דף_בלוג
עשיתי נסיון אחד לפני שבוע ומשהו ומחקתי. לא הרגיש לי כל כך נוח. עושה נסיון שני. אולי עכשיו יהיה לי גם האומץ להמשיך. יש לי פשוט כל כך הרבה דברים שמסתובבים בראש...
כבר כמה ימים שאני מרגישה חולשה. אני קמה בבוקר עם החיפושעת. אנחנו יוצאות לנו לטיול הבוקר. חוזרות ואז אני נופלת. אין לי כוח לזוז. חולשה מוזרה שכזו, הראש מסתובב לי, אין לי תאבון. מרגישה כמו שפעת אבל זה עובר אחר כך אחרי שאנחנו אוכלות את ארוחת הבוקר שלנו. גם הזיכרון שלי די דפוק. לא זוכרת פעולות שאני עושה באופן אוטומטי כמו למשל מספרי טלפון שאני מחייגת בלי לזכור בכלל את המספר אלא רק על פי התנועה והצלילים-לא זוכרת כלום... אולי זה מהדיקור? אולי וירוס? אולי עוד חיפוש/ית קטן?
לפני שנתיים וחצי עזבנו את העיר המזוהמת ועברנו לגור פה, בקצה של שכונה קיצונית של חדרה. שכונה שמצד אחד נושקת לפרדסים ומצד שני לשדות.
פעם כשגרנו בעיר מהסלון שלנו ראו את הים. היום מהמרפסת שלנו שעומדת מעל הגינה שלנו, אפשר לראות את הרי שומרון, מהשרותים רואים את השדות שעכשיו חרושים וחומים.
הבוקר נסענו החיפושעת ואני על האופניים לבסטה של הירקן שנמצא על כביש הכניסה הצפוני של חדרה. חצינו את השדות בשביל העפר. מאוד נעים לטייל ככה ברוח הבוקר הטרייה.
בדרך חזרה, עם אופניים עמוסות בשקיות וירקות שורש מקסימים (כמעט הכל בלדי אצל הירקן הזה, אני לא שואלת מאיפה והוא לא צריך לשקר לי) ראינו שלושה סוסים לועסים קוצים בשדה הסמוך. עצרנו את האופניים וניגשנו קרוב קרוב לאחד הסוסים, הוא לא היה ידידותי במיוחד או מצד שני ידידותי מדי. שאלתי אותו אם זה בסדר שאני אלטף אותו והרמתי יד אחת לאט מושטת קדימה, הוא הגיע והתחכך לי ביד אבל אחר כך ניסה לנשוך אותי. הקטנה שהיתה על הידיים שלי התגלגלה מצחוק אז הקרבתי את היד שלי שוב לאותו תרגיל. מה לא עושים בשביל צחוק פעמונים שכזה?
אחר כך נפרדנו לשלום מהסוס והמשכנו ברכיבה, היא מצידה עשתה קול של פרסות עם הלשון.
לא רחוק משם שמענו רחש מכיוון העשביה, הסתכלנו וראינו עדר עיזים וכבשים, אני יודעת שלפמים רועים שם צאן לפי העקבות על האדמה אבל לא יצא לי לראות אותן עדיין. מיד החננו שוב את האופניים וניגשנו ללב העדר. הקטנה חגגה! היו שם עיזים לבנות, שחורות, חומות עם פעמונים גדולים על הצואר ובלי. והכבשים היו ענקיות! כולן היו עסוקות בזלילת הצמחים שעוד נשארו ירוקים (מעט מאוד כאלה). אף אחד לא הסכימה לבוא לאכול מהיד של הקטנה. אבל אחת ממש רדפה אחרינו כשהלכנו לבסוף. הקטנה התגלגלה שוב מצחוק למראה העז הרצה.
כשחזרנו הביתה היא ניגשה לסלסלת החיות חווה שלה והוציאה את כל החיות מה שהפליא אותי זה שמכולן היא בחרה בעז לשחק איתה וטיילה איתה בכל הבית. לא האמנתי שהיא תדע להבדיל בין אחד לשני במניטורות הללו. אחר כך השהשכבתי אותה לישון את שנת הבוקר שלה דיברנו קצת על מה שראינו בבוקר. היא הזכירה לי שעל האופניים יש קסדה על הראש (הצביעה על הראש ואמרה "דה!") ונזכרה בשמחה בסוס (עשתה קולות דהירה) ובעז ( ביי, ביי עז! או בשפה שלה "דיי-דיי-דיזז!").
איזה אושר! ולחשוב שאם היינו ממשיכות עם הגן שבו בזבזה חצי שנה מחייה הקצרים לא היינו חוות את זה בכלל! איזה בזבוז!
חלמתי חלום נוראי בלילה.
חלמתי שהאיש היקר שלי נפטר מדום לב.
פעם הוא אמר לי שככה הוא מתכוון ללכת בסופו של דבר, פשוט למות יום אחד ודי כי ככה עשו כל הגברים במשפחה שלו עד כה.
בכיתי בחלום. חשבתי על זה שלא יהיו לנו עוד ילדים משותפים. חשבתי על זה שלחיפושעת לא יהיה אבא. חשבתי על זה שלחיפושעת גם לא תהיה יותר אמא כי לאמא לא תהיה ברירה אלא לעזוב אותה גם למשך רוב הימים...
לא אוהבת חלומות כאלה.
לא מצליחה לדבר איתו בטלפון הוא לא במשרד.
מקווה שהכל טוב אצלו.
חם. בבוקר עוד זז האויר אבל היו אלו רוחות מזרחיות חמות ויבשות. עכשיו האויר לא זז בכלל. לחיפושעת יש פטריות טבעתיות כאלה על הטוסיק, תוצאה של יניקה של תרופה שאסור היה לה לינוק דרכי אבל לא ממש היתה לנו ברירה, הן לא מציקות לה הן רק מפריעות לנו ויזואלית. עיגולים אדומים שכאלה על הטוסיק-מרצפן שמסתובב לו בחדר... אז החלטנו ללכת לים, מי ים בדרך כלל מאוד נעימים לתופעות עור שכאלה ובכלל, אין כמו לסגור יום שרב על החוף. לטבול ולראות את השקיעה. הים היה מדהים ורגוע. בהתחלה נכנסתי עם החיפושעת הקטנה למים, אבא שלה קצת השתפן מהמים הקרים אבל בסוף הצטרף אלינו כי הצחוק המתגלגל שלה גרם לו לקנא, אחר כך השארתי אותם שם ויצאתי להסתכל איך אבא אחד וחיפושעת קטנה אחת משחקים להם. היא זחלה לה על קו הגלים ואספה צדפים, מדי פעם נעמדה וצעדה אבל בעיקר זחלה. נכנסה לתוך הגלים שטפה את הצדפים במים וחזרה ליבשה. לפעמים נכנסה קצת עמוק אבל ראיתי איך היא יודעת להזהר ונכנסת בדיוק עד למקום שהיא יודעת שהוא בטוח. אבא שלה עמד שם לידה ושמר שאף גל לא יהפוך אותה בתוך המים. כמה פעמים שפתאום הגיע גל גדול והשפריץ לה מים על הפנים, היא אפילו בלעה לא מעט מים אבל מיד הסתדרה וברחה מהגלים בצחוק פרוע... אחר כך, אחרי חצי שעה כבר התחיל להחשיך, היא חיפשה אותי ואני באתי אליה עם המגבת, היה לה קר אבל היא היתה כל כך מאושרת מהמשחק עם המים והגלים. הימים האחרונים של החסדים הקטנים של הקיץ.
סוף העונה.
עד לא מזמן הייתי שייכת לקהילה וירטואלית אחרת שהתימרה להיות מאוד פלורליסטית ופתוחה. קהילה שהתגבשה סביב דבר אחד משותף. מאוד שמחתי להרגיש בפעם הראשונה בחיי "שייכת" אבל התחושה הזו היתה זמנית מאוד. מהר מאוד התחילה לחלחל לי לתודעה שאני לא באמת "שייכת". מפגשים נערכו ולי לא היתה את האפשרות להגיע. התחילו להיות בדיחות ושיחות וחוויות משותפות ואני? אני הרגשתי שלאט לאט אני נכנסת לאותו מקום שבו תמיד מצאתי את עצמי בסוף-בחוץ. כל פעם נעלבתי מחדש, כל פעם אספתי את עצמי וחזרתי לנסות ולהכנס ל"בתוך" כדי להיות "שייכת". יום אחד פשוט נמאס לי. משהו שאחת הבנות בקהילה כתבה לי העיר את תשומת ליבי לעובדה שאכן, אין לי מקום. שאני נמצאת שם על תקן מסויים שמשרת את שאר המשתתפים ולא אותי. שבכלל לא מקבלים אותי כמו שאני, שהפלורליסטיות שם היא רק העמדת פנים ושבעצם יושבת שם חבורה של מתחסדות עצובות ובדיוק כמו הזקנים בחבובות מבקרות את כל העולם/צוחקות עליו ומרגישות עליונות משונה מכך. שאם אני לא מגיבה בדיוק לפי המקובל על המיינסטרים המקומי התגובה שלי לא מתאימה בדיוק כמו שאני לא מתאימה. עזבתי. התגלגלתי לכאן בזמן הנט הפנוי שלי. אני לא יודעת איך להכנס לקהילה קיימת. לא מכירה את הקודים. יכולה להיות רק אני עצמי. לא יודעת אם זה סחורה ששווה משהו.
לא יודעת איך עושים קשרי חברות בחיים בוגרים.
אין לי חברים מילדות.
כמעט ולא מכירה אף אחד באיזור מגורי.
לא שייכת...
להכל יש כמובן סיבות ותרוצים אבל מה הסיבה האמיתית? הרי ברור שזה משהו בי כל זה לא יכול להיות שכל הסביבה דפוקה.
אולי יש זה בגלל שלא הייתי בגן? שלא היו לי חברים בגיל צעיר? שאמא שלי הכניסה לי בטיפטוף קל ועדין למוח שאנשים זה רע? שאני פשוט לא אדם נעים? שאין לי "אנרגיות" טובות?
זוכרת את עצמי לא מתמודדת עם חברה כבר בגיל 4. מעולם לא התאמתי למיינסטרים של אף מקום ותמיד תפקדתי על תקן האאוטסיידרית. אף פעם לא הייתי מלכת הכיתה וגם לא בין החברות שלה. אף פעם לא הבנתי את הרעיון של תנועת נוער.
כשכבר הצלחתי ליצור כמה קשרים הם לא החזיקו מעמד במבחן הזמן. הם התאימו לסיטואציה אחת ושם נשארו.
פתאום כל כך רוצה להרגיש איזושהי שייכות. שייכות למשהו, אולי לקהילה? אבל לא יכולה למכור את עצמי, לא יכולה לשים את עצמי בסוג של תוכנית כזו שתהפוך את התגובות שלי ל"נכונות" ו"מתאימות" ויודעת שאיכשהוא אפילו שאף אחד לא אומר את זה, כי זה באמת לא נעים להודות, מי שלא יודעת להגיד את הדבר הנכון ולעשות את הדבר הנכון אין לו מקום בחברה.
אוף, זה כבד העניין הזה...
למה סגרתי את הבלוג הקודם?
כי אחרי שכתבתי וכתבתי עוד קצת ראיתי שאין אף תגובה. לא קיבלתי שום פידבק שמישהו באמת מתעניין במה שאני או במה שאני מנסה להגיד. התקפלתי. הרגשתי מטופשת לכתוב. בשביל מה אדם פותח בלוג-סוג של יומן וובי אם לא בשביל שבסופו של דבר מישהו יקרא? הרי באותו מחיר יכל לכתוב לעצמו על ההארד דיסק או במחברת ודי.
למה פתחתי בלוג נוסף?
כי אני מנסה להכניס את עצמי למחשבה שלא אכפת לי אם לא יקראו. אבל זה לא נכון. אני מאוד אעלב שוב אם לא יקראו. זה יחלחל לי עמוק בדיוק כמו התחושה שגרמה לי לעזוב את הקהילה הוירטואלית ההיא. אם ככה אולי אני מביאה על עצמי אבל החוסר שייכות? אני מצפה לחום במקומות שאני יודעת שהוא לא קיים?
אז למה פתחתי בלוג נוסף? בשביל להפגע?
איך עושים חברים?
זה מרגיש כאילו אני כותבת את הבלוג הזה..............
המקום הכי לא פשוט אצלי בגלגול הזה הוא חברים
אני מתפקעת מצחוק מהרבה דברים שאת כותבת
ממש כמו איזו תאומה סיאמית
בואי
אני מתעניינת. ומזדהה. ומקשיבה.
הרי ברור שזה משהו בי כל זה לא יכול להיות שכל הסביבה דפוקה.
גם חשבתי ככה.
קוראת
כי אני מנסה להכניס את עצמי למחשבה שלא אכפת לי אם לא יקראו. אבל זה לא נכון. אני מאוד אעלב שוב אם לא יקראו.
גם אני התחלתי פעם לכתוב בלוג, הפסקתי שהבנתי שהכתיבה שלי היא כבר לא מספיק אני, אלא מה היתי רוצה שיקראו, או יחשבו עלי...
ועדיין, אני רואה שאנשים פה עושים יופי של תהליך עם עצמם דרך הכתיבה, דרך תגובות ותמיכה כך שאני מאוד מאוד ממליצה לך לכתוב.
אכזבה היא תגובה 'מעניינת', עוד רגש או חוויה מהסרטים שאנו יוצרים לעצמנו בראש, שווה לך להתמודד מולה 
כל פעם היא תביא אותך קרוב יותר לאמת, למציאות. למי שאת - למה שטוב לך ונכון לך, בהווה.
היא יכולה להיות (כמו כל דבר אחר) סימן כזה או נורה מהבהבת לתשומת לב על הדרך, ולכן אפשר גם אותה לקבל באהבה
אני מצפה לחום במקומות שאני יודעת שהוא לא קיים?
יכול להיות שתקבלי כאן חום, אבל אולי הוא לא יהיה תמיד תואם את הציפיה שלך.
אז למה פתחתי בלוג נוסף? בשביל להפגע?
אולי בשביל להיפתח, אולי בשביל לשתף, אולי את מחפשת משהו שאת עוד לא יודעת מה או מי הוא ?
ואולי הפגיעה מאפשרת לך משהו?
איך עושים חברים?
יש מפגשים קטנים של אנשים מהקהילה הזו. אנשי האתר הם בדר"כ מאוד חביבים ומסבירי פנים לחדשים.. ותמיד ישנם אנשים חדשים.
תוכלי לכתוב כאן או ב מדור_מפגשים שאת מחפשת חברה באזור מגורייך ותיראי מה יקרה.
אני מאמינה שאם את רוצה, את תצליחי.
קודם קראתי את הדברים שלך והיה לי מעניין. את כותבת יפה ומרגש
לעניין התהיות שהעלת בקשר לכתיבת בלוג - אני מאוד מכירה את התחושות האלה, כך שאת לא לבד איתן.
אני חושבת שחלק מהעניין הוא רצון לקבלה מצד אנשים חיצוניים, אבל רצון כזה לעולם לא מתממש ללא קבלה עצמית.
יש לי כאן באתר בלוג אחד פעיל שיש בו מעט מאוד תגובות והן לרוב מאנשים שמכירים אותי באופן אישי ועוד בלוג שאינו פעיל ונפתח לצורך התלבטות מסויימת שהסתיימה וגם בו יש מעט תגובות. כשכותבים בלוג יש הרבה מאוד ציפייה לתגובות יחד עם זאת במשך הזמן ראיתי שגם ללא התגובות הכתיבה עוזרת לי ומחדדת לי דברים. דווקא העובדה שאני כותבת אותם באופן פומבי ולא ביומן האישי שלי מכריחה אותי לחדד את הדברים למקומות היותר כנים ושלמים ודרך כך להגיעל קבלה עצמית.
מעבר לכך שגיליתי במשך הזמן שאנשים קוראים בבלוג שלי ולא תמיד מגיבים.
לכל אלו שהגיבו ולכל אלו שלא הגיבו, אין לי את המילים המתאימות להגיב... "תודה" זו לא מילה רלוונטי וגם "סליחה" ברוח הזמנים לא ממש ענינית....
נעים לי לדעת שאתם שם. זה הכל.
בנדיקטוס
רצה הגורל (ועליו נדבר בהזדמנות אחרת) ואני מהאנשים האלה שאם עובר קיץ ולא מצאתי ארגז קרטון עם גורי חתולים להנקה-כנראה שמשהו ממש לא תקין במטריקס...
בתחילת הקיץ היתה זו חתולה קטנה שחורה לבנה שמצאתי בטיול אופניים עם החיפושעת. הקטנה קראה לגורה "זיס" מאוד הצחיק אותי שתינוקת בת שנה יכולה להמציא שם לחתולה ועוד כל כך מקורי ומתאים בול. זיס גדלה ונגמלה מהבקבוק (החיפושעת פשוט דחפה לה עוגית טחינה לפה וככה היא התחילה לאכול אוכל של גדולים ודי) ומצאנו לה בית.
לפני שבועיים בליל שישי מישהו הניח לנו ליד השער גור חתולים גם כן שחור לבן וצווחן. מיד קראנו לו בנדיקטוס. הפעם הקטנה כבר יותר גדולה ומפתיעה אותי מחדש. מתעקשת לתת לו לשתות מהבקבוק בעצמה. מתעוררת בבוקר (שש בבוקר!) מתישבת במיטה ולפני שהיא בכלל חושבת על ללכת לשבת על הסיר מחריזה "טוס!" ומעירה אותי בניעור מוסדניקי והמשמעות היא: "ללכת עכשיו להאכיל את בנדיקטוס שמאוד רעב, אני כבר אעשה פיפי שם!"
כמה חסד יש בגורה קטנה כמוה מחזיקה גור חתולים פצפון ביד אחת ובקבוק ביד השניה! כמה רוך!
אתמול היו אצלנו אורחים, אחותי בן זוגה ושתי הילדות, אחת גדולה-בת 7 והשניה קטנה, בת תישעה חודשים. החיפושעת אספה בדרך את בקבוק המים של הקטנה וניגשה אליה, התישבה לידה, ליטפה לה את הראש בעדינות והציעה לה את הבקבוק, בדיוק כמו שהיא עושה לבנדיקטוס החתול. אבא שלה ואני ישבנו שם צופים בה ולא מבינים איך התינוקת שלנו הקטנה (והיא באותו הגודל כמו היונקת השניה) פתאום הפכה להיות ממש ממש ילדה.
אני כל כך שמחה על ההזדמנות הזו שיש לה לגעת ולחוות וללמוד דברים שאין בהם מה בכך. שיש לי את הרגעים האלה לחלוק איתה.
כמה אהבה יש בי ליצורה הקטנה הזו שעד לפני טיפל'ה יותר משנה בכלל לא האמנתי שהיא תהיה אמיתית. איך היא שינתה את חיי מקצה אל קצה ועוד היד נטויה.
גמר חתימה טוב
מוסיקת המקרה
אני לא יכולה להסתכל על החיים שלי לאחור מבלי להגיע למסקנה אחת ברורה-אין שום מקריות. הכל מתגלגל בדיוק כמו שאמור להתגלגל. זה מוזר למישהי אטאיסטית כמוני להגיד דבר כזה וזה באמת פראדוקסלי למדי כי אם אין מקרה אז מישהו החליט או משהו החליט וכיוון הכל מראש. אבל מצד שני אני לא מאמינה באמת שיש מישהו כזה ספציפי. אני מאמינה חזקה בטבע בלוגיקה האנרגטית. או שלא פראדוקסלי בכלל? הגיוני למדי? הגדרות... בשביל מה בני אדם בכלל צריכים את זה? עוד סוג של משבצת שנוצרת כדי שאדם יוכל להרגיש "שייך".
אני לא אלך יותר מדי רחוק, אני אלך רק עד לשנה של ההתבודדות במצפה רמון שלא עלתה יפה בכלל.
למצפה רמון הגעתי אחרי הלימודים שלי בצפון, קיבלתי שם עבודה "רצינית" והייתי עוד ילדה קטנה. הייתי חייבת לברוח כי הרגשתי שבמסלול שאני הולכת בו אין תקווה. בדיוק קיבלתי את ההזמנה הזו לעבוד שם ועוד במקצוע שלי אז קפצתי על המציאה והשכרתי את הדירה הראשונה שמצאתי. דירה מגעילה ויקרה מדי. אחרי הגיע גם איש שרציתי לברוח ממנו אבל לא הצלחתי להתנער. גם להתנער צריך ללמוד. כבר ביום העבודה הראשון חרב עלי עולמי והחתול הכי אהוב שלי בעולם מת. קברתי אותו בחורשה בליל שישי.
מאוחר יותר בשנה קניתי לאיש ההוא כרטיס טיסה חד כיווני לחו"ל והעלתי אותו על מטוס. מאז לא נפגשנו. זה היה "בזבוז הכסף" הכי טוב שלי.
את רוב השנה שלי שם בליתי לבד. לא התחברתי לאף אחד. רק בסוף התקופה קצת נכנסתי ל"אדמה" ובכמה ערבי שישי כשהיו שם הופעות התנדבתי להיות הDJ-הבזק מחיי הקודמים. בסוף התקופה הזו החלטתי שאני רוצה ללכת להמשיך ללמוד בחו"ל מה שצרך מעט קשרים מעבר לים ודחף אותי ליצור קשר עם דמות היסטורית בחיי-חבר נעורים גרמני. תוך שבוע הוא הגיע לארץ וטען שהוא רוצה להתחתן איתי. תוך שבועיים הצלחתי לשלוח אותו חזרה לחייו עמוסי רגשות האשמה, הסתבר שיש לו תסביך סביב הסבא החייל נאצי שהיה לו והוא חשב לעשות תיקון דרכי... בסוף השנה מת לי עוד חתול. זו היתה סגירת מעגל איומה. עזבתי את מצפה רמון וחזרתי לצפון. עם כסף ביד לכרטיס טיסה ללימודים והמון שיעורים שנלמדו מהתקופה הבודדת.
ישנתי על הרצפה בסלון של אחי המאמץ בקיבוץ, שיחקנו פלייסטיישן, טיילנו בנחלים. הייתי צריכה לצאת מהקיבוץ כי למזכירות זה לא התאים הסידור הזה. מתוך שום מקום ובלי שום כוונה הכרתי איש אחד באינטרנט שהיה זקוק לבייביסיטר לשני חתולים לארבעה ימים בעיר, בדיוק נפל על הזמן הנכון וקפצתי על המציאה. לילה לפני שנסעתי נפל כוכב-הכוכב הנופל הכי ברור, יפה ואנרגנטי שראיתי מימי. למחרת פגשתי באיש שהתאהבתי בו ממבט ראשון, אחרי ארבעה ימים עברתי לגור איתו. שנה מאוחר יותר התחתנו. אם היו אומרים לי שיש סיכוי למשהו מזה הייתי מתפוצצת מצחוק.
רצינו קמין עץ-מצאנו אחד ליד פח זבל, מושלם, כולל ארובה ואבני חום בתוך הדוד, אפילו סל לעצים היה לידו. רצינו בית בכפר-הבית הראשון שראינו להשכרה היה בית חלומותינו ובמקרה היה למכירה ובמקרה במחיר שובר שוק של סכסוך ירושה ומיד קנינו. חשבנו שאולי הגיע הזמן לחלוק את האהבה שלנו עם עוד ישות קטנה-הסתבר שאני בהריון עוד בזמן ההחלטה. הכל בדיוק בזמן. הכל לפי הזמנה. מי צריך יותר מזה? איזה מתנות מקסימות מזמין לנו היקום?
איש יקר שלי רוצה למלא לפעמים לוטו ואני אומרת לו שאם היינו צריכים לזכות זה לא היה קורה ככה, זכיה בלוטו היא אמנם מתנה נאה אבל זה מסוג אחר, המון צרות בחובה.
לפני כמה ימים ישבנו על המרפסת לעת ערב וחשבנו על הצרות האלו של פרנסה, חשבונות, התארגנות לחורף, שיפוצים שחייבים לעשות בבית חוזים ועניינים ואז אמרתי לאיש היקר שלי: "תסתכל איפה היינו לפני שלוש שנים" באמת איפה? גרנו בדירת שני חדרים בקומה חמישית בלי מעלית עם בית זונות בקומה הראשונה. עבדנו שנינו בעבודות זמניות בחברת אינטרנט איומה וסבלנו מכל רגע. האם האמנו שנגיע למקום הזה? בחיים לא. בסך הכל זה שם את הכל בפרופורציה. לא? יש לנו המון אהבה, שקט, שלווה. משתדלים.
היתה לי עכשיו שיחה וירטואלית (מסנ) עם אחותי, אמא לשלושה ילדים (הקטנה בגיל של החיפושעת שלי) על הצבת גבולות וחינוך ילדים. דווקא היה מעניין. אחותי היא נציגת המיינסטרים.
השיחה החלה כשסיפרתי לה שהחיפושעת בוחרת לעצמה את הבגדים בבוקר. היא באמת עושה את זה. היא למדה שאם היא לבושה אז יוצאים מהבית אז כדי לזרז תהליכים ולהראות לי נכונות גדולה ללכת לטייל או לצאת לחצר (חייבים מכנסיים או תחתונים כי יש קוצים והטוסיק שלה גם ככה אדום אש בגלל הפטריות) אז היא כבר מראש הולכת למגרה שלה בוחרת חולצה, יש כמה שהיא אוהבת במיוחד, שמתי לב לזה, ומנסה אפילו ללבוש לבד. אחותי הגיבה על זה באימרה: "השתגעת?! מה תעשי כשהיא תהיה בת שנתיים?!" ואני עניתי:"באמת מה? תהיה לי ילדה שתבחר בעצמה מה ללבוש בבוקר ואני אצטרך להיות מוכנה לכך שאולי היא תחליט ללבוש בגדים חמים מדי או קרים מדי ולהכונן לתת מענה במידה ותהיה בעיה". והיא כמובן אמרה:"היא תשגע אותך!" אבל אני כבר משוגעת ככה שזה לא ממש טיעון משכנע. הסברתי לה על החינוך הדמוקרטי, מה אכפת לי בעצם שהיא בוחרת לעצמה את הבגדים? אתמול היא הסתובב חצי ערב עם כדור מפוצץ על הראש ככובע ואחר כך עם צפרדע דבוקה למצח וממש התגנדרה בזה כאילו היה מחרוזת פנינים, אז מה אכפת לי? סיפרתי לה שהחיפושעת לא הסכימה בעבר לשבת על כסא ולאכול, היא רצתה לשבת על הרצפה, לא רבתי איתה, זרמתי, נתתי לה את הצלחת על הרצפה. ככה זה היה כמה חודשים טובים אבל אז יום אחד כשארוחת הצהריים היתה מוכנה היא פשוט התישבה על כסא קטן ליד שולחן הקפה בסלון ומאז היא רוצה לשבת שם, ככה היא גם לימדה את עצמה להשתמש במזלג, כמה ילדים בני שנה וחודשיים מאכילים את עצמם לבד עם מזלג? המזלג פשוט היה שם והיא ראתה אותנו אוכלים איתו וככה למדה, גם לשבת ליד שולחן הקפה למדה מאיתנו-שם אנחנו אוכלים בדרך כלל.
ואז היא סיפרה לי על הבן שלה שאתמול בערב הם הקימו אוהל על הדשא והוא (בן 4) רצה להשאר לישון בלילה באוהל, הם לא הסכימו כי החליטו שיהיה לו קר וכדי שלא יהיה ויכוח פירקו את האוהל ודי. הוא מצידו בכה עד שנרדם. אני? אם החיפושעת היתה מבקשת לישון באוהל בגינה והיה לי חשש מקור הייתי מספרת לה שקר בלילה ואולי לא יהיה לה נעים לישון שם, אם עדיין היתה רוצה לישון שם הייתי מציידת אותה בבגדים מחממים, שק שינה, פנס, אולי אפילו שמיכת פוך נעימה וכמובן אומרת לה שהיא יכולה להכנס הביתה מתי שהיא רק רוצה או לחילופין מציעה לה להעביר את האוהל לתוך הבית ולישון בתוכו בדיוק כמו על הדשא... מה אכפת לי? להפך! איזו חוויה נהדרת זו לילד לישון באוהל!
פתאום במהלך השיחה עם אחותי הרגשתי שהיא מנסה לגונן על הדרך שלה, להראות לי שבגלל שיש לה שלושה ילדים אז אין ברירה והאמת היא שכשיש שלושה ילדים זה דורש הרבה יותר יצירתיות, גמישות ואורך רוח מאשר ילד אחד (היו לה סיפורים על הילדה הבכורה שלה שבהם הם באמת נתנו לה להתנסות כדי ללמוד ולא קבעו גבולות כי "ככה") מתוך המגננה הזו שנוצרה אמרתי לה שזה באמת עניין של בחירה, שהדרך שלהם מתאימה להם והדרך שלי מתאימה לי ואין אחת טובה על השניה. בכל דרך שלא תהיה אנחנו נעשה נזקים כלשהם לילדים שלנו, אולי חופש הבחירה שאני נותנת לבת השנה יבוא בעוכרי ואולי להפך, אין לדעת.
מכירה איש אחד שכשהיה נער אמא שלו ידעה שהוא מעשן מריחואנה ובכל זאת שתקה, זו היתה בחירה קשה מאוד בשבילה לעמוד מהצד כשהיא יודעת שבן העשרה שלה "חשישניק" בניגוד להורים אחרים שהילדים עושים את זה וההורים לא יודעים היא הניחה לו היה לה טוב יותר לדעת שהוא יכול לעשן בבית בחדר שלו ולא בכל מני מקומות זרים ושהוא לא עושה את זה כדי להכעיס או למרוד. החברה הרי טוענת שהמעבר מסמים קלים לכבדים הוא מחוייב במציאות וכשזה הילד שלך... קשה... הוא גם לא ממש היה בעניינים בלימודים ועשה המון בעיות אבל סך הכל היה נער אחראי, נבון, לא סמרטוט רצפה. עבד בלילות והתקדם במסלול קצת שונה אבל התקדם. בחלוף השנים, אותו נער מחזיק תואר שני, עובד במשרה מכובדת, יש לו משפחה ואחריות וכן, עדיין יש לו "גידולי שדה" בגינה והוא עדיין מעשן כל ערב אחרי שהוא חוזר מהעבודה ובסופי שבוע וחגים. הוא לא נרקומן, לא עול על החברה, לא התאבד ולא מאושפז בבית משוגעים. אמא אמיצה. זה יכל להגמר אחרת לגמרי, כן? איך אחרת? לא יודעת. לא יודעת מה היה קורה אם היתה מתערבת... אם היה גודל תחת עקרונות אחרים... ספקולציות. דבר אחד בטוח. היא היתה אמיצה.
אחר כך היא אומרת לי, אחותי "תמיד את חייבת לבחור בדרך אחרת מכולם! תודי שזה ככה!"
נו, כן, אני מודה, אני
שונה אבל אני לא עושה את זה בכוונה. בחיי! זו לא, חלילה, דרך למשוך תשומת לב, אף על פי שיהיה כאלה שיצדדו בספקולציה הזו. איכשהו תמיד היתי כזו שלא מקבלת דברים כמובן מאילו ובוחנת את הנושאים לעומק ולכיוונים אחרים. הרבה יותר מעניין לי למתוח לכיוונים אחרים ולא לקבל דברים כמו שהם.
ואמא שלי היתה אומרת כשהייתי ילדה "את? בטוח את תחזרי לנו בתשובה!" אמא יודעת ממה הילדים שלה עשויים, בערך בכל אופן.
אולי באמת חזרת בתשובה. המסקנות זהות - החוקים שונים.
היום זה היום.
בערך בשעה הזו לפני 30 שנה נולדתי.
חשבתי המון על היומולדת הזה עוד לפני כן וחלק מהתובנות אני אספר בהזדמנות אחרת.
היה לי בוקר מקסים.
החיפושעת היקרה שלי עשתה עימדי חסד ובמקום להעיר אותי בארבע וחצי-חמש כמו שהיא עושה מאז שעון החורף היא חזרה להעיר אותי בשבע ככה שזכיתי לעוד כמה שעות שינה.
האיש היקר שלי נתן לי עיסוי מתנה ועכשיו אני מוזרמת דמים בכל מני נקודות שכוחות אל וריחנית משמנים. הוא לקח את החיפושעת לגן השעשועים ואני פה הספקתי אפילו להתענג על מקלחת וארוחת בוקר קטנה בשלווה. להרגיש את רוח הבוקר המעולה מלטפת.
מאוחר יותר נלך לאכול ארוחת צהריים במסעדה אורגנית. הוא רצה ללכת לאכול במעין הבירה בחיפה אבל אני ביקשתי שאת זה נעשה ביומולדת שלו כי רציתי שאת יום ההולדת שלי נציין בנחת ורוגע שלושתנו יחד רוב היום בלי תחושות של כבדות ועיפות בגלל ארוחות צהריים כבדה מדי.
בשעות הצהריים כשיחזור להיות נעים נלך שלושתנו לים.
כל הזמן שחשבתי לעצמי איך אני רוצה לציין את היום הזה התקשתי למצוא תשובה עד שלבסוף החלטתי שאני רוצה פשוט להעביר אותו בחיק הדבר שהכי נותן לי ביטחון, חום, אהבה ואושר-המשפחה שלי.
עכשיו אני אלך להגיד לו שאפשר כבר לחזור כי אני מתגעגעת לאהובי.
יום הולדת שמח לי.
מזל טוב...
שקיעה בחוף אולגה.
קריר מלוח ורענן.
אבא, אמא וילדה קטנה בחולצה לבנה וטוסיק אדום צועדים על החוף. מתחבקים.
אבא ואמא מחייכים באושר גדול. ילדה קטנה נצמדת לאמא בחיבוק צדדי על המותן.
אבא ואמא מתנשקים וילדה קטנה מתגלגלת מצחוק של אושר, נדחפת עם הראש הקטן שלה בינהם כדי לקבל גם נשיקה.
זה האושר.
קוראת אותך. מזל טוב. כיף לך עם הילדה המתוקה שלך. תמשיכי.
אני מרגישה שהבלוג שלי מתחיל להיות סכריני משהו... לא בכוונה. יש משהו בעונה הזו שעושה לי כל כך טוב על הנשמה, כל כך אוהבת את הסתיו.כל כך נעים באויר והריח הזה של הגויאבות שרודף מכל חצר בשכונה מציף את הגוף בשלווה כזו של חגים ושל אוטוטו גשם.
היום החלטתי על יום אמא-חיפושעת וויתרנו על המפגש אמהות/גורים בגן השעשועים (כן, יש לנו קבוצה טריה של שתי אמהות ושלושה גורים ובינתיים אנחנו נהנות, החיפושעת עושה צרות וחוטפת צעצועים לשאר הילדים אבל לומדת לכבד את המרחב של האחרים לאט לאט) ובמקום זה הלכנו לנו בכייף לטייל בין החנויות בשוק (ועכשיו אני נזכרת ששכחתי לקנות סלים כאלה של זקנות לקניות במקום מליון השקיות שנאספות "שקיות-פן" ולא משתמשים בהן אבל ממש לא נעים לזרוק לזבל בגלל הזיהום... ).
אני מחפשת לה תחתונים קטנטנים לחיפושעות בנות שנה וחודשיים, טוסיק פצפון. אמרו לי לחפש בחנויות של דוסים כי הם גומלים מוקדם - לא נמצאו, אמרו לי לחפש בחנויות של רוסים כי הם לפעמים בלי חיתולים - נמצאה זבנית מאוד אמפטית שהתרגשה שיש עוד מישהו כל כך קטן בלי חיתול אבל לא תחתונים אבל נקנו שתי גופיות לבנות קטנות של סבאים קטנים. אחר כך הלכנו לחנות נעלים, מאז שהקטנה הולכת על אמת החיבה שלה לנעלים רק התחזקה והיא כל הזמן נועלת את הסנדלים שלי ויושבת על הקרוקס (כל פעם אנחנו מרימים אותה ומושיבים אותה על הסיר, איזה הורים טמבלים
! ) סתם רציתי לראות איזה מידה היא בנעלים (18) ואיך היא מגיבה לעניין, היא כמובן יצאה צועדת מהחנות כולה גאווה בזוג סנדלים כחולים של בנים ולא הסכימה להוריד אותם אפילו לא בבית. לפחות לא יהיו לה ארגזי חול בנעליים כמו שיש לה בנעלי העור הקטנות שלה (נותנת לה ללכת יחפה המון אבל היא חולת נעליים ומתעקשת שננעיל לה את הנעלים בכל הזדמנות "נעלים נועלים רק בחוץ!" אומרת אמא אז החיפושעת מצביעה על החצר ומשליחה לי את הנעלים מול הפנים שאנעיל לה אותם ונלך החוצה).
אחת הנשים בחנות התערבה לי ואמרה ש"את לא חושבת שזה ממש לא כלכלי לקנות סנדלים באוקטובר?" אבל החורף מגיע אלינו רק אי שם בדצמבר ועד אז באמת שאפשר ללכת בסנדלים, אני הולכת בסנדלים עד אז ואחר כך אפשר בשקט לגרוב גרביים ודי ואם קופצים בשלוליות אז גם ככה נעליים לא ממש יעילות ועדיף לקנות מגפיים (מיצרים בכלל במידות כאלה?) אני הולכת כל החורף בכפכפים, כבר שנים שאין לי נעליים, פעם זה היה בכפכפי טבע ועכשיו זה בקרוקס שמאוד נוחות לי בכל מצב כמעט, כמה שפחות נעליים ככה יותר נעים. לאותה אישה פשוט עניתי "לא חושבת" וזהו, אני דווקא חושבת המון אבל זה לא רלוונטי לגביה איכשלא יהיה.
הכי אני אוהבת מוכרות בחנויות שמתעקשות שאם אין להם מוצר מסויים בחנות אז הוא פשוט לא קיים-לא מייצרים אותו. ואת, אם את יודעת או היה לך דבר מה שכזה אז את בטח מדמיינת-שיטת שיווק מעולה, תעשה מהלקוח של דביל הוא הרי גם ככה יקנה כל דבר. ביקשתי בחנות אחת תחתונים מידה 1-2 (יש לי זוג כזה לחיפושעת) "אבל לא מייצרים במידות כאלה!" טענה בכל תוקף המוכרת, "המידות מתחילות ב2-4" אבל לפי ההגיון, אם יש 2 אז לפניו אמור להגיע 1 לא? אחרת מה הרעיון בספרה הזו?
בחנות אחרת כשביקשתי סנדלים נתנו לי נעלי בובה, ביקשתי פתוח מקדימה המוכרת עונה לי "אין דבר כזה! לא מייצרים! בגיל כזה הם נופלים המון!" בסדר... ואיך נעלים סגורות אמורות למנוע ממנה מליפול? ובכלל כשהיא הולכת יחפה האצבעות שלה גם ככה בחוץ כל הזמן.
בכלל, אני לא ממש אוהבת שמתערבים לי בקניות, אני לא קנינית טובה ושופינג הוא נושא רגיש אצלי, כמה שפחות וכמה שיותר מדויק. לא אוהבת לנבור/לחפור/למדוד/לנסות/לטעום/להריח יודעת מה אני רוצה וזה מה שאני צריכה וקונה. כשמוכרת מתחילה להציע אני חוטפת את ה*שופינג-פוביה* שלי ונסה על נפשי.
בסוף מצאנו חנות שלא הציקו לנו יותר מדי. חיפושעת מדדה שני זוגות ובחרה אחד, עמדה מול הראי ועשתה לעצמה הצגות וריקודים בנעליים בעוד אני חושבת שאנחנו רק מנסות היא כבר החליטה, אחר כך טיפסה על הסולם ולסיום התחבאה מאחורי המתקן הזה של הקרוקסים ועשתה פיפי על הרצפה (קלטתי את הסימון אבל זה היה בלתי אפשרי להגיע אליה ונראה לי שזה היה סוג של סימון טריטוריה חתולי, עם חיוך על הפנים, היא הרי יודעת כבר לבקש ולהתאפק).
זהו, עכשיו לחיפושעת שלי יש גם סנדלים, מזל שהיא הסכימה להוריד אותם לפני שהלכה לישון...
חזרנו הביתה דרך גן השעושים שם היא עשתה אימוני נעליים והלכה את כל הגן באושר כמו טווס קטן, נראה שבאמת נעים לה יותר... ואני חשבתי שהילדה שלי תלך יחפה כמו אמא שלה... לפחות היא עדיין מעדיפה להיות עירומה (אבל עם נעליים...).
you can leace your shoes on....
קוראים אותך, תמשיכי לעדכן...
לפני שישה שבועות נכנסתי לאתר הזה בפעם השניה (שישה או שבעה? אחד מהשניים) הפעם הראשונה היתה לפני שנה בערך אבל לא הייתי מוכנה לזה עדיין. בפעם השניה זה היה בדיוק בזמן שהחלטתי לחתוך כמה דברים ולשנות דברים אחרים. גם התחלתי בדיוק אז טיפול בדיקור שהיה אמור לטפל באיקזמות שיש לי כל קיץ על הידים ובהאסטמה שבדיוק לפני זה שלחה אותי לבלות לילה בחדר מיון עם סטרואידים בוריד. היום יש לי טיפול שישי שאמור להיות האחרון בסדרה. הידיים שלי באמת מרגישות הרבה יותר טוב וגם הריאות שלי רגועות יותר. עיקר הטיפול היה ניקוי רעלים, בבדיקות הטבור שהמדקרת ביצעה בי המצב היה קשה לטענתה, גם בהקשר של הלידה של החיפושעת, הבטן היתה עדיין מאוד רגישה וגם באיזורים של המרה והיא גם הוסיפה שיש לי המון חום בגוף שלא מוצא דרך יציאה ולכן עניין האיקזמות וגלי החום שלא עוזבים אותי מאז ההריון.
היום שישה שבועות מאוחר יותר אני יכולה להגיד בודאות שלא רק שהאיקזמות שלי מרגישות טוב יותר, החיים שלי שינו כיוון באופן קיצוני. גלי החום נעלמו. מוצאת את עצמי עם הרבה יותר אנרגיות. נושמת הרבה יותר טוב. מרגישה מעולה גם במישור הפיזי אבל בעיקר במישור הנפשי. טוב לי. כאילו האקט הזה של הטיפול וניקוי הרעלים עזר לי להתנקות לא רק פיזית אלא גם נפשית, לנפות את מה שעושה לי רע החוצה ולהשאר עם מה שמרגיש לי טוב.
השינוי בחיים שלי ושל החיפושעת היה משמעותי. אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה להוציא אותה מהגן, להחליט שאני לא הולכת לעבוד השנה ופשוט לקחת אותה חזרה לבין זרועותי. התחושה היתה כאילו ילדתי אותה מחדש, בהתחלה היה לנו קשה, גם היא וגם אני לא ידענו איך לאכול אחת את השניה יום שלם ובילינו את רוב היום במרפסת, לאט לאט דברים הסתדרו, היא הפסיקה לדרוש בשניה הרשונה שהיא פוקחת עיניים בבוקר לצאת החוצה ואני התחלתי להרגיש שאולי קרבתי אותה אלי אבל בפועל קיבלתי ילדה הרבה יותר עצמאית ממה שהיתה לי אי פעם. הדבר הבא שעשיתי (באותו היום שהוצאתי אותה מהגן) היה להוריד לה את החיתול למשך כל היום ולהשאיר לה חיתול בד בלילה, גם זה עשה פלאים, יש לי תחושה שלא רק ברובד הזה של הצרכים והיכולת לשלוט ולבקש אלא גם מבחינת הקרבה בינינו, ההבנה, כאילו פתאום היא מרגישה שאני הרבה יותר מכבדת אותה. היום ברור לי שלקטנה הזו יש קשר מעולה עם הגוף שלה, היא מכירה אותו, היא מקשיבה לו. כל תנועה שלה היא מדוייקת, כל פעולה שלה גם כן. כל מה שנותר לי לעשות זה להסתכל וללמוד. הבית שלנו שהיה סוג של תחנת מעבר בין העבודה לשינה לטיול הפך לקן חם ונעים, ממש הרגשתי שאני מקננת כמו לפני לידה. אמנם אני עדיין מתקשה למצוא זמן לבשל כמו שצריך כי היא לא אוהבת שאני עובדת במטבח לבד ולא אוהבת לא לראות מה אני עושה ובמנשא אין לה סבלנות לשבת אז אחרי עשר דקות שאני מרימה ומורידה אותה כדי שתראה היא מאבדת את זה ומתחילה לכעוס, אבל גם זה זמני, אוטוטו היא כבר תוכל לעמוד על כסא לידי בלי בעיות ולעזור יותר (היום היא מבקשת לשים ירקות בסיר למשל או לעזור בערבוב אבל מתמידה בזה שניה וחצי היא עוד ממש פיצית), אבל התחושה הכללית היא שחזרתי הביתה. ברור לי שלאתר הזה יש יד ורגל בדבר, פתאום ראיתי שהלכתי לאיבוד. שחצי המשרה שלקחתי על עצמי כשהיא היתה בת חצי שנה הפכה את ההורות לעול והרחיקה אותי ממה שהיה חשוב לי, אמנם עדיין לא נחשבתי לחלוטין בזרם אבל פתאום ראיתי כמה התקפלתי, כמה החיים שלי הפכו מעיקר לתפל ואפילו לא שמתי לב.
היום אני חייבת לציין שסך הכל עברו שישה שבועות אבל החיים שלי מרגישים לי משהו שממש נעים לחיות בו-דבר שמעולם לא הרגשתי לפני כן.
אה, כן, הכי שולי והכי שטחי בעולם-בששת השבועות הללו ירדתי 5 ק"ג בלי לנסות בכלל.
כל מה שחסר לי עכשיו זה שגם האיש היקר שלי יהיה מאושר יותר. אני יודעת שאני לא יכולה לקחת אחריות על החיים שלו ואני באמת שלא מנסה, מרגישה שהוא כרגע גם במקום של חיפוש ושהוא לא מוצא כל כך. קשה לי לחשוב שזה בגלל שאין לו זמן בגלל העבודה, אבל כנראה שזה באמת ככה. שנינו שלמים עם העובדה שאני בבית עם החיפושעת-זו עבודה לא קלה בכלל, הן ברמה הפיזית והן ברמה המנטלית וכל מי שנמצא עם הילדים בבית יודע את זה ומכיר את התחושות. אבל התחושה שלי היא שבגלל שאני פה עושה בשביל הקרוב והוא שם עושה בשביל אחרים מרחיק אותו מעצמו. איזה משפט מפוצלח...
איש יקר, אני יודעת שאתה קורא, אהובי. אני יודעת שקשה לך שם ושלפעמים אתה מאוד מקנא בנו פה בבית שיש לנו את הזמן להיות עצמנו. אני מקווה שיהיה לך הכוח למצוא את הדרך לחזור לעצמך. תזכור אהובי, אני לצידך בכל מה שתחליט לעשות, יש בי את הכוח ואת האומץ מקווה שגם לך יהיה.
גם אני אוהב
מאוד...
כמו שאני חושבת שכבר כתבתי, חיפושעת כבר מעל חודש
בלי_חיתולים? . זה התחיל בגלל קנדידה מגעילה שגרמה לה לצרוח איימים בכל פעם שעשתה פיפי בחיתול והמשיך פשוט כי זה היה יפה, נוח, נעים (גם לה וגם לי), הרבה יותר קל לניקוי ופשוט נכון. אחרי שנפטרנו מהקנדידה (שלושה ימים אחרי הורדת החיתולים למשך היום) היא חטפה רינג-וורם על כל הטוסיק, זה התחיל בכמה נקודות אדומות שהפכו לטבעות ענק. רינג-וורם, אני יודעת כי אני נשאית של הפטריה, גם מופיעה כשהמערכת החיסונית לא כל כך אי-אי-איי וגם טפל או לא טפל תוך חודש הכל נעלם. שמתי לב שחיפושעת לא ממש מוטרדת מהעניין וזה כואב לי בעיקר בעין, טוסיק אדום של בבון (יעידו כל מי שראה אותה ב
קלבת_שבת_בחוף_אולגה ) אבל היא, לא ממש מזיז לה. סוף החודש התחיל להתקרב ולנו נראה שהפטריה רק מחמירה. התחלנו לקחת חיפושעת לים כל הזדמנות שיש כי המלח מאוד מועיל לתחלואי עור שכאלה, הורדנו חיתול גם לשעות הלילה, בקיצור נלחצנו, במקום לסמוך על עצמנו ועל הידע שלנו שתוך חודש זה עובר התחלנו לחפש דרכים להעביר את זה מהר יותר (אין). לא שזה היה גרוע כל כך. בים מאוד מאוד מאוד נהננו רבתי. ועל ענין ה
בלי_חיתולים_בלילה? אני תכף אדבר. אתמול פתאום שמנו לב שטוסיק מרצפן נקי. שלשום היה אדום ואתמול שוב מרצפני מתקתק וחלק. עבר חודש. הללויה!
הורדנו לחיפושעת את החיתול בד בלילה. מה זה הורדנו? הורדתי. אבא אישון קצת חשש. שעווניות יש כבר על המזרונים שלנו ומה זה כבר פיפי? יברח? אז יברח! יש מגבת. יהיה בסדר. חיפושעת כבר
בלי_חיתולים? מתקדמת, אמנם התחילה בגיל מאוחר אבל קלטה את העניין תוך שניות, נראה שאנחנו היינו צריכים קצת להדביק את הקצב שלה (בעיקר אבא שלה שחטף ממנה סיר בראש כי לא הושיב אותה עליו כשסימנה בנימוס לפני כן) אז זהו, אנחנו עוברות הרבה לילות יבשים וגם כמה רטובים, אני יודעת במאה האחוזים שהלילות הרטובים הם לחלוטין אשמתי, את זה אני מבינה בשניה אחרי שהיא עושה שהיא שוב לא הצליחה להביא אותי לדרגת עירנות כזו שאני אבין שהיא מבקשת שאקח אותה לסיר. אמא עייפה... הלילה זה היה הכי גרוע. אני חושבת שהיא ביקשה לפחות עשר דקות ואני מתוך שינה ניסיתי לשכנע אותה שהיא צריכה ציצי, כמובן שזה נגמר בשלולית קטנה. הלילה היא גם ישנה בחולצת פיג'מה עבה כי היא מסרבת להתכסות והיה קר אז כל החולצה נרטבה וחיפושעת אחת כל כך נעלבה! בכתה המון ואני לא ממש הצלחתי להבין למה עד שגיליתי שכל החולצה שלה רטובה... הורדתי לה את החולצה והשכבתי אותה עירומה מתחת לפוך שלי הפעם היא הסכימה מיד להיות מכוסה וגם נרדמה בשניות אפילו בלי ציצי. כל פעם שזה קורה אני מרגישה כאלה רגשות אשמה איומים. הנה היא כל כך מקסימה ורוצה את זה לעצמה ואני הורסת לה ומעליבה אותה ככה... אני מקווה שהיא לא ירשה את הגנים הפולנים מהצד של אבא שלה...
כן... לא... כן... לא... כן... לא... כן...לא... כן... לא... כן... לא... כן...לא... כן... לא... כן... לא... כן...לא... כן... לא... כן... לא... כן...לא... כן... לא... כן... לא... כן........................
ומה זה כבר פיפי? יברח? אז יברח!
אני נזכר בחששות שלי (לפני אותו היום בו החלטתי לעשות מעשה) ומחייך.
יהיה בסדר
כן
אני חושבת שהיא ביקשה לפחות עשר דקות ואני מתוך שינה ניסיתי לשכנע אותה שהיא צריכה ציצי
אתמול קראתי את הפוסט שלך, (לא היה לי משהו חכם לומר אז לא הגבתי) ובזכותך (!) פשפשתי את הפיצ בלילה פעמיים (מתוך 3, אבל זו התחלה....)
התשובה היא לא. לא. לא. לא. ואני, מסתבר, רציתי כן בכלל לא חשבתי שזה הרצון שלי אבל עכשיו אני יודעת, לא יאומן אבל כן... כנראה שצריך לקחת את העניינים לידיים ולעשות דברים בסדר הנכון ולא לחכות להפתעות.
חיפושעת ישנה עכשיו, כבר יומיים שהיא חזרה להרגלי השינה הישנים והטובים שלה, מצד אחד זה מצויין כי זה מאפשר לי שתי הפסקות מכובדות לארגון ומנוחה, מצד שני זה מונע מאיתנו להגיע לגן השעשועים כשהחברים שלנו שם.
אתמול היינו הפרדס חנה במפגש, לא מצאתי את עצמי כל כך, קשה לי למצוא את עצמי איכשלא יהיה. כשכולם ברחו לפני הגשם, חיפושעת ואני שבאנו באוטובוס יצאנו לטיול לכמה סידורים שרק בפרדס חנה אנחנו מצליחות לעשות. ואז התחיל הגשם. אני אוהבת גשם. פחות אוהבת מטריות אבל לפעמים אין ברירה. חיפושעת עלי במנשא והגשם יורד, אנשים מסתכלים עלי, אין לנו מטריה, ההבעה על פניהם כולה אומרת "איך היא יוצאת החוצה עם תינוקת בגשם כזה? מיסכנה הילדה!" אישה אחת אפילו עברה לידי וציקצקה בלשונה כאומרת בפולנית "גוועלד!" ואילו פניה של חיפושעת אומרים "ג-ש-ם!!!!!!!" כל כולה שמחה ואושר, מושיטה ידיים לטיפות מביטה למעלה בחיוך קורן ומבקשת לרדת כדי לשחק בשלוליות.
בשש בערב הלכנו לטייל מצאנו המון שבלולים וצפרדע אחת, חיפושעת נהנתה לראות את כל אורות הלילה זורחים באור נקי וראשוני.
הבוקר הכל שטוף ונקי. חיפושעת ישנה אבל כשהיא תקום אנחנו ניסע על האופניים לירקן כדי לקנות קצת ירקות ופירות, אולי נפגוש בסוס (היא מחכה לו כל פעם ואנחנו רוצות לתת לו גזר לאכול במקום היד שלי אבל בפעמים האחרונות קשרו אותו רחוק מדי בשדה) מה שבטוח נפגוש המון שלוליות על שביל הכורכר, יש לי הרגשה שנחזור רטובים אך מרוצים.
מישהו יודע אם מיצרים מגפיים למידה 19?
בסוף לא עשינו כמעט טיול, חיפושעת החליטה שהיא מעדיפה לשחק בבית. רק אי שם בסביבות אחת היא עשתה סימנים של "יאללה בסדר נעשה לך טובה ונוציא אותך לאיוורור" והלכנו לקנות ירקות. לא שלוליות ולא בטיח. ירקן-שזיף והביתה. נו, מתחילים להרגיש את הרצונות שלה או יותר נכון נזקי הגן מתחילים להטשטש.
אחותי היקרה אמרה לי שהיום זה יום קוסמי מיוחד שכל משאלה שמתבקשת בו מתחזקת פי 5000. בשעה חמש ועשרה זה הפיק של היום הזה. את הבוקר הזה התחלתי עם משאלה שבאה לידי ביטוי בנשיפה על ריס (מנהג ילדות אהוב). מי יודע...
נהדר ! כייף לקרוא אותך
יש לי הרגשה שנחזור רטובים אך מרוצים.
מישהו יודע אם מיצרים מגפיים למידה 19?
אנחנו גם עם מגפיים חזרנו לגמרי רטובים, מגף אחד בכלל שקע בשלולית והרגל יצאה לה לטייל שם עם גרב בלבד
בסופו של טיול המגפיים היו רטובות לגמרי גם מבפנים. מכירה את נעלי הקיבוצים באזור התעשיה עמק חפר? זול שם, תוכלי לשאול אותם על המגפיים.
אחותי היקרה אמרה לי שהיום זה יום קוסמי מיוחד שכל משאלה שמתבקשת בו מתחזקת פי 5000. בשעה חמש ועשרה זה הפיק של היום הזה
אפשר לקבל הרחבה והסבר על המשפט הזה ? זהו יום מיוחד עבורי
אישה אחת אפילו עברה לידי וציקצקה בלשונה כאומרת בפולנית "גוועלד!"
לפני שנה ירד בספטמבר גשם באחד הימים הכי חמים שהיו באותו קיץ. יצאתי לטיול גשם עם ארבעה ילדים חמודים. אישה אחת שעברה מולנו - ערומה למדי כמנהג המקומיות ובהתחשב במזג האויר: אמרה לי בטון חינוכי נוזף במבטא פולני כבד : "לא מוציאים ילדים ביום כזה" חסכתי מעצמי וממנה את ההערה על סגנון הלבוש המנימנליסטי שלה ביום כזה ובכלל.
בזזזז.....
כבר שלושה לילות שאנחנו לא יודעים שינה מה היא. החיפושעת מתעוררת כל חצי שעה ובוכה בוכה בוכה. מעולם לא בכתה כל כך הרבה בלילות או בכלל. בלילה הראשון חשבתי שזה בגלל התירס. בלילה השני חשבתי שזה בגלל שהיא ישנה יותר מדי כל היום ולכן תוסכלת משינה לילית ממושכת, בלילה השלילי מצאנו את הגורם. מתקפת יתושות מורעבות. איך פספסנו את זה?
חיפושעת נפלה לישון בשמונה וחצי כרגיל וישנה יפה ורגוע. חצי שעה מאוחר יותר אבא שלה חזר מהעבודה מאוכזב על כך שלא יזכה לראות אותה ערה כמעט יומיים ואמר שיפצה אותה בטיול שישי בבוקר. אז פתאום התחיל גשם זלעפות והוא רץ לחבל להוריד כביסה (תמיד יש כביסה על החבל כשיורד גשם...) אחר כך הכניס את הסל לחדר השינה כדי שלא ישנו בו החתולים, הוא עשה את זה בשקט מוחלט כדי לא להעיר את החיפושעת הישנה. כמה שניות מאוחר יותר נשמעה קריאה מחדש השינה "בא-בא?" מתוך שינה היא קלטה אותו התישבה במיטה וחיכתה שיבוא להגיד לה שלום. ניצלתי הזדמנות זו להושיב אותה על הסיר לפשפוש והיא בינתיים תוך כדי שלחה לאבא שלה נשיקות באויר ועשתה לו שלום עם היד. אחר כך נרדמה תוך שניות.
הרגשנו נעים ונוח, התרווחנו על הספה בסלון ו... היא בוכה. עד שהגעתי לחדר השינה היא נרדמה. עד שחזרתי לסלון היא בכתה שוב. וחוזר חלילה. המשמעות של דבר כזה, אנחנו כבר יודעים, היא יתושה. נכנסתי לחדר השינה ולא מצאתי על החיפושעת סימנים לעקיצות חדשות אבל היא היתה עסוקה בגרוד העקיצות הישנות. מרחתי לה אלוורה, היא נרגעה ינקה קצת ונרדמה. הלכנו לישון, בערך שעה אחרי שנרדמתי היא מתעוררת בצרחות, עושה פיפי בסיר, נרדמת. גם אני. חצי שעה מאוחר יותר היא שוב מעירה אותי ביבבות, לוקחת ציצי ונרדמת שוב. שעה מאוחר יותר שוב תוך כדי הנקה אני שומעת זמזום. מעירה את האיש היקר "קום יש יתושה!" הוא קם עם הכרית ביד, מחפשים את המוצצת. עם אור קטן אני רואה כמה עקיצות חדשות על הטוסיק מרצפן, גם על הגב של אבא אישון יש שתיים ואפילו אותי תפסה המורעבת, הערכה מהירה-בטח יש יותר מאחר. מזהים שתיים. אבא אישון צולף את הכרית באחת-נצחון! השניה לא ברור, אין גופה... מחכים עוד קצת לראות אם תצוץ שוב. שקט מוחלט שורר מלבד רחש נחירותיה הרכות של החיפושעת. חוזרים לישון.
שעה מאוחר יותר שוב אני מרגישה יתושה מזמזמת לי על המצח באדיבות יללותיה האומללות של הילדה העקוצה שלי. שוב צולפים בשתי יתושות. אין סימן לעוד.
חמש בבוקר, חיפושעת עומדת במיטה, היתושות מציקות לה ונמאס לה כבר להתלונן. ניגשת למתג של האור ומדליקה את האור הגדול בחדר השינה, אנחנו חוזים בשתי יתושות שמנות במיוחד, הן מתחמקות מכל הנסיונות של אבא אישון לצלוף בהן. אני מזהה תנועה אוירית באיזור שלי, מצביעה, חיפושעת מצביעה אחרי, אין לה מושג על מה אבל שיהיה, היתושה פשוט עפה לה ישר לתוך כף ידי המושטת וכל מה שנשאר לי לעשות זה לסגור עליה את האצבעות. הללויה! תפסתי את המוצצת! יש עוד אחת ממש ממש שמנה שמסתובבת שם למעלה, אני רואה אותה עפה, גם היא באותו המסלול "בוא אלי פרפר נחמד, שב אצלי על כף היד..." סטלח! נמעכה גם היתושה השניה.
שש יתושות סה"כ. אחרי זה הדלקנו סוף סוף את המבער עם שמן הסירטונלה. הבעיה עכשיו היתה - חיפושעת היפראקטיבית שחושבת שעושים מלחמת כריות.
לא יודעת מי מאיתנו נרדמה קודם. התעוררנו בשבע וחצי בבוקר אחרי כמה שעות של שינה שקטה.
הודעה לכל היתושות באשר הן אמנם אני מאוד מאוד בכבדת וברור לי שליתושות יש מקום בקוסמוס, בשרשרת המזון ובטבע, בעיקר לכאלה מורעבות שברור שזמן ההתלה שלהן קרב. אין מקום ליתושות בחדר השינה שלנו! שיעופו להן למקום אחר! אין בחדר השינה שלנו שום שרשרת מזון, אפילו העכבישים רועדי הרגליים לא מוכנים לגור שם שלא נדבר על שממיות שקופות בטן. אין לכן מה לחפש אצלנו! ותניחו לחיפושעת! אין לכן בושה?! כבר 15 חודשים שאני מתאפקת לא לנגוס בטוסיק המרצפן שלה ואתן באות ובלי לשאול בכלל תופסות לה חתיכות ענקיות כאלה! לכו תמצאו לכן קורבן אחר, למשל השכן המשוגע שלנו יכול להיות פתרון מצויין. תודה.
בתקופה האחרונה עלה נושא חדש אצלינו באוטו (בזמן נסיעות אנחנו נוהגים לעשות שיחות "עומק" ולדוש בנושאים רציניים ודמיוניים כאחד, זמן מעולה, עוזר מצויין להחזיק נהג ערני), האיש היקר התחיל לחשוב על יציאה מהשגרה המוכרת לנו אבל באופן קבוע, זאת אומרת לעבור לגור בחווה חקלאית, לעבוד את האדמה ולא את הלורד משכנתא. אחת האופציות שעלו במהלך דישה חסרת הגבולות הזו היתה למצוא איזו חוות בודדים. האיש אמר שלא היתה לו בעיה לעבור לגור בנגב. אני גדלתי בנגב. כשאני חושבת על המדבר אני חושבת על שעות אחר הצהריים, שעות בין הערביים. שעות ריקות. יש משהו בהפקט של התאורה הזו, הכחולה שמרחיק כל עצם ממשנהו. במדבר גם ככה יש מרווח עצום בין עצמים ואז בשעות האלו הכל נראה ריק יותר. אצלי זה מתקשר מידית לתחושה של בדידות. שנאתי את השעות האלו בילדותי, השעות האלו שהיום הופך ללילה, שעות של פרידה, שעות של לבד. בתור ילדה גם לא אהבתי את החושך כך שזו כבר היתה סיבה טובה לשנוא את השעות שמובילות לשם. בשנה שבה גרתי במצפה רמון ניסיתי בכל כוחי למצוא לעצמי מוצא לשעות הללו. גם ככה התקופה הזו היתה מאוד קשה ובודדה. אני קוראת לזה שעות כשבעצם מדובר בחצי שעה לכל היותר אבל איכשהו יחד עם המרחקים הגדולים בין העצמים גודלים גם המרווחים בין דקה לדקה. תמיד מתנגן לי בראש השיר ההוא של גידי גוב, אם אני לא טועה, ששמעתי בילדותי ומדבר בדיוק על השעה הזו ביום (או בכלל על השעה המקבילה לה בין הלילה ליום?) "שטח ההפקר".
במקום שאנחנו גרים היום, רחוק מהמדבר, אני מאוד אוהבת את השעות הללו. כשיש לי את הרגע זמן אני אוהבת לשבת במרפסת ולהסתכל על ההרים הרחוקים, על החצר והבתים שגובלים בשדות ולראות את הכל נצבע בכחול, לאט לאט, הכחול הזה מסמיך ובולע את כל הצמחים והגגות ומתחילים לבצבץ בו ניצוצות זהובים של אורות לילה רחוקים על ההרים. שעה קסומה.
אני יודעת שאפשר ליצור מציאות אחרת, שאם יום אחד אנחנו כן נחליט לפרוש וללכת למדבר אני אמצא דברים טובים למלא בהם את השעה הזו כי היום יש לי כל כך הרבה דברים טובים בידיים, כל כך הרבה שמחה בלב ובנשמה. לכן אמרתי לאיש היקר שלי שאם הוא יחליט יום אחד שהוא רוצה להגשים את החלום אני אלך איתו. בלב שלם מלא אהבה אני אעשה את זה.
חיפושעת אחת חוגגת ללא הפסק את העובדה שהיא כבר לא ילדה של גן. מתעוררת בשבע בבוקר ומיד מבקשת לשחק בבצק... הולכים לברווזים והיא מאכילה אותם מכף ידה ומתפלשת איתם בבוץ. מפגש
באופן_טבעי בפ"ח כל הילדים משחקים על הדשא או במתקנים ורק חיפושעת אחת יושבת לה בתוך הברזיה ומשפריצה מים לכל עבר (כמובן שאחר כך עוד כמה ילדים היו חייבים לנסות). ואמא שלה? אמא שלה חוגגת איתה את טעם החופש האמיתי, את טעם הילדות המאושרת שכמעט ולא היתה לי. רק שלא יגמר לעולם...
אני מאחל לך, לכם, שתגשימו את החלום.
אני זוכר את הפעם הראשונה שנפגשתי עם המדבר. זה היה טיול של מספר ימים ממצדה ועד עין גדי. אני זוכר את ההתרגשות לנוכח המרחב שנפרש בפני, את השינה במדבר מתחת לשמיים, את הקושי הרב לצעוד בסופו של יום ובעיקר את חוסר הרצון לחזור. אני זוכר שהגענו לנחל ערוגות לאחר מספר ימים ופגשנו מטיילים שהאזינו למוסיקה בטייפ. חזרה למציאות. לא רציתי שהטיול יסתיים. כשהגעתי בחזרה לעיר זו הייתה תחושה מוזרה לדרוך שוב על המדרכות. אני זוכר גם את תחושת הסגירות אל מול המבנים הרבים. מאז קיים בי געגוע לשוב למדבר.
בצבא הייתי תקופה ארוכה באיזור מצפה רמון. אהבתי כל כך לצאת לניווטים באיזור מצפה בלילה. לפעמים נסענו גם לאיזור באר שבע. יש לי חוויות בלתי נשכחות מאותם לילות. אני זוכר את המראה של רכבת חוצה את המדבר באישון לילה, את המנוחה על גדות נחל באר שבע, את הבהלה שחשתי יום אחד למראה דמות שהתקרבה לפתע לעברי, את פחוני הבדואים וכלביהם, את אורות העיר ואת לילות הירח המלא ושטוף הכוכבים. אני מתגעגע.
הבוקר חיפושעת פקחה את עיניה בצבע הים בחורף, התישבה במיטה הודיעה לי רשמית שהגיע זמן היקיצה וביקשה לצאת מהחדר. הפעם לא רצתה אפילו לשמוע על בנדיקטוס החתול שגדל כבר בינתיים ולא זקוק לבקבוק אלא אוכל אוכל כמו כל שאר החתולים הגדולים בבית, היא רצתה להאכיל את כל החתולים. לקחה בידה את הספל שאיתו מחלקים את האוכל ודרשה בנהמות (שלב טרום ורבלי שכזה) שאמלה לה אותו. ואני כמובן מבצעת באדיקות. אחרי שמילאה את שלושת קערות המזון ביקשה לתת גם לחתולים בחצר ומשסיימה לתת לחתולים בחצר דרשה להאכיל גם את הכלבות הפעם מכף ידה. אחרי שהכלבות שבעו ונרדמו להן בשמש ביקשה לצאת לגינה, נעצרה ליד כל גוש קקי כלבי וחתולי ודיוחה "קקי!" אחר כך ביקשה להתנדנד בנדנדה ולגלוש במגלשה ולסיום לקחה כף וחפרה לה באדמה ושתלה פירות רקובים של גויאבה כמו ששתלנו לפני כמה ימים את פקעות הפרחים בערוגה. אחרי שעה בערך נזכרה שאפילו לא עשתה עדיין פיפי בוקר בסיר וביקשה להכנס חזרה הביתה.
כל הזמן הזה שמענו את השכנים שלנו מתארגנים לעוד יום בגן, שני ילדים יש שם, האחד בין שנתיים וחצי והגדולה בת ארבע, היא כבר בגן העירוני. הם קמים עוד לפנינו בבוקר והצעקות מתחילות, אמא מזרזת את אבא, אבא מזרז את האחות, הקטן צורח שהוא לא רוצה לעשות קקי בסיר, רק בסביבות שמונה וחצי משתררת דממה-עוד מבצע בוקר הסתיים בשיגור מוצלח של הילדים לגן.
אנחנו בשעה הזו כבר ישבנו לנו על שולחן ארוחת הבוקר בשלווה. אחר כך החיפושעת שוב שיחקה לה קצת בבית, ברחה כשניסיתי להלביש אותה (מתנדבת לנעול רק סנדלים, מה זה מתנדבת? תופסת אותן ומנסה לנעול לבד. עדיין לא נעים לי לקחת אותה לסידורים עירומה. לא יודעת למה. תחתונים וגופיה זה טוב מספיק בשבילי וזו פשרה יפה גם בשבילה מקסימום מכנסיים ארוכים אם קריר טיפה). התנדנדה עוד קצת בערסל והלכנו לנו לבוקר של סידורים עם העגלה שבה היא בכלל עומדת תוך כדי נסיעה...
היא גילתה לי שמשהו לא בסדר עם הכלבה. פתאום היא נתנה לה תשומת לב יתרה, אני הייתי עסוקה וחשבתי לתומי שהכלבה סתם מסתגרת כי קר לה. אבל החיפושעת התעקשה לגשת אליה ולהאכיל אותה מכף ידה וככה ראיתי שהכלבה איבדה את התאבון שלה וממש אוכלת רק מכף ידה של החיפושעת. מאוחר יותר היא רצתה שאקח את הכלבה איתנו לטיול ואז גם גיליתי שהכלבה משלשלת. לא משהו רציני, דלקת במעי כנראה, האנטיביוטיקה גמרה את זה, בטיול הערב לא היה שלשול, התאבון חוזר אבל לא כמו פעם, לאט לאט. החיפושעת מאושרת.
היינו בחנות חיות, חיפושעת אוהבת דגים. היא צעדה לה לבד לאורך שורת האקוריומים ואני הבטתי מרחוק נדהמת, בכל אקוריום שהיא עברה לידו הדגים ממש הסתכלו עליה ונעו לקראתה בלהקה. כשהניחה את ידה על הזכוכית כל הדגים התקרבו לכף היד המשתקפת מהעבר השני.
אני חושבת שאני מגדלת ד"ר דוליטל קטנה.
כשהייתי בת 3 הבאתי הביתה כלב. הייתי קטנה מדי לטפל בו אז האחיות שלי לקחו את הטיפול על עצמן. הכלב הזה היה הכלב המוזנח ביותר שהכרתי באופן אישי, נוציא כלבים של בתי מחסה. היום אני מתביישת באיך שטיפלו בו אבל הייתי קטנה מדי להשפיע (כך זה נראה לי אז. היום אני יודעת שפשוט לא נתנו לי מספיק מקום להשפעה כי הנה-חיפושעת עושה שינויים גדולים והיא עוד יותר קטנה). זוכרת את הלילה בו מת הכלב. זוכרת את הזעקות שלו. הוא היה חולה מאוד ואבי לא הסכים לקחת אותו לוטרינר. כשאני חושבת על כך היום, כואב לי בנשמה. אני חושדת שהוא לא מת מזיקנה או ממחלה, אני חושדת שאבי הרעיל אותו...
לפני שנה נפטרה סאני. היא היתה בת שלוש. את סאני הבאתי מהעבודה שלי כעוזרת וטרינר ביום העבודה הראשון שלי, היא היתה גורה קטנה וחולה והיה חורף ולא רציתי שהיא תהיה לבד במרפאה בסוף השבוע וגם רק אצלי היא לא בכתה. אחר כך היא כבר נשארה כי חיכינו שתחלים כדי לתת לה להיות עם חבורת החצר שלנו. אחר כך היא לא החלימה. נשארה קטנה ורועדת וצמודה לרדיאטור. אחרי חצי שנה עשינו לה בדיקת דם והסתבר שהיא חולת אידס. יש מחלה כזו-אידס חתולים fiv קוראים לזה. הרופא לא נתן לה בכלל סיכוי להגיע לגיל שנה. היא גם התגלתה כחתולה אפילפטית והיו לה התקפים כל יום כמעט, אבל אני הייתי נחושה שאני יכולה לעזור לה להשיג חיים מאושרים כי כל פעם שהיא הסתכלה בי העיניים שלה היו כל כך חיות, כל כך בורקות ואמרו דבר אחד "אני לא ויתרתי!". סאני ישנה איתי במיטה צמודה לראש. בלילות הייתי מקשיבה לנשימה שלה כדי לודא שהיא לא מתה. לפעמים כיוויתי דווקא שתמות בשנתה כי היה לי ברור שזו תהיה הדרך היחידה שלה לצאת מזה בשלווה.
היא לא אכלה הרבה, היתה רזה, עור ועצמות. האכלתי אותה מכף ידי.
אחרי שהיינו בטוחים שההתקפים שלה הם אפילטיים היא התחילה לקבל תרופות מיוחדות שהיו אמורות להפסיק את ההתקפים ורק אחרי שכמעט התיאשנו זה באמת קרה והיא התחילה לחיות. פתאום היו לה חיים של חתולה. היא אהבה לשחק בעכברים. ורצה בבית. לא האמנו בכלל שזו היא. באותה תקופה עברנו לבית הנוכחי שלנו והיתה לנו תחושה שגם זה הועיל.
סאני אימצה גור חתולים והיניקה אותו. לא היה לה חלב לתת לו אבל לו זה לא שינה, הוא נהנה לינוק לה את הפרווה בבטן וככה הוא הרגיש בטוח ואהוב. היא לא נתנה לנו להקרב אליו, הוא היה שלה. היום הוא חתול גדול ומקסים. לקראת סוף ההריון המצב של סאני התדרדר חזרה. פחדתי שיש קשר בין הנשמה שעומדת להולד לנשמה של סאני, פחדתי שבזמן הלידה סאני תמות. מיד לאחר הלידה ביקשתי לדעת אם החתולה בסדר. היא חיכתה עוד קצת. בחודשים האחרונים שלה בקושי הייתי שם בשבילה. השתדלתי אבל זה כבר לא היה כמו פעם. היא חזרה להתקפים והגדלנו את המינון של התרופות ככה שהיא ישנה רוב הזמן. בהתחלה שהחיפושעת היתה בוכה וסאני היתה ערה היא היתה מגיעה אלי עם במט כזה בעיניים של "תני לי, אני יודעת מה היא צריכה!" אבל היתה כל כך לא מאופסת שפחדתי לתת לה להתקרב לחיפושעת כי טעות אחת של שיווי משקל היה עלול לעלות בעין... היא היתה עצובה שאני לא נותנת לה להתקרב אבל אני מאמינה שהיא הבינה, ככה גם היא היתה עם הגור שאימצה.
בסוף הכליות שלה הפסיקו לעבוד ולקחנו אותה לוטרינר להרדמה, יכול להיות שיכולנו למשוך אותה עוד אבל העיניים שלה כבר אמרו "די, אני עיפה, הייתי מאושרת ועכשיו אני רוצה לנוח" זה היה ממש בתאריך הזה. שבת בערב. נסענו כל המשפחה.
חיבקתי אותה בנשימות האחרונות שלה. התנצלתי ונפרדתי.
קברנו את סאני בגינה. על הקבר שתלנו גרניום ועכשיו יש שם גם פקעות שמתחילות להניץ.
אני יודעת שסאני שומרת על חיפושעת מלמעלה. פשוט יודעת את זה.
גרמת לי לבכות....הרגשות מעורבים.
נכנסתי לדף
מה_היה_קורה_אם_הייתי_נשארת_בבית והתחלתי להרהר, די אבדתי בהרהורים. היא מספרת שם זיכרונות מתקופת בית הספר ויחד איתה ניזרקתי גם אני לאותן שנים שאני לא יכולה להסתכל אחורה ביותר מדי געגועים. יש שם גם את הזיכרון ההוא מהחווה החקלאית. כן, עוד דרך דבילית לנסות ללמד ילדים עירוניים איך גודל גזר.
הפחד שלי מאנשים התחיל הרבה יותר מוקדם בחיים שלי אבל זה לא הזיכרון שבוער לי עכשיו לספר. הזיכרון שכואב לי הכי כרגע הוא הזיכרון בדיוק משם, מהחווה החקלאית.
הייתי בת 11, זה היה באמצע השנה הראשונה שלי בחטיבת הביניים, כיתה ז'. ביסודי היה זוועה אבל בחטיבה היה גהנום. שנאתי את בית הספר, את הכיתה שלי, לא היה לי אף אחד לדבר איתו בכיתה. שמו אותי בכיתה שכולה מבית ספר אחר בלי אף אחד מוכר וכולם נראו לי ענקיים ומאיימים. הבנים בכיתה היו הכי גרועים. כל הזמן מקללים. שולחים ידיים. מציקים. אני הייתי פיצית. קטנה כמו ילדה בכיתה ד' והיו בכיתה בנות גדולות ומפותחות אבל דווקא אלי הם נטפלו, לא יודעת למה. כל הזמן אמרו לי מילים גסות, אמרו שאני זונה, אלוהים, אפילו לא ממש הבנתי את המשמעות של המילה הזו! בהפסקות עשיתי כמיטב יכולתי להעלם מהשטח כי אחרת הם היו נטפלים. אני זוכרת את השמות שלהם, תומר, יניב, אייל, אריק, תומר היה גבוה מאוד ונחשב לחתיך בעיני הבנות, הוא גם היה אמור להיות אינטיליגנט השאר היו סתם ערסים קטנים שעשו כל מה שתומר אמר.
לחווה החקלאית השתדלתי לא להגיע, או שהייתי מתחבאת מאחורי הקיוסק עד שהאוטובוס נסע או שהייתי הולכת לשיעורי מקהלה, לשיר לא ממש ידעתי וגם לא ממש אהבתי אבל זה התנגש יופי וככה יכולתי להתחמק מהם עוד. באותו היום לא היה שום חג באופק ולכן לא היו חזרות למקהלה וגם המחכנת עמדה בכניסה לאוטובוס עם רשימת השמות ולא יכולתי להתחמק מהחווה. בלית ברירה נסעתי.
שיעורי החווה התחלקו לעיוני ומעשי, בעיוני למדנו איך עושים ניסויים בגידולים עם קבוצות בקרה ובדרך כלל כלום ובמעשי ניכשנו עשבים מערוגות הגזר (לא זוכרת יותר מזה מה עשינו שם כי לא ממש טרחתי להיות שם כאמור). אותו יום התחלנו בשיעור עיוני בכיתה. אני ישבתי בסוף הכיתה עם עוד תלמידה אחת ידידה שהיתה לי, יפית. מולנו ישבו תומר ואריק. המורה נתנה לנו או תרגיל כיתה או מבחן, אני לא זוכרת מה בדיוק והיא עצמה יצאה מהכיתה וכשהיתה בכיתה ישבה לה בפינה ליד הדלת והיתה עסוקה בניירת כלשהי. ברור היה שללמד זה הדבר האחרון שמעניין אותה. תומר הסתובב אלי והתחיל לסמן לי בידיים מה שהסתבר לי בגיל מאוחר יותר כאותה תנועה מהסרט "שבט דוב המערות" שהשתמשו שם לפני שהגבר ביצע את זממו בדריל האנה המסכנה. החברים שלו, אריק, אייל יניב ובטח היו עוד אבל אני לא זוכרת את הפרצופים האחרים סביבי, כולם התחילו להתקרב ולחנוק סביבי מעגל. הם כולם היו מסריחים כל כך. ריח זיעה. דחקו אותי לפינה של הכיתה. הידיים שלהם נוגעות בי. הפנים המכוערות שלהם צוחקות. ואני קטנה... כולם שם ואף אחד מהכיתה לא עוצר לא מנסה לעזור.
אני לא יודעת איך נחלצתי משם. זוכרת שרצתי לשולחן של המורה, היא היתה שם כל הזמן הזה! זוכרת את עצמי בוכה ונופלת על הברכיים. זוכרת את המשפט שלה "מה את בוכה? מפונקת!" המשפט הזה צורב לי את האוזניים גם עכשיו. איפה היית מורתי היקרה? בכיתה שלך היה עכשיו נסיון לאונס או שנעדן את זה למגה הטרדה מינית ואיפה את היית?
אני לא יודעת איך ומה עשיתי אחר כך לא יודעת איך סיימתי את השנה ההיא בבית הספר ההוא, שנה אחר כך עזבתי לפנימיה וכששם לא הייתי פנויה רגשית ללימודים החזירו אותי הביתה וכבר נכנסתי לתיכון עם תלמידים אחרים. עשיתי עבודה מעולה של הדחקה. אני זוכרת שיום אחד אי שם בכיתה י' מצאתי את היומן שלי מהשנה ההיא, אפילו לא זכרתי שכתבתי אחד כזה, זוכרת איך נדהמתי לגלות את הסיפור הזה בפנים, זוכרת את הזיכרון מכה בי בכל הכוח ואת עצמי שוכבת על המזרון שלי בלילה וחושבת על התאבדות... זה סיפור לזיכרון אחר.
יום אחד, כשכבר הייתי בעצמי מורה. פגשתי באותה מורה לחקלאות. בדיוק היתה לי כיתה עם אנרגיות מגעילות כאלה שהזכירה לי כל הזמן להיות עם האצבע על הדופק. הזהרתי את כל סגל המורים על ההשפלות הגובלות בהטרדות מיניות בכיתה הזו, גם זה לא ממש רלוונטי לזיכרון הזה שלי... בקיצור, פגשתי אותה ומיד התחילו לרעוד לי הרגליים. במשך כמה ימים סחבתי את ההתעוררות של הסיפור הזה בבטן שלי ואז פשוט החלטתי לשאול אותה אם היא זוכרת משהו. היא כמובן לא זכרה כלום. היא גם הדהמה לדעת שדבר כזה התרחש אצלה בכיתה והתנצלה ואמרה שזו היתה השנה הראשונה שלה בהוראה ושהיא לא ידעה כלום על כלום.
הרבה פעמים במהלך החיים שלי חשבתי שמגיע לאותם בנים למות. הם הרגו לי חלק מאוד משמעותי בנשמה. אבל אותה מורה... היא, היא היתה אמורה לשמור עלי, להגן עלי, להיות "המבוגר האחראי" והיא נכשלה במשימה שלה. הפשע שלה הוא בלתי נסלח מבחינתי. אבל בשלב ההוא כבר הייתי אמורה לדעת לא לצפות לשום דבר טוב מנציג מערכת החינוך כפי שאני הכרתי אותה.
אני קוראת
את כותבת יפה כל כך ובפתיחות
הדבר הנורא ביותר הוא שרוב הסיכויים שהבנים גם לא יזכרו כלום..בדיוק כמו המורה.....ואת עם הצלקת for life time.
ל מ ה ?
וזהו ???? לא ממשיכים לשתף???
כל יום אני אומרת לעצמי שאני צריכה לכתוב משהו בבלוג וכל יום אני בקושי מספיקה להגיע לזה. ימים ארוכים עוברים עלינו פה שבסופם אני לא ממש מצליחה להביא את עצמי לשבת מול המסך המרצד.
המשך יבוא...
הנה אני כותבת משהו...
בשבועות האחרונים טיולי שקיעה לשדות הפכו סוג של שגרה. אמנם חסמו לנו את השדה האהוב (מגדלים שם עכשיו מרבדשא) ואנחנו נאלצות לרעות בשדות זרים או להסתפק בשדה שקרוב מאוד לכביש הראשי, אבל הכייף הוא אדיר. בשעות טרום השקיעה אנחנו זוכות לראות את להקות הקורמורנים ששבות לשטח הקינון שלהם בשמורת נחל חדרה (אם יוצאים מספיק מוקדם בבוקר לחצר רואים אותן יוצאות לכיוון בריכות הדגים חיפושעת כבר יודעת לזהות ומצביעה לי בהתרגשות על הלהק היפיפה בשמים.
היום בגלל שאפילו אני התמלאתי חששות בגלל סיפורי אנסים נמלטים (כן, כן, אני כבר לא גיבורה כזו גדולה) החלטתי לעשות את הטיול בשעות הבוקר המאוחרות והפעם הלכנו לנו לכיוון הפרדסים ופסי הרכבת במטרה לקטוף זר יפה של עלי חלמית. מדהים איך הם לומדים כל כך מהר, היא החליטה לנסות ולעזור לי לקטוף. הבעיה היתה שסביב כל חלמית צומחים סרפדים בשפע. אפילו אני נצרבתי. הקטנה ישר שלחה את ידה לסרפד וקטפה. מיד זרקה את העלה סימנה עם הראש תנועת שלילה ועברה לצמח הבא. בסוף היא זיהתה את החובזה וקטפה כמה עלים בעצמה. היא מאוד אוהבת לעזור וממש מתגאה בעצמה כשאני מציינת בפניה שהיא עזרה מצויינת.
בדרך ראינו רכבות רבות והיא ממש שמחה לראות שכל פעם הרכבת היא אחרת. את הצליל היא כבר הצליחה לזהות וידע לחכות למראה שהפתיע כל פעם מחדש.
התחלנו לעבוד על ערוגת הירק שלנו. לקח לי הרבה זמן לאבד את השטח הנוסף מחשש לעבוד בגינה יחד עם החיפושעת. הסתבר לי שאפילו שהיא תמיד נצמדת אלי בגינה, אם אני עסוקה בדבר מה אחר (עודרת? זורעת? משקה?) היא או שצופה בי בשמחה או שפונה לעיסוקיה. אחר כך אני רואה אותה מנסה לבצע את הפעולות אותן אני ביצעתי בעצמה. מי שהכי סבלו מהעניין הן הכלבות שנאלצו לוותר על אחוזים מארוחת הבוקר שלהן לטובת המרק שהיא הכינה בקערות המים שלהן. אני מאוד מקווה שלמרות האיחור האופנתי שלי בזריעה עדיין יצליחו לנו גידולי החורף, נו, הרי החורף עדיין לא ממש הגיע...
הימים שלנו חולפים להם בנעימים. כבר לא זוכרת את הימים שבהם החיפושעת היתה הולכת לגן. כל המניירות שהיא רכשה לה שם נעלמו כליל והיא כבר לא משליכה את עצמה לרצפה בצרחות בכל פעם שהיא רוצה דבר מה אלא ממש מבקשת אם זה בהצבעה או בגרירה שלנו למקום או ממש אומרת. לא יכולה לחשוב אחרת. ברור שהמקום הכי טוב לה הוא בבית.
המצחיק הוא שאנשים שלא יודעים שהיא לא הולכת לגן (אבא שלי ששוכח כל הזמן למשל) מציינים תמיד את ה"מפותחות" שלה ואז שואלים "לאיזה גן היא הולכת?" כי הרי ברור שגן "מפתח" ילדים. לא?
הגעתי לבלוג שלך לגמרי במקרה, חשבתי שמשהי חדשה מנסה לפתוח דף ולא מצליחה ובאתי לראות אם אפשר לעזור והנה- את.
כל כך נהניתי לקרוא וגם עוררת אותי להרבה מחשבה. אני אהיה שם כשתמשיכי לכתוב. תודה על השיתוף.
זה מתאים מאוד לדף
סיפורים_קוסמיים אבל זה יכתב פה בכל זאת...
אתמול נסענו החיפושעת ואני לגן החיות בחיפה. מאוד נהננו ועל כך בהמשך. בדרך חזרה הסתבר לי שאני לא זוכרת איפה יש תחנת אוטובוס ממרכז הכרמל לחוף הכרמל, פעם ידעתי אבל אתמול לא, זה נמחק לי לחלוטין מהזיכרון, בלק... איך שלא יהיה מצאתי תחנה של קו 22 שלוקח לבת גלים, עלינו על האוטובוס כשהחיפושעת ישנה על גבי שנת ישרים. יחד איתנו עלה בחור צעיר לבוש טרנינג שחור. האוטובוס היה די ריק אבל הוא התעקש להתישב דווקא לידי במושב הכי צר באוטובוס (ואני עם חיפושעת ארך רגליים ישנה על גבי ותרמיל עם ארוחת פיקניק אכולה למחצה, שלושה זוגות מכנסיים-
בלי_חיתולים?-ומעיל סגול) צפוף. לא רק שצפוף הוא גם התחיל להציק את ההצקות של הפולניות הזקנות: "זה לא מסוכן ככה?" "כמה זמן היא כבר שם?" "היא נושמת?" "בת כמה היא?". וזה תוך כדי שהוא מציק לנהג ולכל הסביבה בשאלה שחוזרת על עצמה "האוטובוס הזה מגיע לרכבת? אני צריך ליסוע לת"א!" ואני ראיתי איך אני נתקעת עם הנודניק הזה כבן לויה עד בנימינה... ואז האוטובוס עצר בתחנה של חיפה מרכז מיד זינקתי עם החיפושית שהתעוררה מהנודניק בינתיים וירדנו מהאוטובוס.
נכנסנו לתחנת הרכבת וניגשתי למודיעין לברר מתי יש לנו רכבת הסתבר שבדיוק עוד עשר דקות (בכלל לא ידעתי מה הלוח זמנים או מה השעה לצורך העניין) מכיוון שהיה לי כרטיס הלוך ושוב ניגשתי לקנות כרטיס למקום שמור, הכי נוח לטייל עם חיפושעות ברכבת כשהקרון לא מלא חיילים וקיטבקים במעבר ככה חיפושעת יכולה לרוץ מצד לצד ואני יכולה לרוץ בקלות אחריה, בעודי מסתבכת עם המכונה של האוטומט ניגש אלינו גבר מבוגר עם זקן אפור ומסדר את כל הבלגאן במכונה, אני לא יודעת מה הוא עשה אפילו זה היה ממש מקצועני והופ-היה לי כרטיס ביד. נכנסתי לרציף. נעמדתי ברחבה כשהחיפושעת יונקת בתוך המנשא ואז הוא ניגש אלינו אחרי כמה דקות שאנחנו נהנות מהשמש ומציע לנו לעבור לספסלים הרחוקים כי הם ממש יוצאים ליד הדלת של הקרון שמורים. עברנו לשם-הוא התלווה אלינו. כשהגענו הוא הציג לפנינו את שני הספסלים אחד היה בשמש והשני בצל-התישבתי בשמש.
אחרי כמה דקות שבהן הוא סיפר לי על מסעות ילדים ברכבת בחופש הגדול הוא פונה אלי "יש לי משהו על הגב... את יכולה להוריד לי?" אני מסתכלת והנה יש לו תוכון כחול על הכתף (לא ראיתי אותו קודם) אני שולחת יד להוריד והתוכון קופץ לי על האצבע ועובר לשבת על הכתף שלי. שאלתי אותו אם הוא שלו הוא אמר שהוא לא ראה אותו מעולם לפני כן, החיפושעת בינתיים כמעט התעלפה מההתרגשות. הוא שאל אם יש לי גרב בתיק, אמרתי שלא אבל יש לי מכנסיים, הוא אמר שמכנסיים זה מעולה כי ככה אפשר לעטוף את התוכי שלא יפחד בנסיעה ולא יפגעו לו הכנפיים, ואני עד לאותו הרגע הייתי בטוחה שזה תוכי שלו ושהוא חוזר אליו, ממש לא חשבתי לקחת אותו איתנו אני לא אוהבת לראות חיות בכלובים קטנים והכי קשה לי עם תוכים. אחר כך הוא ביקש ממני לא לתת לתוכי לשבת לי על הראש וגם לא על הראש של החיפושעת כששאלתי למה הוא ציין שבשפת התוכים זה אומר בעלות. כשאמרתי לו שהוא מבין הרבה בתוכים הוא אמר שהוא לא מבין בתוכים הוא מבין
בשינויים.
הרכבת שלנו הגיעה בינתיים חשבתי שגם הוא יעלה לרכבת אבל הוא נופף לנו לשלום והלך.
עכשיו יש לנו תוכי ידידותי להפליא שמנקר פרורי שיבולת שועל ונבט חיטה מהשפתיים של הבת שלי ואילו היא קראה לו בשם המקסים תיקה.
עוד מנפלאות יום האתמול:
אז כאמור היינו בגן החיות. החיפושעת ידועה הרי כחובבת כל חי. כשנכנסנו בהתחלה לכלוב של העופות מים היא לא ידעה את נפשה מרוב אושר. רצה מציפור לציפור נשכבה על הגשר כדי להסתכל בעצים מלמטה. התוכחה עם הפלמינגו, צחקה עם הברווזים. אושר גדול. עם הלמורים היא אכלה את הכריך שלה (בדיוק גם הם קיבלו לחם לארוחת הבוקר) ועם הקוף כרסמה מלפפון (כן, גם קופים אוכלים מלפפון לפיקניק מסתבר). כבר שבוע שהיא מתאמנת באדיקות על שאגת הנמר ומאוד התרגשה לצפות בחתול הענקי הזה שבאופן מוזר צעד מצד לצד של זוגגיות הצפיה ברגע שראה אותנו, חשבתי שאולי הוא רעב, הוא נרגע ברגע שהלכנו ממנו. אחר כך הגענו לכלוב של האריות. שלושה אריות, חתולי ענק זהובים שוכבים להם בשמש, לא רואים אף אחד ממטר, הרגליים לשמים, הבטן מקבלת אמבטית שמש. לפנינו מול החלון הענק עמדו זה מכבר אמא עם ילדון קטן אולי בן שנתיים וחצי, עומדים ונוקשים על הזכוכית מקווים לקבל איזה קריצת עין עצלה מאיזה לביאה-כלום בני המלוכה בסיאסטה. התישבתי על הספסל ממול ואילו החיפושעת ישבה קרוב יותר לזגוגית על הרצפה ואכלה ביצה קשה. פתאום הלביאה הרימה את הראש והסתכלה ישירות על החיפושעת התחילה לרוץ וזינקה לכיוונה כרוצה לטרוף אותה אבל נתקלה בזגוגית. בינתיים הגיעו עוד כמה הורים עם ילדים קטנטנים אבל הלביאה מסתכלת אך ורק על החיפושעת עין לעין והחיפושעת מבסוטה מתגלגלת מצחוק, איך החתול הגדול הזה מסתכל עליה ומשחק איתה, היא הולכת לצד אחד של הזגוגית הלביאה אחריה...
כשסיפרתי לאבא בערב ואמרתי שהלביאה גם כן הבינה שהחיפושעת טעימה (נו, אנחנו מתאפקים יפה כבר שנה וארבע החודשים לא לאכול את גוש המתיקות הזה) הוא אמר שהלביאה בכלל לא רצתה לאכול אותה היא פשוט התבלבלה כי היא לא רגילה שמדברים איתה ושהחיפושעת פשוט שלחה לה מסרים כי היא יש לה תקשורת על חושית עם בעלי חיים (האמת היא שכל היום החיות באו אליה אבל יחסתי לזה את העובדה שהם בטח רגילים שאנשים באים ועושים לכבודם הצגות לתשומת לב ואולי איזה ממתק אסור). אולי כן, ואולי לא...
סיפור מדהים
השינוי שעשיתם מבורך
הבעת משאלה לאחר שזה קרה ?
איזה יופי של בלוג,
רק בשביל זה היה שווה לחזור לבאופן
רק בשביל זה היה שווה לחזור לבאופן
כמה נעים לשמוע את זה בעיקר עכשיו כשנראה שפחות ופחות כותבים פה בכלל... תודה.
טיקה ברח.
חזרנו ממפגש בפרדס חנה ובמקום ליפול לישון החיפושעת החליטה להשתולל בחדר השינה, הזמנתי אותה לצאת והוא החליט לקבל את ההזמנה אבל אז קפצו פתאום כל החתולים הישנים והפחידו אותו והוא עף ישר החוצה. אחרי חיפושים גיליתי אותו על ענף הברוש בבית הכנסת הקרוב. אני שומעת אותו מלהג שם. הוא לא רוצה לחזור כרגע. זו בחירה שלו. מקווה שלא יאכלו אותו. ושהוא לא יפחד לחזור אם יהיה זקוק לנו.
מה שמדהים בכל הסיפור של בריחתו של טיקה היה שקודם כל מיד לאחר שהוא נעלם ומיצינו את הקריאות הנואשות להחזרתו בחצר הקטנה נרדמה כאילו כלום. חששתי שכשתתעורר ותדרוש לשחק איתו תתאכזב שהוא לא נמצא אבל היא מבחינתה ממש סגרה מעגל והשלימה מידית עם חוסר המצאותו בחדר. אפילו לא חיפשה אותו כשישבה על הסיר מיד אחרי התעוררותה.
אבא חזר מהעבודה מאוד מאוחר והקטנה לא רצתה ללכת לישון. אופן חריג נשאה ערה עד 11 בלילה כשבדרך כלל נרדמת בשמונה וחצי גג תישע. כשאבא הגיע היא חיכתה לו ערה וסיפרה לו בשפה שלה על מה שקרה לתוכי, זה היה מדהים אבל הצלחתי להבין הכל משפת הסימנים והמילים הבודדות שהיא כבר יודעת להגיד. היא הצביעה למעלה ואמרה "טיקה" ואז את שם החתול-אחד מהארבעה שזינקו, ואז סימנה שוב למעלה וסיכמה את הכל ב"ביי" החלטי וזהו, לא דיברה על כך יותר.
אני עדיין שומעת אותו על הברוש שמעל השער ובבוקר כשיצאנו הסתכלתי למעלה והושטטי לו אצבע וקראתי לו בקריאה הרגילה שלי, זו שהוא תמיד עף אלי אחריה אבל הוא לא בא ואילו הקטנה התגלגלה מצחוק.
מעניין מה הוא מסמל, התוכי הזה. מה הוא הביא איתו. מה הוא נתן לחיפושעת. מה הוא נתן לי... רק ברגע הנכון התשובה תגיע. אני יודעת.
הקטנה היתה חולה. חטפה את הוירוס הנוראי הזה של ההקאות והשלשולים. הכל היה בסדר, היא נראתה קצת עיפה, הלכה לישון צהריים. כשהתעוררה התישבה לאכול ספגטי, אחרי ביס אחד הודיע שהיא לא רוצה יותר, טיפסה על משענת היד של הספה והתחילה לדהור תוך חיקוי פרסות סוסים ואז פתאום השתעלה, הקיאה ותוך שניה וחצי כאילו מישהו הוציא לה את הבטריות, היא התרוקנה מאנרגיות לחלוטין. הראש שמוט. הרגליים רועדות בנסיון לעמוד. העיניים נעצמות והחיוך הזה, החיוך הנצחי שלה, נעלם. שקט. החיפושעת חולה. שוכבת על אמא ולא עושה כלום מלבד לישון, להתעורר להקיא וליבב חלושות. האמת היא שהיא היתה ממש גיבורה. היה אפשר ממש לראות איך היא נותנת לגוף להלחם ולא מפריעה לו לעשות את העבודה שלו, בניגוד לנו המבוגרים. ראיתי איך היא מקשיבה לגוף שלה קשב רב. אחרי כל הקאה היא ביקשה מים ושתתה יפה מאוד. היא גם ינקה היטב וככה שמרה על איזון נוזלים ולא התיבשה כלל בכל ששת ימי מחלתה.
זה היה ממש קשה לראות את גוש האנרגיה הזה מוטל כמעט חסר חיים עם לחיים חיוורות וכחושות אבל אני ידעתי שבפנים היא נלחמת היטב ושאין מה לדאוג לה.
ככה חלפו שישה ימי מחלה איומים ובסוף היום השישי התאבון נפתח. שלושה ימים ושלושה לילות שהיא אכלה, כל הזמן אכלה. אמנם בחרה היטב את המזונות שנכנסים לבטנה, אבל לא הפסיקה ללעוס. בעצם ללעוס הפסיקה בכדי לינוק ולינוק הפסיקה בכדי ללעוס. בלילות ישנה צמודה לשד ולא הניחה לו לרגע. תוך יומיים וחצי חזרו הלחיים לקדמותם כולל הצבע.
ולנו נשאר רק להסתכל בה משתוממים, איך היא יודעת את כל זה? כל הדברים האלה שאנחנו צריכים לעבוד קשה כדי ללמוד אותם אצלה פשוט מגיעים
באופן_טבעי . מתי איפה ולמה אנחנו מתקלקלים?
סוף סוף מצאתי לי מקום לעשות בו יוגה. זה מרגיש כל כך טוב לחזור לזה. מרגיש כמו צעד אחד אחורה.
הפעם החלטתי שאני כותבת גם על ההריון ההוא. על הנשמה המאוכזבת.
כשהייתי בת 24 וגרתי במדבר נכנסתי להריון. רגשתי שאני בהריון עוד לפני הבחילות. עוד לפני האיחור. ידעתי בודאות שזה כך ולכן כשעשיתי את הבדיקה למחרת תאריך הוסת המבוששת לא הופתעתי כלל. גם כשהרופא טען שאי אפשר לראות כלום עדיין באולטראסאונד היה לי ברור שיש שם תינוק. גם היה לי ברור שזה לא הזמן שלו להולד. לגבי זהות האב לא הייתי לחלוטין סגורה (איכשהו אף על פי שהחלטתי על שנה של התנזרות מצאתי את עצמי מסתבכת בשלוש פרשיות בודדות אבל בו זמנית) מה שהיה לי ברור זה שאף אחד מהם לא מתאים לי כדמות אב לילד שלי. היה לי ברור שאין לי כל רצון לגדל ילד לבד ועוד בגיל כזה. הרגשתי בעצמי תינוקת וידעתי שאם אבחר לגדל את הילד הזה אני תמיד אחיה את התהיה "מה היה קורא אילו" ובנוסף לא הרגשתי שמבחינת היכולות שלי היה לי מה להציע לילד, לא היה לי מקום להכיל אף אחד אחר ובקושי את עצמי, הייתי ריקה.
הייתי לבד בועדה להפסקת הריונות. שילמתי את הסכום ה"סמלי" במקום לשלם את חשבון הטלפון שלי (שהיה מוטרף בגלל אחד המסובכים שלי שנהג להתקשר לחו"ל בשעות שבהן עבדתי ולא הייתי בבית) שנותק זמנית. נסעתי את הסיבובים המטורפים באוטובוס לבאר שבע וחזרה עם בחילות איומות.
הייתי לבד בתור לגרידה.
אף אחד לא חיכה לי בחוץ.
הקשבתי לדיסק האוסף של הג'פרסון אייר פליין בדיסק-מן בהמתנה "יש לי את ה'לשבת, לא לבכות,הו לורד, אני הולך למות', בלוז...", תכף מרדימים אותי... יכולתי לספר לאחד מהאבות הפוטנציאלים אבל לא רציתי כל חלק מהם איתי, לא רציתי להרגיש אשמה כלפיהם. הרגשתי שזה עניין ביני לבין העובר ושהוא מבחינתו כבר הבין שזה לא הזמן שלו ושזמנו יגיע. ככה הסברתי לו בכל אופן, כל ערב ליטפתי את הבטן השטוחה שלי והסברתי לעוברון שבפנים שיותר טוב ככה. שאנחנו ניפגש שוב כשהזמן יתאים.
נכנסתי לחדר הניתוח אחת לפני האחרונה, לפני היו עוד 5 נשים, הם התחילו מהמבוגרת ביותר שהיתה כבר אמא לשני ילדים ולא היה להם כסף לעוד תינוק ובכלל הם היו בשלבי גרושים-ככה לפחות סיפרה כל הזמן. אחרי היתה עוד אחת צעירה, חיילת, שהחבר שלה חיכה לה בחוץ.
נכנסתי צועדת קפואה מקור עם כאב ראש חד מחוסר בשתיה, אחרי הכל הייתי בצום כל היום וישבתי במחלקה מהבוקר, עכשיו כבר היה לילה.
הרופא ביקש ממני לשבת על הכסא הזה, כשטיפסתי עוד הספקתי לראות ששם בין הרגליים שלי יש דלי עם שקית ירוקה שכבר יש בו את שאריון הגרידות של כל הנשים שהיו שם לפני. חמישה עוברים מתים. הם אפילו לא חשבו להחליף שקית אחרי כל מטופלת. אמרתי למרדים שאני מפחדת מההרדמה והוא אמר שהכל בסדר וחייך אלי חיוך טוב. ואז נרדמתי שניה אחרי המחשבה הזו של "נראה לי שבחיים אני לא ארדם..." התעוררתי עם בחילה איומה אבל בלי כאב ראש. האחות סידרה לי את האינפוזיה ודחקה בי להתעורר מהר כי המשמרת צריכה להנעל. במיטה לידי התעוררה גם כן החיילת.
האחות שאלה אותי אם להודיע למישהו בחוץ ואמרתי שאני לבד. היא דאגה איך אני אנהג אחרי ההרדמה ונזפה בי על חוסר האחריות של להכנס להריון לא רצוי בגילי ושזה מסכן את הגוף שלי. אמרתי שאני נוסעת באוטובוס. החיילת הציעה לי טרמפ עם החבר שלה עד לתחנה המרכזית.
הרגשתי כמו נמרה. כבר לא היתה לי בחילה לא של הריון ולא של הרדמה. קניתי משהו לאכול ועישנתי נובלס. נסעתי הביתה באוטובוס לבד. ציינתי כמה וכמה פעמים שההרדמה הזו היתה השינה הכי טובה שהיתה לי אי פעם. סך הכל ישנתי אולי עשר דקות והרגשתי רעננה כאילו ישנתי לילה שלם.
אני שלמה לחלוטין עם המעשה. במבט לאחור באמת שלא היה לי מה לתת לילד. בשום רובד. לא הייתי מוכנה להיות אמא.
כשנכנסתי להריון עם החיפושעת חשבתי הרבה על ההריון ההוא ועל הנשמה המאוכזבת. היה לי ברור שזו לא היא בבטן שלי. היא עדיין לא חזרה אלי. זה עדיין לא הזמן שלה.
אנחנו מנסים להכנס להריון עכשיו, לעשות לחיפושעת אח או אחות. כשעשינו את החיפושעת זה היה בלי כל מאמץ, רק חשבנו אותה והיא כבר היתה שם. הפעם זה אחרת. כבר כמה חודשים שאנחנו מנסים וכלום. בחודש שעבר כבר היה איחור משמעותי, עשיתי בדיקה כזו ביתית והתוצאה היתה חיובית, קו מאוד מאוד חלש אמנם, שהיה די מוזר למועד הבדיקה המאוחר יחסית, אבל קו. כבר שמחנו ואמרנו לחיפושעת שהיא תהיה אחות גדולה (אחרי זה היא הקיאה את נשמתה ונפלה חולה לשישה ימים) אבל אחרי כמה שעות התחיל דימום וזהו, זה נגמר.
אני לא יכולה לא להפסיק לחשוב שזו הנשמה הזו שבודקת אם רוצים אותה באמת. שלא בטוחה אם זה כבר הזמן שלה. הנשמה המאוכזבת.
אתמול דיברנו על זה, החיפושעת החלימה וסוף סוף היה לנו זמן להכיל את מה שקרה, אולי היה שם הריון ואולי מקלון דפוק אבל מה שבטוח שנינו התעצבנו מכך. היתה לי תחושה שרק אני בסיפור הזה ושבן זוגי עדיין מעכל את היותו אבא לילדה אחת. היתה לי תחושה שהוא הולך על זה כי אני כל כך רוצה. יכול להיות שזה היה ככה עד שזה כמעט היה שלנו וחלף.
לקח לי המון זמן להתחבר למקום הזה, לא ראיתי את הדברים כמו שאני רואה אותם היום. חשבתי שאני הכי גיבורה בעולם ללכת לעשות שטויות ולמחוק אותם בעצמי, לבד. חשבתי שאני לא צריכה אף אחד. לא הסתכלתי לאחור ולו פעם אחת. כשסיפרתי על זה לפעמים בעבר זה תמיד היה בקונטקסט של "יאללה, בקטנה, שום דבר לא קרה", עכשיו כשאני כותבת את השורות האלו אני מרגישה באבל על המעשה, על הנשמה המאוכזבת שלא זכתה לקבל חיים.
נשמה קטנה, נשמה מאוכזבת שלי, אנחנו רוצים אותך. אנחנו מוכנים אליך. אנחנו מחכים לך בזרועות פתוחות. בואי. כבר אוהבים אותך, אמא, אבא חיפיש וכל החיות.
את מקסימה.
נכנסתי לבלוג שלך לראשונה היום וקראתי את כל מה שכתבת , את כותבת מקסים וחבל שלא הכרתי אותך כשגרנו בפרדס חנה..(3 שנים)
מחכה שתמשיכי לכתוב! תודה!
תודה על השיתוף.
את באמת כותבת מקסים.
אם את מניקה והרבה, אולי ההריון יחכה להורמון המתאים שיגיע ויעזור לך... אומרים שהנשמות מתחברות לעובר רק לפני הלידה ככה שאת יכולה להאמין גם בזה.
היי
אני קוראת אותך (רוצה שתדעי) ומזדהה עם הרבה ממה שאת עוברת/עברת (אפילו קרה לי בערך מה שקרה לך שכתבת עליו ב-
סיפור_ההאונס_שלי?)
וגם אני כאן, נהינת כמו תמיד לקרוא. (אתמול התחלתי לקרוא את מה שהוספת לאחרונה והקריאה נקטעה על ידי ילדי שחטף גם הוא איזה וירוס. את הבוקר כבר פתחתי עם שני בנים חולים...)
מאחלת בריאות והתגשמות משאלות לכולכם.
אז סבתא קנתה כסא אוטו שדומה יותר לכסא חללית כדי שהקטנה תוכל ליסוע איתה לטיולים. הקטנה ראתה את הכסא ופצחה בצרחות היסטריות ולא נרגעה את שהוצאנו אותה מהאוטו והלכנו ללטף את עלמה הלברדורית השמנה של השכן. סבתא אובדת עיצות, היום זו הפעם השניה שזה קורה ואם היא לא תיכנס לאוטו ותתגבר על הפחד (שלא נאמר חרדה) היא לעולם לא תזכה לבלות עם הנכדה את זמן האיכות המיוחל.
הקטנה מתמזגת עם צהוב פרוותה של עלמה ואני חושבת מה המקום שהיא תהיה מוכנה להתמודד בשבילו... רעיון! "את רוצה ללכת לבקר את הפרה?" שואלת.
"מוווווווווווווווווו!!!" אני מקבלת תשובה עם עניים בורקות.
"את יודעת שכדי לבקר את הפרה צריך ליסוע באוטו."
"אה".
"ובאוטו נוסעים בכסא בטיחות."
"אה" (כאן המקום לתרגם שהמילה "אה" פירושה בחיפושיית "כן" ונאמרת במנוד ראש שמח במיוחד.
"ושאנחנו ניסע באוטו של סבתא... בכסא החדש..."
"תודה!" מזנקת הקטנה לזרועותי ונכנסת בעזרתי לאוטו. אני מושיבה אותה בכסא הבטיחות-לא כל כך פשוט עדיין היא מפחדת ממנו משום מה אבל רואים כמה היא מתאמצת להתגבר כדי ליסוע לבקר את הפרה. כל הדרך היא גועה "מוווווווווווווווווווווווווווווו". וככה התמלאו מגפי המעצבים של סבתא בקקי של פרות...
הקטנה רוצה להיות עירומה (אפשר עם נעליים אבל שהשאר יהיה מופשט וכמה שיותר מהר בבקשה).
כדי לעשות אמבטיה צריך להתפשט כמובן.
"מים!" היא פוקדת באצבע שלוחה לכיוון הכיור במטבח. אבא שמח כי כבר יומיים שיש שביתה פותח את הברז מכוון את המים ומפשיט ילדה אחת חמקמקה שעם כמה תנועות מסתובבות ומתוחכמות מצליחה לחמוק ממנו ולברוח בצווחות חדוה לקצה השני של הבית. אין אמבטיה. אין בגדים. אושר גדול. אז מה עם 15 מעלות ומבול בחוץ.
לפני שסבתא הגיעה לקחת את הקטנה לטיול ישבה הקטנה ומוללה את מה שנשאר מהביצה הקשה (אורגנית אלא מה) על כל השולחן בסלון, לובשת רק גופיה ארוכה לגופה הקטן והמתעתע בכוחו.
"צ'ימבה את יודעת מי עוד מעט יבוא?" אני מנסה למשוך את תשומת ליבה כמעט לשוא
"אבא!"
"סבתא אסתי תבוא לקחת אותך לטיול באוטו."
"אבא?"
"לא חמודה אבא בעבודה, אנחנו ניסע באוטו של סבתא עם הכסא החדש..."
"לא! די!" היא תופסת עמדת התגוננות בכסא האדום, כזו שרק עם קאטר אני אצליח לשחרר אותה אולי...
"חמודה, סבתא תיקח אותך למקום כייף שתוכלי לשחק שם, מקום שעוד לא היית בו אף פעם עם משחקים חדשים (איקאה...)".
"לא. די." היא לא מתרגשת יותר היא מרגישה מוגנת בתוך הכסא האדום מעבר לשולחן שמרוח בביצה קשה ושאריות אבקתיות של פתית שוודית.
ואז אני שולפת את הפצצה הסופית כי בביקור סבתא אין וויתורים ויש ביקור ולכן צריך לשתף פעולה ולא משנה מה
"בואי להתלבש"
"דיייייייי!!!!!!! ווווווווווווווווווווווהההההההההההההה!!!!!!!!!!"
אני מראה לה את מה שנבחר (בדרך כלל אני לוקחת אותה לבחור לעצמה מכמה אופציות אבל הבוקר ראיתי שיש מינימום יחס קומוניקטיבי בינה לביני ושבייבי שייקספיר (מון!) הרבה יותר מעניין ממני ולכן בחרתי בעצמי. היום מתלבשים יפה כי לא מטיילים עם סבתא-בגדי-מעצבים בפיג'מה עם כלבים ורודים. אני מנסה לשמח אותה עם הורדים ורקומים על שמלת הג'ינס-לא מרשים, יודעת שהחולצה היא הפריט השנוא ביותר במלתחה, מבחינתה זה המסמר האחרון בארון העירום שלה בעיקר כשמעבירים את הראש דרך הפתח, אבל אז היא פתאום קולטת שאני מראה לה פריט מעניין, מה זה? לא גרביים ולא מכנסיים... זה עושה רגליים בצורה של רגליים אבל עם פסים! אוהבת!!!! זהו, יצאנו בשלום. הפעם לא הופעלו הסירנות.
שלוש שעות מאוחר יותר הקטנה יושבת על כסא ירוק בלב מחלקת הילדים של איקאה ובונה מגדלים.
"אתיס!" היא אומרת "אתיס! אתיס! אתיס!" כבר שעה שהיא לא מפסיקה להגיד את השם של סבתא. כל פעם סבתא אומרת "מה?"
הקטנה שותקת בחיוך. בדיקת שמיעה.
זהו, עבר עוד יום של דו קיום לשלום ביני לבין חמותי. יש לי קצת כאב ראש ומיתרי הקול שלי שחוקים קמעה.
לסבתא זה עלה כמעט 300 ש"ח היום הזה כי ליד הרפת יש מחלבה מצויינת אז היא היתה חייבת גבינות לשבת ובאיקאה כמעט כל דבר שראתה נכנס לעגלה.
החיפושית קיבלה עכברוש אפור מצוץ זנב שישן לצידה במיטה כרגע (ממני נו, לא יכולתי להתאפק, היא בחרה בחיה הכי פחות קסומה מלבד העטלף, הייתי חייבת) וסט כלי מטבח ממתכת מסבתא אתיס. היה שווה.
מחכים לעוד.....להתגעגענו
גם אנחנו
את סיפור התרנגולות שלנו בחלקו אפשר לקרוא בדף התמיכה
השכן_מתחרפן_דף_תמיכה_אמן_ואמן?. אבל את הסיפור כולו אספר מייד.
מאז שעברנו לכאן חלמנו על תרנגולות חופש בגינה. ברחוב מתחתנו גילינו בית קטן נטול גדר שתרנגולות מהלכות בחצרו חופשי חופשי ולא בורחות. גם חתולים יש שם. המון. החיים שם באידיליה וגם גינת פרחים צנועה ולא מגודרת. נו, נראה לנו מאוד הגיוני להביא תרנגולות לחצר שלנו.
עזרנו אומץ. גידרנו את גינות הירק, בכל זאת עבדתי קשה להעביר את מיטב שבלולי הגינה לשדה הסמוך כדי שהחסה שלי סוף סוף תזכה לעדנה וסלט אני לא אתן שתרנגולת תנשנש לי את כולה על פני שדה הסביונים שהקצתי לה. נסענו בשבת לכפר ערבי לקנות בשוק השבת שלהם תרנגולות צבעוניות. נבחרו שלוש תרנגולות דומות זו לזו כמו שתי טיפות מים. אחת קצת פחדנית ומוזרה קראנו לה ברטה (זאתי מהקפה), השניה קשקשנית בלתי נלאת נקראה בת שבע והשלישית שלא עזבה את השניה לרגע נקראה ברוריה וכמובן שרק אני הצלחתי להבדיל בין זו לזו. כבר בדקות הראשונות ראינו שכמו כל בעל חיים שאנחנו מביאים לביתנו התרנגולות מופרעות. הצלחנו לראות תרנגולות עפות לגובה של ארבע מטרים (גג הבית שלנו) נוחתות לנו בצווחות על החלונות, עומדות על הגדר של השכן ומקשקשות "בק בקע! בק בק בק בקע!" (פלא שהוא התחרפן?) החתולים שלנו נחלקו לשלושה מחנות, מחנה הוותיקים שכבר רגילים לשטויות שלנו פקחו עין ראו את המראה עצמו אותה חזרה כאומרים "תעזבו אותנו באמא שלכם, תנו לישון", מחנה הפחדנים שהורכב מחתול ג'ינג'י אחד (פאקו) שמיד רץ לחדר הכביסה להתחבא בסל הכביסה הקשה (זו שמחכה כבר מעל שנה) ומחנה הצעירים, שלושה חתולים שהבוגרים בהם מגרדים את השנתיים והצעיר התורן כבר בן חצי שנה, שמצא תחביב חדש, רדיפה אחר תרנגולות לשם הקפצה והצווחה. איך אצל השכנים זה לא קורה? אה, כן, אצל השכנים החתולים נורמלים...
לעת שקיעה ספרנו שלוש תרנגולות על הגג של מבנה החצר... הופס, שתי תרנגולות על הגג של מבנה החצר ותרנגולת אחת על הגג של הבית שלנו.
כשקמתי בבוקר מצאתי את בת שבע וברוריה על שיח הגת מצווחות ואילו שלושת החתולים הצעירים רבים בינהם תור מי להקפיץ תרנגולת עכשיו. כך עבר יום שלם.
בבוקר היום השלישי לא מצאתי אף תרנגולת בחצר רק שלושה חתולים מבועסים שמחפשים אקשן. מרחוק היה נדמה לי ששמעתי קולות "בק בקע!" הכיוון כך היה נדמה לי היה מהגג.
אחרי שהקטנה התעוררה משנת הצהריים ישבנו שתינו לשחק בסלון ואז פתאום התגברו קולות הקרקור. פתאום ממש היה נדמה לי שזה ממתוך הבית. קמנו שתינו והלכנו בעקבות הקרקורים כדי למצוא את גברת ברוריה יושבת על כסא המחשב מול המסך ומקשקשת. כדי להכנס לחדר היה עליה לטפס על גזע עץ, ממנו לדלג על קרש מוטה ומשם לעבור בפתח צר ברשת (כניסת החתולים הביתה) הו אז לדלג מעל חתול אחד שנראה ישן למדי ומשם לעבור בחריץ בחלון זכוכית. כל זה כששלושה פרחחים פרוותיים נושפים בעורפה וחתול אחד שמן ישן. למראה התרנגולת הישובה ליד המחשב פרצנו בצחוק. אחר כך היה צריך להוציא אותה החוצה ואני עם ילדה מתרגשת על הידיים. במיומנות של כפריה אמיתית תפסתי את המקרקרת ביד שמאלית אחת התנצלתי על אי הנוחיות הזמנית והוצאתי אותה כלאחר כבוד חזרה לגינה. היא אמנם דילגה לה עוד קצת בין חתול אחד למשנהו אבל בסופו של דבר ראיתי אותה מדלגת מעבר לגדר לכיוון בית השכנה והנעלמת בתוך סבך החובזות.
אני לא חושבת שהן יחזרו...
התחלנו לתכנן איך לבנות שטח מגודר כדי שהחתולים לא ישגעו לנו את התרנגולות סופית ושאולי יהיה סיכוי בכל זאת שיום אחד נוכל לאסוף ביצים ולא מהגג.
עוד...עוד...עוד...עוד...עוד...עוד...עוד...עוד...עוד...עוד...
בבקשה...
אולי צריך להתחיל עם אפרוחיות? צחקתי היום...
משבר אמון.
כל שבוע בסוף שיעור היוגה עושים כמובן הרפיה. בכל שבוע אני נזכרת בקטע שהיה כשהייתי בכיתה ג' או משהו כזה, כל שבוע אני אומרת שאני אכתוב על זה כדי להעיף את זה מהמוח שלי ולזכות בהרפיה וכל שבוע מגיע סוף השבוע (היוגה בחמישי בערב) ואני נשאבת לתוך ענייני הבית ועד יום ראשון שוכחת לחלוטין מהעניין. אז זהו, השבוע אני כותבה ודי.
סיפור שהיה כך היה: למדתי בלט. כשהמורה היתה חולה היו מחליפים אותה רקדנים מהלהקה הבוגרת. באותו היום זה היה שיעור מודרני שעשתה לנו אחת הרקדניות הבוגרות, תלמידת בת דור. בסוף השיעור היא ערכה הרפיה. אני זוכרת אותה מבקשת מכל הילדות לשכב על הרצפה ולדמיין כל מני דברים בעיניים עצומות. שכבתי שם זמן מה עד ששמעתי רחשושים משועים סביבי, פקחתי עיין אחת בערך וראיתי שלא כל הקבוצה שוכבת אלא יש סביב המדריכה לא מעט ילדות ורק קצת עוד שוכבות על הרצפה ומשתפות פעולה, השאר מחניקות צחוק. אני זוכרת את המבוכה. הרגשתי דבילית ששחררתי שליטה. אבל לשמחתי לא הייתי האחרונה כי זו, כשפקחה את עינייה, זכתה לראות את כל בנות הקבוצה פחות או יותר כולל המדריכה, צוחקות לה בקולי קולות צחוק מלגלג ומעליב.
הרבה פעמים מאז ועד היום עשיתי הרפיות בכל מני סיטואציות שונות אבל אכן בכל פעם שעשיתי הרפיה היה איזה ג'וק קטן שם במוח מאחורה מציק ואומר "תישארי במודעות, אל תרפי, אל תסמכי על אף אחד...", זהו, נודניק. הוצאתי אותך החוצה, אני יודעת שלא עובדים עלי יותר. סיפרתי, מעכשיו אתה שותק!
עוד מבית היוצר שלנו המכונים בפי מכרינו "פנח"ס ושות'" (=פנמיה לחתול החוסה, השות' הוא בגלל שכבר התרחבנו לתחומים אחרים וגם כי יש לנו חבר שטוען בכל תוקף ששם המשפחה שלנו נשמע כמו משרד עוכרי דין):
אתמול לעת ערב חשקה נפשי בפסטה, חשבתי על רוטב מעניין ורציתי לבדוק מתכון על הנט'. חדר העבודה שלנו ממוקם במרפסת סגורה שבקצה השני של הבית, הדרך לחדר המחשב עוברת דרך חדר שיום אחד אולי יהיה חדר ילדים (בהנחה שיום אחד היא תחליט להעביר את הצעצועים שלה מהסלון לשם ותרצה פרטיות, באיזה גיל זה אמור להרחש? לגבי לינה שם-אני ממש לא בונה על זה ל10 השנים הקרובות) כיום הוא משמש בעיקר את הבגדים המפוזרים שלנו ואת החתולים שמפזרים פקאנים מהעצים בחצרות השכנים בכל פינה בחדר. כבר היה חושך ואני חשבתי לפני שנכנסתי לחדר אם להדליק את האור או לעבור בו בחושך. הדלקתי אור וככה מתחת לדלת של חדר העבודה ראיתי לתדהמתי אוגר שוכב על הגב ועושה תנועות עם הראש וקולות משונים בעוד שלושה חתולים מסביבו "שומרים" עליו. מיד אספתי אותו אלי וקראתי לאישי היקר והחיפושית "בואו תראו מה מצאתי!" ויצאתי לקראתם לסלון. האיש היקר בדיוק ישב עם הקטנה וספר על השטיח. הקטנה זיהתה מיד "גר! גר!" צעקה וניסתה להוציא לי אותו מהיד, אני עדיין חששתי שהוא אוטוטו נופח את נשמתו וממש לא רציתי שהיא תהיה זו שתשבור את גב האוגר מרוב התרגשות. התישבתי על הרצפה לידה והראתי לה את האומלל שהיה כחול אבל עשה סימנים של התאוששות ורדרדה, העיקר שאין פה חתול...
האיש הסתכל עלי ועל האוגר ודבר ראשון אמר "אני כבר מתחיל לחשוב שאת קונה את כל החיות האלו בבוקר ומספרת לי סיפורים כשאני חוזר הביתה..." כמובן שהוא לא באמת התכוון לזה ברצינות. אחר כך הסתכל שוב על המכרסם הכחלחל וטען כמעט בתוקף "זה לא אוגר! זה איזה עכבר!" אחר כך התאושש וציין "מזל שמצאת אותו חי!" ואני כל הזמן חשבתי שאם לא הייתי מדליקה את האור זה יכל להיות הרבה פחות נעים למצוא אותו בכלל...
בקיצור הכלוב שקנינו לתוכי, טיקה, הקוסמי עבר לשימוש האוגר גרשון. אחרי טיפה של רסקיו הוא חזר להיות ורוד לחלוטין ואפילו התנקה היטב בבית החדש שסידרנו לו, עדיין היסטרי ולא ידידותי אבל מתאושש ואוכל והעיקר-חי. ואני כל הזמן חושבת שאנחנו עכשיו שמחים אבל איפשהו בשכונה יש ילד שאתמול החתולה שלנו שדדה ממנו את חיית המחמד שלו... פושעת! מה היא עוד עושה ואנחנו לא יודעים?
אפרופו חתולים, שלשום בעוד הקטנה ואני יושבות לנו ומשחקות בסלון קלטה עיני את רקטי (אחת מהחתולות שלנו) חולפת על פני לכיוון המטבח בצעדים חשודים, במבט שני ראיתי שיש לה משהו בפה, במבט שלישי זיהיתי נחש צעיר. (לפני שנה בדיוק מצאתי את עצמי בסיטואציה שנחש קטן וחביב מסתובב לו בסלון בעוד הקטנה שלי זוחלת לה אחריו וכועסת כי הוא נכנס מתחת לפטיפון, כשנחש מתחבא מאוד קשה לדעת אם הוא ארסי או לא וכשיש לך תינוק בן 7 חודשים על הידיים בילוי במיון נראה כמשהו לא כל כך סימפטי אז מזמינים לוכד נחשים שתופס את הנחש כדי שאחר כך תבקשי ללטף אותו קצת ולשחרר אותו מיד בשדה כמובן, הלוכד היה קצת מבולבל...) התנצלתי בפני הקטנה והלכתי לשוחח מעט עם החתולה. מודעת לאופי החתולי ומכבדת אותו כמובן אמרתי לפרוותית "רקטי, אני לא מרשה נחשים בבית, תצאי איתו בבקשה החוצה!" הנחש עדיין היה חי, חלק ממנו היה כרוך על צוארה והראש שלו בצבץ מתוך הפה שלה והביט בי בתקווה ואילו היא הממושמעת יצאה מיד החוצה. מזל, אפילו שאני חושבת שהוא היה רק זעמן זיתני חביב. אחרי 10 דקות היא נכנסה שוב לסלון הפעם עם הנחש מת מידלדל מבית מלטעותיה. שוב התסכלתי עליה ואמרתי "רקטי, נחשים בחוץ!" והיא מיד יצאה שוב החוצה הממושמעת ומאוחר יותר חזרה ללא נחש בכלל. מעניין מתחת לאיזה שטיח היא החביאה לי אותו...
זהו, נודניק. הוצאתי אותך החוצה, אני יודעת שלא עובדים עלי יותר. סיפרתי, מעכשיו אתה שותק!
מחיאות כפיים סוערות. מקוה שהנודניק לא ירים ראש בהרפיה הבאה....
סיפור הנחש הזכיר לי שכשעוד היו לנו הרבה חתולות הן כיבדו אותי במתנת נחש ערב אחד. באומץ רב, שומרת על פאסון בגלל הילדים, הוצאתי אותו החוצה בעזרת מטאטא (הוא היה חי ומגולגל לפקעת מרוב פחד) ושלוש פעמים הן החזירו אותו!
מה_ליקטנו_היום ?
יצאנו לטיול בשדה. מאז שפמפי הכלבה שלנו נגנבה לא יצאנו לשדה אפילו פעם אחת, לבד בשדה אני מרגישה מאוד לא בטוחה משום מה ונעים לי לדעת שיש איתנו נבחן, גם החיפושית נהנת לצעוד הרבה יותר כשיש כשכשן מקדימה. בכל אופן כדי שלא נהיה בודדות אספנו איתנו את צ'ומה, הכלבה של הדייר שלנו, שהסתברה מהר מאוד כפרטנרית מעולה ואפילו טובה יותר מפמפי מתוקף היותה קשישה וסבלנית.
האמת שרצינו מאוד לפגוש צב אבל הסתבר שהגורל הזמין לנו הפתעות אחרות הבוקר.
קצת לפני הירידה לשדה מצאנו ערימה של זבל של מישהו אחר שהסתבר כאוצר קטן בשבילנו. בעוד החיפושית וצ'ומה נוברות להן בשיחי החובזות הסמוכים ("נחש! נחש!" קורא ההגיון האמא המערבית "עזבי אותה אם היה שם נחש צ'ומה היתה עושה משהו. תסמכי על החושים של הכלבה!" עונה קול הרצף) אני אספתי שלוש צלחות פלסטיק ירוקות חדשות לחלוטין מתאימות בדיוק לארוחות חיפושיתיות סוערות ועוד שתי צלחות עם ציורים, קלטות וידאו לילדים (הסרט המוסיקלי אנני, זיכרון ילדות קסום) באריזות המקוריות וצנצנת זכוכית חדשה עוד עם הנייר, כזו הרמטית שמתאימה בדיוק לפסטה המלאה האורגנית, זו הארוכה ששום צנצנת לא יכולה עליה. להכל מצאתי גם שקית מתאימה, ארזתי את המציאה והמשכנו לנו לטייל לשדה שהפך בינתיים בזמן שלא ביקרנו אותו לג'ונגל מקסים ומלא מעופפים קסומים שנחקרו לעומק על ידי ילדה אחת סקרנית ומאושרת.
שלום לך
ילדת_טבע,
נכנסתי במקרה, אולי בשל השם של הדף.
קראתי חלק ממה שכתבת, ממה שאחרים כתבו ואהבתי.
לפני שנתיים וחצי עזבנו את העיר המזוהמת ועברנו לגור פה, בקצה של שכונה קיצונית של חדרה. שכונה שמצד אחד נושקת לפרדסים ומצד שני לשדות.
משפחתי הקטנה ואני מתכננים לעבור בקרוב מאזור המרכז לאזור השרון,
החשש העיקרי הוא העניין החברתי. כאן יצרנו מעגל חברתי מסויים לנו, לילד
ואנחנו עוברים למשהו לא ברור. נקרא לזה נסיון. גם אצלי הצד הזה הוא לא
הצד החזק.
היתוש שלנו (אגב חרקים) בן שלש. בת כמה החיפושית?
לראות את כל בנות הקבוצה פחות או יותר כולל המדריכה, צוחקות לה בקולי קולות צחוק מלגלג ומעליב.
מסוג הדברים שמביאים למחשבה : עד כמה חסרת בטחון היא המדריכה
שהיתה זקוקה להעלבת בנות החוג בכדי לחזק אגו מפורק.
וכמה מדהים: בדיוק עכשיו במרגיעון: "כבוד אפשר רק לתת"
כל טוב
עוברת
עוברת, החיפושית הקטנה בת שנה ושמונה חודשים.
תודה על המעבר.
חיפושית משחקת עירומה בחצר, אני מקבלת טלפון מחברה שמחכה לפגוש אותנו בגן השעשועים.
"בנואלה בואי נתלבש ונלך לגן השעשועים לנדנדות..."
-שתיקה.
"נו, חמודה מה את אומרת? רוצה ללכת לגן השעשועים?"
"אוף אמא די!" המשפט הראשון של הקטנה... מזל טוב? מתי עובר גיל ההתבגרות?
הולדתה של שחורדינית
בעודני רודפת אחרי החיפושית בין השורות של הסופר אני קולטת משפחה-אבא, אמא ושני ילדים. ילדים? אחד בקושי בן שלוש והשניה עדיין לא יודעת ללכת, הילדים מחומצני שיער... אני מזועזעת, בעיקר נוחך הזיכרון של התחושה הצורבת בעת חימצון השיער (כן, כן, פעם הייתי בלונדינית וגם עישנתי שתי חפיסות נובלס ביום אז מה?), איך אמא יכולה להסב כאב צורב כזה לילד בשביל מראה שיער מאוד לא משכנע?
סיפרתי על כך לחברתי, זו מיד אמרה שהיא מכירה מישהי שעשתה כך לילד שלה כי היה לו מראה כהה.
מקסים, לא? תינוקת בת 10 חודשים כבר הבינה ברמז דק (כמו פיל) שהיא לא מושלמת בעיניה של אמה וכבר עכשיו עליה לכאוב ולסבול כדי להשיג מראה מזוייף של אידיאל יופי כלשהו...
עצוב.
לא שאני באה לסנגר על שחוֹרדיניוּת בהתהווּת אבל אולי זה בגלל פורים. גם בסביבתי יש כמה ילדים שעדיין מחמצנים מפאת החג שחלף.
זה אמנם נורא גם אם זה לצורך תחפושת אבל אז אולי אפשר לנסות להבין מה עבר להורים האלה בראש...
במחשבה שניה - אלו ילדים נורא קטנים- ראבאק!
לפני כמה חודשים בת של חברים חגגה יום הולדת בפארק רמת גן. את מה שחווינו שם חשבתי שכתבתי פה אבל מסתבר שלא (יש הרבה דברים כאלה שאני חושבת שאני מספרת אבל בדיעבד מסתבר שרק חלמתי את זה תוך כדי הנקה או משהו כזה). בקיצור ולעניין, היה יום חם והקטנה ביקשה להתהלך עירומה, הצלחתי להתפשר איתה על בלי מכנסיים מה שעבד יפה והיא פשפשה לה בינות לפרחים והכל היה טוב עד שבעודה מתנדנדת על הנדנדה ניגשה אלי אמא אחת עצבנית עם תינוקת ורודה, כפותה בשכבות רבות של סוודרים, והשתעלה עלי את המשפט הבא: "לפחות תקשרי עליה את החולצה שלך, רק בשביל האסטטיות!" (קודם כל צרמה לי המילה השגויה) עד שהבנתי על מה היא מדברת היא כבר ברחה בצעדים כועסים גוררת את התינוקת הורודה שלה בעגלה הורודה שלה ואני נשארתי עם הזעזוע העמוק, אסטטיקה? היא מדברת איתי על אסטטיקה? מה לא אסטטי בטוסיק של תינוקת בת שנה? אם יש לה פחדים מגוף אולי כדאי שהיא תטפל בהם עם עצמה לפני שהיא מטרידה נשים זרות בפארק?
מה הזכיר לי את זה? אתמול היינו ביריד חודשי, נו, הרבה אנשים מהאתר פה נפגשים שם, לא משנה. הגענו די בסוף כי הסתבכנו עם שעון הקיץ ושנת צהריים מבורכת וכו', שניה וחצי אחרי שהגענו ביקשה הקטנה לעשות פיפי כיאה לילדה בלי חיתולים לקחתי אותה לפשפש בפינה, היא שיתפה פעולה היטב אבל אחר כך סרבה ללבוש מכנסיים, הנחתי לה. גם סנדלים לא רצתה לנעול וזה היה בסדר גמור מבחינתי. מה לא טבעי בלתת לקטנה כמוה להסתובב ביריד שמורכב ברובו מ"באופניקים" חצי עירומה? במקום יש גשר עץ, הקטנה מאוד אוהבת אותו וביקשה לצעוד אותו הלוך ושוב מליון וחצי פעם. מתחת לגשר ומאחוריו שיחקו ילדים שנראו ילדים נחמדים ילדים קטנים אולי הכי גדול בן 10רובם נראו עדיין בגיל גן, היא רצתה להתקרב אליהם ואז פתאום קלטתי את הצווחות אימה שלהם "איכס!!! אין לה תחתונים!!!! רואים לה את הטוסיק!!!!!" ואז כולם ברחו ממנה. ילד אחד הגדיל לעשות והתחבא מתחת לגשר וניסה לדחוף מבין חריצי העץ מקלות לכפות הרגליים היחפות שלה כדי שיכאב לה והיא תלך משם, כשהוא לא שם לב פשוט נעמדתי לו על אחד המקלות כשהוא כבר שם לב שזו אני ולא היא, הוא היה נבוך כל כך שהוא יצא מהמחבוא ושאל אותי "למה היא בלי מכנסיים?" ועניתי לו כמובן "כי היא לא רוצה להתלבש" הוא היה מופתע מהתשובה המובנת מאוד גם לו. הקטנה לא ממש התרשמה מהצעקות אבל אני נפגעתי קצת בשבילה. והמחשבות: הילדה שלי היא לא מפלצת, הגוף שלה לא מעוות, הגוף שלה הוא הדבר הכי טהור ויפה שיכול להיות. איך ילדים בגיל כל כך צעיר כבר לומדים לפחד מגוף? להגעל מגוף? איפה לומדים דברים כאלה? מי אשם בזה?
כמו בפעם הקודמת גם הפעם את המשך היום העברתי ולהגיד לילדה היפה שלי כמה הגוף שלה יפה וטהור, כמה אני אוהבת כל חלק וחלק בו. כמה שאין לה מה להסתיר או להתביש בגוף שלה. כמה היא מושלמת בעיני ולא משנה מה.
בשבוע שעבר בקושי ישנתי בלילות. משהו עבר על הקטנה. מסתבר בדיעבד שאלו היו שיניים בוקעות ומציקות שהחליטו להפציע עת בו האביב. בכל אופן בבוקרו של אחד הלילות אמא שלי התקשרה. סיפרתי לה על העייפות. התגובה שלה היתה כמובן: "אם תעבירי אותה למיטה משלה אז היא לא תעיר אותה בלילה יותר. ככה זה." היא קבעה "היא תראה שלא מתיחסים אליה ותפסיק להפריע." במקום הזה הפסקתי אותה כשלנגד עיני הזיכרון הבא:
לא יודעת בת כמה הייתי, התעוררתי בלילות מפוחדת ואף על פי שהייתי בחדר עם עוד שתי אחיות שלי לא הרגשתי נוח בכלל לבוא אליהן למיטה או לבקש נחמה, ברגליים קפואות ולב הולם צעדתי בחושך מוחלט לכיוון חדר ההורים, חלק מהפחד היה מהתגובה שלהם. אני עומדת ליד המיטה בצד של אמא שלי (לצד של אבא לא העזתי בכלל להתקרב) ולוחשת "אמא... אמא... לא טוב לי... אני מפחדת...." והיא בתגובה נוזפת בי "שוב את עושה הצגות? לכי חזרה למיטה שלך!" ואני חוזרת למיטה שלי יודעת שנחמה לא אקבל גם הפעם, נכנסת מתחת לשמיכה עדיין מפחדת שומעת את הלמות ליבי מתכסה עם השמיכה עד מעל הראש ומתכווצת, רוצה לכסות גם את הפנים כדי שמה שזה לא יהיה שמפחיד אותי שם בחוץ לא יבחין בי ממתחת לשמיכה ולא יגע בי אבל זוכרת שאמא אמרה לי לא לכסות את הפנים כי אני אחנק אז אני משאירה חריץ קטן ודוחפת את האף והפה לתוכו אבל זוכרת שמה שזה לא יהיה שם בחוץ יכול להכנס לי לתוך הגוף בנשימות אז אני שמה את האצבעות כמו סורגים על הפה והאף וככה ממשיכה לשכב מכווצת עם לב רועם מפוחדת כמו עכברון... אז ככה עושים שהם לא יפריעו בלילות???
הי ילדת טבע,
מעבר לעובדה שאני מוקסמת משמך היפה והמזמין, התחלתי לקרוא קצת דברים שאת כותבת..
אני מפסיקה עכשיו את הקריאה גם בגלל השעה המאוחרת, אבל גם בגלל שאני צריכה קצת להירגע מהסיפור הזה של הילדים בני ה-10 והאלימות הרבה שהם השתמשו בה כלפי הבת שלך.. התחלתי לקרוא אותך כי הבת שלי בגיל דומה לשלך, ובקטע הזה פשוט נחרדתי, נעצרתי, הפסקתי לנשום, דמעתי...
אני כל כך מפחדת לפעמים מהעולם הזה שבחוץ, מחוסר ההבנה והפתיחות שלו, מחוסר היכולת לקבל ובעיקר להנות מהשונה, מהלא-מוכר...
אני כל כך מקווה שלא תחוו דבר דומה יותר בחיים, ושילדתך המתוקה, שנשמעת לי כמו ילדת טבע אמיתית בפני עצמה, תמשיך להנות מהיופי של עצמה ומהיופי של הטבע סביבה...
לילה טוב!
מי אמר שחוש הריח הוא החוש שמעלה הכי הרבה זיכרונות (או משהו כזה?) היה איזה פילוסוף שאמר את זה אבל כאמור הזיכרון שלי די עיסתי לאחרונה.
בשבועות האחרונים אני מסתובבת כמו סהרורית ומדי פעם פולטת לאוזני האיש היקר שלי, אחרי נשימה עמוקה, "ריח של פסח..." בקול נוסטלגי. ולא זה לא קשור לנקיונות (מה זה?) אני מריחה את השדות, הפרדסים, ריח קליל של ים בשעות מסויימות של הערב... ריח של פסח. ריח של זיכרונות.
כשסבא וסבתא שלי היו בין החיים ליל הסדר תמיד נערך בבית שלהם שהיה בית קטן וצנוע שסבא שלי בנה בכפות ידיו המוכשרות שידעו לנטוע פרדסים ולבנות בתים עם סלון וקיר אחד חצי עגול שהשאיר את כל בני המושב משתוממים, עד אז הכירו רק בתים מרובעים. הבית של סבא שלי היה בלב הפרדסים במושב. מהגזוזסטרה היינו צופים לים התיכון, יושבים על כסאות נוח מעץ, מפצחים אגוזי פקאן שנאספו ביד אוהבת (סבתא היתה תמיד מפצחת לי עם פטיש עץ על המשענת של כסא הנוח שלה שכבר נוצר שם שקע משופשף במשך השנים) מהחצר הגדולה. מאחורי הבית היתה חורשת אורנים עם נחשים וזחלים מסוכנים והמון ארינמלים רעבים לנמלים.
את הנסיעה לבית של סבא וסבתא היינו עושים כבר יום לפני הסדר כדי שאמא תוכל לעזור לסבתא להכין את הסעודה. רק היינו מתקרבים לאיזור וחלל האוטו היה מתמלא בריח הזה המיוחד של פסח, אז לא היו מזגנים ברכבים והחלונות הפתוחים הזמינו את כל הריחות בערבוביה משכרת אחת גדולה.
אחר כך היינו עוברים ליד פסל היונה הלבנה וזה היה סימן לאחותי ולי שהגענו.
זוכרת שהיינו נכנסים לבית של הסבים, סבא היה יושב בסלון החצי עגול על הספה שלו מכוסה בשמיכה עם המשבצות האדומות ומבקש "בוסי"-נשיקה. סבא נפטר כשהייתי בת שש וחצי. כל מה שזכור לי ממנו זה השמיכה הזו עם המשבצות, הכדורים הצבעוניים שסבתא היתה נותנת לו לקחת והריח הזה של אפטר שייב טבק.
זוכרת את אוסף המקטרות שלו שאסור היה לגעת ואת מאפרות הקריסטל הצבעוני. את התמונות מאחורי הויטרינה עם האנציקלופדיה העברית וכל כתבי יוספוס פלביוס והארון הקטן בצד עם הצ'וקולדים שתמיד היו בהם גם בעלי חיים אחרים (כי אסור לאכול וצריך לשמור לאורחים...). אחרי שהיינו אומרים שלום לסבא הייתי רצה לחדר שבו היינו מתארחים, במיטה זוגית אחת שלוש אחיות ובשניה עוד שתיים. ההורים ישנים בסלון.
היום של ליל הסדר תמיד היה ארוך ביותר בעיני. מהבוקר כבר הייתי מצפה לאורחים. כל שנה היינו מארחים חצי אחר של השבט, הרבה ילדים לא היו אבל בכל חצי היו ילדים אחרים ולהם חיכיתי מהבוקר. חיכיתי גם ללבוש את השמלה שסבתא קנתה לי ליום ההולדת חצי שנה קודם לכן וחיכתה מאז בארון בדיוק ליום הזה, עם נעליים חדשות שתמיד לחצו מדי ברגע האמת.
בצהריים היינו מתחילים לערוך את השולחן. שולחן ארוך ארוך שהיה מורכב משלושה שולחנות. אחד מלבני, שני מרובע עם מגרעת עגולה שהתחברה לשולחן העגול שבקצה החצי עגול של הסלון החצי עגול של סבא. תקרת הסלון היתה מצופה עץ ובחלק החצי עגול היתה מעין מדרגה שהנמיכה את התקרה מעט ואני אהבתי לשכב על השטיח ולדמיין שזו רצפת עץ בכלל ושם בחצי העגול יושב לו המלך או המלכה.
אחרי שהיינו מנגבים את כל הצלחות של הסרוויס המיוחד של החג ומבריקים את הסכום המיוחד גם כן, פורסים את המפות הלבנות, ומסדרים את השולחן יפה יפה עם הכוסות הקטנות של הליקר שהיינו שמים בשביל היין, היה מתחיל לרדת הלילה ואני כבר על קוצים כי הילדים האחרים עדיין לא הגיעו, יוצאת למרפסת ונכנסת שוב ושוב לכל אור מכונית שעובר בכביש ואז הם היו מגיעים ואני הייתי מתביישת מהם חצי סדר והם ממני חצי סדר שני.
אצלנו במשפחה מעולם לא החביאו אפיקומן, עד היום אני לא ממש מבינה את המנהג, מי גונב למי ומי מחביא למי. אצלנו הכל היה שוויוני, כל הילדים היו מקבלים מתנות. אמא שלי נהגה לספר לי שכשסבא היה צעיר יותר ואחיותי הגדולות היו ילדות קטנות הוא היה מתחפש לאליהו הנביא ומביא את המתנות לכל הילדים. לי נשאר רק לחכות שמישהו יכנס לחדר של סבתא ויגיד בהפתעה מבויימת "אליהו הנביא היה כאן! תראו מה הוא הביא!" ויוצא משם עם שקית ענקית של מתנות שההורים שלי בכלל קנו לנו ולילדי האורחים כל שנה.
ריח של דאס... גם כן זיכרון ילדות מתוק וקטן...
פעם אחת, באמצע הסדר הייתי צריכה ללכת לשירותים, כדי להגיע לשם היה עלי לצאת מהסלון, לעבור בהול ומשם להכנס לנישה של השרותים/מקלחת, זו שהוסיפו רק מאוחר יותר כשהיה כבר מקובל שדברים כאלה יהיו בתוך הבית. ההול היה חשוך וממש מול הדלת של הסלון עמד לו גמל השלמה הענקי ביותר שראיתי מאודי, צרחתי. בטח הוא לא היה כל כך גדול ואני בעיקר הייתי קטנה, אבל הוא היה גדול ביחס לכל גמל שלמה ירוק שראיתי עד אז. מישהו בא בבהלה לראות מה קרה. לא זוכרת מה עשו עם הגמל. שלמה היה גם השם של סבא.
אף פעם לא אמרתי את הקושיות, התבישתי.
לא זוכרת איך היה נגמר הערב, חושבת שהייתי נרדמת לפני כן או שחוש הריח שלי כבר היה כהה מרוב בושם דודות כבד וצביטות לחיים.
השנה היה הסדר הראשון של הילדה שלי, הראשון שעשוי להחקק לה בזיכרון.
הבית של סבא כבר מזמן נהרס. במקומו הוקמה שכונה של קוטג'ים צפופים.
סבא נפטר כשהוא לא זוכר מה זה ריח של פרדס בכלל וסבתא לא זכרה מי אני.
את ליל הסדר עשינו בתל אביב עם משפחה שאני בכלל לא מכירה ולמען האמת לא רוצה להכיר. את הילדים ההם שגדלו מאז לא ראיתי כבר מעל עשר שנים.
בראש שולחן הסדר ישב אבא שלי, הסבא הגדול, אבל הוא לא הקריא את ההגדה, וגם לא הכריז על הסדר, הוא ניסה אבל כל אחד היה בענינייו. אליהו הנביא לא הביא מתנות וילדים משועממים חיפשו אפיקומנים שהחביאו לעצמם.
הילדה שלי ישבה לה על הכסא כמו כולם, לעסה אפונה ותירס והקשיבה מרותקת לשירים ולמילים הזרות. היא כבר היתה עייפה כי כשהגענו מוקדם כדי לא להתקע בפקקים כדי לשרוף זמן הלכנו לגן שעשועים ענקי והיא השתוללה בו לבד לבד בבגדי החג הלבנים...
קראתי הכל בנשימה עצורה, את כותבת מקסים!!
תמשיכי תמשיכי.
את מעניינת ומסקרנת
וואו בהחלט עבר זמן רב מאז שכתבתי בפעם האחרונה. למען האמת חשבתי שגם היום זה לא יקרה עקב בעיות אינטרנט.
אז איפה היינו?
אה, כן מתחילים מחדש
בלוג נסיון_שני במצב הריוני
זה כבר חודש חמישי, אין מה להסתיר, רואים.
בתוך הבטן מתערסל לו חיפושון קטן שזוכה לכינוי קטני (או תינוקי כשזו החיפושית מדברת עליו).
חם.
השבוע אנחנו לבד, החיפושית ואני, אבא נסע לחו"ל. לא קל. בפעם האחרונה שנסע היא היתה בת שנה, גם אז היה לא פשוט אבל עכשיו החששות שלי הם הרבה יותר כבדים. בשיגרה כשאבא בעבודה היא מתעוררת משנת הצהריים ומחכה שאבא יחזור. היום היום ראשון, היא יודעת שאבא טס במטוס ואפילו בנתה מטוס מסברס ואמרה שאבא במטוס ועשתה קולות של מטוס והטיסה אותו בסלון (עד שהתפרק, עם הסברס שלנו זה קורה מאוד מהר), עכשיו היא ישנה צהריים. מעניין מה יהיה כשתקום. איך תקבל את העובדה שאבא לא חוזר היום מהעבודה...
כבר חשבתי על הרבה תוכניות גיבוי לאחר הצהריים כדי להעביר לה את הזמן אבל נראה שלא יהיה לי ממש כוח לממש אותן, קשה להתנהל בחום הזה עם חיפושית על הידיים, היא עדיין מסרבת ללכת על הרגליים ולא משנה מה. אם לוקחים עגלה אז העגלה מיותמת וצריך לרוץ אחריה כל הזמן-מסע למטיבי לכת, מה שאני כבר לא יכולה להגדיר את עצמי ככזו, בטח לא בחום הזה ועם עוד חיפושון בבטן.
חושבים על הלידה, זו שהיתה וזו שתהיה. רוצים לידת בית. רוצים מים. רוצים... רוצים... רוצים...
בדמיון שלי הלידה תהיה מושלמת וכזו היא תהיה.
איזה כיף ששבת לכתוב
שלום לך
נסיון_שני וגם לנסיון הראשון שלומות
קראתי את הגיגייך. מאוד מזדהה עם סוגיית האי שייכות.
אני חושבת שאת כל קריירת הצילום הבוגר שלי העברתי בעיסוק בתחושת אי השייכות התמידית מול הכמיהה התמידית להשתייך.
הצילומים שלי, רובם ככולם מתעסקים באותו העניין ממש....
בזרות הזו מול מנהגים, ערכים, נורמות, ציפיות, חברויות...
בכל אופן, יופי ששבת לסיבוב נוסף. נעים לי מאוד להכיר.
עוד כמה דקות הולכת לישון.
כבר לילה חמישי שאנחנו לבד. מחר יום שישי. ביום ראשון האיש שלי חוזר. מתגעגעות מאוד.
החיפושית חסכנית בשעות שינה השבוע. עייפתי אותה בפעילויות ועניינים כדי שתישן טוב בלילות ולא תרגיש בחסרונו של אבא וניסיתי כמה שפחות שהיא תהיה בבית ותגלה שהיא מתגעגעת ותחכה לו, כמו בכל יום, שיחזור מהעבודה. לא היה קל אבל היה מדהים. אנחנו אמנם בבית באופן שוטף אבל נראה שהשבוע משום מה בגלל האינטנסיביות הרגשתי עוד יותר איתה. זה מצחיק כי גם ככה לאבא יש איתה סך הכל שעתיים שלוש ביום מלבד סופי שבוע. משהו בי גרם לי להפתח אליה עוד יותר מתוך הידיעה שעכשיו זה רק אני. היא היתה מדהימה. כל מאבק כוחות שהיה לנו בשבועות האחרונים נמוג יחד עם רעש צמיגי המונית הנוסעת לשדה התעופה. שני ניבים שאיימו לצאת יצאו בשקט וקלילות (ועוד שניים מבצבצים להם ברקע). נראה שהיא ממש הבינה שזה לא יהיה קל אם היא לא תשתף פעולה. פתאום התחילה ללכת על הרגליים ולא לבקש על הידיים אחרי שתי שניות של טיול (ולסרב לעגלה), פתאום כשהיא רוצה על הידיים בבית זה רק לצורך חיבוק ונשיקה ואם היא רוצה יותר היא מבקשת ממני לשבת על השרפרף-כמה התחשבות זו? פתאום היא רצה לחדר השינה כדי לישון ולא מנסה לסחוט עוד סיפור ועוד משחק ועוד אלוהים יודע מה. ילדה מדהימה. והחוויות? עשינו כרטיסיה לבריכה אחרי שבביקור שם גיליתי לתדמתי שהילדה ממש שוחה, אמנם שחיה בסגנון כלב אבל שחיה. היא גם מסרבת לצאת מהמים שעות ונהנת מאוד מכל רגע. נסענו המון באוטובוסים והיא גילתה חיבה יתרה לכלי רכב (לשמחת סבא חולה ההגה), בילינו ב"גן שלווה" וראיתי במו עיני איך הפיצית שלי משכנעת ילדון עיקש בן חמש לתת לה חבל שהוא היה עסוק איתו וכל זה בלי מילה אחת ברורה ובלי יבבת בכי אחת ובלי לקרוא לי להושיע (אפילו שהייתי במרחק נגיעה ממנה).
האמת שהנסיעה הזו לא יכלה ליפול לי בזמן גרוע יותר מבחינת עזרה משפחתית. ההורים שלי בחו"ל לחודש וכך גם חמותי. במקור הנסיעה היתה אמורה להתרחש חודש שעבר ואנחנו היינו אמורות ליסוע להעביר את השבוע אצל הורי. בהתחלה די חששתי מהשהות הזו איתה לבד שבוע שלם ויום. האינטנסיביות של שהות עם ילדה אחת לבד כל כך הרבה זמן... כמו שכבר כתבתי פה בעבר, אין לנו ממש חברים. השבוע יצא לי לחדש ידידות עם אמא אחרת שאני מחבבת מאוד והקשר בינינו ניתק מסיבות שאינן ברורות לי (אולי ברורות לה) ואפילו ההישג הזה היה נעים לי מאוד.
כשבחרתי בחינוך הביתי לא ממש לקחתי אופציות כאלה בחשבון. די קשה להיות לבד כל הזמן עם ילדה. לבד... לבד... אפילו לדבר בטלפון לא היה לי עם מי... לחלוק את החוויות של היום.
מפחיד.
בינתיים מאוד כייף לנו. נשאר לנו רק סוף השבוע שאני די חוששת מפניו מכיוון שאני מרגישה שקצת נגמר לי הסוס. אני עיפה. הייתי מאוד שמחה ללכת לישון ולהשאיר אותה לכמה שעות אצל סבתא כלשהי. לחדש אנרגיות. אבל גם העובדה שהסוף כל כך קרוב גורמת לי לחשוש ששתינו נהיה כבר על קוצים, חסרות סבלנות מתגעגעות ומצפות.
הכי משעשעת אותי המחשבה שעם כל החששות שלי התמודדתי: הצלחתי להכין אוכל, שמרתי על שפיות, החיפושית לא בכתה שעות "אבאל'ה", החתולים לא רעבו לאוכל, גרישה האוגרת לא התפגרה מחוסר תשומת לב ואפילו הדג שרד חרף הנקיון היסודי שעשיתי לו במיכל בשבוע שעבר, הצלחתי לשמור על רמת נקיון סבירה בבית ואפילו שטפתי רצפה וכלים (מה שבשבוע כשאבא בבית ממש קשה לי לעשות אלא אם כן הוא עם החיפושית). רק מה, לא הבנתי איך אני אמורה להתמודד עם "הורדת הזבל" איך אני לוקחת בדיוק שקית מלאה זבל ריחני לפח כשאני אוחזת ביד השניה עגלה או ילדה שובבה שעושה "דיו! דיו!" על המותן שלי. איך אמהות חד הוריות "מורידות זבל"? (הגרשיים זה בגלל שאצלנו לא מורידים אותו לשום מקום אלא לוקחים אותו בשביל עד לכביש שם נמצא המיכל הראשי שלנו והשביל מאוד צר... סיכוי טוב לשקית קרועה אם לא נפלה לי עוד קודם) שהרי ברור שאלוהים יצר את הגבר בדיוק למלאכה קדושה זו (אמא מגדלת ילדים ברחמה ומניקה אותם ואילו אבא מוריד אשפה, לא? עניין פיזיולוגי).
לילה טוב וסוף שבוע מהיר וקל.
}
פלוני_אלמונית, חשבתי הרבה לפני שהחלטתי למחוק את אשר אמרת, כי סך הכל זהו בלוג ומותר לך להביע דיעה אבל אז מנגד עמדה העובדה שלא זאת בלבד שלקחת משפט קטן אחד שהיה סך הכל בבדיחות הדעת ועשית ממנו קציצות (ברגשי הנחיתות שלך או כדאי שתטפל במקום אחר) מבלי להתיחס כלל לכל דבר אחר אלא גם עשית זאת בעילום שם. מה שבא להגיד לי שסך הכל כמו רבים באתר הזה באת להתלהם. לך תתלהם במקום אחר (ויש מספיק כאלה) ותעזוב את הפינה שלי בשקט שמאפיין אותה מאז ומעולם. טוב לי בשממון.
טוב שמחקת!
נכנסתי, קראתי, אהבתי.
אחר כך ראיתי את התוספת התמוהה. כמעט מחקתי בעצמי. טוב עשית, תדפדפי הלאה.
ורק שתדעי
טוב לי בשממון. את לא ממש בשממון. נכנסים אבל בשקט. כי יש כאן שקט כזה.
שתהיה שבת מבורכת לשתיכן.
א. אני מאד מאד אוהבת לקרוא אותך, בבלוג ובכלל...
אתמול במקרה ביקרתי מישהי שגרה בקומה שלישית, בחורה עם סיפור נורא נורא עצוב (אלמנה עם 4 ילדים קטנים:6,3,4 ושנה...). כשהתחלתי לרדת במדרגות למטה היא פתאום שוב יצאה ושאלה אם אני מוכנה לקחת את הזבל לפח כי היא לא מסוגלת לרדת עם הילדים, וחוששת להשאיר אותם לבד את הכמה דקות שצריך כדי לזרוק ולחזור, וחשבתי על מה שכתבת,
איך אמהות חד הוריות "מורידות זבל"?
והיה לי כ"כ עצוב...
סתם שיתוף קטן בעקבות מה שכתבת, ואם זה מפריע או סתם לא מתאים את מאד מוזמנת למחוק בלי לחשבן לי...
הכי כייף בעולם זה בבוקר. כשהחיפושית מתעוררת במצב רוח טוב. היא מתכרבלת לי בידיים ממלמלת כל מני שטויות של כמעט עירות מנקרת ומחייכת מתוך שינה עד שהיא מתעוררת ואומרת לי שהיא תינוקי ומבקשת נשיקות "פה!" מצביעה על מקום אחד "פה!" על אחר. רגעים כאלה קטנים של חסד. ואני חושבת לעצמי שאיזה מזל שאנחנו במיטה משפחתית ושאפשר לחוות את זה ככה בטבעיות וגם חושבת לעצמי שעוד מעט זה לא יהיה ככה יותר כי עוד מעט היא לא תהיה יותר לבד ומי יודע אם ומתי יהיה לנו זמן להמרח ככה שוב אחת על השניה... פעם השכנה שלי, שאני ממש לא מחבבת אותה בגלל היחס שלה לילדים שלה, שכשהיתה לה רק הבת הבכורה הן היו מתפנקות אחת עם השניה וכשהגיע הבן הכל השתנה ונעשה מסובך ולא נעים. אני כל כך מפחדת שנהפוך למשפחה כמוהם, כל היום בכי וצעקות... מצד אחד אני יודעת היטב שזה עניין שמאפיין אותם, אני בספק אם הם לא היו צווחנים לפני לידת הילדים, כשאנחנו עברנו לכאן הבן שלהם בדיוק נולד ומעולם לא שמעתי תינוק שבוכה כל כך הרבה. (כמעט שהלכנו על עיקור כאמצעי מניעה), היא היתה מדברת בטלפון והוא היה צורח, היא היתה יושבת ומסתכלת מהחלון ישר למרפסת שלנו והתינוק היה צורח... גם היום כשהוא כבר בן 4 ואחותו כתף בת 6 כל הזמן בוכים שם, איך שהם חוזרים מהצהרון בארבע מתחיל קונצרט בכיות... אולי זו נבואה שמגשימה את עצמה ועוד חמישה חודשים זה יהיה ככה גם אצלנו? ברררר....
לא! לא! לא! אני לא מוכנה לתת לדברים שללים כאלה בכלל להכנס לי לתודעה. החיפוש הקטן שמשתולל לי בטן יהיה בדיוק כמו שאנחנו ניתן לו להיות ומכיוון שאנחנו אלופים בתקשורת אל מילולית יהיה סבבה. אצלנו הוא לא יבכה יותר ממה שהוא צריך כדי לפרוק ודי.
מנסה להזכר בהריון הקודם בשלב הזה. לא מצליחה למצוא זיכרונות קונקרטיים. זוכרת משהו מהבדיקות אבל אין לי שום תחושות שנשארו. מרגישה שבניגוד למה שקורה בדרך כלל אני הרבה יותר מחוברת להריון הנוכחי. בהריון הקודם הייתי עסוקה מאוד בעבודה האיומה שהיתה לי, בטראומות שחוויתי שם, בנסיון לא להתמודד עם ההריון כדי שהטראומות לא יכנסו פנימה ויגעו בנפש הרכה שבתוכי. רק מחודש שמיני יש לי זיכרונות. אחרי שנסענו לסיני לא חזרתי לעבוד יותר. העבודה היתה פיזית בשטח פתוח והיה קיץ והגוף שלי לא סחב יותר את החום ואת עצמו (היו לי בצקות ברגליים בעובי של באובב כל רגל, אני לא צוחקת!) החלטנו הבוסים שלי ואני שמעכשיו אני "עובדת" מהבית ומכיוון שלא היה מה לעשות מהבית כי העבודה היא פיזית אז היה שקט ונוח לכולנו, הם לא היו צריכים לפחד מה עם הביטוח ואני לא הייתי צריכה לסבול אותם יותר. משם מתחילים לי הזיכרונות, זוכרת את התנועות שלה, כבר אז היא היתה שובבה גדולה. זוכרת את ההתרגשות, את השיחות עם האיש, את האינטימיות סביב ההכנה ללידה. את קורס ההכנה ללידה שהיה חוויה נעימה לשנינו וקירב אותנו אחד לשני כהכנה ללידה שעשתה עוד קצת עבודת קרוב. חבל לי שפספסתי את ההריון הראשון, אבל אני יודעת שהרגשתי אותה. כשהיא נולדה לא היה לי ספק שאני מכירה אותה היטב וכי היה חיבור קודם, זו רק היתה דרך לגונן עליה מזוועות העולם.
היום כשאני איתה בבית אני חווה את כל העניין אחרת. אין לי כל צורך לגונן עליו מרעות העולם כי העולם שלנו נעים ועטוף צמר גפן ביתי וחמים. אני חושבת עליו הרבה ומדברת עם החיפושית עליו הרבה. חושבת עליו כשאני מספרת לה סיפור או שרה לה שיר (כי הוא גם פה כבר מרגיש ואולי כבר שומע). מחבקת אותה וחושבת שהוא גם מרגיש אותה וגם אותי, מה יכול להיות יותר מקרב אחים מזה? היא מצידה לפעמים מציקה לו (קופצת ככה כאילו בלי כוונה ישירות על הבטן שלי) ולפעמים מנשקת בלי הפסקה בדיוק כמו אחות גדולה.
היום הלכנו לחפש בד וטבעות להכין מנשא, בד מצאנו אבל טבעות לא. היא בחרה את הצבע של הבד וציינה שזה בשביל ה"אמו" של "קוקי", מבחינתה כל המנשאים הם יאמו. על הבד אמרה "יפה!!!" בעיניים בורקות.
אני גם מספרת לה שכשתינוקי יוולד אם היא תרצה עדיין לינוק היא תצטרך לחלוק עם תינוקי, ציצי אחד לה ואחד לו ושתינוקי לא יודע לאכול לבד והוא אוכל רק ציצי, היא שואלת כל פעם אם הוא שותה מים ואני מסבירה לה שכשתינוקי קטן הוא שותה רק ציצי לא מים ולא כלום אחר. יש לה נטיה להשקות את כולם מים והרבה, אנחנו אומרים שהיא היתה מדריכה בצופים בגלגול הקודם.
לפעמים אני מסתכלת עליה בפעילויותיה המגוונות או מחבקת אותה ותוהה מאיפה הגיע היצור המקסים הזה? איך בלי ששמתי לב בכלל הפכה מבטן ענקית לילדה כל כך עצמאית, כל כך מתרפקת, כל כך רגישה לסביבה... כל כך אמיתית...
ילדת טבע,
את כותבת מאד יפה ומהלב.
בהצלחה לכם עם חיפושון נוסף. בהריון, בלידה ובמה שאחר כך.
אנחנו בשלב של לנסות לעשות עוד יצורה קטנה/יצור קטן. כשהראשונה עדיין יונקת הרבה(בת שנה).
שבוע טוב.
אז איפה היינו? אה, כן, התחלנו לחפש מילדת בית.
שאלת השאלות היתה מה נשתנה, איך זה שבלידה הקודמת לא היינו מוכנים ללידת בית אף על פי שלמדנו דווקא על לידות בית ואילו בלידה הזו אני וגם האיש מרגישים שאין טבעי לנו מזה?
אז חפרתי ונברתי. יכול להיות שבלידה הקודמת היה בי את הפחד מן הלא נודע, לא ידעתי איך האיש יתנהג אם יתמוך או יבהל, איך הכאב יהיה, אם אני אוכל להתמודד איתו. איך אני אקבל העברה לבית חולים במידה ולא אוכל להתמודד או האיש לא יוכל להתמודד איתי, אני יודעת שתחושת הכישלון שלי היתה יכולה להיות גורם קיצוני ללידה ממש טראומטית בבית חולים מצד אחד ואילו מצד שני כמישהי שמכירה את עצמי הפחד מתחושת הכישלון יכל להיות משהו שהיה גורם לי לסיים לידת בית בבית אבל באופן ממש לא מוצלח כמו שאמור להיות. פחדתי גם שאני לא אוכל לנשום, זה גם היה אישיו בקורס ההכנה ללידה שעשינו, רציתי ללמוד לנשום נכון כי אני אסמטית והייתי בטוחה שברגע האמת אשכח איך נושמים ואתקע את כל הלידה וכבר ראיתי תסריטים בעיני רוחי בהם אני יולדת עם אינהלציה+סטרואידים לוריד+אלוהים יודע מה...נוסיף לזה את העניין הכלכלי, היינו במצב רע מאוד, לא שהיום המצב הוא טוב מדי אבל אז גם יחד לא הרווחנו מה שהאיש מרוויח לבד היום ודי קרענו את התחת. אבל אלו רק סיבות שוליות והסיבה האמיתית לזה היא כי לא היינו מספיק בשלים.
עם הלידה של החיפושית גדלתי המון. כל יום מחייה למדתי שיעור ועוד שיעור בכוח הגוף וכוח החיים. למדתי להקשיב יותר לאינסטיקטים ולקול הפנימי. למדתי להאמין בדברים אחרים לחלוטין. למדתי להפריד בין עיקר לתפל. למדתי קצת יותר התמודדות. בהריון שלי עם החיפושית הרגשתי ילדה בהריון, מצחיק, לא הייתי ילדה והייתי מבוגרת מכל היולדות שהיו איתי בחדר בלילה שאחרי הלידה ולהן זו לא היתה לידה ראשונה כמו לי, אבל עדיין ראיתי את עצמי ברמות מסויימות ילדה, היה לי מוזר לחשוב על עצמי כעל אם והחיבור שלי להריון היה בעייתי (כבר כתבתי על זה). החיפושית הפכה אותי לאמא. נכון, בהתחלה היה לי מוזר לחשוב על עצמי כאחת כזו אבל גדלתי לתוך התפקיד, לתוך השליחות הזו. היום אני לחלוטין רואה את עצמי אם. אשה. אחת מתוך השבת הנשי המפואר. כבר לא ילדה שובבה. לא, לא איבדתי את השמחה ואת הנעורים (אני מקווה) אבל הכל קיבל פרופורציות שונות. ואני חושבת שמשם באה גם הבשלות שלי ללידת בית.
אתמול בדרך חזרה מהפגישה עם המילדת ניסיתי לחשוב על מה השתנה, ניסיתי לשחזר את ההרגשה שלי בבית לפני הלידה הראשונה, התחושה שהוציאה אותי מהבית לכיוון בית החולים. בתוכי הרגשתי שבאותו הזמן לא הרגשתי באמת בבית בביתי שלי. והתחושה שלי היא גם שהחיפושית הביאה את הבית שלנו הביתה. אנחנו בית, אבא, אמא ילדה, משפחה. חום. אהבה. קצת משונים, אולי, קצת אחרים, אולי,אבל אלו אנחנו וזה הבית שלנו האהוב (והאיש מוסיף שעד שלא נעשה ציפויים למזרונים בסלון זה לא מרגיש לו כבית בכלל, סימפטומטי בלבד...).
ביום שישי סבתא חגגה לחיפושית יום הולדת עם עוגת שוקולד מינסרימית לחלוטין, בחוף הים. הקטנה שבדרך כלל ממש מגיבה בגועל לקונפסט של עוגה ("איכס! טפו!" כמובן יריקות לכל עבר והבעת גועל אחרי צעקות האיכס), גילתה כי מים גנובים ימתקו והתגנבה לה מתחת לשולחן הפינקניקים כשאף אחד לא ראה ומדי פעם עלתה על קצות אצבעותיה וחטפה מה שהיד הקטנה שלה יכלה לתפוס, כעבר כך וכך זמן מצאנו אותה מלאה שוקולד מכף רגל ועד ראש עם חיוך מסטולי מסוכרים עודפים על פניה... הצרה היתה שגם הבטן שלה לא הגיבה כל כך טוב לבליסה וכל הלילה היא סבלה מסיוטים (אחד על אחת החתולים שלנו והשני על צב, זה מה שהיא צעקה מתוך שינה) ובבוקר קמה בשעה ממש לא סבירה כולה בכי וצעקות עד לבילוי הראשון על האסלה שהקל מעט. מאוחר יותר בערב היא שוב ישבה על האסלה וכשהסתכלה בתוצרים דווחה שעשתה "קקי אחר" דיווח של אבא=שלשול. היום האומללות עדיין לא נגמרה ואחרי טיול הבוקר שנגמר בשלוליות זיעה מטורפות ושריצה בגיגית באמבטיה היא פתאום התחילה לבכות בכי נוראי, בהתחלה חשבתי שזה בגלל שביקשתי ממנה לסגור את הברז אבל מאוחר יותר הסתבר שזה רק היה תירוץ והסיבה האמיתית היתה התכווצויות בבטן. בעודה יושבת על האסלה ובוכה באומללות אבל טוענת בכל תוקף שיש לה עוד עלה לי רעיון. הצעתי לה מסז' כפות רגלים. זכרתי מאי שם מתקופת החודשיים הראשונים של חייה שניסיתי להקל לה על כאבי הבטן על ידי עיסויי כפות רגליים מסויימים, אז היא ממש לא נהנתה מכל הסיפור של מסז'ים שוויתרתי לה על פורמליות ופשוט עשיתי לה מישמושידה בכל הזדמנות שיכלתי. להפתעתי היא מיד הפסיקה לבכות וביקשה שאקח אותה מהאסלה. בדרך אספנו קרם קלנדולה ושמן לוונדר, השכבתי אותה על המזרון בסלון (זה עם הניילון) הנחתי את כפות הרגליים הפצפונות שלה על הברכיים שלי והתחלתי לעסות אותה. החיוך שב לפניה. כשהיא הרגישה שסיימתי רגל אחת ביקשה את השניה ואז ביקשה עוד ברגל עצמה, המשכתי. אחר כך הסתובבה וביקשה בגב. עיסיתי. אחר כך הסתובבה והרשתה לי לגעת בבטן האומללה שלה רק קצת ודי. כשאמרה די, קמה והלכה לשחק בשקט ונחת. כשהגיע זמן ארוחת הצהריים טרפה כמו שלא ראיתי אותה אוכלת מימיה (חזה עוף, אורז בסמתי, עגבניה ומלפפון ולקינוח שתי תאנים בשלות). אחרי האוכל הודיעה שהיא עיפה והושכבה לישון במיטה... נראה לי שנעשה מזה שגרה...
מזל טוב לחיפושית (אז היא בעצם לביאה)
עוגה וירטואלית לא עושה כאב בטן...
תענוג לקרוא אצלך, רק בריאות ואושר לכם
החיפושית הפכה אותי לאמא. נכון, בהתחלה היה לי מוזר לחשוב על עצמי כאחת כזו אבל גדלתי לתוך התפקיד, לתוך השליחות הזו. היום אני לחלוטין רואה את עצמי אם. אשה. אחת מתוך השבת הנשי המפואר. כבר לא ילדה שובבה. לא, לא איבדתי את השמחה ואת הנעורים (אני מקווה) אבל הכל קיבל פרופורציות שונות. אני כל-כך כל-כך מזדהה. תיארת את זה מקסים.
נוסעים באוטו, ברדיו מתנגן "שיר לשירה" המקסים של יהונתן גפן. אבא מגביר. חיפושית מתלוננת, בזמן האחרון אי אפשר לשמוע שום דבר אם זה לא שירי ע. הלל או אריק איינשטיין לילדים. אנחנו מנסים לשכנע אותה, היא מתלוננת עוד יותר וכבר כמעט שלא נהנים מהשיר שכולו עליה. אני מפסיקה לשכנע ואומרת לה "את יודעת מתוקה שזה שיר שאבא אחד כתב לבת שלו התינוקת?" שקט נופל על המושב האחורי. החיפושית מקשיבה למילים. כשנגמר השיר אומרת "אין... עוד פעם!".
שמחתי מאוד על ביקורך
מזל טוב לחיפושית (וגם לחיפוש). אני מצרף שיר במתנה לחיפושית מתוקה.
אֵיךְ עָנַדְתִּי אֶת הַזֵּר / זְאֵב
אָבִי אָמַר לִי:
מָחָר לַאֲחוֹתְךָ יוֹם הֻלֶּדֶת
וְהִיא בְּיוֹם זֶה עוֹנֶדֶת
אֶת פִּרְחֵי הַגָּן.
אֲנִי אֲהַבְתִּיהָ מְאֹד
וְהִשְׁכַּמְתִּי אֶל הַגָּן
פְּרָחִים לִלְקֹט.
מָה, עוֹד לַיְלָה - -
וּבְצַמֶּרֶת הָעֵץ מִלְמַעְלָה,
בִּקְצֵה הֶעָנָף,
אוֹחֵז כְּבָר הַיּוֹם בְּקֶרֶן-זָהָב.
וְאֵי-שָׁם מִן הַקֵּן
נִפְרֶדֶת צִפּוֹר-אֵם מִן הַבֵּן.
מַרְעִידָה זַלְזַל
וְטִפַּת טַל
נוֹטֶפֶת טִיף וָדֹם,
וּפִתְאֹם –
כָּל הַגַּן נִמְלָא יוֹם.
וְהַפְּרָחִים
עוֹד עוֹצְמִים עַלְעָל אֶל עַלְעָל,
הִתְכּוֹפַפְתִּי
וְקָטַפְתִּי
פֶּרַח נָם עַל הַטַּל.
וּבַיָּד
הוּא פּוֹקֵחַ לְאַט
עַלְעָל אֶחָד וּשְׁנַיִם
וּמִיָּד
צוֹחֵק יָשָׁר לָעֵינַיִם.
פֶּרַח עֵר
בִּשְבִיל הַזֵּר.
וְכָךְ
כּוֹתֶרֶת אֶל כּוֹתֶרֶת
וְגִבְעוֹל עַל גִּבְעוֹל
וְהַזֵּר גָּדֵל,
הָלוֹךְ וְגָדוֹל,
לְפֶתַע – קוֹל.
מִי ?
אוּלַי הִתְחִיל כְּבָר יוֹם-הַהֻלֶּדֶת
וּלְבָבִי דוֹפֵק, וְיָדִי רוֹעֶדֶת ...
וְאוּלַי בַּזֵּר לִשְזֹר
גַם דְּפִיקוֹת שֶל לֵב,
גַם קֶרֶן שֶל אוֹר - - -
|
אַךְ פֶּרַח בָּר,
תְּכַלְכַּל וְעָנֹג
הֵצִיץ מִן הָעֵשֶׂב הַיָּרֹק
וְשָׁם
גַּם "טִפַּת דָּם"
וְאַמְנוֹן וְתָמָר –
וְהָלַכְתִּי הָלוֹךְ וְקָטוֹף,
הָלוֹךְ וְאָסוֹף.
וְלֹא יָדַעְתִּי כִּי הַיּוֹם נוֹטֶה לַעֲרֹב.
פִּתְאֹם
נָשָׂאתִי עֵינַי לַמָּרוֹם
וְהַשֶּׁמֶשׁ בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם.
וּבְבוֹאִי עִם הַזֵּר –
תֹּף וּמְצִלְתַּיִם
וּקְרִיאוֹת "תְּחִי"
וּמְחִיאוֹת-כַּפַּיִם.
וְעַל מֵאוֹת יָדַיִם,
אֲחוֹתִי נִשֵּׂאת וּלְרֹאשָהּ –
זֵרִים,
אֶחָד, שְׁנַיִם, שְׁלֹשָה.
מַה לַּעֲשׂוֹת ?
אֵיכָכָה אֶעֱנֹד
אֶת הַזֵּר לְרֹאשׁ הָאָחוֹת ?
_ _ _ _ _ _ _ _ _
וְלָמָּה עֵינַיִךְ עֲצוּבוֹת,
הַאִם כִּי אָחִיךְ הַקָּטָן
הִתְמַהְמַהּ בַּגַּן
וְאֵחַר לָבוֹא ? –
הִנְנִי פֹּה,
בָּאתִּי הֲלֹם.
וּפִתְאֹם
מֵעַל לָרָאשִׁים
קָפְצָה אֲחוֹתִי לְבֵין הָאֲנָשִׁים,
וּבְדַרְכָּהּ נוֹשֵׁר
זֵר אַחַר זֵר.
וּבְבוֹאָהּ אֵלַי
רָאִיתִי רַק עֵינֶיהָ מוּל עֵינַי –
וּפִיהָ מְחַיֵּךְ,
וְלֹא יָדַעְתִּי אֵיךְ –
הַזֵּר שֶׁלִּי
בְּרֹאשׁ אֲחוֹתִי.
|
פנינים
פתאום נפתח לה העניין של השפה. יש משפטים. מכיוון שהיא די אפרוחה שמצייצת וקשה לשמוע מה היא אומרת (בניגוד מוחלט לבכי הצעקני-מרעיד קירות שלה כתינוקת) צריך להקשיב חזק חזק...
אנחנו שותות מיץ מנגו, חיפושית מכוס עם קש ואני מכוס רגילה. חיפושית עושה בועות. אני רגילה כבר ויודעת למזוג לה בדיוק לגובה שלא קופץ מהכוס. חיפושית צוחקת ואומרת "רק אובי שה בועות. אמא לא שה בועות. אמא אסור שה בועות!" (היתה שבוע אצל סבתא ולמדה היטב את המילה "אסור!").
היא מטפסת לי על הבירכיים בעוד אני גולשת באינטרנט, מושכת לי את החולצה למעלה ומחבקת לי את הבטן "צה גיש קוקי" (תרגום: רוצה להרגיש את תינוקי).
אחד הצירופים הכי בנאלים שלה שאני הכי מתרגשת לשמוע אותם זה: "לא צה!" כמובן שזה אומר "לא רוצה", למה מתרגשת? כי היא כבר לא קטנה שמיבבת כשהיא רוצה משהו או לא רוצה, היא יודעת בדיוק מה היא רוצה ומה לא ויודעת לעמוד על שלה. אין צירוף מילים אחר בעולם שאני מכבדת יותר.
איזה גיל מדהים! איזה ילדה מקסימה! איזה כייף להיות אמא!
טוב, סיימתי לקרוא את הארי פוטר השביעי, אפשר לחזור לכתוב...
ארנב.
לפני איזה חודש ישבנו לנו על הדשא ופתאום ראיתי בתוך העלים עיגולים קטנים וחומים. היה ברור לי וגם לחיפושית שזה קקי. הזמנו את האב לנסות ולנחש איתנו של מי הקקי הנ"ל, ברור שזה לא היה קקי של חולדה או עכבר, גם לא של חתול ולא של קיפוד. לי זה נראה כמו קקי של מכרסם גדול, נגיד ארנב. האיש אמר שאין מצב שיש לנו ארנב בגינה כי אחרת היינו רואים אותו. הזמנתי אותו למארבים אבל לא ממש מימשנו את התוכנית.
שבוע או שבועיים מאוחר יותר בעודי אצל הורי מתקשר האיש: "צדקת!" נו ברור אבל במה? "יש ארנבת ענקית בגינה!" וככה הצטרפה אלינו ארנבת שחורה לבנה מאוד גדולה למצבת החתולים בגינה. בהתחלה היא אכלה גזר ותפוחים אחר כך הסתבר שזה בכלל ארנב והוא הסתבר כחובב אוכל חתולים ועבר לישון יחד עם החתולים במרפסת. החיפושית קראה לו "אבי" ומאוד נהננו יחד. השכנים לא כל כך. הוא אכל להם את כל הגינה, אצלנו רק את התרד, משום מה שום דבר אחר לא ממש מצא חן בעיניו או שאולי היה שבע מהאוכל של החתולים והצמחים של השכנים ואז ביום חמישי הקטנה רצתה לצאת לחפש את אבי ארנבי בגינה, התעצלתי כי היה חם והצלחתי לסחוב אותה עוד כמה שעות עד שאבא חזר מהעבודה ויצא לגינה לגלות שארנבי מוטל על הדשא ללא רוח חיים... כנראה שהוא ממש עלה לשכנים המקסימים שלנו על העצבים. מיסכן.... המעניין הוא שמאז הקטנה לא מדברת יותר על לצאת לחפש אותו בגינה, כאילו הבינה לחלוטין שהוא כבר לא יחזור. ואולי היא הבינה...
מאז הארנב גם החיפושית התחילה לאכול גזר, פתאום יש המון במקרר אז היא אוכלת וגם מאוד אוהבת לגרור במגררת ולשמוע את הסיפור על סבא אליעזר באותו הזמן. ערב אחד אחרי שהעבירה שעה שלמה בגרירת גזר נושן, שהיה מיועד לגרישה האוגרת בכלל, במגררת היא החליטה לאכול אותו יבש וקשיי כמו שהוא, שום הצעה לגזר חדש לא צלחה וככה מצאנו את עצמנו הולכים לישון, אבא, אמא חיפושית וגזר. עד שבדל הגזר לא נלעס עד תום לא עזבה אותו הקטנה ולא נרדמה. בבוקר פתאום נזכרה בגזר. "צה גזר!" צעקה "בואי אני אתן לך גזר" עניתי ופניתי למקרר. "לא! איפה גזר?" היה ברור שהיא מתכוונת לזה מאתמול שכורסם בעודה חצי ישנה ונעלם לתוך הבטן הקטנה שלה. הסברתי לה שאולי היא לא זוכרת כי היתה מאוד עיפה אבל היא אכלה את הגזר, שהוא נכנס לפה שלה ומשם ירד למטה לבטן השמחה, הסיפור שלי לא שכנע אותה "אכללי!" האשימה "אף אחד לא אכל לך מתוקה, את אכלת את הגזר." ניסיתי להרגיע אבל היה ברור לי שזה כבר לא יעזור, היא התחילה לילל ודי.
"בואי אתן לך גזר חדש" הצעתי אבל היא רק יבבה חזק יותר "לא חדש! לא חדש!"
"טוב, אז בואי אתן לך גזר ישן." אמרתי ולהפתעתי שרר שקט. ניצלתי את ההזדמנות ניגשתי למקרר והוצאתי גזר "ישן" קילפתי והגשתי לחיפושית שניגבה את הדמעות ולקחה אותו ממני בחיוך מפוייס.
מאז היא אוכלת רק גזר ישן.
(ולא, זה לא עובד עם דברים אחרים...).
תחילת החופש הגדול שלנו.
חשבתי שאני אראה את זה ביותר דפי חינוך ביתי אבל התבדתי. תמיד אהבתי את הראשון בספטמבר. נו, לא תמיד, רק מאז שאני לא מלמדת ולא לומדת. היום הכי טוב בשנה. טוב, כמעט הכי טוב, גם היום שאחרי חופשת הפסח זה יום לא רע בכלל.
פתאום יש שקט. לא שלפני כן היה רעש בוטה, אבל פתאום זה נראה אחרת. שקט נעים ורגוע שכזה. אולי זה קול נשימת הרווה של כל ההורים האלה שסוף סוף שלחו את הילדים לבית הספר ולגן ועכשיו הם יכולים סוף סוף לנשום בנחת (ולשתות כוס קפה).
עכשיו נוכל סוף סוף לחזור לטייל בלי להדחק, אפילו לדואר יהיה הרבה יותר קל להכנס. נוכל ללכת לבריכה וגם לשחות בבריכה החיצונית, זו שכל הקיץ היתה מלאה בילדים גדולים שקופצים וזורקים כדורים, איפה שאפשר להשתמש בגלגל ים ולא רק במצופים. סוף סוף נוכל ללכת למשחקיה בלי שיקפצו עלינו ילדים ענקיים שבאו עם האחים הקטנים שלהם כי לא היה מה לעשות איתם בבית. סוף סוף.... כל מה שצריך לקרות עכשיו זה שכבר יגיע הסתיו.
הכי הגיוני בעולם... ילדה שבינואר מתרוצצת בגינה הבוצית והקפואה, מבקשת שימלאו לה מים בגיגית כדי להשתכשך עירומה בקור-בספטמבר החם למדי של חדרה מבקשת ללבוש מעיל וכובע צמר ומיבבת "קר לי" תוך כדי הזעה מסיבית לתוך סיבי הפליז של המילוי הפנימי של המעיל... טוב שאת המגפיים החבאתי מבעוד מועד...
הייתי צריכה לעשות בדיקות דם הבוקר. הקטנה העירה אותי בשבע בבוקר, סוף סוף היא קמה לפני שמאוחר מדי ללכת לאחיות במרפאה. הלבשנו מהר ויצאנו לטיול בוקר. ליד בית הספר עלו בי סימני שאלה, מה, שינו את החוקים? מתחילים לימודים בתשע? מעניין... הילדים לא מאחרים ללימודים ומשמרות הזה"ב רק התחילו את משמרתם... אחרי שעברנו במעבר החציה מצאתי איזה אמא לשאול אותה מה השעון שלה מראה-נו, כמובן שהעבירו לשעון חורף בעוד אנחנו חורפים... טוב, זה בטח קורה להרבה אנשים פה באתר...
אני נכנסת לאחות הלבבית שמאוד שמחה להקיז את דמי. הקטנה מבקשת לראות, באופן הכי טבעי שיש אני מושיבה אותה על הברכיים שלי ונותנת לה לראות, לי לא כואב אז אין שום סיבה שלה זה יכאב... האחות ממלאה שתי מבחנות מלאות דם, אני מבחינה בסימנים מוזרים על פני הילדה שלי (שחזתה בדם ניגר פעמיים בחיים שלה-פעם אחת כשחטפה ביס מגרישה האוגרת ופעם נוספת בדיוק בשבוע שעבר כשעשינו נסיון ראשון עם בייביסיטר/דודה והיא שמרה עליה יותר מדי עד כדי כך שהיא נפלה מהשולחן ונשכה את הלשון, בשני המקרים לא נרשמה היסטריה מיוחדת ומיד חזרנו לענייני שגרה ומשחק) כשהאחות הוציאה את המחט מהיד שלי הקטנה התחילה ליבב כאילו לה אמור לכאוב, ממש אמפטיה... היא אמרה שהיא מפחדת... היא לא אמרה ככה כשניסתה בעזרת המצח הנחוש שלה, לשבור לי את האף לפני שבועיים... זה היה הרבה יותר כואב...
עכשיו אני כבר ממש חושבת שנצטרך להוציא אותה מהבית בלידה, עושה רושם שיש לנו עסק עם רגישה מדי...
<עכשיו היא מסתובבת עם מעיל, כובע צמר ומטריה ומבקשת לצאת לחכות לאבא שיחזור מהעבודה... עוד איזה עשר שעות...>
אני לא יכולה להישאר אדישה למישהי שקוראת הארי פוטר...
של אחוות מכוּרוֹת...
חיפשנו לנו מיילדת בית, אחת כזו שנהיה מוכנים להכניס לביתינו מבצרנו. נפגשנו עם כמה. אחת מהן שאלה אותי מה אני עושה, במה אני עובדת. פרסתי בפניה את רשימת המכולת שלי (כאילו זה איזה ראיון עבודה או משהו...) ולבסוף ציינתי שאני אמא וזהו. היא היתה חייבת לספר איזה בדיחה שיצאה לה די עקום ומרוב נסיון להשמע מקבלת ומכילה יצא שכל ההתנשאות שלה בלטה החוצה. אחר כך שאלה מה עם פעילות גופנית. צינתי שאני עושה יוגה והמון פעילות עם הילדה, התגובה שלה היתה "יוגה זה יופי אבל פעילות עם הילדה זה לא ממש נחשב..." לא ממש נחשב? ללכת פעם בשבוע שלושת רבעי שעה לכל כיוון כדי להגיע לבריכה לשחות עם ילדה במשך ארבע שעות כולל בריכות שלמות כשהיא בגלגל הים עושה גלים וצווחת מאושר שהיא בסירה-לא נחשב? לטפס על סולמות בגן שעשועים ועוד כל מני דברים מאוד פעילים שעושים שם-לא פעילות? לזחול בבית ולעשות תחרויות של כל מני הליכות משונות-לא פעילות? לרקוד עם הילדה על הידיים תוך כדי דיגדוג וקולות של חיות-לא פעילות? לנקות את הבית אחרי הפרוגרום-לא פעילות? והטיול היומי שממשיך מעל שעה בדרך כלל (לא מומלץ להריוניות ללכת שעה לפחות ביום?) ובכלל כל ה"לא פעילויות" שאני עושה בדרך כלל, לא פעילות? אז למה אני מגיעה לסוף היום עם התכווצות שרירים בידיים/רגליים ועיניים נעצמות מעצמן? אה, אולי משעמום... טוב, ברור שלא בחרנו בה. נכון?
הקטנה היתה אתמול אצל סבתא לבד. כשחזרה נשאה באמתחתא ספר חדש שקיבלה מתנה לחגים, הדובון לאלא. משהו מילדותי אותת לי שזה לא מהספרים שהייתי מוכנה להקריא לה אבל היא מיד רצה אלי "אמא פור!" עם הספר ביד "בובי לאלאלאלא!" קראה בשמחה, ניכר שהיא כבר הכירה את התוכן. ישבתי, פתחתי את הספר ומיד עם הדף הראשון נזכרתי למה אני לא רוצה להקריא לה את הספר הזה יותר.
אחת המילים הראשונות שהקטנה שלנו למדה להגיד היתה "לא" ואנחנו מאוד שמחנו על כך בתור אנשים שדי קשה להם לבטא את המילה הזו ולהציב לעצמם גבולות בפני אחרים היה זה מבורך למצוא שהיא כן יכולה להציב גבולות בעוד שאין בפיה לקסיקון מילים גדול ומפורט. מאוחר יותר הצטרף ה"די!" ובכלל היינו מאושרים עד הגג, בכל מה שקשור לגוף שלה הכבוד למילה הוא גדול. לכל מי שבא במגע עם הקטנה סברנו מיד שאם היא אומרת לא או די מיד לציית אין להם שום עניין עם חינוך הילדה שלנו ושפשוט יכבדו את בקשותיה. והנה בא הספר הזה ואומר לה שלהגיד לא זה רע ובכלל, לא לאכול כשאמא אומרת זה רע ותקבלי עונש, ועוד איזה עונש? עונש שאף אחד לא יבין אותך כשתדברי... איזה תסכול! האומללות הכי גדולה של ילדה בת שנתיים שרק עכשיו סוף סוף מצליחה רוב הזמן לבטא את כל מה שהיא רוצה במילים. המילים האהובות עליה הן "לא תודה" "לא רוצה" "לא לגעת" "לא אוהבת" ועוד כל מני צרופים של המילה "לא", נו, בת שנתיים... הספר נגנז, בטלפון לסבתא הובהר שמהיום עדיף להתיעץ איתנו לגבי איזה ספר לקנות לה כי הספרים שהיו מקובלים לפני שלושים שנה כבר ממש לא עוברים את גבול הטעם הטוב, סבתא שקנתה שני ספרים כאלו עלעלה בספר שברשותה והסכימה שהוא מזעזע (חרף העובדה שלדעתי היא הקריאה לקטנה את הספר עוד בביתה כי הקטנה כבר ידעה את הסיפור די בעל פה כשאני סיפרתי לה ואפילו ידעה לסגור את הספר בחלק של העונש להפוך אותו לציור שמאחור ולצרוח בהסטריה "כן!כן! כן! כן! ככןןןןןןןן!" לפני הגניזה).
ואז בא הלילה. אחרי טיול גדול בשכונה וארוחת ערב נעימה הלכנו לישון. אי שם באמצע הלילה הקטנה חולמת חלום וצועקת מתוך שינה "לאלאלאלאלאלאלאלאלאלא!" כולה מסויטת, אני מלטפת ומרגיעה, היא חוזרת לנחור. אחרי כמה דקות שוב צעקות "לאלאלאלאלאאלא! בובי!לאלאלאלאלאלאלא!" ובכי היסטרי ואז צעקות "כןכןכןכןכן!" הכל חצי מתוך שינה, מתוך חלום. היא חלמה את הספר, חלמה שלא מבינים אותה, חלמה ששוב אין לה מילים. הערתי אותה והרמתי אותה על הידיים כשאני יושבת במיטה, ערסלתי אותה ושאלתי אותה אם היא ורוצה שנסגור את הספר בארון שלא יפחיד אותה יותר "לא אמא, רק ספר" ענתה המקסימה ונרדמה סוף סוף לשינה שלווה כשאני מחבקת ומנשקת אותה.
אבא וחיפושית משחקים בחדר במשחק של חיות והאוכל שלהן, אחד האהובים עליה. על כל כרטיס יש ציור של חיה וכתוב את שמה ועל הכרטיס המקביל יש ציור של המזון וכתוב את שמו, היא יודעת להרכיב בעל פה כבר מהפעם הראשונה לא ממש אתגר אבל כייף לה לשחק עם החיות, אוהבת חיות. אבא מחזיק את הכרטיס של התרנגולת ושואל את החיפושית "את יודעת מה כתוב כאן?" חיפושית עונה "תרנגולת" אבא שואל "איפה כתוב?" והיא מראה לו את התכתובת. אבא שואל "רוצה לראות משהו מצחיק?" ושולף דף מעל שולחן העבודה שלה וכותב בטוש "תרנגולת" הקטנה צוחקת "תרנגולת!" מזהה את הצורה של המילה. אחר כך הוא כותב "כבשה" ושואל "מה כתבתי כאן?" והיא בלי להתבלבל "כבסה" אחר כך הוא כותב "זרעונים" היא מזהה גם את המילה הזו וקוראת לאחד הדובים שלה "תיראה! אבא צייר תרנגולת, כבסה, זרעים!" אומרת לדוב. וככה הם ממשיכים לשחק ולצייר מילים. מדהים מה שהם לומדים כשאף אחד לא מלמד אותם.
התלבטתי אם לערוך ולתקן שגיאות כתיב אבל בחרתי שלא, צריך איזה עדות לכך שאני באמת לא עשיתי כלום, אני בכלל דיסלקטית, זה הכל בא ממנה...
אני כ"כ אוהבת לקרוא אותך!
טיילנו עם הקטנה אתמול בערב בטיילת של חיפה ואכלנו גלידה, פתאום הקטנה גילתה ג'וק. היתה זו הפעם הראשונה שבה היא ראתה ג'וק חי ושלם בדרך כלל החתולים מחסלים כל סימן לג'וק לפני שבכלל זיהינו את קיומו. מיד התחילה לרוץ אחריו בחדווה תוך צעקות "חמוד!".
מאוחר יותר רצה לה עירומה בטיילת תוך צעקות "הצילו!" כי רצתה שאבא שלה או אני שכבר היינו מוטשים למדי, נרדוף אחרי ונתפוס אותה, לא הגיעו מרשויות הרווחה עדיין.
ותודה
לסימנים_בדרך?, תודה בכלל לכל המציצים.
הצעתי לקטנה, לפני כמה ימים, טיול על התלת אופן שלה, היא יצאה מהבית השמחה ורצה לחצר, עד ששמתי לב היא עמדה ליד האופניים שלי, המאובקות, "אוניים אמא!" קראה, כבר כמעט חצי שנה שלא רכבנו עליהן, האמת שאני גם מתגעגעת אבל גם בלי הריון חום הגוף שלי לא מאפשר לי ליסוע כל כך על האופניים בקיץ, שלא נדבר על כך שאין סיכוי בעולם שאני אוכל לדחוף את עצמי עם הבטן הזו מאחורי הכסא שלה עכשיו... הסברתי לה שאחרי שתינוקי יוולד אני אוכל שוב לשבת שם מאחוריה ושעכשיו זה באמת קצת צפוף לי. היא קיבלה את הטיעון "אמא גדולה." סיכמה.
לאחרונה נמאס לה לשמוע הסברים. אם אנחנו נוסעות באוטו/אוטובוס או סתם מסתכלות בתמונות של אחותי מאירלנד היא מבקשת "לא דבר אמא, רק אני!" ואז אני שומעת (צריך ממש להתאמץ כי הקטנה שלי מדברת אפרוחית) הסברים קסומים לכל מני דברים קשורים ולא קשורים. למשל אתמול בנסיעה היא סיפרה על האורות של הבתים ומשם גלשה לסיפור על החורף והגשם ועל תינוקי שיבוא בחורף כשדודה נחמדה תבוא לעזור לאמא להוציא אותו ואחר כך נלך כולנו לקפוץ בשלוליות, עם תינוקי ב"יאמו" (שם כולל לכל מנשא קיים מבחינתה) ויהיו לו מגפיים ובמבי גם הופ הופ...
אני כותבת בהמשכים היום כי היא החליטה לישון צהריים עד מחר (הלואי! גם להורים מגיע פעם בשנה ערב חופשי, אפילו כאלה שלא לוקחים בייביסיטר...) ומדי פעם אני בטוחה שהיא קוראת לי...
ילדה שגדלה
בלי_חיתולים_התחלה_מאוחרת מטפלת בבובת התינוק שלה. כבר כמה שבועות שאני קולטת אותה לוקחת את התינוק לפני שהיא משכיבה אותו לישון בארגז שלו (זו המיטה שעשינו לו בחדר המשחקים, בלילה הוא ישן איתנו כמובן כמו כל שאר חיות היער המועדפות עליה) מניחה אותו על השולחן עבודה שלה לוקחת טישו, מפסקת לו רגליים ואומרת "להחליף חיתולי לתינוקי, יש גם פיפי וגם קקי" ואז מנגבת. היא לא זכתה לצפות באופן מאסיבי או ישיר בתינוקות מוחלפים ובטח לא ברשמיות שכזו תהינו מאיפה זה הגיע והאם היא זוכרת משהו מהתקופה הקצרה שבה כן היתה מחותלת רוב הזמן (ארבעה חודשים סך הכל לפני ואחרי היתה
בלי_חיתולים?). היום היא מגיעה אלי עם חיתול בד ובובת התינוקי ומבקשת ממני "אמא עזור!" אמרתי לה שאולי יהיה לתינוקי הרבה יותר נעים לעשות פיפי וקקי בסיר כי זה באמת לא נעים להיות עם חיתול רטוב ושהיא יכולה לקחת אותו בדיוק כמו שאמא היתה לוקחת אותה כשהיתה קטנה יותר. היא עצרה, חשבה לרגע, הוציאה סיר צעצוע, הושיבה את תינוקי על הסיר. אחר כך אמרה לתינוקי "תינוקי עשה פיפי גדול! כל הכבוד תינוקי, מצויין!" ולקחה את הסיר לרוקן בשרותים אחר כך כשחזרה אמרה "יש גם קקי?" והושיבה אותו שוב אחר כך גם ניגבה יפה ושוב שיבחה אותו "מצויין תינוקי. קקי בסיר!". ולסיום הלכה עם בקבוק של קרם גוף ריק "לנקות שרותים כמו אמא והלוזון* שלי" (אישי היקר טוען שאני בעלת מוח בעייתי שכן אני נוהגת לקרוא למברשת הזו שמנקים איתה את האסלה "אלי לוזון" לקטנה יש מברשת כזו משלה אחרי שהתחילה לחזר באופן אובססיבי אחרי זו שאני ממש מנקה איתה ואיכס. אם יש עוד אנשים שם בחוץ שקוראים לזה ככה בבקשה להתפקד כי אני יודעת בודאות שלא אני המצאתי את השם רק לא זוכרת מה המקור...).
נפגשנו עם ההורים שלי בחג אצל דודתי. היו שם זוג זקנים מכובדים מהמשפחה, מאוד מבוגרים. החיפושית התרוצצה עירומה ומבסוטה. אמא שלי כמובן אמרה בטון מתנצל "אני לא יודעת למה היא ככה, אצלי תמיד היו הולכים לפחות עם תחתונים וגופיה היא לא מוכנה אפילו לזה!" הזקנה אמרה "תהיה לה בעיה בגן" ואז אמא שלי ענתה באופן שהפתיע אותי מאוד "היא לא הולכת לגן" והזקנה אמרה "אבל היא תלך" ואמא שלי ענתה לה "נראה שלא" באופן ברור ושלם ולא בהתנצלות או עם מבט כזה של "נו, הנוער של ימינו..." ואז הזקנה אמרה "ולבית הספר היא תלך?" ואמא שלי ענתה "מי יודע? כנראה שגם זה לא." וזהו. לא היה עניין או דיון בעניין. נראה שזה חילחל הרבה יותר טוב ממה שציפיתי... אולי אני לא מעודכנת והיתה איזה כתבה בלאשה על חינוך ביתי? אודטה דיברה על כך בצורה תומכת? משהו? לעומת זאת עם ההנקה עדיין יש לה בעיה די רצינית (אולי מספיק כבר? היא נובחת עלי כשהחיפושית שוב מבקשת לינוק בעודנו יושבים על הדשא).
שלשום היא שאלה את השאלה הראשונה שלה. שכבנו על המיטה אחרי שנת צהריים, אבא, אמא וחיפושית. חיפושית מתפנקת לה בין אבא לאמא ומדברת עם עצמה בעיקר. "אבא גדול" היא אומרת "אמא גדולה, אובי קטנה. תינוקי קטן." ואז מתישבת ומסתכלת עלי "אמא, מתי תינוקי יהיה גדול?" ככה מילה במילה עם הפסקות מצחיקות כאלה בין מילה למילה. היא לא חיכתה לתשובה והמשיכה הלאה בענייניה.
הלכנו לטיול. ליד הבית יש סוכה. היא עומדת שם כבר שבוע אבל עד עכשיו לא עניינה אותה בכלל. פתאום כשעברנו שם ליד היא מצביעה ושואלת אותי "אמא, מה זה פה?" אז עניתי לה שזו סוכה "מה עושים פה?" היא המשיכה אז הסברתי לה מעט על הסוכות ומה אנשים עושים בהם, לא נראה לי עדיין ממש מתאים להתחיל לספר לה על יציאת מצריים, אחרי הכל זה סיפור ארוך והטיול ממשיך לעבר דברים מסקרנים לא פחות...
הלכנו לראות רכבות בשדה אבל אז גילינו שהשדה נעול. מישהו נעל את השדה שלנו. כמה קוצים ועשבים ונעלו. מצחיק לחשוב שסביב חדרה יש גדר ונועלים בה שערים כמו בקיבוץ. אז ישבנו לנו על מדרכה צרה וצפינו ברכבות החולפות. אחר כך גילינו שפתחו את השער שעל הגשר החדש, משם אפשר ללכת לטייל בפרדסים. צעדנו לנו בין העצים ודיברנו על האשכוליות הירוקות והאקליפטוסים שתחמו את הפרדס. אחר כך חזרנו שוב וראינו את הרכבות מלמעלה. המשכנו לעבר גן שעשועים אחד קטן ואני רציתי רגע לנוח על הספסל ולשתות מים בצל. חיפושית התנגדה אבל מהר הבינה שאם לא נשב לא נמשיך לשום מקום. פתאום משום מקום הופיע איש עם פחי זיתים גדולים וחצוצרה, התישב לידינו על ספסל אחר ואמר "עוד מעט תהיה פה הפעלה!" ואחר כך התחיל לנגן בחצוצרה שירים תימנים ישנים רק לנו ולעוד סבא אחד עם הנכד שלו, החיפושית התענגה כולה על הנגינה. היתה מרותקת לצלילים. אחר כך הגיעו עוד ילדים מבית מדרש קרוב וכמה אמהות עם ילדים קטנים יותר התקרבו מעט והחיפושית ביקשה לשחק לצלילי המוסיקה. אחר כך הלנו לנו ודי.
קוראת אותך כמו תמיד. תודה.
גם אני קוראת ונהנית
יום הולדת שמח |בלון|
ממישהי שהיתה שמחה אם היתה לה חברה כמוך
תודה.
וגם תודה. לא ממש חגגתי יום הולדת אתמול אבל מקווה שהיום מאוחר יותר זה כן יתאפשר...
החיפושית אימצה גור חתולים. זו כמובן לא הפעם הראשונה (חושבת שכתבתי על זה כבר פעם) זה הגור השלישי שהיא מטפלת בו,זה הראשון השנה. המזל מזלנו וכל הקיץ יצאנו בזול, לא מצאנו אף גור והגורה היחידה שהגיעה אלינו היתה מלווה באמא שלה ככה שכל מלאכתנו היתה להאכיל את האם. כבר שמחנו כי הגיע הסתיו ולא נפלו עלינו גורים מהשמים. הכי אני שונאת גורים יונקים, החרדה שהם לא ישרדו, ההאכלה האינטנסיבית, העובדה שלעולם זה לא יהיה כמו אמא וכמה עדיף היה להם להשאר עם אמא או לא להולד מראש... לא משנה. העיקר שהשנה נמנעו ואז ביום שישי הלכנו לטייל ומצאנו גור שמיד נצמד אל החיפושית שלנו כאילו חיכה אך ורק לה. רק היא הצליחה להרגיע אותו ולהאכיל אותו. גם את שני הגורים האחרים היא היתה זו שהצליחה להאכיל (עוגית טחינה מקמח מלא בפעם אחת...). היא מדהימה. כמה עדינות יכולה להיות בילדה די שובבה בת שנתיים? מרימה את הגור בשיא העדינות, מחבקת אותו ומנשקת אותו. היום בבוקר הוא העיר אותנו ביללות רעב. מיד היא קמה ודרשה ללכת לראות למה חתולי בוכה. כשאכל היטב שמחה ושיבחה אותו "מצויין חתולי!" ואחר כך דרשה ממנו שילך על הרגליים שלו. בסוף הוא הלך לישון בארגז שלו והיא ביקשה לאכול ארוחת בוקר, לראות פו הדב ולהכין פסטה לטיגר שלה. לפני שעה וחצי בערך הגור התעורר שוב ביללות רעב, האכלנו אותו וכשסיים בדיוק צלצל הטלפון, הלכתי לענות והשארתי את הקטנה עם הגור במהלך השיחה הקטנה הופיעה בסלון לבדה, שאלתי אותה אם סגרה את הדלת של החדר של הגור והיא אמרה שלא והלכה לסגור, כשחזרה רץ בעקבותיה הגור. כמו אמא אווזה קטנה הולכת ואחריה פצפון שחור מדלג בשמחה מדי פעם הוא מתבלבל והולך לכיוון אחר ואז היא שמה לב וצועקת "גור איפה אתה! בוא הנה!" וחוזרת אליו כדי שימשיך לצעוד אחריה. אחר כך סידרה את הכריות בסלון ושיחקה איתו במחבואים, הוא מתחבא והיא צועקת לו "קוקו!" כשמוצאת אותו, כשמיצתה את המשחק טיילה איתו קצת בבית וסיפרה לו איפה האוכל של החתולים הגדולים ואיפה לא עושים קקי ובסוף ביקשה שוב לראות פו הדוב כי הוא רוצה, היא התישבה איתו על הכרית הגדולה כשהוא בין הרגליים שלה והיא מלטפת אותו במרץ. מדי פעם שוב קמה ושיחקה איתו בטיולים בתוך ומעל ערימה הכריות בסלון ואז ראיתי אותה מחבקת אותו חזק חזק ואומרת לו בקול צפצופי ומתוק "אתה תינוקי שלי!" והוא? מצידו מבסוט מאין כמוהו, היא מועכת, מושכת, מרימה מהרגל מקפלת זנב והוא אפילו ציוץ לא משמיע כולו גרגורים ושבעות רצון (למען הסר ספק אני עם עין תמידית לראות שהוא עדיין נושם...) וכשהיא מניחה אותו לרגע כדי ללכת להביא משהו הוא מיד מתחיל לילל ולרוץ אחריה כאומר "אמא! לאן הלכת?"
עכשיו היא יושבת על כסא אדום קטן, הגור מונח על ברכיה על גבו ביד אחת היא מלטפת לו את הבטן ובשניה אוחזת כף רגל קדמית ומנשקת אותה שוב ושוב ושוב...
והנה היא שוב צועדת איתו כשהוא מניח את ראשו על כתפה והיא מלטפת לו את הגב... כמה רוך... כמה אמהות יכולים להסתתר בתוך ילדה כל כך קטנה...
החיפושית מתעוררת בבוקר, שולפת רגל מהשמיכה "בוקר טוב רגל!" קוראת בשמחה שולפת עוד רגל "בוקר טוב רגל שניה!" וככה איבר איבר "בוקר טוב סנטר!" "בוקר טוב טוסיק!" וכשכולה בחוץ מתחילה בהשתוללות על המזרון ואז קופצת ואני מקבלת מכה באוזן, "אוי! הכאבת לי!" אני אומרת ומלטפת את האוזן הכואבת, הקטנה באה מיד מלטפת ומנשקת ואז אומרת "אמא קיבלה מכה, אמא צריכה ציצי!" איזה ציצי אני שואלת, של מי? "ציצי של אובי." היא אומרת "הנה!" ושולפת ציץ מתוק מתוך פיג'מת פו הדב שלה...
ילדה חסכונית יש לי. אתמול נקרע לי התיק, חור ענקי בתחתית ואין סיכוי לתפור אותו כי הבד מתפורר. הלכנו לטיול היום ונכנסתי לחנות לתיקים זולים לבדוק אם יש שם משהו שאני אהיה מוכנה ללכת איתו. בחרתי איזשהו תיק ורציתי את חוות דעתה "לא צריך! יש לך!" היא קבעה כששאלתי אותה אם התיק יפה. הסברתי לה שהתיק שיש לי קרוע ואני חייבת תיק גב חדש לטיולים שלנו, הראתי לה שיש כיסים לבקבוקי המים שלנו ולכל מני דברים "אמא, לא בא לי (אלוהים יודע מאיפה הביאה את הביטוי הזה, בטח מהגן...)! יש לי, בבית! לא צריך!".
אנחנו מוצאים אותה עושה כל מני דברים שאנחנו מסתכלים אחד על השני ולא מבינים מאיפה זה הגיע אליה. כמו הביטוי "לא בא לי." אנחנו משתמשים במכוון במילים כמו רוצה/לא רוצה ואפילו מתחשק/לא מתחשק אבל בא לי עושה לי צמרמורת, מזכיר לי ילדים שיושבים להם מול המסך וצועקים בלי כיוון מסויים "בא לי מים!" שמישהו כבר ישמע יענה לגחמה של הנסיך.
כשהיא אומרת "לא רוצה" זה לפעמים בא עם תנועת יד ורקיעת רגל. היא ממחישה את עמדתה בתקיפות. חייבת לציין שזה בעיקר מצחיק אותנו אבל אנחנו כל פעם שואלים אחד את השני, מאיפה זה הגיע. איפה היא קלטה את התנועות האלו והתשובה היחידה שעולה לנו "זה בטוח מהגן".
(ואם מישהו לא עוקב, אנחנו די חיים בבידוד, בקושי רואים ילדים אחרים, לא מחוברים לטלויזיה או כבלים-רק קלטות וידאו איכותיות שעברו סינון קפדני נגד ביטויים מעצבנים ועיברית לא תקנית ולא, היא לא באמת הולכת לגן).
זה כבר כל כך קרוב. היום אני מתחילה חודש שמיני. האיש היקר שלי מסרב להאמין, יש לו עוד כל כך הרבה דברים שתכנן לעשות לפני הלידה והזמן הולך ואוזל. עדיין לא התארגנו על בריכה ראויה, לא בדקנו איך עושים שיהיו מים חמים, לא הזמנו עצים לקמין, לא התאמנו צינור לברז של הכיור במקלחת... לא בחרנו עץ לשתול על השליה... רק שם הוא לא חושב שצריך. בשביל מה צריך שם?
אני מתחבקת עם הקטנה במיטה לפני התעוררות מוחלטת, היא יונקת ונצמדת אלי כמה שיותר. עוד מעט הכל יהיה אחרת. איך זה יהיה עוד מעט? איך התינוק ישן? איפה הוא ישן (ביני לבין אבא? ביני לבין הקיר? ביני לבין הקטנה?)? הוא ישן? איך יראו הימים שלנו? איך היא תסתדר עם פתאום להצטרך להתחשב בעוד מישהו? מתי זה ימאס לה והיא תבקש להחזיר את תינוקי הביתה שלו? או שאולי היא תקבל אותו כאילו היה שם מאז ומעולם? מי יודע? בינתיים מדברים, מחבקים, מספרים, מנשקים, מרגישים, נהנים מהרגעים האחרונים של הלבד לפני הביחד.
הנשמה הקטנה הזו שבתוכי, כבר כתבתי בעבר עליה. אני יודעת שיש פה איזה קישור קוסמי כלשהו. גם התינוק ההוא היה אמור להולד בערך באותו הזמן...
לפני כמה שבועות אמרתי לאישי היקר שמשום מה קופץ לי כל הזמן התאריך 28/11, שזה נראה לי תאריך הלידה. בתחושה שלי זה אמור להתרחש בלילה בירח מלא. גם הדהד לי שזה יום רבעי, אמרתי שאם אני אבדוק וזה יהיה אכן יום רבעי אני אתיחס לזה ברצינות כי אחרת יכול להיות שזה סתם איזה תאריך שנתקע לי במוח (ואין סיכוי גם בלי ספגת הריונית שאני אזכור גם תאריך וגם יום בשבוע), בדקתי ואכן זה יוצא יום רבעי וגם ירח מלא... מתכוננים.
הקטנה משחקת עם בובת הטיגר שלה, "אוי גיגר צריך פיפי!" היא אומרת נעמדת ומחזיקה אותו בתנוחת פישפוש קלאסית ועושה לו "פשששש..... פשששש...." "צויין גיגר!" היא אומרת ומנשקת אותו.
נשמה קטנה שלי, אני מבינה ומכבדת את הרצון שלך להשאר עם הראש למעלה בתוך הבטן שלי ואבל עם זאת רוצה שתנסה לפחות את המעט זמן שנשאר לבלות עם הראש למטה. זה יקל עלינו לקבל אותך באופן הכי נעים וטוב לעולם שלנו. נשמה קטנה שלי, אני יודעת שגם בהתעברות שלך היה מן הכוונה העמוקה, שום דבר לא מובן מאילו איתך וגם כשתתהפך נדע שזה היה לחלוטין ממך ושלך. מחכים לך. נקבל אותך כמו שאתה (גם הפוך אם ממש לא מסתדר לך להתהפך בשבילנו).
מאחלת לך לידה נפלאה.
הילדה שלך נשמעת כל כך מתוקה!
בטח שהיא תקבל את הנשמה החדשה,
יכול להיות שיהיה לה קשה עם אמא שפחות בשבילה,אבל עם תינוקי היא תהיה בסדר,
ומתפללת למענך שעד הלידה המנח יהיה מוצלח
היא יושבת לידי. מלטפת לי את הבטן וקוראת לעברה "תינוקי תתהפך כבר! תינוק תעשה עולם הפוך!"
הולכים לישון, הקטנה מכבה את האור של הדגים, אבא ואמא מתחבקים במיטה, סתם חיבוק של "הנה נגמר עוד יום" היא באה בריצה עם חיוך ענקי על הפנים, נדחפת באמצע החיבוק, כורכת את זרועותיה הקטנות בין לבין מתחבקת בעונג ענקי וקוראת "משפחה!" אחר כך נשכבת באמצע כולה עונג ואומרת "תינוקי!"
הבייביסיטר הגיעה, אני יושבת ומראה לה איך מפעילים את הDVD החדש (הישן סיים את תפקידו בעולמנו) הקטנה באה מאחורינו נעמדת בינינו יד אחת על הכתף של הבייביסיטר והשניה על הכתף שלי ואז היא מצמידה את שתינו אליה ואומרת באושר רב "אני אוהבת אותכם!"
ערב, הקטנה מביאה לי את תולצ'יק הגור, עטוף בחיתול בד. "רוצה אמא" היא אומרת ומניחה לי אותו על הברכיים. החתול נאבק ויוצא מה"אריזה". "לא! תינוקי לא יוצא! תינוקי צריך ציצי!" היא קובעת ומחזירה אותו מיד לתוך החיתול ובלי להתבלבל מכוונת אותו מיד לציצי שלי ליניקה. אז נכון, שתולצ'יק אכן היה מעדיף להיות עכשיו מכורבל בפרווה החמימה של אמא שלו ונכון שהוא היה מעדיף לינוק ציצי מאשר לאכול אוכל מגעיל מפחית שימורים ואורז (כי הוא משלשל בגלל שהבטן שלו בכלל לא אמורה לעכל את הגועל נפש הזה) אבל אין ברירה, אני לא הולכת להיניק גור חתולים. יש גבול לכל תעלול. אני מסבירה לה. היא כועסת ואומרת "אמא, אמא שלו!" וזהו, מבחינתה נגמר הויכוח ואז מוסיפה "חמוד..." והולכת לדרכה עם עין אחת לראות שאני עדיין מחזיקה אותו כמו תינוק ארוז בחיתול הבד ומגרגר עד שנרדם.
אני כבר רואה מה מחכה לי כשהתינוק יוולד, ארצה או לא ארצה הוא ידרש להיות לי על הידיים ביניקה מתמדת... מזל שתפרתי לעצמי מנשא מערסל ונעים לנשיאה מתמדת...
ממש מקסימה ומרגשת... - את.
יורד גשם!!!! סוף סוף היא נרדמה ובדיוק אז התחיל הגשם והיא כל כך מחכה לו כבר חודשים... לפני שהלכה לישון ביקשה לשבת ולחכות לגשם קצת על הדשא, ראינו בולבול על הפסיפלורה והיא נעלבה ממנו כי רצתה להסתכל בו במקרוב והוא לא ממש נשאר שם. אחר כך התחילה לטפס עלי. בהתחלה על הרגליים ואחר כך נעזרת בבטן שלי כמדרגה "תרדי ממני, אל תטפסי עלי." אמרתי לה תוך שאני מעט דוחפת אותה למטה "אבל אני רוצה את אמא שלי!" קראה הקטנה ומיד עורסלה בתוך זרועותי לחיבוק ענקי "בטח שתקבלי את אמא שלך!" נישקתי אותה על הראש המתוק והקסום הזה שלה.
לפני כך וכך זמן (תאריך מופיע מעל הסיפור על זה) הלכתי עם הקטנה לעשות בדיקת דם הקטנה ביקשה לראות ולא היתה מוכנה למה שהיא תראה ומאוד נבהלה מהעניין, היא החוירה, רעדה ובכתה אחר כך אמרה שקר לה וישבה מעל שעה עם מעיל חורפי ושמיכה ונראתה מאוד חולה. לאחרונה (אני חושבת שגם על זה סיפרתי) הקטנה התחילה לעשות לנו כל הזמן בדיקות דם עם המיכל מילוי של הונטולין שלי, עושה ואחר כך מלטפת אומרת שהיא שמה לנו פלסטר ו"זהו! לא כואב!" ככה מליון פעמים ביום. היום הייתי צריכה לחזור על אותה בדיקת הדם כי הם שוב איבדו את התוצאות של הבדיקה ההיא, קצת חששתי מאיך היא תגיב מצד אחד אבל מצד שני היתה לי תחושה שכל בדיקות הדם האלו שהיא עשתה לנו היו סוג של התמודדות שלה עם המשקע שנשאר אצלה מהבדיקה ההיא, בבוקר הזכרתי לה שהולכים לעשות לי בדיקת דם ושהיא כבר יודעת שזה לא כואב לי ושהיא תראה דם ואחות וכל מה שכרוך בעניין. איכשהו היא היתה כבר ממש בצפיה לבאות וכשהגענו למרפאה היא צהלה "הגענו! הגענו!" אני לא מאמינה שמישהו ראה אי פעם ילד שמח למראה הבנין הזה. חיכינו בתור מעט וכשנכנסתי היא ביקשה לראות, הושבתי אותה בזוית עדינה (כמו בפעם שעברה), היא הסתכלה בעניין רב ציינה לאחות שאמא עושה בדיקת דם ואחר כך נפרדה ממנה בשמחה גדולה "להתראות דודה!". זהו, בלי עניינים, בלי פחדים, בלי בכי, בלי מעילים. אחר כך הלכנו לבקר את הדגים ולספריה לקרוא סיפורים על עכברים. מדהים איך שהיא התמודדה עם עיבוד החוויה...
הי
(קוראת אותך מזמן ומגיבה פעם ראשונה)
את לא יודעת איך אני שמחה שכתבת את זה! עזרת לי להבין שמה שקורה אצלינו הוא התמודדות חיובית... גם לנו יש סיפור דומה - נושקי שלי, בערך בגיל של החיפושית, בא אתי לתרום דם (סיפרתי על זה בבלוג שלי,
דף_חדש_לשנה_חדשה?) ומאז הוא כל הזמן מדבר על זה. הסברתי לא אלף פעמים שאני שמחה שעשיתי את זה ושזה לא מפחיד (וגם הסברתי לו מה זה היה בעצם, במלים פשוטות שהוא יכול להבין - הפירוט בבלוג) ונראה לי שהוא הבין שזה משהו טוב, אבל הוא גם אמר שזה מפחיד אותו... כל פעם שהוא מעלה את הנושא אני מתכווצת בפנים עם רגשי אשמה, שעשיתי לו טראומה - וכל הזמן קיוויתי שאולי זה בעצם טוב, כי הוא מבין ומעבד ומעכל ומתמודד. ובעקבות מה שכתבת התחושה הזאת התחזקה אצלי מאוד - אז תודה!
זהו, התהפך?
לעת עתה... (עשינו הבוקר הערכת משקל) ידעתי שהוא יעשה את זה בזמן שמתאים לו בלי קשר לשום דבר. מכירה אותו כבר... כמובן שהחיפושית זוקפת את זה לזכותה כי האירה לי על הבטן עם פנס (ואחר כך על הקיר והתקרה ורדפה אחרי אלומות האור על הרצפה מנסה לדרוך עליהן...). למען האמת מה שהיה הוא שיום שבת היא האירה לי על הבטן ואז אחרי כמה דקות אמרה "זהו, תינוקי התהפך." ועברה לעיסוקים אחרים. אולי היא ידעה על מה היא מדברת... בכל אופן השמחה גדולה.
איזה יופי! גם אני שמחה. (גם לי היתה הרגשה שהוא יתהפך מעצמו. אוריה התהפך בשבוע 34, ובכלל נראה לי שהרבה עוברים מתהפכים רק בדקה לתשיעי)
עכשיו אפשר לעשות תרגילים כדי לבסס אותו
יש איזה כיף. ידעתי שיהיה בסדר. את חזקה ובריאה והכלללללללללללל יהיה תקין.
תודה אינדי... גם את...
אתמול היתה אצלנו הבייביסיטר, תלמידת תיכון שובתת. שאלתי אותה איך החופש והיא אמרה שנמאס לה והיא כבר מחכה לחזור לבית הספר שהספיק לה החופש הגדול ודי. חשבתי לרגע "וואלה? יש כאלה שכל כך אוהבים בית ספר?" אבל אחר כך הנחתי לזה, הייתי עסוקה. אישי היקר הגיע הביתה ושאל אותה את אותה השאלה והיא ענתה לו את אותה התשובה, הוא המשיך והקשה "כשיש בית ספר אתם מתלוננים, אם ככה למה את מתגעגעת?" (הוא היה מדריך טכנולוגי שלה לפני שנתיים ומכיר אותה יותר טוב גם ברמה הלימודית וגם ברמה החברתית) היא אמרה שהיא מתגעגעת לחברה ואז חשבה ואמרה שבעצם לא, כי היא נפגשת עם אותם חברים כל יום גם ככה, וללמודים היא לא באמת מתגעגעת או למורים או בכלל... נערה אחת נשארה עם המון סימני שאלה, היא לא יודעת למה היא מתגעגעת אם היא באמת מתגעגעת ולמה. אני יודעת. היא מתגעגעת למסגרת, היא ממוסגרת מגיל שלושה חודשים ותהיה ממוסגרת עד גיל עשרים לפחות באופן רציף, אחר כך אולי תיסע לטיול שגם הוא כיום סוג של מסגרת במסווה של חופש מזוייף (כי הרי רוב הילדים שנוסעים נוסעים עם חברים, נעים בקבוצות ממוסגרות למופת וכו') תחזור הביתה תלך לאוניברסיטה, לעבודה, לחתונה, לעבודה....
חשבתי על זה והיה לי קצת עצוב.
אתמול כשהיא היתה אצלנו היא לקחה את הקטנה לטיול, הקטנה לא הסכימה לרדת לה מהידיים ועד מהרה הן חזרו כשהיא מותשת מהסחיבות, מיד הצענו לה לנסות את המנשא שלנו, לימדנו אותה לשים את הקטנה על הגב, אחר כך הן הלכו שוב לטייל שתיהן נראו מאושרות עד מאוד. כל פעם כשהיא הולכת מאיתנו אני שמה לב ששוב חשפנו אותה למשהו שלא היה לה מושג שאפשר לעשות אותו. בפעם הראשונה שהיא ראתה את הקטנה יונקת היא אמרה: "נכון שהיא עושה רק כאילו?" ופקחה עיניים נדהמות כשגילתה שזה לא כך. בפעם אחרת קראה לי במעט לחץ שהקטנה רוצה לעשות קקי בסיר. כשראתה את הקטנה מטפסת כדי לעשות לעצמה אמבטיה בכיור כמעט התעלפה מהלחץ. כל פעם זה משהו חדש. מצד אחד זה מאוד מצחיק אותנו אבל מצד שני אני חושבת שזה פותח לה את האופקים, אולי כשתהיה גדולה תדע בגללנו שיש דברים שאפשר לעשות מעט אחרת ואפשר להתשמש באינטאיציות ולא ללכת בדיוק כמו שהמסגרת מכתיבה....
לקטנה יש אקווריום. היא מאוד אוהבת את הדגים שבו. באופן קבוע יש לנו שני דגי זהב והיה לנו דג פלקו כזה שמנקה את הירוקת. פלקו הראשון הלך לעולמו אחרי תקופה יפה של שירות לציבור. הקטנה למדה מה זה פלקו מת. הסברתי לה שזה כמו שכשהבריכה שלה נשארת פתוחה הרבה זמן אז יש במים פרפרים וזבובים שמתים שם. והיא הסיקה מכך שצריך להוציא את הפלקו המת ודי. מאז כל פעם שאנחנו עוברות ליד חנות החיות היא מבקשת פלקו חדש. אז קנינו אחד-הוא מת וכמעט לקח איתו את שני הדגים הנוספים עם מחלה שהדביק אותם, נתנו להם תרופה והם החלימו. ביום חמישי קנינו פלקו חדש, בדקנו אותו טוב לראות שהוא חיוני ובריא אבל זה לא עזר. אתמול בערב לפני השינה הקטנה התישבה ליד האקוריום, כמו כל ערב, כדי לברך אותם ללילה טוב ולכבות להם את האור ואז, בעודי מכינה את המבער עם הסיטרונלה (שיא עונת היתושות הרעבות), אני שומעת אותה שואלת: "פלקו, אתה בסדר?" ואז אחרי הפוגה קטנה לנסיון הקשבה לדג "פלקו, אתה שוחה?" הסתכלתי וראיתי שאכן משהו שם לא תקין, פלקו לא ממש שוחה כמו שפלקו אמור לשחות. "מתוקה פלקו החדש מת..." אמרתי חוששת מהאכזבה של בת השנתיים ששוב מת לה הדג שהיא אוהבת כל כך. "אמא, להוציא אותו!" קראה בהשלמה.
לפעמים דברים כל כך הרבה יותר פשוטים בגיל שנתיים.
סוף סוף יש לי כמה דקות לבד כדי להגג פה...
שיחת מסנג'ר עם אחותי שמעבר לים.
היא שואלת אותי באיזה שבוע אני. אני עונה לה. היא אומרת "וואו! זה עבר כל כך מהר! בדיוק עוד שלושה שבועות ילדתי את הצעירה שלי!". את שלושת ילדיה היא ילדה בניתוח קיסרי, בבכורה היה חשש לרעלת הריון. בשני הפחידו אותה, היתה במעקב סיכון גבוה בגלל הרעלת מההריון הראשון והקיסרי (לרופאים משעמם...) ואז בשבוע ארבעים התחילו להלחיץ אותה שהתינוק גדול מדי ובגלל זה תיקרע לה הצלקת ועוד כל מני בולשיט שכאלה ואז היא אשפזה את עצמה לזרוז (כי ככה הרופא הפחיד אותה לעשות) שלא עבד ובסוף כמובן עשו קיסרי, מיותר לציין שהתינוק נולד 3 ק"ג? בשלישית, האחרונה, קבעו לתחילת שבוע 38, ניתחו וגמרנו, לכולם היה ברור שהיא נולדה טרם עת, לא מוכנה ולא גמורה בשום מובן. לקח לה חודשים להתעורר...
עניתי לה "יש לי הרגשה שגם הוא יוולד לפני הארבעים" והיא עונה לי "עדיף שיוולד בזמן, כמה שיותר מאוחר יותר טוב!" ואני "הוא יצא כשיהיה מוכן" והיא "תקווי" ואז אני בטפשותי עונה לה "גם עם קיסרי אומרים שעדיף לחכות לצירים ואז לנתח ולא לקבוע תאריך שרירותי" ואז היא מתחילה לתקוף "תפסיקי לדבר שטויות! אם יש סיכון לעובר או לאמא צריך להוציא וזהו!" (מי דיבר על זה בכלל?) ומוסיפה "ואת תקשיבי לי! תעשי מה שהרופאים אומרים לך לעשות! אל תהיא גיבורה! את לא מבינה כלום והם יודעים יותר טוב ממך!" אני קוראת ולא מאמינה למראה עיני, זו אחותי? על אמת? ואני עונה לה "כן המפקדת! אבל אני הולכת ללדת בבית, רופא לא יהיה כאן..." התשובה שלה לזה היתה "אל תעצבני אותי! בואי נדבר על משהו אחר! את לא רוצה שאני אגיד לך מה אני חושבת על זה!"
אחר כך בשחזור מול האיש היקר שלי הבנתי שמה שלחץ לה על הטריגר של המגננה היה העובדה שאמרתי שבקיסרי אלקטיבי עדיף לחכות לצירים וכנראה שהיא אכן אוכלת את עצמה על כך עד היום... אבל ראבאק, היא הקשיבה לרופאים ותראו לאן זה הוביל אותה! (וכן, היא יודעת שהקיסרי השני היה מיותר אבל לא ברמות של לנסות לתמודד עם זה אלא בדיוק ברמה של לטאטא את זה מתחת לשטיח ולתת לזה לצאת בהתקפות שכאלה).
פתחו לנו ליד הבית מתנ"ס קטן, כל כך קרוב לבית שזה פשע לא לבדוק מה יש שם בעיקר כשהחיפושית מתחילה לרצות לראות עוד ילדים מדי פעם בפעם. אז הלכנו, נתנו לנו לנסות כמה חוגים חינם לראות איך זה. היום הלכנו למה שנקרא ג'ימבורי. חדר קטן וצפוף, עשרה ילדים, מנחה אחת עם חוטיני מציץ ומיקרופון בווליום מטורף, כמה חישוקים ומוסיקה איומה "ההורים שישבו בצד! אני מזמינה את הילדים לבוא לשבת איתי!" היא צווחת למיקרופון, כאילו שאם לא תצווח לא ישמעו אותה, הילדים מצייתים ללא לאות. היא מסתכלת עלי ואומרת "אפשר לשחרר את הילדים!" והקטנה נאחזת בי יותר חזק. אנחנו מסתכלות אחת על השניה והקטנה מצייצת לי "אמא, בואי החוצה ננשום אויר" ותוך שניות אנחנו בורחות משם כל עוד נפשנו בנו.
בדרך החוצה תופסת אותנו המנהלת של המתנ"ס "יש הצגה ביום רבעי!" היא צוהלת
"יופי" אני עונה "איזה הצגה?"
"הדובון לא לא" היא עונה.
"לא תודה, הדובון לא לא זה מחוץ לתחום בשבילנו" אני עונה ובטוחה ששוב אני נשמעת ממש, אבל ממש משונה...
חייבת לציין שזו הפעם הכי ארוכה שלקח לי לכתוב משהו בבלוג הזה, למעשה לקח לי מעל שעתיים לכתוב את השורות האומללות האלו תוך כדי התעוררות בלתי פוסקת של חיפושית אחת קטנה שנרדמה מוקדם מדי בגלל חוסר בשנת צהריים, התבלבלה לחלוטין כי ראתה את האור במסדרון דולק ואז פצחה בזלילת לילה מאסיבית כי פספסה ארוחת ערב (גם אני משלימה רק עכשיו עם מרק ירקות שחומם כבר שלוש פעמים...) לילה טוב.
יש לקטנה חברים דמיוניים. שניים, אחד דג ואחד צב.
בהתחלה, לפני שבועיים בערך, לא הבנתי (כי יש לה גם דג צעצוע וצבים המון) והיא שאלה אותי איפה הצב שלה, הלכתי לחדר המשחקים איתרתי את אחד הצבים והצעתי לה אותו. היא פתחה בבכי נוראי "לא זה! לא זה!" ליבה נשבר. לא היה לי מושג מה היא רוצה ולמה היא בוכה כל כך. אחרי כמה ימים הוא הופיעה מאושרת "מצאתי אותו!" קראה בשמחה. את מי? את הצב! היא הושיטה לי את כף ידה החפונה סביב כלום ונתנה לי את הצב למשמורת.
האמת שמאז הרבה יותר פשוט לנו. פעם היינו נוסעים אפילו למרחקים של שעתיים נסיעה ופתאום היא היתה נזכרת ששכחה את אחד החברים שלה, אבוי... אי אפשר לחזור חזרה לקחת והיא היתה מצוברחת שעות אחר כך. שום דבר לא היה מנחם אותה. אתמול למשל היינו בארגז החול ואז פתאום היא אומרת לי: "אמא, שכחתי צב!" ואני בפשטות שולחת יד לכיס שולפת את החבר הדמיוני משם ואומרת לה "אמא זכרה להביא לך אותו!" והאושר הוא ענקי, מהכיס השני נשלף גם חבר דג והמשחק המשיך כמתוכנן.
ארוחת צהריים, קוסקוס מלא עם מרק ירקות טעימים שהקטנה אוהבת במיוחד וקציצות, היא אוכלת קציצה אחת ומבקשת "אמא תאכילי אותי" סוג של פינוק שכזה, כשהיתה בגיל שצריך היה לעזור לה לאכול לא הסכימה בשום אופן לעזרה והיום... לא משנה... בכל אופן פתאום נשלפים משום מקום שני החברים והיא מושיבה אותם בכף היד שלי ומבקשת שאני אאכיל גם אותם. לא מוכנה לגעת באוכל אם צב לא אכל ראשון, דג שני והיא שלישית. זהו, יש חוק וסדר. אחר כך היא איבדה אותם. מתרוצצת בבית בלחץ "איפה הזה?" שואלת "מה זה הזה?" אני שואלת חזרה עד שבסוף היא נזכרת שהושיבה אותם על הכסא האדום... איזה מזל. לאבד חבר דמיוני זה לא פשוט בכלל...
היא סוחבת בכוח חבילת נייר טואלט ענקית, מעמידה אותה בצמוד לרגליים שלי "אמא, רוצה גלידה!" היא נשענת על הדלפק המאולתר "הנה כסף" מגישה לי ערימה של מטבעות 10 אגורות. "איזה צבע גלידה את רוצה?" "גלידה חום." היא עונה.
"בכוס או בגביע?" אני שואלת
"בגביע" היא עונה "בלי כפית"
"ואיזה גלידה הצב שלך רוצה?"
"גלידה אדום" היא עונה מאושרת שזכרתי את החבר לוקחת את שני הגביעים הדמיוניים מלקקת את שלה בתאוה ומאכילה את הצב בשני.
"בואי נלך לטייל, לאמא יש כמה סידורים לעשות"
"לא רוצה"
"ניקח את הצב איתנו"
"יאללה! קדימה!" היא כבר ליד הדלת...
שווה חבר דמיוני.
איזו מתוקונת. גם לאוריה יש חבר דמיוני ינשוף, אבל אצלינו הוא לא עושה הרבה, רק ישן על התקרה ומשגיח עלינו בלילה.
מזכיר לי את הספר המצוין "פובי ודינגן" - מומלץ.
עכשיו יש לה גם אוגר דמיוני (כאילו שגרישה האוגרת האימתנית שלנו לא מספיקה לה...) קוראים לו בשם אינדיאני למדי "אוגר קטן".
כתבתי בדף על הבדיקות הוגינליות שמבחינתי זה גרוע באותה מידה כמו רופא שיניים (ורופא השיניים אפילו מנצח מבחינתי). כשהייתי קטנה אמא שלי לקחה אותי לרופא שיניים כי שיני החלב שלי סרבו ליפול ואילו השיניים הקבועות כבר צמחו מאחוריהן, פשוט היו לי שתי שורות שיניים קדמיות למטה. אמא שלי נלחצה. מכאן והלאה היא זוכרת דברים אחרת ממני ואני
יודעת שהזיכרון שלי הוא הנכון. הוא אמר שאין מה לעשות והשיניים האחוריות בסוף ידחפו את הקדמיות והקדמיות יפלו ואחר כך הלשון תסדר את הכל במקום. מה שבאמת קרה (אמא שלי זוכרת שהוא עקר את שיני החלב וחסל). זה היה חיובי אבל כמה שנים מאוחר יותר, כשהייתי בכיתה ג' או ד' שוב היא לקחה אותי לאיזה ביקורת והוא החליט לעקור לי שינים טוחנות סתם בלי סיבה. אולי היה בהן חור קטן אבל לא משהו שממש מצדיק עקירה ולכן העקירה היתה קשה, הוא צעק עלי שיש לי שיניים של סוס, ההרדמה היתה מאוד לא הפקטיבית ואמא שלי צעקה שאני מפונקת והחזיקה אותי בחוזקה בכסא. זוכרת את הדם ואת הטעם שלו והפה שלי הפתוח ושאני קטנה קטנה ולא יכולה להתנגד בכלל כי מחזיקים אותי והוא מושך ומושך... תחושה של אונס. מאותו היום לא הסכמתי ללכת לרופא שיניים, לא ביקורת ולא בטיח. עד יום אחד לפני חמש שנים שהתעוררתי עם חצי פרצוף נפוח וכאבי תופת. לא היתה ברירה והלכתי לרופא חירום של קופת החולים. בוכה מכאבים הושיבו אותי על הכסא, כולי רועדת מפחד וכאבים ואז הרופא ביקש ממני לסגור את הלסת חזק וניסה להזריק לי את ההרדמה, היה צורך בטיפול שורש, הרגשתי את חומר ההרדמה נוזל לי בתוך הפה במקום להיות מוזרק ללסת. ניסיתי להגיד לו אבל הוא אמר שככה זה צריך להיות והתחיל לטפל בי. צעקתי שההרדמה לא עובדת ושאני מרגישה הכל. הוא קרא למסייעת שתחזיק אותי וככה שוב עברתי את אותה החוויה המפוקפקת, מפוחדת עד כדי בכי היסטרי כשמסייעת ששוקלת פי שתיים ממני מחזיקה אותי בכוח לכסא וצועקת עלי שאני סתם בכיינית. בכיתי כל הדרך הביתה. נכנסתי למיטה ולא יצאתי משם יומיים. בן זוגי חזר מהעבודה (או שמא זה היה מהלימודים) ומצא אותי בוכה בהסטריה במיטה (הנה, אני בוכה עכשיו גם...). לא הסכמתי ללכת להמשך טיפול אצל שום רופא. היה ברור שצריך אבל לא הסכמתי. הטיפול שעשה לי הרופא התחיל להתפורר וצמר גפן מגעיל עם חומרים מסריחים השתחרר לי לפה ואני לא הסכמתי ללכת. בסוף בן זוגי הציעה שאני אבוא איתו לרופא השיניים שלו לביקורת ואם יהיה לי אומץ אז אבדק גם. הוא הבטיח לי שזה רופא מקסים ומתחשב במיוחד. הלכנו. ישבתי על כסא במרפסת של הקליניקה בן זוגי על הכסא, כל מה שהרופא עשה לו היה ניקוי ואילו אני ישבתי ומיררתי בבכי. אחר כך הרופא הזמין אותי לשבת, לקח המון זמן עד שהסכמתי להניח את הטוסיק שלי על הכסא, כשבן זוגי מחזיק לי את היד. אחר כך הרופא ביקש שאשען לאחור והוא יוכל להציץ לי בתוך הפה, זה היה יחסית בסדר אבל אז הוא קרב את השולחן הזה שמחובר לכסא, זה עם כל המכשירים מיד זינקתי מהמקום וזהו. הוא הניח לי. לא לחץ ולא לעג ולא חשב שהוא יודע יותר טוב ממני מה מפחיד אותי ומה לא. הוא כיבד אותי. לקח שוב המון זמן עד שתאמתי עוד בדיקה (בן זוגי לחץ בטירוף) השיניים שלי היו במצב איום ונורא, בהתחשב בעובדה שלא הייתי אצל רופא שיניים 20 שנה ועישנתי מגיל 14 המצב היה סביר יחסית ובכל זאת... קבעתי סדרת טיפולים כשהתנאי היה שבן זוגי יהיה נוכח בהם. בטיפול הראשון היה נסיון לעבוד עם גז צחוק מה שגרם לי תחושה מסטולית וחוסר שליטה, היה לי ברור שכשאני מפסיקה לשאוף אני חוזרת לשליטה אבל העדפתי להיות צלולה כל הזמן, העדפתי לפחד אבל לדעת שאני יכולה לברוח. מה גם שזה לא הרגיע את הפחד זה רק עשה אותי מסטולה, באותה מידה יכולתי לעשן ג'וינט לפני טיפול והעדפתי לא לעשות את זה. היה לי הסכם עם הרופא שהיד שלי מונחת על החזה שלי ואם אני במצוקה כלשהי אני מרימה אצבע (כדי שאני לא אעיף לו את כל המכשירים ואעשה לעצמי נזקים מסוכנים) והוא מידית מפסיק הכל. זה עבד. הוא היה רגיש וקשוב ובכלל רופא רופא מצויין. עד מהרה רכש את אמוני ואפילו הלכתי לטיפולים לבד. הגענו למצב שהוא עשה לי טיפול מטורף של עקירה כירורגית, טיפול שורש ועקירה רגילה ביחד ואני הייתי לבד לגמרי בטיפול הזה. הייתי גיבורה בעיני עצמי. הצלחתי להתמודד עם הפחד שלי ועם הטראומה ההיא מהילדות והמאוחרת גם, זו שהעירה את המוקדמת ועוד כמה חוויות מפוקפקות שעברתי בדרך.
לפני הלידה הראשונה שלי עלה הפחד הזה שוב, הוא לא עלה כפחד הוא עלה כחשש כמשהו אנחנו חוששים שיתקע את הלידה. מהפחד הזה היה לי ברור שהלידה תהיה טבעית. המחשבה שאולי לא תהיה לי תחושה ברגליים ואהיה במצב של חוסר אונים עלתה על כל פחד מכאב שהיה לי אי פעם. הסובבים אותי חששו מהטראומות האחרות שיעלו לי ובחרנו בלידה פרטית עם תוספת תשלום ולו בלבד כדי להמנע מציבוריות וזילות ומה לא... זה הצליח. הילדה היתה טבעית ומקסימה ברובה.
ולמה אני מספרת על זה עכשיו?
אני לבד, רק אני והקטנה, האיש לא בארץ עכשיו. נסיעה אחרונה לפני הקרקוע של הלידה. אתמול הקטנה ואני מתישבות לאכול ארוחת ערב, אני עוד לא מכניסה דבר לפה, רק פותחת אותו ופלק, נופל לי הגשר שהדביק לי אותו רופא קשוב ומקסים שנמצא אי שם בחיפה (אנחנו עזבנו לפני כמה שנים), לפני כמה שבועות באמת חשבתי לעצמי שהוא עשה שם הדבקה זמנית וכמה זמנית הדבקה כזו יכולה להיות... מיד נתקפתי פאניקה. מה עכשיו? אני פה, לא אסע לחיפה בשביל הדבקה של גשר והאופציה הכי נכונה היא ללכת לרופא שיניים של קופת החולים כדי להדביק, הרי רופא פרטי יקח המון ואני לא מכירה אף רופא ובכלל.... ואז הפחד, אני אלך לבד לרופא שאני לא מכירה? רופא של קופת החולים? אלוהים יודע מה הוא יעשה לי... ואני בוכה... מתה מפחד... היום אחר הצהריים אמרו לי להגיע בלי תור (אמרתי שאני כבר בחודש תשיעי אפילו שזה יקרה רק ביום שישי כדי שלא יתחילו למרוח אותי עם תור עוד שבוע/שבועיים כמו שיודעים לעשות בקופת חולים ועד אז אני אמות מפחד רק מהמחשבה על ללכת לשם) ושאחד הרופאים יקבל אותי.
אני יודעת שזה נסיון שהיקום מעמיד אותי מולו. התמודדות שכזו. ללכת לשם ולא להיות קורבן. לא לתת להם לעשות מה
שהם*רוצים אלא לעשות בדיוק מה ש*אני רוצה. ברור לי שזה גם הגיע בדיוק עכשיו לפני הלידה השניה כי יש פה שיעור שאני צריכה ללמוד לפניה. אז ארגנתי לי בייביסיטר לקטנה ואני אלך היום בראש מורם לקראת השיעור הכי חשוב שאני הולכת ללמוד בזמן הקרוב. אני מוכנה. יודעת שזו התמודדות לא קלה בשבילי אבל שאני אעמוד בה בדרך הכי טובה ושזה יקדם אותי עוד שלב בסולם.... בהצלחה.
אני יודעת שזה נסיון שהיקום מעמיד אותי מולו. התמודדות שכזו. ללכת לשם ולא להיות קורבן. לא לתת להם לעשות מה שהם*רוצים אלא לעשות בדיוק מה ש*אני רוצה. ברור לי שזה גם הגיע בדיוק עכשיו לפני הלידה השניה כי יש פה שיעור שאני צריכה ללמוד לפניה.
אבל את בחרת בלידת בית בדיוק כדי לא להיות בסיטואציות כאלה). ההליכה שלך היום לרופא שיניים, שעלול להיות מגעיל או קצר בזמן או כל דבר אחר שיעמיד אותך במצב שלא התכוונת אליו - לא אומרת כלום עלייך ועל הלידה שלך.
נראה לי שאת עושה חיבור מטאפורי שיכול להיות נורא מחזק, אבל יכול גם להחליש. אל תשכחי שמטאפורות הן המצאות שלנו, ויכולות להתגלות כבועת-רעיון שעושים לה פוווו והיא מתייאדת...
בכל מקרה בהצלחה ענקית! נשמע שעברת כברת דרך עם העניין הזה, וזה ממש מרשים... לדעתי, אם את רואה שמשהו שם דופק את ה"שיעור שאת צריכה ללמוד" - קחי מונית לחיפה ותראי לכולם שלמדת את השיעור, ושאת לא תתני יותר לאנשים קטנים וגסי רוח לטפל בך
חזרתי מוטרדת...
אני יכולה לעשות לעצמי V קטן בהתמודדות עם רופא גס רוח. קטן אמנם אבל בכל זאת V.
הגעתי, חיכיתי, נכנסתי, הוא הסתכל על הגשר וביקש לראות את השיניים ואמר לסייעת (בלי לדבר איתי בכלל) תוציאי שקית של סנדביצ'ים. הסתכלתי עליו ושאלתי "בשביל מה שקית?" הוא לא ענה. לקח את הגשר ושם אותו בשקית, קשר והגיש לי אותו. זהו. בזה הוא חשב שהוא סיים את עבודתו. ביקשתי הסבר אז הוא דרש ממני לפתוח את הפה ומיד הגיע עם המכשיר הזה עם השפיץ והראי העגול על המקל. הודעתי לו שאני לא מתכוונת לתת לו להכניס את זה לפה שלי אם הוא לא מתכוון לטפל בי, באמת בשביל מה הוא רוצה בכלל לדחוף לי דברים לפה? מיד הוא הזדעק "את מתנגדת?" עניתי לו שבודאי שאני מתנגדת שהוא יכול להסביר לי במילים מה העניין ולא ישר לעשות הדגמות על הפה שלי. הוא עשה טובה גדולה שבטח היה לו ממש קשה והסביר לי שהשן האחורית מתפוררת ולכן הוא לא רוצה להדביק לי את הגשר חזרה אפילו לא באופן זמני כי אני אבלע אותו. תמהתי איך אני אבלע דבר כזה בלי להרגיש אבל הוא היה בשלו, לא מוכן. הוא אמר שאני חייבת לעשות צילום פנורמי (??? בשביל מה פנורמי אם זו רק שן אחת?) ואז הוא יראה אם יש מה לעשות עם השן ורק אז ידביק אם אפשרי אחרי שיקום של השן מחדש כמובן. וכל זה כמובן בלתי אפשרי לעשות עכשיו כי אני בהריון (ואחרי ההריון לא יהיה לי זמן כי יהיה לי תינוק קטן לטפל בו וילדה בת שנתיים צמודה לציצי השני אבל זו כמובן בעיה שלי שאני מניקה ובכלל מטפלת בילדים שלי במקום גננת או מטפלת או איזה סבתא טובה). בקיצור נפרדנו לשלום ולא להתראות לעולם. הוא לא נגע בי וטוב שכך. אנטיפט אמיתי.
אני מתארת לעצמי שגם אם היה עושה צילום פנורמי היה ברור לו שאין מה לעשות עם השן וצריך לעשות הכל מההתחלה כי ככה הוא מרוויח יותר כסף על הטיפול הזה. יש לי מן תחושה שכזו...
בכל אופן עכשיו אני חייבת ליסוע לרופא שלי בחיפה לחוות דעת נוספת מידי מי שיצר את הגשר בכבודו ובעצמו. יש כמה דברים שלא מוצאים חן בעיני. כמו העלות המטורפת שדבר כזה עשוי לגרור וגם הפחד שהרופא האנטיפט אכן צדק והשן האחורית לא יכולה לסחוב גשר שכזה ואז לא יהיה מנוס מלעקור אותה ואז על מה יתפס הגשר? האם זה אומר שאני אזדקק למשהו רציני יותר כמו השתלה כי אחרת כל השיניים התחתונות שלי יזוזו ממקומן (סך הכל הגשר תפקד כספייסר)? דבר כזה יעלה לי כל כך הרבה שרק המחשבה על זה גורמת לי לבלות בשעה כזו מול המחשב במקום ליד הילדה הקטנה, הנוחרת והחמימה שלי במיטה (תוך כדי הזרמת רסקיו לעורקי המוטרדים). כמובן שהרופא שיניים החיפאי בחו"ל ויחזור מתישהו מחר...
עוד משהו שמטריד אותי זה העובדה שאם אני לא אטפל בעניין הגשר הזה כמה שיותר מהר אז השיניים הללו עלולות אכן להתפורר כי אין עליהן הגנה כלל ורק העובדה שהוא לא הסכים להדביק לי הדבקה זמנית עלולה לגרום לבעיה שהוא העלה וגם ככל שהזמן יעבור השיניים עלולות לזוז ממקומן ואז הכתר כבר לא יתאים ככה שהכל צריך להיות עכשיו-דחוף-ואני לבד, עוד שניה בחודש תשיעי עם ילדה בת שנתיים ואין לי איך להגיע לחיפה פרט לרכבת ואוטובוסים וממש אין לי כוח להסתובב איתה ככה....
ושוב בא לי לבכות... איך אין לי חשק להתמודדויות המיותרות האלו? שלא נדבר על העול הכלכלי שכל זה מפיל עלינו, גם ככה אני מרגישה כל כך אשמה עם כל ההוצאה הזו של הלידת בית שנופל על הצואר של האיש היקר שלי כמו בלוק של טון אז עכשיו אני גם נופלת עליו עם סיפורי שיניים...
אני פשוט זקוקה לחיבוק רציני כזה. כמה חבל שכרגע אין מי...
עוד שניה בחודש תשיעי עם ילדה בת שנתיים ואין לי איך להגיע לחיפה פרט לרכבת ואוטובוסים וממש אין לי כוח להסתובב איתה ככה....
אולי תקחי בייביסיטר איתך לנסיעה לחיפה? יש לך רישיון? אולי מישהו יוכל להשאיל לך אוטו?
תודה על ההתיסות במבי, זה מחמם את הלב שלפחות יש אי שם מישהו... בכל אופן כל מה שהייתי צריכה זה להשתפך ולהוציא, היה לילה הרבה יותר רגוע אחר כך. ישנתי. דברים עדיין לא נראים מי יודע מה אבל לפחות מחלחלת לי תקווה שהרופא שיניים הטוב שלי מחיפה לא ישאיר אותי "עירומה" ובלי תשובות. בינתיים חמותי הציעה לעזור לי אם התור יהיה מחר (כולי תקווה לתפוס אותו היום ושבאמת יהיה תור למחר) היא הציעה שתבוא ותהיה עם הקטנה בזמן שאני נבדקת ככה שהיא לא תפתח לו את כל המגרות במרפאה (כמו שהיא כל כך אוהבת לעשות אצל רופא הנשים שלי כשאנחנו באות לקחת הפניות). זה כבר עוזר.
שם למעלה יש מרגיעון:"באופן טבעי כולנו שייכים" ואני שואלת "למי?"
לי נראה שהשיעור שלך קשור לנושא של "לדאוג לעצמך" את לא ממש נשמעת שאכפת לך ממך ואולי זה השיעור.
הבעל, הילדה הם אחלה אבל מתי תורך? היקום מראה לך שאין הגיון להשאיר הכל לכולם ולא לקחת גם ועכשיו את חייבת. קצת ייקר אבל הם עושים תשלומים....
וזה נקרא בעברית - להתבגר.
עכשיו תורך
יש לך אפשרות להשאיל ממישהו בחיפה כסא בטיחות ליום אחד ?
אם כן, נשמח לאסוף אותו ולהסיע אתכן מהרכבת לרופא ובחזרה ואם תרצו לקחת את החמה ובתך לגינה קרובה או לגן החיות
מה שלומך? ושלום השיניים שלך?
סוף דבר.
נסענו לחיפה היום, הקטנה מאוד שמחה לטיול ברכבת ושיתפה פעולה באופן מופלא. כל הדרך כירסמה מלפפונים וגזר בעודה יושבת על השולחן ומביטה בנוף החולף (תוך קריאות רמות לכל דבר שהיא רואה משם). הגענו, קיבלו אותנו בחיוך ענקי. הרופא מיד התרגש ממנה והיא מבחינתה היתה שבויה שלו, הוא הכניס אותנו לחדר הטיפולים ביקש ממנה לשבת על הרצפה בפינה שטופת שמש עם המון פעמוני רוח, היא מצידה ישבה שם ושיחקה בכמה שמונצעס שמצאה בחדר הקבלה ומדי פעם בדקה מה עושים לאמא. מיד הסתבר שאכן הרופא שהייתי אצלו ממש לא מקצועי וחסר אחריות, אם הייתי מקשיבה לו ומחכה עד אחרי הלידה קרוב לודאי שהייתי צריכה לעשות את כל הטיפול מחדש ברבית דריבית כי באמת לא היה נשאר לי על מה להניח את הגשר ובעיקר היה צריך לעשות לי גשר מחדש וזה לכל מי שיודע עולה הון. השן טובה, ובריאה והכל מצויין. הוא הדביק לי לא זמנית כי אם הדבקה קבועה וחסל. ביקש שאחרי הלידה, כשהכל יהיה כבר רגוע וטוב נגיע שנינו לביקורת אמיתית כי כבר ארבע שנים לא היינו וככה נוכל להעדר עוד ארבע שנים בלב שקט. בזמן ההדבקה אישתו, שגם היא רופאת שיניים מרפאה, ישבה עם הקטנה על הברכיים והסבירה לה בדיוק מה עושים לאמא. עכשיו החיפושית יודעת להסביר ודיברה על זה כל הדרך הביתה. יצא שהיא אפילו נהנתה מכל הסיפור ושיתפה פעולה כמו שאמרתי באופן יוצא דופן. ילדה מדהימה הקטנה הזו.
אחר כך הלכנו ברגל למרכז הכרמל, ישבנו לאכול ארוחת צהריים ומשם הלכנו לגן החיות (כמו שתכננתי כבר מזמן ולא יצא) ככה שהיא הרוויחה בכלל יום כייף עם אמא לפני הלידה. היה מאוד כייף איתה. גן החיות בצהריים, נעים, כל החיות לפני או בזמן האוכל עירניות וטובות לב. הקטנה רצה מחיה לחיה בצחוק פעמונים הביטה בחיות והתרשמה עד מאוד. "איזה צבעים יפים יש לו!" אמרה על הטיגריס "איזה זנב ארוך יש לו!" קראה לנמר. זכתה להופעת גלגולים מטורפת של הגירית שגררה צחוק פרוע של רבע שעה. היה כייף. אחר כך הלכנו לאכול גלידה ונסענו הביתה. היה יום מצויין.
ולא, זה לא עלה לנו הון. סתם דאגתי לחינם. אבל טוב שיש רופאים כמוהו (אני תכף הולכת לרשום המלצה במקום המתאים, הוא שווה את זה).
חמותי ובן זוגה גילו שאנחנו לא מתכוונים לימול את תינוקי לכשיוולד. איך גילו? נו, אני לא יודעת לשקר. חמותי שאלה "כן או לא" ולא נשאר לי אלא להגיד "לא" ודי. מכיוון שלא שמעתי כלום ממנה אחרי הלא הנ"ל הנחתי שהיא מבינה. היא ציינה שזה צפוי וזהו. אכן, צפוי. למחרת בן זוגי היקר קיבל מכתב אלקטרוני מבן זוגה של אמו שכלל המון דברים ובעיקר את אי שביעות רצונו מההחלטה שלנו. בסדר, הוא יכול להיות לא מבסוט, עניין שלו. בן זוגי קצת העצבן בעיקר מהחוצפה שהיתה לו בכלל לשלוח מכתב שכלל המון שטויות בלי בדיקה עמוקה של "עובדות" נו, גם זה לא חדש ולא נגיד שלא צפוי. אבל מה שהכי הקפיץ את האיש היקר שלי היה שהוא, הסב החורג, העז לערער על דרך החינוך שלנו, לטענתו אנחנו פוגעים בהתפתחות התקינה של ביתנו (להזכיר שנתיים ושלושה חודשים) בכך שהיא לא בגן (כדאי לציין שמדובר בפורפסור מפורסם לחינוך?), לטענתו הדבר ניכר בעיקר בכך שהיא לא יודעת עדיין לדבר... אותי זה הצחיק. אני יודעת שהילדה יודעת לדבר. לפעמים אפילו יודעת יותר מדי. כבר הביכה אותנו מספר פעמים בציבור. נו, שויין. שיגיד. אבא שלה דיבר בראשי תיבות עד כיתה א' (רק סופי מילים) ודודה שלה לא דיברה כלל עד גיל 4 וגם מאז לא ממש יצור תקשורתי ברמה הורבלית, הם כן הלכו לגן. שניהם, אגב, אנשים בוגרים ועצמאים היום, בעלי מקצוע ומשפחה.
אז נסענו במונית, אחרי גן החיות והגלידה, לתחנת הרכבת, הקטנה יושבת איתי במושב האחורי ומדברת בעיקר עם עצמה, משווה נהגי מוניות (נסעה עם ארבעה ביום אחד, זה המון!) ומסבירה לעצמה שלרכבת יש פסים ולאוטו יש כביש. הנהג שואל אותי "בת כמה הגברת הפטפטנית הזו שלך?" בחיוך, אני עונה לו והוא שואל "התחילה לדבר בגיל מוקדם מאוד?" עניתי "לא ממש, די רגיל." והוא "היא מדבר מאוד יפה לגילה! ממש מפותחת ורבלית!" (לשמוע משפט כזה מנהג מונית זה לא משהו ששומעים כל יום) עניתי לו "מצחיק שאתה אומר את זה, כי סבא שלה, טען לפני כמה ימים שהיא ממש לא מפותחת ורבלית" הנהג צוחק ועונה "תגידי לו, שאני סבא להרבה הרבה נכדים ואני יודע טוב מאוד."
כן, זה הצחיק אותי שוב. כשסיפרתי את זה לאבא שלה בטלפון גם הוא צחק.
קרשינדו-תודה על ההצעה. כסא הרכב היחידי שאני מכירה בחיפה נמצא אצל חמותי. בכל אופן הסתדרנו מצויין וכאמור אפילו היה לנו כייף אדיר.
לילה טוב.
יקירה, כשאני קוראת על חיפושעת אני יודעת שמצאתי את האישה הנכונה :)
חיפשתי אותך בקומונת הגרעין הקשה, ולא מצאתי, כמה טוב שהצצתי גם כאן
צלצלי אלי כשתוכלי, חברה רוצה את יעוצך לגבי חתול עם בעיות פסיכולוגיות
אלה
איזה כיף לקרוא אותך
לידה 1:
חיפושית: אמא, יש לי פיל קטן בבטן (מוציאה בטן כאילו בטן הריונית).
חיפושית: אוי, פיל קטן יוצא לאט לאט (מרימה את שולי כותונת הלילה שלה על מעל הבטן).
חיפושית: הנה הראש שלו יוצא! (קוראת בשמחה).
אמא: מאיפה יוצא הפיל הקטן?
חיפושית: לא... (לא זוכרת איך קוראים לזה בשפתה החיפושיית).
אמא: פיל קטן יוצא מהפה?
חיפושית: (בצחוק) לא!
אמא: מהפופיק?
חיפושית: לא!
אמא: אני יודעת! מהטוסיק!
חיפושית: לא!
אמא: מהפמשקה?
חיפושית: כן! הנה יצא! אוי הוא בוכה לי! (מחבקת בשתי כפות ידיים אויר דמוי פיל קטן ומבט מלא חמלה).
לידה 2:
אמא וחיפושית יושבות על הערסל במרפסת, חיפושית יושבת על הברכיים של אמא כשהבטן הענקית חוצצת בינהן.
חיפושית: תינוקי גדול גדול, יכול כבר לצאת! אוי, הוא רוצה לצאת אלי! (מושיטה שתי ידיים לעבר הבטן) הוא יוולד! (תופסת תינוק דמיוני מהאויר ומחבקת אותו) אוי, הוא בוכה לי!
אמא: אז תני לו חיבוק ונשיקה ותגידי לו שאת אוהבת אותו.
חיפושית: אני אוהבת אותך! (עם הפנים הכי מתכוונות בעולם).
חיפושית: הנה, לך לאמא (מניחה תינוק דמיוני על הבטן של אמא).
חיפושית: (אחרי כמה שניות) אוי, הוא צריך פיפי! (מזנקת ממקומה ובורחת, שאמא תטפל בעניינים האלה...).
אני חושבת שעשינו עבודת הכנה לא רעה בכלל. תינוקי יכול לצאת.
חהההההההההההההההההה..גדול. אני הולכת להתקשר אליך...
אני אוהבת אותך! (עם הפנים הכי מתכוונות בעולם). 
מקסימה! פשוט מותק!
הבלוג שלך תמיד עושה לי מצברוח..
רגשות אשם.
בשבת היתה מסיבת יום הולדת לאחת מבנות המשפחה. חמותי התקשרה כמה ימים לפני כדי לשאול אותי מה להביא לקטנה שלנו כ"מתנת ניחומים" מיד שאלתי אותה "למה היא צריכה מתנה ועל מה מנחמים אותה?" באמת לא הבנתי, אמנם הקטנה שלנו רק בת שנתיים וארבעה חודשים אבל כבר מבינה היטב מה זה יומולדת ושנותנים מתנות ביומולדת ולפעמים גם מקבלים, תלוי בנסיבות אבל הכי כייף לה זה ללכת ולתת את המתנות וחיבוק ונשיקה. אז על מה מנחמים אותה? על זה שהפעם זו לא החגיגה שלה כמובן... ככה הסבירה החמות. "ניחומים", איך את כל נקיפות המצפון הם דוחפים ישירות לתוך ה"מנה" של הילד, מרגילים אותו שמגיל 0 הוא צריך להרגיש נחיתות, אשמה, לפצות אחרים גם על דברים שהם לא ברי פיצוי או לא זקוקים לפיצוי, במקום להיות שמח בחלקו ולאהוב את מה שיש. לפני חודש או משהו כזה היתה בת מצווה לאחת מבנות המשפחה, לפי בקשתה חגגו לה חגיגה גדולה ורבת פאר, אחותה הקטנה נחמצה מקנאה, דרשה פיצוי, ניחומים, על מה? לא מדובר בילדה בת 3 4 או 5, ילדה בת 10, ילדה שאמורה כבר להבין שבת מצווה זו חגיגה מיוחדת של גיל מיוחד ועוד מעט גם לה תהיה חגיגה שכזו. אז שבועיים מאוחר יותר עשו גם לה חגיגה עצומה. צריך היה לנחם אותה כי כל חייה היא חיה בצל של "אני האחות הקטנה, מקום שני, אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי..." חבל... אני מעט חוששת ממה שיהיה אחרי שהתינוק שלנו יוולד, אמנם המפגשים עם המשפחה הם לא על בסיס יומי אלא דו שבועי+ אבל אני חוששת שהם יצליחו להכניס לה לראש שהוא "לוקח" לה את המקום. אני יודעת שמה שאנחנו ניתן זה מה שיהיה וכל עוד זו לא תהיה התחושה שבה היא תחיה בבית אז היא תהיה מחוזקת יותר אבל בכל זאת, הנה למשל אני שומעת אותה חוזרת עם מושגים שאני לא מעזה להעלות על בדל פי בבית כמו "אסור" על דברים שוליים או "מסוכן מאוד מאוד!" אני שומעת אותה משתמשת בהם במשחקי דמיון עם הבובות/אוגר/פיל/חבר דמיוני אחר שלה והם חלחלו הרבה יותר עמוק מאשר ה"את יכולה!" שאני טוחנת לה את המוח איתו מגיל יום בערך אז נראה שאפילו מפגש דו שבועי עם הסבתא גורם להשפעה חזקה מאוד ואולי בגלל שהוא דו שבועי ולא יומיומי?
בכל אופן, אמרתי לה, לסבתא, לחמותי, שאין צורך במתנה ושבלון יכול לספק אותה לחלוטין. אני לא יודעת אם היא חשבה על מה שאמרתי או לא (בעניין הניחומים) אבל הקטנה לא קיבלה מתנת ניחומים כלל, לא יודעת אם אחרים קיבלו וזה גם לא מעניין אותי. הקטנה שלנו זכתה בשני קעקועי מדבקה על כל יד, אחד אריה והשני פרפר (אופנוענית אמיתית), שיחקה באוטו גדול ובלונים והיתה מאושרת מאין כמוה, לא היה צריך לנחם אותה על שום דבר, כמו שידעתי מראש.
מה שתזרע זה מה שיצמח...
העיר אותי הגשם... יותר נכון הרעמים והברקים. בבוקר שיחקנו הקטנה ואני בחצר והיא ביקשה שאלמד אותה שירי גשם, מרחוק נשמעו רעמים, הסברתי לה שהרעמים מביאים את הגשם מה שמיד גרם לה לאהוב אותם אפילו שהם עושים רעש גדול ומפחיד לפעמים, היא כידוע מאוד מאוד אוהבת גשם. היא ישבה לה בנדנדה ושרה איתי שירי גשם, כל כך התאמצה להתאים לצלילים וממש לשיר לפי הקצב והמנגינה, זה כל כך יפה לשמוע אותה, כל כך נעים. אחר כך היא ביקשה לרדת מהנדנדה ולעלות לחלק האחורי של הגינה, איפה שעצי הפרי הגדולים (שעדיין קטנים אבל יום אחד יהיו גדולים מאוד) ושם שיחקה קצת בכאילו היא הדבורה מאיה ואז פתאום התחילו לטפטף עלינו טיפות גשם. היא פרצה בצחוק פרוע וצעקה שצריך להביא מטריה או יותר נכון "אוי שכחתי מטריה! צריך להביא!" מיותר לציין שהיתה עירומה לחלוטין?
נכנסנו הביתה במטרה להביא מטריה אבל היא כבר התחילה להתעניין בדברים אחרים והגשם נרגע מעט. אחר כך כשהגשם כבר היה חזק שוב היא התכרבלה מתחת לשמיכה וביקשה לראות פו הדב. כמובן שאחר כך התלוננה שהגשם נגמר כשהיא כבר רצתה לשחק איתו.
עכשיו היא ישנה בפיג'מת כלבים ועצמות, מצחיק שכל היום היא מסתובבת עירומה ואיך שנכנסים למיטה היא דורשת ללבוש פיג'ממה על כל גינוניה (מכניים וחולצה למשל, לא מספיק לה רק חולצה) ואני? אני יצאתי כדי לא להפריע לה לישון עם כל ההתהפכויות היפו שלי.
בדרך כלל כשאני לא מצליחה להרדם אני שוכבת ועושה דמיון מודרך בעיקר על התינוק ועכשיו עובדת חזק על הלידה, זה מרדים אותי יופי. היום משום מה זה לא עזר, אולי כי הגשם קרא לי לצאת?
אני כל כך אוהבת גשם.
כשניהלתי את בית המחסה של החתולים למדתי לשנוא גשם, החתולים היו כל כך אומללים, מפוחדים ורטובים. זה לא מצב טבעי להם להיות ככה בלי אפשרות ללכת ולמצוא לעצמם את המחסה האמיתי שהם זקוקים לו אלא להסתפק בכל מני מחסות שאנחנו סידרנו להם והם לאו דווקא נותנים להם ביטחון ולעיתים להפך. לרוב בעיצומו של החורף כל מי שהיה חזק היה מצליח לברוח ומי שחלש היה חולה/גוסס/מת. ככה שני חורפים עברו עלי. בחורף השני הייתי בהריון עם החיפושית. זה היה חורף קשה מאוד וגשום מאוד. התחושה היתה שכל הגשם יורד בדיוק שם, בפרדס ואם היו מעבירים לשם את הכנרת זה היה משתלם בגדול לכולם. זוכרת את עצמי מתרוצצת רטובה עם הבטן בגשם. מנסה לסיים את העבודה כמה שיותר מהר כדי לחזור הביתה לאיפה שיש חשמל וחימום ומשהו חם לשתות. יום אחד התקררתי כל כך שכשחזרתי הביתה שום דבר לא עזר, לא מקלחת חמה ולא כלום, חום הגוף שלי היה נמוך במשך ארבעה ימים ושכבתי במיטה בתחושה איומה.
הלילה החתולים שלנו בחוץ, הם בחוץ כבר הרבה זמן. חושבת שסיפרתי על כך פעם. כשהקטנה נולדה עוד היינו סגורים איתם בבית אבל במשך הזמן ראיתי כמה עוול אני עושה להם בכך שאני מפחדת לתת להם לצאת וכמה זה עושה להם טוב להסתובב בגינה, סך הכל אנחנו גרים ברחוב שקט ויש מרחק יפה בין הבית לרחוב ובאמת שאין פה מה לפחד, השכנים מאכילים ומלטפים, פתחנו להם פתחי יציאה ולאט לאט הם העדיפו להעביר את רוב יומם בחצר/רחוב מאשר בבית ובצדק. ועכשיו יורד גשם, או בעצם ירד, ואני יודעת שיש להם את מקומות המסתור הטובים שלהם והכל אבל זה לא כמו בימים שהם היו חולקים איתנו את המיטה שלנו בלילות סערה לפני שהחיפושית נולדה (אחר כך כבר למדנו שילדים צריכים לישון בלילה ולא להאבק עם חתולים על זכויות שמיכה לפחות עד שהם יהיו מספיק גדולים כדי להחליט אם הם רוצים בכך או לא). נעשה לי עצוב בלב עליהם. וכמו שקראה את מחשבותי אחת החתולות התחילה לנסות לפתוח את הדלת כדי להכנס. ברור לי שאם היתה נכנסת היתה יוצאת אחרי רבע שעה אבל בכל זאת... נחמץ ליבי...
"אמא, רוצה ציצי!" קוראת הקטנה ומגלה שאמא מדברת בטלפון עם סבתא
"רוצה לדבר סבתא!" היא דורשת.
סבתא שגם ככה לא ממש מעודדת הנקה שואלת אותה "את עוד יונקת ציצי?" והקטנה עונה לה במחוות ידיים גדולות "יונקת ציצי, עדיין!" כולה אושר וגאווה.
מתחילה להרגיש תנועות רחם, מדי פעם צירונים כאלה שמתכוננים. אני מוכנה. אני מוכנה?
הגדלנו את המיטה המשפחתית לצורך הגדלת המשפחה. הוספנו מזרון יחיד לצד השני של המיטה, ככה כשהפצפון יוולד הוא יוכל להיות בדיוק בין אבא לאמא ואמא לא תהיה בתעלה שבין לבין.
לילה, חיפושית ישנה, אבא נוחר ("מגרגר" לדברי הקטנה) אמא מתחילה במסעות הגילוי לעבר השירותים בכל פעם שאני חוזרת אני מגלה שיש לי פחות מיטה לחזור אליה. המרווח בין אבא לחיפושית מצטמצם משני הכיוונים. אני מנסה לשכב על המזרן של הקטנה והיא מתמרדת "אמא זה שלי!" צועקת ומגרשת אותי מהמזרן שלה. על המזרן החדש אין מה לדבר, אין שם שמיכה בכלל. מוצאת את עצמי, על כל בטני העצומה נדחסת במרווח של 20 ס"מ בין הקטנה לאבא שלה, מצליחה להשכב איכשהו ולהרדם. מזל שיש מיטה כל כך גדולה! והשאלה הכי שאלתית היא מה המציאה הגדולה במקום שאני ישנה בו? בבוקר אני מתעוררת עם ברך אחת בוכיה. נו, שויין, לפחות הקטנה ישנה שוב לילה שלם. שתבורך!
שבוע 40. היום. צירים מצרצרים כבר שבועיים ונאדה. יוק. גורנישט. כלום... כולם מהמרים. לבן הזוג הודיעו בעבודה שהוא לא יחזור ביום ראשון כי הוא יוצא ל"חופשת הלידה" שצבר כבר 9 חודשים. מהמרים. רק אני יושבת פה. לא מרגישה ששום דבר משתנה. חושבת לעצמי אם יש משהו שעוצר את הפצפון מלצאת, אולי עניינים לא סגורים. מצד אחד, מצד שני יודעת שהוא קטן לפי ההערכות (גם של האולטראסאונד וגם של המילדת) ובטוח שלא מזיק לו לגדול עוד קצת לפני שיצא ובכלל, גם החיפושית נולדה בשבוע 42 ויצאה 3 ק"ג סה"כ (לדעתי בכלל פחות אבל זה מה שהראה המשקל במרכז הלידה) ויאמר לזכותה שאכן נולדה יחסית בשלה ועירנית עד מאוד. אז מה? מחכים... הסבלנות של החיפושית ממש קצרה וברור שזה בזכות הסבלנות של כל מי שסביבה, כל הזמן גם שואלים אותה "מתי תינוקי יוולד?" כאילו שהיא יודעת והיא גם ככה על קוצים כי הריון זה המון זמן בשביל ילדה בת שנתיים שמחכה בקוצר רוח לאח שלה (היא כבר משחקת משחקי דמיון איתו, פורסת ידיים לצדדים ואומרת "הנה תינוקי בא! אח שלי בא לשחק איתי!" ומזמינה אותו להתנדנד לפניה בנדנדה בגינה ואחר כך מחזירה אותו אלי ואומרת "עכשיו תורי" ומתנדנדת בעצמה). האמת, שמלבד הבטן עצומה שמתחילה להיות ממש כבדה בעיקר בשעות הערב אני ממש לא מרגישה בשלב הזה שקוראים לו חודש עשירי... קטעים... הוא יגיע... נכון?
חיפושית חוזרת מטיול עם הבייביסיטר פוגשת אותי בסלון לחיבוק גדול עם חיוך ענקי מאוזן לאוזן. "אמא תינוקי נולד!" היא קוראת בהתרגשות.
"באמת? איפה?" אני צוחקת
"הנה, פה!" היא מותחת שלי זרועות לצדדים ומראה לי את עצמה ומיד מקבלת נשיקות ענקיות וחיבוק עירסול פינוקי במיוחד.
מצחיק, אתמול אחותי שאמורה להיות בלידה מתקשרת אלי לבדוק אם לא שכחנו אותה בטעות וילדנו בשקט לבדנו. היא מתעניינת בצרצורים שלי ואז אומרת "את צריכה ללכת להבדק, המילדת שלך בדקה לך כבר אם יש פתיחה?" ואני מזועזעת מעצם המחשבה מסבירה לה שהמילדת שלי לא בודקת פתיחות שלא לצורך ורק אחר כך אחרי השיחה חושבת לעצמי מאיפה החשש הזה מגיע לה? אז מה אם תהיה לי פתיחה? הרי אני לא אלד בשינה בלי לדעת שאני יולדת (ואם כן אז בורכתי, לא?) ואמעך את התינוק בטעות מתוך שינה או משהו כזה (כמו שהחיפושית שחררה את העצירות שלה אז)... לבית חולים אני גם ככה לא מתכננת להגיע במתכוון אז מה? נלד בבית? לא בשביל זה אנחנו חוסכים במעטפה לבנה כבר חודשים שקל לשקל? סיפרתי לאיש ומאז אנחנו לא מפסיקים לצחוק על ה
תפישות_שבי של אנשים. בני אדם הם יצורים מאוד מאוד משונים... חייבת להודות.
אחת החתולות שלנו הרגישה לא טוב אתמול. דווקא אחת מאלה שבקושי נכנסת הביתה, לא ממש ידידותית אבל גם לא ממש לא, פשוט אוכלת והולכת כזו שאי אפשר ממש ללטף והקטנה די מפחדת ממנה כי היא נוהגת לנהום באופן מפחיד, חתולה צעירה, נולדה בקיץ. הקטנה ואני הכנסנו אותה לכלוב הנסיעות שלנו כדי שכשהאיש יחזור הוא יוכל לעשות איתה טיול לוטרינר והיא לא תעלם בינתיים בחצרות. הקטנה לא אמרה ושמרה את כל הדאגה בבטן, כשהאיש חזר היא מיד זינקה עליו ואמרה שצריך לקחת את החתולה לרופא. מצחיקה. אין לה מושג מה זה רופא ממש, ממספר הפעמים המועטות (תודה לאל) שהיא היתה זקוקה לאחד או אני היא לא זוכרת דבר. הרופא היחידי שהיא פגשה שממש עושה משהו היה רופא השיניים שלי שהדביק לי אז את הגשר אז מבחינתה כל רופא הוא רופא שיניים, גם הפותולוג שלי שמסתכל על העוברונצ'יק דרך האולטראסאונד הוא רופא שיניים. למה? ככה!
כשהאיש חזר עם החתולה מהרופא היא שמעה את צעדיו בשביל והתחילה לבכות בהסטריה. שניה לפני כן עוד שרה את השיר של הקיפוד (שרצה לרקוד) והמציאה מילים חדשות במקום אלו שלא זכרה וגם מנגינה ואז פתאום הבכי הזה בכל הכוח. האיש הבין והסביר לה בשקט שהחתולה בסדר ושאין מה לדאוג לה. שהיא יכולה לבוא לראות אותה (היתה צריכה להיות מוחזקת בכלוב עד הבוקר למנוחה) לאט לאט הקטנה נרגעה, ביקשה לינוק ונרדמה (שעה וחצי מאוחר יותר משעת השינה הרגילה שלה-לא רצתה לישון בלי לדעת מה קרה לחתולה). מצד אחד אני כל הזמן גאה בה שהיא יודעת להוציא יפה מאוד ולא שומרת דבר בבטן, שום עלבון או כאב לא נשמח הכל בחוץ הכל קולני, לפעמים זה מביך או מפריע אבל תמיד אני מזכירה לעצמי שזה כל כך חיובי, כל כך נכון. היא יודעת להוציא ואז אחרי שזה יצא ממשיכה הלאה כאילו כלום, על נקי. אבל מצד שני במקרים כמו אתמול היא שמרה כל כך יפה הכל בבטן עד שזה התפרץ החוצה ברגע ההקלה. כמו שהיה בנסיעה האחרונה של האיש, היא התנהגה כל התקופה למופת, לא התלוננה על דבר, שיתפה פעולה, לא התמרדה ולא התמרמרה פשוט זרמה. החשש שלי היה שכשהוא יחזור הוא יקבל ממנה מקלחות וריקושטים איומים. בסופו של דבר זה נפל על הבייביסיטר ואבא התקבל באהבה גדולה. מזל שהבייביסיטר שלנו לא רגישה ולא נעלבת כי זה יכול להיות ממש לא נעים כשילדה קטנה בועטת בך וצועקת "לכי מפה לבית שלך!" אבל היא הבינה שזה לא נגדה, מצאנו ילדה נבונה בתור בייביסיטר, מסתבר.
עכשיו אני מחכה להר הגעש של אחרי הלידה כשהיא תבין מה המשמעות האמיתית של אח קטן תינוק בבית. כשפתאום במשך שבועיים יהיה גם אבא תמידי. כשהשגרה המבורכת והשקטה שלנו תופר... אבל תמיד מוכנה גם להפתעות כי הילדה הזו יודעת כל כך יפה להפתיע את כולם.
כבר כמה שבועות שאנחנו ישנות מחובקות-כפיות. היא נרדמת בלי ציצי בפה,גיליתי שככה זה הכי פשוט. היא יונקת "ציצי הרבה" מכל צד, לפעמים מבקשת עוד עשר או עוד שבע (אני סופרת לה שניות כי אחרת זה יכול לשגע אותי עם הרגישות הזו בשדיים בהריון) ואז מבקשת "אמא תחבקי אותי" או "אמא תפנקי אותי" ואני מחבקת והיא לאט לאט תוך סיפורים וקישקושים חסרי הגיון מחליקה לתוך השינה בשלווה גדולה. הלילה התעוררתי (אני עושה את זה לא מעט פעמים) לשירותים וכשחזרתי שוב מצאתי אותה פרוסה לרוחב ותופסת את כל שטח המיטה של שתינו (לא יאומן כמה מקום הקטנה הזו יכולה לתפוס כשהיא ישנה) אז הזזתי אותה חזרה למזרון שמוגדר מבחינתה כ"שלה" והיא חצי מתוך שינה אומרת לי "אמא בואי קרוב אלי! אמא תחבקי אותי!" ואני חבקת ולוחשת לה לתוך האוזן "אמא פה, אמא מחבקת אותך ולא עוזבת" והיא שוקעת בשינה גוריית ומתוקה.
אין כמו הלינה המשפחתית... לא יכולה לדמיין בכלל חיים אחרים באופן אחר מזה. ולחשוב שעוד מעט יהיו לי שניים כאלה להתחבק איתם (שלא נדבר על האיש הגדול שממלא את המיטה גם כן בחום)
איזה קן מקסים בנינו לנו!
אוף ואני חשבתי שמכשפה אמיתית באה לעשות פה כשפים...
"חיפושית, את רוצה עוד קלמנטינה?" אני שואלת. הקטנה עומדת עם הגב אלי ולא מגיבה כלל.
"צ'ימבה? נולי? פיצי?" אני מנסה את כל שמות החיבה שלה ולא מקבלת שום תגובה
"ילדה שלי?" אני מנסה בפעם האחרונה לפני שאני מקפלת את שעת המנץ'
"אני לא אובי!" היא עונה "אני הדבורה מאיה!"
"הדבורה מאיה, את רוצה עוד קלמנטינה?"
"כן!" היא קופצת עלי בשמחה ולוקחת עוד פלח.
בלילה מתארגנים לשינה, יש לה טקסים פרטיים ופולחניים משלה, היא ממציאה אותם ואנחנו נותנים להם את המקום שלהם. קודם כל היא רוצה לשחק ב"צב קטן" שזה משחק שהיא המציאה לעצמה, אמא או אבא פורסים את הפוך, היא קופצת פנימה וצועקת "צב קטן!" ואז צריך לכסות אותה כולה והיא מציצה החוצה. אחר כך משחקים ב"ממוטה קטנה" שזה משחק מלכודת עם שמיכת הפליס שלי, אחר כך היא מבקשת "סירה" ובסירה לובשים פיג'מה, עולים על הגב של אבא, מדליקים אור קטן מכבים אור גדול ובאים לשמוע סיפור בסירה-המזרן שלה, אחר כך היא מכבה אור קטן על הגב של אבא, משכיבה את אבא לישון (נשיקה, חיבוק וכיסוי בשמיכה עד האזניים) אחר כך משכיבה את הדגים בברכות ובאה לינוק. אמש היא התחילה להשתולל במיטה לפני שלב הסירה והפיג'מה. "אני עפה! אני הדבורה מאיה!" היא קוראת פורסת את הידיים שלה לצדדים רצה וקופצת על המיטה ואז מגיעה אלי ב"תעופה" מכניסה את הראש לתוך חולצת הפיג'מה כולה צחוקים ושמחה "דבורה מאיה לבשה פיג'ממה!" היא קוראת. ואני יושבת שם ותוהה איך כל כך מהר היא הפכה לילדה כל כך גדולה...
אז החתולה החולה משתפרת, אחרי כמה ימים של התבודדות בגינה היא חזרה למרפסת שלנו היום בבוקר, עדיין נראת אומללה אבל אוכלת ומראה לשאר החתולים מה זה כשהם מתקרבים אליה, כמעט כמו פעם. נסענו היום להורים שלי, כשחזרנו בערב היא היתה בתוך הבית על הכרית האהובה עלי בסלון-סלע מחלוקת בינה לבין החיפושית, בדרך כלל החיפושית מתעצבנת כי היא יושבת על הכרית של אמא. כשנשאלה החיפושית אם להוציא את החתולה היא אמרה "לא, לא מרגישה טוב!" וזהו בזה נגמר העניין, החתולה המשיכה לשכב על הכרית והקטנה? המקסימה הזו הלכה ושאלה את החתולה אם היא מרגישה טוב יותר, אחר כך שאלה אותה אם היא רוצה לשחק איתה בחיות, מאחר ולא קיבלה תשובה הביאה את הכסא הקטן שלה, הניחה אותו ליד החתולה התישבה והתחילה לשוחח איתה סתם ככה כדי לעשות לה נעים. כמה דקות מאוחר יותר התחילה להסתובב במטבח ואמרה שהיא מחפשת אוכל בשבילה החתולה, הסברתי לה שהחתולה יודעת איפה האוכל שלה ואם היא תהיה רעבה היא תיגש לאכול לבד. אחר כך הלכה והביאה את "איה פלוטו" כי החתולה רצתה לשמוע סיפור וסיפרה לה את הסיפור מהציורים. אנחנו פה עומדים מנגד ומתמוגגים מהרוך הזה שנשפך מהילדה המדהימה הזו שלנו. כמה חמלה. כמה עדינות. אושר קטן. מלאכית...
יום ראשון. עוד שבוע התחיל. שוב האיש הכריז ביום חמישי שיש לו תחושה שהפעם הוא לא יתחיל שבוע חדש בעבודה ו... יוק. ביום שישי התחלתי שבוע 41 צירים מתרגלים יש כבר ארבעה שבועות. בהריון של החיפושית הם התארחו אצלנו שבוע ודי. מצד אחד ברור לי שהכל בסדר ושהפצפון פשוט עדיין לא מוכן אבל מצד שני אני לא מפסיקה לבדוק עם עצמי אולי משהו תקוע, אולי אני עוצרת, אולי יש משהו שעדיין לא עשיתי ויושב לי על העורף... לא כבד לי יותר מדי, לא מציק לי יותר מדי, החיפושית ואני פעילות כמעט כמו תמיד השגרה נמשכת רק ש... אני מוצאת את כל העניין הזה די מטיש, בגלל שאנחנו מתכננים לידת בית התחושה היא שכל הזמן זה יכול להתחיל ואנחנו בכוננות גבוהה, מרגיש כאילו הבית כל הזמן צריך להיות מוכן, מסודר ומאורגן. מכונת הכביסה ריקה, החבלים גם כן. הגיגית של הכביסה אמורה לשמש לשטיפת רגליים לפני כניסה לבריכה ועל כן להיות פנויה תמידית... כל הזמן לדאוג. זה הרבה יותר מסובך מאשר כשפשוט מתככנים ללכת לבית היולדות ואז כל מה שצריך לעשות זה לארוז תיק אי שם בשבוע 38 ולדחוף לתוכו מברשת שיניים ברגע האחרון (או בכלל להגדיל ראש ולקנות אחת חדשה ודי). זה מרגיש כאילו כל רגע ורגע ביממה אני צריכה לארוז את התיק הזה ולהסתובב איתו על הגב באופן תמידי... ואולי זה מה שעוצר? אז מה יקרה אם לא תהיה גיגית מתאימה בדיוק שניה לפני שיתחילו הצירים? מה יקרה אם פעם אחת האיש יסדר את הבגדים בארון? מה יקרה המילדת תגיע ולא הכל יהיה מוכן פיקס? היא הרי לא תברח מפה בבושת פנים בגלל מעט אי סדר. נכון? ואם יהיה רק אוכל קפוא ללידה ושום דבר מוכן ומריח קסמים זה גם יהיה בסדר, נכון? לשחרר... לשחרר.... לשחרר...
מצד אחד יש לי עוד שבועיים, המילדת שלי תלווה אותי עד שבוע 43, מצד שני יש לי
רק עוד שבועיים וכמו שעברו כל השבועות עד כה גם הם יכולים לעבור וכלום ואז מה? כל החלום הזה של לידת הבית יתנפץ לי ברגע? אני אמצא את עצמי בחדר לידה מאוד לא טבעי במצב שלא התכוננתי אליו בכלל כל ההריון? לידה ללא מילדת לא באה בחשבון בשלב הזה של חיינו אז מה נשאר לי? מצב לא נעים... לשחרר... לשחרר... לשחרר....
אתמול כשהיינו אצל הורי נסענו לטייל קצת במכתש הגדול, החיפושית טיפסה על כל גבעה והר בהתחלה אני הייתי אחריה אחר כך התעייפתי, בכל זאת חתיכת חולות שם. אמא שלי אמרה "רק שלא תלדי לי פה אין פה אף בדואית שתוכל לילד אותך" צחקתי ואמרתי לה "אחרי חמש לידות את בטח יודעת מה לעשות!" והיא הזדעדעה וזעקה "אני? אני יודעת מה לעשות רק בבית חולים!" מאוד מצחיק להקניט אותה על כך, אני עושה את זה פעם בשבוע לפחות. מצד שני גם אני קצת רציתי שהטיול הזה שם בהרים יזרז איזה משהו, זה לא אמור? ונאדה...
לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר... לשחרר...
לשחרר זה רעיון טוב.
תאמיני לי, בלידה יימצאו פתרונות גם אם שום דבר לא יהיה מוכן.
שלום
ילדת_טבע.
הגעתי לבלוג שלך במקרה, לפני שבוע או פחות. קראתי הכל בנשימה עצורה. צחקתי מסיפורים מסוימים, בכיתי או כעסתי בסיפורים אחרים. ובגלל שאת כל קורותייך במשך יותר משנה קראתי תוך כמה ימים, הרגשתי קצת כמו נוסעת בזמן. ממילא האתר של "באופן" מרגיש קצת כמו קפסולת זמן אחרת בכל העולם המוטרף הזה, אז עוד לעבור את החוויה הזו מהבלוג שלך... בכלל... והנה פתאום הגעתי לימים האחרונים שכתבת- ונסגר לי ה"לופ" בזמן - רגע, זה קורה ממש עכשיו!! זה כבר לא העבר שלך שאני קוראת- את ממש עכשיו אוטוטו עם תינוקי אחד וחיפושית עכשיו בבית! אני מתרגשת בשבילך כאילו אנחנו חברות ותיקות. את תראי שהכל יסתדר בדיוק כמו שרוצים.
חתולת_בית תודה.
השינה נודדת ממני והלאה. התעוררתי לפני שעתיים בערך. החיפושית ביקשה שאני אחבק אותה. חיבקתי. היא נרדמה חזרה אבל אני המשכתי לשכב שם מנסה להבין מה קורה פה. ידיים על הבטן, מרגישה את התנועות של הפצפון המתבצר. אמא שלי צוחקת "מתנחל אצלכם בבית... מצא לו מקום!" הנה הוא שוב זז שם, כבר בקושי יש לו מקום אבל הוא מתמיד בהשתוללויות שלו (טפו טפו טפו) אחרי ארוחות, בעיקר פירות (אכלתי תפוח עכשיו) ובזמני מנוחה. למדתי לישון עם זה טוב. זה מרגיע אותי בדרך כלל. אבל הלילה... החלטנו שאני אנסה למצוא טיפול משרה לידה בימים הקרובים. ביום ההולדת שלי קיבלתי עיסוי מעולה שלדברי המעסה היה אמור לעשות לי רק נעים ורגוע בגוף. היא מצידה, מאוד מנוסה ומומלצת אכן עשתה לי טוב אבל שלוש שעות אחרי הטיפול כשהתעוררתי מהתרדמה המוזרה שנפלה עלי הגוף שלי התחיל תהליך של ניקוי שהיה עשוי להיות גבולי בהריון, שלשלתי והזעתי שלושה ימים אבל בסופם הרגשתי סוף העולם. חזקה ובריאה כמו שור. חושבת לעצמי, אם זה מה שהיא עושה כשהיא ממש לא מתכוונת כמה עוצמה יש למגע שלה כשהיא כן...
אני מתחילה לאבד תקווה ואופטימיות. ההורמונים שלי משתוללים כמו שלא השתוללו כל ההריון ואני כל הזמן מרגישה יבבה בגרון עמוק. מה אם זה לא אמור לקרות? אולי הוא לא אמור להולד וההריון זה זמן ההיכרות היחידי שיהיה לי איתו? אולי בגלל זה זה נמשך כל כך הרבה זמן? מה השיעור שאני אמורה ללמוד פה? אורך רוח? חאליק, לא מספיק כבר?
בשלושת הימים האחרונים החיפושית איבדה תאבון, לא אוכלת כלום. אחרי שני ביסים אומללים מציינת "אני סיימתי הבטן שלי שמחה" ומנפחת את הבטן כאילו באמת מלא לה שם. אחר כך קמה מהשרפרף שלה והולכת לדרכה ה"ונדליסטית". אחר כך בזמן ההרדמה היא יונקת המון, אני ההוכחה החיה לכך שהנקה לא מקדמת צירים או לידה, וכשאני מבקשת ממנה להפסיק וללכת לישון היא אומרת לי "אבל אמא, לא סיימתי כל החלב!" בסוף היא מסכימה שהגיע הזמן להניח לציצי ומבקשת "אנשנש משהו" מקבלת קרקר או פריכית ונרדמת אחרי שתיים וחצי. כל בוקר אני מתעוררת עם פריכית/קרקר דבוקים לי איפשהו ומיטה מלאה פירורים...
האיש עייף, עייף מאוד. גם הוא בסטנד ביי כבר שבועות. מצב מתיש. אני בטוחה שכבר צוחקים עליו בעבודה.
העניין הוא שפיזית ממש לא אכפת לי להשאר בהריון עוד כמה שבועות, נפשית אני מותשת מההמתנה מורטת העצבים הזו. כל בוקר לקום ולגלות ששוב לא התפתח כלום. להרגיש עוד צרצור ולחשוב אולי מפה זה יתפתח למשהו... ולגלות אחרי כך וכך זמן ששוב זה לא חוזר או מתחזק או בכלל... עוד יומיים שבוע 42. מהאולטראסאונד הראשון היתה התאמה. אני חושבת שאני אפילו יודעת באיזה לילה זה הצליח לנו (התאמנו לא מעט) והכל מתאים. יש לנו מתבצר קטן. שבלול.
החיפושית כל הזמן מדברת לי עם הבטן, היא מפריעה לה, ענקית, נדחפת בינה לביני ולא נותנת לה מקום לשבת. היא אוחזת את הבטן בשתי ידיים ואומרת "תינוקי גדול כבר. גדול מאוד! שבלול גדול!" היא תהיה מופתעת כשהוא יואיל בטובו להגיח לראות כמה קטן הוא.
לפני כמה ימים בעודה רואה סרט מצוייר היא פתאום הסתובבה אלי, שוב אחזה לי את הבטן בשתי ידיים ואמרה "תינוקי אני אוהבת אותך!" וזהו, חזרה לראות את הסרט. שלשום, ישבנו לנו מול המחשב, היא ראתה תמונות של חיות (קיפודים, זה התחביב הנוכחי) והיא כדרך אגב מניחה את היד על הבטן שלי, הקטן מגיב אליה ומתחיל להשתולל והיא לא מתיחסת כלל. אחרי איזה עשרים דקות של השתוללויות שאלתי אותה אם היא מרגישה והיא ענתה "כן, זה נעים מאוד!" קסומה.
טוב, סיימתי חצי בקבוק רסקיו, תפוח ירוק אחד ועוד ליהוג בבלוג. אני חושבת שאנסה לישון קצת אחרת אני עלולה להתחרפן לחלוטין מחר... לילה טוב.
אני ניצלתי את האיחור בתחילת הלידה לבכי הסטרי ופריקת עצבים טוטאלית. מומלץ.
חיזקי ואימצי
שלא מזיק לו לגדול עוד קצת לפני שיצא ובכלל, גם החיפושית נולדה בשבוע 42 ויצאה 3 ק"ג סה"כ
זוכרת? את כתבת את זה.
הי יקרה
גיליתי את הבלוג הזה רק עכשיו
גם אני אז סחבתי עד שבוע 42 ושלושה ימים ומישהו סיפר לי שאמא של משה
(זה מהתנ"ך) ילדה אותו בשבוע 50, נכון מעודד
את כותבת מאד יפה ומרגש, אם תגיעי לרגע שתחליטי לזרז אז אני לקחתי תרופה הומאופטית ותוך 12 שעות התחילה לידה
אני לא זוכרת את השם אבל אם תרצי אברר
בכל מקרה שיהיה הרבה טוב ואור ונעימות
האיש עשה לנו הפתעה וחזר מהעבודה מוקדם מאוד. הקטנה קיבלה את פניו בצווחות אושר "אבא חזר! אבא חזר מהעבודה! אבא בוא לשחק איתי!!!". יום קר. הדלקתי את הקמין. הקטנה מבקשת מיד מאבא שלה (היא יודעת שלי זה ממש קשה לביצוע המתחשבת הקטנה) "אבא, רוצה אמבטיה בגיגית!" ומצביעה כמובן אל מול הקמין. הפיה הקטנה יודעת מה טוב... אבא ממלא לה גיגית על מגבת והיא מדלגת פנימה עם כמה צעצועים ומתחילה לשחק במים ובדמיון. "אמא בואי שבי איתי" היא קוראת לי, אני מגיעה. אבא עסוק בלנסות להגביה את הערסל ישיבה שהחבל שלו הוחלף בדיוק ועכשיו הוא נמוך מדי בשביל שאני אוכל לקום ממנו. הקטנה אומרת "אני כלב קטן" ומסתכלת על אבא שלה שעומד גבוה על כסא "אבא חתול!" היא מציינת ואני שואלת "ואני מה?" "אה...." היא חושבת ופניה מרצינות בריכוז "אמא... אמא דגה!" היא קוראת לבסוף באושר ומאותו הרגע היא קוראת לי אמא דגה ונובחת באושר עד שנשכך.
נשלחתי לישון צהריים, כבר היה מאוחר בשביל החיפושית לישון ואחרי הכל כבר כמה לילות שאני נודדת. קמתי לגלות ערימה שלי ספרים ליד הקמין, וילדה אחת מכרסמת גזר ולבושה (לא היה ככה כשהלכתי לישון) ובייביסיטר יבשה ומוכנה עם הסרט במבי ביד. הלכנו האיש ואני לבית קפה. אנחנו לא נוטים לעשות דברים כאלה ובדרך כלל כשהבייביסיטר מגיעה אני מתחילה לנקות/לבשל ולעשות דברים שהחיפושית לא אפשרה לי לעשות כל השבוע. הרגשנו לרגע כמו זוג לפני הלידה הראשונה שלהם, שהמליצו להם בקורס ההכנה ללידה לבלות זמן אינטימי יחד כי אחר כך מי יודע כמה זמן יקח עד שימצאו זמן לזה. זה הצחיק אותנו מאוד אבל שמחנו שאין מי שיחסל לנו את הסופלה שוקולד שהעזנו סוף סוף לאכול.
חזרנו, הקטנה נרדמה בקטע הקריטי של במבי והתעוררה בדיוק כשנגמר. הכנו ארוחת ערב. אבא נרדם על הספה בסלון עד שהחיפושית סיימה לאכול. שגרה נעימה של משפחה שפויה פחות או יותר...
אני מתעוררת באמצע הלילה לשרותים, אתמול בלילה היה לנו כבר קר וחסתי על החיפושית, הוצאנו את שמיכת הפוך הכבדה והמגעילה שאני ממש לא אוהבת לישון איתה, החיפושית ישנה נהדר, אני מטיילת. עכשיו כשחם לי במיטה קשה לי הרבה יותר להתמודד עם הבדלי החום והקור בין המיטה לשרותים וקופא לי הראש הקרח שלי. בפעם השניה כבר לוקחת שמיכת פליז על הראש והעורף. מתחילה להרגיש לחצים בבטן. לא יודעת מה הם אומרים, אחרי הכל כל השגרה היומית שלי השתגעה בלילות האחרונים כי הייתי ערה בשעות האלו ואכלתי פירות. מתלבטת אם לקום למחשב קצת אבל קר לי מדי לצאת מהפוך מצד אחד ומצד שני אני כבר ערה מליון שנה ולהרדם במצב הזה לא אצליח. בסוף קמה. גם ככה כבר מתחיל להיות אור בחוץ. יושבת מול המחשב (רק לשם הרקורד ללא ציוריות, נראה לי שצריך להיות דף על זה איפשהו, המחשב הוא הדרך הכי טובה מבחינתי ליצור תנועת מעיים יש מאין, אין לי מושג למה ואיך זה פועל אבל זה ככה כבר שנים) ומיד רצה שוב לקפור (חלון השרותים נשאר פתוח גם בגשם וגם בקור... ) ומגלה למרבה האושר התחלה של פקק מתפוקק לו. נו, אולי יש סיכוי שהפעם באמת האיש לא יחזור לעבודה ביום ראשון... שבוע 42 שמח לכולם.
שבוע 42 שמח לכולם
שמח ופרודוקטיבי (עוקבת)
אולי אתם כבר בלידה עכשו... שיהיה טוב!
בלוג_לידה?
הצירים המשיכו בבוקר עד שהחיפושית התעוררה ואז התפוגגו. לא מודאגת, יוצא הפקק, האופטימיות חוגגת. נוסעים לטיפול. מזג אויר מעולה בחוץ והכפר מדהים. הכל נקי וירוק והחיפושית מתמוגגת מצד אחת ומתלוננת על השמש בחלון מצד שני. המטפלת מקבלת את הפני בחניה כולה זורחת, מאושרת לקבל הריונית על הסף. עושה לי טיפול מהאגדות ואני יוצאת אחרי זמן שמרגיש כמו בלי זמן כשהיא אומרת "אני מרגישה שזה מאוד מאוד קרוב, יש לכם עקשן רציני בבטן" ואנחנו שנינו עונים בחיוך "אנחנו כבר מתורגלים בעקשנים..." נו, אבא ואמא עקשנים, אחות עקשנית, מה יהיה אם הוא יצא ותרן? איך הוא יוכל לשרוד עם משפחה שכמונו? חוזרים הבעיתה, אוכלים צהריים, האיש הולך להביא עצים מהכביש ואילו החיפושית ואני חוקרות את החצר אחרי הגשם. חוזר ציר, אני נשענת על עמוד עץ ומרגישה צורך לנשום אותו כבר החיפושית מסתובבת סביבי ובין הרגליים שלי בעליצות. הולכים לנוח. מתעוררים בשבע וחצי בערב, יש צירים לא סדירים אבל כבר מורגשים וממלאים אותי אושר. אני מגלה שהם מגיעים כל פעם כשאני ליד הכיור במטבח (מארגנת את המטבח להכנת ארוחת ערב וחמין לשבת) אני צוחקת וכורעת כל פעם כשאני מחזיקה את שולי הכיור ורואה כמה איכס הצטבר שם על הארון מחליטה שאחרי הציר אני מנקה את הארון. משם הדרך ארוכה, אני מתחילה לטאטא את הבית, לנקות את השולחן, לקפל כביסה. האיש נגרר אחרי וצוחק ואילו החיפושית מסתובבת עם יאה ומטאטא/מגב צועקת שהיא עושה ספונג'ה והשיא, נעמדת ליד הכיור לשטוף כלים (כבר אין, אמא שטפה הכל...) ויורדת משם עם המברשת של הכלים ומתחילה לשפשף כל נקודה ונקודה על הרצפה אחר כך אומרת "זהו, אמא, סיימתי לנקות את הרצפה..." ואני חושבת לעצמי, טוב שאף אחד לא שומע את זה, עוד היו עוצרים אותי על ניצול קטינים לעבודות שחורות...
ככה ממשיך לנו הערב, אני מקבלת ציר, הקטנה עסוקה בענייניה והאיש מתמרן ומדי פעם רץ אלי ללטף לי את הגב (עדיין אין ממש צורך אבל הוא נהנה מזה... וגם לי זה נעים) ואז היא קולטת ומבט מודאג על פניה. "אמא את בסדר?" האיש מסביר לה שלאמא יש ציר כי תינוקי רוצה לצאת ושזה כואב לאמא אבל זה כאב טוב ומשמח, שנינו מחייכים, אני תוך כדי ציר והוא סתם ככה. היא מקבלת את המסר ומבקשת ללטף לי את הגב. אני מקבלת ממנה גם כמה נשיקות גדולות על הראש תוך כדי ואחר כך כשאני קמה נשיקות על הבטן לתינוקי. היא מאוד שמחה ושרה שירים שהיא ממציאה (סימן בדוק לשמחה גדולה אצלה). הערב ממשיך בכייף. האיש מוחה דמעה. אין מקום טוב יותר לעבור את זה מאשר ככה, ביחד, בקן שלנו.
אני שולחת הודעה למילדת שלי שיש התפתחות מסויימת, שלא תתיאש ממני ומדברת עם אחותי טלפונית לעדכן אותה שלא תחליט ללכת לחגוג את יום שישי עד הבוקר אם פתאום משהו יתקדם ונזדקק לה.
חם לי, אני מכבה את החימום ומחפשת מקום עם פחות חום לשבת בו. אוכלים ארוחת ערב ופתאום נהיה לי קר. הראש שלי מתחיל להסתובב. אני מקבלת עוד ציר על הרצפה ליד השולחן ורצה לשלשל את נשמתי פעמיים. מרגישה עייפות ענקית נופלת עלי ותחושה ממש לא טובה אוטוטו עילפון. לוקחת רסקיו. לא מצליחה לגרד את עצמי מהספה בסלון בקושי קמה לזוית נעימה יותר בציר. משאירה את האיש לטפל בחמין לבד (פעם ראשונה... מת מפחד... חמוד...) ולוקחת את החיפושית לישון איתי. לפני שאני נרדמת באפיסת כוחות אני מקבלת עוד כמה צירים בעירנות מסויימת ואז נופלת לשינה עמוקה. הכי עמוקה שהיתה לי בחודש האחרון. מתוך שינה זוכרת כמה צירים, כמה גם מתוך חלום. לא קמה אפילו. ממשיכה בנשימות תוך כדי שינה. שום דבר לא יעיר אותי... נו, טוב, חוץ מפיפי כמובן... מתעוררת בבוקר לקבל ציר אחד ישר על ההתחלה. וזהו. הצירים הלכו לישון בינתיים. גם להם מגיע זמן מנוחה.
לילה מוזר...
המשך יבוא...
מחכה לעידכונים... לא רוצה להציק..... חושבת עליך ושולחת חיזוקים. דברו איתי אם אתם צריכים משהו.
מחליטה שאחרי הציר אני מנקה את הארון.
איזה סופר-וומן!!
איזה כיף!! תינוקי בא!!
שמחה לשמוע שיש התפתחויות !
חושבת עליך ושולחת חיזוקים. דברו איתי אם אתם צריכים משהו
שולחת המון המון אהבה
ומשועשעת מהמרגיעון: "מה את רוצה?"
לשלוח המון המון המון אהבה
עבר עלינו יום מקסים. אחרי שהעברתי עוד סשן שלי צירים בדיוק במטבח המשכתי לנקות שם כי לבשל כבר לא היה לי מה ובכל זאת אם זה מקדם צירים אז באמת כדאי לבלות במקום הזה. סידרנו אפילו את הארון של הזבל והכנו מיכל חדש לזבל האורגני המטבחי. אני כבר צוחקת שמזל שיש לנו מטבח ענקי כי אולי בסוף נמקם את הבריכה שם אם הצירים שם כל כך טובים. אחר כך החיפושית התעוררה ויצאנו לחצר לקטוף לימונים ותפוזים ונשארנו שם כל הבוקר. היא לא הסכימה ללכת לטייל כמו שסיכמנו מראש. הצירים המשיכו להגיע ואני נהנתי לקבל אותם על הדשא בשמש הנעימה. אחר כך בסוף הצלחנו לשכנע את החיפושית לצאת לטיול קטן בשכונה והיא עברה ליד כל שיח צוף כתום ובדקה את התוצרים שלו. היו עוד כמה צירים ככה ברחוב ואז הלכנו לישון צהריים. התעוררתי עם ציר אבל מאז הרווחים מתרחבים. נראה שהכל נרגע בינתיים. אוגרים כוחות. אני קצת חוששת ממחר. האיש ילך לעבודה ואני אשאר בבית לבד עם החיפושית ואצטרך להיות במקסימום קשב אליה ואל צרכיה ובגלל זה הכל יתקע... טוב, מחר זה מחר. יש לנו עוד לילה ארוך לפנינו והכל יכול לקרות. לא?
גיליתי את הבלוג הזה רק היום... חשבתי עלייך השבוע. האם זה כבר מאחורייך. הייתי אצל
אינדי_אנית שבוע שעבר והתפלאתי לשמוע שעוד לא!!!! עקשן הקטן.
מקווה שבקרוב נשמע את סוף הסיפור לידה. שיעבור בקלות אם עדיין לא. אני לאט לאט מתקרבת- שבוע 35!!!
חיבוקים חמים
הנה אני עוד כאן. הלילה הצירים לא רק שלא נותנים לי לישון אלא גם לא נותנים לי להשאר במיטה. הדלקתי נרות בסלון. עשיתי חושך ואני יושבת לי על הכדור ועושה מעגלים עם כל ציר, מרווח משהו כמו 10 דקות בין אחד לשני. עדיין קצרים. עדיין לא היה הסוויץ'.
אמש הצירים לא נתנו לי לישון אבל הצלחתי לישון טוב בין לבין. עם צלצול השעון המעורר של האיש היקר נעלמו להם. בתקווה שיתחדשו ביקשתי ממנו לנסות לחזור מוקדם יותר. בתשע וחצי החיפושית התעוררה עם דרמת גרביים איומה, רק ברגליים אבל הגרביים הנבחרות על ידה גולשות, נופלות ומתסכלות סיבה מעולה להתישב על הרצפה ליד דלת חדר המקלחת כשאני מצחצחת שיניים ולצרוח מכל הנשמה את כל התסכולים בעולם. פתאום דפיקה בדלת הנעולה, אני פותחת, האיש עומד שם, הקדים מאוד. מיד היא עוברת פאזה ומזנקת עליו בהפתעה גמורה. הצירים רחוקים. אנחנו יושבים קצת על הדשא, החיפושית ואני אוכלות פירות בוקר ומחליטים ללכת לים. עוד יום מקסים חבל לבזבז אותו. הולכים לחוף של הדייגים, פעם ראשונה לחיפושית שם והיא מתרשמת עמוקות מהסירות והסלעים במים עם כל הנקיקים והדגיגונים בין לבין. רצה משתוללת, צוחקת באושר. אחר כך נוסעים לאכול גלידה וחוזרים הביתה לישון צהריים. אחר הצהריים הפתעה, המילדת שלי מגיעה לביקור פתע, מדברים שותים תה. אני אומרת שאני רוצה לבדוק הומאופטיה, היא בודקת ומתאימה לי שני כדורים (ציר....) אחר כך הולכת לדרכה. אני נכנסת עם החיפושית לחדר המשחקים שלה והיא מבקשת לצייר בגואש, האיש מצטרף ותוך כדי ציור שלה אנחנו מתחילים סוף סוף לדבר על התיסכולים שלו שעולים מכל העניין. כבר הרבה זמן שאני מרגישה את התסכולים שלו והוא כמו שאופייני כל כך לגברים, שותק מה שגורם לי להרגיש עוד יותר אשמה שאני גם מאכזבת אותו (סתם הרגשה דבילית אבל הורמונים...). אנחנו פותחים כמה דברים שסגרנו בלב למשך התקופה, בעיקר פחדים מכישלון, משבר החלום הזה של לידת בית. אני מספרת לו על כל מני מחשבות שעוברות לי וסוגי מסקנות. חולקת איתו את העובדה שאכן זה מאוד קשה לקבל אבל מה שיהיה זה מה שצריך להיות ושאין לנו יותר מדי שליטה על זה, אנחנו יכולים לנסות ולכוון אבל בסופו של דבר דברים יקרו כמו שהם צריכים לקרות גם אם הם לא בדיוק כמו התוכניות שלנו וגם אם תהיה לנו לידת בית חולים עם התערבויות כנראה שככה הלידה של הילד הזה אמורה להיות. הוא לא יודע מה לעשות מחר, אם ללכת לעבודה או לא. מסכמים שלא. יש לי עד יום שישי ללידת הבית הזו. לידה ללא מילדת לא באה בחשבון מבחינת שנינו (אלא אם כן זו לידת בזק שהמילדת פשוט לא הספיקה להגיע). החלטנו שאם שום דבר לא יזוז עד יום שלישי אני לוקחת שמן קיק ואם עד יום חמישי עדיין לא התקדמנו... הולכים לבית החולים. אין טעם להמשיך לדחות את הקץ. די. לכל דבר יש סוף וגבול. רק הצפיה וההמתנה והמתח מורטים אותנו ולא ישאר מאיתנו יותר מדי להמשיך התמודדות וחבל.
זהו, ארוחת ערב עם החיפושית הקסומה והולכים לישון. ואז הם מתחילים ואני מתמלאת שוב אופטימיות, נו, אולי בכל זאת הלילה או מחר השבלולון הקטן יצא.
הקטנה קוראת לי מתוך שינה, היא רוצה ציצי. אני נכנסת שוב למיטה, מניקה אותה, היא נרדמת. אני מקבלת עוד ציר במיטה, מנסה לעשות את זה הכי שקט שאפשר. מסתכלת על הגורה הקסומה הזו כשהיא ישנה. איך כשהם ישנים הם נראים בדיוק כמו ביום שבו הם נולדו....
קוראת אותך בהתפעלות, מחכה במתח להתפתחויות.
חיבוק.
גם אני איתך
תוהה אם תרצי לקבל אורחות לא מוכרות בחודש הראשון לאחר לידה... ממש מרגישה אלייך קרבה גדולה...
עוד חיבוק
בודקת עם עצמי מתי יש זמן לקפוץ ולחבק באמת
ואולי גם להפתיע את החיפושית בחבר
שיהיה בשעה טובה
|חמסה|
נכנסתי לבדוק מה שלומך...
הייתי רוצה אולי להציע לך ללכת לדיקור אצל מישהי שאני הולכת אליה בלי קשר להריון היא מדהימה ממעגן מיכאל. אני אשמח לתת לך את הטלפון שלה. קוראים לה הדס אפרתי 046243309 אם החלטת להתקשר והיא לא עונה אז תשאירי הודעה היא תחזור אלייך בין הטיפולים. יש לה ניסיון רב בדיקור ועם נשים בהריון וגם עם סוף ההריון. מאוד ממליצה.
האם הצטרף שבלול לחיפושית?!
מחכה לסיפור המלא
המון מזלטוב
הגעת לדף זה בעקבות
יש לך מה להוסיף?
. פרטים נוספים בדף