוונת את הפין לכיוון הרצוי. (הידיים אוחזות מתחת לברכיים נכון? בתנוחה דמויית כריעה). מקווה שהבנת.
היי נעמה,
התגלגלתי מצחוק, הקערה, הפיפי, הסלט.........!!!!!!!

אין לי המצלצות ותובנות בנושא,
רק חיבוק והרבה אהבה.
flower

בס"ד
לנעמה בתי הייקרה! "באר לחי רואי"
השם שבחרתם לתינוק החדש ייפה,מקורי,ומתאים ל"חיים חדשים במדבר"

הוא כותב מקסים, כייף לקרא.
שלום אמא מה שלומך?
אני אואבת אתך
hurray
3:30 בלילה
אני ערה,ו...לא,אני לא עצבנית בכלל.כבר 40 דקות עסוקה עם קטני שלנו,וראו זה פלא-את מקום העייפות וחוסר הסבלנות תופסת התרגשות רבתי.(.איזה מן ביטוי זה?ניחא...)
אז מה כבר כל כך מרגש???
ובכן,מרגישה שעברתי עוד שלב ,עוד קפיצת דרך במסלול המכשולים שתמיד נדמה היה שניצב מולי,ופתאם כבר לא...ואולי הוא מעולם לא היה באמת ורק אני הנחתי שהוא שם?
כמו משחק האתגר- לחבר 9 נקודות בלי להרים את העיפרון מהדף,מכירים?שצריך לצאת מהמסגרת כדי להצליח? (נו,מי לא יודע,סבא צולע,מי לא מכיר-סבא צעיר.....)
אני רק צריכה לעשות סוויטש במוח שתוכנת כל כך הרבה שנים על הנחות ייסוד מסויימות,ומי אמר שאי אפשר אחרת? נזכרת בציטוט דבריה של בשמת באחד הדפים:"בנות,אנחנו משחזרות פה ידע עתיק"

אז הנה פרוטוקול נסיונות ה לגדל_ילדים_בלי_חיתולים‏ שלנו להיום:

הנחת יסוד ראשונה שנבדקה: שתינוק לא עושה את צרכיו כשהוא בתנועה. אני נושמת עמוק ובבטחון ואמונה מכניסה אותו צמוד לחזי,במנשא,ללא שום "הגנה"(יענו בלי חיתול...).לא צריך הרי,הוא לא יעשה תוך כדי תנועה. ואכן-הקסם עובד. קטני נרגע , צמוד לפעימות ליבי הנרגשות. מה צריך יותר מזה? אני נענייתי לו. הוא נענה לי. שעה של שקט ורוגע. כשעושה סימני התעוררות,אני מייד מרגישה. הוא הרי צמוד אליי. מורידה מהמנשא,מציגה אותו מול הגיגית. עכשיו הוא אמור לעשות פיפי,כן... כן! פי-פי. לא,רגע,הוא מתמהמה ואני,מפטפטת עם חברה,מאבדת את הקשב לרגע,ו-הנה זה בא. פיספוס מיותר. הרי ידעתי שזה יבוא. רק עוד קצת סבלנות. מילא. פעם הבאה.

הנחת יסוד שניה שנבדקה: שתינוק לא עושה פיפי מתוך שינה. הוא יתעורר ויסמן שהוא צריך,אם רק יידע שאמא נמצאת שם כדי לקלוט את הסימן שלו.
קטני נרדם כבר מזמן לשנת הלילה שלו ואחרי שעתיים גם אני פורשת לשנת הלילה שלי.אחרי אי אלו שעות (לא אומרת,כדי לא לעשות עין הרע)ברגע שהוא עושה את התזוזה הכי קלה-אני מתעוררת בקפיצה,מוכנה למערכה.מהר,להוריד את המכנסיים וחיתול הבד הרב פעמי ששמתי לו לפני השינה,ציק צק,הנה הגיגית,קדימה,חבר,אני מוכנה..." פי-פי" אני אומרת ומחכה לתגובה. לא. לא רוצה. לא צריך כנראה,הייתכן? רגע,מה זה? החיתול הרב פעמי רטוב,אויש,איחרתי את המועד. לא נורא,מילא,פעם הבאה.אני מתחילה להניק כשהקערה למרגלותיו (יענו מתחת לתחת). הוא מתמסר ליניקה אבל אני לא ממש רגועה. כל הזמן עוקבת אחרי עוויתות פניו. אולי זה הסימן?עסוקה יותר מדי בלנסות לכוון את התנוחה כדי שאם פתאם זה ישפריץ-הקשת תגיע לקערה ולא עליי/על המיטה. בסוף מרפה. הוא הרי עשה כבר,עזבי.אני קמה איתו לטיול בבית. שנינו כבר התעוררנו לגמרי מכל האפיזודה הזו. האם כך זה אמור להיות? הרי יש לי תיכנות במוח-לעשות הכל כדי שימשיך לישון,כדי שאני אוכל להמשיך לישון. אז מה כל ההתעוררות הזו באמצע הלילה? באמת, לשם מה? אולי,רק אולי,מתגנבת מחשבה למוחי,אולי,אולי כי זה מה שהוא צריך ? אני מתיישבת על הספה והוא רכון בזרועותיי,בוהה בי בעיניים מלאות אהבה ובטחון. מלא. תודה אמא שאת קשובה אליי,לצרכים שלי,לרצונות שלי.
לא ייתכן,משהו חשוד פה. כל כך פשוט? קראתי הרי את סימני_פישפוש?_ וכתוב היה שם שאחד הסימנים הוא כשהתינוק מסתכל פתאם ובוהה בנו. אז אולי עכשיו הוא מסמן לי? כמו ריקוד,אני מגששת אחרי הצעד הבא. פעם הוא מוביל ופעם אני.הוא מתבונן בי בכזו אהבה. אוי, ליבי יוצא אליו. נמוגה העייפות,נעלמו המתחים. עבור הרגע הזה אני חיה ועובדת כל כך קשה 24 שעות ביממה . שביב חוסר שקט מתגנב פנימה לליבי ומפריע-ואולי זה כן הסימן. אולי עכשיו תבוא היציאה? תתכונני,תביאי את הקערה... לא רוצה!לא רוצה להרוס את הרגע המרגש הזה עם נוהל הפישפוש,יהה אשר יהה. נענייתי לו. הוא נענה לי.

הנחת ייסוד שלישית שנבדקה -שהתינוק נרדם לבד
עוד הנקה. הוא מתחיל לעצום עיניים,עייף. אני מחליטה להחזיר אותו למיטה בלי חיתול. כן,ככה. בלי חיתול. בבטחון ואמונה אני מניחה אותו על כמה שכבות של מיגונים שהכינותי מראש. לילה טוב מתוק. פעם ראשונה שאני מנסה לשים אותו ער במיטה ונותנת לו להרדם לבד. עוד תוכנה שישבה לי במוח הרבה שנים:ברור שאני צריכה להרדים אותו,עם ציצי/ניענועים/תוך כדי הליכה/במנשא. אבל עכשיו אני במקום אחר. אני יודעת איך להיות קשובה לילד שלי.אני רואה . אני מרגישה. הוא עייף. מניחה אותו במיטה (לא לפני שמסדרת את המיגון שיהיה בדיוק מתחת לבולבול שלו, ו מניחה ראש בעצמי. אני בהלם מעצמי. אני ממש הולכת לישון,מאמינה בלב שלם שהוא יירדם בעצמו. מה עובר עליי?...
לוקח לו עוד כמה דקות. כמה תזוזות של אי נוחות. אולי זה גם סימן? אולי עכשיו הוא יפשפש,רגע לפני ההרדמות? לא. נרדם. אנחת רווחה. שגם אני אלך לישון? לא,אני נרגשת מדי,ניגשת למחשב,לשתף אתכם בהתרגשות שלי. בעודי כותבת,ברגעים אלו ממש,הוא משמיע עוד קולות של אי נוחות. אני קשובה אליו. אני מתבוננת. לא לחוצה. עד הרגע הזה,תמיד הייתי נוהגת להרים אותו כשעשה קולות כאלו,אבל עכשיו לא צריך. אני הרי קשובה לו,אני רואה שהוא ישן,אז למה להעיר? רק אבדוק אם הוא עושה פיפי,כדי שאדע לזהות את הסימן,לפעם הבאה. לא. אין פיפי הרי מתוך שינה,כבר בדקת את העניין הזה,לא? תני אמון...

נרגשת כולי מרעיון ה _בלי_חיתולים? הזה.
כמה משתלם להעיז,לשבור מוסכמות,לנפץ הנחות ייסוד שתוכנתתי לפעול לפיהם
כמה משתלם להעיז ולנסות משהו אחר,לצאת מהקיבעון המחשבתי שלי.כמה מרענן
כמה משתלם להפסיק לפחד ולתת אמון בעולם

זהו. עכשיו אני יכולה ללכת לישון. ניסחתי לי הנחות ייסוד חדשות ואיתם אני הולכת לישון,מתכוננת לבוקר החדש שיעלה,שיביא עמו עוד התנסויות ובדיקות,עוד מבחני אומץ...

לילה טוב

אופס...
כבר בוקר...

בוקר טוב

יפה לראות איך המשכת דרך הקשיים (אני זוכרת שאמרת שזה היה היום הראשון ללא חיתולים ואולי גם האחרון...!)

אני מאד אוהבת גם לשמוע על השילוב שבין הערנות המתמדת שלך לצרכיו של התינוק לבין הנינוחות שמצאת תוך כדי זה,
זה לא קל ולא מובן מאליו בכלל.

את עושה דברים בכזאת יסודיות, ממש השראה עבורי.

"אמא,תראי איזה ארוך האתר שלך" (מתכוונת לדף הבלוג הזה)
אמא,מי כותב לך כל כך הרבה?"(מראה את מה שכתבתי אתמול בלילה)
"זה אני כתבתי,אתמול בלילה. סיפרתי איך אנחנו מגדלים את באר בלי חיתולים"
"מה? מה כבר יש לכתוב כל כך הרבה?פשוט כותבים:"יש לנו תינוק שקוראים לו באר והוא בלי חיתולים". פשוט...
איזה יופי,
אני מכריזה עלייך כעל הגורו הבא בלי חיתולים הבא...
אם הייתי טובה במילים כמוך, אז אולי הייתי מצליחה להעביר לך בדיוק את מה שאת למדת לבד...
חיבוק
:"יש לנו תינוק שקוראים לו באר והוא בלי חיתולים".
הכי פשוט, הכי לענין!
טאואיזם במיטבו yes
חניתה יקרה
מאד מחמיאות לי המילים שלך,אבל בואי "תרגיעי". אני לא ואין לי שום כוונה להיות גורו של אף אחד. אני בסה"כ בוחרת לעשות ניסוי עם הילד שלי,שאולי בכלל לא יצליח בסוף וכל ה"מבחנות" במעבדה של החיים יתתפוצצו לי בפנים...
בינתיים השערת המחקר שלי תואמת את הממצאים...
מקווה לטוב
אוהבת לקרוא את החוויות שלך. flower
גם אנחנו נהיה בפסח במרכז, ואתם גם מוזמנים כמובן לעצור פה בדרך, כי בשישי עוד נהיה בבית. אבל אני אף פעם לא זוכרת להתקשר אלייך..... סתם תירוצים, את צודקת. hug בסוף נדבר. לפני החג.
איזה כיף ומדהים לקרוא אותך...אפילו שאנחנו כאן יחד, זאת חויה כל כך שונה ומיוחדת בשבילי.
תודה שיש לי אותך. heart
-וואי,וואי,מה השעה?איזה יום היום?ראשון... וואי,יש לך חוג שומרי הגן,חמודי,בוא ניסע מהר,רגע,אולי פספסנו? מה השעה?איפה הטלפון הנייד שלי?(זה השעון היחיד בבית,חוץ מהמחשב...)איפה הוא? הנה... בלי בטריה..כמה צפוי. איפה המטען? ....(מחברים למטען...) וואי,וואי,איזה מזל שבדקתי,יש עוד חצי שעה,בואו,נסע מהר.תביאו חיתול בד לבאר ובקבוק מים. ואת המנשא שלי... לכו,תקשרו חגורות ,אני כבר באה.איפה המתפחות של האוטו לעזאזל?לך תמצא אותם עכשיו... מצאתי,בתוך קופסת הגירים של הילדים,במדף של הנעליים (מקום מקורי,לא?) יצאתי בזול... פעם כבר מצאתי את הטלפון הנייד במקרר.
נוסעים. מגיעים."אמא,איחרנו?" - "לא חמודי,הגענו בדיוק בזמן." "אז למה אין פה אף אחד? לא יודעת (מחכים...) אולי הצילצול מאחר,הם בטח תכף יגיעו (החוג יוצא מביה"ס). - אולי יש כבר חופש פסח ואין ביה"ס ואין חוג?יכול להיות... אני מתקשרת להורה אחר."תגיד,התחיל כבר חופש פסח בביה"ס? -לא" אתה יודע אם שינו את מקום המפגש של החוג? משהו מאד מוזר פה. אנחנו בביה"ס ואין פה אף אחד... " יש חוג היום,כרגיל, הם יצאו ב 13:00 למחנה שלהם בהרים"
. 13:00?עכשיו 13:00,לא? מה השעה אצלך? 14:00. "אוי,לא,יש שעון קיץ"...

עכשיו,מי שלא הכיר את החלק הזה בי,נעים מאד: זו אני. כך אני חיה. בלי שעון. בלי יומן. בלי טלפון,ואלו ההשלכות המצערות של מגבלותיי: הניתוק שלי עלה לי במחיר נסיעה של 20 דקות בדרך עפר משובשת,בלב המדבר (ו-לא,אין לי גיפ...) עד שאיתרנו את הוואדי שבו ממוקם המחנה שהקימו הילדים עם המדריך של שומרי הגן.שעון קיץ,נו,באמת... למה אף אחד לא סיפר לי שיש שעון קיץ? (כבר שבוע?...)

סתם,האמת שידעתי. אבל לכוון את השעון בטלפון הנייד ובשעון של האוטו -זה משהו שבאמת כבר מוגזם. וגם אם הייתי זוכרת,ממש אין לי מושג איך עושים את זה.(גילוי נאות-אני גם לא יודעת איך שומעים הודעות בטלפון הנייד,וגם לא איך שולחים sms. אבל ...היי,אני יודעת לכתוב במחשב,בעיקר בבאופן,אבל בשנה האחרונה למדתי גם לשלוח מייל.וגם לחפש בגוגל אני כבר יודעת. אני מתקדמת לאיטי.זה חלק מהעניין בחינוך הביתי- שמכבדים את קצב הלמידה האישי,לא?...)

אביב

מה אומר לכם האביב?
בטח... פריחות...נעים...פרפרים...ציפורים נודדות... אופס. עצור. מה אמרתם?ציפורים נודדות? אז זהו. שפה נגמר התיאור הפסטורלי של האביב ומתחילה הבאסה.במקום להינות מהאביב אנחנו נסחטים אט אט , כורעים תחת עומס העבודה. נועם עובד קשה בצורה ממש מטורפת: יוצא בחמש בבוקר וחוזר באמצע הלילה..מדריך ומדריך ומדריך,ואין לזה סוף. נווווווו , שייגמר...
מוצאת עצמי בערב עם 4 ילדים שעייפים בדיוק באותו הזמן. שניים גדולים שכבר יודעים לישון לבד אבל עדיין זקוקים לעוד משהו הקטן ,איזה סיפור לפני השינה,חיבוק,התכרבלות יחד,משהו... בת ה 9 מחליטה בדיוק לכתוב משהו במחשב (אני מגדלת דור חדש של מכורים ל מה_חדש‏ "אמא,כתבו לי? מי כתב לי?...".איך כותבים "קול אקבוד",ככה?)
בן ה 7 פתאם מחליט שהוא צריך עזרה למצוא את האלבטרוס שלו,כי הוא שומר עליו בלילה מהמפלצות
בת השנתיים ובן החודש פותחים בסימפונייה של צרחות. יחד.בקולות שלובים מה שנקרא...
היא רוצה חיבוק. "לא יכולה חמודה,את רואה שבאר בוכה. אני צריכה להרגיע אותו.."
אז רק ידי,רק יד (מניחה את כף ידי על לחייה ומבקשת ליטוף,רק ליטוף,אפשר?... לא ,אי אפשר. תינוקי צורח.גם היא,מסכנונת שלי. גם היא היתה התינוקת שלי עד לא מזמן,רק לפני חודש וחצי... מסכנה שלי. רק ליטוף היא רוצה ואפילו את זה אני לא מצליחה לתת לה. עסוקה בלצעוד הלוך ושוב כשידי מעסה את הבטן המכווצת של תינוקי. " אמא,למה את הולכת ככה? "אני מנסה להרגיע אותו...לכי לישון מתוקה.... עצמי עיניים... לילה טוב. איך לילה יכול להיות טוב כשבתור שיר ערש היא שומעת את צווחות אחיה הקטן? לא פלא שהיא מתעוררת בלילה,ולו רק כדי לקבל איזה קמצוץ אינטימיות עם אמא...

הדמעות חונקות את גרוני. אני מצטרפת לבכי הקולקטיבי. כבר 4 ילדים יש לי ואני עדיין לא "מחוסנת".
נועם מגיע הביתה מעוד סיור לילה של תצפיות בלילית המדבר -הינשוף הנדיר שמשבש את חיינו מאז שנועם זיהה אותו פעם ראשונה.
כל הבכי העצור נשפך החוצה,גולש,עולה על גדותיו. מסכן,גם הוא גמור מעייפות ומקבל בכי תמרורים במקום חיבוק לילה טוב
הבת הגדולה שומעת אותי בוכה,מקטרת לנועם על מר גורלי. " אמא,אני אוהבת אותך,את האמא הכי טובה בעולם"

אני שמה קלטת של זהבה בן. בוכה ושרה,שרה ובוכה."אמא,למה את בוכה אם זה שיר שמח?" -"המילים של השיר עצובות. מי ששרה אותו היא עצובה מבפנים,שומעים את זה בקול שלה. את שומעת את העצבות? רק המנגינה שמחה. המוזיקה עוזרת לה להפוך את העצב לשמחה."

וואלה.פתאם אני שמה לב שגם לאה שבת שאני אוהבת שרה עצוב אבל עם מוזיקה שמחה.

פתאם אני שמה לב שרוב הפעמים שבהם אני שומעת מוזיקה,זה כשעצוב לי. כי כששמח,אני יודעת לייצר שמחה מתוכי ולא זקוקה למוזיקה כטריגר.עם העצב זה שונה. יש משהו בעצבות שמשתק אותי. אני נעזרת במוזיקה כדי להוציא החוצה את העצב ,בדיוק כמו זהבה בן עם הסילסולים שלה .

וואלה...

טוב,אז לכל המודאגים לשלומי,גמרתי עם הבכי. אין לי זמן לזה....
הערב,נועם ויתר על מעט משעות השינה הנותרות שלו. דחה את סיור הלילה בשעתיים,כדי לעזור לי להשכיב את הילדים לישון ,כדי שאהיה יותר נינוחה.
ומה אני עושה? "מבזבזת" את מעט שעות השינה שלי על הכתיבה פה בבאופן.יופי...אחלה סידור. עכשיו אני צריכה להתמודד עם רגשות המצפון שלי
שלא נותנות לי מנוח.

נועם מגיע הביתה מעוד סיור לילה של תצפיות בלילית המדבר -הינשוף הנדיר שמשבש את חיינו מאז שנועם זיהה אותו פעם ראשונה.
המשפט הזה גרם לי לפרוץ בצחוק. לא יפה מצידי, אני יודעת...

הייתם מעוניינים לעשות איתנו החלפת בתים לכמה ימים בפסח? אנחנו גרים בגליל (גם פה יש ציפורים blink).

הה

נראה לך שנועם יכול להעדר מהעבודה לכמה ימים? הוא רק יעלה אותנו צפונה,יהיה בליל הסדר ויחזור..
חופש בצפון...רוצה...אצטרך לדחות סיפוקים עד הקיץ....אולי...
תודה בכל מקרה על ההזמנה

אגב,לא הבנתי מה כל כך הצחיק אותך. לילית המדבר פה היא עניין רציני ביותר!
צפרים מכל העולם מגיעים לפה כדי לראות אותה,מזמינים סיור מנועם חודשיים מראש,טסים,מסתובבים במדבר בלילה עם ציוד טלסקופים ומצלמות משוכללות,רואים,מתלהבים,וחוזרים חזרה לארצם. זו מן שריטה כזו. כל אחד והשריטות שלו. רק לא לזלזל,כי מסתבר שיש הרבה כאלו. הרבה יותר ממה שהייתם יכולים לדמיין...
אני לא מזלזלת, חלילה! אפילו הלכתי להציץ במגדיר איך נראית התחרות שלך blink
נועם:היום אמור להיות תרגיל חירום,אז תהיה אזעקה וכאלו (הרי אני לא שומעת חדשות ולא קוראת עיתונים והילדים לא בביה"ס...)
הגדולה:"מה,אבא,זה אומר שיש לנו אוייבים?
אבא: כן
הגדולה:אז הם יהרגו אותנו?
אבא:לא,הם לא יהרגו אותנו. הם רוצים את האדמה שלנו,הם לא רוצים סתם להרוג
הגדולה:אבל אלוהים נתן לנו את האדמה,היא שלנו,לא?
אבא: כן, בגלל זה אלוהים שומר עלינו פה
הגדולה:"אבל את אילת הוא לא נתן לנו
אבא: לא... אבל אל תדאגי. גם פה אף אחד לא יפגע בנו. אלוהים שומר עלינו גם פה.
מתוקה שלי, ממש במקרה ראיתי את הודעתך..
כל כך שמחתי שפתאום מישהו נזכר בי פה, זה נעים שאת פה אי שם בסביבה...!
אנחנו בטוב ויש לנו גם קטני שלנו העונה לשם עיליי (או איליי.. עדיין לא החלטתי..) והוא מתוק מתוק! בן חודשיים. מדהים אותי הג"ינגול המטורף בין שני הילדים ואני הולכת וצומחת יפה יפה מתוך הניסיון הזה... מאתגר ומעניין וקשה ומדהים ומענג בעת ובעונה אחת.
ואילו אצלך הוא כפל כפליים כמו שתיארת קודם עם ההרדמה למשל.. אגב אצלינו איה החליטה פעם שהיא רוצה ללטף את איליי לישון, מה שמאוד נחמד מצידה, עם יד חונקת וברוטאלית משהו.. אבל עם המון כוונות (נסתרות וגלויות..).
אז אולי אפשר גם אצלך לגייס את הנוער לענין ההרדמה ובתמורה יזכו לכרבול אקסטרה עם אמא?.. ספרי עוד על הענין הזה הוא מאוד מעסיקיני לאחרונה..
גם אני חשבתי עליך בזמן האחרון. אכן מצחיק איפה ואיך מצאנו את עצמינו חיות את חיינו. מי פילל בימי התיכון העליזים ההם שנגיע דוקא לאן שהיגענו? אבל בעצם אצלך זה די צפוי הבלתי צפוי הזה... ואת כותבת כל כך יפה על כך.
כשאני נכנסת, אז זה תמיד כדי לעקוב אחרי הסיפורים היפים כאן.
מאוד מעורר השראה (וגם קצת אשמה האמת על חיי המטורפים-מהירים-צרכניים משהו והרחוקים כל כך. המדבר השקט והיפה הזה..)
פעם כשאבי נפטר כתבת לי מכתב מקסים שאני שומרת עד היום וזולגת לי לפעמים כשאני נזכרת.
נעמה אהובתי, תמיד נהיה יחד. איילת
בת השנתיים לוקחת את הטלפון ולוחצת על המספרים:"הלו...סבתא איננה?(אילנה...) "היא לא עובדת..." (יענו-היא לא עונה...)
סתם,האמת שידעתי. אבל לכוון את השעון בטלפון הנייד
<ממה שידוע לי בנייד העידכון הוא אוטומטי>

מכורים ל מה_חדש‏‏ "אמא,כתבו לי? מי כתב לי?...".איך כותבים "קול אקבוד",ככה?) hilarious

חג שמח ומאחלת לך מנוחה רבה וטובהflower
<תודה על הכתיבה והשיתוף>

יוצא בחמש בבוקר וחוזר באמצע הלילה
מזדהה עם כל מילה וכל שעה. גם אני מחכה שהאביב ייגמר, האירוסים יחנטו את פירותיהם ויהיה פה רגוע עד האביב הבא. אני יודעת, לך יש סיבוב נוסף בסתיו.....tilted
אני אתקשר, אני אתקשר, אני אתקשר. קבענו לפסח, רק עוד לא סגרנו מתי בדיוק. flower
היי נעמה
בהחלט מרגש לראות איך הילדים מוצאים אחד את השני ( אלון ילד של מעט מאוד חברים ולכן היה צעד מאוד אמיץ מצידו לפרוץ- בכלל לא הקטע איתו אחר, הוא לא מדבר עם אנשים חדשים אך החליט שעם שחר ידבר כך שזה באמת מרגש מכל הבחינות)
נשמח לפגוש אותכם. אכן נהיה בליל הסדר בבת חפר ואנו ניידים כך שאין קושי.
לגבי המוזאון בשמחה נארח אותכם אך חייבת לציין שבחול המועד פסח הכניסה למוזאון חופשית כך שחצי עולם יהיה שם והיה ואין לך ולילדים קושי עם המון אדם אז בשמחה.
נתקשר אילכם ונתאם אלון שלח לשחר את הפלאפונים שלנו כך שיש לנו אמצעי תקשורת.
חג שמח
שרית
הי נעמה. קראתי בבלוג של אמאל'ה שגם לכם יש רגרסיה עם פיפי של הגדולה יותר בעקבות הלידה. רק רציתי להגיד לך שזה כל כך נורמאלי... אולי את כבר יודעת את זה רבל זה בכל זאת נעים לשמוע, לא? גם אנחנו היינו בפספוסים. זה התחיל קצת לפני הלידה ונמשך אחריה, הקטנה (היתה אז גם שנתיים וחצי) היתה ללא חיתול מגיל 9 חודשים וללא פספוסים כמעט כולל בלילה מגיל שנה וחצי ופתאום עושה כאילו בלי שליטה בכלל, משחררת הכל ולא עוצרת אחרי שמתחיל לברוח... בקיצור ניגבנו וניגבנו ואז היא ירשה סיר חדש וזה עבר לה באותו היום. זה עובר, אל תדאגי. hug
ולגבי הבלי חיתולים הטרי גם hug ולא זה לא נהיה קל יותר אחרי שבועיים, זה נהיה קל יותר כשמתרגלים ודי, לכל אחד יש את הזמן שלו.
שלום אמא מה שלומך?
אני hug hurray
אמא את יכולה לכתוב לי בדף שלי שחר_וייס? תודה hug
הבן לבת הקטנה:"תביאי לי את החלקים של הדומינו,נוווווו , תביאי כבר,נוווווו, לא כדאי לך שאני אתעצבן,כי כשאני עצבני אני יכול לעשות דברים לא נעימים,נכון? אז תביאי לי כבר,נוווו..., תביאי. אם אני אתעצבן אז...אז... אז...אז אני אלך לחדר להרגע כדי שאני לא אעשה לך משהו לא נעים. נווו.... טוב,הנה,נרגעתי כבר פה. אני נחמד,נכון?
ימים עמוסים עברו על כוחותינו.
עמוסים כל טוב, (וגם סוג ב'...פגומים ורקובים,כאלו שלא נראים טוב ולא מריחים טוב...)

ועכשיו,עכשיו מחכים ליציאת המצריים שלנו
מחכים למרווח הנשימה,לשבירת השגרה העמוסה והמתוחה שליוותה אותנו בשבועות האחרונים
מחכים לרגע הזה, כשכולם יושבים כבר חגורים באוטו ונועם שואל אם לא שכחתי משהו,בדרך לנסיעה הארוכה צפונה
מחכים למפגש המשפחתי בליל הסדר,לרגעים החמימים של המשפחה המורחבת,כולם יחד.

אנחנו כבר חתיכת משפחה,5 ילדים (גם בת האומנה שלנו איתנו עכשיו).עוד מעט נצטרך טרנזיט כדי להעמיס את כולם.רק הכלבה נשארת מאחור.

תודה לרוח הגדולה (אני מושפעת מספר שאנחנו קוראים עכשיו,על האינדיאנים)
תודה לטוב ולמייטיב שיושב שם למעלה ומשגיח,ודואג ושומר
תודה על הכוח שיש לי לעמוד בקשיים,לשאת את המשא הכבד,תרתי משמע (אני כותבת בעודי מחבקת את בתי הקטנה שנפלה בוכיה-מקדימה,ומאחור,במנשא גב ,אחיה הצעיר)
תודה על התקווה שנותנת לנו ההגדה,על האמונה בחופש,על הידיעה שאנו אכן זכאים לו,לרגע הזה בו נחוש כאילו יצאנו ממצריים.
תודה על האומץ לשחרר עצמי מכבלי ה"מציאות",מתפישות השבי
תןדה על מטה הקסם שיש בידי,להוציא מים מהסלע
תודה על החופש להיות, במדבר..(40 שנה?אנחנו סוגרים עוד מעט שנתיים פה,עוד רחוקה הדרך...)
תודה


המלצה לספר ילדים מרגש עד דמעות:

"כמוך בדיוק" / ג'אן פירנלי

על רקע ציורים יפהיפיים ורגועים מתאר המחבר בפשטות והרבה אהבה מה אמא מוכנה לעשות עבור צאצאיה

פנינים מקורותינו בלי החיתולים:

כחלק מההכנות לליל הסדר,בנסיון לאזן את היותו של באר חשוף תחת,החלטתי להלבישו בחולצה חדשה.
לכבוד הולדתו קיבלנו סט בגדי תינוקות מגולף שלא רלוונטים (עם תיקתקים או אוברולים). עכשיו הזמן להחליף למשהו יותר שימושי. שתי דקות בחנות,רק שתי דקות אני אומרת לעצמי,נכנסת,בוחרת,בדרך לקופה ו...הופה...מה יש לנו פה?....יפה ניחשתם.... נוזל בגוון חרדלי משהו מציף אותי ואותו גם יחד. עכשיו,שלא תבינו לא נכון,לא הייתי מעיזה להכנס לחנות של גולף בלי חיתול. שמתי לו אפילו שתי שכבות. אבל לגברבר הצעיר שלי יש לא מעט מה להוציא,אז הוא מוציא. יפה. מה עכשיו? מנקים,שטויות,ציק צק,אף אחד לא שם לב... הנה גם פה,על הרצפה,נו,מילא,עוד שניה הכל יהיה מאחורינו... זהו. האמנם זהו?... הופה... מה יש לנו עוד? הפתעה...סיבוב שני של הנוזל הצהבהב מרוח מכל עבר.עכשיו מה? כבר אין לי במה לנקות. אני יוצאת בזריזות לאוטו (בלי שאף אחד יבחין בינתיים שמשהו חשוד קרה פה)הקטנה משתרכת אחרי,כן... הבאתי עוד טטרא לניגוב. מהר,מהר...כאילו לא היה. הקטנה :"אמא,יש לי פיפי" יופי,נהדר,בדיוק בזמן.אני מניחה לרגע את החיתול המלוכלך על אחד המדפים,כדי לאחוז בידה ולהוביל אותה לכוון היציאה. הופה...עוד תקרית מצערת- אחת החולצות על המדף התלכלכה. שיט! (תרתי משמע...). אני ממהרת לעבר היציאה עם הקטנה , לפני שגם לה יברח. "גברת,גברת,לאן את הולכת,בואי הנה" שניה,אני ממלמלת במבוכה,אני כבר חוזרת,פשוט הקטנה צריכה פיפי. אל תדאגי,אני אנקה הכל... חזרתי,הכנסתי לשקית את שלושת החולצות שבחרתי לקנות (שגם הן כמובן התלכלכו בקקי) "אני קונה אותן,לא נורא,אעשה להן כביסה כבר בבית" אני אומרת למוכרת. והיא:"צריך להוציא את הצפצף. אני לא נוגעת בזה" "שולההההה" בואי רגע,יש פה לקוחה שמרחה את כל הבגדים בקקי. אני לא נוגעת בזה." (אני מרחתי,כן...כאילו שעשיתי להן בכוונה או משהו,כאילו כייף לי לקנות לילד שלי בגד חדש שמרוח בקקי) "כן,אני יודעת"ענתה לה המוכרת השניה."בדיוק שטפתי את אחת החולצות. מה,יש עוד נזקים?" "אני אוציא את הצפצף,טוב?תחזיקי לי רגע את הילד? המוכרת עושה פרצוף נגעל,מתחלחלת רק מעצם המחשבה להחזיק בידיה תינוק שחירבן . "תגידי",אני שואלת בטון חצוף משהו, לא יצא לך אף פעם להחליף חיתול לילדים/נכדים?. הוא לא מרוח באקונומיקה. זה לא רעל,זה רק קקי" "שולההההה " היא קוראת למנהלת. יאבללה,תיכף יתנו לי קנס על התחצפות. שתקי,נעמה,שתקי.תגמרי כבר עם החשבון ולכי מפה. זה לא שייך לך המקום הזה. "אני יכולה לשלם בבקשה?"אני משתדלת להיות נימוסית וסבלנית ... "אמא,יש לי קקי"... הקטנה... נו,מה עוד יכול היה לקרות שעוד לא קרה?... "אני יוצאת רגע עם הילדה,תכף אשוב" אני אומרת והולכת לכוון היציאה. "הלו,הלו (הפעם היא כבר לא קוראת לי גבירתי) שלא תשאירי אותנו פה עם השקית הזו...
ועכשיו,לך חפש מקום לילדה לעשות קקי במגרש החנייה של גולף,במרכז ה"ביג".
בסוף נגמרה האפיזודה הסיוטית הזו. אל תשאלו אותי איך.

ועכשיו ,לצורך האיזון,"תאור מקרה " של אחת ההצלחות:ׁ
אימצתי אגב את המלצותיכן ומעכשיו המילה "פיספוס", תהפוך מיידית ל"הפתעה"
ובכלל ,בוחרת להתייחס להצלחות,(לאור שיחה עם דודי החכם,מורה ומחנך וותיק המפעיל תוכנית בבתי הספר בה המחנכים דנים רק על הצלחותיהם של התלמידים ואף מילה על מגבלותיהם. חכם!

ערב בבית הוריי. השכבתי את הקטנטני לישון ועכשיו שקט,אפשר להתפנות לשיחת טלפון עם אחי מאמריקה. ברקע רועשת הטלווזיה והסקייפ על פול ווליום. כל המשפחה מתקבצת לשיחת ועידה.בבית גדול,הסיכוי לשמוע אותו בוכה קלושה למדי ,ואכן... אני במקרה מתקרבת ושומעת בכי רפה כזה שהתעייף כבר מרוב בכי. המסכן שלי בכה כבר די הרבה זמן ולא שמעתי. ברור לי שהמיטה כבר רטובה. אבל-לא!!! על אף מצוקת הבכי,הוא לא עשה במיטה. איך שאני באה להרים אותו,מכוונת את השפריץ לקערה-הוא משחרר.
לזה קוראים נחת. רגע כזה שווה את המאמץ. רגע כזה מבהיר לך מעל כל צל של ספק: התינוק שלך מבקש את עזרתך. הוא מחכה לך שתפשפשי אותו. הוא יודע. הוא מודע. שאף אחד לא ימכור לך סיפורים על כך שלתינוק בגילו אין שליטה על הסוגרים. לא רק שיש לו,אלא הוא גם מצליח לתקשר איתי ולגייס אותי לצרכיו.
וכשאני לא פנויה מספיק כדי להיות קשובה אליו- הוא מחכה לי!

שלום נעמה
לך ולהוריך תודה רבה על האירוח, היה לנו מאוד נעים ומפנק, וברמה האישית היה מענין לפגוש פנים נוספות מהאתר
דש לחבריה ובפעם הבאה שאתם מגיעים למרכז ידעו אותנו ובשמחה נפגש שוב
נשיקות לשחר ליומהולדתה
נעמה יקירתי, אני שמחה שהמפגש בינינו עשה לך טוב. גם אני הרגשתי ככה. היה זה מעורר השראה בשבילי לראות אותך מתנהלת עם ארבעת הקטנים שלך, ועם כל מה שמעבר. אני מקווה לבוא בקרוב עם שתי הבנות אליכם. יכול להיות שלא ייקח הרבה זמן עד שזה יקרה. בכל אופן, אני עכשיו עם כאב גב עליון שחוזר מידי פעם, כנראה מהרמת יתר או מסחיבה לא נכונה של המנשא, ועם דלקת בשד השמאלי, בקיצור- גרוטאה במצב מתקדם!!! אני נחה הרבה וללי עוזרת לי, שזה נעים.חיבוק וד"ש לכולכם
שלום נעמה, אני עוקבת מרחוק על פועלך ומתרשמת מנחישותך. האם המפגשים עדיין בימי ג'? אהיה באילת עם הילדם בחצי השני של השבוע וחשבתי..
כן אפרת.
אנחנו נפגשים בימי שלישי. מוזמנת.
תתקשרי קודם כדי לוודא מיקום ומועד המפגש.
היי אמא אני מוד אוהבת אותך hug
אמא מתי אסף יבוא לבקר אותנוא?
אמא מהשלומך?
ביי ביי אמא hug hurray hug hurrayhug hug hug hug
hug
תודה נעמה. כפי שכתבתי נהיה החל מיום ד' ולכן לא נצליח. מקווה שבפעם הבאה. כל טוב.
אפרת,אתם מוזמנים לבקר גם בלי קשר למפגש. אנחנו פה....
אוי, איך צחקתי מהאפיזודה שלך עם הקקי בחנות!
יש לי סיפור דומה מהמשרד של הפרופסורית שעבדתי אצלה באוניברסיטה, ובאתי לבקר עם תמר בת החודשיים.... hilarious
<מזל שהיא לא היתה במשרד....>
תודה על ההזמנה למרפסת. בסוף נישן בבי"ס שדה בחצבה, כדי להגיע באיזי בבוקר ובתקווה שהתנוקת ואחיה באמת ישנו תוך כדי נסיעה. אם את צריכה משהו מאיזור המרכז תגידי.
תודה רבה רבה. אנסה להתגבר על המבוכה הקלה...
היי
אני אכן אוגרת אתרים והבחר'יה לפעמים מתענינים , זה מין טרוף שלי החיפוש בלילות- נהנת מהגילוי, אשלח לך בכייף אתרים שבהם הם מביעים ענין
לגבי ל"ג בעומר נשתדל להגיע
דש לחבריה מהגדלוה עד קטן
להלן אתרים:

http://science.cet.ac.il/science/matter/
ניסויים וירטואלים מעורר סקרנות ומאוד מענין
http://www.orianit.edu-negev.gov.il/ronit/
אנגלית נחמד מאוד רוב החבריה מהחינוך הביתי ששלחתי להם אוהבים שווה לנסות
http://sababa.sviva.gov.il/forums/games-board.asp?Asp=401&nOwnerID=0&nSubProjectID=0&bFillMsgFields=False&FID=32157&nFillterUserID=0&Com=18&sSearchText=&nPageNum=1
משחקים וחומר בנושא איכות הסביבה
http://web.macam98.ac.il/~ltami/astronomy/index.htm
קצת על החלל
ןעוד קצת
http://www.primarygames.com/patterns/question1.htm
סדרות לפי תמונות נחשב כפיתוח חשיבה מתמטית
http://www.mkm-haifa.co.il/schools/yavnieli/limudim/kadmon/kadmon.htm
על האדם הקדמון אולי המלל יהיה קשה אבל יש ציורים ומתחתם הסברים קלים
והיה ויש תחום שיותר מענין תכתבו לי ואשלח מקווה שהאתרים הנל יענינו ולא תידי אותיואשלח אחרים, יש לי מאגרים של מאות פסיכית אמרנו....אמרנו (כל העת מוסיפה ומוחקת)
היי, מה נצ'מה? הערסל מככב בסלון ברב גאווה נתפארת ואנחנו לא מפסיקים להנות ממנו. אלפי תודות!!
http://www.zooloo.co.il/games/mathbowling/
משחקי חשבון
http://web.macam98.ac.il/~ltami/liron/australia.htm
אטלס לילדים קצת יותר מורכב אבל אולי?
וואו מצאתי בין המועדפים עוד דברים חמודים
http://www.kids.co.il/index.php?q=node/308
משחקי חשבון נחמדים סיפורים הרוב מתאים חלק אולי פחות.
http://games.cet.ac.il/cetgames/
משחקי חשיבה
http://www.michzur.co.il/
מיחזור יצירה ו...לשחר מתכונים של ילדים וילדים יכולים להוסיף משלהם
http://www.snopi.com/kids/kids.asp
משחקים לימודים נחמדים
היי אמא מה שלומך?
ביי בייhug
לנעמה ולכולם
קיבלתנו את החבילה

תודה תודה תודה
כל כך יפה. אתקשר מחר
באהבה מכולנו
הי נעמה
ברכות על הקואופ.

רציתי לבדוק אם מעניין אותכם למכור גם אגוזי כביסה אותם אני מייבאה מהודו,תוכלי לראות פרטים בלינק,ואני שולחת בדואר לכל מקום בארץ...(פרטים שלי בלינק)
http://www.biglal.co.il/websites/chitulim/716.asp

נשתמע

תודה חגית ושירי,נשתמע...
אהלן, פתחתי לשחר את דף_המתכונים_של_שחר_וייס? , בראשותה כמובן.
את מוזמנת לעדכן אותה שיש דף כזה.
בקר טוב נעמה,
כן, שמרי בר, הכוונה למחמצת, השמרים שמתפתחים בתערובת של קמח ומים.

ולגבי היום עיון, לצערי לא אוכל להגיע, זה היום בו אני לומדת בירושלים וחוץ מזה עוד לא מצאתי פיתרון יעיל ליום הזה,
אז נניח שאני מוותרת מראש על הניסיון להצתרף לאחד המעגלים ורק באה לבילוי של יום... אבל הילדים שלי די מבוהלים מההמון הגדול ולוקח להם בערך את כל היום להירגע ולהרגיש בנח ואז כשהם מוכנים לשחרר אותי קצת, בדיוק כולם עוזבים...
ניסינו פעמיים וזה הספיק לי לעת עתה!

אנחנו כל כך על הדרך שלכם, אולי פעם באחת הקפיצות למרכז תוכלו לעבור...
מבטיחה לצייד אותך לדרך עם מחמצת ושיעור מזורז בשאור!

עדיין מחכה בעצמי להגיע אליכם, זה יקרה, כל דבר בשעתו.

השבוע התוודעתי לשיר האהוב ביותר על בתי
שיר נהדר שמאד הזדהייתי עם המילים שלו
והקטע הוא שלא הכרתי אותו לפני כן,כלומר-זה משהו שלה, לגמרי.
והרי לפניכם הפזמון:

אל תוותר על החופש שלך להיות
מה שבא לך לעשות
מה שרק אתה רוצה
ואם רק תבקש
אז תמצא בך אש
להגשים כל מה שרק ליבך ירצה

נו,תגידו,בת שלי או לא בת שלי?.....
אח,איזו נחת...
ולראות אותה רוקדת לצלילי השיר הקצבי הזה בכזו שמחה,בפול ווליום,בסלון...

נכנסתי סתם להציץ ולהגיד לך שאני מתגעגעת. מקווה שאת בטו וגם כולכם
לשחרר
להרפות
הרוח מלטפת את גלי הים בעדינות
המים מלטפים אותי,עוטפים אותי ברכות
ואני צפה
צפה מעל הכל

הים
כמה שהוא קרוב
ואיכשהוא ,בדר"כ ,לא נגיש לי להרגיש
תמיד יש איזה תינוק/ילד בסביבה שזקוק לנגישות שלי,איזו ארוחה לארגן,אז אני לא יכולה באמת להרפות
והנה,חברה,חברה טובה,חברה קרובה,קוראת לי,ואני באה.היא והילדים שומרים על באר הקטן
אני שם,בתוך הים,מתמסרת כולי לליטוף של המים,לתחושת הניתוק כשגם האוזניים במים,ואדוות הגלים הרגועים מניעה את גופי,מובילה אל האופק...
וכאילו אין שום דבר סביבי,רק אני והמים,המליחות על השפתיים.
לא שומעת כלום. לא רואה. מתמסרת כולי לתחושה
לרגע
רק לרגע
יכולתי להיות שם,,עם עצמי
לרגע
רק לרגע
יכולתי להרפות

ספרים חדשים נכנסו אלינו הביתה


"את יכול לרפא את חייך" ו "רפא את גופך" / לואיז היי

וזה לא שלא הכרתי/שמעתי על הרעיונות האלו קודם לכן
וזה לא שאני לא יודעת
ובכל זאת...
משהו בהתכווננות שלי השבוע חיזק אצלי את הידיעה שיש בכוחי לרפא את עצמי ואת ילדיי,רק בכוח המחשבה,בכוח האמונה.
את זה שמחשבות יוצרות מציאות כולנו יודעים. מי יותר ומי פחות. אבל להשתמש בידיעה הזו כדי באמת באמת לרפא את הגוף והנפש,באמת באמת להאמין ולנסות ולראות שזה עובד.
אז השבוע זה עבד לי.
אחת מנקודות החולשה שלי הם העקבים. סדקים_בעקב‏_ . אז שנים אני מנסה מני משחות,חוזרת שוב ושוב למסקנה שעליי לטפח עצמי יותר ומדי פעם לשייף ולטפל ולמרוח חמאת שיאה או אבוקדו או מני שיקויים ומרקחות שייעצו לי גורמים יודעי דבר. אבל היות ואני לא מספיק מטפחת(לא מטפחת כלל למען האמת) ולא נשמעת להוראות,יוצא שכל חצי שנה בערך המצב מחמיר עד כדי סדקים מדממים כואבים ביותר.ולא משנה שאני יודעת ומודעת להיבטים הרוחניים ולמשמעויות הנפשיות שמזינות את הסימפטום הפיזי. עד כה,זה לא מנע ממני להמשיך ולהזניח.
והקטע הוא שעוד לא קראתי אפילו דף אחד בספר.רק רפרפתי בזריזות,בין הקנייה בחנות לאוטו,בין הבישולים והפיפי/קקי של הקטנים...
עוד לא קראתי,אבל אני כבר יודעת
יש לי יכולת לרפא את חיי,את גופי.
ורק הידיעה הזו,די היה בה כדי להרגיע את מכאוביי.
אז הם לא עברו לגמרי,ברור. יש לי עוד הרבה עבודה. אבל יש משהו באמירה,בקריאה,במילים,במחשבות,שכבר מזרים אנרגיות של ריפוי מכוח האמונה לכוח הפועל.
נזכרתי בדף _התכווצויות_שרירים_בהריון_ובכלל‏
איך ביום שכתבתי שם,באותו לילי,עברו לי ההתכווצויות. זה מדהים.העולם/הייקום/אלוהים/הרוח הגדולה/הטוב והמייטיב/... איך שלא נקרא לזה-זה שם. מקשיב למה שאנחנו אומרים לעצמנו. מחכה שנשדר את האנרגיה הנכונה ואז "זה" חודר/חוזר אלינו ומרפא

היי נעמה, נכנסת כדי לכתוב לך שחסרתם לי ביומיון. כלומר, תיארתי לעצמי שלא תגיעו בסוף, אבל בכל זאת. ללי לא באה, היא בטיול שנתי של מיתר, ברמת הגולן. פעם ראשונה שהיא לקחה איתה את הפלפון והתקשרה לשאול מה שלומי, וזה ריגש אותי מאוד משום מה. טוב טיול שנתי מעלה בי אסוציואציות נשכחות מימי בצפר. בינתיים קראתי את מה שכתבת על זה שהשגת את הספר של לואיז היי, ואת מה שכתבת על כך שאת מרפאה את חייך ואת ילדייך. לי זה היה ברור שאת עושה זאת. אני מרגישה ככה כבר הרבה זמן וזו הרגשה מצוינת. . .
אני מקווה, מאחלת ומאמנה שבקרוב תמצאי פתרון לבעית הסדקים בכפות הרגליים ושזה יעבור מהר, ושתהיינה לך כפות רגלים חלקות, נעימות כמו שמך, רכות וגמישות. באהבה
היי נעמה,
קראתי עכשיו על הסדקים ברגליים ורציתי לספר לך שלי היה מצב דומה עד השנה האחרונה שבה התחלתי טיפול הומאופטי לא ישירות בשביל הבעיה הזאת דווקא אבל זה נעלם לי לגמרי כבר, ממש אין לי סדק אחד אחרי כ 4 שנים עם העניין הזה.

אני מאמינה שיש לכל אחד את הדרך שלו ואת הטיפול המתאים לו ובמיוחד את העיתוי הנכון אבל רציתי לספר לך בשביל לחזק את האמונה שהכל אפשרי!
(בטיפול הזה אגב הצלחתי לטפל בכמה בעיות שחשבתי שבאמת אין לא אמצא להן לעולם עזרה ושהן אינן ניתנות לפיתרון)

בהצלחה

heart
}

נ_ע_מ_ה‏ (22.05.2008 06:23):
המילה בריא באה מהשורש בריאה. אדם בריא הוא זה שמחובר אל הבריאה בכל רובד שלה. המילה חולה או חולי באה מלשון חול ומשמעה חסר יציבות, עף ברוח לא אחיזה.

(הגבירה_בחום‏‏‏ מצטטת משהו לחיים מתוך מחשבות_על_חזרה_בתשובה‏‏ )

אהבתי...

(לכל מי שתוהה,אז לא,אין לי מחשבות על חזרה בתשובה ,פשוט נתקלתי במשפט שגריינה הגבירה בחום בדף אחר.)

אהלן נעמה
אכן חפלק ביום שבת בסוף (יום ראשון יש טיול..)
כן חזרנו כבר לפני כמה שבועות.. ובהחלט כדאי מאד שאכתוב על המשך המסע לפני שאשכח!
כל טוב! אופק
לכבוד ארוע משפחתי,הבאתי לקטנה להלביש שמלה מגונדרת ששכנה הביאה לנו.כזו עם מחשוף מאחור,סטייל דוגמניות
הקטנה:"אמא,השמלה הזו מקוקלת,יש פה חור גדול,היא לא טובה"
כפות רגליים סדוקות גם לי יש ואני זוכרת שזה קשור בצ'אקרת המין. אשמח להרחיב כשנפגש.
תהנו בחופשה.ד"ש..
"יוגה צחוק"
המנחה של הסדנא מסבירה לאורחים (ארוע משפחתי) על חשיבות הצחוק כמקור לבריאות ושמחה.איך לגרום לעצמנו לצחוק,גם באופן מלאכותי,כדי שבעקבותיו יגיע הצחוק האמיתי.

אז אצלנו זה בא באופן טבעי.יש לנו את איילת הקטנה שלנו שמספקת לנו בידור 24 שעות ביממה (טוב,זו מן עסקת חבילה כזו,יחד עם הבכי והכאב והכל...)

עוד מפניני הבוקר:
בודקת ספר ,אח"כ בודקת את המפה שמקופלת לידו (מפת דרכים) ומצהירה בתוקף:
"תראו את הספר הזה,הוא קרוע. מישהו גזר וקיפל אותו. אני אביא דבק ליתקן "

התרגשות

זכיתי השבוע ללוות את בת האומנה שלנו בלידתה ואחריה
בן זכר במזל טוב. תודה לאל.הכל טוב...

כמה זה מרגש לחוות את זה מהצד,אחרי שאני עצמי ילדתי רק לפני 3 חודשים.
כמה מרגש לחשוב שיש לי תפקיד סבתאי,שאני יכולה באמת להיות שם בשבילה
כמה מרגש היה לראות את החיוך הראשון שלה שנלווה ליניקה הראשונה שלו,מופתעת מהקסם הזה,שהוא באמת עובד...

מזמינה סבתות לשתף ולהשתתף ב _שיח_סבתות‏_ , שם כתבתי קצת על חווית הסבתאות שלי

וזה לא משנה אם אני סבתא "באמת",או סבתא אומנת או סתם עוד סבתא, או בכלל לא סבתא. משנה לי איך אני מרגישה
וזה מרגיש מוזר
וגם כייף,מאד
וגם קשה,קשה לעמוד מהצד ולכבד את הבחירות השונות שהדור הצעיר עושה.
(קשה להאמין שאני כבר מגדלת "דור צעיר"...)

נעמה

מזל טוב לכולכם. זה מקסים . בריאות ואושר
איזה מקום מעניין. את ילדת לא מזמן, עכשיו בת האומנה שלך..
מזל טוב לכולכם!
כנראה שדברים קורים שהם צריכים לקרות, אחרת אין לי הסבר למה רק היום גיליתי את הבלוג המדהים והמרגש הזה.
קשה לי לתאר לך כמה זה נוגע בנשמתי שמרגישה כל כך כבולה ובמרוץ משוגעים ולא כל כך יודעת איך יוצאים ממנו.
נפתחות ברגישות כזאת, אפשרויות מאד מאד עדינות.
בחופש ובשמחה שלך את פותחת לי חלון שמראה שיש שם בחוץ אפשרות לחופש.
תודה.
חופש

הופכת והופכת במילה הזו. מה יש בה שממגנט אותי לחוות אותה,לדבר עליה,לבחון אותה מכל זווית אפשרית.
בודקת שוב ושוב את גבולות החופש שלי,איפה הוא מתחבר ואיפה הוא מתנגש עם הסביבה שלי,עד כמה אני מאפשרת לילדיי ולבעלי להנות מאותו החופש שאני לוקחת לעצמי,עד כמה אני גמישה לכבד את הבחירות שלהם ומתי אני עסוקה בלגייס אותם כדי לממש את פנטזיית החופש שלי

תמרול יקרה
אם נדמה לך שחיי החופש שלי רק רגועים ושלווים,נטולי דאגות/קשיים/מתחים,אז נכונה לך אכזבה.
חופש עבורי הוא החופש לבחור את הבחירות שלי בעצמי
בדרך כלל זה קשה. קשה מאד. איכשהוא ,תמיד יוצא שאני בוחרת בדרך ה"קשה".
קשה זה לא בהכרח לא טוב. ההפך. עבורי שיא הטוב מגיע כשאני מתמודדת עם עוד קושי בהצלחה

חופש עבורי זו החירות שאני לוקחת לעצמי לפלס את הדרך המיוחדת שלי בעולם,
חופש עבורי זה לחשוב חשיבה עצמאית ,לעסוק בפיתוח המודעות שלי מבלי להסתכל כל הזמן לצדדים ולהתעסק במה אחרים חושבים או אומרים על הבחירות שלי,מבלי להגביל את עצמי או להתאים עצמי ל"נורמה",למוסכמות חברתיות או לחוקים ונהלים בירוקרטיים .
חופש עבורי זה הדרור לעצב את חיי וחיי ילדיי ע"פ תפיסת עולמי
חופש עבורי הוא הזכות שאני נוטלת לעצמי מדי פעם גם לקטר על כך שקשה לי לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של עצמי. יותר קל להיות שלם עם עצמך ולעמוד בקשיים כשברור לך שאתה אחראי על הבחירות שלך. ברור? ברור למי? אז זהו,שלפעמים זה לא ברור לי.
כשאתה בעין הסערה,מאד נוח לשכוח את העובדה שזאת היתה הבחירה שלך,שאתה אחראי לה. אי אפשר להאשים אחרים בטעויות והמשא הזה לא פשוט לסחיבה כל הזמן,24 שעות ביממה,כל יום מחדש, על גב אחד. בשביל זה אנחנו זוג.רוב הזמן הנטל מתחלק בנינו יפה. כל אחר לוקח מה שיכול ורוצה לקחת בשמחה ואהבה. אבל מה קורה כשגם הזוגי מסרב לשתף פעולה עם הבחירות שלי? מה קורה כשהחופש שאני לוקחת לעצמי מבטל או מתנגש בחופש שלו?
כמה מרחב משאיר חופש הבחירה שלי,לבחירות של ילדיי?
עד כמה אני מכבדת את הרצון החופשי שלהם ועד כמה מכתיבה את הדרך שלי.
לא קל...

אז איפה תפישות החופש השונות שלנו מתנגשות?

למשל,בתחום התזונה:

אנחנו כעת בעיצומה של מהפכה תזונתית.

המהפכה החלה לפני כ 4 שנים,כשאימצתי את "שיטת הריפוי הטבעי" ( שרה חמו= קינגסטון קליניק)
הרבה יותר ירקות ופירות אורגניים,גיוון בדגנים המלאים והקטניות(קינואה/כוסמת/מש/עדשים,וכ"ו...)פחות שתיה,הוצאנו כליל את הטגון,את כל מה ש"לבן"-אורז/קמח/סוכר...)את החטיפים המעובדים ה"כאילו בריאים" (נוסח קורנפלקס דגנים מלאים וכאלו...),עוף -רק כזה שנקי מאנטיביוטיקה,לא אוכלים אחרי 6 בערב,שינה מוקדמת,הליכות בוקר מוקדמות וכ"ו...

עם השנים הורדנו עוד רעות חולות (הפחתנו למינימום מוצרי חלב,הפחתנו כמויות סוכר/מלח באוכל,אוכל מוכן או קנוי-גאנק-מחוץ לתחום),והוספנו תבשילי ומאפי בריאות למיניהם.מצאתי עצמי בתהליך למידה איך להפוך את המזון שאנו אוכלים לנקי ובריא יותר עבורנו. למדתי לאפות את הלחם שלנו עם מינימום שמרים ותוספים מלאכותיים,למדתי תבשילים טבעיים ממגוון ירקות ודגנים מלאים,לוקחת איתנו תמיד צידה לדרך,כדי שלא נזדקק חלילה לקנות משהו בחוץ.

ועכשיו,עכשיו אני בטרנד חדש: raw food יענו- מזון טבעונאי (מלשון "נא",כלומר לא מבושל)
מצאתי שאני משכנעת עצמי וילדיי שתבשיל הירקות שהכנתי זה הדבר הכי בריא בעולם,בעוד שברור לי וידוע לכל שהכי בריא זה לאכול טרי.הבישול הרי הורס חלק ניכר מהאנזימים והויטמינים. מה שהכי חשוב הולך לאיבוד בחימום. כך,התחלתי לקנות דבש שלא חומם ,טחינת עוז,להכין פת שמש,וכ"ו... הפסקתי לבשל את העדשים אלא לאכלם מונבטים טריים,הוספתי לסלט יותר עלים ירוקים (בצל,חוביזה,מנגולד,עלי סלק,רגילת הגינה),מוסיפה פשטן ושומשום טחונים,יחד עם גרעיני חמניות ודלעת
הפסקתי לאכול בשר וחלב (אני כבר חודשיים "נקיה",בלי קריזים...)

אז מה עושים כשהבחירה החופשית שלי מרגישה לנועם כמו כלא?
הוא כבר מזמן ויתר על הקולה,הבמבה והמילקי ,אבל עוף הוא אחד המרכיבים הבסיסיים בתזונתו היומיומית (עם תפו"א בדר"כ(עדיף בלי הקליפה),או ספגטי). אז אני משתדלת להמשיך לבשל עבורו כרגיל ועבור הילדים גם,איך שהתרגלנו לאכול בשנים האחרונות. בסה"כ תזונה ש"נחשבת" בעיני הנורמה למאד בריאה,אפילו מאד מאד בריאה. אבל לא מספיק בשבילי. אני בוחרת לקחת את תחום התזונה צעד אחד קדימה (תזונא...). איזה מרחב משאיר חופש הבחירה שלי לנועם ולילדים?עד כמה אני מצליחה לכבד את חופש הבחירה שלהם

איך אני נמנעת מלשדר לילדים שלי שגלידה קנויה היא רעל לגוף שלנו,במיוחד כשהם מבקשים לאכול אותה בשעה שלפני השינה,בזמן שנועם עצמו משדר מסר הפוך? אז דואגת שבבית תמיד יהיה תחליף טבעי ,שרבט או סתם פירות חתוכים קפואים,או אפילו גלידת שמנת,שאני מכינה,אבל זה לא תמיד עוזר. הם רוצים את הנוסח הקנוי כאן ועכשיו,על שפת הים בשעת שקיעה,ולא מחר בבוקר בבית.

יודעת שזה בסדר וטבעי ולגיטימי שההורים שונים והבחירות שלהם שונות . הילדים הרי מספיק חכמים כדי לדעת מה טוב עבורם,הם יודעים לסנן ולבחור את מה שנכון להם מפה ומשם. (ואם לא עכשיו,אז לבטח עוד כמה שנים ידעו). יודעת. ובכל זאת,מתקשה להרפות מהצורך שלי "לחנך" אותם לאכול בריא.עסוקה יתר על המידה בלספור להם כמה ירקות ופירות אכלו. והרי זה כל כך מטומטם,כל כך "לא נכון",כל כך הפוך מהחופש שאני נוטלת לעצמי להחליט מה ייכנס לגופי ומה לא.

שבויה בתפיסה החינוכית שעליה גדלתי,שהאמא קובעת את נורמות האכילה בבית, בשנים הראשונות במיוחד,ואח"כ ,כשהילדים גדלים,כל אחד בוחר את הבחירות שלו.
זוכרת איך השפיעה עליי הקביעה של אמי (למשל,כש"כולם"הביאו להפסקת האוכל בביה"ס סנדוויץ עם שוקולד ולי היתה שקית עם ירקות ופירות),מודעת ללחץ שהיא יצרה בי,איך עיצבה את יצר המרדנות שבי –לעשות הכל הפוך, ובכל זאת,מוצאת עצמי עושה את אותה הטעות.
הצילו. אלוהים,הצל אותי מעצמי...
הצילו.
איך לעזאזל אני שוברת דפוסים שהושרשו בי כל כך הרבה שנים ונמנעת מהטעות הזו.
הצילו...
איך???

קוראת שוב ושוב ושוב את המילים האחרונות שכתבתי.
יש בכתיבה משהו משחרר. מרגישה שעם המילים שיצאו מפי,אני משחררת גם את דפוס השליטה שאני מנסה להפטר ממנו.
איזה מזל שיש מחר בבוקר יום חדש
איזה מזל שתהיה לי הזדמנות לתקן
תודה על ההזדמנות הזו
יום חדש מגיע ואיתו החלטה חדשה,לא רק בענייני תזונה,אלא בענייני חופש

תחום נוסף שבו תפיסת החופש שלי מתנגשת לפעמים עם זו של נועם והילדים מוצאת את ביטויה בחינוך הביתי שלנו.

החיים בבית הם הזדמנות עבורי לעשות ככל העולה על רוחי,להיות קשובה למה שמרגיש לי נכון,למה שבא לי לעשות או לא לעשות. הקטע הוא,שנדרשת ממני יכולת תימרון בין הרצונות שלי לאלו של שאר בני המשפחה,וזו כבר חתיכת משימה שלא תמיד אני מצליחה לעמוד בה בכבוד.
איכשהוא, יוצא לא מעט פעמים שבהן החופש שאני לוקחת לעצמי,לא משאיר הרבה מרחב חופש לילדים ולנועם. איכשהוא אני מצליחה לעשות מניפולציות ולסובב את כל העולם כך שיתאים לפנטזיות שלי,גם אם זה כרוך בהתנגשות או ביטול חופש הבחירה שלהם לעשות משהו אחר באותו הרגע. כמה שזה קשה לי לשמוע את המילים האלו,כמו מראה שאי אפשר לברוח ממנה,בכל זאת,אני מספיק כנה עם עצמי כדי להודות: כן,גם פה יש לי עוד מה לתקן. גם פה יש לי עוד עבודה.
איך אני מגייסת את כולם כדי לממש את פנטזיית החופש שלי, ובו בזמן שוללת ממשפחתי את אותו החופש ,חופש הבחירה,שהוא כמו אוויר לנשימה עבורי
ואיך,איך אני מגדלת עכשיו דור חדש שיוכל להרגיש חופשי,בלי לפשפש ולהתחבט במשמעות החופש הזו כל העת,כמוני. איך אני מכבדת את הבחירות שלהם ונותנת להם מקום ראוי,גם אם הן סותרות או מתנגשות בחופש שלי.

בוקר.
יום חדש
מודעות חדשה
בחירות חדשות
הלוואי

אני מתה עלייך , זה קודם כל. ובכל זאת כמה דברים-
נסי לראות אולי בזה שתקבלי את האפשרות שהילדים שלך עשויים לבעוט בך יום מן הימים ולעשות את "ההפך", בכך תקבלי גם את עצמך ככזאת, כמי שבעטה בהוריה ובערכים עליהם גדלה. דני לסרי טוען שזה טוב כך. כלומר הילדים נועדו לבעוט בערכים שעליהם גדלו בכדי לבדוק את הגבולות, להרחיב אותם, ליצור ולצאת אל עולמות חדשים. את עושה את זה יפה מאוד. את יכולה להרשות לעצמך להיות שלמה עם עצמך בקשר לכך, ולא להלקות את עצמך, אלא אם כן זה גורם לך לעונג מיוחד, אבל את זה את צריכה לבדוק בעצמך. גם אם ההלקאה העצמית גורמת לך לעונג מיוחד, גם זה בסדר, אבל מבחינתי איך שאני רואה את זה, זה משהו להתבונן בו, ולראות איך שהיא עוברת, הנטיה להלקאה עצמית.
חיבוק.
לנעמה,
כמה מרגש לקרוא כאן.
לרגע לא חשבתי שחיי "החופש" משוחררים מדאגות וקשיים...

חופש עבורי זו החירות שאני לוקחת לעצמי לפלס את הדרך המיוחדת שלי בעולם,
חופש עבורי זה לחשוב חשיבה עצמאית ,לעסוק בפיתוח המודעות שלי מבלי להסתכל כל הזמן לצדדים ולהתעסק במה אחרים חושבים או אומרים על הבחירות שלי,מבלי להגביל את עצמי או להתאים עצמי ל"נורמה",למוסכמות חברתיות או לחוקים ונהלים בירוקרטיים .

לזה אני מתכוונת.
אני מרגישה שאני מנוהלת הרבה על ידי פחד.
(בדף תפישות_שבי‏ אפשר לראות קצת).
האופן שבו את כותבת מזכיר לי במשהו את האופן שבו אורנה שפרון כותבת.
קשה לי להצביע על המקום המדויק הזה שבו זה דומה.
זה כמו שמדברים אחרי שנושמים עמוק, לוקחים אויר. יושבים ישיבה מזרחית, לא רדופים. יש תחושת מרכז, תחושת מרכז כובד,
דיבור צלול ונקי. חוקר.
וזה מאפשר לי, כקוראת, להתחיל לאט לאט ובזהירות לנשום עמוק.
להביט דרך החלון.
לראות שאפשר.
ואין לי ספק, שלמרות שיש בדרך הזאת החלטות עבור בני משפחתך, שיש בהן משום הגבלת החופש שלהם,
הם חווים דרכך ולידך את המהות הזאת של איך זה להיות בחופש.
וכשיגיע זמנם, יוכלו לקחת את זה איתם הלאה. לדרך שלהם.

אני - רק מהקריאה מתחילה לנשום קצת.
הם חווים ביום יום את הדרך.

אני חשה שזה חשוב לא פחות מבחירות כאלה ואחרות שאת עושה כיום, שמשפיעות עליהם.
וההשראה שאני מקבלת היא בדיוק לכיוון הזה.
לא של לחיות בבאר אורה, ולאכול אוכל נא.
אלא לחפש את הדרך שלי. ללא פחד.

תוכלי לספר מעט על איך יוצאים לדרך הזאת אל מול הפחד?
<והאם האמונה שהגלידה ההיא היא רעל, היא לא תפישת שבי בפני עצמה? blink>

תודה לך על הדף הזה.
תודה לך על הדף הזה.

חופש עבורי זה הדרור לעצב את חיי וחיי ילדיי ע"פ תפיסת עולמי
אני מחזקת את דברייך ומוסיפה - ולכל אחד הזכות* לסלול את דרכו שלו ולבטא את תפיסת עולמו.

מרגישה שעם המילים שיצאו מפי,אני משחררת גם את דפוס השליטה שאני מנסה להפטר ממנו.
לדעתי זה *המפתח* אל החופש - לדעת להרפות משליטה, לדעת לשחרר את עצמך מדפוסים שאת מעוניינת לשנות, ולדעת לשחרר את האחרים משליטתך.
חופש זה לקבל/להכיל את המסלול של האחרים *במקביל
לזה שלך. (למשל, להניח על השולחן מאכלים מבושלים ונאים - וכל אחד יאכל מה שטעים לו ונעים לו ,בלי להסתכל בביקורתיות בצלחת של האחר. וזה נכון גם כשמבקרים במקומות אחרים בהם המזון שונה לחלוטין - הבחירה היא *אישית* בדיוק כפי שנעשית בתחומים אחרים).
תאמיני במשפחתך - הם מקבלים ממך דוגמא אישית, את המסר מה בריא ומזין הם קולטים ממך ומפנימים (ומתי שהוא זה יצא לאור).
תאפשרי לעצמך לא לבחון אותם.

אבל עוף הוא אחד המרכיבים הבסיסיים בתזונתו היומיומית (עם תפו"א בדר"כ(עדיף בלי הקליפה),או ספגטי). אז אני משתדלת להמשיך לבשל עבורו כרגיל ועבור הילדים גם,איך שהתרגלנו לאכול בשנים האחרונות.
ציינת שהמעבר לתזונה בריאה יותר חל בארבע השנים האחרונות - משפחתך עדיין במסלול של שינוי, הם עדיין מתמודדים עם השינוי הזה, הם בתוך תהליך של שינוי ובסך הכל כמו שאת כותבת התזונה שלהם - תזונה ש"נחשבת" בעיני הנורמה למאד בריאה,אפילו מאד מאד בריאה.

אבל לא מספיק בשבילי.
המשפט הזה מזכיר לי משהו שכתבת ליוטי בנוגע לקשר שלך עם בנות האומנה, בהבנה שלך שלהן יש מסלול אחר ובו בחירות אחרות משלך.
לדעתי המשפט מלמד עד כמה צריך לשחרר.

אני בוחרת לקחת את תחום התזונה צעד אחד קדימה (תזונא...).
חופש עבורי הוא הזכות שאני נוטלת לעצמי מדי פעם גם לקטר על כך שקשה לי לעמוד בסטנדרטים הגבוהים של עצמי

המילה "קדימה" במשפט הראשון והמילה "סטנדרטים גבוהים" במשפט השני, הן מאוד יחסיות.
אולי למשפחתך טוב מאוד במקום שהם נמצאים בו. (לאכול תפוח אדמה רצוי וגם מאוד טעים רק כשהוא מבושל (הוא מאוד לא בריא באופן נא), לאכול אורז מלא עם עדשים/חומוס מבושלים זה עדיין מזין מאוד.)

ואיך,איך אני מגדלת עכשיו דור חדש שיוכל להרגיש חופשי,בלי לפשפש ולהתחבט במשמעות החופש הזו כל העת,כמוני.
למה שלא יתחבטו במשמעות החופש? (גם להם מותר - blink )

איך אני מכבדת את הבחירות שלהם ונותנת להם מקום ראוי,גם אם הן סותרות או מתנגשות בחופש שלי.
הפתרון - לדעת לשלב, לשתף, ולחשוב על פתרונות יחד.

להבין ולקבל שכל אחד מבני משפחתך הוא יישות נפרדת.

תודה על כתיבתך,
בהצלחהflower

תמרול
תודה על דברייך.
את תחושת המירכוז הזו שאת הבחנת בה בין המילים הכתובות,אני מצליחה להשיג רק בלילה,כשאני לבד עם עצמי. שקט. הילדים ישנים.שקט.שקט.כמה אני זקוקה לשקט הזה.שווה את מחיר שעות השינה שלי(.בהשאלה:זה קצת כמו להכנס לחנות טבע ולקנות את האבוקדו שבא לך בלי לבדוק בכלל את המחיר. שווה לי כל מחיר.האמנם? כן!כי האבוקדו הזה עשוי להיות הדבר שהכי שימח אותי באותו היום,ושום מחיר לא ישתווה לרגעי השמחה האלו. כך גם רגעי ה"לבד"שלי. אין מחיר שישתווה להן)
רציתי לכתוב שבלילה יש תחושה שהזמן פוסק מלכת ויש זמן להכל.אבל עיניי הנעצמות מול המסך,מזכירות לי את קצה גבול היכולת...
פורשת למצב מאוזן
לילה טוב
ולגבי הפחד:
לפחד אין קיום במקום שבו שורה האמונה
אמונה שכל מה שקורה-תמיד לטובה,והכל בתואם ,בדיוק כפי שצריך לקרות.
אמונה שיש לך ייעוד,יש לך דרך שמחכה שתפלס אותה,וכל העולם ייחלץ לעזרתך אם רק תעיז ללכת בה. (ציטוט לא מדוייק מ"האלכימאי")
"כשמאמינים-קורים ניסים" - נדמה לי שיש סטיקר כזה שהברסלבים מחלקים.

אלו לא סיסמאות. זה באמת קסם כזה שמאד מרגש לראות שהוא עובד,כל פעם מחדש.
וכשיש אמונה-אין עוד מקום לפחד. הוא מתפוגג מעצמו.

אמא,
בטח אליהו הנביא נהיה מזה שיכור בליל הסדר,כי הוא עובר הרי בכל הבתים,נכון? ובכולם הוא שותה כוס יין שלימה,נכון? אז תארי לך איזה שיכור הוא נהיה...
לרקוד את החיים. לחיות את הריקוד.
"ריו אביירטו" , כך זה נקרא בארגנטינה. "נהר זורם" בתרגום לעברית.
המוזיקה זורמת משיר לשיר,מניגון לניגון,מצליל לצליל.
התנועה זורמת מצעד לצעד,מאיבר לאיבר,מגוף לגוף,מאדם לאדם
האנרגיה זורמת מלב אל לב,מבטן לבטן,מיד ליד,מהפנים לבחוץ ומהחוץ פנימה
האהבה זורמת באוויר,במעגל,מרחפת ברוח סביב סביב
ואני-אני זורמת בתוך כל אלו,רוקדת את חיי,חיה את הריקוד

סופ"ש בגליל,נוף מהמם. שקט. אנשים יפים.סדנה של ריו אביירטו.
עשיתי את זה. יצאתי לחופש.רק אני ובאר הקטן. אני והאנרגיות שהצטברו בי אחרי שנים של הפסקה בריקודים. אני,עם היצר,היצריות ,היצירתיות שלי שחיכתה להתנועע לצלילי המוזיקה
אני,עם הצורך להשיל כמה שכבות מיותרות שהצטברו של מחשבות,התלבטויות,דפוסי התנהגות-כאלו מהסוג שהכביד. אני,עם הצורך לחוש קלילות,לרחף,לנשום.

תודה למי/מה שהביא אותי לריקודים הנפלאים האלו
תודה לאישי היקר שתמך ועודד ואיפשר. אין,אין עליו...אשריי שזכיתי...
תודה לסבא וסבתא שהתגייסו לטפל בילדים ולהשאיל לי את הרכב.זה לא ברור מאליו...
תודה לעולם ששלח לי את ההזמנה ,בדיוק ברגע שהייתי זקוקה לה יותר מכל...
תודה

כל פעם שאני יוצאת מהחיים ל"חופש",מתגעגעת כבר לחזור לחופש שבחיי.
חיים חופש בערבה... וואללה...

היי, נעמה. קראתי על לימודי התפירה של שחר, ובכלל בימים האחרונים חשבתי עלייך ועליכם והתעורר בי געגוע. דרישת שלום וחיבוק
הי
מסנן המים פנוי להובלות
קודמתך מתעכבת ,מסיבות השמורות עימה,אז בעידודה הרשתי לעצמי ...
אתם עדיין מעונינים?
אוצר הזמן האבוד

איפה הוא? הרגע היה...בחיי... לאן נעלם? נמס בין אצבעותי כמו מים.

והבחירות,סדרי העדיפויות שלנו,איך אנחנו מנצלים את הזמן הפנוי שיש לנו ושאין לנו...
מהו פנאי ומהו ניצול יעיל של הזמן.
ואיך,איך אני מפנטזת כל בוקר מחדש על כל 20 אלף הדברים שאני רוצה לעשות היום,ומספיקה בקושי חצי. מה זה אומר על סדרי העדיפויות שלי.

מזה זמן רב לא כתבתי פה.
אפשר לומר ש"לא היה לי זמן",אבל למעשה-היה לי את אותו הזמן בדיוק,רק שבחרתי לעשות בו דברים אחרים.
קודם כל לנועם יש יותר זמן,אז יותר כייף לעשות דברים יחד, ויש לו יותר אפשרות לעזור לי במשימות שלי כדי שאוכל להתפנות למימוש ה"פרוייקטים" שחיכו במגירה כל עונת הנדידה. (אני מניחה שהוא יכחיש כל קשר עם המונח "יותר זמן",כי עבורו להיות בבית זה לא הרבה פחות עבודה מלהיות ב"עבודה".)
דבר שני, אני מוצאת עצמי נדהמת כל פעם מחדש לגלות כמה הרבה אפשר לעשות עם הילדים. דברים שפעם היה ברור לי מאליו שבשבילם אני צריכה להיות חופשייה ומרוכזת ופנויה במאה אחוז (יש דבר כזה? קשה לי להעלות בדעתי אמא לארבעה ילדים שמצליחה לחוש פנויה במאה אחוז.)

פעם הייתי מאד מתוסכלת מכך שאינני יכולה לעשות דבר מבלי להפסיקו באמצע. זה היה מטריף אותי.תמיד,אבל תמיד, באמצע ,מישהו יצחק או יבכה ויבקש את עזרתי. היום אני יותר סלחנית כלפי עצמי,יותר מתפשרת. מקבלת את סדרי העדיפויות שלי בסבר פנים יפות: "שלום,ברוך הבא,טוב שהגעתם,מה הייתי עושה בלעדיכם. מילא,אז אמשיך אח"כ,עוד שעה,עוד יום,עוד שבוע...
אז הבית יותר מבולגן וזה כבר לא מטריף אותי. אז יש נמלים על השיש,מילא.אז הכביסה לא קופלה כבר כמה ימים,נודדת מהשולחן,למיטה,לריצפה ושוב לכביסה וחוזר חלילה. אז הילדים לא התקלחו היום,ניחא,גם מחר יום. אבל מה כן-אמא תפרה היום תיק חדש במכונת התפירה מזוג מכנסיים ישנים נוסטלגיים שנקרעו לה כבר לפני יובלות וחיכו בסבלנות בערימת התיקונים.
אני מוצאת עצמי מוותרת על הבישול היומי,לטובת הכנת דיסקים של שירים אהובים שיושמעו בחוג הריקוד שלנו. אז הם לא יאכלו היום אוכל מבושל. ממילא אני בכוון של לאכול יותר טרי ופחות מבושל.
ונחשו מה?העולם לא מתהפך. לא קורה כלום. "גמישות,איזון", אני ממלמלת לעצמי.
"תעשי רק מה שאת אוהבת,רק מה שאת חושבת,שיהיה לך טוב"... גלי עטרי מתנגנת לה בטייפ. ציטוט נחמד,לא?. הייתי מוותרת על ה"רק",רק כדי להפוך את המשפט למציאותי יותר

ברגעים אלו ממש חדר היצירה שלנו עובר מהפיכה. עושים סדר,(על אף שעד הסדר זה נראה כמו אי סדר אחד גדול). הכל הפוך. הכל! נועם והילדים הלכו לישון עם הבטחה שעד הבוקר הכל יסודר. ומה אני עושה? כותבת בבאופן... ומה הנושא? אוצר הזמן האבוד...
מרוב דברים שרציתי לעשות הערב,השתתקתי לי פתאם,ואני יושבת מול מסך המחשב כמו מומיה ובוהה. קוראת,כותבת,חושבת,נושמת,נחה...
מפטמת עצמי בוופלים כדי להצליח להחזיק את העיניים פתוחות עוד שעה.

נועם אמר השבוע שהוא כבר מזמן יודע שזמן מנוחה הוא משימה חשובה לא פחות .מכל משימה אחרת

מוצאת עצמי בוחרת לסיים לכתוב פה כעת את דבריי,במקום להתקלח,במקום לישון אולי,שלא אהיה עייפה מדי מחר (שמעתי שיש אנשים כאלו,שבאמת מנצלים את שעות החשיכה לשינה...),במקום לסיים לסדר את חדר היצירה
מוצאת עצמי בוחרת בחירות שמאפשרות לי להספיק יותר דברים,אך מחייבות להתפשר על האיכות
מוצאת עצמי נקרעת בין הצורך של בתי הקטנטונת לנוח בין זרועותיי,ובין ההכרח להניק את התינוק הבוכה או סתם לסיים את הכביסה/כלים/בישול/תפירה/שיחת טלפון/מחשב/הקראת סיפור לילדים, או כל דבר אחר. נקרעת בין הרצון לקום בבוקר ופשוט לסוע ליום הרפתקאות, ובין ההכרח לארגן קודם את הבית/להשקות את הגינה/להאכיל את הכלבה/לזרוק את הזבל.
איכשהוא סידור הבית תמיד בעדיפות אחרונה,כי זו המשימה הכי מתסכלת בעולם. משקיעים כל כך הרבה זמן על עבודה שממילא תהיה לריק בעוד כמה שעות,איך שהבית מתבלגן שוב. תוך דקות לפעמים. זה נורא. אני יכולה להחליט שהיום יום ניקיון (אין לי מחזור,אז זה לא בא לי טבעי...),ומסדרים ושוטפים והכל למופת,כי באים אלינו היום לרקוד בסלון וצריך לארח אנשים. ואני כל כך מתרגשת מאיך שהבית נראה יפה ומסודר ונקי,ומה אז? לא עוברת שעה ואיכשהוא יוצא שהאורחים לא שמים לב בכלל להשקעה שלנו. כמה עבדנו,וסתם...אחת האימהות לא רוצה לשבת על הריצפה (בתרגילי ההרפיה,בסוף הריקודים...) כי יש לה מכנס שחור,כך היא אומרת. מה? מה הקשר?אני לא מבינה. אמא אחרת מסבירה לי שבבד השחור רואים יותר את הליכלוך. אני נעלבת. מה ליכלוך? הרי הרגע שטפנו פה את הריצפה.מה? לא שמים לב שנקי? או לפחות היה נקי עד לפני כמה רגעים,נו,באמת... (האמא הזו עם השחור מעדיפה לשבת על המחצלת. איזו בחירה גרועה . כמה פיפים וקקים ספגה המחצלת הזו,אבל לא רואים. שיהיה...

הקטנה והתינוק נרדמו לשנת צהריים. יש לי איזה חצי שעה "חופשית". מה עושים? במה לבחור? מה יותר חשוב לי?
בדר"כ לקרוא סיפור לגדולים תהיה האופציה המועדפת,על חשבון דברים אחרים.אורנה שיפרון כתבה לי פעם משהו מאד חכם על תפיסת הרווח מול ההפסד. היא כתבה שהם קיימים רק במקום שאני נותנת להם מקום,כלומר: אם אני באמת,אבל באמת רוצה לעשות משהו מסויים,בוחרת בו מבחירה חופשית ומרצון אמיתי,אז זה לא משנה על מה ויתרתי. למשל,כך אמרה,אם אני בוחרת ללבוש היום את החולצה הירוקה,זה לא אומר שהפסדתי את החולצה הסגולה. זה רק אומר שהיום בחרתי בירוקה. זהו. נגמר. כמה פשוט. בלי חרטות. בלי מחשבות של היסוס. עם בטחון ואמונה שהכל לטובה. שאם כך בחרתי אז כנראה שכך הכי טוב. וזהו. ככה!אפשר לזרוק את רגשות האשמה לפח,את המצפון שמעיק ומציק-האם באמת בחרתי "נכון"?. כמה פשוט.
ואתם יודעים מה? מאז שאימצתי לי את הגישה הזו,חיי רגועים הרבה יותר. אני מסוגלת לשמוע בכי של אחד הילדים ולא לעזוב הכל האמצע ולרוץ אליו. ככה. פשוט. אני בוחרת. אני נושמת .אני לוקחת מרווח נשימה,ואז כל בחירה שלי הרבה יותר שלימה. ואיך זה מרגיש נהדר-לחוש את השלמות הזו עם הבחירות שלך.באופן זה אני יכולה לנטרל במעט את תחושה העבדות שאני חשה כלפי המשימות בבית. אני הרי בוחרת בכל אחת ואחת מהן,כל רגע מחדש.אני כבר לא קורבן שלהן. אני מנהלת אותן ולא הן אותי. נשמע סבבה,לא? תנסו. זה עובד.

(גילוי נאות: נעמה לא מצליחה ליישם חצי ממה שהיא מאמינה בו...)

הכל מתחיל ונגמר בסדרי העדיפויות. הם קובעים מה חשוב יותר ומה פחות. מה נספיק היום ואת מה נשאיר למחר.

בחירות

רק כשמפסיקים לחפש את אוצר הזמן האבוד,רק אז , מגלים שהוא בעצם פה איתך כל הזמן ואת רק צריכה לבחור באיזו דרך מתאים לך לנצל אותו.

עכשיו אני בוחרת ללכת לישון. לייתר דיוק,עיני מחליטות לעצמי. נעצמות מאליהן.

לילה טוב

שולחת לך אוצר חיבוקים שמזמן לא היו כאן.
ואגב סדנת ריקוד, זוכרת את הריקודים שלנו בחוף המערבי?
הי
זו מערכת לסינון מים בשיטת אוסמוזה הפוכה
הוא בנוי מבר של חמים וקרים ובנוסף יש לו ברז שמתחבר ליד הברז הקים בסטייל של תמי 4
ההורים שלי מוכרים אותו בכ-10אחוז ממחירו (450 שח)
אהלן, חשבתי עליכם היום ונכנסתי לראות מה שלומכם.
כשקראתי מה שכתבת על החופש, לפני חודש ומשהו, חשבתי על זה שחופש וחיפוש הם מאותו שורש....תחשבי על זה.

ועוד דבר - בקשר לבחירה נטולת הכעסים והאשמה
אם אני באמת, אבל באמת רוצה לעשות משהו מסויים, בוחרת בו מבחירה חופשית ומרצון אמיתי,אז זה לא משנה על מה ויתרתי.
זה מתחבר למה שנכתב בדף האם_כעס_רלונטי_בגידול_ילדים? - זה אומר שיש לי שתי אפשרויות - או לא לקרוא עכשיו סיפור/ לא לקום מהמחשב כשילד בוכה.... או *כן* לעשות את זה, אבל אז לעשות בשמחה ובלי כעס/אשמה/מצפון. לצמצם את האפשרויות לשתיים - או כן לעשות/לקום/לנקות/לוותר בשמחה ומבחירה, או לא בכלל.

חיבוק גדול בינתיים.

למה לפעמים אפשר לכתוב בנ_ע_מ_ה?, ולפעמים מועברים לפה?
הדף הזה,חיים_חופש_בערבה_בלוג_משפחה_בחינוך_ביתי‏ הוא גם בלוג שלי וגם דף בית. פה אני מרגישה "בבית" ואין לי צורך בדף בית אישי נפרד לצורך הא ודא . מי שרוצה להגיע אליי,מוזמן לבקר,לכתוב,להגיב,לשאול. אם זה רלוונטי לבלוג,אני משאירה ואם זו התכתבות אישית בעניינים שונים,א ני בדר"כ מוחקת אחרי שאני קוראת.
אין צורך להעלב. זה לא שתגובתכם אינה חשובה,כנראה שהיא פשוט כבר לא רלוונטית אחרי שקראתי אותה.

תודה לכל הכותבים והקוראים שמתעניינים בחיינו

ישמעאל

רק עכשיו הגעתי לקרוא את ישמעאל. עוד אחד מסוג הדברים שאתה אומר לעצמך:" איך לא עשיתי את זה קודם?"
משהו בתפיסה המיתולוגית-אקולוגית מתחבר לי מייד,מרגיש כל כך הגיוני ונכון. השאלה מה אני עושה עכשיו עם המודעות החדשה-ישנה הזו.
איך אני אמורה להמשיך לחיות את חיי בשקט כשהידיעה הזו קיימת בתוכי? איך אני קמה בבוקר וממשיכה לחיות כ"לקחנית"?מה אני יכולה לעשות כדי למנוע את היעלמותם של ה"עוזבים" מעולמנו? איך אני ביודעין ובמודע בוחרת להיות חלק מתרבות שפוגעת בכל כך הרבה יצורים שגם להם זכות קיום לא פחות מאשר לי. הם חלק מהבריאה,ו-לא. הם לא נבראו כדי להטריד אותי או לשרת אותי(עיין ערך מהו_ייעוד_הזבובים‏ )העולם הזה לא נברא עבורי כדי לשלוט בו ולפגוע בכל מי/מה שעומד בדרכי.(כבר מזמן הפסקתי לפזר קינמון על קיני הנמלים בבית.יאללה,שינקו, הן חרוצות... )ולאן פני מועדות? מהי ה"קידמה" הזו שהתרבות שלנו שואפת להגיע אליה?איך כולם עוורים ולא רואים שהקידמה הארורה הזו לוקחת אותנו אחורה,מכלה את עולמנו אט אט,עד שניכחד כולנו יחד עם החרא שאנחנו מייצרים פה. ומיהם ה"כולם" הזה? רוב,רוב האנושות. לא כולם. יש פה ושם עוד ניצוצות של אמת,חקליקים פזורים של קרני אור ,נותנות אור אחרון,רגע לפני החשיכה. איפה אתם? למה אני לא מוצאת אתכם,נשמות אחיות שלי,אלו שחשות כמוני,שמודעות,שחיות את חייהן בפשטות,כמו שנועדנו לחיות,כחלק מהטבע ולא כאדוניו? הרי אני לא לבד כאן.יש בוודאי עוד שכמותכם שקראו את ישמעאל וממשיכים,כמוני,לחיות בעולם הזה כלקחנית. איך?ומה כבר אדם אחד יכול לעשות כדי להציל את העולם?...איך אני אמורה להמשיך לחיות את חיי בשקט כשהידיעה הזו קיימת בתוכי?

לאחרונה, יצא שקראנו (הילדים ואני) שני ספרים על תרבויות של עוזבים: "מסר האנשים האמיתיים" (על האבוריגינים) ו "נוצה שסועה"(על האינדיאנים).
באופן טבעי נמשכתי תמיד אל תרבויות מסורתיות. משהו באורח חייהם קורא לי. אז היינו באפריקה חצי שנה וטיילנו במרכז אסיה כמה חודשים. "מדינות העולם השלישי" ,כך נהוג לכנותם.עבורי,אלו מקומות שבהם עוד יש (היה,קצת,לפחות בזמן שטיילנו שם,לפני,וואו...15 שנה?...)לאדם נשמה שיודעת לכבד את הטבע. יודעת שיש משהו שהוא גדול יותר מאיתנו.מקומות שבהם חיים בפשטות. יש שיכנו אותם "פרמיטיביים". כן,כך בדיוק הייתי רוצה לחיות,פרמיטיבית.
כנערה מתבגרת,קראו לי חברותיי "אומבבה". זו התדמית שרציתי לעצב לעצמי. עם התלתלים הפרועים והרגליים היחפות,עם ההתנהגות הברברית שלי שחמקה מבעד לכל פתח הכי קטן שאפשר היה,מבעד לשורשים הייקים של משפחתי.מורדת. ניסיתי לעשות הכל הפוך. לו רק יכולתי ללכת אחורה בזמן. לו רק הייתי נולדת בתקופה אחרת. לא לפני כמה מאות שנים. לא. רק זה חסר לי-גינוני הנימוסין של ימי הביניים. איכס. לפני כמה אלפים של שנים. עם אבות אבותינו,לפני נגיד 4000-5000 שנה. נגיד בארם,ליד הפרת והחידקל,איפה שהתחילה המהפיכה החקלאית,רגע לפני שקין הרג את הבל,רגע לפני שהאדם קם על יוצרו ואכל מפרי עץ הדעת,רגע לפני שיצורי אנוש לקחו בידיהם את הזכות האלוהית להחליט מי יחיה ומי ימות.
גן עדן.
מי לא היה רוצה לחיות בגן עדן?כשכל השפע פרוש לרגלינו ...
יש מי שמנסים לחיות היום,בימינו,כאילו גן העדן קיים פה. מכירה אחד כזה אישית.עד לפני כמה שנים היו לבטח מאשפזים את האנשים האלו,חסרי השפיות,שחיים במציאות כאילו היתה דמיון. מרעילים אותם בתרופות פסיכיאטריות. העיקר שישתקו,שלא יפריעו לנו ולא יעירו אותנו חלילה מתרדמת המודעות. מזלנו שבדור שלנו קוראים לזה "רוחניות".
יש מי שיקראו להם "חולי נפש","משוגעים"."קיצוניים". אבל גם הם יצירי האל,גם להם זכות לחיים בכבוד. והרי ייעודם בעולמנו חשוב כל כך-הם פה כדי להזכיר לנו את מה שאנחנו מעדיפים לשכוח- את זכות הקיום של כל היצורים בעולם.
(בעבר הרחוק אגב כן כיבדו אנשים כאלו. נתנו להם תואר "נביאים",נתנו להם במה ומחאו להם כפיים. אף אחד לא חשב שהם משוגעים אם הם מדברים עם אלוהים או מתקשרים עם המתים.)

ישמעאל
אז קראתי את ישמעאל,מה עכשיו?
מרגיש כל כך נכון.קצת כמו עם ה"לגדל ילדים בלי חיתולים". כמו לעשות קומפוסט. כל כך ברור מאליו שכך נכון,שאחרי שאתה הופך מודע-כבר אין דרך חזרה.
עד לא מזמן לא נתפס לי איך אפשר לגדל תינוק בלי חיתולים.היום לא נתפס לי איך לא עשיתי את זה קודם. כך גם עם לעבור את המחזור בלי תחבושות וטמפונים,הרי איך הסתדרו הנשים פעם?

בוקר,כבר בוקר והילדים שלי קמים,אחד אחד, " א מ א . . ."
זמן לחזור למציאות חיי.יש לי תפקיד,יש לי מחוייבות. כאמא. ואולי לא רק? מה לגבי מחוייבותי לאמת שאני מודעת לה עכשיו יותר?
ויש לי עוד כל כך הרבה מה לומר. כל כך הרבה מחשבות מתרוצצות במוחי

פעם אחרת. "א מ א ..."

המשך מחשבות בעקבות קריאת "ישמעאל":

נרגשת,כל פעם מחדש, לגלות (ולנער מעלי)עוד תפיסות_שבי? שאני שבויה בהם.
סיפור שאני מספרת לעצמי וברור לי שהוא נכון. תחושת בטחון שזה זה.ואז,אז אני מגלה משהו חדש אחר ופתאם מה שהיה ברור כבר לא ברור כמו קודם. עולות מחשבות חדשות,הארות,תובנות . אני משתנה והמציאות סביבי משתנה בהתאם.
ומה הסיפור הכי בסיסי וברור ווודאי? מה יותר וודאי מבריאת העולם?
ופתאם אני קוראת ספר שמשנה לי את כל זווית הראייה על הסיפור הוודאי הזה שאין עליו עוררין.סיפור שמסופר כבר כל כך הרבה דורות,מאב לבן. דברים שאף פעם לא חשבתי עליהם,כמו מהו פרי עץ הדעת האסור שממנו אכל האדם ?"עץ הדעת טוב ורע" כתוב,כלומר- האדם,ברגע שאכל מהפרי לקח לעצמו את הזכות האלוהית להחליט מה טוב ומה רע,מי יחיה ומי ימות. ותארו לעצמכם מה היה קורה אם אדם וחווה לא היו אוכלים מהפרי?אז לא היינו מקבלים את העונש "בזיעת אפך תאכל לחם". ובעצם,מספר לנו ישמעאל,שלא כל המין האנושי ראה בעבודת האדמה קללה,עונש. יש את ה"עוזבים" שיישמו את "לעובדה ולשומרה". הם ראו בעבודת האדמה ברכה וידעו לשמור עליה. ישמעאל שרטט סרגל זמן שאומר שבערך לפני 8000 שנה התפצלה האנושות ל"לקחנים" ו"עוזבים",קין , עובד האדמה,הוא אבי הלקחנים והוא הרג את הבל,רועה הצאן-אבי העוזבים. כך,החלה תרבות ה"לקחנים"-כשאדם אחד לקח לעצמו את הזכות להרוג אדם אחר.
כשאדם אחד יודע (כי הוא הרי אכל מפרי עץ הדעת,כן...)ומאמין שיש לו את כל הזכות שבעולם לקבוע לאחרים את גורלם,להחליט שכל היצורים סביבו וכל אוצרות הטבע סביבו קיימים רק בשביל דבר אחד-לשרת אותו,לשמש לרווחתו. משחר ילדותנו לימדו אותנו (מה שישמעאל קורא לו "אמא תרבות") שהעולם נברא בשביל האדם לשלוט בו. ופתאם בא ישמעאל ומספר סיפור אחר. הוא מספר שהאדם הוא רק חלק מהטבע ולא מרכזו או אדוניו.

בתור אחת שתמיד יודעת הכל הכי טוב ותמיד ברור לה שהיא צודקת (כן,יש בי גם את הצדדים המכוערים האלו),אני מבינה היום איזו "לקחנית" טיפוסית אני.
פתאם מרגישה לי כל כך מעוותת הזכות שנוטלת לעצמה מדינה אחת לשלול את קיומה להרוג את אנשי המדינה האחרת (אמריקה את האינדיאנים,או אפילו אמריקה את הערבים,אוייבינו). או בהשאלה לחיי- הזכות שאני נוטלת לעצמי להחליט עבור אחרים מה נכון עבורם (ראה במעלה הדף את הווידוי שכתבתי בתחום התזונה המשפחתית שלנו)

מעבר למודעות האקולוגית-תיאולוגית שקיבלתי מקריאת ישמעאל,קיבלתי עוד משהו,מאד חשוב. קיבלתי תזכורת לכמה חשוב שנישאר פתוחים לרעיונות חדשים,כי הם תמיד יכולים להפתיע, לשבש לנו תפיסות שבי,לפתוח לנו את הראש והלב

אני נרדמת מול המסך..
המשך יבוא...

פניני הבוקר:

הבן: "אמא,מה הצבע האמיתי של הזיקית? כאילו,לפני שהיא עומדת על עלה ירוק ונהיית ירוקה או עומדת על החול ונהיית צהובה-חומה?"

והקטנה: "למה את זורקת לי את זה כל הזמן? את לא קולטת שאני צריכה את זה?"
(לעזעאזל,שוב "תפסה אותי" על חם,בדיוק כשתיכננתי להפטר סופית מחתיכת הפלסטיק הישנה שמום מה הילדה מתעקשת להשאירה כמשחק באמבטיה)
(ה"לא קולטת" זה מאחותה הגדולה,לא ממני...)

"אמא,מה הצבע האמיתי של הזיקית? כאילו,לפני שהיא עומדת על עלה ירוק ונהיית ירוקה או עומדת על החול ונהיית צהובה-חומה?"
מה ענית? גם אני שואלת!

קיבלתי תזכורת לכמה חשוב שנישאר פתוחים לרעיונות חדשים,כי הם תמיד יכולים להפתיע, לשבש לנו תפיסות שבי,לפתוח לנו את הראש והלב
כל כך נכון.

לגבי הזיקית-עניתי שאינני יודעת וזו באמת שאלה מעניינת,לא רק מבחינה ביולוגית,אלא מבחינה פילוסופית. משהו כמו " מה קדם למה-הביצה או התרנגולת"
הבטחתי שנחקור את זה,אבל טרם עשינו זאת. נראה לי שזו שאלה שגם חוקר דוקטורנט באוניברסיטה העברית יתקשה להשיב תשובה מיידית. אלו מסוג הדברים שאנחנו מניחים בצד,זה שוקע,מחכה להזדמנות שתגלה לנו את התשובה.

(עכשיו,עכשיו אני ניגשת לחפש איזה פורום מדענים בגוגל)

וגם זה אגב התחבר לנו לדיון המשפחתי ברעיונות של ישמעאל...

החיים עם הילדים מזמנים לנו למידה משותפת: אני לומדת מהחשיבה ה"נקיה "שלהם ,השאלות האמיתיות שצצות פתאם משום מקום,והם שותפים לקריאה שלי את ישמעאל. גם זה וגם זה- שניהם מחשבות פילוסופיות שפותחות לנו ערוצי חשיבה לכוונים שלא חשבנו עליהם

זו התשובה שמצאתי,למי שמתעניין:

למרות סברות רבות, הזיקית אינה מחליפה את צבעה למטרות הסוואה אלא בהתאם לסביבה, לטמפרטורה ולמצבה הנפשי. זיקית מאוימת או פוחדת תהיה שחורה או בצבע חום כהה, במצב נינוח יותר היא תהיה ירוקה,נקבה פנויה לחיזור תגוון את הופעתה בנקודות צהובות[1]. נקבה מעוברת תהיה שחורה עם נקודות צהובות (ובמצב זה ידחו נסיונות התקרבות של זכרים) הצבע הבוהק הוא אמצעי לביסוס מעמד בין הזכרים. הזיקית מגיבה גם למזג האוויר בשינוי צבע: בשעות הבוקר הקרירות כאשר על הזיקית לקלוט את אור השמש כדי להתחמם היא נוטה לצבעים כהים הבולעים ביעילות את הקרינה, ומסייעים לה להגיע במהירות לחום הגוף האופטימאלי[2]. בעורה של הזיקית שלושה סוגי תאים היוצרים את הגוון: בשכבת העור הפנימית ביותר שוכנים תאי מלנין (melanophores ), המייצרים את אותו פיגמנט כהה המצוי גם בעורם של בעלי חוליות רבים אחרים. מה שמייחד את הזיקית הוא שלוחות של תאי המלנין, המסתעפות מעלה לשכבת העור העליונה. בעת הצורך, על פי אות עצבי או הורמונאלי, יוזרם המלנין דרך הבליטות הללו כך שיכסה את הצבעים האחרים. מעל שכבת המלנין מצויים תאים (iridophores )המכילים לוחיות עשויות גבישי חומר, המחזיר את האור הכחול הפוגע בו: ישנן זיקיות באפריקה שיכולות לעטות עליהן צבע כחול, כאשר שכבת העור שמעל התאים המחזירים שקופה. בשכבת העור העליונה מצויים תאים המכילים פיגמנט צהוב (xanthophores ) שכאשר עובר דרכם האור המוחזר הכחול מתקבל הגוון הירוק האופייני, וכאשר אין חומר מחזיר בשכבת האור שמתחתן, יראה צבע צהוב. יש מיני זיקיות שבעורן גם תאים המייצרים פיגמנט אדום, אך הזיקית הנפוצה בישראל מסתפקת בגוונים שניתנים להרכבה משלושת השכבות

בלב ליבו של המדבר

"אמא,אפשר להשאיר פה את באר . הוא לא צריך לבוא איתנו..."

כמה אמיתי. ישר. כנה.מצחיק.עצוב. (מי שלא מכיר - באר הוא האח התינוק הקטן שאחותו היתה מעדיפה להעלים)

בני,אחרי יום מלווה כעסים מתחים ותסכולים,מתלונן על כאב בגרון (כעס עליי ביומיים האחרונים על כל דבר קטן שעשיתי/לא עשיתי)

-"נסה לחשוב אם יש דברים שהיית רוצה לומר לי או למישהו אחר
-איזה דברים למשל?
-רק אתה יכול לדעת.דברים שאתה מרגיש כועס בגללם
-אני לא יודע,אני רק מרגיש שקשה לי לנשום בגרון
-נושמים בריאות. כואב לך פה,בריאות?או בגרון?
בגרון
-משהו שאתה מרגיש רוצה לצאת החוצה. תאמר אותו ואז הכאב יחלוף
-אה,כן אני יודע. משהו שכבר הרבה זמן אני רוצה להגיד לך:

אמא,אני אוהב אותך

ונרדם בעודי מלטפת את ראשו...

"מחנה" על גדת נחל דן.
חיים עםהטבע במלוא תפארתו.
מים,הרבה מים.ירוק. פטל.גפן.תאנים.ארץ זבת חלב ודבש. גן עדן.
חבורת ילדים משתובבים במים הקרים,מטפסים על העצים, משחקים יחד בטבעיות כאילו מכירים כבר מאז ומעולם (בפועל זו פעם שנייה/שלישית שנפגשים )
חבורת אימהות ואבות ישובה על מחצלת בצילו של עץ אבוקדו ענק.חיבור.מרגיש זורם,כמו מימי הנחל,כמו המיית הרוח. טבעי.רגוע.
חופשייה מעבדות למשימות הבית ואחזקתו,חופשייה מרעשים וגירויים,חופשייה להיות. אם. אשה. חברה.אחת מ...
חופשייה משעבוד להכנת האוכל. הכל כל כך פשוט. שני ארגזים עמוסים ירקות ופירות,קצת שקדים/אגוזים ומיני זרעים. זהו. לא צריך יותר.לוקחים מה שבא,מתי שבא. אני לא צריכה לדאוג כל הזמן שמה חלילה נמעד בפיתוי להכניס לגופנו מזון שאינו מזין.פתאם האוכל כבר אינו האישו המרכזי בחיי. הוא מונח בארגז בפינה.
מרגישה שייכת. שייכת למקום הזה,לטבע הזה,לאנשים האלו,לחוויה של הביחד.
מחליטה להתגבר על קשיי התקשורת שלי ומעיזה להכיר אנשים חדשים.נחמד.נוח לי כשמכירים אותי כבר בזכות הדף הזה,פה,בבאופן. כבר קראו אותי ויודעים עם מי יש להם עסק,ובכל זאת-הם רוצים להיות חברים שלי, דואגים לילדים שלי,שותפים לתפיסת עולמי,חולקים איתי את רגשותיהם,מחשבותיהם,התלבטויותיהם.
שרים יחד,אוכלים יחד,דואגים לילדים יחד, ואני חלק מכל זה.אני חלק ממשהו שאני מרגישה שלימה איתו.
אחרי תקופה ארוכה של בדידות,של בחינת השונות שלי מול העולם,אני מרגישה שמצאתי את המקום שלי .מקום שבו אני יכולה להיות מי שאני .יכולה להרגע ולא לחשוב על כלום. יכולה להרפות. ותמיד יהיה שם מישהו בשבילי כדי לתת יד או לעזור עם הילדים.
נתינה וקבלה. קבלה ונתינה. אהבה. מוצאת עצמי מניקה תינוקת שאינה שלי,בכזו טבעיות אמה השאירה אותה בחיקי.כמה אמון נותנים בי.
חיים בטבע.
פעם ראשונה שאני לא מתגעגעת לחזור הביתה,לערבה השוממה שלנו,לחיי השגרה,לבית
פעם ראשונה שאני נשארת עם טעם של עוד. רוצה עוד.עוד פשטות. עוד טבע.עוד יחד עם אנשים שיש לי איתם חיבור גם ללא מילים. רק במבט,בחיוך.
רוצה עוד שהוא פחות. פחות משימות.פחות ציוד.פחות רכוש.פחות מחשבות
רוצה יותר חברה לי ולילדים,כזו מהסוג שפגשתי שם,במחנה על הדן.
רוצה לישון יותר בחוץ,להרגיש את הטבע,את הרוח,את המים,את האדמה/החול,להסתכל בשמיים זרועי הכוכבים,ולנשום
לנשום עמוק
-אה,כן אני יודע. משהו שכבר הרבה זמן אני רוצה להגיד לך:

אמא,אני אוהב אותך

ונרדם בעודי מלטפת את ראשו...

מקסים.

הכל מקסים flower
כפיים , תפיכת שכם וחיבוק... על המאבק שלכם, תוצאותיו המרשימות וגם תודה. אישית.
בתי הקטנה (טוב,האמת אנחנו קוראים לה בינונית מאז נולד לה אח תינוק....):

-א . . . מ . . א עשיתי קקי

  • אני בא לנגב לך (אבא נענה לקריאה)
  • מה,אתה אמא? א . . מ . . א
הגדולים מתעסקים עם המדורה :
-"אמא,תראי,אנחנו מזביחים לאלוהים עלי מרווה ,נענע ולואיזה,שיהיה לו ריח טוב..."
הבינונית:
-"זה לא עובד לי, ה וידי וידי" (התכוונה להגיד dvd , כשבעצם התייחסה לדיסק בטייפ)
היי נעמה,
ביליתי את השבת במושב מודיעים ולשמחתי הרבה הפעם ברכי (ברכה-אל) היתה שם אחרי ששנים לא נפגשנו.
היה מקסים!
היא סיפרה לי שאתן בקשר,
אז ככה, אני מאד מקווה שאתם כולכם תבואו לפארק הירדן (גם אתם וגם ברכי והמשפחה היפייפיה שלה) למרות שהבנתי ממנה שכרגע לא נראה שזה יקרה...
אני מצפה כבר לפגוש אתכם ואני בטוחה שגם לכם וגם להם יהיה שם פשוט נפלא!!!

דבר שני, הייתי אמורה לקחת מברכי את מספר הטלפון שלה אחרי השבת אבל לא יצא אז חשבתי שאולי לך יש אותו ואת יכולה לשלוח לי במייל,
אם יצא לך אשמח מאד ‏[email protected]
תודה נעמה
ושבוע טוב

נעמה, הכתיבה שלך ממש מעוררת השראה.
לפני כמה חודשים שאלתי את הילד שלנו אם היה רוצה לעזוב את בית הספר הדמוקרטי ולהישאר בבית, אם אני כבר ממילא פה עם הקטנה.
הוא רצה את זמן החברים שלו בנחרצות ולא פיתח את הדיון.
ועדיין המחשבה לא עוזבת אותי, חרף המחשבות על הקשיים הרבים שזה מציב בשבילי.
וגם בלי קשר לחינוך הביתי, את פשוט נהדרת! תודה על הבלוג שלך.
שרון היי,עניתי לך בדף שלך

קלמנטינה,תודה. אני שמחה שיש מי שמוצא עניין/תועלת בהגיגיי.
לפעמים אני תוהה ביני ובין עצמי למה בעצם אני כותבת פה בלוג (ולא ביומן אישי בכתב יד במחברת סודית שאפשר להחביא במגרה)
הרי אני לא באמת זקוקה לאישור מאף אחד או לתפיכות על השכם (ואולי כן?...)
בדר"כ הכתיבה זורמת לי מהלב/הבטן ישר למקלדת,בלי לסנן קודם דרך הראש וההגיון. אני כאילו שוכחת שמליון אנשים מכל העולם קוראים אותי. מבחינתי,אני כותבת לעצמי,אולי גם למעגל המכרים/משפחה קרובה שרחוקים מאיתנו פיזית,אבל נהנים לעקוב מה קורה איתנו
תגובות של קוראים כמוך ,גם אם אנונימים,נותנות תחושה טובה: שיש מי שמוצא ערך בדבריי
תודה

אז מה חדש?

באר הקטון שלנו היום בן חצי שנה
כבר זוחל,יושב,מוצץ(הכוונה לקצת ירקות ופירות,לא רק ציצי,עוד אין שיניים),צוחק צחוק מתגלגל בלי הפסקה,משתין ומחרבן בלי חיתולים-רוב הזמן עירום,פה ושם ישן (על הבטן),פה ושם מעט בכי (בעיקר בנסיעות),הרבה במנשא על הגב של אמא (מאד מאד אוהב טיולים),כבר קורע ספרים ומכניס הכל הכל לפה,אוהב שמבהילים אותו,מצמיח שיער ארוך ונפטר מהקילופים בקרקפת,שר ומדבר בג'יבריש,מושך לכל מי שאפשר בשערות,אוכל חול,יושב בעגלה של הסופר,

איילת,"הבינונית", ממשיכה להצחיק אותנו:

  • "תראו,אני עושה סודה" (מפליצה בבריכה ונהניית לראות איך יוצאות הבועות)
  • "אמא נוסעת על המים!" (נוסעת על דרך עפר הצמודה לבריכות המלח משני צידי הדרך,אלא שכשהיא ישובה בכסא הבטיחות,היא עדיין נמוכה מדי כדי לראות את הדרך ורואה רק את המים...)

שחר,הגדולה, מבלה לראשונה כבר 5 ימים לבד אצל סבתא וסבא . מטיילת,פוגשת חברים,נהניית מה"לבד"-בלעדינו,נהניית מתשומת הלב של סבתא וסבא,מבלה קצת עם בת האומנה שלנו (שעכשיו גדלה אצל סבתא וסבא)אנחנו מתגעגעים ומחכים בסבלנות.

זהר,מפליא בסבלנותו בשעות דייג הרבות.התחיל בהתבוננות בדייגים על המזח,למד את רזי הים ועכשיו מביא הביתה דגים לארוחה,כשהוא מיומן ויודע לזהות כל דג ולהיזהר במיומנות רבה מהארסיים.עצמאי להדהים.
מממן חצי מציוד הדייג שלו (אוסף בקבוקים ומקבל תמורתם כסף מחנות המיחזור)
אוהב שמקריאים לו ספורים,אוהב לראות סרטים בdvd , אוהב לטייל,לטפס (על צוקים/גגות/כל דבר בעצם),למצוא,לחקור,להפחיד את אחיו הקטנים,כבר שוחה נהדר חתירה (למד בעצמו),אוהב לאכול מתוק, אוהב לעשות מדורה עם פוייקה,כמובן כמובן שאוהב ציפורים ויודע לזהות כל ציפור יותר טוב מהחברים של אבא (צפרים מקצועיים),אוהב למצוא אוצרות ,לאכול מפירות הגינה (עכשיו בעונה המדברית שלנו-יש אחלה גוייבות,מלונים,פסיפלורות )

ואני,אני נהניית מהחיים עם הילדים,צוחקת ובוכה יחד איתם,מתרגשת מכל צעד,מכל מבט,מכל נגיעה,מכל חיוך,גם מכל בכי...
עובדת קשה,מתבוננת,לומדת,אוהבת,מתעצבנת,מאבדת סבלנות,נושמת עמוק ומגייסת סבלנות חדשה כדי להצליח להכיל את הכל, משתדלת,כועסת,מתגעגעת,נוגעת,מתנסה בתזונא(פחות מזון מבושל ומעובד,יותר אוכל חי),רוקדת,מטיילת,מניקה,מנקה,קוראת,לומדת להקשיב. אני בדרך...

נועם אגב באנגליה כבר 9 ימים,מגייס תיירים לעונת האביב הבאה בכנס צפרים בינ"ל

באר קיבל מתנה סיר לשבת ולעשות בו את צרכיו
אנחנו קיבלנו מתנה את הזכות לראותו נעמד בפעם הראשונה
אז איך משחקים ילדים שאמא שלהם אוכלת עשבים מהגינה?...
קושרים את עצמם עם חבל לעץ,עושים קולות של חמור ומחסלים לי את רגילת הגינה
-אמא,למה יש לך פה צלקת?
-פעם,כשהייתי ילדה, עשו לי פה זריקה,נתנו לי חיסון
-ובטח אמרו לך שזה יעבור עד החתונה ,אבל זה לא עבר...
תודה על האירוח החם והלבבי בביתכם. נשמח לראות אתכם גם אצלנו אם תבקרו במרכז הארץ.
ניצן ועודד.
הי נעמה

זוכרת שחשבנו להגיע דרומה ולהפגש לפני מס שבועות?
הגענו ממש לרגע ,
אבד לי הטל שלכם
אשמח שוב למספר.
נהנית מאד לקרוא אותך
מפתה אותי לחזור למדבר..
לגבי המים
כדאי לך לדבר עם שעיה ,אהובי
הנייד שלו 997804 0504- הביא מגרמניה
קופסא לשיבוח מים מדהימה... בחצי מחיר.

עדיין לא מפרסם.

ימים מבורכים
טל בבית 04-9830484


עברו רק/כבר שנתיים מאז שאנחנו בחינוך ביתי וזה מרגיש כאילו מאז ומעולם כך היה.
קשה לי לחזור ולדמיין את חיינו אחרת

ראשון בספטמבר
חברה אחת שלי שולחת את בתה לכתה א אחרי 6 שנים בחינוך ביתי
וחברה אחרת שלי החליטה להשאיר את בתה בבית אחרי 7 שנים במסגרת

וזה לא שיש לי כל כך הרבה חברות,כן...

ואנחנו?
אנחנו בבית.
אין ספקות.
יש קשיים,יש תסכולים,יש זרימה,יש שמחה,יש חופש,יש גילויים,שפע התנסויות,יש זמן לדברים החשובים באמת.
אבל ספקות בקשר לחינוך הביתי,נכון להיום-אין.

כתבה אודותינו התפרסמה היום בעיתון המקומי של אילת : "טבעי ללדת ביוספטל?"
לא יודעת לשים קישור,אז פשוט תקליקו בגוגל על "ערב ערב אילת" ותוכלו לקרוא אותה שם (כולל הארות שהוספתי ב"הוסף תגובה")

ואם אתם/אתן רוצות לעזור גם להעלאת מודעות נושא חופש הבחירה בלידה אז תוסיפו תגובה באתר של העיתון. אולי הם יעשו עם זה משהו (כמו לפרסם את התגובות ולתת לנושא יותר הד ציבורי,או כמו להעביר את התגובות למנהל מחלקת יולדות בביה"ח בדרישה לשנות את המדיניות)
תודה

אתה פלא / חווה אלברשטיין

כל רגע בו אנו חיים
הוא רגע חדש
כל רגע בו אנו חיים
אין שני לו ביקום
לא היה כמותו מעולם
ולא יהיה עוד לעולם

ומה מורים אנו לילדינו
בבית הספר?
מלמדים אנו אותם
כי שניים ועוד שניים
הם ארבעה
וכי פאריס היא בירתה של צרפת...
מתי נלמד אותם גם מה שהינם.

עלינו לומר לכל אחד מהם:
יודע אתה מה שהינך -
אתה פלא
אתה יחיד ומיוחד
אתה פלא
בכל העולם כולו
אין עוד ילד אחד בדיוק כמותך
אתה פלא
אתה יחיד ומיוחד.

והבט בגופך -
איזה פלא הוא
רגליך, ידיך, אצבעותיך הזריזות
האופן שבו אתה מתנועע
אתה פלא
עשוי אתה להיות כשקספיר
מיכאל אנג'לו בטהובן -

אתה פלא!
טמונה בך היכולת לכל דבר
כן, פלא הינך

וכאשר תגדל -
התוכל אז לפגוע באדם אחר
אשר כמותך הוא פלא
גם הוא יחיד ומיוחד
גם הוא פלא!
עליכם להוקיר זה את זה
עליכם לעבוד
כולנו חייבים לעבוד
כדי להפוך את עולמנו זה
שיהא ראוי לילדיו


ספקות

נועם קרא את מה שכתבתי (לגבי החינוך הביתי שלנו)ושאל עם מבט תמהה-" מה,באמת אין לך ספקות?"
מה הספקות שלך? אני מחזירה את השאלה אליו
יש לי מלא ספקות,הוא עונה,מלא.
אז בוא נדון עליהן,אני-בטון מעשי
אנחנו כל הזמן דנים
אבל צריך להגיע לאיזה מסקנות,לקבל החלטות,מה עושים עם הספקות האלו
לא,לא צריך. אני עייף,בואי נלך לישון
אתה לא יכול ככה לזרוק פצצה כזו ולהשאיר אותי עם הספקות האלו שלך
תחשבי על מה שאמרתי. בינתיים,בואי נלך לישון,כבר מאוחר...
איך אתה יכול ללכת לישון עם הספקות האלו?
אני חי כל החיים שלי עם ספקות. בכל תחום,בכל דבר בחיים יש ספקות. לא רק לי,גם לך
לי אין הרבה ספקות
בטח שלא,את תמיד הרי יודעת הכל
נכון
ספקות הן דבר טוב,הן מיועדות כדי לגרום לנו לחשוב על כל מה שאנחנו עושים .
אז אם הן נועדו כדי לעורר את המחשבה,אז אתה אמור לעשות איתם משהו,לא?אתה אמור לחשוב איך לשפר ומה לתקן כדי שיהיה יותר טוב
תחשבי. זה חשוב מאד לחשוב
אבל הספקות הן שלך,לא שלי. תחשוב אתה,בוא נחשוב יחד
אני הולך לישון
איך? איך אפשר ללכת לישון עם ספקות? איך אפשר לחיות עם ספקות שמלווים אותך כל הזמן? לא ברור לי!

אז הנה,אני פה,חושבת
נועם באמת הלך לישון

יש לי ספקות? למה אין לי ספקות? אולי כי באמת אני תמיד חיה בתחושה שאני יודעת הכל?ואם אני לא יודעת משהו,וחשוב לי להתוודע אליו,אז אני עושה מה שצריך כדי להגיע למצב של "ידיעה".אני בוחנת את האלטרנטיבות ומחליטה לבחור היכן שיש יותר יתרונות מחסרונות.

ואם הוא לא חשוב לי,אז מה? האם זה טוב שיש לי תמיד (טוב,ברור שלא תמיד,אבל בדר"כ) איזה חוש שישי/שביעי של ידיעה פנימית כזו,אינטואיציה,תחושת בטן,אמונה בלב,לא משנה איך אקרא לזה,זה שם.איזו ידיעה פנימית שכך נכון.בטחון עצמי בבחירות שלי (ומדי פעם קמצוץ רגשות אשמה כשברור לי שטעיתי)
ואם אין בי את הוודאות הזו,לא אוכל לשקוט ולנוח עד שאמצא את המקום הזה-השקט,הנינוח, זה ששלם עם עצמו.

כמה אנשים שונים אלו מאלו.
מה שעבורי לא נתפס בכלל כאפשרות (החיים עם ספקות),מהווה מציאות קיומית בסיסית עבור נועם
וזה לא שאני לא מכירה את החלקים האלו( בו, וגם בי). יש עלינו כבר 17 שנה יחד.
איך?איך אפשר ללכת לישון עם הספקות בכזו נינוחות ,להשלים עם קיומם,לחיות עמן בדו-קיום,מבלי שהן יזעזעו אצלך משהו,שהכל ירעד ויחייב אותך למצוא מחדש את האיזון,לחפש את נקודת שווי המשקל החדשה,הטובה יותר

וכעת,בטרם מצאתי תשובות, עיני נעצמות מאליהן,כופות עלי תנומה.
לכי לך ,נומי,תני למחשבות לעבוד עם עצמן בזמן שאת ישנה (ונראה איזה חלום יעלה מול עינייך בבוקר...)

לחשוב או להרגיש. איך אנחנו יודעים מה נכון עבורנו?
נזכרת פתאם בספר "גברים ממאדים ונשים מנגה". אולי זה קשור? אולי לא סתם יש ביטוי כזה "אינטואיציה נשית" ולא שמעתי מעולם על חיבור המושגים האלו כשמדובר בגבר.

אני עייפה.
הלילה גם אני הולכת לישון עם ספק. יש לי ספק איך אני אמורה לחיות עם ספקות. האמנם אני אמורה? מי אמר?

לילה טוב

את באמת יודעת הכל?
כשבחרת אנסטופוסופי היית משוכנעת שזה הכי הכי....
ועכשיו את כולה שנתיים בחינוך ביתי ומשוכנעת שזה הכי הכי....
את באמת יודעת הכל?
ברור,ברור שאני לא יודעת ה כ ל
התכוונתי לתחושה של ידיעה פנימית שזה הדבר שנכון לי, באותו הרגע
זה לא אומר שזה מה שנכון לכולם וזה לא אומר שבמקום או בזמן אחר לא אבחר אחרת.
אני חיה את ההווה. עכשיו,נכון להיום (שלשום ליתר דיוק)לא היו לי ספקות לגבי החינוך הביתי שלנו.
זה לא אומר שאני תמיד תמיד שלמה עם כל מה שקורה.יש הרבה קשיים ובעיות גם בחינוך הביתי. מעולם לא טענתי שזוהי בחירה ללא חסרונות. וודאי שיש,כמו בכל דבר בחיים,אבל עבורי,כרגע,במקום שבו אני נמצאת היום,אני מאמינה שזוהי הבחירה שהכי מתאימה לי,למשפחתי,לאמונותיי,לכוחות שיש לי,למה שנכון לי.
ומה אם אני עושה טעות? ומה עם עוד כמה שנים אגלה אמת אחרת ואשנה את דעותיי?אז מה? הרי כולנו בני אדם וכולנו עושים טעויות.
ברור לי שלילדיי, לכשיתבגרו,יהיה מה לטעון כנגדי/להאשים שבגללי הם ככה וככה,אז מה? ממילא הם יטענו את זה,לא משנה איזו דרך אבחר. לכן,לדעתי,טוב לחיות את ההווה כשמקננת בך תחושה פנימית של שלמות עם הבחירות שלך. ואם אינך שלם,אז מה? אז חובתך ואחריותך לדאוג לאושר שלך,אז לך חפש אותו,תשקיע זמן ומחשבה,הרבה אנרגיה בלהגיע למודעות העצמית שלך ותבחר אחרת. תקן,שנה,עבוד על עצמך.ילדים גדלים שמחים,כשיש להם מודל הורי ששמח וששלם עם הבחירות שלו.ולא משנה אילו בחירות אלו.משנה הדרך,האנרגיות,האווירה שמלווה את מרבית הזמן בחייך.
סביר להניח שילדיי יבחרו בדרך שונה משלי. זו בדר"כ דרך הטבע. זה בסדר. אין לי כוונה לשכפל את עצמי עם כל הדפקטים שלי. להיפך,אני מנסה לפתח נוסח משופר,כזה שיתקן את הטעויות שלי,בדרך שלו. אני רוצה להאמין שאני מחנכת את ילדיי להיות מי שהם (ולא מי שאני,או מי שהייתי רוצה להיות,או איך ששטיינר חושב שילדים צריכים להיות,או איך שהנורמה החברתית בארץ מכתיבה). רוצה להאמין,מקווה שמצליחה בכך במידה מסויימת. בוודאי לא באופן מושלם .שאיפתי היא להגיע למשהו שהוא מושלם באי המושלמות שבו,משהו כזה...
נו,מילא...
סתם התפלספות מיותרת
אני מרגישה דחף דבילי להתגונן ולהצדיק את הבחירות שלי. לא אוהבת את זה

חוצמזה,
למי שעדיין לא מכיר את הכתיבה שלי פה בבלוג:
הכתיבה עוזרת לי למקד עצמי על אותם הדברים שאינני שלמה איתם במאה אחוז.
לא הייתי כותבת על ספקות,אלמלא קוננו בי בשעת הכתיבה,הלא כן?

ובכל זאת:תודה. תודה על ההזדמנות להאיר לך/לי את הדברים

מה בעצם ההבדל בין הספקות האלה לספקות שהיו לך אם היית שולחת את הילדים לבית הספר?
אולי רק שעכשיו את מעלה ספקות מחוץ לזרם המרכזי באוכלוסיה שהולך לבית הספר.
אם ניתן לבחור ביותר מדרך אחת אז יש גם ספקות לא?
יום טוב, מקווה שהשלמת שעות שינה.

איך? איך אפשר ללכת לישון עם הספקות בכזו נינוחות...
נינוחות? - את יודעת בוודאות?.....
אולי המחשבה הרציונאלית שצריך לקום לעוד יום עבודה (ורצוי עם כוחות מחודשים) + ההקשבה לגוף העייף מאפשרים להתמודד עם סערת הרגשות במידה מסויימת.

מה אם אני עושה טעות? ומה עם עוד כמה שנים אגלה אמת אחרת ואשנה את דעותיי?אז מה? הרי כולנו בני אדם וכולנו עושים טעויות.
הבחירות שלנו יכולות, במבט לאחור, להיתפס כ"טעות", אבל לאותן טעויות יש משמעות גדולה בחיינו - הן מהוות חלק משלבי ההתפתחות שלנו.

להיפך,אני מנסה לפתח נוסח משופר,כזה שיתקן את הטעויות שלי,בדרך שלו.
תפקיד גדול עבור הילדים....,

בוודאי לא באופן מושלם .שאיפתי היא להגיע למשהו שהוא מושלם באי המושלמות שבו,משהו כזה...
אני חושבת שאם נחליף את המילה "מושלם" ל "שלם" נאפשר לעצמנו לחיות עם הספקות בשלום.

ואם אין בי את הוודאות הזו,לא אוכל לשקוט ולנוח עד שאמצא את המקום הזה-השקט,הנינוח, זה ששלם עם עצמו.
וודאות - נושא ענק....אחד הנושאים שמרתקים ומעסיקים אנשי מדע ופילוסופיה....
השאיפה לשלמות היא סוג מסויים של פרפקציוניזם, שלא מאפשר להיות שלמים, מאחר ו *תמיד* החלק החסר מורגש.

flower

חניתה יקירה
תודה לך על ההארה. אכן,כדברייך, אדם שחי בשלום עם הספקות שמלווים את חייו,עשוי להיות גם כזה ששולח את ילדיו לביה"ס וגם כזה שבוחר בחינוך ביתי.זהו דפוס מחשבה/הלך רוח,תפיסת עולם/אופי, ללא קשר למקום שבו הילדים מתחנכים.
(ואולי בעצם יש קשר כי מבחינתי לא רק הילדים לומדים בבית אלא גם אני.וחלק מהלמידה הזו כולל גם עבודה על/עם הספקות,עבודת מודעות,עבודת תיקון תמידית,24 שעות ביממה,אין צלצול גואל שמודיע על הפסקה,אין שעון שדופק וצריך להעביר כרטיס בכניסה/יציאה מהמשרד,אף אחד לא מכתיב לי שיעורי בית,. החיים הם רצף אחד ארוך ומתמשך של...חיים,של עבודה.)
מאידך, יש בוודאי גם לא מעט הורים ששולחים את ילדייהם לביה"ס/גן ומנהלים אורח חיים אחר,וגם הם ,כמוני,משקיעים זמן ומחשבה ואנרגיות במודעות העצמית שלהם . גם אני עד לפני שנתיים וחצי שלחתי את ילדיי למסגרות חוץ ביתיות,וגם אז עבדתי על עצמי, אבל,וזה אבל גדול-לא כמו עכשיו! החיים בבית עם הילדים לא מאפשרים לברוח מהעבודה הפנימית האמיתית. כמו רודפת אותך ולא מרפה,כל הזמן המראה הזו שמחייבת אותי להתבונן בעצמי ולעבוד,לשנות,לתקן, לנער מעלי ספקות,לפתור דילמות,לשאול שאלות,לחפש תשובות...

אם כך,
הסוגייה שהעלייתי אינה קשורה בהכרח רק לחינוך הביתי אלא לאיך שאנחנו בוחרים לחיות/לא לחיות עם הספקות. כבני אדם,באשר הם.

אי שם בצפון:
לגבי שעות השינה שלי: תודה על הדאגה.
שינה היא עניין זניח שאינו בראש סדרי העדיפויות שלי. הזמן שבו אני יכולה להיות בשקט עם עצמי ועם המחשבות/רגשות שלי הוא קיומי עבורי לא פחות ממספר שעות השינה.

החיים קוראים לי...אמשיך בהזדמנות...

מיכלונת_פה‏* (12.09.2008 00:17):
הספקות מספקות לנו פסק זמן, שבסיומו אנו "כביכול אמורים" להגיע להחלטה אבל החיים סביבינו דינמיים, ואנו נעים על הסקאלה מן הקצה אל הקצה, קדימה ולאחור עד שמתחיל להתבהר ומורגשת היציבות.
והנה בא לו הספק, קצת מהסס, קצת מפקפק, מודיע לנו שהגיע הזמן לבטוח בדרך שאנו הולכים בה. להתמסר,
לזרום, להתחבר, אז מה? לעיתים לא לדעת גם זה שיעור, קצת להרפות, לאבד שליטה, לחוות חוסר ודאות
מזכיר לי ת'קלף של התלוי בטארוט שיודע שייתכן שאפילו הנפילה לתהום אין בה כל סכנה ממשית וכן הוא הולך לו בביטחה על קצה הצוק ויודע שעליו להאמין שהכל בסדר וכי החיים טובים אליו וגם אם ייפול, יהיה מי שיאותת לו על כך ובכלל, מה כבר עלול לקרות לו? האם אין גרוע מכך?

מיכלונת_פה‏ היי
אהבתי אתמשחק המילים הספקות-מספקות-פסק זמן
תודה על דברייך
אחרי שבועיים של גמילה מההתמכרות לאתר,יש לי וידוי:
הכתיבה שלי לעצמי חשובה לי
המילים,כמו זורמות כנהר מתוך נפשי המוצפת חוויות ורגשות
הגיגיי,כמו כוכבים נופלים,נותנים לי הזדמנות להביע משאלות,לומר תודה
לכתוב,לבטא,את אשר על ליבי
לשתף בשברירי אור שמאירים את חיי הרצף שלי
רצף.
אין הפרדה בין העבודה והלימודים,בין החיים ,הזמן, וה"אין זמן". הכל אחד.

אמא,למה כולם עושים דברים כמו ארוחת מנגל על האש רק בערב מאוחר,כשאנחנו הולכים לישון?
כי במשך היום הם עסוקים בעבודה ובביה"ס. הם יוצאים מהבית בבוקר וחוזרים בערב. אין להם זמן אחר לחיות
אבל זה באסה,כי כל הילדים עכשיו שוחים בבריכה של X (הילד של השכנים) ואני כבר עייפה...
אבל את היית בים כל אחרה"צ , כשהם היו צריכים להכין שיעורי בית ולהתכונן למבחן
טוב,הים יותר כייף מהבריכה...
אנחנו בילינו את זמן המשפחה שלנו יחד בטיול בהרים כל הבוקר,בזמן ש"כולם" הלכו לעבודה במשרד ולשיעור בכתה
כן,טוב...

בשעת מיון חפצים שהגיעו לשוק הקח-תן שלנו,מוצא בני חגורת נשים מוזהבת עם "יהלומים" נוצצים ואבזמים מפוארים.
בני:מה זה?
בתי:זו חגורה של פרחות
בני: אז למה הביאו את זה לפה? הרי ממילא אף אחד לא ייקח את זה, פרחות לא באות לקח-תן,נכון?

חוזרים ללינה משפחתית
עברו אי אילו שנים מאז ישנו זה בצד זה עם מזרונים על הרצפה. ילד ראשון,שני ושלישי ועכשיו רביעי.לכל אחד כבר יש את הפינה שלו. בית גדול.מיטות אמיתיות. והנה,בלילות הסתיו,כשהבית מהביל מחומו של יום,ובחוץ כבר מנשבת רוח קרירה,אנו מוצאים עצמנו שוב,במיטה המשפחתית,יחד. 6 מזרונים מחוברים פרוסים על אדמת המדבר,בחצר ביתנו. חיבוקים וצחוקים,עצבונים קטנים רגע לפני השינה:
"תביאי לי,זו הכרית שלי...תעיף את הרגל שלך מפה...תהיו בשקט,אני מנסה להרדם...די,תפסיקי לדגדג אותי...אבל אני רציתי חיבוק ראשונה...למה אני ברווח בין המזרונים?...תישן אתה בחור...אוף,יש מלא חול על המזרון...ראיתי כוכב נופל... הכוכבים זזים או שהם תמיד באותו מקום?...זו השמיכה שלי,זוזי,אני ליד אמא... א מ א , תגידי לו...יאבאאלה,אולי יש עקרבוטים?...
איזה כייף לישון בחוץ
איזה כייף לישון יחד
כמה אני אוהבת את המשפחה שלי
במיוחד עכשיו,כשכולם ישנים
ואני,משילה מעליי את שמיכת העייפות,חולצת עצמותיי,מתנערת מהתפקידים האימהיים שלי
ולובשת ארשת של עצמיות
רגעי השקט שלי עם עצמי
מרווח נשימה

נעמה, בפגישתנו הקצרצה ברחוב בערב יום ששי, שכחתי להגיד לך כמה אני אוהבת את הבית, ושמחה כל כך לגור בתוכו, אפילו שיש יונים בגג. כל כך מורגש שהוא נבנה באהבה, אני מרגישה את תשומת לבכם לפרטים ואת הבחירות שעשיתם כל יום וזה מאד נעים. טוב לי פה, ועל זה אני רוצה להגיד לכם תודה.
אני גוזמת את שיח הרוזמרין שלנו ומורטת את עליו לתוך סיר מים גדול.
"בואו,בואו תראו,אמא עושה שיקוי"
אמא,מה את עושה?
שיקוי
ומה תעשי עם השיקוי הזה?
אני אשים אותו על הראש. זה טוב לשערות
מה? איחחחח... אני בחיים לא אשים את זה על הראש"...
השיקוי רותח ומפזר ריח חזק בכל הבית. אבא בא הביתה מהעבודה ואיך שהוא נכנס: "מה זה הריח הזה?"
"זה שיקוי של אמא. היא תכף תשים אותו על הראש. יש לזה ריח של ארטישוק,נכון?
"אני!אני רוצה ארטישוק! יש!יש ארטישוק!אני רוצה ראשונה..."
לא,זה לא ארטישוק,זה רק ריח כמו של ארטישוק. זה השיקוי של אמא. רוצה גם לשים על הראש?
"כן,אני ראשונה"...
וכך,כל הבנות בבית (הקטנה,הגדולה ואני...)טבלנו פדחתנו במי הרוזמרין והשארנו את השיקוי להתייבש על הראש.הבנים התרחקו בקריאות "איח"
שנה טובה לכולנו
שתהיה שנה של שלום
שלום בתוכנו פנימה
שלום בבית,בין כל בני המשפחה
שלום עם החברה האנושית סביבנו
ושלום עם הטבע

שלום ושלמות

אמן

חיים טיול

יצאנו לטיול,אני עם ארבעת ילדיי בגיפ הגדול של אבא,שלושה ימים,בדרך מהבית למפגש משפחתי.
יש כוון כללי ליעד הסופי,אבל הדרך,הדרך היא ההרפתקאה האמיתית.
התוכניות/התכנונים,אין להם מקום.נוסעים.פשוט נוסעים,נותנים לחיים להוביל אותנו במסלול הטיול. הפסקה מוכרזת כל אימת שבאר הקטון שלנו מתעורר ומביע מורת רוח על הישיבה הממושכת בכסא ,או כשמישהו צריך להתפנות לפיפי/קקי. אלו רגעי היופי הקטנים שבהם הכריעה מעל האדמה מגלה קסמים מופלאים: נמלים במסעם עם משאם,שבבי עץ מגולפים ביד הטבע,חלוק נחל בצורת לב,ציפור מצייצת ממעל... פתאם כל רחש נשמע היטב,כל גרגר חול שניטח בפנינו עם הרוח המדברית,מורגש היטב.כל גוון של הסלעים בולט על רקע אבן החול שלידו. מי הפיפי זורמים להם בתוואי בין גרגירי החול והאבנים הקטנות כמו שטפון קטן בלב השממון הצחיח.
וההרפתקאות שמחכות לנו... 2000 תנינים בחווה נידחת מספרים לנו עובדות מרתקות על חייהם. הידעתם? מין התנין נקבע ע"י הטמפרטורה בה שורה הביצה. אם היא בצל,במקום קריר-תתפתח נקבה ואם בשמש ,בחום,יתפתח זכר. מדהים,לא?
עיר אובות:אי שם באמצע הערבה,חורבות עיר עתיקה על דרך הבשמים ובה עץ שיזף בן 1000 שנה. קולטים? יש משהו שחי בעולם שלנו כל כך הרבה שנים והצליח לשרוד,איכשהוא...
והבדואים בנגב...
שנים,שנים שאומרים לי שאני חיה כמו בדואית,שנים... ועד היום לא מצאתי את הרגע המתאים להתקרב ולהכיר תרבות שאני מזדהה עם אורח חייה. כל כך קרוב. לא צריך להרחיק לכת ליבשות אחרות,לארצות נידחות. יש לנו פה קרוב את מה שחיפשנו רחוק כל כך במסעותינו ברחבי מדינות העולם השלישי. אנשים.חום אנושי. פשטות.חיים קרוב לאדמה.חיים בשבט.
וכך,כמו בטיולים הגדולים של אז,פשוט מתקרבים לאיטנו לעבר המאהל/הפחונים ותוך דקה שני הילדים שהבחנו בהם ממרחק מתקבצים לחבורה של עשרות ילדים. אימהות מגיחות ממסתריהן. תה חם ומתוק מייד מגיח בידי ילדה טובת עיניים. הם בוחנים אותנו. הרגליים היחפות,האבק שמכסה את פנינו אחרי יום טיול במדבר,הישיבה על האדמה,הטוסיק הערום של תינוק היונק מאמו.זהר מייד שולף את החץ וקשת שהכין ומלהיב את הבנים שבחבורה עם החיצים עם קוץ הדורבן בקצותיהם. הבנות לוקחות את שחר ,מתרחקות מעט אל מאחורי הקלעים,ונותנות בידיה את אחת התינוקות.המארחת שלנו: אשה בת 35,לא נשואה."יש בעיות"היא אומרת. בינתיים לא רוצה להתחתן.עוזרת לאחיה בגידול ילדיהם . כמה...כמה ילדים! איזה כייף אני חושבת לעצמי. אחלה שבט לחינוך ביתי. והם-הם נחושים:"בית ספר זה טוב,צריך. זה חשוב!"... (דוד שלי הוא המפקח על בתי הספר של הבדואים בנגב ובשנים האחרונות מנהיג שם מדיניות של למידה מהצלחות. בלי הערות שליליות. רק חיובי. "טוב" אני מהרהרת לעצמי,עם תוכנית כזו גם בתי הספר שלנו היו נראים טוב יותר...)
האשה, שמכנה עצמה "חברה" כבר מהרגע הראשון שראתה אותי,מפצירה בי להיענות להצעתה לקצת כיבוד. שלחה את הבן (בן15 לערך) עם המכונית ,להביא רוגלך וקולה. "תודה,אני מסרבת בנימוס. תודה רבה. " מה? אתם לא שותים קולה? ועוגיות כאלו,גם לא?" טוב,אז פיתה בדואית אמיתית,זה בסדר?
אני שמחה להצעה ומבקשת ללמוד ממנה את סוד לישת הבצק. אחלה. כמה פשוט וטעים. הילדים חוגגים כשמוגשת להם קערה עם שמן זית וזעתר לניגוב עם הפיתות. גם עגבניה ומלפפון. אחת הילדות מניחה לפניי את הקערה,שאני אחתוך. נעים. הן מרגישות נוח במחיצתי ואני מרגישה כמו בבית.
זהר קצת מודאג :"הם הורסים את החץ. לא ככה עושים..." . האשה מבחינה מייד בהבעת פניו המודאגת ויוצאת לילדים. מה? מילה אחת. לא צריך יותר. תוך שניה,אבל באמת שניה,הם מחזירים לו את החץ והקשת. כבוד. לא משמעת. כבוד.
היא מסבירה שממילא אבא שלהם מאד כועס כשהם משחקים בדברים כאלו. זה מסוכן. הם לא נזהרים כשהם מתלהבים. שחר,מופתעת,שואלת בתמימות: "מה,הוא יכעס שהם משחקים בחץ וקשת ולא יכעס כשהם נוהגים באוטו שלו בלי רישיון?" את צודקת,נאנחת האשה הבדואית עם חיוך על פניה,את צודקת...

חיים טיול

הטיול שלנו המשיך למפגש משפחתי בקיבוץ,ומשם לארוע בת מצווה (גם במאהל בדואי,עם גמלים ודרבוקות וכאלו...) ועוד הרפתקאות בדרך.

ועכשיו,עכשיו נותרתי עם טעם של עוד. עוד טיול. רוצה לחיות טיול,גם בחוץ וגם בבית פנימה.

טיול לא צריך להיות סיור חד פעמי של כמה שעות/ימים במחוזות רחוקים.
טיול זה אורח חיים,שבו אתה מתבונן פעיל בנוף סביבתך:הנוף האנושי והטבעי-סביבתי כאחד.
טיול הוא הרפתקאה,יציאה אל הלא נודע,הליכה בעקבות הלב,עם מה שהעולם מזמן לך לפגוש בו.
טיול הוא הרפתקאה,ואני אוהבת הרפתקאות!
י

מקסים flower
מגריינת אותך
אושר

להיות מאושר. מאושר באמת.מה צריך לקרות כדי שהאושר ישכון בלבבנו?
רגע אחד של קסם. רגע קטן. ועוד אחד. ועוד... אוסף של נצנוצי אושר,כמו כוכבים שמאירים את חשכת יומנו.
"להיות מאושרת". מה זה בעצם הברכה הזו? האם יש דבר כזה "אדם מאושר"? הרי לכולנו יש רגעים. נגיעות. פה ושם. שם ופה...
החיים כל כך מלאים. יש הכל מכל,בכל רגע,בכל מקום.
ורגעי האושר האמיתיים הם אלו שבאים,נוגעים,פותחים את ליבנו,מאפשרים לנשמה שלנו לגדול, ונעלמים...עד הרגע הבא.
מאושר הוא מי שמאפשר לעצמו לחוות את אותם רגעים כאילו היו נצח. להתמלא,להיטען באנרגיה,ולהישאר עם האיכות הזו,עד הרגע הבא.
מאושר הוא מי שזוכה להבחין בניצנוצי האושר הללו,גם כשהכל חשוך סביב, ולו גם הקטנים ביותר,ובוחר להתרגש מהם,כל פעם מחדש.
מאושר הוא מי שפוגש,שמכיר את האני האמיתי שלו,עמוק בתוכו,שמקשיב לו ויודע מה עושה לו טוב,מה גורם לו לחוש שמחה
מאושר הוא מי שמרשה לעצמו להתחבר לאותם המקומות שמזינים את נפשו ומעוררים אותה לחיים
מאושר הוא מי ששמח בחלקו ומודה על כל שביב אושר קטן קטנטן

תודה
תודה על כל שבבי האושר שמציפים את חיי ומשפחתי.

האשה מבחינה מייד בהבעת פניו המודאגת ויוצאת לילדים. מה? מילה אחת. לא צריך יותר. תוך שניה,אבל באמת שניה,הם מחזירים לו את החץ והקשת. כבוד. לא משמעת. כבוד.
לא בהכרח כבוד - אולי פחד? פחד ממכות איומות?

נהנית מכתיבתך, תודה שאת משתפת.
שנה טובה עם הרבה הרפתקאות נעימות בחיק משפחתך.flower

היי נעמה,
עכשיו קראתי את הרשימה שלך על- חיים טיול.
מקסים! הכניס בי השראה.
מאד נהניתי,
תודה.
יאללה,זהו. החלטתי סופית. אנחנו הולכים לריינבו.
כל שנה מתלבטת. רוצה. חוששת ובסוף מוותרת.
כבר לפני שנים רבות,אחרי שקראתי את "פרא" של גבי ניצן,פיעם בי הדחף להיות,לנסות
הפעם מתלווה לרצון העמוק והאמיתי גם תעוזה,כוונה אמיתית לשחרר ולחוות את כל מה שהעולם יישלח לנו. להיות. יחד. במדבר.
יאללה
מחר נוסעים

התרגשות....

כמה כייף לקרוא אותך תמיד. שתהנו בריינבואו.
בת ה 3 : "מצאתי כובע של אלוהים!" (מחזיקה בידיה כיפה ושמה על ראשה) "אוי,זה קטן לי מדי..."

בן ה 7 וחצי :"גיליתי תגלית מדעית!גיליתי שהאישון בעין של התוקי פועם. הוא מתרחב ומתכווץ כל הזמן "

היי נעמה,
בקשר לבולים, אני מקווה לא להגיע לאילת בשבועות הקרובים אחרי שהייתי שם בערך פעם בשבוע בחודשיים האחרונים ...
מציעה לך מה שהצעתי לתמר- לשלוח לכם תמונות של הבולים של אלה במייל שתדעו מה יש לה להחלפה.

אגב, הריינבו השנה ממש בשכונתנו :) אז יכולנו להתארגן גם עם הבולים...

בת ה 3 : "מצאתי כובע של אלוהים!" (מחזיקה בידיה כיפה ושמה על ראשה) "אוי,זה קטן לי מדי..."
בן ה 7 וחצי :"גיליתי תגלית מדעית!גיליתי שהאישון בעין של התוקי פועם. הוא מתרחב ומתכווץ כל הזמן "

hilarious

הי נעמה.
אני לא עוקב אחרי הבלוג, נכנסתי כדי לכתוב לך משהו והנה אני רואה שאתם נוסעים לריינבואו. תהנו. אשמח לשמוע או לקרוא התרשמויות אחר כך.
רציתי לכתוב לך שהשארתי לך את הספר שהשאלת לי אצל ההורים שלך. לא היה אף אחד בבית אז השארתי את זה בשקית ליד הדלת, עם פתק קטן. מקווה שהם לא בדיוק נסעו לאיזה חצי שנה והספר יישאר שם כל הזמן הזה phased אם כן - תגידי לי ואני אקח אותו ואשמור אצלי.
וכאן המקום גם להגיד לך תודה על הספר היפה הזה, וכמובן גם על האירוח הנחמד אצלכם באוגוסט.
דש לכולם.
נעמה, מתן שמח מאוד למצוא שותפים לתחביב שלו.
שלחו לנו תמונה של הבולים שיש לשחר להחלפה, גם מתן ישלח (הוא כבר הכין כמות רצינית גם לשחר וגם לאלה).
המייל שלנו: tamarsela ב- gmail
-"את נעמה?"
-כן.מה,איך רואים עלי שאני נעמה?
-"קראתי את הבלוג שלך בבאופן"
-אההה... ואיך זיהית שזו אני?
-"לא יודעת. פשוט היתה לי מן ידיעה פנימית כזו. ראיתי אותך ופתאם היה ברור לי שאת נעמה"

אז מה?רואים עלי שאני נעמה,אה?
כנראה שגם המראה שלי עובר איכשהוא דרך המילים
טוב,מי עוד תסתובב ברינבו בלב המדבר עם 4 ילדים? הרי כתבתי שאני מגיעה. "לא",היא אומרת,"לא ידעתי שיש לך ארבעה ילדים. רק לפני שבועיים למדתי לפתוח מחשב. במקרה הגעתי לדף שלך. אני פשוט אוהבת את הערבה והמילה ישר קפצה לי בעיניים כשפתחתי את מפתח הנושאים".

אז איך? איך רואים עלי שאני נעמה? מה עושה אותי לנעמה?
חבל שלא שאלתי אותה,אולי הידיעה הברורה שלה היתה עוזרת לי להבהיר לעצמי
ואולי בעצם אין צורך?אולי הכתיבה שלי פה נותנת תמונה מאד ברורה של מי שאני?
אולי דמותי שמשתקפת פה דרך המילים,משקפת נאמנה את מי שאני באמת?
אולי זו אינדיקציה טובה עבורי,שמאשרת שאכן אני זו אני. שזה אמיתי הבלוג הזה.
החיים משמשים לי מראה לעצמי והבלוג פה באתר משמש מראה עבורכם. לראות אותי. את החלקים בכם שאתם רואים בי.
וואלה,זה עובד.המראה לא משקרת.ואי אפשר לברוח ממנה... אפילו ברינבו בלב המדבר...

ריינבו
"קשת",אני מסבירה לילדים.
לריינבו מגיעים אנשים שונים ומשונים,מכל מני סוגים.פה נותנים מקום לכולם,לכל קשת הצבעים והצורות. פה אנשים יכולים להרגיש חופשיים להיות מי שהם באמת באמת,בלי להתבייש או להעמיד פנים.
-"למה שאנשים ירצו להעמיד פנים?"מה זאת אומרת? כך הם שואלים,ילדיי.

ואני,אני מודה לאל שנתן בי את הזכות להטמיע בילדיי את מה שכל כך לא ברור מאליו עבור "רוב האנשים",אבל להם כנראה שדי ברור שאתה זה מי שאתה
-"להעמיד פנים" זה כמו לשים מסכה שאנשים רואים רק את מה שאתה רוצה שהם יראו ולא את מי שאתה באמת. נגיד,אם הם רוצים שיחשבו עליהם משהו,אז הם יתנהגו כאילו שהם ככה באמת,רק כי אנשים אחרים מצפים מהם להיות ככה,או כי כך הם חושבים ש"כולם" צריכים להיות."
וואלה. בעודי מהרהרת בהסבר שלי לילדים,נהיה לי די ברור למה הגעתי לפה. פה יש לי הזדמנות לפגוש עוד אנשים אמיתיים.כאלו שחיים את מי שהם באמת. וואלה.
אמת.
נזכרת ביומן סודי שכתבתי לעצמי בגיל ההתבגרות. על הכריכה כתבתי : "האני האמיתי שבי"
אמת.
האמת שלי. זה מה שהאישה ההיא זיהתה בי. היא ראתה את האמת שעוברת במילים שאני כותבת. כל כך אני שקופה?

עודד,שאלת על התרשמויות מהריינבו.
להתרשם זו פעולה חיצונית. רושם זה משהו מאד שטחי שאינו יכול לתאר את התחושות. מי שמתרשם מסתכל מלמעלה או מהצד ובוחן את מה שעיניו רואות. אם היית שם היית רואה אש במדורה המרכזית וסביבה אנשים שהתקבצו לשיר ולרקוד את מי שהם,היית רואה מרחב מדברי פתוח אל האופק שבו פזורים אוהלים במרחק די גדול אלו מאלו. אחד על ראש הצוק,אחד באמצע המדרון,אחד למרגלות ההר,עוד כמה סביב רשת הצל המרכזית,וכל השאר פזורים הרחק סביב.עינייך היו רואות את מעגל ההתכנסות הגדול לקראת הארוחה,אזנייך היו שומעות את שיר המעגל,אבל לבך,הלב, יכול היה להתרגש רק מחגיגת הקיום הזו שבתוכך ובתוך הסובבים אותך.
את החוויה של נוכחות במקום ההוא,עם האנשים ההם,עם המדבר,עם האנרגיה ששרתה שם- זה משהו שאי אפשר להתרשם ממנו. צריך פשוט להיות שם ולהרגיש את זה . (או שלא...)

שיר המעגל (הידיים סוגרות מעגל ענק))מתאר חלק המחוויה במילים:
we are circling, circling together
we are singing, singing our love song
this is family
this is unity
this is celebration
this is sakrate

לא,
זה לא יכול לעבור במילים.

הגענו לריינבו ללילה אחד ונשארנו ארבעה ימים.
למה עזבנו אם כך?
לא עזבנו,רק לקחנו פסק זמן,לחזור הביתה,להרגיש חזק יותר את ה"יש" שעולה מתוך ה"אין". עוד נחזור. עוד שבוע-שבועיים,בזמן ההתכנסות לקראת ירח מלא של חודש חשוון. נחזור! אי אפשר שלא...

נועם בא לאסוף אותנו הביתה. מאובקים נכנסנו לגיפ הממוזג של אבא,ומשם-מרחק דקות נסיעה,לטבול היישר במימיי האגם בספיר,לעשות מקלחת הגונה.
אח"כ עוצרים בפונדק לקנות קצת זבל תעשייתי שרומם את נפשנו. ציפס וגלידה. אח... פתאם זה מרגיש לי נכון לאכול את זה. זה מה שבאמת בא לנו לאכול אחרי ארבעת הימים האלו. פתאם זה מרגיש לי נכון,כי זה מה שבא לי באמת. לי ולילדים (שכעסו שחיסלתי להם את הוופלים שאבא הביא לנסיעה,מקמח מלא כמובן,עם אבקת חרובים...).

הילדים נהנו מאד. הסתובבו כל היום בחבורה ,על הגבעות,בין האוהלים...
גם אני נהנייתי מאד מהכל. קשה להצביע על מה בדיוק. פשוט מהכל. מה"פשוט" שבהכל .
לקראת הסוף כבר התעייפתי. הייתי זקוקה למקלחת בבית שתעלים את השפשפת שהתחילה להציק לי (כי כבר נגמר לנו הסבון )
התעייפתי מלכבס את סט הבגדים האחד שהיה לנו,שוב ושוב ,בזרזיף של שתי טיפות וחצי.
בעצם,מה אני מתלוננת? זה עדיף מלתפעל את מפעל מכונות הכביסה שאני צריכה לתחזק עכשיו עם הגיענו הביתה.
פתאם זה מרגיש כזה בזבוז אדיר של מים- המקלחת ה"מודרנית". מחר. מחר אבקש מנועם לקנות מקטין לחץ לברז. איזה בזבוז מים!
רק המחשבה על לסדר מחר את הבית ולחזור למשימות התיחזוק השגרתיות עושב לי דחף לחזור לחיים הפשוטים בטבע,במדבר.
וזה לא ששם לא הייתי צריכה לבשל או לשטוף כלים או לכבס , אבל בקטנה. ממש בקטנה. אי אפשר בכלל להשוות.
"מרבה נכסים מרבה דאגה". פתגם שמקבל משנה תוקף ברגעים אלו.

הרעיון שאי אפשר להכנס למרחב הריינבו עם רכב וצריך ללכת מרחק הליכה מכובד עם הציוד על הגב,נשמע לי בהתחלה די מעצבן. עשיתי הכל כדי להמנע ממנו. שבוע שלם אספנו עצים כדי שיהיה לנו "תירוץ" להתקרב עם הרכב עד מרכז ההתרחשות ממש.כדי להוריד את העצים,כמובן... (וארבעה ילדים ואת עצמי,החלק העצל שבי. את החלק ההרפתקן שבי העדפתי לאפסן באותם רגעים)

ועכשיו,רק עכשיו נופל לי האסימון על מה שהפסדתי
הפסדתי את האיכות בתובנה הפנימית העמוקה- שאפשר לחיות הרבה יותר טוב עם הרבה פחות.

חזרתי למטבח שלי
משהו חסר...
המוזיקה!
החברה שמנגנים ושרים בזמן הבישולים/הכנות לארוחה. אין עליהם. בתופים,במחולות,עם חלילים וגיטרות וכלי נגינה שונים ומשונים.
צועקים ללב המדבר: "muziq to the kitchen" וההד קורא להם,כמו קסם הם מגיחים משום מקום. שרים מהלב,מהנשמה.
פותחת רדיו. תחליף די עלוב בהשוואה ל"דבר האמיתי",אבל זה מה יש. צריכה לחזור ולהתרגל לנגן את מנגינת ליבי שלי,לעצמי,לעצמנו.
עוד משהו חסר.
הביחד,החברה,תחושת השבט.ה"משפחה"

כעת,משהתוודעתי לביחד הנעים הזה,
כעת,כשחשתי את הטוב שבחיים יחד,אני מרגישה ביתר שאת את החסר שבחיינו פה ,את הבדידות.
תודה לבדידות הזו שאיפשרה לי להרגיש כל כך טוב בביחד.
אולי עבור מי שרגיל להיות מוקף יומיום בחברת אנשים שכאלו,עבורו דווקא הריחוק והניתוק שבמדבר דיברו יותר.

מודה על ההזדמנות להתחבר אתכם,אנשי הריינבו

מושלם?
לא,רחוק מלהיות מושלם. כמו בחיים האמיתיים. אין טוב בלי רע.
היו מן הסתם גם דברים שאני לא אוהבת.
מאד לא אוהבת
כנראה שהחסכים שלי היו גדולים מספיק,כדי שאהנה להרוויח מהיתרונות ולהתעלם מכל השאר
מזכיר לי את התקופה שגרנו בירושליים ברחוב כורש,בשיכון מאפן. כולם אמרו לנו שזה הרחוב של הזונות. " ברור,כולם יודעים"... ובכן- אנחנו גרנו שם 3 שנים בלי לראות אפילו זונה אחת. פעם אפילו קמתי במיוחד באמצע הלילה וניסיתי לעקוב אחרי מכוניות חשודות. לשווא. אלוהים נותן לנו עיניים לראות רק את מה שאנחנו צריכים לראות. כנראה...

מקסים, להגיע מתחיל להרגיש מסובך, אבל אחרי תאור שכזה איך אוכל לוותר?

תודה happy

ככה גם אני הרגשתי אחרי המפגש הראשון עם הריינבואו. איזה כייף. טוב שנסעתם.
כל אחד אומר מה הוא הכי אוהב.
בת ה 3 שלנו מפליאה בפניניה:"אני הכי אוהבת סלט,אח"כ מנגו,אח"כ חלווה ואח"כ את באר

ועוד:

הקטנה:אמא,אני רוצה שוקו
אחותה הגדולה מסבירה:אבל אין לנו חלב. את רוצה שוקו רק עם מים?
לא,זה לא בעיה,אמא יכולה להוציא לי חלב מהציצי כמה שאני רוצה...

אברה קדברה

כולנו מכירים את מילות הקסם. מה משמעותן,הידעתם?

תרגום מארמית:
אברה = אני אברא
קדברה = כדברי

כלומר: כשאומרים את מילות הקסם האלו,בעצם הכוונה היא שאני בורא את המציאות בדבריי
משמע:אני יוצר את המציאות בעצמי

יפה,לא?

איזה כיף לשמוע על הביקור בריינבואו
גם אני הייתי שמחה לנסות.
אולי אולי
נראה
האם נצליח לשכנע את עצמנו לנסוע כל כך הרבה שעות?
כתבת עלי! אני ה"אשה ההיא".... אוף לוקח לי שעה למצוא כל אות..אבל אני אתרגל. כרגיל תענוג לקרוא אותך נעמה, הפגישה איתך היתה לי קוסמית וקסומה עד מאוד. גם אני מתכוונת לחזור שוב לגאדרינג. אפשר להגיד שרק נפתח לי התאבון...אכן עולם אחר קסום ומדהים, עולם שבו הידיעה שאת היא נעמה נראתה לי לגמרי טבעית וברורה. לגמרי הגיונית ומתבקשת. כנראה שכשאנחנו נינוחים ומחוברים לעצמנו קל לראות את הדברים כמו שהם. כשלא מתעסקים בטפל (כמו מה השעה או איזה יום היום) ניתן לראות את העיקר. בכל אופן אני אמשיך לעקוב ולראות מתי נראה לך שתחזרו, מכיון שאני נוסעת לבד עם ביתי בת שנה וארבעה חודשים אשמח לחבור אליכם... אם יתאים לכם.... ובינתיים רק אושר עוד ועוד!!!!!!!!
הוריי מגיעים לביקור. יושבים לשתות תה אחרי הנסיעה הארוכה,סביב השולחן במטבח. אבי אומר בתמיהה, "הנה נמלה" ומועך אותה מייד. ואני,אני פורצת בצחוק מתגלגל. קרע אותי. איך הוא מופתע מהגילוי,נרעש ממש. "רק אחת ראית?יש פה מאות. אלפים. אולי מאה'תאלפים." קטעים איתו. כבר כל כך התרגלנו לנוכחותם ,שגם שיירות שמהלכות על שולחן האוכל שלנו עם סיום כל ארוחה,הן עניין שבשגרה. והוא,הוא היה בכזה הלם מהעובדה שנמלה הלכה על שולחן האוכל. אני מייד נזכרת בישמעל ומנסה לספר על הרעיון של לכבד כל ייצור שחי פה,כמונו,לצידנו,(ולא תחת מרותנו הרודנית ששוללת קיומם של כל מי שקצת לא נראה לנו ראוי). לא מצליחה להסביר. צריך לקרוא את הספר כדי להבין .
נעים לקרוא אותך, נותן לי קצת טעם של מדבר וזה מרענן מאד בלונדון הירוקה והקרה.

לא מצליחה להסביר. צריך לקרוא את הספר כדי להבין
זה הרבה יותר מזה, גם בשביל להבין את הספר כמו שאנחנו מבינים צריך גישה לחיים.
אני פשוט לא מרשה להרוג חרקים למיניהם אצלי בבית כי המדיניות שלי היא לתת לכל יצור את הזכות לחיות וזה הבית שלי ואני מבקשת שמי שמגיע יכבד את רצוני.
זה השינוי הקטן שאני יכולה לעשות והוא הכי מוצלח, לדעתי.

איך הולך עם פרשות השבוע? אני אוהבת את זה עכשיו, זה הסיפורים הכי מענינים.
שתהיה שבת שלום flower

הילדים, מושפעים מסדרת " האיים האבודים" שהם צופים בה :

"אם אמא תעצבן אותנו,נשלח אותה למאלו"

(למי שלא מכירים את "האיים האבודים" משחר ילדותם: מאלו הוא אי בודד שאליו שלחו את כל מי שעשה משהו לא טוב(לפי אמות המידה של סתום העין הרשע...)
אחלה סדרה אגב,משודרת עכשיו באינטרנט פעמיים בשבוע בימי ראשון ורביעי

יוטי היי

חייבת להודות בכנות שעדיין אינני נמצאת במקום המיוחל הזה שאת הצלחת להגיע אליו. לנו יש מחבט זבובים בבית לכל מקרה,כשהם מעצבנים במיוחד ונכנסים
לי לאוכל

ולגבי פרשת השבוע,מזכירה לך את הדף שפתחתי פעם דיון_בפרשת_השבוע‏ . אכן הפרשות הראשונות מעניינות במיוחד. כמה חבל שהן עמוסות ומרוכזות מדי. קשה היה לנו להכיל כל כך הרבה תכנים ומשמעויות בקריאת פרשה אחת.
יום שישי הקרוב - פרשת לך לך. אלוהים שולח את אברהם למדבר.
גם אני אהיה שם- בלב המדבר (מתכננת לחזור לריינבו).
בקריאה של שנה שעברה מישהיא כתבה על כך שהציווי איננו רק "לך" אלא "לך לך" , כלומר-לך אל עצמך,להיות עם עצמך. אהבתי את זה
איזה קטע שגם אני אלך לי למדבר בדיוק בשבת הזו... נראה מה אמצא שם... (הכוונה לאילו חלקים בי שעדיין לא התוודעתי אליהם)

הילדים ביקשו שאדייק בפרטים אודות "האיים האבודים"
-זה לא "סתום העין הרשע". זה ה Q ("קיו")
גם אנחנו באילת, לא בחינוך הביתי במובן של אין בית ספר, אבל כן בחינוך ביתי מעבר לשעות הפורמליות, והתמודדות עם לא לרפואה, כן לשיתוף הילדים ובעיקר הרבה ים ומדבר. גם עם ארבעה חמודים בהרים הרבה, אולי נוכל ביחד?:
סבבה
נשמח מאד להכיר
תתקשרי 077-7575848
(סופשבוע הזה אנחנו ישנים במדבר,לא רחוק מבאר אורה.מוזמנים בכייף!)

יום נעים
נעמה

משפט אמיתי בפשטותו שנתקלתי בו איפשהו פה באתר:

  • "למה הוא בלי חיתול?" (הכוונה לתינוק)
-אחותו הקטנה עונה: "כי ככה הוא נולד"...

משעשע,לא? בקלות יכולתי לדמיין את איילת שלנו עונה כך למי ששואל למה באר ערום.

ו...עדכון התפתחותי למקורבים: באר שלנו שבר היום שיא בהליכה: שבעה צעדים (בלי ידיים,כן...) והוא רק בן 9 חודשים! מעניין כמה מהר יגיע גיל ההתבגרות...
יאבללה,איך שהם גדלים מהר!
היזהרו.זו לא סיסמת סרק של דודות מעצבנות. זה אמיתי.ראו הוזהרתם.
מזכירה גם לעצמי,לא לשכוח להינות מהרגעים המרגשים האלו שתיכף,ממש תיכף,כבר לא יהיו יותר.
אופס,כבר שכחתי...
ס ת ם . . .
פשוט העייפות מההנקה המתישה בלילות (ובימים) קצת טישטשה את השפיות שלי. אני על הקצה...

צריך

מה צריך באמת בחיים?
מה זה ה"צריך" הזה, ולמה הוא נדחף בכל מקום
מי צריך מה
מתי צריך ומתי לא צריך
את מה צריך?
מי קבע שצריך?

שמעו והשכיתו אזניכם: יבוטלו לאלתר כל החוזים שנחתמו עם מר "צריך". אין יותר. יצא לחופשה ,לחופשי,נעלם.התפוגג. נמוג...

מוצאת עצמי שוב תחת זרקאור השונות, והעילה הפעם: אני מגונה באשמת התעלמות ממר "צריך" עד כדי גרימת קנאה לסובבים אותי.
לא מעוניינת בקשר איתו, עם האדון הנכבד הזה שכולם כל כך סוגדים לו. מה יש לכם ממנו?
למה אתם נותנים לו יד חופשית להתעלל בכם? הוא עושה בכם שמות ואתם הולכים עמו יד ביד לכל מקום. למה?

מותשת מהשיעבוד לבית ולמשימות, החלטתי לחגוג את יום הולדתי בהרים, במדבר.
לא צריכה הרבה. רק אוהל וציוד שינה, קצת אוכל (טוב, קצת הרבה, לילדים, כן?.אין פה במדבר ממה ללקט. )
לא צריך מליון כלים וסירים כי לא צריך לבשל. לא צריך סכום-לשטוף,להכניס
לארון, להוציא מהארון, לערוך את השולחן, לשטוף שוב וחוזר חלילה. מי בכלל צריך כלים? לוקחים פרי/ירק ביד ואוכלים. לשם מה הצלחות?
לא צריך להפעיל מיליון מכונות כביסה, כי לא ממש מתלכלכים (מה כבר מלכלך בחיים במדבר…)
לא צריך צעצועים, מחשב, חומרי יצירה. הטבע מספק את הכל. עניין, תעסוקה, בילוי לשעות הפנאי, מקור השראה ללמידה, לשמחה

לא צריך לקום בבוקר...ובכל זאת – אנחנו קמים (והשקם השקם, עם אור ראשון)
לא צריך ללכת לביה"ס... ובכל זאת – אנחנו קוראים הרבה ספרים ולומדים מכל רגע, בכל מקום וזמן
לא צריך לבשל... ובכל זאת – בתי נהניית לאפות
לא צריך לרכוש בגדים חדשים כל עונה... ובכל זאת, אנחנו מצטיידים במתנות מה "קח-תן"
לא צריך להתנהג בנימוס. ובכל זאת, אנחנו משתדלים להתחשב בזולת סביבנו, במידה סבירה.

מה אני באה להגיד?
שאפשר ורצוי להיפטר מכל הסכמות שיש לנו במוח לגבי מה "צריך", ולהיות שלמים עם הבחירות שלנו. כי מסתבר, שבסופו של דבר, אנחנו בוחרים באופן טבעי במה שאנחנו צריכים.
אם אנחנו קשובים ומודעים לעצמנו, סיכוי סביר שנבחר במה שמרגיש לנו נכון, במה שאנחנו יודעים שמייטיב איתנו. בדר"כ אם לנו טוב, אז גם לסביבה שלנו יהיה טוב.
ואז, אם בחרנו לעשות/לא לעשות משהו, אז נהיה יותר שלמים ויהיה לנו יותר קל לבצע את מה שבחרנו לעשות/לא לעשות. נעשה את אותו הדבר בשמחה ואהבה ולא כי "צריך".

הוריי עדיין מוטרדים מדרך החינוך שאני בוחרת בה לגדל את ילדיי (ז"א הנכדים שלהם).

" ילדה בגיל 10 כבר צריכה לדעת אנגלית. ככה צריך, אין מה לעשות. זה חשוב בעולם שלנו." כך אומר אבי.
ואימי שואלת בדאגה: " מה עשיתם שם במדבר 3 ימים?" נהננו, אני עונה. היה לנו כייף. "אבל אי אפשר רק לעשות כייף כל היום. צריך..."

אז מה באמת צריך?
האם לדעת אנגלית צריך ולהיות שמחים, רגועים ומאושרים פחות צריך?

ועוד הגיגים שקצת מסבכים את מה שנשמע עד כה מאד הגיוני:

סבבה שאני בוחרת לעצמי לחיות חיי חופש ולהיפטר מכל ה "צריך" הזה. אבל איזה מסר דו משמעי אני מעבירה לילדים שלי כשאני דורשת מהם לעשות דברים ש "צריך", כי אמא אמרה,
וגם אם אני משתדלת מאד שלא לעשות זאת, באמת משתדלת ופוטרת אותם מלעשות כל דבר שאינם רוצים לעשותו בשמחה ואהבה, ובכל זאת,יוצא לפעמים לחייב את הבן להתקלח (אחרי אי אילו ימים...לא מגלה כמה...) או להגיד ש "צריך לסיים את המשימות בבית לפני שיוצאים ליום ההרפתקאות"
ואז יום אחד, אני מתנערת מתפישות השבי האלו ובוחרת לצאת מהבית לפני שסיימנו אפילו חצי מהמשימות (כי כמו שכבר הבנתם, די מאסתי בשיעבוד למשימות הבית הללו)
ואז מה קורה?
אז אני חוזרת לבית הפוך, הופכת אותו עוד קצת (בהעברת הדברים מהאוטו הביתה)
ומאבדת עשתונות. הרי אי אפשר לחיות בבלאגן הבלתי נסבל הזה...
אז הנה, מצאתי את הגבול שלי. ולא מתוך זה שעשיתי מה ש"צריך",אלא להיפך – בחרתי לא לעשות וחזרתי לאותו מקום – להבנה ש "אין מה לעשות,יש דברים שצריך לעשות" כמו לסדר את הבית, ויפה שעה אחת קודם לפני שאני משתגעת...
ואולי לא? אולי זה בסדר לפעמים גם לברוח מכל ה "צריך" הזה, כדי לשמור על שפיות מהשיעבוד?

נדמה שמה שהייתי צריכה באותם רגעים היה החופש משיעבוד לעבודות הבית, יותר מאשר הסדר והניקיון. ואז, ברגע אחר הייתי יותר צריכה את הסדר. כלומר -
אם אוכל לנסח משפט אבסורדי קצת, אנסח אותו כך:
הדבר היחידי ש"צריך" באמת הוא להיות קשוב למה שאתה צריך באותו הרגע ולעשות אותו, בבחירה מודעת. רק ככה אפשר להיות שלמים עם הבחירות שלנו (שלפעמים לא מובנות לנו עצמנו, ברגעים שונים של החיים.)

"צריך"

מה אני צריכה עכשיו? כמה מאיתנו באמת עסוקים בשאלה הזו בכל רגע, עם כל בחירה?

אני מניחה שברור לכולכם מה העבודה הקשה לי ביותר:
למצוא איזון בין הצרכים של כל בני במשפחה.

ולהתבונן, בלי לשפוט, בלי להאשים עצמי או אחרים, איפה ה"צריך" שלי מתנגש עם ה"צריך" של הילדים או של נועם.

זהו. כתבתי את זה. אלו שיעורי הבית שלי.
עכשיו נשאר רק לחפש תשובות...
(ואיזה באסה זה בחינוך ביתי שאין ממי להעתיק את השיעורים...)

כותבת מהר, לפני שתאבד לי הפנינה בערפילי שגרת היום יום:

בני : "אמא, את יודעת, בזמן האחרון אני לא יודע מי אני, כאילו שאני לא ילד
אני : "אז מה אתה?"
בני: לא יודע, אולי רוח
אני: למה אתה מתכוון?
בני: אני לא מרגיש את עצמי

ככה. אמר ויצא עם הגרזן שלו להשחיז אבני צור לקראת המפגש של שומרי הגן.
ככה. אמר ויצא. השאיר אותי מוכת תדהמה. מה זה????

ואני חושבת לעצמי שאני בן אדם עם מודעות. תראו מה זה. לאיזו רמת מודעות יכול להגיע ילד בן 8 . הדור הצעיר שאני מגדלת פוסח מעליי בגדול. הוא מרגיש רוח.
הוא יודע להבחין בין גוף ונפש.
מה זה?

אויש, איך שאני נהנית לקרוא אותך, ואת הדברים החכמים שאת אומרת!

ואיזו אמא נפלאה את.... גם אני רוצה שהילדים יהיו יותר גדולים לכבד אותם כך, להעניק להם כך. וואו.

ולגבי הצריך....
פאולו קואלו הגדיר את זה הכי טוב.
אין שום דבר טוב בחופש שלעצמו, אם אדם חי בלי שום מחוייבות, בלי שום צריך, הרי שהוא חי בריקנות ובכלום.
אבל החופש האמיתי הוא לבחור מה אתה רוצה, ולהתחייב אליו, כך שיהיה הצריך שלך!
(שיניתי קצת שיתאים לקונטקסט)

ואחרי שחזרנו עם הילד (שנה וחצי) והבטן מטיול של חודשיים בארהב לפני שבועים -
אמא שלי שאלה: "מה זה, מה חשבת לעצמך, לברוח ככה מהמציאות לחודשיים? יש אנשים שיש להם חיים, מחוייבויות, אחים שלך, לדוגמא, שעושים מה שצריך.."

בני : "אמא, את יודעת, בזמן האחרון אני לא יודע מי אני, כאילו שאני לא ילד
אני : "אז מה אתה?"
בני: לא יודע, אולי רוח
אני: למה אתה מתכוון?
בני: אני לא מרגיש את עצמי

במובן הזה, אם כך, מבצבץ ה'אני' אל הבשלתו, אל הכרתו כייחודי, בהכירו את אחדותו, ואת פניו הייחודיות כגוף ורוח מאוחדים אל מחוץ לעצמי.
הבשלתו אם כן, בקיעתו של ה'אני' מהאין אל היש, היא אותה התעצמות, אל העצמי, הידחסות אל עצם הגוף החי, האש העולה מהאדמה אל איש, אל אשה.

בעצמו ימצא את עצמו ויאשר את אין קיומו, באישור לקיומו, מבפנים, שממילא הכל מבפנים, וזה, הצעיר, כבר שלם גם, בהתעלותו אל קודשיו,
ונמצאים מודים על גודל המזל ואת השאר כבר יודעת מעצמך.

מודה.
מודה על עצם הקיום.
ומאשרת לו את אושרך כי רב, ובכך מאושר העולם כולו, ועצמו, בעצמו יבקע אל האור, שממילא שם.

תודה רבה.

<שלם>

החופש הוא לדעת שאין דבר כזה "צריך".
יש רק "רוצה".

ילדה בגיל 10 כבר צריכה לדעת אנגלית. ככה צריך, אין מה לעשות. זה חשוב בעולם שלנו
לא צריך, רוצה. ואז - מי רוצה? אבא שלך.
ומפיו:
אני רוצה שילדה בגיל 10 תדע אנגלית. ככה אני רוצה, אין מה לעשות. <אני חושב ש>זה חשוב בעולם שלנו.

זהו. זאת רק דעתו... רק הרצון שלו, או בתרגום ל"צריך" - הרצון שלו לשלוט במה שלא בשליטתו.

"צריך לסיים את המשימות בבית לפני שיוצאים ליום ההרפתקאות"

אותו דבר לגביך blink

אם יבוא לך בתור תרגיל להמנע לחלוטין מהמילה "צריך" (וגם כששומעת אותה מאחרים לתרגם ל"רוצה") אולי תגלי שהיא בכלל מילה מצחיקה ואימפוטנטית blink
<לי זה קרה בכל אופן>

לאיזו רמת מודעות יכול להגיע ילד בן 8

זה הקטע... כולנו כבר היינו שם...
ועכשיו לומדים ומתאמצים כדי להזכר במי שהיינו ואיך שהיינו.
את לא זוכרת שהרגשת בגיל צעיר כמו שהוא מרגיש עכשיו?

את כותבת נפלא flower
"צריכה" לקרוא אותך יותר blink

תבורכי

הדבר היחידי ש"צריך" באמת הוא להיות קשוב למה שאתה צריך באותו הרגע ולעשות אותו,בבחירה מודעת.
<הדבר היחידי שאני רוצה באמת הוא להיות קשובה למה שאני רוצה באותו הרגע ולעשות אותו, בבחירה מודעת.>
<הרבה חופש בערבה, איזה כיף>

תודה קט_קטית‏

אני *רוצה* להודות לך על ההארה

הדבר היחידי שאני רוצה באמת הוא להיות קשובה למה שאני רוצה באותו הרגע ולעשות אותו, בבחירה מודעת.
בדיוק כתבתי בנושא הזה גם בדף חוזרת_לכתוב‏ וגם בדף סיומה_של_הקומונה_הקטנה_שלנו‏ !!!
רק שלדעתי כתבתי בכל מקום כמה אני "צריכה" לעשות יותר מה שאני רוצה...
לא קל להשתחרר מתפיסת ה"צריך"!
תודה קט_קטית‏
נועם מביא הביתה קניות מהסופר. בשק אחד, יחד עם הירקות האורגניים, מיותמת לה חתיכת עוגת גבינה "תעשייתית" בתוך עטיפת פלסטיק מהודרת.
אני שואלת את נועם לפשר הדבר.
"זה נשאר מהעבודה" (הוא כבר מצפה לאיזה נו-נו-נו)
"...קשה להפקיר בודדה שכזאת לבדה באריזת הפלסטיק,אני חושבת לעצמי ומתפתה לטעום. וואלה,מפתה...מתוק...רך...
נועם "תופס"אותי על ח.
"אני פשוט לא מצליחה ליישר קו..."
"כן, ברור. את אמא כזו טובה. את פשוט חוסכת מהילדים שלך לאכול את הזבל הזה..."

וכאן דמיינו את הצחוק המתגלגל שלי שלא נרגע. מפסיק לרגע נשימה, לוקח אוויר וממשיך.
אח... כמה טוב לצחוק פתאם בצהריי היום.
פורקת סוף סוף את המתחים שהצטברו במהלך הבוקר העצבני (כן,כן...קיבלתי מחזור...)

עבר יום מאז ההתבטאות המסתורית של בני. מנסה שוב : "הבטחת אתמול שתנסה להסביר לי למה התכוונת במה שאמרת"..
"אני לא יכול, אמא, את לא תביני".

אבל אני הרי אדם סקרן... אני חוקרת... בחינוך ביתי למדתי לשאול שאלות ולא לקבל דברים כפשוטם...
אבל אין מה לעשות. הילד מתקשר עם הרוח שלו ברמות שאני לא אוכל לתפוס בכלל.
מנסה לפשפש בזכרוני, לדלות הסבר מהרצאה ששמעתי פעם על ילדי אינדיגו וקריסטל. כן, זהו! זה זה! יש לי ילד קריסטל!
ישר מקליקה בגוגל "ילדי קריסטל" והרי לפניכם ההסבר המלא לילדי/אנשי אינדיגו מוגבלים שכמותי:
(נזכרת במשפט שאמר לי בעלה של אחותי החרדית כשראה את בני לאחר שנולד: "יש לו מבט של איש זקן וחכם. הוא כבר היה פה"...)

והנה ההסבר:

ילדי הקריסטל ניחנו בנפש מזוככת, יכולת טלפאתית, אינטואיציה מופלאה, רגישות יוצאת דופן וראייה פורצת דרך. כיצד תזהו ילד קריסטל כשתפגשו בו?

פגשתם פעם ילד בעל נשמה יתרה, שיש בו תבונה מפתיעה, מחשבה בהירה ורגש שופע? אולי אתם מכירים מבוגר בעל נשמה של ילד תם ונקי? יהודית פלאות, מחברת הספר "ילדי הקריסטל - ילדי הכוכב", מכנה את בני האדם האלו, צעירים או מבוגרים - ילדי הקריסטל.

הספרות הרוחנית טוענת שילדי הקריסטל היו כאן מאז ומתמיד. יש המצביעים, למשל, על הצליל הדומה של ישו "כרייסט" לצליל המלה "קריסטל". יש הסוברים שמנהיגי אומה קדומים ונביאים תנ"כיים הינם נציגים עתיקים של ילדי הקריסטל, 'ילדי החוכמה העתיקה'. מעוזם של ילדי הקריסטל הוא הר המוריה. הסימבוליקה של הר המוריה בתרבות היהודית היא טעונה ועמוקה מאוד (די להזכיר את עקידת יצחק, אשר על-פי המסורת נערכה שם), ויש המאמינים ששם חגות להן הנשמות העתיקות של ילדי הקריסטל. במרוצת הדור האחרון מדברים על זיהוי נוכחות ברורה של ילדי פלא אלו כאן בפלנטה שלנו.

ילדי הקריסטל שייכים לקבוצה ייחודית ונדירה של ילדים בעלי יכולת טלפאתית ואינטואיטיבית מופלאה, נפש מזוככת, רגישות עמוקה וראייה נדירה ופורצת דרך. הם חדי מבט, מהירי תפיסה ומלאי רוך ואהבה. הם משולים לאבן קריסטל יפהפייה ושופעת עוצמות.

יהודית פלאות, מורת דרך רוחנית ומדיום, שהיתה, לטענתה, בעברה ילדת קריסטל בעצמה ובהווה היא אם לשלושה ילדי קריסטל, משמשת כמטפלת מקצועית בילדי קריסטל, צעירים ובוגרים. היא עובדת איתם על העוצמה הפנימית הרוחנית ונעזרת לשם כך בשחזור גלגולים. כלי העבודה שלה הם: הקשבה, חשיבה, מודעות, תקשור ואהבה וגם תרכובות מיוחדות של פרחי באך.

מתי פגשת לראשונה את תופעת ילדי הקריסטל?
"אני עצמי ילדת קריסטל, אם לשלושה ילדי קריסטל, כך שזה תמיד היה כאן, גם עוד לפני שידעתי לקרוא לזה בשם ולתת לזה הגדרות. תחילת ההיכרות שלי עם התופעה היתה לפני יותר מעשרים שנה ולא מתוך קריאה תיאורטית. המפגש עם התופעה ברמה המקצועית היה לפני כעשר שנים, כשהתוודעתי גם אל המונח עצמו ואל רוחב היריעה".

אילו תכונות ייחודיות מזהים אצל ילדי הקריסטל?
"אני טוענת שכל אדם נולד אל העולם הזה עם ידע, כוח ועוצמה. העניין הוא שלא כל אחד מפתח את הידע הזה לכדי ממשות פרקטית. לא לכל אחד ישנם הכלים לפתח את הידע המצוי בקרבו. ילדי הקריסטל באים לכאן עם ידע רב. הם הרבה יותר מוכנים ומחודדים מראש ליישום הדברים. פיתחתי באמצעות תקשור כלים למיצוי הידע הזה. אני מעבירה את הכלים שלי למטופליי, ביניהם גם ילדי קריסטל.

"אני קוראת לילדים האלה 'ילדי הכוכב'. הם ישויות עתיקות, שמביאות איתן ברכה גדולה, יכולת נתינה אינסופית ואהבה ללא תנאי. מזהים בילדים האלו כישרונות בתחומי הציור, הכתיבה והמוסיקה. יש להם יכולת טלפאתית נדירה, אינטואיציה מחודדת, דמיון עשיר ומקורי וראייה לעומק ולרוחב. הם יכולים להיות המורים של המורים שלהם ושל ההורים שלהם. הם חריגים במצוינות שלהם ומקדימים את זמנם בהרבה מובנים.

"פעמים רבות בשל העומק שלהם ישעמם להם במסגרות הרגילות ויהיו להם קשיי השתלבות. הם מחוברים מאוד לטבע. מומלץ לתת להם לשהות במרחבים ולצאת איתם למקומות של שלווה ורוגע. השקט הוא המדריך הגדול שלהם".

&#65279;
"ילדי קריסטל מספרים סיפורים שיכולים להישמע להוריהם מופרכים, אבל לי ברור שהילד דובר אמת. אני מזהה בהם את היכולת הטלפאתית ואת זיכרונותיהם מגלגולים קודמים"
תני דוגמאות ליכולות האלו
"כשבתי הקטנה היתה בת שנתיים היא היתה גומעת מרחקים בשטחים פתוחים בסביבה בה גרנו. היא נהגה לרוץ יחפה במשך קילומטרים כמו בדואית קטנה. אני רכבתי על אופניים לצדה והשגחתי עליה. ברור שזו לא התנהגות רגילה לתינוקת בגיל כזה. היא ביטאה כאן חופש תנועה, היכרות בלתי רגילה עם המרחב והיעדר פחד.

"ילדי הקריסטל שאני עובדת איתם מגיעים אליי עם סיפורים שיכולים להישמע להוריהם מופרכים, אבל לי ברור שהילד דובר אמת. אני מזהה בהם את היכולת הטלפאתית ואת זיכרונותיהם מגלגולים קודמים. היכולת הוורבאלית הגבוהה שלהם מאפשרת להם להסביר את עצמם בצורה כל כך יוצאת דופן ויצירתית".

"אחד מילדי הקריסטל בהם אני מטפלת הוא ילד בן 10 בעל עולם פנימי עשיר מאוד. הוא מאוד נמשך לחלליות ולכוכבים. הוא בא אלי עם בעיה שהוא עצמו הגדיר: 'אני מרגיש אנשים עפים וזזים בתוכי. כל פעם הם אומרים לי דברים אחרים'. הוא הסביר שהוא עצוב מאוד כי לא מבינים אותו. הגישה שלי, גם במקרה שלו, היא ללכת עם הילד אל תוך העולם הרגשי שלו, ומתוך עולמו לטפל בו ובמה שכואב לו. עשיתי איתו מה שאני מכנה 'עליה לכוכבים'. אני הרי קוראת לילדים האלו 'ילדי הכוכב' ומאמינה שהנשמה באה משם ושמלמעלה אפשר להוריד אנרגיות.

במהלך הטיפול הילד סיפר שיש כוכב מנצנץ שקורא לו להיכנס אליו, אבל השומרים לא נותנים לו להיכנס. גייסתי איתו ביחד מדריך-מלך, שיעזור לו להיכנס אל הכוכב ולהביא ממנו אור ואנרגיות טובות. הילד סיפר שהמדריך-מלך אמר לו שהוא צריך להיפגש עם השמחה ולסלק את העצב ושלח אותו אל כוכב השמחה, שם הכל צהוב, מוזהב ומאיר. הילד ביקש עזרה מכוכב השמחה, שיעזור לו להשלים את החלק החסר בנשמתו. הילד תיאר את נשמתו כלב בעל חתיכה חסרה, שדרכה העצב חדר פנימה. איש צהוב שהציג עצמו כראש השמחה, העניק לו במתנה את החתיכה החסרה שתאפשר לו לחוש שמחה".

מה המפתח לעבודה עם ילדי קריסטל?
"הקשבה היא המפתח לכל תקשורת, ולכל קשר ובוודאי לכל תהליך טיפולי. לתפיסתי, יש להקשיב לילד ולתת לו לבטא את פחדיו ולספר על הקשיים שלו. חשוב לתת לילד הקריסטל לגיטימציה,להעביר את המסר שמותר לו לכאוב, להיכשל, לפחד ולהיות שונה מאחרים. לתת לו במה מלאה, גם להצלחות ולכישרונות. כדאי, כמובן, לחזק את התכונות החזקות ממילא, ולהעצים אותן.

"אני תמיד חוזרת ואומרת להורים, לגננות ולמורים: תקשיבו לילדים שלכם, תנו להם תשומת לב, לכו עם ולא נגד. ברוב המקרים הקשב מצד הילד יגיע בעקבות ההקשבה שלכם אליו".

בספרך את כותבת:"תפקיד ילדי הקריסטל הוא להיות המנהיגים של הדור הבא". ספרי על הזיקה בין ילדי קריסטל לדמויות מפתח בחברה
"לילדי הקריסטל יש שליחות. הם כאן כדי להאיר, לרפא, ולהרעיף טוב ואהבה. הם באים אלינו מכוכב האור והיצירה, ממחוזות של יוזמה, המצאה ופריצת דרך. הרבה מנהיגים, אנשי תרבות ואמנים הם 'קריסטליים'. אני יכולה לציין כמה שמות שבוודאי מוכרים לכולם ואשר לדעתי הם ללא ספק 'קריסטל': אילן רמון ז"ל, מיה בוסקילה, שרי אריסון, גאידמק, אביב ויונתן גפן, שמעון פרס ועוד.

"אנשי הקריסטל באים מהמקום הכי טהור. הם בעמדה גבוהה מאוד של נתינה ותרומה. הם משפרים ומזרימים אור ומשפיעים לטובה על כל מקום בו הם נמצאים".

מתוך: מגזין דרך האושר

איך דברים מתחברים,נכון? אני מהרהרת לעצמי.
הרי ידעתי שהוא מיוחד שכזה כבר כשנולד. קראתי לו זהר . " מזרימים אור ומשפיעים לטובה על כל מקום בו הם נמצאים" כך כתוב...
והחיבור החזק לטבע, לשקט,העדר הפחד,
"פעמים רבות בשל העומק שלהם ישעמם להם במסגרות הרגילות ויהיו להם קשיי השתלבות. הם מחוברים מאוד לטבע. מומלץ לתת להם לשהות במרחבים ולצאת איתם למקומות של שלווה ורוגע. השקט הוא המדריך הגדול שלהם".
נו,בבקשה...איזה אישור יותר ברור מזה קיבלתי לבחירה שלנו בחינוך ביתי.
ומשפט אחרון חביב שאיתו הזדהייתי: " הם יכולים להיות המורים של המורים שלהם ושל ההורים שלהם. הם חריגים במצוינות שלהם ומקדימים את זמנם בהרבה מובנים.

הו, נעמה, הזהרי מתוויות שאת שמה על ילדך הרך.
מלאך אינו זקוק לתיוג. אנו הנותנים בם שמות - לצרכינו.
כפי שהזמן - אינו עונד שעון. אינו זקוק לחלוקות האלה, אינו תלוי בעונות. זורם.

זה לא שהוא אינו כזה, עדיין אין כל סיבה לשים את זה עליו.

ההגדרות אינן חשובות, המבט האוהב והמקבל הוא המתבקש. תפקרידכם הוא הנחת התנאים המתאימים בעבור ילדיכם, לצמוח ולהגיע אל עצמאותם.
על פני לדלות ממנו הסברים שאינו יכול לתת, שאינם במילים, להקשיב לו רוב קשב, ואפשר לרשום את הדברים, עדיין, ביום-יום להמשיך להתייחס אליו כאל ילד, ככל הילדים.
שכן, בבגרותו כי רבה, בידיעותיו המעמיקות, עדיין נדחס אלי גוף הילד, ונמצא צומח שם, בתסכוליו ובכאביו, ומכאן, רק להתבונן ולהקשיב ולהניח כתף כשמתבקשים לכך.

והדברים, נאמרים בנחרצות, כהנחיה חיונית והכרחית לכם לך ולאביו, להודות על גודל המזל, ולשרת את הילד הזה, ככל ילד אחר שנמצאים שותפים שם ליצירה.
לא יותר, לא פחות.
הערצתו אם כך, אינה מאפשרת אלא, להקשיב לערוץ הזה, כמבלי משים, בזווית המבט.

וזאת, על מנת שאתם עצמכם,
בהתבוננות בזהר הזה -

לא תוכו בסנוורים!

תודה רבה.

<שלם>

תודה צפריר .
תודה

תודה על התזכורת החשובה: התבוננות. קבלה.לא צריך תוויות. פשטות. אהבה. זה הכל

תודה על התזכורת החשובה: התבוננות. קבלה.לא צריך תוויות. פשטות. אהבה. זה הכל
ראי את ההתוויה, שהתזכורת - תזכורת, אינה חשובה או לא חשובה, וההסבר של התזכורת הוא התוויות הצורך בהסבר.

הנהר, הזורם אל הים, אינו נזקק להסברים על כוח הכבידה, על הזרימה, המים אינם מבקשים הסבר, כשמתאיידים אל עננות, כשמתגבשים אלי מטר, בבארות ובימים, ללא הסבר, המים - מים. מוליכים חיים ומידע רב ערך, מגשרים ומקשרים, בעצם קיומם.
כך האהבה.

עם זאת, טוב לה לנפש להבין, וחפצה בכך, שכן ההסברים מרצפים את התמונות אל יחידה אחת, בעלת רצף הגיוני, לכאורה, נשימותייך מתרחשות מעצמן מתוך ההגיון של פעילות הגוף הפיזי, ואין הדברים רק כך.

זו התבוננות חלקית על הדברים.

בפועל, הרי יודעת ויודע גם הוא, ככולנו, שאינך מבינה דבר, ושבאמת ככל שתביני יותר, תביני עד כמה אינך מבינה, ועד כמה אינך מבינה כמה כבר אפשר לא להבין, ועדיין, אינך מבינה דבר.

שכן ככל שתביני, ותקיפי במחשבתך, ותגדירי את הדבררים, דרך מעשיות ומחזות, דוגמאות ומשלים חוצבי לבב, מפעימים ומלודרמטיים, תמיד כל הבנתך אינה כגרגיר חול אחד.
כלומר - גרגיר החול - במובן הזה, חלק מהווית החיים, בעוד את - מנסה להסבירם.

לכן, מפנה את המבט אל מי שאת היא, ומודה על האפשרות לחיות בקרבת טוהר זה, העולה אצל כל ילד באשר הוא, וממקום זה, נמצאת מתבוננת בזהר הזה, העולה ממך, ומוקרן, באהבתך, אל העולם, גם באמצעות פרי הבטן הזו, הרחם הזו, התהוות של גוף חי, והאלהת החומר אלי חיים, כחלק ממעשה הבריאה, באדיבותך הרבה, ומעצם מהותך, פריונך, אדמיותך.

אז, נמצאת לא רק מתמלאת בנחת הרוח האפשרית, אלא חווה בעצמך, את החירות הזו, חוויה של סיפוק מלא, לא חסרה דבר ולא מבקשת דבר, אלא הווה את הרגע, חווה את ההודייה האפשרית, ומכאן, מתחילה להבין, את האפשרות להניח לו, לצעיר, לחיות כך - בחירות הזו, בזהרו, באופן הזה, של מאפשרת לו, לבקוע את התבגרותו, ולגלות את האור, ולהניח אל העולם, את שירותו, בטהרתו, בנדיבותך ובנדיבות אביו,
ואתם מתפלאים ומודים, אל גודל האושר האפשרי בקרבתו, האישור הפנימי שמאשרים לעצמכם, מעצם קיומו,

ובנדיבותו.

תודה רבה.

<שלם>

זהו. זה סופי. באר הולך, כבר שבועיים. מגיל 9 חודשים וחצי.
לאן הוא ממהר?
למה הם גדלים כל כך מהר?
פעם קראתי על השפעות הורמוני הגדילה במזון על קצב ההתפתחות המהיר של הדור הצעיר. אבל אנחנו אוכלים אורגני. מה? זה לא עובד?
שחר, בכורתי, כמעט בת 10, וזה מתחיל להרגיש כמו גיל ההתבגרות.
מה קורה פה?
"איך שהזמן רץ"... - כבר לא נשמע לי כמו סיסמא סתמית של דודות. זה אמיתי. הוא באמת רץ...
ואני חשבתי שאם אני פורשת ממרוץ החיים המטורף שמתנהל מחוץ לבועה שלי, אז הזמן יעמוד מלכת...

(עולה לי פתאם השיר "אשליות", מכירים? "לגור בדירת פאר, לחשוב שאתה מליונר...)

עולה לי פתאם השיר "אשליות", מכירים? "לגור בדירת פאר,לחשוב שאתה מליונר.
לא לעבוד לעולם hilarious

סחטיין על באר! אני מכירה ילד שהלך בגיל הזה בדיוק. זה נורא מוקדם.
אצלנו (9 חודשים) הוא רק עומד כמה שניות לבד ואז נופל על הטוסיק (הלא מרופד blink ) .
אבל הוא בדרך הנכונה.

כבר הרבה זמן שרוצה לכתוב כאן על חוויות שאני עוברת ,על תובנות חדשות שצצות השקם והערב. ולא מספיקה. הלילות כבר לא נגישים לי להתייחדות עם עצמי.יותר מדי עייפה בין הנקה להנקה,בין הקטנה שקמה לפיפי (או שלא קמה...ואז רטוב...)והבן שמתעורר מחלום רע, וכ"ו..

רוצה רק להודות

תודה על כל השפע שאני זוכה לו
תודה על המשפחה שאני זוכה לגדול בה ולגדל אותה
תודה להוריי ולילדיי
תודה לנועם על היכולת שלו להכיל את כולנו ולהיות,אוהב ודואג, בשבילנו,וגם בשביל עצמו.
תודה על כוח החיים שמפגיש אותי עם למידה אינסופית שלי את עצמי

אני קוראת את הבלוג הזה בהמשכים, לא הגעתי אפילו לאמצע...
רציתי לאמר תודה- בכל פעם שאני קוראת אותך אני מתמלאת סבלנות ואהבה ונזכרת כמה חשוב לגדל אותם באהבה...
אז תודה.
שלום נעמה, חזרתי לקרוא אותך אחרי הרבה זמן שלא כאן...... כל כך הרבה אהבה ושקט, מסירות ונתינה....
מה שלומכם בימים קרים אלה? איך מזג האוויר אצלכם?
ספרי עוד על הפרוייקטים שעשיתם מחוץ לבית יחד?

מה יצא במרגיעון? "כולנו משפחה אחת" אמן!

לכל הקוראות החדשות-ישנות שלום.
תגובתכן משמשת לי מראה לראות בכל רגע מחדש את הסבלנות השקט והאהבה שאתן מזהות בכתיבתי על חיינו.
הקטע הוא,שכשאני לא סבלנית ולא רגועה-אז אין לי פנאי (לא טכני ולא רגשי-נפשי) לכתוב. ויש לא מעט רגעים כאלו... רגעים שבהם אני חשה שאני לא טעונה במספיק אנרגיה לעצמי כדי שיהיה לי גם לתת לזולת. הנתינה היא פונקציה של תחושת השפע שאתה חש,וזה לא תמיד בהלימה עם ה"עובדות"ב "מציאות". כלומר: אם קיימת בך תחושת שפע (כמו זו שאני מנסה לייצר לפעמים יש מאין), אז יש מאיפה לתת,גם אם אין...
טוב,אני לא ממש ברורה,גם לא לעצמי...

מה מזג האוויר אצלנו?
רגוע.
אצלנו רגוע. כך הייתי מכנה את המזג גם בבית וגם בחוץ.
לפנות בוקר קר,אבל מתחמם די מהר.
ואם לא מתחמם,אז אנחנו מחממים את עצמנו. הבוקר יצאתי לגינה בכפור של 6 בבוקר ומשום מה לא הרגשתי אותו ככזה. חשתי רוח רעננה שהחדירה בי רצון לעשות,לבנות. (אפרופו פרוייקטים...). לקחתי ביד "את,מקוש ,תוריע וקילשון הצטרפו בסערה,בסערה" וחפרתי בנמרצות בורות לתקוע בהם יתדות- מוטות במבוק ארוכים. אח"כ קשרנו כפות תמרים שחיברו בין היתדות ויצרנו קשתות-מן מנהרה שכזו,כדי שבבוא היום תוכל גפן לטפס על קורותיה.(חזון אחרית הימים?גפן במדבר?...לא יודעת. בקיבוץ איילות הסמוך מגדלים גפן משובחת,אז למה שאני לא אצליח ?)

נשאלתי לאחרונה : "כן,חינוך ביתי...בסדר,רעיון נחמד,אבל מה אתם עושים בבוקר כשאתם קמים?
מוצאת עצמי היום נוכחת מול התשובה: עושים מה שעושים,או שלא עושים. (מה???)
ועוד נשאלתי בעניין החופש : "זה לא קשה החופש הזה לבחור,כי איך יודעים במה לבחור?הרי אף אחד אחר לא מציג בפנייך את האפשרויות מלבד את עצמך

ובכן,
החופש לבחור אוצר בתוכו את ההזדמנות להתבונן לתוכך פנימה ולחוש מה בא לך לעשות. ואם לא בא-אז לא לעשות.
ואיך כל בוקר שלנו נראה אחרת לגמרי. לגמרי!
ומדהים עבורי לגלות כל פעם מחדש,כמה השפעה יש לי על הדינאמיקה שנוצרת בבית,בין כל אחד ואחד ביחד ולחוד,ובנינו ובין העולם שבחוץ.
כשאני קמה (ליתר דיוק-כשהילדים קמים,כי אני לא ממש ישנה בלילות...) עם אנרגיה של חיוניות ושמחה,אז כל הבית שמח. האנרגיה שאני משדרת לילדים חוזרת אליי ומטעינה אותי בעוד אנרגיה ושמחה. והציפורים בחוץ מצייצות והגינה מזמינה . והכפור של שעות הבוקר המוקדמות מרגיש פתאם כמו רוח רעננה.
ואתמול אותו הכפור הביא אותי להמשיך להתכרבל בשמיכה אחרי לילה ללא שינה. את הילדים הוא הביא למקום של נתינה : הם הכינו לעצמם ארוחת פירות עם תה(קטפו אוסף משובח מעלים בגינה),הכינו צ'פאטי (שזה אומר ללוש בצק ולרדד ולהכין משהו דמוי פיתות על הסאג' הביתי שלנו-מחבת הפוכה), ודאגו לקטנה וטיפלו בתינוקי ואיפשרו לי להמשיך להתכרבל לי במיטה. מדהים,לא? בבוקר אחר הייתי יכולה להתחנן שעות כדי שמישהוא מהם יגיש קצת עזרה לאמא עייפה אחרי לילה ללא שינה. והנה,פתאם זה קורה,כי כך צריךהיה לקרות,מעצמו,באופן טבעי מה שנקרא...
(אגב,איזה קטע זה : בתי הגדולה "עלתה עליי" וטענה בהתרסה: "את סתם אומרת שאת לא ישנה כל הלילה בגלל באר ,ובעצם את במחשב,בגלל זה את עייפה"... ואני,מנסה להצדיק עצמי נוכח הסיטואציה: "לא,זה לא בדיוק ככה... באר פשוט מתעורר כל כך הרבה פעמים,שפשוט כבר מעצבן אותי לנסות להרדם בין התעוררות להתעוררות,אז בינתיים אני במחשב"...)
ובוקר אחר אני יכולה להיות עצבנית בטירוף,כי לא הספקתי לעשות כמה דברים שרציתי כמו לשלוח מייל במחשב או לסיים איזו יצירה שהתחלתי לפני שבוע ועד עכשיו עוד לא מצאתי רגע דל אחד כדי להתקדם ולסיים "כמו שצריך", ובוקר אחר אני יכולה להכנס לסרט שחייבים לסדר ולנקות את הבית לפני שאני אשתגע (זה בא בדר"כ יחד עם המחזור,או כהכנה לקראת יום שישי...). ובוקר אחר נועם מגניב לי איזה חיבוק מאחור רגע לפני שהוא יוצא לעבודה, וכל האנרגיה הזו משתנה ומשנה-אותי,את שלוות הנפש שלי,את האנרגיות בבית,את הזרימה של הילדים,את היצירתיות,את יכולת הגמישות וההתחשבות שלנו אחד בשני
הכל אחד הרי. הכל אחד.
אנרגיה שמסתובבת בעולם ומחכה שמישהוא יבחר בה. נותנים לה אצבע ואז היא משתלטת על הכל.
ואיך שמתחיל הבוקר משפיע על מה שקורה בכל אותו היום.

ועכשיו,עכשיו אני נותרת עם ההרהורים איך אני אוספת את עצמי גם ברגעים של חולשה ועצבים וכעס ומזרימה לחיינו יותר רוגע,.
הרי אם אתחבר לאנרגיה של הרוגע - אזמן לחיי עוד רוגע. גם הילדים יהיו רגועים פתאם והכל יזרום על מי מנוחות. והרוגע הזה יחזור אליי שוב,כי מה שאתה נותן זה מה שאתה מקבל.
או שלא... מזכירה לעצמי שזה בסדר לאפשר לעצמי גם ימים שבהם הכל עוצר,או תקוע. וגם זה בסדר. הכל בסדר.

ועוד בעניין פרוייקטים:
אני מגלגלת עכשיו יוזמה לפיתוח בר קיימא בבאר אורה הישנה (כאלטרנטיבה "אקולוגית" לתוכנית של אייל הון להקים במקום מגרש גולף ובית מלון)
בקרוב אשתף,כשדברים יתבהרו יותר... זה דורש ממני הרבה זמן ואנרגיות,אבל גם מזרים אנרגיות אחרות-של התחדשות והתרגשות מיכולתי להשפיע על הסביבה בה אני חיה.

פנינה אחרונה,עבורך רוני_בלוני‏ , אחת מחוויותינו ביום ההרפתקאות השבועי:
בצפון יש הרבה עלים ירוקים ללקט. אצלנו מלקטים מלח. כן,כן,מלח. מתקרבים על קצות האצבעות לערימות המלח בבריכות האידוי(כדי לא ללכלך. גבעות לבנות וצחות כשלג...)
ומרימים גוש ורדרד (עובדי המפעל נותנים לנו רשות ,למי מכם ששמירת החוק מעסיקה אותו). הוא ורוד בגלל האצות, מסבירים לנו. יאללה. סבבה.אצות זה נשמע בריא,לא? עכשיו יש לנו מלח בשפע לשנתיים הקרובות. גוש ענק שגם אם כותשים אותו חזק חזק,מסרב להתפורר לרסיסים. אולי הוא רטוב מדי ,לא סיים את תהליך העיבוד שלו כנראה...

יום נעים לכולנו
נעמה


עשיתי קצת סדר באתרים שמתאימים לילדיי הגדולים (בני 10 ו 8 ):

‏‏‏www.brainpop.co.il‏‏
אתר מעולה ושימושי מאד!. המון סרטוני אנימציה לילדים, בנושאי מדע, טכנולוגיה, מתימטיקה, בריאות, מדעי החברה ואנגלית.
זהו "אתר הבית" שלנו. תשובות לשאלות כמעט בכל תחום. בני יכול שעות לשבת ולעבור מנושא לנושא. פשוט, אבל ברמה גבוהה.

אנגלית

‏‏‏http://www.starfall.com/‏‏‏

‏‏‏http://www.orianit.edu-negev.gov.il/ronit/‏‏
‏‏‏http://www.languageguide.org/‏‏‏
אתר ללימוד שפות בעזרת הקלקה על תמונות

חשבון

‏‏‏http://www.kids.co.il/index.php?q=node/308‏‏‏
משחקי חשבון
‏‏‏http://www.cet.ac.il/gamba/Games.asp‏‏‏
משחקי חשבון

‏‏‏http://www.primarygames.com/patterns/question1.htm‏‏‏
סדרות לפי תמונות נחשב כפיתוח חשיבה מתמטית

‏‏‏http://www.zooloo.co.il/games/mathbowling/‏‏‏
משחקי חשבון

משחקי חשיבה
‏‏‏http://www.michzur.co.il/‏‏‏

מדעים

‏‏‏http://science.cet.ac.il/science/matter/‏‏‏
ניסויים וירטואלים מעורר סקרנות ומאוד מענין

‏‏‏http://web.macam98.ac.il/~ltami/astronomy/index.htm‏‏‏
קצת על החלל

טבע ואיכות הסביבה

‏‏‏http://sababa.sviva.gov.il/forums/games-board.asp?Asp=401&nOwnerID=0&nSubProjectID=0&bFillMsgFields=False&FID=32157&nFillterUserID=0&Com=18&sSearchText=&nPageNum=1‏‏‏
משחקים וחומר בנושא איכות הסביבה

שונות

מיחזור יצירה ו... מתכונים של ילדים וילדים יכולים להוסיף משלהם
‏‏‏http://www.snopi.com/kids/kids.asp‏‏‏

משחקים לימודים נחמדים

‏‏‏http://web.macam98.ac.il/~ltami/liron/australia‏‏.
אטלס לילדים

‏‏‏http://www.mkm-haifa.co.il/schools/yavnieli/limudim/kadmon/kadmon.htm‏‏‏
על האדם הקדמון אולי המלל יהיה קשה אבל יש ציורים ומתחתם הסברים קלים

מנדלות לצביעה
‏‏‏http://www.gs-ostenfelde.de/mandalas_a.htm‏‏

‏‏‏http://www.daphnarosin.com/gamesgame.html‏‏‏
‏‏‏http://geo.cet.ac.il/geo/maps/memory/‏‏‏
‏‏‏http://cms.education.gov.il/educationcms/units/yam/includes/zikaron.htm‏‏‏
משחקי זכרון למינהם

הקטנה שלנו מרגשת שוב עם פניניה:

קוראים בספר "חמישה בלונים"
..."רותי פחדה שגם הבלון שלה יתפוצץ אז היא חיבקה אותו חזק חזק,כמו שמחבקים בובה,כמו שמחבקים את... ( וכאן אני משאירה לה מרווח לומר בעצמה "את אמא" , אך היא מפליאה במקוריותה: "את באר"

חופש

שוב ושוב
ושוב ושוב
ושוב...
אני הופכת והופכת במילה הזו,במשמעות שאני מייחסת לה בחיי. ולמה? מה כל כך כבול בי שרוצה לצאת לחופשי?

היום נפגשתי לראשונה עם אם לארבעה בחינוך ביתי מבאר מילכה. שלום שלום וככה... ואז היא שואלת אותי על איך וכמה אני "יושבת איתם" (כוונתה ללימוד קריאה/כתיבה/חשבון ) .היא מספרת: " לנו יש שעה וחצי בערך,קבוע,כל יום,כל אחד עם חוברות הלמידה שלו
אני מתוודה:לא,אני לא "יושבת איתם"
"אז מי מלמד אותם? איך הם לומדים?
"לומדים. מהחיים. אני מלווה אותם בתהליך הלמידה שלהם,אבל לא ממש מלמדת או "יושבת איתם". אנחנו מטיילים,מתבוננים,מקשיבים,נוגעים,מנסים,קוראים...
"למה? היא שואלת
"קשה לי לעמוד במחויבות לשגרה קבועה.אני אוהבת שיש לי את החופש לבחור מה אני רוצה ללמוד ואיך ומתי ועם מי,לפי מה שמרגיש לי נכון.אני אוהבת לחשוב שאני גם מאפשרת את החופש הזה לילדים שלי (אף על פי שהם לא תמיד מרגישים כך.)
אופ...אופ...אופ.. מה אמרתי? חופש... הנה ,ישר הופעלה האזעקה
"אבל לא כל החיים זה חופש!" ,כך היא אומרת
"אז זהו,שעבורי הם כן,או לפחות כך אני משתדלת שיהיו.
אני מספרת לה על הבלוג שלי פה באתר של באופן. "חיים חופש בערבה",כך הוא נקרא. זו המהות שלשמה אני עובדת כל כך קשה,עד טירוף לפעמים.
האם ייתכן שבאופן פרדוכסלי אני כובלת עצמי למהות הזו?משהו פה לא מסתדר...
הרי אם הייתי חופשייה באמת,לא הייתי ממסגרת עצמי בתוך התווית המחייבת הזו.
הרי כדי לממש את חיי החופש האלו,אני מוצאת עצמי משקיעה את הנשמה ,את הכוחות שיש ושאין לי. האם כך אמור להרגיש אדם חופשי? אז למה אני בכל זאת מרגישה לפעמים איך אני עבד למשימות הבית או כבולה בתפישות שבי שלא מצליחה להשתחרר מהן. אני אמנם חיה את חיי בדרכי ובאמונותיי,אבל לא עושה באמת רק מה שמתחשק לי . אני מחוייבת לבחירות שלי. למה אני בוחרת בדרך הקשה תמיד? מה יש שם ב"חופש" הזה שאני כל כך זקוקה לו. ממש צורך קיומי בסיסי עבורי. שרק ינסה מישהוא להגיד לי מה לעשות. וואו...איך האגו שלי ישר קופץ כמו חומת מגן. על מה יש לי להגן שם בפנים?
לא רוצה אותךיותר- אגו מיותר. לא צריכה אותך. קישתה,לך,התרחק ממני. תן לי לחוות את החיבור עם המשהו האמיתי שיש בי פנימה. כבר אין לי צורך בחומות המגן . שירתת אותי נאמנה במשך כל כך הרבה שנים,אבל לא עוד. דיי. מספיק. עכשיו אני רוצה להיות חופשייה באמת,להיות מי שאני באמת ללא הצורך להגן כל הזמן על הדימוי שלי (בעיני עצמי בעיקר,כי מה אחרים חושבים אף פעם לא עניין אותי ממש. ואולי זה כן צריך לעניין אותי? אולי כדי להיות חופשייה באמת אני צריכה לא רק לוותר על האגו אלא גם לאמץ רגישות לזולת,הקשבה. קצת ענווה לא תזיק לי)
לא פעם ניסחתי לעצמי את ההגדרה הבאה: חיי החופש עבורי משמעם שאני משאירה בידיי את האחריות לבחירות שלי.את החופש לבחור ולהחליט על חיי וחיי משפחתי.
אז מעכשיו אני בוחרת להיות חופשייה גם מהאגו המנופח שלי. זה שתמיד יודע הכל הכי טוב. זה שמונע ממני לגעת באני האמיתי שבי.
הנה,כתבתי את זה.
עכשיו המילים נתנו משנה תוקף לבחירה שלי. שחררתי. אני מרפה מההאחזות ב"חופש" כהגדרה עצמית , ומזמינה לחיי את החופש האמיתי שבי לפרוץ החוצה.

שירה של גלי עטרי מתנגן ברקע: "תעשי,רק מה שאת אוהבת,רק מה שאת חושבת,שיהיה לך טוב"...
בתי : " אבל זה לא טוב לעשות *רק* מה שאת אוהבת,כי אז לא מתחשבים באחרים.
(כבר ציינתי איזה 20 אלף פעם איך הילדים הם המראה שמחייבת אותי לעבור שיעורים ותיקונים?)
ואני, מה אני עונה לה?
האגו הרי שומר עלי. היא לא באמת התכוונה להגיד *לי* את זה.

וכך, ה"אני" שיודע הכל פותח ומסביר לה בידענות שגלי עטרי שרה את זה כשיר מחאה,עבור כל הנשים המוכות, החלשות,אלו שמתעללים בהן. השיר נותן להן כח ומעצים אותן לעשות רק מה שהן רוצות ולא מה שכופים עליהן. השיר עוזר להנחיל בחברה שלנו ערכים של כבוד לרצון של האישה,לאמון בה שהיא יודעת מה טוב ומה לא טוב לה.
נו... באמת... זו המודעות הגבוהה שאני מתפארת בה? הילדה שמה לי מול הפרצוף את האמת באופן הכי ברור שאפשר ואני מזבלת לה את השכל עם מסרים חברתיים לנשים מוכות.

חופש
מי ייתן ויהיה בי האומץ להיות חופשייה באמת
במהרה בימינו,אמן

מצטטת משהו מתוך הדף ילדים_שייכים‏

אם את אוהבת מישהו - שחררי אותו.
אם הוא חוזר, הוא שלך לתמיד;
אם לא, הוא מעולם לא היה...

בהשאלה,משחררת את האגו שלי
נראה מה יחזור...

" חופש הוא משג מופשט המתאר העדר אילוצים ואפשרויות פעולה לא מוגבלות" ציטוט מויקפדיה
נעמה- עזבי את המילה חופש הרי את לא בחופש.
חופש מלא- יש דבר כזה?
את יכולה לקום עכשיו לנסוע לבד לחודש ל....
לא, את לא יכולה, באר צריך ...והבכורה צריכה....והבן צריך, והצעירה צריכה
אז חופש ממשי אין!
אבל למי יש?
יש דבר כזה בכלל חופש?
את בחרת לך מהו החופש שלך.
ויותר מכל אם את מרגישה שאת בחופש זה הכי חופש שקיים.
זה החופש שלך ואף אחד/ת לא יכול לקחת אותו ממך.
ובכלל עזבי מה אנשים אומרים/מבקרים את דרך חייך
אתם בחרתם מה שנכון לכם כמשפחה , וזה החשוב ביותר
לדעתי לא שווה להצמד למילה כזו או אחרת כי אז זה בעצם כובל אותנו למשהו
את חיה את חייך אתם כמשפחה חיים את חייכם ואת מרגישה הכי בחופש שבעולם.
ואולי זה *ה*חופש הגדול: להשתחרר ממה חושבים ולחיות כמו שמתאים לכם.
אנחנו למשל בחופש אחד גדול, לאחר זה יראה כמו בטלה לשני כמו מרוץ ולנו...תחושת חופש ויותר מכך בחירה מלאה על דרך חיינו
כל הבוקר נמרחיםבשמש מול הטבע הנשקף מהמרפסת, מטילים, מבקרים חברים וכו.. .ואחה"צ בעשיה מחוג א לחוג ב וכו... אז לכאורה אנחנו במרוץ אבל עבורנו זה החופש לבחור את מה שמתאים לנו..
מה שיש בפנים זה הדבר ולא איך שקוראים לו.
נעמה (אגב איזה שמות מיוחדים יש לך ולבעלך), ריגשת אותי.
כילידת אילת, ותושבת המקום לשעבר נזכרתי שהייתי בגדנ"ע בבאר אורה בזמנו.
אני חושבת שמתוך החופש שלכם את כותבת דברים נהדרים ומרתקים... את חייבת להוציא איזה ספר. זה יהיה לרב מכר לדעתי.
כל כך אנושי, את מעלה כל כך הרבה תובנות. מדהים. תמשיכי אני כאן... מקשיבה לך.....
כשאני בבית עם הילדים בחופש מהמסגרות... יש לי תחושה שאני כל הזמן במטבח... המטבח שלנו פתוח לסלון ואני משתלת לעשות עבור כל אחד, ויש כמה ארוחות ביום... יש לי תחושה שאני כל הזמן במטבח.
מה גם שילדי שלא זוכרים איך זה להיות בלי מסגרת... התיאבון שלהם בקרשים שכהם בחופש.
אני זוכרת שכילדה גם אני הייתי כזו, כשהייתי בחופש התיאבון היה בקרשים.

אצלכם זה שונה? מרגיש לך אחרת? את לא טובעת בעבודה בבית ?

ואני לא מסכימה עם זה שאת, נעמה, לא יכולה לנסוע פתאום לאן שבא לך.

עובדה, הרי עשית את זה, אומנם נסעת עם באר לכמה ימים, אבל כן נסעת בלי שאר הילדים.
בשביל זה אתם משפחה ובני זוג יכולים לאפשר כל מיני סוגים של חופש זה לזה.

אני נסעתי לחודשיים לארה"ב עם הילד והבטן כי "בא לבעלי לנסוע".
נכון, לא לבד, עם הילד כמובן וכמובן, אבל כן נסענו.

יש לבעלי בוס בעבודה, בערך בגילך, עם 2 ילדים שהגדול בן 7 והקטן בן 3 - והוא, אשתו והילדים - פעם בשנה קבוע - נוסעים לחודשיים למקום אחר בעולם.
פעם זה היה אוסטרליה, פעם דרום אמריקה, עכשיו מערב ארה"ב וטיילנו איתם חלק מהזמן...

חופש - יש.
תלוי מה ההגדרה שלו.

את יכולה אולי לחשוב שאח של בעלי, בן 23, מטייל כבר שנה בדרום אמריקה - הוא חי באמת חופש.....
לא נראה לי. הוא חי זמן מוגבל מאוד וקצוב מאוד שייגמר שתתחיל האוניברסיטה.

חופש הוא לא חופש אם הוא לא בקונטקסט עם החיים.

ואת הכי חופשייה שיצא לי להכיר, גם אם וירטואלית.

חופש? גם משפחה זה מסגרת. יש מחוייבות. יש זמנים.
חופש בתוך המסגרת.
רוני, ברור. ברור.

בגלל זה אני אומרת, חופש הוא לא חופש אם הוא לא בקונטקסט עם החיים.

במקרה הזה, של היעדר מוחלט של מסגרת - החופש הוא לא חופש, בעיניי.
הוא כמיהה ובדידות.

איזה כיף למי שיש משפחה, ילד צועק, תינוק בוכה וחתול מילל.
למי שהזמן שלו כל כך מלא, והוא לא יושב שעות לבד כשחוזר מהעבודה וחושב במה למלא אותו.

למי שחי בשיתוף עם אנשים אחרים. אהבה.

מתוך מה שאני קוראת בדף שלך, נדמה לי שהעניין הוא לא להיות חופשי מ... או חופשי אל.. וכדומה.
נדמה לי שזה עוסק בלהיות כל הזמן קשוב ומודע ומרגיש ובחקירה, במסע, בפליאה, בגילוי.
לא להכנס לשבלונות, לאוטומטים, ל"צריכים" במובן של קבלתם כמובן מאליו.
אפשר לבחור לרצות לעשות X מתוך הקשבה, בחירה, רגישות, ולא מתוך "החופש לשמו".
במקרה הזה "החופש לשמו" יש בו איזה תחושה של חבילה שמעמיסים על הגב... למרבה האירוניה.
משהו בדומה ל"חיפוש אחר האושר", אל מול ההוויה של אושר במה שיש.
ובמובן הזה החופש אינו תלוי במסגרת אם יש או אין. אם כי מה שיש מסביב ומתווה במידה מסוימת את החיים בהחלט יכול להשפיע על היכולת להקשיב.
אולי לעודד את החופש זה לעודד תנאי חיים שמאפשרים להקשיב, להיות ברמות ומימדים שונים של ביטוי עצמי (כאמא, כיוצרת, ככותבת, כהוגה, כתלמידת חופש) לראות אותם ככאלה.
להקשיב לעליות ולמורדות.
להיות קשובה לכל אלה.
איזו חירות נפלאה זו.

כשאני חוזרת וקוראת למעלה, מרגישה שבעצם את אמרת את כל אלה, במילים קצת אחרות.
ושכאילו את שבויה של החופש שלך.
ועולות אפשרויות נוספות:
אולי באמת עדיין את צריכה להגן עליו, על החופש.
אולי עוד לא ברור לך מאליו שזה בסדר, שהוא ישנו.
אולי מרגישה מאויימת באמת. שאפשר לנגוס לך בחופש. וצריך להגן עליו כמו לביאה.
אולי זה לא אגו מנופח, אלא משהו שאת מרגישה כצורך קיומי?
ואולי זה עוזר לך להישאר ערה. כי כמה קל ליפול לתוך השבי.

ומחשבה נוספת: יש לנו אשליה של שליטה. שליטה על החופש שלנו, זה קצת פרדוקס.

אין לנו כל כך הרבה שליטה כמו שנדמה לנו. אז אפשר לשחרר את האשליה הזאת...
אולי מכאן יבוא מפתח?

<אני מוכרחה להודות (וזה לא קל לי!), שלפעמים קשה לי לקרוא את הדף שלך בגלל ה"הרבה שלמות עצמית" שאני מוצאת בו.
ואז מרגישה את החוסר שלי. והנה אני כל כך מתחברת לשאלות האלה שלך. לומדת ממך כל הזמן>

וואו....
אני שמחה שמה שכתבתי גרם לכל כך הרבה מכם לבדוק את העניין הזה פנימה בתוככם
אני בתוככי עדיין מתלבטת ובודקת,לא בטוחה

קמתי ליום חדש קצת מאוחר היום והילדים כבר קמו,אז אתייחס לדברייכן בהזדמנות אחרת

רק רוצה לומר תודה גדולה על שאתן שותפות לחיפוש החופש שלי
מרגישה שם בודדה מאד,במיוחד הבוקר (אחרי שיח קשה מאתמול בערב עם/מול נועם בעניין הזה. הוא חוזר ומאיר בפניי את מה שגם הילדים מראים (ומהם יותר קל לי להתעלם): שכדי שאני אוכל לחיות חופש- הם חשים את הסוהר שסוגר עליהם ומחייב אותם לשתף פעולה עם דברים שלא בהכרח מתאימים לחופש שלהם

אוי... (אנחת תסכול...)
לא רק שקשה להיות מודעת ולעבוד על עצמך כל הזמן
עוד יותר קשה זה להצליח לשלב את התובנות האלו עם הצרכים של כל המשפחה. כל אחד והעניינים שלו,ואני אמורה להתחשב בכולם

נשימה

יום חדש

בוקר טוב

נעמה יקרתי, אני מקווה שהדברים שאנחנו מעלים, או שנועם מעלה לא מערערים את התחושות שלך. אני דווקא אוהבת את השלמות הזו שאותה את מעלה בדף שלך. נותן לי הרגשה טובה של בית ואהבה, שקט וחום. מתיקות כזו. אולי אף סוג של פנטזיה.

ע"פ שאני חושבת שאם שנשארת בבית וילדיה הולכים לבית הספר חווה הרבה יותר שעות של חופש נטו.
מצטיירת לי אם כבר תמונה של אנשים חופשיים ולאו דווקא של חופש. אנשים חופשיים. חופשיים ממסגרות מלחיצות ומתבניות, חופשיים מלחצי הסביבה.

מצחיק שדווקא מלקרוא את הדף *שלך* אנחנו מעלים תהיות כלפי עצמנו, איפה אנחנו. האם זה היה מתאים לנו. האם זה לא "חופשי" לנו מדי. איפה החופש שלנו מתחיל ואיפה הוא נגמר. ואיך היינו משלבים חופש ע"פ אמות המידה שמתאימים לנו ולאורך חיינו.
אני מנסה להתנתק כאן מהתהיות הללו, וליהנות מהתחושה המתקתקה של הדף. רוחנית משהו.

טעות אנוש בלתי מכוונת גרמה למחשב שלנו ליפול בחבטה עזה על הריצפה.שבק. מת.(זה הוא נתקל בי...לא נכון,רק זחלתי פה והיא נתקלה בי ונפלה... אאאאייייייהההה)
-"אז מה יהיה עכשיו? מה נעשה אם הוא לא יעבוד? כך שואלים הילדים בדאגה מהולה בקצת רגשות אשם
-מה נעשה? לא נעשה. אין מה לעשות. אם הוא לא יעבוד,אז לא יהיה לנו מחשב.
-אבל אפשר לקנות חדש. כמה עולה מחשב חדש?
-לא יודעת,מחשב כזה עולה הרבה מאד כסף .אבל זה לא העניין החשוב.לא כל מה שמתקלקל צריך להחליפו בחדש. אם יש בעיה-צריך לבדוק מה צריך לתקן
-אז אפשר יהיה לתקן אותו אם הוא לא יעבוד?
-לא יודעת
-נכון תמיד את אומרת שהכל לטובה ושמה שקרה זה מה שצריך היה לקרות? אז למה זה קרה לדעתך?
-אולי כדי שנלמד לתקן משהו ביחס שלנו למחשב
-כן,נכון,מעכשיו אני לא אקח אותו כל הזמן לסלון
-כן,זה לא דובי מפרווה. זה מחשב יקר וצריך לשמור עליו. זה לא רק המחשב עצמו אלא בעיקר מה שיש בו. הוא שומר בזכרון שלו הרבה חומר חשוב שאני צריכה. מכתבים ודברים חשובים שאני כותבת,מסמכים מהעבודה של אבא,וכל התמונות שלנו ומלא דברים. אוי ואבוי אם זה יילך לאיבוד.
-וואי,אז מה נעשה? (הפעם כבר יותר מודאגים...)
-אולי אם נלמד את הלקח למה זה קרה,אז אלוהים לא יצטרך ללמד אותנו לקח והמחשב יחזור לתפקד כרגיל.
-כן,נכון.מעכשיו נשמור עליו יותר.

  • בואו נתפלל שלא יקרה לו כלום.

נועם חזר הביתה בערב ובדק את המחשב.
הכל בסדר.
שיואו...אנחת רווחה. איזה מזל. תודה לאל. נענו תפילותינו. יש בו כמה מסמכים שאני חייבת,חייבת לעבוד איתם השבוע כדי לקדם משהו שאני עושה.
שיואו...איזה מזל...
האמנם זה רק מזל או שבאמת האמירה שלי : "אולי יש משהו שאנחנו צריכים לתקן ביחס למחשב",היה בה כדי להניע את ההוא מלמעלה מלהעניש אותנו בשיבוש המחשב.כמה כוח יש לכוונות שלנו .
תראו מה זה. אנחנו את ההשתדלות שלנו עשינו. למדנו את הלקח. הפנמנו עד כמה המחשב חשוב ויקר עבורנו,ואז כבר לא היה צורך יותר בהשבתתו.
אני יודעת מה עליי לעשות.מעכשיו אני אשבית אותו בעצמי. למה הכוונה?
ברגע שהבנתי מה אני עלולה לאבד אם המחשב אכן יילך קפוט,אז לא רק שלמדתי להעריך אותו יותר והבנתי שעלינו לשמור עליו יותר טוב,אלא הבנתי גם כמה אני תלויה בו. כמה הרבה מהעיסוקים שלי מחייבים אותי להיות תלויה בו. לגמרי.
די מזעזע אותי לחשוב שהתלות הזו מרגישה עבורי כעת כמחוייבת המציאות. עד לפני 3 שנים בכלל לא ידעתי איך פותחים מחשב. כלום. הייתי מגישה עבודות באוניברסיטה בכתב יד,כי מיאנתי לכבול עצמי למנורמה הרווחת. לא אוהבת כלים חשמליים. אם זה לא מחובר לאדמה ,זה לא בישבילי . אנשים לא הבינו איך אני יכולה לחיות בלי לפתוח את המייל שלי לפחות פעם ביום
ותראו אותי היום,לאן הגעתי... מכורה ל מה_חדש‏ ב באופן_טבעי‏.. מסך המחשב פתוח 24 שעות,יום ולילה. כל התכתובות שלי הן דרך המייל. כמעט לא מדברת בטלפון (קשה עד בלתי אפשרי כשאני עם הילדים סביבי),כל התקשורת שלי עם העולם-עוברת דרך מסך המחשב.
מתקשה להאמין על עצמי... כן,זו אני.. (צובטת כדי להאמין)

לא מזמן נכנסתי לקרוא בדף המשבר_הכלכלי_העולמי_ואנחנו‏ . פתאום נפל לי האסימון מה עשוי לקרות אם לאנשים לא יהיה מספיק כסף. הם יתחילו להחליף בגדים בקח-תן ותהיה יותר עזרה הדדית בין השכנים (כדי לחסוך נסיעה לעיר ותשלום לבעלי מקצוע), וכך,בין השאר, עלתה התהייה - מה יעלה בגורלה של קהילת באופן_טבעי‏ . זו הרי קהילה וירטואלית בעיקרה,ואם לא יהיה כסף וחשמל,אז לא יהיה לי מחשב ולא תהיה לי האפשרות למצוא חברים שתפיסת עולמם קרובה לשלי. לא תהיה לי ברירה אלא להשתלב באופן מלא בחברה הקרובה אליי,משמע-השכנים ביישוב שבו אני גרה.

טוב ,זה היה במאמר מוסגר.
מה שרציתי לבחון עם עצמי הערב,זה את התלות שלי (במחשב ,במקרה זה)
ואיך אני כובלת עצמי למחשב הזה,ערב ערב, כובלת עצמי למחשבה שהשימוש בו עבורי הוא מחוייב המציאות
איזו מציאות אני רוצה לחיות?

כמה זמן אני מוציאה על הכתיבה/קריאה במחשב
את הזמן היקר לי ביותר ביום (בלילה...). בשעות שהילדים ישנים,אני מבלה מול המחשב.
שלא לדבר על הקרינה וכל אלו...
ועל ניוון הגוף בישיבה רפה על כסא משרדי מסתובב מול המסך

-אמא,מה העבודה שהכי קשה לך? כאילו-לבשל/לכבס/להרדים את איילת/לטפל בבאר
  • לטפל בעצמי
-מה,באמת? מה כל כך קשה בזה?
הי נעמה, רק להכנס לדף שלך והגעגועים למקום שבו את גרה עולים וצפים, חלק ממני כ"כ נשאר שם... שילחי נא דרישת שלום חמה ממני אליו. אהבתי את מה שכתבת כאן על המחשב והתלות. הגבתי בקצרה בדף שביקשת. אולי אעשה עם הענין הזה משהו <מסתבר שאני עוד אופטימית לחשוב שיש לי זמן לזה....>. באמת מקומם.
כמה זמן אני מוציאה על הכתיבה/קריאה במחשב
את הזמן היקר לי ביותר ביום (בלילה...). בשעות שהילדים ישנים,אני מבלה מול המחשב.
שלא לדבר על הקרינה וכל אלו...
ועל ניוון הגוף בישיבה רפה על כסא משרדי מסתובב מול המסך

אני כל כך מזדהה איתך.
האמת היא שאני די מוטרדת מזה לאחרונה.
טוב, לא ארחיב עכשיו, אצא לילדים שלי אבל יותר מאוחר כאשר הם ישנו... blink

מרווח נשימה

רק קצת מרווח

מה כבר ביקשתי?...

הילדים חולים. לנועם קשה לנשום. כולם סביבי מייללים . ולי כואב התחת. "נשבר לי התחת" כמו שאומרים...
שוברים את הכלים ולא משחקים
אין מים זורמים ביישוב כבר 24 שעות ורק מחר העניין יסודר.
ועוד שואלים אותי ביישוב אם אני מסתדרת
"כן,בטח,ברור...קטן עלי...
רובם לא יודעים שממילא אני מכבסת חיתולים של באר ביד וממילא מופעל אצלנו "מפעל" קטן למיחזור מים (מי האמבטיה משמשים להורדת המים בשירותים)
וממילא אני לא שוטפת את הבית כל יום,וגם סבב המקלחות שלנו גמיש (ניסוח עדין,כי גם סבתא קוראת את הבלוג הזה...)
קטן עליך,מה?
נראה אותך עומדת בזה

xxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxxx
צינון: ראשית מזכירה שבסוף זה עובר היינו בזה לפני שבוע קריא כל הזמן על היידים שיעול וכולי ובסוף זה עבר. עדיין כואב לי הגב מהשבוע הזה אז קיבלתי עיסוי היום להחזיר לעצמי מעט. לעניין על מנת להקל את הגודש- לפתוח את האף טיפות אף של מי ים אצלנו עבד מעולה. לפעמים חלב אם לתוך האף עוזר גם- יש אומרים עדיף וזול. שינה עם מזרון מעט מוגבה באזור החזה להקל בנשימה. תה קורנית או זוטא לבנה עוזר בצינון ומחזק מערכת חיסונית.
בריאות
אצלי אין 4 ילדים - מעריכה ומכבדת - אבל אם יש לך אפשרות לשאוב חלב ולתת בבקבוק או בכפית זה יכול מאוד לעזור.
בנוסף, לפני כל האכלה, לקנח לבייבי את האף. כפי שעושים למבוגרים. מאוד מקל
אני עושה את זה עם הקטנטן שלי בכיור בשרותים. הבאתי שרףשרף ושמתי עליו רגל אחת ומעין הושבתי אותו על הרגל ואז אני אומרת עכשיו מקנחים את האף והוא כבר מתחבא בי כי לא ממש אוהב אבל אז עושים שלוש ארבע ו... כל פעם שמקנחים והדבר מקל על הנשימה.
רק טוב
טיפה או שתיים של מי מלח בכל נחיר, האף נפתח וההנקה זורמת.
תודה לכן חברות יקרות
אני מודה לאל ששלח אותי אל האתר המדהים הזה
איזה מדהים זה בעיניי שאני יכולה לכתוב שאלה/בקשת עזרה ותוך דקות תהיינה מי שתיתן לי מענה ברגעי מצוקה
פשוט קסם.
כמה זה מקל על התחושה שאת לא לבד.
וכמה אני מרגישה נוח פה לשתף בבלק אאוט שפקד אותי כשלתינוק שלי קשה לינוק בגלל הנזלת. במקום לפתוח ספרים ולחפש עצות ,אני יכולה פשוט לכתוב בככר השוק משפט אחד ולא משנה באיזו יום (ערב שבת היום...)או שעה (אחרי חצות...),תמיד תהיה מי שתהיה שם-פה בשבילי.
וזה לא שאני לא יודעת... הרי ילד רביעי,והאינסטינקט האימהי הרי יודע גם את מה שנשכח...
כבר הגבהתי לו את המיטה וכבר שאבתי ידנית קצת חלב מהציצי לבקבוק (רגיל,של מי עדן,כי אין לי אחר...) וכבר העמסתי על עצמי טונה ויטמין c ושתיתי תה עם פקעות ורדים וזוטה מהגינה,הפעלתי מכשיר אדים עם טיפות אקליפטוס
וזה לא שאני ישר מאמצת כל עצה שנתתן,אבל היחס,האכפתיות. זה כל כך מרגיע ומנחם,הידיעה שיש עוד מי שחולקות איתך את הרגע הזה.
אגב,זו ה"מחלה" הראשונה של באר. בן 11 חודשים ופעם ראשונה עם נזלת ושיעולים וחום. ומתי זה הגיע? יום למחרת שגמלתי אותו מהנקות הלילה.
איך ישר הגוף שלו מגיב לחוסר
והנה-הופ,מתארגנת לה בבית איזו מגפה משפחתית שמשבשת את כל העסק.
אוף...
לחיי הירידות שבסופן מגיעה תמיד העלייה.
עלייה?עלייה? איפה את? קו-קו? איפה את? חמקמקה...
לגבי התנזללות.
אני לא סובלת התערבות פנימית, וכך - לרוב - גם ילדיי.
מה שעובד אצלנו מצויין זה בצל חתוך בקופסא קטנה למראשותיו של התינוק.
אצלי זה גם למראשותי.
עוזר מהר מאוד לינוק, ואח"כ כל השינה יותר שקטה ופחות סתומה, ואפילו קמים פחות שתומים.

לפעמים, כשנורא סתום, וצורח, וצריך שמיד יפתח לו האף כדי שהציצי ירגיע אותו, אני שמה טיפה של לוונדר בעין השלישית (לשים לב שזה לא קרוב מידי לעיניים, כמובן), וזה עובד מ-י-ד!

רוב בריאות flower

אחרי בלק אווט בילד השלישי המצונן....
אפשר חלב אם ישר לנחיריים או מי מלח (קנוי במינון נכון הרוקח אמר לי להזהר ממינון לא מדוייק יכול לפגוע בריריות )
אמבטיה חמה אדים
או טיפת אקליפטוס לימוני על הכרית
בהצלחה
וואי,נורית,איך הלוונדר הרגיע,תוך שניות...ינק,נרדם

מרווח נשימה

לא יותר

הקטנה מתעוררת בצווחות א...מ...א.................

הי,
אני קניתי טיפות מיוחדות לתינוקות בבית מרקחת {רכיבים: מים ומלח}.
כך שאני לא יודעת מה הם היחסים שמכינים בבית...
בכל מקרה זה לא יקר ופשוט מציל!
חוץ מזה עוזר להניח כרית מתחת לראש הגוזל כל שהאף פחות נסתם...
איחולי בריאות מהמרחק.
איך אתם? האם יש התחלה של עלייה, או אולי אפילו בריאות שלמה במעונכם, יום נפלא שיהיה לכם.
וואו נעמה, אני כל כמה זמן נכנסת לדף הזה ובחודשים האחרונים אני המומה מאיך את כותבת אותי ומדייקת כל-כך ועוזרת לי לעשות סדר בים המחשבות וכמובן כמה הקלה ונחמה יש בזה שעוד מישהו בעולם חווה אותם דברים כמוני (והנה גם אצלי מתעוררת קטנטונת בבכי ...) מאחלת לנו הרבה בריאות ולילות שקטים וימים מלאים סיפוק ושמחה יומיומית ופשוטה flower
כמה מרגש זה לחשוב שיש לי כל כך הרבה חברות שמתיניינות בשלומנו
תודה לכן
כמה חבל שאין לכן חלק בחיינו האמיתיים.
כל כך חבל,שאני שוב מהרהרת בכך שכל השיח הזה באתר הוא פיקציה. כל עוד הקשר נשאר ברמה הוירטואלית,הוא מנותק מה"מציאות".
אבל ממילא אני "מנותקת מהמציאות",כך כולם אומרים לי... (לא שומעת חדשות,לא קוראת עיתונים,ממעטת להגיע למפגשים חברתיים או משפחתיים)
חיה לי בבועה של עצמי ומשפחתי.
והנה,אתן נוגעות בבועה,מרחוק... מלטפות,אוחזות איתי יחד בידית
כמה חבל שאין לי פה איזו חברה-שתיים,יחד בבועה האמיתית. זו שלעולם לא תתנפץ,כי היא פרי דמיוני הרי...

עולה לי מחשבה לגבי איך נוצר הזרם האינדיווידואליסטי בחיים המודרניים שלנו:כי אם אני יכולה לפתח קשרים בין אישיים דרך מסך המחשב וכך לקבל חיזוקים לחיים המיוחדים שלי,אז הפן החברתי מקבל מענה מספק ואין לי צורך להשקיע בקשרים עם השכנים הקרובים אליי פיזית (אך רחוקים מכל בחינה אחרת...)
אם המשבר בעולם יחריף ויותר לא יהיה לנו חשמל ומחשב וכאלו,אז לא תהיה לנו ברירה אלא לפתח קשרים של עזרה הדדית עם הקרובים אלינו פיזית,אלו ששותפים לרגעים הקטנים של החיים,פה,לידינו.
ההרהורים האלו קיבלו משנה תוקף אחרי שבאר הפיל את הטלפון הנייד של נועם לאסלה בשרותים ואחרי שהמחשב שלנו איים להתפגר. ההסתמכות שלנו על הטכנולוגיה המודרנית היא מסוכנת. אחי עבד 7 שנים על דוקטורט ואיבד הכל בשנייה,משום ששכח לעשות הגהה לעבודה שלו והמחשב התקלקל.
אנשים צוחקים עלי שאני עוד מסדרת תמונות באלבומים. הרי יש את הכל במחשב היום...
אנשים לא מבינים למה אני כותבת בעיפרון בספר טלפונים ולא פשוט מכניסה לזיכרון של הנייד
למה?
כי אולי יום אחד הכל ישתבש. זו הרי פיקציה... ואז,אז מה יהיה על הקשר שלנו? גם הוא ייעלם?
ואז לא יהיה לי ממי לקבל תמיכה והבנה לבחירות הכל כך יוצאות דופן שלי
האנשים האמיתיים סביבי הם שישפיעו בסופו של דבר על חיי

גם אני מהגגת בנושא הזה של חברה ואינדיבידואליזם (אייתתי נכון ?!?!). עד לא מזמן הייתי נורא תקועה בקטע הזה של למה אין לידי חברה קרובה ועוד ועוד. בתקופה הממש אחרונה נחתה עליי איזה תובנה שבעצם, אני לא בטוחה שזו לא סתם מנטרה שאני משננת, כיוון שכרגע, במידת ההקשבה שאני מפנה לבני הבית ולבית ולבן הזוג ולעצמי, אני לא בטוחה שבאמת יש בי את הפניות לקשר חברי קרוב כל-כך, שבטוח יבוא על חשבון משהו אחר. אולי בעוד אי אלו שנים, כשהילדים יהיו יותר גדולים ואני יותר פנויה, הצורך הזה ישוב ויתפוס מקום. לא יודעת,רק משתפת אותך בהגיגים שלי בנושא
שבוע טוב flower
מפניניה המשובחות של איילת:

-...אמא,בא לי ללכת לטיול,אבל עד שאת תגמרי עם הגינה זה הרבה זמן
-עכשיו לא עובדים בגינה,בבוקר עבדנו
-לא נכון,לא עבדנו
-אז מה זה מה שעשינו בבוקר?
עשינו מה שעושים...
-זו עבודה
-לא,זו לא עבודה,זה משחק!

אחי עבד 7 שנים על דוקטורט ואיבד הכל בשנייה,משום ששכח לעשות הגהה לעבודה שלו והמחשב התקלקל.
זה אמיתי? oh איזה פחד ! מאז קראתי את המשפט הזה אני נזכרת בו שוב ושוב ולא יכולה לדמיין מה עושים במצב כזה...?
מה הוא עשה?
(אולי התייחסתי למשפט שפחות רלוונטי לחיים שלך, שעליהם את מדברת כאן, אבל הפרט הזה לא נותן לי מנוחtongue)
כן,זה אמיתי לגמרי,והוא עוד מומחה לא קטן במחשבים...
מה עושים במצב כזה? מתחילים מהתחלה!
הוא ניסה לשחזר את המידע שאבד,שילם 2000 דולר לחברה מקצועית בתחום,אבל שום דבר לא עזר. הלך!

מעמיד בסימן שאלה גדול את כל ההתנהלות שלנו מול הטכנולוגיה,הלא כן?

ואם כבר,אז עוד מילה...
השאלה איננה "מה עושים" אלא "מה אתה היית עושה".
הורי קיוו שייראה בכך סימן לעזוב קצת את הלימודים באקדמיה,להתחתן ולהקים משפחה
אחותי הדתיה קיוותה שייראה בכך סימן שעליו לעזוב הכל ולחזור לארץ הקודש (חי בארה"ב...)
ואני,טוב נו... גם אני מאמינה שזה היה סימן עבורו לראות את ההזדמנות לעשות שינוי.
אבל מה זה משנה למה אנחנו מייחלים? הרי אלו החיים שלו ועליו לבחור את הבחירות שלו,כבר ילד גדול...
כבן זקונים למשפחה כמו שלי ,הוא הוכיח נחישות ודבקות במטרה, ואכן-התחיל להרכיב ,לאט לאט,מהתחלה,פאזל חדש. אותה עבודת דוקטורט,אבל בטח עלו כמה כווני חשיבה חדשים שלא חשב עליהן קודם לכן. אולי זו הסיבה שהכל אבד.אולי היה משהו שגוי מהייסוד והיה עליו לשים בצד את כל הנחות הייסוד ולהניח הנחות חדשות. לכי תדעי, הרי לכל דבר יש סיבה.

אז כן,העקשנות היא נטייה תורשתית אצלנו במשפחה
אבל יותר מעודן לקרוא לזה נחישות ,דבקות במטרה. נשמע יותר טוב,לא?

נו...
מה המשפט שעולה לי איך שאני פותחת את המחשב הבוקר?

"כאשר נפסיק לחפש אחר החופש מעתה ועד עולם - נוכל לבחור בחירות - כאן ועכשיו"

אז מה? יש מלאכים או מה?
כאילו מישהוא שם למעלה מתבונן בי ושולח לי בדיוק,אבל בדיוק את מה שאני צריכה
מתה על המסרים האלו שנשלחים כל פעם שהמחשב נפתח. נסתרות הן דרכי האל...

אז מה? שוב דיון בסוגיית החופש? מיציתי,לא? הרי שחררתי... אז למה זה חוזר אליי שוב?

(מעתיקה קטע שציטטתי רק לפני שבועיים:
אם את אוהבת מישהו - שחררי אותו.
אם הוא חוזר, הוא שלך לתמיד;
אם לא, הוא מעולם לא היה...

אז מה זה אומר אם זה חוזר שוב? האם זה סימן שהוא שלי לתמיד ולכן אפשר לשחרר?...


הנה עוד אפיזודה...

השבוע היינו באזכרה לדודתי. אשה שנודעה ברבים ככזו שמאפשרת, שמכילה,שיודעת להקשיב,לכבד,
וכמילות השיר המרגש שנכתב אודותיה: "להראות,להזכיר,כף זכותם של בני אדם... וטוב ליבם..."
אני מוצאת עצמי משוחחת עם בת דודתי ותוהה יחד איתה: מהו ה"סוד" ששמר על ילדיה כל כך קרוב אליה? 4 ילדים וכולם חיים כל כך קרוב לבית ההורים. משולבים בחיים המשפחתיים באופן יומיומי בתדירות גבוהה וקבועה.
ואיך אצלנו במשפחה כולם התפזרו לקצוות רחוקים כל כך: אחות אחת חזרה בתשובה-חרדית,בעיר הקודש, אח אחד באמריקה ואני עם החינוך הביתי החופשי שלי אי שם בקצה המדבר,פעם אנתרופוסופי,היום אורגני,מחר אקולוגי... כל פעם שגעון חדש... העיקר להיות מיוחדת בדרכי,להישאר נאמנה למי שאני רוצה להיות,בחיפוש מתמיד אחרי המקום שלי בעולם הזה...
איך?איך כל ילדיה של דודתי *יודעים*,פשוט יודעים שמקומם קרוב לבית ההורים? מה הם עשו(ההורים)?,איך הם חינכו את ילדיהם כך שנוצרה הקירבה הטבעית הזו?
בת דודתי עונה בפשטות: "אמא אף פעם לא אמרה לנו מה לעשות. תמיד היתה איתנו ונתנה לנו לעשות מה שאנחנו חושבים. לפעמים היתה אומרת את דעתה,אבל לא יותר מזה"
ככה.פשוט. ממש פשוט... אז למה לי זה לא פשוט?

אז למה לי זה לא פשוט?
כי הדודה האהובה הזו לא היתה האמא והאבא שלך... אני בטח לא מחדשת לך כלום אבל כותבת גם מהמקום האישי שלי - זה משהו שאנחנו אולי מאד חושקות בו להצליח להיות כאלה מין אמהות אבל אי אפשר לעשות "קפיצת דרך" יש לנו הרבה קולות אחרים להתנקות מתוכם - והם הקולות שעוברים אצלנו בשרשת הדורות מאבא ומאמא לבן ולבת ... אני לפעמים מרגישה כאילו אנחנו "דור המדבר", הדור שיוצא ממצרים (בלי לצבוע א ההורים שלנו בשחור חס וחלילה אבל רק מבחינה רעיונית של גודל השינוי) וצריך לתהות ולתעות ולטעות ארבעים שנה במדבר, תחת השמש הקופחת ולהיתקל בקושי גדול במציאת מים חיים ועוד ועוד על מנת שנוכל בסופו של דבר להגיע אל הארץ המובטחת... flower
אני אמרתי שאסור לי להיות אמא?
לא אמרתי ולא אומר דבר כזה.
אני כן אמרתי שאנחנו, הדפוקים, הפגועים, הניזוקים, החסרים, חייבים לעצמנו ולילדים שלנו לפחות לנסות ולהשתדל ולהתאמץ לשפר ולרפא את עצמנו.
והצעד הראשון הוא להודות בפגיעה שנפגענו.
והצעד השני הוא להודות בפגיעות שפגענו.
והצעד השלישי הוא להגביר את האהבה שלנו.
והמטרה היא להיות הורים פחות חסרים מהורינו, כדי שילדינו יוכלו להיות פחות חסרים מאיתנו, וכך הלאה, עד שיקום דור שלם עם עצמו ולא חסר (שלם, לא מושלם! וכבר נכתב על זה באתר, שכחתי את השם המדוייק של הדף).
וחלק מההשתדלות הזאת להיות הורים פחות חסרים ולגדל ילדים פחות פגועים הוא להיניק. השתדלות אחרת היא לקבל את עצמנו ואת הילדים שלנו כמו שאנחנו. השתדלות נוספת היא להימנע מהתנהגויות אלימות.
אני אומרת השתדלות ולא הצלחה ואני מבקשת להדגיש את זה.

מצאתי את זה (ציטוט של בשמת) בדף אמא_שאוהבת_יותר‏ ואיכשהו זה מתחבר לי למה שכתבת את ולמה שכתבתי לך בתגובה... לילה טוב.

תודה ,רסיסים...

ההבנה הזו,שכולנו אימהות,וכולנו מעבירות את החוסרים שלנו לדור שאחרינו,יש בה מטען כבד של אחריות הורית.
מטען שלא פשוט להודות בו ועוד יותר לא פשוט זה לסחוב אותו על הכתפיים.
הרב יותר נוח לרובנו (ומחשיבה גם עצמי כאמא כזו...) להאמין שעשינו ככל יכולתנו כדי לגדל ילדים שלמים יותר. קשה לשאת את המחשבה שכל מה שלא נעשה-תמיד דרכנו תהה רצופת טעויות ותיצור חסכים לילדינו,כאלו או אחרים.
אז לי יש "טענות" כלפי חסכים שירשתי מאמא שלי
ולילדיי יהיו "טענות" כלפי החסכים שאני מורישה להם
ואיה הסוף?
מאד אופטימי לקוות שאכן יגיע הסוף,בסוף...
אולי בימות המשיח, כמו שאומרים ...
חייבים להאמין
כ אחרת לשם מה נעבוד כל היום על תיקון המידות?
הרי כולנו שואפים להיות אנשים טובים יותר. לשם כך ירדה הנשמה שלנו לעולם,לעשות עבודה
הבעיה שהגדרת העבודה מתעתעת ומהתלת בנו
הכיצד נדע שהטעויות שאני עושה כאמא "טובות" יותר מהטעויות שעשתה אמא שלי?
המדד שלי הוא תחושת השלמות. אם אני מרגישה שלמה עם עצמי ועם הבחירות שלי,דייני
אבל מניחה שגם אמא שלי האמינה שהיא עושה את הדבר הכי נכון לעשותו,בזמנו...

"אמא אף פעם לא אמרה לנו מה לעשות. תמיד היתה איתנו ונתנה לנו לעשות מה שאנחנו חושבים. לפעמים היתה אומרת את דעתה,אבל לא יותר מזה"
אגב, ככה הייתי מגדירה את אמא שלי בדיוק ואנחנו שבעת ילדיה פזורים בכל רחבי תבל!

אני חושבת שזה משהו עמוק יותר אבל יישאר סוד לעולמי עד כי המסע הייחודי שעל כל אחד מאיתנו לעבור הוא תמיד נסתר מעינינו.
והשאיפה היא מה שמתניעה אותנו קדימה...
וכאשר אני כותבת את זה אני חושבת שזה ממש יכול להיות משחק מרתק אם אנחנו (אני) היינו יכולים לקחת את החיים יותר בקלות.
טוב, את זה ממש כתבתי עבור עצמי!
(זה קורה לי כל הזמן באתר הזה, אני כותבת למישהו אחר ומבינה שדרכו התחברתי למה שאני צריכה, אז תודה לך happy)

אז לי יש "טענות" כלפי חסכים שירשתי מאמא שלי
ולילדיי יהיו "טענות" כלפי החסכים שאני מורישה להם

אני מאד מבינה את תחושת התסכול שזה מעורר אבל דווקא כאן נראה לי שנעוצה האפשרות שעדינה כתבה עליה:
שזה ממש יכול להיות משחק מרתק אם אנחנו (אני) היינו יכולים לקחת את החיים יותר בקלות כי אם אחנו באמת מצליחים להבין את המוגבלות שלנו - "שלא הכל בגללנו ולא הכל בזכותנו" (ימימה) ושיש דברים נשגבים מאתנו לגבי הדרך והמסע של כל אחד ואחד - וזה כולל את הילדים שלנו, אפשר אולי לנשום קצת יותר בקלות ולהבין שאנחנו יכולות רק להשתדל לעשות את מה שנכון וראוי בעיננו וזה לא מעט בכלל !
(לפעמים כשגלעד מבלה את הבוקר בבכי שעובר מרצון כזה לרצון אחר אני מסתכלת עליו וויוצרת את ההפרדה ביננו - אני אומרת לעצמי: "לכי תדעי איזה דברים הוא הביא איתו לחיים האלה ומה התיקון שעליו לעשות" - כמובן שכל זה בא אחרי שביררתי עד כמה שאפשר שאני לא באמת יכולה לעזור לו, אז אני מאפשרת לו את המקום הזה של הבכי, אני לידו, מנסה לראות מה הוא באמת צריך מאחורי הצרחות, לפעמים מצליחה ולפעמים לא... )
שבת שלום flower
לקחת בקלות
אוי,כמה שאתן צודקות...

אבל כמה קשה

ב דיון_בפרשת_השבוע‏ שלנו היום(פרשת בא,ספר שמות,יציאת מצריים),פתחתי פתח לכל בני המשפחה להגיד מהי היציאה שלהם מעבדות לחירות
נועם: "את בטוחה שאת רוצה לשמוע?"
כן,הייתי מוכנה. בעקבות מה ששמעתי אמנם התחילו לי כאבי אוזניים,אבל רציתי לשמוע. איך אני אקום ואתרומם מעלה בלי הנגחה בראש שתפיל אותי?
כן,הייתי מוכנה. כבר מספיק זמן אני מתבשלת עם עצמי ועם כל התסביכים שלי. הגיע הזמן להעלות את הכל אל פני השטח.
והנגחה לא איחרה לבוא:
הבן החמוד,האמיץ והאמיתי שלי מצהיר בבהירות את תשובתו לשאלה:
-ממה הית רוצה להשתחרר?
-"ממך"

טוב,זו לא נגחה בראש. זה נבוט ישר ללב.

וכשביקשתי ממנו הבהרה,אז גם זו הגיעה,בפשטות,בישירות:
-אני שונא שאת אומרת לי כל הזמן לסדר את הבית ולא מרשה לי לאכול ממתקים

הגיע תורי.מהי העבדות עבורי?
-הייתי רוצה להשתחרר מהעבדות למשימות הבית
-והחירות?
-החירות זה להיות בטבע ושיסופקו כל צרכיי (הכוונה לצרכי המשפחה שאני אמונה על סיפוקם - אוכל,כביסה וכו"...)

ונועם מחדד את המשמעות של מה שאמרתי,לדעתו:
-זאת אומרת שכדי שאת תיהיי בחירות,מישהו אחר צריך לספק את צרכייך...

עכשיו,תגידו לי אתן,איך לוקחים את החיים האלו בקלות?
ואל תנגחו אותי עכשיו,כי אני ממילא שבר כלי.
ברגישות בבקשה

נעמה יקרה מחבקת אותך חיבוק גדול - מכירה את רגעי השבר האלה מקרוב קרוב, תנשמי עמוק ומחר תקומי לבוקר הרבה יותר מאיר וטוב flower flower hug
עכשיו,תגידו לי אתן,איך לוקחים את החיים האלו בקלות?
קמים נעמדים מול המראה מביטים לעצמנו בעינים ואומרים לעצמנו,
שמענו
הפנמו
מה לוקחים מזה הלאה.
אצלי הלקחת בקלות זה לותר לעצמי, לפעמים לעגל פינות, ולהיות קלה לעצמי.
לפעמים המלל מכביד ומסבך , צריך פשוט לדעת לפעמים לזרום עם החיים כמו שהם ולא לדון ולדוש בהם.
פשוט לחיות ולהנות.
שבוע טוב
אוי יקירתי, קודם כל
מחבקת אותך חיבוק גדול
אין לי מילים חכמות להגיד, כשקראתי את מה שכתבת הרגשתי כאילו מישהו נתן לי אגרוף בבטן גם כן.
מה שעלה לי זה מאד דומה למה ששרית כתבה לך


קמים נעמדים מול המראה מביטים לעצמנו בעינים ואומרים לעצמנו,
שמענו
הפנמו
מה לוקחים מזה הלאה.
אצלי הלקחת בקלות זה לותר לעצמי, לפעמים לעגל פינות, ולהיות קלה לעצמי.

את זה אני אומרת באהבה ובעדינות-
אני חושבת שמה שנוגע בנו כנראה שם יש לנו עבודה ואז אפשר אולי להגיד תודה על שהאדם שמולינו האיר/העיר אותנו.
ומה שלא שלנו, לא נוגע בנו ואת הדברים האילו אפשר לשחרר לרוח...

לפעמים המלל מכביד ומסבך , צריך פשוט לדעת לפעמים לזרום עם החיים כמו שהם ולא לדון ולדוש בהם.
מילים טובות.
אני רואה את זה כהכנעה, הכנעה חיובית, הכנעה מול הצורך שלנו להיות כל הזמן בשליטה, לחשוב שיש לנו את הכוחות לשנות הכל, בתוכינו ומסביבינו.
הכנעה מול בורא עולם.
במקום לשבור את הראש, מה אנחנו עושים עכשיו?
להשאיר את השאלה הזאת פתוחה.
לשחרר את הזעקה לאלוהים או ליקום...(כל אחד לפני אמונו)
ולהאמין שהתשובות לא יאחרו להגיע והכל יבוא אל מקומו בשלום ובטוב.

אני מקווה שהבקר הביא איתו הקלה ואור חדש כמו שרסיסים אמרה.
באהבה גדולה heart

תודה

הכנעה מול הצורך שלנו להיות כל הזמן בשליטה

איך?
איך זה מסתדר עם תכונת העקשנות/הנחישות המשפחתית שסיפרתי אודותיה רק בשבוע שעבר?
לא מסתדר.
משמע- צריך לעשות עבודה. צריך מודעות,כדי לתקן
לתקן משמע להתמודד עם הקושי להתבונן במראה ולעשות שינוי ,להכיל
להכיל,משמע השתדלות,מאמץ
ומאמץ לא מסתדר לי עם קלילות

מכירה,מכירה את הססמאות נוסח:
"אלוהים,תן לי את הכוח לשנות את אשר ביכולתי לשנות,ולהשלים עם מה שאין בכוחי לשנות..."
אבל מה?שאני אוותר לעצמי? שאוותר על השאיפה לשלמות?
איך?
איך אוכל לחיות עם עצמי בשלום אם אשלים עם קיומם של הדפקטים שאני מתקשה לשנות?

נשימה

אמונה

מעמיד בסימן שאלה גדול את כל ההתנהלות שלנו מול הטכנולוגיה,הלא כן?
גם לפני עידן הטכנולוגיה בני האדם היו צריכים לנהוג באחריות.
הטכנולוגיה היא כבר חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו לטוב ולרע,
גם אלה שיסתדרו לחיות בלעדיה, בביתם, הם ימשיכו להתנהל איתה ולהיעזר בה מחוץ לביתם (קבלת שירותים שונים: בנק, משטרה, מכבי אש, קופת חולים/בית חולים,מרכז מסחרי, משרדים שונים,תחבורה,.......צבא).
האדם רוצה לחיות עד גיל שיבה ארוך מאוד,
האדם בונה בתים גבוהים עד השמים כי יש המון אנשים ואין מספיק אדמה,
בונה כבישים, גשרים, מנהרות כדי להגיע למקום העבודה (כי אין על יד ביתו),
האדם אוכל לרוב אוכל מעובד כי אין לו מספיק זמן להכינו בעצמו,
מה שטוב לאחד רע לאחר, מה שקל לאחד קשה לאחר,
יש מכול וכול...
החיים מורכבים עם הרבה קונפליקטים (ולדעתי, ממש ממש לא הוגנים...),
לפעמים כדי להגיע לאיזה שקט פנימי צריך לקחת חופש מלנתח אותם, את האחרים, להשתחרר מהלופ, להשתחרר מהאחריות הקולקטיבית,
להיכנס פנימה למצוא את נקודות החיבור, קודם כל של אלה הקרובים, היקרים מכל, ולאט לאט להרחיב את המעגל.
נעמה, מההתרשמות שלי מקריאתך, את יודעת כל כך הרבה דברים, הגעת להרבה תובנות,
לעיתים הקושי מהסוג שאת משתפת בא בעקבות עייפות (עייפות שמצטברת מהריונות, לידות, טיפול בילדים, במבוגרים, דאגה לסביבה...לא חסר ממה להתעייף...).
אני ממליצה - לנוח, לנוח, לנוח.....
כאן ועכשיו.

flower
כתבתי לך לפני שקראתי את תגובתך האחרונה.
הכנעה מול הצורך שלנו להיות כל הזמן בשליטה
גם אני בדיעה שאי אפשר להכניע את עצמנו, התכונות מאפיינות אותנו.
אפשר להכיר בהן, להיות מודע לטוב ולרע שבהן, מיותר להיאבק בהן.
אפשר לשנות דפוסי התנהגות כמו למשל מילים שנאמרות, טון דיבור, אווירה.

אבל מה?שאני אוותר לעצמי? שאוותר על השאיפה לשלמות?
איך?
איך אוכל לחיות עם עצמי בשלום אם אשלים עם קיומם של הדפקטים שאני מתקשה לשנות?

על השאיפה לשלמות את לא חייבת לוותר, היא מאפיינת אותך,
את צריכה להיות מודעת לכך שאותה שלמות שאליה את שואפת היא לא בהכרח אותה שלמות ששואפים אליה בני ביתך, משפחתך.
ההכרה באינדיווידואליות היא המפתח.
את יכולה לבטא ולחיות על פי אני מאמין שלך במקביל (עם נקודות חיבור המשותפות גם לאחרים),
את מהווה דוגמא לדרך חיים בדיוק כמו כל אחד מבני ביתך,
בתהליך הלמידה הזה לומדים לקבל שלכל אחד יש מקום.


_וכשביקשתי ממנו הבהרה,אז גם זו הגיעה,בפשטות,בישירות:
-אני שונא שאת אומרת לי כל הזמן לסדר את הבית ולא מרשה לי לאכול ממתקים_
את יכולה לשתף איך נושא של כללים, חובות וזכויות מדובר אצלכם?

<אני זוכרת שקראתי פעם דברים שכתב נועם, היה מאוד מעניין לקרוא עוד נקודת מבט, יש סיכוי שהוא ישתתף בדיון?>

גם אני בדיעה שאי אפשר להכניע את עצמנו, התכונות מאפיינות אותנו.
אפשר להכיר בהן, להיות מודע לטוב ולרע שבהן, מיותר להיאבק בהן.

מיותר להיאבק בהן
מאד מסכימה איתך.
בשבת הזאת ניסיתי לזכור את מה שכתבתי כאן על הקלילות ומצאתי שיש מצבים בהם זה עזר לי ולאומת זאת במצבים אחרים לא היה על מה לדבר ביחס ל"קלילות" זה רק הגביר את תחושת חוסר האונים שלי והייתי חייבת לוותר על הנסיון להיות "קלילה".

ויחד עם זאת אני מוצאת שהחיים שלי מביאים אותי שוב ושוב למצב שבו אני חייבת להיכנע (כך אני קוראת לזה לפחות וזה ההיפך ממאבק)
כמו למשל המצב של לידה, זאת כמובן הדוגמא האולטימטיבית, אבל זה קורה גם יותר בקטן.

אני ממשיכה להקשיב, הדיון הזה מאד מעניין ורלוונטי לי.
תודה נעמה ולכל המתייחסות.

נעמה יקרה - חושבת עלייך הרבה לאורך היום שלי. מזדהה עם הרבה מהחוויות שאת מתארת ויכולה לדמייןאת בני הבכור אומר לי בדיוק את הדברים שאמר לך בנך. האמת, הרבה פעמים מרגיש לי שהמבעים על פניו של בני משדרים לי: "רדי ממני !!".

מזהה המון אנרגיה של מאבק בתוכי ובאמת מגלה שעייפתי - יש איזה לופ פנימי כזה שלפעמים קשה לצאת ממנו אז התחלתי, בעזרת קריאה חוזרת של לואיז היי וקריאה כאן וכו' וכו' לנסות לדחוק את המחשבות המעצבנות, המחלישות, השליליות הביקורתיות שבתוכי באמצעות קולות אחרים, ואיך זה נשמע (בתוך הראש שלי אבל לפעמים גם בקול למול המראה עם תינוקת חייכנית ביד שתמיד מוכנה לתת לי חיוך נחמה ועידוד blink ) :
"את רואה, עוד פעם הגזמת / שוב התפרצת / מה את רוצה מהילדים כאילו שאצלך הכל מושלם וכו' וכו' - ואז הקול החיובי בתוכי אומר: "ובכל זאת אני מעריכה את עצמי" ולאט לאט אני מפתחת לי משפטים חיוביים שאני משננת וברגע שמתחילה לעלות בי מחשבת ביקורת - נניח על הבת של השכנים ששוב באה אלינו ומקרקרת סביבי, אני מזהה את המחשבה מתחילה לעלות בתוכי (מחשבה שיש בה הרבה שיפוט וכו' וכו' שאני לא רוצה בהם יותר בחיי) ואני אומרת לה: "אה, אה, צ'טערת (לא חייבים אבל אפשר בסגנון לובה...), אני מרפה מדפוסים ישנים שכבר אינם נחוצים לי ומתמלאת שמחה ואהבה" (זה ממש חדש וטרי מהיום !!) והופס, אני מצליחה באמת להתמלא אהבה מול הילדה הזו ולפגוש אותה מהמקום הזה של לב פתוח ואוהב ואיכשהו זה עוזר לי גם לשמור על עצמי וגם להיות באמת נעימה כלפיה !

(כותבת את הכל חם וטרי מהעכשו שלי, יודעת שהדרך ארוכה מורכבת ושיש לי הרבה הרבה עבודה אבל מתפללת שאמשיך להצליח ...) flower

ואני חושבת שאני יודעת אולי את הסוד...

אם רק אצליח, בניגוד לאמא שלי, להראות לילדיי שאני מכבדת אותם כבני אדם, אינדיוידואלים, חכמים, עצמאיים בדרכם השונה משלי - זו הצלחה וזה הרבה פחות חוסר בעיניי מאיך שגידלו אותי ....

קראתי איזושהי אנקדוטה לא מזמן על ארכימדס:

שארכימדס נהג לומר שההישג הכי גדול שהוא הגיע אליו בימי חייו הוא בנו הבכור.
אז שאלו אותו בתמיהה: אחרי כל ההישגים שהגעת אליהם?
והבן שלך הבכור הוא אפילו לא מלומד ומשכיל כמוך הוא בסך הכל נגר...

אז ארכימדס היה אומר : כן, אבל זו בדיוק ההצלחה שלי.
ילדים שהולכים באותו תלם כמו הוריהם זה מובן מאליו.
אבל אני הצלחתי ליצור אדם עצמאי שיש לו דרך משלו שאינה קשורה אליי - ולקבל את זה...

מעמיד בסימן שאלה גדול את כל ההתנהלות שלנו מול הטכנולוגיה,הלא כן?

אני מגבה הכל. שולחת תוכניות עסקיות לאימייל שלי אפילו כמה פעמים ביום.
בכלל, העברתי את רוב הרשימות החשובות שלי ל google doc. בדיוק מהסיבה הזאת.
אם נופל לי המחשב נעלם לי הרבה חומר חשוב, אני לא אתן לזה לקרות.
את התוכנה של הניהול חשבונות אצלי במחשב אני מגבה עם הדבר הקטן הזה שמחברים למחשב (דיסק קון קי? משהו כזה?).
גיבוי, זה פלאי הטכנולוגיה.

אני קוראת מה שכתבת על אח שלך ונחרדת (ממש), איך הוא לא גיבה?
אבל אני חכמה גדולה, לא הייתי חושבת על דברים כאלה אם לא הייתי נשואה לאיש מחשבים.

אנחנו חושבים על נסיעה להודו לכמה חודשים.
בלי מכונת כביסה, בלי DVD, בלי חנויות וסופרים שהכל ארוז ומוכן בהם, בלי עגלה לתינוק- כי אין שבילים וכבישים נורמלים.
בלי ובלי ובלי...
כן עם מחשב ואינטרנט, זאת העבודה שלנו.

קלילות

אתמול היה לנו יום קליל.אז איך זה נראה?

יוצאים מהכבדות,יוצאים החוצה,לאוויר העולם,יוצאים לטיול,הרפתקאות

מתפלשים בדיונות,בחולות סמר,מתחרדנים בשמש האביבית תחת ים של גרגירי חול רכים,
הולכים לאכול גלידה ביוטבתה. (הילדים מופתעים מהרעיון שלי ועוד יותר מופתעים לראות אותי אוכלת גם מנה גדושה של גלידת שוקולד)
מבקרים חברים (בעלי חיים...) בחי בר ,מצטרפים לשי בהדרכה (ילדיי יודעים את כל התשובות לשאלות המדריך(והרבה יותר מזה),ואני נמלאת סיפוק וגאווה.
שנה של התנדבות בעבודה בשמורה בהחלט היתה משתלמת!
אוספים קש לחיפוי הגינה-שאריות מהרפת
אוספים קומפוסט אורגני מסמר (באישור,לא לדאוג...)
באים הביתה .הילדים נשפכים לראות סרט ב dvd ואני מכינה סלט.

כמה זה קל פתאם להיות קליל

הכל בראש שלנו.

אני צריכה לעשות את זה יותר...

את מקסימה!
משמח אותי לשמוע על היום שלכם וכמובן עושה לי עוד יותר חשק לבוא!
מקווה להתקשר היום.
אני צריכה לעשות את זה יותר...
אני גם תמיד אומרת את זה אחרי ימים נפלאים בחוץ, בסוף אני עושה את זה רק פעם ב....
אבל הפעמים האילו מטעינים אותנו בהרבה טוב למשך כמה זמן.
שואלת את עצמי למה אני לא עושה את זה יותר?
האם זה כי אנחנו לא זקוקים ליותר מזה או שמה זה בגלל ההשתעבדות לעבודות הבית או סתם הקושי שלי לצאת מהבית...?
אני מניחה שזה שילוב של כולם.
גיבוי, זה פלאי הטכנולוגיה.
נכון,
הקונפליקט הוא שהפלא הוא לעיתים גם כלא.
שבת שלום ושבוע טובflower
תשמעי,
הייתי רוצה מאוד להיות מסוגלת להגיד לאמא שלי שהייתי רוצה להשתחרר ממנה. לא יכולה לדמיין אפילו כנות כזו מולה.
יותר מהכל אני לא חושבת שהיא הייתה מסוגלת לעמוד בזהץ
.

אני מנסה להגיד שיש לשמוח גם בעובדה שהוא חושב שאת מספיק חזקה בשביל לעמוד באמירה כזו שלו, ושהוא מספיק בטוח בקשר שלכם, כדי לחשוף רגש כזה לא קל.

וגם תודה שאת כותבת
קוראת אותך בשושו בדרך כלל

בועה

מתחילה לחשוב ברצינות עלאפשרות לפתוח צוהר בבועה שבה אני חיה
חלון לעולם
חלון אמיתי. לא כזה שמאפשר לכם לקרוא אותי מבעד לזכוכית המשוריינת
חלון שאוכל להושיט ממנו ידי לאנשים סביבי.והם אליי
חלון שבו תוכל לזרום אנרגיה חיובית בחופשיות ממני לאנשים סביבי ובחזרה

מפחדת.
ומה אם יפגעו בי חיצים?. כי עד עכשיו הזכוכית איפשרה רק לי לשלוח חיצים שפגעו באנשים סביבי,מבלי שהרגשתי בכלל את הבומרנג שחזר.גם אם נשלחו אליי חצים כואבים בחזרה,הם לא פגעו בי. זה לא נגע לי. הרי לא אכפת לי באמת מה אחרים חושבים.ניתוק. הבועה שמרה עליי.שמרתי עליה.

מפחדת
בתי כבר קוראת את הבלוג שלי חופשי
ואתם,כל העולם קורא אותי (שוקלת להפוך את הדף לדף_מוצנע? . ככה לא יוכלו להגיע אליי דרך גוגל וכאלו,נכון?)
עד היום זה לא הפריע לי. לא מנע ממני לחשוף רגשות והרהורים,לבטים אישיים בפני כל העולם ואישתו. התעלמתי. כאילו אני כותבת לעצמי,אולי גם שולחת מסרים סמויים לקרוביי ,ליקרים לי ,שקוראים אותי כאן
אז למה פתאם זה מפחיד אותי?
אולי בגלל שמה שאני עומדת לכתוב מאד,אבל מאד אישי ורגיש. חושפני.
אולי בגלל שהחלטתי לנסות לפתוח צוהר בבועה,לתת סיכוי מול הסיכון

מפחדת

ללחוץ על "שלח"?או שלא?
אולי פשוט אאפסן את התובנות החדשות ביומן הפרטי שלי,חרוט בנשמתי.
למה אני צריכה לפרסם את זה ברבים?
אולי בגלל שהחלון הזה הוא הזדמנות לא רק עבורי,אלא גם עבורכם,לנסות, להעיז,לבדוק, אם אכן המגע איתי דוקר כמו שהרגיש עבור חלק מכם עד היום?
אולי בגלל שזקוקה לכם כשפני ניסיון,לבדוק עם עצמי: האם אני מסוגלת לתקשר עם האנשים סביבי בדרך יותר ידידותית ורגישה?
האם אני מוכנה לעבודת התיקון המהותית שלי? (ללמוד להיות נעימה. נעמה-נעימה,כאילו דא...)
האם אצליח לכבד את מה שאקבל דרך הצוהר,באותו אופן שבו אני מצפה שיכבדו את השונות שלי?

אחת שתיים..חת...חת... ניסיון... שומעים?

על החיים ועל המוות.

למה אני עושה את זה?
למה לי לעלות לבמה ולחשוף עצמי ,לסכן עצמי מול אור הזרקורים?
בעצם,ממילא זה מה שעשיתי עד היום.
גם כל מה שכתבתי עד היום היה חשוף באותה מידה.
ההבדל הוא שמי שקרא והגיב ורצה לגעת בי בחזרה-לא היתה לו אפשרות אמיתית. הבועה שמרה עליי. הייתי חסינה. כדורים לא פוגעים. רק אור השמש נכנס. רק האנרגיות החיוביות.
אז למה לי לחשוף את הלחי,להתכונן לסטירה ?
מרגישה שאולי כבר אין לי ברירה. יש סדק בבועה
ואם לא אהיה אמיצה לפתוח חלון בעצמי,הסדק יגדל ויתפוצץ לי בפרצוף . ואפגע מהרסיסים.
לא . לא אני. אני אמיצה וחזקה. אעמוד בהכל.
ואולי,אולי בכלל אגלה ששום טיל לא יכוון כלפי,אם רק אצליח לעמוד בניסיון ולא אשלח טילים בעצמי כלפי הזולת.

אחת,שתיים,חת...חת... ניסיון. שומעים?

טוב,הנה זה בא...

בועה

חיה לי את חיי בבועה-מכונסת בתוך ביתי,בתוך ליבי. עסוקה בענייני האישיים,הזוגיים והמשפחתיים. לא פנויה כמעט לשום דבר אחר.כל מה שמתרחש סביבי מרגיש לא רלוונטי ,כאילו לא קיים. ניתוק. כך קוראים לזה בחברה שלנו. מנותקת מהמציאות. חיה את המציאות שאני מייצרת לעצמי,כאילו שאין שום דבר אחר שמשפיע,שמושפע מההתנהלות שלי בעולם.
הקטע הוא שיש,אני פשוט בוחרת להתעלם ממנו
הניתוק הזה משרת אותי יופי בטיפוח הבועה שלי. הוא מאפשר לי להתרכז בדברים החשובים לי ביותר.
הניתוק הזה שומר עליי מבזבוז אנרגיות על הבלי העולם הזה שמוצאים אותי מהאיזון הפנימי,שמשבשים את שווי המשקל העדין שאני מהלכת בו,כמו על חבל דק
הניתוק הזה הוא תנאי בסיסי קיומי עבורי כדי להישאר קשובה ונאמנה למי שאני רוצה להיות
מי אני רוצה להיות???

מוצאת עצמי הולכת ,כמו לאורך תוואי שסומן במיוחד עבורי,רק עבורי, במסלול סיבובי,חוזרת שוב ושוב על אותו מעגל,אותם דפוסים,אותן טעויות,אותם הישגים והצלחות
מחפשת את מקומי בעולם הזה
ואיך אוכל להתוודע למקום המיוחל הזה אם אני חוזרת שוב ושוב לאותו נתיב,סביב אותו מעגל שאין לו סוף?...

מאז שאני זוכרת עצמי,המפגש שלי עם/מול העולם היה כמו מתוך בועת זכוכית (דימוי מושאל מהשושנה של הנסיך הקטן...פרח נדיר ומוגן...)
מעולם לא הרגשתי שייכת
בתור ילדה- בחרתי מרצוני שלא להשתייך ל"מקובלים". סלדתי מההתנשאות ומההליכה בעדר,אבל גם לא נחשבתי ל "לא מקובלת". על אלו ריחמתי, עזרתי להם,אבל לא הייתי אחת מהם. היו לי כוחות שלהם לא היו-לעמוד מול כולם ולהיות שונה,לפלס לי את דרכי שלי שהייתי גאה בה. אלו היו ניצני האגו שטיפחתי משך השנים,כדי להצדיק את השונות שלי ולתת לה לגיטימציה
בתור נערה – בחרתי שלא להשתייך לקבוצת חברות הילדות שלי (שגדלתי איתן בשכונה). חיפשתי. תמיד חיפשתי. פעם החברה של חוג הסיור של החברה להגנת הטבע,פעם היו החברה מהשומר הצעיר שהמשיכו לגרעין נח"ל,אבל לא אני,הו,לא .. שאני אצטרף לקבוצה? הרי לקבוצה,לכל קבוצה, יש כללים,יש נורמות התנהגות שמקובל לנהוג לפיהן. ואני-מה אני צריכה כללים ונורמות מחייבות? לא מתאים לי,לא תודה...
אני הרי זקוקה לחופש להיות מי שאני,בדרכי,באמונותיי. אחרת לא אהיה אני. אחרת לא אהיה.
בתור חיילת- לא הרגשתי שייכת לצנחנים הסנובים בגדוד 50 . העיפו אותי בגין תלונות משטרה צבאית על תלבושת לא תקינה.
נשלחתי לחנך את נערי רפול. אהבתי את הפשטות והאמיתיות שלהם,אבל לא הרגשתי שייכת.
אחרי הצבא הדרכתי טיולים,אבל ללא הכשרה ותעודות של "מורה דרך מוסמך". אני הרי יודעת... קטן עליי,להוביל אנשים בשבילים שמעולם לא צעדתי בהם קודם לכן,בבטחון מלא, לחרבש איזה בליל עובדות מהול בהרבה סיפורי מעשיות. העיקר- ללכת בדרכי. ללמוד מהנסיון,מהעבודה,מהחיים.
ואז היתה תקופת העבודה עם נוער בסיכון. נוער עבריין. דווקא אליהם,יותר מכל האחרים-דווקא אליהם הרגשתי קירבה. למדתי עבודה סוציאלית ובמקום להזדהות עם הממסד שהייתי אמורה לייצג,הזדהייתי עם העבריינים. כמה צפוי,הא? למרוד,להתייחס בביטול לחוקי המדינה/תושביה ..מתאים לי... הבעיה שגם לעבריינים יש חוקים משלהם,ואליהם וודאי שלא רציתי להשתייך.
אצור לי משפחה,אבנה לי בית . שם,רק שם,אוכל למצוא את המקום שלי. אז אוכל להסתגר בבועה שייכנס אליה רק מה שאני ארצה שייכנס
אבל איך אביא ילדים לעולם הזה?
לאן?
וכך הפכתי להיות אמא. האימהות הפכה להיות לי אי של מהות .
נשאבתי כל כולי לבניית הקן,ליצירת המקום שבו ארגיש שייכת- לעצמי,לבן זוגי,לילדיי.
סוף סוף יש לי מקום.
האמנם?
מוצאת עצמי מתבוננת בכנות בנסיונותיי הנואשים לחפש לי קהילה.לא מספיק לי הבית. אני רוצה שבט. רוצה קהילה. רוצה להיות חלק מ,להרגיש שייכת.
האומנם?
ואולי לא באמת? הרי אני לא באמת מוכנה לשלם את מחיר השייכות לקהילה כזו או אחרת. לא מוכנה להיות צבועה או דיפלומטית כדי לשמור על יחסי שכנות טובים במקום בו אני גרה. יותר חשוב לי להיות נאמנה לעצמי ולדרכי. להיות כנה,לדבוק באמת שלי. להיות צודקת (דחיל רבקום, זה האגו המנופח שלי)
אז פעם היתה הקהילה האנתרופוסופית שהייתי חלק ממנה,אבל לא באמת הרגשתי שייכת.יותר מדי קרירות ונוקשות ו.. טוב,לא משנה מה. תמיד אמצא מה להגיד שיבטיח שאשאר חריגה,שונה.
הקמתי לי גן ילדים משלי,בביתי,מתוך אמונה ובטחון-שאני יודעת איך נכון לגדל ילדים.ניסיתי ליצור קהילת משפחות סביב הגן המושלם שלי (הכוונה להיותי שלמה איתו,לא למצב שבו אני נקייה מטעויות )

ועכשיו,עכשיו אני חלק מקהילת החינוך הביתי ו "באופן טבעי".
האם אני שייכת?
אני חיה לי בבועה שלי,הרחק הרחק מהכל. בקצה... קרוב לגבול...
לא מגיעה למפגשי חינוך ביתי שמתקיימים בצפון ,מדירה רגליי מארועים משפחתיים שאינם בחוג המשפחה הקרובה,לא קוראת עיתונים,לא שומעת חדשות, לא מעניין אותי מה אחרים חושבים עליי,לא רגישה מספיק להתנהלות שלי מול הזולת שפוגעת או מעליבה.
מנותקת
חיה לי בתוך בועה

עד כמה הבועה הזו משרתת אותי
ועד כמה היא כבר לא
ואיפה אני צריכה ללמוד לפתוח צוהר לעולם סביבי:
ואיך דרך הצוהר הזה אוכל לקבל מטובו של העולם,ולא רק להתבונן מבעד לבועה
איך דרך הצוהר הזה אוכל לתת ממה שיש לי,מבלי שארתיע אנשים וארחיק אותם מעליי עם "יציאות" חסרות טקט באמתלה שזו הכנות שאני כל כך אוהבת וגאה בה
האוכל לוותר על כל אלו,למען הסיכון שבפתיחת צוהר קטן?
היש סיכוי מול הסיכון?

ואיך הכל אחד. הכל מתחבר:
איך גם הבן שלי מרשה לעצמו להתבטא כלפיי בשיא הטבעיות,במלוא הכנות ולומר לי ישר בפנים: "ממך אני רוצה להשתחרר" . חצוף כזה. מניין קיבל את חוסר הרגישות הזה?
מראה,כבר אמרתי,לא?
הילדים הם רק מראה שלנו.
הם מלאכי אלוהים חיים שנשלחו במיוחד עבורנו,כדי שנלמד את השיעור שלנו,כדי שנתקן
כל כך הוא מרוכז בעצמו. מגייס את כולם למלות את צרכיו. מקבל כל מה שרוצה.הכל.
ואני מתבוננת בו,בי ורואה. אי אפשר שלא לראות.
האם זו מי שאני רוצה להיות?
האם כך אני רוצה לחנך את בני?
שזה טוב לחיות בבועה?
ויש כל כך הרבה יתרונות לחיים כאלו. כל כך הרבה.
הכנות,הישירות. הנאמנות לעצמי,הריכוז בעצמי ,ההתעלמות מהסביבה. היכולת להיות קשובה ומודעת ללב,לפנים שלי,להתעלם מכל השאר.
עד היום האמנתי שאלו יתרונות. גם אם היה להם מחיר גבוה,עדיין היה שווה לי לשמור עליהם
היתרונות האלו עזרו לי לפלס את דרכי בעולם. הם שהביאו אותי למקום הייחודי שאני נמצאת בו.
ואני גאה בדרך הזו. אני אוהבת ליצור נתיב,לפלס דרך ולהזמין ם אחרים להצטרף לדרך שלי.
הבעיה שלא תמיד יש שם מקום לעוד צועדים. זו הדרך רק שלי
והרי שום דבר בעולם הזה הוא לא שלנו באמת,את זה אני כבר יודעת...

נשמות טובות פה באתר הפנו את תשומת ליבי לכך שהדף שלי נמצא ברשימת הדפים_הארוכים_ביותר‏
איזו פלונית אלמונית הבהירה לי שגם הבלוג הזה - לא שלי. הוא כבר נחלת הכלל. ברגע שיצא לאוויר העולם,הוא כבר לא שלי,כך אמרה...
כמו שיר...

על החיים ועל המוות.
אני שולחת לחמי על פני המים
אולי אבהל ואחליט לסיים את פרק הבלוגיה בחיי.
אל תיבהלו.
אם אחזור-אהיה שלכם לתמיד
ואם לא,סימן שמעולם לא הייתי.
כמו האהבה...

בועה
כבר אמרתי,לא?
חיה בבועה

וכולנו כאן,בבאופן,חיים בסוג של בועה. קצת יותר גדולה,אבל עדיין בועה
מתנחמת בזה שגם אנשים מהמיינסטרים קוראים אותי. משפחה וכאלו שממש לא חושבים/חיים כמוני,אבל מתעניינים בשלומנו.

קיוויתי שאקום לבוקר אחר היום (אחרי הבחירות...)
קיוויתי לגלות שעוד הרבה אנשים מקווים כמוני.
לא עשיתי מאמצים לשווק את המפלגה הירוקה.לא רציתי להיות מזוהה עם שום דבר שקשור לפוליטיקה. לא אוהבת שחיתות ותאוות שלטון.
אבל מכירה חלק מהאנשים האלו באופן אישי. כל כך הייתי שמחה לראות אותם נושאים תפקיד ציבורי. אנשי אדמה,אנשי טבע ורוח,אנשי אקדמיה. אנשים מאמינים,אנשי מעשה מלאים אידיאולוגיה ותמימות.חדורי אמונה וכוונות טובות להשפיע על העולם שלנו שיהיה טוב יותר.
כל כך קיוויתי שיש היום במדינה שלנו יותר ויותר אנשים שמאסו במשחקי המלחמה ורוצים רק לחיות חיים פשוטים ושלווים.
יש,אבל לא מספיק.

אבל אני חיה בבועה . זה רק נדמה שיש עוד רבים כמוני. האתר הזה הוא בועה אחת גדולה שנותנת לנו תחושה של מציאות אחרת.
המפלגה הירוקה לא עברה את אחוז החסימה.
"כולם" אמרו. כל מי שהאזין לסקרים ועקב אחרי התקשורת אמר שאין להם סיכוי
אבל אני הרי לא שומעת חדשות ולא קוראת עיתונים. אני חיה בבועה
ואיפהשהוא נדמה היה לי ,מהלכי הרוח פה באתר באופן טבעי,שזו אכן המציאות,שיש סיכוי,שזה אמיתי,שבאמת יש לנו כח לשנות ולהשפיע
אבל לא.
לא.
רוב האנשים לא רוצים להשתנות
רוב האנשים לא רוצים להיות מודעים לעצמם ולסביבה
רוב האנשים לא מעוניינים לקבל את מה שיש לנו לתת
אז למה שאסכן את הבועה שלי "למענם"?
למעני?

נשארת הבוקר עם שאלה קיומית תלויה באוויר
איפה אני רוצה לחיות?
בבועה?
חשופה בעולם שבו רוב האנשים בוחרים להתעסק עם מאבקי כח ומלחמות
ואולי לא?
לא בטוחה אם המחיר שווה לי.
יש סיכוי,אבל הסיכון אולי גבוה מדי?
אולי אני מקדימה את זמני.

למה העולם הזה לא מתעורר כבר?
הלו! הסוף של כל זה כל כך קרוב. איך אתם לא רואים?
משבר הנפט...משבר המים...המשבר הכלכלי...
מה עוד צריך לקרות כדי שאנשים יתעוררו ויבינו את ההשלכות של חיי הבורגנות,של התרבות הצרכנית המטורפת
מה הכסף והכוח והאלימות מביאים עלינו?
כליה

ואני חשבתי שאני חיה עם הראש באדמה...

שלום נעמה,
אני מרגישה שגדול עלי עדיין להגיב אבל רציתי להגיד שקראתי.
ורציתי להגיד לך שאני שמחה לפחות שיש לנו את הבועה הזאת (כעוד מישהי שמרגישה מבודדת את יודעת) ולכן אני מאד מקווה שתמשיכי לכתוב לנו פה.
לי לפחות זה חשוב. heart
תודה על השיתןףflower
איך גם הבן שלי מרשה לעצמו להתבטא כלפיי בשיא הטבעיות,במלוא הכנות ולומר לי ישר בפנים: "ממך אני רוצה להשתחרר" . חצוף כזה. מניין קיבל את חוסר הרגישות הזה?
אני מהרהרת במשמעות של "חוצפה" ו"חוסר רגישות". המילה "חוצפה" נאמרת בהקשר שצד אחד מרגיש "תעוזה", "אומץ" בכך שהוא אומר את האמת, לעומת הצד השני שעלול להרגיש עלבון, חוסר כבוד, חוסר רגישות.

אני מהרהרת, מה הייתי אומרת לילדיי במצב כזה? - משתפת אותם ברצון שלי להשתחרר מכל מיני דברים שקשורים אליי וגם לדברים שקשורים אליהם, לאביהם ולשאר אנשים. שיחה כזאת מכילה את הביקורת והבקשות של כל הצדדים ומובילה לנושא של חובות וזכויות בתוך המשפחה, לא לקבל כמובן מאליו את מה שיש.

ואני חשבתי שאני חיה עם הראש באדמה...
הרי הכל כל כך יחסי, יש כל כך הרבה סוגים של בועות.....

אני קוראת את המילים שלך ויותר מהכל בא לי להגיד לעצמך - תעזבי אותך. הרי הנוקשות והרצון הזה לצאת צודקת למול העולם, יש בו גם משהו שבודק וחוקר ומייסר אותך, לא ? (כותבת כמובן גם מהמקום המזדהה והמכיר). ועוד רוצה להגיד לך שחשוב לא לשפוך את התינוק יחד עם המים.
מרגיש לי שיש בך כל-כך הרבה טובים, ואולי עכשו את בתקופה שיש דברים שאת רוצה להתנקות מהם, קצת לשנות, זה לא מחייב קצה כלשהו. זה לא שחור או לבן. או שאת בבועה או שאת עם ושל כולם. החיים הם כול הזמן בזרימה ולפני הכל חשוב שתאהבי את עצמך ותקבלי את עצמך. או. קי. ראית שיש תכונות שאת רוצה להתבונן עליהן, אולי לבדוק עוצמות שונות שלהן, נהדר, אל תלכי מכאן לערעור עצמי כל-כך גדול וחזק !

טוב יש לי המון לכתוב, הרבה רוצה להיכתב במושגים של "ימימה", אני לא בטוחה שזה מתאים לך ובכלל... בכל מקרה, את לא לבד, אני מכירה עוד לא מעט אנשים שתוהים ובודקים סביב סוגיות של שייכות וכו' (תינוקת משתלטת לי על המקלךדת... )hug

נעמה
אכתוב לך קצת בבוטות אבל זה מתבקש
בכנות- את ילדה קטנה ומפונקת
ילדה קטנה שרוצה כמו בנעוריך לשמור על היחודיות שלך
ילדה קטנה שחושבת שאת ורק את יודעת מה הכי נכון, ומה הכי טוב ,וכל השאר חבורת מטומטמים.
ילדה קטנה שנשבת בצעצוע ( אנטרופוסופי, חינוך ביתי, תזונה וכו...) מיד מתלהבת וזה הכי הכי וכל השאר מיותר.
בוקר טוב נעמה
את אמא
את אדם בוגר
עורי עור
ישבת וחשבת מה המחיר שילדיך משלמים על רצונך להיות כה מיוחדת?
כן ישבת, אבל המשכת במוטיב המרכזי שלך
את ואת ואת.
העולם לא סובב רק סביבך,

יש משפחה מורחבת שנפגעת ממך ולא מגיע להם.
למה שלא תתיחסי ותגיעי לארועים , זה לא לכבודך? זה מיותר? זה טיפשי?
אגב לרצון שלך ליצור כזו בועה ולחיות בה יש גם שמות.
מקווה עבורך ועבור ילדיך שתתעוררי ותקחי את כולכם לדרך חדשה
הרבה בהצלחה.
הכתוב לא נכתב במטרה לרדת עליך , עשיתי זאת כי את בעצמך צועקת הצילו אז הרגשתי שאולי עכשיו זה הזמן.
את לא לבד את חיה ויש סביבך אנשים שנפגעים ומשלמים מחיר על דרך שאת בוחרת
גברת,
את בוטה(ואין זה מתבקש)

יש משפחה מורחבת שנפגעת ממך ולא מגיע להם
אם את אחת מהמשפחה המורחבת, לא קשה להבין את התרחקותה ממנה ואת הבריחה לבועה.
את לא ממש "מזמינה". גם אם יש לך מה לומר לנעמה, לא מגיע לה לשמוע זאת כאן, ובסגנון הזה.

אבל אני מאמינה שיש לה עוד משפחה, חוץ ממך או שמכמותך,
והיא תוכל שלא להחזיר את המחוש שהעזה להוציא מהקונכיה, למשש, לגשש ולהעז,תוך ביטוי החשש והקושי
והרצון להיפתח.

מקווה עבורך ועבור ילדיך שתתעוררי ותקחי את כולכם לדרך חדשה

לדרך לא לוקחים... לדרך יוצאים.
בודקים, מגששים, תוהים, טועים, ושוב בודקים...
אין דרך אחת, נכונה, לכולנו.
אין דרך חדשה בעלת שם והגדרה.
יש את החולמים, המעזים, המחפשים באומץ את מה שמתאים להם, בהתאם לתקופה ולמקום.
בכל פעם קצת אחרת. כי החיים דינאמיים ואנו משתנים(ואת?)
ויש את אלו שקשה להם לקבל את זה.
רוצים שהחולמים יתיישרו, כי ככה הם עצמם יחושו בנוח עם "בחירתם" במה שתמיד היה שם, מותווה להם,
אלו שיתכן שהפחד הוא נר לרגלם. משינוי, מבדיקה, מגילוי והשתנות.
וגם זה בסדר. הכל בסדר, כל עוד לא משתמשים בפחד הזה כדי לנגח ולפגוע.
אני מציעה לך להשתמש בו, בפחד מהשונה,השונות וההשתנות, כמנוף ל... מה שתבחרי.
כולל התבוננות פנימה, אל מי שאת, בחירותייך, ובחירתך האומללה לכתוב את המילים הקשות הללו כאן.

נעמה, שמרי על יחודיותך , ועל נפשך - ועל האומץ לבדוק מקומות חשוכים בה ש(טרם) הוארו :
אני שולחת לחמי על פני המים
אולי אבהל ואחליט לסיים את פרק הבלוגיה בחיי.
אל תיבהלו.

מסתבר שהצלחת להבהיל , לפחות גברת אחת...
אל תיבהלי. וגם אם כן - אנחנו כאן.
בבועה happy

עדי_ל‏, דברים יפים כתבת,
אכן, מילים בוטות לא מזמינות ולא מקרבות.

מסתבר שהצלחת להבהיל , לפחות גברת אחת...
אל תיבהלי. וגם אם כן - אנחנו כאן.

אכן כך. שבת שלום ושבוע טובflower

בכנות- את ילדה קטנה ומפונקת
ילדה קטנה שרוצה כמו בנעוריך לשמור על היחודיות שלך
ילדה קטנה שחושבת שאת ורק את יודעת מה הכי נכון, ומה הכי טוב ,וכל השאר חבורת מטומטמים.
ילדה קטנה שנשבת בצעצוע ( אנטרופוסופי, חינוך ביתי, תזונה וכו...) מיד מתלהבת וזה הכי הכי וכל השאר מיותר.
בוקר טוב נעמה
את אמא
את אדם בוגר
עורי עור
ישבת וחשבת מה המחיר שילדיך משלמים על רצונך להיות כה מיוחדת?
כן ישבת, אבל המשכת במוטיב המרכזי שלך
את ואת ואת.
העולם לא סובב רק סביבך,

מאיפה בא כל-כך הרבה רוע ? איך אפשר לכתוב משהו כזה למישהי שמתחבטת ומתלבטת ובסופו של דבר מחליטה לשפוך את הקישקע שלה כאן ??
איך בכלל אפשר להשתמש במילה מפונקת למישהי שהיא אמא של (ארבעה) ילדים, מטפלת בהם, טורחת סביבם, מזינה, על מה כל הקצף הזה ? על זה שהיא בודקת את עצמה ? שואלת את עצמה שאלות קשות ? מנסה למצוא את הנתיב שנכון לה בחיים ? ומי בכלל יכול לדעת מהו המחיר הזה שהילדים משלמים ? את גברת פלונית אלמונית שהרהבת עוז לכתוב כל-כך בוטה אך לא העזת להזדהות, האם לך יש מושג מה יהיה עם ילדייך ? האם למישהו מאתנו שליטה או בטחון או ודאות לגבי האושר או העתיד של עצמו ועל אחת כמה וכמה אלה של ילדיו ?

נעמה, שמרי על יחודיותך , ועל נפשך - ועל האומץ לבדוק מקומות חשוכים בה ש(טרם) הוארו hug

נעמה, שמרי על יחודיותך , ועל נפשך - ועל האומץ לבדוק מקומות חשוכים בה ש(טרם) הוארו
אויש. איזה דברים קשים כתבו כאן.
חיזקי ואימצי.
אני לומדת ממך דברים חשובים ב"לחיות" (כנראה שיש מקצוע כזה.. happy )
נעמה, שמרי על יחודיותך , ועל נפשך - ועל האומץ לבדוק מקומות חשוכים בה ש(טרם) הוארו
תודה על האומץ שלך ללכת בדרכך, לתת השראה לילדייך וגם לנו, כאן באתר. אני מאוד אוהבת לקרוא אותך כאן. אלה תמיד דברים מעוררי מחשבה, דברים אמיתיים וכנים.
כולנו מרגישים לפעמים רצון להשתחרר מהאהובים שלנו. הבן שלך, אמיץ ומיוחד כמוך, סומך עלייך שהוא יכול להטיח בך גם מילים קשות ולשתף אותך גם ברגשות שליליים בלי שתפסיקי לאהוב אותו או שתפגעי מדי. אני רואה בכך קשר חזק ובטוח ביניכם.
וכמו שאמרה רסיסים: האם למישהו מאתנו שליטה או בטחון או ודאות לגבי האושר או העתיד של עצמו ועל אחת כמה וכמה אלה של ילדיו ?
נעמה

יוצאת מאחורי הפרגוד
קראתי אותך והוקסמתי

קודם כל רוצה לתמוך בך מול הבקורת הנוקבת כאן
של גברת ,
את אמא לארבעה שעובדת יום יום כל היום
שלא מניחה לך הדחיפה הפנימית לחיות מתוך משמעות
שלא עושה הנחות לעצמך

הבן שלכם חכם ומפותח
הוא עובר לדעתי מוקדם
מה שכל ילד עובר בגיל ההתבגרות

אבל זה קורה מול שאלה שמאד מגרה את הנפרדות
ותשובתו היתה מדוייקת
כי מי אם לא הורינו היו אלה שהקשר הקרוב אליהם
הקרוב מאד
היה גם זה שאיים על עצמיותינו

ואת שאלת אותו על תחושת החירות וחופש שלו
ובעצם על האוטונומיה והנפרדות שלו

אפשר גם להסתכל על זה ככה
הקולות האחרים שעולים אינם בהכרח שלך
חוצפה, נבוט בראש אגרוף בבטן,????
אלה קולות שעושים, כמו הגברת, דלגיטימציה
להיות את,כמו שאת,
וגם לו להיות הוא כמו שהוא
וכמו שאת זה בסדר

בעיני זה אפילו יותר מבסדר

לא יודעת למה
אבל בא לי להזכיר לך איך ילדת בלידה האחרונה
איזו עצמיות
איזו ידיעה ברורה מה נכון לך
ממש מעורר קנאה

אז בנך למד כל חייו להקשיב לעצמו
העצמת את כוחותיו ועצמיותו
והוא אפילו אמר את דבריו בטון ראוי לא?happy


וחצמזה
זה אולי נראה לך כמו בועה
או אספמיה
אבל לא, כאן בדפים האלא מתהווה העתיד היחיד האפשרי לכדור הארץ
מי שמשחק את המשחק הכוחני, תחרותי,ובזבזני
הוא זה שטומן את ראשו בחול
הוא הבוחר לא לבחור ולהיות מובל אל אסון אקולוגי
חינוך ביתי הוא רק פן אחד
במערכת רחבה של שנויים שהחברה האנושית עוברת

ומי שנראה היום תמהוני
יוביל את העולם בעתיד
אין לאן לברוח

וואו...

תודה
תודה

תודה לכל החברות שלי פה שתומכות ומעודדות ומחזקות
אין עליכן...

האמת שדי מעסיק אותי מי היא זו הגברת האלמונית הזו
עצוב לי לגלות שאני מביאה אנשים להוציא כלפיי כל כך הרבה זעם
ולמה היא (את,אם את קוראת) לא משתפת אותי בכעס הזה בתקשורת ישירה ?
כל כך לא בריא לשמור כזה זעם/טינה בפנים. שמחה שלפחות הבלוג שלי איפשר לך לשחרר קצת קיטור. ..

ולגבי ההתבטאות של בני:
אני גאה בו מאד על ההתבטאות הזו. אני רואה בכך ביטוי של בטחון עצמי ,גילוי של עצמאות בריא וחיובי.
פשוט זה כל כך מזכיר לי את עצמי,שאני לא יכולה שלא להתבונן ולבחון את הירונות מול החסרונות של צורת ההתבטאות הזו. האם היא עדיין משרתת אותי,או שאולי כבר לא. אולי היום יש לי כלים אחרים להתמודד עם הצורך לשמור על העצמאות המחשבתית שלי.

ובעניין החיים בבועה:
אני עדיין בהתלבטות
טוב שיש לי אתכם פה יחד איתי,בבועה. זה מחזק ומעצים. אני מעריכה את תמיכתכם,את היותכם
אבל זה לא נותן מענה מיידי לקשיים יומיומיים שאני נתקלת בהם, בחיים ביישוב קטן שבו רוב התושבים אינם סבלניים לשונות שלנו. שלי..
מאמינה שיש לי שיעור חשוב עוד ללמוד מהמקום שבו אני חיה
אם אני פה-יש סיבה טובה לכך,ועד שלא אשכיל למצוא דרך לחיות בדרכי נועם עם הסביבה הקרובה שלי,אמשיך לחוות תסכול ולקבל שיעורים קשים.
מי אמר שבחינוך ביתי אין מבחנים?...
אבל מי קובע איזה תשובות נכונות?
רק לאל פתרונים...
ונסתרות הן דרכי האל...

שלום נעמה,
מאד מעורר השראה הדרך שבה את מתמודדת עם כל מה שנכתב לך כאן בדף בימים האחרונים.
אתמול נסיתי להתקשר אליך אבל לא עניתם.
רציתי לשאול לשלומך.

מחר אנחנו נוסעים לראות את באר מלכה, סוף סוף מקבלת את הגיחה שאני כמהה לה כל כך הרבה זמן למדבר.

(אגב, ראיתי שעבדת עם נערי רפול, אני שירתתי בחוות השומר)

רוצה לאחל לכם ימים טובים flower flower flower

נעמה יקרה, זאת פעם ראשונה שכנסתי אצלך וקראתי. התאהבתי בך. ויש לי דמעות בעיניים תוך כדי קריאה.
כמה אומץ צריך לו לבן אדם להיות נאמן לעצמו. וגם מידת אנוכיות צריך וגם את זה יש לך. הולכת עד הסוף.. זה וואוו גדול.
קראתי את "גברת" והרגשתי שם כאב מאד גדול,לאוו דווקא רישעות, לא ולא. יש שם דאגה ואפילו קצת פאניקה. ללא ספק משפחה. קחי גם את המילים שלה באהבה כי אני בטוחה שזה בא מאהבה ודאגה.
אם מותר לי להציע ,אז אני מציעה שתישארי כאן ,אל תעלמי. זה מקום שנותן פרספקטיבה וקשר עם הקהילה, ולא משנה שהיא ווירטואלית.
לא אמשיך להציע כי לא קיבלתי רשות ממך.. שבוע טוב מבורך ורך

_וגם מידת אנוכיות צריך וגם את זה יש לך_
זה לא דבר שפשוט ללמוד אותו, את מידת האנוכיות שתעזור לנו לבחור ללא מורא ו"התחשבות" - פעמים רבות באלו שאינם רואים אותנו ממטר.
פשוט זה כל כך מזכיר לי את עצמי,שאני לא יכולה שלא להתבונן ולבחון את היתרונות מול החסרונות של צורת ההתבטאות הזו. האם היא עדיין משרתת אותי,או שאולי כבר לא. אולי היום יש לי כלים אחרים להתמודד עם הצורך לשמור על העצמאות המחשבתית שלי.
וממילא נעמהhappy
די שהוא חי בבית שיש בו אנשים שעושים שינויים
ויודעים לשמור על נפרדותם הם בתוך הביחד המשפחתי הרצוף
ללא אלימות והוא כבר ילמד
שפה אפשר לשכלל
כותבת
מוחקת
כותבת
מוחקת

פתאם לא ברור לי
הידיעה ב "ה" הידיעה,כבר לא שם
משהו בי מתערער,משתבש, כעלה נידף אני מרחפת לי ממעל,נוגעת-לא נוגעת בעצמי,ברוחי,בנשמתי
לאן?

אולי תוותרי עליה קצת, על הידיעה, ואולי תנסי להתנסות בהתבוננות, ונשימה. חקירה.
זה מקום נפלא להיות בו, מבחינת התובנות והשינויים שטמונים בו.
מקום

כבר שנים,הרבה שנים,מחפשת את המקום שלי בעולם
המקום שבו ארגיש נוח להרפות ,להיות מי ומה שאני רוצה להיות
המקום שיכיל ויקבל אותי כמו שאני
המקום שבו תהיה הרמוניה ביני ובין הסביבה שלי

איכשהוא,תמיד הוא בוחר אותי,המקום
גם אני בוחרת,ברור...
אבל לא במודע. הרי לא הגיוני שאדם יבחר במודע להיות במקום שלא מתאים לו
הכל הרי בתואם...
(וואי,לא יאומן ממש,רק אחרי שכתבתי את המשפט הזה,שמתי לב ל"מחכימון/מרגיעון" שמופיע בראש הדף- "הכל בתואם מושלם". כך כתוב. בחיי... המלאכים שנשלחים אליי מלמעלה עושים את מלאכתם נאמנה.הם שולחים לי סימנים,שאדע שאני לא לבד. כל כך מרגשים הקסמים הקטנים האלו...
אלוהים אוהב אותי. הוא מלווה אותי בחיפוש אחר המקום שמתאים לי להיות בו)
אז אולי זה כן מתאים לי ולא ידעתי?
אולי זה כן טוב,אפילו שנדמה שלא...

מתכוונת בדבריי רגע אחד למקום הפיזי שבו אני גרה,רגע למקום הרוחני שלי בעולם, ובאותו הרגע,באותה נשימה-למקום הפנימי שאני מחפשת בתוכי
הכל אחד,כן...

אז הנה,חזרתי.
אני פה
מעל גבי דף הבלוג הוירטואלי הזה
יש פה בקרב המשתתפים/ות באתר, עוצמה של אהבה וקבלה שאינני יכולה למצוא בשום מקום אחר
גם לא בתוכי פנימה
על אף שכמעט כל מה שכתבתם לי,הייתי יכולה לכתוב לעצמי בעצמי,או בסיטואציות אחרות-למישהוא/הוא אחר/ת
רובנו פה הרי נשמות שמחפשות,נשמות שיודעות כל כך הרבה,מלאות רצון טוב להפיץ את הידיעההזו למי שזקוק לה
גם אני,כן,גם אני. החיזוקים שלכן עובדים יופי.
איזה מזל שיש לי אתכן,אחרת הייתי עשויה לאבד את הבטחון העצמי שלי בעצמי וללכת לאיבוד בים הסוער מלא התהפוכות
במקום בו אני גרה,במקום בו אני קיימת,במקום בו אני מרגישה,נושמת,רוצה

ומה הוא המקום הזה?
איפה אני בוחרת לחיות?

יש דף כזה פה באתר,שבו אנשים מחפשים איפה_לגור‏ . והרי זה כל כך שקוף- המקום שאותו אנו מחפשים,הוא המקום שאליו היינו רוצים להגיע בתוכנו.
אם כך,אין באמת חשיבות לרקע
ואולי כן?

כל כך קשה לי לחיות ביישוב בו אני גרה .
למה?
הרי אם נשלחתי לכאן,יש לכך סיבה טובה. וגם אם היא עדיין לא ברורה לי, הרי שאני אמורה להשלים עם הרקע ולמצוא את הדרך להשתלב פה בנוף המקומי.
והכוונה לא להרים במדבר,כן...
הכוונה לחברה ה"נורמטיבית"

רגע. רגע. הופה. הבנתי משהו... קפצה לי התובנה מול העיניים,תוך כדי כתיבה ממש...
פתאם אני מבינה שמשום מה אני בוחרת כל פעם בכוח לדחוף עצמי לתוך "החברה הנורמטיבית",לקבל אישורים ממנה לשונות שלי,להשפיע עליה,לשנות אותה
אבל למה בעצם? כל כך מיותר...
הרי פה ,בבאופן,כל כך אוהבים ומעריכים אותי,אז למה שלא אהיה פה ודי?
הרי כן יש ביישוב כמה אנשים שאוהבים ומעריכים אותי,אז למה אני מתעקשת להתנגח דווקא עם הממסד,עם המיינסטרים,עם הוועד?
הרי יש לי מקום שבו טוב לי עם מי ומה שאני - זה הבית שלי,המשפחה הקרובה שלי,אז למה לי לחפש עימותים עם איזו "גברת"אלמונית מרירה
אם לא מתאים לך גבירתי-את יכולה לבחור לנתק איתי את הקשר. למה את קוראת אותי פה בכלל?
אולי לך "גברת" היה מתאים אם הייתי משתנה ומתאימה עצמי ל"נורמה", פוסעת כמו כולם,כמוך אולי,בתלם,עם הזרם
אבל אני לא!!!
לא רוצה!

אני רוצה להמשיך לחיות בבועה
כזו שקופה,מזכוכית, (כמו של השושנה של הנסיך הקטן , כבר אמרתי,לא?)
בועה שקופה
שאוכל לראות דרכה מה קורה בחוץ
שיוכלו לראות אותי
אבל לגעת ממש-
לגעת יוכלו רק אלו שלא מפחדים לקבל זרם,כשמניחים את הידיים על הזכוכית,היא כאילו נמסה ונפתח פתח סודי ודרכו אפשר להיכנס לבועה שלי
לגעת ממש יוכלו רק אלו שרוצים ומוכנים לעשות את המאמץ הזה,לקחת את הסיכון הזה
ומה באשר אליי?
הזכוכית שלי חסינה מפני כדורים פוגעים
אבל היא יכולה לראות חיצים שנשלחים לעברה,מבלי להיפגע
ואם אבחר,אוכל לצאת לעולם
הלוואי ואצליח להסיט ממני את סכנת החץ הפוגע מבלי לירות אותו בחזרה לעבר מי שירה אותו כלפי (איך עושים את זה?) (כמו סטיב אוסטין - שבמצב כזה היהתופס את החץ ביד ומעקם לו את הצורה...בהילוך איטי כמובן...)
ואולי אם הזכוכית שומרת עלי מחיצים מבחוץ, זה אומר שאין טעם לשלוח חיצים החוצה?
אולי הגיע הזמן לעזוב את החברה הנורמטיבית הזו לנפשה ולהפסיק לרצות לשנות אותה כדי שתתאים לי, להשפיע עליה במידה שתאפשר לי להשתלב בה

מקום
כמה אני כמהה למצוא את המקום הזה בתוכי
השקט,היודע,הבטוח,המוגן
זה שנותן מענה לכל צרכיי

מקום
אייכה?

טוב,בקריאה נוספת של מה שכתבתי,אני מרגישה צורך להבהיר:
הסיבה שאני עושה מאמצים להיפתח לסביבה הנורמטיבית (ולהזמין אנשים לתוך הבועה שלי),היא למען ילדיי.
זה המקום שבו אנו חיים. זו החברה שיש ושהם זקוקים לה.זה מה יש.אין לנו מי יודע מה אלטרנטיבות. זה או לחיות לבד בבועה,או להתעלות מעל הקשיים ולפלס דרכנו בגונגל האנושי פה

חברה שבאה מהמרכז לביקור סיפרה לי על מפגשי חינוך ביתי באזורם
איזה שפע.
לנו אין דבר כזה
אנחנו לבד,לבד...
שונים ומשונים,כמו חייזרים על הכדור הלא נכון
מה שמחדד את הייעוד שלנו פה- למצוא את שביל הזהב כך שנוכל לחיות בהרמוניה עם הסביבה
הרמוניה
מילה נשגבת מהישג ידיי

ןןאן,
נכנסתי להגיד שעוד חודש וחצי אני אמורה להגיע לשבוע באילת ואשמח להעביר ערב לקבוצת הנשים.
ופתאום נתקלת בכל זה...
אז מצטרפת לכל המחזקות.
נעמה, שמרי על יחודיותך , ועל נפשך - ועל האומץ לבדוק מקומות חשוכים בה ש(טרם) הוארו
ותודה על כך שאת חולקת את זה איתנו. אני לא מצליחה לעקוב בקביעות. אבל כל פעם שאני נכנסת לכאן "במקרה", אני מתמלאת במחשבות ולמידה לשבועות...
תודה flower
מעניין המקומות השונים שאנחנו באים מהם אם אני מבינה נכון-
אני למשל לא מרגישה כל כך שלא מקבלים אותי, אני כן מרגישה שונה ולא מוצאת עניין ברב האנשים שגרים ביישוב שלנו אבל לא מרגישה שום צורך להגן על משהו.
לעומת זאת אני שלא כמוך (כך נדמה לי לפחות) כמעט לא יוצאת מבין כתלי ביתי.
לא עושה שום מאמץ להכיר או להיפגש עם אנשים כאן.

את לעומת זאת נשמעת לי כל כך פעילה ביישוב שלך, הרבה יותר אינטראקציה, נראית הרבה יותר ולמרות זאת מרגישה את עצמך חיה בבועה ויש לך צורך להגן באיזשהו אופן על הבועה שלך.

לפעמים אני אומרת לעצמי אולי להיכנס לפעולה, אולי לערב את עצמי יותר במה שקורה כאן בישוב, אולי לתת מעצמי משהו אבל אני לא מצליחה למצוא עניין אמיתי בזה,
האמת היא שזאת לא הרגשה ממש טובה ואולי כמוך אם הילדים שלי היו יותר גדולים אז הייתי מנסה, לא יודעת.

מעניין אותי מה זה הבועה הזאת שלך על מה את מרגישה צורך להגן.
שואלת ברצינות בלי שום ציניות, מתוך עניין להבין, רק אם את מעוניינת להרחיב כמובן.

קטע מספר נהדר שמצאתי בספרייה העירונית באילת (המלאכון/זיו גלזמן)

מי אתה? שאל המלאכון
אני צב
לאן מועדות פנייך?
לכל מקום ובלבד שיהיו בו חרציות
ומה הן אותן חרציות שאתה מבקש?
הן פרחים,השיב הצב. אינני מתבייש,אני אוכל פרחים,הם טעימים מאד
ניתן להינות מיופים של הפרחים , אמר המלאכון. ניתן אף להתענג על ריחם.אוכל אפילו לקטוף לי פרח ולשאת אותו לדרכי. אבל לאכול פרחים?מה מוזר הדבר...זה כל מזונך?
לא,אם יזדמנו לי חיפושית או תולעת או אפילו פשפש,לא אמנע מלאכול אף את אלה
האם יודע אתה מהיכן אתה בא ולאן אתה הולך? שאל המלאכון
אפילו בני האדם אינם יודעים מהיכן באים ולהיכן הם הולכים. בכל מקרה,אינני ממהר לשום מקום
הציפור חוזרת לקן,השועל חוזר למאורתו,הנחש חוזר למחילתו... לאן אתה חוזר?
אין לי צורך לחזור לשום מקום,הרי נושא אני את ביתי על גבי. ביתי הוא בכל מקום שאחפוץ. ביתי הוא בעל חשיבות רבה. הוא משמש לי הגנה מפני טורפים, אמר הצב
טורפים?
בעת סכנה אני מכווץ את ידי,את ראשי,את רגלי ואת זנבי ומכניס אותם לתןך השיריון. הוא מגן עלי,וכך-הטורף- שועל או צבוע- מאבד בי עניין ומניח לי לנפשי
אם כך,בר תועלת הוא שיריונך. הוא גם נאה לעין,אמר המלאכון. הוא אפילו משובץ...
בני האדם חכמים. הם יודעים לקבוע את גילי לפי המשבצות הללו
מי חי יותר זמן? אתה או בני האדם?
יש לי קרובי משפחה שחיים בים או באגמים. אומרים שהםחיים מאתיים או שלוש מאות שנים. בני האדם מגיעים רק למחצית מכך
אהה. הרהר המלאכון בקול. אילו הייתי איטי כמוך,גם מיליון שנים לא היו מועילות לי להגיע לארץ שאליה אני מבקש להגיע: ארץ הקשת, אותה לא ידעתי
ואז אמר הצב: הראשון להגיע איננו הראשון למהר
עם מילים אלו ממש פנה המלאכון לדרכו והמשיך במסע

הצב אינו מתבייש לאכול פרחים על אף שמוזר הדבר
אבל גם אין לו בעיה לאכול דברים אחרים שיזדמנו בדרכו
הוא אינו ממהר לשום מקום
ביתו עמו,בכל מקום שיחפוץ
בעת סכנה מול טורפים,הוא מתכנס פנימה,עד שהטורף מאבד בו עניין ומניח לנפשו


הבנתם נכון:

אל מול סכנת טריפה,אני בוחרת להתכנס לי קצת פנימה,לבית החם והמוגן שלי.
אינני ממהרת לשום מקום, במדבר לזמן יש קצב משלו. הרחק הרחק מהכל
ואתן-רוב הכותבות והקוראות אותי, נשמות אחיות שלי,אתן כאן באתר של באופן טבעי ,אתן השיריון שלי.
ועם הבית הזה אני ממשיכה במסע,לאן שלא יהיה
מי מכן שתחפש אותי- תדע היכן למצוא...

דבריה של "גברת" משקפים רק חלק מהלכי הרוח הנושבת בפניי זה זמן מה
אני בוחרת להישאר נאמנה למי ומה שאני רוצה להיות. בוחרת להמשיך לחיות בבועה,עם כל היתרונות והחסרונות שלה.
ואם הבלוג הזה מזמן אליו אנשים שרוצים לפגוע בי- אז אני סוגרת ת'בסטה
כמו שאינני חפצה להכניס אליי הביתה "דברי תועבה" מסוגים שונים.

דף הבלוג הזה היה משך תקופה ארוכה הבית השני שלי
בית ששינה כל הזמן צורה,שחיפש לעצב גבולות בתוך מרחב החופש סביבו
בית שדלתו פתוחה לכל דכפין
בית חם

תודה לכל מי שהיה שותף ועטף את ביתי בכל כך הרבה חום ואהבה
תודה גם לרוחות הסוערות שטיטלו אותי לכאן ולשם.
תודה לחושך שבזכותו יכולתי להבחין באור
תודה לאלו שעזרו לי להתייצב אל מול הסערות

תודה

רגע, לא הבנתי, את הולכת מכאן ?????? אני מקווה שלא הבנתי נכון !
לאן שלא אלך,ביתי תמיד יהיה עמי
תודה רסיסים. אין צורך לדאוג.. את חלק מהשריון שלי...
אני רק סוגרת את דף הבלוג הזה
מבינה אותך מאד.
רוצה לאחל לך המון המון טוב בדרכך flower

ובכל מקרה אני מאמינה שנמשיך להיות בקשר.
שמחה על שדרך הבלוג שלך הזדמן לנו להכיר, הזדמן לי להכיר אותך.

לא יודעת עם את עדין מציצה כאן, אם כן אז רציתי להגיד happy
לא רק ביום כיפור נכון לעשות חשבון נפש,
לפעמים גם באמצע החיים טוב לעצור לנשום עמוק לעשות חשבון נפש להחליט החלטות לבחור דרכים לבדוק דברים ממרחק מסויים ואז בכוחות מחודשים להמשיך הלאה.
רק טוב לך כם לכולם
בטוחה שתבחרי/תמשיכי/תחדשי ממקום הכי טוב ונכון לכם.
בהצלחה ומקווה לחזור לקרוא אותך בעתיד flower
מחזקת את ראשך, ידייך ורגלייך שמבצבצים להם מהשריון...
ממליצה על שני דפים שמדברים על רגישות רבה והיופי שבה,
והמתנה שיש בה.

האומץ_להיות_חשוף‏
לחיות_לאאאאאאט‏

רוצה להציע כיוון מחשבה, ואם לא יתאים לך אנא כתבי לי בדף בית שלא מתאים לך... באמת באמת תרגישי נוח ונעים וחופשי לעשות זאת.
מרגישה שיש איזה שהוא דיאלוג בינך לבועה, למהותה.
ואולי שווה לנסות לראות אם יש דרכים אחרות, שיש בהן צחוק, והנאה והרפתקה וכאב, ודמע וחיים, שיכולות להקל, לשחרר.
אם תרצי לחשוב על זה, אנא שילחי אלי מייל, יש בדף הבית שלי את הכתובת.

<מזכירה לעצמי את היופי שיש ברגישות הזאת, מזכירה לעצמי את היופי שיש ברגישות הזאת. מזכירה לעצמי את היופי שיש ברגישות הזאת>
<הייתי צריכה להזכיר לעצמי בגלל הקשיים שלי כעת, שבהם הרגישות שלי נתפשת לי כמו אנוכיות, כמו משהו שלא במקומו.>

הי נעמה
מודה שלאחרונה בקושי נכנסת לאתר אבל כשכן תמיד קוראת אותך.
מבינה את ההחלטה שלך להפסיק את הבלוג אבל רק רציתי שתדעי שהכתיבה שלך מאד עוזרת לי.
בעיקר ההרהורים על הבדידות. אני עם ילדים יותר קטנים אומנם אבל ממש בבדידות.... (גרה בטוקיו ,לא מכירה אפילו משפחה אחת בגיל חמש בבית...)
ומאד מזדהה עם מה שאת כותבת!!!
לפעמים מרגישה שאני זאת הכתובת....
אבל אני מעדיפה לקרוא מאשר לכתוב והקריאה אותך תמיד מסדרת לי דברים בראש....
תודה על הכל
שלום חברותיי היקרות
אתן אכן יקרות לי

זוג עם ילדים בחינוך ביתי שקורא אותי פה יצרו איתי קשר ושאלו אם אפשר לבוא לבקר והוסיפו "נבין אם זה לא מסתדר (עם/בלי קשר לבלוג)"
השאלה שלהם ניערה אותי וגרמה לי להבין שהכתיבה שלי פה נתונה לפרשנות אישית של הקוראים , ומתוכה עלה צורך להבהיר:

אין לי שום כוונה לנתק קשר עם כל העולם (ואישתו...).
כולכם מוזמנים תמיד. יש לכם כרטיס כניסה חופשי שניתן אוטומטית למי שקרא את הבלוג שלי...
ושוב: ה"מחכימון" בראש הדף עוקב אחריי ממעל ומזכיר: "הסבר פנים על פני הסתר פנים" . איך קולע,הא?

כן יש לי מה שתמרול קראה לו "דיאלוג ביני ובין החיים בבועה" . וזה דיאלוג לגיטימי ,בלתי נמנע עבורי,כמי שבוחרת לשחות נגד הזרם.
הלוואי ואצליח יום אחד (בקרוב ,כן, שומע שם למעלה תפילותיי?) לשחות בצד הזרם,באפיק צדדי ושקט,ולהיות שלמה עם הזרימה הזו,
הלוואי ואצליח יום אחד לוותר על הדחף לשנות את זרימת הנחל כולו,או לנסות לנתב אותו לכוון אחר כך שיתאים למסלולי ואוכל להשתלב בו,אולי אפילו להוביל

הלוואי ותתבהר לי יום אחד התמונה הזו: של המקום שלי בעולם,לאן אני שייכת,לאיזה כוון אני רוצה לזרום?

מבינה שכדי שתתגשם משאלתי,אני צריכה קודם להבהיר לעצמי מה בדיוק בדיוק אני רוצה (למצוא ערוץ מקביל לזרם? למצוא פלג נפרד ולזרום לכוון שנכון בשבילי?להתנתק מהזרם לגמרי?לסלול עבור הזרם תוואי חדש ולהוביל אותו לכוון שאני מאמינה בו? להרפות ולאפשר לעצמי להסחף במערבולות הזרם? (ולקוות שאבני הדרך הייחודיות שלי לא יישחקו ויהפכו ל"סתם חלוקי נחל רגילים")

את הבירור הזה אני אמשיך לעשות עם/בלי קשר לבלוג.

לא מפריעה לי החשיפה
מפריעה לי אנרגיה שלילית שמשבשת את יציבתי
מפריע לי שהבלוג הזה משמש במה לאנשים אנונימיים מהמיינסטרים להטיח בפניי האשמות ודרישות ,כאלו שאני ממילא נתקלת בהם ביומיום,כאלו שאינני מעוניינת להכניס אליי הביתה פנימה (באותו אופן שאינני מכניסה הביתה עיתונים,אינני רואה טלווזיה,לא זבל שנכנס לתוך אריזות מזון מפתות,לא תרופות ושאר חומרים כימיים תעשייתיים,וכו"...)

וזה מה שהבלוג הזה היה עבורי:בית
פתחתי לכם חלון להתבונן בחיינו,פתחתי את ליבי לרוחות השינויים,איפשרתי לכם להיכנס לנבכי נפשי ולהיות איתי יחד ברגוע ובסערות
כשאני כותבת,אני כותבת כאילו לעצמי,מתעלמת מהעובדה שכל העולם קורא.לפעמים עולה בעיני רוחי דמות אחת או שתיים שאליהן אני מכוונת את דבריי,כגשר שמזמין להתקרב,להכיר,לא לפחד מהשונות שלי .
וגם את גברת "גברת" הזמנתי,כנראה, כדי שתנער אותי טוב טוב ותעזור לי לבחור מבעד לאפלה את הדרך המוארת עבורי
הכל לטובה. לכל דבר שקורה בייקום הזה יש סיבה. מקבלת את העובדה הזו בהכנעה מול בורא עולם (או איך שתקרו לו,לזה...)

מי שרוצה להמשיך להיות איתי בקשר,מוזמן בשמחה.
אפשר לכתוב לי בדף הבית נ_ע_מ_ה‏

להתראות

נעמה

מצאתי פה באתר דף שמתקיים בו דיון בסוגיית החיים בבועה,בשונות מהסביבה
היות ומאד הזדהייתי עם דבריה של בשמת_א‏ שכתבה שם,החלטתי לשים פה קישור לדף ההוא,להביא דברים שמדברים בשם עצמם,במקומי...

החינוך_הביתי_כהתבדלות_חברתית‏

שלום נעמה, קראתי חלקים מהבלוג שלך והוא מקסים ומעניין בעיני.
אני מאוד מזדהה עם המון דברים שאת כותבת, גם אני תמיד הייתי האוטסיידרית והרגשתי שנסיון השתלבות בחברה הסביבתית [בית ספר, שכנים וכ"ו} שווה בהכרח התפשרות וסוג של ויתור על חלק לפחות, מהאני הפנימי האמיתי שלי, לעומת עם חברים קרובים שאיתם אני יכולה להיות לגמרי מי שאני, קודם כל עם כל המופלאות שבי ושנית עם כל הדפיקויות, אח איזו הרגשה נפלאה זאת.
בכל אופן, גם אני במדבר, בישוב רגיל, מגדלת עם בן זוגי את ילדנו המשותפים, תוהה לעיתים קרובות על הבחירה במקום קונבנציונלי לחיות את חיי, אז כמובן שמבחינה אישית חשוב לי הלבד מול ההרים והטבע, אני נפגשת עם אלוהים ומרגישה ממש שהוא חי איתי פה, שכנים אנחנו, וכן פוגשת את עצמי ולא יכולה לברוח ולהתחמק, אין ממש לאן, ואז נוצרת הרבה עבודה פנימית, עם זאת הכמיהה לחיי חברה הרמוניים, עמוקים, מלאי אהבה וקרבה אמיתית, עזרה רוחנית ושיקוף מתוך אהבה, אנשים שאוכל לסמוך עליהם ולפתוח בפניהם את ההתמודדויות שלי עם עצמי, כאמא, כבת זוג והם ישתפו אותי בחייהם זאת הכמיהה הכי הכי גדולה שלי, יש לנו זוג חברים כאלה, שפתחנו בפניהם הכל בלי טיפת בושה והם בפנינו והכל באהבה וקבלה, אבל הם לא גרים קרוב וגם עוזבים את הארץ לכמה שנים, בכל אופן מרגיש לי כמעט שזה אף פעם לא יקרה, למרות שאני בן אדם מאוד אופטימי בטבעי, אז אחת הסיבות שבכל זאת בחרתי לגור בכזה מקום היא- שאני רוצה בכל ליבי להצליח להגיע למצב שבו למרות שאני מרשה לעצמי להיות מי שאני לטוב ולרע ולמרות שאני שונה, מאוד שונה לפעמים, זאת אומרת כל הזמן בחברות קונוונציונליות happy אני רוצה שדווקא במקום הזה יקבלו ויאהבו אותי כמו שאני, בלי שיפוט ועם קבלה גדולה, אני יודעת שזה נשמע אולי מטורף, אבל לא בא לי ללכת לחיות עם המוזרים שיקבלו אותי כאחת משלהם, אני רוצה בכל ליבי להרגיש שייכת באמת ושווה בכל העולם הזה, בכל מקום, במיוחד איפה שהכי קשה, אני כבר די מרגישה שייכות ושווה אבל ממש לא מקובלת ללא שיפוט או אהובה, וזה כואב....
שלומפרית שלום

מעניין הכינוי שבחרת לך... ממש מתלבש לי בול על ההתנהלות שלי בעולם.
השלומפריות מגבילה ומעצבנת הרבה פעמים. אין לה את הרווח בצידה כמו שיש לשונות:להישאר נאמן למי שאתה באמת. הייתי שמחה לוותר עליה,לו רק הייתי מצליחה. במקור יש לי שורשים ייקים,אז אמור להיות לי הבסיס. נדמה לי שזה בגלל העומס של החיים עם 5 ילדים (אופס,כתבתי 5. יש לי 4. פשוט הבת של בת האומנה שלנו אצלנו בשבוע האחרון,אז כבר התרגלתי ל 5...)
אתמול נסענו לים, פיקניק ואוהל - ערוכים לשינה על החוף. ומה? נו,מה? אמא נכנסת עם המפתחות לים (כי לא היה לי איפה לשים אותם קודם. אין לי כיסים,אז דחפתי בגופיה-בין הציצים, ושכחתי מזה,עד שבטעות הם נפלו לים.
זו רק אחת מני הדוגמאות הרבות . הקטע הוא שבמקום להתעצבן למדתי לחיות עם השלומפריות בשלום. מקבלת אותה בהשלמה שככה זה עכשיו ואולי פעם יהיה אחרת, ואולי לא. וזהו.

שלא כמו השלומפריות,הרי שנושא השונות הוא הרבה יותר מורכב

אני מתחילה לחשוב שאולי אצלי הוא מובנה כצורך באישיות-להיות שונה, בלי קשר לנסיבות או לסביבה. נדמה לי שגם בסביבה של חברים "כמוני",יהיה לי צורך להיות שונה.
אני לא יכולה לומר בוודאות, כי מעולם, מעולם לא מצאתי חברים כאלו. הכמיהה שלי ל מה שתיארת כל כך מושלם: חיי חברה הרמוניים,עמוקים, מלאי קירבה ואהבה אמיתיים, עזרה רוחנית, ושיקוף מתוך אהבה,אנשים שאוכל לסמוך עליהם, ולפתוח בפניהם את ההתמודדויות שלי עם עצמי
וואו, איזו כמיהה
בול, אבל בול מה שאני מרגישה

אולי פשוט תבואי לגור כאן לידינו?
את כבר רגילה למדבר ויש פה מלא מדבר עוצר נשימה ביופיו, ושקט
ואלוהים פה, זה בטוח, כי אני מרגישה שהוא מלווה אותי עם כל האהבה שחסרה לי מהסביבה האנושית הקרובה

אני מבינה היום, אחרי הרבה שנים של קושי לראות עצמי אחת מ... שהצורך להתעמת כל הזמן מול החברה הנורמטיבית,הוא כנראה הכרחי עבורי כדי להבליט את המיוחדות שלי. עובדה ש"לא יצא לי" לגור בנווה איתן או בהרדןף או נאות סמדר. החיים מביאים אותי תמיד אל המקום שבו אוכל להמשיך לעבוד את העבודה הקשה מכל עבורי - למצוא את מקומי בעולם.
וזהו כמובן המקום הפנימי,לא החיצוני. ביום שבו אהיה שלימה, שלמה באמת עם עצמי, לגמרי- שם מקומי
(מזכיר לי את "השחף" יונתן לווינגסטון : השחף החכם והזקן מסביר לו כשהוא מגיע לעולם הבא שבעצם גן העדן איננו מקום אלא מצב קיומי- כשאתה שלם עם עצמך ועם הבחירות והעשייה והתחושות - זהו גן העדן האמיתי. זו הוויה , לא מקום)

השנה אנחנו נהיה בפארק הירדן,במפגש השנתי של קהילת "באופן טבעי". זהו המקום שבו אני מרגישה הכי קרוב למה שתיארת בכמיהה שלך.
הבעיה היא שאני רגילה לתקשורת הוירטואלית עם הדמויות האלו, ופתאם שזה יהפוך לאמיתי- מעניין מה יהיה . איך ארגיש ביחד עם עוד הרבה אנשים "כמוני"
ובעצם הם לא באמת "כמוני". זו אשלייה. כי אני זו אני והם זה הם. חשוב להם להיות הם כפי שהם וחשוב לי להיות מי שאני
אני בטוחה שיהיה נחמד,אבל אולי גם קצת קשה. ככה זה תמיד אצלי. איכשהוא אני תמיד,אבל תמיד בוחרת בדרך הקשה. דבילי. דבילי? לא יודעת... הדרך הקלה לא מעניינת. אין בה אתגר וברור לי שהדרך למציאת המקום שלי צריכה לעבור קודם בכל המקומות שקשה לי איתם,צריכה לעבור את מסלול המכשולים בטרם אגיע למשוכה שמעבר לה- גן העדן הנכסף

כשהתלוננתי פעם בפני נועם (האיש "שלי") שאני עייפה מה"לבד" הזה כל הזמן,שאני כמהה לעוד אנשים שילכו איתי,לצידי, בדרך שלי, אז הוא ענה :
את לבד, כי את מתעקשת ללכת בדרך שלך, והיא רק שלך. את סוללת אותה לעצמך ומצפה מאנשים שילכו בעקבותייך. זה לא עובד ככה." כך אמר...

אילולוא הדברים שלך שכתבת מתוך הזדהות עמי, הייתי ממשיכה לחשוב שאני עוף זר ומוזר יחיד בעולם
אולי באמת תבואי לגור כאן, נהיה שכנות..
הנה שוב הפנטזיה, ובעקבותיה הציפיות ואז האכזבה
פתאם עוררת אצלי את הכמיהה הרדומה הזו. כל כך קשה עבדתי על עצמי כדי לשכנע עצמי שהיא בלתי ניתנת למימוש.

טוב, הילדים התעוררו
יום חדש

תודה לך שלומפרית

יום נעים
נעמה

ה

אגב,
כתבתי פעם כמה דברים שאולי יעניינו אותך בדף שונות_באופן_טבעי‏
הי נעמה, באתי לאמר לך בוקר טוב flower
שהצורך להתעמת כל הזמן מול החברה הנורמטיבית,הוא כנראה הכרחי עבורי כדי להבליט את המיוחדות שלי
גם אני חשבתי ככה על עצמי, אבל בתקופה מסויימת שלמען הילדים ניסיתי לשדר סוג של נורמליות וכמו כולם גיליתי שזה דורש ממני מאמץ נוראי, אני הייתי בטוחה שאני מצליחה ממש טוב, אבל אף אחד אחר לא חשב ככה, זה היה מדכא והוריד לי את שמחת החיים וההתלהבות התמימה, וכשחזרתי להיות מי שאני, בעצם גיליתי ש
הכרחי עבורי כדי להבליט את המיוחדות שלי כן זה הכרחי לי להבליט את המיוחדות שלי, זאת באמת המיוחדות שלי ואני רוצה להרגיש בנוח עם עצמי ולתת לעצמי ביטוי זה חלק מהשמחה שלי.

כתבת משהו על זה שאת מאוד אגואיסטית, בעלי אומר שאני הבנאדם הכי אגואיסטי שהוא מכיר ומשום מה זה מקסים אותו, למרות שגם מאוד מעצבן, הוא אומר שאני בול הדמות של הזמר מהסרט "לשכוח את שרה מרשל" אם את מכירה

עכשיו אני בדיוק בתהליך של להשתחרר מהניסיון הכושל לשדר נורמליות לסביבה [התהליך היה ארוך, שנתיים, והיו לי מטרות- הכל היה אמור להיות לטובתנו כמשפחה, אבל יצא בסוף ממש לרעתי, זה מה שקורה בפעם היחידה שאני מנסה להיות לא לגמרי אגואיסטית

ועכשיו בתהליך ההפוך פתאום קשה לי, מרוב שניסיתי להשתלב, בכל דבר שאני רוצה לחזור לעצמי יש לי פתאום פחדים- מה יחשבו עלינו- זאת התוצאה "הבריאה" של ניסיון להיות כמו כולם- הפחד להיות עצמך ולחשוף את זה.
}
איזה דף מגניב... בייחוד בסוף, השיחה בן שלומפרית ונעמה...
כמה מוזר, בעיקר הרצון (דרישה?) לחברים אמיתיים, כמונו. ולא רק זה, אלא הרבה ממה שכתבתן. הרגשתי כאילו אני כותב את זה.
הנה, מופיע לי כאן למעלה... "החסרונות הם היתרונות".

לאן נעלמתן?

באתי לחפש רסיס מידע מעברי ונזכרתי
נחמד להתבונן אחורה ולומר לעצמי את האמירה הנדושה : "איך שהזמן עובר"...
איזו עוורת הייתי כשכתבתי : _אני כבר חיה את חלום חיי. קוראים לו נועם והוא אוהב אותי ואני אותו ואת ארבעת פלאי העולם שלי_
הוא מעולם לא התעניין לקרוא מה שאני כותבת כאן
היה עסוק כבר אז בתהליך הפרידה ממני, כשאני לא העליתי בכלל בדעתי שמשהו אחר מתבשל לו בינתיים מאחורי גבי
היה לי ברור ומובן מאליו שלא משנה מה,תמיד נהיה ביחד.
בזמן שאני כתבתי כאן שהוא חלום חיי ואוהב אותי, הוא כבר היה נחוש בדעתו שלא להיות יותר מובן מאליו

ואז עוד החשבתי עצמי לבעלת מודעות גבוהה
חחחח
מודעות אלק.
עוורת
חרשת
אילמת

כמה שאני לומדת יותר,מבינה כמה אני עדיין לא מבינה

hug-sad

לא יודעת אם עיוורת. בוטחת, תמימה, אוהבת, ישרה, כנה, פתוחה.
לא מדמיינת תרמית, שקר, בגידה, חוסר אהבה, חוסר יושר והסתרה.

בוטחת, תמימה, אוהבת, ישרה, כנה, פתוחה.
hug יקרה, את אחת הנשים הכי נפלאות שהכרתי. לא עיוורת ולא חרשת. מלאה אהבה ומלאה אמונה. ועתה נפתחות כל הדלתות עבורך.
תודה חברות,נשמות טובות,תודה

אוהבת,תמימה,כנה, ...כן

אבל גם עוורת, לפחות בעין אחת.
זו שאמורה להתבונן בסביבה שלי ולהתיחס ברגישות לזולת,למצוא איזון,להיטיב לתקשר, להתגמש ,לגשר על פערים: זו העין החלשה שכנראה מרוב פזילה פנימה התעייפה ונחלשה עד שאיבדה כל יכולת לראות אותו,את בן הזוג
העין השניה , זו שדרכה אני מתבוננת בעולם שלי,היתה מכוונת פנימה,לעולמי הפנימי, האישי ,מכוונת לבועה הפרטית. זו התחדדה,העמיקה ראות לתוך נבכי נפשי,למעמקי נשמתי המתפתחת.

חרשת,גם...
פעם הלכתי לעשות בדיקת שמיעה כי היה ברור לי שאינני מיטיבה לשמוע . הבדיקה היתה תקינה,אבל על גבול הנורמה,על הקצה.
כזו אני. תמיד הייתי. על הקצה...
לא הייתי זקוקה לאישור הרפואי שממילא לא היה מהיימן מבחינתי. ידעתי ועדיין אני יודעת שאינני שומעת היטב
לא מדובר כאן על לקות פיזית חסרת משמעות
יש כאן בחירה מודעת עמוקה ומהותית:
אני בוחרת להקשיב לקול הפנימי שלי יותר מאשר להיותי קשובה לאחרים בסביבתי.

מוצאת עצמי עכשיו בעל כורכי נדרשת לפתח מיומנויות תקשורת מקרבת וידידותית יותר לסביבה. אין לי ברירה
זו מתנת הפרידה שלי ממנו, ההכרח להחשף ללמידה הזו.
מצד שני,אולי אם אבין לגמרי את השיעור שעליי להפנים וללמוד,אולי יוותרו לי שם למעלה על שיעורי הבית והמבחנים ואוכל לקפוץ כיתה ישר לעידן החדש בו אדלג בקלילות מעל כל מכשולי יסוד המים- הרגש והרגישות לזולת
אולי, מי יודע
נסתרות הן דרכי האל
(עכשיו אני לומדת ומגלה חלק מהדרכים הנסתרות האלו . עיניי נפתחות להוויה תודעתית אחרת.
רק בגלל הרוח, בנפשי,בליבי,בנשמתי,רק בגלל הרוח...)

מעניין מה שאת כותבת.
מעניין, כן ואמיץ.
בהצלחה! yes
שלום

עברו אי אלו שנים,עברתי עוד גלגול של חיים חדשים . אני מתורגלת במעבר בין עולמות חלופיים...
אני כמעט לא נוכחת באתר באופן טבעי ,אבל תוכלו לקרוא אותי ב שינוי_תודעתי_בעידן_החדש‏
וליצור איתי קשר באתר שינוי תודעתי ‏http://shinuytodaati.co.il/

אהבה
נעמה

יש לך מה להוסיף? עריכת כל הדף
אפשר לפתוח דף_חדש, או לכתוב כאן בדף חיים_חופש_בערבה_בלוג_משפחה_בחינוך_ביתי:
בתוכך על פני בתוכחה

מאת:

כדאי לקרוא שוב את מה שכתבת לפני ההוספה.