דף_פתיחה‏ sep מה_חדש‏ sep תגובות_לאתר‏ sep הוראות_שימוש? sep חיפוש:
מסתבר שדווקא כשיש חופש, הדברים נוטים להגיע לאיזשהו איזון. (מתוך אתר_חופשי‏)
פאן_פיקים  left הפניות_לכאן‏, דפים_דומים‏, מידע_סטטיסטי‏

הי!!!
הדף הזה מיועד לפאנפיקים מכל מין, סוג זן, גודל וצבע, כל עוד הוא טוב. כלומר: פאנפיקים שאין שום סיבה נראית לעין לעצם קיומם, לא יתקבלו כאן בברכה.
נרקיסה אמרה שתקנה את הפרחים בעצמה.
המשרתים התרוצצו בבית, אווירת פאניקה קלה באוויר כאשר כולם התכוננו למסיבה של הערב. אחוזת מאלפוי נראתה הרבה יותר רחבה ומרשימה מהרגיל, כשחליפות האביר וכלי הכסף והזהב נצצו לאחד מירוק יסודי, השטיחים המפוארים נרחצו ואווררו, ריח מבושם מילא את האוויר ומאות פיות עפו לפה ולשם.
היה כל כך הרבה לעשות, והיא חשבה שלמשרתים גם ככה יש הרבה על הראש.
כן, היא תקנה את הפרחים.
היא התבוננה בעצמה במראה כאשר היא התכוננה לעזוב את הבית וללכת לחנות הפרחים שהייתה במרחק 15 דקות מהאחוזה. המראה הראתה לה יפהפייה כמעט מושלמת, שער זהוב מסודר בקפידה, עור בהיר ועיניים כחולות קפואות.
היא זוכרת במעומעם את הימים בהם העיניים שלה נצנצו. הו, היא נהגה לצחוק ולחיות ולחשוב שהעולם הוא מקום כל כך יפה.
ואז היא פגשה את לוציוס.
הוא היה יפה תואר, מלהיב בצורה משכרת, מקסים אך לא בלי מעין רשעות קרה. הוא לא השתנה במהלך השנים, היא הייתה בספק אם הוא אי פעם ישתנה.
ואז היה את דראקו- בן 15 ומעריץ את אביו, רוצה להיות בדיוק כמוהו. לחיות את חייו עם צלו של אביו לנצח, והיא ניסתה לקוות שזה ישתנה, היא ניסתה לשנות אותו, אבל כל מאמץ שהיא תעשה, היא ידעה לא יעזור אם הוא לא ירצה להשתנות בעצמו.
ולא נראה היה לה כרגע שבנה מעוניין להשתנות אפילו במקצת.
היא צמצמה את עיניה לעבר השתקפותה, ואז חטפה בקבוקון של שפתון מנצנץ אדום מהמגירה ופנתה למרוח אותו בעדינות על שפתיה. היא לא שמה את הגוון הזה כבר זמן מה...אדום החליף את מקומו בורוד קרח. לוציוס לא אהב אדום, זה היה יותר מדי מלא תשוקה, יותר מדי מנצח, יותר מדי חי.
הוא אהב את הכל קר, מאופק.
נרקיסה מאלפוי לא אהבה את בעלה- לא, היא מעולם לא אהבה אותו באמת. שהם נפגשו לראשונה היא בהחלט הייתה מרותקת ממנו. אחרי נישואיהם היא מצאה אותו מסקרן ומסתורי במקצת. שדראקו נולד היא חשבה שהיא מתחילה להבין אותו. באופן חלקי, היא הבינה. אבל היו דברים בלוציוס שהיא לעולם לא תבין.
עכשיו, היא כיבדה אותו, יותר בגלל שנוכחותו בלבד כמו ודרשה כבוד מאשר שהיא ממש חשה בזה. והיא עדיין חשקה בו- היה משהו מאוד ממכר בתשוקה שלו. נשיקותיו כמו והפכו את לבה לקרח, מגע ידו הקפיא את דמה. מעולם לא הייתה אש ביניהם, והיא אהבה את זה ככה.
הוא היה באמת חסר לב, והיא ידעה את זה. היא ידעה שלא אכפת לו ממנה בכלל- הוא שמר אותה מהסיבה הפשוטה שהוא רצה אישה יפה, כמו תכשיט, שתחזיק איתו ידיים במסיבות ואירועים חברתיים.
הוא היה, היא האמינה, רע באופן טהור......הוא לא אהב אף אחד ושום דבר, הוא מעולם לא אהב. לא היה אכפת לו ממש מאדון האופל היקר שלו, לא באמת. הוא רק רצה כוח, הרצון התמידי הזה לכוח אכל אותו.
כוח הפחיד אותה.
היא העיפה מבט אחרון למראה לפני שירדה במדרגות ויצאה החוצה בחן מרוחק וקפוא שהיא סיגלה לעצמה במהלך השנים. היא ידעה שזה יהיה הרבה יותר מהיר ונוח להתעתק, אבל התחשק לה ללכת.
האויר היה מתוק וחם, והוא גרם לה לאי נוחות. היא הייתה כה רגילה לקור וכל דבר אחר פשוט גרם לה לצמרמורת, לשבור את האיזון שלה. כל מה שהקיף אותה היה קריר.
השמש שלחה אליה את קרניה שעה שהיא הלכה, והיא נזכרה במעומעם בילדות שלה, הזמנים שהיא בילתה שעות בשמש, משחקת עם אנדרומדה כשהן היו קטנות, או מדברת עם בלאטריקס.
היא הייתה משחקת וצוחקת וחיה.
היא התגעגעה לזה מאוד, לחיות.
הו כן, היא התקיימה.
אבל נרקיסה מאלפוי לא חיה.
"יקירתי."
היא הסתובבה. לוציוס עמד בפתח הדלת, מביט בה ומגחך בצורה התמידית והכל יודעת שלו.
"כן?"
"לאן את הולכת?"
"לקנות פרחים." היא הודיעה לו בקלילות.
"פרחים?" הוא שאל, הולך בצעדים עצלים לקראתה.
"פרחים." היא חזרה, מהנהנת. "בשביל הערב, המסיבה."
"אה, כן" הוא אמר., נעמד מולה והניח את ידיו בקלילות על מותניה. "המסיבה. יקירתי, למה את מטריחה את עצמך עם זה? זו עבודת משרתים."
"התחשק לי לצאת." היא אמרה, והבינה מיד כמה זה חונק אותה. חייה, כלא, אינסוף ימים חסרי משמעות, בהם היא הייתה כלום חוץ מהאישה היפה של לוציוס מאלפוי.
"ובכן אם כך." הוא אמר, עיניו האפורות הבריקו לרגע לפני שהוא נישק את צווארה. היא ידעה שהוא עשה את זה כדי ללעוג לה, איכשהו. לפגוע בה, לזלזל בה. כאילו להזכיר לה שלעולם לא יהיה לו אכפת.
היא לא הייתה צריכה תזכורות.
הוא נישק את צווארה והיא לא יכלה לעצור את עצמה, היא רעדה קלות. לרגע היא לא יכלה לנשום- היא חשה כאילו שפתיו השאירו שובל של קרח על עורה.
"קר לך, יקירתי?" הוא שאל, מגחך לעברה. קולו היה משיי וקריר ומלא זדון. כמו משי ומאות סיכות קטנות ביחד.
היא הנידה בראשה לשלילה. "לא, לא אני בסדר."
הוא גיחך לעברה שוב. הוא ידע שהיא כבר לא בסדר יותר. הוא ידע שהוא הרס אותה, והוא אהב את הרעיון.
"איזה פרחים תרצה?" היא שאלה. "משהו מיוחד?"
הוא עצר לרגע, כאילו שוקל ואז הודיע, מאוד ברכות: "ורדים."
זרם של משהו זר זרם בה לפתע- משהו מסוכן ומאתגר, משהו שהיא חשבה שמת לפני שנים רבות.
"אדומים?" היא שאלה בתקווה.
הוא צמצם את עיניו- הוא שנא אדום, והוא ידע שהיא יודעת את זה. אצבעותיו נכרכו סביב פרק כף ידה הקטן, והוא סובב אותו לרגע, כאילו מאתגר אותה לצעוק מכאב.
פניה נשארו חסרי הבעה.
הוא גיחך, עזב את ידה ואמר: "שחורים."
"שחורים." היא חזרה בעדינות.
הוא הנהן, הסתובב וחזר אל תוך הבית.
ולפתע, היא רצתה לבכות, למרות שהיא ידעה שהיא לא תבכה- נרקיסה לא בכתה שנים, היא גם לא רצתה. אבל הכל לפתע נראה כל כך חסר מטרה, כל כך חסר אונים, ומלא בכאב של חיים שלא חיו אותם.
היא הלכה בראש מורם, צעדיה היו חרישיים וקטנים עד שכמעט נראה שהיא מרחפת כמו איזה אלה נצחית. היא התקרבה לחנות הפרחים, לפרחים...
הורדים השחורים.
היא שנאה שחור. שחור ומוות וצער וכאב וחוסר לב וכל מה שבעלה ניזון ממנו. היא רצתה ורדים אדומים, היא רצתה לראות צבעים שוב, להרגיש תשוקה וכאב ורגש אמיתי.
היא דחפה את הדלת ונכנסה לחנות הפרחים. היא הייתה כמעט ריקה, והמוכרת חייכה לעברה חצי חיוך. היא השיבה בהנהון קפוא, והלכה לעבר תצוגת הורדים. באמצע, דלי מלא ורדים אדומים כדם כאילו קרא לה, הורדים כמו ורצו לענות אותה בסופניות היפה שלהם.
ואז היא בחנה את הורדים האדומים.
ומאוד באיטיות, באצבעות רועדות היא הרימה ורד אדום בודד. האצבעות שלה ליטפו את עלי הכותרת ברעבתנות, עיניה שתו את צבע הפסטל החזק, המשיי והכהה. היא עצמה את עיניה, מרשה לריח המתוק מדי להשתלט על חושיה. ואז אצבעה החליקה, והיא הרגישה דקירה כואבת במקצת. היא רעדה קצת., ובחנה את אצבעה.
חרוז קטנטן ומושלם של דם הופיע, מתנגש באופן יפהפה עם העור הבהיר של אצבעה.
זה, התשוקה הזאת, השלמות הזאת, היופי המהמם הזה שהיא לא ראתה כל כך הרבה זמן...
היא רצתה לחיות, היא רצתה את הפסטל ואת הקוצים, היא רצתה לחיות ולכאוב ולבכות ולחייך ולאהוב ולשנוא.
אבל היא ידעה שכבר מאוחר מדי. היא לא חיה, היא בקושי התקיימה.
וכך, היא לטפה את עלי הכותרת בצבע הפסטל פעם אחרונה לפני שהחזירה את הורד למקומו והלכה לעבר הורדים השחורים. היא הרימה זר, ושילמה בשתיקה.
וכאשר נרקיסה מאלפוי יצאה מהחנות היא הבינה שהיא רצתה לא יותר מהורד האדום.
והיא ידעה שכל מה שהיא אי פעם תקבל זה שחור.
היא החלה ללכת לעבר הכלא שלה, העינוי האין סופי שלה. חזרה לחיים שהחזיקו אותה כלואה לנצח בהדר חסר הרגש שלהם.
הנשמה שלה כאבה, הלב שלה צרח למשהו שהוא יותר, משהו אחר, כל דבר אחר כאשר היא חזרה באיטיות, יפהפייה מושלמת מחזיקה זר של ורדים שחורים.
כל ששנאה: החיים, הכמיהה, רגע זה של יוני.
זה על פראנק ואליס לונגבוטום:
העבר לא מאחוריה אלא לפניה, חלקים נוצצים שמרצדים מול עיניה. זה כמו פאזל שהיא לא יכולה לפתור מבלי להושיט את ידה, לבחון כל חלק ולראות את כל פרטיו, להרגיש את צבעו, צליליו, ריחו, טעמו, התחושה שלו, הרגשות שבו, הפעולות, התגובות. ואז זה מהדהד בה.
זה נראה כל כך חסר תקווה לפעמים. חיים שלמים, שבורים לחתיכות ומפוזרים. אליס לונגבוטום יודעת שאם היא תוכל לפתור את הפאזל, היא תבין. הדברים יהיו יותר הגיוניים. היא תזכור את הילד החמוד והמכשפה המבוגרת שבאים לבקר אותה. היא תזכור את השמות שלהם. היא תדע מי הם.
בימים רעים, אליס מביטה בקפלי השמיכה שלה ורואה את חייה הקודמים לפניה. היא מושיטה יד לעבר החלקים, כדי לחבר אותם ביחד שוב.
לעיתים זה נראה כמו פאזל לילדים, לעיתים כמו פאזל סיני. אבל כל פעם שהיא מושיטה את ידה ומנסה לתפוס את החתיכות, הן נעלמות מטווח ראייה.
היא בוכה לתוך הכרית שלה.
פרנק אומר לה לא לדאוג. הדברים האלה לוקחים זמן, הוא אומר, זמן שיש לנו, יקירתי. הוא לא מזיז את שפתיו או את ראשו כאשר הוא מדבר אבל אליס שומעת אותו בבהירות בראשה. היא אוהבת אותו מספיק כדי שהם לא יצטרכו מילים.
קשה להתרכז לפעמים ואליס חייבת להתרכז כדי לזכור. האישה עם החיוך האימהי והבגדים הלבנים נותנת לה את המסטיק הכי מתנפח של דרובל. הלעיסה עוזרת, מוזיקה וקצב עוזרים לה לזכור.
זה אחד מהדברים שהיא זוכרת: רצפת עץ, שעון ישן ונברשת קטנה. היא זוכרת שהיא רקדה עם פרנק, רוח קיצית נכנסה דרך החלון הפתוח. תינוק צחקק בפינה.
זה לא הרבה, אבל היא זוכרת את זה בבהירות. היא יכולה לטבוע וללכת לאיבוד בדוגמאות על העץ, הרוח הקיצית, צחקוקי התינוק, הקיץ, פרנק. זה לא הרבה (ועם זאת זה כן) אבל זה גם משהו.
היא מנסה להודות לאישה הנחמדה שנתנה לה את המסטיק, המפתח לזיכרונות העבר שלה, אבל המילים נתקעות בפיה. היא נותנת את העטיפה לילד שמבקר אותה. היא לא מכירה אותו, אבל יש משהו מאוד מוכר בו. הוא רוצה להיות כלול במה שהיא עושה, פרנק אומר, אז היא נותנת לילד את העטיפות הריקות שלה. כמו רמזים. היא מקווה שהוא יצליח לפענח משהו משם.
הפאזל לא מתקדם טוב.
הוא כאן שוב, היא מבחינה. אבל זה לא הוא. הילד שונה, למרות שגם הוא נראה מוכר. יש לו שיער שחור ועיניים ירוקות. היא רק רואה את עיניו כאשר הוא מציץ לעברה מאיפה שהוא עומד. הוא נראה עצבני וחושש. היא בוחנת אותו, הוא עוד רמז, חתיכה יקרה מאוד שאולי תעזור לה איכשהו.
הוא אומר משהו. אליס לא שומעת אותו כל כך טוב. היא כבר לא שומעת דברים כמו שצריך, אבל היא טובה בפענוח כוונות של אנשים.
"פוטר." הילד אומר. "חבר. נוויל. מבית הספר."
אליס לא מכירה אף אחד בשם נוויל. השם מוכר לה והיא תוהה אם הוא היה חבר או אויב שלה. היא חושבת שחבר, אבל היא לא יכולה להיות בטוחה. פוטר גם מוכר, אבל היא לא יודעת מאיפה.
הילד ממשיך לדבר אבל אליס עייפה מדי מכדי להקשיב. היא בוחנת את עיניו, הוא לא מפנה את מבטו.
לפתע, היא יודעת. היא ראתה את העיניים הללו בעבר, והפנים האלה, אבל בנפרד. זה מישהו או נציג של מישהו מעברה. ידיה מתחילות לרעוד והיא מרגישה את הדמעות מצטברות בעיניה.
הנה זה בא, הכאב. זה בא והולך למרות שהיא יודעת שזה זיכרון של משהו ממש רע שקרה פעם, לפני הרבה זמן, אבל היא עוד מרגישה את זה בעוצמה כזו שזה כמעט הורג אותה. היא נותנת לצלעותיה לרעוד, ועיניה מתחילות להתגלגל. היא לא צורחת, אבל מרחוק היא שומעת את הילד צועק בפאניקה.
היא עוזבת את העולם שמסביבה.
והנה זה בא. זיכרון, בהיר ומכאיב, פועם כמו לב בראשה. היא רואה חדר, צבוע בלבן ופשוט למדי, נברשת שבורה, פטיפון מרוסק על הרצפה. יש אנשים בחדר, אנשים בגלימות שחורות ומסכות. ואחד מהם מוריד את המסכה, אחת. והעיניים האלה שלה, שחורות כל כך, ממש כמו שערה, הן קודחות חורים באליס, והיא רועדת. היא ופרנק שוכבים זה לצד זה, מחזיקים ידיים. האישה צוחקת, וכך גם האחרים. הם רוצים לדעת משהו אבל אליס ופרנק לא יספרו להם. אליס משותקת והיא יכולה רק להביט באח. הפיח מפוזר על רצפה ובקבוק הכוהל מונח מול האח כמו שומר.
איפה התינוק, האישה שואלת, ואליס לא תספר לה. אפילו לא שהכאב בא והוא נכנס ישר לראשה, ללבה, חונק את הקול שלה עד שכל מחשבותיה הופכות לצרחה אחת גדולה שיוצאת ממנה ונמשכת מעבר לזמן, לחלל, מעבר להכל.
האישה צוחקת שוב, ואליס מביטה בה, האישה מביטה חזרה ומחייכת חיוך שאליס לא ראתה כמוהו. והכאב מכה בה שוב.
ובאיטיות, כמו תמיד, הכאב מתמוגג לפעימה דקה. כאשר ההכרה של אליס חוזרת אליה, והיא חוזרת להרגיש את ידיה ורגליה שוב, היא פוקחת את עיניה ורואה את הילד בעל העיניים הירוקות עומד מעליה, מחזיק את ידה, הוא נראה מבועת.
מה קרה?
רעדת, יקירתי, פרנק אומר, הוא לא רוצה שתפגעי בעצמך.
כאשר פרנק מסיים את דבריו, הילד עוזב את ידה וצועד אחורה. אליס מתגעגעת אליו, עבר הרבה זמן מהפעם שמישהו החזיק את ידה ככה, לפרנק כבר אין אנרגיה לעשות את זה.
ואז הילד השני, שמבקר תמיד, מופיע.
"רועדת. אחיות, לא היה דבר שיכלתי לעשות-" אומר הילד עם העיניים הירוקות.
הילד השני לא אומר מילה, הוא מביט בה בדאגה ואז פונה אחורה ויוצא. הילד השני הולך אחריו החוצה, ומשאיר את אליס ופרנק לבד.
אליס שוכבת בשקט ונותנת לשארית הכאב לחלוף ממנה. השרירים שלה נרגעים והיא נותנת למחשבותיה לנוע כה וכה, לטעום את המחשבות האחרות בראשה, לחפש זיכרון חדש.
היא לעולם לא זוכרת כלום.
הנה זה: בקבוק כוהל עומד כמו שומר מול אח. הוא נראה חדש.
אליס מרגישה מרוצה. היא מכניסה את החלק הזה עם הבקבוק כוהל והאח לתוך הפאזל שלה. חדר מתחיל להצטייר בראשה עכשיו.
באיטיות, היא משלימה את זה. לחלוטין לבדה, היא פותרת את התעלומה של חייה האבודים. זה ייקח זמן, היא יודעת, ולעיתים קרובות עליה לחוות כאב על מנת לזכור, אבל זה יהיה שווה את זה בסוף.
זה רק לוקח זמן, פרנק אומר, זמן שיש לנו, יקירתי. נרקוד יחד שוב יום אחד.
פורסם: ראשון נוב' 14, 2004 6:34 pm נושא ההודעה: פאן פיק חדש


שם: "רק מחר"
פאנדום: הארי פוטר
שיפ: בעיקר לילי/ג'יימס ומעט סיריוס/רמוס
דירוג: PG-13
זמן: ליל כל הקדושים, יום לפני שלילי וג'יימס נרצחו.
"הרוח פורעת קלות את שערה, כאשר העלים נופלים סביבם- סערה של אדום וזהב."

______

ה-31 לאוקטובר, היום הזה נראה כמו סוג של בריחה. לילי יודעת שזה טיפשי, בגלל שהכל מתפרק. אנשים שהיא הכירה מתים בזה אחר זה, מוות חסר משמעות מבחינת וולדמורט, וכל כך משמעותי מבחינתה. הכל כל כך קצר...כמה לחישות אחרונות ואור ירוק. אבל עכשיו הם עומדים בחוץ, כל החמישייה, והיא לא יכולה להפסיק לחייך.
סיריוס מחייך גם הוא, החיוך הרחב והערמומי שתמיד מלווה בזוג עיניים מנצנצות בצורה שובבה, הוא מחזיק מצלמה בידיו, מתנה מרמוס והיא די בטוחה שרמוס מתחרט שהוא אי פעם נתן לו אותה.
"תחייך, ירחוני" הוא מורה- רמוס מגלגל את עיניו ומסובב את גבו למצלמה, אבל יש חיבה אינסופית בתנועותיו, סיריוס מצלם אותו למרות הכל.
"אתה מבין שאתה מבזבז סרט." רמוס מציין, חיוך משחק על שפתיו.
סיריוס מושך בכתפו ומגחך. "אתה לא בזבוז."
יש משהו יפה בלראות אותם ככה, היא יודעת שהם לא היו ככה ביחד כבר הרבה זמן, האירועים האפלים החשד הבלתי נמנע, הכל ביחד.
פיטר צופה בהם, לא מחייך או צוחק. רק בוהה. הוא נראה כל כך מרוחק לאחרונה. לילי מודאגת לגביו. זה נשמע קצת מטופש, כמובן שהיא מודאגת. היא מודאגת לגבי כולם. אבל יש לה סימפטיה מסוימת כלפי פיטר. הוא שקט, אך לא שקט בדרך האינטיליגנטית והחדה של רמוס. הבדיחות שלו לא מצחיקות כמו של סיריוס, אין לו את הקסם של ג'יימס. היא מעולם לא ממש הבינה איך הוא התקבל להיות ביניהם, אבל הספיק לה לדעת שהוא התקבל.
ועדיין, היא דואגת.
"אז ליל" סיריוס אומר, מניח את ידו על כתפה. "ליל כל הקדושים מחר, הארי הפיצפוני הולך לאכול את כל הממתקים שהוא יוכל לבלוע?"
"לא!" לילי מכריזה, באותה שנייה שג'יימס מכריז בחיוך רחב: "כמובן!"
לילי מעיפה מבט רצח לבעלה. "אל תהיה אידיוט ג'יימס, בקושי יש לו שיניים!"
"אבל זה ליל כל הקדושים הראשון שלו! הגיע הזמן שהוא ישתמש בשיניים שכן יש לו!"
"אני בהחלט מסכים." סיריוס אומר בחומרה.
"שניכם...נוראיים!" לילי מודיעה, ופונה לרמוס. "אתה לצדי בעניין הזה, לא? הם נוראיים!"
"אני מרגיש מחויב להסכים, כן." רמוס מחייך אליה.
"בוגד." סיריוס ממלמל.
"אה, אז אני הבוגד?" רמוס מחייך "חשבתי שהבטחנו לג'יימס שברגע שהארי יבוא לעולם אנו נדאג לטובתו בלבד."
"אוקיי, בסדר." סיריוס אומר, "אני אהיה הבוגד."
לילי צופה כאשר הידיים שלהם משתלבות בעדינות. סיריוס מהדק את אחיזתו לכמה שניות.
היא לא יכולה שלא לחשוב שאולי הכל יהיה בסדר.
"פיטר" היא אומרת, מחליטה שהיא צריכה עוד תומכים בדיון הזה. "מה אתה חושב?"
פיטר ממשיך לבהות אל האופק.
"פיטר?" היא שואלת שוב.
"היי זנב-תולע" סיריוס אומר, "הגברת שואלת שאלה."
פיטר ממצמץ. "אה כן...סליחה."
"זה בסדר." לילי אומרת. "אז מה אתה חושב- האם שיניו של בני המסכן צריכות להירקב בגלל ההשפעה המחרידה של בעלי?"
"זה לא משנה." פיטר אומר, קולו בקושי נשמע והוא מביט באדמה.
היא דואגת.
"הו, קדימה זנב-תולע." סיריוס אומר, מתקדם לעברם. "אל תהיה בוגד כמו ירחוני כאן."
"כמוך." פיטר מתקן.
"כמוני." סיריוס מסכים בקלילות.
פיטר מושך בכתפיו. "תעשי מה שיגרום לך אושר."
ידו של ג'יימס מוצאת את שלה.
"בואי אוונס." הוא אומר וקורץ לה.
היא מזייפת מבט מרוגז, אך לא יכולה שלא לצחוק קצת. "אתה לעולם לא תשתנה, נכון?"
הוא מניד בראשו לשלילה. "נופ, ואת תקועה איתי עד סוף החיים."
"ממש ברת מזל." היא מנשקת את לחיו.
"אוי נו" הוא אומר בחיוך, "זה כל מה שיש לך?"
"אידיוט." היא אומרת כאשר הוא נשען לנשק אותה.
בשנים האחרונות, היא חושבת, הכל נהפך לכל כך חשוך. היה אובדן, וטרור, ואי-צדק. רגעים כאלה נעשו כל כך נדירים שלפעמים הם היו כמו אגדות, דברים שהיא ממציאה כדי שהיא לא תצא מדעתה. אבל זה אמיתי עכשיו, והיא אוגרת את זה: ידו של ג'יימס על מותניה, ורמוס וסיריוס מאוהבים באופן כה עדין ומושלם ופיטר- נוכחות מנחמת. הרוח פורעת קלות את שערה, כאשר העלים נופלים סביבם- סערה של אדום וזהב.
הרגע הזה משתלט עליה, והיא מוצאת את עצמה מקווה. זה מוזר וכמעט זר, עכשיו כאשר העניינים נהפכו לכל כך אפלים והיא בקושי יכולה לקוות יותר.
מעין אור מערפל את חושיה, והיא כמעט מדמיינת שהעצים והדשא נצבעו בירוק, חד ויפה כמו עיניו של הארי.
היא ממצמצת ורואה את סיריוס עומד עם המצלמה, מצחקק לעצמו.
"הנה אחת לאלבום." הוא אומר בציניות, "בעוד 12 ומשהו שנה מעכשיו, תוכלו להראות להארי שאפילו אחרי 3 שנות נישואים ארוכות לא איבדתם את הדחף לעסוק במלחמת לשונות בריאה."
"סיריוס" לילי אומרת, מצמצמת את עיניה לעברו.
"תמשיכו." סיריוס מעודד, "בואו נצלם תמונה שהארי לא יברח כאשר הוא יראה אותה."
לילי נאנחת. "טוב אני מניחה שאנחנו באמת לא רוצים שהוא יפחד."
"בדיוק." סיריוס מגחך. "הורות רעה, אתם יודעים."
המבט שלה פוגש את של ג'יימס ובהיסח הדעת היא מנסה לסדר את שערו, ואז מסדרת את הצעיף שלו כמו שצריך. היא מניחה שאם כבר מצלמים תמונה-
אלוהים היא חושבת לפתע, אני הופכת לאימא שלי. מי יודע איך אני אהיה בעוד כמה שנים?
היא מפסיקה. "סליחה."
ג'יימס מגחך, "תרקדי איתי?"
היא צוחקת. "תמיד."
הוא לוקח את ידה ומתחיל להוביל אותה בוולס- הכל דועך והופך למערבולת, כלום חוץ מערפל צבעוני, וכל מה שהיא רואה זה רק הוא.
"תאמרו 'ליל כל הקדושים שמח מחר'!!" סיריוס מורה.
"למה?" ג'יימס שואל וצוחק. "זה לא קצת ארוך מדי?"
"בסדר." סיריוס אומר בחוסר סבלנות. "רק 'מחר' אם כך."
"מחר" לילי וג'יימס שרים יחד בציות.
רק מחר.

אני ממש עז חולבת היום.....
פורסם: חמישי נוב' 04, 2004 8:34 pm נושא ההודעה: פיק חדש, פרי עטה של קורוניר (שירה 1992)


הבהרה: הניק הזה משמש לפרסום פיקים בשם אחרים שאינם רוצים/יכולים להתחבר ולפרסם בעצמם, וכ"ו.

הפיק הזה הוא פוטריסטי, ונכתב בידי שירה 1992, כדי לצחוק קצת על אילו שרוצים משולש אהבה הארי-הרמיוני-רון.

הפיק:

הארי התהלך בחדרו, ללא מטרה מוגדרת. הוא ידע מה הוא רוצה לעשות, הו, כן, הוא ידע, אבל מכאן ועד להגיד להרמיוני מה הוא מרגיש....
הוא אהב את הרמיוני, אין ספק. הוא עצמו לא הבין איך הפכה הידידות האפלטונית כל כך ביניהם, לאהבה... הוא שמע נקישות על חלונו, וניגש לפתוח את המכתב שהביאה הדוויג. המכתב היה מהרמיוני. הארי פתח את המכתב כשידיו רועדות, וליבו פועם בקצב של דרבוקה.
"היי הארי!!!", היה כתוב. "מה נשמע? ההורים שלי הסכימו שאני אבוא למשחק מחר בחמש בצהריים." המשחק היה הכינוי שנתנו למפקדת מסדר עוף החול, כדי שיוכלו להזכירה בחופשיות במכתביהם."אני מקווה שהדרסלים לא עשו בעיות בקשר להעברה שלך לכאן," הארי חייך באירוניה. לא, הדרסלים לא היו יכולים לעשות בעיות, לאור העובדה שהם החליטו לצאת לחופשה בהוואי ולקשור אותו לידית המקרר, שיהיה לו מה לאכול... טוב, גם זה נקרא התחשבות, חשב במרירות, והמשיך לקרוא במכתב. "צירפתי למכתב מתנת יום הולדת, מקווה שזה יהיה שימושי. באהבה, הרמיוני." הארי נאנח.
בחבילה עטופה, הארי מצא...

רון רץ במסדרון מפקדת מסדר עוף החול הלוך ושוב, כולו פקעת עצבים.
הוא התכונן אתמול לבואה של הרמיוני, ומרח כמויות של 'מחליק השערות של פלומסברי' על השיער. לגאבונו, התוצאות של התכשיר הזול נראו עלובות למדי בהשוואה ל'הקונדישינר המופלא של מדאם סמית'', ששם הארי. הוא בעצמו התפלא על ההשקעה שהכין לקראת בואה של ידידתו הוותיקה, ועוד יותר, על המתנה היקרה שקנה לה. ערכת טיפוח יוקרתית עם עיטורי זהב,
שמאפרת אוטומטית . שקנה בכל הכסף שהרוויח מתפקידו כסוכן מכירות של פרד וג'ורג'.
הוא עבר יום-יום על המכתבים שהרמיוני שלחה לו, כשבליבו נוצרה הרגשה שלא הכיר, או שלא רצה להכיר...
הארי התכונן לבואה של הרמיוני במלוא המרץ. הוא מרח על שיערו קונדישינר מיוחד, שהצליח להכניע בפעם הראשונה בחייו של הארי את שיערותיו הסתורות, וקנה להרמיוני בקבוק בושם ענק, שעלה הון עתק, אפילו לגבי דידו.
הוא לא ממש ידע מה הוא קונה, הוא פשוט ביקש מהמוכרת מתנה יפה לבנות.
הוא היה כל כך מאושר כשקיבל את "ברק המחץ", המטאטא המפואר ביותר בשוק. הוא עכשיו ידע: הרמיוני אוהבת אותו.
הדלת נפתחה. בפתח עמדה הרמיוני, עם שתי מזוודות ביד. היא רצה וקראה:"כל כך טוב לראות אתכם שוב!", וחיבקה בכוח את רון, ואז את הארי, אבל לרון היה נדמה משום מה שהחיבוק שנתנה הרמיוני להארי היה חלש ורפוי יותר. כל הערב התהלכו הארי ורון כמסוממים. הם צרחו בקול רם, סיפרו בדיחות והשמיעו קול שהיה אמור להישמע כצחוק.
הרמיוני לחשה לג'יני:"מה קורה איתם? כל היום הם צורחים כמו מסטולים!!! אפילו לא הספקתי לספר להם שמצאתי חבר..."
אהבה בשנות ה60:
הם חיו בתקופה בה נכון היה כל כך נכון- בה הלא נכון היה כל כך לא נכון- בה הלימונים היו כה מתוקים- חומצה הייתה כה חמוצה- בה שני אנשים יכלו כל כך בקלות להתאהב- כל כך בקלות לחזור זה לזו-
הם חיו בתקופה נחמדה.....לפני שהכל השתנה.
אם אתה מתאהב בשנות ה60 בטח תישאר מאוהב לנצח, הם תמיד אמרו. הם לא היו בטוחים מה הייתה המשמעות של "לנצח", רק ידעו שזה בוודאי מתישהו אחרי מחר.
אבל לשני אנשים, לא לחלוטין טובי לב, "לנצח" אמר לעד. הרבה אחרי שתמות ותיקבר, ותלך לאן שאנשים מתים הולכים. או לא הלכו, מצד שני. הם לא ידעו מאיפה הם הגיעו למסקנה הזו, לאידיאל הזה שאפיין אותם, רק ידעו שהם חשבו על זה פעם. בטח לפני כמה חורפים. בטח לפני כמה שנים.
היא לעולם לא תוהה: למה הוא? והוא מעולם לא פקפק באהבתם או בנישואים שלהם. הוא יודע שזה נישואים, ולא בטוח שזה אהבה אבל יודע לבטח שזה משהו. ומשהו יצטרך פשוט להספיק...וזה מספיק.
זו לא באמת מערכת יחסים משונה, זה כל כך נורמלי לשניהם....זה טבעי. הוא לא שולח לה ינשוף שהוא בעבודה כדי לומר לה שהוא אוהב אותה, למה שהוא יעשה את זה? היא יודעת שהוא אוהב אותה, פשוט ככה. ככה הוא חי, ככה הוא גם ימות.
אין שאלות לגבי כלום אצלם, ושהוא אומר: "את בת מאלפוי טובה" זה בגלל שהיא באמת כזו. היא יודעת שהיא בת מאלפוי טובה, זה מדע מדויק להיות אחת. היא הייתה כזו כבר שנתיים.
הוא תוהה אם הם ייקברו בחצר של כנסייה קתולית, וזו מחשבה מאוד אמיתית. הוא מקווה שהוא ימות ראשון כי הוא יודע שהוא לא יוכל להמשיך בלעדיה. לא מסיבה רגשית, רק ככה. היא חצי ממנו, לא תמיד החצי הטוב, רק חצי. הם עושים טיול קצר בחצר קבורה של כנסייה קטנה, ומצביעים על שמות מצחיקים, היא צוחקת על השמות. "אני אוהב את השם נרקיסה" הוא אומר, "הרבה יותר יפה מ....בלאטריקס לסטראנז'." היא מהנהנת. "כמובן."
כמובן.
שזה מגיע לאינטלקטואל, הראש שלו אולי יותר חריף ושנון משלה ומבחינה רגשית שניהם יחסית אותו דבר. יחסית קפואים. יחסית ריקים לעיתים. אבל הריקנות רק נחשבת בענייני הלב והרגש, לא בעסקים ובטח שלא בנישואים.
"לוציוס?"
"כן?"
"אי פעם תהית-"
"כן."
"גם אני."
יש לפניהם עוד הרבה שנים, אולי, אבל שום דבר לא ישתווה לשנות ה60.
אם אתה מתאהב בשנות ה60 בטח תישאר מאוהב לנצח, הם תמיד אמרו.
שימו לב, עד עכשיו כל הפאנפיקים שנגמרו באותו משפט\צורה שהם התחילו הם של אותה יוצרת.
מי זה בייגל'ה? אני הזכרתי בייגל'ה?
"עד שהמוות יפריד ביננו."

קרני ירח כסופות הסתננו דרך החלון הקטן, מדגישים את הניגוד בין עורה החיוור לסדיני המשי השחורים עליהם שכבה. נרקיסה בלק ידעה כי הלילה הזה יגיע, אין מנוס מקללת טהורי הדם. הגבר, מזיע ומנתשם ששכב לידה עם חיוך מרוצה, הגעיל אותה. מגע גופו גרם לה לבחילה בלתי נשלטת ולרצון עז להכאיב לו. כן, נרקיסה דמיינה פעמים רבות את גופו המתפתל של לוציוס מאלפוי תחת סכינה החד. היא שמרה את הסכין בשידתה, מתענגת על הרעיון שאולי, יום אחד היא באמת תעשה את זה, תנעץ את להב הסכין ישר בבשר החי של הגבר אותו שנאה במשך שנים. היא תביט לו ישר בעיניים ותצחק. תצחק מכל הלב כמו שלא צחקה מאז שהייתה ילדה קטנה בזמן שהדם הקטיפתי יזרום על הסדינים השחורים ויכתים את כותנתה.

אחרי שעה, נרקיסה התיישבה בזהירות על מיטתה, נזהרת לא להעיר את בעלה לעתיד. מחוגי השעון הצביעו על השעה שתיים, מודיעים לה כי עליה להיזדרז. רק המחשבה על העתיד להתרחש בעוד מספר דקות, גרמה לגופה של נרקיסה לרעוד בהתרגשות מהולה בפחד.לוציוס מעולם לא הצליח לענג אותה, הוא היה אנוכי ומרוכז מדי בעצמו. פעם אחת היא עשתה את הטעות המרה וניסתה להדריך אותו, כל מה שקיבלה בתמורה היה יומיים במרפאה. היתה תקופה שהיא פחדה ממנו, התפרצויות הזעם שלו היו נוראיות ונרקיסה לא ידעה איך לעצור אותן. למזלה היא התברכה לא רק ביופי עוצר נשימה אלה גם ביכולת יוצאת מן הכלל לשלוט באנשים. השילוב בין השניים עשה את שלו ואחרי מספר חודשים נרקיסה הצליחה למצוא את נקודות התורפה אשר גרמו ללוציוס להפוך למריונטה בידיה.

לוציוס התהלך בהוגוורטס כמו טווס והתגאה בכך שהנערה אותה כולם רוצים היא שלו. נרקיסה האמינה בכך שאם היה מגלה את האמת עליה ועל מייקל שניהם היו מתים תוך פחות משעה. היא לא השלתה את עצמה, לוציוס היה אחד האנשים הצעירים המסוכנים ביותר, בהוגוורס, ובכלל. לכן הרומן שלה עם מייקל היה חייב להיגמר לפני שיסיימו את הוגוורטס והיא תאלץ להתחתן עם האדם אותו תיעבה.

מייקל מק'ביין היה חצוי דם מרייבנקלו אותו פגשה במקרה בשעה שחיפשה ספר בספרייה. נרקיסה התרשמה מהידע של הנער הצעיר בכל מה שקשור לסיפרות ושירה. הוא היה בין האנשים הבודדים שאמת הבינו אותה והעדיפו לשוחח על סופרים ידועים מאשר על מידת חזייתה. נרקיסה תמיד רצתה להיות נערצת, היא רצתה שיחזרו אחריה ויביאו לה ורדים אדומים מקושטים בפיות. לוציוס מעולם לא טרח לחזר אחריה, הוא ידע כי היא מובטחת לו. מייקל לעומת זאת מעולם לא שכח את התאריכים המיוחדים שלהם ונהג להביא לה מתנות קטנות ויקרות מדי פעם.

לצערה, מייקל הודיע לה שבוע שעבר כי יתעמת עם לוציוס ולא יתן לה להתחתן. הדבר היחיד שמנע ממנו לספר הכל לבעלה לעתיד היה בכיה קורע הלב של נרקיסה אשר התחננה בפניו לא להגיד כלום. היא לא ידעה כמה זמן תצליח לעצור אותו, הבכי שלה כבר לא השפיע עליו כמו בעבר, במיוחד עכשיו, כשהחתונה כל כך קרובה.

היא הביטה בבוז על הגבר הנוחר ששכב במיטתה, תוהה האם דמבלדור יודע כי לוציוס הצליח, בעזרת שוחד לא קטן לגרום לפרופסור אלג'ירוס לשכן את נרקיסה בחדר ללא שותפות, כדי שיוכל להטריד אותה בכל עת. הוא סיים את לימודיו בשנה שעברה וכעת חזר פעם בכמה ימים על מנת להזכיר לה כי היא רכושו. שיקוי השינה שהכינה לו עבד כראוי, אחרי הכל היא השקתה אותו בשיקוי הזה כבר קרוב לשנתיים. נרקיסה קלעה במהירות את שיערה לצמה ארוכה והתכסתה בגלימה. הירח בחוץ היא מלא וכסוף, על רקע השמיים השחורים. היא אהבה להביט עליו מדי לילה לפני שחמקה מהחדר, היא הרגישה כאילו הוא חולק איתה את סודה הנורא, היחיד שמבין אותה ושותק. נרקיסה פתחה בהיסוס את המגירה העליונה בארונה, היא לא נאלצה לחכות הרבה זמן לפני שהרגישה את המתכת הקרה כנגד עורה. כחתול החומק בלילה בין צללי העצים בחיפוש אחר טרף תמים היא יצאה מהחדר על קצות אצבעותיה. הלילה, אולי גם היא תצטרך להרוג.

*

נרקיסה התגנבה דרך המסדרונות האפלים, מהדקת סביבה את גלימתה מהחשש להצטנן. הרוח חזקה הלילה היא חשבה בשעה שחמקה מבין כותלי הטירה. השעה המאוחרת גרמה למדשאות הוגוורטס להראות אחרת. הענפים המפותלים נתפסו בגלימתה והסתבכו בשערותיה כאילו בכוונתם היה לעצור בעדה. נרקיסה פילסה את דרכה בחוסר סבלנות בין העצים הגבוהים והצמחייה בדרך המוכרת ל'מסתור השדים'. מסתור השדים היה השם שמקייל נתן לקרחת יער קטנה ומוסתרת היטב בה הוא ונרקיסה נהגו להיפגש מדי לילה. הם מצאו אותה במקרה, בזמן שברחו יום אחד להתבודד ביער, כמה שבועות אחרי שהכירו.

מסתור השדים היה חשוך, אפילו הירח לא נראה מבעד לעננים. הסימן לחיים היחיד שנראה היה מספר קיפודים מבהולים שרצו לעבר השיחים בראותם את האור בקצה שרביטה של נרקיסה. היא פסעה הלוך ושוב בחוסר מנוחה, ידה ממששת בעצבנות את הסכין הקרה שבגלימתה.

"נרקיסה?"

היא הרגישה יד חזקה על כתפה והסתובבה בבהלה. "מייקל! הפחדת אותי."

מייקל חייך בהתנצלות ורכן לנשק אותה.

"איחרת..." נרקיסה גירגרה בהנאה ומשכה אותו אליה, קוברת את אפה בעיקול צווארו.

"מצטער, שותפי לחדר פיטפטו כל הלילה וסירבו להירדם. הייתי בטוח שלא אוכל להגיע." הוא משך בכתפיו. "אבל העיקר שהצלחתי להגיע, לא? אני לא חושב שהייתי מחזיק מעמד אם לא היינו נפגשים."

נרקיסה נסוגה מספר צעדים אחורה והביטה עליו ברצינות. היא לא יכלה להרשות לעצמה להיות סנטימנטלית. "מייקל, אנחנו חייבים לדבר."

"אני יודע." פניו המחייכים הרצינו בבת אחת. "ואם בכוונתך לגרום לי לשנות את דעתי את לא תצליחי בכך. אני לא מתכו

"עד שהמוות יפריד ביננו."

קרני ירח כסופות הסתננו דרך החלון הקטן, מדגישים את הניגוד בין עורה החיוור לסדיני המשי השחורים עליהם שכבה. נרקיסה בלק ידעה כי הלילה הזה יגיע, אין מנוס מקללת טהורי הדם. הגבר, מזיע ומנתשם ששכב לידה עם חיוך מרוצה, הגעיל אותה. מגע גופו גרם לה לבחילה בלתי נשלטת ולרצון עז להכאיב לו. כן, נרקיסה דמיינה פעמים רבות את גופו המתפתל של לוציוס מאלפוי תחת סכינה החד. היא שמרה את הסכין בשידתה, מתענגת על הרעיון שאולי, יום אחד היא באמת תעשה את זה, תנעץ את להב הסכין ישר בבשר החי של הגבר אותו שנאה במשך שנים. היא תביט לו ישר בעיניים ותצחק. תצחק מכל הלב כמו שלא צחקה מאז שהייתה ילדה קטנה בזמן שהדם הקטיפתי יזרום על הסדינים השחורים ויכתים את כותנתה.

אחרי שעה, נרקיסה התיישבה בזהירות על מיטתה, נזהרת לא להעיר את בעלה לעתיד. מחוגי השעון הצביעו על השעה שתיים, מודיעים לה כי עליה להיזדרז. רק המחשבה על העתיד להתרחש בעוד מספר דקות, גרמה לגופה של נרקיסה לרעוד בהתרגשות מהולה בפחד.לוציוס מעולם לא הצליח לענג אותה, הוא היה אנוכי ומרוכז מדי בעצמו. פעם אחת היא עשתה את הטעות המרה וניסתה להדריך אותו, כל מה שקיבלה בתמורה היה יומיים במרפאה. היתה תקופה שהיא פחדה ממנו, התפרצויות הזעם שלו היו נוראיות ונרקיסה לא ידעה איך לעצור אותן. למזלה היא התברכה לא רק ביופי עוצר נשימה אלה גם ביכולת יוצאת מן הכלל לשלוט באנשים. השילוב בין השניים עשה את שלו ואחרי מספר חודשים נרקיסה הצליחה למצוא את נקודות התורפה אשר גרמו ללוציוס להפוך למריונטה בידיה.

לוציוס התהלך בהוגוורטס כמו טווס והתגאה בכך שהנערה אותה כולם רוצים היא שלו. נרקיסה האמינה בכך שאם היה מגלה את האמת עליה ועל מייקל שניהם היו מתים תוך פחות משעה. היא לא השלתה את עצמה, לוציוס היה אחד האנשים הצעירים המסוכנים ביותר, בהוגוורס, ובכלל. לכן הרומן שלה עם מייקל היה חייב להיגמר לפני שיסיימו את הוגוורטס והיא תאלץ להתחתן עם האדם אותו תיעבה.

מייקל מק'ביין היה חצוי דם מרייבנקלו אותו פגשה במקרה בשעה שחיפשה ספר בספרייה. נרקיסה התרשמה מהידע של הנער הצעיר בכל מה שקשור לסיפרות ושירה. הוא היה בין האנשים הבודדים שאמת הבינו אותה והעדיפו לשוחח על סופרים ידועים מאשר על מידת חזייתה. נרקיסה תמיד רצתה להיות נערצת, היא רצתה שיחזרו אחריה ויביאו לה ורדים אדומים מקושטים בפיות. לוציוס מעולם לא טרח לחזר אחריה, הוא ידע כי היא מובטחת לו. מייקל לעומת זאת מעולם לא שכח את התאריכים המיוחדים שלהם ונהג להביא לה מתנות קטנות ויקרות מדי פעם.

לצערה, מייקל הודיע לה שבוע שעבר כי יתעמת עם לוציוס ולא יתן לה להתחתן. הדבר היחיד שמנע ממנו לספר הכל לבעלה לעתיד היה בכיה קורע הלב של נרקיסה אשר התחננה בפניו לא להגיד כלום. היא לא ידעה כמה זמן תצליח לעצור אותו, הבכי שלה כבר לא השפיע עליו כמו בעבר, במיוחד עכשיו, כשהחתונה כל כך קרובה.

היא הביטה בבוז על הגבר הנוחר ששכב במיטתה, תוהה האם דמבלדור יודע כי לוציוס הצליח, בעזרת שוחד לא קטן לגרום לפרופסור אלג'ירוס לשכן את נרקיסה בחדר ללא שותפות, כדי שיוכל להטריד אותה בכל עת. הוא סיים את לימודיו בשנה שעברה וכעת חזר פעם בכמה ימים על מנת להזכיר לה כי היא רכושו. שיקוי השינה שהכינה לו עבד כראוי, אחרי הכל היא השקתה אותו בשיקוי הזה כבר קרוב לשנתיים. נרקיסה קלעה במהירות את שיערה לצמה ארוכה והתכסתה בגלימה. הירח בחוץ היא מלא וכסוף, על רקע השמיים השחורים. היא אהבה להביט עליו מדי לילה לפני שחמקה מהחדר, היא הרגישה כאילו הוא חולק איתה את סודה הנורא, היחיד שמבין אותה ושותק. נרקיסה פתחה בהיסוס את המגירה העליונה בארונה, היא לא נאלצה לחכות הרבה זמן לפני שהרגישה את המתכת הקרה כנגד עורה. כחתול החומק בלילה בין צללי העצים בחיפוש אחר טרף תמים היא יצאה מהחדר על קצות אצבעותיה. הלילה, אולי גם היא תצטרך להרוג.

*

נרקיסה התגנבה דרך המסדרונות האפלים, מהדקת סביבה את גלימתה מהחשש להצטנן. הרוח חזקה הלילה היא חשבה בשעה שחמקה מבין כותלי הטירה. השעה המאוחרת גרמה למדשאות הוגוורטס להראות אחרת. הענפים המפותלים נתפסו בגלימתה והסתבכו בשערותיה כאילו בכוונתם היה לעצור בעדה. נרקיסה פילסה את דרכה בחוסר סבלנות בין העצים הגבוהים והצמחייה בדרך המוכרת ל'מסתור השדים'. מסתור השדים היה השם שמקייל נתן לקרחת יער קטנה ומוסתרת היטב בה הוא ונרקיסה נהגו להיפגש מדי לילה. הם מצאו אותה במקרה, בזמן שברחו יום אחד להתבודד ביער, כמה שבועות אחרי שהכירו.

מסתור השדים היה חשוך, אפילו הירח לא נראה מבעד לעננים. הסימן לחיים היחיד שנראה היה מספר קיפודים מבהולים שרצו לעבר השיחים בראותם את האור בקצה שרביטה של נרקיסה. היא פסעה הלוך ושוב בחוסר מנוחה, ידה ממששת בעצבנות את הסכין הקרה שבגלימתה.

"נרקיסה?"

היא הרגישה יד חזקה על כתפה והסתובבה בבהלה. "מייקל! הפחדת אותי."

מייקל חייך בהתנצלות ורכן לנשק אותה.

"איחרת..." נרקיסה גירגרה בהנאה ומשכה אותו אליה, קוברת את אפה בעיקול צווארו.

"מצטער, שותפי לחדר פיטפטו כל הלילה וסירבו להירדם. הייתי בטוח שלא אוכל להגיע." הוא משך בכתפיו. "אבל העיקר שהצלחתי להגיע, לא? אני לא חושב שהייתי מחזיק מעמד אם לא היינו נפגשים."

נרקיסה נסוגה מספר צעדים אחורה והביטה עליו ברצינות. היא לא יכלה להרשות לעצמה להיות סנטימנטלית. "מייקל, אנחנו חייבים לדבר."

"אני יודע." פניו המחייכים הרצינו בבת אחת. "ואם בכוונתך לגרום לי לשנות את דעתי את לא תצליחי בכך. אני לא מתכוון לתת לך לסבול עד סוף ימיך עם הטינופת הזאת."אמר מייקל בחומרה. "אני לא אתן לו לחלל את הגוף שלך, לגעת בך... לא עוד. אני לא יכול, אני אוהב אותך יותר מדי."

נרקיסה נאנחה ביאוש. "לוציוס מאלפוי הוא גבר מכובד-"

"את לא אוהבת אותו! אני גם לא חושבת שהוא אוהב אותך – האם הוא הביא לך פעם פרחים? או קירב אותך אליו כשהיה לך רע?" אמר מייקל בקול רועד מעט.

נרקיסה הרגישה את הדמעות עולות בעיניה "לעזאזל... זה לא שיש לנו ברירה אתה יודע." היא התעשתה מעט ואמרה בקרירות, "אתה רק תפגע בעצמך בסופו של דבר."

"לא אכפת לי." מייקל קימט את מצחו, "אני מעדיף למות ולקחת אותו איתי מאשר לתת לך לסבול אותו כל חייך."

נרקיסה גיחכה לעצמה. היא ידעה היטב כי אין לו שום סיכוי נגד מאלפוי. לוציוס שלט היטב בכל הקללות הקטנות שלמד מהלורד האפל. מייקל יהיה מת תוך פחות מדקה אם לוציוס יהיה במצב רוח טוב – מה שלא היה צפוי. לא... הוא יענה אותו ימים רבים עד שיתן לו למות. נרקיסה חפנה את פניו החיוורות ולחשה "מייקל, האם אתה אוהב אותי?"

מייקל מיצמץ בבילבול, "ברור שאני אוהב אותך."

"ואתה מוכן למות בשבילי?" אצבעותיה שיחקו עם שיערו הארוך.

"ללא היסוס, אבל למה-"

נרקיסה הצמידה אותו אליה בנשיקה עמוקה, בזמן שאצבעותיה התהדקו סביב המתכת הקרה של הסכין.

"אני מצטערת..."

עד כאן להיום.....
אהמ! אמא! זה מזכיר את הפיק שכתבנו על הקיץ הכיף של דראקו והפיק על נרקיסה בלידה! אוף. עכשיו אני מרחמת עליה.
להרוג את החבר שלה? איזה אכזריות.
מצד שני היא פשוט ראויה להיות מאלפוי. והתאור על לוציוס בפיק הראשון הולם יותר מאשר בפיק האחרון. מזיע? יאק.
אמרתי לך אבא, לוציוס מאלפוי פשוט לא ראוי להיות אוכל מוות! 'בקשה! 'בקשה! אמא תמיד הסכימה איתי!
אמאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אכן.
אוי, נרקיסה מסכנה שלי... אפשר פיקים קצת יותר שמחים? אני פשוט לא עומדת בזה...
וווווווווווווואאאאאאווווווווווווווו!!!!!!!!!!!! הם ממש יפים, כומכולמכולמכולם!!!!!!!!!
בעיקר זה שרמוס וסיריוס ביחד... אני מצטערת להגעיל אתכן אבל זה פשוט עושה לי את זה. ממש ממש עושה לי את זה.
דף ענק, ד"א. תביאו עוד פיקים, תנסו למצוא כמה שיותר על הקונדסאים כי אני מתה על פיקים כאלה. סלאשים יתקבלו בברכה... אני אפרסם פה פאנפיק ברגע שאני אסיים לתרגם אותו.
דבר אחרון, מי כתב את הפיק הראשון? זה מתחיל כמו גברת דאלווי של וירג'יניה וולף (שולטת שולטת) וממש ממש ממש אהבתי את ההשוואה הזאת!
טוב, אז אולי לא דבר אחרון. קבלו פיק מתורגם.

ללמוד לעוף

(הערת המתרגמת: ללמוד לעוף לי מהעיניים... הא הא הא)

הוא הופיע לראשונה במגרש המשחקים ביום סגרירי וחורפי, והיה היחיד שלא הפריע לו כשמזג האוויר הפך למטח קל של גשם.
הילדים האחרים ניחשו שהוא בערך בן חמש אבל אף אחד לא התעניין מספיק כדי לשאול אותו ולאשר זאת. בכל פעם שדיברו אליו היה נבהל, עיניים אפורות מתרחבות בבהלה ואגרופים קטנים תופסים ונתמכים בחפצים הקרובים אליו. הוא ענה במלמול כמעט בלתי נשמע כשברכו אותו לשלום וזה חתם את גורלו.
הם התעמרו בו והתעללו בו בימים הראשונים וזה נמשך בערך שבוע. הוא היה מטרה קלה – קטן וביישן ומוזר ולבד.
אבל אז זה הסתיים בפתאומיות משלוש סיבות: אחת, כל מי שהציק לו נתקל בתוצאות מפתיעות. באחד המקרים סיליה קומב אמרה משהו על הבגדים הבלויים שלו ועל הצלקות המטושטשות, וברגע הבא הקרוסלה החלה להסתובב במהירות ללא סיבה נראית לעין וסיליה הועפה ממנו ישר על האדמה.
לאט החלו כל הילדים שהיו אותה שעה בגן המשחקים להסתכל על "הטומטום הקטן". הראש החום בהיר היה מושפל לרצפה כשצייר דמויות בחול בעזרת מקל. הוא לא הרים את ראשו להסתכל אבל הוא נראה אשם אפילו שכלל לא היה קרוב לקרוסלה.
הסיבה השנייה הייתה שלהקניט אותו לא היה ממש כיף. מדי פעם הם היו גורמים לו להסמיק אבל רוב הזמן הוא היה מתעלם מפעולותיהם של אחרים סביבו. כמה שלא ניסו הם לא הצליחו להרגיז אותו.
סיבה שלישית, פרנק לונגבוטום אמר להם להפסיק.
פרנק לא בדיוק ידע למה, חוץ מזה שפשוט נראה לו לא נכון לתת להתעללות הזאת להימשך. ולמרות שלא ידע על הילד הזה יותר ממה שאחרים ידעו עליו הוא הרגיש צורך לגונן עליו.
"תפסיקו עם זה, חבר'ה," הוא הורה להם בחדות, "הוא לא מפריע לנו. הוא סתם משחק לו עם העלים והחול והנדנדות שלו. פשוט תעזבו אותו!"
אם בגלל פחד, שעמום או פרנק הם הפסיקו להציק לו. הם אפילו שמרו לו פינה קטנה ליד עץ האלון, ואז הפסיקו לדבר איתו לחלוטין.
ל"תודה לכם" הקטן שלו כשפינו לו את הנדנדה המסוימת שאהב אף אחד לא שם לב. אם הוא מחה בשקט הם יכלו להישאר על הנדנדה, אך העמידו פנים שאינם שומעים אותו. הם עדיין זכרו את סיליה קומב. פרנק זכר אותה, וזה גרם לו להסיק מסקנה.
לכן יום אחד כאשר הילד הופיע שוב פרנק עבר כאילו במקרה ליד הנדנדה ברגע המתאים. "או, שלום." הוא אמר כאילו זה עתה שם לב שאינו לבד.
הילד בדיוק תפס באחת משרשראות הנדנדה והרים את מבטו אל פרנק. "שלום."
"מתנדנד שוב היום?"
"כן," – בביישנות.
"טוב, צריך עזרה לעלות? בשביל להציל את החיים שלי אנ'לא אצליח להבין איך אתה מצליח לעלות על הדבר הזה, זה גבוה מהאדמה כמעט כמוך, קטנצ'יק."
"לא תודה." לתדהמתו של פרנק הילד הוכיח לו שהוא יכול לקפוץ, יד סביב השרשרת, ולמשוך את רגליו אל משטח הנדנדה.
פרנק, בעיניים פעורות לרווחה שרק שריקת התפעלות. "וואו, אני לא הצלחתי לעלות על זה לבד עד שהייתי בשנתיים גדול ממ... רגע, בעצם בן כמה אתה?"
"שש, כמעט שבע." הוא אמר בנחישות.
פרנק כמעט שרק שוב שריקה משועשעת אבל החליט שלא. הגאווה של ילד בן שש-כמעט-שבע הייתה נוחה להיפצע. (כמובן שבגיל ארבע עשרה-כמעט-חמש עשרה מצבי הרוח של פרנק היו די יציבים, תודה ששאלתם...) במקום זה הוא המשיך: "ואיך קוראים לך?"
"רמוס." הוא היסס קצת לפני שענה אבל אז החליט שלא כל השאלות צריכות להישאל מצד אחד: "איך קוראים לך?"
"פרנק.... אתה צריך כמה דחיפות?" רגליו של רמוס בקושי נגעו בחול.
רמוס שקל את ההצעה. "כן, אני אשמח, בבקשה, אם לא אכפת לך..."
"למה אתה חושב ששאלתי? תחזיק חזק עכשיו." פרנק נתן לנדנדה כמה דחיפות חזקות ואז שאל בשקט: "אז רמוס, אתה לא בא במקרה ממשפחה של קוסמים, נכון?"
רמוס לא היה מוכן לשאלה כזו והסתובב להביט פעם שנייה בפניו של פרנק.
"זה בסדר," אמר פרנק בבטחון, "גם אני, אתה יודע." בגלל שרמוס לא אישר ולא הכחיש פרנק המשיך: "הבנתי את זה כשהתחמקת מנאט סטאלון וכשהפלת את סיליה קומב מהנדנדה."
למרות שפרק לא יכול היה לראות בבירור את פניו הוא יכול היה לדמיין אותם מאדימים. "כן אבל... לא התכוונתי... באמת שלא..."
פרנק צחק, ניצחון וסקרנות מסופקים. "הא! חשבתי ככה. אל תדאג בקשר לזה, זה לא בדיוק בשליטתך.
הלוואי שאני הייתי יכול לגרום לה ליפול ככה. הדבר הכי גרוע שאי פעם הצלחתי לעשות לה היה לגרום לשיער שלה להסתלסל. אז ההורים שלך לא מרשים לך לדבר עם אף אחד פה? אתה מתרחק מאיתנו כמו ממגיפה. הם לא חוששים שתגלה על העולם שלנו נכון? הורים אף פעם לא חוששים מזה, אפילו שפעם השארתי פה קלפים מצפרדעי שוקולד בלילה ונאטי וברוטוס מצאו אותם. הם עדיין חושבים שזה איזה קלפי משחק עלובים או איזו שטות אחרת."
בלבול פשט על פניו של הילד הקטן יותר. "ל...לא..."
"מצטער, אימא שלי תמיד אומרת שאני מדבר הרבה מדי ומהר מדי. עברת לכאן לא מזמן?"
"כן."
"איפה אתה גר?"
"בקצה הרחוק של שדרת מילינה."
"הבית עם הגג החום? איפה שג'ודי פיג הזקנה גרה פעם?"
"אני חושב שכן..." רמוס נראה מהסס ובלתי נינוח. לפרנק היה רושם שהוא לא היה אמור להגיד את זה לאף אחד.
"אה, בסדר, אז אימא שלך זו ההיא שעוזרת לגברת ניומן בחנות."
רמוס הנהן. "מקום גדול. בטח יש לך מלא אחים ואחיות."
"לא," קולו של רמוס נעשה שקט יותר, "לא..."
בסדר, פרנק הנהן, הוא תחב את האף שלו לעניינים לא לו. וחוצמיזה, ברוטוס גמבלר הופיע מרחוק ונופף לו. "חושב שתסתדר מכאן? נתראה אחר כך רמוס!"
"ביי, תודה!" רמוס היה עתה גבוה, מנקודת המבט שלו, כמו הר גרשמאן שהתנשא במרחק.

רמוס היה אסיר תודה להיות לבדו. פרנק, בעיקר השאלות שלו, הלחיצו אותו, למרות שהוא שמח על הדחיפות. בדרך כלל לקח לו כמעט חצי שעה להתנדנד גבוה מספיק כדי לחוש התרגשות בכל פעם שהנדנדה ירדה למטה, ועד אז רגליו הקטנות כבר היו מתעייפות ומתחננות למנוחה.
הוא לא שעה אליהן בדרך כלל. נדרש לו הרבה מאמץ כדי ליהנות מהנדנדה והוא בשום אופן לא מתכוון להפסיק עכשיו.
לפעמים כשהתנדנד מאוד חזק הייתה לו תחושת גובה נעימה כזו בבטן, וזה הזכיר לו (למרות שלא לא היה עד כדי כך טוב) את הפעמים בהן רומולוס לקח אותו איתו על המטאטא. ואז כשהנדנדה נטתה שוב קדימה הוא הרגיש כאילו הוא יכול לעוף.
הדבר היחיד שפגם בהנאתו היה שהוא בכלל לא ידע אם הוא אמור להיות כאן. נכון, אימא שלו אף פעם לא אמרה לו במפורש שאסור לו לעזוב את הבית, אבל היא גם לא בדיוק נתנה לו רשות לצאת החוצה.
בקנאן מילברי לא היה לה כל כך משנה לה אם הוא היה יוצא... אימא אף פעם לא עזבה את הבית כל כך הרבה בכל מקרה... אבל הכל השתנה כל כך מאז שאילצו אותם לעזוב את קנאן מילברי.
עיניו נעצמו בחוזקה כשחשב על זה. הוא לא חשב על קנאן מילברי כבר המון זמן. ככה זה כשאתה ילד קטן וחי את היומיום שלך וחג המולד נראה לך רחוק כל כך... קנאן מילברי – המכונה גם הבית במחשבותיו כאשר המגורים הנוכחיים לא נקראים בית – כבר הפך למטושטש בזיכרונו.
אימא אף פעם לא נראתה דאוגה או לחוצה אלא אם כן אבא היה סביבה וזה קרה לעיתים רחוקות כי הוא היה תמיד בעבודה וכולם העדיפו את זה ככה. היא תמיד הייתה בסביבה כשנזקקו לה ויכלה להכין עוגות לחג בלי להיאנח ולהגיד: "אני לא יכולה להרשות לעצמי את כל הביצים האלה, בטח שלא את התבלינים..."
"אבל אימא," אמר לה רמוס אז, "את מגדלת את התבלינים האלה, לא?"
היא חייכה בעצב, "אתה לא רואה פה גינה, נכון חמוד?" היא הצביעה החוצה אל הרחוב.
רמוס לא ראה כמעט שום ירוק בחוץ וישב לחשוב לזמן מה. "מה, לא יכולה להיות לנו גינה מחוץ לקנאן מילברי??" הוא שאל בשקט.
"לא, לא," אימא צחקה במהירות, "ברור שיכולה להיות לנו גינה פשוט לא כאן. זה יותר מדי בתוך העיר. אולי יום אחד נגדל גינה חדשה."
אימא תמיד מיהרה להבטיח לו שהדברים הלא נעימים שכרוכים במעבר לעיר לא קשורים לגירושם מכפר מולדתם.
גם רומולוס גר אתם אז... לפעמים כשלא הלך לבית הספר... ושם הוא אף פעם לא חש מבודד כמו פה. אפילו שרומולוס לא היה מאלה שלא מפריע לו שאחיו הקטן יבוא איתו - למעשה הוא בילה חצי מהזמן בלהציק לרמוס – היו גם ילדים אחרים.
עכשיו ניסה רמוס להיזכר בשמות שלהם. דולנד... בטי... אלה השמות הנכונים? בכל מקרה הוא לא הצליח לזכור שמות נוספים, והפנים היו מטושטשים בזיכרונותיו. אף פעם לא היה להם משעמם, את זה הוא ידע על בטוח, ואימא אף פעם לא התעקשה כל כך על לימודים קודם לכן.
הוא הכיר את הפנים של כולם בכפר, כמובן, בניגוד לכל הזרים שפגש בשנה שבה עזבו.
והוא אף פעם לא היה צריך לדאוג בגלל הפעמים האלה שנעלו אותו בכל מקום ישן ונטוש שהצליחו למצוא ללילה, לבד עם סיוט כמעט בלתי נסבל... רמוס נרעד רק מהמחשבה על כך.
אבל המועד הבא יגיע רק בעוד שבועיים שזה זמן נורא ארוך (בעיקר בשביל ילד בן שש-כמעט-שבע), וכרגע היו לו דברים חשובים יותר לחשוב עליהם, כמו מה זה בכלל קלפים מצפרדעי שוקולד.
הרוח, שהייתה קרירה החלה לנשוב לאט יותר. היה לרמוס פחות קר, התחושה חזרה לאיבריו והוא התנדנד ביתר נחישות.
הוא בדיוק חשב להפסיק ולהתגנב בחזרה לבית עם הגג החום שג'ודי פיג הזקנה גרה בו פעם אבל עכשיו לא היה דבר שרצה לעשות מלבד להמשיך בפעילות הנוכחית – לתמיד.
מערבולת הצבעים, המראות והקולות סביבו הייתה מהממת. אחורה-קדימה-אחורה-קדימה הכול רקד סביבו פנימה והחוצה ימינה ושמאלה.
הדבר היחידה שהיה קרוב לזה הייתה הפעם היחידה שבה עלה על הקרוסלה. אבל בגלל שלעיתים נדירות הוא זכה לעלות לשם כשמישהו הסתובב עליה (והוא עדיין לא יכול היה לסובב אותה לבד ואז לקפוץ עליה בלי לקבל פה מלא בחול).
אבל כאן על הנדנדה... יותר גבוה – טיפה יותר גבוה, ואולי הוא יוכל להשאיר את הכול מאחוריו.
הוא כבר היה על סף תשישות, אבל הרצון והאדרנלין שלו הרקיעו שחקים. הוא משך את עצמו מעלה, מעלה... בשם מורגנה הוא מגיע לשם! עוד כמה אינצ'ים והוא יוכל לגעת בענן הזה שם... הוא התעלם מחריקת השרשראות, למעלה-ולמטה-למעלה-ולמטה-למעלה-ולמטה...
טראח!
משהו נשבר. רמוס הונף קדימה, אל מעבר למעגל החום שסימן את שטח הנדנדות... כמה ילדים צרחו. באמת, הוא חשב כשהמשיך קדימה, המחשבות במוחו רצות במהירות של אלפית המאייה, הילדים בקנאן מילברי לא נבהלים כל כך בקלות...
חוץ מהצרחות שלהם הוא אהב את זה. הוא עף עכשיו, התעכב באוויר, אולי כוחות הקסם שלו עוזרים? משתחרר מהאדמה...
בשנייה הבאה הוא הושלך בחזרה ארצה, נדחה בגסות על ידי האוויר. המהלומה עברה בכל גופו, בוץ בעיניים שלו.
סיליה צחקה, אבל אף אחד אחר לא. למעשה רבים מיהרו אליו, צועקים דברים על הנפילה שלו, שואלים אותו שאלות.
"אתה בסדר, ילד?"
רמוס מצמץ בעיניו והרים את עצמו. הוא לא היה רגיל לתשומת לב שכזו. "כ-כן... אני בסדר."
"הרגל שלך מדממת." מלינדה קרוק, הילדה היחידה שרמוס ידע את שמה המלא העירה לו והצביעה על המקום ליד הברך שבו מכנסיו, המוכתמים עתה בדם, היו קרועים.
רמוס הסתכל על זה אבל זה לא באמת כאב. לא אחרי השינויים שלו. לעומתם זה היה ממש שום דבר.
מה שכן חדר לתשומת ליבו זו העובדה שאמו תראה את החור. הוא ניסה לחבר את המכנס אבל הקרע נשאר כשהיה.
"ויש לך כוויות שפשוף על הפנים," אמר פרנק בניסיון לעזור.
רמוס לא הבחין בזה עד שפרנק ציין זאת ושלח את ידו לגעת בלחי. זה התחיל לצרוב ורמוס התכווץ מעט. זה באמת היה כואב.
"מה זה משנה," נחרה סיליה בבוז, ממילא הייתי יכולה לשחק "קו נקודה" עם הצלקות על הפנים שלך."
"אוי תשתקי סיליה!" השיבה לה מלינדה. "הנה, צריך עזרה לקום?" היא הושיטה לו את שלה. רמוס קיבל אותה.
"תודה."
"אז אתה בסדר?" התעקשה מלינדה. הקהל הקטן כבר החל להתפזר כשראה שרמוס קם על רגליו בחתיכה אחת. רק סיליה ומלינדה נשארו.
"כן, אני בסדר." למען האמת הוא הרגיש די מדוכא. הטיסה שלו הרחק מכדור הארץ נגמרה – והיא הייתה נפלאה כל עוד היא נמשכה.
לאימא הייתה אמרה: אל תבכה בגלל שזה נגמר, חייך בגלל שזה קרה. הוא ניסה לנהוג על פי עצתה כרגע והצליח להעלות על פניו חיוך קטן. אולי החיוך היה גדול יותר לולא היה חושב על מה שאמו תגיד כשתראה את הקרע במכנסיים.
מלינדה הוציאה נייר טואלט מכיסה ועזרה לו לנקות את רוב הדם מהברך לפני שרצה משם עם חיוך מעודד על פניה. הוא החליט שמלינדה די נחמדה. כמו האנשים בקנאן מילברי. בערך...
הוא מצא שלמרות אזהרותיה של מלינדה הפצע בברך כאב פחות כשהחל ללכת. למרות זאת זה כאב מספיק כדי להאט מעט את קצב הליכתו והוא גם עצר להסתכל על משחק כדור בין נאט וברוטוס, ולכן הוא עדיין היה באמצע חציית הפארק כששמע קול קורא בשמו: "ר-מוס!"
או-או. רמוס הסתובב וראה את אמו במרחק לא רב, עדיין סוחבת על כתפיה את השקיות בשביל גברת ניומן. פרנק היה לצדה ונראה מהסס. רמוס רץ לקראתה.
"רמוס – רמוס תסתכל עליי בבקשה."
הוא עשה כן. הייתה לו הרגשה מוזרה שבאמת אסרו עליו לעזוב את הבית. עיניה של אימא, עם מבט קשה עכשיו, נדדו מפניו המיוזעים, המשופשפים, אל ברכו המדממת.
"אתה בסדר?" היא בחנה את פצעיו במבטה.
רמוס הנהן.
"אני מצטער גברת לופין," אמר פרנק בביישנות, "לא הייתי בטוח כמה זה רציני, אבל זו בהחלט הייתה חת'כת נפילה..."
"זה בסדר גמור," פניה של אימא התרככו כשעברה להביט בפרנק, "תודה רבה לך פרנק. אני שמחה שהודעת לי על כך."
"אין בעד מה," אמר פרנק, "טוב אז ביי בינתיים, אם אתם לא צריכים עוד משהו."
הם לא היו צריכים עוד משהו, למרות שרמוס הביט במבט כועס בפרנק המתרחק אל עבר ברוטוס ונאט. פרנק אף פעם לא ידע למה. בטח הילד הרגיש שמחשיבים אותו לתינוק ורצים ישר לספר לאימא שלו שהוא קיבל מכה...
אימא התמקדה שוב בו. "בוא נלך. אמרתי לגברת ניומן שאני איעדר היום." היא הנידה בראשה כשרמוס פתח את פיו לדבר. "כשנגיע הביתה. אני צריכה לחשוב."

אימא לא דיברה ורמוס לא העז לדבר כשהיא ניקתה את החתך, בחנה את הנזק למכנסיים והורתה לו ללבוש זוג אחר. רק כאשר היא הוציאה חוט ומחט והוא נכנס בהיסוס מהמרפסת היא דיברה לבסוף ואמרה: "אם תביא כמה חתיכות קרח ותשים אותן על הלחי זה יעזור לכוויות השפשוף האלה. בוא לכאן אחר כך, בבקשה."
רמוס ציית במהירות למרות שמגע הקור הצורב של הקרח גרם לכוויות השפשוף לכאוב יותר והוא הרגיש נורא להתייצב שוב מול אימא. היה עוד רגע של שתיקה ואז אימא אמרה: "תסביר לי למה היית במגרש המשחקים."
לאחר שהרטיב את שפתו העליונה בלשונו הוא השיב: "הייתי על הנדנדה. לא אמרת לי שאסור לי לעזוב את הבית כשאת הולכת..."
אימא הרימה את מבטה מהתפרים הראשונים. "רמוס, תגיד לי בבקשה – לא היה לך אפילו צל של חשד שרשות לשחק בחצר זה לא אומר שיש לך רשות להתרוצץ בכל העיר?"
רמוס לא ענה אבל הבין שעמוק בתוכו הוא בעצם ידע כל הזמן למה היא מתכוונת. בכל זאת, כמו כל הבנים בני שש-כמעט-שבע שהיו בצרות האינסטינקט הראשוני שלו היה להגן על עצמו. "לא היה אכפת לך כשעשיתי את זה קודם בכפר..."
הייתה עוד שתיקה עכשיו. אימא תפרה ובהתה. "פה זה לא קנאן מילברי, רמוס נערי."
הייתה לו מעט יותר תקווה עכשיו. הטון של אימא היה רך יותר והיא אף פעם לא קראה לו "רמוס נערי" כשהסתבך באמת. "אני מצטער אימא. אני חושב שאני בערך ידעתי שאסור לי, אבל..." הוא הפסיק, לא רוצה להישמע כאילו הוא ממציא תירוצים, העצים שמאחורי הבית בחלון נראו לו פתאום נורא מעניינים...
"אבל?" שאלה אימא.
הוא החליט לירות את האמת הפעם, "כל כך משעמם פה לבד בבית כל היום!"
אימא משכה את המחט פנימה והחוצה בתנועות מכניות לכמה זמן. "טוב, אם ככה מזל שיהיה לך עכשיו כמה ימים משעממים בבית לחשוב על זה. אתה נשאר בבית עד שבת בערב."
בקנאן מילברי לא היה נהוג לתת עונשים שמדברים עליהם וזה היה יום שלישי, היה זה אחד העונשים החמורים ביותר שרמוס אי פעם קיבל. הוא הנהן והייתה לו את ההרגשה הנוראית הזאת שיש למי שהבין שהוא עשה מעשה רע מאוד ואף פעם לא יסתכלו עליו שוב אותו הדבר.
"אבל," אימא המשיכה, "אני לא אטיל שום כישוף שישאיר אותך בפנים. אני אסמוך עליך שתישאר כאן, אני אסמוך על המצפון שלך."
רמוס הביט בה כמעט לא מאמין, אבל אז חייך כשהבין איזה אמון נותנים בו. השבייה עומדת להיות ארוכה ומשעממת, אבל הוא כבר הרגיש יותר טוב בקשר אליה. "כן אימא, אני מבטיח להישאר בפנים."
אימא חייכה קלושות ואמרה: "ואם תקיים את ההבטחה שלך בשבת בערב נלך למגרש המשחקים. יחד."
רמוס הביט אליה בהפתעה. יום שבת היה היום החופשי של אימא שהיא הקדישה למטלות שלה והיא בדרך כלל הייתה כל כך עייפה ביום הזה לאחר שעבדה קשה כל השבוע.למען האמת הוא חש עכשיו די אשם שבכלל אמר שמשעמם לו.
אימא המשיכה: "אני מניחה ששכחתי כמה קשה לילד בן שש..."
"כמעט שבע."
"כמעט שבע," הסכימה אימא, "לשעשע את עצמו כל היום. גם אני מצטערת רמוס נערי. אני זוכרת כשרומולוס היה בגילך..." היא עצרה את עצמה בחדות.
אבל דעתו של רמוס לא הוסחה כל כך בקלות. "אימא, איפה רומולוס עכשיו?"
אימא נאנחה וקשרה את החוט. "הוא עם אבא עכשיו. אמרתי לך את זה רמוס."
"כן, אבל כשעזבנו חשבתי שניפגש איתם שוב. אני מתגעגע לרומולוס." בהרבה טאקט יחסית לילד בן שש-כמעט-שבע הוא לא אמר את מה שחשב על אבא שלו.
אימא נאנחה שוב והוציאה מערכת התפירה זוג מספריים. הייתה עוד שתיקה. רמוס ציין לעצמו שאימא לא הייתה כל כך זהירה במילים שלה לפני שהוא קיבל את הנשיכה.
"רמוס," היא אמרה לבסוף בשקט, "אתה יודע שכשאתה או רומולוס שואלים אותי שאלה אני תמיד עונה, נכון?"
הוא הנהן.
"ולפעמים אני לא ממש רוצה לענות. זאת אחת מהפעמים האלה. אבל אני חושבת שאתה מבוגר מספיק... לא, בוגר מספיק בשביל שתהיה לך זכות לדעת. אבל זכות לדעת זה לא בהכרח אומר שאתה רוצה לדעת. אתה רוצה את התשובה לשאלה הזאת?"
"כן." בטח שהוא רצה. אחרת למה הוא שאל אותה?
אימא הניחה את המכנסיים בצד ופנתה אליו, חיוורת מעט. "אתה זוכר שהאנשים בקנאן מילברי... אהה... ביקשו שנעזוב, בגלל שננשכת והפכת לאדם זאב?"
"כן." ביקשו? רמוס זכר משהו קצת יותר תקיף אבל הוא לא התייחס. "הם פחדו שעוד מישהו עלול להינשך, שעלולה להיות עוד תקיפה אם אני אשאר."
"טוב, אבא שלך... עזב ולקח איתו את רומולוס בערך מאותן סיבות."
רמוס ניסה לקבל את התשובה לשאלה בלי לשאול אותה אבל פניה של אימא לא הסגירו דבר.
"אבל... אבל... זה מספיק בטוח, לא? אנחנו משתמשים ב... במנעולים וב... ובקסמים בשביל, בשביל הלילות האלה!" לפתע הוא לא היה בטוח שהוא רוצה את התשובה. הוא לא ידע מה אימא עומדת לומר אבל הוא לא היה בטוח שהוא רוצה לדעת. בכל זאת לא הייתה אפשרות לסגת עכשיו, לא לגאווה הלופינית.
"כן, זה כן היה בטוח אבל..." אימא שוב נעצרה. "אתה זוכר את הסיפור שסיפרתי לך על האריה שאהב תות? שלא הבינו אותו ובגלל זה פחדו ממנו ושנאו אותו?"
"כן."
"טוב, הרבה פעמים זה ככה עם אנשי זאב..." היא עצרה כדי לראות אם היה לרמוס משהו לומר. לא היה לו. הוא אהב את הסיפור על האריה שאהב תות ועכשיו כבר היה קורא אותו לבד למרות שידע לקרוא ספרים הרבה יותר מתקדמים.
"אז אבא לא יכול היה לשאת את העובדה שנעשית אחד כזה אז הוא לקח את רומולוס ועזב – בלילה לפני שעזבנו אנחנו את קנאן מילברי."
"אבא... אבא שונא אותי... בגלל הלילה ההוא...?"
"לא!" אימא השיבה במהירות, "הוא לא שונא, חמודי. אף אחד לא שונא. אבל הוא... הוא מפחד, כן, וזה גורם לו לחשוב דברים לא טובים עליך...וזה מה שקרה לנו גם במקומות האחרים – קנאן מילברי, רווינה ריבר, בגלל זה האנשים התייחסו אליך באכזריות."
"אם הוא מפחד ממני אז למה הוא לקח את רומולוס?"
"אני חושבת שהוא חשש שתפגע גם ברומולוס כשאתה משתנה והוא רצה להגן על רומולוס מזה." קולה של אימא נשמע מעט חנוק, "אני רוצה שרומולוס יהיה איתנו בדיוק כמוך, רמוס נערי. אבל לא היה לי שום סיכוי להשיג משמורת עליו."
"אימא..."
"הממ?"
"ומה אתך?"

רמוס לא ידע כמה גדולות נראות עיניו ואיך הן חתכו את ליבה לשניים.
"אבא שלך רצה שאני אבוא איתו ועם רומולוס." היא אמרה, מנסה שלא לבכות כשנזכרה בלילה ההוא. הבחירה בין שני הבנים היא דבר שגברת לופין לא הייתה מאחלת לאף אחד, "החלטתי שלא לעשות את זה." אלוהים כמה רגוע הקול שלה נשמע!
רמוס בהה בחלל,מנסה לחבר את כל החלקים לתמונה אחת. אמו תהתה כמה מכל מה שקורה הוא באמת מבין. השיחה הזו יכלה להימשך על פני שנים, אבל היא קיוותה שזה סוף השיחה נכון לעתה. היא קיוותה שהוא לא יפנה לשאלה שכל ילד בן שש-כמעט-שבע פונה אליה – למה?
אבל מה שבא במקום זה היה יותר גרוע. "לא נכון, הוא הפיל אותך על הרצפה כשניסית לדבר אתו על זה."
פיה נפער לרווחה אבל נסגר כשפנתה אל בנה. "איך לכל הרוחות אתה יו..."
רמוס זע במושבו באי נוחות ונראה מעט אשם, "אני בערך שמעתי אתכם. חשבתם שאני ישן אבל הייתם קצת אהה, רועשים."
"אני בהחלט הייתי מעדיפה אם לא היית שומע את זה. אז אתה..." גברת לופין הרגישה המומה כאילו סטרו לה. לא היה לה מושג שרמוס שמע את הדברים שאמר בעלה לפני שעזב את הבית באותו לילה. הוא לא היה צריך לשמוע. היא נאנחה ועצמה את עיניה, מנסה למצוא פיתרון.
בבקשה אלוהים, הוא בן שש! מה אני ידעתי, אם מה הייתי אני צריכה להתמודד בגיל שש? כמה עוד הוא צריך לדעת?
"רמוס נערי," היא אמרה עדיין בעיניים עצומות, "בוא הנה." היא פקחה אותן כששמעה אותו נעמד בהיסוס ואספה אותו אל חיקה. הוא עדיין כל כך קטן... הוא עדיין תינוק... "תסתכל עליי."
הוא הביט בה. העיניים האלה. גברת לופין זכרה איך גילתה את הצבע שלהן. שילוב מושלם של עיניה האפורות עם הצבע הכחול הכסוף של עיני בעלה. האם זה רק דמיונה או שעכשיו העיניים האלה דומות הרבה יותר לשלה, מאז שעזב אותה בעלה...
"תקשיב יקירי, זה לא הוגן והייתי משנה הכול ברגע אם הייתי יכולה אבל... אבל בגלל הלילה ההוא הרבה אנשים יסתכלו עליך אחרת." היא החניקה רעד וחיבקה את בנה קרוב יותר אליה. "הם יחשבו עליך רעות וישפטו אותך בצורה לא הוגנת בגלל דברים שלא בשליטתך. דבר ראשון שאני רוצה שתזכור תמיד – אתה מקשיב לי רמוס? דבר ראשון שאני רוצה שתזכור זה שזו לא אשמתך. מה שקרה באותו לילה היה תאונה, אף אחד לא יכול היה לשנות את זה... אם חייב להיות אשם זו אני - מה חשבתי לי כשנתתי לך ולרומולוס להסתובב ככה לבד בחוץ – אבל התוצאה, המצב שלך, לא הופך אותך למה שאתה. דבר שני – תקשיב טוב רמוסי, מה שעושה אותך למי שאתה זה המעשים שלך, מה שאתה עושה בעצמך. אנשים אחרים אולי לא תמיד ידעו את זה אבל אתה יודע, וגם אם אף אחד לא מאמין לך כל עוד אתה יכול להסתכל במראה בלי להתבייש זה כל מה שאתה צריך. הכי הרבה שאתה יכול לעשות זה את הדבר הנכון. בגלל זה יש לך מצפון והוא תמיד אתך. המעשים שלך הם מה שאתה ולא מה שקורה בירח המלא."
היא ליטפה את פניו, נזהרת על הפצעים. "אני אוהבת אותך רמוס, ואני תמיד אוהב. אפילו אם אני לא אתך."
"גם אני אוהב אותך, אימא."
גברת לופין חייכה. המילים האלו, לא משנה כמה פעמים שמעה אותן תמיד עודדו אותה. הו רמוס שלי, נעבור את זה יחד. זה לא יהיה מהנה וזה לא יהיה קל אבל נעבור את זה.
"עכשיו תביא דף ועיפרון."
רמוס הרים את מבטו אליה. "למה?"
"כי לא עבדת היום על תרגילי החשבון שלך."
"אוי אימא!"
"קדימה, עכשיו." היא הדפה אותו מעליה בעדינות, "שב שם בקצה ההוא של השולחן. כמה זה שלוש ועוד אחת עשרה?"
רוטן על זה כמו ילד בן שש-כמעט-שבע הוא לקח דף ועיפרון. "זה ארבע עשרה אימא, ארבע עשרה!"
אמו ליקקה את שפתיה ושרבטה על הדף שהביא עוד ועוד תרגילי חשבון כשהוא יושב לרגליה ומביט בשמיים. רוח הערב פיזרה את העננים, מתאימה עצמה למצב רוחו הרגוע.
ביניהם עפה ציפור קטנה, מפליגה בכנפיים פרושות.

הסוף.

נחמד נחמד נחמד... אבל עצוב מאוד. בבקשהבבקשה בבקשה פאנפיק שמח! אני מתחננת!
עכשיו תורכן להיות מדוכאות!!!!
קבלו:

אמה ופרדריק הלכו בסמטה הצרה, המוגלגית, בשעת בין ערביים. הם דיברו בשטף והחזיקו ידיים. "אוי לא! החושך יורד!", קראה אמה. היא קרעה את אחיזתה מידו של פרדריק והתרחקה בעוד פרדריק הופך לאט לערפד. היא התחילה לברוח, מקווה שתספיק להיכנס למקום מוגן לפני שיגמור להשתנות. הוא כשל ונפל על ברכיו, קורא לאמה, אבל היא הייתה חכמה מספיק כדי להבין שעוד מעט כבר לא יוכל לשלוט בעצמו.

הוא סיים את השינוי. אמה הסתכלה עליו מתוך הפאב הסמוך ממריא למצוא קורבן, מנסה לשמור על עצמו בחיים. היא ידעה שפרדריק מסוכן עבורה, אבל היא הייתה חיבת לקחת את הסיכון כדי שלא תאבד אותו. איש לא ידע על קשר זה, גם לא חברותיה הקרובות ביותר. היו לה בינתיים שני סודות: זה ועובדת היותה מכשפה. היא לא יכלה להסתכן גם בכך שאף מוגל ידע שהיא מכשפה, בעיקר בגלל שכעת - אמצע המאה השבע עשרה, אנשים פחדו מקוסמים ומכשפות הרבה יותר מאשר בתקופות קודמות של החיים. הם חשבו שיש לאנשים האלה עסקים עם השטן. "השטן", גיחכה בבוז. אין להם מושג קלוש מה זה כישוף. היא לא רצתה להסביר להם, כי ידעה שהכנסיה, הגורם העיקרי למהומה זו, לא תראה בעין יפה את הימצאותם של בעלי דם קסם בממלכה, ואמה לא רצתה להסתכן. אחרי שסיימה את שבע שנות הלימודים שלה בהוגוורטס, בית הספר לכישוף ולקוסמות, חזרה לעולם המוגלגי, אל הוריה, שחשבו שכל הזמן הזה היא הייתה בארמון המלך צ`רלס. מזל שהיא גמרה את לימודיה לפני שלוש שנים, כי לפני עשרה חודשים צ`רלס הוצא להורג, בשנת 1649. לא היה לה כל עניין בממלכה, אך היא הייתה חייבת להתעדכן מדי פעם כדי לשלוח להוריה מכתבים בהם היא סיפרה איך זה לגור בארמון, בתור המשרתת האישית של המלכה. אמה חזרה להרהר בפרדריק, הערפד אותו פגשה בביקור שלה ביורק. הם התאהבו במבט ראשון ומאז בילו את כל הזמן שיכלו יחד. גם הוא הסתיר את העובדה שהוא ערפד, צאצא של הרוזן ולד דרקולה הגדול, שחי לפני ארבע מאות שנה.

אמה יצאה מהפאב והלכה הביתה, חושבת על פרדריק. ממבט ראשון אי אפשר היה לדעת שהוא ערפד, אך כשרצתה להיפגש איתו בלילה, גילה לה מה הוא באמת. היא לא נרתעה. בחייה כבר פגשה אנשים מסוגו – אנשי זאב, ערפדים ועוד. הם היו מאושרים ביחד, אבל בכל זאת, מערכת היחסים הזו היתה מסוכנת ביותר. הם גם לא סיפרו להורים, דבר שפעם חשבו שהקל על הדברים, אבל לאחר כמה חודשים ביחד הבינו שהם חייבים לגלות וזה העיב עליהם. אביו של פרדריק, שהיה גם הוא ערפד, היה מסוכן בהרבה מפרדריק. פרדריק יכול היה לנסות לשלוט בעצמו כדי לא לפגוע באמה, אבל האב לא יחשוב ולא יצליח לשלוט בעצמו ומיד ינסה לנשוך אותה. לעתים חשבה אמה שתוכל לחיות ביחד עם הערפדים, אבל אז הסתכלה על הוריה, כמה מאושרים היו כשחזרה הביתה, והבינה שלא תוכל לעזוב אותם.

"אמה, בואי לאכול!"

"טוב, אמא, אני באה!" היא יצאה מתוך הדיר, נכנסה למטבח הקטן והמאובק והתיישבה ליד השולחן המלבני.

"שמעתי שגילו ערפד ביורק", אמר אביה של אמה בעודו לועס נתח חזיר עסיסי. אמה ידעה שפרדריק לא ילך בחזרה ליורק, אז זה בטוח לא הוא.

"איך הוא נראה, אבא?" שאלה בתמימות.

"צעיר, שיער שחור, עיניים ירוקות, והייתה לו גם גלימה עם סמל משונה מאחור. זה מה שטום, הנער שמביא את המכתבים, סיפר לי. למה את כל כך מתעניינת בזה?" הסתכל עליה בחשדנות.

ליבה של אמה נפל לרצפה המלוכלכת. "ס... סתם..." היא גמגמה. "א... אני צריכה ללכת... אממ... נתראה אחר כך..." היא יצאה לחצר.

"מה קורה עם הילדה?" שאלה האם. האב רק משך בכתפו וחזר אל החזיר שלו.

בינתיים חיכתה אמה לעגלה שתעבור בכפר בדרכה ליורק. היא נאלצה לחכות לפחות שעה עד שהגיעה העגלה (כמובן שלא יכלה להשתמש במטאטא מחשש שיגלו אותה.).

"מהר!" האיצה בנהג העגלה. הוא היה צעיר נאה, עם שיער חום, כמו שלה, ועם המון נמשים. הוא חייך אליה חיוך שובה לב והדהיר את הסוסים. אמה ידעה שהוא מוגלגי, דבר שלא מנע ממנה לפתח איתו שיחה מרתקת על הממשלה. גם הוא לא ממש התעניין במה שקורה, אך היו לו דעות מוצקות בקשר לסקוטים שפלשו ולמלחמות האזרחים שכבר נמאסו גם עליה.

"מה אתה חושב על מכשפות?" שאלה אותו בערך בחצי הדרך ליורק. הוא חשב לרגע. "אני חושב שהן יכולות להועיל לנו בדברים רבים, כמו בתרופות למחלות ועוד כל מני דברים, לא?" היא שתקה. לו ידע עד כמה עשה אותה מאושרת ברגע זה.

"הנה. יורק. את צריכה לנסוע למקום מסוים ביורק או שאני יכול לעצור לך כאן?"

"כאן זה מצוין, תודה רבה, אני הולכת לבקר חבר חולה."


"שיהיה בריא." הוא חייך.

אמה ירדה מהעגלה. קצה שמלתה נתפס בעגלה והבחור הצעיר עזר לה להשתחרר. היא הסמיקה. "תודה, ותמסור לאחותך כי שלומי טוב." היא נדהמה לגלות כי למרות כל פחדיה מקודם היא פחות חוששת עכשיו, לאחר השיחה עם נהג העגלה.

אמה החלה ללכת לכיוון הבית שבו התגורר פרדריק. היא עצרה ילדה קטנה עם צמות מתבדרות ברוח הקלה. הן נראו כמו שני נחשים מתפתלים.

"ילדה, אולי את יודעת אם האדון סמית` בבית כרגע?" היא התכופפה אל הילדה הקטנה.

"לא," אמרה הילדה בעליזות. "אמא אמרה שהוא ערפד ושהוא רע אז תקעו לו יתד בלב." לא! צעקה אמה בליבה. היא לא היתה מוכנה לאובדן כזה. זה היה יותר מדי אפילו בשבילה.

היא חזרה באותו שביל, בחזרה לכניסה ליורק וכמעט נתקלה בעגלה שהייתה תקועה בצד הדרך, שוכבת על הצד. גלגל אחד היה מנותץ לרסיסים וכל תוכן העגלה – פירות וירקות מפוזר. "נו, איך היה הביקור אצל החבר החולה?", אמה שמעה קול מאחוריה. היא הסתובבה וראתה את הבחור שנהג קודם בעגלה.

"הוא מת." היא הורידה את ראשה.

"אני מאוד מצטער." הוא הניח יד על כתפה. "אל תדאגי, אני בטוח שאיפה שהוא נמצא עכשיו הרבה יותר טוב לו." עיניה היו רטובות מדמעות. "אתה חושב כך?" "כן, בטח, הרבה יותר טוב מאשר כאן זה בטוח."

היא הפסיקה לבכות. "איך קוראים לך?"

הוא הוריד את הכובע וקד קידה עמוקה. "רודולף צ`יין לרשותך, עלמתי."

אמה חייכה חיוך עצוב-שמח. "תודה על הניסיון שלך לעודד אותי, אבל זה לא יעבוד." היא התחילה לשפוך בפניו את כל מה שהעיק עליה, כולל עובדת היותה מכשפה. לשמע הדבר הזה הוא קפא לרגע. "את לא תכשפי אותי או משהו כזה, נכון?" "למה שאעשה דבר כזה?" היא הופתעה. "אנחנו לא מכשפים אנשים סתם בלי סיבה."

"יופי," הוא נרגע. "רוצה לעזור לי כאן עם העגלה?"

הם הצליחו, לאחר מאמצים רבים ומשותפים, להרכיב את הגלגל הנוסף שהיה לרודולף בעגלה, להעמיד את העגלה ולהכניס את כל הדברים שהתגלגלו על האדמה.

"טוב, אז נוסעים?" רודולף עזר לה לעלות. "דיו! דיו!"

עד מהרה הגיעו לכפר. הם קבעו להיפגש שוב כשיעלה השחר ביום השלישי מאותו יום.

"רק על תספר לנפש חיה שאני מכשפה, טוב?" היא ביקשה, כמעט התחננה בפניו.

"אל תדאגי," הוא חייך, "סודך שמור עימדי."

אמה חיכתה בקוצר רוח ליום השלישי. היא עשתה כל מה שאמא שלה הטילה עליה, אבל לא שמה לב מה היא עושה. כל הזמן ריחפה בעננים, רואה את דמותו של רודולף.

"אמה, את כאן?" טלטל אותה אביה. "לכי הביאי לי את האת מהחצר."

"כמובן, אבי, מיד." היא חזרה לחלום.

"אמה! עכשיו!" הוא החל לרתוח. אמה נבהלה ויצאה לחצר.

שקיעה. בעוד כמה שעות היא שוב תפגוש את רודולף. היא התרגשה, הסתובבה בחדרה הקטן, נתקלת בכל הדברים המצופפים יחד בחדרון אחד. כאב לה, אבל היא לא הרגישה. היא לא שמה לב לשום דבר, חוץ מהשמים מחוץ לחלון. הם השחירו לאיטם, משאירים איתם פסים מרהיבים של קרני שמש. היא לא תישן היום.

אמה פתאום החלה לדאוג. מה אם הוא סיפר למישהו שהיא מכשפה וכשתגיע למקום המפגש, ההמון יקיף אותה עם לפידי אש? זה היה הסיוט הגרוע ביותר שלה. כמעט כל לילה חלמה את אותו חלום מפחיד, שנגמר בכך שהיא תלויה על עץ. לאף אחד לא מושג בקשר לחלומות אלה, כי היא לא רצתה להסתכן.

השחר. אמה עמדה במקום המפגש שלה עם רודולף, חוששת מעט. הוא הגיע, מחזיק ורד אדום.

"חשבתי שזה יהיה יפה מצידי להביא לך ורד," אמר בחיוך זורח. "אבל לא הצלחתי להחליט באיזה צבע. ניסיתי לבן אבל הוא היה לבן מדי. בחנתי את הצהוב, אבל הוא היה צהוב מדי. בסוף בחרתי את האדום, כי הוא משקף את מה שאני מרגיש כלפיך." הוא כרע ברך והושיט לה את הורד. "נכון שנפגשנו רק מספר פעמים בעבר, אבל אני מרגיש שכבשת את ליבי."

"גם אתה כבשת את ליבי, רודולף." היא לקחה את הורד ושמה בשיערה. הוא קם ולקח את ידיה בידיו. הזריחה החלה. הם הסתכלו בשמש המפציעה ואחד בשני והיו מאושרים ביחד.

מוגל ומכשפה. מכשפה ומוגל. סיפורם היה נגמר כמו בכל אגדה אחרת – והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה – אילולי גילו אנשי הכפר שאמה מכשפה ושרפו אותה ואת רודולף. טוב, בכל מקרה זה לא היה כמו בחלום שלה, היא לא נתלתה.

אם תיקלעו אי פעם לסביבות יורק, תגיעו לכפר קטן, כמעט נטוש, תלכו לכיכר, אולי עדיין תצליחו לשמוע את צעקותיה של אמה ואת קריאותיו לחנינה של רודולף, בעת שחיילים מצבא קרומוול (שעלה לשלטון חודשיים לאחר פגישתם בשחר) גררו אותם אל המוקד.

הי, אני עכשיו עומדת לקרוא כל מה ששמתן כאן כשלא הייתי.....
קראתי. הפאנפיק על רמוס - אווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו ו ההההההההההההההההההההההההההה
הפאנפיק הערפדי - בעל פוטנציאל אדיר, אבל בשביל אהבה גדולה היא סייממה להתאבל עליו די מהר... אני הייתי מעדיפה משהו אחר.........
וחוצמזה: ממש אהבתי. גם נהנתי מהמקוריות...... אגב, מאיפה הם? אמילי - לפי ההודעה שלפני הייתי אומרת שאת תרגמת אותו, אבל..... משהו אומר לי שעשית יותר.......
אלמונית - את כתבת את זה? או מצאת את זה? אני רוצה לדעת מאיפה זה.... ואם את לא כתבת את זה, אני מבקשת קישור.....
לא כתבתי. אני עצלנית מדי בשביל לכתוב. זה מאיזה פינה של סיפורים קצרים, אבל אין שום עוד שום דבר מעניין...
טוב, אז אם לא כתבת את זה, זה לא יפריע לאף אחד מה היה הסוף שאני הייתי כותבת: הערפד לא באמת מת, אלא הוא ברח, והוא חזר בדרך חתחתים למענה. הוא רואה אותה אתו. כמובן שהוא ביב הופך אותה לערפדית, שהיתה נפרדת ממנו בכל מקרה, וניגשת למשימה: לערפד את רודולף, כדי שיוכלו להיות יחד לנצח. הוא נועץ יתד בגופה (נרקיסה מאלפוי? מי זאת? לא, לא שמעתי שהיא הרגה את חבר שלה. ברור שהכל כאן מקורי!!!!!!) ונשאר שם לבד, חושב על מחר ועל זה שפעם, פרנק דחף אותו בנדנדה. (שוב, מקוריות, והמון קשר בין משפט אחד לשני בעלילה.)
אוף, המצברוח שלי די מזופת, מחר אנחנו עושות איזו פעילות שהייתי באמת ובתמים מעדיפה לימודים על פניה. ואני עוד צריכה להכין לקראתה דברים. ואני גם לא התנדבתי, אלא נודבתי. אווווווווווווף, אני לא רוצה לעשות את זה!!!!!!!!!
אבל חייבים. אה, ורציתי לשים כאן משהו:

"האם אתה פוחד כמוני
שמחר לא יהיו עוד כוכבים?
הדלקתי נר לילדים
שיאיר להם מעט
לאחר שתשקע החמה"

-אסתר שמיר

אה, ולא מבטאים את השם שלה אֶסְתֵר, אלא מבטאים אותו ככה: אַסְתַר.

זה ממש יפה החמשיר הזה! שואתי במקצת, אבל ממש יפה. הפאנפיק על רמוס בא מאתר אינטרנט שנקרא Red moon rising והוא לא ממש חינוכי. אני מודה ששיניתי את השם של אח של רמוס בגלל שאם כבר יש לו אח זה פשוט מתבקש שיקראו לו רומולוס. גם כתבתי את הערת המתרגמת בהתחלה... רמוס בהחלט למד לעוף לי מהעיניים כשצריך. הפעם רק תרגמתי אבל אני יכולה להוסיף פה דברים שאני כותבת... הנה אחד:
It's WEREWOLF time!!!

נער בן ארבע עשרה בערך פקח את עיניו. קולות הוריו המונמכים העירו אותו משנתו שממילא לא הייתה חזקה ביותר. הוא מצא את עצמו שרוע על בטנו על שמיכת הטלאים האהובה עליו, באותה תנוחה מכורבלת בה נרדם אחר הצהריים. השעה הייתה כבר עשר בלילה, וכשקם לעמוד על רגליו הוא חש צביטה של רעב בבטן, מבין ששוב פספס את ארוחת הערב. הוא ירד במדרגות מעליית הגג ששימשה לו כחדר ושפשף את עיניו, ובין חריקות מדרגות העץ תחת רגליו היחפות שמע את הדיבורים של הוריו.
"אבל אי אפשר להשאיר אותו לבד ואני חייבת לנסוע לאחותי..."
"אם אני לא אקח את הקורס הזה אני לא אקבל את המשרה. את יודעת כמה אנחנו צריכים את הכסף הזה."
"אני יודעת, אבל אני בכל זאת צריכה להיות שם בשבילה. היא תמכה בנו בשעה הקשה שלנו, מן הראוי שגם אני אתמוך בה עכשיו כשבעלה נפטר."
"אולי תוכלי לקחת את רמוס איתך..."
"בשום אופן לא. יש גבול למה שאני מוכנה לעשות לילד. אתה יודע איך הוא מרגיש כשיש התכנסות של אנשים, בעיקר כשרוב המשפחה יודעת על... על הבעיה שלו."
"מה קורה?" שאל רמוס שבדיוק נכנס לסלון הקטן במכנסי הפיג'מה התכולים והגופייה ארוכת השרוולים שצבעה היה פעם לבן והייתה תלויה ממנו ברפיון. הוא העביר את ידו בשערו החום החלק והסיט אותו מפניו היגעים, שסימני העייפות המצטברת ניכרו בהם. אבל עיניו היו שואלות וסקרניות. לא היה ספק שמדובר בו.
הוריו נשתתקו, שוקלים ככל הנראה את תשובתם. אמו הייתה הראשונה שדיברה והיא נראתה מתוחה מעט. "הבעל של דודתך נפטר אתמול בלילה בקדוש מנגו ואני רוצה לבקר אצלה במשך כמה ימים."
"הבעיה היא," הסביר אביו של רמוס, "שאני צריך להיות בקורס שיימשך כמה ימים באותם תאריכים. בלי הקורס הזה אני לא אשיג את המשרה שרציתי."
רמוס חייך את חיוך ה"הכול בשליטה" שלו ואמר: "אין לי בעיה להישאר לבד, באמת. תיסעו, ואני אשמור כאן על הבית." חיוכו התרחב מעט, "ואני לא אערוך פה מסיבות וויסקי אש ואסניף אבקת אספודל אם זה מה שמדאיג אתכם."
אדון וגברת לופין חייכו מעט. הוגוורטס בהחלט החזיר לבנם את חוש ההומור שהיה לו כילד קטן ונעלם אחרי הנשיכה.
"זה... זה לא יהיה רעיון כל כך טוב, רמוס..." אמו היססה, "התאריכים לא מסתדרים..."
רמוס עשה מהר את השתיים ועוד שתיים שלו. "אתם לא רוצים להשאיר אותי לבד בירח המלא."
"כמו שאימא שלך אמרה, אנחנו לא חושבים שזה רעיון טוב." אמר אדון לופין.
"אני אסתדר לבד, באמת!" הוא התחיל למחות באופן שרק נער בן ארבע עשרה יכול למחות. אבל אדון וגברת לופין לא נכנעו לבנם כל כך בקלות, אפילו שהיה עקשן גדול.
"אני כבר יודע איזה תרופות לקחת ואיך לטפל בעצמי! אני משתנה פעם בחודש כבר אחת עשרה שנים, לא?"
"רמוס אני לא חושבת שתצליח להסתדר פה בלי עזרה." אמרה גברת לופין נחרצות.
"בבקרים אחרי ירח מלא אתה בקושי מסוגל לגרור את עצמך הביתה מהבקתה, והשינויים שלך נעשים יותר ויותר אלימים." אמר לו אביו, "אם יהיה לך שינוי אלים במיוחד החודש אתה עלול להישאר מחוסר הכרה בבקתה ולאבד דם. אנחנו לא מסכימים לך להישאר פה לבד וזה סופי."
רמוס לופין ידע שהוריו צודקים אבל זה תסכל אותו בכל זאת. אולי סתם היה לו דחף להתווכח. "טוב, אז מה תעשו?" שאל רמוס לא בלי מורת רוח, מעביר את מבטו מאביו אל אמו.
"האמת היא," החלה גברת לופין מהורהרת, "שדווקא יש לי רעיון שעשוי להצליח..."

כשגברת לופין העירה את בנה משנתו בנשיקה על המצח היא כבר הייתה לבושה ללוויה בבגדים שחורים אלגנטיים. אביו כבר נפרד ממנו ועזב בבוקר, ועל אף שהשעה הייתה שעת צהריים החדר היה אפלולי וחשוך.
"רמוס... תתעורר חמוד."
רמוס פקח מעט את עיניו ושפשף אותן. זה השאיר סימנים אדומים על פניו עדיני התווים. הוא פיהק פיהוק קטן וחייך אל אמו. "את הולכת?"
היא הנהנה וליטפה את ראשו. המצח היה חם עדיין, אבל לא בצורה מדאיגה. "איך אתה מרגיש, ילד שלי?"
"קצת יותר טוב."
"הראש עדיין כואב?"
"רק קצת."
"אתה רוצה לקום ולרדת אל החברים שלך? הם מחכים לך למטה."
"אני עוד מעט ארד אליהם."
"בסדר. אמרתי להם כל מה שצריך לעשות, והשארתי לכם אוכל לכמה ימים במטבח. השארתי גם את הכתובת של אחותי אם תרצו לשלוח לנו ינשוף ו..."
"בסדר, אימא." צחק רמוס מעט, "אנחנו נסתדר, אנחנו ילדים גדולים."
"אני יודעת, חמוד. אל תשתולל יותר מדי ואל תתיש את עצמך. תנוח ותשתה הרבה, טוב?"
"טוב, טוב, אימא..."
"תרגיש טוב ילד שלי. נתראה בעוד כמה ימים."
"בסדר, ביי אימא, ותמסרי לדודה שאני משתתף בצערה."
הוא שמע אותה יורדת במדרגות ומדברת עם כמה קולות של נערים בגיל שלו. "הוא שוכב במיטה עם קצת חום," היא אמרה להם, "אבל הוא יהיה בסדר. הוא ירד אליכם כשהוא ירגיש קצת יותר טוב."
"אין בעיה," הוא שמע את ג'יימס אומר, ואז שמע את גם סיריוס ופיטר מצטרפים למקהלה הנפרדת מגברת לופין. הוא עצם את עיניו וידע שהוא יכול לישון ולהירדם בבטחה כששלושה אנשים הנמצאים בקומה למטה מוכנים לעשות בשבילו כמעט הכול.
אחר הצהריים רמוס התעורר שוב והחליט שדי לישון. הוא מצא את סיריוס וג'יימס שקועים במשחק שחמט ואת פיטר מביט בהם ומעודד את השחקנים להכות זה את זה. שמש קיצית של שעת ערביים מוקדמת חדרה דרך החלון הפתוח ושטפה באורה הזהוב את לוח השחמט שעמד על השולחן הקטן בסלון.
"ירחוני!" שמח ג'יימס לראות אותו והסיר את מבטו מהפרש שלו שכיסח חייל של סיריוס במכות, "יש לך עיניים חומות! אף פעם לא שמתי לב לזה כי אתה תמיד ישן!"
"תודה ששמת לב מר פוטר. אני מקווה שלא השתעממתם." רמוס חייך, חיוך עייף אמנם אבל חיוך.
"מה פתאום," אמר פיטר, מרותק עדיין למשחק, "יש לך אחלה בית! איזה שחמט מגניב! שלא לדבר על המטבח..."
סיריוס בחן אותו בשקט לכמה רגעים. רמוס ידע שסיריוס בוחן את החיוורון שלו, את סימני העייפות מתחת לעיניו – הוא כמעט האמין שסיריוס מסוגל למדוד לו חום במבטו בלבד.
"אף פעם לא היית בבית שלי, פיטר?" שאל רמוס בתמיהה, מסרק ביד אחת את שערו הסתור מן השינה.
"לא, כשהזמנת את סיריוס וג'יימס אני הייתה בארגנטינה עם ההורים שלי, זוכר?" אמר פיטר, מסלק את שאריות החייל של סיריוס מהלוח.
"נכון, שכחתי." רמוס התיישב בכבדות על הספה וסיריוס, בלי לשאול, הביא לו מים קרים. "איך אתה מרגיש?" הוא שאל והניח בידיו את הכוס.
"יותר טוב, תודה." חייך לופין ושתה קצת, "אתם רוצים שאני אכין משהו לאכול? אימא לימדה אותי כמה קסמי מטבח שימושיים..."
"זה בסדר, לא חיכינו לך." ענה סיריוס מיד ותקע בכוונה גרעפס גדול כאילו כדי להוכיח את טענתו.
"אויש סיריוס!" ג'יימס הסב את ראשו ממנו, פיטר עשה פרצוף נגעל ורמוס הכה אותו עם כרית.
"מה אתם רוצים, זה מאוד גברי!" היתמם סיריוס.
"סיריוס, הרמה ההתפתחותית שלך לא גבוהה יותר מזו של צמרור, לא נראה לי שכדאי לך לדבר על גבריות." התנצח פיטר.
"אל תתחיל איתי, נמוכצ'יק!"
"היי, אתם רוצים לצאת קצת החוצה?" שאל רמוס לפני שחפצים יקרי ערך יתחילו לעוף לכל הכיוונים, "יש לנו חצר מדליקה ואפשר לשחק קצת קווידיץ' קרקע אם אתם רוצים."
"אמרת קווידיץ'?" ג'יימס טס החוצה וסיריוס ופיטר בעקבותיו. רמוס התלבש במהירות בגלימה חמה (הוא בכל זאת היה חולה) ויצא אף הוא החוצה, מביא את החפצים שאילתרה אמו כדי שיוכל בתור ילד קטן לשחק קווידיץ' קרקע. הוא לא נגע בערכה המאולתרת הזו שנים.
הבנים התמסרו בקואפל עשוי בד וגומי, התפזרו בחצר כדי לחפש את הסניץ' (שלא יכול היה לעוף גבוה יותר מגובה הגדר שהקיפה את החצר) והתאמנו בחבטות על מרביצני גומי בלתי מזיקים.
המשחק לא עבר בלי תאונות כמובן: ג'יימס וסיריוס התנגשו זה בזה פעמיים תוך כדי הליכה שפופה בחצר בחיפוש אחר הסניץ', ורמוס איכשהו חטף את המחבט של פיטר ישר בפנים.
"היי, תיזהר קצת!" גער בו סיריוס.
"אוי, אני כל כך מצטער! אתה בסדר?" קרא פיטר.
"מה חשבת לעצמך?!" סיריוס המשיך לנזוף בו קשות.
"אני... אני לא התכוונתי..." פיטר מלמל.
"תגיד לי אתה מטומטם או משהו?" סיריוס המשיך לגעור בפיטר האומלל כמעט בהיסטריה.
ג'יימס התקרב אליהם ושאל אם כולם בסדר.
לופין רכן לכיוון הקרקע וביקש מסיריוס את שרביטו. ידו עדיין הייתה מונחת סביב אפו, ודם החל ניגר מבין אצבעותיו.
"אוי אלוהים..." פיטר מלמל, מסיר את עיניו ממנו בבעתה.
"בסדר, בסדר.אני כבר מסדר את זה." שרביטו של לופין כבר היה בידו והוא הצביע בו על פניו ומלמל משהו. ג'יימס נשך את שפתיו במתיחות, וסיריוס העביר מבטים מפיטר אל רמוס כשהוא משנה את הבעתו לכעוסה או מודאגת.
"עזוב אותו, סיריוס, הכול בסדר." אמר רמוס שלא רצה שהמריבה תתפתח, "אתה יכול להסתכל, פיטר." הוא ידע כמה שפיטר מפחד מדם, ולכן גם עשה כמה העוויות בפניו לראות שלא כואב לו.
"איך למדת את זה, ירחוני?" שאל ג'יימס מלא התפעלות.
"אהה, אני יודע הרבה קסמי רפואה." היה זה תורו של לופין להתגאות קצת, "אתם יודעים כמה פעמים התעוררתי בצריף המצווח עם אף שבור? אני בטח דופק אותו בדלת או משהו. פומפרי לימדה אותי עוד כמה דברים שימושיים. נמשיך?"
"האמת היא שאני רעב." אמר ג'יימס לפתע.
זה סיכם את עניין החצר באופן סופי.

הערב המשיך להיות נעים. סיריוס, שסלח ככל הנראה לפיטר היה במצברוח מרומם שהדביק מיד את ג'יימס והשניים עשו שטויות במשך ערב שלם.
"והנה חיקוי של שיעור שיקויים..."
"תסתכל, אני ג'יימס אחרי משחק קווידיץ'!"
"ואני ג'יימס אחרי שהוא ראה את לילי מתרחצת באגם!"
"שתקו כבר, אוקי?!"
"הנה סיריוס שם לב לבחורה!"
"ואני הבחורה שנותנת לו סטירה."
"היי, זה קרה רק פעם אחת, פיטר!"
"שימו לב, אני רמוס בשיעור הגנה מפני כוחות האופל!"
"מאוד משעשע, ג'יימס."
"היי רמוס נשארו ממתקים?"

העננים שהסתירו את פני הירח נעו ברוח הקרה, מניחים לאור הכסוף לחדור אל החדר. רמוס התפתל במיטה שלו, נאנח מכאבים וקרא לעזרה. היה לו סיוט. זאב רצחני הביט אליו ממראה של אבן וצחק בקול עמוק ומרושע. הצחוק הזה הקפיא לו את הלב מבפנים. יללות רחוקות הזמינו אותו להצטרף אל הזאבים, להיות אחד מהם לתמיד... להרוג...
הוא התעורר בבהלה, הקיבה שלו התהפכה והוא רעד והזיע. הוא המשיך לשכב במיטה מנסה לסלק מתודתו כאב עמום בצלקת על כתפו, הצלקת שנשאה את הקללה.
יד הונחה לפתע על מצחו המיוזע, ועוד יד אחזה בידו. "תירגע ירחוני, תירגע... היה לך סיוט. זה נגמר עכשיו, אני פה... תחזור לישון, אתה צריך את הכוחות שלך למחר בלילה."
"סיריוס..." רמוס זיהה את הריח, "סיריוס זה היה מפחיד..."
"אני יודע, שמעתי אותך. איפה כואב?" שאל סיריוס בשקט.
רמוס הניח יד על הכתף, וסיריוס, הניח יד על ידו.
"שוב חלמת על הזאבים?"
סיריוס תמיד ידע. הוא אמנם היה חברו הטוב ביותר של ג'יימס אבל את רמוס הוא הכיר טוב וידע לקרוא אותו כמו ספר פתוח. בחדר השינה בהוגוורטס הוא תמיד ידע בדיוק למה חברו מתהפך וזע בשנתו אם בגלל חלומות רעים, אור הירח שנפל עליו בפתאומיות, כאב ראש אחרי ירח מלא או סתם כאב בטן אחרי ארוחה חגיגית בהוגוורטס. תמיד ידע להרגיע כאב, להרגיע פחד. תמיד.
"תיכף זה יעבור. אתה לא מה שראית במראה, אתה ירחוני שלנו. אל תשכח את זה." סיריוס הרגיע אותו עתה ונשאר לצדו עד שהנשימות נעשו כבדות ואיטיות והיד שאחזה בידו של סיריוס הרפתה וצנחה על השמיכה. שערותיו הארוכות של רמוס ליטפו את הכר ואור ירח חרישי וכסוף האיר ביתר שאת את חיוורון פניו ואת סימני העייפות.
סיריוס נאנח וחזר למיטה שהתקין לו ג'יימס בסלון. ג'יימס היה מומחה לשינויי צורה ועד מהרה היו שולחן המטבח, הספה והשטיח לשלוש מיטות נוחות למדי.
הוא התכסה בשמיכה ונרדם, רגיל כבר לנחירות של פיטר ושל ג'יימס.

ביום המחרת הם היו שקטים יותר.
ג'יימס ציין שבהוגוורטס רמוס מתפקד הרבה יותר טוב בימים שלפני הירח המלא, ובבית שלו הוא מרשה לעצמו לא להסתיר את העובדה שהוא חולה וזקוק למנוחה.
סיריוס הסכים והוסיף שזה קצת מפחיד.
בגלל שרמוס הרגיש לא טוב הם בילו את היום בתוך הבית שותים תה בסלון, מדברים וקוראים מדי פעם בקול רם את אחד מספרי ההרפתקאות היקרים של רמוס כשאחד מקריא ושלושה מאזינים.
"רמוס... רמוס..." ג'יימס נאלץ להעיר אותו לקראת אחר הצהריים כשהשמש נטתה לשקוע והירח עמד לעלות.
"מממ...." רמוס מחה את קורי השינה מעיניו, "נרדמתי?"
ג'יימס הנהן. "בוא," הוא אמר, "צריך ללכת לבקתה."
רמוס נאנח שוב. הוא שנא את הבקתה. הוא תיעב את הבקתה. אבל לא הייתה ברירה.
"רוצה לאכול משהו לפני?" הציע פיטר בקול שניסה להישמע רגיל אבל לא ממש הצליח, משחק בעצבנות באצבעותיו עם המפתח של דלת הבקתה.
"לא תודה, פיט. אתה יכול לקבל את המנה שלי בארוחת הערב." חייך רמוס.
פיטר צחקק בעצבנות וסיריוס הניד בראשו. "זה תמיד חושב על אוכל."
רמוס גרר את עצמו בעקבות חבריו אל מחוץ לבית. בחוץ היה קר מאוד, והאדמה תחת רגליו היחפות הייתה כמעט קפואה.
"ברררר... להביא לך איזו שמיכה או מעיל, ירחוני?" שאל סיריוס בשיניים נוקשות, משפשף את כתפיו כדי להתחמם מעט.
רמוס צחק צחוק קלוש ואמר: "לא, אני רק אקרע את זה. גם את הבגדים שלי אני אתן לכם לפני שתלכו."
פיטר צחקק לפתע.
"מה?"
"כלום..."
"מה מצחיק? אני רק אמרתי ש..."
"כן, כן, אבל... זה פשוט ממש מצחיק שאתה צריך לתת לנו את הבגדים ולהישאר שם בבקתה..."
"ערום לגמרי?"
עכשיו כולם פרצו בצחוק ואור אחרון של שמש שוקעת העמיק את הסומק על פניו של רמוס.
"זה לא כזה מצחיק... כולנו בנים..."
הצחוק גבר.
"ראיתי אתכם ערומים המון פעמים!!!" מחה רמוס, עדין מחייך.
"נכון." ג'יימס ניסה להשתלט על עצמו, "ניקח את הבגדים שלך בחזרה, ירחוני."
"תודה שהסכמת." פיו חייך בציניות ועיניו נצצו בחיוך אמיתי. "אני אשמח אם לא תיכנסו איתי, ביישנים שכמותכם."
רמוס נכנס אל הבקתה וסגר את הדלת, וג'יימס סיריוס ופיטר חיכו בחוץ עד שהצוהר הקטן נפתח מעט ובגדיו של רמוס נדחקו החוצה ונפלו על הדשא הרטוב. ג'יימס ניגש אליהם והרים אותם.
"תפסתי." הוא הודיע בקול רם.
מבפנים נשמע קולו של רמוס במעומעם, "תודה חבר'ה. נתראה מחר בבוקר. כדאי שתלכו עכשיו."
סיריוס וג'יימס החליפו לראשונה מבטים קודרים.
"בסדר, לילה טוב!"
"ביי רמוס!"
"אל תיתן לזאבים הרעים לנשוך!"
"שתוק כבר סיריוס!"
והקונדסאים פחות אחד צעדו בחזרה אל בית לופין, מגניבים מדי פעם מבטים לאחור אל הבקתה.
"מסכן," אמר סיריוס כשכבר היו בפנים ונעלו אחריהם את הדלת, "בטח נורא קר שם."
"תראו." ג'יימס הציץ מהחלון. הירח עלה.

השעה הייתה תשע לפנות בוקר כאשר סיריוס שם לב שמשהו לא בסדר.
שלושת הנערים ישבו בבית המואר באורם הצהבהב של נרות ובאש האח, משחקים טאקי מתפוצץ מסביב לשולחן העץ העגול עליו אכלו לפני כמה שעות ארוחת ערב. פיטר הניע את ישבנו השמנמן באי נוחות על הכיסא הגבוה בעל המושב העגול, בוהה בחלון אל הגשם שבחוץ ומאזין לדפיקותיו החזקות על גג הבית. סיריוס נשען לאחור בכיסא עץ קטן בעל משענת רעועה וג'יימס ישב על כיסא דומה לזה של פיטר והשעין את ידו על סנטרו בהבעה של שעמום עמוק.
"תורך, סיריוס." הוא זרק.
"שיחקתי כבר ג'יימס. עכשיו פיטר." זרק סיריוס, בוחן את הקלפים שלו ונראה לא פחות משועמם מג'יימס.
"מה, תורי?" שאל פיטר והחזיר את תשומת ליבו למשחק.
"יאפ." פיהק ג'יימס ושלח יד לבלגן את שערותיו.
"משעמם." הפיהוק של ג'יימס הדביק את סיריוס וגם הוא פיהק.
"שנלך לישון?" הציע פיטר. הוא היה די עייף אפילו שהשלושה לא עשו כלום כל היום, וחוצמיזה כאב לו הגב בגלל הכיסא.
"לאאא, לא עייף. אתה ג'יימס?" שאל סיריוס וסידר את הטאקי.
"גם אני לא. אני רוצה לעשות משהו מעניין. אתם חושבים שיהיה יפה מצדנו לחטט בארונות של אדון לופין? רמוס אמר שיש להורים שלו כמה דברים בחדר שהם לא מסכימים לו לראות... אולי הם מפתחים שם בסתר את התרופה שתרפא את רמוס..."
"רמוס לא חולה בשום דבר, זה לייקאנתרופיה ג'יימס. אין לזה תרופה, ואם מישהו ימצא אותה אז זה בטח לא אדון וגברת לופין אז תפסיק לדבר שטויות." אמר סיריוס בקור.
"סליחה סיר... סיר... סיריוס." ג'יימס פיהק שוב, "השעמום מדבר מפי."
"חשבתי ככה." אמר סיריוס ועבר להביט בחלון עם פיטר.
ברק נוסף פילח את השמיים והאיר היטב את הבקתה. פיטר פלט אנחה כבדה ואחריו פלט ג'יימס אנחה כבדה עוד יותר, אבל סיריוס בהה בחלון כאילו לא ראה דבר כזה מימיו.
"מה?" זרק לעברו ג'יימס. סיריוס לא השיב לו.
"מה ראית?" שאל גם פיטר, מנסה להרים את עצמו אל נקודת מבטו של סיריוס ונכשל באופן מוחלט.
סיריוס החווה בראשו לעבר החלון, והשלושה עמדו וחיכו לברק נוסף.
זה לא איחר לבוא. אימה קרה פשטה בלבו של ג'יימס כשהבין מה ראה סיריוס. מבט חטוף ומבוהל בעיני חברו הספיק לו כדי לזנק מהכיסא, לחטוף את מעילו ואת השרביט שלו כשסיריוס צמוד בעקבותיו. שניהם פרצו החוצה כרוח סערה.
"מה?!" צעק פיטר כששניהם יצאו החוצה והוא נותר לבדו יושב ליד השולחן. הוא נאנח, קם בכבדות, לבש את מעילו נטל את שרביטו ויצא אף הוא החוצה, מדליק את השרביט ומחפש את אור שרביטיהם של סיריוס וג'יימס, שהאירו באותה שעה את הבקתה.
"מה?" הוא שאל והביט בשני הנערים העומדים ובוהים בדלת הבקתה. "סיריוס? ג'יימס? מה קורה פה?"
בלי מילים הצביע ג'יימס על דלת הבקתה. הדלת התנדנדה וחרקה על ציריה. פתוחה.
פיטר הניח את שתי ידיו על פיו ביללה של פחד.
"פיט?" שאל ג'יימס בקול שניסה להישמע רגוע, "איפה המפתח?"
"בכיס שלי."
"הוצאת אותו מהכיס כשבאנו לכאן לנעול את רמוס בפנים?"
"אהה... לא חושב... אני חושב ש..."
"שכחת." התפרץ סיריוס והניף את ידיו למעלה, "שכחת! פשוט שכחת! ועכשיו החבר שלנו מסתובב חופשי בחוץ! שכחת!"
"אני מצטער..." גמגם פיטר, "אני... אני..."
"נדאג לבעיית הזיכרון שלך אחר כך פיטר. יש לנו בעיה יותר גדולה." אמר ג'יימס.
"מ...מ...מה אתה מציע לעשות?" שאל פיטר שכבר רעד, "יש זאב אדם בחוץ, אני רוצה להיכנס פנימה..."
"הוא לא "אדם זאב" הוא החבר הכי טוב שלנו!" התרגז עליו סיריוס.
"אני מבין מה הוא אומר, סיריוס. מפגש עם רמוס יהיה עכשיו קטלני לנו כמו לכל אדם אחר. אנחנו מסוגלים להשתלט עליו בערך כמו שמקגונגל יכולה להשתלט עלינו." אמר ג'יימס בטון סמכותי.
"אז מה אתה מציע," התפרץ סיריוס, "שנחזור הביתה וניתן לו לשוטט ככה בחוץ?"
"אני חושב שזה רעיון מעולה!" אמר פיטר בתסכול, "אפילו עשרה קוסמים בני ארבע עשרה לא יכולים להשתלט על אדם זאב, אני מציע שנחזור הביתה, נלך לישון ונקום מוקדם כדי לחפש את רמוס ולעזור לו להגיע הביתה."
"אני חושב שאתם לא קולטים שאולי בבוקר לא יהיה עוד רמוס." סיריוס כמעט איבד את עשתונותיו מרוב כעס, "הוא עלול למצוא אנשים, הוא עלול לנשוך מישהו או להרוג מישהו או לאכול מישהו..."
ג'יימס ופיטר עיוו את פרצופם בגועל.
"אתם לא הייתם רוצים להתעורר בבוקר ולגלות שאכלתם מישהו, נכון? חוץ מזה הוא עלול להגיע למקום יישוב של קוסמים שיזעיקו ישר את היחידה ללכידת אנשי זאב. לופין יוכל לשכוח מהוגוורטס, ממשרה הגונה מחיים נורמאליים... לעזאזל, הכפריים הבורים האלה יכולים לירות בו! אנחנו חייבים למנוע את זה אפילו אם יש סכנה ש... ש..."
"שנינשך? או ניהרג?" שאל ג'יימס ופיטר ייבב בפחד, "אתה יודע איך רמוס ירגיש אם הוא יעשה משהו לאחר מאיתנו?"
"בואו ניכנס..." הביט בהם פיטר במבט מתחנן.
"ג'יימס" סיריוס הביט בעיניי חברו. שערו רטוב מגשם, עיניו מצומצמות וממצמצות כנגד המים היורדים ממצחו והוא אינו מנסה כלל למחותם בשרוולו הספוג מים, "ג'יימס, בבקשה... אם לא תבוא איתי אני יוצא לבד, כי אנחנו יכולים לעזור לירחוני ואני יודע את זה. יהיה הרבה יותר קל אם תבוא איתי."
ג'יימס נראה כהופך בדבר.
"לקחנו על עצמנו אחריות לדאוג לו. פישלנו. בוא נתקן את הטעות. חוצמיזה רמוס ואני לא היינו משאירים אותך בחוץ בלילה סוער כזה, נכון?"
סיריוס חייך.
ג'יימס חייך.
פיטר הביט בג'יימס ובסיריוס חליפות. "אתם לא יכולים... זה... זה..."
"אתה בא פיטר?" סיריוס וג'יימס שניהם הביטו בו עתה.
פיטר נראה מפוחד עד מוות אבל הנהן.
"בסדר," אמר ג'יימס, "סיריוס, תביא את השרביט שלך לפה. לא, לא אל תדרוך על הבוץ כאן, לך מסביב."
"מה אתה מחפש?" שאל סיריוס ועקב אחרי מבטו של ג'יימס ששוטט על הקרקע.
"עקבות של זאב אדם. נקבל כיוון ראשוני." אמר ג'יימס.
סיריוס וג'יימס חיפשו במשך זמן מה עקבות בבוץ, אבל הם לא מצאו דבר. הגשם טשטש אפילו את עקבותיהם שלהם שנטבעו לפני פחות מחמש דקות.
"בחיים לא נמצא אותו ככה. אמר סיריוס עדיין מביט למטה, "צריך להתפצל ולחפש."
"א... א... א... ג'... ג'יימס... סי... סי... סיריוס?" לחש פיטר בגמגום ומשך בשרוול חולצתו של סיריוס.
"מה, פיטר?" שאל סיריוס בחוסר סבלנות.
"נגמרו החיפושים..." נשמעה לחישת הפאניקה של פיטר ואחריה נהמה קרובה באופן מפתיע, "הוא כבר מצא אותנו..."
כשסיריוס וג'יימס הסתובבו יחד הם מצאו את עצמם, שלושה נערים ניצבים מול זאב אדם בגודל מלא שעומד על שתי רגליו האחוריות וחושף את שיניו החדות כנגדם. ריר חייתי נזל מפיו וטפטף על האדמה עם הגשם. חוטמו רחרח אותם כמעט בתאווה ועיניו הצהובות הרצחניות שוטטו ביניהם. הוא נראה כמתקשה להחליט על מי מהם לזנק קודם.
"תישארו קפואים במקום," סינן ג'יימס לסיריוס ופיטר. פיטר נכנס ללחץ. הוא התנשף ורעד פלט יבבות מפוחדות. דמעות הציפו את עיניו.
סיריוס ניסה לחשוב במהירות, וכך גם ג'יימס. הוא הביט סביבו בקדחתנות, מחפש משהו שיעזור לו... והוא מצא אותו נשען על קיר הבקתה. איך לא הבחין בו קודם?
היה זה מטאטא ישן ומשומש, רטוב מגשם אבל במצב טוב.
"סיריוס," אמר ג'יימס במהירות, "נתפצל. אני אזוז ראשון שהזאב ירדוף אחריי. קח את פיטר לתוך הבית."
"הפוך," סינן סיריוס בעצבנות, "אני מהיר יותר. תיכנס אתה עם פיטר."
ג'יימס הניד הראשו לשלילה והחווה על המטאטא.
הזאב התכונן לזינוק.
בו ברגע תפס סיריוס את ידו של פיטר וג'יימס הגיע בקפיצה זריזה אל המטאטא, מסמן לסיריוס ופיטר להתחיל לרוץ. זה פעל. זאב האדם החליט מי יהיה המנה הראשונה וניסה לתפוס את ג'יימס שכבר עלה על המטאטא וריחף באוויר בסיבובים מעל לזאב האדם, קרוב ללסתותיו באופן מסוכן.
אסור היה לו לבזבז אפילו שנייה אחת. זאב האדם היה חיה לכל דבר עם אינסטינקטים רצחניים של טורף. ג'יימס עלה גבוה מספיק כדי לתת לעצמו שהות להביט לאחור והוא ראה את סיריוס ופיטר, שעדיין לא נכנסו לבית. סיריוס משך בזרועו של פיטר וצעק לתוך אוזנו.
הם צריכים זמן... הבין ג'יימס.
הרוח פעלה נגדו והמטאטא היה ישן וקופצני עד שהנער האמיץ כמעט נפל ממנו, ולמטה זאב האדם הלך והתקרב, קפץ יותר ויותר גבוה בנסותו להשיג את בן האנוש ולשסע אותו. ג'יימס טס במהירות לעבר העץ כשענף ענקי נשבר והתחיל ליפול אל האדמה. הוא תפס אותו והחל לטוס מסביב לזאב הרצחני כשהוא מכה בו מדי פעם בענף, פוצע אותו ומתגרה בו. מדי פעם הביט ג'יימס בסיריוס ובפיטר. סיריוס נאלץ לגרור את פיטר המאובן מפחד לתוך הבית.
הזאב השתולל מזעם על המכות שחטף. הן הכאיבו לו ועצבנו אותו וגרמו לו לרצות לקרוע, לשסע ולהרוג את בן האנוש.
אחרי שסוף סוף נסגרה הדלת אחרי סיריוס ופיטר התלבט ג'יימס בקשר למה שעליו לעשות. למרבה המזל סיריוס החליט בשבילו תוך פחות מדקה.
"הנה, כאן!" צעק קולו של סיריוס לתוך הסערה מעליית הגג הקטנה של הבית, חדרו של רמוס. ג'יימס הגביה טוס עד לחלון הקטן של עליית הגג למגינת ליבו של זאב האדם שדלק אחריו. סיריוס זז הצידה וג'יימס טס לתוך הבית בעד החלון הפתוח.
סיריוס הושיט לו יד והוא קם מהשטיח מתנשף. "איפה פיט?" הוא שאל.
"השארתי אותו בחוץ, חשבתי שאולי רמוס ירצה איזה חטיף לילה..."
"סיריוס!!!"
"בצחוק, בצחוק. הוא למטה, מאובן מפחד." סיריוס התחיל להתפתל בצחוק אילם, "אני חושב הוא עשה במכנסיים..."
"אני לא מאמין!" ג'יימס צחק אף הוא, עד שיללה חזקה הגיעה לאוזניהם דרך החלון.
"מה נעשה בקשר אליו?" שאל סיריוס כשג'יימס ייבש את בגדיו בשרביטו, "לא פגעת בו, נכון?"
"אולי רק קצת. חייבים לנעול אותו שוב בבקתה." אמר ג'יימס ויצא מהחדר כשסיריוס בעקבותיו.
"נצטרך לשתק אותו," אמר סיריוס כשקפץ את המדרגה האחרונה.
פיטר חיכה להם חיוור ורועד בסלון מנסה ונכשל בהסתרת הכתם שפשט על מכנסיו. הוא החוויר מפחד והסמיק ממבוכה חליפות.
"קסמי שיתוק?" שאל ג'יימס.
"לא עובדים בדרך כלל על אנשי זאב." אמר סיריוס.
"מה עם ההוא... אתה זוכר שהיה איזה סיפור על אחד שהכניע זאב אדם, תקע לו את השרביט בגרון עשה לו טראנפורמ... טראנספור-משהו, ואז הוא הפך בחזרה לאדם עוד באותו לילה." ניסה ג'יימס להיזכר.
"אגדות, ג'יימס. אגדות ומיתוסים. זה מקרה אמיתי. נצטרך לעשות את זה בדרך הקשה." סיריוס נאנח.
"לאיזו דרך אתה מתכוון?" ג'יימס נשמע חשדני.
"לדרך שתכאיב לנו לא פחות מאשר לו." סיכם סיריוס בקצרה.
"סיריוס אנחנו לא יכולים לפגוע ברמוס..." ניסה ג'יימס להישמע הגיוני.
"ג'יימס במצבו הנוכחי הוא מסכן את כולנו ובעיקר את עצמו. אנחנו צריכים להביא אותו לידי חוסר הכרה." הסביר סיריוס.
"סיכון? אתה רוצה לדבר על סיכון? זה לא סרט מצויר סיריוס, אתה לא יכול להרביץ למישהו בראש עם מחבת ולראות אותו קם על הרגליים. אנחנו עלולים לגרום לו נזק פיסי בלתי הפיך! אנחנו מסוגלים בטעות להרוג..."
"ג'יימס אתה לא מקשיב לי! הסיכון ממילא גבוה! אם ננסה לשתק אותו לפחות תהיה לנו שליטה במצב!" קרא סיריוס בטון מתוסכל.
ג'יימס שתק.
סיריוס זנח את הטון האגרסיבי ודיבר רכות: "שמע ג'יימס, אתה יודע שהוא תמיד מעדיף להיפגע בעצמו מאשר לפגוע באחרים. בוא ניתן לו את ההזדמנות הזאת."
אחרי שתיקה ארוכה אמר ג'יימס: "אתה מכיר את רמוס טוב יותר מכולנו. אם אתה אומר שזה עדיף בשבילו אני סומך עליך."
"תודה ג'יימס. אז תעזור לי?" שאל סיריוס.
"נו בטח שאני אעזור. פיטר!" הנער העכברי קפץ כששמע את שמו, "עלה למעלה ותכין את המיטה של רמוס. שים על שולחן הלילה תחבושות, מים ואת השיקויים שגברת לופין אמרה שרמוס משתמש בהם בדרך כלל. ואחר כך תנקה את הבוץ מהרצפה. סיריוס, בוא נצא. וקח אתך מחבת."
"מחבת?" שאל סיריוס בבלבול בעודו מחטט בארון המטבח ושולף מחבת גדולה.
"יאפ. אימא תמיד אומרת שאנחנו מושפעים מסרטים מצוירים. בוא ונוכיח את זה אחת ולתמיד." הכריז ג'יימס ויצא החוצה.
סיריוס יצא אף הוא אך חזר על עקבותיו ושרבב את ראשו לתוך החדר. "אה כן, אל תשכח להחליף מכנסיים פיטר."
הוא לא הספיק לראות את פיטר חורץ לו לשון לפני שיצא שוב אל הסערה שבחוץ.
המדרכה בכניסה הייתה חלקלקה ורטובה, והפנס התלוי עליה התנדנד בחוזקה ברוח. הרוח החזקה הקפיאה את ידיהם ואת פניהם של הנערים.
"מסכן רמוס," צעק סיריוס אל חברו, "הוא בטח קופא מקור!"
"ועד כמה שאני הבנתי הוא גם רעב נורא," צעק ג'יימס בחזרה. הם חייכו זה אל זה והחלו לרוץ מסביב לחצר בחיפוש אחר ידידם.
הם לא מצאו את רמוס, אבל שער החצר היה פתוח והם יצאו דרכו ופתחו בריצה לכיוון היער.
"אתה חושב שלשם הוא ברח?" שאל סיריוס.
"כן, בטח הוא הריח שם משהו."
הבנים התקדמו בריצה לכיוון היער כשהגשם מסתיר את דרכם, הרוח מצליפה בהם בקור והבוץ מאיט ומקשה על צעדיהם. סיריוס שפשף את שתי ידיו זו בזו. ג'יימס התנשם והרים את מכנסיו כדי שיתכסו כמה שפחות בבוץ.
כשעמדו בפאתי היער נעצרו השניים והביטו פנימה. היער נראה אפלולי וקודר בלילה גשום כזה. העצים נעו ברוח ונראו מאיימים על רקע השמיים הקודרים לא פחות מאשר הערבה המפליקה בהוגוורטס. טפטוף קולות המים המטפטפים מהענפים הדהד וענה לרוח באפלה ורעד עבר בבשרם של השניים.
"אתה בטוח שכדאי להיכנס פנימה?" שאל סיריוס, "ואם הוא לא שם? אני חושש שנישאר תקועים שם עד הבוקר."
ג'יימס נפנה אליו בחיוך. "מפחד סיריוס?"
סיריוס הפנה אליו מבט חד, מסיט קווצת שיער רטובה מפניו החיוורים מדאגה ומקור שעטו הבעה של זלזול.
ג'יימס חייך חיוך טוב, מבין וג'יימסיאי כל כך ואמר: "גם אני, אבל רק קצת. נכנסים?" הוא הושיט לסיריוס את ידו.
"נכנסים." אמר סיריוס בנחישות, אחז בידו של ג'יימס ועשה צעד לכיוון היער כשלפתע...
צווחה איומה החרידה את הלילה, ושני הנערים הפנו מבט במהירות לעבר כפר קטן שאורותיו נצנצו בשולי היער, לא הרחק מהמקום בו חצו סיריוס וג'יימס את השדות הבוציים.
הקול הבא הקפיץ אותם. יללה ארוכה וממושכת השתרעה לפתע על פני הלילה, בוקעת אף היא מהכפר. "בוא! רוץ!" צעק ג'יימס, "זה לא רחוק!"
הגשם נחלש מעט בינתיים, אבל הרוח המשיכה להצליף ללא רחמים בעצים הרחוקים של היער. הכפר כבר היה קרוב. היה זה מקום קטן עם בתים מעטים, קטנים ונמוכים שיכול היה להיראות פסטורלי בכל זמן אחר. עתה השיחים והעצים הצליפו זה בזה ברח האיומה וחבטו בקיות הבתים עם טיפות הגשם הקפואות. קולות מבוהלים של גברים צועקים נשמעו מהכיכר, אליה שמו סיריוס וג'יימס פעמיהם במהירות האפשרית.
הם כבר היו תשושים למדי וגררו בקושי את רגליהם הכבדות בבוץ. מתנשפים בכבדות הגיעו השניים לכיכר הכפר שם ראן התקהלות גדולה של גברים חסונים אוחזים אלות בידיהם.
"איפה הוא?!" כמה מהם שאלו זה את זה.
"הוא בטח ברח לשם!"
"לא, אני ראיתי אותו רץ לשם!"
"אני חושב שהפחדנו אותו והברחנו אותו בחזרה ליער."
"ומה אם הוא רץ ללול התרנגולות?" נשמע קולה של איכרה מודאגת.
סיריוס וג'יימס היו ממשיכים להקשיב אבל נהמה מאחוריהם גרמה להם להסתובב בבהלה וקטעה גם את שיחת הכפר.
"מה עכשיו?" סינן סיריוס לג'יימס.
"צריך שלא יהיו פה אנשים..." סינן ג'יימס בחזרה.
"אני אטפל בזה." לחש סיריוס, ובן רגע ניתק ממקומו ברח בכל כוחו וצעק: "רוצו! תברחו! רוצו!"
הזאב היה מיד בעקבותיו, מבהיל את האנשים ששכחו את אומץ ליבם ואת כלי נשקם, נפוצו לכל עבר ומיהרו להסתגר בבתיהם. השתוללות החיה הפראית הייתה מבהילה ביותר, ולולא ידע סיריוס שזהו חברו הטוב לא היה מעז לפתות אותו לרדוף אחריו כך.
סיריוס שהיה מהיר לטפס קפץ בזריזות ונתלה על גגו של אחד הבתים מושך את עצמו למעלה, ומיהר לחפש בעיניו את ג'יימס. ג'יימס איתר אותו על הגג וקרא אליו: "סיריוס המחבת!"
הצעקה של ג'יימס משכה אליו את זאב האדם, והוא התנפל בתוך שניות.
ג'יימס מצא את עצמו שרוע על האדמה, גופו רועד מעוצמת המכה, מנסה להדוף מעליו זאב אדם בגודל מלא. רמוס ניסה לנעוץ את לסתותיו בכתפו של ג'יימס שנזכר לפתע בצלקת שראה פעם על כתפו של רמוס, צלקת משיני הזאב שנשך אותו.
"לא!!!" צרח ג'יימס בכל כוחו והצליח איכשהו בכוח שנכנס בו בדרך נעלמה להשתמש ברגליו כדי לבעוט את זאב האדם ממנו והלאה.
הזאב נחת, המום מן הנפילה אך התאושש וקם על רגליו עד מהרה. בינתיים החליט סיריוס מה לעשות.
"ג'יימס תפוס!" הוא צעק, זרק את המחבת אל ג'יימס שהתאמץ לקום ובלי לחשוב הרבה קפץ מהגג על ראשו של זאב האדם, מנסה לסגור את לסתותיו.
"סיריוס, תיזהר!" צעק ג'יימס בכוח, "אל תיתן לו לנשוך! אנגורג'יו!!!" הוא הצביע על המחבת בשרביטו.
בן רגע תפחה המחבת בידיו והיא הלכה וגדלה עד שהפכה לכלי מתכת ענקי וכבד. זאב האדם בדיוק תלש את סיריוס מגבו והשליך אותו לרצפה, מתכונן לזנק עליו כאשר המחבת הגדולה פגעה בראשו בעוצמה. הוא התנדנד לרגע על רגליו האחוריות ואז איבד את שיווי משקלו ונפל בחבטה לאדמה.
ג'יימס הוריד את המחבת אל האדמה וכיווץ אותה בחזרה לגודל של מחבת רגילה.
"מחשבה נחמדה, ג'יימס." צחק סיריוס, בוחן את הקרע במעיל שגרמו ציפורניו של רמוס.
"שווה לראות מצוירים לפעמים." חייך ג'יימס, כיווץ את המחבת עוד קצת והכניס אותה לכיסו.
"סיריוס, מה חשבת לעצמך? זה היה נורא מסוכן לקפוץ עליו ככה! תאר לך היית חוטף נשיכה!" התפרץ ג'יימס לפתע, כאילו רק עכשיו שם לב למעשהו של סיריוס.
"היי, היי, חכה רגע עם זה. בוא נבדוק את רמוס." סיריוס רכן מעל גופו של זאב האדם והביט בו. הוא לא נראה מסוכן עתה, אלא עלוב, אומלל מעורר רחמים. דם זב מחוטמו ויצר שלולית קטנה לצדו. סיריוס העביר אצבע עדינה על אחד החתכים שגרם הענף של ג'יימס.

ג'יימס התקרב בזהירות. סיריוס הניח יד על הפה החם ובמקביל הצמיד את אוזנו אל חזהו של הזאב, וג'יימס חיכה במתיחות גוברת.
"נו?" הוא שאל לבסוף.
"דופק מהיר וחזק, נשימה מהירה. הוא בסדר." חייך סיריוס, הרים את ראשו והעביר את ידו על ראש הזאב.
"ניקח אותך הביתה." הוא לחש לו, וג'יימס חייך מהצד בראותו את דאגתו של סיריוס. סיריוס חבר טוב. והוא מחבב מאוד את רמוס. חיבה כמעט אבהית, חשב לעצמו ג'יימס אבל מעולם לא אמר זאת בקול. במקום זה הוא אמר: "וינגארדיום לביאוסה!" וגופו חסר ההכרה של הזאב החל לרחף מעל האדמה הבוצית, ונישא באוויר אחרי סיריוס וג'יימס כל הדרך הביתה.

פיטר פתח בפנים מבוהלות ובמכנסיים חדשים את דלת הכניסה. השעה הייתה כבר חמש לפנות בוקר. אור ראשון של שחר החל מתבהר ועוזר לרוח לפזר את העננים הכבדים, והירח החל לשקוע. כמו בקסם, החל רמוס לשנות צורה. הציפורניים קטנו והיד התכווצה ליד אנושית, הפה והחוטם נעלמו אף הם ובמקומם חזרו אף רגיל לחלוטין (אם כי מכוסה בדם קרוש) ופה קטן ללא ניבים. סיריוס הבחין בחבורה גדולה מאוד על מצחו של רמוס במקום שבו פגעה המחבת של ג'יימס, וצדי גופו היו מכוסים חתכים מהענף. סימנים מהקפיצה של סיריוס נותרו על צווארו, ורגליו של ג'יימס הותירו סימנים על חזהו. סיריוס מיהר לכסות אותו בגלימה ולהכניס אותו לתוך הבית.
"פיטר אתה גאון!" קרא ג'יימס כשראה את התה והעוגיות שהיו מוכנים על השולחן, ופיטר הסמיק מרוב הנאה. לעתים נדירות הוא מקבל מחמאות.
"דאגתי לכם נורא!" הוא צייץ, "לכם ולרמוס. הוא בסדר? מה קרה?"
"נספר לך אחר כך," אמר ג'יימס בקוצר רוח, "צריך לטפל בו..."
"תנוחו אתם," פיטר התאושש כנראה והתחרט עתה שלא היה אמיץ מספיק כדי לצאת החוצה עם חבריו, "עשיתם מספיק. אני אטפל בו ואשכיב אותו לישון."
"נבוא אתך, פיט. אנחנו עדיין צריכים לבדוק שלא גרמנו לו נזק בלתי הפיך." אמר ג'יימס והחל לעלות במדרגות כשסיריוס נושא את רמוס בכישוף ריחוף מאחוריו.
למעלה שוב הוכיח פיטר את יעילותו. הוא ידע איך להשתמש בכל התחבושות והתרופות, ניקה את החתכים וחבש את הפצעים הרציניים כשג'יימס וסיריוס מביטים בו בחשש, מחליפים מדי פעם מבטים של פליאה על הידע הרב של פיטר בנושא.
"אני צריך קצת מים קרים." הוא אמר לסיריוס וג'יימס, "לנסות להוריד את הנפיחות במצח."
"אין בעיות," אמר סיריוס, ובמקום לרדת למטה להביא מים הוא מילא בשרביטו את הקערה הריקה שהונחה על שולחן הלילה במים צוננים.
ג'יימס ופיטר גיחכו. "תודה סיריוס," אמר פיטר, טבל מגבת במים ולחץ קלות אל החבורה הסגולה על מצחו של רמוס. הוא לחץ כנראה חזק מדי כי רמוס התעורר לפתע מהקולות שחדרו פתאום לעולמו. הוא פלטת צעקת כאב קטנה שהקפיצה את כולם. כאב ההשתנות עוד הלם בכל גופו, והפצעים, למרות שהיו חבושים הסבו לו סבל רב. המכה בראש פעמה בכאב והוא חש סחרחורת, בלבול ובחילה.
ג'יימס היה הראשון להתעשת. "רמוס... רמוס תירגע. זה רק אנחנו, פיטר, ג'יימס וסיריוס. הכול בסדר. תירגע ותגיד לנו בשקט איך אתה מרגיש. כואב לך?"
מבולבל עדיין רמוס הנהן. התנועה הכאיבה לראש שלו והסחרחורת התגברה, אבל כשהבין מי האנשים סביבו חייך חיוך קלוש ושאל בצרידות: "מה קרה אתמול בלילה?"
"סיפור ארוך," אמר סיריוס בקול שקט, "נסביר לך אחר כך. עכשיו הגיע הזמן שלך לישון."
הוא מזג לכוס קטנה מעט מהשיקוי הכחלחל שהיה שמור בבקבוקון שקוף שגברת לופין המליצה להם להשתמש בו, והגיש את הכוס לשפתיו של ידידו. "תשתה." הוא פקד עליו. רמוס עשה כאשר צווה.
בן רגע נעשו נשימותיו איטיות ורגועות, והוא שקע בשינה עמוקה למשך זמן ארוך.

אני יושב פה בחדר, כותב את כל מה שכתוב כאן וקורא וחוזר וקורא ומשחזר את האירועים במוחי. לא רציתי לגלות מי הכותב כדי שתקבלו נקודת מבט אובייקטיבית פחות או יותר על הסיפור שלנו. רמוס התעורר שוב אחר הצהריים וכולנו סיפרנו לו מה קרה והוא הביט בנו בעיניים המרותקות האלה כאילו סיפרנו לו סיפור מתח שבכלל לא קרה לו, כאילו הוא בכלל לא היה שם והוא לא יודע את הסוף. צחקנו עליו, והוא צחק עלינו, וכל הפרשה הסתיימה כרגיל בצחוק.
גם אני צחקתי כמובן אבל לא יכולתי שלא להפסיק לחשוב, מה אם זה לא היה מסתיים ככה? ישנן אלף ואחת דרכים בהן הסיפור הזה יכול היה להסתיים ולא כולן טובות כל כך.
כמובן שאם פיטר היה זוכר לנעול את רמוס בפנים אז לא היינו מסיימים עייפים כל כך בבוקר ורמוס לא היה מקבל זעזוע מוח, אבל אנחנו לא כועסים עליו. גם רמוס לא.
ארבעתנו ישנו כמעט כל היום. עכשיו לילה והכוכבים נוצצים להם בין העננים בחלון והרוח שורקת מנגינה חורפית עתיקה. במיטה שמאחורי רמוס ישן עכשיו כל כך עמוק עד שהתזמורת הצבאית בטח לא תעיר אותו גם אם היא תעבור לו ליד המיטה. שתהיה לך שינה מתוקה ירחוני. תחלום על טונות של ספרים.
אני כבר לא עייף, וגם ג'יימס ופיטר לא. אולי בכל זאת נלך להציץ בחדרים הסודיים של אדון וגברת לופין?
לילה טוב,
שלכם (ובעיקר שלכן), סיריוס בלק.

נ.ב. אני לא מספר כל יודע כמו שנדמה בהתחלה. את החלקים שלא הייתי מעורב בהם השלימו לי רמוס וג'יימס ואני השתמשתי בדמיון שלי כדי לתאר אותם ביתר דיוק. וגם את הרגשות של כולנו. ולא המצאתי את הקטע עם המכנסיים של פיטר, זה הכול נכון!

ורק שתדעו - אני מסוגלת לספוג כל ביקורת. הרבה פעמים הייתי מפרסמת דברים על הלוח מודעות של התיכון ולא אומרת שזה אני כדי לבדוק את התגובה של כולם, אז תנו לי ביקורת רצינית בבקשה שתעזור לי לשפר, אל תתחנפו!!!
אין לי מילים. ישר לכוכב נולד! הייתי פשוט מרותקת! מצחיק, מותח ולגמרי גדול. א ה ב ת י ! ! !
באמת? תודה... *מסמיקה*
טקס ההענקה של אות מסדר מרלין, דרגה ראשונה, ינתן לאמי על תרומתה הנדיבה לדף.
*לוקחת מקדחה וקודחת את עצמי 1000 מטר מתחת לאדמה*
מואהאהאהאהאהאהאהאהאהאהאהאהאהאהאהאהאהאה.
כמה פיטר מצדו לשכוח לנעול אדם זאב. כן, פרט שולי וקטן. משהו שהוא כל כך יומיומי עד שקל לשכוח. זה הולך ככה:מתקלחים, מתלבשים בפיג'מה, בודקים אם הדלתות נעולות, ורצוי לזכו לנעול את האדם זאב!
אגב, אמילי, זה באמת יפה.... והכותרת - מעניין מאיפה היא לקוחה. אה, בטח את המצאת. כן, גם אני חושבת שהכל צריך להיות מקורי. blink
זה דורש המשך מכובד.
אם למישהי יש עוד פיקים על הקונדסאים (אחד מהם או כולם) שתשים פה, בבקשה! אני מתה על פיקים כאלו!
יש לי פיק על מאלפוי, שבו הוא מוצג דווקא בתור מישהו נחמד. אתמול בלילה לא יכולתי להרדם, וחיפשתי לי משהו מעניין לקרוא. מצאתי את זה, וקראתי עד שלוש לפנות בוקר. אני יפרסם את הפרק הראשון, ואם תאהבו את זה, אני ישים פה גם את השאר.

הקדמה

במגדל גריפינדור, בחדר הבנות, ישנו יחד עם הרמיוני גריינג'ר, פרוואטי פאטיל ולבנדר בראון שתי החברות הכי טובות שאי פעם הכיר העולם.
מעבר להיותן בנות דודה, ריין מיטשל ולינטה גרהם היו שתי הבנות הכי "מסוכנות" בכל בית הספר.
שתיהן היו יפות, חכמות ושובבות.
נשמע כמו כל זוג מושלם של החברות הכי טובות?
היה להן רק חיסרון אחד...
הן היו מרושעות, במובן מסויים.

שתיהן היו כובשות, בעזרת חיוך, קריצה או מילה, כל נער שרק רצו, וזה גרם להן לרצות להשתעשע בכולם, ולהשאיר אחריהן המוני לבבות שבורים...
הן היו דיי דומות, אחרי הכל, אימהותיהן היו אחיות.
לשתיהן היה שיער חום גלי וחסר צורה מוגדרת, לשתיהן היה מבנה גוף רזה-גבוה-ומלא-במקומות-הנכונים, ומרחוק הן דווקא היו דיי דומות...
אבל כשהיו מסתכלים מקרוב ראו את ההבדלים ביניהן-
לינטה הייתה הרבה יותר בהירה מריין, וגם עיניה היו בצבע לא מוגדר, שאנשים נטו לכנות כחול-ירוק-אפור, כשלושת הגוונים שהכי שלטו בו, ואילו לריין היה יופי אקזוטי, עורה היה כהה ועיניה היו חומות-דבש.

זאת הייתה שנתן האחרונה בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.
הארי פוטר רק הביס את וולדמורט ועולם הקסמים לא הפסיק לחגוג. אפילו בהוגוורטס הייתה אווירה שמחה ומאושרת, למרות שחלק מהתלמידים (סלית'רינים...) איבדו את הוריהם בקרב האחרון.

נשארו רק עוד אחד עשרה ימים עד לסוף השנה, עד שהן יצאו לחופש הכי גדול בחייהן, החופש הקרוי "החיים האמיתיים", וללינטה וריין כבר החלו להשתעמם מן הבטלה וחוסר המעש...

"ריין..." אמרה לינטה, מושכת את שיערה לאחור, ועיניה הבהירות נוצצות בשובבות "משעמם לי..."
"עוד אחד עשרה ימים נגמר בית ספר" אמרה ריין בחיוך.
"אז מה?" אמרה לינטה "זה לא אומר שאנחנו לא יכולות לעשות עוד קצת שטויות..."
"על מה את מדברת?" צחקקה ריין.
"אני לא יודעת" אמרה לינטה "אנחנו יושבות פה כל היום ולא עושות כלום... זה גורם לי להתגעגע לימים הטובים של השנים הקודמות..." היא גלגלה את עיניה.
ריין פרצה בצחוק.
"באמת, ריין..." אמרה לינטה "את לא רוצה לקנח את שבע השנים פה באיזה... שטות! שאף אחד לא ישכח?"
"שטות?"
"שכולם יזכרו!"
"מממ..."
לינטה הרימה גבות.
ריין קמה מן המיטה ופנתה להביט בחלון.
לינטה הביטה בה בסקרנות.
השניות רק התארכו...
"רייני?" מלמלה לינטה.
היא כבר החלה להתייאש...
לפתע ריין הסתובבה אליה כשחיוך ענק מרוח על פניה.
לינטה הביטה בה בתקווה.
"יש לי רעיון!" קראה ריין.
"מה?" לינטה קפצה אליה ותפסה בשתי ידיה, מביטה בה בסקרנות.
ריין חייכה ליוך שובב.
"נו!" דחקה בה לינטה.
"את חושבת שתצליחי לגרום למישהו להתאהב בך בעשרה ימים?" שאלה ריין בקול מסתורי.
"מה?!" נדהמה לינטה "מה השטויות האלה?! באמת... ריין..."
"את חושבת?"
"אני כבר עשיתי את זה! ולא בעשרה ימים אלא בפחות!"
"ואם זה מישהו שממש קשה לגרום לו לכזה דבר?"
"מי למשל?"
ריין שוב הביטה בה במבטה הממזרי.
"מה?" קראה לינטה ונגשה אל החלון.
המוני תלמידים הסתובבו בחצר בית הספר, צחקו ביניהם, השתזפו על המדשאות, התרחצו באגם...
ריין הציצה לכיוון התלמידים.
"את לא תראי אותו, הוא כבר הלך" היא אמרה.
"אהה" אמרה לינטה "כבר יש לך קורבן?"
ריין הנהנה בזדוניות.
"מי?" דחקה בה לינטה.
ריין הביטה בה בריכוז, ושוב חייכה.
"נו!" המשיכה לינטה.
רין אמרה את השם.
המילים הדהדו באוזניה של לינטה כאילו נפלו עליה מהירח...

"דראקו מאלפוי"

"תגידי, את עושה צחוק?!?! מה, את מטורפת?!?! אין אני אגרום לאוכל המוות הקטן הזה להתאהב בי?!?! נו באמת! ריין! לא יכולת לבחור משהו יותר קשה?!"
ריין צחקקה.
"את אומרת שאת לא יכולה?" היא שאלה בקול מתגרה.
לינטה האדימה.
"ברור שאני יכולה!" היא קראה בזעם.
ריין חייכה בזדוניות.
"אבל רק אם במקביל את תגרמי אותו דבר ל... הארי פוטר!"
"מה?!?!" צווחה ריין "הארי?! אנחנו מכירות אותו כבר שבע שנים ו...!"
"גם את מאלפוי!"
"אבל... הארי הוא... לא! הוא פשוט לא!"
"ריין..." סיננה לינטה.
"נו... ליני... בבקשה..."
"את יודעת שזו הזדמנות נהדרת!"
"נו... באמת!!!"
"אם לא, אז תשכחי מהכל..."
ריין הביטה בה במבט נואש.
היה נראה ללינטה כי גם היא רוצה לראות איך לדראקו מאלפוי המרושע נשבר הלב בגלל תלמידה מגריפינדור.
ובנוסף, ריין הייתה מאוהבת בהארי מאז השנה הראשונה שלהן בהוגוורטס...
"בסדר!" היא קראה בכעס "אבל אם הוא מתאהב בי אנחנו נשאר ביחד!"
לינטה צחקה.
"ברור שתשארו ביחד! וגם תתחתנו!"
ריין פרצה בצחוק מריר.
"אז..." אמרה לינטה בבטחון מזוייף "מתי מתנפלים?"
"מתי שאת רוצה"
לינטה חיככה את כפות ידיה בהנאה זו בזו.
"עכשיו!"

לוסי מוסרת: "קיסי, בואי נתחפף מפה, לפני שנהפוך למודעת אבל!"
ואני אומרת:"הוא מייבש אותם, מייבש אותם, ו...."
ושתינו יחד:"ותוקע אותם בקירות בסיכות"
ולוסי מוסרת:"יאללה, התחפפנו!"
ואני אומרת בתגובה: הכנפיים שלי!!! למה תלשת לי אותן?!?!?!?!?
ואני מוסיפה: "מי באה להיאבק בבוץ בעירום, לראות סרטי דיסני ולאכול גלידה לתוך הלילה?" ואז בטון פולני של סבתא מעצבנת: "נו, אז מה דעתכן על הפאנפיק, ילדות? רוצות המשך?"
האמת, אני מכירה אותו... אבל לא אהבתי אותו, הוא יותר מדי לא מציאותי. (כן, הארי פוטר הוא מציאותי בהחלט... אני ממש מקווה שהבנתן למה התכוונתי...)
אני חושבת שחוץ מההתחלה הוא נמשך ונמשך על אותו קטע, וגם די צפוי. קצת משעמם, אבל צורת הכתיבה מדהימה.
תנו לי פיקים על קונדסאים, גאד דמיט!!!!!!!!!!!!
בנטון, סבלנות. ואם את תוהה למה אני קוראת לך ככה - פשוט, זה ממש כיף להגיד בנטון. תנסו. ב-נ-ט-ו-ן...
הי, הפיק שלי הוא על הקונדסאים.... פרסמתי את הפרק הרביעי. תהנו.
הפאנפיק_שלי‏
אוי, מתה על הקונדסאים...
יש לי שאלה, ותענו עליה כמה שיותר מהר:
אכפת לכן אם אני אכניס פיקים מקוריים? כלומר, שמישהי כתבה סיפור פנטזיה קצר כזה. כי מצאתי כמה סיפורי פנטזיה קצרים ויפים, שהם למעשה מדהימים. לפחות לדעתי. אז תגידו אם יש לכן בעיה שאני אכניס אותם.
אגב, אלמונית, אני לא יכולה להכניס אותך כי אין לך דמות. באיזו תקופה את? הארי או הקונדסאים? בת כמה את, איך את נראית, וכו' - דברים כלליים כאלו, כדי שאני אוכל להכניס אותך.
קונדסאים, כמובן. איך לא? עכשיו המראה:
נמוכה, רזה, שיער חום כהה כמעט עד המותניים, צבע עור בהיר, עיניים חומות, נמשים, ואין סיכוי קלוש פיצפון שאענוד על גופי פלטפורמה, גזרה נמוכה, קליפס וכל פריט לבוש בצבע וורוד. איכס.
מספיק לך, או שאת רוצה תמונה?
תראי, אני ראיתי תמונות שלך, השאלה שלי היא:
איך הדמות שלך נראית? את יכולה לנצל הזדמנות זו כדי לבקש מראה במיוחד לדמות שלך. את יכולה להיות גבוהה יותר מאשר במציאות, או נמוכה יותר. צבע השיער שלך יכול להיות שונה, וכו'. אה, ואני צריכה לדעת גם על האופי שלך. למעשה, תני לי כל מידע על הדמות. כמו גם שם. את בטוחה שאיילת ישתלב יפה באנגליה? ואיזו שנה היא, ואם יש לך העדפות כל שהן בנוגע לסצנה שלך. אני לא רוצה להצטרך לשנות פרטים אחר כך...
צמד מילים ג-א-ו-נ-י-ו-ת-!: סבלנות, בנטון . זה יחרט בזכרוני כמעט כמו אלמנטרי, ד"ר ווטסון מיי פרינד, אלמנטרי...
קיס, אני יפה גם ככה, אני לא רוצה לשנות כלום בהופעתי.
אם את רוצה שם אחר, מה דעתך שאולי שאף אחד לא יודע איך קוראים לי, וכולם קוראים לי אלמו?
האופי שלי: מתבודדת, ביישנית, מחוברת לטבע, נחמדה ופילוסופית משהו פחד. הזמן שלי מחולק לשלוש חלקים שווים: הזמן בו אני ישנה, והזמן בו אני גולשת באינטרנט, וכל השאר.
מספיק לך?
אה, כן, ובקשר להעדפות הסצינה שלי: שלא יהיה משהו שקשור לאהבה, אבל אני ישמח להיות שותפה לאיזה תעלול של הקונדסאים. ואם ממש יש לך מצברוח טוב, אולי תהפכי אותי לדמות קבועה?
טוב, אם אין אני לי - מי לי. או כמו שאומר ג'יימס, אם אין אני לי - לילי! קבלו פיק קונדסאי מצוי.
פיטר
רצתי הביתה בכל הכוח שיש ברגליים שלי. אימא אומרת שהכוח בא מהאוכל שאני אוכל כל היום, ואני אוכל הרבה אז אמור להיות לי הרבה כוח. כעסתי על אימא. אם יש לי כל כך הרבה כוח אז למה אני לא מצליח להרביץ להם בחזרה? או לברוח מהם מספיק מהר?
זה התחיל בנדנדה. היה נורא חם בחוץ ולאימא הייתה מיג.. מיג... מיגרנה, ככה קוראים לזה. היא הייתה שוב עייפה ועצבנית ואמרה לי שאם אני איגמור יפה את הארוחה שלי מותר לי לצאת החוצה אפילו שנורא חם ואני יכול להתייבש. זה מצחיק כי בכלל לא הייתי רטוב, אבל גמרתי את האוכל בכל זאת. אני תמיד גומר הכול כי חבל לזרוק ואוכל בפח עושה לאימא רע.
היה לי משעמם לדבר עם הצעצועים ולהסתכל איך הם משחקים עם עצמם וכבר לא רציתי לשחק איתם יותר אז יצאתי החוצה. אם הייתי יודע מה יקרה בחוץ לא הייתי יוצא, אבל אני לא מגיד עתידות אז יצאתי.
הייתה שמש חזקה ואף אחד לא היה בחוץ. הייתי לבד. שמחתי שאני לבד כי אני יכול לשחק בעצמי ואני יכול להיות מה שאני רוצה. אני לא חייב לשחק את מה שהילדים האחרים אומרים לי.
"טוב, אני איהיה האביר, ואנג'לה תהיה הנסיכה ופיטר יהיה הסוס." ככה ארני, הבן של אדון מוריסון תמיד אומר במשחקים.
"סוס שמן!" אנג'לה צוחקת. הם חושבים שאני שמן, אבל זה בגלל שיש לי שרירים כי אני אוכל הכול בארוחת צהריים, אז זה לא מעליב אותי. הם פשוט לא יודעים מה ההבדל.
"אבל ארני, אני לא רוצה להיות הסוס!" אני אמרתי לו. אני בעצמי רציתי להיות האביר שילחם במפלצת כי זו רק מפלצת בכאילו. ממפלצות בכאילו אני לא פוחד. אני יכול לנצח אותן. הן לא כמו המפלצות מתחת למיטה שלי שהדובי שלי מגרש אותן.
אבל ארני מוריסון אומר: "טוב, אז אתה תהיה המפלצת."
"אני לא רוצה להיות המפלצת!" אני נעלבתי.
"אז מה אתה רוצה?" ארני התרגז.
"אני רוצה להיות האביר!" אני רציתי לבכות אבל אז ארני היה צוחק עליי, אז שמרתי את הדמעות בגרון שלי, כי משם הן תמיד באות.
"אבל אי אפשר." ארני אמר לי והרים את הראש גבוה, "אני האביר."
"אז נהיה שני אבירים!" הצעתי.
"לא!" ארני אמר כמו שהגננת אומרת שאי אפשר לאכול עוגיות לפני שעת התה, "או שתהיה הסוס, או שתהיה המפלצת, או שאתה לא יכול לשחק איתנו, ואני לא אגן עליך יותר ואני אגיד לקורט שהוא יכול להרביץ לך!"
פחדתי מקורט. פחדתי ממנו ומהמפלצות שבאות לחדר שלי בלילה אם אימא שוכחת לשים לי אור קטן. הסכמתי להיות הסוס, אבל לא היה לי כיף לשחק. אנג'לה כל הזמן צחקה כשלא הצלחתי לסחוב את ארני אפילו שיש לי המון שרירים. היא פשוט לא יודעת.
אבל זה היה בגן. היום יום שבת, וחם ואין גן. כשהייתי במגרש המשחקים הוא היה ריק. הסתובבתי על הקרוסלה הכי מהר, ואז עליתי בסולם והתגלשתי במגלשה כמה פעמים שרציתי כי לא היה תור, והילדים הגדולים שיכולים להרביץ לי לא עלו במגלשה כדי לעקוף את כולם בתור. פעם קורט דחף ילד אחד למטה כי הוא אמר להם שלא יעקפו. ירד לו דם מהראש וזה היה נורא מפחיד.
אחר כך הייתי אביר על הסוס האדום המתנדנד. עשיתי חרב ממקל ארוך שמצאתי והיה לי נורא כיף לנצח את כל המפלצות בעצמי, אבל אז זה התחיל להיות קצת משעמם כי הייתי לבד, אז הלכתי להתנדנד בנדנדה. הנדנדה זה המתקן הכי כיפי במגרש משחקים ותמיד יש עליה ילדים. כשמישהו יורד כולם ישר רצים ומי שהכי מהיר תופס. כמעט אף פעם לא יוצא לי להתנדנד בנדנדה. עכשיו הייתי לבד אז עליתי עליה ומשכתי את עצמי בכל הכוח. הייתי חזק נורא, ומהיר. עפתי גבוה באוויר כמו סופרמן והיה לי כיף. התחלתי לשיר שירים שלימדו אותנו בגן ופתאום ראיתי שעוד ילדים הגיעו למגרש והם עומדים מול הנדנדה שלי. הפסקתי לשיר, אבל עדיין התנדנדתי חזק. זה היה נראה כאילו תיכף יקרה לי משהו רע, אז עצמתי חזק את העיניים.
"תרד מהנדנדה." זה היה קורט. פחדתי נורא, אבל כל כך רציתי להמשיך להתנדנד ולחשוב שאני סופרמן שעף בשמיים מעל לבניינים ויכול לגעת בעננים. "לא רוצה," אני אמרתי לו, "אני תפסתי." ידעתי מיד שעשיתי טעות כי קורט התרגז נורא ותפס בשרשרת של הנדנדה עד שהיא עצרה. קיבלתי מכה בראש מהשרשרת וכאב לי. הוא ירד נורא קרוב אליי, והסתכל לי בפנים. הוא בכיתה גימל והוא הכי גדול מכל הילדים ברחוב שלנו. "אתה מתחצף אליי, פטיגרו?" הוא שאל. העיניים שלו היו כועסות ומפחידות כמו של האיש הרע בסרט שראיתי אתמול. בסרט הזה הטוב נתן לרע בוקס בפרצוף. אני לא יכולתי לתת לקורט בוקס בפרצוף אבל ידעתי שאני חייב להגן על עצמי ממנו אז ירקתי עליו.
הוא התעצבן ותפס אותי חזק וזרק אותי על החול. התחלתי לבכות כי קיבלתי מכה בסנטר ובברך וכאב לי. הפה שלי היה מלא חול וגם פחדתי שהוא יעשה לי מה שהוא עשה לחתול הקטן שג'נט מצאה אתמול. ג'נט היא חברה שלי והיא מצאה אתמול חתול קטן, וקורט לקח לה אותו וחתך אותו עם הסכין שלו והראה לכולם איך החתול הקטן מת. היו המון צעקות בשכונה אחר כך וכל האימהות והאבות הלכו לבית של קורט לצעוק על האבא השיכור שלו. אבא שלו תמיד שיכור וכל פעם שרואים אותו ברחוב הוא מתנדנד כזה ושר וצועק עם בקבוק ביד ואימא שלי מרחיקה אותי ממנו. אני אוהב להתרחק ממנו כי הוא נורא מפחיד. אימא אומרת לחברות שלה שהוא לא צריך לגור בשכונה טובה כזאת ועוד על חשבון המשכורת של אשתו.
פחדתי שקורט יחתוך גם אותי עם סכין, אבל הוא לא הוציא סכין. הוא אמר: "היי חבר'ה, מי רוצה לשחק כדורגל?"
החברים שלו ג'ימי, טובי ופיל כל אחד מהם אמר: "אני!" וארני, שגם היה איתם אמר: "אני!" פעמיים.
"אז בואו נתחיל!" ואז הוא התקרב אליי ובעט בי. אחר כך באו הרבה רגליים בעטו בי חזק וזה כאב לי נורא. בכיתי ובכיתי ועצמתי עיניים והייתי מלוכלך. אימא כועסת כשאני מלוכלך ולא רציתי שהיא תיתן לי שוב פליק על היד.
"תראו," הם צחקו, "פטיגרו התינוקי בוכה!"
"אימא עוד לא חזרה מהמספרה, תינוק פטיגרו, תקבל את הבקבוק שלך אחר כך!"
בסוף הם הפסיקו והצלחתי לקום ולנגב את הדמעות. הן שוב באו ברגע הלא נכון, כי לא רציתי לבכות מול ג'ימי וטובי ופיל וארני וקורט. ארני בגד בי. לא הגן עליי כמו שהוא הבטיח. להיפך. הוא אמר: "היי תראו, הכדור בורח!" אני שונא את ארני. בגללו בכיתי עוד יותר, בגלל שהוא הבטיח להגן עליי והוא לא הגן עליי!
ואז הם התחילו לרדוף אחריי. הבנתי שזה היה בשבילם כמו משחק בזמן שאני נלחם על חיי. התחלתי לרוץ ולא הסתכלתי אחורה לראות איפה הם ואיפה אני. פחדתי לראות את קורט מוציא את הסכין שלו מהגומי של המכנסיים כמו שהוא עשה אתמול לפני שהוא הרג את החתול.
כשהגעתי לדלת של הבית שלי פתחתי אותה מהר וסגרתי אותה ונעלתי את הדלת מבפנים. הם לא יכולים להגיע לכאן. נראה אותם מנסים. הם לא יכולים להיכנס מהחלונות והדלת נעולה. שמחתי נורא שיש דלת עם מפתח, שמחתי נורא שהם לא יכולים להיכנס, אבל לא שמחתי מספיק בשביל להפסיק לבכות. המכות שלהם הכאיבו לי ורציתי להיות שוב על הנדנדה, להיות שוב סופרמן כדי שאני אוכל לנצח אותם. ירד לי דם מהאף והוא כאב נורא.
אימא התעוררה וראתה אותי בוכה ומלוכלך והייתה שוב לחוצה. היא רחצה אותי מהר והכאיבה לי כשהיא הפשיטה והלבישה אותי. היא אמרה כל הזמן "שקט" ו"די" ו"לאימא יש מיגרנה" אבל לא יכולתי להפסיק לבכות כי חשבתי על הזמן על העיניים הכועסות של קורט ועל הסכין שלו ועל הנדנדה, על הכאבים באף שלי ועל אימא שלי שעשתה לי כואב עם הציפורניים שלה כשהיא רחצה אותי. אימא נתנה לי שוקולד אבל לא יכולתי לאכול אותו מרוב בכי, ובסוף היא שמה אותי במיטה וכיבתה את האור. מזל שאימא הדליקה אור קטן, אחרת היה לי נורא חושך והמפלצות היו באות. המשכתי לבכות והכרית נרטבה. לא רוצה ללכת לגן יותר. לא רוצה.

רמוס
מה זה אדם זאב? אני לא מבין. אימא לא מוכנה להסביר לי ואומרת לי "לך לישון" או "אתה תמיד שואל יותר מדי שאלות רמוס לופין!" ואבא אומר לי שאני אבין כשאני אהיה יותר גדול. עברו חודשיים מאז שטיילתי עם רומולוס ביער והחיה הענקית התנפלה עלינו. רומולוס הוא הכלב זאב שלנו, והוא נבח נורא ורצה לחזור הביתה אבל אימא אומרת שהוא נשאר כדי לשמור עליי כי הוא נאמן.
אחרי שהחזירו אותי מהבית חולים על שם הקדוש מנגו הוא מתרחק ממני ולא בא כשאני קורא לו. אני חושב שהוא לא רוצה שנצא שוב ליער כי החיה הגדולה שנשכה אותי הפחידה אותו יותר מדי.
זה היה כבר לפני חודשיים. לפני חודש אימא שלי עשתה איקס גדול על היום שבו היה צריך לסגור אותי במחסן. הייתי חולה ובכיתי המון. היה חושך ואבא הסביר מלא דברים אבל לא הבנתי.
כל הזמן חשבתי על החושך שמחכה בפנים כדי להפחיד אותי ולגרום לי לחשוב על החיה הענקית שנשכה אותי חזק. אמרתי לאימא שאני גדול ואני לא אבכה, אבל כשהייתי בפנים אני כן בכיתי, ועוד איך. קראתי לרומולוס כי הוא תמיד בא כשאני קורא לו והוא נובח ומשתולל כדי שאני אלטף אותו ולא אפחד יותר, אבל הוא לא בא.
אני רק זוכר שבכיתי במחסן בגלל החושך הארור הזה, ואז פתאום ראיתי את הירח מהחלון הקטן. כל הגוף שלי רעד מכאבים וצרחתי חזק. ואז התעוררתי בבוקר והייתי במיטה שלי. היה לי המון דם ותחבושות ואימא הייתה צריכה להחליף כל הזמן. היה לי גם להקיא וחום גבוה.
אחרי שבוע הייתי בסדר ויכולתי שוב ללכת לשחק בחצר, אבל רק בחצר ולא להתרחק מהבית ולא ליער עם רומולוס. פעם גם הלכתי לגן אבל אבא ואימא הוציאו אותי משם אחרי שהחיה הגדולה נשכה אותי. פעם היו מרשים לי הרבה דברים אבל עכשיו אסור. אסור אפילו לדבר על זה.
שאלתי את אימא ואבא למה אסור אבל הם לא אמרו. הם עשו כל מיני דיבורים כדי שלא להגיד לי למה, אבל אני חושב שזה בגלל הפצע בכתף מהשיניים של החיה המפחידה.
עכשיו אני שוב חולה, ואימא עשתה עוד איקס בסוף השבוע הזה, ואמרה לי שזה יהיה כמו בפעם שעברה, שאין ברירה וחייבים, אבל הפעם מותר לי לקחת את קינג, הדובי שלי, במקום להיות עם רומולוס.
אבל מה זה אדם זאב? השאלה הזאת נמצאת בראש שלי כל היום. שמעתי את אימא ואבא מדברים על זה ליד המיטה שלי אתמול בלילה. אבא אמר "אדם זאב" ואני לא ידעתי מה זה ואז אימא אמרה לו להיות בשקט כי אולי אני אתעורר ואשמע. הם לא ידעו שבאמת הייתי ער ושמעתי, כמו ביומולדת שלי, כשהם עשו לי הפתעה וסידרו לי שולחן יומולדת ליד המיטה. הם חשבו שהייתי ישן אבל באמת לא ישנתי והסתכלתי איך הם תולים את הבלונים.
הייתי לבד והיה לי משעמם. אימא יצאה לרגע להביא משהו מהשכנים, אבא עוד לא חזר מהעבודה, ורומולוס בחוץ במלונה. אני קצת מקנא בו כי הוא בחוץ.
אני מקנא גם במלאכים שיש בתמונה בחדר שלי. גם אני רוצה שיהיו לי כנפיים כמוהם ואני אוכל לעוף. אם היו לי כנפיים הייתי עף דרך החלון מהמיטה שלי ומצטרף לילדים שמשחקים בחוץ.
אני יכול לשמוע אותם אבל אני לא יכול להצטרף אליהם כי אני חולה. עכשיו אני מרגיש יותר טוב דווקא, למרות שבבוקר היה לי חום והקאתי קצת. אם היו לי כנפיים הייתי עף מעל לילדים וכולם היו מצביעים עליי ואומרים "וואו, לרמוס לופין יש כנפיים, הוא הילד הכי כפיסט בעולם!" ואז כולם היו רוצים שאני אקח אותם לעשות סיבוב באוויר וכולם היו מקנאים בי! אפילו איירין ריגבי שהיא ילדה נורא עשירה. יש לה בבית שני חדרים רק שלה ובובה גדולה כמעט כמוה ואפילו מחשב הכי טוב בעולם.
זה כלום לעומת כנפיים משלך, אבל לא היו לי כנפיים והילדים האחרים שיחקו בחוץ ורצו וצחקו וצעקו ואני לא הייתי יכול להצטרף אליהם כי אני חולה.
הדובי שלי הוא חבר טוב אבל כבר אין לי סודות לגלות לו ואני לא מצליח לחשוב על סיפור לספר לו. את כל הספרים שלי כבר קראתי, אפילו את כיפה אדומה שמפחיד אותי קצת ואימא שמה אותו על המדף גבוה כדי שאני לא אראה את הצייד עם הרובה. כשנזכרתי בספרים שלי חשבתי פתאום על הספרים של אבא שמונחים במדף המסתובב הסודי בחדר שלהם.
אתה מבינים, יש לנו בבית מדפים עם ספרים של מוגלגים, וכשחברים מוגלגים באים הם רואים רק את הספרים המוגלגיים, אבל כשאנחנו רוצים ספרים על קסם המדפים מסתובבים ויש לנו ספרים קסומים. אבא ואימא נורא חכמים אז הם קראו את כולם, גם את ספרי המוגלגים וגם את הספרים הקסומים. שם בטח יהיו דברים נורא מעניינים ומילים קשות.
ואולי... ואולי אני אמצא שם את המילה "אדם זאב" ואדע מה זה, ולמה אבא אמר את זה. ירדתי מהמיטה שלי והלכתי לחדר של אבא ואימא, עם המיטה הגדולה שאני אוהב לקפוץ עליה לפעמים. אימא לא אוהבת שאני נכנס לשם לקרוא בספרים. היא אומרת שזה לא מתאים לגיל שלי ושכל הספרים הקסומים שלי נמצאים בארונות שלי, אבל אני אוהב לבדוק ולהציץ לפעמים.
לחצתי על כדור הזכוכית הקטן שנראה כמו סתם קישוט והמדפים עם ספרי הקסם נפתחו. חלק מהם היו גדולים נורא, כמעט כמוני. לקחתי אחד מהם, ולקחתי גם את המילון.
המילון הוא יצור נחמד שלוקח מילים קשות ומחליף אותן במילים שגם אני מבין. הוא חבר טוב שלי, המילון. כשאני אהיה גדול ויהיה לי מילון אני אצייר לו עיניים ופה כדי שיוכל גם לראות אותי ולדבר איתי. אבל זה המילון של אבא והוא יכעס אם אני אצייר בו ועוד יותר אם אני אכשף אותו. קראתי את הכותרת של הספר.
"י-צ-ו-ר-י-ם א-פ-ל-י-ם" זה מה שהיה כתוב בכריכה, ומתחת היה כתוב "כל מה שרציתם לדעת על זיהוי וחיסול... בדקתי במילון מה זה חיסול וזה לא כל כך מצא חן בעיניי, של ער- ער-פדים, ענקים, סו-הר-ס-נים ואנשי זאב..." אנשי זאב! זה בדיוק מה שהייתי צריך. דפדפתי עד לתוכן ואז ניסיתי לפתוח בעמוד ארבע מאות ושבע. זה לא היה קל כי היו המון דפים והספר היה גדול וכבד. הוצאתי אותו מהמדף הראשון ומזל שהוא לא נפל לי על הרגל. אבא פעם הפיל לרומלוס ספר על הזנב וכאב לו. היה לו דם. גם לי היה דם כשהחיה נשכה אותי כי היא נשכה נורא חזק.
כשחיפשתי את העמוד ראיתי מלא תמונות נורא מפחידות ומגעילות עם דם ושיניים. היה שם איש לבן מאוד עם שיניים נורא גדולות והפה שלו היה מלא דם, והיה דם גם על הידיים שלו ובציפורניים. לידו שכבו מלא ילדות קטנות ובלונדיניות כמו איירין אחת על השנייה, ונזל מהן דם על הרצפה. העיניים שלהן היו פתוחות אבל זה נראה כאילו הן בכל זאת לא רואות כלום. הפכתי עמוד מהר כי זה היה נורא מפחיד ועשה לי רע בבטן. היו שם עוד תמונות שהפחידו אותי עם ידיים של מפלצות ועם דם ועם חושך וכל מיני דברים שאימא שלי אומרת שהם "זוועות" ולא מרשה לי לראות כאלה דברים בטלוויזיה המוגלגית שלנו.
כשהגעתי לעמוד גיליתי שיש שם סימנייה, את הסימנייה שהכנתי לאימא ביום המשפחה בגן. הייתה שם תמונה גדולה וצבעונית של זאב ענק שעומד על שתי רגליים. היו לו עיניים צהובות מרושעות, ציפורניים גדולות ופרווה כמו החושך שמאחוריו. נזל לו רוק מהפה כמו שקורה לריצ'ארד דנדורף מהגן שלי לפעמים, והשיניים שלו היו גדולות וחדות. פתאום כאב לי נורא בפצע שבכתף שלי והתחלתי לייבב. כבר הורידו ממנו את התחבושות אבל הוא עדיין כואב לי לפעמים כשאני מסתכל על הירח. הירח מפחיד אותי. הוא קר ומפחיד ואני שונא ירח. בציור הזה היה ירח עגול נורא ומפחיד. ירח עגול הכי מפחיד. ציירתי לאימא ואבא אתמול ציור של לילה עם ירח וכוכבים, ועשיתי ירח משולש. ככה הוא לא כל כך מפחיד. רק קצת.
לקחתי זכוכית מגדלת מהמגירה של אבא וחזרתי לספר והתחלתי לקרוא. הזכוכית ביד שלי רעדה בגלל התמונות המפחידות שראיתי בספר. ידעתי שזה ספר רע אבל היה כתוב שם על אנשי זאב ורציתי לדעת למה אבא אמר את זה.
"אדם זאב – החיה הקט-לנית בדקתי מה זה קטלני במילון. למה כל המילים פה כאלה לא טובות? היא למעשה אדם המשנה את צור-תו לצורת זאב מפ-ל-צתי ויוצא בלילות לחפש טרף אנ-אנו-שי. אנשי הזאב נפו-צ-ים בכל רחבי העולם, ומפיצים את עצמם על ידי נשיכת בני אנוש אחרים והפיכ-תם לזאבי אדם..."
המילים של אבא מאותו לילה שבו שמעתי את המילה "אדם זאב" לא יצאו מהראש שלי. "בשלב מסוים הוא יבין, כמובן, אבל איך אפשר לספר לילד בן חמש שהוא אדם זאב..."
אדם זאב... אדם זאב... לחשתי לעצמי את המילים עוד פעם ועוד פעם עד שהן התחילו להישמע לי מוזר. הסתכלתי שוב בתמונה שבספר. אבא אמר שאני הדבר הזה? אבא אמר שאני אדם זאב, כמו המפלצת הזאת? מפלצת מפחידה שבעמוד השני רואים תמונה שלה שאני לא יכול להסתכל בה עוד פעם. החיה המפחידה חונקת אישה עם שמלה ושני ילדים קטנים חתוכים לחצי מתחת לרגליים שלו ויש המון המון דם. למה אבא אמר שאני אדם זאב?
קראתי עוד קצת בעזרת המילון עד שהדמעות לא נתנו לעיניים שלי לראות מה כתוב. בכיתי בקול רם. הדלת נפתחה פתאום ואימא באה. היא שמעה אותי ורצה אליי, ואז היא ראתה את הספר.
היא נבהלה ואז ישר אני הבנתי וכשאימא חיבקה אותי וייבשה את הדמעות בסוודר שלה אני אמרתי לה: "זה מה שקורה במחסן, אימא, נכון? זה אני?"
אימא עשתה לא עם הראש. "זה מה שקורה במחסן מלאך שלי, אבל זה בשום אופן לא אתה." היא לקחה אותי בידיים עד לראי שלה והושיבה אותי על הכיסא שעליו היא יושבת כשהיא שמה אודם ואבקה בעיניים. אני אוהב שהיא עושה את זה, ואז היא נורא יפה ואבא מנשק אותה וצוחק והיא גם צוחקת וגם אני צוחק, אפילו כשאני חולה.
"תסתכל, רמוס." היא אמרה לי, "אתה רואה את זה? זה שם בראי? זה ילד קטן. ילד עם שיער חום, עיניים חומות, אף קטן וחמוד, פה קטן ששואל יותר מדי שאלות ואוזניים סקרניות שתמיד מוכנות לשמוע המון תשובות. זה מה שרואים בספר?"
"לא." ניגבתי את העיניים שלי. עכשיו הן יהיו אדומות.
"מה שרואים בספר זה חיה מפחידה ומסוכנת, ולא ילד קטן. אתה קודם כל ילד, רמוס שלי, קודם כל בן אדם. ורק אחר כך אתה אדם זאב. רק פעם בחודש כשיש ירח מלא כמו בציור."
"אז החיה הגדולה שנשכה אותי זה אדם זאב כמו בספר?"
"נכון."
"וכתוב בו שהופכים לאדם זאב אם נושכים אותך. אני אדם זאב, אימא?"
"כן רמוס."
שתקתי קצת ואז: "אימא, קראתי קצת מה שכתוב פה בספר והשתמשתי במילון והיו בו הרבה מילים לא טובות כמו ק-ט-ל-נ-י ומ-פ-ל-צ-ת-י אני לא חושב שמי שכתב אותו אוהב אנשי זאב. זה נכון שאף אחד לא אוהב אנשי זאב? אימא? אימא למה את בוכה? אל תבכי אימא, אני לא התכוונתי. אני ילד טוב עכשיו ואני לא אשאל יותר שאלות, טוב?"
כבר התחיל להיות לי כואב בגרון כי הדמעות ביקשו שוב לצאת.
את רואה אימא, אני לא שואל יותר שאלות. הנה, די, הפסקתי, נגמר, אין... אני אחזור למיטה כי אני חולה. זה ישמח אותך שאני במיטה אפילו בלי שאת צריכה לבקש ממני, נכון? לילה טוב אימא.
רק במיטה שלי התחלתי לבכות בשקט בשמיכה, שאימא לא תשמע. נרדמתי, אבל גם את זה אני לא זוכר. לא רוצה את החושך של המחסן. לא רוצה.

ג'יימס
אתם יודעים שאני הולך היום להוגסמיד? אם אני אתנהג יפה אולי אבא יקנה לי סניץ' וקואפל קטנים שיתאימו למטאטא הצעצוע שלי! אתם חושבים שרימו אותנו בחנות? לא ולא! קיבלתי ליומולדת (אני יודע שלא ככה אומרים אבל זה מצחיק לחבר שתי מילים ביחד) מטאטא קטן וסניץ' וגם קואפל ואפילו מרביצן מצמר גפן שמלטף אותך במקום לפגוע ישר בפרצוף, אבל בטעות זרקתי את הקואפל על דודה אלווירה שהגיע לביקור מספרד והיא פוצצה אותו בשרביט שלה. איזה צחוק! את המרביצן נתתי לאוליבר וקארי כי הם חשבו שזה צמרור. איך עבדתי עליהם! לסניץ' תלשתי בטעות את הכנפיים כי רציתי לראות אם הוא עדיין יכול לעוף. אז עכשיו אין לי ציוד קווידיץ', אבל לא נורא כי אולי יקנו לי חדש עכשיו.
אימא מתבשמת ומתאפרת. "את מתגנדרת אימא!" אני מקניט אותה. אני מתגרה, ככה היא אומרת.
"נכון, נסיך שלי. צריך להיות יפה בהוגסמיד, אתה לא חושב?"
"אימא גיברת מגונדרת! אימא היא גיברת מגונדרת!" קפצתי בחדר ושרתי את השיר כמו אינדיאני. אני אוהב אינדיאנים. יש להם את הקסמים הכי מיוחדים. אימא צחקה.
"אתה יודע ג'יימסי, כולן בהוגסמיד נראות כמו גברות מגונדרות, ואם אני לא אתגנדר בעצמי כולן יסתכלו עליי מוזר, נכון?"
"מה," צחקתי, "גם אני צריך להיות גברת מגונדרת?" התיישבתי ליד אימא והתחלתי למרוח אודם מסביב לפה. היא צחקה נורא. ידעתי שהיא תצחק. כל דבר שאני עושה מצחיק אותה, חוץ ממתי שהיא כועסת על התעלולים שלי.
"בוא ג'יימס, אין לנו זמן למשחקים." היא הורידה לי מהר את האודם, שמה עליה גלימה יפה, וגלגלה אותי על השטיח כדי לשים עליי את הגלימה שלי. אנחנו תמיד עושים ככה. זה מצחיק אותי נורא ואימא שלי מדגדגת אותי אחר כך.
"אימא, את לא באמת גברת מגונדרת, את הכי יפה בעולם!" אמרתי לה אחרי שהיא הפסיקה לדגדג.
"מה שנכון נכון." אמר אבא שלי שנכנס לחדר והסתכל על אימא שלי כמו שמחפש האוצרות סמית' הסתכל על תיבת האוצר שהוא מצא בספר שאני קורא לפני השינה.
"תודה לך, מר פוטר." אימא שלי חייכה אליו והם התנשקו, אבל בזהירות כדי שלא למרוח את האיפור של אימא.
"היי, אתה שם, פספוס קטן! בוא הנה!" אבא פנה אליי והושיט את הידיים שלו לחיבוק. רצתי אליו כי אני נורא אוהב שמחבקים אותי. אחרי החיבוק הוא שם אותי על הכתפיים שלו וקרא בקול גדול: "משפחה! האם כולם מוכנים?"
"מוכנה!" הריעה אימא.
"מוכן!" קראתי גם אני והצדעתי לו כמו שעושים שודדי הים לרב חובל.
"אז קדימה!" אבא הוריד אותי, והחזיק אותי בידיים בזמן שאימא פיזרה אבקת פלו לאש באח, שהייתה הכי גדולה באחוזה שלנו. "תחזיק חזק משקפופר," הוא אמר, נכנס לאח וקרא בקול חזק וברור: "הוגסמיד!"
איזה מערבולת! איזה כיף! כמו רכבת הרים! אבא מחזיק אותי נורא חזק ואנחנו יורדים בתחנת האחים, באח שיש בו הכי הרבה מקום. כשגם אימא הגיעה וניערה לי את האפר מהגלימה החדשה, ואז יצאנו החוצה.
אני פשוט מת, אבל מת על הוגסמיד! זה המקום הכי טוב בעולם! הכול מלא צבעים, וחנויות ואנשים נורא מעניינים. אני מסתכל על אנשים ומדמיין שהם יצורים אפלים ומגניבים כמו אמגושיות, שדות בנשי, אנשי זאב, סוהרסנים, או לפעמים אפילו סתם קנטאורים.
הפעם יישרתי את המשקפיים שלי, נתתי יד לאבא ויד לאימא והתחלנו ללכת. כרגיל העיניים שלי התחילו ללכת לכל מקום. היה נורא צפוף והיו המון אנשים אבל את מה שהצלחתי לראות נורא אהבתי.
ראינו חנויות שמוכרות מלא ממתקים נורא טעימים, ואימא אומרת שהדובשנרייה זה הכי טוב. אבל אני ראיתי ממתקים שעשו לי רוק בפה וקרקורים בבטן. הלוואי שיכולתי לאכול את כולם! סוכריות צבעוניות, חבילות שוקולד עם קרם, מסטיקים מיוחדים, צפרדעי שוקולד, נשיקות בטעמי פירות וסוכריות ברטי בוטס בכל הטעמים (אני מספיק אמיץ כדי לנסות) והיו שם גם אגוזים מסוכרים שהכי קטן היה בגודל אפונה ונמכר רק בחבילות של 1 ק"ג (ככה היה כתוב על השקית) והכי גדול היה בגודל של הראש שלי. אותו הכי רציתי כי אני הכי אוהב אגוזים מסוכרים.
היו קוסמים שמכרו גלידה מכושפת כזאת שנמסה רק בפה עם סירופ בכל הצבעים וקצפת שנגמרת רק כשאין יתר גלידה, ופירורי בוטנים שמשפריצים קרמל כשלועסים אותם. אני תיכף אבקש מאימא שתקנה לי.
ואז ראיתי חנות עם מלא פרחים גדולים נורא, והיה שם פרח גדול כזה עם פה שיכול לאכול יתושים קסומים ולא קסומים כדי שלא יעקצו את הילדים בלילה, והיה שם גם פרח ורוד גדול אפילו יותר מהצמח עם הפה שהיה כתוב עליו: "לאימא באהבה", ופרפרים קטנים שהיו קשורים אליו בחוטים עדינים קישטו אותו, והיו שם מלא עציצים נורא מיוחדים, יותר מיוחדים ממה שיש לאימא בגינה. אסור לי לגלות, אבל אבא רוצה לקנות לה היום עציץ יפה כזה בתור הפתעה.
והייתה שם חנות לחיות מחמד והסתכלתי והיו שם צמרורים ותנשמות וינשופים וקרפדות ואפילו חתולים וקיפודים שיעשו מה שאתה מבקש מהם, ואני ממש רציתי חיית מחמד אפילו שכבר יש לי צמרור. החנות הייתה מלאה נוצות וריח מיוחד של חיות. אני נורא אוהב חיות, הן יכולות לעשות כל מיני תעלולים מצחיקים. אפשר למשל לשים למישהו קרפדה במיטה או ביליוויג במרק, אם אפשר בגלל לאלף ביליוויג. אני רוצה לאלף ביליוויג פעם ולשים למישהו במרק אבל רק כשאני אהיה גדול.
והאנשים הכי הכי ריתקו אותי בעולם! היה כל כך צפוף והיו שם המון, המון המון המון אנשים, וחלק היו עם ברדסים וגלימות שכיסו להם את הראש. אולי הם אנשי זאב. אני מת לפגוש אדם זאב. או ערפד. ואולי אחד מהם הוא אסיר נמלט? כן, אסיר שהצליח להימלט מאזקבאן בקסמים הכי אפלים שיש! אבל לא, אי אפשר לברוח מאזקבאן אף פעם אף פעם אף פעם, לכן אנחנו בטוחים. ככה אימא אמרה לי כשקראתי בספר על כלא אזקבאן ופחדתי שמישהו מהאסירים יברח ויהרוג אנשים. הייתי טיפש פעם, נכון?
ראיתי אישה ענקית עם גלימה סגולה גדולה, והיה לה ילד יותר קטן ממני שבכה והצביע על ילד אחר שקיבל מההורים שלו גביע ענקי של גלידה. צחקתי עליו. לי תמיד קונים גלידה כשאני מבקש, ההורים שלי לא קמצנים כמו אימא שלו. ראיתי גם איש שכל הזמן שיחק בעצבנות עם השפתיים שלו, והייתה לו גלימה שחורה עם צווארון ארוך, והיו לו כפפות ומגפיים והיה לו צל על הפנים. הוא בטוח היה ערפד!
ואז שמעתי קולות.
"הנה לך חמודי. כמו שהבטחתי."
הסתכלתי לראות מאיפה זה בא וראיתי אימא קטנה אחת נותנת לילד שלה קואפל חדש גדול. הילד נראה מרוצה. היה לו שיער ארוך, שחור, שנראה קצת כאילו מרחו אותו בשמן, והיה לו אף ארוך ומצחיק.
אבל אז פתאום הגיע האבא. ידעתי שאסור להסתכל כי זו פלישה לפרטיות אבל הם היו נורא מעניינים. "מה את חושבת שאת עושה?!" האבא צעק וכל האנשים שהיו מסביב הסתכלו בהם.
"אני... אני הבטחתי ל... הבטחתי לילד משהו ו..." האישה נראתה מסכנה, כמו איימי קולינס לפני שאח שלה מרביץ לה.
"לך תחזיר את זה מיד לחנות, אתה שומע סוורוס?! מיד אני אמרתי!" האבא צעק. אם אבא שלי היה צועק עליי ככה הייתי בורח מהבית ולא חוזר אף פעם יותר בחיים שלי לעולם. מזל שאבא שלי נחמד. אבא שלי.
שמתי לב שהיד שלי נעזבה מהיד של אבא. ניסיתי מהר לתפוס את היד של אבא בחזרה, אבל אז ראיתי שהאיש שהולך לפניי הוא בכלל לא אבא. הוא נראה מרוגז והלך משם עם פרצוף כועס כי הפרעתי לו.
אבל איפה אבא שלי? ואיפה אימא שלי? מה, הם הלכו? אולי הם בחנות קווידיץ'? הסתכלתי דרך החלון ראווה שהציגו בו מלא דברים מגניבים, אפילו חץ-כסף וקואפלים וסניצ'ים מיוחדים לאימון, אבל הם כבר לא מעניינים כי אימא ואבא לא היו בתוך החנות.
איפה אימא? איפה אבא? אימא!!! אבא!!! התחלתי לרוץ ולחפש אותם. ראיתי המון גברות שלא היו אימא, והמון אנשים שלא היו אבא, אבל את אימא ואבא לא ראיתי. היה לי כואב בחזה ובגרון מרוב פחד. הכאב השתחרר קצת כשהתחילו לצאת לי דמעות. אנשים הסתכלו עליי אבל אני רצתי. רצתי אחרי אנשים שחשבתי שהם אימא ואבא אבל אז ראיתי את הפנים שלהם והם לא היו אימא ואבא.
והרחוב היפה היה פתאום גדול נורא. בכל מקום היו אנשים שלא היו אימא ואבא ומלא חנויות שלא היו בהם את אימא ואבא, והלבד שלי היה כל כך ענקי והפחד שלי פתח פה גדול וצחק עליי ואפילו שהיה אור בחוץ היה לי נורא חושך ולא ראיתי לאיפה אני רץ.
ואם הם יחזרו הביתה בלעדיי? ואם אני לא אראה אותם יותר בחיים? ואם הם ישכחו אותי כשייוולד להם עוד ילד ואני אמות מפחד באמצע הוגסמיד? אני לא יודע איך להגיע הביתה. כבר היה לי בכי ממש. צעקתי. "א-י-מ-א-! א-ב-א-!" ואנשים הסתכלו אבל לא עזרו לי, ואימא ואבא לא שמעו. אולי הם כבר היו רחוקים? ואולי הם כבר הגיעו הביתה? ואני לא יודע איך להגיע הביתה מכאן.
"א-י-מ-א-! א-ב-א-! א-י-מ-א-! א-ב-א-!" רוצה הביתה. אני רוצה הביתה. אני רוצה את אבא שלי. אני רוצה את אימא שלי. עצוב לי. אני לבד, ככה חשבתי. אני לבד, אני רוצה לאימא. אני רוצה שאבא יחבק אותי. אני רוצה הביתה למיטה שלי ולצמרור שלי. אימא! אבא! איפה אתם?
ואז זה קרה: "היי אתה? אתה הבן של פוטר, לא?"
זה היה האיש שצעק על האישה ועל הילד. האישה והילד עמדו מאחורי הגב שלו והביטו בי. לאישה היה מבט עצוב, אבל הילד חייך. איך הוא מעיז?! רציתי להפסיק לבכות כדי להראות לו שאני יותר גיבור ממנו, אבל הדמעות ירדו לי כל הזמן ולא הפסיקו לבוא.
"אימא שלך מחפשת אותך, ילד." הוא אמר בקול קשה.
באמת? אימא שלי מחפשת אותי?
"לך לשם," האישה אמרה בקול רועד והצביעה על ביתן קטן שבחלון ראו קוסם שיושב ליד שולחן ורושם משהו. ליד הקוסם עמדה אימא שלי.
רצתי לחלון מהר מהר כי כבר כל כך בכיתי וכל כך רציתי חיבוק! "אימא!" צרחתי בחלון, "אימא! אימא! אימא!"
"ג'יימסי!" אימא גם צעקה עזבה את הקוסם שישב ליד השולחן ורצה אליי. היא בכתה. העיניים שלה היו אדומות. כשהיא תפסה אותי בתוך החיבוק שלה והרימה אותי על הידיים כל הבכי התפרק לי. בכיתי חזק נורא והדמעות ירדו על הכתף שלה.
"די, מתוק שלי... די. הכול בסדר עכשיו... הלכת לאיבוד, אני יודעת... שקט, שקט, נסיך שלי..." הקול של אימא היה מרגיע, אבל גם היא בכתה וזה היה מפחיד לראות את אימא בוכה.
"אימא, אימא, היה לי מפחיד ולא מצאתי אותך ואת אבא וניסיתי לתת לאבא יד אבל זה לא היה אבא ואז ראיתי אנשים והם לא היו אימא ואבא וחיפשתי ובכיתי והיה לי לבד והיה לי עצוב ולא באתם..." היה לי נורא קשה לדבר אז רק בכיתי ובכיתי.
ואז ראיתי את אבא. הוא הגיע בריצה בין האנשים והפנים שלו היו מודאגים.
"אבא! אבא!" אני צעקתי, ואבא הסתכל לכיוון שלי והוא היה המום, ואז הוא רץ נורא מהר. אף פעם לא ידעתי שאבא רץ כל כך מהר. הוא לקח אותי מהר מהידיים של אימא וחיבק חזק חזק, אבל הוא לא בכה, והקול שלו היה הרבה יותר מרגיע.
"הנה, אנחנו פה ג'יימס. אין מה לפחד, חמוד. הכול בסדר. נפצעת?"
עשיתי לא עם הראש.
"מישהו זר עשה לך משהו?"
"ה... הי.. הילד הזה צ... צח... צחק על... עליי..." התייפחתי.
"איזה ילד?" שאלה אימא שניגבה כבר את הדמעות שלה והוציאה ממחטה לנגב את שלי.
המשפחה עם הילד שצחק עליי שנזכרתי שאבא שלו קרא לו סוורוס התקרבה אלינו.
"סנייפ." אמר אבא שלי והקול שלו היה רגוע כמו כשהוא מדבר אל מישהו שמאוד עיצבן אותו
"פוטר." אמר האיש שקראו לו סנייפ באותו קול. אולי הם היו מעוצבנים אחד על השני.
"תודה לך." אבא הושיט את היד בלי חיוך.
"אין בעד מה." הם לחצו יד לרגע, ואז האיש שקוראים לו סנייפ סימן לאישה ולילד שלו לבוא אחריו והם נעלמו. רק סוורוס הזה עוד העיף בי מבט כדי לעצבן אותי, ואז הלך משם. מזל שהוא הלך.
נרגעתי וחזרתי הביתה עם אבא ואימא אחרי שקנו לי ציוד קווידיץ' וגלידה שלא יכולתי לאכול כי הגרון שלי היה כואב מבכי, אבל בלילה שוב התחלתי לבכות בכרית. חשבתי על כמה היה לי לבד ועצוב, ועל הילד שצחק עליי.
אני בחיים שלי לא רוצה יותר לראות אותו. בחיים.

הי, ומה סיריוס? כלב?
לא הספקתי לכתוב...
יפה יפה יפה יפה יפה יפה יפה... אני בוכה... cry
בוכה? מאמי, בעולם יש כל כך הרבה סיבות טובות לבכות.. אל תהיי מטומטמת.
אני לא מטומטמת, אני בוכה. זה ריגש אותי בצורה ילדתית ותמימה. אגב, מי פה מכירה את המגדל הלבן?
מן הסתם. מכירה פול מון? (הי אמילי, מה קורה? אני? מוציאה ילדות ילדותיות ותמימות לתרבות רעה? אני? תני לי לספר לך על חברה אחת שלי שהצביעה בכתה א' והודיעה למורה ולכל הכיתה על קיומו של האיבר הקטן ביותר בגוף.... blink)
הייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייייי! אנ'לא מאמינה שסיפרת את זה לכל הפורום! אני אסתובב עם שקית נייר על הראש למשך שארית חיי!
חוצמיזה גם אני הייתי תמימה פעם. הסיפור של ג'יימס מבוסס על מקרה אמיתי שקרה לי כשהלכתי לאיבוד בקניון. חוץ מהקטע שהוא פגש את סנייפ. זה לא קרה לי. וחבל.
דימיינתי לעצמי את סניווי בתור ילד קטן. דמיינו אותו: ראש גדול וצהבהב, שיער ארוך נוטף שמן, עניים קטנות ושחורות, אף מעוקל, גוף פיצפון לבוש חלוק שחוק ומוזר, חיוך מרושע והכול ילד קטן ושמשוטט עם ההורים שלו. איכס!!!
אלמונית - זהן סניוולוס שלי שעליו את מדברת!!!!!!!
טוב, קבלו את הפאנפיקים הבאים (בתקווה שכולם יעלו. אם לא, אז עמכן הסליחה מראש!)
"זכרון"

פאנפיק פרי עטה של נוגה

פאנדום: הארי פוטר
דירוג: 13pg

שיפ: הרמיוני/רון (בערך)

תקופה: שנה שביעית

תודות: אתי, שירה וטלי, שבלעדיהן הפאנפיק לא היה נשלם. אני אוהבת אתכן!

היא עומדת שם, מחזיקה בתליון באצבעות לבנות ממאמץ. עיניה החומות בוהות בדמותה המשתקפת בראי – שיער חום ארוך, אסוף בחציו לצמה; גלימת תכלת מחויטת; שמלת נשף פשוטה.
השגרה החלה לתת בה אותותיה, היא חושבת לעצמה, לופתת בחזקה את התליון. השגרה והצער, היא מוסיפה, לאחר שרואה את הקמטוטים העדינים שסביב לעיניה.
היא ממוללת בהיסוס קווצת שיער מתולתלת מעט, שפעם הייתה מקורזלת מאד והיום כמעט חלקה לחלוטין. הזיכרונות עולים בה והיא קורסת על הרצפה הקרה, העשויה מרצפות אבן נוקשות, ועיניה מתלחלחות. נותרה לה שעה נוספת – שעה בלבד להתארגן. ואז היא תצטרך להעלות על פניה את מסכת האושר – או סתם מסיכה כלשהי, העיקר שלא יראו את שבליבה.
אצבעותיה נוגעות בשפתיה בעדינות, חשות את חומן של השפתיים הרכות שפעם נלחצו אל שלה, או-אז, בשנתה השישית לקראת הסיום. הוא חשש כל כך, היא נזכרת, מחייכת ודומעת בו זמנית. והיא צפתה לזה כל כך. משנתה הראשונה בבית הספר, כשראתה אותו מתיישב על הכיסא ומצנפת המיון על ראשו.
היא אוחזת בתליון שעל לוח ליבה – התליון שתאלץ להסתיר בקרוב, כשתרד לחגיגות. כולם חושבים שהיא התגברה, אבל היא לא. מול עפעפיה העצומים עתה בחוזקה צפים ועולים, כמו כל פעם, אותן פנים עדינות וחיוורות, אותן שפתיים מהוססות ורכות. שני פרצופים, ליתר דיוק. האחד מנומש, השני בהיר כחלב. לאחד עיניים כחולות, לאחר ירוקות. האחד ג'ינג'י תוסס, השני שקט ומאופק.
את שניהם אהבה, ולאחד נתנה את ליבה. אותו נער שמת, והותיר אותה באמצע השנה הנוכחית – שנתם האחרונה, בודדה וכאובה. ולא רק אותה.
היא פולטת אנחה רועדת, ומלטפת את ראשי התיבות החרוטים על התליון השחור – ה.ג'., ר.ו.. ואז היא תוחבת אותו במהירות לשמלתה ומנגבת את הדמעות במהירות כשלוונדר קוראת לה לבוא למטה, כי החגיגות מתחילות. והיא יורדת, זקופה וגאה כמו כל מדריכה ראשית שהייתה אי פעם בהוגוורטס; מוחקת מפניה כל שריד צער שהיה בה במהלך השעה האחרונה והולכת לשם. כי זהו תפקידה, ותפקיד רבים אחרים שהצער לקח מהם את האהובים והיקרים להם ביותר.
ובהחלטה של רגע, היא תוציא את התליון ותניח אותו על חזה, מבריק שם כמו עש שחורה – אש הגעגועים שצורבת בתוכה. ושתמשיך לצרוב.
כשהרמיוני חוזרת לחדר שלה – שאותו היא חולקת עם עוד ארבע בנות – היא מתיישבת על הכורסא, ומשלבת ידיה בחוזקה. החגירות עברו במהירות, היא חייבת להודות. אפילו בשבילה.
הרמיוני חושקת שיניים ומהרהרת בזוגיות שהפגינו במהלך החודשיים שהיו יחד. בכל מקום שראו אותה, ציפו לראות אותו. בחופשת החורף, כשעמדו בחצר המחילה מוקפים בשלג, הוא הבטיח לה שבחג המולד הוא יהיה בן זוגה. והיא צחקה וקפצה עליו באושר, מפילה אותו לשלג ונופלת עליו. עיניים חומות פוגשות בכחולות, צופנות סוד והבטחה לימים שיבואו.
כשהם חוזרים להוגוורטס לאחר החופשה, הארי מקדם אותם בפנים עצובות. זה-שאין-לומר-את-שמו רצח שני תלמידים בבית הספר בחופשה. ג'ון מאריי משנה חמישית בהפלפאף ואיזבלה טרישה סקט מרייבנקלו. היא זוכרת שרון לפת את אצבעותיה בחוזקה ואימץ אותה אליו, כמבקש לגונן עליה.
הרמיוני קמה ממקומה ומפרקת את התסרוקת. היא מוחה את שאריות האיפור מפניה כשדמעה שחורה-אפרפרה זולגת מעינה, והיא מנגבת אותה במהירות. לאיטה היא פושטת ומקפלת את גלימת הטקס, צוררת אותה בצד ולובשת את כתונת-הלילה שלה.
זיכרון נוסף עולה בה כשהיא שוכבת במיטתה, עיניה עצומות. רון מחייך ומחביא משהו מאחורי גבו. היא צוחקת, ואור האש עוטף אותם בחום ובאושר. כשהשיגה לבסוף את הקופסה העטופה מידו ופתחה אותה, נשימתה נעתקה: התליון היה הדבר היפה ביותר שראתה. אבן שחורה מוקפת בחוט לבן, ושרוך אוחז בו. ראשי התיבות של שמותיהם היה חרוט מאחור, ביד אומן.
עיניה מתלחלחות אפילו עכשיו כשנזכרה בחמימות שהקיפה אותה כשחיבק אותה וכרך זרועותיו סביבה לאחר שענד לה את התליון. ואז הוא נשק לה. היא צחקקה וחמקה ממנו, שערותיה הארוכות מתנופפות כשהם מנהלים מרדף ברחבי חדר-המועדון. וכשהוא תפס אותה לבסוף, היא נמסה ונשענה, נוזלית, בזרועותיו.
ואז הכל מתנפץ בוקר קודר אחד, כשפרופסור מקגונגל נכנסת לכיתת הלחשים המוגברים וקוראת לה, קולה עצור ומאופק אפילו יותר מהרגיל. שתיהן הולכות במהירות לאורך המסדרונות עד שהגיעו למרפאה; וחשד קל מחל לנקר בה, חשד שפוער חור גדול יותר ויותר. עד שהן מגיעות למיטה שזוהר ירקרק אופף את הדמות השכובה עליה. ועל המיטה... עיניו עצמותו וכולו רפוי.
והרמיוני נופלת על ברכיה לצד מיטתו, מתייפחת בעיניים יבשות ואוחזת בתליון שהביא לה. אצבעותיה חופרות בפנים, והיא מסרבת להרפות, כאילו אם תהדק את התליון אליה מספיק חזק הוא יקום, יפקח זוג עיניים כחולות, יקרוץ ויאמר, "עבדתי עלייך!"
וזה לא קרה. הוא נקבר בחלקת אדמה ליד ביתו, והיא שתלה על קברו פרחי זיכריני. ונשבעה לעצמה שלא תשכח. והיא לא שוכחת. וגם הארי לא. הארי – שאיבד את חברו הטוב ביותר, והיא – שאבדה את החבר שלה. והאש עדיין בוערת בפנים. מאיימת לאכל אותה. והיא נשארת שלמה מבחוץ ושרופה מבפנים. שרופה מגעגועים ועצב, עם מסכת האושר שתמיד תישאר על פניה.
והרמיוני עוצמת עיניה ושוקעת בשינה שכולה חלומות.

אלמונית, את זה כתבה ג'סי.
פאנדום: הארי פוטר
שיפ: אין (אני לא מסכימה. לדעתי זה רמוס\הרמיוני)

דמויות: רמוס לופין, הרמיוני גריינג'ר

תקופה: אחרי המלחמה השניה
דירוג PG-13
תודה למיה על הביטוא של החלק הראשון בפיק.

פנסי הרחוב הטילו אור צהבהב על המדרכה, חושפים פחי אשפה העולים על גדותיהם לעין-כל. השקט הופרע מידי פעם על ידי נחירותיהם הרמות של השיכורים אשר מצאו את הרחוב הצדדי כמקום מושלם לישון בו. הרמיוני גריינג'ר, שפעם היתה מביטה על מראה כזה בסלידה, או לפחות נעשית מוטרדת מכך - חלפה על פניהם מבלי להניד עפעף. בנעוריה, היתה קנאית מאוד לסדר וניקיון. רון והארי נהגו לקנטר אותה בשל כך- הרשימות שערכה בקפדנות היו משעשעות בעיניהם והם מעולם לא הבינו מדוע היא מתעקשת לעטוף את מגוון ספרי הלימוד שלה בנייר מוגלגי שקוף. הזיכרון גרם לליבה להתכווץ בכאב. חשבתי שהם אומרים שהאלכוהול משכיח הכל... היא בילתה את הלילות האחרונים בחור מוגלגי שקרא לעצמו "המקום של ג'ו" בניסיון לשכוח את רוב שנות חייה.

המלחמה שנגמרה השאירה אותה לבד כמו התפוח האחרון שנשאר על העץ למרות שהרוח הפילה מזמן את חבריו.

רון היה הראשון ללכת. עוד בשנתם השישית, חסם בגופו קרן ירוקה שנשלחה לעברה. לא עבר לילה מאז בו לא חלמה על היום ההוא: עיניה המטורפות של בלטריקס לסטריינג' בזמן שצעקה את שתי המילים האיומות ואז רון... הרמיוני תמיד תהתה האם הילד הטיפש הבין מה הוא עושה. הרמיוני זכרה רק במעורפל את מה שקרה לאחר מכן. נוויל לונגבוטום, מי שתמיד היה הילד העגלגל שלא הצליח לעשות דבר מבלי לגרום נזק לעצמו, שלף את שרביטו והשתיק את האישה המשוגעת לתמיד. היא אף פעם לא הבינה עד כמה היה יקר לה עד אז.

ואז ג'יני, הנערה הרזה שהפכה להיות הרבה יותר מחברה טובה במשך התקופה הקשה ההיא. הן בכו ביחד, וביחד ניסו לרפא את הפצעים, זורעות פרחים דמיוניים באדמה שהתייבשה מזמן. ג'יני, הארי והיא... שלושה רסיסי זכוכית מאותה המראה. לא היה שום דבר הרואי בדרך בה נהרגה ג'יני. אוכלי מוות התקיפו את סמטת דיאגון בדיוק ביום בו ערכו רוב התלמידים קניות לשנה החדשה. ג'יני והארי בדיוק נכנסו ל"כרך ודף" בזמן שהעסק התמוטט. הארי, חבול ופצוע, הצליח לצאת מהחנות, אבל ג'יני... הוא מעולם לא סלח לעצמו על כך. תמונתו של הארי עומד לבדו בהלוויה, שיערו השחור נפרע על ידי הרוח, צפה בראשה לצד זכרונות אחרים מהתקופה האיומה ההיא, אבל משום מה היה החזק ביותר. לאחר מכן, ניסתה הרמיוני להתקרב אליו אבל הוא רק נסוג עמוק יותר לתוך עצמו, מסרב לדבר עם איש. גם גברת וויזלי, למרות צערה הרב דאגה לו מאוד. אחרי הכל, הארי היה לה כבן במשך השנים האלה. אבל הוא דחה גם אותה, גורם לה לאבד ילד נוסף. כבר אז הבינה הרמיוני כי נשארה לבדה. היא דחתה את החלום להמשיך בלימודיה ולהתקבל לאוניברסיטה למקצועות הקסם על שם מרלין במנצ'סטר, על מנת להישאר לצד גברת וויזלי שאיבדה לא רק שניים מילדיה אלה גם את בעלה, ולעזור למסדר.

היא התיישבה על אחד הספסלים, ראשה סחרחר מכדי להמשיך וללכת. אם זה היה תלוי בה, היא היתה נישארת לשבת בפאב עד אור הבוקר אבל שאריות ההגיון הכריחו אותה לאסוף את עצמה ולעזוב. תנשמת לבנה חלפה מעל ראשה בדממה מוחלטת כאילו הייתה רוח רפאים, גורמת לה להיזכר שוב בסופה של המלחמה... ובהארי.

הבית בכיכר גרימולד 12, שהמשיך לשמש את מסדר עוף החול כמפקדה, התמלא בהרבה רוחות רפאים. אפילו גברת בלק שתקה יותר מהרגיל. הרמיוני אף פעם לא חשבה שתתרגל למוות, אבל כנראה שבני-אדם מתוכנתים להתרגל לכל דבר. שיערה הספוג גשם ושלג נדבק אל פניה בזמן שהסתכלה בקור-רוח על ארון המתים המבריק שליווה את נימפדורה טונקס לעולם הבא.

הארי פוטר, הילד ששרד, נפל ביחד עם הלורד וולדמורט בשנת 2000, שלוש שנים לאחר שסיימו את חוק לימודיהם. הרמיוני ידעה כי זה היה רצונו. לא נשאר בו כל רצון לחיות או להילחם על חייו. הפעם, לא היתה חגיגה ולא משתה. האובדן היה גדול מדי לכולם. בכל בריטניה לא היה קוסם שלא איבד בן משפחה או חבר קרוב. האנשים פרשו לבתיהם, מושפלים ומובסים בניסיון לשקם את מה שנותר מחייהם. עברה שנה שלמה מאז אלבוס דמבלדור הציב את הפסל לזכר הארי פוטר באחת מפינות בית הספר אבל הזיכרונות היו חדים וצלולים כמו המשקה הנוזלי אותה שתתה לפני דקות ספורות. אלכוהול... הרמיוני מעולם לא חיבבה את המשקאות החריפים שגרמו לה סחרחורת איומה וכאבי ראש. פעם, כשהיא, ביחד עם הארי ורון יצאו לטיול לילי בהוגסמיד, עוד בתחילתה של השנה השישית, היא טעמה בפעם הראשונה "וויסקי אש" ונישבעה לא לגעת יותר באלכוהול לעולם. היום, היא קיוותה שהמשקה הדוחה ישכיח את הכאב, ישכיח את העבר ואולי יגרש סוף סוף את הרוחות שאיומו למוטט אותה סופית. המחשבות האיומות מנעו ממנה להיתרכז בדבר מה לאורך זמן, מציפים אותה מכל הכיוונים כמו מכת ארבה. דמבלדור הציעה לה ללמד לחשים במקום פרופסור פליטיק הזעיר שהחליט לפרוש אבל אחרי שבוע בהוגוורטס היא נמלטה. זה היה יותר מדי. הכיתות האלה היו יותר מדי. היא כמעט שמעה את צחוקו המתגלגל של רון בוקע מאחד המסדרונות.

מישהו השתעל, מכונית עברה, אולי שתיים... הרמיוני מיצמצה חזק על מנת לא להתעלף, מייצבת את עצמה על הספסל. הקור הלונדוני חדר לעצמותיה, גורם לה להתכווץ בתוך מעילה הדקיק.

אולי הרוח הזאת תיקח אותה הרחק משם... מהעיר הארורה הזאת, מהזכרונות שתמיד יהיו חלק ממנה, מעצמה... תיקח אותה למקום אליו לקחה את יקריה. אבל זה היה חסר תקווה והיא ידעה זאת. הרוח, כמו כל האחרים, תמיד נטשה אותה מאחור, דוהרת הלאה כעדר סוסי פרא.

היא הרגישה את עינייה נעצמות אבל לא היה לה כח להילחם. כנראה האלכוהול משפיע אחרי הכל, היא חשבה בבילבול והשעינה את ראשה כנגד העץ הקשיח.

"הרמיוני?" הקול המוכר הידהד דרך מסך הערפל בחלומה. לא- לא, לך מכאן... הרמיוני ספק אמרה, ספק חשבה, מנסה לגרום לחלום המטריד להיעלם. היא שנאה חלומות כמו שלא שנאה דבר בחייה – הם תמיד היו כה צלולים ואמיתיים כאילו בכוונה להכאיב לה... כל האנשים אותם הכירה כשהייתה ילדה חייכו אליה, משאירים אותה מפורקת לחתיכות לקראת הבוקר.

"הרמיוני, את חייבת להתעורר," הפעם הקול היה תקיף יותר, אמיתי יותר, כמעט מכאיב. הרמיוני זעה במקומה, ממלמלת משהו לא ברור. מישהו ניער אותה, היא הצליחה לגייס את שארית כוחותיה על מנת לפקוח את עינייה לסדקים צרים ולהיווכח שהקול בא מאדם אמיתי. היא ניסתה להתמקד על הדמות אבל משום מה הכל נמרח כמו צבעי מים שנשפכו על נייר.

"כדאי לך לקום אם את לא רוצה לקבל דלקת ריאות." הרמיוני הזדקפה למצב ישיבה והביטה במבט סתום על הגבר שעטף אותה במעילו, היה לו ריח של קינמון ו... שוקולד. הריח הזה, הוא היה מוכר לה... היא אימצה את מוחה על מנת להיזכר.

"רמוס!" עינייה התרחבו, מסתגלות אל אורו של פנס הרחוב. בפעם האחרונה בה ראתה אותו הוא הביט בעיניים מזוגגות בארונו של הארי. אף אחד לא באמת ידע מה קרה לו לאחר מכן. מאז מותו של סיריוס הוא הראה את עצמו לעתים נדירות בלבד בכיכר גרימולד, מחליף מספר מילים עם אלבוס דמבלדור ונעלם שוב. "מה אתה עושה פה?"

"אני גר בסביבה." הוא אמר במבוכה. "אבל את... את לא צריכה להישאר פה בשעה כזאת, זה לא בטוח."

הרמיוני בקושי הצליחה להחניק גיחוך. מסוכן מדי? מה הם כמה שיכורים מוגלגים אחרי כל מה שהם עברו? היא הצליחה לעלות על שפתייה חיוך עקום, "זה בסדר, אני מסתדרת." הרמיוני הבחינה בהבעה המודאגת שעל פניו, לא בטוחה האם זאת היא או צלקת נצח של השנים האחרונות.

"את לא בסדר, השפתיים שלך הכחילו." הוא ציין. "את נשארת אצל הוריך או ש-?"

הרמיוני הביטה ברוח שפרעה את שיערו וטילטלה את ראשה. עד לפני שבוע היא התגוררה אצל הוויזלים אבל היא לא הצליחה שלא להרגיש מחנק נוראי בהביטה כל יום על הדיוקנות שקישטו כל פיסת קיר בבית הרערוע. ההורים שלה... היא לא ראתה אותם כבר זמן רב והתגעגעה אליהם נורא, אבל המבט המודאג של אימה והשאלות של אביה גרמו לה לרצות להיתרחק מהבית ההוא. הם לא הבינו את מה שעבר עליה והיא לא הרגישה מוכנה לחלוק. "אני חשבתי לתפוס רכבת לווילס מחר בבוקר." היא נאנחה, משפשפת את ידיה זו בזו. היא ניזכרה ברעיון לנסוע לווילס, מקום בו אף אחד לא מכיר אותה... כעת משום מה הרעיון ניראה לה מגוכח מעט."למען האמת אני לא יודעת מה אני רוצה, חשבתי אולי שם הכל יהיה שונה... פחות זיכרונות."

"את לא יכולה לברוח מעצמך." רמוס הביט עליה בעצב. "פעם רצית להמשיך לאוניברסיטה, עכשיו יש לך הזדמנות-"

הרמיוני צחקה במרירות. "פעם, חשבתי שאני מסוגלת. אני לא מרגישה שמגיע לי." היא הביטה לשמיים, איפה שירח דקיק רק הגיח מבין העננים. "חלומות... הם רק חלומות רמוס. הם רק גורמים לאכזבה. חלומות הם בשביל ילדים. אני ואתה יודעים יותר טוב."

"בשבילך זה לא חלום." הוא אמר בנחישות. "יש לך את כל הנתונים על מנת להצליח.את נשארת בחיים, אחרים... לא היה להם את המזל הזה..." היא הבחינה בעצב שהשתקף בעיניו. "אבל זאת לא אשמתך. את לא תחזירי אותם בכך שתפסיקי לחיות."

הרמיוני חייכה חלושות נזכרת בנוויל שהביט בעיניים נוצצות בפרופסור שלו, זה שגרם לו להעריך את עצמו בפעם הראשונה בחייו. "תמיד היתה לך הנטייה להזכיר לכולם את חלומותיהם. אתה עדיין זוכר את החלום שלך, רמוס?"

רמוס בלע את רוקו, מסתכל דרכה על שורת הבתים בעלי הצבע המתקלף, "לצערי, אני זוכר."

היא הסיטה ממנו את מבטה. בכל זאת, משהו בו היה שונה. פעם, כשהביטה בעיניו, בהערצה גלוייה, היה נדמה לה שהיא יכולה לראות את נשמתו. עכשיו לאומת זאת, עיניו היו לא יותר ממראה אטומה – כל מה שראתה היה ההשתקפות של עצמה. היא נאנחה בעצב כי ידעה שאין בידה לעזור לו. הוא צדק, צדק כמו תמיד. הרמיוני גריינג'ר לא רצתה לתת לרוח לקחת אותה, לא רצתה לוותר בקלות כזאת... אבל האם באמת היתה לה ברירה? הרמיוני הרגישה חום פתאומי על לחייה והופתעה לגלות שם דמעות. "אני בסדר," היא לחשה בתגובה למבטו, מוציאה ממחטה לבנה מהכיס. "אנחנו ניהיה בסדר."

מאוחר יותר, כשהשמש עלתה להעיר את פחי הזבל המלאים והבתים ההרוסים, הרמיוני אספה את שברי חייה למזוודה חומה ועלתה על הרכבת הראשונה למנצ'סטר. אולי היא בכל זאת היא יכולה.

הי! זה, ואלו שיבואו אחריו, הם סיפורי פנטזיה מקורייס של מישהי בשם הדס, והיא כותבת מ-ד-ה-י-ם!

מלכת עזאזל.

שמש.
צרצרים מקפצים בעצלות על העשב, שקמל וכפף קצוותיו מפני החום. ופכפוך חרישי של יובל זעיר, מכה בסלעים הסוגרים עליו כמו מבקש לברוח ולהיספג באדמה החמימה, היבשה. וקני סוף עצובים, שרוח חרישית מנגנת בהם קינות. ואבן גיר לבנה, בוהקת בשמש, נחה בעצלות על הגדה, נוגעת- לא נוגעת במים.
ונערה.
בתעתועי האור-וצל המשחקים בעלי העצים שמעליה, נדמה עורה כמעט ירקרק; פרח נעוץ בשערה, מאחורי אחת מאזניה המחודדות במקצת. היא שוכבת על אבן הגיר שלה ללא נוע, מפקירה את גופה לקרני השמש ומאזינה לנגינת קני הסוף, ולחלילי הרועים.
חליל רועים…
היא אוספת רגליה בעדינות ומזדקפת. קולות הנגינה, המוחשיים כעת, נדמים כהולכים ומתחזקים, הולכים וקרבים. היא מביטה בבבואתה שבמים – בשערה הכמעט-זהוב, שצונח בשובבות על מצחה; בעיניה החומות, הזוהרות, מלאות תמימות; בשפתיה הדקות, המחייכות.

קולון מיהר בעקבות העז, מדדה בכבדות על הסלעים. השמש כמעט ושקעה וצבעה את השמים בסגול עז, וכמה חבל שדווקא עכשיו החליטה אנתיאה לברוח. היא דילגה בקלילות בכיוון הפלג, נוגעת לא נוגעת בסלעים; קולון, על אף נשימתו המאומצת, הביט בה כמעט מתפעל – לו ידע גם הוא לרוץ כך…
אנתיאה קרבה מעדנות אל הנחל והרכינה את ראשה, לוחכת את המים. קולון התקרב אליה בצעדים זהירים, והניח את ידו בחוזקה על עורפה. היא זקפה את ראשה והשמיעה פעייה נעלבת. קולון ליטף אותה בידו השניה, והמתין שתסיים לשתות. אנתיאה, ככל הנראה, לא מיהרה לשום מקום; היא לגמה בנחישות מהמים, ולא הראתה סימנים שהרוותה את צמאונה. קולון כבר התכונן לבעוט בה, כשלפתע שמע רחש מבין הקנים שמאחוריו.
זו היתה נערה, מבע תמים על פניה ועיניה מבוהלות. "שלום," אמרה בקול זעיר.
"אה, שלום," אמר קולון. משהו במבטה המפוחד גרם לו להוסיף "מה את עושה בשדה הפתוח בשעה כזו? את יודעת וודאי כמה זה מסוכן?" וכשעיניה התרחבו כמו קלטה זה עתה את מלוא דמותו, אמר בחופזה "אני לא אפגע בך. איפה הכפר שלך? בואי, אלווה אותך הביתה." ולמרבה מבוכתו, היא פרצה בבכי.
"אני מבקש סליחה," אמר במגושם. "לא התכוונתי לפגוע בך…" היא משכה באפה.
"אני כל כך מפחדת…" לחשה.
"אני לא אפגע בך," חזר קולון. "זה בסדר."
"לא ממך," אמרה הנערה. " אבל השמש כמעט שקעה, ותכף הוא יבוא…"
קולון הביט בה בבלבול. "מי? מי יבוא?"
הנערה מחתה את הדמעות מפניה ביד אחת ונשמה עמוק. "אני מתחתנת היום," אמרה.
"שיהיה במזל," אמר קולון, משתדל להישמע מנומס. "הלכת לאיבוד?"
"לא. אני מחכה לו כאן."
"אני מבין." הוא באמת הבין, חשב. היא לא בת הכפר היחידה שנאלצת להתחתן עם אדם שלא רצתה בו – זקן? מכוער? מי יודע. מה שברור הוא שהרעיון בהחלט לא משמח אותה.
"אה…" הוא ניסה להיות אדיב, אבירי – כמו בכל הסיפורים על הצעירים הנאים והחינניים, שעשו גדולות ונצורות למען האהבה. אורפיאוס ואורידיקה, למשל. "תרצי שאחכה איתך?" זה לא היה מה שהתכוון לומר, אבל זה נשמע נכון, בדרך כלשהי. חיוכה המופתע רק חיזק את החלטתו. "טוב," אמר, מאחר ולא ידע מה עוד יוכל להגיד. "אני מקווה שהם לא ידאגו לי בבית… את יודעת, אני צריך להחזיר את אנתיאה לעדר."
"היא תוכל למצוא אותו לבדה?" שאלה הנערה, הנימה המבוהלת מתגנבת שוב לקולה. "אה… כן, אם יתחשק לה." אמר קולון. הנערה תלשה חוט אדום משמלתה, וקשרה אותו בזהירות בין קרניה של העז. היא ליטפה אותה.
"עכשיו הם ידעו שתחזור מאוחר," אמרה, כמעט בגאווה. בצורה מוזרה כלשהי, זה נשמע לקולון כמעט הגיוני.
"אכפת לך פשוט לשבת לידי?" אמרה. "הוא יבוא בכל רגע…" קולון התיישב בכבדות על הסלע, והיא כמו צנחה לידו בעייפות, גבה נשען על שלו. קולון חש מין חמימות מוזרה, וחייך. זמן מה ישבו כך, שותקים, מביטים בשמים הסגולים שהשחירו במהירות. לפתע ניתרה הנערה ממקומה. "הוא בא…" לחשה, קולה נמוג. ועכשיו גם קולון היה יכול לשמוע – טפיפות פרסות, וקרקוש גלגלי כרכרה.
דומה שהאיש ידע בדיוק היכן הפלג, והיכן האבן; המרכבה נעצרה כל כך קרוב לסלע, עד שקולון היה בטוח שאם יושיט את ידו יוכל לגעת בה – דבר שלא רצה במיוחד לעשות; הכרכרה השחורה העבירה בו צמרמורת. "תודה שחיכית איתי," לחשה הנערה. היא נעמדה על קצות אצבעותיה ונשקה לו.
"חכי רגע," אמר. "תראי…. בואי, אני אלווה אותך עד הסוף. תגידי לי כשתרצי ואני אלך." מבטה אסיר התודה היה שווה אפילו החמצה של ארוחת ערב, חשב קולון וטיפס בעקבותיה לכרכרה.

חושך.
משק כנפיים חרישי בחשיכה, מכות-מכות-מכות… ופכפוך צונן של מים בין הסלעים הכהים, והבהובי אורות חיוורים, גבישיים, כמו צוחקים לדממה.
ונערה.
היא עומדת לצד גבר לבוש שחורים, שזרועו כרוכה סביבה. שניהם ניצבים על צוק כביר, גבוה מעל המים, ומביטים – מביטים בנהר הנשמות העושה את דרכו החרישית אל השאול.
הנערה מתבוננת לרגע בפנים המוכרות שהצטרפו זה עתה לשטף הקר. היא מחייכת.
"ומה דעתך?"
"אהובה שלי," הוא נושק לה. "יפה עשית..." היא צוחקת, והדי צחוקה טובעים בחשיכה.

WA WA WA הסיפור הזה משום מה הוא הסיפור היחיד שלא רומחי ומחזיר אותי ישירות לפלאנתס שויקאן.
מאמא, אני מתגעגעת לשחק. הוא לא מסתדר בסלית'רין.
אל תדאגי, שחק עוד יחזור אלייך.
הייתי אמורה לשים עוד פיקים שלה, אבל המחשב עשה פטיגרו ועכשיו אין לי כוח...
אומרים הקונדסאים, לא פטיגרו. הקונדסאים הם אלה שעושים צרות. מוהאהאהאהאהאהא.
לא נכון.המחשב, בזה שהתקלקל, בגד באמוני המלא בו, ולכן הוא עושה לי פטיגרו.
אה. הבנתי.
אה,קיסי סיפורייך גרמו לי לבכות...הם יפהיפים...עכשיו ברצינות תפסתי את הקונדסאים מנסים להשתלט לי על המחשב שמישהי תעצור אותם לפני שהם יעשו נזק עצום...טוב אז אני חייבת ללכת ביי,סיסיליה פוטר,הטלה הקטנטן התינוקי.
הי מיי גאד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! הפיק עם הרמיוני ולופין פשוט יפה! קצת אכזרי ופסימי אבל הוא היה מהמם פשוט! אהבתי, כל הכבוד!
עכשיו תקנדסו לי פיקים של קונדסאים לפני שאני אתחרפן!!!!!
נכון גם אני קראתי אותו.אין בעייה אמילי.היום או מחר סיסי תתיצב למשימה ותכתוב לך פאן פיק חדש.אז קריאה נעימה. ביי סיסיליה פוטר,הטלה.נ.ב.מישהי ניחשה מה השם שלי???
אמילי, צר לי, אבל לא נתקלתי בפיק ששווה הכנסה לפאן_פיקים? (מי שלומדת מגמת מחשבים תדע שיש כאן ריקורסיה ללא תנאי עצירה, מה שמביא ללולאה אניסופית) ושעוסק בקונדסאים...........
סיסיליה, אני חושבת שניחשתי..... blink
אוי, אמי, לי יש קונדסאים, אני חושבת... אולי פעם הבאה. אני צריכה למצוא את זה... מתי יהיה לי השכל לשמור כל פיק טוב בוורד?
וודאי קיסי,את מכירה אותי.אז אל תגידי וקבלי את זה כפרס: hilarious
קבלי עוד כאלו:cool cool yummyyummyבתקווה שזה מספיק חמוד ממני סיסיליה פוטר.
דור שלם דורש קונדסאים!!!!!!!!!!
קונדסאים עכשיו!
קו קונ קונדס קונדסאים!
אין לנו על מי לסמוך אלא על הקונדסאים!
העם עם הקונדסאים!
רק קונדס יביא שלום!
תן קונדסאי - הכל לטובה!

אם אתן מצליחות לחשוב על עוד סטיקרים תודיעו לי...

ראיתי באיזה פורום משהו על לילי וג'יימס... אבל אני חושבת שזה נמחק...
it's time to feer הקונדסאים בעיר!
סנייפ לא יעבור.
גם סניוולוס לא יעבור.
לא לא לא ניתן לתלמיד להיות מסכן! (או שמא למורה?.....)
מי שלא קופץ מסלית'רין....
שבוז,לוסי.יש לי סיסימה(קיצור של סיסי וסיסמה או של סיסי מה את רוצה ממני???שאלה של יסעורינו)יש לי סיסמה:קונדסאיות הן אלו שמקנדסות אתכן ותנו לי ק' תנו לי ו' תנו לי נ' תנו לי ד' תנו לי ס' תנו לי א' תנו לי י' תנו לי ו' תנו לי ת'.מה יצא?או:קונדסאי אקדמאי,אבל תמיד פארודאי...אז זהו אלו הצעותי ביי,סיסיליה פוטר.
בכל מקרה, אם אני אמצא את החלקים האחרים אני יותר מאשמח לפרסם אותם כאן - אני חושבת שזה נקרא אם בהתחלה, או שמא זה שלפניו נקרא כך? אני זוכרת שזו סדרה של אימים - אם בהתחלה, אם בסוף, ועוד כל מיני אימים למיניהם... וגם מה שיש כאן זה רק הפרק הראשון... את הסוף אני חושבת שתוכלו לנחש. שוקולד!!!! יאמי... אניווי, אמילי דרלינג - זה במיוחד בשבילך.

תהנו!!!

פרק 1: היום הראשון

רמוס היקר,
מסיבה שאי אפשר להסביר אותה, אפשר להשיג בקלות גיליונות קלף ועטי נוצה באזקאבן. מוכרים אותם בסכום ענק של כסף, כמובן, בידיעה שאלה מאיתנו שיש להם כסף ישלמו כל מחיר בשביל משהו שיעזור לנו לשמור על השפיות קצת יותר זמן.
אני כותב את זה לך, רמוס, לא בגלל שאני מצפה שאי פעם תקרא את זה, אלא בגלל שאני צריך לרשום את הזיכרונות שלי לפני שהסוהרסנים ייקחו אותם ממני, ואני רוצה לחשוב שאני מספר אותם לידיד, לא לחתיכה ריקה וקשה של נייר. זאת אומרת, אם אתה עדיין ידיד שלי. אתה בטח חושב שאני הרגתי את לילי וג'יימס, בדיוק כמו שאר העולם. ואני לא מאשים אותך. איך אתה יכול לדעת שאני לא עשיתי את זה?, כמעט ולא ראינו אחד את השני כל השנה. והפעם האחרונה שחלקתי איתך משהו באמת אישי הייתה בלילה ההוא בשנה השישית שלנו. כן, הלילה הזה- שבו מצאנו את עצמנו מתנשקים בצריף המצווח. הלילה בו אמרת שאתה אוהב אותי אבל לא יכול להיות איתי, כי אנשים יתייחסו אלי כמו אל מפלצת. אלוהים, רמוס, הייתי כל כך טיפש. כל מה שיכולתי לראות היה שנתת לי את הדבר היחיד שתמיד רציתי ואף פעם לא קיוויתי לקבל, ואז לקחת אותו.
לא יכולתי לראות שלא רצית לעשות לי את זה, לא יכולתי לראות שבכך שאתה הרחקת אותי ממך, הראית את הצד המעשי שלך פעם נוספת. אולי אני קיבלתי ציונים טובים יותר, אבל אתה היית יותר בוגר. אתה ידעת שאם היינו נהיים נאהבים זה היה מביא יותר צער מאשר אושר. אני צעקתי עליך. אמרתי לך שאף פעם לא אהבתי אותך, וששיקרתי לך בכך שאמרתי שאני כן אוהב אותך. אם הייתי יכול לחזור בזמן ולשנות דבר אחד, הייתי נשאר שומר הסוד של לילי וג'יימס. אבל אם הייתי יכול לשנות שני דברים, לא הייתי אומר שאף פעם לא אהבתי אותך. אתה יודע שזה היה השקר האמיתי, נכון? אתה חייב, אתה חייב לדעת את זה. בבקשה תדע את זה. המחשבות שלי לא היו צלולות באותו הלילה, רמוס. תסלח לי. אחרי שברחתי מהצריף, ניסיתי להרוג את עצמי. זה משהו שאף פעם לא תדע. ניסיתי להטביע את עצמי באגם. ג'יימס ולילי משכו אותי החוצה והצילו אותי. הבנתי אחר כך שהם ראו אותי במפה נכנס לאגם ויצאו מיד החוצה, בהבנה שמשהו לא בסדר. רק בדצמבר של השנה השביעית שלנו הבנתי שאתה לא יודע. תמיד שיערתי שג'יימס סיפר לך; אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שחבר שלך שוכב בבית החולים עם דלקת ריאות במשך שלושה שבועות מבלי לספר את האמת?
קראנו בשיעור תולדות הקסם על פָטרִיצִיוּס מלא התשוקה, שהגיש את עצמו לציפורניו של היפוגריף כשהבין שדֶמֵטְרִיה מקוֹבֵנְטְרִי, ארוסתו, ברחה כדי להתחתן בסתר עם אָקְוורִיוֹ מלָנְקֵסְטֶר.
"אתה יכול לדמיין", אתה אמרת, "שמישהו באמת יהרוג את עצמו בגלל מישהו אחר? הוא בטח ממש אהב אותה".
אני הייתי שקט. כשאתה ופיטר ישנתם, אני התעמתי עם ג'יימס.
"אף פעם לא אמרת לו," לחשתי דרך שיניים חורקות מכעס. "שיקרתם לו, סיפרתם לו סתם סיפור". ג'יימס הסתכל לי לתוך העיניים.
"כן, זה מה שעשיתי, ואני לא מתכוון לספר לו את האמת, גם ככה". לפני שיכולתי להשיב, הוא המשיך, "סיריוס, הוא לא יהיה מסוגל לסבול את זה. הוא סירב לך בגלל שהוא לא רצה שתסבול; זה יהיה בלתי נסבל בשבילו לדעת שמשהו שהוא עשה גרם לך להיות כל כך אומלל עד שלא רצית לחיות יותר. אם אתה עדיין אוהב אותו, אל תגרום לו גם לסבול". עיכלתי את המילים שלו במשך כמה שניות, ואז אמרתי
"איך אתה יודע שהוא סירב לי בגלל שהוא לא רצה שאני אסבול?"
"דיברת מתוך שינה במשך כמה מהימים הראשונים בבית החולים. הלכתי לבקר אותך כל יום אחרי השיעורים בשבוע הראשון".
"באמת?"
"כן. באמת".
"אני זוכר אותך שם רק פעם אחת. ולילי, אני זוכר את לילי. האם... האם רמוס בא לבקר אותי? ופיטר?"
"כמובן שהם באו". אמר ג'יימס.
זיכרון חצי- שכוח חלף במוחי. זכרתי אותך מתייפח ליד הצד של המיטה שלי- או שאולי זכרתי חלום, לא הייתי בטוח מה זה היה. ואז היה לי זיכרון כל כך חזק עד שהוא כמעט היה פלאשבק. מהומה. דם. העיניים של מדאם פומפרי מתרחבות. סכין. צעקות. עיניים ירוקות- חומות עם זרמי דמעות. תחבושת. אתה. וקול.... קול שאמר:
"אני עשיתי את זה. עשיתי את זה בעצמי". אתה שוכב במיטה מולי, שוכב בתנוחה עוברית ובוכה.
"רמוס חתך את עצמו, נכון?"
"כן," אמר ג'יימס, מבוהל. "הוא עשה את זה". לפתע הוא נראה זקן, בן ארבעים במקום שמונה- עשרה.
"למה אף אחד לא סיפר לי?" לחשתי.
"מאותה סיבה שהוא לא יודע שניסית להרוג את עצמך".
אני לא יכול לכתוב עוד היום.
סיריוס.

פרק 2: אהבה וכמיהה

רמוס היקר,
חלמתי אתמול בלילה שעשינו אהבה. הכול היה מושלם: ג'יימס ולילי היו חיים, אני הייתי חופשי, ואנחנו היינו ביחד. אז התעוררתי ובכיתי במשך שעה. הסוהרסנים היו מאוד מרוצים, כמו שאתה בטח יכול לדמיין.
זה אירוני, אבל אף פעם לא שכבתי עם אף אחד. מוזר אבל נכון: סיריוס בלק, פעם הגבר האידיאלי בשביל חצי מאוכלוסיית הנשים בהגוורטס, בתול. כמובן, זה לא משנה לך אם חצי מאוכלוסיית הנשים בהגוורטס רוצות אותך אם אתה רוצה גברים. ובכן, לא את כל הגברים. רק אחד.
התקרבתי מאוד לאיבוד הבתולים שלי. זה היה מאוחר יותר, אחרי שסיימנו בית ספר, כשהייתי בן תשע-עשרה. זה לא היה הדבר הכי טיפשי שעשיתי אי פעם, אבל זה די גבוה ברשימה. הוא היה מוגל; הכרתי אותו רק שלוש שעות בערך; הוא אסף אותי בבאר. שנינו היינו שיכורים. לא נסיבות ממש רומנטיות. בזמן שהגענו לדירה שלו, הייתי פיכח מספיק כדי להבין שאני עושה דבר אידיוטי ויש אפשרות שגם מסוכן. בזמן שהוא הפשיט אותי, אמרתי לו ששיניתי את דעתי. הוא העיף אותי החוצה, טרק את הדלת, ואז פתח אותה שוב כדי לזרוק את החולצה שלי החוצה. אתה ואני הצלחנו להישאר ידידים אחרי הלילה ההוא. אין לי מושג איך עשינו את זה, אבל עדיין הצלחנו לצחוק ביחד ולספר בדיחות ולצאת להרפתקאות עם ג'יימס ופיטר, למרות כל מה שקרה. ואלה גם היו הרפתקאות נפלאות, כמה מהפרועות שלנו. אתה זוכר שלקחנו את הדרקונים מהאורווה של טיפול בחיות פלא לרכיבה? זאת הייתה הפעם הראשונה והיחידה שאי פעם נתפסנו- על ידי פילץ', למרבית הצער. אם היינו חייבים להיתפס, הייתי מעדיף שזה היה על ידי דמבלדור או מקגונגל או מישהו שלפחות כיבדתי. פילץ' החרים את מפת הקונדסאים. בטח עדיין יש לו אותה, ובטח עדיין לא יודע איך להפעיל אותה. ואז הייתה הפעם שגנבנו את הפסל של הנחש מחדר המועדון של סלית'רין ושמנו אותו בפה של האריה של גריפינדור. זוכר איך פרופסור דֶלְפִיאָן חשב שזה היה אות? אלוהים אדירים, אף פעם לא פגשתי בן אדם כל כך סתום לפני. הפרופסורים האחרים, כמובן, הבינו שזו הייתה מתיחה... איך הצלחת לשבת עם האיש הזה במשך שיעור גילוי עתידות זה מעבר להבנתי. זיכרונות טובים. כן, אני חייב להתמקד בזיכרונות טובים, בגלל שהזמן עד שהסוהרסנים ייקחו אותם הוא מוגבל.
הלילה לפני שסיימנו ללמוד, זה זיכרון טוב. ישבנו בשולחן שלנו בחדר המועדון, משחקים שח מט, כשג'יימס ולילי התפרצו דרך הדלת, חיוכים רחבים על פניהם. "למה אתם שמחים כל כך?" שאלת, אבל המראה בעיניים שלך אמר לי שחשדת מה זה, כמו שאני חשדתי.
"אנחנו מאורסים" אמר ג'יימס. לילי הרימה את ידה, שהראתה טבעת אזמרגד נוצצת. אנחנו שאגנו ושרקנו, טופחים לג'יימס על הגב. אני הרמתי את לילי וסובבתי אותה באוויר, שנינו צוחקים. הלילה הזה היה אפילו יותר טוב מיום סיום הלימודים בעצמו. לקחנו אותם לארוחת ערב בהוגסמיד כדי לחגוג. לילי קשקשה כל הדרך על תכנונים לחתונה, וג'יימס אמר "לילי, אל תדברי כל כך הרבה על החתונה, לא אכפת להם אם השמלה שלך תהיה לבנה או בצבע קרם". אבל הוא חייך, והיא הייתה כל כך נרגשת, שלא היה אכפת לה מה כל אחד מאיתנו חשב.
"כמובן שאיכפת לנו," אתה אמרת בחיוך חם. "אני מצביע בעד צבע קרם".
"לבן," אמר פיטר. "זה יתאים לעור שלה".
"אבל אז היא תראה דהויה," אמרתי. "קרם, לילי, בהחלט קרם". ג'יימס גלגל את עיניו, לילי הושיטה יד ובלגנה לו את השיער, גורמת לו לצעוק במחאה. היינו כל כך רעשנים עד שתלמידי הוגוורטס משולחנות אחרים באו לראות מה קורה. אפילו שני סלית'רינים אמרו להם מזל טוב, זוכר? אתה נראית מאושר יותר בלילה הזה ממה שראיתי במשך זמן רב. תמיד היית ככה, שמח בכנות בשביל אנשים אחרים.
אני אוהב אותך, רמוס.
סיריוס.

פרק 3: לִירִיוֹ סָפִירִיוּס

רמוס היקר,
אני לא מאמין שהייתי כאן כבר שבוע. מעניין מה אתה עושה עכשיו. עכשיו אחרי הצהריים; בטח בדיוק סיימת לאכול ואתה מתכונן לצאת לחפש עבודה שוב. או שאולי כבר מצאת משהו עד עכשיו. מה אתה חושב עלי?, אני תוהה. ואני בטוח שאתה כן חושב עלי, כי אחרי שבוע עדיין לא נעשיתי רוח רפאים עבורך.
כשהיינו צעירים יותר, הייתי מתפלל לכך שהייתי יכול לשנות את דעתך, ועכשיו אני שוב מתפלל לכך. אני מקווה שאתה לא מאמין שאני רצחתי את לילי וג'יימס, אבל זה גם ככה לא משנה כי אני בטח לא אראה אותך שוב.
הם הביאו לפה את ברטי קראוץ' ג'וניור היום. התא שלו בהמשך המסדרון משלי, והוא לא הפסיק לצרוח מאז שהם שמו אותו שם. אני תוהה איפה השרביט שלי עכשיו. שלוש- עשרה אינץ', עץ תִרְזַה, מיתרי לב של דרקון.... בטח שברו אותו.
הם אומרים שמשתגעים באזקאבן. אני לא חושב שזה קרה לי עדיין, אבל זה בהחלט קרה לאוון רוזייר, שהתא שלו נמצא ליד שלי. אני לא יכול לראות אותו, אבל אני יכול לשמוע אותו מברבר על איך שוולדמורט עומד לבוא להציל אותו. ולפעמים הוא חושב שהוא חופשי ויושב בסלון של ביתו. זיכרונות. אני צריך לחזור לזיכרונות. הפעם הראשונה שפגשתי אותך ואת ג'יימס, אני אתחיל בזה. אני כבר הכרתי את פיטר לפני שהתחלנו את בית הספר, בגלל שמשפחת פטיגרו הייתה משפחת הקוסמים הנוספת היחידה בכפר שלנו. ראינו אחד את השני רק במספר הזדמנויות, בגלל שהמשפחות שלנו לא היו קרובות אחת לשנייה במיוחד ובעיקרון הייתי ילד מתבודד.
ההורים שלי לימדו אותי בבית, ובמשך רוב אחרי הצהריים והערב נשארתי לבדי. ביליתי חלק גדול מהזמן הזה בקריאה או בחקירה של החלקים הבלתי משומשים של הבית, שהיו רבים כי הבית שלנו נועד להכיל מספר דורות של המשפחה ואת כל המשרתים שלהם. ההורים שלי ואני הסתובבנו בבית כמו גולות בתוך מגירה ריקה.
"אמרתי למרג'ורי פטיגרו שניקח את פיטר ואת ריצ'ארד לתחנה מחר" אמרה אימי בארוחת ערב בשלושים ואחת לאוגוסט בשנה האחת עשרה שלי. מר פטיגרו תמיד היה בעבודה, ואשתו, כמו שאתה יודע, סבלה מאָגוֹרָפוֹבְּיָה ונשארה קרוב לבית. גלגלתי את עיניי. פיטר, אני זוכר, היה כמו דבק לפני השנה הראשונה שלנו ולא היה לי שום רצון להתחיל בית ספר חדש כשהוא נדבק אלי כמו יתוש עקשן במיוחד.
"למה ריצ'ארד לא יכול ללכת לשם עם אחיו לבד?" יללתי.
"ובכן, אני בטוחה שהוא יכול, אבל הוא רק בשנה שלישית וזה יגרום לגברת פטיגרו להרגיש טוב לדעת שמישהו לוקח אותם לשם בביטחון. באמת, סיריוס, אל תיילל".
"פוֹלָארִיס מאחר," אמר אבא שלי, מוזג לעצמו עוד בירצפת. "הוא אמר שהוא יהיה בבית בחמש וחצי וכבר אחרי שש". אח שלי פולאריס בא לבקר בבית למשך כמה ימים. הוא היה בן עשרים ושניים באותו זמן; אני הייתי הילד שנולד בטעות להורים שלי. הוא עבד בסמטת דיאגון, אבל החנות שבה הוא עבד עמדה להיסגר לשיפוצים לכמה ימים והוא החליט לנצל את ההזדמנות ולבוא לבקר. הוא הזהיר אותנו ששלושת השותפים שלו גם באים.
בזמן שאכלנו קינוח, שמעתי את המפתח שלו מסתובב במנעול. אני לא חושב שאף פעם הכרת את אח שלי פולאריס. אף פעם לא היינו ממש קרובים, בגלל הבדלי והגיל והכול. הוא נמוך, יציב, והדרך היחידה שבה אתה יכול לדעת שאנחנו קרובי משפחה היא השיער שלנו, שהיה בדיוק באותו מרקם וצבע חוץ מזה ששלו היה מסופר קצר. הוא נכנס לתוך חדר האוכל עם איש גבוה, רזה ובעל עור כהה שנגרר אחריו. שני אחרים הגיעו אחריהם, אבל בקושי ראיתי אותם; מבטי היה דבוק לגבוה. אם היית רואה אותו גם אתה היית מהופנט מהבן הזה, רמוס, אני בטוח. היו לו שפתיים שופעות ומלאות, את הריסים הכי ארוכים ומסולסלים שראיתי אי פעם. העיניים שלו היו כמו שוקולד נוזלי והשיער הקפדני והקצר שלו חשף את האוזניים הרגישות שלו. היה נראה כאילו כולו עשוי מקווים ארוכים, משופעים ועדינים ואני בהיתי, משותק. עיניו פגשו את שלי לשנייה ובשנייה הזאת כמהתי לחקור את עמקי נשמתו ולראות מה נמצא שם, ולגלות אם זה היה יפה כמו החיצוניות שלו.
"גם אני התגעגעתי אליך, סיריוס" אמר פולאריס בציניות. מצמצתי, בבהלה.
"או, סליחה. שלום, פולאריס". הוא גלגל את עיניו.
"זה האח הקטן שלי, סיריוס" הוא אמר לחבריו. סלדתי מהמילה 'קטן', מרגיש לפתע נחות ולא מתאים.
הוא הכיר את חבריו למשפחה. אני לא זוכר את השם של השניים האחרים, אבל אני תמיד אזכור שהשם של האיש הצעיר והיפה הזה היה ליריו ספיריוס. כולנו יצאנו לכיוון הסלון, והוריי התחילו בטקס הנימוסי של שאילת כל אחד מהגברים הצעירים שאלות על עצמם מבלי להיות יותר מדי חטטנים. ליריו ספיריוס, הבנתי, עבד בפְלוֹרִיש ובְלוֹט יחד עם פולאריס. שני האחרים עבדו ליד. ליריו היה מאורס ועמד להתחתן באביב ויעבור לאדינבורו אחרי החתונה. אחרי כמה שעות שבהם התרחשה השיחה הזו, שברובה לא השתתפתי, אחי וחברים שלו, עייפים מהמסע, החליטו ללכת לישון. אבי מינה אותי להיות נושא המזוודות שלהם, ולהעלות אותם לחדריהם. הודות לגודלו של הבית, לכל אחד מהם היה חדר משלו. הייתי במיטה במשך שתי דקות כששמעתי אחד מהחברים, שאת שמו אני לא זוכר, יורד במדרגות ודופק על דלת שהייתה מעבר למסדרון.
"ליריו," הוא לחש. "אתה יכול להחזיר לי את הספר שהשאלתי לך?"
"בטח" הגיע קול עשיר ונעים לאוזן מהמשך המסדרון. קלטתי שחדרו של ליריו היה במרחק של רק שלוש דלתות. שכבתי במיטה, מקשיב לאיש הצעיר מטפס בחזרה במעלה המדרגות וניסיתי להבין מה היה בליריו, גבר שהכרתי בערך שלוש שעות, שריתק אותי כל כך. זאת לא הייתה האישיות שלו, בגלל שהוא היה מאוד שקט ועוד לא גיליתי איזה סוג של בן אדם הוא. כל מה שידעתי עליו היה מה שסיפרתי לך. מחשבה חדרה לתוך מוחי שאולי הוא ריתק אותי כל כך בגלל שהוא היה נאה, אבל שחררתי אותה מיד. למה שיהיה לי אכפת אם הוא נאה או לא? אבל היה אכפת לי, ושם שכנה התעלומה. חשבתי על זה עוד כמה דקות, אבל לא מצאתי מסקנות מספקות. אז שמעתי נחירות קלות מהמשך המסדרון. מבלי לדעת למה, הלכתי במורד המסדרון ונכנסתי לחדרו של ליריו. הוא הושיב את המזוודה שלו ליד המיטה והוציא ממנה רק כמה דברים הכרחיים. חצי הירח שנראה מתוך החלון הפתוח השתקף על העור השחום שלו. נשמתי נשימה חדה. הוא פתח את עיניו לפתע והתיישב בבהלה.
"אני מצטער" היה הדבר הראשון שיצא מפי.
"לא זה בסדר," הוא אמר, מתיישב זקוף יותר. לא הייתה עליו חולצה, והחזה שלו היה קטן, אבל למרות זאת שרירי. "אני לא כועס, רק סקרן. למה אתה בחדר שלי?"
"בלי סיבה," מלמלתי, מושפל. הוא הביט בי בציניות. "ובכן, כמובן שיש לי סיבה, אבל היא מאוד טיפשית".
"תנסה אותי," הוא אמר, חיוך עדין וקטן מופיע על פניו. "אני לא אצחק".
מאחורי קולו הנעים לשמיעה, שעלה וירד הייתה תכונה של רצינות, ואני החלטתי לבטוח בו. "חשבתי שאתה נראה טוב".
"אה," הוא הסתכל עלי במבט ישיר. "אתה מחמיא לי, אני חייב לומר. אתה תהיה די מהמם בעצמך בעוד כמה שנים". הסמקתי בפראות, הביטחון שלי מתחלף במתח בלתי נוח.
"אל תדאג," הוא אמר "אני לא מציע לך כלום, אני רק מביע עובדה". אני התפתלתי אפילו יותר כששמעתי את המילים 'מציע לך', מודע במעורפל שהוא התכוון למשהו סודי ובעל טבע אינטימי. הוא המשיך, "אין שום דבר רע בעובדה שאתה חושב שאני נראה טוב. אני בהיתי בכמה וכמה גברים בעצמי".
"מה לגבי הארוסה שלך?" שאלתי, המילים עוזבות את פי לפני שיכולתי לחשוב עליהם מחדש.
"בן אדם יכול להיות דלוק גם גברים וגם נשים, אתה יודע".
"אף פעם לא אמרתי שאני דלוק עליך!" אמרתי בלהט.
"גם אני לא. תירגע, סיריוס, אני מנסה להרגיע, לא להפחיד אותך". הוא צחק לפתע. "כמה זמן אני מכיר אותך? שלוש שעות?"
הבטנו אחד על השני בשקט במשך כמה דקות. ואז אני אמרתי "איך אתה יודע אם אתה אוהב גם נשים וגם גברים?"
"פולאריס סיפר לי שאתה קורא הרבה. איך אתה יודע שאתה אוהב לקרוא? אתה פשוט יודע את זה, נכון? זה נכון בקשר לכל מה שבני אדם רוצים".
"החברה שלך יודעת?"
"כן. וגם אח שלך יודע".
"יש לך מזל. אני לא יודע בדיוק מה אני רוצה" פלטתי במבוכה.
"גם אני לא ידעתי, בגיל שלך. אל תדאג בקשר לזה, אתה תבין את זה כבר. עכשיו, פולאריס סיפר לי שאתה מתחיל את הוגוורטס מחר. אתה צריך לישון".
"ליריו?"
"מה קרה?"
רעדתי אבל הייתי מלא ברצון חדש, מפחד אבל נכסף. "אני... אני יכול לנשק אותך?"
"לא. אני מאורס, אני גדול ממך בתשע שנים, אתה בקושי מכיר אותי, אתה האח הקטן של חבר שלי וזה לגמרי לא הולם". פניו התרככו לפתע. "תשמור את זה בשביל מישהו שאתה אוהב, סיריוס".
שמעתי בעצתו, רמוס. אתה היית הבן אדם הראשון שאי פעם נישקתי.
שלך, סיריוס.

פרק 4: מיון, סנייפ ואנחה

רמוס היקר,
ובכן, זאת הייתה סטייה גדולה למדי מהנושא אתמול, נכון? התכוונתי להתחיל לדבר על הפעם הראשונה שפגשתי אותך ואת ג'יימס ובסופו של דבר העליתי זיכרונות על ההידלקות שלי על ליריו ספיריוס. זה רק בא להראות ששום מקרה בחייו של בן אדם מבודד ממקרים אחרים.
למחרת בבוקר, אימא ואני הלכנו לבית של פיטר כדי לקחת אותו ואת ריצ'ארד. אבא נשאר עם פולאריס והאחרים, שעדיין היו ישנים. הוא איחל לי בהצלחה.
אימא של פיטר הייתה כמו שהיא תמיד: ביישנית, מתוחה, מפוחדת ומזיזה את העיניים שלה בתזזיות. היא לבשה שמלה פרחונית מתחת למנשא קשיח, שאחותו הקטנה של פיטר, מרדית', הייתה קשורה עליו. גברת פטיגרו ליוותה אותנו במהירות, בטח בפחד ממה שיקרה אם הדלת תישאר פתוחה יותר מדי זמן.
פיטר וריצ'ארד עמדו במטבח עם המזוודות שלהם. ריצ'ארד נראה עליז מספיק, אבל פיטר נראה כאילו הוא ראה רוח רפאים מפחידה במיוחד. מרג'ורי פטיגרו נתנה לכל אחד מהם מספר הנחיות, בעיקר קשורות לאיך הם צריכים ללמוד, איזה ויטמינים הם צריכים לבלוע ובאיזה שעה, ומאיזה פעילויות מסוכנות הם צריכים להתרחק. ריצ'ארד גלגל את עיניו, אבל פיטר הנהן בהתלהבות אחרי כל פקודה, עיניו פתוחות לרווחה.
"הם יהיו בסדר גמור, מרג'ורי," אמרה אימי כשגברת פטיגרו התחילה לחזור על עצמה. "כדאי שנלך, או שהם יפספסו את הרכבת".
בקינוח אף אחרון, גברת פטיגרו נפרדה מהבנים שלה והרשתה להם ללכת. מפתח המעבר ששמנו מגיעים לרציף היה ממוקם בערך כרבע מייל משם, במעלה הגבעה. פיטר יילל כל הזמן על כמה ארוכה הדרך וכמה עייף הוא נהייה. כשהגענו לשקית הצ'יפס שהייתה על הרצפה, אימא שלי, אני, פיטר וריצ'ארד אחזנו בחלק מהשקית ובתוך רגע מצאנו את עצמנו עומדים ברציף תשע ושלושה רבעים. ריצ'ארד ראה כמה חברים שלו, ולקח את פיטר להכיר אותם. אימא שלי תפסה את ההזדמנות לדבר איתי בפרטיות.
"סיריוס," היא אמרה. "אני רוצה שתהיה נחמד במיוחד לפיטר, במיוחד בשבוע הראשון. אני חוששת שהילד המסכן ירש קצת מהחרדה של אימא שלו. הוא יצטרך קצת עזרה כדי להתרגל לבית הספר".
נדתי בראשי, מסכים איתה לגבי התכונות הגרועות של פיטר אבל גם באי רצון שהוא יידבק אלי. אז ריצ'ארד ופיטר חזרו למקום בו עמדנו והגיע הזמן לעלות לרכבת.
"אני מקווה שלא תהיה לי בחילה," נאנח פיטר בזמן שנכנסנו לרכבת. "תמיד יש לי בחילות ברכבות".
"הוא סתם מגזים," לחש ריצ'ארד. "הפעם האחרונה שבה הוא לא הרגיש טוב ברכבת הייתה כשהוא היה בן חמש ואכל יותר מדי גלידה".
כשאנחנו והמזוודות שלנו היינו על הרכבת זה נהיה יותר ויותר גלוי לעין שריצ'ארד התכוון לחלוק תא עם החברים שלו, ולהשאיר אותי לבד עם פיטר. נשפתי בעצבנות, תפסתי את פיטר ומשכתי אותו לתא הקרוב ביותר.
זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותך. הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה כמה חיוור אתה, כאילו אף פעם לא ראית את השמש. חיוור, ורזה, עם אצבעות ארוכות וריסים ארוכים. השיער שלך היה ארוך מספיק כדי להיאסף אחורה, וכך הוא היה, עם רצועה מעור חום. אתה כבר לבשת את הגלימה השחורה של הוגוורטס, שהדגישה את החיוורות של העור שלך.
כשהדלת נפתחה הסתובבת, הסתכלת עלינו, וחייכת. העיניים שלך הפתיעו אותי; ירוקות- חומות בורקות ומלאות חיים, הם היו אש מבורכת בשלג שהיה העור שלך.
"היי," אמרת. "אני רמוס לופין". ושלחת את היד שלך כדי שאני אוכל ללחוץ אותה. לפתתי אותה והרגשתי את החום שלה, שהפתיע אותי. אחרי זה לחצת את ידו של פיטר, ואני התיישבתי לידך.
"אני סיריוס בלק," אמרתי. "אנחנו נסתדר בסדר גמור אם לא תעיר שום הערות על איך השיער שלי תואם לשם המשפחה". אתה חייכת, חושף שיניים לבנות פניניות. הדלת נפתחה ועוד ילד בעל שיער שחור נכנס, השיער שלו דבוק על ראשו ופניו והגבות שלו מקושתות.
"היי," אמר פיטר בעליזות (בשבילו). הילד הנהן בחדות והתיישב לידו. לא בחור עליז במיוחד, אבל חשבתי לפחות לעשות מאמץ.
"גם אתה משנה ראשונה?" שאלתי אותו.
"לחוסר מזלי. עם הידע שלי, אני צריך להיות לפחות בשנה שלישית. אבא שלי דיבר עם דמבלדור על זה, אבל הבן אדם פשוט מסרב לתת לי לדלג כיתה".
העפת מבט חטוף לכיווני ועשית פרצוף. ניסיתי לא לצחוק.
"אני פיטר פטיגרו" אמר פיטר. הילד הנהן בבוטות.
"סוורוס סנייפ". אני ואתה הצגנו את עצמנו שוב. אני לא זוכר על מה בדיוק דיברנו בנסיעה הזאת. מה שאני כן זוכר זה הקו העדין של הגבות שלך, הגליות של השיער שלך ואת העור העדין של הפה שלך בזמן שדיברת.
לא משנה על מה דיברנו בנסיעה, זה היה מספיק כדי שעד הזמן שהגענו לבית הספר היינו די מיודדים, והחלטנו לחלוק סירה לצד השני של האגם. למזלנו, סנייפ, שלא אמר אפילו מילה אחת בכל הנסיעה, מצא סירה אחרת. פיטר התיישב לידי לפני שאתה יכולת, את זה אני זוכר. ילד עם שיער קוצני התקרב לסירה שלנו.
"אפשר להצטרף אליכם?" הוא שאל.
"כן" אתה אמרת.
"תודה," הוא אמר בחיוך. "אני מכיר רק עוד מישהי אחת שעומדת להיות בשנה שלנו, לילי אוונס, אבל אנחנו לא ממש מיודדים. אני ג'יימס פוטר".
כולנו אמרנו את שמותינו בזמן שדחפנו את הסירה לתוך המים.
"סיריוס!" הוא אמר. "זה שם של כוכב, נכון?"
"כן, ההורים שלי אסטרונומים... השם של אח שלי הוא פולאריס".
"אני הייתי מעדיף להיקרא בכל אחד מהשמות האלה מאשר ג'יימס," אמר הילד בעל השם הזה. "יותר מדי מוכר... היו עוד שלושה בנים שנקראו ג'יימס בשכבה שלי בבית ספר למוגלגים".
"אז אתה בן מוגלגים?" שאל פיטר.
"לא, כולנו קוסמים במשפחה שלי, אבל ההורים שלי חשבו שבגלל שיש יותר מוגלגים מאשר קוסמים, מוטב שנבין אותם. בית הספר עם המוגלגים היה בסדר, ברובו.... חוץ מפעם אחת שהייתי צריך לקחת מכתב הביתה כי השיער של לילי הפך להיות ירוק".
"אז אתה מכיר אותה טוב?" שאלתי.
"לחוסר מזלי. היא קצת מעצבנת".
"גם אצלי כל המשפחה קוסמים" אמר פיטר. "חוץ מזה שאימא שלי לא עושה קסמים כבר".
"ההפך מאימא שלי," אתה אמרת. "היא מכשפה ואבא שלי מוגל".
בזמן הזה כבר הגענו לטירה. ליוו אותנו פנימה וסיפרו לנו על טקס המיון. הבטן שלי הייתה מכווצת. פולאריס כתב לי מכתב שלושה שבועות לפני וסיפר לי על כל הדברים החיוביים והשליליים בכל בית. הוא היה ברייבנקלו. אני פחדתי לצאת בסלית'רין.
"אהרון, סילביה!" הקריאה מקגונגל מהרשימה. ילדה נמוכה בעלת שיער מתולתל הניחה את הכובע על הראש שלה. אחרי כמה שניות, הוא מיין אותה בהאפלפאף.
"אבנר, מארק" היה ברייבנקלו; אָדֶר, פוּ" הייתה בסלית'רין. "אמינה, טוד" ו"אטנגוס, מריה" היו שניהם בהאפלפאף. "בייקר, טֶרְפְסִיצ'וּר" היה הראשון בגריפינדור.
במנר... בנוק... בהוורה... ואז "בלק, סיריוס!" צעדתי קדימה בהססנות והנחתי את הכובע על ראשי.
"אה, סיריוס בלק," היא אמרה. "אתה מאוד מתוח, נכון. עקשן, ובעל מוטיבציה... או, זה קשה. אני יכול בקלות לשים אותך בכל מקום. אתה מבריק מספיק בשביל רייבנקלו, אמיץ מספיק בשביל גריפינדור, שאפתן מספיק בשביל סלית'רין נאמן מספיק בשביל האפלפאף.... אולי אני אצטרך.... כן, אני חושב שכן. לא הייתי צריך לעשות את זה במשך רבע מאה כבר..."
"לעשות מה?" שאלתי.
"אני אסתכל על העתיד שלך," אמר הכובע. "ואחליט לאיזה יכולת הכי תזדקק. תן לי דקה פה. אה.... או, אני רואה.... אממממ... או.... הו לא..... או אלוהים..... מעניין.... אומץ, אתה תצטרך אומץ מעל הכול. גריפינדור!"
רגוע אבל תוהה מה יקרה בעתיד שלי (הו, אילו רק ידעתי), המשכתי לשולחן גריפינדור והתיישבתי. בערך עשרים דקות לאחר מכן, אתה באת והתיישבת לידי. הפנים שלך היו אפילו יותר לבנים והידיים שלך רעדו.
"מה קרה?" שאלתי בדאגה.
"הכובע הזה.... הוא באמת יכול לראות כל מה שיש לך בראש, נכון?"
"כן" אמרתי, מתחלחל לעצמי. הבנתי שהייתי צריך לשאול את המצנפת אם אני אוהב בנים או בנות, אבל זה מאוחר מדי עכשיו. פיטר התיישב לידנו, ואני הייתי צריך לעצור את עצמי מלהיאנח.
"היי," אמרת. זה הילד ההוא שהיה איתנו בסירה. ג'יימס, לא?"
"כן" אמר פיטר.
"גריפינדור!" קראה המצנפת, וג'יימס התיישב בשולחן ליד פיטר.
"אז," הוא אמר. "כולנו נהיה בחדר השינה ביחד".
"פיטר נוחר, אני מזהיר אתכם" אמר ריצ'ארד מהשולחן של האפלפאף.
"אני לא!"
"כן אתה כן. היי, תיראו את הילד הזה! בטח לא ראה בקבוק שמפו בחיים שלו".
סוורוס סנייפ הניח את מצנפת המיון על ראשו, שמיד שיבצה אותו לסלית'רין.
"כן, פגשתי אותו ברכבת, קוראים לו סנייפ," אני אמרתי. "הוא סתם טיפש ומגעיל, לא היה יכול לטרוח לחייך או משהו".
"עם הידע שלי," חיקית, מקשת את הגבות שלך בדיוק כמו שהוא עשה. לפני שיכולת לסיים, כולנו התחלנו לצחוק.
"תעשה את זה שוב, זה היה מצחיק!"
"נשמעת בדיוק כמוהו!"
אפילו ג'יימס, שלא פגש את סנייפ עדיין, התפתל מרוב צחוק.
"עם הידע הנעלה שלי," התחלת שוב, "אני צריך להיות-" אז עצרת בפתאומיות. סנייפ עמד בדיוק מאחוריך.

~*~

"איזה שרץ" אמר ג'יימס מאוחר יותר באותו לילה בזמן שפרקנו את המזוודות שלנו בחדר השינה.
"ההערה שהוא אמר על איך שהמוחות המשותפים של הילדים מהשנה הראשונה של גריפינדור יוכלו להיכנס בתוך כוס של תה לא הייתה נחוצה בכלל," אתה אמרת, חיוך קטן על פניך. "נו טוב, זה רק מוכיח שהפרענו לו. אם לא היינו, הוא לא היה אומר שום דבר".
"עדיין לא החלטנו מי לוקח איזו מיטה" אמר פיטר, משנה את הנושא.
"אני את זאת שליד החלון" אתה אמרת.
"אני אקח את זאת שלידה" אמרתי מיד. ג'יימס לקח את האחת שהייתה מאחורי שלי, משאיר לפיטר את המיטה הקרובה ביותר לדלת. בזמן שנכנסתי מתחת לשמיכה, שמעתי פצפוץ ואז סידרה של קולות פיצוץ.
"פיבס!" אתה צרחת. מחייך בטירוף, רוח הרפאים רקד סביב המיטה שלך בסוג של ריקוד מטורף. כל הקפיצים של המזרון היו מנופצים דרך הכיסויים והמיטה הייתה בחורבן.
"טרלילי לופין, לופין טרלילה..."
"תגיד, איך הוא יודע את השם שלך?" שאל פיטר.
"הוא ואימא שלו באו בקיץ כדי לדבר עם דמבלדור". אמר פיבס בשביעות רצון. "על כל מיני דברים סודיים..."
"החוצה!" אני צעקתי. הוא מיהר דרך החלון הפתוח.
"עכשיו מה אני אעשה?" אתה שאלת בחוסר סבלנות. "לעזאזל איתו.... עכשיו אני צריך להשיג מזרון חדש. דמבלדור צריך לזרוק אותו החוצה."
"המיטות האלה מתאימות לשני אנשים" אמר ג'יימס. "אתה יכול לישון עם אחד מאיתנו עד שיתקנו לך אותו".
"כן, אתה יכול לקחת את שלי" אמר פיטר.
"מצטער, אתה נוחר" אמרת עם עיניים מרקדות בשטניות. אז פנית אלי "אני יכול לחלוק איתך?"
ארבע מילים. רק ארבע מילים קטנות, והייתי שייך לך. הנהנתי בראשי, והגוף החם, הארוך והרזה שלך החליק לתוך המיטה, לידי. התגלגלתי וכיביתי את האור, שמח בשקט על כך שפיבס הרס לך את המזרון.
אוהב, סיריוס.

קראתי בדיוק שלושה משפטים ראשונים, ועכשיו יש שיעור. מאמא, קיסי, זה לא שוקולד, זה כבר קקאו!
אאאאאאאאאאאאאאאא! קיסי!

רות' סוף.

נכון. לעוס, מרוסק וכתוש היטב.
חושך
קרדיט: הפאנפיק נכתב על ידי ג'סי.
פאנדום: הארי פוטר
שיפ: אין

דמויות: נימפדורה טונקס, רמוס לופין

תקופה: AU, אחרי נצחונו של וולדמורט במלחמה השניה.
דירוג PG-13

אומרים שסוף העולם מתקרב
בלילות החשכה גוברת
כל הקיץ הרקיע היה אדום מכאב
מתחתיו האדמה בוערת / אסתר שמיר


הקור היה כה עז, עד שניראה כאילו הזמן עצמו הפך לשכבה דקיקה של קרח. היא משכה את ידה מבין הסורגים, מובסת, מותשת מהניסיון לגרום לו להגיב, לגרום לו להראות אפילו סימן קלוש לכך שהוא שורד. משום מה, הם העדיפו את התא שלו, שורצים ליד הסורגים המתכתיים כמו חבורה של אוכלי נבלות.
"רמוס... בבקשה... תגיד לי שאתה שם," היא התחננה, קולה יבש ושבור.
היא ידעה כי מדברת עם עצמה, עכשיו היה מאוחר מדי. הצעקות הנוראיות פסקו עוד לפני יומיים, אבל עכשיו, היא העדיפה אותם על פני הדממה, המבשרת רעות ששררה יום ולילה. הכל היה עדיף על השקט המבחיל ששרר בין התאים. השקט העיד על כך שהאחרים וויתרו, מכורבלים לכדור אי שם בפינת תאיהם, לכודים בתוך הטירוף של עצמם, מובסים מדי להמשיך להילחם על שפיותם.
לא... היא לא תיתן לעצמה להפוך לגוש מרייר, היא תמשיך להילחם, תחזיק מעמד עד שמישהו יוציא אותם משם... כן, מישהו חייב לבוא, היא מילמלה לעצמה בזמן שהסוהורנים קברו עוד מישהו חסר שם אי שם באופק.

הצללים הגבוהים החליקו מול סורגיה, עיניה הבזיקו בשנאה מספר שניות לפני שכל גופה התעוות מהיד הקפואה שמחצה את ליבה.

"הוא רוצח נימפדורה, ר-ו-צ-ח את מבינה?" היא לא זכרה למי היה שייך הקול שהדהד בראשה, אבל הוא תמיד היה שם, כמו מסמר חלוד עליו דרכה שוב ושוב. תמונות מעורפלות של איש גבוה ריצדו מול עיניה, הוא בא תמיד כשהיא פחדה וחיבק אותה חזק. היא רצתה שהוא יחזור, לפעמים היו רגעים בהם הייתה בטוחה שהוא יחזור ויוציא אותה משם, למרות ההרגשה המציקה כי היא שוכחת משהו. ימים ספורים לפני שהצעקות מהתא הסמוך פסקו, רמוס עדיין דיבר אליה, קולו מרגיע ומנחם כמו תמיד, רך ומחוספס בדיוק כפי שזכרה אותו. מאוחר יותר היא מחתה את דמעותיה אחרי שהוא לא הצליח להיזכר בשמה, הוא עדיין החזיק את ידה, אך לא דיבר, גם אחיזתו נעשתה חלשה יותר... רמוס לא... גרונה היה סדוק בכדי להפיק צלילים.
שוב היצורים הופיעו מבין הצללים, מקפיאים במקומו את העכביש שטיפס על מזרונה.
לא... עזבו אותי... הוא לא, הוא לא! היא התפתלה על הרצפה, אצבעותיה חופרות עמוק בתוך שיערה הסבוך.
"נימפדורה?" צחוק, צחוק אכזרי ומחריש אוזניים. " איזה שם מוזר... בדיוק כמוך, ראש כרוב! תחזרי למקום ממנו באת! אנחנו לא רוצים אותך פה!" לכו. תטרידו. מישהו. אחר. היא הצליחה להתרומם מעט ולהתיישב, מוחה את זרם הדמעות שהתחיל להציף את עיניה. היא הייתה צריכה להיות מוכנה לזה, היא בחרה להיות הילאית, בחרה לסכן את עצמה, בחרה להמשיך לרדוף אחריו גם אחרי שהכניס לכאן את קינגסלי וארתור... אבל איך- איך משהו יכול להכין אותך לקור הזה, לקולות מן העבר שאיכלו כל זכר לשפיות שנותר לה?
כמה זמן עבר? שבוע? חודש? שנה? היא סובבה את ראשה על מנת להביט דרך הצוהר הקטן שהיה חלונה. חושך... פעם היא אהבה לילה, משחקת בחצר תחת הכוכבים. בלילה, אף אחד לא שם לב אליה והיה שקט. הילדים האחרים פחדו לצאת בשעות כאלה והיא סוף סוף יכלה לנשום לרווחה.
אבל החושך שנזל דרך החור בקיר היה אחר, אפל יותר, מאיים יותר. אולי זה היה רק הטירוף שלה שגרם לה לראות שדים מזדחלים יחד עם אור הירח לתוך התא המצחין.

"הארי מת טונקס," היד החזקה שתמכה בה רעדה מעט, "הוא ודמבלדור-" היה חושך כשהכל התנפץ. היא לא הצליחה להיזכר בהרבה דברים עכשיו, הזיכרונות היו כמו מים שנזלו מבין אצבעותיה והיא ידעה כי איש לא יבוא להוציאם מכאן. יעברו ימים בודדים לפני שתאבד את שפיותה באופן סופי... אין יותר תקווה. היא התכרבלה על חתיכת הסמרטוט שהיה מיטתה, מחבקת את ברכיה.

וואו!!!קיסי,הפאן פיק שלך ושל ג'סי מעולה.אבל תגידו לי למה סיריוס ורמוס בכל פאן-פיק הם חובבי-גברים?????אוליי פעם תכתבו פאן פיק,על אהובתו של רמוס.אוליי תכניסו אותי(סיסיליה.)אני אשמח להיות שם.וחוץ מזה קיסי,אלמו,אמילי,קייטלין,ומי ששכחתי:תמשיכו לכתוב עוד פאן-פיקים.דרך-אגב,לא נראה לכן שהגיע הזמן לנחש את שמי ושם משפחתי האמיתיים?לא,רמוס לא את השם הפארודי-מיתולוגי שלי,אותו כולם מכירים.לבינתיים ביי,סיסיליה פוטר.happy
מדוכאמדוכאמדוכאמדוכאמדוכא! לאיפה הלכו כל הפאנפיקים על הקונדסאים? לאיפה הלכו הפאנפיקים השמחיםן בהם הם משחקים תופסת ורודפים אחרי סניווי? ללללללללללאאאאאאאאא!!!!
או קי, קודם כל: לא אני כתבתי אותו, אלא ג'סי בלבד, וזה מה ששמים פה - פאנפיקים של אנשים אחרים - כל עוד שומרים על זכויות היוצרים!
הנה פיק שנקרא דראקו דורמיאנס,

ביום אחד של חודש יוני, במרתף השיקויים, היה רותח פחד. אבל לסנייפ לא היה אכפת. "האם אתם יכולים להגיד לי מה זה?" הוא שאל את הכיתה האומללה ששכבה על השולחנות, בעוד הצביע על קדירה מלאה בנוזל. אחדים מהם הרימו את ראשיהם, וסנייפ הראה להם בלחש הרמה לאוויר את הנוזל שהתרומם מהקדירה, כדי שיוכלו להתבונן בו. ידה של הרמיוני, עלתה לאוויר. כרגיל.
"שיקוי הפולימיצי," היא אמרה ורעדה קצת. היא בוודאי נזכרה מה היה הטעם שלו, חשב הארי בחיוך מוסתר, נזכר באחר-הצהרים לפני שלוש שנים כשהוא, רון והרמיוני שתו את השיקוי הזה על מנת להתגנב לחדר המועדון של סלית'רין.
סנייפ התעלם ממנה. "עוד מישהו?" הוא אמר, סורק בעיניו את הכיתה.

דראקו מאלפוי הרים יד עצלה ובהירה לאוויר. "שיקוי הפולימיצי," הוא אמר בטון משועמם. הארי התבונן בו. איפה ששאר הכיתה נראו אומללים ומזיעים, הוא נראה קריר כמו מישהו שאכל קופסא שלמה של עכברטיקים.
"כל הכבוד דראקו!" הריע סנייפ. "חמש נקודות לסלית'רין. עכשיו," הוא המשיך, "מישהו מכם יכול להגיד לי מה הוא עושה?" הוא הסתובב במהירות אל רון, שמצמץ. "וויזלי?"
רון, שנראה כאילו עצר את עצמו מלפהק, אמר "זה, ארר, משנה אותך למישהו אחר."
סנייפ, אשר נראה מאוכזב, אמר, "זה נכון." הוא לא נתן לגריפינדור חמש נקודות. לעומת זאת, גחן לעבר הקדירה והתחיל למדוד כמויות של שיקוי לתוך כוסות נייר. "עכשיו," הוא אמר, מתיישר, "אני אחלק את הכיתה לשניים. כל אחד מכם ישתה חצי כוס של השיקוי עם שערה מהראש של השני... לא. את לא חייבת לבלוע את השערה, העלמה בראון. יש מספיק שיקוי על מנת להפוך אתכם לשותף שלכם למשך חצי שעה בדיוק. לא יותר, לא פחות. זה ייתן לכם את הרעיון איך השיקוי אמור לעבוד, מחר, תעשו את השיקוי בעצמכם, ותשתו אותו. אבל אני מזהיר אתכם," הוא אמר, מסתכל לעבר נוויל, "שאם עושים טעות קטנה ביותר בשיקוי, התוצאות יכולות להיות לא נעימות. אתם יכולים לגמור בתור חצי מעצמכם וחצי ממי שהתכוונתם להשתנות אליו, בלי יכולת לחזור חזרה, או להמשיך את ההשתנות."
נוויל החוויר ורעד.
"ובכן," סנייפ אמר, "העלמה פאטיל והעלמה בראון, בואו הנה," ולוונדר ופרבאטי הלכו לכיוון השולחן של סנייפ, מצחקקות. סנייפ שם את קראב וגויל ביחד מיד, נוויל עם פרצוף הבולדוג פנסי פרקינסון, (אשר הסתכלה ארוכות על דראקו בשעה שהלכה לשולחן של סנייפ-אם היא לא יכלה להיות דראקו, ככה נדמה שחשבה, לפחות תוכל להיות לידו כמה שיותר.) רון שובץ להיות עם הרמיוני, והארי...
"פוטר," אמר סנייפ, "ומאלפוי. בואו הנה."
לסתו של דראקו נפלה. גם של הארי. "לא!" הם אמרו ביחד.
"אני לא אהיה מאלפוי," אמר הארי בטון כועס. אבל סנייפ לא היה מורשם.
"בואו הנה מיד, שניכם," הוא אמר.
מאלפוי היה הראשון שקם על רגליו. שולח מבט קפוא לעבר הארי, הוא הלך לקדמת החדר, לקח את השיקוי, ופנה בחזרה לאיפה שהארי ישב. הארי שלח מבט מיואש לעבר רון והרמיוני, שבהו בו ברחמים. רון נענע את ראשו; הרמיוני לחשה אליו משהו שהוא לא הבין, אבל הוא הכיר את הרמיוני טוב מספיק, בשביל לדעת שהיא אומרת, כדאי שתמשיך עם זה הארי, זה יחושב בציונים הסופיים!

בכל רחבי החדר, תלמידים שתו את השיקוי. היו קריאות התלהבות והפתעה, וצחקוקים מכיוון לוונדר ופרבאטי, צעקת אימה מנוויל, שנהפך להרבה יותר גדול בתור פנסי, פתאום מצא את עצמו בחלוקים יותר מדי קטנים, וצחוק חסר מעצורים מכיוון רון והרמיוני.
"הנה," אמר דראקו, מניח את הכוסות ליד הארי, אשר הסתכל עליו במבט שהכיל שנאה וקור. "ובכן, אני לא הרעלתי את זה, פוטר, שתה את זה," הוא אמר.
"אני מעדיף לשתות רעל מאשר להפוך אליך, מאלפוי," סינן הארי בשיניים חשוקות.
"אני גם לא מצפה בקוצר רוח, להיות אידיוט מושלם לחצי שעה, אבל אתה לא רואה אותי מתבכיין בקשר לזה," אמר דראקו. "או שאתה מפחד?"
הארי דחף את הכיסא שלו אחורה באלימות, ותפס את אחת הכוסות, שדראקו כבר שם בה שיערה כסופה-בלונדינית שלו. הארי משך לעצמו שיערה, לקח מלוא הפה שיקוי, הפיל את השערה שלו לתוך הכוס השנייה, ושם בה את השערה שלו והגיש את הכוס לדראקו, שרוקן אותה.
הם בלעו באותו זמן.
רגליו של דראקו רעדו, צועק צעקה מוחרשת, בשעה שהרגשה איומה הייתה בתוך גופו. כאילו העור שלו נמס. הוא הסתכל על זרועו, וראה שהיא נהפכת מבהירה לשחומה, הציפורניים שלו, (שעוצבו בדייקנות על ידי גמדוני-בית) הפכו להיות הציפורניים הלעוסות של הארי. מאיפשהו מעל ראשו, הוא שמע את הארי צועק וסובב את ראשו, דמעות זולגות מפינות עיניו, וראה ---
---ילד בהיר, מחודד פנים מסתכל בחזרה אליו, העיניים שלו, האפורות-בהירות מצמצו מאחורי המשקפיים העגולות של הארי. בעוד הוא נדהם, הראייה שלו היטשטשה, והוא הבין שהארי לא יכל לראות בלי משקפיו, ועכשיו, גם הוא.
"תן לי את המשקפיים שלך, פוטר," הוא אמר, והארי רעד קלות והעביר לו אותן.

ה
ארי, מרגיש חולה מעט, הסתכל למטה על גופו החדש. בחיים האמיתיים, הוא לא היה נמוך בהרבה מדראקו, אז החלוקים שלו היו בסדר, אבל הוא הרגיש עירום בלי המשקפיים שלו. הוא הסתכל למעלה, וראה את פרצופו שלו מתבונן חזרה. טיפה לבן מהפתעה, אבל עם חיוך קטן על פניו.
"מה מצחיק?" הוא שאל, מצפה לשמוע את תשובתו של דראקו מתוך פיו בקולו שלו שיוצא מהפה שלו.
"שמתי לב, שאני באמת חתיך מאוד!" אמר דראקו בקולו של הארי.
"אתה רק סתום וטיפש מאלפוי," אמר הארי בתיעוב, והלך משם. הוא הלך לעבר רון והרמיוני, שהיו עסוקים בלצחוק, למרות שעצרו מיד כאשר הארי הגיע אליהם, והסתכלו עליו.
"זה אני," אמר הארי. "או הארי!" אמרה הרמיוני מתוך גופו של רון, "זה בטח נורא!" רון נענע את ראשו. "אני לא יודע אם אני אוכל לדבר איתך כשאתה ככה... זה, זה מפחיד." "ובכן, אתם נראים מטופשים בעצמכם," אמר הארי בעיצבון. "עכשיו אתה אפילו נשמע כמו מאלפוי," אמר רון, והארי התעצבן עוד יותר, הלך אחורה, וישב ליד דראקו, ששילב את ידיו על חזו. מאלפוי מלמל "נהנה להיות אני, פוטר?"
"אף אחד לא יכול לסבול אותי ככה," אמר הארי, "אבל אני חושב שאתה כבר רגיל לזה, מאלפוי."
דראקו הפנה את עיניו לעבר הארי שפרכס מעט בחוסר נוחות. זה היה באמת קשה לראות את דראקו בפניו שלו, מביט אליו בתיעוב. העיניים הירוקות שהוא ראה כל יום המראה, שלחו לו מבט קר. אם דראקו היה רואה אותו הדבר בעיניים של הארי, הוא לא הראה זאת. "אתה זוכר מה אמרתי לך כשנסענו ברכבת להוגוורטס?" הוא שאל.
"איזו פעם?" הארי שאל בטון משועמם, "בפעם ההיא שאיימת עלי להחזיק אותי הפוך ולהכריח אותי לאכול חלזונות, או הפעם ההיא שקראת לי קרפדה מרובת עיניים?"
דראקו נחר מצחוק. "הפעם שאמרתי לך שאני יכול לעזור לך," הוא אמר. "בכל פעם שתרצה לזרוק את האידיוט השמח מדי, ומנופחת השיער הבוצדמית שאתה מסתובב אתם, אני אראה לך איך להשיג כוח אמיתי."
"תן לי לחשוב על זה," אמר הארי, באיטיות. "ובכן, חשבתי על זה. לא."
העיניים העכשיו-ירוקות נצצו בכעס מאחורי משקפיו של הארי. "אתה בטוח?"
"מאוד בטוח," אמר הארי בזעף שנאגר ונבנה. "אתה יכול להוריד את רשימת המכתוב הרעה, מאלפוי. אני לא מעוניין."
הארי ציפה שמאלפוי יזרוק הערה חצופה בחזרה, אבל במקום, העיניים שלו הסתכלו עליו בהבעה מוזרה. "מה יש," שאלה הארי בעודו מתבונן למטה, "אני משתנה בחזרה?"
"זה בדיוק העניין," אמר דראקו. "אתה לא. כולם כבר השתנו. תסתכל."
הארי הביט סביב וראה שדראקו אמר את האמת. כולם חזרו לגופם ולמקומם. סנייפ התחיל להרצות על השימושים של השיקוי. כנראה בטוח, שכל התלמידים שהיו בכיתה, חזרו לגופם הרגיל. הארי הסתכל על עצמו במבט מפוחד טיפה, ואז על דראקו.
"כמה, כמה זמן עבר?" "ארבעים וחמש דקות," אמר דראקו, בודק את הרולקס שלו. "היינו חייבים להשתנות בחזרה עד עכשיו." "ובכן? מה קרה?" שאל הארי. מאלפוי נענע את ראשו בשלילה, וחיוך קטן הופיע על פרצופו. "הלוואי והייתי יודע." הוא אמר. הלב של הארי התחיל לפעום במהירות. "עשית משהו לשיקוי?" הוא שאל. "כמובן שלא פוטר." אמר דראקו בחזרה, "אתה באמת חושב שאני רוצה- -"
אבל הארי לא הקשיב. הוא תפס את החלוק של דראקו וקירב את הפרצופים שלהם. "תהפוך אותי חזרה!" הוא לחש בנימה ארסית. "תעשה את עכשיו, או שאני אשבור את הפרצוף שלך!"
מאלפוי, שלא היה רגיל להתבטאות מוגלגית כמו 'אשבור את הפרצוף שלך', התבונן בהארי באטימות, והתחיל לצחוק. זה היה יותר מדי בשביל הארי, שהתקרב אל דראקו, והחטיף לו אגרוף בלסת, שהפילה אותו לרצפה. העט שלו, הקדירה והספרים נפלו מסביבו. הארי קפץ מהאזור ההוא, תפס את דראקו שוב בחזית החלוק שלו והתחיל להרביץ לו בכעס.
שאר הכיתה התאספה מסביבם בשביל להביט בהם, וסנייפ התחיל לרוץ לקראתם, צועק עליהם להפסיק. הארי עזב את דראקו, מעט מזועזע, אבל דראקו, כנראה חשב שהארי הולך להכות אותו שוב, התיישר, ובעט בהארי בסנטר. הארי, שהסתכל על סנייפ, לא היה מוכן לתקיפה הזאת. הוא עף אחורה, נתקע בקיר ודפק את ראשו בחוזקה על גבי האבן העתיקה.
הכל נהיה שחור.

דראקו נעמד ונשען כנגד השולחן. נאבק על מנת לנשום. הארי התעלף. נלחם בצלצול שבאוזניו הוא הסתכל מסביב. הארי היה שם, עדיין נראה כמו דראקו, שוכב על רצפת האבן באיברים רפויים, דם נוזל מראשו. דראקו הסתכל לכיוון אחר, מרגיש בחילה קלה, וראה את סנייפ, נאבק לא לתת לרון והרמיוני להתקרב אליו. בעוד הוא צפה, הרמיוני השתחררה ורצה אליו, מחזיקה בשרוולי חלוקו. "הארי," היא שאלה, בעוד דמעות זולגות מעיניה. "אתה בסדר?"
דראקו בהה בה במבט אטום. היא חשבה שהוא הארי. הוא הסתכל למעלה, ראה את הפרצופים ההמומים של הגריפינדורים צופים בו, הסלית'רינים מזעיפים אליו פנים. כולם חשבו שהוא הארי.
סנייפ צעד קדימה ומשך את הרמיוני הרחק ממנו, מזיז אותה בחזרה למעגל הגריפינדורים. דראקו היה יכול לשמוע את צעקות התלמידים לעבר סנייפ. הסלית'רינים היו שקטים, אבל הגריפינדורים צעקו שדראקו הרביץ להארי קודם.
סנייפ התקרב אליו והרים את ראשו על מנת שיסתכל בו. "פוטר," הוא אמר. "האם תוכל להסביר לי זאת?"
דראקו פתח את פיו לאמור, 'אני לא פוטר. השיקוי לא עובד. אני ופוטר לא התחלפנו בחזרה ו-' ובמקום זה יצא החוצה, "אני לא יודע פרופסור. הוא הרביץ לי קודם."
מה שקרה לאחר מכן, היה מטושטש בשביל דראקו. הוא הובל לאגף המרפאה על ידי סנייפ, שנשא את גופו הרפוי של הארי, מראה שנתן לדראקו תחושה חולנית כאשר הביט אליהם. הוא המשיך למשש את פניו, את שיערו, בשביל לראות אם הוא התחיל כבר להשתנות בחזרה לעצמו, אבל הוא לא. כלום לא קרה.
מדאם פומפרי חיכתה להם; היא אמרה לסנייפ לשים את הארי על מיטה מאחורי ווילונות. שאליהם היא נעלמה גם. דראקו נפצע בזמן שהתיישב בכיסא עץ קשה מול סנייפ, שהתבונן בו, במבט מלא שנאה.
"אם דראקו מת," הוא סינן לעברו בטון נמוך, "אתה תהיה רוצח, פוטר. איך אתה מרגיש בקשר לזה?"
הפה של דראקו נפתח בהלם, אבל לפני שהספיק להגיד משהו מדאם פומפרי יצאה מהווילונות והסתכלה במבט מאשים טיפה בסנייפ. "דראקו מאלפוי לא הולך למות," היא אמרה במהירות. "יש לו חבורה די רצינית על הראש, והוא בטח יצא מפה עד מחר בבוקר. חוץ מזה, הוא בסדר גמור."
מבט של רווחה נצנץ על פניו של סנייפ. דראקו התרגש. זה נעלם במהירות, אף על פי כן, כאשר סנייפ הניף אצבע לעברו ואמר, "אני לא הולך אפילו לטרוח להוריד נקודות לגריפינדור, פוטר. אני הולך ישר לדמבלדור."
מדאם פומפרי נחרה. "במקומך לא הייתי דואגת, הארי," היא אמרה, "הוא כולו דיבורים. דמבלדור יודע איך דראקו מאלפוי. עכשיו, אל תזוז." והיא התחילה להעלים ולרפא את החתכים שעל פניו. "יש לך פנס נהדר בעין, פוטר" היא אמרה, "ושפה חתוכה. מה בדיוק-"
אבל דלת המרפאה נפתחה, ורון והרמיוני נכנסים במהירות, עיניהם מאירות כשראו את דראקו. מדאם פומפרי מיהרה להקדים אותם ודראקו לקח את ההזדמנות לפזול טיפה, ולהסתכל על המיטה שהארי שכב בה.
זאת הייתה הרגשה איומה, כמו אחד מאותם חלומות שהוא מת, ומסתכל מלמעלה על גופו שלו. הארי שכב עם זרועותיו צלובות, עדיין נראה כמו דראקו בכל פרט בגופו, שיערו הבלונדיני-כסוף האדים מדם איפה שהוא התנגש בקיר. דראקו הרגיש גל של בחילה שמתגברת, וצעד אחורה, לא לראות את זה, שהיה מזל, בגלל שרון והרמיוני כמעט והתנגשו בו מהירות של כדור אקדח. "הארי! או הארי!" הרמיוני צעקה. "אתה בסדר?"
רון היה הרבה יותר מעוניין בלטפוח לו על הכתף, ולברך אותו על החתך שהוא היה אחראי ליצירתו בשיעור שיקויים. דראקו הרשה לעצמו לחייך. "זה היה פנטסטי, הלא כן?" הוא הסכים. "הדרך שבה הוא פשוט עף על הקיר!"
מדאם פומפרי גירשה אותם לכיוון החדר, שרון החזיק פתוחה כרגע. דראקו נתן מבט אחרון אל הארי, בשעה שעזבו את המרפאה. הוא לא זז.
דראקו עקב אחרי רון והרמיוני כאשר הם הלכו לכיוון מגדל גריפינדור. רון המשיך לדבר על מה שקרה בשיעור שיקויים, והנושא כנראה שימח את כולם, ובירכו את דראקו, שנראה היה שכמעט הרג את הארי בשיעור שיקויים. "פרד וג'ורג' נרגשים," אמר רון, "הם שונאים את האידיוט הזה-הוא אף פעם לא שיחק משחק הוגן בקווידיץ'"
"לא יותר מהם!" גנח דראקו בזעם, אז הצמיד לפיו את ידו, אבל הם הגיעו לתמונה של האישה השמנה והוא נעשה עסוק בשרוכי הנעליים שלו, כדי שלא יצפו ממנו להגיד את הסיסמא.
"בומסלאנג," אמר רון, וכשהתמונה זזה הצידה, דראקו עקב אחריו לתוך חדר המועדון. פרד וג'ורג' וויזלי, יושבים קרוב לאש, בירכו אותו עם צעקות ברוך-הבא. דראקו הסתכל מסביב לחדר בתחושת אפליה קלה—חדר המועדון פה היה הרבה יותר נחמד מזה של סלית'רין, אשר, נמצא בצינוק, היה קר והייתה לחדר נזילה תמידית במשך החורף. הוא בהחלט יתלונן על זה לאביו, כאשר יקבל את גופו בחזרה.
הוא עקב באיטיות אחרי רון והרמיוני לעבר האש. הוא תיעב את פרד וג'ורג', לא רק בגלל שהם חבטו במרביצנים ישר אליו בזמן משחקי קווידיץ', אלא גם בגלל שהם נעשו ממש מגעילים מאז שפתחו את חנות הבדיחות על-ידי דואר,המניות היו נסחרות במחיר מאה אוניות למנייה בממ"ק (מניות משרד הקסמים.)
"הארי!" ג'ורג' צעק, תופס את דראקו חזק מאחורה. "שמעתי שהכנסת למאלפוי בשיקויים! עבודה טובה!"
"הוא ממש התחנן לאגרוף בפרצוף שלו כל השנים." פרד הסכים.
"רק חבל שלא הלכת עם זה עד הסוף והרגת אותו," אמר ג'ורג'.
דראקו הרגיש שפניו עובדים, ויודע שזה לא יהיה כדאי לקלל אותם אם הוא יוציא את השרביט שלו, הוא נשם כמה נשימות עמוקות בשביל להירגע. אז הוא הרגיש יד קטנה מחזיקה את זרועו, וראה את הרמיוני לידו, מביטה עליו בדאגה.
"אתה בסדר הארי? אתה נשמע כאילו אתה לא יכול לנשום," היא אמרה.
"הראש... הוא כואב," אמר דראקו בקושי מסוים, וישב על כיסא קשה. "לא הצלקת?" שאל רון, נראה ירקרק. "הצלקת שלך לא כואבת?"
"לא אידיוט," אמר דראקו מזווית פיו, "רק הראש שלי איפה שמאלפוי החטיף לי איתו ברצפה." "אז למה מאלפוי תקף אותך ככה, הארי?" שאלה הרמיוני, עם עיניים פתוחות לרווחה. "בגלל שהוא נחש ישן ורקוב. זה למה." אמר רון.
דראקו הרהר. "בגלל שהעלבתי את אימא שלו," הוא אמר בקצרה. "אז הוא הרביץ לי."
"הארי!" אמרה הרמיוני.
"כל הכבוד," אמר רון, "על זה שהחטפת לו חזרה."
"אין טעם בלהכות ולהעליב את מאלפוי," הרמיוני המשיכה. "אני חושבת שאתה צריך לנסות לרחם עליו, הארי."
"לרחם עליו!" דראקו נבח. "למה? הוא עשיר, למשפחה שלו יש הרבה כוח, הוא חתיך והבנות אוהבות אותו-" "-יש לו אבא נוראי," אמרה הרמיוני בחומרה. "וזה ברור שהוא מאוד מקנא בך, הארי, אתה שחקן קווידיץ' כזה טוב, וכל כך אמיץ, והוא לא. זוכר את הפעם ההיא ביער האסור שהוא ברח מקווירל?"
דראקו השמיע צליל מוזר.
"והוא לא נראה יותר טוב ממך,הארי," אמרה הרמיוני, נמנעת מלפגוש את עיניו. "אבל הוא," דראקו גמגם, "הוא בלונדיני!"
רון והרמיוני בהו בו.
"אני עייף," אמר דראקו בקול מאומץ. "אני הולך למיטה."
בעוד הוא עלה אל חדר השינה, נעקב על ידי רון, דראקו חשב. הוא תמיד הניח שפוטר וחבריו שונאים אותו כמו שהוא שנא אותם. ובכן, נראה שוויזלי ענה על הציפיות האלו, אבל הרמיוני... האם היא תומכת בו? האם בוצדמית מרחמת על דראקו מאלפוי? הוא אגרף את ידיו בכעס וטרק אחריו את דלת חדר השינה מאחוריו.
"אאווו!" צעק רון בכאב, בגלל שנחבל באפו על ידי הדלת הנטרקת.
"אה," אמר דראקו, "סליחה."

הרמיוני עמדה שעה ארוכה מול המראה בלילה ההוא, מחזיקה בעותק מרופט של 'הצהרה למכשפות שעושות יותר מידי בשביל מי שהן אוהבות' ועותק מרופט לא פחות, של 'מכשפות שאוהבות קוסמים בעוד הקוסמים לא מבחינים' היא נאנחה; זה לא היה כל-כך לא ברור להארי שהיא אוהבת אותו, היא אמרה לו בחודש שעבר, כשהיא לא יכלה לסבול זאת יותר, והוא היה מאוד נחמד בקשר לזה, אבל מאוד ברור.
הוא לא אהב אותה.
הוא אמר לה איך הוא הרגיש כלפי צ'ו, והיא אמרה שהיא חישבה זאת מקודם, ושניהם בערך צחקו. והוא אמר לה כמה החברות אתה חשובה לו, וזה היה הכל. הרמיוני עדיין הרגישה בחילה כאשר חשבה על זה.
אבל הלילה, היא חשבה – הלילה היה חייב להיות שונה, זה נראה לה שהארי הסתכל עליה בצורה חדשה, כאילו... כאילו הוא ראה אותה בפעם הראשונה. כמובן, זו הייתה יכולה להיות הפציעה. היא שמה את פרצופה בידיה. בבקשה, היא חשבה, בבקשה אל תיתן לזה להיות הפציעה.

במרפאה, הארי, עדיין חסר הכרה, היה אבוד בתוך סיוט שהוא יכול להיעלם בתוך היער האסור... הוא חיפש משהו... רון היה אתו, אבל איפה הייתה הרמיוני? הוא צעק בקול בלי להתעורר ודמבלדור, ניגש אל מדאם פומפרי אמר לה משהו, והסתכל על הארי בחרדה.
"יש חשכה גדולה בתוך הילד הזה," הוא אמר למדאם פומפרי שנראתה המומה. היא אף פעם לא אהבה את דראקו. "אני חושש," אמר המנהל," "שמישהו שולט עליו איכשהו ומכניס בו אפילה גדולה."

זה היה מוזר ללכת לשיעוריו של הארי, חשב דראקו. זאת הייתה הקלה כשהלכו לשיעור "טיפול בחיות הפלא,שהיה לגריפינדורים עם הסלית'רינים. בשיעור הזה הם למדו על אגמונים- יצורים קטנים ומרושעים, שחיו באגם, בעלי שיניים גדולות וחדות במיוחד. כשהאגריד פנה להביא תולעי עשב מהבקתה שלו בשביל להאכיל אותם, קראב וגויל לקחו את ההזדמנות לחטוף את הקרפד של נוויל והחזיקו אותו מעל הכלוב של האגמונים, שנהמו ברעב.
"בבקשה, לא!" נוויל התחנן. "תחזירו לי את טרבור!"
לנוויל זלגו דמעות מהעיניים. דראקו צפה, צחק צחוק חרישי, עד שהיה מודע למבטו של הרמיוני עליו. היא ציפתה שיעשה משהו. או, נכון, הוא נזכר, אני הארי פוטר, ילד הפלא. הרמיוני צפתה בו במבט אני-יודעת-שאתה-הולך-לעשות-משהו
הוא הלך לגויל ואמר, "גויל, תיתן לנוויל את הקרפדה שלו בחזרה."
העיניים החזיריות של גויל נצצו ברשעות. "תכריח אותי." הוא אמר, כמעט מוחץ את טרבור.
דראקו היה רגיל לזה שגויל היה עושה כל מה שהוא אמר, אז זה היה הלם בשבילו, לשמוע שהוא לא עושה את זה. דראקו צפה בעבר בגויל קורע מתכת מאוטובוס מוגלגי, והוא לא רצה להיות הבא בתור.
"גויל," הוא אמר, מנמיך את קולו ללחישה, כך שרק שניהם יכלו לשמוע מה שהוא אמר, "הידעת שאני יכול לקרוא מחשבות?"
גויל בהה בו ללא מבע בעיניים.
"זה נכון," אמר דראקו. "זה הכוח הקסום של הצלקת שלי,"הוא הוסיף, תוהה אם אפילו גויל כזה מטוטם בשביל להאמין לסיפור כזה.
"אני לא מאמין לך," אמר גויל באיטיות, אבל היה פחד בעיניו הקטנות.
"למשל, אני יכול להגיד לכולם שאתה ישן עם מנורת הלילה שלך פועלת, אתה לובש תחתונים ורודות עם לבבות קטנים עליהם כי זה גורם לך להרגיש יפה, ושאתה מאוהב בסתר בקראב, ויש לך תמונה שלו מתחת לכרית שלך."
גויל הוציא צעקה מלאה בפחד, נתן את הקרפד לדראקו, וברח בריצה. יחסית לבחור שמן וגדול כמוהו, הוא רץ מהר, ויצא במהירות מטווח הראייה.
"הנה לך, לונגבוטום," אמר דראקו, דוחף את טרבור לידיו של נוויל שהביט בו בהכרת תודה. הוא תפש את מבטה של הרמיוני; היא נראתה מלאת הערצה, והסמיקה כשהסתכל עליה. אף אחד עף פעם לא הסתכל על דראקו כך בעבר; זה גרם לו להרגיש מוזר, וצבע התפשט קמעה לכיוון אוזניו. רוגז, הוא דרך בכוונה על בהונו של שיימוס פיניגן כשהסתובב לכיוון הרמיוני, וחייך לעצמו כששמע את צעקת הכאב שלו.

מדאם פומפרי הסתכלה על דראקו מאלפוי בתערובת של תיעוב ודאגה. היא לא חיבבה את הילד, אבל היא לא יכלה להימנע מלהצטער עליו. זה היה מובן שיש לו סיוטים נוראיים, מנופף בידיים וצועק. פתאום, עיניו נפקחו והוא הסתכל עליה.
"אתה ער!" היא אמרה בהקלה.
"מה קורה פה?" הארי דרש לדעת, מתיישב. "איפה אני?"
"ששש, דראקו, הייתה לך חבורה על הראש, אתה צריך לנוח." היא אמרה, מכריחה אותו לשכב על המיטה.
"אני לא דראקו מאלפוי!" הוא צעק. עיניו הכסופות-אפורות נפתחו. "אני לא מאלפוי! אני לא!"
מדאם פומפרי הייתה מזועזעת, זה היה גרוע יותר משחשבה. "הנה," היא אמרה. "תשתה את זה." ודחפה לפיו כוס מלאה בשיקוי שינה. הוא בלע מאינסטינקט את הנוזל, ונפל בחזרה על הכרית, עיניים עצומות.
מדאם פומפרי עמדה, חושבת לרגע. לא היה לה אכפת מה דמבלדור אמר. הגיע הזמן לשלוח ינשוף לאביו של דראקו, לוציוס, שיבוא לקחת אותו הביתה.
הנה הפרק השני. אגב, קסנדרה קלייר כתבה את הפיק הזה, ונוגה תרגמה אותו.
אחרי ארוחת הצהרים, להארי היה אימון קווידיץ'. דראקו הלך למגרש האימונים מוקדם יותר, והתרחק מהשמש שסנוורה אותו, מזיז את אש-המחץ בידיו. הוא רצה לבחון את המטאטא. הוא היה חייב להודות בזה, אבא שלו סירב לקנות לו אחד כזה עד שינצח את הארי בקווידיץ'-אשר הוא לא יכל לעשות זאת, עד שישיג מטאטא ששווה למטאטא של הארי.

הוא תפס מישהו מתנועע בפינת עיניו. הוא הפנה את ראשו, וראה מישהי הולכת לקראתו. זו הייתה נערה, מאוד יפה, שיערה השחור והארוך היה אסוף בצמה מאחורי גבה. דראקו זיהה אותה בקלות בתור צ'ו צ'אנג, המחפשת של רייבנקלו, מישהי שהוא שיחק נגדה כבר. "היי הארי!" היא קראה לו בטון מתנגן.

דראקו נפנף. הוא עדיין בדק את אש-המחץ. הוא היה, ליתר הדיוק, עצבני בקשר לאימון. להארי היה סגנון תעופה ייחודי למדי. ובכן, דראקו לא אהב להודות בזה, אבל הארי עף הרבה יותר טוב ממנו. חבריו לקבוצה עלולים-

הנערה התיישבה על הדשא, בדיוק ליד איפה שעמד, שוברת את חוט מחשבותיו. היא הפריעה לדראקו. הוא ממש ציפה לעוד כמה רגעים בשביל לבדוק את אש המחץ, להרגיש את התחושה שלו. "הארי, הארי, הארי," צ'ו הסתובבה ונראה שהיא ציפתה שיגיב באופן מיוחד.

"כן?" אמר דראקו. "רצית משהו?" "לא ביקשת ממני כבר יומיים שלמים," היא אמרה. "בדרך-כלל אתה רודף אחרי במסדרונות ושולח לי ינשופים. בטח היית עושה את זה עד עכשיו."

"הייתי עסוק." אמר דראקו.

"עסוק?" היא שאלה, כאילו מעולם לא שמעה את המילה הזו קודם.

"אלו לא חיים קלים, את יודעת, להיות הארי פוטר,"הוא המשיך, מתקרב לנושא שרצה להגיד לה מההתחלה. "יש לי שיעורים, פלוס אימוני קווידיץ', פלוס ראיונות עם 'הנביא היומי', פלוס, צדים אותי אנשים שאני לא מכיר, ושרצחו את ההורים שלי כשהייתי תינוק. אין לי זמן ללכת להתרברב בפני בחורות."

צ'ו הסתכלה עליו במבט מזועזע, פיה פתוח בתדהמה. היא נראתה הרבה פחות יפה ככה. "אם אתה חושב שתשכנע אותי לצאת איתך כשאתה מדבר ככה," היא אמרה, עולה לטונים חדשים, "אתה טועה, הארי פוטר!"

"טוב." אמר דראקו. "אל תצאי איתי. אני ממש מפורסם. אני יכול לצאת עם מי שאני רוצה."

תוך כדי צעקת כעס, צ'ו קמה על רגליה, וצעדה במהירות לכיוון הנגדי ממנו באה. דראקו צפה בה הולכת, אסיר תודה על-כך שהסירה ממוחו את הזוועה שיכולה לקרות באימון הקווידיץ'.

*

אם הארי היה מודע לזה שדראקו מאלפוי הרס באותו רגע את כל הסיכויים שהיו לו אי פעם עם צ'ו צ'אנג, הוא היה יכול להתעצבן. אבל באותו רגע הוא ישן בכרכרה הבלתי נראית של לוציוס מאלפוי (מדאם פומפרי לא נתנה לו לקחת את הארי בהתעתקות כשהוא מחוסר הכרה), נוסע לכיוון ביתו של דראקו.

*

במגרש הקווידיץ', דראקו גילה שהוא לא היה צריך לדאוג בקשר לכלום. למרות שהיה בטוח שישימו לב, כישורי הטיסה שלו היו טובים. דראקו טס על המטאטא בעיגולים וזגזגים, מתפלא כמה קל זה היה. כששיחקו משחק אימוני, הוא תפס את הסניץ' בקלות, ועשה לופים בזמן של חבריו של הארי לקבוצה מחאו לו כפיים. הרמיוני, שבאה לראות את האימון, הריעה גם. "אתה מדהים, הארי!" היא צעקה לעברו.

דראקו נופף לעברה, ואז זה קרה.

בלי לראות את הרמיוני על המגרש, ג'ורג' הכה במרביצן למטה לכיוון האדמה. הוא זז ישר לכיוון של הרמיוני, שהייתה משותקת מפחד. בלי לעצור לחשוב, דראקו כופף את אש-המחץ לתוך צלילה מדהימה, נורה לעבר האדמה במהירות של כדור אקדח. הוא האיץ כלפי המרביצן-הוא טס כ"כ מהר, הוא בקושי יכל להאמין לזה-הוא היה באותה מהירות של המרביצן, אבל כמעט התרסק-הוא היה מול המרביצן. בינו לבין הרמיוני.

המרביצן פגע בו, ולא בה. דראקו נפל מהמטאטא של הארי, מגובה חצי מטר. אש-המחץ נחת בדיוק עליו.

דראקו שכב המום לרגע, שואף שאיפות נואשות לקבלת אוויר. הוא שמע את דפיקות נעליהם של חברי קבוצת הקווידיץ' רצים אליו לראות אם הוא בסדר.

לבסוף, הוא העלה את עצמו מהאדמה בעזרת המרפקים. הבטן שלו נפגעה, אבל לא נראה שמשהו נשבר. הוא הביט למעלה, וראה את הרמיוני מביטה עליו בזעזוע. "הארי," היא אמרה. "היית יכול להיהרג."

הוא הביט הרחק ממנה, מרגיש לא בנוח, וראה את שאר חברי הקבוצה מצטופפים סביבו.

ג'ורג' התנצל וחזר על ההתנצלות, פרד הרביץ לג'ורג', אנג'לינה, קייטי ואליסיה לקחו תורות בלנחם את הרמיוני וללטף את דראקו על הראש. לבסוף, דראקו התאושש מספיק והצליח לעמוד.

"ובכן," אמר פרד, שהיה הקפטן של הקבוצה. “תחזרו לטירה. הארי, הייתה לך מספיק התרגשות ליום אחד."

"אני אלך אתו." אמרה הרמיוני בעוד קפצה על רגליה.

הרמיוני, נראית מאוד עצבנית מסיבה כלשהי, דיברה כל הדרך בחזרה לטירה. "כולם מדברים על איך שהפחדת את גויל בשיעור 'טיפול בחיות הפלא' (ה"מ- אף פעם לא הצלחתי לכתוב ולהגיד את זה נכון. סלחו לי אם זה יהיה בגרסאות שונות בהמשך הסיפור). הארי, איך עשית את זה?"

דראקו חייך. "כלום. פשוט איימתי עליו בדו-קרב של קוסמים. את יודעת כמה הוא גרוע בזה."

"ובכן, היית מבריק. המבט על פניו! והדרך שהוא רץ!"

הרמיוני נתקפה בגל צחקוקים. דראקו הסתכל עליה, ובלי לשאול את עצמו מה הוא עושה, הפיל את אש-המחץ וחלוקי הקווידיץ' שלו. רכן לעברה, ונישק אותה.

לרגע, היא נמסה לתוך נשיקה. פתאום, ידיה דחפו אותו אחורה, והנשיקה הסתיימה. "הארי, לא." עיניה, גדולות ומזועזעות, בוהות בו.

בפעם הראשונה בחייו, לדראקו לא היה מה להגיד.

"אתה לא צריך ללעוג לי ככה," אמרה הרמיוני, דמעות נקוות בעיניה. "זה לא הוגן."

"אני לא לועג לך!" ענה דראקו, מוצא את קולו.

"זה לא הוגן," היא חזרה, "הארי, אתה החבר הכי טוב שלי (ה"מ-לא במובן הרומנטי), ואני יודעת מה אתה מרגיש כלפי צ'ו-"

"צ'ו?" מוחו של דראקו כאילו נעצר מלכת. "המחפשת של רייבנקלו?"

הרמיוני בהתה בו.

"זה מסביר למה היא התנהגה ככה!" דראקו קרא, ואז הביט לכיוונה של הרמיוני, ואמר במהירות: "תראי, התגברתי עליה, הרמיוני. זה נגמר. היא אפילו לא- "

"הארי!" היא אמרה באזהרה. הם הסתכלו אחד על השנייה, ואז דראקו עשה מה שהוא לא חשב שיעשה. "אני מצטער הרמיוני," הוא אמר. הבעתה התרככה בבת-אחת, ואז הוסיף בתקווה, "אני מרגיש אחרת, אה, מאז שיעור השיקויים ההוא, שמאלפוי דפק לי את הראש ברצפה- "

זו הייתה טעות להגיד את זה. הרמיוני הפנתה את פניה ממנו. "זה בסדר," היא אמרה בקול אומלל וחלש. " אני יודעת שלא התכוונת לזה."

'אבל כן התכוונתי לזה!' הוא חשב, עוקב אחריה בחזרה לטירה. 'כן התכוונתי.'

הם היו בחצי הדרך, כאשר ראו את רון רץ לקראתם בשביל המחשיך. "הארי!" הוא צעק. "אני לא מאמין שהפסדתי את שיעור 'טיפול בחיות הפלא'! שמעתי שהרסת את גויל לגמרי!"

"הרסת זה קצת חזק," דראקו מחה, אבל הוא צחק בזמן שרון תקע בו מבט המום כל הדרך בחזרה לטירה.

"אני חייבת ללכת לספרייה," הרמיוני אמרה כאשר הם נכנסו לטירה. "ביי!" והיא הלכה הרחק מהם, הלי להסתכל לאחור.

רון הסתכל אחריה בסקרנות. "אתה חושב שהיא בסדר?" "רק בלחץ מהבחינה בלחשים מחר. אתה יודע איך היא," דראקו שיקר, וחש ניקור של אשמה כשעשה זאת.

כאשר חזרו לחדר המועדון של גריפינדור, דין תומס ונוויל לונגבוטום קיבלו את פניהם בצעקות 'ברוך-הבא'. דראקו לא היה במצב-הרוח לזה. הוא עבר אותם ועלה במדרגות, שם בילה שעה ארוכה בהתבוננות באלבום התמונות של ההורים של הארי, שנופפו לעברו, צחקו וחייכו, בדרך שדראקו מעולם לא יכל לזכור את הוריו עושים זאת.

*

הרמיוני באמת הלכה לספרייה, אבל לא בשביל ללמוד. היא הייתה צריכה רגע על מנת לחשוב לבד ובהיגיון.

הארי נישק אותה. היא הייתה אמורה להיות נלהבת, או לפחות נרגשת, לא? היא התרגשה כאשר כרך את זרועותיו מסביבה, אבל שניות יותר מאוחר הוחלפה תחושה זו, בתחושה שכל זה היה ממש לא נכון, תחושה בסדר גודל כזה שמעולם לא הרגישה. זה היה למה היא דחפה אותו. היא הכירה את הארי כל-כך טוב, היא חשבה, ידעה איך הוא נראה כשהתעורר, איך הוא נשמע כשהיה עייף, שמח, פחד, מודאג; איך הוא הריח בדרך-כלל כמו סבון ודשא בדרך כלל מאימון הקווידיץ'. אבל כששמה את זרועותיה מסביבו, הוא הריח שונה. כמו... כמו פלפל?

היא נאנחה והניחה את ראשה על השולחן. הרמיוני, היא חשבה, את טיפשה. את מאוהבת בהארי כבר שנים. אז מה אם הוא שינה את מי הקולון שלו?

היא קמה, והתקדמה לכיוון האולם הגדול, לארוחת ערב.

*

בערב ההוא, דראקו ישב בין רון להרמיוני (שנראתה נחושה להיראות כאילו כלום לא קרה), מרגיש בצורה משונה לא רעב. הוא שיחק עם האוכל שלו בצלחת עם המזלג שלו, והאזין להם מדברים וצוחקים. מוחו הציק לו עם שאלות. למה אף אחד לא הבחין שהוא לא הארי? הוא לא יכל להתנהג כמוהו, הוא שנא אותו, הוא לא יכל להתנהג כמוהו כשהוא עייף. הוא רק נראה כמו הארי, אז כולם חשבו שהוא הארי, ובגלל זה חיבבו אותו. לא רק גריפינדורים, אלא גם הפלפאפים ורייבנקלואים. תלמידים שדראקו מעולם לא טרח ללמוד את שמם, באו אליו, ודיברו אתו בחופשיות, והוא נאלץ לאלתר.

זה לא היה קשה לאלתר. זה לא רק כאילו לקח את הופעתו של הארי, אלא גם חלק מהתנהגותו, והוא לא יכל להוציא אותו ממנו. זה פשוט ישב בחזו, גורם לו לעשות דברים, כמו להציל את הקרפדה של נוויל, להציל את הרמיוני מהמרביצן, ולנשק אותה. הוא לא יכל להאמין שעשה זאת. למה? זה נראה כאילו להארי יש רגשות כלפיה, ועכשיו לדראקו היו אותם. אבל אם היא הייתה יודעת... אם היא הייתה יודעת מי הוא היה באמת...

משהו שניסה להדחיק כל הזמן, ללא הצלחה, התבהר לו במלוא העוצמה, במחשבה חדה, כואבת, ופתאומית. מה אם הארי מת? מה אם הוא לעולם לא יתעורר? האם נגזר עליו, דראקו מאלפוי, להיות הארי פוטר? לנצח?

"הארי," הגיע קולה של הרמיוני, "מה קרה? אתה נראה כאילו אתה במרחק מיליוני שנות אור רחוק מכאן."

דראקו דחף את כיסאו הרחק מהשולחן, ונעמד בפתאומיות. "חייב ללכת," הוא מלמל, בעוד הוא נדחק בין רון והרמיוני, מנסה לצאת מביניהם. הוא רץ מחוץ לאולם הגדול, דרך אולם הכניסה, ועלה במדרגות לכיוון אגף המרפאה. הוא דפק בדלת בעוצמה עד שהיא נפתחה על ידי מדאם פומפרי, אשר עיניה נפקחו בתדהמה כשראתה אותו.

"מה קרה? פוטר, אתה חולה?" היא דרשה.

"אני פה בגלל... אני צריך לראות, את מאלפוי," הוא התנשף, מנסה לשאוף אוויר. "הוא עדיין מעולף?"

מדאם פומפרי נתנה בו מבט חשדני ביותר. "אני מניחה שאתה כנראה יודע," היא אמרה. "דראקו מאלפוי כבר לא נמצא אתנו."

ההלם כמעט הפיל את דראקו מהרגליים. ראייתו היטשטשה, והוא ראה מיליוני גוונים של צבעים מסתובבים סביב עיניו, הוא כמעט נחנק, ובנשימה חנוקה, בקול דביק ומקוטע, "הוא... הוא... הוא לא מת?..."

מדאם פומפרי נראתה מזועזעת. "לא פוטר! כמובן שהוא לא מת!" היא נבחה. "באמת! הוא נשלח באופן זמני לביתו. אביו בא ואסף אותו לפני מספר דקות."

והיא טרקה את הדלת בפניו של דראקו.

**

פתאום היה אור. חלוש בהתחלה, ומתחדד במהירות, מסנוור את העיניים. הארי נאנק והסתובב, פוקח את עיניו.

הוא רצה להתיישב, אבל ההפתעה מסמרה אותו למיטה. הוא שכב בחדר, אבל חדר שמעולם לא ראה. הקירות היו עשויים מאבן לא מלוטשת, והתקרה הייתה גבוהה ומכוסה בצללים, למרות אור השמש החזק שהיה בחדר, שהופיע מתוך חלונות מעוגלים שהיו בחדר. המיטה הענקית ששכב עליה, הייתה מכוסה בקטיפה שחורה רקומה בנחשים כסופים, היה הרהיט היחיד בחדר, חוץ מהארון הגדול שהיה בצדו השני, ועל דלתותיו היה חרוטה האות "מ".

זו הייתה ה"מ" שעשתה זאת. הארי התיישב במהירות, וקילל בקול רם, בוהה בידיו. הן לא היו הידיים שלו. הן היו ארוכות, חיוורות, ובלתי מוכרות. הוא נגע במצחו ולא הרגיש את הצלקת. לבסוף, בייאוש, הוא תלש כמה שיערות. ובהה בהן. הן היו בצבע בלונדיני-כסוף שבלט על הסדינים השחורים של המיטה.

הוא עדיין היה דראקו. ומה שהיה נורא יותר מזה, זה שהוא הגיע לביתו בצורה בלתי מובנת. הוא בטח התעלף למשך הרבה זמן, מישהו היה צריך להביא אותו הנה.

כמו לפי אות, הדלת נפתחה לרווחה ולוציוס מאלפוי נעמד מתחת למשקוף. הוא לבש שחור. זה היה הצבע היחיד שהארי ראה אותו לובש. הוא התחיל לחשוש.

"אז... ילד," הוא אומר, נעמד ליד מיטתו. "האם אתה יודע מי אתה עכשיו?"

הארי הסתכל עליו. זה היה בטוח שלוציוס לא יכל לראות מי הוא היה באמת. אם הוא היה יודע שהארי פוטר אצלו בבית...

"דראקו מאלפוי," הוא אמר. "הבן שלך."

פניו של לוציוס התעוותו למה שנראה כמו חיוך קר. "אמרתי לפומפרי הזאת שהיא לא יודעת על מה היא מדברת," הוא אמר, בקול מסופק. “אין שום דבר לא בסדר איתך, ילד. אף מאלפוי מעולם לא שכח מה הוא."

הארי הסתכל בעיניו האפורות של אביו של דראקו, ולא אמר מילה. נראה שפיו נסגר בלי שום רצון מצדו.

"ובכן, משום שאתה כאן," אמר מר מאלפוי, "אנחנו יכולים לנסות לעשות קצת כיף."

הוא הזיז את גלימתו מספר סנטימטרים הצידה, על מנת לגלות חרב ארוכה וכסופה. בטנו של הארי התהפכה. הוא לא חושב שאני דראקו, חשב בייאוש. הוא הולך לחתוך אותי לחתיכות.

"מה דעתך על דו-קרב קצר?" לוציוס מאלפוי המשיך בדבריו. "בחן את האומץ שלך."

"בסדר, אבא," הארי אמר, מנסה להיכנס לטונים המשועממים של דראקו. מר מאלפוי נראה קצר רוח, אז הארי הוציא את רגליו מהמיטה וכמעט צעק כאשר רגליו פגעו ברצפה. היא הייתה קרה. כמעט כמו קרח. מר מאלפוי לא נראה כאילו התרגש שבנו מקפיא את האצבעות שלו. לעומת זאת, מיהר ויצא מהחדר. הארי, עדיין יחף, מיהר לעקוב אחריו.

הוא מצא את עצמו כמעט רץ על מנת להישאר בקצב שבו לוציוס הלך בעוד הם עוברים במסדרונות פתלתולים ומסועפים שהיו תלויות בהם תמונות משפחתיות של אבותיהם של המאלפויים. כמה נשים מאוד יפות, שהארי היה בטוח שהיו ויליות - מה שהסביר מאיפה דראקו השיג את צבע שיערו. כמה גברים לבנים מאוד, שהארי ניחש שהיו ערפדים, ומכשף שלא נראה נחמד ביותר רכב על עכביש ענק שהרעל נטף מתוך זרועותיו. יאק, הארי חשב. איזה בית נורא.

לוציוס מאלפוי פתח דלת ענקית חצובה בסלע, על-ידי נפנוף מהיר בשרביטו, ונכנס פנימה, מעקב על-ידי הארי. הוא מצא את עצמו נמצא בחדר ענקי אחר. לחדר הזה הייתה רצפה חלקה מאבן, והיה מקושט בטפטים גדולים של בד, שתיארו תמונות שונות של קרבות של קוסמים. קוסמים רצו מסרט לסרט, משתמשים בשרביטם בשביל לענות, להרוג, ולשרוף את גופות הקורבנות. בעוד הארי צופה בפה פעור באימה, הוא ראה גובלין חמוש בחרב-אש ארוכה, רודף אחרי קוסם צורח מטפט אחד למשנהו.

לוציוס, בעודו עוקב אחר מבטו של הארי, הנהן, ונראה מרוצה. :כן, בדיוק החזירו את הטפטים למקומם, לאחר שניקו אותם היטב. הדם החל להיראות משעמם, ובכלל לא מבריק. האם נתחיל?" והוא העביר להארי שהארי בהה בה בשעמום. "אן גרדה!" לוציוס אמר בעת שהשתחווה, וצפה בהארי מרכין קלות את גבו, שומר את עיניו מקובעות בפרצופו.

הארי הרים את חרבו, תוהה מה יקרה אם ידמם בעוד הוא גוסס, וקיווה שאם זה יקרה, הדבר יהרוס את הרצפה החלקה של החדר. למזלו, בדיוק ברגע ההוא נשמעה דפיקה בדלת האבן, והיא נפתחה לרווחה. קוסם גבוה, בגלימות ירוקות כהות, צעד לתוך החדר.

"שלום מקנייר," אמר לוציוס מאלפוי, מנמיך את חרבו ופונה מהארי. "האם נרקיסה הובילה אותך?"

"היא אמרה לי איפה למצוא אותך, כן," אמר האיש הגבוה, שהארי זיהה אותו כעובד בוועדה להשמדת יצורים מסוכנים במשרד הקסמים. הוא היה גם, הארי נזכר במרירות, אוכל מוות. "באתי עם כמה ידיעות חדשות," אמר, והפסיק כשראה את הארי. "שלום, דראקו. לא ידעתי שחזרת הביתה."

"אמו רצתה לראות אותו," אמר לוציוס באריכות. “אתה מכיר נשים. היא מתגעגעת אליו כשהוא בבית-הספר." מטורפת, חשב הארי.

"ובכן, החדשות שיש לי, למעשה, קשורות בהוגוורטס," אמר מקנייר. "לוציוס?"

הוא הסתכל מלוציוס אל הארי.

"אתה יכול להגיד הכל לפני דראקו," אמר לוציוס מאלפוי. "הוא היה חלק מהתוכנית כבר זמן רב."

"זה נכון," מקנייר אמר. "שכחתי." הוא פנה אל הארי. "איך מתקדמת העבודה בבית-הספר?" הוא שאל. "אתה מפזר את מלותיו של אדון האופל?"

"מה?" הארי מצמץ בעיניו בהפתעה. הוא ידע שדראקו מסובב, אבל לא עד כדי כך...

"אתה יודע," אמר מקנייר. "שומרים את הודעתו של הלורד האפל בקרב הדור הצעיר. לשים לב שהאנשים הנכונים מקבלים את ההודעה הנכונה. להודיע על פגישות 'אוכלי המוות הצעירים'," הוא קרץ. "שומרים את הבוצדמים למוגלגים."

"אה! כן," אמר הארי, שרעד מזעם ובקושי ידע מה הוא אומר. "אני והסלית'רינים. כולנו נפגשים ועושים מכירת עוגות. אנחנו מגייסים המון כסף לרשע. אין דאגות שם."

לא נראה שמקנייר שמע את הקטע האחרון. "אני זוכר שכשאני הייתי בסלית'רין," הוא אמר, "אוה! אלה היו ימים!" הוא פנה אל לוציוס מאלפוי. "אז, לוציוס," הוא אמר. "רציתי לדבר איתך על התוכנית. אה, ועל הארי פוטר."

"...אה, ועל הארי פוטר."

הארי עזב את החרב שהחזיק בידו; היא נפלה על הרצפה ברעש עצום, שגרם ללוציוס ומקנייר להפנות את פניהם אליו.

לוציוס התקרב אליו. "כן, דראקו? יש לך משהו להוסיף?"

במאמץ, הארי הכריח את עצמו לדבר. "מה עם הארי פוטר?"

לוציוס הסתכל עליו במבט חוקר. "דראקו," הוא אמר למקנייר, "מדבר על הארי הצעיר כל הזמן. נכון דראקו?" את החלק השני של המשפט, הוא הפנה אל הארי, כמובן.

פיסת האינפורמציה הזאת, לא היטיבה עם הארי במיוחד.

"אני – אה, שיחקתי נגדו קווידיץ'..." הוא גמגם בנוקשות.

"ובכן, אם ניזכר טיפה יותר טוב, דראקו," אמר לוציוס בקרירות, "הוא ניצח אותך כל משחק."

הארי לא יכל להתאפק, וחייך. הוא ניסה לעשותו מריר, אך כנראה שלא הצליח. "נכון!"

לוציוס ומקנייר שניהם בהו בו; לבסוף, לרווחתו העצומה של הארי, אביו של דראקו פנה חזרה לידידו. "אמרת שיש לך חדשות בשבילי, מקנייר," הוא אמר. "תגיד לי בבקשה, שזו לא עוד אחת מהמזימות הפזיזות שלך להרוג את ילד הפוטר הזה."

מקנייר בחן את האדמה. לפחות כך זה נראה. "זאת בהחלט מזימה טובה, הפעם, לוציוס." הוא אמר. "היא רשעית ופיקחית."

"אכן," לוציוס נחר. "ואמרת את אותו הדבר על המזימה להרוג את הארי על-ידי שליחת מתנה מורעלת ביום-הולדתו לבית הקרובים המוגלגים שלו. וכפי ששמנו לב, וכפי שאמרתי לך שוב ושוב, שהוא מוגן על ידי קסם הפמיליוס (ה"מ-קסם זה הומצא על יד הכותבת, קסנדרה קלייר.) של דמבלדור. והכל הסתיים, כשבן דודו, דאדלי, אכל אריזה שלמה של שוקולדים מורעלים, והקיא על אוכלי המוות, שחיכו לגופתו של הארי. האם אתה זוכר זאת, מקנייר? והייתה הפעם ההיא שבה נוט ניסה לחמוק לתוך הוגוורטס ולחטוף אותו, ואז שהערבה המפליקה תערוף את ראשו. ואז כשזביני ניסה לשלוח לילד מטאטא מתפוצץ, דמבלדור קיבל את המשלוח, ושלח אותו בחזרה במעטפה אחרת. הם היו צריכים לקבור את זביני בקופסת גפרורים!" צעק לוציוס, מנופף בחרבו להדגיש את דבריו. "יותר אוכלי-מוות נהרגו על-ידי תוכניות מטומטמות שנועדו להרוג את הארי פוטר, מאשר שנהרגו על-ידי הילאים ממשרד הקסמים!"

הארי היה המום. לא היה לו מושג. ובכן, אם חושבים על זה, הוא באמת שמע רעש מחדרו של דאדלי שאז כנראה הקיא, על אוכלי המוות שהיו בגינה הקדמית. הוא חשב שזאת הייתה גברת פיג, אבל...

"קדימה, לוציוס", התלונן מקנייר. "רק תשמע את זאת."

לוציוס שילב את ידיו על חזו. "יש לך חמש דקות."

"זה נכון שהילד מוגן בזמן שהוא מושגח על-ידי משפחתו," אמר מקנייר במהירות, “וזה נכון שהוא מוגן בהוגוורטס. ניסינו בעבר למשוך אותו מהטירה. זוכר ששלחנו לו כרטיסים להופעה של 'אחיות הגורל'? –אבל, דמבלדור לא נתן לו ללכת."

"וזה," אמר לוציוס, "לא הולך להשתנות."

"לא," אמר מקנייר, "אנחנו יודעים זאת. חשבנו על לחטוף מישהו קרוב לילד, כך שיצטרך לעזוב את הטירה על מנת להצילו, אבל כמעט כולם קרובים אליו שם בהוגוורטס. הוא מתעב את משפחתו המוגלגית, והוויזלים מוגנים על-ידי קסמים חזקים."

לוציוס נראה משועמם.

"אבל," מקנייר הוסיף בערמומיות, "זה השתנה. השגנו מישהו עכשיו. מישהו שהילד יעשה הכל על מנת להגן עליו.

עיניו האפורות של לוציוס מצמצו בהפתעה. "אז השגת מישהו קרוב להארי פוטר בתכסיסיך הנלוזים?" הוא שאל. "מי?"

קיבתו של הארי התהפכה באימה. מקנייר חייך. הוא חייך את אותו חיוך בלתי-נעים שחייך כשהיה צריך להוציא להורג את בקביק, ההיפוגריף של האגריד.

"סיריוס בלק," הוא אמר.

דראקו בקושי מצא את דרכו למגדל גריפינדור מהמרפאה. "בומסלאנג," הוא אמר בנוקשות לאישה השמנה, וצעד דרך החור שהיא חשפה. מתוך הרגל, הוא הלך ישר לכיוון האח והתיישב ליד הרמיוני, שנראתה מאוד יפה בחלוקים וורודים, ורון, שקרא במבט נלהב, ספר, שנקרא 'האומנות שבמלחמות המוגלגים'

"אביו של דראקו בא הנה ולקח אותו בחזרה לאחוזת מאלפוי," דראקו אמר בנוקשות.

"לקח אותו לאן?" רון שאל, מעביר את עיניו מן הספר אל דראקו.

"לאחוזת מאלפוי. זה המקום שבו הם גרים."

"מבריק," אמר רון, ממשיך לקרוא. "עם קצת מזל, הם לעולם לא יחזירו אותו הנה."

דראקו עשה סוג מסוים של קול חנוק. הרמיוני הביטה עליו בדאגה. "הארי," היא אמרה בעדינות, "זאת לא אשמתך, אתה הכית אותו רק בגלל שהוא הכה אותך ראשון,"

דראקו לא השיב. מוחו היה מלא בדמותו של אביו, שולח בו מבט נוקב. אם הארי לא ישחק את המשחק – אם הוא הניח לפי היכרותו עם אביו – אם לוציוס מאלפוי יגלה איכשהו שהילד שהביא מהוגוורטס הוא לא בנו אלא את האויב הגרוע ביותר של הלורד וולדמורט – הוא יהרוג את הארי. בזה, לדראקו לא היה ספק שזה מה שאביו יעשה. מה אביו אמר לו בקשר להוראתו המדויקת של וולדמורט?

מי שיביא אלי את גופתו המתה של הארי פוטר, יתוגמל מעל לכל אוכלי המוות האחרים.

קולו של רון חדר מבעד למחשבותיו. "האומנות המוגלגית של המלחמות ממש מעניינת," הוא אמר. מ"מעניין אם יש איזשהו סיכוי לשכנע את הממשלה להפיל אררר... איך קוראים לזה, אממ, פצצה גרעינית, על אחוזת מאלפוי?"

דראקו נעמד. "אני חייב לעלות למעלה," הוא אמר, וברח, הולך לחדר המעונות של הבנים. הוא שמע מישהו רץ מאחוריו ופנה לראות מי. זאת הייתה הרמיוני, עיניה מלאות בחרדה.

"הארי," היא אמרה, "הארי, חכה, בבקשה!"

דראקו עצר ונתן להרמיוני להדביק אותו.

"הארי," היא אמרה במהירות, "אתה נראה כועס. מה מטריד אותך? זה לא יכול להיות מאלפוי."

דראקו רק הסתכל עליה. כל הרגשות שלו פרפרו בבטן שלו, והרגישו כמו מלא פרפרים קטנים. הלחץ של לשחק את הארי פוטר למשך יומיים שלמים, כעס, הלם, כאב, ועכשיו גם אימה. האימה של מה יקרה להארי עוד דקה, הדקה הזאת, שבטוח תהיה באשמתו של דראקו כשהיא תקרה כשיקרה משהו נורא. הוא לא היה בטוח אם הוא רוצה לצרוח על הרמיוני או לנשק אותה שוב. שתי האפשרויות נראות מושכות.

"אני באמת עייף, הרמיוני," הוא אמר. "אני בסך-הכל רוצה ללכת לישון."

"זה בגלל מה שקרה יותר מוקדם היום?" היא שאלה. "אחרי, - אחרי מקרה המרביצן? כי לא התכוונתי לכעוס עליך בגלל שנישקת אותי, הארי, למעשה – " היא התקרבה לדראקו, עיניה מלאות באהבה.

אהבה להארי.

דראקו התפוצץ. "לא הכל קשור אליך, הרמיוני!" הוא צעק חזק ככל שיכל. "לא כל העולם רוקד לפי החליל שלך!"

הוא פנה אל חור התמונה, נמלט מהמדרגות, ודחף את הרמיוני הצידה.

כשהזכירו את שמו של סיריוס הארי הרגיש שרגליו מאבדות תמיכה בגופו. אל תראה כלום, הוא אמר לעצמו. אל תראה כלום.

"ידענו כבר מזמן שהוא סנדקו של הילד," אמר מקנייר. "הבעיה הייתה בלמצוא אותו. מצאנו אותו. האמת, זנב-תולע מצא אותו, וזה היה הרעיון הכי מתוחכם שלו. הוא זכר מערה שהלך אליה בילדותו אם סיריוס, כשביקר את הבלקים בביתם. הוא הלך לשם, ושם על בלק את קללת הקשירה – "

"תגיע לנקודה, מקנייר." לוציוס אמר. “איך אני נכנס לתמונה?"

מקנייר נראה מאוכזב. "ובכן," הוא אמר בהיסוס, "זה ממש פשוט, באמת. זנב-תולע מביא את בלק מקורנוול מחר, ואנחנו צריכים מקום לשמור עליו, רק בשביל לילה או שנים, בזמן שאנחנו מחכים שהילד יגיע. אנחנו לא יכולים להשאיר אותו תחת הקללה אחרת הוא ימות, ולך יש את הצינוק הכי טוב שיש למישהו בארץ – "

"או, תודה," לוציוס אמר בסרקסטיות. "ובכן, זאת תוכנית מטופשת, והייתה ככה גם מההתחלה, אבל רחוקה בהרבה ממזימותיך הרגילות. אני אשמור על בלק פה. לא ראיתי אותו," הוא חייך בקרירות, "מאז שהיינו בבית-הספר. זאת תהיה פגישה מחודשת. אני ממש מתרגש."

הוא ומקנייר צחקו. הארי לא. הוא הרגיש כאילו הוא הולך להקיא.

הדלת נפתחה, ואישה בלונדינית ודקת-גזרה נכנסה לחדר. היא לא לבשה חלוק, אלא שמלה ארוכה ושחורה עם חריץ בצידה. הארי זיהה אותה מיד כאמו של דראקו.

"נרקיסה," אמר לוציוס מאלפוי. "האם משהו לא בסדר?"

היא חייכה. היא הייתה ממש יפה כשהיא חייכה. הארי נזכר שראה אותה במשחק הקווידיץ' בשנתו הרביעית, וסבר שממנה דראקו ירש את עורו ושיערו. "רציתי לשאול את דראקו," היא אמרה בשקט. "לא ראיתי אותו מאז שהחזרת אותו הביתה, לוציוס."

לוציוס מאלפוי החווה בידו על הארי. "בוודאי. קחי אותו," הוא אמר.

הארי הסתכל על אביו של דראקו. הוא רצה נואשות להישאר ולשמוע עוד על תוכניתם ועל סיריוס. "אבל, אני,"

"דראקו," קולו של לוציוס מאלפוי היה קר כקרח. "לך עם אמך."

הארי עקב אחר נרקיסה באי-רצון אל מחוץ לחדר, שם הוא חשב שתנסה לחבק אותו או לנשק אותו, או לברוך אותו בדרך מסוימת. אבל היא לא עשתה אף אחד מהדברים האלה. היא בקושי הפנתה את עיניה אליו, ומיד התחילה ללכת במורד המסדרון. הארי מיהר ללכת אחריה, שומר את עיניו פקוחות. הוא חשב שזה יהיה טוב ללמוד כמה שיותר על ביתם של המאלפויים.

נרקיסה עצרה במסדרון מלא בתמונות דיוקן שהילד שבהן נראה כמו דמות לבושה בבגדים צבעוניים. לפתע, הארי הבין שאלו תמונות התינוק של דראקו. הוא עצר, מחייך.

"או," נרקיסה עצרה, מחייכת. "תמונות התינוק שלך. הן חמודות, לא כן?"

הארי הסתכל על תמונה אחת, שבה הוא העריך את גילו של דראקו בשלוש, שבה לבש זוג מכנסיים וורודים ומצנפת. באחרת, הוא העריך את גילו בחמש, לבש את הבגדים המסורתיים של משפחת מאלפוי. גלימה שחורה ותלתלים בלונדיניים ארוכים שהשוו לו מראה של בת. הדראקו שבתמונה נראה מרדני, וניסה להיאבק בצווארון של בגדיו הנוקשים.

"כן," הארי אמר. "הן ממש חמודות."

אז נרקיסה הובילה את הדרך בתוך מסדרונות פתלתולים לתוך חדר אוכל ענקי, ששם היא החוותה להארי לשבת בזמן שהיא הלכה להביא קצת אוכל.

הארי ישב בחדר האוכל הענקי, מרגיש מאוד קטן. נדמה היה שסופו של השולחן היה רחוק ממנו בקילומטרים, חשוף כולו חוץ מפמוט שהחזיק שבעה נרות ירוקים בצורת לטאה. עוד דיוקנאות מכוערים של הדורות הקודמים של משפחת מאלפוי היו תלויים על הקירות. אחת מובלטת במיוחד של איש נוקשה-מבט שלבש צווארון מלמלה מסולסל תקע בו, ואז, לקח את ידו, והעביר אותן לרוחב צווארו (ה"מ- ע"ע [עיין ערך] לאיים במוות) על קיר אחר, היה תלוי לונג (פיסת בד גדולה) שהראתה את סימן משפחת מאלפוי, שראו עליה נחש ירוק ומסתלסל, שסלסל את עצמו לאות "מ", מאחוריו עמד איש, ומאחורי האיש עמד איש אחר, שהאיש הראשון תוקע בו סכין בגב. הייתה גם כתובת לטינית. דה גסטיבוס אס נון דיספאטאנדם. זה מה שהיה כתוב למרגלות האיש הדוקר. להארי לא היה מושג מה זה אומר. אם הרמיוני הייתה שם, היא בטוח הייתה יודעת ואומרת לו, אבל מחשבה על הרמיוני הייתה יותר מדי כואבת בשבילו.

נרקיסה חזרה לחדר, נושאת מגש כסף שעליו הונח קומקום תה, ספל, כלי להגשת חלב, וביסקוויטים. "הנה לך," היא אמרה, מניחה את המגש על השולחן לפניו. אז היא התיישבה לידו, והסתכלה עליו כשאכל. "מדאם פומפרי אמרה שלא תאכל בכבדות ביום-יומיים ראשונים," היא אמרה, מסתכלת עליו כשדחס לפיו ביסקוויטים.

"אז, אימא," הארי אמר, מנסה לשתק את הדממה הלא נוחה, "מה עשית לאחרונה?"

"לאחרונה רקמתי לך שמיכה שתיקח לבית-הספר," היא אמרה בלהיטות, "יש עליה את כתובת המשפחה בזהב. אביך הציע זאת. הוא חשב שהגיע הזמן שתלמד זאת בלבך. האם תרצה לראות אותה?"

הארי לא רצה לראותה כלל. "בטח," הוא אמר.

נרקיסה נחפזה לצאת מהחדר, וכמעט תוך דקה חזרה, נושאת מה שנראה כמו פיסת בד קטיפה גדולה בצבע ירוק. היא נתנה לו אותה, והוא ראה וקרא את המילים שהיו רקומות עליה באותיות זהובות:

עונש מוביל לפחד. פחד מוביל לציות. ציות מוביל לחופש. לכן עונש הוא חופש.

ברגע ההוא, הארי ידע מאין דראקו השיג את האישיות האיומה שהייתה לו.

"וואו," הוא אמר בקול חסר חיים. "זה נהדר, אימא. אני בטוח שכל שאר הילדים היו רוצים שמיכה שרקומה עליה כתובת מפחידה ומאיימת כזו."

לרגע, הארי הניח שהוא הגזים; אבל נרקיסה רק חייכה בריקנות, והארי הסיט את מבטו ממנה. כמה חבל שהוא עשה את זה. אם הוא היה מסתכל עליה כרגע, הוא היה רואה את פניה של אמו של דראקו מלאות בדמעות.

הדלתות הכפולות בסוף האולם נפתחו בחבטה, ולוציוס מאלפוי ומקנייר נכנסו פנימה. "נרקיסה," הוא נבח, "תשיגי למקנייר כוס תה."

נרקיסה מיהרה לעשות כמצוותו של בעלה, בזמן שמקנייר התיישב לצדו של הארי וחייך אליו. "אז, דראקו," הוא אמר בקול אבהי. "אני זוכר כשאני הייתי בסלית'רין בהוגוורטס. היה שם מאוד כיף. אני בטוח שאתה מבשל הרבה צרות, נכון?"

"ובכן," הארי אמר, "אתה יודע, אנחנו נעשים די עסוקים בארגון כל הפגישות של אוכלי המוות הצעירים, ואז אנחנו עסוקים בלתת לאנשים הרגשה רעה בקשר לחוסר מעמדם הכלכלי והחברתי. לפעמים אנחנו נשארים ערים כל הלילה ומנסים להעלות שדים מהגיהינום על מנת שיצטרפו למאבק שלנו, אבל רוב הפעמים אנחנו פשוט מזמינים פיצה ותולשים את הכנפיים לכמה זבובים."

הארי היה די מודע לזה שהוא נשמע כמו מטורף, אבל לא נראה שזה היה אכפת למקנייר. "יש לך פה ילד מצוין, לוציוס!" הוא אמר, פונה לאביו של דראקו. "אתה בטח גאה בו."

"הוא היה תינוק מאוד לא מבטיח," אמר לוציוס מאלפוי ללא זכר של רגש. "חלש וחולני. אמרתי לאישתי שבימים הישנים והטובים של המאלפויים, ילד כזה היה מושאר על צוק למות, אבל היא התעקשה לשמור אותו."

מקנייר צחק, אבל להארי הייתה הרגשה שלוציוס מאלפוי לא אמר בדיחה.

נרקיסה באה חזרה עם מגש תה. מקנייר הסתכל עליה ואמר, "מצטער, נרקיסה. אני הולך לקחת את זה איתי. חייב ללכת. עסקים." הוא לקח כוס תה מהמגש וקרץ לעבר אביו של דראקו. "נראה אותך מחר, לוציוס." הוא אמר, והתעתק מהחדר.

דראקו ישב בספריה החשוכה, פרצופו בתוך ידיו. מרפקיו היו שעונים על ספר שנקרא השיקויים המוזרים ביותר, מה שלא נראה לו אירוני, שכן הכל היה באשמת שיקוי הפולימיצי לראשונה.

מוחו המשיך לסרוק אפשרויות, אבל אף אחת מהן נראתה אפשרית. הוא היה יכול לשלוח ינשוף לאביו, מסביר מה קרה, ובמקרה הזה לוציוס מאלפוי היה מגלה שהילד בביתו היה הארי פוטר, והיה הורג אותו. הוא היה יכול לעבוד על לחש הופך, שיהפוך את הארי בחזרה להארי ולוציוס היה רואה מי היה הארי ועדיין היה הורג אותו. הוא היה יכול ללכת לאחוזה בעצמו בניסיון שלחררו, מה שיהיה דבר אמיץ ומדהים במלא דרכים, אבל אם אביו יתפוס אותו הוא יחשוב שהוא הארי, ובסוף יקרה שהוא יירצח על ידי אביו.

זה לא עלה על דעתו של דראקו ללכת לדמבלדור עם הבעיה שלו, הוא עדיין היה מאלפוי.

דלת הספרייה נפתחה, ונערה נכנסה פנימה, נושאת שרביט. "לומוס," היא אמרה, והחדר הוצף ברגע אחד באור זהוב. דראקו הסתכל עליה, ממצמץ.

זו הייתה צ'ו צ'אנג.

"חשבתי שאמצא אותך כאן," היא אמרה, נשמעת מסופקת.

"ואני חשבתי שנפטרתי ממך במגרש הקווידיץ'," אמר דראקו.

צ'ו התנהגה כאילו הוא לא העליב אותה. היא חייכה. "זה היה לפני שהבנתי שאתה משחק את הקשה להשגה," היא אמרה.

"אז חזרת לעוד התעללות," דראקו אמר. "נשים."

"הרגשתי אשמה," אמרה צ'ו, “על הדרך שבה התנהגתי אליך. אומרת לך שאתה צעיר מכדי לצאת איתי, ושהשיער שלך לא מסודר, ובכן, זה לא היה הוגן מצדי."

"אני מסכים איתך שהיית ילדה רעה," דראקו הסכים. "אולי את צריכה לקחת פסק זמן ולחשוב מה עשית לא בסדר. קחי כמה זמן שאת רוצה."

צ'ו התקרבה והתיישבה על קצה השולחן, מריצה את שרביטה בעדינות על פני זרועו. "אני יודעת שאתה לא מתכוון לזה, הארי," היא אמרה. "אתה רק מרגיש פגוע, ואני מקבלת זאת."

דראקו הזיז את ידיו בגועל. "תסתכלי עליך!" הוא אמר. "אני בטוח שהארי רץ אחריך כבר שנים, נושא את הספרים שלך, שולח לך פרחים, וכל מה שעשית הוא להתעלם ממנו. עכשיו הוא מגיע ומתנהג איתך כמו שהיה צרי כל השנים, ופתאום את לא עוזבת אותו!"

צ'ו בהתה בו. "אתה מבין שאתה מדבר על עצמך בגוף שלישי?" היא אמרה.

"ארר..." הייתה התגובה של דראקו.

"סלחו לי," הגיע קול. דראקו הרים את מבטו. היה עוד מישהו בספריה מלבדם. "אני מקווה שאני לא מפריעה, אבל – "

זאת הייתה הרמיוני.

"את כן," אמרה צ'ו. "לכי מכאן."

"לא!" אמר דראקו. "את לא מפריעה לכלום." הוא נעמד במהירות עד שהפיל את ערמת הספרים שהייתה לידו אל הרצפה. "הרמיוני – "

צ'ו בהתה בו ואז בהרמיוני, ושוב בו. אז היא צרחה בזעם."זאת היא!" היא צרחה. "זה למה אתה מתעלם ממני! אני לא מאמינה שזרקת אותי בשביל – בשביל – עקומת השיניים, ה – מוגלגית!"

"אין לי שיניים עקומות!" צווחה הרמיוני, שהיו לה שיניים נורמליות להפליא מאז שנתה הרביעית בהוגוורטס.

"והיא לא מוגלגית!" דראקו צעק. "ומעולם לא זרקתי אותך, כי מעולם לא יצאנו! עכשיו לכי מפה!"

צ'ו בהתה בשניהם. "אולי זה בגלל שאתה הארי פוטר המדהים שאי לו זמן בשבילי?" היא אמרה בזעם.

"לא," אמר דראקו. "את פשוט מאוד מעצבנת."

צ'ו תפסה את שרביטה, ויצאה בסערה מהספרייה, טורקת את הדלת מאחוריה.

דראקו פנה בהיסוס אל הרמיוני. "היא פשוט מתה עלי," הוא אמר, רועד. "אני לא יכול להסביר את זה." במקום להגיב, הרמיוני צעדה לעברו, שילבה את ידיה על חזה, ובהתה בו.

מעולם לא בהו בדראקו ככה. ההגשה הייתה כאילו היא יכלה לראות דרך ראשו עד סוף הגולגולת.

"הרמיוני, אל," הוא ביקש, לפני שיכל לעצור בעצמו. "תראי, אני ממש מצטער על מה שאמרתי קודם."

"אתה לא," הרמיוני התחילה להגיד.

דראקו הפסיק אותה. "תראי, אמרתי לך כבר שאני ממש מצטער. מה עוד –"

"לא," אמרה הרמיוני, מטאטאת את הנושא בהדפת יד. "אני לא מתכוונת שאתה לא מצטער. אני מתכוונת שאתה לא, לא – לא הוא."

"לא מה?"

"לא הארי," אמרה הרמיוני. "אתה לא הארי פוטר."

דראקו הסתכל עליה. פתאום הוא הרגיש מאוד עייף. "כמובן שאני לא," הוא אמר. "אני דראקו מאלפוי."

פרק 4: (כל הודעה היא פרק)
לרגע אחד הם רק בהו זה בזו. אז הרמיוני דחפה את דראקו, שהיה לגמרי בלתי מוכן לתקיפה שלה, נדפק בקיר. הוא החליק לרצפה, הרמיוני מעליו, מכה אותו באגרופים קמוצים. "איפה הארי?", היא צעקה, "מה עשית לו? איפה אתה שומר אותו? אתה לא יכול להרוג אותו, אתה הרי התחלפת איתו בשיקוי הפולימיצי---".

הרמיוני", דראקו ניסה להגן על עצמו קצת כשהיא החליקה זרועותיה עליו, "אני נשבע לך, לא עשיתי לו כלום---".

"שקרן!", היא אחזה בצווארון גלימתו, הרימה את ראשו, והטיחה אותו ברצפת האבן. דראקו ראה כוכבים כשהיא חיטטה בשרוולה ושלפה משם את שרביטה. היא כוונה אותו ללבו. "אם פגעת בהארי, אם תלשת שערה אחת מראשו כדי להכין את אחד השיקויים המגעילים שלך---".

"תראי", אמר דראקו, מתאמץ להישאר רגוע, "אני לא עשיתי לחבר הקטן והמיוחד שלך כלום מלבד תלישת השערה בשיעור של סנייפ. הוא תלש גם לי. אני לא הכנתי שיקוי פולימיצי, זה אותו שיקוי מהשיעור של סנייפ, רק שלא התחלפנו בחזרה".

הרמיוני רעדה, אבל השרביט שבידה לא זז. "אתה מצפה שאאמין לזה?", היא אמרה.

הוא התבונן בה. "אבא שלי מלמד אותי קסמים אפלים, את יודעת", הוא אמר.

"אל תשנה את הנושא, מאלפוי".

"תכשפי אותי בלחש האמת", הוא אמר, "אני אראה לך איך עושים את זה".

"זה קסם אפל מתקדם", אמרה הרמיוני, מחווירה, "משתמשים בה בקפדנות רבה, ורק במשרד הקסמים---".

"בסדר", אמר דראקו, מושיט ידו ואוחז בשרביט של הרמיוני שהיה מכוון אל ליבו, "וֶרִיטָס", הוא אמר.

סילון של אור שחור פרץ מהשרביט והכה בחזהו של דראקו. הוא ראה את אביו משתמש בו על אנשים אחרים, אבל אף פעם לא חש את ההרגשה. עכשיו הוא ידע, וידע למה זה נחשב לקסם אפל – הוא הרגיש כאילו שני ווי מתכת עצומים עברו על חזהו, וקרעו אותו, ופתחו אותו מתחת לגלימה.

"תשאלי מהר", הוא אמר בשיניים חשוקות, "זה כואב".

"הרמיוני הסתכלה עליו בהלם, אבל בינתה לא נטשה אותה. היא במהירות שאלה, "הארי, האם הארי בסדר?".

"כן", אמר דראקו, קולו נשמע מעוות ומוזר אפילו לאוזניו.

היא מצמצה. "למה התחזית להארי?".

"כששתינו את השיקוי בשיעור של סנייפ, לא השתנינו בחזרה, אבל כולם כן. הארי חשב שעשיתי משהו לשיקוי, אבל לא עשיתי. הוא לא האמין לי – הוא הכה אותי – אני הכיתי אותו בחזרה והוא איבד את ההכרה. אז הבנתי שכולם חושבים שאני זה הוא. שיחקתי את התפקיד".

"למה?".


"רציתי להרגיש את ההרגשה", אמר דראקו. "חשבתי בהתחלה שאני אעשה זאת סתם כך, כדי לגלות מה גורם לו להיות טוב כל-כך. כדי לגלות את סודותיו. להשתמש בהם נגדו. אבל זה לא עבד ככה", הוא הוסיף, כל מילה נקרעת ממנו. "זה כאילו לקחתי חלק ממנו עם השיקוי. התחלתי להתנהג כמוהו, ולא יכולתי לשלוט בזה. הצלתי את הקרפד של נוויל, ואותך מהמרביצן. אני מרגיש עכשיו, דברים שלא הרגשתי אף פעם".

"כמו רחמים?", שאלה הרמיוני באכזריות.

"כן", אמר דראקו.

"איפה הארי?", היא שאלה.

"כשאמרתי לכם שאבא של מאלפוי בא לקחת אותו, זו הייתה האמת. רק שבמקומי הוא לקח את הארי".

הרמיוני, כמו תמיד, קלטה את המידע הזה, והיטיבה אחיזתה בשרביט. הכל מקרה, היא שאלה מיד, "מה גורים לך לחשוב שהוא בסדר?", היא תבעה.

"אני יכול להרגיש את זה", אמר דראקו, ליבו פועם בטירוף. "אני לא הבנתי את זה עד עכשיו... זה כמו הצלקת של הארי. הוא ווולדמורט מחוברים זה לזה בעזרת הקללה, ואני והארי מחוברים בעזרת השיקוי. יכלתי לדעת מתי הוא עזב את הטירה, לכן עזבתי באמצע ארוחת ערב. יכולתי להרגיש כשהוא התעורר".

"מה אתה מתכוון לעשות?", היא אמרה, "להמשיך להיות בתור הארי? מישהו יוכל לגלות. אני גיליתי. מה הייתה התוכנית שלך?".

"אין לי תוכנית", אמר דראקו. "אני חושב על דרך להגיע להארי".

"מה אכפת לך מה קרה להארי? מה אכפת לך אם הוא מת?".

"תראי, אני אומר לך", אמר דראקו, כל מילה עולה לו במאמץ. "יש חלק מהארי בתוכי עכשיו. אני חושב שעכשיו זה נלחם על שמירה עצמית. להארי יש הרבה אומץ, אני חושב. יש קול בתוך ראשי שאומר לי תמצא את הארי, תמצא את הארי", הוא גיחך, ומשהו מחיוכו המרושע הישן חזר אליו, "כי אם זה הייתי רק אני", הוא אמר, "הייתי נותן לו למות".

הרמיוני לא התייחסה לאמירה שלו. היא התבוננה בו. "למה נישקת אותי?", היא שאלה.

"אל תשאלי אותי", הוא אמר, עוצם את עיניו. אבל הוא היה חייב לענות. "את. אני מחבב אותך. את גורמת לי להיות בנאדם טוב".

הוא פקח את עיניו והתבונן בהרמיוני. לרגע, שניהם הביטו זה בזו באותה מידה של הפתעה. ואז, חיוך ערמומי עלה על פניה.

"מאלפוי", היא אמרה. "אי פעם עשית סקס?".

"לא", הוא אמר, ואז צעק בקול הכי חזק שלו, "הרמיוני! בטלי את הכישוף הזה מיד!".

"בסדר, בסדר", היא גיחכה, "פיניטו איקאנטאטם!".

הכאב שאחז בחזהו נעלם בהדרגה. דראקו ינק אוויר, מתנשף, והרגיש כאילו רץ במרתון. "הרמיוני", הוא אמר בלא מעט הערצה, "זה היה מרושע!".

"סליחה", היא אמרה, אף על פי שלא נראתה מצטערת בכלל, "התערבתי עם רון. ואתה היית ראוי לנשק אותי, ולהיות הארי", היא עמדה מעליו, ולהפתעתו המרובה הושיטה לו יד שיקום מהרצפה. "כדאי שנלך. יש חיישנים בכל הטירה הזאת, והם יכולים לגלות שהשתמשנו בקסם אפל. כמה מורים וודאי בדרך הנה".

"אה, נכון", הוא אמר, נעמד, "אני זוכר את זה מהוגוורטס: תולדות".

הרמיוני נעצרה, מתבוננת בו. "קראת הוגוורטס: תולדות?".

"כן", אמר דראקו. "אז?".

"כלום. בוא נלך".

*

אחרי שמקנייר הלך, לוציוס מאלפוי נעלם גם כן, אומר להארי ולנרקיסה שיש לו עבודה לעשות. הארי, שלא רצה להיכנס לשיחה לא נעימה עם אימא של דראקו, החליט ללכת לתור את הווילה, כדי לראות איך נכנסים לצינוק. סיריוס יהיה כאן מחר, והארי רצה להיות מוכן.

קודם כל, הוא יצא והחל לבדוק את הווילה, הוא בדק כל פינה וחוד. זה התברר כטעות. זה הסתבך בצורה מפחידה. האחוזה הייתה עצומה, מכסה בשטחה על פני לוח גרניט גדול. הוא נכנס לגן אבן, בדק אורוות סוסים (ריקות), בית קיץ מוזר ומדכא למראה, ומבוך עצום למדי, שהארי השתדל להתחמק ממנו (מאז שנתו הרביעית בהוגוורטס, הוא לא חיבב מבוכים במיוחד). מאחורי המבוך הוא מצא גן עם שיחים שמסתעפים בצורת חיות. חיות קסומות, הוא אמר לעצמו: היה שם היפוגריף, חד-קרן, טרול אוחז גרזן, דרקון, ועוד כמה חיות מגעילות למראה שהארי לא זהה.

בהיסח הדעת, הוא ליטף את הטרול בקצה אצבעו. זה היה כל כך אמיתי.

הארי צעק כשהטרול הסתובב והטביע שיניו בתוך ידו. הוא התכופף כשהטרול הוציא את גרזנו, וכמעט כרת את ראשו. למרות שזה היה מוכן מעלים וענפים, זה היה מאוד מוחשי כשזה חבט בקרקע, בכל מקרה. הארי מהר חיטט בשרוולו, הוציא משם את השרביט שלו. "מטומטם!", הוא צעק, והטרול קפא באמצע החבטה.

הארי צנח על רגליו, ונמלט מהגן. אם זה היה משהו מהגאווה העצמית שלו, הוא בחיים לא ישתמש בלחש נגד גדרות שיחים.

ידו דיממה מהמקום שהטרול נשך אותו. בזמן שהוא שוטט באחוזה, השרוול שלו התמלא בדם, ונרקיסה, שראתה אותו בזמן שהסתובבה באחוזה, צעקה בקול רם.

"דראקו!", היא צעקה, מתבוננת בו, "מה קרה?". היא סובבה את ידו, מחפשת סיבה לפצע. עלים משוננים היו תקועים בתוך ידו בצורת שיניים. "דראקו", היא אמרה, "אתה יודע שאסור ללכת לגן הפטאפי! אביך יכעס מאד אם – אם---", היא תפשה אותו, ומשכה אותו למטבח, וחבשה את ידו, לא לפני שמרחה אותה במשחה סגולה ששרפה והסריחה.

"אתה תהיה מוכרח לחבוש את הכפפות שלך הערב, דראקו", היא אמרה, "אם אביך---".

"הערב?", שאל הארי בדאגה, הכאב נשכח. "מה הערב?".

מחזיקה עדיין את התחבושת, נרקיסה הרימה את מבטה בהפתעה. "אתה יודע שיש אסיפה כל שבת בלילה. אביך... עמיתים שלו יבואו בקרוב".

"אה, נכון", אמר הארי, "שכחתי".

הוא יכל לצייר לעצמו את הסעודות עמיתים שהיו מטעם העבודה במקדחות של דוד ורנון. הייתה לו הרגשה שאוכלי המוות יהרסו את הסעודה, בכל מקרה.

"שאעלה למעלה להתלבש?", שאל הארי ללא מחשבה.

"דראקו!", קראה נרקיסה, מתבוננת בעיניו, "אתה יודע שאתה צריך ללבוש את גלימת מאלפוי המסורתית לארוחה!".

"נכון", אמר הארי, אך נרקיסה התבוננה בו בחשדנות, והארי הרגיש מחויבות לעוף משם. "עדיף שאני אלך להתלבש", הוא אמר, מסתובב לכיוון הדלת, "הלבישה של המדים האלה ממש מעצבנת. המון רוכסנים...", כשנרקיסה מסתכלת עליו, הוא יצא מהמטבח, ועלה לחדרו של דראקו.

*

כשהיא משאירה את דראקו בחדר המועדון כי היא "יודעת יותר טוב ממנו איפה הארי שומר את הדברים שלו", הרמיוני עלתה לחדר הבנים, דבר שהיא לא הייתה עושה אלא בשעת חירום (ובבוקרי חג המולד). דין תומאס, שהיה באמצע לבישת הפיז'מה שלו, צעק, ונפל אל מאחורי המיטה.

"מה את חושבת שאת עושה, הרמיוני?", הוא שאל, מוציא את ראשו מאחורי הכילות. "יכולת לראות... לראות משהו".

"דין, לא ראיתי כלום", אמרה הרמיוני, "אני נשבעת. רק עליתי כדי לקחת משהו בשביל הארי. תן לי רק חמש דקות, ואז תוכל להיות עירום בשלווה".

היא פתחה את המזוודה של הארי, מוציאה משם את גלימת ההעלמות, את מפת הקונדסאים וכמה סוודרים, שאם יהיה קר. היא הסתכלה סביבה בזהירות, ותחבה הכל בחזרה למזוודה, ואז ראתה את תיק הבית-ספר של הארי מתחת למיטה. היא משכה אותו משם באיטיות.

היא קנתה להארי את התיק הזה בשנתם החמישית בהוגוורטס. הוא היה תיק אמיתי, אבל היא כשפה אותו בהמון כשפים: שלא יבכה, קסם שיוכל לנעול את התיק, שאם יאבד אותו הוא ימצא אותו, מה שתמיד קרה. היא גם כתבה על זה מילים – לא מילים קסומות, בכתב יד: הארי פוטר, המחפש של גריפינדור.

זה כל כך הזכיר לה את הארי, שהיא התחילה להתייפח, ויפחה קטנה נמלטה מפיה לפני שיכלה לעצור זאת. היא השתדלה לא לחשוב על הסכנה שהארי נמצא בה, כי היא ידעה שאם היא תחשוב על זה היא תיפול, ואז היא לא תהיה שימושית...

"אה, הרמיוני", אמר דין, יוצא מאחורי המטה לשמע בכיה של הרמיוני, "אל תבכי".

"תודה דין", אמרה הרמיוני, הודפת אותו מעליה. "אני מעריכה את זה. אתה אולי היית צריך לשים מכנסיים, אבל אני בכל אופן מעריכה את זה".

*

דעתה של הרמיוני לא עזבה אותה כשהיא חזרה לחדר המועדון, ומצאה את דראקו ישן שנת ישרים על אחת הכורסאות. היא נעצה בו מבט זועם. "קום!", היא אמרה.

הוא פקח את עיניו הירוקות והתבונן בה. "קמתי", הוא אמר.

"או.קיי.", היא אמרה, מרגישה מטופשת. "אני הולכת לחפש את הארי", היא הלכה לדלת, "חשבתי לקחת את אש-המחץ, אבל אני בטוחה למדי שאתה לא יכול לעוף עליהם מעל המדשאות של הוגוורטס. אז אני הולכת להוגסמיד. יש שם רכבת שמובילה לרציף תשע ושלושה רבעים בקינגס קרוס---".

"אבל דראקו נעמד על רגליו. "את לא הולכת בלעדי", הוא אמר, בעדינות אך בקשיחות. "את לא יודעת איפה זה אחוזת מאלפוי. זה בלתי מפי, בדיוק כמו הוגוורטס. ואפילו אם תמצאי את האחוזה על ידי קסם, יש שם שבע עשרה קסמים רק על הדלת הקדמית, ואחת שתדרוש תרופה מיוחדת להרגיע אותה, ו---".

"מאלפוי", אמרה הרמיוני, "אפילו לא חשבתי ללכת בלעדיך, אז אתה יכול לסתום. בעצם, תכננתי לאיים עליך בקללת ווריטס אם לא תבוא להראות לי את הבית האיום שלך".

עכשיו היה תורו של דראקו לחוש מטופש, ולא להרים ידיים. "הרמיוני, את לא תוכלי לעשות את הקסם", הוא נשף. "זה קסם אפל מתקדם מכדי שידרשו רק המילים כדי להפעיל אותו".

"אני לא הולכת להראות לך את הידע שלי בקסמים אפלים", הרמיוני אמרה בקצרה. היא כתפה את התיק של הארי על כתפיה, ודראקו מהר אחריה. הוא שנא את הדרך שהיא תמיד אמרה את המילה האחרונה.

*

הארי ישב על הקצה של המיטה של דראקו מאלפוי, משפשף את עיניו. הוא נרדם לכמה רגעים, חולם חלום מוזר שבו הוא חצי-הולך חצי-רץ אחרי הרמיוני במורד דרך שחורה. החלום היה מאד מוחשי, והוא חש כאב כמעט פיסי כשגילה שאיבד אותה. כמובן, הוא אמר לעצמו, הוא אבד את כל מה שקשור להוגוורטס, כולל הרמיוני.

הוא הכריח את עצמו לרדת מהמיטה, מחפש אחר "המדים של משפחת מאלפוי". זה היה קשה, כי למאלפוי היו הרבה בגדים, החל מגלימות קטיפה בשלל צבעי הקשת, ועד לבגדים משונים למדי מפשתן. כנראה שההורים שלו מבזבזים הון על בגדים, חשב הארי בתימהון. הסדרה של משקפי השמש לבדם של מאלפוי עלו לפחות ששת אלפים פאונד. ולא היו שם רק בגדי קוסמים. כנראה שהם קנו את כל הבגדים של המוגלגים, כולל מעילים צבאיים.

"דראקו!".

הארי קפץ כששמע את קולה של נרקיסה איפשהו מעליו.

"אתה מוכן? החברים של אביך כבר כמעט כאן!".

"אה...", אמר הארי, "אני לא מוצא את המדים!".

"אז תלבש רק שחור!", היא אמרה בנשיפה.

"בסדר!", הוא צעק, והפסיק לחשוב אם היא יכולה לשמוע אותו גם אם הוא מדבר נורמלי. הוא חיטט בארון והוציא כמה מכנסיים שחורים כששמע את קולה של נרקיסה שוב:

"ודראקו? לא בגדי מוגלגים!".

"אווווף!", אמר הארי, אבל מאד בשקט, מקווה שנרקיסה לא שמעה אותו.

"ואני שולחת את אנטון להביא אותך!", היא הוסיפה, ונשיפה נשמעה מאחורי הארי. הוא הבין שהיא השתמשה בקסם שמאפשר לה לדבר איתו מהחדר המנוגד לו, והתחיל לקלל בשקט. מי היה אנטון? האם הוא קרוב משפחה שהארי אמור להכיר אותו? הוא בחר זוג מכנסי סטין שחורים, עם חולצה שחורה מקופלת, והוציא זוג מגפיים שחורים מהמגירה של מאלפוי. אלו היו הבגדים הכי קסומים שהצליח למצוא בארון, ולמרות זאת חש מאד מטופש.

הייתה נקישה על הדלת והארי ניגש לפתוח, תחושה עמוקה של רעה אופפת אותו. איש עם מדים נקיים ללא רבב של משרת עמד שם, נושא גלימת קטיפה בשחור וכסף. הוא היה מאד שקוף.

אה, חשב הארי, רוח משרת. טוב, הוא רגיל לרוחות.

"אמך רצתה שתלבש זאת", אמר אנטון-הרוח להארי, מוסר לו את הגלימה. זה נראה יקר, עם אבזם כסף גדול שנסגר בצורת נחש. הארי חשב שזה יהיה טוב אם הוא לא יראה יותר אף פעם בחיים שלו קישוט בצורת נחש. "עזבת את זה בחדר ציור בפעם האחרונה שהיית שם".

הארי הפסיק ללבוש את הגלימה. מה אמר הרוח שהיה כמו פצצה בירכתי מוחו? חדר הציור. היה משהו משמעותי בדבר הזה. משהו גדול. מה היה כל כך חשוב בחדר הזה?

"עלי להזכיר לך, אדון מאלפוי הצעיר", אמר הרוח, "שצריך להדק את האבזם הזה מול מראה. זה מסובך".

אם הוא חשב שהמאבק של הארי נגד האבזם היה מצחיק או חשוד, הוא לא הראה זאת.

הארי התקרב למראה, עדיין חושב על המשמעות של חדר הציור בבית של מאלפוי, והשמיע קול של בחילה. אם הוא היה ילדה, הוא לא היה חושב שהוא מושך במיוחד. השיער הבלונדיני שלו השתלב בגלימה השחורה, ועיניו האפורות הובלטו על ידי קישוט הכסף. אבל הארי לא היה בת, אז הוא יכל רק לומר שהוא נראה זוועה. קטיפה! סטין! מגפיים רכוסות! יאק!

*

הם ישבו על הרציף בתחנה בהוגסמיד, מחכים לרכבת, כשדראקו התחיל לצחוק. הרמיוני מהרה להסתכל לצדדים, ואז התבוננה במאלפוי. "מה מצחיק?", היא שאלה, בפנים זועפות.

"הארי", אמר דראקו, "הוא לובש את הבגדים שלי ולא אוהב את זה... הי!", הוא הוסיף ברוגז. "אני מחבב את החולצה הזאת! היא לא נשית!".

הרמיוני התבוננה בו. "מאלפוי, בבקשה תפסיק להתעלל בהארי", היא אמרה. "זה גורם לי להרגשה רעה". היא התעסקה בתיק של הארי. "הוא יכול לראות מה אתה עושה?", היא שאלה לבסוף.

"הו, כן, קצת", אמר דראקו. "אבל הוא חושב שהוא רק חולם את זה".

"למה?".

"הארי יותר חזק ממני", אמר דראקו בנייטרליות. "הוא מתכנן יותר".

"האם הוא...", הרמיוני התעסקה בתיק יותר חזק ממקודם. "האם הוא חושב עלי?".

דראקו התבונן בה. בעיניו הירוקות היה משהו בלתי ניתן לפענוח. "לפעמים".

הרמיוני פתחה את פיה לשאול עוד, אבל באותו הרגע נכנסה הרכבת לתחנה בטרטור מנוע. היא הייתה צבועה באדום בהיר, והיה עליה את הכתובת הוגסמיד --- לונדון באותיות נוצצות בצדה. היא ודראקו נתרו על רגליהם, ונכנסו פנימה. הם היו הנוסעים היחידים במחלקה שלהם.

"הרמיוני", אמר דראקו כשהתיישבו במושביהם. "איך ידעת שאני לא הארי?".

הרמיוני נשכה את שפתה. למה הוא שואל אותה את זה עכשיו? לא הייתה לה תשובה טובה, וזה יהיה מטופש לומר שהוא לא הריח אותו דבר כשנישק אותה, לא כמו הארי. היא בחנה את פניו, אך לא יכלה לראות שום רגש.

אולי זה זה, היא חשבה.

"תמיד ידעתי מה הארי חושב", היא אמרה, "הוא אף פעם לא טרח להסתיר אף אחד מרגשותיו. אבל כשהסתכלתי בך, זה היה כאילו הסתכלתי רק בפניו, והארי נעלם. לא יכולתי לתאר לעצמי מה אתה חשבת".

דראקו לא אמר שום דבר בקשר לזה, רק הסתכל דרך החלון החוצה. הם עזבו את השטח המיוער של הוגסמיד, ונסעו לעבר שדות מנוקדים בחוות פה ושם. ירח לבן וגדול הופיע.

"את רוצה לדעת מה אני חושב עכשיו?", הוא שאל לבסוף.

היא קלטה מיד את העצב שנשזר במשפט הזה. אבל לא הייתה בטוחה איך לקלוט את זה. הם שקעו בדממה.

*

הארי לא יכל לתאר לעצמו שסעודה עם אוכלי מוות יכולה להיות משעממת בטירוף, אבל כך זה היה. הייתה קבוצה של גברים אכזרים למראה, אפילו עם המסכות המגעילות שלהם על הפרצוף. לוציוס מאלפוי נהל את הסעודה, והארי יכל לזהות כמה מן השמות: קראב וגויל היו שם, גדולים ומגעילים כמו הבנים שלהם, נוט, זביני, רוזייר, וגם פראנז פרקינסון היה שם.

הוא קיווה שהם ידברו על סיריוס בלק, אבל הם לא. זה נראה כאילו רק לוציוס מאלפוי ומקנייר ידעו על התכנית. וזנב-תולע, כמובן. הם לא רצו בוודאי לחלק את התהילה.

הארי נדחק בין הוגו זביני (אחיו של זביני שניסה לשלוח להארי את המטאטא המתפוצץ), לבין אלפזריה פארפיס (אוכלת המוות היחידה שלא הייתה גבר), אישה עצומה בגלימת סטין, שברור שנבחרה על ידי לוציוס מאלפוי: היא צחקה מכל מה שהוא אמר, והייתה לה נטייה להראות לו את השקע בין גרונה. נרקיסה, שהייתה עסוקה בלשאת מגשים של אוכל מהמטבח לשולחן, לא שמה לב.

זביני, מהצד השני, היה יותר עסוק בלדבר עם הארי על כמה כיף להיות בסלית'רין בהוגוורטס. "טוב, למדנו הרבה", הוא אמר, "וגם שחקנו במכשירי העינויים שבצינוק, ו, אה, מישהו נתן לנו ביצת בסיליסק, וניסנו להדגיר אותה".

"האם זה נכון?", שאל רוזייר, איש גבוה עם גבות דקות.

הארי, מופתע מהעובדה שמישהו שם לב לקשקושים שלו, גמגם: "ובכן, מקנייר אמר שהוא יהרוג אותו אם הוא יהיה גדול מידי".

"אני, לדוגמה", אמרה אלפזריה, "אוהבת ילדים שלומדים בעצמם. זה מסביר למה שלחתי את הילדים שלי לדורמשטרנג, שיש שם חמש יחידות בלימוד קסמי אופל".

"זה נכון שהם כובלים תלמידים לקרחון לכל הלילה, שמתעללים בינשופים שלהם?", שאל הארי בסקרנות.

"לא לכל הלילה", אמרה אלפזריה, מנופפת במזלגה באוויר.

זביני הסתובב לכיוון הארי. "האם סוורוס סנייפ עדיין הראש של סלית'רין?", הוא שאל.

"כן", אמר הארי.

לוציוס מאלפוי הסתובב וירק על הרצפה. "דראקו", הוא סנן בשיניים חשוקות, "בידידות עם סנייפ. חרף העובדה שסנייפ בגד בכולנו. אמרתי לו שזה לא נאות, אבל הוא לא הקשיב לי".

הארי הסתכל בצלחתו.

"סוורוס יקבל את מה שמגיע לו, לוציוס", אמר רוזייר בקול שגרם לדמו של הארי לקפוא בעורקיו. "כשנתחיל את התוכנית שלנו".

הארי אף פעם לא חשב שהוא ירגיש לא טוב בקשר לזה שמשהו רע יקרה לסנייפ, אבל זה מה שקרה.

"אבא", הוא אמר, לא יכול לשלוט בעצמו. "אני לא מרגיש טוב. אני יכול לעלות לחדר?".

זה היה הדבר הלא נכון לומר. לוציוס הסתובב במקומו, תוקע בהארי מבט קפוא של זעם קר. כשהוא דבר, בכל מקרה, קולו לא השתנה: "כמובן, דראקו", הוא אמר.

הארי דחף את כיסאו לאחור, והחל לצאת מחדר האוכל. כשהוא עבר ליד לוציוס, אביו של דראקו, הוא תפס בזרועו. אחיזתו הייתה קרה. "תבוא לראותני אחרי האוכל בחדר הציור, דראקו", הוא אמר בשקט, "ואל תאחר".

"כן", אמר הארי באופן מוכני, וכשהוא משחרר את זרועו, הוא פנה לצאת מחדר-האוכל.

פתאום, הארי התמוטט במסדרון נגד הקיר, אוחז בראשו. קולו של לוציוס מאלפוי שאמר חדר ציור הצית את זכרונו, והוא נזכר ביום לפני ארבע שנים שדראקו אמר לקראב וגויל שכל הציוד של קסמי האופל הגדולים ביותר שלהם טמונים מתחת לרצפה בחדר הציור. הארי חשב עד עכשיו שיש כמה חדרים סודיים מתחת לרצפה, עכשיו זה התברר לו כעובדה, מה שדראקו התכוון לומר היה – הוא לא היה בטוח למה הוא זוכר זאת, אבל הוא זכר – שהכניסה ללשכה של אחוזת מאלפוי הייתה בחדר הציור. אולי גם הכניסה לצינוק הייתה שם.

זה היה סיכוי קלוש, הוא ידע, אבל סיכון גדול.

"אנטון", הוא קרא בשקט, "אנטון".

הרוח התגשם מולו, נושא מגש תה, נראה מסוקרן.

"אנטון", הוא אמר בלחישה, "איך אני נכנס לחדר ציור? שכחתי".

כמו שהארי קיווה, הרוח לא הראה שום הפתעה. "אחרי, אדון מאלפוי", הוא אמר, והחל לרחף במורד המסדרון. הוא הוביל את הארי לתוך חדר ממולא בכיסאות קטיפה. דיוקן של אישה עם מחרוזת ענקית לצוואר, ושטיח פרסי היו בחדר.

"תודה לך, אנטון", אמר הארי בהיסח הדעת, והרוח נעלם.

הארי נפל על הרצפה, והסיט את השטיח הפרסי הצדה. הייתה שם דלת סתרים עם ידית ממתכת. הארי תפס את הידית, ומשך.

הדלת התרוממה בקלות. הארי הספיק להעיף מבט חטוף אל המדרגות שהופיעו שם, נכנסות לחשכה, לפני שהחרישה את אוזניו צרחה כל כך חזקה שהוא אף פעם לא שמע.

"אדון לוציוס! אדון לוציוס!", זאת הייתה האישה עם השרשרת, פיה פתוח ביללה, "דלת הסתרים נפתחה! אדון לוציוס! חדר הציור!", הארי מהר לטרוק את הדלת, מתנודד, ידיו על אוזניו, אבל אפילו כשהדלת נסגרה, האישה המשיכה לצרוח, "אדון לוציוס! בוא מהר!".

**

על הרכבת, מאלפוי פקח את עיניו בזעזוע. "הו, לא", הוא אמר. "הארי, טיפש שכמותך, מה עשית?".

על הרכבת, מאלפוי פקח את עיניו בזעזוע. "הו, לא", הוא אמר. "הארי, טיפש שכמותך, מה עשית?".

בעקבות הצרחה של הדיוקן, הארי יכל לשמוע קול צעדי רגליים רצות בפרוזדור בחוץ. הארי הסתכל סביבו בפראות. הייתה רק יציאה אחת מהחדר, והיא הובילה למסדרון. אילו הוא ידע להתעתק!

האח, אמר קול בתוך אוזנו. הארי הסתובב בטירוף, לא היה שם אף אחד. בכל זאת, לא היה לו אכפת. הארי הטיל את עצמו לאש בנועזות, בדיוק כשהדלת לחדר-ציור נפתחה. היה שם זיז בגובה החזה, והוא טיפס עליו ונצמד אליו, מתנשף בכבדות.

דרך סדק בלבנה, הארי ראה את לוציוס מאלפוי נכנס לחדר, נעקב על ידי אוכלי המוות האחרים ונרקיסה. הוא הסתכל בכעס שהארי יכל לחוש בו, כעס שהארי לא האמין שהוא קיים. עיניו סקרו את החדר, רואות את אי הסדר, ומתבוננות בדלת הסתרים שנחשפה. ואז מבטו נפל על הדיוקן.

"מונה", הוא אמר, "מי עשה זאת? מי הקים את השערורייה הזאת?".

הארי כיווץ את עצמו.

"ילד", אמרה הדמות בדיוקן. "ילד שלא היה מוכר לי".

"לא – דראקו?", אמרה נרקיסה, בקולה היה את הכעס והתדהמה שהיה בקולו של בעלה, אבל עיניה רצו בפראות בחדר, נותנת תחושה שהיא חולת סכיזופרניה. הארי התבונן.

"לפורץ לא היה את הדם של משפחת מאלפוי", אמרה הדמות בדיוקן.

"האם הוא נכנס לצינוק?", שאל לוציוס.

"לא", אמרה האישה. "הוא נמלט כשצרחתי".

"ולאן הוא ברח?".

הייתה הפסקה לרגע. אז היא אמרה. "אני לא ראיתי. אני רק הרגשתי. אני לא יודעת לאן הוא נעלם".

"אם כן, נכשלת במשימה שלך", אמר לוציוס בקול מקפיא, והרים את שרביטו, "אִינְסֶנְדְיוּם!", הוא צעק.

האישה בדיוקן צרחה כשלהבות ירוקות כילו אותה. ואז חופן אפר נפל לרצפה.

"לוציוס---", נרקיסה החלה לומר, אך הוא הסתובב ונעץ בה מבט זועם. הבעתה לא השתנתה, אך היא הסתובבה ועזבה את החדר.

אחד מאוכלי המוות כחכח בגרונו. "אוי, תסתכלו בשעון", הוא אמר. "לוציוס, תודה על הארוחה הנהדרת, כל הכבוד לנרקיסה", והוא נעלם.

אחד אחרי השני, אוכלי המוות נעלמו, עד שלוציוס נשאר לבד עם אלפזריה פארפיס. "עכשיו, עכשיו, לוציוס", היא אמרה בצורה מרגיעה. "זה היה בוודאי הדיוקן שהקים רעש על כלום, הם עושים זאת לפעמים כשאתה מתעלם מהם. אני בטוחה שאף אחד לא היה בבית". לוציוס נראה כאילו הטיעון הזה לא נגע אליו, הוא המשיך לסקור את דלת הסתרים. "בכל מקרה", אלפזריה הוסיפה, "סוף-סוף אנחנו לבד".

היא התקרבה ללוציוס, שלהפתעתו של הארי לקח אותה בידיו ונישק את צווארה. להארי היה את הכבוד להיות בעשר הדקות המגעילות בכל החיים שלו כשלוציוס מאלפוי ואלפזריה התחבקו ביחד. הוא הסיט את מבטו, אך יכל עדיין לשמוע את זה; הוא אפילו לא יכל לאטום את האוזניים, כי היה זקוק להם לשמור על עצמו במקום.

"אדון מאלפוי", אמר קול רך באוזנו.

הארי פקח את עיניו לחריץ וראה את אנטון מרחף לפניו, נראה רגוע. הוא לא הופתע כשהארי טיפס בעקבותיו בארובה נאחז בציפורניו בעוד הוא מרחף מעליו.

"אדון מאלפוי, אולי אני אומר לך שתטפס מעט גבוה יותר במעלה הארובה? אתה תמצא את עצמך בחד שינה שלא משתמשים בו, אם אני לא טועה".

הארי הנהן בראשו לאות תודה, והחל לטפס. זה לקח לו בערך שלוש דקות למצוא מאחז באח הריקה, ואז הוא טיפס במאמץ פנימה, והתגלגל על רצפת אבן, משתעל ומנסה להקיא פיח.

דראקו מצמץ וראה את הרמיוני מסתכלת עליו בפה פתוח. "מה קרה?", היא אמרה. "אתה אמרת, 'הארי, טיפש שכמוך!', ואז צעקת 'האח!'".

"באמת?", שאל דראקו עם חיוך קטן על פרצופו.

"האם הארי נפל לאח?", שאלה הרמיוני, "ואל תחייך ככה, אתה נראה כמו רפה-שכל".

"אני לא בטוח מה קרה", אמר דראקו, "אני לא רואה מה הוא רואה, את יודעת, אני רואה הבזקים קצרים, זה כמו שהוא מרגיש יותר חזק".

"אז זה לא כמו לצפות בסרט?", שאלה הרמיוני.

"אני לא יודע", הוא אמר. "אף פעם לא ראיתי סרט".

הרכבת התחילה להאט. הם נכנסו לתחנה של מוגלגים. מסתכלת דרך החלון, הרמיוני ראתה קבוצה של בני נוער יושבת על החוף מתחת לאור הפלורסנטים. הם נראו כאילו הם חוזרים הביתה מאיזו מסיבה, הם צחקו והתבדחו אחד עם השני. אחד מהם היה נער גבוה עם שיער שחור ומשקפיים. הוא לא ממש הזכיר את הארי, אבל הרמיוני מצאה שגרונה נשנק בכל מקרה.

"האם הוא בסדר?", היא שאלה, לא מסתכלת בדראקו.

"אם הוא ימות פתאום", אמר דראקו, "אני אומר לך".

אחרי שהוא התגנב החוצה מחדר השינה, הארי יצא להתקלח, כי הוא היה מכוסה באפר מכף רגל ועד ראש. אז הוא לבש את הפיג'מה של דראקו (היו עליהם ציורים של משאיות), וחזר לחדר שינה שלו, כשהוא מצא את לוציוס ונרקיסה מחכים לו.

"ילד", אמר לוציוס כשהארי נכנס, "איפה היית?".

"הלכתי להתקלח, אבא", אמר הארי, ששמח שהשאיר את הבגדים המכוסים באפר באמבטיה.

"בוא הנה", אמר לוציוס, והארי התקרב אליו בחשש. ברגע שהוא התקרב אליו, לוציוס תפס אותו בזרועותיו וקירב אותו כך שהוא עמד איתו באותו גובה. "אני לא טיפש, ילד", הוא אמר באיום קר, "אתה התנהגת בצורה משונה, ואני רוצה לדעת את הסיבה. נכנסת לתוך גן הפסגה (טופיארי)!", הוא נשף. הארי הסתכל אל נרקיסה, שהסתכלה לכיוון אחר. "לא יודע על המדים של המשפחה! מבקש לצאת מאחת מהסעודות שלי!", הוא צעק, "ואם אפילו חשבתי שהיה לך מה לעשות עם הביזיון הזה אחרי האוכל...".

"מה שאביך מנסה לומר, דראקו", אמרה נרקיסה, מפתלת ידיה בחולצתה, "היא... אתה מסומם?".

פיו של הארי נפתח.

"כי אתה יכול לומר לנו, אם אתה כן", היא אמרה בחופזה, "אנחנו, אממ, כאן כדי להקשיב".

הארי היסב את מבטו מנרקיסה, שעיניה שוטטו בחדר שוב, ללוציוס, שפניו היו כל כך בשליטה, שהוא נראה כאילו הוא חובש מסכה.

"לא", הוא אמר. "אני לא מסומם. מצטער!".

"אז---", נרקיסה הסתכלה בלוציוס בפקפוק.

"אמך", אמר לוציוס, שחייך עכשיו חיוך בלתי נעים, "חוששת שאתה משתגע, דראקו הצעיר. יש כמובן מטורפים במשפחה שלנו, שעבר בירושה מיוריק המוזר, אבל אני לא בטוח שזה עבר אליך. עכשיו כשהיא הזכירה זאת, בכל מקרה...".

"אני לא משוגע", אמר הארי בקצרה, "רק קיבלתי מכה חזקה בראש אתמול, זה הכל. באמת! זה לא כאילו התחלתי לדבר לעצמי".

"עדיין לא", אמר לוציוס בקצרה. ואז הוא תפס בקצה אוזנו של הארי וסינן, "לפעמים אני שואל את עצמי מה עשיתי לא בסדר, להיות ראוי לילד האידיוט במקום ליורש שהייתי אמור לקבל".

הארי הרגיש שהוא הגיע אל נקודת הרתיחה. "בוא הנה!", הוא לחש. "רוצח, מענה, מומחה לקסמים אפלים. מה לא עשית לא טוב? יש לך מזל שלא קיבלת ילד עם שלושה ראשים. יש לך את הגורל הכי רע של כל אחד שפגשתי!".

לוציוס התבונן בו. נרקיסה חרקה קלות.

"אתה בוודאי משוגע אם אתה מדבר אלי כך", אמר לוציוס. "או שאתה מנסה להפגין את האומץ שלך", הוא חייך, מראה את שיניו המחודדות. "אני מעריץ את זה. אני לא אעניש אותך".

כתפיה של נרקיסה נשמטו באנחת רווחה, והיא הסתובבה כדי להסתיר את הבעת פניה. ברגע שהיא הסתובבה, לוציוס לחשש לאוזנו של הארי.: "אם אפילו תתנהג טיפה שונה, ילדי, בית החולים למשוגעים על שם מנגו יקבל אותך. הם ישימו אותך עם הלונגבוטומים, ואתה תבלה את שאר ימי חייך כבול למיטה בולע תרופות".

השמעת השם של הוריו של נוויל עצבנה את הארי כל כך, שהוא שכח הכל, ונתן ללוציוס אגרוף בעין כשהדלת נפתחה, ושני אנשים בגלימות מסע עמדו בפתח. אחד מהם היה אנגוס מקנייר. השני היה איש נמוך בגלימה ירוקה כהה, ברדס מכסה את עיניו. משרוול אחד בגלימה כוסתה יד בכפפה שחורה, מהצד השני נצצה יד כסופה לגמרי.

זנב-תולע.

"מצטער על הפלישה", אמר מקנייר, מסיר את ברדסו. "אנטון אמר לנו שאתה כאן למעלה".

"חזרתם כל כך מהר?", אמר לוציוס.

"כן", אמר אנגוס, מעט בעצבנות. "המסע מקורנוויל לקח פחות זמן מששערנו".

"וסיריוס בלק?".

בבקשה שהוא לא נתפש, הארי התפלל בשקט.

"פה", אמר זנב-תולע בקצרה. הפעם האחרונה שהארי שמע את קולו היה כשהוא צווח לוולדמורט שיחזיר את ידו. מה שוולדמורט עשה. הוא נתן לזנב-תולע יד מכסף, שנצצה כשהניע אותה וכשהצביע על הדלת, כאילו היא הייתה שרביט.

"אבריקולום!", הוא צעק, וסילון של אור לבן בקע מתוך יד הכסף שלו. השושנה הכסופה התפשטה לתוך האוויר, מתפשטת ונראית כמו קורים של עכביש. ואז קורי הכסף נקרעו, ומשהו נפל מהם בחבטה על הרצפה.

זה היה סיריוס.

הוא היה בצורה של החיה, כלב ענק ושחור. כל גופו היה משותק, רק עיניו זזו ממקום למקום, זזים מזנב-תולע ללוציוס.

"מאד מרשים, זנב-תולע", אמר לוציוס, אבל עיניו היו מקובעות על סיריוס.

"אדוני הביא לי יד עם כוחות רבים", אמר זנב-תולע, מסתכל בזרועו החדשה בחיבה. הוא נופף בחוסר-זהירות לעבר סיריוס, והכלב הגדול השחור נע בחוסר ישע לעבר לוציוס, על הרצפה.

נרקיסה פלטה צווחה קטנה.

"זה מספיק", אמר לוציוס בחדות.

"הפכו אותו בחזרה", אמרה נרקיסה בקול צורם.

זנב-תולע הצביע באצבע כסופה. "ספיאנס", הוא שרקק, והכלב הגדול והשחור התעוות קלות, וחזר להיות סיריוס שוב; סיריוס לבש סמרטוטים קרועים, מה שלא ראו כשהוא היה בדמות של הכלב. הוא עדיין לא יכל לזוז, אבל עיניו השחורות הביטו בלוציוס בשנאה.

הארי שמע את נרקיסה מתנשפת. ואז לוציוס חצה את החדר במהירות, ובעט בסיריוס בצלעות בנעל ממוגפת אחת. הארי ניסה לרוץ לעזרתו, אבל נתקע ברגל של הפיג'מה של דראקו, ונפל לקרקע.

הארי ניסה לקום על רגליו, אבל נעצר על ידי נרקיסה, שלהפתעתו ולהפתעת כולם התעלפה על הרצפה.

"הגענו", אמר דראקו, וניער את הרמיוני בכתפיה. היא התעוררה, והתבוננה דרך החלון. הם היו בתחנה קטנה, מסודרת, שהיה בה שלט שאמר את השם של העיר דשא פרוץ.

זה לא היה בדיוק מה שהיא דמיינה לעצמה. היא חשבה שמאלפוי בא מאחוזה שחורה וקודרת, שהייתה על פסגת סלע גדול, שאף אחד לא יכל לזוז שם יותר מדי. לא בעיירה קטנה וחמודה שנקראה דשא פרוץ. עדיין, אף פעם לא ידעת.

"בואי", אמר דראקו, והיא ירדה בעקבותיו לרציף, כשהוא פנה שמאלה לסוף הרציף. "אה, מאלפוי", היא אמרה, נשרכת אחריו כשהתיק מתחבט ברגליה, "התחנה בכיוון ההוא...".

ברגע זה, הוא עשה עוד סיבוב חד שמאלה, והלך ישר לקיר בטון שהיה בקצה הרציף.

"שיט!", היא קיללה כשרצה אחריו, "איך הוא עשה את זה?".

יד יצאה דרך הקיר. זה היה דראקו. הוא משך אותה, ובהרגשה של זרימה, היא החליקה דרך הקיר ונשכבה פרקדן על הקרקע בצד השני.

"אאוץ'", אמר דראקו, כשתיקה נותן לו מכה בראשו.

"מצטערת", אמרה הרמיוני, נעמדת ומסתכלת סביב בהתעניינות. הם עמדו בפתחה של שער ענק מעובד ממתכת, שעליו היה רשום פארק מאלפוי. "אני מניחה שאנחנו לא בדשא פרוץ יותר?".

"ללא ספק, לא", אמר דראקו, מתחיל ללכת, "זה פארק מאלפוי, זה הפארק לפני שהבית שלנו מתחיל. את יכולה להגיע דרך דשא פרוץ גם, אם את יודעת לאן ללכת".

"זה יהיה רשום על שמך?", אמרה הרמיוני, מזועזעת.

"כן, בהפתעה שאין לי ראש טוב, לא?", אמר דראקו.

הרמיוני כמעט אמרה הערה נוספת, כשהבינה שצחק. השתחררתי מדי, היא אמרה לעצמה.

הם עברו בשביל שהוביל אותם לרחבה פתוחה איפה שהיה חנויות ופאבים. זה היה בהרבה דרכים עיר קסומה קטנה כמו הוגסמיד, אבל היו הבדלים: פה על הכל כמעט היה כתוב "מאלפוי", ואם לא, זה היה קרוב לקסמים אפלים --- זה היה כמו סמטת נוקטורן שדמיין לוציוס מאלפוי. היה חנות מאלפוי לסנדוויצ'ים בין הבית הנורא של הלגה לקסמים אפלים, ובין פאב שנקרא פונדק חג מולד קר, שהיה מביא סנדוויצ'ים מיוחדים למאלפוי (טוסטי עטלף קלויים).

"הם בטח אוהבים אותך מאד", אמרה הרמיוני, מנסה לא לצחוק.

"הא!", אמר דראקו, "הם שונאים את המשפחה שלי. אנחנו מדכאים אותם לדורות, וכל פעם שאבא שלי בא לכאן לעשות קסמי אופל, הם מפחדים ושומרים על שורה".

"זה לא מטריד אותך?", אמרה הרמיוני בחדות, אבל דראקו חסם את פיה בידו ולחש, "ששש... הדבר האחרון שאנחנו רוצים זה שאחד מהם יסתכל עלינו ויזעיק את אבי באומרו שאחד, הארי פוטר מסתובב בכפר".

"נכון", אמרה הרמיוני, שלא שמה לב. מסיבה מסוימת, כשהוא היה קרוב אליה ככה, ולחש לה ככה, היא חשה רעידות בלתי רצוניות בעמוד השדרה שלה.

דראקו הסתובב והתחיל ללכת בשביל שהוציא אותם מהעיר. הרמיוני עקבה אחריו. הם הלכו קצת בשתיקה; דראקו נראה שקוע במחשבות. לבסוף, הוא הסתובב שמאלה בקצה השביל, והם מצאו אותם מחוץ לשביל מיוער לשביל פתוח. הרמיוני לא יכלה לעצור את עצמה, היא התנשפה בכבדות; זה היה בדיוק כמו שהיא דמיינה את אחוזת מאלפוי. גדר ענקית מחודדת שנמשכת לאורך האחוזה; היה שם שער גדול ופתוח בצורת "מ". היה שביל שבסופו הרמיוני ראתה את אחוזת מאלפוי הענקית והגדולה.

הרמיוני התחילה ללכת, היא פסעה כמה צעדים כשדראקו תפס בזרועה. "לא", הוא אמר בחדות. "מה אמרתי לך?".

"אה", היא אמרה, מרגישה מטופשת, "שבעה עשר קסמים, נכון".

"אבא שלי המציא אחד", אמר דראקו, נשמע גאה, "זה נקרא הקסם המשונן, כי אם מישהו לא קרוא נכנס דרך השער, הוא חותך אותו לחתיכות".

"אביך נשמע כמו אחד שאוהב לעשות מסיבות", אמרה הרמיוני.

בתשובה, דראקו הוציא עט מכיסו, וגלגל אותו על הקרקע קרוב לשער. כשזה עבר מתחת לשער היה הבזק של אור ירוק וקול של נקישה. הייתה הפסקה, ואז העט חזר לדראקו, חתוך באמצע לשתי חתיכות שוות.

"אז", אמרה הרמיוני לבסוף, "אחד משניהם, שתי חתיכות שוות על ידי משהו משונן כמו פאזל".

"זה לא מצחיק", הוא אמר בחדות, והוציא החוצה את שרביטו. הוא הצביע על השער. "רפטוס רגליטר", הוא אמר. היה עוד הבזק של אור, הפעם כחול, ודראקו עבר דרך השער. הרמיוני נצמדה לעצמה, אבל הוא לא נפגע, אז היא עקבה אחריו.

הם היו עכשיו בשטח של אחוזת מאלפוי. שטחים שחורים השתרעו סביב, והיא יכלה לראות את האורות העמומים שפרצו דרך החלונות החוצה.

"נוכל לעבור את רוב הקסמים אם נעקוף אותם", אמר דראקו. "הנה. קחי את ידי".

היא לקחה אותה.

הם עברו את הגדר, ואז דראקו שם אותה מאחוריו בשביל צר, שהתפתל דרך עצים. היה לפעמים רעש גדול, ורעשים של מהלומות, כאילו משהו גדול נזרק דרך החלון לידם. הרמיוני לא רצתה לחשוב על זה, אז היא התרכזה בכך שהיא לא תרעיש.

הם היו בדיוק מול האחוזה עכשיו. שיחים השתרעו ללא סוף, ושביל צר ולבן התפתל עד שהגיע לקיר בודד. זה זהר בסוף באור הירח. שיח ענק של שושנים שחורים היה מעל ראשיהם, זוהר באור שנשבר עליהם מהחלונות. דראקו הצביע על חדר עם חלונות מעוגלים ואור בתוכו. "זה החדר שלי", הוא לחש.

"האם הארי בפנים?", היא שאלה בחרדה.

דראקו הנהן. זו הייתה טעות. הרמיוני התחילה ללכת בשביל. הוא הושיט את ידו ומשך אותה בחזרה, אבל ידו נסגרה על אוויר. הוא שמע, יותר חש מרואה, את שער הכסף הקטן נפתח – הוא ידע מה עומד לקרות, כמובן הוא היה חייב לראות איך הוא שם את קסם התקיפה על המקום בעצמו. הוא נשבע, רץ אחריה, ודחף את הרמיוני הצידה בחוזקה.

היה רעש חזק של הצלפה, והרמיוני שמעה את דראקו מוטח בקרקע לידה.

היא קפצה על ברכיה, מסתכלת סביב; השביל היה ריק חוץ ממנה ומדראקו, שישב על הקרקע והסתכל על עצמו בהבעת פתיעה. חץ היה נעוץ בתוכו, בערך ארבעה סנטימטרים אורך, בולט מהחלק העליון של ירכו. דם התפשט מהפצע, מכתים את הג'ינס שלו.

"שיט", אמר דראקו, ואז עוד כמה דברים, גסים למדי. הרמיוני לא האשימה אותו, גם, היה שם מלא דם, וזה נראה כואב.

היא כרעה על ברכיה לצדו, ושמה את ידה על ראש החץ. זה היה קר באופן מוזר לנגיעה. היא הרגישה דמעות זולגות מעיניה. "זו אשמתי", היא גמגמה, "ואין לי שום תחבושות... אני יכולה לחתוך חתיכה מהתיק של הארי... אולי אתה צריך בכלל חוסם עורקים... ו, אוה, דראקו, תוכל להרים את המכנסיים שלך?".

דראקו התבונן בה בחוסר אמון. "לא שאני לא מעריך את זה, הרמיוני", הוא אמר, "אני מתכוון, אולי בפעם אחרת, אבל עכשיו אולי תחשבי לרגע!", הוא נשף את המשפט האחרון. "מי היא המכשפה החכמה ביותר בשכבה שלנו? מי לקחה שיעורים בקסם מתקדים? מי יכולה לרפא את רגלי בחמש שניות בדיוק?".

"אה", היא אמרה, "כמובן. מצטערת!", היא חפשה את שרביטה, משכה אותו החוצה, ומקמה אותו מול הפצע המדמם ברגלו. "אסקלפיו", היא אמרה ברכות, והיא ראתה את הבשר נסגר סביב הפצע המדמם, ואת ראש החץ נופל הצידה. היא הרימה אותו בזהירות; זה היה דביק מדם ומה שנראה כמו דבק מגעיל. היא תחבה אותו לשיחים.

"תודה", אמר דראקו, בוחן את רגלו בזהירות. זה נראה בסדר.

"אתה בסדר?", היא אמרה, מסתכלת עליו בחרדה.

"עליז מאד", הוא אמר, מושיט לה את ידו שתעזור לו לקום. "עכשיו יש לי צלקת נחמדה להראות לנכדים שלי".

"שש סנטימטרים שמאלה, ותגיד שלום לנכדים", אמרה הרמיוני. "יש לי עכשיו משהו משמח בשבילך".

הארי היה עדיין בתוך החדר של דראקו; לא היו לו הרבה ברירות, למעשה, הוא היה באמצע לסדר את המיטה.

זה היה מוצלח, בדרך מסוימת, שנרקיסה התעלפה, הארי כמעט עשה מעשה נואש ואמר ללוציוס שהוא הארי, ואז המעשה המיואש, במקומו, שלה. אחרת, לוציוס היה עוצר את הארי לעבור אותו, והארי, שאבד את הראש לחלוטין, הכה את לוציוס בעין. מרוב כעס, לוציוס השליך בהארי קסם קשירה, והוא עף על המיטה. ואז הוא הרים את נרקיסה, והוליך אותה אל מחוץ לחדר בליוויו, ואומר לזנב-תולע ולמקנייר שהם יכולים לקחת את סיריוס ולנעול אותו בצינוק.

הארי ניסה להשתחרר מקסם הקשירה במשך כמה שעות אחר-כך, אך כל מה שהצליח לעשות היה לצאת מהפיג'מה שלו, ועכשיו היה לו מאוד קר, ומאוד לא נעים, ומאד לא כיף לחשוב על מה שיקרה לסיריוס ברגעים הבאים. זה, הוא חשב לעצמו, לא יכל להיות גרוע יותר.

ואז החלון נפתח.

אחרי שהם ראו מה קרה להם, דראקו והרמיוני החליטו להשתמש בלחש הריחוף כדי לעלות לחלון של הארי. דראקו יעלה ראשון עם הקסם של הרמיוני; ואם זה ילך יפה, הוא יעזור להרמיוני לעלות אחריו.

"או.קיי.", אמרה הרמיוני, "בוא נעשה את זה. וינגארדיום לביוסה", והיא הצביעה בשרביטה על דראקו. הוא הרגיש את עצמו מרחף באוויר, זז מצד לצד על ידי הרוח. הוא ראה את הרמיוני מסתכלת עליו, והרים את אגודלו לאות הצלחה. היא הניחה שהוא לא יוכל לעשות לה את הקסם, אז הוא הרים את שרביטו, ולחש את מילות הקסם.

הוא לא היה כל כך טוב בקסם המסוים הזה כמו הרמיוני. במקום לרחף באיטיות באוויר, היא נורתה למעלה כמו מתותח, פולטת צווחה, והתנגשה, ראש קדימה, בדראקו. מנסה להגן על עצמו, הוא נדחק לקיר של האחוזה. הרמיוני, מפוחדת לחלוטין, כרכה את זרועותיה סביב צווארו, ואת רגליה מסביב למותניו, והם רחפו בפראות בין שמיים וארץ.

"תפסיק את זה!", היא צווחה לאוזנו.

דראקו רק טלטל את ראשו; הוא ניסה לייצב את שרביטו. הקסם הסתבך יותר ויותר, ואפילו השיער של הרמיוני התנפנף בפראות מסביבו (היא החזיקה אותו כמו שאף ילדה לא החזיקה אותו לפניה, אבל הוא לא הספיק ליהנות מזה). "לביוסה!", הוא צעק בהיסטריה, מאבד את ראשו לחלוטין, והם צללו מטה, ואז עלו שוב, מסתובבים סביב, עפים סביב האחוזה במהירות של פגז. הרמיוני צווחה כשהם צללו לתוך החלון, מנפצים את הזכוכיות סביב, ונוחתים על הקרקע בערבוב ידיים ורגליים.

לרגע הם רק שכבו שם, לא זזים. הרמיוני שמה את פניה בצווארו של דראקו, נושמת ונושפת בכבדות. באמת חשבתי לרגע שאנחנו עומדים למות, הוא חשב, כנראה שגם היא.

באותו רגע קול דיבר עליהם מעל לראשיהם, קול חביב מאוד. "מה---?", זה אמר, "איך---?".

דראקו הרים את עיניו, אז הוא עזב את הרמיוני, וראה אותה מפסיקה להתנשם ומתיישבת.

"אה", הוא שמע אותה קוראת, נשמעת נבוכה, "הארי!".

"מ-מה?", אמר הארי, "איך?".

הארי ידע שהוא אמור לסגור את פיו, אבל הוא לא נראה כמו שמסוגל לכך. הרמיוני, השיער שלה מלא בפיסות זכוכית, הסתכלה עליו מהרצפה, ולמרות שהוא היה מאושר במידה שלא תאומן לראות אותה, אבל הוא היה בשוק לראות אותה כורכת רגליה מסביב ל... דראקו מאלפוי? דראקו מאלפוי שנראה בדיוק כמוהו, אבל עדיין דראקו מאלפוי.

"אה", היא אמרה, והוא חשב שהיא נשמעת קצת עם נקיפות מצפון, "הארי!".

דראקו כרך את זרועותיו מסביב להרמיוני, גם. עיניו היו פקוחות עכשיו, והיה בהם מבע שגרם להארי לרצות מאד להכות אותו.

"היי, הארי", הוא אמר, "אני רואה שמצאת את הפיג'מה שלי, למרות שאני בדרך כלל לובש את החולצה".

הרמיוני פרצה בבכי. "הארי", היא אמרה שוב, קופצת על רגליה, וצולעת לאיפה שהוא ישב. "אתה חי!".

"אמרתי לך שהוא חי", אמר דראקו, נשמע מרוגז.

הרמיוני נראתה כאילו היא רוצה לחבק אותו, אבל לא עשתה את זה כי מכיוון שהוא היה בלי חולצה, וגם בגלל שהוא היה באמצע לסדר את המיטה. "האם זה---?", היא שאלה, מצביעה על ידו.

"קסם קשירה", אמר הארי בקצרה.

הרמיוני הוציאה את שרביטה והצביעה בו על הארי; "פיניטו איקאנטאטם!".

החבלים שקשרו את הארי נעלמו, ושניה אחר כך הרמיוני השליכה זרועותיה סביבו ובכתה לתוך שיערו. מעל לכתפיה הוא ראה את דראקו נעמד על רגליו, ומנקה את משקפיו בבגדו. הוא הסתכל בהארי והרמיוני, ועיניו היו קרות.

הארי שם את זרועותיו סביבה בקשיחות מסוימת. מסיבה שהוא לא יכל להבין, הוא חש זעם עליה. "איפה רון?", הוא אמר בחדות.

"רון?", הרמיוני התרחקה ממנו, ומחתה את עיניה. "הוא... הוא נשאר בבית הספר. השארתי לו פתק".

"השארת לו פתק?", אמר הארי באי-אמון.

הרמיוני פתחה את פיה, וסגרה אותו שוב. היא לא יכלה להאמין שהארי יכול להיות כל כך טיפש, היא לא יכלה להאמין שהמילים הראשונות שלו תהיינה איפה רון? האם הוא לא שמח לראות אותה בכלל?

"רון שונא את דראקו", היא אמרה בקול רועד, "הוא לא היה מסכים לבוא".

"כן, הוא כן", אמר הארי.

עכשיו הרמיוני הייתה מוכרחה להסכים. "או.קיי., הוא היה מסכים, כשזה היה בשבילך", היא אמרה, "אבל הייתי צריכה להסביר לו הכל, וזה היה לוקח שעות, וחשבתי שנחזור ישר בבוקר, והארי…", קולה נשבר ללא שליטה, "ברגע שידעתי... כל מה שחשבתי עליו היה למצוא אותך ולוודא שאתה בסדר".

הארי רק הסתכל עליה במבט מוזר שניבט מפרצופו. "האם שמעתי אותך נכון?", הוא אמר, "האם קראת למאלפוי דראקו?".

דראקו צעד קדימה, נעמד בין הארי להרמיוני. "תראה, פוטר", הוא אמר בחדות, "אני יודע שאתה לא מחבב אותי. אני לא מחבב אותך גם כן. הייתי נותן לאבא שלי לכלוא אותך בצינוק עד שתמות אם זה היה תלוי בי. אבל זה לא. ואם אתה מאמין לי או לא, אז תאמין להרמיוני שאנחנו כאן כדי להציל את החיים שלך, כפוי-טובה שכמוך!", הוא צעק את המשפט האחרון, "אז בוא נלך!".

הארי מצמץ. ואז הוא אמר בקול רגוע לחלוטין. "אני לא בא אתך".

הרמיוני ודראקו בהו בו. אפילו לדראקו לא היה מה לומר. לבסוף הרמיוני גמגמה, בקול קטן, "למה לא?".

הארי נאנח. ואז הוא הסביר להם הכל על סיריוס, על התוכנית של מקנייר להוביל את הארי לאחוזת מאלפוי ולקחת אותו לוולדמורט, ועל זנב-תולע. לבסוף הוא הוסיף, "ואני חושב שמשהו לא בסדר עם אימא שלך, מאלפוי".

"אה", אמר דראקו, "פגיעה. כמובן".

"לא", אמר הארי, "אני מתכוון, משהו באמת לא בסדר אתה. היא נראתה מאד לא מאושרת, והתעלפה אחר הצוהריים כשהביאו את סיריוס לכאן".

זה השתיק את דראקו.

שפתיה של הרמיוני רעדו, אבל קולה נשאר יציב. "זהו זה", היא אמרה, "אנחנו כאן במשימת חילוץ. רק נצטרך להוציא את סיריוס החוצה".

"זה לא יהיה קל", אמר הארי. "ניסיתי להיכנס לצינוק היום וזה הפעיל כל מיני אזעקות---".

"יש אזעקות על כל הכניסות לחדרים הסודיים מתחת לבית", אמר דראקו, "אתה צריך שיהיה לך דם של מאלפוי כדי לפתוח את הדלת. אנחנו לא אוהבים זרים".

"או כל משהו אחר", אמר הארי. "אין כמעט בכלל כוח חיובי בבית הזה, ידעת את זה מאלפוי? זה כל מה שלמדתי מהשהייה שלי פה. זה, ושאתה באמת זקוק למערכת הסקה טובה יותר".

"הארי, התערבתי שלמדת משהו יותר חשוב חוץ מהזבל הזה", אמרה הרמיוני בפיוס, "אני בטוחה ש---".

"זה כל שיעורי הבית שעשית, הרמיוני?", הארי שסע את דבריה, "בסדר. למדתי שלמאלפויים היו משוגעים במשפחה שלהם, מה שגרם לכל מי שגר בבניין הזה להיות לגמרי מטורף; למדתי שלבלונדינים אין כיף בחיים; אוה, ולמדתי שלמאלפוי יש סימן בצורת אמריקה על הישבן".

"אין לי", אמר דראקו.

"יש לך".

"אוה, תנו לי לראות", אמרה הרמיוני.

"לא", אמרו הארי ודראקו ביחד.

"מה אכפת לך הארי, זה אפילו לא הגוף שלך", הרמיוני הצביעה החוצה.

"ובכן, אם לא אכפת לך, אני אראה לך את סקוטלנד".

"זה הגוף שלי", אמר דראקו בחדות, "ואני לא אתן לך לנצל אותו. תסתכל בשלך!", הוא הוסיף. "מסתובב בלי חולצה, אתה יכול ללבוש את הבגדים שלי, לא? יפה להפגין שרירים לשם שנוי, לא, פוטר?".

"אל תהיה טיפש", אמר הארי. "יש לך זרועות כמו של צינור, ואתה יודע את זה, מאלפוי", הוא נופף בהם להבלטה. "'סתכל! כולה עצמות!".

"אולי תשתקו שניכם", אמרה הרמיוני לבסוף, "אנחנו אמורים לדבר על סיריוס".

"אה", אמר הארי, מרגיש אשם. "נכון".

ואז זה קרה. הייתה נקישה על הדלת. כולם קפאו, מסתכלים אחד לשני בעיניים, ומייחלים שמי שזה לא יהיה, שהוא ילך משם. אבל כשנקשו על הדלת יותר בחוזקה, היא התחילה לנוע על הצירים.

הארי הצביע אל הרמיוני ודראקו. "שניכם", הוא לחש, "לתוך הארון! עכשיו!".

הרמיוני ודראקו נכנסו לארון, מחליקים פנימה וסוגרים את הדלת אחריהם. הארי כיוון את השרביט שלו כלפי החלון ולחש רפארו! ואז הרסיסים התחברו מחדש ונעשו שוב בצורת חלון שלם. ואז הוא השליך את עצמו על המיטה ולפת בחזקה אחת מרגלי המיטה כשהדלת של חדר השינה נפתחה, כששבר קטן היה בציריה, ולוציוס מאלפוי התפרץ פנימה, נראה זועם מאד.

"ילד!", הוא צעק להארי. הוא נראה כמו דראקו כשהוא כועס; חיוור כולו מזעם ורק שני כתמים אדומים בוערים על לחייו. הארי חש שלוציוס יכל לפתוח את הדלת בקסם, אבל החליט לפרוק את זעמו על הדלת במקום. "למה לא פתחת את הדלת?".

"אני לא יודע", אמר הארי בהחלטיות. "אולי בגלל שקשרת אותי למיטה?".

ללוציוס היה את הכבוד להראות נבוך. "שכחתי מזה", הוא הודה, הצביע בשרביטו על הארי, ולחש, "פיניטו אינקאנטאטם!".

הארי נתן לידיו לעזוב את הרגל. "תודה", הוא אמר, "איך מרגישה נר --- אימא שלי?".

"היא בסדר", אמר לוציוס בקיצור.

"אני אוכל לראות אותה?".

"לא", אמר לוציוס קצרות. "אני צריך שתעזור לי במשהו. אני יורד למטה לצינוק, ואני צריך שתבוא איתי".

הארי בהה. זו הייתה ההזדמנות שהוא חיכה לה --- להיות מסוגל לרדת למטה ולראות איפה הם שומרים את סיריוס – כל מה שהוא היה צריך לעשות זה להשאיר את דראקו והרמיוני סגורים בתוך הארון. מצד שני, לעצבן את לוציוס מאלפוי לא היה נחמד במיוחד. לוציוס נראה מעוצבן גם ככה.

"או.קיי.", הוא אמר, נעמד, ושלח מחשבתו לארון, תישארו שם, עוקב אחרי לוציוס לכוון הדלת.

בתוך הארון היה חושך מצריים. צד אחד של פרצופה של הרמיוני היה לחוץ כנגד בד מחוספס, הברך שלה הייתה לחוצה כנגד דראקו, וזרועה, שהחזיקה בתיק של הארי, כמעט נרדמה. היא הייתה יכולה לשמוע את דראקו נושם ברכות לידה, והיא יכלה לשמוע קצת את הארי ולוציוס מדברים. היא שמעה את לוציוס אומר להארי שהוא ייקח אותו לצינוק, שמעה את הארי מסכים; ואז שמעה אותם עוזבים את חדר השינה, ואת הדלת נסגרת מאחוריהם.

דראקו דיבר ראשון. למעשה, הוא לא באמת דיבר כל כך הרבה כשהוא נשבע, עם רהיטות נפלאה ודמיון, מכסה בדיבורו נושאים רבים. רוב המילים שלו והדמיון שלו הרשימו את הרמיוני. זה לא היה יכול להישמע כל כך מוזר, שאתה יכול לעשות כל כך הרבה דברים עם מטאטאים.

"נכון", היא אמרה לבסוף, "מצטערת להפריע לך, נהניתי לשמוע את זה, אבל אני חושבת שאנחנו צריכים לצאת מהארון עכשיו. היד שלי הורגת אותי".

"אנחנו לא יכולים לצאת מהארון", אמר דראקו בשטף. "זה נעול מבחוץ".

הרמיוני בהתה בו. "למה אתה מתכוון?".

קולו של דראקו היה חד. "איזה חלק מ-'זה נעול מבחוץ' לא הבנת? באמת. חשבתי שאת יותר חכמה".

"קסם פתיחה פשוט---".

"לא", אמר דראקו, "זה אחד מהדברים שדרושים הוכחה. אבא שלי נוהג לנעול אותי בתוך הארון כשאני מתפרע, אז אני אמור לדעת".

"אבא שלך נשמע נורא".

"תעזבי את המשפחה שלי, גריינג'ר", אמר דראקו בקצרה.

"גריינג'ר?", הרמיוני נשמעה כועסת. "קודם הארי, עכשיו אתה! למה שניכם מתנהגים כאילו אתם שונאים אותי? כל מה שניסיתי לעשות להארי זה להציל את חייו, ואותו דבר גם בשבילך, אני לא יודעת על מה אתה מתלונן, אבל ---".

"את באמת לא יודעת?", קולו של דראקו נשמע כמו שהיא זכרה אותו מהוגוורטס, קר ובלי רגש.

"לא", היא אמרה בקרירות.

"לומוס", אמר דראקו, ואור בהיר מקצה שרביטו שטף את הארון. הרמיוני הביטה בו. לדבר אל דראקו בחשכה, היא דמיינה אותו כמו שהוא היה בבית הספר. ועכשיו היא הייתה פנים אל פנים מול הארי שוב. האור מהשרביט הנציץ את עיניו בחשכה כמו ברקת. אבל היה לו את החיוך של דראקו.

"פוטר", הוא אמר בקצרה, "נהיה מגעיל משתי סיבות: אחד, הוא שונא את זה שאני הולך להציל אותו. אני מבין אותו. אני מרגיש ככה אותו דבר".

"והסיבה השנייה?", שאלה הרמיוני בסקרנות.

"הוא מקנא", אמר דראקו.

הרמיוני חשה כאילו ליבה נופל לבטנה, ואז חוזר למעלה ודופק בפראות. "מקנא?", היא אמרה לבסוף. "במה?".

"אל תהיי מטומטמת, הרמיוני".

הרמיוני הרימה תא ידה, ותפסה את ידו של דראקו בחזקה. "מה אתה אומר?".

ידו של דראקו לא זזה, למרות שהיא הייתה בידה. "אני יודע מה את רוצה לשמוע", הוא אמר. "אבל האם את רוצה לשמוע את זה כאן?".

הרמיוני עצרה. האם מה שהיא רוצה לשמוע זה שלהארי יש רגשות בשבילה (או אפילו רגש אחד – כל רגש)? האם דראקו מסרב לעקוב אחרי הרגשות של הארי בראשו? זה יהיה פגיעה, אפילו בלתי רצונית. ואפילו אז, יש את האפשרות שדראקו טועה.

היא טלטלה את ראשה, והוציאה את ידה מידו. "לא", היא אמרה.

"רק בגלל שאני יכול לחוש ברגשותיו של הארי", אמר דראקו באופן בלתי צפוי, "זה לא אומר שאני יכול לעצור את מה שאני מרגיש".

הרמיוני הביטה בו. "מה אתה מרגיש?", היא שאלה --- ולהפתעתה היא הייתה מעונינת בתשובה לשאלה הזאת, כשם שהיא רצתה לדעת את התשובה לשאלה הקודמת.

אבל דראקו נד בראשו, כך שהיא לא יכלה לראות את עיניו, רק את הבוהק שהשתקף ממשקפיו של הארי באור השרביט.

"עכשיו אני מרגיש רעב", הוא אמר. "מאד מאוד רעב. אני לא אכלתי מארוחת הצוהריים של אתמול".

"אה", אמרה הרמיוני, מרגישה מעט מאוכזבת. היא משכה את התיק שלה הארי ופתחה את הרוכסן. היא ישבה עכשיו ליד דראקו. "הבאתי קצת אוכל... הבאתי צפרדעי שוקולד, בירה וחמוצים".

פניו של דראקו התעוותו. "אמרתי שאני רעב, לא שאני רוצה ממתקים".

הרמיוני גיחכה. "ובכן, זה כל מה שיש לנו".

"בסדר. תני לי בירה. אולי אם אני אשתה מספיק מהם אני לא אשתוק יותר מידי בארון הזה".

הארי עקב אחרי לוציוס מאלפוי דרך התמונות המשפחתיות ברחבי האחוזה עד חדר הציור, שם לוציוס פתח את דלת הסתרים, והורה להארי לבוא אחריו. הארי בא, נזהר לא לגעת בכלום. הוא לא רצה לגרום לזה שאין לא דם מאלפוי להפעיל עוד אזעקות.

מדרגות האבן האפורות הובילו לתוך החשיכה שמה שהבריח אותה היה האור משרביטו של לוציוס. זה נראה ממש כמו מבוך: שבילים צרים התפתלו, כמו הנחשים על המיטה שלו. הארי ניסה לשנן את הדרך לשם שמאלה, ימינה, ימינה, פנייה חדה שמאלה, לעצמו, אבל הוא ידע שזה יותר מזל משכל.

לוציוס מאלפוי דיבר רק פעם אחת, כשהם עברו ממעבר צר אחד למשנהו, כשהוא אמר משהו ששבר את הדממה. "זה יהיה טוב לחינוך שלך, ילד".

כשהם הגיעו לפתח של הצינוק, פתח אבן עצומה בגודלה, שהייתה נעולה על ידי מנעול אבן גדול ומבריק. לוציוס מאלפוי הניח את ידו על המנעול וזה נפתח לאיטו, משמיע קול חריקה צורם. הארי עקב אחרי לוציוס פנימה.

לוציוס הלך במעגלים לצד הקירות בצינוק, ועצר מול קיר אחד, מסתכל עליו. הארי עצר מאחוריו, מוכן למה שהוא עומד לראות.

התא היה קודר למראה עם קירות אבן ורצפת אבן, ומאד צר. בצד אחד של החדר היה שקע קטן ובתוכו מיטה, ששכב עליה אדם.

זה היה סיריוס.

"שלום, בלק", אמר לוציוס, וסיריוס קם. הארי הופתע לראות שהם הסירו מעליו את קללת הקשירה. "נוח לך?".

סיריוס נהם נהימה עמוקה, כמו כלב.

"נכון", אמר לוציוס. "נחמד לדעת שבגלל שהיית אנימאגוס כל כך הרבה זמן איבדת את יכולת הדיבור".

סיריוס סובב את ראשו ממנו.

לוציוס טלטל את ראשו בתעוב, העיף מבט מטה, והרים את שרוול הגלימה השמאלית שלו, וזה היה שם, שחור כמו תמיד, עם גולגולת ובתוכה נחש, אות המוות, ברור כמו קעקוע. ואז הוא דיבר לתוכו, ממש כמו מכשיר קשר. "מקנייר", הוא לחש, "פיטר, איפה אתם?".

הדמות על זרועו של לוציוס הניעה את מלתעותיה, ובקול קטן היא אמרה, "אנחנו מעל המרתף ביחד", זה אמר, "אנחנו צריכים שמישהו יפתח לנו את הדלת".

"לעזאזל", אמר לוציוס, ואז הוא הביט אל הארי. "הבאת את השרביט שלך, ילד?".

"כן", אמר הארי, מוציא אותו החוצה ומראה אותו ללוציוס.

"טוב מאד, דראקו", אמר לוציוס, חושף את שיניו בחיוך. "אני רוצה שתצפה בבלק עד שאני אחזור עם פיטר ומקנייר. אם הוא יזוז, שים עליו את קללת רגלי-ג'לי. אתה זקן מספיק כדי לקחת אחריות", הוא הוסיף. "זה הזמן להראות ממה אתה עשוי".


הארי קווה שדראקו באמת עשוי מחומר טוב, כי נרקיסה לא כאן כדי להציל אותו. לא היה לו על מה להתלונן. "נכון, אבא", הוא אמר. "אני אהיה פה".

לוציוס עזב, משאיר את הארי בחשכה, מתפתל מחוסר סבלנות. ברגע שהוא שמע את הדלת נסגרת מאחורי לוציוס, הוא התרומם על קצות אצבעותיו וקרא, "סיריוס! סיריוס, אל תפחד, זה אני---".

סיריוס הרים את ראשו. "הארי", הוא אמר, "מה עשית לשיער שלך? זה נראה איום".

הארי הוכה בתדהמה. "אתה זיהית אותי?".

סיריוס גיחך. "אני כלב, הארי", הוא אמר. "אני יכול לזהות את הריח שלך יותר מהר מההופעה שלך. ידעתי שאתה כאן מהרגע שהביאו אותי".

הארי קרב את ראשו לפתח של התא. זה נשמע מוזר שאפשר לזהות מישהו ככה, אפילו לפי הריח.

"להסוות את עצמך בתור הבן של לוציוס מאלפוי זו שיטה מטופשת, גם", אמר סיריוס באי-שביעות-רצון. "במה השתמשת? בשיקוי פולימיצי?".

"משהו כזה", אמר הארי, ובמהירות הוא סיפר לסיריוס את כל מה שקרה בימים האחרונים. סיריוס הקשיב בשקט, מניד בראשו, או משמיע קול של הפתעה, עד שהארי הגיע לחלק שהיא התעלפה.

"נרקיסה", אמר סיריוס, מהורהר, "זו תעלומה".

"מה?".

"נרקיסה הרדסטי", אמר סיריוס, "הייתה הילדה היפה ביותר בשכבה שלה בהוגוורטס. היא הייתה מבוגרת מג'יימס ולילי ומכל השכבה שלנו בשנתיים, היא הייתה תלמידה מצטיינת, והייתה מאד פופולרית. ואז, בשנתה האחרונה, היא התארסה לבחור המגעיל הזה, לוציוס מאלפוי. אף אחד לא יכל להבין את זה. זו הייתה התעלומה של השנה, היא אף פעם לא אהבה אותו לפני כן, או כל אחד מבני סלית'רין. נרקיסה", הוא הוסיף, "הייתה ברייבנקלו".

הארי התבונן בסיריוס במבט קשה. היה קשה לראות את ההבעה שלו מתחת לכל הלכלוך והדם, אבל הארי חשב שהוא נראה מעט ערמומי.

"חיבבת אותה, סיריוס?", הוא שאל.

"היית חייב", הודה סיריוס. "הכרתי אותה, הארי. היא הייתה בנאדם טוב, שמתי הכל עליה --- אבל אמרתי אותו דבר על פיטר, ותראה מה יצא ממנו".

"אז אתה אומר שאני צריך ---", הארי התחיל, אבל סיריוס קטע אותו.

"רק תשים עליה עין, הארי, זה כל מה שאני אומר".

"תשכח ממנה, סיריוס", אמר הארי, "הנקודה בכל העניין הזה, שאנחנו עומדים להוציא אותך מפה".

סיריוס נענע בראשו." לא עכשיו", הוא אמר. "מאלפוי יחזור בכל רגע".

"אני יודע", אמר הארי. "חשבתי לבוא לכאן מאוחר יותר הלילה. יש לי את הגלימה של אבא שלי בחדר. זה יכסה את כולנו. עזבתי את דראקו מאחורה", הוא הוסיף באיום. "אבל אני צריך אותו כדי לפתוח את הדלתות. הם נפתחות רק למאלפויים".

סיריוס הרים את ידו הימנית כדי להעבירה בשערותיו, והארי ראה שפרק כף ידו השמאלי נקשר באזיקים לספסל שישב עליו. "הארי" הוא אמר. "אני יודע שאתה לא מחבב את הבן של מאלפוי, אבל תהיה בטוח שהוא לובש את גלימת ההעלמות, בסדר? כי אם הם יתפסו אותו, הם יחשבו שזה אתה. וזה יהיה סופו".

גרונו של הארי התייבש. "הם מתכננים להרוג אותי, לא, סיריוס?".

"יותר גרוע", אמר סיריוס בזעם. "שמעתי את מקנייר וזנב-תולע מדברים על זה בדרך לכאן. התוכנית שלהם היא להשתמש בי כדי למשוך אותך לאחוזת מאלפוי, וכשהם יתפסו אותך, לקרוא לוולדמורט. הוא רוצה להשתמש בקללת לוקרטוס בך".

סיריוס השתתק. הם שמעו את הרעש של השער נפתח, ואת הצעדים מהדהדים בקירות. הארי התרחק מהסורגים, ועמד כששרביטו הכן כשלוציוס, מקנייר וזנב-תולע נכנסו לצינוק.

הארי הדק את ידיו זו לזו. הוא ידע שהם לא יפגעו בסיריוס --- בן ערובה מת לא יהיה שימושי --- אבל הוא לא אהב את איך שזה נשמע.

לוציוס הוציא את שרביטו וכיוון אותו לעברו. מקנייר לקח את שרביטו שלו, ונגע בו בקצה של השרביט של לוציוס; זנב-תולע הרים את ידו ושם אותה על הקצה של שרביטם. "דומינוס ואקרה", הוא אמר בלחישה, בקול צורמני.

סילון של אור ירוק בקע מתוך קצה שרביטם, ומתוך ידו של זנב-תולע. זה התמזג לצורה של ראש, וזוג כתפיים. הפנים היו מטושטשים ולא ברורים, אבל הארי ידע באחת – לא היה פרצוף אחר מלבדו, שטוח ומרושע, עם חריצים דקים כעיניים.

וולדמורט.

"אדון", אמר לוציוס בקול חלקלק.

"למה זימנתם אותי?", שאלה הדמות של וולדמורט בקול צורמני וגס.

"רצינו להראות לך שהצלחנו במשימה, הבאנו את סיריוס בלק", אמר זנב-תולע, רועד בכל גופו השמן והקטן. "אתה רואה אותו שם?".

הדמות של וולדמורט הסתובבה ונעצה מבט בתא של סיריוס. כשהוא עשה זאת, מבטו השתהה על הארי, והוא חש בכאב המוכר של הצלקת שלו. הוא נעץ את ציפורניו לתוך עורו, אבל לא זז.

"אני רואה אותו", אמר הדמות של וולדמורט. "והילד הארי פוטר? האם הוא לא נמצא?".

"שלחתי ינשוף לבית הספר, אדון", אמר מקנייר.

"מצוין", אמר וולדמורט. "עשיתם עבודה טובה. אתם תתוגמלו על כך", ואז, כשכולם חייכו, הוא הוסיף בחדות, "כשתביאו את הילד למעצר, רק אז".

החיוכים נמחקו מעל פניהם. "זה יקרה בקרוב, אדון", אמר לוציוס.

אבל וולדמורט הסתכל על הארי שוב, והכאב בצלקתו הלך וגבר. "זה הבן שלך, לוציוס?".

"כן".

מבטו של וולדמורט לא זז. "הוא בדיוק כמוך, לוציוס", הוא אמר לבסוף. "כשהוא יהיה גדול מספיק, תביא אותו אלי?".

"כמובן, אדון".

ואז, הדמות של וולדמורט נמוגה. אפילו שהוא לא הפטיר שלום. מה שהיה בטוח בדעתו של הארי – ובשניה אחר כך, הוא היה בטוח, הכאב שבצלקתו עבר לברכיו.

ולמרות זאת, הוא שמח על הכאב. זה עדיין אמר שהוא היה עצמו – במסווה של תחפושת, הוא היה עדיין הארי פוטר.

לוציוס, בכל מקרה, נראה מאושר, הכי מאושר ממה שהוא אי פעם נראה. הוא אפילו שם יד על כתפו של הארי כשהם עזבו את הצינוק. הארי ניסה להסתכל על סיריוס הצצה חטופה לשלום – אבל סיריוס סובב פניו אל הקיר, והוא לא ראה אותו.

דראקו שתה שלושה בקבוקי בירה, והרמיוני ארבעה. הם נלחמו מי ישתה את הבקבוק האחרון. דראקו ניצח. האלכוהול בבקבוקי הבירה לא היה גבוה כל כך, אבל לשתות ארבעה מהם, ועוד על בטן ריקה, גרם להרמיוני להרגיש מסוחררת ורדומה.

"האם החבר הקטן שלך לא מתכוון לחזור לעולם?", אמר דראקו בדכדוך. "זה יהיה מאד מביך בשבילי למות בתוך הארון הפרטי שלי".

"הוא לא החבר שלי", אמרה הרמיוני אוטומטית, "והוא יחזור עוד מעט".

דראקו התבונן בה מעל לבקבוק הבירה שלו. "למה?", הוא אמר.

"כי הארי לא ישאיר אותנו למות פה", אמרה הרמיוני, מזועזעת. "אולי הוא מעוצבן עלי, אבל הוא לא רוצח, האם הוא עכשיו?".

"לא", אמר דראקו. "אני מתכוון, למה הוא לא החבר שלך?".

הרמיוני מצאה שהיה לה עוד קצת התמקדות בעיניו של דראקו. כמובן, זה היה ארבע לפנות בוקר, והיא לא ישנה כבר שתיים-עשרה שעות. "בגלל", היא אמרה, מדוכדכת. "שהוא לא מחבב אותי ככה. הוא אמר לי".

"מטומטם שכמוהו", אמר דראקו בלא לחשוב, "אני לא חושב שהוא יודע מה הוא רוצה".

"מה הוא מרגיש עכשיו?", שאלה הרמיוני, למרות מצפונה.

דראקו חשב לרגע. "עצוב", הוא אמר.

"אתה יודע למה אני באמת אתגעגע?", אמרה הרמיוני, משנה הרגשה לפתע, מרגישה שהיא רוצה לשון קצת מבלי להיות עייפה.

"שהארמנים יכתרו אותנו?", ניסה דראקו.

"לא", אמרה הרמיוני, "אתה. להיות כזה. כשתחליפו, אתה והארי, אתה תחזור להיות מגעיל ונורא, לא?".

"מצד שני", אמר דראקו, מנסה להישמע חיובי. "הארי יהיה בוודאי טיפש".

"אל תקרא לו ככה", אמרה הרמיוני, אבל תגובתה הייתה יותר אוטומטית מאשר תחושה אמיתית.

"את יודעת למה אני הולך להתגעגע?", אמר דראקו, ועכשיו הוא לא הסתכל עליה, אלא התמקד על האוויר שמעל ראשה.

"מה?".

"להיות חבר שלך", הוא אמר מהר. "אני מתכוון, אפילו כשחזרתי אתך כשחשבת שאני הארי, זה היה נחמד... היו לי חברים, את יודעת, כמו קראב וגויל, אבל אני אף פעם לא חוויתי את האובדן שלהם. ובכן, הם אולי מתו בשבילי, כאילו אמרתי להם לאכול רעל, מה שהם בטח היו עושים, אבל זה יותר טיפשי מנאמנות, לדעתי", הוא נאנח, "אבל את מתת להארי, לא?".

"כן", אמרה הרמיוני, "כאילו שחשבתי שהוא מת בשבילי", היא הוסיפה, ודראקו גיחך חלושות. הרמיוני שנתה תנוחה, כך שהיא הניחה את ראשה על כתפו. הוא ישב מאד בשקט, והיא יכלה לראות את צדודיתו, נראית מוכרת ורצינית באור השרביט. "אני אצטער כשתתחיל להתגלח", היא אמרה בחולמניות (היא הייתה מאד מסוחררת עכשיו), "אני מחבבת את השקיפות של העור שלך, תמיד חיבבתי. וכשתחתוך את עורך והזיפים בסכין הגילוח, זה יעלם לנצח".

היא הטתה את ראשה למעלה, ונשקה אותו על הלחי.

הוא הסתכל למטה לעברה. עיניו היו במרחק קטן מעיניה. "הרמיוני", הוא אמר, "למי את מדברת?".

"אני לא יודעת", היא אמרה, והפעם נישקה אותו על הפה.

לא משנה אלו חששות היו לו, הוא לא הראה אותם. הוא קטע אותה על ידי הכתף שלו, ונישק אותה בחזרה בפראות, וכל חצי מחשבה שהייתה לה שזה היה הארי נעלם --- היא אף פעם לא נישקה את הארי, אבל היא ידעה שאם היא כן, זה לעולם לא יהיה ככה. זה היה נשיקה של כורח, של זר, או של זר קרוב; כל נגיעה של שפתיו בשפתיה העביר חצים של התלהבות והתרגשות מפחידה במורד גופה. הוא לא הריח כמו הארי, הוא הריח כמו דראקו: מיץ לימונית, פלפל, אוויר לילה קר.

אבל כשהוא אמר את שמה, זה היה בקול של הארי.

לא היה לה אכפת. הם התגלגלו בארון הנה והנה, מתנשקים בגבולות המגבילים של הארון, מתחבטים בצדדים, עסוקים כל כך, שאף אחד מהם לא שם לב שמישהו פתח את הדלת של הארון, חוסם את האור מבחוץ, והם היו כל כך עסוקים, שהם לא שמו לב לכלום עד שקול זועם ניפץ את שלוותם:

"מה לעזאזל קורה כאן?", אמר הארי.

הרמיוני נראתה עלובה. הארי לא דיבר אליה, והוא נראה כאילו הוא לא ידבר אליה יותר. הוא דיבר אל דראקו, לא במה שנראה התלהבות יתרה.

דראקו והרמיוני התרחקו זה מזו במהירות כשזיהו את הארי, אבל זה היה מאוחר מדי. הרמיוני מעדה דרך הארון החוצה, חצי היסטרית, ודביקה מבירה ונשיקות, וניסתה לתפוס את זרועו של הארי, אבל הוא רק הביט בה כאילו היא סקרוט-פוץ-תחת מגעיל שנוגע לו בשרוול ואמר: "אל. תגעי. בי.", בקול מאד קר, מאד סופי, ומאד שטוח. ואז הוא אמר: "צא מהארון, מאלפוי. אני צריך לדבר אתך".

דראקו זחל מהארון, נראה מודאג, אבל בטוח במידה מסוימת, שהארי רצה לתת לו אגרוף, אבל הוא לא. הארי היה בטוח שמי שאשם זו הרמיוני, שהתמקמה באומללות על המיטה של דראקו, מסתכלת בשני הנערים, שדברו על תוכנית להציל את סיריוס מהצינוק.

"נלך שנינו", אמר הארי בקול שטוח. הוא הסביר את התחושות של סיריוס, ועכשיו שני הנערים קרבו ראשים למפה הגסה שהארי צייר – של האחוזה, ושל המעברים התת-קרקעיים שתחתיה. "אתה תפתח לי את הדלת, כי אני זקוק למישהו עם דם מאלפוי לפתוח את הדלתות. נוכל שנינו להתחבא תחת לגלימת ההעלמות, אבל זה יהיה אפשרי אם אתה תתעטף בגלימה, ואני אלך טיפה מאחוריך. אם דלתות יתחילו להיפתח בלי שאף אחד יפתח אותן, זה יעורר שאלות. ותישאר מתחת לגלימה – אתה האויב המפורסם מספר אחת בכל הסביבה, איך שאתה נראה".

דראקו נד בראשו. "עדיף שנלך מוקדם", הוא אמר, "עוד מעט הם יקוו שהארי פוטר יופיע, ואם לא תופיע...".

"כן", אמר הארי בקצרה. "חשבתי שנלך עכשיו".

"תוכנית טובה", אמר דראקו, "מה עם הרמיוני?".

הארי הסתכל על הרמיוני במבט שהכיל קור ואי-ידידות. "בוא ננעל אותה בארון", הוא הציע.

"אני לא נשארת בארון", אמרה הרמיוני בקול שטוח, "אני באה אתכם".

"לא, את לא", אמר הארי, לא מתבונן בה. "זה עומד להיות מסוכן, ואני לא יכול להרשות לעצמי לדאוג שמא תעשי משהו מטופש שיסכן אותך".

"אתה יודע טוב מאד שאני לא עושה דברים מטופשים", אמרה הרמיוני, כועסת.

"אני חושב שכרגע הוכחת שכן", אמר הארי, לא טורח להסתיר את בוזו.

בלי לחשוב מה היא עושה, הרמיוני התקרבה אל הארי בחמש פסיעות מהירות, ונתנה לו סטירה. המפה נפלה מידו, והוא הביט בה, מסתכל בתדהמה, השרביט שלו יצא מהתיק, והתחיל לשיר את ההמנון הלאומי.

דראקו גיחך. "כדאי שתשב, הארי", הוא אמר. "בפעם האחרונה שהיא עשתה לי את זה, ראיתי כוכבים ימים שלמים".

הארי והרמיוני הסתובבו אל דראקו בעת ובעונה אחת. "סתום את הפה, מאלפוי!".

"בסדר", אמר דראקו. "אני אלך לשבת לי שם", והוא הלך לקצה השני של החדר. הוא נשמע נעלב, אבל להרמיוני הייתה את ההרגשה שהוא משתוקק לעזוב אותם, ולתת להם לריב בשקט.

"אני לא עומדת להתנצל", אמרה הרמיוני בקול קר. "זה הגיע לך".

"כן", אמר הארי, מקבל את עצתו של דראקו ומתיישב על קצה המיטה. "אני מניח שאני לא אתערב בעניינים של אחרים".

הוא נראה כל כך אומלל, שהרמיוני חשה אשמה. "הארי... אני יודעת על מה אתה חושב...".

"לא, את לא".

"אני יודעת שאתה לא מחבב את דראקו---".

"לא מחבב אותו?", הארי נשמע כאילו היא אמרה לו שהיא יוצאת לארוחת ערב עם וולדמורט. "זה דראקו מאלפוי, הרמיוני, את יודעת שזה דראקו מאלפוי שאנחנו מדברים עליו? ההוא שנסה לשלוח את האגריד לאזקבאן למליון שנה? ההוא שקרא לך בוצדמית? ההוא שאבא שלו פיטר את אבא של רון מהמשרד לקסמים?".

"אני לא ידעתי על זה!", אמר קולו של דראקו מהקצה השני של החדר.

"סתום!", אמר הארי, לא מסיר עיניו מהפנים של הרמיוני. "הדראקו מאלפוי שאמר שהוא מייחל שאת תמותי? את זוכרת את זה, הרמיוני?".

"הוא שונה עכשיו", היא מחתה, יודעת כמה מטופש זה נשמע, "הוא השתנה".

"השתנה?", חזר הארי, ונראה כאילו היא אמרה לו שהיא יוצאת לארוחת ערב עם וולדמורט וגם מביאה בקבוק יין. "מה יגיד רון אם הוא ישמע מה עשית בארון עם מישהו שגרם למשפחה שלו לפשוט את הרגל? זה לא אחד מהבדיחות של פרד וג'ורג', ואת יודעת את זה!".

"זה לא פייר", אמרה הרמיוני, נרתעת מהזכרתו של רון. "זה היה לוציוס, לא דראקו. אני לא מאשימה אותך על מה שהדרסלים עשו, לא?", היא הנמיכה את קולה ללחישה. "הארי...", היא אמרה שוב, "הוא שונה עכשיו. כשהגענו אל הבית, הוא קפץ אל השביל מול החץ שהיה אמור לפגוע בי. הוא הציל את חיי. זה לא משנה כלום?".

הארי התבונן בהרמיוני. עיניה החומות היו ענקיות בפרצופה הלבן, ושפתיה רעדו. "זה שיקוי הפולימיצי, הרמיוני", הוא אמר. "את יודעת את זה. את נשמעת כמו האגריד, מציע את אחת החיות הנוראיות שלו בתמורה להתנהגות טובה. יום אחד הוא יאכזב אותך. במיוחד אם נתחלף קודם".

"איך אתה יודע שזה הקסם, הארי?", אמרה הרמיוני, שולחת מבט מלא חרדה אל דראקו שישב בצד השני של החדר.

"בגלל", הוא אמר, עוצר, ואז מסתכל אליה. היא יכלה לספר שהוא ניסה להחליט אם לספר לה או לא. "בגלל שאני מרגיש את ההרגשות הנגדיות בי, בסדר?".

"אתה מתכוון... אתה מתכוון לומר שאתה יכול לשמוע את המחשבות שלו?".

הוא הנד בראשו. "לא. משהו אחר", הוא הוציא את שרביטו מתיקו, ורמז לה להתקרב אליו. "תראי את זה, הרמיוני", הוא אמר, הוא כיוון את שרביטו לעבר שני עכבישים שהיו על תקרת האבן.

"קרוריס!", הוא לחש.

סילון של אור שחור פרץ מהשרביט, והכה באחד העכבישים. מיד, הוא הסתובב וניסה לתקוף את חברו, מנסה לאכול אותו. הארי צפה בזה עם גיחוך קל על פניו.

עיניה של הרמיוני התרחבו. "הארי", היא אמרה באימה, "זה היה... קסם אפל, לא?".

"זה אפילו לא הקטע המגעיל של הקסם", אמר הארי בנוקשות, צופה בעכביש שנשאר, שנראה עכשיו יותר שמן משהיה, ורץ על הרצפה. "רבים מהם נהיים מגעילים".

"אבל אף פעם לא עשית קסם אפל בחיים שלך", אמרה הרמיוני, מוכת אלם. "זה דורש המון אימונים...".

"אני לא", אמר הארי, "אבל הוא כן", והוא הטה את ידו לכיוון דראקו. "עכשיו את רואה?".

"אה, הארי...", היא אמרה, והתיישבה לידו על המיטה. היא יכלה לראות כמה מסכן הוא נראה, והרגישה שליבה מתחיל לפעום בפראות. היא הבטיחה לעצמה שהיא לא תרגיש אשמה על זה שהיא נישקה את דראקו בארון, אבל עכשיו היא כן. זה לא הכין חוש, היא לא חייבת להארי כלום, הוא אפילו לא חיבב אותה קודם, אבל עכשיו לא ניתן היה לעשות כלום בגלל זה. מבטיחה לעצמה בשקט שהיא לא תנשק את דראקו יותר, היא אמרה בפראות, "אנחנו נצא מזה, הארי. אנחנו נשחרר את סיריוס מהצינוק, ונשתמש בקסם הפיכה עליך, ואז הכל יחזור להיות כמו שהיה".

"מה יקרה אם אני לא אציל את סיריוס?", אמר הארי בקדרות. "מה אם פתאום אני איהפך לרשע ומשוגע? ומה יהיה אם הקסם לא יעבוד?".

"אז נוכל לקחת אותך למשרד, והם יעשו את זה", אמר דראקו, שחזר מאיפה שהיה, מביט בהארי ברוגז. "אולי תפסיק עם הרחמים העצמיים, פוטר? יש בך קצת ממני בתוכך, לא קצת מוולדמורט".

"אין הבדל", אמר הארי, מביט ברצפה.

"נכון", אמר דראקו. "תגיד: הילד שניצל, הפך להיות הילד הרגזן?".

"מאד מצחיק", אמר הארי. "זה שאתה מסלית'רין, זה לא אומר שאתה מיוחד, מאלפוי".

"אני לא בחרתי להתחלף אתך גם, אבל אני לא מתלונן על זה עוד ועוד", אמר דראקו בקצרה.

"לא", אמר הארי בעוקצנות. "אתה לא נראה שאתה פותר את זה עם ההתקרבות שלך להרמיוני. אתה עשית עסקה בדרך שלך, מאלפוי, ואני בדרך שלי".

"הדרך שלי יותר מהנה", דראקו הצביע החוצה.

"הדרך שלך", אמר הארי, "זה לגרום שיבעטו לך בראש".

"עכשיו אני מדבר, זהו", אמר דראקו, נשמע מסופק, "זיהיתי את המצב רוח הקודר".

נראה היה שלהארי לא היה אפילו את הכוח לומר לדראקו, שחייך לעצמו, שיסתום. הוא התבונן בו במבט זועם, נעמד, אוחז את המפה ואמר, "אם אנחנו עומדים ללכת, נלך עכשיו".

הם הלכו, דראקו אוחז בגלימת ההעלמות, הרמיוני לקחה את שרביטה, שנפל בארון במהלך הבלבול. כשהם יצאו, הארי התקרב לדראקו, ולחש לו כך שהרמיוני לא יכלה לשמוע, "היא מחבבת אותך רק בגלל שאתה נראה כמוני".

דראקו הפסיק לחייך.

חלקה הראשון של התכנית הלכה טוב. דראקו, בגלימת ההעלמות, נכנס לחדר הציור, בדק שאף אחד לא נמצא שם, ופתח את הדלת בשביל הארי והרמיוני. הם ירדו במורד המדרגות, ודראקו עקב אחריהם.

מסתמכים על הזיכרון של דראקו במעברים התת קרקעיים, ועל המפה הבלתי מהוקצעת של הארי, הם שרכו את דרכם באיטיות במעברים. הרמיוני נדהמה כמה גדול זה היה. המעברים התת-קרקעיים מתחת לחדרים, מגרש הטניס, וכמה תכשיטים נוצצים – שירדו מהתקרה כלפי מטה.

"יש יותר חדרים מתחת לבית מאשר בתוך הבית, דראקו", היא אמרה.

"אני יודע", אמר קולו העמום של דראקו משמאלה, "האחוזה היא בסך הכל בת שש-מאת שנה, אבל המעברים היו פה אלף שנים לפני כן. אימא שלי אומרת שזה יכול להיות חלק מעיר תת-קרקעית".

"אתה יודע שאימא שלך למדה ביחד עם ההורים שלי?", אמר הארי, לא נשמע חברי, אבל מקבל עליו את המצב.

"אני יודע שהיא הייתה בהוגוורטס, כן".

"היא הייתה חברה של סיריוס", אמר הארי.

קולו של דראקו נהיה שטוח. הוא לא נשמע כאילו הוא רוצה לדבר. "היא מעולם לא הזכירה אותו."

הרמיוני חזרה על עקבותיה אחריו. היא הרהרה במה שהיה בינה לבין דראקו בארון. היא תהתה אם דראקו חושב על זה גם. זה היה קשה לומר, מעין תגובה למבט הבלתי נראה שלו.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהיא נישקה מישהו. היא נישקה את רון כמה פעמים במהלך שנתם החמישית, אבל שום דבר לא יצא מזה, כל פעם ששפתיהם נפגשו, רון היה דוחף אותה, ומתעלם ממנה לימים שלמים. זה כל כך עצבן את הרמיוני, שהיא הכריזה שמעכשיו הם יהיו רק ידידים, וזו הייתה הקלה גדולה לשניהם.

ואז היה ויקטור (ה"מ – קרום). הרמיוני גיחכה לעצמה. ויקטור האומלל. היא אף פעם לא חיבבה אותו במיוחד, והרשתה לו לנשק אותה באירועים מסוימים. היא התייחסה אליו רק כדי שהארי יקנא, אבל הוא לא. הארי, תמיד נתן להרמיוני את התחושה שהוא יכול לראות דרכה, ויכל לומר לה שהיא לא באמת מתעניינת בויקטור.

היא זכרה איך היא הייתה מאושרת במשימה השנייה של טורניר הקוסמים המשולש, כשאמרו לה שהיא תהיה בת הערובה של אחד מהמשתתפים --- ה"דבר" שיחסר לו ביותר". היא הניחה שהיא תחסר להארי הכי הרבה. זיכרון האכזבה שפשט בה שהודיעו לה שזה יהיה ויקטור העלה גיחוך על פניה.

"אנחנו כאן", אמר דראקו, איפשהו מימינה. "חכו רגע".

הם היו בכניסה לצינוק, חסומים על ידי שער הנחש הגדול. היה מין רשרוש כשדראקו הלך ועשה מה שהוא היה אמור לעשות כדי לפתוח את הדלת. זה נפל הצידה, והדלת נפתחה לאיטה.

הארי לקח את ידה כשהם ירדו מטה, והיא אחזה בו בחזקה. היה מפחיד שם, והצינוק היה די חשוך. הארי משך אותה לאחוריו, והיא יכלה לשמוע את דראקו פוסע מאחוריהם.

הארי נפל על ברכיו לפני שורת בריחים, והרמיוני נפלה על ברכיו לצדו. "סיריוס", אמר הארי בלחישה. "סיריוס, אתה ער?".

לא הייתה תשובה. "סיריוס", חזר הארי, יותר בקול.

אור דקיק פרח סביבם וסביב התא. כשזה הגיע אליהם, הרמיוני הבינה שזה מגיע משרביט. זה האיר את התא, מראה את השטח המצומצם של הרצפה, הקירות הלחים, ולוציוס מאלפוי וזנב-תולע, יושבים איפה שסיריוס שכב

לפני שעה. לוציוס, אוחז את השרביט הזוהר בידו הימנית, הביט בהארי בהבעה של כעס.

"דראקו", הוא סינן מבין שיניו, "מה אתה עושה פה?".

מאחוריה שמעה הרמיוני את דראקו האמיתי גונח בהפתעה. אבל הארי היה המום מכדי לענות. עיניו התרוצצו בפראות מלוציוס, למיטת האבן שסיריוס שכב עליה לפני, ובחזרה לאביו של דראקו שוב.

הרמיוני הבינה שאם אף אחד לא עומד לעשות משהו, אז היא תעשה. היא נעמדה בפתאומיות, מפילה את ידו של הארי מידה. "אדון מאלפוי", היא אמרה. "זאת הכל אשמתי".

מבטו של לוציוס היה מלא בתדהמה, כאילו החטיפו לו סטירה. "ומי", הוא אמר בקושי, "מי את?".

"אני חברה של דראקו", היא אמרה. "אני... לבנדר בראון".

היא נשכה את שפתיה, והבטיחה לעצמה בשקט שהיא תתנצל בפני לבנדר, כי המשפחה שלה הייתה טהורת דם, מה שלוציוס מאלפוי היה חייב לדעת.

הארי לטש בה עיניים בהבעה של צפרדע מפוחלצת, וניסה לאחוז בקרסולה באזהרה. היא שמטה ממנה את ידו.

"לדראקו ולי היה וויכוח קטן", היא אמרה, מעפעפת בריסיה ללוציוס. "הוא אמר שיש למשפחה שלך את הצינוקים הכי גדולים בבריטניה, אני אמרתי שלרוקוודים היו את הצינוקים הכי גדולים, ו, ובכן...", היא הביטה מטה. "הכרחתי אותו לבוא למטה. זאת הכל אשמתי!".

והיא פרצה בבכי, בגלל שהמצב ממש דרש את זה. כמו שצפתה, לוציוס מאלפוי, שהיה בברור צריך לעשות קסם אפל, היה לא מוכן לבכי של נערה צעירה. הוא נראה קצת מזועזע.

"תפסיקי", הוא אמר להרמיוני. "בכל מקרה, איך הגעת הנה?".

"אבקת פלו", היא אמרה, ובכתה חזק יותר מקודם. "התגעגעתי לדראקו כל כך כשהוא לא היה בבית-ספר... ורציתי לראות את סיריוס בלק, כי הוא אחד מהקוסמים המפחידים באנגליה, ולא האמנתי שתפסת אותו, מר מאלפוי... אוה, אף פעם לא ידעתי שאבא של דראקו כזה קוסם גדול...".

זה ניער את לוציוס. "ובכן", הוא אמר, "שום נזק לא נעשה, במיוחד שבלק לא נמצא פה יותר. הוא הועבר לתא אחר".

הרמיוני הציצה דרך אצבעותיה, מקווה שהוא יזרוק עוד מידע, אבל הוא נראה מסויג מלעשות כן.

"אני מוכרח לומר", לוציוס הוסיף, מסתכל בהארי עכשיו, "אני לא מאמין לראות שיש לך חברה, דראקו. חשבתי שאתה עומד להיות הומו".

נשמע קול חנוק מאחורי הרמיוני כשהוא מלמל לעצמו בכעס.

"אממ...", אמר הארי. "נכון. ובכן, אני לא. אני בכל אופן יכול לחשוב למה חשבת כך", הוא הוסיף. "כל הבגדים המצויצים הללו...".

הוא הפסיק כשדראקו החליק כף רגל בלתי נראית על קרסולו.

"והיא יפה מאד, גם", אמר לוציוס, שהסתכל על הרמיוני שוב. היא לא אהבה את המבט הזה במיוחד. "למה שלא נעלה למעלה ו... ונעשה היכרות קטנה?", הוא פנה לזנב-תולע. "פיטר, אתה תישאר עם האסיר בחדר השני עד שהוא יגיע".

זנב-תולע הנהן. הוא הסתכל על הרמיוני במבט מבולבל על פניו. עם התכווצות קטנה בבטנה, הרמיוני הבינה שהוא תוהה איפה הוא ראה אותה פעם. כי האמת היא, שהוא ראה אותה לפני --- עם הארי. כמובן, היא הייתה בת שלוש-עשרה אז, ובת שש-עשרה עכשיו --- והיו כמה הבדלים איך היא נראתה אז ועכשיו, השיער הארוך והרך שלה לעומת השיער הקצר והמקורזל שהיה לה, והשיניים שלה היו שונות עכשיו, וההופעה... יאק, היא קיוותה שזנב-תולע לא מסתכל בהופעה שלה.

"בינתיים", אמר לוציוס, "לבנדר ואני נעלה למעלה ונשוחח. דראקו, תעלה לחדר שלי למעלה. תוכל להצטרף אלינו אם תרצה".

והוא עזב את התא, לוקח את זרועה של הרמיוני ומושך אותה במרץ במעלה המדרגות. בהבעת פנים מאד לא מרוצה, הארי עקב אחריהם.

הרמיוני ישבה מול לוציוס מאלפוי בחדר העבודה שלו. זה היה חדר שהיא הייתה מחבבת מכמה סיבות, מלא מהרצפה עד התקרה בספרים. אש בערה באח, ולוציוס זימן שני כסאות מרופדים, אחד בשבילו ואחד להרמיוני.

לא היה כיסא להארי, אז הוא נעמד לצד הכיסא של הרמיוני.

"אז לבנדר", אמר לוציוס. אצבעותיו תופפו על סנטרו, והוא חייך, חושף את שיניו המחודדות. הרמיוני חשבה שהיא מעדיפה את החיוך הזה על פני הפרצוף האחר שלו. "איך פגשת את בני? אני רוצה לדעת מה ילדה יפה כמוך מצאה בדראקו".

איזה ערמומי האיש הזה, הרמיוני חשבה בזעם. "רוב הבנות מחבבות את דראקו", היא אמרה בנועם. "הוא מאד פופולרי".

"את בסלית'רין גם?", שאל לוציוס.

"לא", אמרה הרמיוני, משתי סיבות, שאחת מהן הייתה התקוממות, איך חושבים שהיא בסלית'רין, והשנייה שאם היא הייתה עונה שהיא בסלית'רין לוציוס היה תוהה מדוע דראקו לא הזכיר אותה במשך ששת שנותיו בהוגוורטס. מצד שני, זה יהיה מטופש לומר שהיא בגריפינדור. "אני ברייבנקלו".

"אז את צריכה להיות מאד חכמה", אמר לוציוס.

הרמיוני לא ידעה מה לומר, אז היא שתקה. הארי ניקה את גרונו. "היא התלמידה הכי טובה בכיתה שלה, אבא", הוא אמר.

עיניו של לוציוס עברו להארי, ואז חזרו מיד להרמיוני. זה היה כאילו הארי לא היה שם. "אני שמח לשמוע, לבנדר", אמר לוציוס, "את מבלה זמן מובחר בביקורים. דברים נהדרים קורים באחוזת מאלפוי. למעשה, אורחים שלי יגיעו אחר הצוהריים, ותכננתי משהו קטן. האם יורשה לי לשאול אם תופיעי?", עיניו ריצדו על הארי, "כחברתו של... דראקו?".

לוציוס אמר "חברה", כאילו הוא לא אמר את המילה הזאת שלושים שנה.

"אני לא... אין לי שום דבר... ללבוש...", אמרה הרמיוני, לוטשת עיניים בהפתעה.

עיניו של לוציוס רצו על הרמיוני --- מהג'ינס המשופשף שלה, לחולצה, לשיערה ועצר להתבונן בקצותיו (היא זכרה להשתמש בשיקוי מחליק שער), ולמגפיה הרכוסים. "את קטנה ודקת-גזרה", הוא אמר, ועכשיו היא בהחלט לא אהבה את המבט על פניו. ידו של הארי לפתה את כתפה בהידוק. "כמו אשתי", הוסיף לוציוס בנועם. "אני בטוח שהיא תסכים לתת לך משהו. דראקו!".

"כן?", אמר הארי, שכתמים אדומים בערו על לחייו כמו שדראקו נראה שהיה כועס. "מה?".

"לך למצוא את אמך", אמר לוציוס. "תשאל אותה אם היא תוכל להביא שמלה לחברתך הצעירה פה. אני בטוח שהיא תראה נחמד עם משהו... אדמדם-כחלחל".

לוציוס חייך. הוא בוודאי מצא את עצמו מצחיק. זה היה ברור שהארי לא הסכים. הוא הסתכל בפראות בלוציוס, ואז בהרמיוני, שחייכה אליו חיוך מיואש. לך, היא סימנה, אני אהיה בסדר.

"בסדר", אמר הארי. הוא הסתובב ללכת, ואז הסתובב במהירות, מתכופף מטה, ואמר באזנה של הרמיוני --- חזק מספיק שלוציוס ישמע --- "אחזור בקרוב, יקירתי".

"בוודאי שתחזור", היא אמרה לבסוף.

עיניה פגשו את עיניו של הארי. הם היו מלאות בחרדה, כעס ומשהו אחר. בלי לדאוג, הוא רכן לעברה, ונישק אותה על הפה.

זו הייתה נשיקה קצרה, לפני שלהרמיוני הייתה הזדמנות להבין מה קרה. היא סגרה את עיניה ונמסה לתוך הנשיקה, אבל הארי נעמד. לשניה חטופה אחת הארי הביט לתוך עיניה, והיא יכלה להישבע שאלו עיניו הירוקות של הארי, ולא עיניו האפורות של דראקו... הוא היה כל כך הארי ברגע ההוא.

ואז הוא נעמד ונעץ מבט חודר לכוון לוציוס. "אני אחזור עוד מעט", הוא אמר שוב, הסתובב, ועזב את החדר.

כשהדלת נסגרה, ליבה של הרמיוני נפל. היא תמיד חשה שהיא תוכל לנצח הכל כשהארי היה אתה... אפילו עם דראקו, זה היה בסדר, כשהוא נראה כמו הארי... אבל להישאר לבד עם לוציוס מאלפוי גרם לה לבחילה בבטן.

"אז, לבנדר", לוציוס אמר, מגחך בכל פניו החוורות והחדות. "את אף פעם לא סיפרת לי איך הכרת את דראקו".

"קווידיץ'", היא אמרה במהירות. "אתה יודע, הוא המחפש של סלית'רין, והם שיחקו נגד גריפינדור וניצחו, ואחרי המשחק עליתי לדראקו, וברכתי אותו על זה שהכה את הארי פוטר. ואז הוא ביקש ממני לצאת איתו".

עיניו של לוציוס הבזיקו כשהושמע שמו של הארי. "את מכירה את פוטר?".

"כולם מכירים את הארי פוטר", אמרה הרמיוני בכנות.

"הוא חבר שלך?".

הרמיוני לקחה נשימה עמוקה. "לא", היא אמרה. וזה כאב, איפשהו בצלעותיה, לומר שהארי לא היה חבר שלה, אפילו אם זה היה שקר. "הוא מתנהג נורא לדראקו. אז אני לא מחבבת אותו", היא נשמה עמוק שוב. "והוא האויב, לא?".

עכשיו לוציוס חייך בפראות. "צדקתי שאמרתי שאת חכמה", הוא אמר, "אז את בצד שלנו?".

"הו, כן. דראקו הסביר לי הכל, וזה מרגש. מתי --- מתי שהתוכנית תתבצע, הנאמנים יתוגמלו".

"זה נכון. ואת אחת מהנאמנים... לבנדר?".

"אני נאמנה לדראקו", היא אמרה בהחלטיות.

"באמת?", הוא אמר, מהורהר. "בואי הנה רגע, יקירתי. אני רוצה להראות לך משהו". הוא נעמד והלך למדפי הספרים, והרמיוני עקבה אחריו. הוא הוריד למטה ספר ירוק ועבה שנקרא מגפת המעבדים של הכשפים ופתח אותו, מדפדף בעמודים. "ראית את הספר הזה בעבר?", הוא שאל.

"לא", אמרה הרמיוני, והייתה לה הרגשה שאם היא לא ראתה אותו בספריה של הוגוורטס, אז היא בוודאי תמצא אותו במדור הספרים המוגבלים.

"תראי את זה", הוא אמר, שם את הספר על השולחן ומראה לה תמונה. זה היה גבר, איש גדול, שלבש גלימה ירוקה. הוא החזיק שרביט בידו השמאלית. ידו הימנית, ליתר דיוק, זרועו הימנית הייתה מכוסה בכפפה ירוקה, מגולפת בסוף במה שנראה כמו צבת, וזה היה ממש מגעיל. הרמיוני בלעה בקושי.

"זה... סוג של כלי נשק?", היא שאלה, מצביעה על התמונה.

"זה", אמר לוציוס, מסתכל בחיבה בספר, "זה קללת לוקרטוס. קסם מאד מתקדם, כשיד מתכת מורכבת במיומנות על יד של בן אדם אנושי".

"לאיזו מטרה?", שאלה הרמיוני.

"כשהזרוע נוגעת בבנאדם, היא נהיית חזקה וסלקטיבית ככלי נשק. בעיקרון, זה הורג כל אחד שאין בו כוחות קסם".

"זה הורג מוגלגים", אמרה הרמיוני בקול שטוח.

"ובוצדמים", אמר לוציוס, "זה מאד יעיל בדרך הזאת".

היא הסתכלה עליו. הוא נראה מרוצה, כאילו הוא הראה לה תמונה של שיח בגוניות יפות שגידל, ולא כלי נשק מפחיד.

"אתה מתכוון לשים את הקסם הזה על הארי פוטר", היא אמרה באיטיות.

"לא אני באופן אישי", אמר לוציוס, טורק את הספר בנקישה. "וולדמורט. אני, כמובן, אעזור לו".

הוא נתן לה את הספר שוב. הרמיוני התחילה לחזור לאורך הקירות, כשלוציוס נע לעברה.

"ברגע שהקללה תושם עליו, אדוני יטיל עליו את קללת אימפריו. תחשבי איך זה יראה, הארי פוטר הגדול הולך להשתמש בקסם אפל, ולהרוג מוגלגים וחצאי-קוסמים. רבים ירוצו אל וולדמורט להגנה. והוא יגן, עם מחיר".

הם היו בדיוק מול המדפים עכשיו, ולוציוס שם יד אחת על גופה, לוחץ אותה לקיר. היא ניסתה להדוף אותו ממנה בדחף פראי, אבל גם רצתה לדעת מה הם יעשו עם הארי.

"למה הארי?", היא אמרה, ומהר תקנה את עצמה. "למה הארי פוטר? למה וולדמורט לא הורג את הארי פוטר ושם את היד על מישהו אחר --- מישהו שהוא לא צריך לקלל בקללת אמפריו?".

"לשאת את קללת לוקרטוס זה קטלני", אמר לוציוס. "זה מנקז את הכוח מהקורבן, והורג אותו לאט. אז הארי ימות, אבל הוא ימות בשירות האדון שלנו. אני בטוח שאת מעריכה את זה. ועכשיו אל תזוזי, ילדה טיפשה, אני רוצה לנשק אותך".

הרמיוני פערה את פיה. "אבל אתה אבא של דראקו", היא אמרה.

"ולכן אני צריך להיות בטוח שאת מספיק טובה בשבילו", אמר לוציוס במהירות.

"אתה אפילו לא מכיר אותי", אמרה הרמיוני, ודחפה את זרועותיו מעליה.

"זה", אמר לוציוס, "עומד להשתנות".

הוא שלח ידו שוב, הפעם מנסה לאחוז במותניה. הרמיוני ניסתה למרפק אותו, אבל הוא הקיף אותה בזריזות. הוא היה מהיר על כפות רגליו כאיש צעיר.

משהו חלף דרך ראשה של הרמיוני, מבעד שיערה.

חבטה!

"יוווו!", צעק לוציוס. הוא התנודד אחורה, שולח יד לרקתו, שהייתה מכוסה בדם. פמוט פליז עף מהאוויר ופגע בצד ראשו בכוח רב.

"מי זרק את זה?", לוציוס הביט סביבו בפראות. "מי אתה?".

חפץ נוסף התעופף באוויר – משקולת ניירות מסין, בעיצוב של לטאה. לוציוס התכופף, וזה פגע בקיר מאחוריו.

הרמיוני הבינה שהיא מגחכת.

דראקו.

"יש לך רוח-רפאים, מר מאלפוי?", היא שאלה בקול, מעל לצליל של זכוכית נשברת, שמישהו בלתי נראה זרק את הכוס מהפינה.

לוציוס אמר מספר דברים גסים. זה היה קל לראות מאיפה דראקו קיבל את אוצר המילים שלו.

מגפת המעבדים של הכשפים לפתע התעופף באוויר ועף ישר לראשו של לוציוס. לוציוס הושיט את ידו, תפס בהרמיוני, ושם אותה מולו. הספר הכה בכתפיה ונפל לרצפה.

"אאוץ'", היא אמרה בתוכחה, מנקבת את לוציוס במבטה. הוא היה חיוור והזיע, ידו האחת מחזיקה בחזהו. לרגע אחד היא חשבה שהוא לקה בהתקף לב. ואז היא הבינה שהוא אוחז משהו בהתגוננות באגרופו הסגור.

היה שקט בחדר העבודה. היא הרגישה שדראקו בוודאי יצא מהקרב בנקודה זו.

לוציוס הנמיך את ידו, והרמיוני ראתה משהו מנצנץ על חזהו. היא התחילה לומר משהו כשהיא הבינה שהוא מסתכל מעל ראשה בדלת. היא עקבה אחרי מבטו וראתה את הארי ונרקיסה עומדים בכניסה. הארי הביט בה בחרדה. הבעת פניה של נרקיסה לא השתנתה.

"הבאתי את השמלה שבקשת, לוציוס", היא אמרה. היא החזיקה חבילה של בד בידיה.

"תודה", אמר לוציוס, ברגיעה, מה שהיה ראוי להערצה, כי ברגע זה תקף אותו משהו בלתי נראה, והוא עדיין דימם מרקתו. הוא הרים את ידו לראשו, וכשעשה זאת הרמיוני תפשה מה שנצץ על חזהו שוב.

זה היה תליון מזכוכית, תלוי על שרשרת כסף. הזכוכית הייתה מאד נקייה, ובאמצעו הרמיוני ראתה משהו שעוּן. משהו שנראה כמו... כמו שן.

מוזר, חשבה הרמיוני, אבל מה היה בלוציוס שלא היה מוזר?

מולה בחדר, היא פגשה את עיניו של הארי. תוציא אותי מפה, היא חשבה לעברו בפראות.

הארי בא לעברה בצעד ארוך, ולקח את ידה. "אני חושב שלבנדר אולי תרצה לשכב קצת לפני המסיבה", הוא אמר, "אולי אוכל לקחת אותה...", הוא הפסיק, נראה לא בנוח. הוא עמד לומר "החדר שלי", אבל לוציוס ונרקיסה לא נראו כמו הורים שמרשים לבנם לקחת את חברתו הנערה לחדר השינה שלו.

"לחדרה?", השלים לוציוס. "לא. אמך תלווה אותה. אני צריך את עזרתך לרגע, דראקו".

הארי הביט בהרמיוני חסר אונים. היא לחצה את ידו, ואז הלכה לנרקיסה, שמיד הסתובבה, ועזבה את החדר. הרמיוני דהרה אחריה. נרקיסה שתקה עד שהיא שלחה את ידה לעבר דלת צרה מעץ אלון, שנפתחה, חושפת חדר קטן. היו שם את קירות האבן שהרמיוני התרגלה לראות מאז שהייתה שם, אבל כיסוי המיטה היה יפה עם ציור של פרחים.

"זה חדרך", אמרה נרקיסה. היא הביאה להרמיוני את החבילה של הבד, שהייתה קרה וחלקלקה למגע. "וזאת השמלה שלך".

"אממ... תודה", אמרה הרמיוני.

נרקיסה הביטה בהרמיוני במבט שוקל. "חכי," היא אמרה. ואז היא הסתובבה ועזבה את החדר, מופיעה לאחר רגע עם זוג נעלי כסף מגונדרות וקופסה. "חשבתי שאולי תרצי את זה." היא אמרה. "וקבלת הפנים היא בארבע."

היא עזבה שוב, הפעם סוגרת את הדלת מאחוריה. סקרנית, הרמיוני פתחה את הקופסה. התברר שיש בתוכה תכשירי קוסמטיקה. משונה, היא חשבה. רוב המכשפות פשוט משתמשות בלחשי היאדמות-שפתיים וכאלה. היא הניחה את הקופסה והנעליים על המיטה, והתחילה להוריד את הטי-שירט שלה. ואז משהו התגלה לה. היא הנמיכה את זרועותיה באיטיות.

"דראקו?" היא אמרה. "אתה כאן?"

לא היתה אף תגובה, אבל הרמיוני חשבה שהיא חשה דממה אשמה נובעת ממקום קרוב לארון הבגדים.

"אני יודעת שאתה פה!" היא אמרה. "אני צריכה להתלבש!"

"אז קדימה," אמר קולו של דראקו בקול די מעומעם. "לא אכפת לי."

"מאלפוי," היא אמרה בצורה מאיימת.

"הו, בסדר," אמר דראקו, ולפתע הוא הופיע ליד ארון הבגדים, מחזיק את הגלימה ביד אחת וחיוך מרוח על כל הפנים שלו. "את כמעט..."

"אני לא כמעט," אמרה הרמיוני. "עכשיו תסתובב ותפנה עם הפנים לקיר!"

הוא עשה זאת ברטינה. משגיחה עליו בעין חדה, הרמיוני יצאה בתנועות חלקות מהג'ינס והטי-שירט ונכנסה לשמלה. הבד היה מאד עשיר וכבד, וללא ספק יקר. היא הרגישה את קרירות הבד על עורה, וקשרה את התחרות בשמלה. אחרי זה היא התכופפה לקשור את שרוכי נעליה, ולבסוף התיישרה והניעה את שערה. "גמור." היא אמרה.

דראקו הסתובב ולסתו נפלה. "הרמיוני," הוא אמר. "את נראית מדהים."

"כן?" היא שאלה, מופתעת.

"תסתכלי במראה," הוא אמר, מחווה לעבר שולחן התמרוקים שליד המיטה.

הרמיוני הלכה לשם והביטה בעצמה. והסמיקה. היא מעולם לא הבינה איך בנות כמו לבנדר ופרוואטי יכלו לבזבז כל כך הרבה כסף על בגדים, אבל עכשיו היא הבינה. כסף לא היה נחשב אם שמלה יכולה לגרום לך להיראות ככה. המרקם העשיר והיפהפה שיקף את האור כמו מים, וגוון הלבנדר העמוק התאים לצבע שיערה השחור באופן מושלם (אבל, היא חשבה, בשום אופן זה לא היה מתאים ללבנדר האמיתית, שהיתה בלונדינית מלידה). השמלה נצמדה בכל המקומות הנכונים, והתאימה כל כך טוב שהרמיוני תהתה אם היא היתה מכושפת על מנת להתאים. לא שהיה אכפת לה. היא הסתובבה במעגל מהיר מול הראי וראתה איך החלק התחתון של השמלה מתקמר החוצה.

"וואו." היא אמרה.

דראקו ישב על המיטה והתבונן בה. היא יכלה לראות אותו משתקף במראה. היא התיישבה אל שולחן התמרוקים, הוציאה מברשת מהקופסה של נרקיסה, והתחילה להבריש את שערה. היא עדיין יכלה לראות את דראקו במראה מאחוריה, נשען על רגל מיטה.

"אתה צריך להיות חובט, לא מחפש." היא אמרה. "יש לך זרוע זורקת באמת טובה."

דראקו צחק. "אני לא יכול להאמין שהכיתי את אבא שלי בראש עם פמוט."

"הייתי ממש שמחה שהיית שם."

"באמת היית?" שאל דראקו. הוא ניסה להישמע אדיש, אבל ידו השמאלית טופפה עם שרביטו בעצבנות על רגלו. "ראיתי שהארי נישק אותך. חשבתי שתהיי מרוצה..."

"הוא רק הראה לאבא שלך שיש לו... אתה יודע... זכות על לבנדר." אמרה הרמיוני בשקט.

"לא עבד, מה?" אמר דראקו, מטופף בשרביט מהר יותר.

"דראקו..." היא הסתובבה על כסאה והושיטה יד אליו.

הוא הבריש את ידה הצידה. "זה בסדר. אני יודע שהוא ממזר, אבא שלי."

היא הרגישה מצטערת נואשות עבורו, אבל לא יכלה לחשוב על משהו לומר.

הם היו שקטים לרגע, ואז הוא אמר, "את חושבת... כשנחזור לבית הספר... נהיה עדיין חברים, כמו שאנחנו עכשיו?"

"כשנוריד ממך את הכישוף, אפילו לא תרצה להיות." היא אמרה.

דראקו לא נראה משוכנע מזה. "טוב, אז נניח שזה נכון." הוא אמר. "את לא תחת כישוף. מה את חושבת?"

"דראקו, כמעט ולא נשאר בית ספר. זה יוני."

דראקו נהיה מתעניין עמוקות בסוליית נעלו. "אולי אני אוכל לבוא לבקר אותך במשך הקיץ, אם כך."

הרמיוני הפילה את המברשת שלה. "מה?"

"אם אין לך תוכניות אחרות." הוא אמר במהירות.

"מה?" היא אמרה שנית.

עכשיו הוא נראה מרוגז – שמץ מהדראקו הישן מבזיק בעיניו. "אז את אומרת שאת לא רוצה שאני אבוא?"

תמונה פרועה פתאומית הופיעה בראשה של הרמיוני, של דראקו היושב בשולחן חדר האוכל בביתה, בין דודתה השמנה מתילדה לבין הדוד-רבה החירש סטיוארט, שניהם רואי חשבון. הם מנסים לערב אותו בשיחה על קרוקט, ולדראקו, שנראה מאד לא במקום בגלימה שחורה ארוכה ובכובע מחודד, נמאס מזה לגמרי. לבסוף הוא מוציא את שרביטו והופך את כולם בשולחן האוכל לקרפדות.

התמונה הזוועתית חלפה, והרמיוני אמרה, "דראקו! אתה תשנא אותם! הם כולם מוגלגים!!"

"זה יהיה בסדר," הוא אמר בקשיחות, "יש לי נימוסים טובים."

תמונה חיה נוספת עברה במוחה, של דראקו עם משפחתה בחופשתם השנתית בחוף הים. דראקו לובש בגדי ים (יש לו בגדי ים? בכלל יש לו ברכיים? --- הרמיוני מעולם לא ראתה אותם) וביהירות מסרב להצעתה של אימא שלה – גזוז קרח. "נו, אתה תאהב את זה." אומרת אימא של הרמיוני. דראקו מוציא את השרביט שלו והופך אותה לקרפדה.

את משתגעת, הרמיוני, היא אמרה לעצמה. היא הסתובבה שוב בכסא שלה והביטה בדראקו.

"תראה," היא אמרה, "אם נחזור לבית הספר ועדיין תרצה לבוא לראות אותי למשך הקיץ, אז כן, אתה יכול."

הבעתו התבהרה. "באמת?"

"אה, כן." אמרה הרמיוני, חושבת שבספטמבר הבא סביר להניח שכל משפחתה תנתר ברחבי הביצות בצעדים קופצניים.

"הארי ביקר אותך אי פעם בקיץ?" שאל דראקו בקול נייטרלי.

"כן," אמרה הרמיוני, "אבל הוא די רגיל למוגלגים וההורים שלי מאד אהבו אותו, אז..." קולה גווע למראה הבעתו של דראקו. "אולי תעזוב אותי כבר בקשר להארי?" היא אמרה בזעף. "הוא החבר הכי טוב שלי ואם זה גורם לך איזושהי בעיה..."

"זאת לא היתה נשיקה הכי-חברית-שיש, זאת שהוא נתן לך בחדר העבודה." אמר דראקו בזעף.

"אמרתי לך! הוא רק הבהיר לאבא שלך את הנקודה!"

"טוב, תמשיכי להגיד לעצמך את זה, הרמיוני," אמר דראקו. "אבל אני מתערב שנהנית מזה. נכון או לא נכון?"

"הו, תסתום, מאלפוי."

"נכון או לא נכון?"

היא זרקה את המברשת שלה על השולחן ברעש. "כן! נהניתי!"

"כדאי שתחליטי מה לעשות, הרמיוני," הוא אמר בהתפרצות של כעס חד. "אנחנו קוסמים, את יודעת, לא מורמונים." (ה"מ: מורמוניזם זה כת שבה כל אישה מתחתנת עם כמה גברים).

"אני אשמור את זה במוחי אם אי פעם אני אחליט להינשא לשניכם."

הם הביטו בזעף אחד בשני.

"את מבינה למה אני מתכוון, הרמיוני." הוא אמר בקדרות.

"אולי אני לא מבינה." אמרה הרמיוני, די באכזריות. "אולי אתה צריך לבטא את זה."

דראקו רק נעץ בה מבט זועם והיא נעצה בו מבט זועם בחזרה. היא תמיד חשבה שרק הארי יכול להרגיז אותה עד כדי כך, אבל כנראה שזה לא היה מדויק.

"אני לא החברה שלך," היא אמרה בעוקצנות. "ואני גם לא החברה של הארי. ואולי יורשה לי להצביע על כך שאף אחד מכם אפילו לא רמז שהוא רוצה להיות החבר שלי (ה"מ: במובן הרומנטי...). אז אם אני רוצה ל... לברוח עם... נוויל לונגבוטום, זה העסק שלי, ולא של אף אחד מכם!!"

דראקו הפסיק לתקוע מבטים זועמים, והחל לגעות בצחוק. "את באמת רוצה לברוח עם נוויל לונגבוטום? כי הרמיוני לונגבוטום זה שם נוראי."

הרמיוני חשה את פיה מתעוות לחיוך בלתי רצוני. דראקו נשען עכשיו על משען הכסא שלה. פניהם השתקפו במראה, צד בצד. שערו הכהה היה תקוע בכל הכיוונים. נראה היה שהוא לא יכול להשתלט עליו יותר טוב משהארי יכל. אנחנו נראים כל כך טוב ביחד, הרמיוני חשבה. היא הרגישה בועה של בלבול אשם מטיילת במעלה בטנה ומופיעה בחזה שלה. תתפסי את עצמך, היא אמרה לעצמה, והתחילה לחטט בקופסת הקוסמטיקה של נרקיסה.

היתה נקישה על דלת חדר השינה. היא נפתחה, והארי נכנס פנימה. היא לא יכלה להאמין עד כמה עייף הוא נראה. היו עיגולים שחורים מתחת לעיניו, והוא נראה אפילו יותר חיוור מאשר איך שדראקו נראה בדרך כלל. אבל הוא חייך כשראה אותה.

"היי," הוא אמר.

"הארי," היא אמרה, "אתה בסדר?"

"לעת עתה," הוא השיב, "ואת?"

"אני בסדר." היא אמרה וקמה ממקומה.

התוצאה של זה היתה קצת בלתי צפויה. הארי נראה כאילו משקולת כבדה נפלה על הראש שלו. הוא לקח צעד אחורה, ולטש את עיניו.

"הרמיוני," הוא אמר, נשמע דומה מאד כמו שדראקו נשמע לפני כן. "את...נראית..."

"כן?" היא אמרה.

אבל לא נראה היה שלהארי יש עוד משהו לומר. הוא פשוט בהה.

"טוב, עכשיו נפטרנו ממנו לרגע," אמר דראקו להרמיוני. "שנמשיך עם השיחה שלנו?"

זהו זה, אמרה הרמיוני לעצמה. לא חשוב מה קורה, אני שומרת את השמלה הזאת. לוציוס מאלפוי יצטרך לגרד את האצבעות המתות והקפואות שלי ממנה לפני שאני אסכים לוותר עליה.

"בוודאי," אמרה הרמיוני.

"אז על מה דיברנו?" אמר דראקו.

"הוגוורטס: תולדות." אמרה הרמיוני, מגחכת.

זה הוציא את הארי מההלם. הוא הביט אל דראקו בתדהמה. "קראת את הוגוורטס: תולדות?"

"למה זה עניין כזה גדול?" תהה דראקו בקול רם.

הארי לא נראה יותר מדי מרוצה. "אם אתה לא יודע אני לא הולך לספר לך." הוא אמר.

דראקו התבונן בו בקרירות. "אתה לא יכול ללכת לקבלת הפנים כשאתה נראה ככה, פוטר." הוא אמר. "אתה נראה כאילו הלכת לישון בבגדים שלך."

הבעתו של הארי הפכה מאיימת. "מצטער אם אני לא מספיק מסודר בשבילך, מאלפוי." הוא אמר בזעם. "אני קצת עייף. ביליתי את השעה האחרונה בעזרה לאבא העלוב שלך לנקות את המשרד המטופש שלו. שאתה החרבת."

"כנראה שלא הייתי צריך לעשות את זה." אמר דראקו במוסר כליות מזויף. "כנראה שהייתי צריך להישען אחורה ולתת לו להוריד להרמיוני את הבגדים ולהתמזמז אתה על השולחן!", הוא צעק את הקטע האחרון, והארי נרתע בהפתעה. עיניו הלכו מיד להרמיוני.

"זה נכון?" הוא שאל במתיחות.

הרמיוני נשכה את שפתה והנידה בראשה.

"אני הולך להרוג אותו." אמר הארי בקול חסר צליל. "אחרי שנוציא את סיריוס מכאן. אני הולך לחזור הנה ולהרוג אותו. ואם אני לא יכול לעשות אבדה קדברה עליו, אני אגדע את הראש שלו עם אחת מחרבות הסיוף הארורות שלו."

הרמיוני היתה יותר מדי המומה מכדי לומר משהו. היא מעולם לא ראתה את הארי נראה כך, מעולם לא. זה הבהיל אותה.

"זה די לא מנומס," אמר דראקו, "לדבר על להרוג את אבא שלי כשאני עומד ממש פה, לא, פוטר?"

"אתה הולך לעצור אותי, מאלפוי?" אמר הארי. "כי אני לא מייעץ לך."

דראקו, ששכב על המיטה על בטנו, התיישב באיטיות. "ואני מציע לך לעזוב את זה." הוא אמר. עיניו שלו נצנצו כעת בכעס. "הרמיוני בסדר."

"הרמיוני לא בסדר," אמר הארי. "מאלפויים ניסו להיכנס לה למכנסיים כל היום, איך היא יכולה להיות בסדר?!"

"לעזאזל אתך, פוטר." אמר דראקו, קם על רגליו ומוציא את שרביטו. הארי עשה אותו דבר. הרמיוני בזריזות שמה את עצמה ביניהם, מרגישה כעס עמוק על כל המצב.

"אני בסדר!" היא צעקה, "אני לגמרי בסדר! זה שניכם שיש להם בעיות!"

"לי אין בעיה," אמר דראקו. הוא חייך חיוך איום, שגרם להרמיוני לבהות באי אמון. מעולם, בכל חייה, היא לא ראתה הבעה כזאת על פניו של הארי. זה היה מוזר בשבילה כמו לתפוס את לוציוס מאלפוי רוקד סלסה במסדרון. "לו יש בעיה."

"הו, למען השם," אמרה הרמיוני בשאט נפש. היא הוציאה את שרביטה מהכיס, ואמרה, "אקספליארמוס." שני שרביטיהם המריאו הישר אל אחיזתה, והיא שמה אותם בכיסה. הם לטשו אליה עיניים בתדהמה.

"כעת," היא אמרה, "אם אתם רוצים להתחיל להרוג אחד את השני, תצטרכו לעשות את שפיכת הדמים בידיים חשופות. על אף שאני מציעה לשניכם להימנע מלפסוע על השמלה שלי בשעה שאתם הולמים אחד בשני, או לגרום לה נזק באיזשהו אופן, בגלל שאם זה יקרה, יהיה קסם אפל בחדר הזה, והוא ייעשה על ידי."

דראקו חייך שוב, אבל הפעם זה היה חיוך הרבה יותר נעים. "מה שתגידי," הוא אמר.

אבל הארי לא חייך. הרמיוני העיפה בו מבט, ומה שהיא ראתה גרם לה להירתע לאחור. הוא נראה מאד חיוור, יותר חיוור מכפי שדראקו נראה אי פעם, ושערו הכסוף-בלונדיני היה דבוק למצחו בקווצות שיער מזיעות. הוא התנשם באופן בלתי יציב.

"הארי," היא אמרה בחרדה, "אתה בסדר?"

הארי הניד בראשו, ואז התיישב מאד בפתאומיות על הרצפה. הרמיוני זרקה את עצמה לצדו, והוא תפס את פרק כף ידה ואחז בו בחוזקה.

אף אחד מהם לא זז לכמה רגעים. ואז הארי התרומם, נראה חיוור כמת אך חוץ מזה בסדר, ואמר, "אני צריך להתלבש לכבוד קבלת הפנים. מיד אחזור." ועזב את החדר, סוגר את הדלת מאחוריו.

"הוא השתגע." אמר דראקו מפורשות, ברגע שהדלת נסגרה.

"לא," אמרה הרמיוני, קמה על רגליה, "הוא פשוט מרגיש כל מיני דברים שהוא מעולם לא הרגיש לפני כן, והוא לא יודע איך להתמודד עם זה. הארי לא רגיל להרגיש שנאה, הוא לא שונא אנשים, אפילו לא אותך." היא הוסיפה, בצל של חיוך.

"הו, בחייך," אמר דראקו, "בטוח שהוא שונא אותי."

הרמיוני הנידה בראשה.

"אז אני בטח מאבד את הקסם שלי." אמר דראקו, וכשהיא לא צחקה, הוסיף ביתר רצינות, "הוא לא קדוש, הרמיוני."

"לא," אמרה הרמיוני בשקט, "רק הבנאדם הכי טוב והכי אמיץ שהכרתי מעודי."

דראקו לא אמר דבר אחרי זה. הוא ישב בשקט על המיטה, ואחרי כמה רגעים הרמיוני התיישבה לצדו והניחה את ראשה על כתפו. הוא שם את ידו על ראשה, ובעדינות מרובה ליטף את שערה.

"הרמיוני..." הוא התחיל.

"ששש." היא אמרה. "אני לא עושה איזה סוג של מחווה, דראקו. אני עושה את זה פשוט מפני שברגע זה, אני רוצה לעשות את זה. זה בסדר?"

"כן." הוא אמר. "זה בסדר."

המסיבה היתה איומה כמעט כמו שהרמיוני ציפתה. היא נערכה בסט של אולמות נשף קרים וענקיים, שהיו מלאים באוכלי מוות בגלימות שחורות. היא היתה הנקבה היחידה שם, חוץ מאישה ענקית בסטין שחור, שקול צחוקה נשמע כמו מערבל בטון קודח.

"זאת אלפזריה פרפיס." אמר הארי באוזנה של הרמיוני. "תפסתי אותה ואת לוציוס מתמזמזים להם בחדר הציור."

"יאק." אמרה הרמיוני.

הארי חייך. נראה שהחלים במידת מה. הוא נראה די חיוור, אך חוץ מזה מושל ברוחו, באחת מגלימותיו השחורות והמהודרות של דראקו. אוכלי מוות אחדים המשיכו לעצור אותו ולברכו, והיא יכלה לומר שהיה זה די קשה לנסות ולהעמיד פנים שהוא מכיר את כולם ויודע מי כל אחד, אך הוא נראה שלו וקריר. מאד דומה לדראקו, למעשה. זה היה מוזר, היא חשבה. היא תמיד שנאה את דראקו הרבה יותר מדי מכדי לשים לב שהוא היה יפה תואר, ולא משנה מה פרוואטי ולבנדר אמרו תמיד. אבל עכשיו היא ראתה זאת. למעשה, היא ראתה שהוא היה הרבה יותר יפה תואר מכפי שהארי יכול לקוות להיראות אי פעם. זה לא היה יופי שגרם לליבה לעצור מלכת, כמו שהארי גרם לה, אך היא זיהתה שהוא שם.

"לוציוס הוא איזה סוג של מטורף סקס, אני חושבת." היא לחשה להארי.

"יכול להיות." אמר הארי. "אחרי הכל, הוא ניסה להתחיל אתך, לא?" והוא יילל בצחוק שעה שהרמיוני חבטה בו בשובבות בכתף.

"אין שום דבר לאכול?" שאלה הרמיוני, מביטה סביב בתקווה.

"לא י'דע." אמר הארי. "אני חושב שלוציוס הביא את כולם הנה רק כדי לספר להם על התוכנית השטנית החדשה, אני לא חושב שהוא תכנן גם להאכיל אותם."

"אתה חושב שאפשר כבר להתגנב החוצה?" שאלה הרמיוני, מותחת את צווארה כדי לסקור את הקהל. איפשהו ליד הקיר עמד דראקו, עטוף בגלימת ההיעלמות. היא הסבירה את הפרטים של תוכניתו של לוציוס לבנים, והם החליטו לחלץ את סיריוס מיד. הם קיוו שבמהלך כל הבלבול של המסיבה, הם יוכלו שלושתם להתגנב לחדר הציור ומשם לרדת למרתפים כדי להציל את סיריוס. עד כה לא היה להם שום פתח שדרכו הם יוכלו לזנק החוצה מהקהל, בכל אופן.

"אנחנו יכולים לנסות." אמר הארי. "אם הם יתפסו אותנו הם רק יחשבו שאנחנו משתמטים כדי לתפוס לנו פינה שקטה."

"הידד להורמונים של גיל העשרה!" אמרה הרמיוני. "בוא נלך להתמזמז מאחורי שטיח קיר."

"אכן." אמר קול מאחוריה. זה היה לוציוס. הרמיוני קפצה והסמיקה. אלפזריה פרפיס היתה איתו, והיא הביטה למטה אל הרמיוני באופן אימהי.

"מי יכול להאשים אותך, יקירה?" היא אמרה. "דראקו הולך ונעשה מאד נאה. בדיוק כמו אביו." היא הוסיפה, מביטה אל לוציוס בהבעה מבחילה על פניה.

"אה." אמרה הרמיוני.

"לבנדר רק התבדחה." אמר הארי.

"אני בטוח," אמר לוציוס, מחייך חיוך שלא הגיע לעיניו. להרמיוני היתה הרגשה שהוא כועס עליה על שדחתה את ניסיונו הקודם אתה. "אלפזריה, זוהי לבנדר בראון, חברתו של בני." הרמיוני חייכה אל אלפזריה בנימוס.

"חדשות טובות, דראקו." הוסיף לוציוס. "הארי פוטר אותר בפארק מאלפוי על ידי הבעלים של "פונדק חג המולד הקר". הוא שלח לי ינשוף ממש עכשיו."

"זה באמת חדשות טובות," אמר הארי קלושות. "הוא היה עם מישהו?"

"לפחות מישהו אחד שאנחנו יודעים עליו." אמר לוציוס בנועם. "איזו ילדה."

"אז הוא יהיה פה בקרוב." אמר הארי.

"וימצא מסיבת הפתעה מוכנה לקבל אותו." אמר לוציוס.

דממה נוראית נפלה על הרמיוני והארי. אף אחד מהם לא יכל לחשוב על משהו לומר. לבסוף אמרה הרמיוני, "להארי יש ערמות של חברות. זאת יכולה להיות כל אחת מהן."

"אני בטוח בכך." אמר לוציוס. הוא נתן לשניהם מבט שוקל, ואז אמר, "תבלו, ילדים." ונעלם לתוך הקהל כשאלפזריה מאחוריו.

"בלקחי את הסיכון שאני אשמע כמו מישהו מחוברת קומיקס," אמר הארי, "אני חושב שזה אומר שאנחנו נעשים לחוצים בזמן. כדאי שנעשה את זה עכשיו."

הרמיוני הסכימה בנענוע ראש נלהב, והם התקדמו לקראת השולחן האחרון, היכן שהם השאירו את דראקו. הם לא אמרו דבר, אבל אוושה מרשרשת הורתה להם שהוא הצטרף אליהם, ושלושתם יצאו דרך הפתח הכי קרוב. הם עקבו אחרי הוראותיו הלחושות של דראקו, מתקדמים לקראת חדר הציור.

"ערמות של חברות," אמר הארי, מניע בראשו, כשהם עקפו פינה. "אין לי ערימות של חברות, הרמיוני. אני לא שחקן לבבות."

"אני יודעת את זה," אמרה הרמיוני, מנסה שלא לצחוק.

"ברגע זה," המשיך הארי, "חשבון החברות שלי שואף לאפס."

"זה בגלל שאתה מבזבז את זמנך ברדיפה אחרי צ'ו," אמרה הרמיוני, מורגזת. "שלא רוצה לצאת אתך בכל מקרה."

"אני במקומך לא הייתי כל כך בטוח בקשר לזה." אמר קולו חסר הגוף של דראקו.

הארי נעץ מבט חשדני במקום הריק שבו דראקו כנראה עמד, "למה אתה מתכוון?"

"אני חושב שהיא חוותה שינוי דרסטי ברגשות שלה כלפיך."

"עשית לה משהו, מאלפוי?" שאל הארי בזעם.

"לא לה, ליתר דיוק. אתה, אולי. טיפה מהקסם הישן של מאלפוי, והיא התחננה לצאת איתי."

"אה, כן." אמר הארי. "הקסם המפורסם של מאלפוי. זה מה ששכנע את אבא שלך שאתה הומו, או שזה רק בגלל השיער?"

דראקו התעלם ממנו. "בכל מקרה, אמרתי לה שאתה לא מעוניין."

"למה עשית דבר טיפשי כזה?" שאל הארי בזעם.

"בגלל," אמר דראקו. "שאתה באמת לא. הו, תראה," הוא הוסיף, לפני שהארי יוכל להגיד עוד משהו, "הגענו."

אש בערה באח של חדר הציור, אבל החדר היה ריק למזלם. תמונה חדשה נתלתה על הקיר שמעל דלת המלכודת, הפעם של אדם קצר וכועס למראה, עם כרזה ברורה ששמו הוכרז עליה: ואנדרולו מאלפוי.

הארי התכופף כדי למשוך את השטיח הצידה.

"אני לא חושב שאתה רוצה לעשות את זה, דראקו." אמר קול רך מאחוריהם.

הם נעו בחטף לאחור. לוציוס מאלפוי עמד בפתח הדלת, מוקף בקהל של אוכלי מוות. אלפזריה עמדה לצדו, ולא נראתה עוד אימהית כלל וכלל. עיניה השחורות הענקיות נראו כמו מערות בתוך פניה הלבנים והשמנמנים.

"את," היא אמרה להרמיוני, "מה אמרת שהשם שלך היה?"

"לבנדר." אמרה הרמיוני בהיסוס. "לבנדר בראון."

"אני מכירה את משפחת בראון." אמרה אלפזריה ונכנסה לתוך החדר. "ואני מכירה את הבת שלהם, לבנדר. את לא לבנדר." והיא הסתובבה אל אוכלי המוות שבכל צד שלה. "תפסו אותה," היא אמרה.

מספר דברים קרו בבת אחת. אוכלי המוות זינקו קדימה. הרמיוני נעה לאחור באימה. והארי עזב את פינת השטיח שהוא החזיק, פסע הצידה, ושם את עצמו בין הרמיוני לבין אוכלי המוות.

"תצא מהדרך, דראקו." אמר לוציוס בקשיחות.

"לא," אמר הארי. "הנח לה."

"היא מרגלת." אמרה אלפזריה בקור. "היא ידידה של האויב. היא זוהתה, דראקו, על ידי הבעלים של הפונדק בפארק מאלפוי. היא באה לכאן לא כדי לבקר אותך, אלא עם הארי פוטר. בעל הפונדק ראה אותה בקבלת הפנים ואמר לנו את כל זה."

"אי אפשר להאשים אותך, אני מניח," הוסיף לוציוס. "על שיש לך טעם חסר מזל בבנות. גברים טובים ממך הושמו ללעג על ידי נשים יפהפיות. אבל אני מציע לך לזוז מהדרך, דראקו. אני לא רוצה להכאיב לך, אבל זאת אעשה אם לא תהיה לי ברירה."

"שקרן." אמר הארי. "אתה אוהב להכאיב בי."

לוציוס חייך, "אולי," הוא אמר, והנהן לעבר שני אוכלי המוות שעמדו לפני הארי. הארי החל לגשש אחר שרביטו, אך היה זה חסר תועלת. הם היו שניים והוא היה רק אחד. היה לו זמן להלום באחד מהם עם לחש אימפדימנט, אבל השני אפילו לא ניסה להגיע לשרביטו. במקום זאת, הוא תפס את הארי, לפת אותו בשתי ידיו, וזרק אותו על הקרקע. כשהארי נאבק לקום, אוכל המוות בעט בו בחוזקה בצד ראשו עם מגף בעלת עקבים מפלדה.

הארי התמוטט.

אוכל המוות בעט בו שוב.

"זהירות," אמר לוציוס בדיבור איטי עדין כמשי, "זהו יורשי היחיד שאתה מטפל בו כעת."

אוכל המוות הביט למטה אל הארי. "הוא בחיים." הוא אמר. "אבל הוא לא יתעורר בקרוב כל כך."

"אם כך תן לו לשכב." אמר לוציוס. "הביאו אלי את הילדה."

שני אוכלי המוות לפתו את הרמיוני בזרועותיה, אבל היא כמעט ולא הבחינה בכך. היא בהתה בהארי, ששכב על הרצפה בתוך זרם גובר של דם. הם דחפו אותה קדימה עד שהיא עמדה בדיוק מול לוציוס.

"הלו, לבנדר." אמר לוציוס. "כדאי לי לטרוח לשאול לשמך האמיתי? אני חושב שלא, כיון שאנחנו לא מעונינים בך נואשות. אנחנו מעונינים בפוטר. איפה הוא?"

עיניה של הרמיוני היו עצומות בחוזקה, אך היא יכלה עדיין לראות את תמונתו של הארי נגד עפעפיה הפנימיים. "אתה הרגת אותו." היא אמרה, וקראה ללוציוס בשם שמעולם לא ידעה שהיא יודעת. היא בוודאי לקחה אותו מדראקו.

"דראקו יהיה בסדר." אמר לוציוס בחוסר סבלנות. "ואל תעמידי פנים שאכפת לך. באת הנה עם הארי פוטר. איפה הוא?"

הרמיוני פקחה את עיניה והביטה לתוך עיניו האפורות של לוציוס. הן היו קרות כמו חורף.

היא הניעה בראשה.

"טוב," אמר לוציוס בשוויון נפש, הוציא את שרביטו, ומיקם את קצהו על חזה, בדיוק מעל לליבה. הוא קירב את פניו לפניה שלה. קרוב מספיק כדי לנשק אותה.

"קרושיו," הוא אמר.

זה היה הכאב האיום ביותר שהיא הרגישה מעולם, שהיא דמיינה מעולם. היא נשרפה, נחתכה, נפרסה, נקרעה מבפנים. היא נהרסה ונחרבה. גופה לא יהיה אותו הדבר שוב. היא יכלה לשמוע את עצמה צווחת בייסורים, על אף שנראה לה שהיא נהפכה חירשת ועיוורת. העולם נהפך לבן. הא צרחה וצרחה. היא גססה.

לוציוס לקח את השרביט הצידה, והכאב פסק. הרמיוני צנחה על ברכיה, אוכלי המוות נוטשים את זרועותיה, וכיסתה את פניה בידיה.

"כואב, לא כן?" אמר לוציוס.

"אל תהיה טיפש," אמרה הרמיוני, קולה נשמע קטנטן ומוזר לאוזניה שלה. "כמובן שזה כואב."

לוציוס לקח צעד קדימה, הניח רגל במגף על כתפה, ודחף. ללא הכוח להחזיק את עצמה זקופה, הרמיוני נפלה הצידה ונשכבה על גבה, בוהה למעלה אל אבא של דראקו. אני הולכת למות, היא חשבה בפראות, אני הולכת למות ומעולם לא היתה לי הזדמנות להגיד---

"את לא חייבת למות." אמר לוציוס, כאילו קרא את מחשבותיה. "רק תגידי לנו איפה נמצא הארי פוטר."

הרמיוני לא אמרה דבר.

לוציוס נאנח והרים את שרביטו שוב, "קרו--"

"תפסיק את זה!" צעק מישהו מהצד השני של החדר – ונשמע להרמיוני מיליון מטרים משם. "הנח לה!"

היא ידעה מי הדובר באופן מידי, ודקירה חדה של ייאוש חדרה לתוכה כמו סכין. לא, היא חשבה, דראקו. לא.

אבל לא היה דבר שהיא יכלה לעשות. דראקו משך מעל עצמו את גלימת ההיעלמות, וכעת החזיק אותה בידו, לחלוטין נראה לעין, לחלוטין בלתי מוגן. כל אוכלי המוות הסתובבו כדי לנעוץ בו מבטים המומים. הבעת ניצחון החלה להתפשט על פניו של לוציוס.

"הנח לה," אמר דראקו שנית, בקול לא יציב. הוא נראה נבעת – הוא היה לבן כמו רוח רפאים, וזיעה הדביקה את שיערו השחור למצחו. אבל הוא נראה נחוש בדעתו. "זה אני. הארי פוטר. אני כאן."

היה שם אור, והוא נע מעבר לשמורות עיניו כמו נקודות מזנקות של אש. הארי נאנק ופקח את עיניו.

הוא היה בחדרו של דראקו, שוכב פשוט איברים על המיטה – הוא לא יכל לשכב בצורה אחרת, כיון שכל אחד מפרקי כף ידו היה קשור לרגל-מיטה. ראשו כאב באופן עמום ורועם, כאילו שמישהו מכה בגונג מאחורי ראשו.

"אל תזוז," אמר קול.

הארי הניע בחטף את ראשו הצידה והביט. זאת היתה נרקיסה. היא החזיקה סכין גדולה ומשוננת.

הארי עצם את עיניו שנית. יש לי סיוט, הוא אמר לעצמו. וזה סיוט באמת מטופש. הוא פקח את עיניו, אבל נרקיסה עדיין היתה שם. היא הצמידה את קצה הסכין לחבלים שכבלו את ידו השמאלית, והחלה לנסר אותם. היא היתה מאד חיוורת, ועיניה פירפרו מצד לצד בליווי התכווצויות שרירים בפנים, בדרך שהארי התחיל להתרגל אליה. בכל זאת הוא ייחל שהיא לא היתה עושה את זה בשעה שהיא מחזיקה סכין כל כך קרוב לזרוע שלו.

"נרקיסה," הוא אמר. "כלומר, אמא. מה...?" ידו השמאלית השתחררה, והוא יכל להסתובב על צידו כדי לצפות בה חותכת את החבלים שקשרו את ידו הימנית.

"אביך," אמרה נרקיסה בהפסקות מהוססות, "לא רוצה שתנסה להיכנס למרתפים כדי להגיע אל החברה שלך." היא הושיטה יד למול הבעת הבהלה שהבזיקה על פניו של הארי. "היא בסדר. הוא שם אותה עם סיריוס בלק." עיניה רפרפו שוב. "סיריוס ישגיח עליה."

זרועו הימנית השתחררה. הארי התיישב והתחיל לעסות את ידו כדי להחזיר אליה את הדם. הדבר האחרון שזכר היה שהוא נדפק לרצפה על ידי אחד מאוכלי המוות של לוציוס. "הם לא פגעו בהרמיוני, נכון?" הוא שאל. "כי לוציוס התחיל ל..."

"הו, הוא היה יכול להרוג אותה." אמרה נרקסיה בהבעה קפואה. "הוא ביצע עליה את קללת הקרושיאטוס כדי לנסות להכריח אותה לומר לו היכן הארי פוטר נמצא. אבל היא לא גילתה."

הרגשתו הרדומה של הארי התחלפה בהרגשה שהוא עומד להתפוצץ. "מה קרה?"

"אביך," היא אמרה (והוא הבין שהיא מעולם לא אמרה את שמו של לוציוס, מעולם לא, ככל שיכל לזכור, אפילו לא פעם אחת). "אומר שהארי פוטר היה שם. נראה שהיתה לו גלימת היעלמות מאיזה שהוא סוג. הוא חשף את עצמו ו..." היא לא הראתה אף רגש כשאמרה את זה, "אוכלי המוות לקחו אותו."


הוא נאבק כדי לשבת. הוא הניח את ידיו חסרות התחושה על ידיה של נרקיסה, שהיו קרות כמו קרח. היא עדיין החזיקה את הסכין. "אמא," הוא אמר. "בבקשה תאמיני לי, זה מאד חשוב. אני יודע שזה קשה לך, אבל... האם הארי עדיין בחיים?"

היא הנהנה.

"איפה הוא?"

"בחדר הסיוף," היא אמרה. כשהיא דיברה, שתי דמעות גדולות גלשו מעיניה וירדו על פניה הדקות. הארי הרגיש צער איום עבורה, אבל מוחו היה עסוק במציאת דרך להגיע אל דראקו. הוא גלש מהמיטה שלו, בחן את רגליו (הן פעלו) ורץ אל מחוץ לדלת. נרקיסה צפתה בו הולך.

*

בחלומה, הרמיוני היתה בסימטת דיאגון. היא היתה עם הארי, והם עשו קניות וחיפשו אחר גרביים. זה היה חלום חדש בשביל הרמיוני – היא מעולם לא חלמה על קניות-של-גרביים עם הארי לפני כן. הארי הופיע לעיתים קרובות בחלומותיה, בדרך כלל נראה הרבה יותר טוב מאשר בחיים האמיתיים, ולפעמים לא לובש דבר חוץ מגרביים – אבל החלום הזה לא נראה נוטה לכיוון הזה. בזה הארי היה לגמרי לבוש ונראה רציני מאד.

הם לא הצליחו להגיע רחוק בחיפוש הגרביים שלהם. כל החנויות נראו מכוסות בקרשים, אפלות וריקות. אנשים ברחוב מיהרו בלי להביט בהם, עיניהם בקרקע. הרמיוני ניסתה לקחת את ידו של הארי, אך הוא הניע בראשו.

"אני חייב לשבת." הוא אמר. "זה כואב."

"מה כואב?" היא שאלה.

הארי פתח את הג'קט שלו לרווחה. היא הביטה למטה וראתה את הידית השחורה של סכין של עשר אינץ' בולטת מבין צלעותיו. הטי-שירט הלבנה שלו הפכה לאדומה מדם, ודם טיפטף לתוך נעליו כמו גשם.

"הסכין." הוא אמר. "היא לא שלי, את יודעת. היא של דראקו."

היא צרחה.

"אנרבטה." אמר קול באוזנה. "נו כבר, הרמיוני. תתעוררי!"

היא פקחה את עיניה וראתה את פניו של סיריוס. איזה חלום נורא, היא חשבה. בדרך כלל היא לא היתה מתנדבת להפסיק חלום עם הארי בתוכו. אבל היא שמחה להיפטר מהחלום הזה.

"סיריוס." היא אמרה בקול צרוד מאד. "הֶיי."

פניו נסדקו לחיוך עייף. "את ערה." הוא אמר. "זה טוב. סליחה שצעקתי אלייך. לא היה לי את השרביט שלי, אז היה עליי לעשות את הכי טוב שיכולתי."

הרמיוני התחילה להרים את עצמה על מרפקיה. כל חלק בגופה כאב כאילו שהיא הוכתה. היא הביטה סביב. היא היתה בתא טחוב וקר מוקף קירות אבן, ובקיר אחד היו סורגים. ספסל אבן היה לאורך הקיר הנגדי. נראה שהיא לבד עם סיריוס.

"הו לא!" היא אמרה, מתיישבת במהירות ולופתת את זרועו של סיריוס. "הארי. ו... דראקו! איפה הם?"

"אני לא יודע." אמר סיריוס, נראה מאד שקט. "קיויתי שאת תוכלי לומר לי את זה."

היא נענעה בראשה במבט בוהה.

"קבוצה של אוכלי מוות הביאה אותך לכאן למטה." הוא אמר באי רצון. "הארי ודראקו לא היו איתם. הם דחפו אותך פנימה איתי ועזבו." הוא ליטף את כתפה מעט בסירבול. "את זוכרת מה קרה, הרמיוני?"

הרמיוני הרגישה שהיא מתנדנדת על סף התפרצות בדמעות פניקה. "זה היה נורא." היא אמרה. "אוכלי המוות לקחו את דראקו. הם חושבים שהוא הארי. והארי..." הדמעות איימו להישפך, אבל היא הכריחה את עצמה לדבר באיטיות, ולעדכן את סיריוס בכל אירועי הערב. "ואז דראקו הוריד את גלימת ההיעלמות והם... משהו כמו... סגרו מסביבו. לא ראיתי מה קרה אחרי זה, לא ראיתי מה קרה להארי או לדראקו. אני חושבת שלוציוס הטיל עליי את כישוף עירפול המחשבה." עכשיו הדמעות כן נשפכו. "דראקו יכול להיות מת, סיריוס."

"הם לא יהרגו אותו." אמר סיריוס. "הם חושבים שהוא הארי; הם הולכים לשים את קללת הלאקרטוס הזאת עליו. ובשביל זה, הם צריכים את וולדמורט. אז יש לנו קצת זמן."

"כמה זמן לוקח לזמן את וולדמורט?" שאלה הרמיוני בפראות. "כמה זמן כבר לוקח לו להגיע לכאן?"

"ובכן..." אמר סיריוס בחוסר רצון. "זה לא כמו שהוא לוקח אוטובוס, הרמיוני. וולדמורט כנראה יכול להתעתק לכאן בזה הרגע. אבל," הוא הוסיף, "כפי שאני מכיר את לוציוס, הוא ירצה שהכל יהיה מוכן ומושלם מראש – בלי הפתעות לא נעימות לשליט האופל כשהוא מגיע הנה."

"אני שונאת את לוציוס." אמרה הרמיוני בלהט, "הוא גועלי, מושחת, סוטה ענוד בתכשיטים, שלא אכפת לו אפילו מבנו שלו."

"הוא הרבה יותר מזה," אמר סיריוס בחצי חיוך. "הוא-"

הוא נעצר והביט בה מתוך מחשבה.

"מה?" הרמיוני אמרה.

"מה זה אמרת על לוציוס עונד תכשיטים?"

"יש לו את הקמיע הממש מכוער הזה שהוא עונד." אמרה הרמיוני. "הוא נראה מאד קשור אליו. הוא המשיך לשים כל הזמן את היד שלו על זה כשהוא... אתה יודע... ניסה להתחיל איתי בחדר העבודה." היא הסמיקה בזעם.

"תתארי את זה."

הרמיוני תיארה את זה: שרשרת כסופה, עם קמיע זכוכית בהיר, שבתוכו היה תלוי חפץ כלשהו, חפץ שנראה מאד כמו שן. כשהיא הגיעה לקטע עם השן, סיריוס קפץ על רגליו והתחיל לפסוע הלוך ושוב לאורך התא.

"חשבתי כך..." הוא מילמל. "זה היה בירכתי מוחי כל הזמן... רק לא ידעתי איך הוא עושה את זה."

"עושה את מה?" שאלה הרמיוני, מסובבת את ראשה כדי לעקוב אחר צעדיו הדאוגים של סיריוס.

"שולט בה." אמר סיריוס.

"שולט במי?" תבעה הרמיוני.

"בנרקיסה." הוא אמר, מתיישב בכבדות על הספסל.

"סיריוס," היא אמרה בתוקף, "מספיק עם זריקת האסוציאציות החופשיות. בבקשה תדבר עברית!"

"אני לא יודע איך הוא גרם לה להתחתן איתו מלכתחילה." אמר סיריוס, ללא ספק עדיין אומר את מחשבותיו בקול. "היא תמיד שנאה אותו. אני חושב שהוא היה צריך בוודאי להשתמש בקסם כפיה מסוג כלשהו, אם לא קללת האימפריוס בעצמה."

"אתה אומר שהוא הכריח את נרקיסה להתחתן איתו?" אמרה הרמיוני, מתעניינת למרות עצמה. "הו, זה בדיוק סוג הדבר שהוא היה עושה, לא כן?" היא קימטה את מצחה. "אבל זה לא נשמע הגיוני... לא יכול להיות שהוא שמר עליה תחת קללת האימפריוס או משהו מעין זה במשך שבע-עשרה שנה; היא היתה מתה, או משתגעת."

"הוא לא היה צריך, אחרי השנה הראשונה או משהו." אמר סיריוס בשקט. "היה לו משהו הרבה יותר טוב." הוא הביט בהבעתה הנבוכה של הרמיוני. "שמעת פעם על לחשי המחזוריות?"

"ללוציוס יש ספר עליהם בספריה שלו. קללת הלאקרטוס נמצאת שם." היא הצטמררה. "זה נראה ממש מגעיל. הספר, אני מתכוונת."

"אלה כישופים שעוסקים בהעברת התמצית של בני אדם ובעלי חיים לתוך חפצים דוממים. זה די קשה להסבר, אבל הרבה מזה הוא קסם אפל, מסיבות שצריכות להיות ברורות. אפשר לקחת משהו מבן אדם... כמה שהוא יותר צעיר כשאתה עושה את זה, יותר טוב... כמו שערה, או שן, ולהכניס את זה לתוך חפץ. לדוגמה, קמיע. והחפץ הזה יכיל את תמצית האדם, מה שהיוונים קראו ניצוץ-החיים. אם אתה משמיד או מזיק לחפץ הזה..."

"אתה הורג את האדם?" שאלה הרמיוני.

"בדיוק."

"אז לוציוס... אתה חושב שהוא לקח אחת מהשיניים של דראקו כשהוא היה תינוק?"

"אני חושב," אמר סיריוס, "שהוא עונד את החיים של דראקו מסביב לצווארו מאז היום בו דראקו נולד. דראקו לא יודע על זה, כמובן. אבל נרקיסה יודעת. כל מה שלוציוס צריך לעשות זה לשבור את הקמיע, למחוץ אותו, ודראקו ימות. אם נרקיסה תעזוב אותו... אם היא תצא נגדו..."

"אבל דראקו הוא הבן שלו!" אמרה הרמיוני. "היורש היחיד שלו, הוא אמר את זה."

"הוא רק עוד נכס בעיני לוציוס," אמר סיריוס. "את לא מכירה אותו, אבל אני הכרתי אותו עוד בבית הספר. אפילו אז הוא היה אמן בניצול כל דבר למטרותיו, איש קריירה טהור. דראקו הוא רק עוד חפץ בשבילו, עוד משהו לשלוט עליו ולכוון כרצונו."

הרמיוני חשבה על הוריה רופאי-השיניים המשעממים. "דראקו המסכן." היא אמרה.

הארי נע בעוצמה במורד המסדרונות, מתפלל שלא יראו אותו ("הי! ילד! תאט את הקצב!" צעקה התמונה של אחד מאבות אבותיו הערפדים של דראקו, כשהוא עבר לידה), וזינק פנימה דרך דלתות האלון הכפולות של חדר הסיוף. הוא נראה בדיוק כפי שנראה כשלוציוס הביא את הארי ביומו הראשון באחוזה --- או כמעט בדיוק. טפטי הקיר המראים תמונות של קרבות קוסמים לא השתנו, וכמו כן מעגל הסייף, אבל בפינה הרחוקה הוקם מבנה מסוג מוזר. זה לא היה כמו שום דבר שהארי ראה אי פעם.

סורגים זוהרים של אור, מופרדים אחד מהשני בכחמישה אינץ', נמשכו מהרצפה עד לתקרה. הם יצרו צורה של ריבוע מחוספס, בערך חמש רגל על שבע רגל. זה היה כלוב, הארי הבין, כלוב עשוי אור... ובתוך הכלוב היה דראקו.

הארי ניגש לכלוב בזהירות. היה ברור, שלא משנה מה בדיוק זה היה, זה היה חפץ קסום רב עוצמה, וניסיונו של הארי עם חפצים קסומים רבי עוצמה אמר לו שלא כדאי להתעסק איתם.

דראקו שכב עם גבו על הרצפה, בוהה למעלה בתקרה. לרגע הארי חשש שהוא תחת השפעת קללת נעילת-הגוף, אבל הוא סובב את ראשו כשהארי הופיע וכמעט חייך.

"הי," הוא אמר.

היה לו פנס בעין אחת, ושפתו העליונה היתה חתוכה. מתחת לשרוול חולצתו, הארי יכל לראות שפרק כף ידו התנפח לגודל של כדור טניס.

"הם היכו אותך לגמרי," אמר הארי בקול חסר צליל.

"אה, זה בסדר," אמר דראקו, מחזיר את מבטו אל התקרה. "אם יש משהו אחד שלמדתי כשהייתי ילד, זה איך לקבל מכות."

הארי כרע על ברכיו ליד הסורגים. "מאלפוי," הוא אמר. "נרקיסה סיפרה לי מה עשית. זה היה הדבר הכי אמיץ ששמעתי עליו אי פעם. וגם הכי טיפשי. אבל זה היה באמת אמיץ."

"תודה," אמר דראקו. "זה קרוב לוודאי היה אתה. גם החלק האמיץ וגם החלק הטיפשי."

הארי ניענע את ראשו. "אני לא חושב כך. בעצם," הוא הודה, "אולי החלק הטיפשי."

דראקו חייך חלושות.

"תראה," אמר הארי. "באתי הנה כדי להוציא אותך מכאן. ואז אתה תוכל לתת לי לרדת למרתפים, ונוכל לחלץ..."

דראקו נענע את ראשו. "בלתי אפשרי." הוא אמר. "אני מכיר את קסם המאסר הזה. צריך קוסם אפל חזק באמת או הילאי כדי להוריד אותו. והסורגים בלתי שבירים מבחינה פיזית."

הארי לא יכל להאמין שדראקו נראה כל כך נכנע לגורלו. "אני לא אשאיר אותך כאן." הוא אמר.

"זאת יכולה להיות הפעם שבה תלמד שיש דברים שאפילו אתה לא יכול לעשות," אמר דראקו. "יהיה טוב בשבילך."

"אבל לא בשבילך, בכל אופן." אמר הארי. "קדימה, מאלפוי... תחשוב."

"אוקיי. יש דבר אחד." דראקו הפנה את מבטו אל התקרה שוב.

"מה?"

"אני חושב שאתה יודע, פוטר." אמר דראקו. "למעשה, זה משהו שסביר להניח שתהנה ממנו."

הארי הניד בראשו, נבוך.

דראקו התיישב וזחל לעבר המקום בו הארי כרע, נזהר שלא לשים משקל על ידו הנקועה. "זה די פשוט, באמת," הוא אמר. "אני צריך שתהרוג אותי."

הארי לטש אליו עיניים. "מה?"

"אני יכול ללמד אותך לעשות אבדה קדברה." אמר דראקו, בטון מועיל של מישהו שמציע עט למי שביקש אותה. "זה לא יהיה קשה."

"אתה לא שפוי," אמר הארי ביראת כבוד. "אני לא הולך להרוג אותך, מאלפוי."

דראקו עכשיו כרע על ברכיו מול הארי. הוא הביט אליו בנחישות. "תחשוב על זה, פוטר." הוא אמר. "זה יהיה רק למות מעט יותר מוקדם משאני אמות בכל מקרה כשהם ישימו ידיים עליי, ויעשו את הלאקרטוס הזה – ומה יקרה אם זה יעבוד? הם יטילו עליי את קללת האימפריוס וישתמשו בי כמו כלי להריגת מוגלגים ובוצדמים. אולי אני לא אשרוד לאורך זמן כמוך – אין לי רצון חזק כמו שיש לך – אבל אני אחזיק מעמד מספיק זמן כדי להרוג את הבוצדם הראשון שאני פוגש בו. ומי אתה חושב שזה יהיה?"

הארי עצם את עיניו. "הו, לא."

"אבא שלי," אמר דראקו בבירור, "יחשוב שזה די מצחיק לגרום להארי פוטר להרוג את החברה שלו בעצמו. למעשה, אם הוא מחזיק את הרמיוני בחיים, זאת בוודאי הסיבה."

"אני שונא את אבא שלך, מאלפוי," אמר הארי מבלי לפקוח את עיניו.

"כן," אמר דראקו. "גם אני."

והם היו דמומים לרגע, אף אחד מהם לא מביט בשני, ראשיהם רכונים בהתבוננות עזה – אחד כהה, אחד בהיר; אחד מחוץ לסורגי הכלא, ואחד בתוכו.

"זה באמת חבל שאנחנו לא קרובי משפחה." אמר דראקו לבסוף, בקול שמקבל על עצמו את גזר הדין. "אני מתערב שהחבר שלך סיריוס שם למטה במרתף היה יכול להמיס את לחש המאסר. הוא אמור להיות קוסם חזק באמת."

"כן," אמר הארי. "אם רק-" הוא נעצר, הרים לפתע את ראשו למעלה, והביט בפראות בדראקו. "זהו!" הוא התנשם. "זהו זה! אתה מבריק, מאלפוי! הייתי מנשק אותך, אבל זה יהיה די דוחה!"

דראקו הביט בו ללא הבעה. "אה?"

"תן לי את ידך," אמר הארי.

"למה?" אמר דראקו, בחשדנות.

"פשוט תתן אותה לי," אמר הארי בחוסר סבלנות. בהבעה של מישהו שכבר לא כל כך אכפת לו מה יקרה לו, דראקו הניח את ידו דרך הסורגים, והארי לקח אותה. הוא הגיע לכיס של הג'ינס שלו בידו השניה, הוציא את הסכין שסיריוס נתן לו במתנה ליום הולדתו ה-14, ובתנועת אצבעות קלה פתח את הלהב.

ואז, במהירות, הוא חתך איתו בצורה אכזרית לאורך כף ידו של דראקו. דם פרץ החוצה מהחתך, מספיג את שרוול חולצתו של דראקו.

"הי!" אמר דראקו, מנסה למשוך בחוזקה את ידו בחזרה, "מה אתה עושה?"

אבל הארי סובב את הסכין אל עצמו, וחתך את כף ידו שלו. הוא זרק את הסכין, מתח את ידו, ולפת את ידו המדממת של דראקו, לוחץ את שני החתכים בחוזקה יחד.

"זה נוגע ללב שאתה רוצה להיות אחי בדם," אמר דראקו, מתבונן בידיהם שותתות הדם והשלובות, "אבל האם עכשיו זה הזמן?"

"סתום, מאלפוי," אמר הארי, מחייך חיוך רחב כמו אדם מטורף. "קדימה, תחשוב על זה. דם של מאלפוי. רק מישהו עם דם של מאלפוי בעורקיו יכול לפתוח את דלת המלכודת."

פיו של דראקו נפתח לרווחה. (ה"מ – וואו, הזבובים שם עושים חיים בתוך כל הפיות הפעורים האלה!) ואז הוא נטה קדימה, ותפס את ידו של הארי חזק ככל שהוא יכול, כל כך חזק שפרקי אצבעותיו נהפכו לבנות.

"מה אתה עושה?" שאל הארי מתוך צחוק.

"איך זה נראה, פוטר? אני מנסה לדמם מהר יותר."

*

הארי ניגש לדלת המלכודת בעצבנות והניח את ידו הימנית, עדיין דביקה מדמו שלו ושל דראקו, על הידית. שום דבר לא קרה. לא היתה צריחה או אזעקה. מעודד, הארי משך בחוזקה את הדלת וזחל אל תוך החלל שלמטה.

הוא תהה כמה זמן יש להם לפני שלוציוס והאחרים יבואו אל דראקו. דראקו --- לאמיתו של דבר הוא חשב עליו בשמו הפרטי עכשיו, משהו שהוא מעולם לא חשב שיהיה אפשרי. במיוחד מכיון שזה עשה אותו ממש חולה בכל פעם שהרמיוני אמרה את המילה דראקו. אני יודעת שאתה לא אוהב את דראקו, הארי, אבל הוא השתנה.

השתנה. אולי הוא באמת השתנה, הארי חשב בעודו עוקף פינה מכוסה קורי עכביש. הוא היה משוכנע שכל זה נובע משיקוי הפולימיצי, אבל האם שיקוי כמו זה באמת מספיק חזק כדי לבטל תקופת חיים שלמה שהוקדשה כולה להתעניינות עצמית, ולאלץ אדם שאחרת לא היה נוטה לכך, לסכן את חייו למען חייה של נערה שהוא בקושי מכיר? הארי לא היה בטוח. אבל הוא כן היה בטוח, שמאיזו שהיא סיבה, דראקו הציל את הרמיוני מעינויים, וסביר להניח שגם מוות. זה שם את הארי במצב של חובה לדראקו. הוא לא רצה להיות כמו סנייפ, שגורלו נחרץ למשך-חיים של אשמה ותרעומת; הוא לא הלך לתת לדראקו מאלפוי למות כשהוא חייב לו משהו.

הוא היה בשער המרתף עכשיו. הוא הרים את ידו המדממת וסגר אותה מסביב לבריח, שיצא החוצה באופן חלק, כמו ספגטי. הוא הפיל את הבריח, דחף את השער לפתיחה, ומיהר פנימה.

סיריוס והרמיוני ישבו ביחד על ספסל אבן בקצהו הרחוק של התא, סיריוס נראה רציני כשהוא מסביר משהו להרמיוני, והיא מהנהנת, ועדיין נראית יפה בצורה מגוחכת בשמלת הסאטין של נרקיסה. נראה שהיא חשה שהארי היה שם לפני שהוא אפילו אמר משהו. היא ניתרה על רגליה ורצה לאורך התא, דוחפת את ידה דרך הסורגים כדי לתפוס את ידו.

"הארי... אתה בסדר?"

"כן... אוו!"

הוא התכווץ בכאב כשהיא לחצה את ידו השסועה. היא ראתה את הדם והתנשמה. "האם לוציוס...?"

"לא. לא הכל הדם שלי." הוא אמר. "חלק ממנו שייך לדראקו."

היא הפכה ירוקה. "הוא בסדר... הוא נפגע?"

"הם היכו אותו, אבל לא באופן יותר מדי חמור. הם שומרים אותו בשביל וולדמורט." אמר הארי במתיחות. ואז הוא פנה לסיריוס. "אתה יודע משהו על כישופי מאסר?"

דראקו שכב על גבו, מביט למעלה אל התקרה. הוא הניח שהוא צריך להתפתל מסביב בפניקה, אבל הוא דוקא לא. שלווה קרה כקרח ירדה עליו והוא הרגיש כמעט מאומה.

הארי היה במנהרות שמתחת לבית עכשיו. דראקו עצם את עיניו; הוא יכל למצוא את הארי יותר טוב בחשיכה. זה היה כאילו מיתר של אור בלתי נראה מקשר אותם, הוא בקצה אחד של מיתר האור והארי בקצה השני --- לפעמים זה נגרר אליו, דורש את תשומת ליבו. בפעמים אחרות, היה מאד קשה למצוא את הארי בקצה הנגדי. עכשיו זה היה קל. כמעט כאילו שהוא יכול לראות אותו.

חזיונות על טבעיים. הוא חשב. יש לי חזיונות על טבעיים. אבל לפחות זה שמר עליו מלהרגיש בודד.

הרמיוני היתה עם הארי עכשיו. זה כאב לחשוב עליה, כמו כאב של שן שבורה. אבל היא היתה בחיים, וזה היה לפחות חלקית בגללו. הוא לא הצטער שהוא עשה מה שהוא עשה. הוא תמיד נשען לאחור וצפה בהארי עושה את כל המעשים ההירואיים והמגוחכים שהוא עשה, ותהה לא רק למה הוא עשה אותם, אלא גם איך. עכשיו הוא ידע. פשוט עשית מה שהיית צריך לעשות: היתה רק בחירה אחת הגיונית, רק דרך אחת שבה אפשר ללכת, ולקחת אותה. זה היה פשוט בצורה מעוררת קנאה. הוא תהה, בכל זאת, האם הבחירה היתה נראית כל כך חסרת מאמץ, אם לא היה לו חלק מהארי בתוך הראש?

כשדלת חדר הסיוף נפתחה, דראקו חשב לרגע שהוא רק מדמיין את זה. הוא סובב את ראשו באיטיות.

זה היה אביו.

ולוציוס לא היה לבד. אדם גבוה מאד בגלימה ארוכה וברדס שחור היה איתו. הוא לבש כפפות אדומות והחזיק שרביט. הוא פסע במהירות לאורך החדר, לעבר הכלוב. "ליברוס," הוא אמר, וקולו היה לחישה שורקנית ונוראה.

סורגי הכלוב נעלמו ודראקו התיישב. לפתע הוא הרגיש ערום, חסר הגנה. האדם הגבוה התקרב אליו והתבונן לתוך פניו. ואז הוא הושיט יד והפשיל את הברדס לאחור.

דראקו החניק צרחה. גולגולת קירחת וחסרת שיער בצבע של דם --- עיניים צהובות, צרות ומאורכות, עם אישוני חתול אופקיים --- סדקים לנחיריים --- פה חסר שפתיים.

"לוציוס," אמר הקול הנוראי, שהיה שייך, כעת דראקו ידע, ללורד וולדמורט. "יפה עשית, יפה עשית בהחלט."

*

ברגע שהוא שיחרר את סיריוס והרמיוני מהתא, סיריוס הכריח את הארי לתאר לו את הכלוב הזוהר שבו החזיקו את דראקו, מספר פעמים, לפני שהיה מרוצה. "אני יכול להוריד את הכישוף," הוא אמר. "אבל אני אצטרך את שרביטי."

"אתה יכול להשתמש בשלי," אמרה הרמיוני, אבל סיריוס הניד בראשו.

"זהו כישוף מאד מורכב." הוא אמר. "אני צריך את השרביט שלי. אני יודע איפה הוא, ראיתי את לוציוס שם אותו במגירה שנמצאת בחדר העבודה שלו. תראו," הוא הוסיף, "בצורת כלב אני יכול להגיע לשם הרבה יותר מהר משאתם יכולים. אני חושב שאני צריך ללכת מקדימה, ושניכם תבואו אחריי. אני אוריד את כישוף המאסר, אם אוכל, ואפגוש אתכם בחדר השינה של דראקו."

"מה אם..." הרמיוני בלעה בחוזקה. "אתה-יודע-מי כבר שם?"

סיריוס חייך חיוך מר. "אז אני עדיין אפגוש אתכם, ואנחנו נתכנן מה לעשות משם." הוא אמר. הוא הניח את ידו על כתפו של הארי, והארי הרים את ראשו והביט בו לשניה. ואז הוא הנהן, "אוקיי."

סיריוס עזב את הארי, והפך מיד לצורתו הכלבית, שבה הוא התגנב החוצה מהמרתף. הארי והרמיוני הלכו אחריו ביתר איטיות. הארי היה מאד שקט ונראה לא שמח. הוא הלך מאד מהר, כמעט רץ.

"האם דראקו בסדר?" שאלה הרמיוני, בביישנות. "כלומר, אמרת שהוא לא נפצע חמורות, אבל הוא בטח מאד מבוהל."

"הוא לא במצב הכי טוב שבעולם. למעשה, הוא ביקש ממני להרוג אותו." אמר הארי, מטפס על ערימה של אבנים שבורות. הוא הסתובב אחורה כדי לעזור להרמיוני לעבור את הערימה, וגילה שהיא עצרה לטפס ולטשה בו עיניים.

"מה? מה אמרת, הארי?"

"הוצאתי את סכיני המהימן ותקעתי אותו בגרון שלו. מה את חושבת שאמרתי?" שאל הארי בזעף, נרגז. "אמרתי לו שהוא לא שפוי, ואני לא הולך להרוג אותו."

הרמיוני התחילה לטפס אחריו ללא סיוע. "למה? לא למה לא הרגת אותו, אלא למה הוא שאל?"

"אם הם ישימו עליו את קללת הלאקרטוס, הוא ימות בכל מקרה." אמר הארי בצורה שקולה ואיטית. "הוא לא רוצה שהם יעשו את זה, הוא לא רוצה להסתכן בכך שהוא יסתובב בסביבה וירצח אנשים. הוא אמר שזה יהיה פשוט למות מעט יותר מוקדם, כי הוא ימות בכל מקרה."

הרמיוני עצרה שוב כנציב מלח. הארי התחיל לתהות אם הם יצליחו לעשות בכלל איזושהיא התקדמות. "הארי..." היא אמרה.

"מה?"

"זה משהו שאתה אמרת. בשנה הראשונה, כשהלכת אחרי אבן החכמים... אמרת שאם אתה-יודע-מי יתפוס אותך, אתה רק תמות מעט יותר מוקדם מאשר תמות בכל מקרה."

הם הביטו אחד בשני. "את חושבת שזה היה אני שדיברתי?" הוא שאל באי נוחות.

הרמיוני נראתה מאד לא-שמחה. "אני לא יודעת." היא אמרה. "אני לא רוצה לחשוב ככה."

"אני לא חושב שזה היה אני." אמר הארי, באופן די לא צפוי מצידו.

הרמיוני חייכה אליו. "אני מקווה שלא." היא אמרה. "כבר הזמנתי אותו לבוא לבקר אותי במשך הקיץ."

עכשיו היה תורו של הארי לעצור מלכת. "הוא יהפוך את כל המשפחה שלך לקרפדות, הרמיוני." הוא אמר, בצורה מוזרה מחקה כמו הד את פחדיה שלה.

"הוא לא," היא אמרה בעקשנות. "ההורים שלי יאהבו אותו. יש לו נימוסים ממש טובים, והוא מתלבש טוב, ו... והוא קרא הוגוורטס: תולדות."

הארי הסתובב. ואז הוא הלך להרמיוני, לקח אותה בזרועותיה, ונעץ בה מבט נחוש, משהו שהוא מעולם לא עשה לפני כן. "את מחבבת אותו, הרמיוני? אני יודע שנישקת אותו והכל, אבל האם את מחבבת אותו?"

"כן," היא אמרה, מפתיעה את עצמה. "אני מחבבת אותו, אני באמת מחבבת אותו."

"את אוהבת אותו?"

"הארי!"

"את יכולה לאהוב אותו?"

"כן!" היא קראה, "כן, אני יכולה!" היא ניסתה למשוך את זרועותיה משם, אבל הוא החזיק אותה בחוזקה. "כבר נמאס לי לגמרי מכל העניין הזה של הbig-brother, הארי." היא הוסיפה בחדות. "אני לא בת שתים-עשרה, ואני לא אידיוטית, וזה העסק שלי עם מי אני רוצה..."

"הרמיוני," הוא קטע אותה במרץ, "את כל כך טיפשה."

והוא נישק אותה.

זה לא היה דומה בכלל ללנשק את דראקו. לנשק את דראקו היה מתוק ומשכר ומלהיב וכיף. לנשק את הארי לא היה בכלל כל הדברים האלה; בשביל הרמיוני, לנשק את הארי היה הפסגה של שש שנים של אהבה נכזבת, שש שנים של מסירות ותרעומת, שש שנים של תקוה וכמיהה ויאוש. זה היה קצת כמו פצצה שמתפוצצת בתוך הראש שלה. היא הרגישה את עצמה נצמדת אל הארי כאילו שאחרת היא תיפול, הרגישה את הארי לוחץ את זרועותיה בכוח שהיה מכאיב. יהיו לה חבלות, אבל לא היה אכפת לה. קיר המנהרה העשוי סלע התחפר לתוך הגב שלה, אך לא היה אכפת לה. היא יכלה להרגיש את הלב של הארי פועם בפראות כנגד הלב שלה, וזה מה שהיה משנה.

זה היה בשבילה הלם כשהוא עזב אותה ופסע לאחור. היא ראתה שחזהו עולה ויורד במהירות כאילו שהוא רץ. הוא המשיך לנוע לאחור עד שהוא נשען אל הקיר הנגדי, נועץ בה מבט שנראה מאד כמו חלחלה.

"אני מצטער." הוא אמר. "לא התכוונתי לעשות את זה. אני באמת מצטער."

היא נראתה מבולבלת. "למה? בשביל מה אתה מצטער?"

"זה..." הוא החווה במעורפל עליה, על עצמו. "את ואני. הדברים מספיק מבולגנים גם ככה. לא התכוונתי להפוך את המצב ליותר גרוע."

"יותר גרוע?" היא בהתה בו. "אתה אומר שלנשק אותי היה דבר גרוע?"

"לא! לנשק אותך היה... נפלא." הארי אמר בתשישות. ואז הוא התיישר, נראה נחוש בדעתו. "אבל אני עדיין לא הולך לעשות את זה שוב."

"למה לא?" אמרה הרמיוני.

"בגלל," אמר הארי. הוא הוציא את הסכין מהכיס שלו והתעסק איתה. עדיין היה דם על הלהב. "שזה יהיה לא צודק."

"לא צודק?" הוא היה משוגע? "דראקו צדק." היא אמרה בבירור. "נעשית מטורף."

"אני לא. הקדשתי לזה הרבה מחשבה, הרמיוני, אל תחשבי שאני רק..."

"אתה לא רוצה לדעת מה אני חושבת." היא אמרה בזעף.

"אני רוצה." אמר הארי. הוא נראה עצוב באופן נואש, אבל להרמיוני לא נשארה הסבלנות כדי להרגיש צער עבורו. היא לקחה שני צעדים קדימה ותפסה אותו בקדמת גלימתו.

"תגיד את זה." היא אמרה.

הוא סירב להביט בה. "אני לא יכול."

"תגיד את זה, הארי."

עכשיו הוא נראה כועס ועקשני, כמו שרק הארי יכול להיות עקשן. "אם את מבקשת ממני להגיד לך איך אני מרגיש כלפייך," הוא אמר. "אני לא יכול. אני לא יכול ואני גם לא אעשה את זה."

"שאלתי אותך פעם אחת קודם לכן," היא אמרה, "אני לא הולכת לשאול אותך שוב. זהו זה, הארי, זה הסיכוי האחרון שאתה מקבל. אתה מבין?"

"אני לא יכול." הוא אמר שוב.

"טוב," היא אמרה, והברישה אותו הצידה. הסכין שלו נפל על הרצפה והיא התכופפה כדי להרים אותו. כשהיא התיישרה, היא ראתה את הארי לוטש בה עיניים.

"טוב?" הוא חזר אחריה כהד, באי אמון.

"כן," היא אמרה, מוסרת לו את הסכין. מכנית, הוא לקח אותו. "טוב. במשך שש שנים תהיתי אם היית, אתה יודע, האחד בשבילי. ועכשיו," היא אמרה, "עכשיו אני יודעת שאתה לא."

עיניו של הארי היו רחבות. "הרמיוני, אני –"

אבל היא חלפה על פניו והתחילה ללכת. הארי עמד שם לרגע, מחזיק את הסכין מאד חזק בידיו. ואז הוא הלך אחריה.

בצורת כלב, סיריוס רץ דרך המסדרונות המתפתלים של המרתפים ויצא החוצה מדלת המלכודת. נצמד לצללים, הוא התגנב דרך הפרוזדורים, מתקדם בכיוון שבו הוא זכר שחדר העבודה של לוציוס ממוקם. איזה מזל, הוא חשב, איזה מזל שהבית היה כל כך שמם --- הוא לא יכל לדמיין היכן לוציוס ואוכלי המוות היו, אבל לא נראה שיש מישהו בסביבה.

הוא סובב את ידית הדלת של חדר העבודה בעזרת כף רגלו, ופסע פנימה. מה שהוא ראה שם המם אותו כל כך, שהוא חזר לצורתו האנושית אפילו בלי לחשוב וצרח בקול.

נרקיסה ישבה מאחורי שולחן האלון של לוציוס. היא היתה מאד חיוורת, והחזיקה את שרביטו של סיריוס בידיה. כשהיא ראתה אותו, עיניה התחילו להתרוצץ בפראות ברחבי החדר.

"סיריוס," היא אמרה, והושיטה לו את השרביט ביד רועדת, "ידעתי שתבוא בשביל זה. קח את זה מהר, ולך."

הוא לקח אותו. היה לו דחף מטורף לנגוע גם בידה כשהוא עשה זאת, אבל הוא ריסן אותו. "חדר הסיוף," הוא אמר ברוך, "איך אני מגיע לשם?"

היא הניעה בראשה. "פשוט תעזוב, סיריוס."

"נרקיסה," הוא אמר, "אני צריך להגיע אל הארי לפני ששליט האופל מגיע אליו. את מבינה?"

"אני מבינה," היא השיבה. "אבל שליט האופל כבר הגיע אליו."

דראקו לא יכל להאמין כמה זוועתי וולדמורט היה. הוא מעולם לא חשב על כך ברצינות, אבל תמיד הניח ששליט האופל נראה כמו כל אחד משאר אוכלי המוות, אולי קצת יותר חיוור או גבוה, אבל עדיין אנושי. כשהביט בעיניו הסדוקות והאופקיות, ובפניו הקשקשיות וחסרות האף, דראקו הרגיש לפתע מלא-צער על הארי. להתמודד מולו פעם אחר פעם. לראות את הפרצוף הזה בכל החלומות. זה יכול להיות נורא.

דראקו ידע שהוא צריך להרגיש פניקה, אך לא הצליח. הוא לא ידע למה. חלקית, הוא שיער, משום שהוא עדיין יכול לחוש את הארי והרמיוני בקצה של החוט הבלתי נראה. הם באו במעלה המנהרות התת קרקעיות, מחפשים אחריו, והוא יכל להרגיש את הדאגה והחשש שלהם. זה גרם לו להרגיש פחות לבד, אפילו שהוא ידע שבשום דרך הם לא יצליחו להגיע אליו בזמן.

הוא העיף מבט באביו, שנראה גם חרד וגם מלא-תקווה חמדנית. "אתה מרוצה, אדון?" לוציוס שאל.

"אכן," אמר שליט האופל, "לוציוס, אתה ואוכלי המוות שלך עשיתם היטב."

"לוציוס ואוכלי המוות." אמר דראקו, מייחל שקולו לא נשמע יותר מדי צרוד. "נשמע כמו שם של איזה להקה."

לוציוס ווולדמורט, שניהם, נעצו בו את מבטם. דראקו נעץ בהם מבט בחזרה. אם הוא הולך למות, הוא היה נחוש למות בתור שחצן מרגיז, ואחרי הכל זה היה הדבר שהוא התמחה בו.

שליט האופל התכופף והניח את ידו על מצחו של דראקו, בדיוק מעל צלקת הברק. היא היתה קרה. "זה כואב לך, הארי פוטר?"

"לא," אמר דראקו. "אבל זה מדגדג כמו הגיהנום."

היה ברור שלוולדמורט אין חוש הומור. הוא הסתכל על לוציוס, שהסתכל אליו בחזרה ישירות ומשך בכתפיו. "הוא משקר." אמר לוציוס.

עיניו הדומות לחתול והמכוערות של וולדמורט צומצמו. "האם הוא?"

הוא הושיט יד והסיר אחת מכפפותיו. היד שהתגלתה מתחתיה היתה אדומה כהה, כמעט בצבע של לבנת קיר, עם ציפורניים שחורות ארוכות. היו חריצים עמוקים לאורך כף ידו, כמו חתכים או כוויות שהתאחו.

"קח את ידי, הארי פוטר." הוא אמר לדראקו.

"לא עד שתשים איזה תחליב על החתכים האלה." אמר דראקו. "הם נראים ממש מגעילים."

"קח את ידי!"

ידו של וולדמורט נשלחה במהירות של נחש מכיש, ולפתה את ידו של דראקו, והוא מחץ אותה באחיזתו. זאת היתה היד שהארי חתך לרווחה, והכאב היה חד. ידו של שליט האופל היתה יבשה וקשקשית כעור של לטאה. לא היה לו דופק כלל. דראקו ניתק בכוח את ידו מהר ככל שהוא יכל.

שליט האופל הסתובב אל לוציוס מאלפוי והמבט שעל פניו לא היה נעים כלל. "האם זה סוג של בדיחה, לוציוס?"

"אני לא --- אני לא יודע למה אתה מתכוון," גימגם לוציוס.

"זה," וולדמורט נופף את ידו בתנועת בוז לעבר דראקו, "זה לא הארי פוטר. האם חשבת שתחפושת עלובה תוכל לשטות בי? בי, שדמו של הארי פוטר עצמו זורם בעורקיי? אני לא יודע מי זה --- איזה מוגל שחיפשת להארי פוטר בעזרת שיקוי פולימיצי --- מה קיוית להשלים בכך, לוציוס?"

פניו של לוציוס היו כעת בצבע של גבינת קוטג'. "לא... הארי... פוטר?" הוא גירגר.

"אל תעמיד פנים שלא ידעת." אמר וולדמורט. אבל לוציוס היה במצב מורכב מדי של הלם מכדי להגיד כל דבר שהוא. הוא לטש עיניים לעבר דראקו. דראקו נופף לו.

"מי אתה?" אמר לוציוס בקול מהוסה. "אחד מחבריו של פוטר...?"

"לא ממש," אמר דראקו.

"קיים פיתרון פשוט לשאלה, לוציוס." אמר וולדמורט. הוא הוציא את השרביט שלו ותקע את חודו בצווארו של דראקו, וזה די כאב. "פיניטה איקאנטאטום!" אמר שליט האופל.

לרגע, שום דבר לא קרה, ודראקו היה בטוח שהכישוף לא עבד. ואז תחושת ההינמסות שהוא זכר שטפה אותו שוב, מלווה בכאב שקרע את עצביו כמו להקה של חיצים קטנטנים. זה היה כאילו שהעור שלו נקרע מעליו, העצמות שלו נמסות ומשתנות. הוא נשבר ונחת על הרצפה על ארבעה רגליים, נושם בכבדות, ראייתו מטושטשת בכאב.

זה נראה לו כאילו הוא רואה את גופו שלו במרחק גדול משם, הוא ראה את עצמו משתנה. ואז הוא ראה את מיתר האור שקישר בינו לבין הארי פוקע ונשבר כמו חכת דיג עמוסה מדי. החזיון של הארי שהוא יכול היה לראות מתחת לעפעפיו הסתובב לקראת החשיכה – והוא נשאר לבד.

דראקו התיישב באיטיות, מרגיש את הכאב דועך. ראייתו היתה עדיין מטושטשת... אבל זה, הוא הבין, היה בגלל שהוא עדיין לבש את משקפיו של הארי, ואותם הוא כבר לא היה צריך. הוא הושיט ידו כדי להסיר אותם, אבל ידו היתה כל כך רועדת שהוא היה צריך שלוש ניסיונות לפני שהוא הצליח להוריד אותם.

הוא הסתכל למעלה. וולדמורט ואבא שלו הביטו בו שניהם. וולדמורט בסקרנות, ואביו בהבעה שאמרה שכל סיוטיו הכי גרועים מתגשמים ברגע אחד נורא.

"זה לא הבן שלך, לוציוס?" שליט האופל אמר.

וואו!!!!זה מדהים קיסי.ממש התרגשתי וכמעט בכיתי מהפאן-פיק הזה.יש עוד כאלה?????אני אשמח לקרוא אותם.תבקשי מג'סי לכתוב עוד.ביי,סיסיליה פוטר.
"שלום, אבא", אמר דראקו.

לוציוס עדיין נראה כאילו מישהו האכיל אותו בפלח לימון בעל כורחו. "דראקו?".

"הוא באמת נראה כמוך, לוציוס", אמר וולדמורט, נותן בדראקו מבט קצר. "במיוחד מסביב לעיניים", הוא עזב את שרביטו. "כמה חבל שאצטרך לעקור אותן".

"אדוני", אמר לוציוס נואשות, מסתובב אל וולדמורט. "אנא, תאמין לי---", לרגע פראי אחד, דראקו חשב שאביו הולך להתחנן על חייו. "בבקשה תאמין לי, לא ידעתי כלום על העניין".

"באופן מוזר ביותר, אני מאמין לך, לוציוס", אמר וולדמורט. "תמיד היית מאד טיפש, וזה לא מפתיע אותי שאתה לא ידעת כלום על הפעילויות המוזרות של בנך. אבל זה לא משנה את העובדה שהוא בוגד, וחייב למות".

"אפשר להציע הצעה, אדון?", אמר לוציוס.

"אבא", דראקו קרא בהפתעה.

לוציוס התעלם ממנו.

"תעשה את זה מהר", אמר הלורד האפל.

"קללת ווריטס", אמר לוציוס בעדינות. "זה אפשרי, כי יכול להיות שדראקו יודע איפה הארי פוטר האמיתי נמצא... אם זה שיקוי פולימיצי, הוא חייב לשמור אותו קרוב אליו...".

וולדמורט חייך בקור. "רעיון מצוין". הוא לקח את שרביטו, והצביע שוב על דראקו.

"אבא---", אמר דראקו שוב.

"ווריטס", לחש הלורד האפל.

בפעם השנייה בחייו דראקו הרגיש את שני ווי המתכת קורעים את חזהו, והוא נחנק בכאב ובהפתעת הגילוי. מה שהוא לא עמד לומר, הוא הרגיש שהוא יאמר את האמת.

וולדמורט התחיל. "מה שמך, ילד?".

"דראקו תומס מאלפוי".

"אחרי, לוציוס?", אמר וולדמורט, "כמה יוצא דופן".

לוציוס חייך חיוך מעושה.

"ואיפה הארי פוטר?".

דראקו נשך את שפתיו בחזקה, אבל ללא תועלת. "אני לא יודע", הוא שמע את עצמו אומר. זו הייתה הקלה, בכל מחיר. החוט שקשר אותו להארי נשבר עם קסם הפיכת הכשפים, והוא לא ידע איפה הארי נמצא כעת.

"למה לקחת את מקומו, והפכת אליו?".

"אבא שלי רצה להרוג את הרמיוני", אמר דראקו. "לא יכולתי לתת לזה להתרחש".

לוציוס נראה מופתע. "האם היא באמת החברה שלך?".

"לא", אמר דראקו. "היא החברה הכי טובה של הארי".

"ורצית לסכן את חייך האישיים בגלל חיים של חברה של מישהו אחר?", שאל הלורד האפל. "למה?".

"אני אוהב אותה", אמר דראקו, וחש עצמו מסמיק. הוא חשב שהוא יחוש מושפל, אבל זה לא קרה.

"או, כמה מביך", אמר וולדמורט, אבל נראה משועשע. "למה לא תספר לי, מאלפוי הצעיר, איך הגעת לבית הזה, עם החברה הכי טובה של הארי פוטר, שאתה... אוהב, והארי בעצמו, ככל הנראה, מתחזה לך?".

"לא", אמר דראקו, נלחם לקום על ידיו וברכיו. היה משהו רטוב על פניו, כשהוא הרים ידו לגעת בזה, היא הפכה אדומה. דם. הוא נשך את שפתיו. "לא".

אבל הוא לא יכל לקום. הכאב בחזהו היה יותר מדי עז, וההרגשה של הפתיחה בחזהו היה חזק. הוא נפל בחזרה לאדמה.

"אבא", הוא שמע את עצמו אומר, ונרתע מכמה ילדותי הוא נשמע. "אבא, בבקשה".

לוציוס נע בקושי. "אולי עוד מנה מהקסם, אדון?", הוא אמר.

"אמת", אמר וולדמורט, ועשה.

הם היו בקצה המדרגות, וכמעט הגיעו לחדר הציור, כשהארי פלט צווחה, ונפל לרצפה. הרמיוני הסתובבה סביבו בדאגה.

"הארי!", היא קראה. "אתה בסדר...?".

תשובתו הייתה עמומה. הוא ראה בכאב גדול שמשהו שחור וגדול מצטופף עם ידיו על הרצפה. היא הסתובבה סביבו, והוא הרים את ראשו. "הרמיוני? זו את?".

תשובתה לא באה מיד, וכשהאור משרביטה נפל על פניו, היא הפכה לצווחה. היא הניחה את ידה על פיה, והתבוננה. "הארי", היא התנשמה, "זה אתה".

"ברור שזה אני", הוא אמר בעצבנות. "מי חשבת שזה יהיה, לוציוס? לא חשוב, אל תעני".

"שתוק", היא אמרה, "אני רצינית. הארי, זה באמת אתה... חזרת, אתה מבין?".

והוא הבין. שיער שחור פרוע, עיניים ירוקות, צלקת בצורת ברק, ועוד. הוא הניח את ידיו על פניו, ונתן לה חצי חיוך. "אני מין ציור כזה", הוא אמר. "הכאב הנורא, והעובדה שאני לא יכול לראות כלום".

הרמיוני לא יכלה להפסיק להביט בו. זה היה כל כך מוזר לראות את פניו כפניו שוב; תווי פניו המוכרים, והחכמה ששכנה שם והשתייכה לשם. היה רגע של שתיקה לא נוחה, כשהיא בהתה בו. לבסוף, היא אמרה, "זה עדיין כואב, לא?".

הוא ניער את ראשו. "לא, אבל... "הוא עקב במבטו. "אני רוצה לראות".

היא כרעה על ברכיה לצדו. "אני יכולה לתקן את עיניך, הארי. אתה רוצה שאני אתקן?".

לרגע הוא היה בשקט, נושך את שפתיו. ואז, באי-רצון, הוא אמר, "אני מניח שאת בסדר".

היא ידעה למה הארי לא נתן לה או לאף אחד אחר לתקן את עיניו בעזרת קסם לפני: משקפיו הפכו למעין סמל של הארי פוטר, אם הוא יאהב את זה או לא, ואם הוא יוריד אותם, מכשפים גם יעשו ככה. היו תמיד סיפורים איך הוא חתך את שערו (בחדר האמבטיה, בעצמו, עם קוצץ ציפורניים) ומאיפה הוא קיבל את בגדיו ("נתתי להאגריד לאסוף אותם בשבילי") ואם הוא יוריד את המשקפיים, אז החדשות יהיו משהו כמו הארי פוטר לא משתמש במשקפיים; האם הילד שנצל נהיה סנוב? והארי שנא איך שזה ישמע.

"זה יהיה זמני", היא אמרה ברכות. "קסם נכונות. עד שנשיג את המשקפיים".

"זה בסדר", הוא אמר, ועצם את עיניו.

הרמיוני הוציאה את שרביטה, ונגעה קלות בכל אחת מעפעפיו. ואז היא שמה את ידיה על רקתו. "תישאר רגוע", היא הציעה, והוא החזיק את פרקי ידיה לקבע את עצמו. "אוקולוס", היא אמרה.

הוא קפץ על רגליו כאילו נעקץ, ופקח את עיניו. עיניו לא הבזיקו בהתלהבות. "היי", הוא אמר. "תודה, הרמיוני".

זה נמשך רק רבע שעה, אבל לדראקו זה נראה כאילו עבר נצח עד שוולדמורט סיים אתו. הוא הצליח לנתק את עצמו, ושמע את קולו מדבר כמו מדרך רחוקה, מספר לאביו וללורד האפל הכל --- מהרגע שבו הוא תפס את מקומו של הארי, להשערתו שהארי נמצא עכשיו בצינוק כדי לשחרר את סיריוס.

לבסוף, כשלא היה מה לספר, הלורד האפל לקח ממנו את קללת ווריטס. השערתו הייתה נכונה, אבל הוא חש נקיפות מצפון.

"אז", הוא שמע את אביו אומר, "אולי נחפש את ילד הפוטר בלשכה מתחת לבית, אדון?".

"אין צורך", אמר וולדמורט, נראה מרוצה. "אנחנו צריכים לחכות. הארי פוטר יבוא אלינו. הוא יבוא לשחרר את בנך".

לוציוס מאלפוי נראה מפקפק. "אבל אדוני... הם אפילו לא חברים, דראקו אמר מספיק...".

וולדמורט ניער את ראשו. "אני מכיר את הארי פוטר", הוא אמר. "הוא בדיוק כמו אביו. הוא יבוא בשביל בנך, לוציוס. אני בטוח בזה".

כשהם נכנסו לחדר הציור, סיריוס חיכה להם בדמות הכלב. הארי פתח את פיו לומר משהו, אבל סיריוס הניד בראשו מהר, וסימן להם לבוא אחריו. הם פסעו אחריו במעברים לחדר העבודה של לוציוס, וסיריוס פתח את הדלת בכף כלבית אחת.

נרקיסה ישבה מאחורי השולחן של לוציוס, בדיוק כמו שהיא הייתה שם כשסיריוס מצא אותה, רק ראשה היה על ידיה, והיא בכתה.

סיריוס הפך לאיש כל כך מהר, שנשמע פופ קולני שעשה זאת. הוא הצביע על נרקיסה באצבעו, וטלטל את סנטרו. "נאלצתי לספר לה הכל", הוא אמר להארי והרמיוני בשקט. "היא מאד לא מרוצה". הוא קרץ להארי. "השתנית בחזרה, מה? חשבתי שכך יהיה".

הארי נראה מופתע. "למה חשבת כך?".

הוא סובב את בהונו באדמה, נראה לא שמח. "וולדמורט בא", הוא אמר, מסתכל בחרדה על הרמיוני כשדיבר. "הוא בא למצוא את הארי...", סיריוס הצביע. "ובכן, אני מתכוון, הוא בטח ידע על ההתחלה שדראקו זה לא אתה, לא? הוא בוודאי החליף את הקסמים".

הרמיוני נראתה מוכת תדהמה ודואגת; הארי, בכל מקרה, לא הראה שום הפתעה, רק הצדקת הדין. "חשבתי שזה מה שקרה", הוא אמר בשקט. "הצלקת שלי כואבת כבר לפחות שעה".

הרמיוני כעסה. "למה לא סיפרת לי?", היא תבעה.

הארי סקר אותה במבט זועם, והיא נזכרה שלפני שעה, היא והארי התנשקו בצינוק אחרי מה שהיא אמרה לו בלהיטות גדולה. זה בוודאי לא נראה לו הזמן לספר לה שהצלקת שלו כואבת. "או", היא אמרה, מסמיקה. "מצטערת".

הארי הסתובב בחזרה לסיריוס. "אתה חושב שדראקו בסדר?", הוא ירה בחרדה מצביע על נרקיסה ומנמיך את קולו. "אתה חושב שהוא חי?".

סיריוס משך בכתפיו. "אני לא יודע. הלורד האפל יכול להרוג אותו כשהוא יכעס. ואז שוב, דראקו הוא הבן של אחד מאוכלי המוות הקרובים והחזקים ביותר שלו. אם דראקו ישכנע אותם שהוא היה תחת שיקוי הפולימיצי... אם הוא ייתן ללורד האפל מידע עליך...".

"הוא לא יעשה את זה", הרמיוני התערבה בחדות.

"אולי לא", אמר סיריוס בזהירות, אבל לא הוא ולא הארי הביטו בה.

"האם נרקיסה תהיה בסדר?", שאל הארי לבסוף, שובר את השתיקה.

"אני מקווה", אמר סיריוס בזהירות. "לוציוס..." הוא אמר את השם בשנאה עמוקה. "לוציוס החזיק אותה תחת הרבה קסמים למשך זמן רב --- קסם קרוקישיוו, קללת אימפריוס לפעמים, היה אסור לה להשתמש בשרביט, היה אסור לה לשקר לו, אסור אפילו לומר את שמו של לוציוס בלחש מוות".

הרמיוני נענעה בראשה. "האם זה לא קל יותר בשביל לוציוס להינשא למישהי שמחבבת אותו?", היא תהתה בקול.

"אנשים כמו לוציוס לא עושים דברים בגלל שהם קלים", אמר סיריוס במרירות. "הם רוצים להראות עד כמה הם חזקים. לוציוס רצה להינשא לבת היפה ביותר בבית הספר. והוא התחתן".

"הוא צריך להיות באזקבאן", אמרה הרמיוני בכעס.

"ואנחנו נשחרר את דראקו", אמר הארי.

הרמיוני נרעדה.

"אני אלחם בו", אמר הארי, נראה אכזרי.

"ומה תעשה, הארי?".

"אני אסחור", אמר הארי. "אני אמכור את עצמי בתמורה לדראקו".

"או, כן", אמרה הרמיוני בכעס. "כי וולדמורט ממש יודע לעמוד על מילה".

"אני חושב שמה שהרמיוני מתכוונת", אמר סיריוס, "שהוא יהרוג אותך בכל מקרה. למעשה, אני בטוח שהוא מצפה שאתה תעשה מה שחשבת לעשות".

"ובכן, אני לא יכול לנטוש אותו עם לוציוס ווולדמורט", מחה הארי. "ולאוכלי מוות".

"אוכלי המוות לא אתם", אמר קול חלוש. זאת הייתה נרקיסה, שהזדקפה ומחתה את דמעותיה. "הם למטה, במדרגות, מנסים לסדר את קללת לוקרטוס".

סיריוס הלך אחורנית, והתיישב ליד נרקיסה, שם יד אחת על כתפה. "זה בסדר", הוא אמר. "הוא יהיה בסדר". אבל הוא לא נשמע בטוח בזה.

הארי הסתכל על הרמיוני לעזרה, אבל היא נראתה לגמרי מהורהרת. היא הלכה לצד השני של החדר, והורידה ממדף ספר ירוק ועבה – מגפת המעבדים של הכשפים.

סיריוס הסתובב אחורה, והביט בה. "הרמיוני, מה את עושה?".

"ששש", אמר ה, ושם את אצבעו על שפתיו. "עזוב אותה".

הרמיוני התחילה לדפדף בדפים במהירות. "אני רק חשבתי... אולי... אם רק נוכל לגרום לזה להצליח... זה יכול להיות...".

סיריוס נראה מבולבל. גם נרקיסה נראתה מבולבלת. אבל הארי רק עמד שם, צופה בה קוראת, ומנסה להיות בשקט. לבסוף היא הניחה את הספר בצד, ופנתה אל סיריוס. "יש לי רעיון", היא אמרה.

סיריוס נראה שהוא מפקפק בכך.

"זה דבר טוב", הארי הרגיע אותו. "להרמיוני יש רעיונות טובים".

"אבל אני אצטרך את עזרתך, נרקיסה", הרמיוני הוסיפה.

עכשיו אפילו הארי פקפק באמינות הרעיון. אבל נרקיסה התיישרה בכיסאה. "מה אני יכולה לעשות?", היא אמרה.

וולדמורט ציווה על לוציוס לשמור על בנו, ואז חצה את החדר, ונעמד ליד החלון, מתבונן החוצה. זה הותיר את דראקו ואביו להיות ביחד. אם דראקו ציפה שלוציוס יתנצל על המעשה הנורא שהוא עשה לבנו, הוא התאכזב. הוא רק התבונן בו מעלה מטה ואמר, "אכזבת אותי, ילד".

חרף עצמו, דראקו הרגיש שהוא צריך להרשים את אביו בעצב. הייתה הפסקה. "אולי היית צריך לקרקע אותי", הוא הציע.

לוציוס הזעיף פנים. "וקצת חוש ההומור שלך לא יציל אותך", הוא אמר. "אם תתחנן לסליחה, אולי הלורד האפל יסלח לך. יש לו תקווה אחת בקשר אליך, דראקו. הוא יכול להיות רחמן. ואם באמת היית תחת השפעת השיקוי הפולימיצי הזה...".

דראקו טלטל את ראשו. "אני חושש שאצטרך לאכזב אותך שוב, אבא", הוא אמר. "אני לא רוצה להצטרף ללורד האפל. אני חושש שאני יכול לראות מה שאתה לא רואה. לא הבחור היציב. לא הברנש החזק, גם", הוא הוסיף, אחרי מחשבה קלה.

"אני לא רואה מה אתה יכול לקוות על ידי זה שתזלזל בי, דראקו", אמר לוציוס, נשמע כמו ההורה הרגיל של בני העשרה, שמתגלה לו שבנו גנב את המכונית, ופילס דרכו בגוש שלג.

"אם אתה לא יודע, אבא", אמר דראקו בקרירות, "אז אני לא אסביר".

"ואם לא תפסיק לזלזל בי", אמר לוציוס ביותר קרירות מדראקו, "אני לא אהיה אביך יותר".

אחרי זה הם השתתקו.

הארי, הרמיוני וסיריוס ישבו בעצבנות בחדר העבודה, לא מסתכלים אחד על השני. נרקיסה עזבה את החדר לחמש דקות. כשהדלת נפתחה לבסוף, והיא נכנסה, סוחבת חבילה, סיריוס הפך לכלב, ואז לאדם, ואז לכלב שוב במהירות רצופה.

"תירגע שם, סיריוס", אמר הארי, גם הוא נרגש. "יותר מדי התרגשות לא טובה בשבילך".

נרקיסה הניחה את החבילה על השולחן, כשהארי הרמיוני וסיריוס (בצורתו האנושית שוב) הצטופפו סביבה. "אמרתי להם שאני לוקחת את זה ללוציוס", היא אמרה, נשמעת מרוצה. "המגן שלי, הקלות שקיבלתי", היא פסעה אחור. "אני מרגישה כאילו אני יכולה לומר את שמו שוב".

הארי, הרמיוני וסיריוס חזרו חזרה במהירות.

"אבל אני לא רוצה", היא הוסיפה.

הרמיוני ניגשה לשולחן, הרימה את החבילה, ואז עצרה את נשימתה. זרוע מתכת גדולה שכבה מולה, דוחה, מגעילה ונוראה. כל אחת משבעת האצבעות נגמרה בלהב מתכת, וצורה מוזרה של קסם אפל צוירה במעלה הגוף המתכתי. חרף מה שהיה בפנים, זה נראה מוצק וכבד להפליא.

הארי צפה בזה, מתקומם. "האם זאת יד הלוקרטוס?".

"זה נורא, לא?", אמרה הרמיוני, מצביעה.

"ובכן, זה דבר טוב שדראקו לא עומד ללבוש את זה", אמר הארי. "אין שום סיכוי לשכנע את דראקו ללבוש דבר כזה. ובכן", הוא הוסיף, בגיחוך קל. "אולי אם תגידו לו שזה כלי נשק".

"אוה, שתוק הארי", אמרה הרמיוני בהיסח הדעת. "נשארו עוד כמה דקות עד שנרקיסה תצטרך להביא את זה לאתה-יודע-מי. תן לי לעבוד על זה".

כשהרמיוני עבדה על היד, סיריוס משך את נרקיסה לפינת החדר. "עשית דבר טוב מאד, טוב מאד", הוא אמר לה. "אנחנו יודעים עד כמה זה קשה לך---".

"אני עושה את זה בשביל דראקו", היא אמרה, מעט בחדות.

"אני יודע", אמר סיריוס.

"וכשכל זה ייגמר", היא אמרה, "אני אשאר פה. אני לא רוצה אתגר בחיים שלי. לא כל עוד יש לאבא של דראקו את התליון הזה".

"אבל לוציוס לא חשב עוד על---".

נרקיסה נענעה בראשה. "הוא לא יחשוב על זה, לא שפעלתי נגדו, לא אחרי שבע עשרה שנה. אבל אם אני אברח אתך---".

סיריוס נראה לא מאושר. "אני מבין".

נרקיסה חייכה. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא חייכה מזה שמונה-עשרה שנה. זה הזכיר לו את הילדות שלו. "הכל יהיה בסדר, סיריוס", היא אמרה.

"כן", הוא אמר. "אולי".

אם כל גופו לא היה כואב, דראקו היה נרדם איפה שהוא היה, בחדר הסיוף. הוא היה מותש. הוא בקושי שמע את נרקיסה נכנסת לחדר.

היא הלכה לקראת לוציוס. "הם אמרו לי להביא לך את זה", היא אמרה, ובלי גינונים מיותרים הביאה לו את יד הלוקרטוס.

לוציוס נראה מופתע. "מה – למה?".

"הארי פוטר בתוך הבית", אמרה נרקיסה בשמץ אמת. "הוא בא הנה כרגע".

זה העיר את דראקו. הוא התיישר והביט באמו. היא לא החזירה לו מבט. משהו מוזר קורה פה, הוא היה בטוח בזה. זה לא נראה לו שאוכלי המוות יאמרו לנרקיסה לקחת דבר בעל עוצמה כזה אל לוציוס בלי ליווי. לא פלא שהיא לא הסתכלה עליו.

לוציוס נראה חשדן, אבל לא רצה לומר כלום בחברת וולדמורט. הוא הראה פעם אחת שהוא לא יכול לשלוט במשפחתו, ולא היה להוט להראות זאת שוב. במקום, הוא הרים את שרוול ידו השמאלית וקירב אותה אל פניו, "זנב-תולע. מקנייר. בואו. תביאו את כולם".

ואז אוכלי מוות התחילו להופיע: זנב-תולע, מקנייר, זביני, רוזייר, פרקינסון, ורבים אחרים. אנשים שדראקו הכיר מאז שהיה ילד, שביקר אותם, ושיחק עם ילדיהם. אף אחד לא הביט בו, יושב על הקרקע, אומלל וחסר אונים.

וולדמורט הסתובב מעל החלון. "הארי פוטר פה", הוא אמר, מותח את אצבעותיו הארוכות. "הוא מחוץ לחדר".

קולו הכה באוכלי המוות כמו שוט. הם עמדו מוכנים, מביטים סביב. דראקו ראה את נרקיסה עוזבת את המעגל ויוצאת מהכניסה האחורית.

נשמעו צעדים מהמסדרון בחוץ, ברורים למדי. הדלתות הכפולות נפתחו. תחילה אחת, אחר כך השנייה. דראקו הצמיד את ידיו בחזקה, לא מבין מה קורה.

סיריוס בא ראשון, בדמות הכלב. אחר כך באה הרמיוני, נראית חיוורת ולא שמחה. ואחר כך --- אחר כך בא הארי.

המיה של מלמולים עלתה כגל מאוכלי המוות, כמו רוח שנושבת בענפים.

הארי היה אפילו יותר חיוור מהרמיוני, צבע אפרפר על פרצופו, אבל הוא נראה תקיף. הוא לא הרכיב את משקפיו, מה שגרם לו להראות צעיר יותר מגילו. היה דם יבש על ידו, ועל גלימתו --- חלק שלו, וחלק של דראקו.

"אני פה", הוא אמר.

וולדמורט עמד בפינה של המעגל של אוכלי המוות וצחק. "ואני יודע למה", הוא אמר. "באת בגללו", והוא הצביע על דראקו.

"נכון", אמר הארי.

"הוא לא שווה את זה, הארי פוטר", אמר וולדמורט. "מה אתה חושב שהוא עשה כל הבוקר כששחררת את השותף הכלבי שלך? הוא גילה לנו הכל. אפילו כששברתי את הקשר ביניכם – ואני מאד רוצה לדעת איך זה קרה, מאד מתוחכם – הוא שר שיר קטן".

"אני לא מאמינה!", נשפה הרמיוני, "אתה משקר! אתה יכולת למצוא את הארי בלי שדראקו יספר לך כלום!".

וולדמורט הסתובב אליה עם מבט ארסי על פניו. "את בוודאי נהנית מהשהייה בארון עם מאלפוי הצעיר", הוא אמר. "את מצאת אותו בוודאי חזק".

צבעים התחלפו בפניה של הרמיוני. דראקו ניסה לתפוס את עינה, אך היא לא הסתכלה עליו. "אז – אז אתה עינית אותו", היא אמרה, אבל יותר בפקפוק.

"אני לא הייתי צריך לענות אותו כדי לשמוע ממנו את המידע שהוא בילה בארון חצי שעה עם ילדה טיפשה", אמר הלורד האפל. "הוא סיפר לי בשמחה, הוא סיפר לי הכל".

הרמיוני שתקה, אבל דמעות החלו לזלוג בשתיקה במורד לחייה.

"זה כל כך כואב, בכל מקרה", אמר וולדמורט, מסתובב חזרה אל הארי. "יש לי את כל הקלפים, לך אין כלום. יכולתי להאמין בקושי שתהיה טיפש ללא תקנה שתבוא ותוכל להילחם בי. הכרתי את אביך, ילד... וזה אחד מהדברים שהוא היה עושה. יותר אידיוטי מטיפשי, שניכם עשיתם".

הארי הרים את שרביטו. "יש לי את זה", הוא אמר. "אתה לא תעז להזמין אותי לדו קרב כשיש לי את זה".

"לא", אמר וולדמורט בהסכמה, ומתח את אצבעותיו. חבלים הבזיקו מהאוויר ונכרכו סביבו, מהדקים את יד השרביט שלו לגופו. וולדמורט התקרב אליו, שלף את שרביטו מידו, וזרק אותו לרצפה. "ועכשיו אין לך את זה יותר", הוא עמד והתבונן מתוך מחשבה על סיריוס והרמיוני. "אני יכול להרוג את החברים שלך", הוא אמר ברכות לתוך אוזנו של הארי. "אבל זה יהיה יותר כיף לתת לך לעשות את זה".

וולדמורט מתח את אצבעותיו שוב, ויד הלוקרטוס התעופפה מאחיזתו של לוציוס, ונכנסה לידו המושטת. בניגוד לזה שהוא היה כל כך רזה, הלורד האפל היה חזק. הוא סחרר את הלוקרטוס ביד אחת כאילו הייתה שרביט, ואז אחז בידו של הארי – האחת שלא הייתה מהודקת לצדו – ודחף את הלוקרטוס דרך שורש כף ידו, וזה לא נראה יותר מכפפה מגעילה ודוחה.

הארי צרח בקול. החבלים הדקו אותו, והוא נפל, מתקפל לרצפה, לא צועק יותר, אבל מתנשם כאילו ידו נשרפה. דראקו יכל לראות איך היד נקרעת ומסתחררת, כאילו מתכווצת אל תוך עורו של הארי, מבזיקה כמו ברקים קטנים.

דראקו הצמיד את ידו לזרועו בכאב אוהד. הוא לא ידע שהוא עושה זאת, אבל הוא עשה בדיוק אותו הדבר.

לבסוף הארי התיישב, ואפילו אוכלי המוות התרחקו בנשיפה. ידו של הארי נראתה כמו להב מתכת דוחה. הכסף של יד הלוקרטוס התפשטה מספיק כדי לכסות את צדו השמאלי של חזהו. היה מין הבזק שחור מסביבו – הילה מכה, נוצץ ושחור. עורו היה חיוור תחת האור השחור; עיניו נצצו כמו אזמרגדים. הוא נראה לא אנושי.

דראקו שמע את הרמיוני נשנקת במעין התייפחות.

"הארי", אמר הלורד האפל בנהימה. "מה אתה?".

"אני כלי הנשק שלך", אמר הארי, בקול מוזר ומרוחק. "אני כלי הנשק שלך".

הלורד האפל גיחך והסתובב ללוציוס. "אני לא בטוח שצריך אפילו את קללת אימפריוס", הוא אמר. "אבל עדיף את זה מכלום".

הוא הרים את שרביטו, מצביע על הארי. "אימפריו!".

הארי הוריד את ראשו כשסילון אור ירוק הכה בו. כשהוא הרים את ראשו שוב, עיניו נראו עוד יותר לא ממוקדות.

"עכשיו", אמר וולדמורט. "עכשיו. הארי, סובב את ידך ל... אליה", הוא הצביע על הרמיוני. "החברה הקטנה שלך. לך קדימה. תעשה את זה".

הארי הסתובב. הוא הרים את זרועו, שטפריה נסגרו לאגרוף, והצביע על הרמיוני, שהתבוננה אליו בעיניים פקוחות. ואז היא אמרה:

"ואתה אמרת שאני הייתי הטיפשה".

הוא הסתובב שוב, והפעם הלוקרטוס הייתה מכוונת אל וולדמורט, וקומץ אוכלי המוות הצטופפו סביבו. הוא התחיל ללכת מסביבם, באיטיות, כעושה מאמץ אדיר. הם כולם פתחו פה לעברו.

"אתה יודע שקללת אימפריוס לא עובדת עלי", אמר הארי. "ואתה בטוח יודע יותר טוב שהזרוע על האויב היא כלי נשק קטלני".

"זה בקושי קטלני בשבילי", אמר וולדמורט בחדות. "אתה ילד אידיוט".

"אולי", אמר הארי. "ואולי לא".

והוא פתח את ידו.

הלהבים הבזיקו, ומתוך כף ידו פרץ סילון של אור כחלחל. עוצמתו הייתה כל כך חזקה, שהיא הדפה את הארי אחורה. דראקו הפיל את עצמו לקרקע, וקרן האור עברה מעל לראשו, פוגע בקיר מולו, ודופק על ספרים של לחשים עתיקים, מפיל אותם מטה ברעש והמולה.

הארי נפל על ברכיו, אבל עדיים כיוון את האור לעבר לוציוס ואוכלי המוות. דראקו ראה את האור פוגע בראשון, ואז אוכלי המוות האחרים צרחו כשהאור הכחול פגע בהם, ונכרך סביבם כמו שהחבלים של וולדמורט נכרכו סביב הארי. אחד אחרי השני הם קפצו על רגליהם, כולל לוציוס – יללו ונעלמו.

וולדמורט היה האחרון ללכת. הוא נראה מוחזק במקומו רק בגלל השנאה שלו להארי. אבל הארי הרים את זרועו והצביע על הלורד האפל, והוא, גם, הסתחרר ונעלם.

האור הכחול נעלם אתו. והארי התמוטט לקרקע כאילו נורה.

דראקו התאמץ לעמוד על רגליו, והחל לרוץ לכיוון הארי. הרמיוני הגיעה לשם לפניו, והטילה את עצמה על הקרקע לפניו. הוא נראה חסר הכרה. היא אחזה ביד המתכת המגעילה והתחילה להריץ את שרביטה בטירוף על זרועו.

דראקו הושיט את ידו כדי לייצב את זרועו של הארי, אבל הרמיוני, נראית לבנה ומיואשת, נשפה, "אל תיגע בו!".

דראקו משך את ידו.

היה הבזק של אור לבן מקצה שרביטה של הרמיוני, ויד המתכת נעלמה. הארי התחיל לזוז.

כתפיה של הרמיוני שקעו בהקלה. "אני מצטערת", היא אמרה בשקט, לא מסתכלת על דראקו. "זה רק --- הזרוע שאבה את כוחו, הוא היה מת תוך דקה. הוכרחתי להוריד את זה ממנו".

"זה לא היה קללת הלוקרטוס", אמר דראקו ברכות. למה היא לא מסתכלת עליו?

"לא", אמרה הרמיוני, עדיין מתבוננת בהארי. "לא. שינינו את זה. אבל הזרוע עדיין כלי משנה נורא, ושימוש בה יכול לגרום למוות".

דמעה גדולה נשרה במורד אפה וצנחה לפניו של הארי. הארי פקח את עיניו.

"צאי מזה", הוא אמר בקול צרוד.

הרמיוני גיחכה לעברו. הארי החזיר גיחוך.

"היית מדהים, הארי", היא אמרה. "באמת היית".

סיריוס, שפסע לעברו, התיישב ליד הארי ולקח את ידו. "זה היה מושלם", הוא אמר. "באמת מושלם, הארי, איחולי".

הארי התיישב באיטיות. הוא עדיין היה מאד חיוור, אבל הצבע החל לחזור לפניו. "אנחנו עדיין צריכים לצאת מפה, אתם יודעים", הוא אמר בקול עובדתי. "הרמיוני, את אמרת שהלחש לא היה תמידי?".

היא נערה את ראשה. "זה היה קסם חזק של ערבול, במקום ההריגה שהלוקרטוס עושה בדרך כלל", היא אמרה. "זה לא הורג אותם בכלל – אבל זה שומר אותם בחיים הרבה זמן. וזה משתק אותם לכמה זמן. אני מקווה שוולדמורט נפל לבריכה של דגי פירנה בגן החיות", היא הוסיפה בכעס.

דראקו חשב שהוא צריך לומר משהו, אבל לא ידע מה. הוא צריך להודות להארי שהציל את חייו. אבל הארי והרמיוני רק גיחכו זה לזו כמו אידיוטים, והיה גם סיריוס, שהתייחס אל הארי כמו אל גיבור. ובכן, דראקו הודה, הארי היה סוג של גיבור. כמובן, שאם הוא לא היה שותה את השיקוי הזה הוא לא היה צריך להציל את חייו, וגם לא את חייה של הרמיוני. היא הייתה צריכה להודות לו. למעשה, היא לא הכירה בכך.

רגשות שלא היו בו הרבה זמן, שחשב שהדחיק, פרצו החוצה. קנאה ותשוקה ופחד כוסס. אפילו הארי והרמיוני לא הביטו בו – הם חשבו שהוא בגד בהם – הם נגעלו ממנו –

"פוטר", הוא אמר בקצרה. הוא שלח יד לכיסו, שלף משם את משקפיו של הארי לתוך חיקו. "המשקפיים שלך".

הארי הרים את מבטו לשנייה. "תודה, מאלפוי", הוא אמר. אבל עיניו היו זהירות.

זה הגביר את כעסו של דראקו. "קדימה", הוא אמר. "תשאלו אותי".

"לשאול אותך מה?", אמר הארי, ועיניו עוד יותר זהירות ממקודם.

"אם וולדמורט עינה אותי כדי להסגיר את מקומך", הוא אמר. "אתה בוודאי תוהה. אז תשאל".

"לא", אמרה הרמיוני בחדות. אבל אף אחד מהם לא הקשיב לה. הם התבוננו אחד בשני, עיניים ירוקות באפורות.

"ובכן", אמר הארי. "האם הוא עינה אותך?".

"לא", אמר דראקו.

הייתה שתיקה ארוכה.

דראקו אמר, "הצלת את חיי, פוטר". הוא הצביע עם סנטרו על הרמיוני. "אבל אני הצלת את חייה. לדעתי, אנחנו שווים".

הייתה שתיקה נוספת.

"אוקי", אמר הארי לבסוף. "אנחנו שווים".

הרמיוני הביטה מאחד לשני. הארי היה עדיין חיוור ורועד, אבל דראקו נראה שלו ורגוע כאילו לא קרה לו כלום חוץ מתספורת; למרות שבגדיו ופניו היו מכוסים בדם.

"דראקו", היא התחילה, אבל הוא אפילו לא הסתכל עליה.

"אני לא רוצה אפילו לשמוע ממך, גריינג'ר", הוא אמר בקצרה.

דראקו התכופף מטה והרים את שרביטו שהיה על הרצפה כשנפל. הוא התיישר ודחף אותם לתוך כיסו – הוא עדיין לבש את בגדיו של הארי, גלימות שחוקות וכל אלה. הוא לא הסתכל על הרמיוני וראה את פניה העצובים והאומללים. "נתראה בבית ספר, אז", הוא אמר, והלך משם.

הרמיוני תפסה את זרועו של הארי. "הארי – הוא לא יכול ללכת—".

הארי רק נראה עייף. "תני לו ללכת לאן שירצה, הרמיוני".

היא טלטלה את ראשה באלימות. "לעולם לא נצא מכאן בלעדיו --- יש שבע עשרה קסמים על הדלת הקדמית, ורק הוא יודע לפתוח אותם –".

הארי פנה אל סיריוס. "תביא אותו", הוא אמר.

סיריוס הפך לצורה הכלבית שלו, ורדף אחרי דראקו. הוא התנגש בגבו, והפיל אותו לרצפה. דראקו התגלגל, צורח, וסיריוס התיישב על חזהו. הארי קם על רגליו, עוקב אחרי הרמיוני, שהלכה אחריו באיטיות.

"תקרא לכלב שלך, פוטר", אמר דראקו, מסתכל על סיריוס בשנאה. "אני שונא כלבים".

"תהיה נחמד קצת למי שהציל את חייך", אמר הארי.

"חשבתי שאנחנו שווים", ענה דראקו.

"אני לא מתכוון אלי", אמר הארי. "אני מתכוון לסיריוס".

"אוה, שתקו, שניכם", הרמיוני קטעה את הוויכוח. "אנחנו צריכים ללכת דראקו --- אתה חייב לבוא אתנו, אחרת בחיים לא נצליח לעבור את המדשאות".

"וזאת הבעיה שלי בגלל...?".

דראקו דיבר באיטיות. הדיבור האיטי שהרמיוני שנאה כל כך.

סיריוס חזר לדמותו האנושית, קם על רגליו, וסחב את דראקו על רגליו. "אני אגיד לך למה זאת הבעיה שלך, ילד", הוא אמר, ונקש באצבעותיו. חבלים דקים הופיעו מהאוויר, כמו אלה של וולדמורט, וכרכו את עצמם סביב ידו השמאלית של דראקו, וידו הימנית של סיריוס. לפני שדראקו יכל להתנגד, סיריוס שלח את ידו, שלף את שרביטו מכיסו, והכניס אותו לכיסו שלו. "בגלל שאני הפכתי את זה לבעיה שלך".

דראקו כעס כל כך, שעיניו הפכו שחורות מרוב כעס. ואז הוא גיחך לעבר הארי והרמיוני. זה היה גיחוך נטול שמחה. "אם זו הדרך שאתה רוצה לשחק איתי", הו אמר. "בסדר".

"למה שלא תבוא אתנו כי אתה רוצה לבוא?", הציעה הרמיוני בקול משונה. "אנחנו לא עושים כלום, רק מנסים לעזור –".

"אבא שלי אמר שהוא לא אבא שלי יותר", אמר דראקו. "הלורד האפל רוצה שאמות, וכשאגיע לבית ספר, קרוב לוודאי שאגורש. אם המשמעות של זה היה להראות עד כמה אומלל אתה, זה עבד".

עיניו של הארי הבזיקו בכעס. "אף אחד מאלה לא היה אתה, מאלפוי, במקום הראשון".

דראקו נראה כמי שציפה שהארי יאמר זאת. "כמובן שלא", הוא אמר בלעג. "בגלל שהכל בשבילך, לא, פוטר? אף אחד מחיינו לא היה שווה, אם זה לא היה קשור בך".

"הארי לא יכול להיות אף אחד אחר חוץ מעצמו", אמרה הרמיוני בקול רועד.

"אולי לא", אמר דראקו. "אולי הוא יכול לסמם את חבריו שיסתובבו סביבו שוב ושוב. מה תעשה, פוטר, כשתטעה, ואחד מהם ימות? זה רק עניין של זמן, השאלה היא אם זה יהיה וויזלי, או איש הכלב פה, או אפילו גריינג'ר ---".

"סתום את הפה, מאלפוי", אמר הארי בקול קטלני.

"אני לא חושב שגריינג'ר צריכה הרבה עידוד כדי למות בשבילך", דראקו המשיך, עיניו מנצנצות. "שמעתי אתכם בצינוק, את שניכם: 'תגיד את זה, הארי, תגיד את זה' – ".

"סתום את הפה!", צעקה הרמיוני, ודראקו צחק.

והוא הלך. בחצי הדרך לדלתות הוא נעצר, התכופף, והרים את אחד מספרי הכשפים העתיקים שנפלו מהמדף. הוא תחב אותו לחגורתו, ואז הסתובב והביט בשלושתם. "אנחנו הולכים", הוא אמר. "עכשיו".

הם הלכו בחצות, והשמיים מעל אחוזת מאלפוי היו שחורים עם כוכבים קטנים מנצנצים. הקרקע הייתה שחורה וכסופה וקטלנית. כמובן, אם דראקו לא היה אתם, הם היו נהרגים מיד. כמה כועס ונקמני שהוא היה, הוא עדיין היה מאלפוי, וידע לעבור את הקרקע.

סיריוס הלך בראש, דוחף את דראקו לפניו. הארי והרמיוני הלכו מאחוריהם. הארי היה תשוש ושקט. הם עברו כמה מכשולים, שדראקו הצביע עליהם, וסיריוס סילק בשרביטו.

הרמיוני הרגישה עלובה. זה לא היה בגלל שהם הלכו באחוזת מאלפוי המפחידה, או בגלל שהארי נראה חולה וחיוור והיא פחדה מקסם הלוקרטוס, אפילו קסם השינוי, זה השאיר נזק מתמשך לכמה סוגים של אנשים – זה היה בגלל שדראקו לא דיבר אתה.

היא רצתה להודות לו על זה שהציל את חייה, אבל לא יכלה, כי לא דיבר אתה. כשניסתה למשוך את תשומת ליבו, סילק אותה מדרכו. למען האמת, הוא לא דיבר לאף אחד מהם, לשאול אם נרקיסה בסדר. אף אחד מהם לא העיז לספר לו על קללת הקשירה, אפילו עכשיו, כשסיריוס לא יכל לתת לו כל כך הרבה תשובות בנוגע לנרקיסה. זה, בוודאי, לא עודד את דראקו.

הרמיוני הביטה בדראקו בחשאי מקצה עינה. איך היא יכלה כל כך לטעות לגבי כולם? היא הייתה כל כך בטוחה, חיובית, שזה לא היה שיקוי הפולימיצי, זה לא יכל להיות שיקוי הפולימיצי... אבל הדרך שהוא הביט בה, דיבר אליה, בחזרה בחדר הסיוף, זה נראה כאילו השבוע שעבר לא קרה והוא שנא אותה שוב.

הם הגיעו לגשר גדול. דראקו עצר מללכת. הארי, שלא שם לב, היה במרחק של פסיעה מהגשר כשדראקו שלח יד ותפס אותו בשרוול.

"לא הייתי הולך על זה אם הייתי אתה, פוטר", הוא אמר באיטיות.

הארי הסתובב במהירות והביט על דראקו בחשד. "למה? מה יקרה?".

"אלו ההליכים", אמר דראקו, "זה לקפוץ חמישים צעדים לאוויר, ולהשליך את עצמך לשטח פתוח, כשאתה צורח בכל ריאותיך".

הארי הסתכל עליו, ודראקו גיחך את צחוקו השחצן. לרגע, זה נראה שהארי ידחוף אותו, וייתן לו אגרוף בעין. דראקו קיווה שזה מה שיקרה, אבל התאכזב.

"נכון", אמר הארי, לוקח נשימה עמוקה. "אז זה פצצה".

"לא הבנתי מה אמרת", אמר דראקו, נראה משועמם. "אני לא מדבר מוגלגית".

"זה סוג של קסם של חומר נפץ, בוא נגיד ככה, הארי", אמרה הרמיוני, נראית לא מרוצה בעליל.

"לא", אמר הארי, מתבונן בגשר בהתעמקות. "תן לו את השרביט שלו, סיריוס".

סיריוס נראה מפקפק בעניין. "הארי---".

"תן לו אותו", אמר הארי. הוא הסתובב והסתכל בדראקו. "תוציא את הקסם, מאלפוי".

"ואם אני לא?".

"אז כולנו נלך קדימה וניקח סיכון", אמר הארי. "ואתה יכול ללכת ראשון".

דראקו הזעיף פניו. סיריוס הוציא את שרביטו ודחף את זה בגסות לידו של דראקו, שומר על קשר יציב.

דראקו הצביע בשרביטו על הגשר. "רפטוס רגליטר", הוא אמר.

היה הבזק של אור. סיריוס לקח את השרביט, והם הלכו אל הגשר, סיריוס דוחף את דראקו לפניו. שום דבר לא קרה, אז הארי והרמיוני הלכו אחריהם.

סיריוס לא אמר כלום מאז שהוא אמר שלחצות את הקרקעות היא הבעיה שלו גם. עכשיו, בכל מקרה, הוא הסתובב ואמר, "במה הם השתמשו עליך? וריטסרום?". לא עומד על המשמר, דראקו מעד. "מה?".

"ראיתי את הפנים שלך כשהוא נכנס לחדר, ושוב כשהארי עבר על הגשר", אמר סיריוס. "אתה לא אמרת ללוציוס הארור כלום, אתה יותר מדי גאה להתחלה. אם שכחת, אני הייתי כשוולדמורט היה בשלטון והשקה אנשים בשיקוי וריטסרום והם נראו כאילו הם שתו שיקוי חריף. אני יודע איך קסמים אפלים נראים", הוא הרים את ראשו של דראקו מעלה. "נשכת את השפה, מה?", הוא הוסיף, נשמע מרוצה. "טוב מאד".

דראקו משך את ראשו בחזרה. "מה זה בשבילך?".

"לא הרבה", סיריוס הודה. "אבל זה יהיה משהו בשבילם", הוא הצביע על הארי והרמיוני מאחוריהם על השביל.

"הם לא יאמינו לי".

"נסה אותם", הציע סיריוס.

"לא", אמר דראקו. "הם חושבים שברגע שהקסם הוסר, הפכתי להיות אני ובגדתי בהם", הוא הוסיף במרירות. "הרמיוני נראית כאילו היא עומדת לירוק עלי. הם אפילו לא שאלו".

"אתה לא בדיוק הצעת, גם".

"אם הייתי הארי", נשף דראקו, "היא לא הייתה שואלת, היא הייתה יודעת".

"אתה לא הארי", אמר סיריוס ביושר. "לא עוד".

דראקו הסב את ראשו הצידה, כך שסיריוס לא יכל לראות את פניו. "הארי הגיבור", הוא אמר בקול מתוח. "הוא הולך הביתה עם הרמיוני, ואני קשור לאיש הכלב".

"אז קח עצה מאיש הכלב", אמר סיריוס. "אתה לא עוזר לעצמך בהרבה כרגע. רק אמור להם את האמת, מאלפוי".

"אני לא בטוח שאני מאלפוי יותר", אמר דראקו. "ואני גם לא הארי יותר. אני לא יודע מה אני".

הרמיוני התחילה לאבד תחושה של זמן כששמעה לפתע את הארי פולט נשיפת התפעלות. היא שלחה מבט חטוף מעלה, והביטה במה שהביט --- תהום עמוקה שחצתה את הקרקעות מולם. זה היה צר, לא יותר משלושים צעדים אורך, אבל נראה מאד, מאד עמוק. זה הסתובב סביבם והתפתל על הקרקעות כמו נחש ארוך. לא הייתה בברור שום דרך מסביבו.

"זה בור עמוק מאד", אמר דראקו, מסתכל בלא קלות. "או תהום ללא סוף, אני לא בטוח. לא... אני כמעט בטוח שאבא שלי אמר לגנן לעשות בור עמוק", דראקו משך בכתפיו. "בכל מקרה, אני לא ממליץ לפול פנימה. אולי אין לזה תחתית, אבל אתה תיפול הרבה זמן".

"סמוך על המשפחה שלך שיהיה לה בור עמוק, מאלפוי", אמר הארי בקדרות. "לרוב האנשים יש גדר שיחים. לך יש בור עמוק".

"יותר שימושי מגדר שיחים", אמר דראקו.

"תפסיקו לריב", אמר סיריוס בחדות. "איך נעבור את זה?".

"אתה לא יכול", אמר דראקו. "אם יש לך דם של מאלפוי, תוכל ללכת על האוויר שם בלי גשר. אבל אתה לא יכול", הוא סובב את ראשו להארי. "ובכן, אולי אתה תוכל, פוטר, רוצה לנסות?".

הארי, שלא היה לו מושג עם הדם המעורב עבר אליו, ולא רצה ליפול לחשכה אינסופית, נענע בראשו. "לא, תודה".

"כמובן", אמר דראקו, "אם היה לי את השרביט שלי...".

סיריוס נתן לו אותו, והחזיק בשרשרת כשהוא ביצע את הקסם. לא היה שום הבזק של אור, אבל גשר הופיע – יותר צר משביל, אמיתי, שהעביר אותך לצד השני של התהום. זה בקושי הספיק לשני אנשים לעבור ביחד.

"אני לא אוהב איך שזה נראה", אמר סיריוס.

דראקו משך בכתפיו. "זה מה שיש לנו כשאנחנו צריכים להעביר משהו שאין לו דם מאלפוי", הוא אמר. "זה בטוח מספיק. זה חוצה את הגשר עמוק יותר בבור".

"אתה ראשון", אמר הארי לדראקו, והם הלכו.

הם היו באמצע השביל, הולכים שניים שניים על השביל הצר, כשהם שמעו את זה. זמזומים ודפיקות נשמעו מעליהם. הרמיוני, שולחת מבט חטוף מעלה, מנסה לראות את עשר הצעדים לסלע מעליה, ראתה שהאחרים עושים אותו הדבר.

"מה זה?", היא אמרה.

"לכו מיד לצד של הסלע, כולם", אמר סיריוס בחדות, והם השליכו עצמם אל מתחת לסלע. אחרי כמה דקות, הם שמעו שהרעש נחלש, והתחילו ללכת, יותר לאט.

"זה נשמע כמו... כמו הליקופטרים", אמר הארי בשקט להרמיוני. "אבל זה לא יכול להיות. לא כאן".

"זה לא יכול לעבוד", היא הסכימה. "יותר מדי קסמים באוויר".

"כמה מפלצות מעופפות?", אמר הארי בדאגה.

"זה לא נשמע כמו שום חיה – ".

היא עצרה כששמעה את הרעש המהדהד חוזר שנית מעליהם, הפעם מואר בהבזקים של אור. מה שזה לא היה, הוא חזר. הם התחבאו שוב מתחת לסלע. ואז משהו נחת מעל לראשיהם – משהו גדול – אם הרמיוני לא הייתה יודעת, היא הייתה אומרת שזה היה הליקופטר או מטוס, אבל זה לא יכול להיות ---

"תחזור לפה", אמר סיריוס בנוקשות, והרמיוני הבינה שהוא מדבר אל דראקו, שעמד על השביל, רחוק מהצללים. האור נשבר על שערו, גורם לו להראות חסר צבע. הוא עשה משהו עם ידיו – אבל ידו השמאלית הייתה קשורה... מה זה?

"סיריוס!", אמר הארי בחדות. "יש לו את השרביט שלו-".

סיריוס הכה סביב. דראקו קפץ בחזרה, משוחרר מהחבל. איכשהו, בכל המהומה, הוא הצליח לקחת את שרביטו, ושיחרר את עצמו. הוא סילק את החבלים המכושפים מעליו, והעיף אותם לקרקע. הייתה לו הבעה מאד משונה על פניו --- חצי ניצחון, חצי אכזבה.

"אתם יכולים ללכת מפה בלעדי", הוא אמר, מסתובב, ורץ בחזרה בדרך שהם עברו.

סיריוס עטה על עצמו את דמות הכלב, ורדף אחריו.

מספר דברים קרו בעת ובעונה אחת.

דראקו, שומע את סיריוס מאחוריו, בלם, שינה כיוון, ורץ הצידה, הרחק מהדרך לתוך האוויר. הוא לא שיקר, הוא יכל ללכת על האוויר מעל לתהום. בכל פעם שרגליו פגעו בקרקע היא פלטה הבזקים לבנים, כמו סכין שמכה על מתכת.

סיריוס, נדהם, צעק בתדהמה, והתחיל לבלום לעצירה.

הארי, רואה את הבהלה של סיריוס, התחיל לרוץ. לפתע מעד, רגליו פוגעות בכריכה שדראקו השליך. הוא נזרק בשקט, מסתובב, והחליק לקצה של הגשר, מחוץ לתחום.

ליבה של הרמיוני הפסיק לפעום.

"הארי!", היא צווחה, רצה בצד הגשר, וצווחת בפראות. "הארי!".

"אני פה", אמר קול חלוש מעליה. "אבל אני חושב ששברתי את היד".

הרמיוני נפלה על ברכיה, קרובה לקצה, והסתכלה סביבה. בהתחלה היא ראתה רק חשכה, שהתפלגה לצללים חשוכים יותר, וצללים חשוכים פחות. היא ראתה את פניו החיוורים של הארי, מופנים לשלה. הוא החזיק בסלע אחד ביד אחת. ידו האחרת הייתה תלויה בזווית משונה לצדו. רגליו הדלדלו לתהום, עמוקה מאי פעם.

"הארי", היא התנשמה. היא הטילה את עצמה על בטנה והתקדמה בסנטימטרים ספורים עד שיכלה להושיט יד ולתפוס בידו האוחזת בסלע. היא תפסה אותו עם שרשרת, וקשרה בחזקה. "אתה בסדר", היא אמרה בטירוף, "רק תחזיק מעמד, הארי---", היא סובבה את ראשה לאחור, מסתכלת נואשות בסיריוס, שהיה במרחק של שלושים צעדים משם, צופה בדראקו שרץ באוויר לצד השני של התהום. "סיריוס!", היא צרחה. "סיריוס, בוא מהר!".

היה רעש של משהו נשבר, ופיסה מהסלע שהארי החזיק נפלה. הוא נפל למטה על שתי רגליו, מפיל את הרמיוני אתו. היא שלחה את היד שלא החזיקה בהארי מסביב לסלע, והצמידה ברכיים. החצץ קרע את עורה, אבל הפסיק לנשור.

היא הסתכלה למטה על הארי שוב. שום דבר מכוחה לא החזיק אותו, והיא תפסה בפרק ידו כל כך חזק, שהיא יכלה לראות את הציפורניים שלה נתקעות בבשרו. "תחזיק מעמד", היא אמרה, קולה נשבר בצורה מפחידה, "רק תחזיק מעמד, הארי, סיריוס מגיע---".

היא ראתה את סיריוס דוהר על ארבע כפות רגליו, מתקרב לקצה הצוק, ולא יכול להתקרב יותר.

"אני לא יכול", נשמע קולו של הארי מתחתיה.

היא הסתכלה שוב על הארי. הוא נראה מאוד חיוור, והלכלוך והשריטות נראו בבירור על פניו הלבנים, אבל הוא נראה רגוע באופן מוזר. "אני לא יכול", הוא אמר שוב, והיא ראתה שהוא צודק, ידו החליקה משלה – היא זינקה קדימה, היא הייתה במעלה הדרך לשביל עכשיו – ותפסה את שרוולו, אוחזת בה בלפיתת מוות.

"הארי", היא אמרה. "הארי בבקשה".

אבל היא ידעה שזה היה חסר תועלת. הוא לא יכל למשוך את עצמו עם זרוע שבורה. היה חיוורון של מוות בקצה זרועה, וכתפה ייסרה אותה עכשיו. היא הייתה מודעת לזמזום שהיה מעל ראשה, אבל לא התייחסה לזה.

"הרמיוני", אמר הארי.

הוא חייך. איך הוא יכול לחייך במצב כזה?

"אני אוהב אותך, את יודעת", הוא אמר.

לרגע היא לא קלטה מה הוא אמר. הזמזום התחזק באוזניה, והיא לא הייתה בטוחה במה ששמעה.

"מה?", התנשפה הרמיוני, חסרת תחושה ונדהמת. "מה אמרת?".

הארי פתח את פיו כדי לענות. היה רעש של שרוול נקרע, והוא החליק מידה, כמו שהיא ידעה, כמו שהיה צריך לקרות. היא ראתה את עיניו נפקחות באימה --- ואז הוא נפל, נפל רחוק ממנה, מסתחרר אל החושך הבלתי חדיר שלמטה.

חסר הכרה, הארי נפל, וכשהוא נפל הוא חלם. בחלומו, הוא היה במסיבת גינה אצל הוויזלים. מר וגברת וויזלי היו שם, וכך גם כל הילדים: צ'ארלי, נראה שרוף במקצת כרגיל, וביל עם פלר דלאקור, שאיתה הוא יצא כבר שנה. פרד וג'ורג' ורון שיחקו טאקי מתפוצץ עם ג'יני על שולחן זרדים ירוק בפינה.

דראקו מאלפוי היה שם גם כן, עומד מתחת לצל של עץ אלון פרוש-ענפים, לובש בגדי טניס לבנים ונראה מאד מרוצה עם עצמו. הוא היה מדבר עם נערה עדינה בשמלה צהובה וכובע ענקי לבן.

האם אני מת? הארי תהה. האם זה גן עדן? ואם זה אכן גן עדן, למה מאלפוי נמצא פה?

הנערה שדיברה עם דראקו הסתובבה לפתע, והארי ראה שזאת היתה הרמיוני. היא באה לקראתו בחצותה את הדשא, מנדנדת בשובבות מחבט טניס. הוא זיהה את השמלה הצהובה שהיא לבשה מחופשת קיץ שהוא בילה פעם איתה ועם הוריה. הוא תמיד חיבב אותה. "היי הארי!" היא קראה.

"הרמיוני," הוא אמר, מתקרב לקראתה. "אני חושב שאני נופל."

"באהבה?" היא שאלה, רוטטת מהתרגשות.

"לא, אני מתכוון, ממש נופל." הוא אמר. "כלומר, נופל דרך האוויר במהירות. בעצם, אני חושב שאני הולך להקיא."

המבט הרוטט בהתרגשות נמחה מפניה, כדי להיות מוחלף במבט של זעם. "אתה כזה אידיוט, הארי פוטר," היא אמרה, הרימה את זרועה, והרביצה לו חזק בראש עם מחבט הטניס.

הארי צרח בכאב, "למה עשית את זה?" הוא צעק. "בכנות!"

"הי," אמר קול באוזנו – קול שלא היה שייך להרמיוני. "הארי! תירגע!"

"אולי הנפילה שיבשה את המוח שלו," אמר קול שונה, מודאג.

"הארי?" אמר הקול הראשון שוב. "הארי, נו כבר, תתעורר." והפעם הארי ידע מי זה. הוא פקח את עיניו ונעץ מבט המום.

הוא שכב במושב האחורי של מכונית, ורון וויזלי התכופף מעליו, נראה חיוור מאד אבל מחייך כמו משוגע. ג'ורג' ישב בכיסא הנהג, ופרד ישב לידו. שניהם הסתובבו במושביהם כדי ללטוש בו עיניים, וזאת היתה יכולה להיות בעיה אם המכונית היתה נעה, אבל זאת לא היתה, בגלל שהמכונית היתה סתם תלויה שם.

באוויר.

הארי התיישב זקוף כמו חץ. "מה—מה?" הוא גמגם. "איך? אתם? כאן? מכונית מעופפת?"

"זה נכון," הסכים ג'ורג'. "אנחנו. כאן. מכונית מעופפת."

"נראה שיש לו תפיסה מצויינת של היסודות, לא?" העיר פרד.

הארי ניסה שוב. "איך אתם--?"

"תפסנו אותך בשעה שנפלת," הסביר ג'ורג' בהתלהבות. "זה היה הדבר הכי קולי בעולם."

"מזל שאבא שידרג את האוטו למכונית עם גג פתוח," הוסיף רון.

"ואני תיקנתי את הזרוע שלך," הוסיף גם ג'ורג', מסובב את השרביט שלו על האצבעות. "בלי בעיות."

"אבל מה אתם עושים כאן?" שאל הארי בפליאה. "אל תגידו לי שלקחתם את המכונית של אבא שלכם לטיול חצות, ובמקרה הבחנתם בי נופל מעל צוק."

"לא ממש," אמר רון. "ובקשר לזה..." הוא הושיט יד לכיסו ומשך משם פיסת נייר מקופלת, שאותה הוא זרק לעבר הארי. "עמדתי ממש להשתולל עליך," אמר רון, "אבל מכיוון שזה עתה נפלת מעל צוק גדול, אני אעזוב אותך בשקט."

הארי פתח את הנייר בהשתוממות. זאת היתה איגרת, מופנית להארי פוטר, והוא היה צריך לעבור עליה פעמיים לפני שתוכנה נקלט בראשו. "זה מכתב הכופר," הוא אמר, נדהם. "זה שזנב-תולע שלח לי לבית-ספר. הוא כתב שסיריוס נמצא פה." הוא התבונן אל רון בפליאה. "איך השגת את זה?"

"הארי, טיפש שכמוך," אמר רון בשאט-נפש. "פתחתי את הדואר שלך, כמובן. מה חשבת שאני הולך לעשות? אתה והרמיוני נעלמתם, ואז קיבלתי את הפתק המטורף הזה ממנה – תזכיר לי להראות לך אותו – שאומר שהיא הולכת איתך לאיזשהו סוג של משימת חילוץ, ולא להגיד לאף אחד. ובכן, מובן מאליו שהבנתי שמשהו מוזר מאד קורה פה, אז כשציפור שחורה שנראתה די מסוכנת-למראה הגיעה למחרת עם מכתב בשבילך, כמובן שפתחתי אותו."

"ואיזה דבר טוב שהוא עשה, מה?" הפריע פרד.

"אז הראיתי את זה לפרד וג'ורג' מיד, והסתערנו הביתה כדי לקחת את המכונית החדשה של אבא שהוא קנה בכסף שיש לנו מחנות הבדיחות, שכמובן הוא כישף שתוכל לעוף – וסחטנו אותו כשאמרנו שנספר לאמא, אז הוא היה צריך לתת אותה לנו – ואז עקבנו אחרי ההוראות שבמכתב הכופר, ובאנו הנה." רון קרן. "ובשארית הזמן, עליי להוסיף – פשוט עפנו מעל האדמות וכשהסתכלנו למטה, ראינו אותך, מתנדנד מעל קצה של צוק עם הרמיוני מחזיקה בך שלא תיפול. היינו בהלם, אני אומר לך. ואז אתה השתחררת ונפלת, פשוט התעופפת למטה, בחיי, זה היה באמת מפחיד. אז ג'ורג' לחץ על הדוושה, ונורינו למטה כמו טיל, ופנינו בדיוק מתחתיך כדי לתפוס אותך." רון נאנח בסיפוק. "זה היה יותר טוב מתרגיל ורונסקי."

הארי לא חלק את התלהבותו של רון. במקום זאת הוא שם את ידיו על פניו. "הו," הוא יילל. "הרמיוני, הו לא."

"המשכת לצעוק אליה כל הדרך למטה," אמר ג'ורג' בטון של מישהו שמוסר מידע חשוב מאד.

"היה לי חלום שהיא מכה בי עם מחבט טניס," רטן הארי בין אצבעותיו.

"בטח," אמר רון, שבבירור לא האמין לו.

"אנחנו חייבים לחזור אל השביל," אמר הארי בדאגה, "הרמיוני וסיריוס, סביר להניח שהם חושבים שאני מת. ומאלפוי—הוא ברח—"

"זה מזכיר לי שאלה נוספת שהיתה לי," אמר רון. "היו המון שטויות בפתק המטורף של הרמיוני על מאלפוי – מה לעזאזל היא זממה שם, הארי?"

"פשוט תביא את המכונית בחזרה למעלה." אמר הארי. "אני אסביר בדרך."

לקח להם זמן לעלות בחזרה למעלה לראש הבור. בדרך, הארי תיאר את האירועים של הימים האחרונים לשאר הדיירים של המכונית. פרד וג'ורג' היו קהל מאד טוב, צועקים בוז ומריעים וצועקים בכל המקומות הנכונים. רון, בכל מקרה, היה עניין אחר.

"הרמיוני נישקה את מאלפוי?" הוא תבע כשהארי גמר לדבר. "דראקו מאלפוי?"

"בדיוק, זה האיש," אמר הארי. "עד כמה שאני יודע," הוא הרים את גבתו.

"הרמיוני נישקה את מאלפוי?" שאל רון שוב.

"הזכרתי את הזרוע השטנית הענקית והמבהילה?" שאל הארי.

"כן," אמר רון, "אבל הרמיוני—"

"הו, תסתום רון, אנא," התחנן ג'ורג'. "אתה גורם לי לכאב ראש."

"זה פשוט לא דומה לה," אמר רון בתדהמה, "תמיד חשבתי – כלומר, אתה יודע – היא ואתה," הוא אמר, וקולו התנדף למול המבט על פניו של הארי. "או שלא," הוא הוסיף בחופזה.

"הגענו," אמר ג'ורג', ואכן הם היו באותו גובה של שביל ההליכה. הוויזלים קפצו מהמכונית, והארי שרגליו היו עדיין לא יציבות, הלך אחריהם.

בהתחלה זה נראה להם כאילו רק אדם אחד יושב על הנתיב. ואז, כשהם נעו קדימה, קרוב יותר, הם הבינו שזה היה סיריוס, מחזיק בהרמיוני, שהתייפחה לתוך כתפו.

הרמיוני בכתה לעיתים נדירות, והארי מעולם לא שמע אותה בוכה ככה. זה היה צליל איום ואבוד. הוא זינק קדימה, אבל לא הצליח לגרום לרגליו לעבוד כמו שצריך. הוא מעד, וג'ורג' תפס אותו. "זהירות שם, הארי," הוא אמר.

כשהוא שמע את ג'ורג', סיריוס הרים את מבטו. עיניו התרחבו כשהוא ראה את הארי, ואז חיוך החל להתפשט על כל פניו. בעדינות, הוא הניח את ידיו על כתפיה של הרמיוני ודחף אותה ממנו. "אה, הרמיוני," הוא אמר. "הרמיוני," והוא שם את ידו מתחת לסנטרה וסובב את ראשה. הרמיוני עקבה אחרי מבטו וראתה את...

רון?

היא אפילו לא עצרה לחשוב איך רון הגיע הנה, רק התנשמה פעם אחת והתרוממה על רגליה, מטילה את עצמה עליו, מתייפחת בהיסטריה על קדמת חולצתו. "רון, הו רון, הארי מת, אני כל כך מצטערת, זאת אשמתי, באמת שניסיתי—"

רון טפח על ראשה. "מת, אמרת?" הוא אמר, לא נשמע אפילו קצת עצוב. "טוב, זה היה מוכרח לקרות."

הרמיוני משכה את עצמה לאחור והתבוננה אליו באי ביטחון. "מה?"

"ובכן, הוא ניהל כזאת דרך מסוכנת של חיים," אמר רון, מתעלם מהמבט ההמום שעל פניה, "את לא חושבת? אני מניח שהדבר היחיד שנותר לנו לעשות הוא להקדיש את שארית חיינו כדי להבטיח שזכרו של הארי לעולם לא יישכח מהזיכרון של עולם הקוסמים. אולי מצבת זיכרון גדולה ונוצצת היא הדרך הנכונה לעשות זאת. איזה גוש ענק של שיש עם פסל של הגמד במשקפיים האהוב שלנו בדיוק למעלה. אפשר שפרד וג'ורג' יממנו את הבניה." כשהוא ראה את ההבעה שלה, רון גילה רחמים והשתתק. "הרמיוני, טיפשונת שכמוך," הוא אמר בחיוך. "תסתכלי מאחוריי."

היא סובבה את ראשה וראתה את פרד וג'ורג' וויזלי עומדים מאחוריו, מגחכים כמו משוגעים. ובין שניהם, כרגיל מראהו לא הכי מסודר בעולם, כששערו מזדקר בכל דרך אפשרית, משקפיו מעוקמות, אבל מאד בחיים, היה... הארי.

ברכיה של הרמיוני לא החזיקו מעמד, והיא התיישבה בחוזקה על הקרקע.

שניה אחרי זה, הארי דחף את רון (די בגסות) מהדרך, והתיישב לצידה על הקרקע. "הרמיוני," הוא התנשם, מניח את זרועותיו מסביבה, "אני מצטער... אני מצטער... רון הוא אידיוט." הוא הסתובב ונעץ מבט זועם ברון. "רון, אתה אידיוט!" רון גילגל את עיניו. "אני בסדר," הארי המשיך, "אל תבכי."

אבל היא לא באמת בכתה – יותר התנשפה בנשימות ארוכות ומרעידות, כאילו שהיא לא יכולה לקבל מספיק אוויר. הארי החזיק אותה והיא נצמדה אליו, חסרת נשימה, קוברת את ראשה בכתפו. הארי הביט מעל לראשה ברון והגה ללא מילים נואשות: מה עליי לעשות?

רון חיקה ליטוף של ראש של מישהו בלתי נראה, והארי עשה כמוהו.

התנשפויותיה של הרמיוני נרגעו במידת מה.

עכשיו רון ביטא באמצעות פנטומימה, כאילו שהוא מטה את המישהו הבלתי נראה ומנשק אותו בלהט.

הארי נעץ בו מבט זועם. לא עכשיו, מטומטם! הוא הגה בשפתיו.

התאומים הוויזלים צפו בהארי והרמיוני נצמדים אחד לשני כאילו שזה סוף העולם, והנידו בראשיהם.

ג'ורג' נאנח. "תסתכל עליו," הוא אמר בקול שקט, "יש לו אחת משורות הפתיחה הכי גדולות בכל הזמנים שהוא יכול לומר, 'הי, חזרתי מהמתים', והוא לא משתמש בזה!"

"הוא מפגר," הסכים פרד.

"אני שמח שהוא בחיים, בכל זאת," אמר רון שהקשיב.

"גם אני," אמר ג'ורג'. "יש לנו משחק נגד סלית'רין בשבוע הבא, ואנחנו מחוסלים בלעדיו."

אף אחד לא רצה להמשיך על השביל ממנו הארי נפל (אפילו אם הוא היה בסדר), במיוחד לא הרמיוני, אז הם עלו על המכונית ונסעו למעלה אל פסגת הצוק, שם הם חנו במרכזה של חורשת עצים, וסיריוס הכריז הכרזה די מדהימה.

"אנחנו לא עוזבים," הוא אמר.

"הו, נכון," אמר פרד, "אנחנו פשוט נסתובב פה קצת, למה לא, נעשה לנו קומזיץ. נצלה כמה מרשמלו. נחכה לשליט האופל שיבוא להרוג את כולנו."

"אנחנו לא עוזבים," סיריוס הבהיר, "בלי דראקו."

"נו באמת, סיריוס!" אמר רון, נשמע מזועזע. "במשך שש שנים זה היה החלום שלי להשאיר את מאלפוי נטוש על ערבה חשופה ופראית, מלאה עכבישים ענקיים, ולבסוף יש לי את ההזדמנות ואתה רוצה לקחת אותה ממני?"

"הם העכבישים הענקיים שלו, רון. הם לא יפגעו בו." הצביע הארי על העובדה.

"טוב, אתה לא יכול לקבל הכל בחיים, נכון?" אמר רון.

"סיריוס צודק." אמרה הרמיוני.

"כמובן שאת חושבת כך," אמר רון בזעם. "את נישקת את מאלפוי בכל המקום, זה רק טבעי שתרצי להציל את העור המתקלף שלו. את—את ילדה רעה, הרמיוני. את נשקנית הרוע."

הרמיוני גילגלה את עיניה. "רון! בכנות!"

סיריוס שילב את ידיו על חזהו. "אני לא עוזב בלי דראקו." הוא אמר שוב.

"הוא נישק אותך, גם?" שאל ג'ורג'. "בחור פיקח, הדראקו הזה."

הארי הסתובב והסתכל הרחק מהם, בחזרה בכיוון של האחוזה. "הוא לא יבוא, סיריוס." הוא אמר.

"אתם תצטרכו להאמין לי שזה דבר מאד לא-נכון לעשות, לפחות תנו לו את ההזדמנות." אמר סיריוס.

"לא-נכון?" אמר רון בכעס. "בהזדמנות הראשונה שנקרית לפניו הוא מסתובב ודוקר את כולכם בגב."

"זה היה רק בגלל שוולדמורט השתמש עליו בקללת הוריטאס," אמר סיריוס בחדות.

הארי והרמיוני התחילו שניהם לדבר באותו זמן, וסיריוס הושיט את ידו.

"דראקו לא אמר לי," הוא אמר. "ניחשתי. ולא הלכתי לומר לכם, כי הבנתי שזה ענינו, אבל כדאי מאד שתדעו. ואני הייתי רוצה לראות אותך, רון," הוא אמר בהבזק של כעס לכיוונו של רון, "נאבק בזה חזק כמו שהוא נאבק."

הארי והרמיוני הביטו אחד בשני, בהבעות דומות של אימה ואשמה. ואז הם הסתובבו בחזרה אל סיריוס. "למה הוא לא אמר לנו?" תבעה הרמיוני. "הוא אמר שוולדמורט לא עינה אותו כדי לגרום לו לדבר."

"קללת הוריטאס היא לא עינוי," אמר סיריוס. "מבחינה טכנית."

"הוא כל כך עקשן," אמר הארי ברוגז.

"כמו מישהו אחר שאני יכול להזכיר," אמר סיריוס.

הארי הביט בנעליו. "לך תביא אותו, סיריוס," הוא אמר.

"תהיה מעשי," מחה ג'ורג'. "איך אנחנו אמורים למצוא אותו?"

סיריוס הקיש על אפו. "אתה שוכח שאני כלב." הוא אמר. "אני יכול לעקוב אחרי הריח שלו. אני ארדוף אחריו לשם."

"זה די דוחה ומגעיל." אמר ג'ורג'. "אתה יודע את זה, נכון?"

"אבל מאד יעיל." אמר סיריוס. "אתם חמשתכם תחכו כאן. אני אחפש אחריו עשרים דקות ולא יותר. יש לי הרגשה שהוא לא הלך רחוק."

"יש לי שאלה אליך, הארי." אמר רון. הארי והוויזלים (אולי עוד שם של להקה?...) הצטופפו ליד המכונית, שחנתה על שפת התהום. ג'ורג' טען שהמכונית עושה רעשי טחינה מצחיקים, והוא ופרד התעסקו בנושא מתחת למכסה המכונית, מנסים לברר מה זה היה. הוויזלים הביאו איתם אוכל, אז הארי היה עסוק כעת בלמלא את הפה שלו בסנדוויצ'ים של ריבה, בין לגימות של מיץ דלעת.

"כן?" שאל הארי, בפה מלא סנדוויץ'.

"אתה אי פעם הולך להגיד להרמיוני איך אתה מרגיש כלפיה?"

הארי נחנק בתוך מיץ הדלעת. "מה?" הוא העיף סביבו מבטים עצבניים. הרמיוני, באומרה שהיא מותשת, פרשה עם סנדוויץ' ומיץ אל הקצה של קרחת היער, ושכבה על הדשא במרחק מה משם.

"שמעת אותי." אמר רון. "טיפש מטופש שכמוך, זה כתוב על הפרצוף שלך, אתה הולך להגיד משהו אי פעם?"

פרד וג'ורג' הציצו מתחת למכסה המכונית, והקשיבו בהתעניינות גדולה.

הארי הביט במיץ שלו. "כן אמרתי לה." הוא אמר.

"מתי?" תבע רון.

"כשנפלתי מהצוק," אמר הארי. "ממש לפני שהשרוול שלי נקרע. אמרתי לה שאני אוהב אותה."

"זאת הדרך לומר את השורה הסופית," אמר פרד, נשמע מתרשם עמוקות.

"כן, זה כמעט חבל שהצלנו אותך." אמר ג'ורג'. "כל החיים שלה, היא אף פעם לא תשכח אותך, אם זה היה הדבר האחרון שאמרת לה מעולם."

"נכון. זה איך שאני רוצה שהרמיוני תזכור אותי לשארית חייה." אמר הארי. "הבחור-מהבור-ללא-תחתית."

"יותר טוב מהבחור-שאיחר-יותר-מדי." אמר רון. "יותר טוב מהבחור-שפשוט-עומד-בצד-וצופה-בה-הולכת-עם-מאלפוי."

הארי הפך את מיץ הדלעת. "אתה לא עוזר." הוא אמר. "בכל מקרה, אני לא בטוח שהיא בכלל שמעה אותי."

"יש רק דרך אחת לגלות את זה, מה?" אמר רון.

סיריוס דהר במהירות לאורך המדשאות המוכספות-אפילות, עוקף כל דבר שנראה כאילו הוא מכשול מאיזשהו סוג. אפילו שהוא היה בטוח למדי שהוא בטוח כל עוד הוא בצורת כלב, הוא גם לא רצה לרוץ לתוך משהו שיגרום לו להאט.

חשדותיו שדראקו לא התרחק יותר מדי התאמתו כשהוא התקרב למצבור קטן של עצים, מעורפלים ודומים לרוחות רפאים בחשיכה. סיריוס הפך שוב לאדם והתכופף מתחת לענפים החיצוניים.

דראקו ישב שם, גבו שעון אל גזע של עץ. רגליו היו מקופלות, ראשו על ברכיו. הוא הזכיר לסיריוס את נרקיסה באופן מוזר, אולי בגלל שהוא נראה כל כך פגיע, ואולי בגלל שבאור הירח שערו נראה לבן כסוף כמו השיער שלה.

כשסיריוס התקרב אליו, ידו של דראקו נורתה למעלה, מחזיקה בשרביט. "אל תבוא קרוב יותר."

"זה אני," אמר סיריוס בקול רגוע.

"אני יודע מי זה," אמר דראקו, מרים את ראשו, "ואמרתי לא לבוא קרוב יותר."

סיריוס הושיט יד אל כיסו, הוציא את השרביט שלו, והציג אותו על האדמה. דראקו צפה בו בזהירות.

"יש לך רפלקסים מהירים," אמר סיריוס, מזדקף. "אתה בקבוצת הבית של סלית'רין, נכון? באיזה תפקיד אתה משחק?"

"מחפש." אמר דראקו.

"אתה צריך להיות חובט," אמר סיריוס. "אתה די חזק, גם כן."

"אתה האדם השני שאומר לי את זה ביומיים האחרונים." אמר דראקו בצליל חדגוני. "למה אתה פה, בכל אופן? לא עקבת אחריי עד לכאן כדי לדבר איתי על ספורט."

סיריוס התיישב והשעין את גבו על גזע עץ מול דראקו, שעדיין החזיק בשרביט שלו. "אני חושב שרציתי לומר לך," אמר סיריוס, "שאתה מזכיר לי מישהו שהכרתי כשאני הייתי בהוגוורטס."

"באמת." אמר דראקו, בלי הרבה עניין. "מי? אבא שלי?"

"לא," אמר סיריוס. "אני."

דראקו צחק בקצרה. "אני לא מאמין לזה," הוא אמר. "אתה? אתה היית החבר הכי טוב של אבא של הארי, אבא שלי סיפר לי הכל עליך ועל ג'יימס פוטר. אתה היית בבית של גריפינדור, ועשית מעשים טובים, והיית בדיוק... כמו... הארי." אמר דראקו, בהדגשה.

"אולי ג'יימס היה," אמר סיריוס, "אבל אני הייתי תמיד הילד הרע, ודווקא עשיתי 'מעשים רעים'. ההורים שלי... טוב, אתה לא רוצה לשמוע על זה. מספיק שאני אגיד שלא היו לי חיי משפחה מאושרים כמו של ג'יימס. היינו חברים לחדר בשנה הראשונה שלי, בגריפינדור, ושנאתי אותו."

"אתה שנאת אותו?" דראקו התעניין עכשיו, נגד עצמו.

"בטח, שנאתי אותו. הוא היה תלמיד מצוין, נחמד, שחקן קווידיץ' גדול, כולם אהבו אותו, ונראה שהוא יכול להיות טוב בלי לנסות. בעוד שאני הלכתי תמיד אחרי הדחף הראשוני שלי, שבדרך כלל היה מוטעה. ותמיד הסתבכתי בצרות בגלל שהלכתי מכות. הרבצתי לסוורוס סנייפ יותר פעמים משאתה יכול לספור, לפעמים בלי שום סיבה. אוקיי, תמיד בלי שום סיבה, אלא אם כן אתה מחשיב את זה שהוא היה דפוק קטן ומעורר סלידה, ותיעבתי אותו. דמבלדור התייאש ממני."

עכשיו דראקו נראה נדהם. "היית בצרות עם דמבלדור?"

"כל הזמן," אמר סיריוס.

"עכשיו אל תאמר לי," הפריע דראקו. "ואז יום אחד ג'יימס הציל אותך מגורל נורא, ואתה הבנת איזה ברנש נחמד הוא היה אחרי הכל, והייתם חברים לנצח נצחים."

"לא." אמר סיריוס. "למעשה, יום אחד הצלחתי סוף סוף לגמור אותו כמעט באופן מושלם, והוא נתן לי בוקס. הרבצתי לו בחזרה, כמובן. בעצם, נתנו מכות אחד לשני כמו מטורפים. דמבלדור לא הרשה למדאם פומפרי לתקן את כל החתכים והמכות שלנו, אז היה עלינו להתרפא בדרך הישנה, נעולים שנינו ביחד באגף המרפאה. כשיצאנו החוצה, היינו חברים, ונשארנו חברים."

"אתה מציע שאני אתן מכות להארי כמו מטורף?" שאל דראקו, עם צל של חיוכו הישן, "בגלל שזה סוג העצה שאני ממש יכול להסתדר איתה."

"אם אתה רוצה חברות איתו, זאת הדרך הלא-שמרנית ללכת בה. אבל זה מה שאתה רוצה?"

"לא." אמר דראקו. "הו, לעזאזל," הוא הנמיך את השרביט שלו. "אני לא יודע."

סיריוס היה מאד שקט. "למדתי המון דברים על עצמי באזקבאן." הוא אמר. "גם חשבתי על ג'יימס הרבה. הבנתי שחלק מהסיבה שהיינו אויבים כל כך גדולים ואחרי זה חברים כל כך טובים, היה בגלל שאנחנו כל כך דומים. גאוותניים. עקשניים. נחושים..."

דראקו חייך שוב, קצת יותר ברור הפעם. "ממתי איש הכלב הפך לאיש העצות?" הוא אמר.

"מרגיזים." הוסיף סיריוס. "שכחתי מרגיזים."

"אני רואה למה אתה חותר," דראקו הודה. "אבל אני לא דומה להארי. אני צריך לדעת. כששיקוי הפולימיצי פעל... זה היה כאילו מישהו הדליק אור בתוך הראש שלי ויכולתי לראות כל חלק של הראש שלי, ידעתי למה עשיתי דברים, ידעתי מה אני רוצה, ידעתי מה הדבר הנכון לעשות, ורציתי לעשות אותו. ועכשיו..." הוא נקש באצבעותיו. "זה נעלם."

"מה שאתה אומר," אמר סיריוס ברכות, "זה שכשהיה לך את הארי בתוכך, היית יכול להיות טוב בלי להתאמץ. עכשיו פשוט תצטרך להתאמץ. כמו ששאר האנשים עושים."

"אל תטיף לי," אמר דראקו. "אני שונא את זה." אבל הוא לא נראה כועס. הוא נראה עצוב, ואפילו יותר דומה לנרקיסה, עם אותו יופי חיוור של מרה שחורה. "עדיין אין שום נקודה בכך שאני אלך איתך." הוא אמר. "הם שונאים אותי עכשיו."

"לא, הם לא. הארי לא שונא אותך, והרמיוני בהחלט לא שונאת אותך."

דראקו הביט בסיריוס במהירות. "האם היא אמרה – משהו?"

"אם אתה רוצה לדעת מה הרמיוני חושבת, תצטרך לשאול אותה." אמר סיריוס. "תבטח בי בנושא הזה. היא הסוג הזה של נערה."

"למה אתה מנסה להיות כל כך נחמד אליי?" שאל דראקו, פוזל למעלה אל סיריוס.

"אמרתי לך." אמר סיריוס. "אתה מזכיר לי את עצמי. וחוץ מזה, אני חושב שהארי צריך אותך."

"הארי לא צריך מישהו כמוני."

"זה איפה שאתה טועה." אמר סיריוס. "נו, בוא," הוא הושיט את ידו, ודראקו לקח אותה. סיריוס עזר לו לקום על רגליו. "אני צריך לומר לך שהוויזלים פה." הוא אמר.

"אוקיי, אני יודע שהם שונאים אותי." אמר דראקו בסופיות.

"לא, הם לא." סיריוס התחיל, ונעצר. "טוב, הם כן. אבל כמו שאיש חכם אמר לי פעם, אם אתה שואף לפופולריות עולמית, אתה הולך להיות פה המון זמן."

"הרמיוני." זה היה קולו של הארי. היא פקחה את עיניה והביטה למעלה. הוא עמד מעליה, הארי מעורפל ומוצלל, מואר מאחור על ידי כיפת כוכבים. לרגע היא רק חייכה אליו – זה היה כמו הרבה חלומות שהיו לה, והיא חשבה שהיא לא בדיוק ערה לגמרי. בחלומותיה, מצד שני, הארי לא נראה כל כך מודאג.

"הארי," היא אמרה, מתיישבת. "הכל בסדר?"

"כן," הוא אמר, מביט אליה בהבעה מצחיקה. "האם תלכי איתי?"

"לאיפה?"

"רק מרחק קצר," הוא אמר. "אני לא רוצה להיות בטווח האזנה."

"אוקיי," היא אמרה, קמה על רגליה והולכת אחריו. הוא הלך הרחק מהמכונית, לאורך שפת התהום.

"רציתי להודות לך," הוא אמר. "על שהצלת את חיי."

"אני לא, הארי, אתה נפלת." היא הצביעה על העובדה בצער.

"אם לא היית מחזיקה אותי מספיק זמן כמו שבאמת עשית, רון והשאר לא היו מצליחים להגיע אליי בזמן. האם שמעת מה שאמרתי לך?"

"מה?" היא השיבה, נדהמת משאלתו הפתאומית. "מתי?"

הוא עצר ללכת והסתכל אליה. פניו באור הירח היו כהים, תחומים בצללים כסופים, הפנים הכי מוכרים לה בעולם, ועדיין איכשהוא הכי לא ידועים. היא הביטה עליו והיתה לכך אותה השפעה כמו תמיד: כל דבר אחר בעולם הפך ללא מציאותי. "כשכמעט נפלתי," הוא אמר. "האם שמעת אותי?"

"חשבתי שאמרת שאתה אוהב אותי." היא אמרה, מסתכלת הצידה. "אבל אולי לא."

היתה שתיקה ארוכה. ואז הוא אמר, "זה נכון."

ליבה החל להלום והיא הביטה למטה על הדשא. "אני יודעת שאתה אוהב אותי, הארי." היא אמרה. "אני החברה הכי טובה שלך. זה מה שהתכוונת?"

"את יודעת שלא," הוא השיב, מנמיך את קולו.

"אמרתי לך," היא אמרה. "אמרתי לך שאני לא הולכת לדבר איתך את השיחה הזאת שוב פעם."

"אז אל תדברי," הוא אמר. "רק תקשיבי לי."

היא הרימה את ראשה והביטה בו שוב. היה לו את המבט הזה על הפנים. המבט הנחוש של הארי. המבט שהיה לו כשהוא היה צריך לחשל את עצמו לעשות משהו נורא, כמו להתמודד נגד זנבקרנית הונגרית, או להביס את שליט האופל, או להגיד לה איך הוא מרגיש כלפיה.

"אני אוהב אותך," הוא אמר. "ואני לא רק אוהב אותך, אני מאוהב בך. כבר עידנים."

הרמיוני פשוט עמדה שם. היא הרגישה כאילו היא עזבה את הגוף שלה, והרמיוני האמיתית צפה איפהשהוא מעל ראשה, צופה בהתרחשות בהתעניינות בלתי אישית.

הארי נראה מודאג. "זה אמור להיות הקטע שבו את נהיית מאד שמחה ומנשקת אותי," הוא אמר.

"עידנים?" הרמיוני שמעה את עצמה אומרת. "מה אתה מתכוון עידנים?"

הארי נראה נבוך. ברור שהוא לא התכונן לחקירה. "א-אני חושב, כלומר, אני ידעתי את זה בערך שנתיים... גם לפני זה כנראה שזה היה נכון אבל פשוט לא ידעתי את זה. אני זוכר מתי הבנתי בפעם הראשונה. היינו בחופשה עם ההורים שלך ואת לבשת את השמלה הצהובה הזאת – היא לא יפה כמו השמלה שאת לובשת עכשיו, אבל-" הוא חייך חיוך מודאג. "את היית כל כך יפה."

הרמיוני זכרה. היא לבשה את השמלה הצהובה כי זאת היתה הפעם הראשונה שהיא ראתה את הארי אחרי חודשיים של חופשה, והיא קיוותה שהוא יאהב את זה, אבל הוא לא אמר שום דבר, שום דבר בכלל.

"שנה שעברה," היא אמרה באיטיות, "אמרתי לך שאני אוהבת אותך. ואתה אמרת שאין לך שום רגשות כלפיי חוץ מידידות."

"לא רציתי לאבד את הידידות שלי איתך. אני חושב שפחדתי."

"פחדת?" היא חזרה כהד. "אתה יודע מה זה עשה לי, הארי? אתה יודע דרך מה העברת אותי? לשמוע אותך אומר שאתה לא אוהב אותי, היה הדבר הכי נורא שקרה לי מעולם. אני לא יכולה להאמין שאתה פשוט –" היא היתה כל כך כועסת עכשיו, שקולה נסדק. "שיקרת לי, הארי. ובקשר לדבר כזה!"

הארי נראה נדהם. "מעולם לא רציתי לפגוע בך," הוא מחה. "אני פשוט – אני לא חשבתי שזה יעבוד איתנו, אוקיי? חשבתי שאנחנו יותר מדי שונים. וחשבתי, אם אני אוכל לגרום שזה יעבוד עם צ'ו–"

"זה ההבדל בינך לביני," קטעה אותו הרמיוני. "אני מעולם לא הייתי מנסה שזה יעבוד עם מישהו חוץ ממך."

"אני מנסה איתך עכשיו." אמר הארי, עושה מאמץ ברור לעין להישאר רגוע.

"אתה מעולם לא היית מנסה, בכל אופן, אם זה לא היה בגלל דראקו. אם לא היה פה את דראקו, מעולם לא היה מתגלה לך שאתה יכול לאבד אותי. אתה חשבת שאני פשוט אשב שם, ואחכה לך שיום אחד תגלה בי עניין, כמו – כמו מטען עזוב."

"מטען?" הארי היה לבן מהלם.

היא שילבה את זרועותיה ונעצה בו מבט זועם. היא היתה מלאה בכעס חסר-סיבה, והיא ידעה שהוא חסר-סיבה, אבל זה לא עזר. המבט על פניו גרם לה להיות אפילו יותר כועסת. הוא היה כל כך בטוח בה. כל כך בטוח.

"את לא חייבת לומר את כל זה," הוא אמר לבסוף. "זה יהיה מספיק לומר לי שאת פשוט לא אוהבת אותי יותר."

"אבל אני כן אוהבת אותך, הארי," היא אמרה. "אני אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר. אני אוהבת אותך כל כך שזה מבהיל אותי."

"אז למה?"

היא הנידה בראשה. "אני לא רוצה להיות מבוהלת יותר." היא אמרה, והתחילה לנוע הרחק ממנו, בחזרה לקראת המכונית.

"הרמיוני!" הוא קרא אחריה, נשמע מיואש.

היא עצרה בלי להסתובב.

"הוא לא אוהב אותך כמוני," הוא אמר לגב שלה. "הוא לא מכיר אותך כמוני."

"לא," היא אמרה. "והוא לא יכול לפגוע בי כמו שאתה יכול."

והיא הלכה משם.

** קראק! (זה אמור להיות הצליל של הלב של הארי נשבר לאלפי חלקיקים קטנטנים) **

"אני לעולם לא אקח את העצה שלך שוב." הארי אמר לרון.

הוא הלך והתיישב במכונית עם הוויזלים. הרמיוני, שעדיין סירבה לדבר אליו, נעמדה במרחק מה משם, נועצת מבט בכיוון האחוזה.

החיוך הרחב של רון התחיל לדעוך. "מה...?"

"היא שונאת אותי," אמר הארי, בסופיות.

רון פרד וג'ורג' נראו לחלוטין ולגמרי נדהמים. ללא ספק, הם היו בטוחים ברגשות של הרמיוני אפילו יותר מהארי.

"הרמיוני לא שונאת אותך," אמר ג'ורג', לבסוף, בטון המום.

"היא כן," אמר הארי.

"מה אתה עשית?" תבע רון. "אתה בטח עשית משהו."

"תודה, רון, על הצבעת האימון." אמר הארי בקול עמום.

"אני רק התכוונתי—"

"קח קצת מיץ דלעת." הציע פרד, הודף כוס לכיוונו.

"אני לא רוצה מיץ דלעת." הארי אמר. "אני רוצה וודקה. יש לכם וודקה?"

רון נענע בראשו בצער. "רק מיץ דלעת, באמת."

"ושמן מנוע." אמר ג'ורג'. "אתה רוצה קצת שמן מנוע?"

"זהו זה," אמר הארי באותו קול עמום. "הגעתי לתחתית הבור."

"הי, תראו," אמר פרד, מצביע. "סיריוס חוזר. ויש לו את מאלפוי איתו."

"טעיתי," אמר הארי. "יש מקום אפילו יותר נמוך."

הוא הזדקף באי רצון. סיריוס ודראקו באמת באו לקראתם, סיריוס בצורתו האנושית ודראקו נראה דומה מאד לפעם האחרונה שהארי ראה אותו.

הוויזלים קפצו אל מחוץ למכונית כשסיריוס ודראקו התקרבו. הארי הלך אחריהם יותר באיטיות. בפינת עינו הוא יכל לראות את הרמיוני מתקרבת לקראתם מקצה קרחת היער.

קרוב יותר, דראקו נראה – שונה. הארי לא היה בטוח איך, בדיוק. הוא פשוט נראה שונה.

רון פרד וג'ורג' שילבו כולם את ידיהם על חזם. הם הסתכלו על דראקו כאילו הוא פצצה שעומדת להתפוצץ.

"מאלפוי," אמר רון, מהנהן אליו בזהירות.

"הלו, וויזלי." אמר דראקו. "וויזלים," הוא הוסיף, מסתכל על פרד וג'ורג'. ואז הוא הסתובב אל הארי, והושיט את ידו.

רציתי להודות לך שהצלת את חיי." הוא אמר.

הארי לטש בו עיניים. דראקו המשיך לעמוד שם בשקט עם ידו מושטת. מעל ראשו של דראקו, הארי יכל לראות את סיריוס נועץ בו מבט חודר.

הוא הושיט את ידו, לקח את ידו של דראקו, ולחץ אותה. "בבקשה," הוא אמר.

כל אחד הרפה מהיד של השני במהירות. ואז דראקו פנה אל הוויזלים. "תראו," הוא אמר. "אני יודע שאתם לא מחבבים אותי. הרבה אנשים לא מחבבים אותי."

"אני בהחלט מוכן להאמין לזה," אמר רון.

"ואני..." דראקו קימט את מצחו. "שיט, וויזלי, שברת את שורת המחשבות שלי."

"היית באמצע להגיד לנו כמה שאף אחד לא מחבב אותך." אמר פרד בצורה מועילה.

"לא אמרתי אף אחד," אמר דראקו, שאווירת השלווה שלו התחילה להתפזר. הוא הסתכל אל סיריוס.

"כדאי להפסיק כשאתה עדיין שולט במצב." ייעץ סיריוס.

ג'ורג' נקש באצבעותיו, נזכר במשהו. "סיריוס," הוא אמר. "אתה יכול לבוא הנה ולהסתכל במכונית לשניה? היא עושה קולות טחינה משונים... וחשבתי, בגלל שהיה לך את האופנוע המעופף הזה..."

"בוודאי." אמר סיריוס.

הוא הלך אחרי הוויזלים אל המכונית. הארי, שרצה להיות כמה שיותר רחוק מהרמיוני, הלך איתם. זה השאיר את דראקו לבד עם הרמיוני, שהיתה שקטה מאד במהלך חילופי הדברים.

"היי," אמר דראקו.

היא הביטה אליו, וכמו הארי, חשבה שהוא נראה... שונה איכשהוא.

"אני כל כך מצטערת," היא אמרה. "סיריוס סיפר לי על קללת הוריטאס. הייתי מוכנה כל כך לחשוב את הדבר הרע ביותר עליך ושפטתי אותך לגמרי לא נכון ואני מצטערת."

דראקו הניע בראשו. "לא שפטת אותי לא נכון." הוא אמר. "חשבת שאני מטומטם, ואני באמת מטומטם. וסביר להניח שאני תמיד אהיה."

"אולי," אמרה הרמיוני. "אבל אתה מטומטם מוסרי. זה נשמע הגיוני?"

"לא ממש." אמר דראקו.

"כוונתי," הרמיוני הסבירה, "שאפילו שאני לא סומכת עליך שתגיד את הדבר הנכון – תמיד – אני כן סומכת עליך שתעשה את הדבר הנכון. תמיד."

דראקו גיחך. "האם זה אומר שההזמנה לבלות את החגים אצל הגריינג'רים עדיין פתוחה?"

"כן," אמרה הרמיוני. "ואני חושבת שההורים שלי יחבבו אותך, אחרי הכל, בהתחשב בכך שהצלת את חיי."

"את יודעת," אמר דראקו. "אומרים שברגע שהצלת את חייו של מישהו, אתה אחראי לאדם הזה לנצח. אז אני אצטרך לשים עלייך עין מעכשיו והלאה."

"זה נראה לי כמו חוק לא הוגן," אמרה הרמיוני.

"כל חוק שאומר שאני צריך לבלות יותר זמן איתך הוא חוק טוב בספר שלי." אמר דראקו.

הרמיוני הסמיקה. התגלה לה ששני הבנים היחידים בעולם שהיו מסוגלים לגרום לה להסמיק רק על ידי כך שהסתכלו עליה, עמדו שניהם פה, בראש הצוק. כמובן, אחד מהם לא דיבר איתה.

דראקו נראה כאילו הוא מסוגל לקרוא את מחשבותיה. "את חושבת על הארי." הוא אמר.

"היתה לנו שיחה," היא השיבה. "היא לא הלכה טוב."

"הוא נראה נורא," אמר דראקו.

"גם אתה היית נראה ככה, אם היית נופל מצוק." אמרה הרמיוני בהתגוננות.

דראקו חייך אליה. "זה לא מה שהתכוונתי, ואת יודעת את זה." הוא אמר. "פשוט אין לך מושג מה את רוצה, נכון?"

"תמיד חשבתי שאני רוצה את הארי." היא אמרה. "עכשיו אני לא יודעת יותר." היא נאנחה. "הוא פשוט מרתיח אותי מזעם."

"מספיק עם הנושא של הארי." אמר דראקו. "אפילו שאני אוהב לדבר עליו, אבל, משהו התגלה לי."

"מה?"

"מעולם לא נישקתי אותך כשהייתי בתוך הגוף שלי." אמר דראקו.

הרמיוני חשה שהיא מסמיקה שוב. "האם זה יהיה... שונה?"

"יש רק דרך אחת לגלות." הוא אמר, מחייך אליה חיוך עצל, חיוך חתולי.

"הרמיוני!"

זה היה סיריוס שקרא לה. היא הסתובבה וראתה שהוא מצביע עליה ועל דראקו ואז בכיוון המכונית. הוא והארי והוויזלים כבר ישבו בתוכה, מוכנים ללכת.

היא הסתכלה בחזרה על דראקו, שנראה לא מודאג. "זה בסדר," הוא אמר. "יהיה לנו שפע של זמן במשך החגים."

נורא בטוח בעצמו, לא? הרמיוני חשבה כשהם התקדמו לקראת המכונית. בדיוק ההפך מהארי. הארי, שישב במושב האחורי, ליד רון, בוהה מבלי לגרוע עין בבור חסר התחתית.

דראקו נכנס פנימה והתיישב ליד הארי, שלא הסתובב אליו. זה לא השאיר אף מקום להרמיוני לשבת.

"אין מספיק מקום?" שאל ג'ורג' בעליזות. "הרמיוני, את פשוט תצטרכי לשבת על הברכיים של מישהו."

גם הארי וגם דראקו הסתכלו אליה. הארי הביט הצידה בחופזה. הרמיוני נעצה מבט זועם בג'ורג', ואז התיישבה על הברכיים של רון.

"לא יכולתם לעשות את המקום הזה גדול יותר בעזרת קסם?" היא שאלה את ג'ורג'.

"והנקודה שלך היא?" הוא שאל בקלילות, והתניע את המכונית. היא נורתה קדימה ולמעלה ב'באנג' קולני, ג'ורג' צעק בעליצות, ורון התלונן בקול באזני הרמיוני שהיא מוחצת לו את הרגל, ומעל כל הרעש, היא שמעה את הארי עושה קול שנשמע כמו צרחה של כאב.

היא חגה סביב וראתה את הארי מתרומם ממושבו. בעצם, הוא לא התרומם אלא נראה כאילו הוא מורם בידי ידיים בלתי נראות, נמשך בצווארון חולצתו ונגרר לאחור, מחוץ למושב שלו. הוא הושיט את ידיו לגרונו, מנסה למנוע מהחולצה לנתק את הספקת האויר שלו.

"ג'ורג'!" צרחה הרמיוני. "תעצור את המכונית!"

הם היו בערך תשע רגל מעל הקרקע עכשיו. ג'ורג' הסתובב, ראה את הארי, לטש עיניים, ולחץ על הברקסים בחוזקה. התוצאה של זה היתה שהארי התרומם אל האויר, התעופף ליד ירכתי המכונית, וצנח עד לקרקע.

ג'ורג' לחץ על דוושת הגז שוב, סובב את המכונית במעגל, והניע אותה בחזרה אל הקרקע. הם נחתו בחבטה שוברת עצמות, והחלו להישפך החוצה מהדלתות.

הדבר הראשון שהרמיוני ראתה כשהיא נדחקה החוצה כדי לצאת מהמכונית, היה הארי, מתכופף על ברכיו על האדמה. ידיו היו מאחורי גבו.

הדבר השני שהיא ראתה היה לוציוס מאלפוי, עומד קצת יותר רחוק מהארי. הוא החזיק את שרביטו בידו המושטת, וכיוון אותו ישירות לליבו של הארי.

"כולכם," הוא אמר, לא מביט בהם. "תישארו איפה שאתם."

"איך הוא מצא אותנו?" הרמיוני לחשה אל סיריוס.

"קמיע החיים," סיריוס לחש בחזרה. הוא הסתכל בחרדה על לוציוס. "זה מתנהג כמו מכשיר איתור."

לוציוס פסע קצת יותר קרוב אל הארי, שומר את שרביטו מכוון אליו. "הארי פוטר," הוא אמר. מראהו של לוציוס היה נורא. השיער שלו עמד בפראות, ועל כל הראש שלו והגלימה שלו, איפה שהם לא היו קרועים וחתוכים, הם היו מרוחים בדם ובוץ. "גרמת לי צרות צרורות." הוא הרים את ראשו והביט אל האחרים, שעמדו ליד המכונית בפה פעור בזעזוע. עיניו התעכבו על דראקו. "כולכם גרמתם לי צרות צרורות."

"תניח לו, לוציוס." נהם סיריוס.

"למה לי?" אמר לוציוס, עכשיו מביט בחזרה על הארי. נראה היה, הרמיוני חשבה, שהוא שם כישוף קשירה מסוג כלשהוא על ידיו של הארי. היא יכלה לראות חבלים סביב פרקי ידיו.

"בגלל שאתה לא יכול להרוג את כולנו," אמר סיריוס בחדות. "ואם אתה נוגע בהארי –"

"מי אמר שאני לא יכול להרוג את כולכם?" אמר לוציוס, נראה די מטורף. "אני מאלפוי! בעורקיי זורם דם של סלאזאר סלית'רין!"

"לא נכון," אמר הארי לפתע. "דמבלדור אמר לי שאין צאצאים של סלית'רין שנשארו בחיים חוץ מוולדמורט."

לוציוס הניד בראשו ונעץ מבט בהארי. "זה מעבר להשגתי איך כל מאמצינו להרוג ילד מטופש וקטן נגמרו בכישלון." הוא אמר. "אבל לא עוד. אדוני קיווה שיהיה לו את התענוג להרוג אותך, אבל הוא יצטרך להסתפק בתענוג לצפות בגופתך המתה מוצגת לפניו."

הוא הצביע בשרביטו על הארי. "אבדה—"

ונעצר. בגלל שדראקו זינק קדימה ומיקם את עצמו בין שרביטו של לוציוס והארי. הוא התייצב מול אביו, מתנשם קלות, מביט אליו ביציבות.

לוציוס קימט את מצחו. "צא מהדרך, דראקו." הוא אמר באי סבלנות.

"לא," אמר דראקו, נראה מאד חיוור. "אם אתה רוצה להרוג את הארי, תצטרך להרוג אותי קודם."

לוציוס נראה זועם. "אל תהיה טיפש," הוא אמר.

מאחורי דראקו, הארי התאמץ לעמוד על רגליו. הוא עשה משהו בידיו, אבל הרמיוני לא יכלה לראות מה.

"אני יודע שהיית נותן לשליט האופל להרוג אותי," אמר דראקו, עדיין מביט באביו. "אבל אני לא יודע אם אתה יכול לעשות את זה בעצמך."

"אני מבטיח לך שאני יכול." אמר לוציוס. "ואני גם אעשה. זוז מהדרך."

"תהרוג אותו ותאבד גם את נרקיסה." אמר סיריוס.

"תשתוק, בלק." אמר לוציוס בזעף. ידו הושטה אל צווארו ונסגרה מסביב לקמיע ששם. הוא הרים אותו מעל לראשו. דראקו הביט בו, נבוך.

"אתה הוא בני היחיד ויורשי היחיד." אמר לוציוס לדראקו. "בפעם האחרונה, האם תזוז מהדרך?"

דראקו הניע בראשו. "לא."

"אה, טוב," אמר לוציוס. "אני עוד צעיר. אני יכול להינשא שוב. יהיו לי עוד ילדים."

והוא הידק את ידו מסביב לקמיע שבאגרופו, חופר בציפורניו פנימה.

דראקו צרח והתמוטט לקרקע כמו עץ נופל. כשהוא נפל, הוא התנגש בהארי, שנהדף לאדמה כשדראקו מעליו. פניו של דראקו היו כחולות, אך הוא עדיין נשם.

לוציוס שיחרר את אחיזתו ההדוקה בקמיע, והרמיוני ראתה אותו נוצץ בתוך אגרופו – פגום, אבל לא שבור.

עדיין לא.

לוציוס נע בצעדים ארוכים לאורך הדשא לקראת הארי ודראקו. הרמיוני הביטה הצידה וראתה שרון ג'ורג' ופרד – כולם הוציאו את שרביטיהם ועמדו לכוון אותם אל לוציוס.

"לא עכשיו!" היא לחשה אליהם.

הם הסתכלו אליה כאילו שהיא משוגעת.

"חכו!" היא לחשה.

לוציוס הגיע לדמויותיהם המקופלות של הארי ודראקו. הוא התכופף ולפת את אחורי חולצתו של דראקו ביד אחת, ובמשיכה חזקה שלף אותו מעל הארי. הוא דחף את גופו הרפוי של דראקו הצידה.

הארי שכב על הקרקע שכשידיו מתחתיו, והסתכל למעלה אל לוציוס.

"להתראות, פוטר," אמר לוציוס, מרים את שרביטו.

"היי, לוציוס." אמר הארי והתיישב.

הרמיוני ראתה משהו כסוף מבזיק בפתאומיות ובבהירות בידו הימנית. זו היתה החרב שהוא לקח מחדר הסיוף שם באחוזה. הוא הצליף איתה, וחתך את שרביטו של לוציוס לחצי. הארי קפץ על רגליו כשלוציוס צעק ונפל לאחור, אצבעות ידו הימנית שותתות דם, ידו האחרת עדיין לופתת את קמיע החיים.

הארי סובב את ראשו לכיוון הרמיוני והיא ידעה מיד מה הוא רוצה שהיא תעשה. "הרמיוני!" הוא צעק. "עכשיו!"

הרמיוני הצביעה בשרביטה. "אציו!" היא קראה, וקמיע החיים נורה החוצה מידו השמאלית של לוציוס ועף דרך האויר לקראתה. היא תפסה אותו מאד בזהירות, והסתובבה אל הוויזלים, ששרביטיהם היו עדיין מכוונים אל לוציוס.

"קדימה," היא אמרה.

"שתק!" צעקו רון, פרד וג'ורג'.

אור לבן נורה משרביטיהם ופגע בלוציוס ישר בראש. הרמיוני ראתה לפני כן מה כוח מאוחד של מספר לחשי הימום יכול לעשות, אבל זה לא היה פחות מרשים הפעם. לוציוס נהדף הצידה ועף דרך האויר, נוחת כנגד גזע של עץ, ושם הוא שכב דומם בלי לנוע.

הארי צנח על ברכיו ליד דראקו, עדיין אוחז בחרב. הרמיוני וסיריוס רצו כדי להצטרף אליו, כשהוויזלים מיהרו לבדוק אם לוציוס עדיין בהכרה, ולכן מסוכן.

כורעת על ברכיה, הרמיוני הניחה את ידה על כתפו של דראקו. הוא עדיין נראה כחלחל, אבל נשימתו נראתה סדירה. היא הביטה למעלה אל סיריוס בדאגה.

"האם הוא יהיה בסדר?" היא שאלה.

"אני חושב שהוא התעלף בגלל הכאב." אמר סיריוס בשקט.

דראקו נע, ועיניו נפקחו. "אני לא," הוא אמר. "אני לא מתעלף."

"הו, זה נכון," אמר הארי. "פשוט החלטת לנוח קצת באמצע כל המהומה."

דראקו הביט אל הרמיוני. "אבא שלי?"

"הוא בחיים." היא אמרה במהירות. "הממנו אותו."

דראקו נראה לפתע מאד, מאד עייף. "זה טוב."

היו צללים שחורים מתחת לעיניו. הרמיוני הושיטה יד, וברכות נגעה בפניו. "היית מדהים," היא אמרה. "באמת."

דראקו הביט אל הארי. "איך הורדת את החבלים האלה?" הוא אמר.

הארי הרים את החרב. "חתכתי אותם לחתיכות בעזרת הלהב של זה," הוא אמר, והרמיוני ראתה שפרקי ידיו היו חתוכים ושרוטים במקצת. "ואתה יודע מה עוד?" הוא הוסיף, וסובב את החרב לצד שני. "אני חושב שאבא שלך צדק בקשר לזה שאתה קרוב משפחה של סלית'רין." הוא סובב את הלהב כדי שהאחרים יוכלו לראות את המילים שהיו חרוטות על הידית, בדיוק מעל אבני החן הירוקות: "סלאזאר סלית'רין".

"תמיד ידעתי שאני מיוחד," אמר דראקו, ועצם את עיניו שנית.

הארי הסתכל לעבר הרמיוני. הוא לא נראה עוד כועס. רק עייף, ומודאג, ועצוב.

"לחש זימון טוב, הרמיוני." הוא אמר. "תודה."

היא הנהנה לעברו, לא בוטחת בעצמה שתוכל לדבר.

ברגע הזה, רון פרד וג'ורג' התקרבו. רון הלך מקדימה, פרד וג'ורג' גררו את לוציוס בין שניהם. סיריוס הביט אליהם.

"שימו אותו באחורי המכונית." הוא אמר.

אפילו שסיריוס התכוון ללא ספק שהם ישימו את לוציוס במושב האחורי, הוויזלים התחילו לדחוף אותו לתוך תא המטען במקום זאת. סיריוס הסתכל עליהם, משך בכתפיו, והסתובב שוב לדראקו.

"ומתי שאנחנו חוזרים בחזרה לבית הספר," אמר דראקו, פונה להביט בסיריוס, "אתה הולך להגיד לי מה העניין הזה עם הקמיע?"

"בוודאי." אמר סיריוס, נראה מודאג.

"ופוטר, אתה הולך להביא לי את החרב בחזרה? בגלל שהיא לא שלך, אתה יודע. היא במשפחה שלי כבר שנים."

"מאלפוי," אמר הארי, ללא שנאה, "אתה אפילו לא הבחנת בה מעולם, עד היום, נכון?"

"אולי, אולי לא." אמר דראקו. הוא חייך למעלה אל הארי, שפניו, להפתעתה של הרמיוני, נסדקו בחיוך מאד עייף ולא מתלהב.

"מה שתגיד, מאלפוי," הוא אמר. "מה שתגיד."

"מה שתגיד, מאלפוי," אמר הארי, ובנדיבות מפתיעה, הטיל את החרב של סלאזאר סלית'רין לבין זרועותיו של דראקו.

דראקו סגר את ידו מסביב לחרב. "תודה, פוטר," הוא אמר, במאמץ נראה לעין.

סיריוס הארי והרמיוני החליפו מבטים מודאגים. בהשאירו את הארי והרמיוני יושבים משני צדדיו של דראקו, סיריוס התרומם ממקומו והלך לעבר המכונית המעופפת. האחים וויזלי סיימו לדחוף את לוציוס מאלפוי חסר ההכרה כשראשו קדימה לתוך תא המטען, והביטו אחד בשני בשביעות רצון.

"הלו, סיריוס," אמר רון כשהוא הגיע. "שמנו את לוציוס מאחור, כמו שאמרת."

"תודה," אמר סיריוס. "אבל הוא לא המאלפוי שאני מודאג בגללו ברגע זה."

פרד נענע את ראשו. "מעולם לא חשבתי שאני אצטער בשביל דראקו מאלפוי." הוא אמר. "אבל אני בערך עכשיו. תזכרו, אני עדיין לא מחבב אותו. אבל כשאבא שלו מנסה להרוג אותו ככה..." פרד נרעד. "גורם לי להרגיש בר-מזל בהשוואה."

"אתה באמת בר-מזל." אמר סיריוס בקצרה.

רון נשך את שפתו התחתונה. "לוציוס באמת ניסה להרוג אותו?" הוא שאל.

"הו, כן," אמר סיריוס. "כמעט שהצליח. וזה עדיין אפשרי, אם לא נחזיר את דראקו להוגוורטס בקרוב. הוא גוסס."

ג'ורג' השמיט את מפתחות המכונית. "גוסס?" הוא חזר כהד, בוהה בסיריוס בהלם.

"תכין את המכונית," אמר סיריוס בקצרה, והלך בחזרה לדראקו. הוא כרע על ברכו ליד דראקו ואמר, "אתה יכול ללכת?"

דראקו נראה כאילו הוא שוקל זאת בדעתו. ואז הוא אמר, במבט קלוש של הפתעה, "בעצם. לא."

הרמיוני נראתה כאילו היא עומדת לפרוץ בדמעות, אבל לא עשתה זאת.

"לא חשוב," אמר סיריוס בנוקשות, התכופף, והרים את דראקו כאילו הוא שוקל לא יותר מילד, ולא כמו כמעט-מבוגר. כשהוא הרים אותו, החרב נפלה מאחיזתו הרפה של דראקו, ובקול עמום נפלה על הקרקע.

הארי הרים אותה והושיט אותה לסיריוס, שהושיט את ידו החופשית ולקח אותה בידית.

וזרק אותה שוב, מיד, כאילו שהוא נשרף.

כשהוא דיבר שוב, זה היה בקול מאולץ באופן משונה. "הארי. אתה תיקח את החרב."

"אוקיי." אמר הארי, נראה מופתע.

"ואל תתן לאף אחד אחר לגעת בה." אמר סיריוס, והתחיל ללכת עם דראקו בחזרה למכונית.

"על מה היה כל הענין?" שאלה הרמיוני בהשתוממות.

אבל הארי לא שם לב. בעודו מסתכל אחרי סיריוס ודראקו, הוא אמר, בקול מתוח, "שכחתי עד כמה סיריוס חזק."

היא הסתובבה והביטה בהארי, שהסתכל אליה בחזרה. זאת היתה הפעם הראשונה שהוא הסתכל לה בעיניים אחרי השיחה שהיתה להם בראש הצוק מוקדם יותר. היא לא יכלה שלא לחוש שהיה משהו מוזר באופן בו הוא הסתכל עליה. משהו שהיא לא ממש יכלה להניח עליו אצבע.

"אתה חושב שהוא הולך למות?" היא שאלה.

הארי הניע את ראשו. "אני מקווה שלא," הוא אמר, ונעמד, מרים את החרב כשהוא עשה זאת. "אבל נראה שסיריוס חושב שהוא מאד חלש. אני באמת לא יודע."

כשהיא הלכה אחרי הארי בחזרה אל המכונית, הרמיוני הביטה למטה אל קמיע החיים שבידה. זה היה חפץ יפהפה בצורה נבזית - קו לבן זהוב מקיף קמיע של זכוכית, שבתוכו היתה אחת משיני החלב של דראקו. היא יכלה לראות היכן ציפורניו של לוציוס פגמו בזהב העדין, הטהור, והיכן ידו כופפה את הזכוכית עד שהיא התעקמה כמו עדשה של מיקרוסקופ.

סיריוס הניח את דראקו במושב האחורי של המכונית, שם הוא נשען אל החלון, ידיו סביב עצמו כאילו קר לו. הוא נתן להרמיוני חיוך חלוש כשהיא טיפסה לצידו, ואז עצם את עיניו. סיריוס נכנס והתיישב לידה.

הארי ישב מקדימה, עם הוויזלים.

הרמיוני צפתה בדראקו נושם, כשג'ורג' הניע את המכונית לאחור, ואז התניע אותה למעלה אל האויר ונסק מעל הצוק. מעבר לכתפה, היתה לה הרגשה שגם סיריוס צופה בו נושם. לא שהיה לה המושג הקלוש ביותר מה היא תעשה אם הוא לפתע יפסיק.

היא הביטה למטה כשהם הפליגו מעל הבור, שחור כדיו ואינסופי מתחת לשמי הלילה הבהירים. היא עדיין החזיקה את הקמיע באגרופה הקמוץ, כשמשהו התגלה לפניה. היכן שהקמיע לא יהיה הוא תמיד יהיה סכנה לדראקו, פגיע כמו שהוא לנזק ושבירה. אבל אם היא תשליך אותו לתוך הבור – הוא ייפול, וייפול לנצח, לא נגוע בידי שום כוח חוץ מהרוח. היא תהתה מה יכול לקרות לו, אם ---

היא הסתובבה אל אחורי המכונית, אוחזת בקמיע, תוהה אם עליה לזרוק אותו. ואז היא הרגישה משהו נוגע בפרק ידה.

היא הביטה למטה וראתה, להפתעתה, שזה היה דראקו. הוא היה מאד חיוור, העור שמתחת לעיניו כמעט שקוף-למחצה, אבל הוא היה ער. הוא לחש, "לא."

היא לטשה בו את עיניה. האם הוא יודע מה זה?

"אני חושב שאני יודע מה זה," הוא אמר. "תמיד ידעתי בערך. אבל אני רוצה שאת תחזיקי בזה."

"להחזיק בזה?" הרמיוני היתה מזועזעת. "אבל אני לא רוצה ---"

"בבקשה," הוא אמר, ועצם את עיניו.

באיטיות, הרמיוני משכה את ידה בחזרה. בתחושה של אי רצון חזק, היא פתחה את השרשרת, מיקמה אותה מסביב לצווארה, והידקה את האבזם. היא הרגישה את הקרירות שלו כנגד עורה, כשהקמיע נשמט מתחת לחולצתה. זה היה כבד. הרבה יותר כבד מכפי שהיא סברה. כמו וו מסביב לצווארה.

השמיים התבהרו ונהיו כחולים אפורים, בזמן שהם נחתו על אדמות הוגוורטס, ודראקו היה כעת ממש חסר הכרה ולא ניתן היה להעירו. ברגע שהם נגעו באדמה, סיריוס קפץ מחוץ למכונית. "אני הולך להביא את דמבלדור," הוא אמר, צנח על ארבעת רגליו בצורתו הכלבית, ורץ במהירות לעבר הטירה.

אף אחד לא יכל לחשוב על משהו לומר. הוויזלים הלכו כדי להבטיח שלוציוס היה עדיין חסר הכרה בתוך תא המטען. הרמיוני והארי ישבו, וצפו בדראקו נושם. הרמיוני רצתה לשאול אותו אם הוא עדיין כועס עליה, אבל זה נראה איכשהו לא מנומס לשוחח על כך כשדראקו פה, אפילו אם הוא חסר הכרה. לבסוף, היא אמרה, "הארי, אתה בסדר?"

הוא הביט אליה. "אני בסדר," הוא אמר. קולו היה חסר מבע, ועדיין היה לו את המבט המוזר על פניו שהיא לא הצליחה לזהות.

"פרקי הידיים שלך עדיין שרוטים," היא אמרה בקול קטן, "אתה רוצה –"

הוא יצא מהמכונית בלי להביט אליה, והלך לעבר הוויזלים. הרמיוני ישבה איפה שהיא היתה, מנסה שלא לבכות.

ואז סיריוס חזר, עם דמבלדור וגברת פומפרי, והכל נהיה מטושטש. מדאם פומפרי ציוותה על כולם להתרחק מדראקו, כישפה אלונקה, הרימה אותו לתוכה, והם מיהרו משם בלי מבט לאחור. כולם צפו בה הולכת, בדרגות שונות של דאגה.

"פרופסור," אמרה הרמיוני בקול קטן, "היא אמרה אם הוא הולך להיות בסדר?"

דמבלדור הניע את ראשו. "בנוגע לכך," הוא אמר בכבדות, "אני לא יכול, כרגע, לומר." הוא פנה אל הוויזלים. "אני יודע שאתם בוודאי עייפים, נערים," הוא אמר, והוסיף בניצנוץ קטן בעיניו, "ואני יודע שאביכם בוודאי ירצה את מכוניתו בחזרה. אבל אני רוצה לבקש מכם לעשות עבורנו עוד טובה אחת."

הם הנהנו בהסכמה.

"צריך שתקחו את לוציוס ללשכה לאכיפת חוקי הקסמים, אל ההילאים ששם." אמר דמבלדור. "דיברתי איתם. הם יצפו לכם." הוא פנה אל סיריוס. "סיריוס, תן להם את הפרטים. עליי ללכת לאגף המרפאה ולראות אם אני יכול להיות לעזר למדאם פומפרי. הארי והרמיוני... בואו איתי, בבקשה."

"יש עוד דבר אחד, פרופסור." אמר סיריוס במהירות. "החרב שסיפרתי לך עליה – היא נמצאת אצל הארי."

דמבלדור הביט לעבר הארי. "אני יכול לראות אותה?"

הארי הושיט אותה לו, ודמבלדור הביט בה במבט שוקל. "אני רואה," הוא אמר, אחרי הפסקה ארוכה, ואז הגיש אותה בחזרה להארי. "אל תתן לאף אחד אחר לגעת בה," הוא אמר, בדיוק כמו סיריוס. הוא הסתובב והתקדם בחזרה לכיוון הטירה, הארי והרמיוני ממהרים אחריו.

"איך הוא?" שאל דמבלדור, נועץ מבט בנער החיוור שעל המיטה. הארי והרמיוני, מכל צד שלו, הביטו למטה בהבעות עצובות.

"הוא יחיה," אמרה מדאם פומפרי, שנראתה עייפה אבל הרבה פחות מודאגת. "נתתי לו מספר סמי חיזוק ושיקוי אנרגיה. אין שום נזק ממושך, ונראה שהוא יתעורר בקרוב. הילד הוא בעצם די חזק, אפילו שהוא לא נראה ככה."

"אני רוצה שיודיעו לי ברגע שהוא מתעורר," אמר דמבלדור.

דלת המחלקה נפתחה, וסיריוס נכנס. "הם הלכו," הוא אמר לדמבלדור.

מדאם פומפרי נראתה נרגזת. "זוהי מרפאה, לא תחנת רכבת." היא אמרה בזעף. "הילד צריך לנוח."

הרמיוני רצתה לחייך אל הארי. היא היתה כל כך רגילה לשמוע את מדאם פומפרי אומרת את המילים האלה כשהארי היה תחת טיפולה, לעיתים כל כך קרובות אחרי איזו הרפתקה מוזרה שהוא הצליח להיקלע לתוכה. אבל הארי לא הביט בה.

"את צודקת, פופי," אמר דמבלדור בלי שקולו ישתנה. "הארי, חזור אל המשרד שלי איתי, אני רוצה לדבר איתך. סיריוס והעלמה גריינג'ר, אתם יכולים להישאר פה עם דראקו אם ברצונכם לעשות זאת."

דמבלדור עזב עם הארי, וסיריוס והרמיוני לקחו מושבים בכל צד של המיטה של דראקו. הוא אכן נראה טוב יותר. קצת צבע חזר לפניו.

הרמיוני שמחה להישאר לבד עם סיריוס. היא רצתה לשאול אותו משהו. היא הושיטה את ידה לחולצתה, שלפה את קמיע החיים, והראתה אותו לסיריוס. "דראקו רצה שאחזיק בזה, אבל אני לא יודעת מה עליי לעשות איתו." היא אמרה. "הלכתי לזרוק אותו לתוך הבור חסר התחתית, אבל..."

"טוב שלא עשית את זה," אמר סיריוס. "אם לוציוס הולך לעמוד למשפט, נצטרך את זה בתור ראיה. זה עשר שנים באזקבאן אם אתה יוצר אחד מהדברים האלו, ובוודאי עוד עשר שנים אם אתה מנסה להרוג מישהו עם זה. וכשהמישהו שאתה מנסה להרוג הוא הבן שלך..."

"טוב." אמר הרמיוני בסופיות. "סיריוס..."

"כן?"

"למה לא נתת לאף אחד חוץ מהארי לגעת בחרב הזאת?" היא שאלה.

כתשובה, סיריוס הושיט את ידו והיא ראתה מה שנראה כמו כוויה אדומה ודלקתית לאורך כף ידו. "זה למה," הוא אמר. "אם הייתי מחזיק אותה זמן רב יותר, היא היתה חורכת לגמרי את היד שלי."

"אבל דראקו נגע בה, והוא בסדר גמור," היא אמרה.

"כן, נכון," אמר סיריוס, פונה להביט שוב בדראקו. "מה שפותח כל מיני סוגים של אפשרויות מעניינות."

"אתה לא הולך לספר לי, נכון?" היא שאלה ברוגז. "אתה פשוט הולך להיות סודי."

"זה אני," הסכים סיריוס. "האיש הסודי. איש הכלב הסודי, ליתר דיוק."

הרמיוני גיחכה.

"בעצם, היה משהו שרציתי לומר לך." אמר סיריוס.

היא הרימה את גבותיה במבט שואל.

"אל תהיי יותר מדי קשה עם הארי," הוא אמר בשקט. "האנשים שהוא באמת אהב בחייו, ובכן, הם מגלים נטיה למות. גורם לו להיות קצת עצבני בנוגע להבעת רגשות."

"אולי כדאי שנעסוק קצת פחות במתן-העצות," אמר דראקו, "וקצת יותר בהשגחה על החולה? אני מוקד תשומת הלב פה, לא?"

שניהם קפצו ולטשו בו עיניים. הוא היה ער והביט בהם, לא מחייך, אבל עם שעשוע בעיניו הבהירות והאפורות.

"דראקו!" צעקה הרמיוני באושר, וזרקה את זרועותיה מסביבו.

"אוו," הוא אמר, אבל הוא חייך עכשיו.

"סליחה," היא אמרה, מושכת את ידיה בחזרה, "הכאבתי לך?"

"עשרה אוכלי מוות שרוקעים עליי עם מגפיים מכאיבים לי." אמר דראקו. "את רק... הזכרת לי."

סיריוס הביט בו במבט קשה. "כמה זמן היית ער?" הוא אמר. "שמעת אותנו מדברים על קמיע החיים?"

"כן." אמר דראקו, לא מחייך יותר.

סיריוס פתח את פיו, אבל דראקו הניד בראשו. "זה בסדר," הוא אמר. "תפסתי את זה. אני מבין כמה שאני רוצה, אתה לא צריך להסביר לי."

סיריוס סגר את פיו ונעמד, עדיין נראה מודאג. "אני הולך להביא את דמבלדור," הוא אמר. "אני מייד אחזור."

"הארי," אמר דמבלדור לאחר הפוגה ארוכה.

"כן, פרופסור?"

הארי זה עתה גמר לספר לדמבלדור את הגרסה שלו לאירועי השבוע האחרונים. הם ישבו במשרדו של המנהל, חדר עגול ויפהפה שהארי אהב ביותר. זה היה מזל, בגלל שנראה שהוא מגיע לשם די הרבה.

דמבלדור ללא ספק חשב על אותו דבר. "קיוויתי שזאת תהיה המחצית שלא תיגמר כשאתה יושב במשרד שלי ונראה כאילו זה עתה שרדת מהפכת גובלינים. חבל, זה נראה יותר מדי לקוות בשבילו." הוא קונן. "כתוספת, יש גם הילאים שנדחקים בכל רחבי אנגליה ברגע זה, מנסים לשים קסמי זיכרון על כל המוגלגים שדיווחו שהם ראו קוסמים צונחים מהשמיים, תודות לקסם העירבול היעיל ביותר של ידידתך העלמה גריינג'ר. ובנוגע לוולדמורט – "דמבלדור נאנח. "אין לנו שום מושג איפה הוא עלול להיות."

"אני באמת מצטער על כל זה, פרופסור," אמר הארי באדישות.

גבותיו של דמבלדור התרוממו. "נו, הארי." הוא אמר. "עליך לדעת שאני לא מאשים אותך. לא יותר משהאשמתי אותך על הכנסת שמך לגביע האש."

"כן," המשיך הארי באותו קול אדיש, "הכל קורה לי, נכון?"

"אתה מיוחד," אמר דמבלדור, "אפילו שאתה לא יודע כמה מיוחד."

"אז תספר לי," אמר הארי.

"אני מתכנן לעשות זאת," אמר דמבלדור באופן בלתי צפוי. "אבל אני מחכה למאלפוי הצעיר שיתעורר קודם, בגלל שזה נוגע גם אליו." הוא הוסיף, אפילו עוד יותר באופן לא צפוי.

הארי לטש עיניים. "מה יש לזה לעשות עם מאלפוי?"

עכשיו דמבלדור הביט בו במבט שוקל. "אתה לא מחבב אותו, נכון?"

"לא הרבה," אמר הארי, נועץ מבט ברצפה.

"ובכל זאת הצעת את חייך בתמורה לחייו, לפי תיאורך ותיאורו של סיריוס." אמר דמבלדור. "והוא הציע את שלו בתמורה לשלך. למה זה?"

"אני– לא יודע," אמר הארי, נראה מזועזע. "פרופסור –"

"כן?"

"לוציוס מאלפוי אמר שהמשפחה שלו הם צאצאים ישירים של סלאזאר סלית'רין. והחרב הזאת היתה שלו. אבל אתה אמרת לי שלא נשארו צאצאים חיים של סלית'רין חוץ מוולדמורט."

"טעיתי," אמר דמבלדור בעליזות. "זה יכול לקרות. סלאזאר סלית'רין חי מאות של שנים לפני כן. ללא ספק נותרו צאצאים אחרים שלו בחיים. אבל בכל זאת לא נותר איש עם ריכוז ניכר של דם של סלית'רין. או שכך חשבתי. זה במידת מה דומה לך, בעוד שאצלך זה עם דם של גריפינדור –"

הארי הפך את בקבוק הדיו שהוא השתעשע איתו. "יש לי דם של גריפינדור?"

"הו, אבוי," אמר דמבלדור בעליצות, "זה היה אמור להיות סוד."

"ובכן, אין פלא שמאלפוי ואני לא מחבבים אחד את השני, אם כך," אמר הארי. "גריפינדור וסלית'רין לא חיבבו אחד את השני גם כן."

"אתה ומאלפוי מעלים במוחי שני נערים אחרים שהכרתי פעם," אמר דמבלדור. "הם היו במשרדי יותר פעמים מכפי שאוכל לספור. איך הם תיעבו אחד את השני! ובכל זאת. בסוף היכרותם הם היו מתים אחד בשביל השני. את זה אני יודע."

הארי הביט בדמבלדור מתוך סקרנות.

"ג'יימס פוטר וסיריוס בלק." אמר דמבלדור.

נדהם, הארי עמד למחות, כשהדלת נפתחה וסיריוס תקע את ראשו פנימה. "פרופסור," הוא אמר. "דראקו מאלפוי ער. אני חושב שכדאי שתראה אותו."

"כמה חבל שאבא לא יכול להיות פה," אמר ג'ורג' וויזלי, משתמש בשרביטו כדי לכוון את לוציוס מאלפוי חסר ההכרה במעלה המדרגות של בניין הלשכה לאכיפת חוקי הקסמים. (רון נותר על שפת הכביש כדי לבצע את המשימה שאין לקנא בה, למנוע מעוברי אורח להתנגש במכונית הבלתי נראית). "הוא תמיד רצה לראות מאלפויים מקבלים בראש."

"תפסיק לחבוט את לוציוס בעמודים, ג'ורג'," אמר פרד.

"סליחה," אמר ג'ורג' בקול שאינו מביע חרטה. "יד השרביט שלי קצת רועדת."

קהל קטן של קוסמים אוכפי קסמים חיכה להם בתוך הבניין. ביניהם היה מודי עין הזעם, עומד ליד מכשפה גבוהה שברדסה היה שמוט עד עיניה. הוא קרץ אליהם בעינו הקסומה כשהם נכנסו פנימה.

ג'ורג' הוציא את שרביטו מלוציוס, שנפל על הקרקע באמצע מעגל הקוסמים ושכב שם, נוחר קלות. "הנה הוא," הוא אמר בעליצות. "לוציוס מאלפוי. הוא כולו שלכם, רבותיי."

הקוסמים לטשו בו עיניים.

מודי עין הזעם תפס את ההנהגה. "דמבלדור אומר שתפסתם את מאלפוי עם קמיע חיים לא חוקי." הוא נהם. "זה נכון?"

פרד וג'ורג' התחילו לדבר בבת אחת.

"הוא חטף את סיריוס בלק –"

"השתמש בקללת הקרושיאטוס על הרמיוני גריינג'ר – היא תלמידה בהוגוורטס –"

"מלא דברים מהאומנות האפלה בבית שלו –"

"ניסה לרצוח את הבן שלו עם הקמיע הזה – ראינו אותו –"

"הוא פושע!" אמר ג'ורג' בסיום. "תזרקו עליו ספר."

"או," אמר פרד בתקווה, "אתם יכולים לזרוק עליו דברים הרבה יותר כבדים וגדולים."

"כמו סלעים," הציע ג'ורג'.

"עדים?" שאל אחד מהקוסמים, נשמע מעוצבן.

"מה?" אמר פרד, שלא עמד על המשמר.

"עדים." הרעים עין הזעם מודי. "זה לא שאנחנו לא יודעים שלוציוס מאלפוי הוא ברנש רע. אנחנו יודעים את זה כבר שנים. אבל אף פעם לא היה מישהו שיכול להעיד נגדו."

פרד וג'ורג' הביטו אחד בשני. "ובכן," אמר ג'ורג'. "אנחנו. אנחנו עדי ראיה."

הקוסמים נראו מפקפקים.

"וסיריוס בלק."

הקוסמים עדיין נראו מפקפקים. אפילו שסיריוס בלק נוקה בשנה שעברה מאשמת הרצח (נתמך בידי דמבלדור והעובדה שפיטר פטיגרו היה עדיין בחיים והיה שייך לחבורה של וולדמורט), הוא היה עדיין רחוק מלהיחשב חבר מן השורה בקהילת הקוסמים.

"והארי פוטר," אמר פרד נואשות.

היה רחש של מילמולים למשמע זאת. רוב עולם הקוסמים החשיב את הארי כגיבור, אבל היו המון אנשים שפיקפקו בהיסטוריה שלו ובכוחותיו, שהיו עדיין מיסתוריים. ג'ורג' תפס את המילים "לחשנן" ו"תמיד מסתבך באיזה סיפור מטורף, לא?"

פרד וג'ורג' הביטו אחד בשני בחרדה גוברת.

"אני אעיד," אמר קול.

כולם הסתובבו כדי לראות מי דיבר. זאת היתה המכשפה הצנומה שעמדה ליד מודי עין הזעם, שעד עכשיו היתה בשקט. המכשפה הרימה את ידיה, ומשכה את ברדסה לאחור.

זו היתה נרקיסה.

מודי עין הזעם חייך חיוך רחב. הוא ללא ספק ציפה לכך. פרד וג'ורג', בכל מקרה, היו מבולבלים לגמרי.

"אני אעיד," היא אמרה שוב. "אני נרקיסה מאלפוי. לוציס מאלפוי היה בעלי. אני יכולה לאשר שהוא אכן היה אשם בכל האשמות שמוטלות עליו. כתוספת, אני אפתח את אחוזת מאלפוי בפני הלישכה לאכיפת חוקי הקסמים, וארשה להילאים כניסה חופשית לכל המעברים. צריך להיות שם מספיק קסם אפל בשביל להחזיק אותם עסוקים במשך שנה. וחוץ מזה," היא המשיכה, עכשיו מדברת ישירות למודי עין הזעם שנראה כאילו הודיעו לו שחג המולד הוקדם, "אני אתן לכם את כל הניירות של לוציוס. יש שם הרבה בקשר למה שוולדמורט ובעלי כינו 'התוכנית'. זה אמור להוות קריאה מעניינת."

"אבל – אבל למה?" גימגם אחד הקוסמים.

"בגלל שאני רוצה מכם משהו בתמורה," היא השיבה.

"באמת?" אמר מודי עין הזעם, כאילו הוא כבר ידע, "ומה זה?"

"אני לא רוצה שלוציוס יישלח לאזקבאן." אמרה נרקיסה.

פרד וג'ורג' נראו מזועזעים.

"למה לא?" צעק פרד.

"את לא מתכוונת שהם יתנו לו ללכת?" מחה ג'ורג'.

נרקיסה הביטה בדמות השפופה של בעלה לרגע ארוך. "אני לא מבקשת בשביל עצמי," היא אמרה. "אני אהיה שמחה לראות אותו באזקבאן לשארית חייו. אבל יש לנו ילד. דראקו. הבן שלי." היא הביטה בחזרה במודי. "אני לא רוצה שהוא יחשוב על אביו באזקבאן. יחשוב עליו סובל, משתגע." היא פנתה אל שאר הקוסמים. "אני מבקשת מכם שתשלחו אותו לבית החולים על שם הקדוש מאנגו למחלות קסמים במקום זאת. למחלקה של הפושעים הבלתי-שפויים."

"אני חושב שאפשר להסכים על כך," אמר עין הזעם במהירות.

היתה שתיקה ארוכה. ואז שאר הקוסמים הנהנו בהסכמה.

"האם זה נורא שם?" שאל ג'ורג' בתקווה.

עין הזעם גיחך לעברו, אבל שאר הקוסמים היו עסוקים בדיבור בינם לבין עצמם והתעלמו מהוויזלים. אחד מהקוסמים כישף אלונקה והרחיף את לוציוס לתוכה. כמה מהקוסמים יצאו מהקבוצה כדי ללוות את לוציוס משם, כנראה לתא זמני מאיזשהו סוג.

שאר הקוסמים נראו מעוניינים רק בדיבור אל נרקיסה, אבל היא פסעה הרחק מהם לעבר פרד וג'ורג'.

"ברצוני להודות לכם," היא אמרה. "דמבלדור שלח את עין הזעם אליי והוא סיפר לי מה קרה. ברצוני להודות לכם על כל מה שעשיתם בשביל דראקו."

ג'ורג' הסמיק. נרקיסה יכולה להיות הרבה יותר מבוגרת ממנו, חוץ מזה שהיא אמא של דראקו מאלפוי, אבל היא עדיין היתה מאד יפהפיה. "זה היה שום דבר," הוא אמר.

"האם תעשו למעני טובה?" היא המשיכה, והושיטה להם מעטפה. "כתבתי לדראקו מכתב, משום שאיני יכולה להיות איתו עכשיו. האם תתנו לו אותו?"

"בוודאי. בטח," אמר ג'ורג', לוקח את המכתב.

"תודה לכם," היא אמרה שוב, התכופפה, נישקה כל אחד מהם על הלחי, והלכה בחזרה אל הקוסמים, שליוו אותה מחוץ לחדר. פרד וג'ורג', עכשיו שניהם די אדומים מתחת לשיערם האדום, הלכו בחזרה למכונית.

כשהארי, דמבלדור וסירוס פסעו לתוך החדר, הרמיוני ודראקו היו מדברים. היא נשענה קדימה כשמרפקיה על הכרית שלו, וראשו פנה לכיוונה. הם שוחחו בהתלהבות, והפסיקו רק כאשר דמבלדור כיחכח בגרונו.

"מרגיש יותר טוב, מר מאלפוי?" הוא אמר, עיניו מנצנצות. הוא לקח כסא ליד דראקו, והארי וסיריוס התיישבו בצד השני של המיטה. הארי החזיק את חרבו של סלאזאר סלית'רין לרוחב ברכיו. היא נראתה לא מתאימה לחדר המרפאה.

"הארי," אמר דמבלדור. "ודראקו." הוא הביט מאחד לשני מעל למסגרת משקפיו המוזהבות. "האם אחד מכם," הוא אמר, "יודע מה זה מאגיד?"

הארי ודראקו הסתכלו בו בפנים חסרות הבעה.

דמבלדור פנה אל הרמיוני, שעטתה את ההבעה שכרגיל היתה לה בכיתה, כשהיא ידעה את התשובה לשאלה ואף אחד אחר לא ידע. "מיס גריינג'ר?"

"ובכן, פרופסור בינס אמר לי שמאגיד זה סוג נדיר של קוסם, שנולד עם כשרונות מיוחדים." אמרה הרמיוני מיד. "סלאזאר סלית'רין היה כזה. כך גם רוואנה רייבנקלו. גם אתה, פרופסור. ו..." היא הססה. "שליט האופל הוא גם אחד."

"מאגיד הוא אכן סוג נדיר של קוסם או מכשפה," דמבלדור הסכים. "נדיר ורב עוצמה ביותר. מאגיד יכול לבצע קסם ללא שימוש בשרביט, יכול לעמוד בפני כשפים וקללות רבים, ויכול לשרוד קסמים שבקלות יהרגו כל קוסם אחר." הוא פנה אל הארי. "אתה זוכר, הארי, ששאלת אותי מדוע וולדמורט רצה להרוג אותך כשהיית תינוק?"

הארי הנהן, נראה לא-שמח. "אמרת שאני לא יכול לדעת אז, אבל תספר לי לבסוף."

"אני מספר לך עכשיו," אמר דמבלדור. "אתה מאגיד, הארי."

דראקו והרמיוני הסתובבו בחטף כדי לראות את הארי, שהיה חיוור בהפתעה. סיריוס לא נראה מופתע כלל – זה היה ברור שהוא כבר ידע על כך.

"אני מאגיד?" אמר הארי, נשמע המום.

"כן, אתה מאגיד," אמר דמבלדור. "ולאמיתו של דבר, מאגיד רב עוצמה ביותר."

"הו, אופייני," אמר דראקו, נשמע מרוגז, "עכשיו פוטר הוא גם מאגיד, נוסף על הכל?"

דמבלדור הסתובב אל דראקו, שהחוויר לרגע, כשחשב שהמנהל עומד לבטל את דבריו. במקום זאת, דמבלדור אמר, "גם אתה מאגיד, מר מאלפוי. ואם אני לא טועה, אחד הרבה יותר חזק ורב עוצמה מהארי."

דראקו הפך להיות אפילו יותר חיוור מהארי. "אתה בטוח?" הוא שאל, נשמע באמת מאד ספקני.

"לא הייתי בטוח." אמר דמבלדור. "תמיד ידעתי את זה עליך," הוא אמר בפנותו בחזרה אל הארי, "ידענו את זה בשעה שנולדת. זאת הסיבה שוולדמורט רצה להרוג אותך, ושהוריך נאלצו לרדת למחבוא ביחד איתך. הוא לא רצה שיוולד ילד מאגיד לשניים מאויביו הכי גדולים, שניים מתומכיי הכי גדולים. הוא ידע שכשתהיה מספיק מבוגר, אתה תיהפך לנשק שבאמצעותו נוכל להכות בו."

"ומה בקשר אליי?" הפריע דראקו. "למה הוא לא ניסה להרוג אותי?"

"למה לו?" שאל דמבלדור בהגיון. "אתה ילדו של התומך הכי קרוב אליו. תחשוב איזה נשק היית יכול להיות במחסן הנשק שלו! יכולת להיות אוכל המוות הגדול מכולם." דמבלדור הניד בראשו. "אביך שמר את זה בשקט גמור, דראקו. הורים לילדים מאגידים אמורים לרשום אותם במשרד הקסמים בלידתם; הוא מעולם לא רשם אותך. אני מפקפק בכך שמישהו ידע על כך חוץ מלוציוס ומוולדמורט עצמו. מספר כלים של הגדת עתידות שאני בעצמי הפעלתי הראו לי שיש מאגיד נוסף בהוגוורטס, אך לא ידעתי מי הוא."

דראקו היה דומם, נזכר במשהו שאביו אמר לו באותו בוקר: לאדון האופל היו כאלה ציפיות גבוהות בשבילך, דראקו.

"איך אתה יודע?" הוא שאל את דמבלדור. "איך אתה יודע שאני באמת אחד?"

"החרב הזאת, לדוגמה," אמר דמבלדור, מצביע לעברה היכן שנחה בחיקו של הארי. "זהו חפץ קסום ורב עוצמה, דראקו. רק מאגיד יכול לגעת בחרב הזאת. וכמו כן קיימת העובדה שלוציוס יצר את קמיע החיים מאחת משיניך כשהיית תינוק. הוא השתמש בזה כדי לשלוט עליך ועל אמך, זה נכון, אבל זה גם נתן לו את האפשרות למשוך מעט מכוחות המאגיד שלך. זה הפך אותו לקוסם הרבה יותר חזק מכפי שהוא היה אחרת."

גם דראקו וגם הארי לטשו את עיניהם במנהל. הרמיוני אמרה, "פרופסור דמבלדור?"

"כן?"

"האם הסיבה ששיקוי הפולימיצי השפיע על הארי ודראקו בדרך שזה השפיע... זה בגלל שהם מאגידים?"

"ניחוש טוב, מיס גריינג'ר. במספר דרכים, ניחוש מדויק. קסם הפולימיצי נמשך כך, למעשה, מכיון שמר מאלפוי גרם לו להימשך כך."

"לוציוס גרם למה?" שאל הארי מבלי לחשוב.

"הוא מתכוון אליי, אידיוט," אמר דראקו. "ולא עשיתי שום דבר כזה!" הוא הוסיף, נועץ מבט זועם בדמבלדור.

"הו, כן עשית," אמר דמבלדור בעיניים מרצדות. "אולי אני אהיה מעט בוטה בכך שאצהיר שלך ולהארי תמיד היתה, בוא נאמר, תחרות מסוג..."

"הוא מקנא בי, אם זה מה שאתה מתכוון." קטע אותו דראקו.

הארי גילגל את עיניו.

"אכן." אמר דמבלדור. "למעשה, אני מניח את ההנחה הזאת: כשלקחת את שיקוי הפולימיצי, מר מאלפוי, והוא הפך אותך להארי, ראית מיד את התועלת שאתה יכול להפיק מהמצב. להיות הארי. לחיות את חייו. לראות כמו שהוא ראה. ללמוד את סודותיו. אביך לימד אותך לגלות חולשה ולנצל אותה לטובתך, נכון?"

דראקו נראה אפור וחיוור. "אני..."

"פרופסור," מחה סיריוס.

דמבלדור התעלם משניהם. "הוא לימד אותך גם דברים אחרים," הוא המשיך באותו קול מדוד. "לראות את הרע כשטוב מוצע לפניך, לזלזל באלה שמתחתיך, ולהתרפס לפני אלה שמעליך. לא להעדיף דבר חוץ מהרווח האישי והמיידי שלך."

"אני אף פעם..." אמר דראקו ברפיון, "לא בכוונה..."

"אמרתי שהוא לימד אותך." אמר דמבלדור. "לא אמרתי שלמדת. אני חושב שהיו לך רווחים נוספים בהפיכה להארי. תמיד ראית אותו כמישהו שאליו טוב-לב בא בקלות. מתחת לעורו של הארי, יכולת להרשות לעצמך ללכת אחרי הנטיות הטבעיות והטובות יותר שלך, שבתור עצמך נאלצת לדכא. יכולת להיות טוב. אמיץ. הירואי." הוא הביט אל דראקו מעל קצה משקפיו. "אני לא אומר שמתוך הכרה השפעת על שיקוי הפולימיצי," הוא המשיך. "אני אומר שייחלת שזה יימשך. אף קוסם רגיל לא היה יכול לעשות את זה. אתה גרמת לקסם להימשך זמן ארוך כפי שהוא נמשך. השתמשת באנרגיה שלך, אנרגיה של מאגיד, כדי לשמור על השיקוי שלא יתפוגג. וכפי שהבנתי, היה צריך מאגיד אחר כדי להסיר את הקסם."

דראקו נעץ מבט במנהל, פיו פעור.

"יש לי עוד שאלה אחת, פרופסור," אמרה הרמיוני בקול קטן.

"כן, מיס גריינג'ר?"

"אם דראקו והארי הם מאגידים... למה הארי לא הראה שום סימן לכך? ולמה דראקו לא הראה שום סימן לכך עד עכשיו?"

"זוהי תכונה שבדרך כלל לא מראה את עצמה עד גיל ההתבגרות המאוחר. היא יכולה להשתחרר באופן מקרי, או שצריך מספר תמריצים כדי להפעיל אותה."

"כמו מה?" שאל הארי, סקרן.

הארי לא היה לגמרי בטוח, אבל נראה היה לו שדמבלדור נראה מעט נבוך. "רגש חזק מסוג מסוים," אמר דמבלדור. "מצבי סכנה מפעילים אותה גם כן. למעשה, בימים הישנים, אם ילד מאגיד לא הראה שום סימן של יכולת עד שהוא הגיע לסביבות גיל שמונה עשרה, משרד הקסמים היה שולח אותו נגד דרקון או מפלצת אחרת."

הארי נראה מודאג. "כבר התמודדתי נגד דרקון, ולא הראיתי שום סימנים שאני מאגיד, פרופסור..."

"זה בסדר גמור, הארי," אמר דמבלדור בעליצות. "ניתן לך עוד שנתיים, ואז נאכיל אותך לבסיליסק."

הארי הציץ בו. הוא היה די בטוח שדמבלדור רק התלוצץ. נכון?

"אני אדבר עם שניכם בנוגע לכך, באריכות, מאוחר יותר," אמר דמבלדור. "אני חושש שאם נשהה את ברכת 'ברוך הבא' שלנו יותר מדי, יהיו למדאם פומפרי מספר מילים קשות להחליף איתי."

הרמיוני חייכה אל דראקו כשהיא קמה. "אני אחזור מחר," היא אמרה.

הארי הניח את החרב על מיטתו של דראקו, היכן שהוא יוכל לשים את ידו עליה אם הוא ירצה. "מאוחר יותר, מאלפוי," הוא אמר.

"יש איזשהו סיכוי, פרופסור," שאל הארי כשהם יצאו מהחדר, "שדם המאגיד שלי בא מגודריק גריפינדור?"

"גודריק העצבני, כפי ששותפי ניקולס פלאמל נהג לקרוא לו?" אמר דמבלדור, נראה עליז. "הו, אני מטיל בכך ספק, הארי. הוא לא היה מאגיד. בכלל לא. לוחם גדול, כמובן. מאד אמיץ. תמיד צורח. זה היה איך שהוא הפחיד את האויב, אתה יודע, עם צעקות הקרב הנוראות שלו."

"חשבתי שזה היה אומץ-הלב וההברקות הטקטיות שלו." אמר הארי.

"הו, לא," אמר דמבלדור. "הכל הלך על צעקות, באמת."

סיריוס ודמבלדור הלכו בחזרה אל משרד המנהל כדי לדבר, והרמיוני והארי, שניהם מותשים, הלכו באיטיות בחזרה למגדל גריפינדור. הם עצרו ליד חור התמונה, והרמיוני הסתובבה אל הארי.

"אתה מרוצה?" היא שאלה, בקול קטן. "בקשר לזה שאתה מאגיד?"

"בטח," אמר הארי. הוא נראה מתוח ועצבני מרוב תשישות, והיו כתמים שחורים של עייפות מתחת לעיניו הירוקות. "למה שאני לא אהיה?"

היא נעצה בו מבט, והבינה לפתע מה היה שונה בהבעה שלו. היא היתה עמומה, בלתי ניתנת לקריאה – והיא תמיד היתה מסוגלת לקרוא את הבעותיו של הארי לפני כן. היא חשבה שהיא מכירה כל צליל וכל גוון של רגש בקולו, בפניו, אבל עכשיו... לא משנה מה הוא הרגיש, הוא ניסה להסתיר את זה מפניה.

"הארי, בקשר לקודם –"

"לא." הוא אמר בפראיות.

היא עצרה. "לא מה?"

"לא, אני לא רוצה לדבר איתך עכשיו." הוא אמר בקול מונוטוני.

"אבל –"

"תני לי לנחש," הוא אמר, מפנה את פניו לעברה ונראה כועס כמו שהיא מעולם לא ראתה אותו. "חשבת על משהו ממש פוגע להגיד, אבל לא יכולת לחכות עד מחר, כי החלק הכי כיפי הוא המבט הזה על הפנים שלי."

הרמיוני נראתה המומה. "הארי, אני מצטערת..."

"אני לא רוצה לדבר איתך על זה," הוא אמר. "אני לא יודע למה את מעלה את זה שוב. אולי את רוצה לומר לי שוב כמה פגעתי בך, כמה שהתנהגותי הרסה כל סיכוי שעלול היה להיות לי אי פעם איתך. ואז את תלכי לך ותפלרטטי עם מאלפוי, בדיוק כמו שעשית קודם. בגלל שנראה שכל דבר שהוא עשה לא הרס את הסיכויים שלו איתך."

היא פתחה את פיה כדי למחות, ואז סגרה אותו. הוא צדק. היא באמת פלירטטה עם מאלפוי מול הפנים שלו. ואולי היא עשתה את זה כדי לפגוע בו. אם כך, זה ללא ספק עבד. מה שהיה נחמה מזערית.

הארי הסתובב. "בומסלאנג." הוא אמר לתמונה, והיא חגה על צירה ונפתחה.

"הארי, אני מצטערת," היא אמרה שוב נואשות. "מה שתרצה שאני אומר –"

"ברגע זה יש רק דבר אחד שאני רוצה." הוא אמר. "אני רוצה לצאת מהשיחה הזאת."

והוא פסע דרך חור התמונה. אחרי רגע, הרמיוני הלכה אחריו.

רון פרד וג'ורג' הצטופפו סביב האח, וקיבלו את פניהם בצעקות שמחה. הארי הלך לכיוונם והשליך את עצמו על כסא. הרמיוני, מרגישה שהיא על סף דמעות, פנתה לכיוון השני ורצה במעלה המדרגות אל חדר השינה של הבנות.

בחצי הדרך במעלה המדרגות, היא שמעה מישהו קורא לה, והסתובבה לאחור.

זה היה רון. "הרמיוני, חכי," הוא אמר.

היא ירדה בחזרה כמה מדרגות עד שהיא היתה בדיוק מעליו, והיה עליו להטות את ראשו למעלה כדי להביט בה (חוויה נדירה בשביל רון, שהיה אחד הבנים הגבוהים בבית הספר). "מה?" היא שאלה.

"את מאוהבת במאלפוי?" הוא שאל בחדות.

"מה?"

"שמעת אותי," הוא אמר, נשמע מאד חמור. "בגלל שהארי חושב שאת כן. אמרתי לו שאת לא, אבל הוא לא מאמין בזה."

"אם הארי רוצה לדעת, למה הוא לא שואל אותי?" היא שאלה בכעס.

"הו, אני לא'ידע." אמר רון ברוגז. "אולי בגלל שבפעם האחרונה שהוא שאל אותך משהו, כמעט הורדת לו את הראש."

"אוה, אז כולם יודעים על זה, אם כך?"

"הרמיוני," אמר רון, נשמע מעט נואש עכשיו, "את לא יכולה באמת לחשוב על חברות עם דראקו מאלפוי, נכון שלא? כלומר, זה לגמרי מטורף. הוא לעולם לא יעשה אותך מאושרת, הוא פשוט יוביל אותך לריקוד בזמן שהוא משתעשע לו עם בנות אחרות מאחורי הגב שלך, והוא בטח יצטרף ללהקת רוק ויצבע את השיער שלו בצבע כחול, ואת תצטרכי לחכות בבית עם הילדים והוא בינתיים ישתולל לו בחוץ, ובסוף הוא ישאיר אותך עם שום דבר חוץ מזכרונות וילדים בלונדיים קטנים וחיוורים."

"רון," אמרה הרמיוני ברחשי כבוד, "עוף מפה, טוב? אין לך שום מושג על מה אתה מדבר, אתה נשמע לגמרי משוגע."

"לפחות אני לא מדבר על לצאת עם דראקו מאלפוי!"

"זה בגלל שאתה לא הסגנון שלו. ואתה טועה לגביו."

"הו?" שאל רון, נראה זועם, "במה אני טועה לגביו?"

"הוא אף פעם לא יצבע את השיער בכחול, הוא הרבה יותר מדי שחצני." אמרה הרמיוני, הסתובבה, ופסעה לתוך חדר השינה של הבנות. רון עמד על המדרגות, מרגיש נרגז באופן יוצא דופן, ואז ההבנה המלאה נחתה עליו. הוא לא קיבל אף סוג של תשובה לשאלה שלו.

ברגע שהאחרים עזבו, מדאם פומפרי התחילה לרפא את הפצעים והחתכים של דראקו. ישן-למחצה, עיניו עצומות, דראקו יכל להרגיש נגיעות קלילות על פניו, צווארו וכתפיו, כשהיא ריפאה את השריטות והחתכים העמוקים שהיו שם, את הפנס בעין ואת השפה החתוכה שאוכלי המוות השאירו לו. היא עברה לפרק ידו הנקוע ותיקנה אותו גם. ואז היא הושיטה את ידה לכף ידו החתוכה.

"לא," אמר דראקו, מושך אותה בחזרה, "תניחי את זה."

מדאם פומפרי היתה מזועזעת מכך שעיניו היו פקוחות, אך לא הראתה זאת. "אל תהיה מגוחך," היא אמרה. "זה חתך די עמוק, תהיה לך צלקת שם."

"אמרתי שתניחי לזה," אמר דראקו, נותן לה מה שהוא קיווה שהיה מבט מאיים.

"אתה רוצה צלקת?" היא שאלת באי אמון.

הוא הביא את ידו אל מעל חזהו וסגר אותה לאגרוף. "פשוט תניחי לזה." הוא אמר שוב.

"טוב," אמרה מדאם פומפרי, מניעה את ראשה. כשהיא עברה אל השריטות והחתכים שהיו על ידיו ורגליו, דראקו הביא את ידו מעל פניו והציץ בה. הארי חתך קו עמוק ומשונן לאורך כף ידו, שזיגזג מצד לצד. היה קשה לומר באור העמום, אבל אם הוא פזל אל זה ככה, זה היה נראה קצת כמו צלקת ברק.

מותשת כמו שהיא היתה, הרמיוני גילתה שאין סיכוי קטן שהיא תוכל לתפוס קצת שינה לפני שתגמור לספר את הסיפור המלא של מה שקרה ללבנדר ופרוואטי, שבירכו את הגעתה בצרחות של שמחה. לא, הרמיוני חשבה בזעף, כשישבה בפיג'מה שלה (שמלת הסאטין היפהפיה אבל קצת הרוסה עכשיו של נרקיסה קופלה בצורה מסודרת על הכוננית) בגלל שהן היו כל כך שמחות לראות אותה, אלא שהן ציפו לרכילות ממש טובה.

"נישקת את דראקו מאלפוי בארון בגדים?" לבנדר תבעה, כשהרמיוני סיימה לבסוף.

"ובכן, זאת לא ממש הנקודה של הסיפור," אמרה הרמיוני. "אבל כן."

"אבל הוא כל כך... מרושע." אמרה פרוואטי, פיה פעור.

"ולמרות זאת מושך מאד," אמרה לבנדר, מתחילה לצחקק. "נו באמת, פרוואטי... הוא חמוד... אף פעם לא ראיתי מישהו אחר עם שיער בצבע הזה. כמו קישוטים של חג המולד."

"יכול להיות," אמרה פרוואטי, נראית לא משוכנעת.

"הוא נהיה כולו מזיע?" שאלה לבנדר. "הוא הוריד כמה מהבגדים שלו?"

"לבנדר," נהמה הרמיוני. "אני לא אומרת לך את זה."

"טוב, ומה בקשר להארי?" שאלה לבנדר בקול שלא הביע חרטה. "איך היה לנשק אותו? זה היה גדול?"

הרמיוני הרהרה האם לנשק את הארי יכול להיחשב 'גדול'. זה היה מרעיד, שובר לבבות, נפלא ונורא באותו זמן. אבל זה היה 'גדול'?

"זה היה בסדר." היא אמרה.

לבנדר גילגלה את עיניה. "זה מרגש." היא אמרה.

פרוואטי אמרה, מסוקרנת, "אז את יוצאת עם דראקו עכשיו?"

הרמיוני שקלה את זה. "לא יודעת," היא אמרה.

"אבל את לא יוצאת עם הארי," אמרה לבנדר כלאחר יד.

"הוא לא מדבר איתי," אמרה הרמיוני. "אז זה אומר 'לא'. אנחנו לא יוצאים ביחד, וחוץ מזה," היא הוסיפה, בכאב עז, "אני מטילה ספק אם אי פעם נצא יחד."

"ובכן," אמרה לבנדר, בהיסוס קל, "מאחר שזה לא עבד איתך ועם הארי, תהיתי... אם לא אכפת לך... שאני אזמין אותו לצאת איתי."

הרמיוני לטשה בלבנדר עיניים כשפיה פעור. "לבנדר! באמת!"

לבנדר לא נראתה נבוכה. "אני רואה שלא יצאת הרבה עם בנים, הרמיוני," היא אמרה ביישוב הדעת, "אז אולי את לא יודעת איך זה פועל. אני לא יכולה לדבר בשם כולם, אבל אני נשארתי רחוק מהארי במשך השנים האחרונות בגלל שידענו שאת אוהבת אותו וחשבנו שהוא אוהב אותך. עכשיו, בכל אופן..."

"מה את חושבת, הרמיוני?" נחרה פרוואטי. "הארי הוא מפורסם, הוא עשיר, הוא חתיך, והוא נחמד, גם. חוץ מזה שהוא הציל את העולם, אה, חמש או שש פעמים כבר. כמובן, הוא רקדן איום." היא הוסיפה לאחר מחשבה, "אבל רוב האנשים לא יודעים את זה."

"והשנה האחרונה שלנו מגיעה." אמרה לבנדר. "נצטרך בני זוג בשביל נשף חג המולד, לריקוד של בני השנה השביעית, והארי יהיה קפטן נבחרת הקווידיץ' עד אז..."

"ומי שתלך עם הארי בטח תקבל תמונה בשבועון למכשפה," הצטרפה פרוואטי.

הרמיוני הביטה בשתיהן כאילו שהן הפכו פתאום לאנשי-זאב. "אתן רוצות לומר לי," היא אמרה, "שמעכשיו והלאה זאת העונה הלוהטת של הארי?"

"ובכן," אמרה פרוואטי. "כן."

הרמיוני הבינה שאחרי שש שנים של חברות צמודה רק עם הארי ורון, היא ללא ספק לא ידעה שום דבר על בנות אחרות. היא הביטה בלבנדר באימה דמומה, ולבנדר הביטה בחזרה, נראית סימפטית אבל תקיפה.

"אני מצטערת, הרמיוני," היא אמרה. "אבל זה לא אמור להיות אכפת לך... נכון?"

הרמיוני ישנה במשך היום וגם במשך רוב היום הבא. כשלבסוף היא קמה וירדה למטה לסעודה ברגליים מתנודדות, היא גילתה שהעולם שהכירה השתנה בן לילה.

מעולם לא היתה שום אפשרות לשמור סודות בהוגוורטס. במיוחד כשהיה להם קשר עם הארי. כולם ידעו מה שקרה, לאיפה הארי הרמיוני ורון הלכו, שאבא של דראקו מאלפוי נמצא בכלא, שדראקו כמעט מת, והיו שמועות שהוא והרמיוני, אם לא חברים קבועים, לפחות נפגשים אחד עם השני.

כשהיא פסעה לתוך האולם הגדול, כולם הסתובבו ונעצו בה מבטים. היא חיפשה, מתוך הרגל, את הארי ורון. היא מצאה אותם, יושבים בשולחן גריפינדור עם פרד וג'ורג'. כשהם ראו אותה, רון נתן לה חיוך עצבני.

אבל הארי הביט הצידה.

הרמיוני נשכה את שפתה בחוזקה. היא לא תבכה. היא הביטה הצידה מהם – וראתה את דראקו. הוא ישב בשולחן של סלית'רין, תופס שלושה מושבים עם רגליו הארוכות, כרגיל. כשהוא ראה אותה, הוא חייך.

זה גרם לזה. בלי אפילו לחשוב על זה, היא הלכה לאורך האולם והתיישבה לצידו.

היא שמעה את הזמזום השורקני של הקולות שפרץ ברחבי האולם כמו אש משתוללת, אבל לא היה אכפת לה. היא היתה פשוט שמחה לראות את דראקו. ידו השמאלית היתה עטופה בתחבושות לבנות, אבל חוץ מזה הוא נראה בריא כמו שהוא נראה תמיד.

"הי," הוא אמר, כשהיא התיישבה לידו, וקיפל את הנביא היומי שהוא קרא. "את יודעת על מה חשבתי?"

"לא," היא אמרה, מחייכת.

"איך לקרוא לילד הראשון שלנו." הוא אמר. "אני סבור שזה תלוי אם הוא בן או בת. אם זה בן, חשבתי על דראקו ג'וניור. או שאנחנו יכולים לקרוא לו הארי, רק כדי לבלבל אנשים מטושטשי-ראיה. הוא אף פעם לא ידע מה לעשות עם זה."

"דראקו..." היא מלמלה, ואז ראתה שהוא מחייך חיוך רחב, וזרקה עליו וופל.

הוא התכופף מתחתיו. "מצטער," הוא אמר. "אבל את צריכה לשמוע איך כולם מדברים. נראה שהם חושבים שיש לנו את הרומן של המאה, לא סתם כמה נשיקות בארון בגדים מיושן."

"הו," הרמיוני שמה את ידיה על פניה, "איך כולם מגלים את הדברים האלה?"

דראקו משך בכתפיו. "אין לי מושג. אבל אני אומר לך שזה חילץ אותי מפנזי פרקינסון, ובשביל זה אני אהיה אסיר תודה לעולם ועד. היא באה אליי הבוקר בהתפרצות היסטרית ותבעה לדעת אם זה נכון. כמובן שאמרתי לה שכן, אחרי שחישבתי שכל דבר שגורם לה להשתבש עד כדי כך חייב להיות דבר טוב. אז היא אמרה לי שהיא לעולם לא תדבר איתי שוב."

הוא גיחך ובתנועת אצבעות מהירה פתח שוב את הנביא היומי. הרמיוני תפסה לרגע את המראה של הדף הקדמי של העיתון, והביטה בו בהלם. לוציוס מאלפוי נעצר; נמצא אשם. היא יכלה לראות כמה מהמילים הקטנות יותר: "שימוש לא חוקי בקמיעות חיים", "חטיפה ועינוי", "עדות מאת נרקיסה מאלפוי", "מחכים לפסק הדין".

דראקו עקב אחרי מבטה, והניח את העיתון למטה.

"סליחה," היא אמרה, מביטה בחזרה אליו. "אתה מרגיש בסדר?"

"אני בסדר גמור," הוא אמר, ונראה כך. "קיבלתי מכתב מאמא שלי אתמול. היא אמרה לי בערך כל מה שהולך לקרות. אז אני לא מופתע. וחוץ מזה," הוא הוסיף, "הוא לא הולך לאזקבאן."

"יופי." היא אמרה, אפילו שבאופן אישי היא חשבה שמגיע ללוציוס ללכת לאזקבאן יותר מכל אדם שהיא פגשה אי פעם. כשהיא הביטה לאורך השולחן של סלית'רין, היא ראתה אנשים מביטים במהירות הצידה. "כולם נועצים בי מבטים," היא אמרה בקול שקט לדראקו.

"זה בגלל שאת הנערה שזרקה את הארי פוטר לטובת דראקו מאלפוי," הוא אמר בעליזות. "לא משנה אם ידעת את זה או לא."

"גדול," היא אמרה. "עכשיו יש לי שני חברים מדומים. כל הצרות, בלי אף הנאות."

"רוצה הנאות?" אמר דראקו, מביט אליה בחיוך סקרני.

הרמיוני הפכה אדומה כאילו שהיא נטבלה במים רותחים. "אממ," היא אמרה.

"בואי," הוא אמר, מושיט אליה את ידו. "בואי נטייל ברגל אל האגם. אני רוצה להראות לך משהו."

"אממ," היא אמרה שוב.

"לא הסוג הזה של משהו." הוא גיחך.

"אוקיי," היא אמרה, הניחה את צלחתה, והלכה אחריו מחוץ לאולם.

הארי ורון צפו בה הולכת, רון בהבעה נדהמת, הארי בהבעה קצת אחרת.

"אז," הוא אמר, "אני מניח שזה הופך אותי לבחור-שפשוט-עומד-בצד-וצופה-בה-הולכת-עם-מאלפוי, אחרי הכל."

"הו, לא," אמר רון בעליזות. "אני גאה לומר שלא עמדת בצד. פסעת באומץ קדימה, והפכת מעצמך אידיוט גדול, והיא עדיין הסתלקה עם מאלפוי."

"תודה רבה, רון," אמר הארי.

"אבל לפחות לקחת אקשן," אמר רון.

"זה אני. בחור האקשן."

"למעשה," הצטרף ג'ורג', "אם נרצה לדייק, מאלפוי יהיה זה שיקבל את האקשן פה."

הארי שמט את מזלגו. "אולי לא תגיד דברים כאלה בסביבה שלי?" הוא אמר באצבע מאשימה לג'ורג'.

"מצטער," אמר ג'ורג', אבל פיו רעד בצחוק. הוא הרים את צלחתו למעלה מפניו, כדי לחפות על הבעתו. ככה עשה גם פרד.

"למה הסבל שלי כל כך משעשע?" הארי תהה בקול.

"זה אמור להיות ברור," אמר רון.

הארי הסתובב והביט בו. "כן?"

"בגלל שהוא מיותר." אמר רון. "היא באמת אוהבת אותך, אידיוט מטומטם שכמוך. אתה לא שיתפת איתה פעולה, אפילו לא דיברת איתה, אז מה אתה מצפה שהיא תעשה? במיוחד כשמאלפוי מקרין עליה את הקסם ההארי פוטרי, אתה יודע, או מה שזה לא יהיה שהוא לקח ממך כשהייתם תחת השפעת השיקוי."

"לא יודע," אמר הארי בהרהורים. "אני חושב שזה עכשיו רק הוא, בעצם."

"אתה מתכוון שאתה חושב שהוא באמת אוהב אותה?" שאל רון, נדהם.

"כן," אמר הארי. "אני חושב שכן."

"במקרה הזה," הכריז ג'ורג', "אתה באמת באמת בצרות, הארי."

פרד גיחך שוב. "תחשוב על הפעם ההיא שמאלפוי ביקש שתהרוג אותו. אני מתערב שאתה משתוקק לחיות שוב את הרגע ההוא, נכון?"

"עם שניכם בתור חברים, מי צריך סבל ותיעוב-עצמי?" שאל הארי, מביט בהם בזעם.

"ומתי נהיית כל כך עוקצני?" שאל ג'ורג', נותן בהארי מבט קשה. "אתה נשמע כמו –"

"מאלפוי," השלים פרד.

כולם הביטו בהארי במבט שוקל.

"זה נראה כאילו מאלפוי נשאר עם תופעות הלוואי של האישיות הנחמדה שלך," אמר פרד, לאחר הפוגה. "ואתה –"

"נשארת עם מזג רע מאד." סיים ג'ורג'.

"אני חושב שאפשר לומר שמאלפוי הוא המנצח הברור בתסריט הזה," אמר פרד.

"כן," אמר הארי, מביט לעבר הדלת שדרכה דראקו והרמיוני הלכו. "תגיד לי משהו שאני לא יודע."

זה היה יום שטוף שמש ויפהפה. דראקו והרמיוני עברו לאורך שולי האגם והתקדמו עכשיו לעבר חורשת עצים קטנה. הם הלכו קרוב למקום שהמשימה השניה שלהם התקיימה בשנתם הרביעית. הרמיוני תהתה אם דראקו יודע את זה.

הוא עצר מתחת לאחד העצים ואמר, "בואי הנה."

היא התקרבה ועמדה לידו, כל כך קרוב שזרועה נגעה ביד שלו.

"תסתכלי על זה," הוא אמר, וכיוון את ידו השמאלית לבסיס העץ.

כלום לא קרה. "אופס," הוא אמר. "שכחתי. התחבושות מפריעות."

הוא הצביע בידו השניה על שולי גזע העץ, והפעם משהו קרה. היה צליל כמו מיתר גיטרה שנקרע, והאדמה שמתחת לבסיס העץ נעה. כשהרמיוני צפתה בתדהמה, נבט ירוק דחף את דרכו מחוץ לאדמה, עלה למעלה, ובשניות הצמיח עלי כותרת. תוך כמה רגעים, הוא הפך לורד שחור. הורד השחור היחיד שהרמיוני ראתה מעולם.

היא הביטה בדראקו כשפיה פעור. "האם זה... איך אתה...?"

הוא חייך אליה חייך רחב. "זה משהו של מאגידים," הוא אמר. "התאמנתי כל הבוקר. את אוהבת?"

"לא ראיתי ורד שחור אף פעם," היא אמרה, מתכופפת כדי לבחון אותו.

"נראה שאני לא יכול לעשות פרחים בשום צבע אחר," הוא אמר, מושך בכתפיו. "אני מניח שזה בגלל שאני לא הטיפוס של פרחים. אני די טוב בלהצמיח טורפי-חרקים, וגם הצלחתי לגרום להם להמטיר ברד, אבל פרחים... לא ממש."

"להמטיר ברד?"

"רק על שטח קטן מאד. והברד היה שחור, גם."

"אתה לא חושב שזה מסוכן להשתמש ביכולות המאגיד שלך בלי שהיו לך שום אימונים?" אמרה הרמיוני, יודעת שהיא נשמעת שתלטנית, אבל כרגיל לא יכולה לעצור בעצמה.

"קרוב לוודאי." אמר דראקו. "אולי זה היה יכול להמטיר פטישים בטעות. אבל אני לא מודאג יותר מדי. את לא אוהבת את הפרח שלך?" הוא הוסיף, נשמע מודאג.

הרמיוני תלשה את הפרח מהאדמה, ונעמדה, מחזיקה אותו בין שתי ידיה בזהירות. היו לו די הרבה קוצים חדים וגדולים. "אני כן אוהבת אותו," היא אמרה. "כולו קוצני ודוקרני. קצת כמוך."

הוא התכופף ונישק אותה על הצד של הפה שלה, ושערו הכסוף חלף על פני לחיה כמו כנפיים של פרפר. היא שאפה את הניחוח שלו – קפה ולימונית וסירופ מייפל מארוחת הבוקר.

ואז היא משכה את עצמה אחורה. "אני לא יכולה," היא אמרה.

"למה לא?" שאל דראקו, ולרגע נשמע פחות כמו מאלפוי בעל השליטה העצמית החזקה, ויותר כמו בן שש עשרה נרגז.

"אני לא יודעת מה הולך איתי ועם הארי."

"כלום בריבוע," הוא אמר, "זה מה שהולך איתך ועם הארי. או שאני טועה?"

"לא," היא אמרה באיטיות, "לא. אתה לא טועה. אבל אני לא יכולה לעשות שום דבר איתך כשהוא לא מדבר איתי, בגלל... בגלל..."

"בגלל שאת רוצה את ברכתו?" אמר דראקו.

הרמיוני הופתעה לגלות שזאת יכולה להיות אמת. "אני חושבת כך," היא אמרה.

"במקרה הזה," הוא אמר, "אנחנו נצא ביחד כשתהיי בת שלושים."

"פשוט תתן לי קצת זמן." היא אמרה, מביטה בו בהפצרה.

הוא הושיט את ידיו. "אוקיי," הוא אמר. "זמן."

הרמיוני מעולם לא הבינה שהעובדה הפשוטה שהיא היתה תמיד עם הארי שיכנעה את רוב בית הספר שהם היו זוג. (המאמרים הקבועים בשבועון למכשפה שטענו שהיא והארי היו ביחד גם לא פגעו בכך). עכשיו כשהיו שמועות עליה ועל דראקו, והיא והארי לא היו יותר חברים, בנות התחילו לצוץ בכל מקום במהירות מדהימה.

לצוץ דווקא איפה שהארי היה.

פתאום היו בנות באימוני הקווידיץ', בנות בשולחן גריפינדור, בנות שמחכות מחוץ לכיתות במסדרונות. בנות גבוהות, בנות נמוכות, היא אפילו ראתה את מירטל המייללת מנסה להשיג את תשומת ליבו ליד השירותים יום אחד. נראה היה שהיא היתה הבת היחידה בהוגוורטס שלא מדברת בקביעות עם הארי.

זה היה כמו סיוט בשביל הרמיוני. לכל מקום שהיא הלכה היא ראתה את הארי – אחרי הכל, הם היו באותו בית, והיו להם את רוב השיעורים ביחד – אבל הוא לא דיבר אליה ואפילו לא הסתכל אליה, והוא תמיד היה מוקף בבנות.

אם לא היה שם דראקו, הרמיוני היתה לגמרי אומללה. הוא תמיד נראה מאושר לראות אותה, והיה כל כך כיף להיות בסביבתו. הוא הציג אותה לפני חבריו הסלית'רינים, וזה היה... מעניין. קראב היה כל כך המום להיות מוצג בפניה, שהוא התחיל לירוק עליה קרקרים, וגויל פשוט עמד שם והביט בה כשפיו פעור לרווחה. פנזי פרקינסון התפרצה בדמעות כל פעם שהרמיוני עברה לידה, והרמיוני פשוט סירבה להיות מוצגת בפני מיליסנט בלסטרוד, כשהזיכרון של הטרגדיה שמיליסנט הכניסה אותה אליה בשנה הראשונה עדיין היה חי בזכרונה. כמה מהסלית'רינים האחרים לא היו כל כך גרועים, אבל הרמיוני לא הרגישה בנוחות לידם.

"כל פעם שהם מסתכלים עליי," היא אמרה לפרוואטי (היא היתה מעדיפה לדבר עם רון, אבל בגלל שהוא היה תמיד עם הארי, זה היה כמעט בלתי אפשרי), "אני מרגישה שבאופן מנטאלי הם מחדדים סכינים לכיווני."

"הם לא האנשים הכי נחמדים, זה נכון," הסכימה פרוואטי, שהיתה עסוקה בקסם מאריך-ריסים ליד המראה בחדר השינה של הבנות, "אבל לא יכול להיות שכולם חסרי ערך, נכון?"

"חוץ מדראקו, את מתכוונת?" אמרה הרמיוני, שוכבת על המיטה וצופה בפרוואטי.

"כן, ברור, מכיוון שאת יוצאת איתו."

"אנחנו לא יוצאים יחד," מחתה הרמיוני.

"אתם לא?" פרוואטי היתה כל כך נדהמת עד שהיא בטעות האריכה את הריסים שלה לכמעט חצי מטר, והרמיוני היתה צריכה לעזור לה לכווץ אותם בחזרה.

"אנחנו לא," היא אמרה. "אנחנו רק ידידים."

"את רוצה לדעת משהו, הרמיוני?" שאלה פרוואטי ברצינות. "ידידות עם דראקו מאלפוי... זה אפילו מוזר יותר מיציאה איתו."

"למה?" שאלה הרמיוני בסקרנות.

"ובכן, אם היית יוצאת איתו, הייתי יכולה לומר שזה בגלל משיכה פיזית בלתי נשלטת. כלומר, הוא חמוד. זאת עובדה. אבל אם את רק ידידה שלו..." פרוואטי משכה בכתפיה. "את צריכה בעצם לחבב אותו."

הרמיוני התגלגלה הצידה על המיטה והביטה אל התקרה. "אני כן מחבבת אותו," היא אמרה.

"למרות העובדה שהוא מפונק, אנוכי, יש לו מזג גרוע וחוש מרושע של הומור, הוא אוהב לרדת על אנשים יותר חלשים ממנו," פרוואטי נעצרה למראה המבט על פניה של הרמיוני. "טוב, הוא באמת כזה."

"אני יודעת," אמרה הרמיוני. "לא כל כך כמו בעבר, אבל... הוא בנאדם טוב באמת, פרוואטי."

פרוואטי הסתובבה אחורה והביטה בהרמיוני במבט קשה. "אז למה את לא יוצאת איתו?"

"בגלל..."

"בגלל שהוא לא הארי," אמרה פרוואטי, מגלה טביעת עין חודרת.

הרמיוני התהפכה על המיטה בחוסר מנוחה. "כבר לא," היא אמרה.

"הו, נו כבר, רון," אמר הארי ברוגז. "פשוט תעשה את זה."

"אני לא!" אמר רון, נשמע מרוגז באופן שווה. הוא ריחף באוויר על המטאטא שלו מעל מגרש הקווידיץ', ניצב מול הארי, שישב בפיסוק רגליים על אש המחץ שלו כשזרועותיו שלובות ומבט זועם על פניו. הם היו עסוקים באימון טיסה כמעט שעה לפני שהארי ביקש את הבקשה המוזרה שלו מרון, ושני הבנים היו סמוקים ומעוצבנים. חולצתו הלבנה של הארי היתה דבוקה לגבו בזיעה.

"למה לא?" הארי שאל בזעף. "פשוט תפיל אותי מהמטאטא. קדימה."

"למה לא?" חזר רון באי אמון. "אולי בגלל שאני לא רוצה לבלות את שארית המחצית בלהסביר לדמבלדור למה רצחתי אותך בדם קר בלי סיבה נראית לעין?"

"דמבלדור אמר שכוח המאגיד יגלה את עצמו אם אני ניצב מול סכנה," אמר הארי. "זה לא יעבוד אם אני פשוט אקפוץ מהמטאטא שלי. אני צריך להיבהל. ואם אתה לא תעזור, אני פשוט איכנס ליער האסור ואאכיל את עצמי לארגוג."

"הארי," אמר רון נואשות, "דמבלדור אמר גם שהכוח מגלה את עצמו בין הגילאים שש עשרה-שמונה עשרה. אתה רק בן שש עשרה. תן לזה מנוחה כבר!"

"מאלפוי הוא גם בן שש עשרה –"

"הו, תסתום בנוגע למאלפוי!" צעק רון בזעם. "נמאס לי לשמוע עליו! רק בגלל שהוא יוצא עם הרמיוני זה לא אומר שאני אעזור לך להרוג את עצמך!"

עיניו של הארי הצטמצמו לסדקים ירוקים וכועסים. הוא לפת את השרביט שלו, ולפני שרון הבין מה קורה, הארי כיוון את השרביט אליו וצעק: "ראפידו!"

המטאטא של רון נורה קדימה באופן בלתי נשלט, כשרון בקושי נתלה עליו, ונכנס בכוח לתוך הארי, גורם לו ליפול הצידה מאש המחץ שלו.

רון, כמעט שלא מצליח לייצב את המטאטא שלו, ראה את הארי צולל אל הקרקע. הוא תפס את שרביטו, כיוון אותו אל הארי הנופל במהירות, ולחש: "וינגארדיום לביוסה!"

הארי, שלא השמיע קול כשהוא נפל, צעק כשהתעופה שלו נבלמה עשר רגל מן הקרקע. הוא היה תלוי שם באוויר, מביט בתוכחה ברון.

"אידיוט," מילמל רון, והניע את שרביטו כך שהוא לא היה מכוון עוד על הארי.

הארי נפל את שארית המרחק ונחת על האדמה החשופה של מגרש הקווידיץ'.

רון נאנח, כיוון את המטאטא שלו כלפי מטה, ועצר בשריקה ליד הארי, ששכב פשוט איברים על הקרקע, נעץ מבט בשמיים ונראה כאילו הוא לא מתכוון אף פעם לקום.

"אפס," אמר הארי בדיכדוך. "כלום. שום דבר. אין לי שום כוחות מאגיד. לפחות, לא ברגע זה."

"הארי," אמר רון, יורד מהמטאטא שלו. "התגלה לך שלרצות להיות מסוגל להפוך את דראקו מאלפוי לחשופית ולדרוך עליו זאת לא סיבה מספקת לכוחות המאגיד שלך להתחיל לפעול?"

הארי הניח את ידיו על פניו ואמר משהו שנשמע כמו "ארגג."

"חייבת להיות דרך אחרת לגרום לכוחותיך להתחיל לפעול," אמר רון. "איזושהי דרך שלא דורשת שתסכן את חייך."

"קראתי על זה קצת," אמר הארי. "הכוחות של סלאזאר סלית'רין יצאו לחופשי כשהיה עליו להתמודד מול דרקון שאיים על הכפר שלו. אבל זה היה טריליון שנים לפני כן, כשהיו המון דרקונים משוטטים בסביבה. הקוסם האפל גרינדלוולד, הכוחות שלו התפרצו במהלך איזה קרב, וגם בזה אי אפשר להשתמש, ושל רוואנה רייבנקלו התחילו כשהיא הוכתה על ידי ברק. וזה דבר שדי קשה לסדר."

"הארי..." אמר רון באיטיות. "אתה צריך לדבר עם הרמיוני, זה מה שאתה צריך לעשות."

הארי הפריד את אצבעותיו והביט אל רון בעיניים ירוקות וחשדניות. "למה?"

"בגלל שהיא החברה הכי טובה שלך, טיפש," אמר רון. "בגלל שאתה מתגעגע אליה וזה משגע אותך."

"כל פעם שאני רואה את הרמיוני," אמר הארי, מוריד את ידיו מפניו, "אני רוצה להקיא."

"ובכן, זה רומנטי," אמר רון.

"כל פעם שאני רואה אותה עם מאלפוי, אני רוצה להקיא." הארי הבהיר.

"טוב, יהיה עליך להתרגל לזה לבסוף," אמר רון.

"אני לא רוצה להתרגל לזה," אמר הארי, מתיישב במפתיע. "אני רוצה שכוחות המאגיד שלי יתחילו לפעול, זה מה שאני רוצה."

"זה קסם," אמר רון, לא בלי אהדה. "מה שיש לך זה שברון לב. קסם לא יכול לתקן את זה."

"חשבתי על הקיץ הזה, הרמיוני," אמר דראקו.

זה היה זמן ארוחת הבוקר. הם ישבו ביחד בשולחן סלית'רין. (זאת היתה ארוחת הבוקר הרביעית של הרמיוני עם הסלית'רינים. היא אפילו התחילה להתרגל לרעש של גויל לועס בקולניות ויורק בכל שעת הסעודה). דראקו אכל טוסט במהירות מדהימה – הרמיוני כבר גילתה שהוא אחד מהנערים האלה שיכולים לאכול הכל ולהישאר רזים – והרמיוני, שלא היה לה כל כך תיאבון, כרסמה כמה זרעוני דלעת.

"מה בקשר אליו?" היא שאלה.

"ובכן, אני יודע שדיברנו שאני אבקר אותך בבית של ההורים שלך. ואני עדיין רוצה, אבל אמא שלי כתבה והזכירה לי שדוד ולאד אמר שהוא מקווה שאני אבוא לראות אותו הקיץ, יש לו טירה גדולה ברומניה, וחשבתי, אם את רוצה –"

בגניבה, הרמיוני הציצה לאורך החדר לעבר שולחן גריפינדור. היא יכלה לראות את הארי, יושב עם רון; לבנדר היתה בצד אחד שלו, ופרוואטי ישבה ליד רון. כשהרמיוני צפתה, לבנדר שיפדה חתיכת טוסט על קצה המזלג שלה והציעה אותו להארי.

הארי אכל את זה.

לבנדר ציחקקה.

"בינתיים," המשיך דראקו, "נזרקתי מהוגוורטס והפכתי להיות רוצח שכיר בשביל משרד הקסמים."

"מ-מה?" גמגמה הרמיוני, פונה להביט בו.

הוא חייך, אבל החיוך לא הגיע לעיניו האפורות. "הרמיוני, מותק," הוא אמר, מצביע. "את באמת הולכת לאכול את כל אלה?"

היא הסתכלה לאיפה שהוא הורה, וקפצה. איכשהוא היא הצליחה לקלף ערימה של לפחות מאה זרעוני דלעת. הזרעונים עצמם נחו בערימה מסודרת בצד אחד, הקליפות באחרת. היא לא יכלה להיזכר שהיא קילפה אפילו זרעון אחד.

"הו," היא אמרה במבוכה. "אני, אמ, אשמור אותם לאחר כך, אני חושבת."

"אוקיי, להתראות," אמר דראקו, וקם.

נחרדת, הרמיוני קמה גם היא. "אני מצטערת," היא אמרה. "דעתי מוסחת די בקלות בימים אלו –"

"שמתי לב לזה," אמר דראקו. "זה בסדר גמור. פשוט נזכרתי במשהו שהתכוונתי לעשות. דחיתי את זה לאחר כך, אבל עכשיו נראה זמן טוב לגמור עם זה."

"אני יכולה לעזור?" היא אמרה, מרגישה אשמה.

"בהחלט לא," הוא אמר.

הוא הושיט את ידו ונגע בה מאד בעדינות על הלחי. ואז הוא השמיט את ידו.

"יש לי אימון קווידיץ' אחר הצהריים." הוא אמר. "אני אראה אותך בארוחת הערב."

הארי הצליח לשבת לבד בחדר המועדון של גריפינדור אחר הצהריים. לכן הוא היה נדהם כשחור התמונה נפתח ודראקו מאלפוי פסע דרכו. הוא התיישר וסקר את הארי ההמום בשלווה.

"טיפ אופנתי, פוטר," הוא אמר. "הפה נראה יותר טוב סגור." הוא נפל בחבטה לתוך כורסה ומתח את רגליו הארוכות לכיוון האש. "אני לא יכול להאמין שהסיסמה היא עדיין 'בומסלאנג'." הוא אמר. "אתם הגריפינדורים כל כך בטוחים בעצמכם."

הארי הנמיך את הספר שהוא החזיק והביט בדאגה סביב. "אתה רוצה להיות קצת יותר זהיר, מאלפוי," הוא אמר. "אם אנשים אחרים ידעו שאתה יודע את הסיסמה..."

"אני לא רוצה להיות קצת יותר זהיר," אמר דראקו. "אני רוצה להכות אותך בראש עם מטאטא. אבל אני לא, כמובן."

"למה לא?" אמר הארי, חוזר לספר שלו. "אתה יכול להשאיל את אש המחץ 5000 שלי." הוא הביט בחזרה אל דראקו. "אגב, למה התפרצות האיבה הפתאומית? לא אני צריך להיות זה שכרגע שונא אותך?"

"לא," אמר דראקו. "אני צריך להיות זה ששונא אותך, בשל הסיבה הפשוטה שאתה גורם להרמיוני להיות מאד עצובה."

הארי שמט את הספר שלו שוב, והביט בזעם בדראקו. לחייו היו סמוקות מכעס. "באת כדי לדבר איתי עליה?"

"נכון," אמר דראקו.

"יש לי רעיון יותר טוב," אמר הארי. "למה שלא תצא מפה לכל הרוחות?"

"תראה, אני מכיר את הנערה הזאת, הרמיוני," אמר דראקו, כאילו שהארי לא דיבר. "והיא נערה נפלאה להיות בסביבה. גם חכמה וגם יפה. אחד האנשים הכי אמיצים שפגשתי," הוא נעץ את מבטו מעל ראשו של הארי עכשיו. "הדבר היחיד הוא, שיש לי הרגשה שהיא מאד עצובה בקשר למשהו. היא בוכה כשהיא חושבת שאני לא רואה. היא בוהה בחלל הריק הרבה. וכל פעם שאתה בסביבה..." דראקו הביט ישירות להארי עכשיו. "היא צופה בך."

הסומק התחיל לפוג מפניו של הארי. עכשיו הוא נראה מזועזע. "היא אפילו לא מדברת איתי," הוא אמר.

"לא," אמר דראקו. "אתה לא מדבר איתה."

הארי התבונן בו בהשתוממות. "למה אתה אומר לי את זה?"

"אני לא יודע," אמר דראקו מתוך מחשבה. "הדרך היחידה שבה אני יכול לעשות את הסוג הזה של דברים היא לומר לעצמי שאני לא עושה אותם. עכשיו ממש אני אומר לעצמי שבאתי לספר לך איזה דפוק מעצבן אתה. זה עובד עד עכשיו."

"היא באמת עצובה?" שאל הארי בקול שקט.

"אומללה." אמר דראקו. "תראה, פוטר. אני מבקש ממך. תדבר אליה. אתה החבר הכי טוב שלה. או שהיית."

הסומק לגמרי נעלם מפניו של הארי ועכשיו הוא נראה חיוור ועצוב. "אני לא יכול," הוא אמר.

"הו, כן אתה יכול." אמר דראקו, שהעצבים שלו התחילו להימרט. "ממה אתה מפחד, בכלל?"

"שהיא צדקה," אמר הארי. "לקחתי אותה כמובנת מאליה, כל השנים האלה לקחתי אותה לגמרי כמובנת מאליה. והיא צריכה להכריח אותי לשלם. ולשלם. פשוט אין מספיק תשלום –"

"תראה," קטע אותו דראקו. "אם אתה רוצה לשקוע באשמה, זה בסדר מצידי. תחסל את עצמך. אבל," עכשיו הוא נטה קדימה ונעץ מבט זועם בהארי, "אני לא אהיה השני הטוב ביותר. אני לא אהיה איתה בגלל שהיא לא יכולה להיות איתך."

"הארי?" אמר קול שנשמע כאילו הוא בא מאחורי הכסא.

הארי הסתובב לאחור, נראה מזועזע. "סיריוס!" הוא אמר. "כמעט שכחתי שהתארגנתי לשוחח איתו עכשיו."

הוא קם מהכסא שהוא ישב עליו והלך לכרוע ברך ליד האח. דראקו הלך אחריו וראה את ראשו של סיריוס מרחף בתוך האש. השיער הפרוע והכהה של סיריוס היה מהודק, הוא היה מגולח למשעי, והוא נראה הרבה יותר מסודר ומטופח מכפי שמישהו מבין שניהם ראה אותו אי פעם.

"סיריוס," אמר הארי בעונג, מושיט את ידו כאילו הוא יכול ללחוץ את ידו של סיריוס. כשהוא עשה זאת, דראקו ראה את הצלקת על כף ידו, התאומה של הצלקת שלו. נראה שהארי לא נתן שירפאו אותה בדיוק כמוהו.

"אתה נראה חתיך, סיריוס," אמר דראקו בלבביות, יורד על ברכיו ליד הארי.

הבעה של הנאה לראות את דראקו רפרפה במהירות על פניו של סיריוס, כדי להיות מוחלפת במשהו דומה לדאגה. "לא ידעתי ששניכם תהיו כאן," הוא אמר להארי.

"סליחה," אמר הארי. "שמתי קסם חסימה על הדלתות כדי להרתיע אנשים מלהיכנס לפה, אבל זה לא עבד על מאלפוי. אופייני," הוא הוסיף, מביט בזעם על מאלפוי.

"אתה פשוט תצטרך להכניס את העובדה שאני מאגיד – ולכן הרבה יותר טוב ממך – לחשבון שלך מעכשיו והלאה, פוטר." אמר דראקו.

"אני מאגיד בדיוק כמוך, טמבל," אמר הארי, נשמע מרוגז.

"ככה אתה אומר," אמר דראקו בנימה של עליונות. "אבל מה עשית?"

"תפסיקו את זה!" אמר סיריוס ברוגז. "אתם שניכם מתקוטטים כמו זוג קשישים נשואים." הארי ודראקו פלטו צעקות זהות של אימה. "בסדר, אם כך." אמר סיריוס. "לא חשוב מה רציתי לומר. אני מסתלק. הארי, אני אשלח לך ינשוף."

והוא נעלם.

"סיריוס?" שאל הארי בתדהמה. ואז הוא פנה לדראקו. "תודה רבה, מאלפוי."

אבל דראקו נראה מהורהר. "אני תוהה מה זה היה שהוא רצה לומר לך?"

הארי התיישב על השטיח ונשען לאחור על הרגליים של כורסה מרופדת, והניד בראשו. "ובכן, אני אצטרך לחכות לינשוף שלו עכשיו." הוא אמר ברוגז. "למה שלא תצא מכאן, מאלפוי? אתה עושה לי כאב ראש."

"טוב," אמר דראקו, קם על רגליו. "הו. דבר אחד, פוטר."

"מה הוא?"

"זה לא הטבע שלי להקריב את עצמי." אמר דראקו כלאחר יד. "אני לא יודע אם זה איזשהו שריד מתמשך של שיקוי הפולימיצי או משהו. אבל אם זה כן, והשלב נדיב-הלב שאני נמצא בו חולף, ואתה עדיין גורם להרמיוני להיות אומללה, אז אני אחזור הנה ואני אעקור את הריאות שלך ואני אלבש אותם בתור כובע. מובן?"

"מובן," אמר הארי, מגחך למרות עצמו. "וכוכב זהב גדול על הדימויים."

"תודה," ודראקו הלך החוצה דרך חור התמונה.

ביום המחרת ירד גשם, מושלם על ידי רעמים, ברקים, ושמיים שנראו כמו ברזל רטוב ושחור. מה שהלך טוב עם מצב הרוח של הרמיוני. היא ישבה בחדר המועדון, מכורבלת בתוך כורסה, נועצת מבט מדוכדך באש הקופצת. היא תהתה במעורפל איפה קרוקשנקס. היה נחמד אם היה לה חתול מכורבל בחיקה בדיוק עכשיו.

דלת התמונה נפתחה ורון פסע לתוך החדר, מטפטף מים מגלימתו. "הי, רון," אמרה הרמיוני, שמחה לראות אותו ללא הארי. ואז היא ראתה כמה חרד ומודאג הוא נראה, ונעצרה. "רון, הכל בסדר?"

"אני לא בטוח," הוא אמר.

היא נתנה בו מבט קשה. "איפה הארי?"

"הלכתי עם הארי לאימון קווידיץ'," רון אמר באיטיות, "אבל הם הפסיקו אותו בגלל מזג האוויר. אתה לא רוצה לשחק קווידיץ' באמצע סופת ברקים."

"ברור," אמרה הרמיוני.

"בכל מקרה, היינו בחצי הדרך חזרה – דיברתי עם פרד וג'ורג' – והסתובבתי אחורה, והארי... ובכן, נעלם."

"נעלם?" חזרה הרמיוני באי אמון. "פשוט נעלם?"

"לא נעלם. אליסיה ספינט אמרה שהיא ראתה אותו רץ לכיוון היער האסור."

"ובכן..." אמרה הרמיוני, לא מאושרת. "בוודאי היתה לו סיבה..."

"זה מה שמדאיג אותי," אמר רון. "הסיבה שלו."

הרמיוני עמדה לשאול למה הוא מתכוון, כשהתמונה חגה על צירה שוב ודראקו מאלפוי פסע פנימה.

רון לא נראה שמח לראות אותו. "אם מדברים על האדם המעצבן בצורה שלא תאומן," הוא אמר. למרות כל מה שקרה, הרמיוני ידעה, רון ואחיו עדיין לא חבבו את דראקו, ולעולם לא יחבבו. "אתה לא יכול פשוט להמשיך לרקוד פנימה והחוצה מחדר המועדון שלנו, אתה יודע, אתה תיתפס."

"דיברתם עליי?" שאל דראקו בקול שלו. "בגלל ששמעתי קצת מהשיחה שלכם, וזה נשמע כאילו אתם מדברים על הארי. הוא נעלם ועשה משהו טיפשי שוב, נכון?"

"כן, והכל באשמתך," אמר רון בחוסר הגיון.

"אשמתי? איך זה אשמתי?"

"זה כל," רון עשה מחווה מקיפה, "עניין המאגיד הזה. הוא לא יכול לסבול שהכוחות שלך פועלים ושלו עדיין לא, אוקיי? הוא עשה כל מה שהוא יכל לעשות כדי להניע אותם להתחיל. הוא ביקש ממני להפיל אותו מהמטאטא שלו..."

"הוא מה?" תבעה הרמיוני.

"שמעת אותי," אמר רון. "והוא קרא על מאגידים וההיסטוריה שלהם, ודיבר על איך שכמה מאגידים קיבלו את הכוחות שלהם, ואחד מהם, אני חושב שזאת היתה רוואנה רייבנקלו, היתה בחוץ באמצע סערה והיא הוכתה על ידי ברק ו..."

הרמיוני קפצה מהכיסא שלה. "אתה חושב שהוא הלך כדי לנסות להיפגע על ידי ברק?"

"אפילו הארי הוא לא כזה דפוק," אמר דראקו.

"בדרך כלל לא," הסכים רון. "אבל הוא לא היה עצמו בכלל בזמן האחרון. זאת אשמתך," הוא אמר, פונה להרמיוני. "מכרכרת סביב מאלפוי, כל הזמן נשיקות-נשיקות..."

"לא היו כמעט נשיקות," אמרה הרמיוני, מדורבנת על ידי אי הצדק שלו. "היו?" היא שאלה, פונה לדראקו.

"למרבה הצער לא," הוא הסכים.

רון נראה לא משוכנע.

"אז אתה אומר שהארי הסתלק באמצע סופת רעמים כדי לנסות להפעיל את כוחות המאגיד שלו במטרה להפריד ביני לבין דראקו?" שאלה הרמיוני בחוסר אימון.

"הוא מתגעגע אלייך, הרמיוני," אמר רון.

"ושום דבר לא מכריז 'אני אוהב אותך' כמו להפוך את עצמך לערימה יוקדת של אפר," הוסיף דראקו.

הרמיוני הסתובבה אליו בזעם. "אתה לא עוזר!" היא צעקה.

"תראי," אמר דראקו, מופתע מהלהיטות שלה, "אנחנו לא יודעים שזה מה שהוא הלך לעשות, נכון?"

"ובכן, איזה עוד דבר זה יכול להיות?" אמרה הרמיוני, עכשיו כמעט בדמעות. היא נעמדה והתחילה לחפש בכיסיה אחר שרביט. "אני הולכת אחריו." היא אמרה. "שניכם יכולים לעשות מה שאתם רוצים."

היא מצאה את השרביט שלה, והתקדמה אל התמונה. דראקו הלך אחריה. "אני אבוא איתך," הוא אמר.

רון הניע בראשו. "אני נשאר כאן במקרה שהוא יחזור," הוא אמר.

"טוב," אמרה הרמיוני לשניהם, והתחילה לרוץ לכיוון האולם. דראקו, למרות שרגליו היו הרבה יותר ארוכות משלה, כמעט נאלץ לרוץ כדי לעמוד בקצב שלה.

"הרמיוני," הוא אמר, כשהם החליקו מעבר לפינה, "תירגעי, בבקשה?"

"אתה לא מבין," היא אמרה. "זה הכל אשמתי."

הם רצו למטה במורד גרם המדרגות הרחב, והחוצה דרך הדלתות הקדמיות של הטירה.

ורצו הישר לתוך הארי.

הוא היה נוטף מים, חולצתו ומכנסיו היו דבוקים אליו, ושערו נתלה בקווצות שיער שחורות ומטפטפות מעל מצחו, אבל הוא נראה חוץ מזה לגמרי בריא. הוא לבש את גלימת בית הספר מעל למדי הקווידיץ'. והוא החזיק את קרוקשנקס הרטוב בזרועותיו.

"הארי," אמרה הרמיוני, כמעט בדמעות. "אתה בסדר? אתה בסדר?"

הארי הביט בשניהם ללא הבעה. "אני בסדר," הוא אמר לה. "החתול שלך הצליח להידחק לתוך צינור ניקוז. שמעתי אותו מייבב בדרך חזרה מהאימון, אז הלכתי והוצאתי אותו משם."

קרוקשנקס התנדנד בתוך זרועותיו של הארי, משמיע גרגור ספוג מים.

"הוא יותר מדי שמן," אמר הארי בקור רוח. "את צריכה להפסיק להאכיל אותו כל כך הרבה."

רעם הרעים מעל ראשיהם, ומבול חדש איים לשפוך את עצמו עליהם. קרוקשנקס נראה מודאג.

"אנחנו צריכים להיכנס פנימה," אמר דראקו, והחל לעלות בחזרה במדרגות. הרמיוני הלכה אחריו, וביתר איטיות גם הארי.

ברגע שהם היו בפנים, קרוקשנקס התפתל החוצה מאחיזתו של הארי, נחת על הרצפה, והתנער כדי להתייבש. הרמיוני ודראקו, אף אחד מהם לא כל כך רטוב כמו הארי, רעדו. והארי פשוט עמד שם, שלולית מתרחבת של מים מטפטפת מגלימתו ונעליו הרטובים.

"למה אתם שניכם באתם אחריי במרוצה ככה?" הוא אמר, בקול חסר גוון. "ולמה שאלתם אם אני בסדר?"

"אמ," אמרה הרמיוני, כעת מרגישה מאד מטופשת באמת. "אנחנו צריכים להביא אותך בחזרה למגדל גריפינדור, הארי... אתה כולך רטוב..."

הארי צמצם את עיניו לעומתה, אבל התחיל לעלות במדרגות. הם הלכו אחריו. "זאת לא תשובה," הוא אמר, עוקף פינה.

"הרמיוני חשבה שאתה הולך לנסות להיפגע על ידי ברק," אמר דראקו ביובש. "כדי להפעיל את כוחות המאגיד שלך. אמרתי, תני לו, אבל היא רצתה ללכת אחריך."

הארי נעצר ונעץ בה מבט. "להיפגע על ידי ברק?" הוא אמר. "איזה אידיוט את חושבת שאני?"

המזג שלה התלקח. "אני לא יודעת," היא אמרה בזעף, "אותו אידיוט שמנסה לגרום לרון להפיל אותו מהמטאטא?"

"לרון יש פה גדול," אמר הארי בקצרה, ואז נעצר ולטש עיניים. הרמיוני הסתובבה כדי לראות במה הוא נועץ מבט, וראתה שהוא מביט בדלת חצי פתוחה שהובילה לחדר מחשיך, ודרך החרך היא יכלה לראות את הניצוץ הקלוש של זכוכית.

"זה לא..." אמר הארי. "זה לא יכול להיות..."

"מה?" שאלה הרמיוני, מבולבלת, אבל הארי כבר חלף על פניה ודחף את הדלת לרווחה. הוא פסע פנימה, והרמיוני ודראקו, זורקים אחד לשני מבטים מודאגים, הלכו אחריו.

זה היה חדר שהרמיוני לא זכרה שהיא ראתה אי פעם. גדול ומואר עמומות, קיר שלם אחד היה חלונות, שעכשיו הראו את הכמעט-חשיכה הסוערת שבחוץ. על הקיר האחר נתלה החפץ שנתן את הבזק האור שהרמיוני ראתה. זאת היתה מראה. עגולה, עם מסגרת עץ כהה. היא היתה חלקה, אבל בכל זאת נראתה זוהרת בחצי האור ששרר בחדר.

הארי הלך לכיוון הראי והביט בו כאילו בו טמונים כל סודותיו של היקום. מים הוסיפו לטפטף בהתמדה מהשיער שלו, מהמכנסיים שלו, ולהיספג בשולי גלימתו, אבל הוא לא שם לב.

"הארי?" שאלה הרמיוני באי ביטחון, והלכה מאחוריו. הוא לא הסתובב, ואפילו לא נראה היה שהוא שמע אותה מתקרבת. "הארי," היא אמרה, "במה אתה מסתכל?"

"אנחנו," הוא אמר. "אני רואה אותך ואותי."

הרמיוני התבוננה במראה וראתה אותה ואת הארי מסתכלים בחזרה. "גם אני," היא אמרה. "ענין גדול, הארי. זאת רק מראה."

"זאת לא –" הוא התחיל בהתמרמרות, ואז נעצר והסתובב להביט בה. עיניו היו רחבות. "מה אמרת שראית?"

"אותך ואותי," היא אמרה בהשתוממות. "הנה אנחנו," היא אמרה, מצביעה על הראי. ואז הציצה בו שוב. היה משהו בקשר להשתקפות שלה ושל הארי – משהו מוזר.

"מה עכשיו?" אמר הארי, מתרחק ממנה קצת. "מה את רואה?"

היא הביטה בחזרה בראי. והלב שלה הפסיק לפעום. "עדיין אותך ואותי," היא אמרה, קולה רועד מעט. "אבל הארי – במראה אתה יבש. ויש לך –" היא נעצרה, פונה לעברו. "איזה מראה זאת?"

"תקראי את הכיתוב," אמר הארי, שנראה נדהם, אבל לא כל כך עצוב כמו שהוא היה נראה קודם.

הרמיוני קראה אותו. ךבלת לאש מת אם איכה אראך ינפתא אל.

בגלל שהרמיוני היתה 'קצת' יותר מבריקה מהארי, לקח לה רק רגע כדי להבין שהכיתוב היה כתוב במהופך.

לא את פניך אראה כי אם את משאלת לבך.

"סיפרת לי בקשר למראה הזאת," היא אמרה באיטיות, "שנים לפני כן... היא מראה לך את המשפחה שלך, הארי..."

"היא היתה," הוא אמר. "אני עדיין רואה אותם. אבל אני רואה אותנו ברקע הקדמי. אני חושב," הוא אמר, "שמשאלת הלב של אדם יכולה להשתנות."

הוא היה מאד חיוור, אבל הוא הסתכל בה, באמת הסתכל בה, באופן שהוא לא הסתכל בה כבר ימים.

מאחוריו, היא ראתה את דראקו חוצה את החדר לכיוון הדלת, ופוסע החוצה. הלב שלה התכווץ. אבל היא לא יכלה לעזוב. אלה היו החיים שלה, ממש פה בחדר הזה.

הדלת נסגרה מאחוריו, והיא הסתובבה אל הארי.

"הראי מראה לך את מה שאתה רוצה," היא אמרה באיטיות.

הארי הנהן.

"אבל דמבלדור לא אמר לך שרוב האנשים רוצים את מה שהכי גרוע בשבילם?"

"רוב האנשים," אמר הארי. "לא כולם." הוא הביט בה ביציבות. "את אוהבת אותי?" הוא אמר.

"כמובן שאני אוהבת אותך," היא אמרה. "כל חיי לא אהבתי אף אחד כמו שאני אוהבת אותך. אבל אתה מפחיד אותי, הארי. אתה יכול לפגוע בי כל כך בקלות. זה למה שאני אוהבת להיות עם דראקו. הוא לא יפגע בי, ובכל מקרה, הוא לא יכול."

הארי הסתובב, הלך כמה צעדים הרחק ממנה, והסתובב כדי לעמוד מולה. "זה מוזר," הוא אמר, "אבל דיברתי עם מאלפוי אתמול, ובעצם הבנתי משהו. הבנתי שאני חייב לך התנצלות."

היא לטשה בו עיניים. הוא היה כל כך חיוור עד שעיניו נראו הצבע היחיד בפניו הלבנות. הוא אמר, "אני מצטער. אני מצטער שמעולם לא אמרתי לך שאני אוהב אותך. אני מצטער שחיכיתי עד שנראה היה שאני הולך לאבד אותך לפני שעשיתי משהו. אני מצטער ששיקרתי לך כששאלת אותי אם אני אוהב אותך. פשוט לא חשבתי על זה אף פעם ככה. תמיד היית כמו חלק ממני. כמו העיניים שלי. או הידיים שלי. אתה לא הולך וחושב 'אני אוהב את העיניים שלי, אני אוהב את הידיים שלי,' נכון? אבל תחשבי איך זה יהיה לחיות בלעדיהם." קולו רעד. "אני לא כמו מאלפוי. אני לא עושה נאומים מיוחדים במינם. אבל אני כן יודע מה אני רוצה."

הרמיוני רק לטשה בו עיניים. היא לא יכלה לומר מילה. לא יכלה אפילו לחשוב על מילה.

"אני רוצה שתהיי מאושרת," הוא אמר לאט. "ואם אני לא עושה אותך מאושרת, אז את צריכה להיות עם האדם שכן."

הוא הביט בה. הארי. שהיא תמיד אהבה, לא בגלל שהוא היה אמיץ, אפילו שהוא היה, או חכם, אפילו שהוא היה גם את זה, או רקדן טוב (מה שהוא לא היה) – רק בגלל שהוא היה כל כך טוב לב, וטוב-הלב כל כך נדיר אצל אנשים, במיוחד אצל בנים בגיל העשרה.

"הוא באמת אוהב אותך," הוא אמר. "לא כמוני, אבל –"

הוא נעצר, הסתובב, והלך לכיוון הדלת. הוא הולך לעזוב, היא ידעה, משום שכשהארי גמר בדעתו לעשות משהו הוא יעשה אותו. וכשהוא אמר משהו, הוא התכוון אליו. ואז היא חשבה על מה שהוא אמר, ואיך זה יהיה לחיות את שארית החיים שלה בלעדיו.

"הארי," היא אמרה, מושכת את עצמה מהקיר ולוקחת צעד לעברו. "בבקשה תחזור."

הוא הסתובב. היא לא יכלה לראות את פניו, בגלל שהוא עמד בחלקת צללים. היא יכלה רק לראות את הצבע הלבן דמוי רוח הרפאים של החולצה שלו, ואת הגוון החיוור של העור שלו.

"בבקשה תחזור," היא אמרה שוב.

הוא חזר. והוא עמד מולה, מביט אליה.

ואז היו ידיים על כתפה, ידיו של הארי, והוא נישק אותה. וכשהיא הניחה את זרועותיה מסביבו הוא היה ספוג במים, והמים ציננו אותה דרך הבגדים, והעור שלו היה קר כקרח, אבל ידיו כשנגע בה היו שורפות. הוא היה בטעם מי גשם ודמעות.

היא נפלה אחורה ונשענה על הקיר, עדיין מנשקת אותו. ידיה היו רועדות והיה זמזום באוזניה, שבאיטיות התגבר בגובה הצליל שלו עד שהפך למנגינה – המנגינה הכי יפה שהיא שמעה מעולם.

היא משכה את עצמה אחורה מהארי, נדהמת, וראתה לפי הבעת פניו שגם הוא שמע את זה.

"מה זה?" היא שאלה בפליאה.

"שיר עוף החול," הוא אמר, נראה נדהם באופן שווה.

"ומאיפה זה בא?" היא שאלה, מסתובבת להביט סביבה. היה קשה לראות משהו דרך השלג הנופל.

"אממ," אמר הארי, נראה נבוך עכשיו. "ממני, אני חושב."

"הארי," היא אמרה, בקול מאד שקט. "יורד שלג."

"אני יודע," הוא אמר, נראה אפילו יותר נבוך.

"בפנים? ביוני?"

"ובכן," אמר הארי, והוא הפך קצת ורוד מסביב לאזניים. "דמבלדור אכן אמר ש'רגש חזק' יפעיל את כוחות המאגיד שלי."

"הם עובדים?"

"כן," הוא אמר, נראה מבולבל אבל מאושר. "הרגשתי את זה. כמו מתג חשמל שנדלק. אני חושב שאני רק לא יודע איך בדיוק ל..."

"לשלוט בהם עדיין?" היא אמרה, מגחכת, כשתינוקות ינשופים אחדים נפלו, שורקים, מהתקרה.

"כן." הוא אמר, מגחך בחזרה.

"לא ידעתי שאתה אוהב כל כך ינשופים." היא אמרה כשעוד כמה התעופפו מלמעלה.

"תנשקי אותי שוב," הוא הציע. "אולי נקבל קנריות."

"הארי," היא אמרה, מנשקת אותו שוב. "ידעת שיורד שלג כחול?"

"אני אוהב כחול," הוא אמר. "זה הצבע האהוב עליי."

"שלג כחול?"

"למה לא שלג כחול?"

"באמת תמיד אמרת שאתה חושב ששלג זה רומנטי," היא אמרה, מצחקקת.

"פשוט תהיי מאושרת שאני לא האגריד," אמר הארי, מושך אותה אליו לנשיקה נוספת. "היה יורד גשם בלתי נגמר של סקרוטים."

"אני צריכה ללכת לדבר עם דראקו," היא אמרה, הרבה זמן מאוחר יותר, כשהם עזבו את חדר הראי והלכו לאורך המסדרון. נעליו הרטובות של הארי סחטו מים בכל צעד, אבל הוא עדיין נראה לגמרי שבע רצון עם העולם וכל מה שנמצא בו.

"אני יודע," הוא אמר. "גם אני צריך לדבר איתו."

"אבל אני צריכה ללכת ראשונה." היא אמרה.

"בסדר," הוא אמר, משחרר את ידה. "אבל בלי החלטה פתאומית שאת כן מאוהבת בו אחרי הכל," הוא אמר באזהרה. "אני לא אוכל לסבול את זה שוב."

"אם יהיו לי ספקות אני יכולה תמיד לחזור אל המראה," היא אמרה בקנטרנות, מתרחקת במסדרון. "אם אני אוכל למצוא אותה שוב, כמובן."

"אל תנסי אותי, הרמיוני," הוא אמר. "יש לי שלג כחול לכל אורך הגב של החולצה שלי, ונוצות ינשוף בשיער שלי. המצב שלי כבר רעוע."

אבל הוא חייך. היא הפריחה נשיקה לעברו וזינקה לאורך המדרגות אל האולם. ברגע שהיא היתה מחוץ לטווח ראייתו של הארי, היא האטה לקצב הליכה והוציאה את קמיע החיים מחוץ לחולצתה. זה, היא ידעה, היה רמאות, אבל היא באמת רצתה למצוא את דראקו, ולא יכלה להעלות על דעתה היכן הוא יכול להיות.

היא התרכזה, חושבת חזק מאד על דראקו, מדמיינת אותו הכי ברור שהיא יכלה... הפנים המוכרות שלו, עיניים בהירות ושיער כסוף, חיוך מלוכסן משועשע... והקמיע נתן משיכה קטנה ועדינה. היא הלכה צעד קדימה, והוא רעד שוב.

עוקבת אחרי המשיכה הרכה, הרמיוני עשתה את דרכה מחוץ לטירה ובמורד הדרך לאגם. כבר הפסיק לרדת גשם, אבל הכל נשאר עדיין רטוב. היא עקבה אחרי משיכת הקמיע סביב חורשת העצים הקטנה, היכן שדראקו הצמיח עבורה את הורד השחור יומיים לפני כן.

דראקו עמד שם, גבו שעון על עץ, נועץ מבט באגם. טיפות גשם, שנתפסו בעלים ובענפים, יצרו כלוב זוהר וכסוף מסביבו.

היא באה מאחוריו והניחה את ידה בקלילות על זרועו. "הי," היא אמרה.

הוא לא הסתובב.

"את לא צריכה לומר לי," הוא אמר. "אני כבר יודע."

"דראקו," היא אמרה.

עכשיו הוא הסתובב, והביט בה. הבעתו היתה בלתי ניתנת לקריאה. אם היא לא היתה מכירה אותו כל כך טוב, היא אפילו לא היתה חושבת שהוא מצוברח. "מתברר," הוא אמר, בקול מדוד, "שאני עדיין יכול להרגיש קצת ממה שהארי מרגיש, אם הוא מרגיש משהו חזק."

"הו," היא אמרה, מרגישה שהיא הופכת אדומה. "אני מצטערת."

"אל תהיי," הוא אמר. "תמיד ידעתי שזה יקרה. התעלמתי מזה, אבל תמיד ידעתי." הוא ניסה לחייך אליה, נכשל, ומשך בכתפיו. "זוכרת את הפעם ההיא בארון הבגדים באחוזה?"

"כמובן שאני זוכרת." אמרה הרמיוני.

"ובכן, המשכת להגיד 'הארי, הארי, הארי' כל הזמן."

"עשיתי מה?" היא הרגישה שפניה בוערות. "למה לא אמרת משהו?"

דראקו משך בכתפיו שוב. "אני בן שש עשרה." הוא אמר. "אני לא הולך לקטוע פגישה מושלמת רק בגלל דבר קטן כזה, נכון?"

הרמיוני כיסתה את פניה בידיה. "אני כל כך נבוכה," היא אמרה.

"אל תהיי," הוא אמר. "תמיד היית כנה. אף פעם לא אמרת שאת לא אוהבת את הארי. אם אני הייתי במקומך, גם אני הייתי מאוהב בהארי במקום להיות מאוהב בי." הוא עיוות את פניו. "על מה אני מדבר? לא, בחיים לא. אני הרבה יותר טוב ממנו. את מטורפת, הרמיוני."

"אני כן אוהבת אותך." היא אמרה.

הוא היה שקט לרגע. ואז הוא אמר, "כן. אני יודע. בדיוק... כמו שאת אוהבת את רון."

היא הניעה בראשה. "זה שונה. אף פעם לא הרגשתי כלפי מישהו באותה דרך שאני מרגישה כלפיך. אני לא יכולה להסביר את זה. אבל אתה חשוב לי. אם אני כן או לא עם הארי, אני לא רוצה לא להכיר אותך יותר. אני עדיין רוצה להיפגש איתך. ושתבוא לבקר אותי הקיץ." היא חייכה ברעד. "ולקנא בנוגע לשפע החברות שיהיו לך ברגע שכולם יגלו שאתה ואני לא יוצאים ביחד, אחרי הכל."

"להארי לא יהיה אכפת?"

"לא. הוא די מחבב אותך, בדרך מוזרה." היא אמרה, וידעה שזו אמת. "אני חושבת שהוא היה מתגעגע אליך אם פשוט היית נעלם."

"אני הייתי מתגעגע אליו גם, אני חושב," אמר דראקו. "אני אתגעגע לכל ה"סתום מאלפוי"ים. כבר התרגלתי לזה. קראב וגויל אף פעם לא אומרים לי לסתום. זה מרענן."

"אני חושבת שנוכל לסמוך על הארי שיגיד לך לסתום על בסיס קבוע," אמרה הרמיוני.

דראקו הביט אליה בחיוך מוזר וקטן על הפנים שלו. "אז," הוא אמר. "האם את והארי... רשמיים עכשיו?"

"רשמיים?" שאלה הרמיוני, נבוכה. "לא דיברנו על זה, לא ממש, אבל..."

הוא לקח את ידה וסובב אותה כך שהוא יכל לראות את השעון שלה. "זה דקה לפני שלוש," הוא אמר. "בוא נגיד שהקשר שלך עם הארי נהיה רשמי בשלוש אפס אפס. טוב?"

"מה שנותן לנו דקה בשביל מה, בדיוק?" היא שאלה, אבל הוא הניד בראשו לעברה ואמר,

"הרמיוני. את מבזבזת זמן."

ואז, עדיין נשען על העץ, הוא משך אותו לכיוונו ביד שלה, מחזיק בפרק היד שלה. מופתעת, היא מעדה קדימה, ונפלה אליו. והוא נישק אותה.

מאוחר יותר, הרמיוני חשבה שהוא ללא ספק שם את כל מה שהיה לו, כל שמץ של רגש אליה, כל שריד אחרון של תשוקה, וכל בדל של אהבה נכזבת, לתוך הנשיקה הזאת. כאילו שהוא ניסה לשרוף את לא-משנה-מה שהוא הרגיש החוצה ממנו, לגרש אותו, לסחוט ולייבש אותו. אבל באותו זמן, היא היתה מודעת רק לכך שברכיה רעדו והיה צליל רועש באוזניה כאילו שמישהו החזיק קונכיית ים מעליהם. היא סגרה את עיניה וראתה ריקוד של אורות לרוחב עפעפיה הפנימיים.

היא תהתה אם היא היתה הנערה היחידה אי פעם שנישקה שני מאגידים ביום אחד. ואז היא תהתה אם זה יכול להיות קטלני.

הוא עזב אותה, והעולם חג בחזרה להתמקדות.

"השעה שלוש, גריינג'ר," הוא אמר, ושיחרר את ידה.

"וואו," היא אמרה ברפיון, והסתכלה אליו. הוא הביט אליה שוב באותו חיוך קטן ומוזר, שחציו שעשוע וחציו חרטה. היא ידעה שעכשיו הוא הראה לה איך הוא באמת מרגיש. והיא ידעה שהוא לעולם, לעולם לא יעשה את זה שוב.

הוא אמר, בכמעט-גיחוך, "אז?"

"זה היה... מדהים," היא אמרה קלושות.

"ו...?"

"ואם אתה אי פעם תנסה את זה שוב, אני אתן לך סטירה."

החיוך שלו התרחב, הופך להיות גיחוך אמיתי. "את אוהבת להרביץ לי, נכון, גריינג'ר?" הוא אמר. "אולי תרצי להודות בכך."

היא גיחכה אליו בחזרה.

"תסתום, מאלפוי." היא אמרה.

"מה רון אמר?" שאלה הרמיוני בסקרנות.

"הוא אמר שהגיע הזמן, ואז הוא העיר הערה גסה שאני לא עומד לחזור עליה. ואז הוא אמר שהוא אמר לי שזה יקרה."

"ואז מה אמרת?" שאלה הרמיוני, מצחקקת.

"הפכתי את המטאטא שלו לחילזון על ידי כך שהצבעתי עליו."

"באמת?"

"התכוונתי להפוך אותו לצפרדע, בעצם," הודה הארי. "ופיגווידג'ן אכל את החילזון, אז עכשיו אני חייב לרון מטאטא. כל עניין המאגיד הזה סתם גורם צרות, באמת."

הרמיוני צחקה, והושיטה ידה לעבר תפוח. איזה הבדל עושות עשרים וארבע שעות, היא חשבה. אתמול היה גשום ואומלל, ועכשיו... הם הביאו את ארוחתם למטה אל האגם, והשמיים התבהרו לגמרי, וזה היה יום יוני יפהפה. הארי ישב כשגבו לסלע, והרמיוני ישבה שעונה על ברכיו.

"אבל לא היית רוצה לא להיות אחד, נכון?" היא שאלה.

"אני לא חושב כך." אמר הארי. הוא שיחק בעצלתיים עם תלתל מהשיער שלה, מותח את קווצת השיער במשיכה, ונותן לו לקפוץ בחזרה. "דיברתי עם דמבלדור, והוא אמר שהוא מריץ סוג של תוכנית חינוך למאגידים לא מאומנים במשך הקיץ באירלנד, ואם אני רוצה ללכת לשם הקיץ, אני יכול."

"אתה רוצה?" היא שאלה, מסתובבת כדי להביט בו.

"ובכן, זה לא הדארסלים. וזה רק שני חודשים. אז אני יכול לבוא ולהיפגש איתך באוגוסט."

"אתה יודע שדראקו עדיין בא לבקר אותי, נכון?"

"אני יודע," אמר הארי. "אנחנו יכולים כולנו להסתובב בחוץ. ללכת לחוף הים. לצפות בדראקו לא משתזף."

"הי!" שניהם הסתובבו, וראו את דראקו רץ לקראתם מסביב לגדות האגם. הוא הגיע לעצירת החלקה לפניהם, ועמד שם, מניח את ידיו על ברכיו, מנסה לתפוס את נשימתו. "הארי –" הוא התנשם.

הרמיוני הביטה אליו בסקרנות. "רצת את כל הדרך הנה?"

הוא הנהן.

"למה?"

"אני צריך לדבר איתך," הוא התנשם, מביט על הארי. אם המראה של הארי והרמיוני ביחד הפריע לו, הוא לא הראה את זה. זה היה כישרון שהיה לו. "פוטר –" ודראקו הושיט לו פיסת נייר לבנה. "רק עכשיו קיבלתי את זה – בדואר ינשופים."

הרמיוני והארי שניהם התרוממו, והארי לקח את המכתב מדראקו. הוא פתח אותו, קרא אותו, והפך פתאום מאד לבן.

"הארי?" שאלה הרמיוני, מודאגת. "אלו חדשות רעות?"

חסר מילים, הוא הושיט לה את המכתב. הוא היה מסיריוס.

הארי ודראקו,

החלטתי להפנות את המכתב הזה לשניכם, כיוון שהעניין נוגע לשניכם בצורה שווה. רציתי לכתוב כדי לומר לכם שני דברים. אחד, הבקשה שלי לצו משפטי להיות מורשה לאמץ את הארי מבחינה חוקית התקבלה, וצריכה להתגבש סופית בתוך מספר החודשים הבאים. אני מאד מרוצה מזה, ואני מקווה שאתה, הארי, גם. שנית, כפי שדראקו בוודאי כבר יודע, נרקיסה ואני דיברנו, ואנחנו מתכננים להינשא באוגוסט, ברגע שגירושיה מלוציוס יוסדרו. אני מאד מרוצה מזה גם, ומקווה שגם אתם –

"למה הוא מתכוון, כפי שאתה כבר יודע, דראקו?" היא שאלה, מבולבלת, מנמיכה את המכתב.

"המכתב הזה בא עם אחד מאמא שלי, שהיה מופנה רק אליי," אמר דראקו, שנראה עדיין המום. "בפשטות הוא אמר את אותו הדבר. אני לא יכול להאמין לזה," הוא הוסיף, מנענע את ראשו. "אני לא יכול להאמין לזה!"

"אז זה מה שהוא רצה לומר לי בפעם ההיא בחדר המועדון," אמר הארי, נראה המום במידה שווה.

"סיריוס!" קרא דראקו. "הכלב הערמומי הזה!"

"טוב, הנחתי שזה יקרה," אמרה הרמיוני, שהיתה עכשיו ורודה במאמץ לא לצחוק למול הבעותיהם הזהות. "אתם לא?"

"לא," אמרו הארי ודראקו בהתאמה, מנענעים בראשיהם.

"אתם כן יודעים מה זה אומר, נכון?" היא אמרה, מצביעה אל הדף. "אם הם מתחתנים, וסיריוס מאמץ את הארי. שניכם תהיו..."

"אחים," אמר הארי, לוטש עיניים בדראקו באימה.

דראקו לטש בו בחזרה עיניים, כשפיו פעור.

הרמיוני לא יכלה לרסן את עצמה יותר. "אחים! שניכם!" היא פרצה בצחוק מצלצל. "המבטים על הפנים שלכם!" היא גירגרה. "הו! המבטים על הפנים שלכם!"

הארי נעץ בה מבט זועם. "הרמיוני!"

"אני לא יכולה להפסיק את זה," היא צחקקה. "זה כל כך מצחיק!"

ועכשיו דראקו התחיל לצחוק, גם. הארי מעולם לא ראה אותו צוחק ככה לפני כן – לא רק צוחק צחוק כבוש, אלא ממש צוחק. הוא למעשה התיישב על הקרקע, הניח את ראשו בין ידיו, וצרח בצחוק. באיטיות, הארי התחיל לחייך, ואז, כשהוא ראה את הרמיוני מתכופפת ותופסת את בטנה בעליצות, גם הוא התחיל לצחוק.

הצליל של צחוקם, נישא ברוח, נסחף מעל האגם ומעל המדשאות והגיע עד אל מעבר לטירה

הנה, זה כל הפיק. כאן הוא נגמר. סיסליה - ג'סי לא כתבה אותו... תסתכלי בהודעה הראשונה של הפיק הזה...
ואני שמחה שאהבת אותו. לוסי אוהבת אותו גם. היא גם אוהבת אותי, כי אני הכרתי ביניהם...
אז כמו שאומר דראקו: ברכותיי, פוטר..
וביי ביי!
קראתי אותו בדיוק לפני כמה ימים. ממש לא רע.
לא רע? הברזתי מאנגלית כדי לסיים אותו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
מאמא! קיסי דיר, איי לאב יו! ותתרכזי בזה ממש חזק כי לא תשמעי את זה שוב... blink אגב, מכשפים הם סוג של קוסמים קדמוניים או התבטאות של היכולות שלהם אצל קוסמים פשוטים.
לרגל הפיק הזה אני שוקלת לחזור להיות לוסיניטרי_מאלפוי‏ . או בלק... blink
אופס. התכוונתי מאגידים הם סוג של.....
אויש, הרגע התברר לי שטעיתי טעות איומה ונראה:
את הפיק הזה כתבה קסנדרה קלייר, ולא ג'סי, כפי שנפלט לי בטעות - אני לא מבינה למה...
והמתרגמת שלו היא נוגה.....
זה פיק מעולה...
מה-זה מעולה... כשקראתי לפני שבוע במגדל, נשארתי מול המחשב עד אחרי חצות כדי לגמור.
מעולה!!!מהמם,קיסי.הארו פה את מאלפוי בצורה כל-כך אנושית.אני מצפה לעוד יהפיפים כאלו בהמשך ביי סיסיליה פוטר.
תמיד אמרתי לכם שהוא מלך!
נכון!!!!והוא גם חתיך...אני הייתי רוצה להיות עם מאלפוי(אם לא הייתי עם רון...)ביי, סיסיליה פוטר.
שתי מילים:
מאלפוי תפוס!
נכון,קיסי!!!מאלפוי תפוס ואני עם רון וויזלי אוכלת אנשי זאב בתאווה.בוקר טוב,לכולם!!!!!!!איתן שוורץ זכה ב"שגריר".לוסי אהמ,אהמ,צביקה זכה במקום שלישי ומהרטה במקום שני ולא כמו שניבאת,אהמ,אהמ.רון בדרך אליך...איזה באסה,רציתי שצביקה יזכה,אבל איתן הוא מקצוען,אז ברור שאיתן יזכה.עכשיו אין מה לראות בטלויזיה,ה"שגריר" נגמר,ו"ארץ נהדרת"יצאה לחופשה,ועכשיו אני אבלה את חמשת ימי השבוע,בעבודות.טוב לא נורא...אז מה עבר עליכן,בזמן האחרון,חברותיי הקונדסאיות???יש חדש???תעדכנו אותי אם יש משהו חדש בפארודיה(תחרות חדשה או משהו בסגנון.)בינתיים אני אלך לאכול לי כמה אנשי זאב טעימים.ביי,ביי סיסיליה פוטר.
רמוס התגנב במסדרון החשוך, לגמרי לבדו. הוא ידע שהיא כבר מחכה לו, אבל לא רצה להיחפז מדי. הוא עשוי להיתפס, ועם כל הבהילות, הוא חייב להגיע אליה... עוד שתי פניות במסדרון... הוא הביט בעותק שלו של המפה. הרי הקונדסאים הכינו ארבעה עותקים למפת הקונדסאים, אחד לכל אחד. הוא הביט במפה בשעשוע, מוודע כי המסדרון שמולו ריק. הוא פסע בשקט, מחריש אפילו את קולות צעדיו
מה זה קיסי?עוד פאן פיק ?יש!!!!אני ממש רוצה לקרוא אותו.ביי,סיסיליה פוטר.
התחלתי אותו ואין לי כוח לסיים כי איזו מורה מעצבנת העיפה מחדר מחשבים.
אוי,קיסי.לא נורא אז תכתבי אותו מאוחר יותר כשיהיה לך זמן.את באה מחר לג'אנק סקול???אה,נכון שכחתי את עושה משהו בהצגה,את אמורה להיות שם.אני חושבת שאבוא.אז ביי סיסיליה פוטר נקבת הנשר.
רמוס התגנב במסדרון החשוך, לגמרי לבדו. הוא ידע שהיא כבר מחכה לו, אבל לא רצה להיחפז מדי. הוא עשוי להיתפס, ועם כל הבהילות, הוא חייב להגיע אליה... עוד שתי פניות במסדרון... הוא הביט בעותק שלו של המפה. הרי הקונדסאים הכינו ארבעה עותקים למפת הקונדסאים, אחד לכל אחד. הוא הביט במפה בשעשוע, מוודע כי המסדרון שמולו ריק. הוא פסע בשקט, מחריש אפילו את קולות צעדיו.
הוא ידע שהוא קרוב.... קרוב מאוד. הוא חשב עליה כבר מתחילת הערב, והלילה היא תהיה שלו, כל כולה. ג'יימס, סיריוס ופיטר לא יודעים. הם לא חשים את מה שהוא חש עכשיו, והוא לא רצה לגלות להם. הפעם הוא לא ישתף אותם.
רמוס שמע קולות דיבור רחוקים ונצמד בבהלה אל הקיר. הוא ידע טוב מאוד שהוא לא אמור להתרוצץ בשעה כזו במסדרונות בית הספר ואם יתפסו אותו הוא יקבל עוד ריתוק ואולי אף גרוע מזה.
הקולות נדמו ונשמעו צעדים מתרחקים. רק כשקולות הצעדים נדמו אף הם העיז רמוס לופין להמשיך ללכת. רק עוד קצת... רק עוד קצת....
לופין פנה במסדרון האחרון, דרוך כולו בציפייה. שם מאחורי התמונה היא מחכה לו, מוכנה לקראתו. הוא מוכרח להגיע אליה.... הוא הרי אוהב אותה כל כך! הוא הסיט ביד רועדת מעט את התמונה ועבר בדלת הקבועה בקיר, ליבו מחסיר פעימה.
משנכנס לתוך החדר גמדונת בית קטנה נעמדה מולו, מחייכת חיוך רחב.
"ערב טוב אדונילי רמוס לופין!" היא צייצה בקול חביב.
"איפה היא?!" שאל לופין בבהילות, תר את החדר בעיניו בחיפוש אחריה.
"ממש כאן אדונילי, אני אלך להביא אותה." היא אמרה ונעלמה כהרף עין ולופין נותר לבדו, מחכה. עוד דקה קלה היא תהיה שלו...
הגמדונת חזרה, ידה אוחזת בזו שציפה לה כל הערב. היא הייתה כל כך יפה, כל כך מתוקה, כל כך כל כך מושלמת...
לופין לקח אותה מידי הגמדונת ונגס בה נגיסה גדולה.
"מממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממממ"
הייתה זו עוגת השוקולד הטעימה ביותר שהוא טעם מעודו. הציפוי היה עשוי שוקולד מריר חלומי, ומתוך העוגה נשפך שוקולד חם שניגר על אצבעותיו ומילא את פיו באושר.
"נהנה, אדונילי לופין?" שאלה הגמדונת בחיוך שובב.
לופין הנהן בפה מלא, פניו מכוסים שוקולד נמס. "תודה", הוא הצליח לפלוט מבין נגיסותיו הגדולות בעוגה, "באמת הייתי רעב."
הסוף (של העוגה אני מתכוונת)
אה,איזה מצחיק.חה,חה,חה.ואני חשבתי שהוא רוצה בת או משהו בסיגנון...אבל למה זה כל כך קצר יש לזה המשך???מה אני כותבת פה לבד???איפה כולן????וואה,וואה,ביי סיסיליה פוטר נקבת הנשר.
או גוד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! זה כל מה שהצלחתי לומר במשך שעה........ יופי, אמילי!!!!!!!!!!!!
או גוד!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
דוגרי.
אלמונית יופי חזרת.מה שלום סיוון???שמעתי שיש מישהו חדש בפארודיה (פריזבן או משהו בסגנון...)נראה לכם שזה שי???יש שי חזר.(סתם אני לא יודעת אם זה שי אבל נניח שזה הוא.)ביי,סיסיליה פוטר נקבת הנשר הבוגדנית.
אמילי בנטון לופין, אני קוראת אותך לסדר!!!!!!!!!!
מעולה. טוב, אני חייבת לזוז. רק שתדעו שהמודם שלי לא עובד ולכן אני אוכל להיכנס אך ורק דרך מחשבי בית הספר...
טוב, חזרתי. רציתי להגיד שתיארתי לי שזה יהיה משהו כזה לפי התגובה של לוסי... אבל את יודעת..... לא כל הזהב יש לו זוהר, ולא כל שוקולד הוא תמים. במיחד לא כשהוא נמס, ניגר על הפנים המלוהטים...... של איי קונטיניו?
לא,ממש לא.אה,אני חייבת לספר לכם את זה.פרד הולך לקנות לי מחשב נייד קסום.ג'ורג' הולך לקנות לי עט כסוף מהחנות שלו ופרד הולך לקנות לי מעיל פרווה חורפי קסום.אה,החיים הטובים.והכי מצחיק שרון לא יודע על זה כלום.חה,חה,חה ביי,סיסיליה פוטר נקבת הנשר.
סיסיליה, אשליות זה טוב, במידה!
לוסי, זה רק בצחוק.רגע וולדיקאט לא קנה לך מחשב נייד קסום???את יכולה לשדרג את מצעד הלורדים האפלים.וולדמורט מקום ראשון,סאורון מקום שני, וכן הלאה.ביי,סיסיליה פוטר.
מזל שלא המשכת קיסי, את היית מכניסה אותי לכזאת התעוררות מינית עד שהייתי קופצת על היצור החי הראשון שאני רואה ברחוב ומבצעת בו מעשי סדום או סתם אונס קבוצתי. אבל בגלל שלא המשכת אני פשוט אקפוץ למקרר ואז אפתח את הקובץ של "שוקולד" ואערוך קריאה פרועה עד סוף הלילה.
סיסי - זה סיפור קצר כי הוא סתם משעשע, לא משהו רציני. שמחתי שאהבת אותו, אני נהנית להצחיק אותך.
מקווה לפרסם משהו נוסף עוד הערב.
אמי, מה שאני צריכה עכשיו זה פאנפיק ארוווווווווווווווווווך וטוב. ועכשיו! אני פשוט חייבת פאנפיקים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
גם אני מין סיפור מתוק וחמוד.לא משהו טרגי.תודה אמילי,שדאגת לשעשע אותי.זה מצחיק דווקא כשאני נוטשת את הפארודיה אז פתאום היא מתעדכנת באופן מהיר.מוזר לא???ביי,סיסיליה פוטר חדת-הקרן.
הי, מצאתי פיק חדש או שניים. אמילי- מצאתי מישהי שתרגמה את "צבא הבובות" והיא עשתה את זה ממש טוב... אבל לעולם לא טוב כמו המתרגמת האהובה עלי... (גילי בר הילל סומו, אלא מי?) מקווה שהבנת למי התכוונתי באמת. את מבינה, אי אפשר לסמוך על המוח שלך גם כשכל רמז הוא שמן יותר מפיל (וזה אומר ההההההההההההמממממממממממווווווווווווןןןןןןןןןןןןןן)
טוב, אני מקווה להצליח להכניס את הפיקים...
נ.ב. אמילי, קראת כבר את דראקו דורמיאנס?!
"לגעת בשלג"

פאנפיק פרי עטה של רולדההה

פאנדום: הארי פוטר
שיפ: אין.
דירוג: PG

נרקיסה בלק מביטה מבעד לחלון חדרה בבית המשפחה רחב הידיים. שערה הבלונדיני הכסוף-אפרפר של הילדה בת השבע אסוף אחריה בצמה ארוכה שהמשרתת קולעת בכל יום מחדש. הצמה, כמו נרקיסה עצמה, ממושמעת לחלוטין. אף שערה לא חורגת ממקומה הראוי, כשם שבגדיה של נרקיסה מונחים על גופה הדק ללא רבב, וכך גם הבעות פניה. היא מחייכת לנוכח השלג שיורד כבר יומיים ללא הפוגה, וחולמת על מגע השלג הקפוא על פני לחייה החיוורות. על הרצפה יושבת בלה הקטנה, משחקת בבובותיה.
נרקיסה שונאת את עבודת השמרטפות שמוטלת עליה, אך מחייכת את חיוכה המסנוור כל פעם שאימה מורה לה לשמור על אחותה הקטנה.
פתיתי השלג ממשיכים לנשור על האדמה, נערמים זה על זה ויוצרים גבעות לבנות ומבהיקות שעל נרקיסה נאסר לטפס עליהן.
למחרת בבוקר היא הולכת בצעד מהוסס לעבר אימה.
"גברתי, האם...אני יכולה לצאת לשחק קצת בשלג?" היא שואל בקול מפוחד. היא נענית רק בגבה בלונדית מורמת.
"מובן שלא, ילדה מטופשת שכמותך, את תלכלכי את בגדייך. ובכלל, איזו ילדה מחונכת כראוי יוצאת ומתפלשת לה בשלג?" אימה של נרקיסה נראית כאילו היא יכולה לתלוש את שערותיה מרוב כעס. נרקיסה מושכת בכתפיה והולכת משם. זה לא שהיא רוצה כל כך לשחק בשלג, הוא פשוט נראה לה כל כך נעים, זה הכל.
זמן קצר לאחר מכן, השלג כבר נמס.

נרקיסה בלק מביטה החוצה מחלון חדר בנות השנה הראשונה בהגוורטס. שלג של חודש דצמבר, רך ונעים, נערם על המדשאות, ונרקיסה משקיפה על הילדים המחליקים על האגם הקפוא. קולות הצחוק אומנם לא מגיעים לאוזניה, אך דמיונה מפצה על כך. היא יכולה לראות את עצמה נועלת זוג מחלקיים בעלי להב חד, לבנים עם פס ורוד כמו של אלכסנדרה מורבלס משנה שלישית, ומחליקה להנאתה על המים הקפואים. זה היה אפשרי כמובן, אם נרקיסה הייתה יודעת להחליק. אך היא איננה יודעת, ולפיכך היא נשארת לעמוד ליד החלון המסורג ומשקיפה החוצה.
בשלג הרך היא עודנה חולמת לגעת, אך זיכרון ההזהרות של אימה עדיין טבוע בה, ולכן היא מסובבת את גבה אל החלון, ופונה לנצל את הזמן בדרכים יעילות יותר.
זמן קצר לאחר מכן, השלג נעלם.

נרקיסה בלק בת השמונה עשרה מביטה מחלון חדרה לעבר פתיתי השלג שנושרים מהשמיים. זוהי שנתה השביעית והאחרונה בבית הספר הגוורטס, וזהו השלג האחרון בו תזכה להביט מבעד לזגוגיות הגוורטס העבות.
הרצון לגעת בשלג, לחוש אותו מתמוסס בין כפות ידיה, חלף כבר מזמן. נרקיסה חושבת שזה טיפשי, לרדוף אחר השלג. בני שכבתה כבר לא מחליקים על האגם הקפוא; עסוקים הם בלימודים לבחינות הגמר, או בתכנון עתידם. נרקיסה מביטה למטה. שם, על האדמה הקפואה, יושבים להם זוגות אוהבים ומתגפפים.
נרקיסה אומרת לעצמה שזה מאוד לא מנומס לעשות דברים כאלה בפומבי, אבל היכן שהוא בתוכה גם היא הייתה רוצה אולי שאיזה בחור ינשק לה על השלג הלבן.
על מיטת האפיריון הגבוהה מונחת לה שמלה לבנה ובתולית, כמו השלג שיורד בחוץ. השמלה מפוארת, רקומה ביהלומים קטנים ומנצנצים. שמלת חתונה. שמלת החתונה שלה, למעשה. ההזמנות כבר נשלחו, ולוציוס מאלפוי, חתנה המיועד, כבר הגיע לבקר אותה. היא זוכרת אותו משנים קודמות. הוא גבוה ונאה, ויש לו ארשת פנים מכובדת והחלטית שכזו. נרקיסה חושבת שהוא נחמד, והיא גם יודעת שזה לא באמת משנה מה היא חושבת. החתונה תיערך בחודש אוגוסט. נרקיסה נוגעת בבד הלבן והרך ונאנחת.
בחוץ, השלג הלבן כבר מתחיל להתמוסס.

נרקיסה מאלפוי בהירת השער עומדת ומשקיפה מחלון חדרה המשותף שלה ושל לוציוס על פני המרחבים הלבנים. כל השטחים הללו שייכים לאחוזת מאלפוי, לה. השלג יורד בחוזקה, והקור מחלחל לגופה. נרקיסה פונה לעבר העריסה ומוציאה משם את בנה הפעוט, דראקו לוציוס מאלפוי. התינוק החיוור משחק באצבעותיה ומוחה חרש כאשר היא מלבישה אותו בשכבה נוספת. שערו הבלונדיני כסוף נוצץ בקרני השמש החיוורות שמסתננות דרך זגוגיות החלון.
לוציוס איננו בבית. המאלפויים הם משפחה חשובה, ולבעלה של נרקיסה עסקים ועניינים רבים לטפל בהם. היא לא מוחה כאשר הוא מנשק לה בעדינות קרירה על לחיה ומתעתק מהאחוזה רחבת הידיים.
דראקו הקטן מביט בשלג החיוור, אצבעותיו הדקות מצירות קווים עקומים על הזגוגית. הוא צוחק למראה הפתיתים ונרקיסה חשה כי הוא משתוקק לצאת החוצה. היא מסובבת את גבה לחלון ומניחה את הפעוט בעריסתו, וזה נרדם עד מהרה.
כשנרקיסה לא מסתכלת, השלג נעלם כלא היה.

נרקיסה מאלפוי אוחזת בידו הבוטחת של בעלה ומנופפת לשלום לעבר בנה, דראקו. התינוק הקטנטן שבגר והפך לגבר מרשים ביופיו, מבט רב אדישות וקפוא על פניו, לא מנופף בחזרה. דראקו לוציוס מאלפוי עולה על רכבת האקספרס שתיקח אותו לשנתו האחרונה בבית הספר הגוורטס לכישוף ולקוסמות, הגולגולת ובפיה נחש שצרובה בעורו מוסתרת תחת שרוולי הגלימה השחורה שהוא לובש.
ארבעה חודשים מאוחר יותר, נרקיסה מאלפוי משוטטת בטירת מאלפוי עשוית האבן בלא מעש.
שלגי דצמבר נושרים בחוזקה על האדמה, ונרקיסה חסרת המנוחה נזכרת בתשוקות ישנות.
היא מביטה מבעד לזגוגיות החלון לעבר האדמה המכוסה בגבעות קטנות של שלג, הבל פיה מתרפק על הזגוגית העבה. היא מנידה בראשה ומתרחקת אחורה, ואז ממשיכה לפסוע במורד המסדרון.
מאחוריה, מעבר לחלון, עוד נושר לו לקרקע פתית יפיפה וצחור, לפני שהשלג כולו נעלם בפעם האחרונה.

רק עכשיו ראיתי... זאת אני, לא פלוני_אלמוני‏ ...

"רוח רפאים"

פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)

פאנדום: הארי פוטר
שיפ: סיריוס/oc

דירוג PG-13

תודה לאירה על הביטוא

"כל חבריך השאירו אותך כאן לבדך?" היא אמרה בלעג, עיניה הבהירות נצצו. "זה בסדר, סיריוס, לי אתה יכול לספר, אני מבטיחה לא לצחוק." קולה היה גלי ורך, בדיוק כמו הרעמה הבהירה של שערותיה, שנחה באלגנטיות על כתפיה הדקות.

"אין לך עליית גג לרדוף? סיריוס זרק את עצמו על המיטה הישנה והחורקת, עוצם את עיניו. קסיאופיה קלייר הייתה אחד הדברים אותם לא ציפה לפגוש בבית הארור הזה, לא אחרי כל כך הרבה שנים, בהם ניסה לשכנע את עצמו כי היא הייתה רק חלום רע.

"אין לך דברים חשובים יותר לעשות חוץ מרביצה חסרת תועלת בחדר המסריח הזה?" היא חייכה והתיישבה על קצה המיטה. האדם שנח לפניה בקושי הזכיר את סיריוס, אותו הכירה לפני שנים, כשגופה לא היה שקוף והיא עדיין הייתה מסוגלת להריח את הריח הפראי שנדף משיערו השחור.

"מה אני צריך לעשות כדי שתיעלמי מכאן?" הוא הביט ישר דרך הדמות השקופה, מבטו אפור וקר.

"אתה לא באמת רוצה שאני אשאיר אותך כאן לבד," הלעג עדיין השתמע מקולה למרות שעיניה, אם היה טורח להסתכל, שיקפו עצב. סיריוס שנא להיות לבד, היא ידעה זאת היטב עוד מהימים בהם אפשר לה לשבת בחדרו ולשמוע אותו מתלונן על אביו ואימו. הוא עדיין תיעב אותה כמובן, היא מעולם לא עמדה לצידו כשהוריו קראו לו כישלון, או כשרגולוס שוב האשים אותו בדבר זה או אחר, לא, היא עמדה לצידם, כפי שתמיד לימדו אותה, צופה במבט אטום איך ההצלפות של המילים שלהם השאירו בו פסים ארוכים ומדממים.

"זה בדיוק מה שאני רוצה," הוא אמר בכעס, "את לא מפסיקה להטריד אותי מאז שהגעתי לכאן, מה את רוצה?"

"מה אני רוצה?" היא צמצמה את עיניה, "מה אני רוצה? ובכן, אני רוח, אין הרבה דברים שאני יכולה לרצות, נכון?" ידה השקופה הסיתה צרור שיערות מפניה. "אני חיכיתי כל כך הרבה..."

"חיכית למה?" הוא שאל באדישות.

"לך, טיפש," היא פלטה בכעס. "אתה באמת חושב שבחרתי להישאר רוח כדי לרדוף את הבית המזורגג הזה?"

פניו של סיריוס נשארו אדישות, "את אוהבת את הבית הזה, תמיד אהבת."

קסיאופיה פרצה בצחוק מתגלגל, "הו כן, סיריוס, אני תמיד אהבתי את הבית הזה, במיוחד אחרי שכולם מתו ועזבו אותי כאן לבד, אני פשוט משתגעת מהאהבה למקום הזה!" היא צחקקה באופן מוזר למדי, גורמת לסיריוס להרים את עיניו. גברת בלק הייתה האדם היחיד שהכיר בקיומה, דבר שסיריוס מעולם לא היה מסוגל להבין. בשביל הוריה קסיאופיה הייתה גרועה יותר מכלב שהחליט להתנחל בפתח ביתם. הם תמיד רצו בן, יורש לבית קלייר... היא צחקה בעצב בכל פעם שדמיינה את פניה של אימה המנוחה, כשהרופא הודיעה לה כי לא תוכל ללדת שוב. לא, סיריוס לא יכול היה להבין את העובדה כי מרגע שנורמה בלק החליטה לאמץ את הילדה שאף אחד לא רצה, היא לא הייתה מסוגלת לצאת נגדה.

"היית יכולה לעזוב אם זה לא מצא חן בענייך, את בחרת להישאר."

"כן," היא אמרה בשקט, "בחרתי להישאר ולחכות לך," קסיאופיה השפילה את מבטה, "לא שהיה אי פעם אכפת לך- אתה תמיד היית ילד אנוכי סיריוס," היא לא הייתה צריכה להגיד לו. הוא רק יצחק, כמו שהוא תמיד צחק בכל פעם שניסתה לגלות לו מה שהרגישה. אולי היה זה טיפשי, להישאר לבד בבית הזה אחרי שכולם עזבו, לשבת על החלון שעות, חודשים ושנים בתקווה לראות דמות מוכרת צועדת מתוך החשיכה. ובשביל מה? לשמוע שוב על כמה הוא שונא אותה? טיפשה.

סיריוס שתק, עיניו נודדות לחלון המלוכלך שאיפשר למעט אור להסתנן לתוך החדר. "כן, ואת פשוט מלאך טהור, הא? את חשבת על טובתי כשסיפרת למכשפה הארורה הזאת על מילי, זוכרת?"

"מילי הייתה בוצדמית מטונפת!" היא הידקה את אגרופיה, גלים של זעם עוברים בגופה. כן, היא זכרה היטב את הערב, בו סיריוס בלק צעד מפתח הבית השחור הזה לתמיד, "אתה היית זה שסיפר לי סיריוס, זוכר? כן, סיפרת לי על כל אחת ואחת מהן, למה? למה עשית את זה?"

סיריוס פלט נחירת בוז, שפתיו מתעקלות לחיוך, "למה ?כי נהניתי לראות את פניך מתעוותים, זה היה מבדר." הוא משך בכתפיו, "את בחרת בצד שלהם."

"אתה בדיוק כמוהם, סיריוס," קסיאופיה נשכה את שפתה התחתונה, "לא פלא שנורמה הייתה כל כך גאה בך, רגולוס היה יכול רק לחלום על רוע כזה," היא צחקה קצרות, "הו כן, אתה בן בלק אמיתי."

"מזל שיש לי אותך להזכיר לי," הוא נהם, מושך את השמיכה מעל ראשו.

זה תמיד נגמר ככה, חשבה בגעגוע, הם נהנו מדי להכאיב אחד לשניה, או שאולי הייתה זאת הדרך היחידה, בה שני אנשים כמוהם יכלו לתקשר. היא רצתה להגיד לו שמעולם לא היה אכפת לה מהם, שהכל היה הצגה, הצגה מטורפת שכלאה אותה בתוך תפקיד המכשפה מבלי שתוכל להשתחרר... אבל המילים תמיד נתקעו אי שם במעלה גרונה, נקטעות על ידי זרם האשמות טיפשיות. היא רצתה להושיט את ידיה ולחבק אותו, לאמץ אותו קרוב אליה אבל ידיה היו שקופות ואווריריות, כמו המילים, אותם מעולם לא הצליחה להגיד לו.

השמים היו שחורים ונטולי כוכבים, פרושים מעליה כמרבד קסום של צמר גפן אפל. היא הרגישה את הרוח חודרת דרכה וממשיכה הלאה, לא היה דבר שהיא יכלה לעשות עכשיו, היה מאוחר מדי.
היא השעינה את ראשה על הארובה, עוצמת את עיניה, אפילו המוות לא הצליח להשכיח את הכאב העמום שפעם במקום בו פעם היה ליבה.

"שדים"

פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)

פאנדום: הארי פוטר
דירוג Pg

השמיים היו בהירים ונקיים, בדיוק כמוהו, היא חשבה וליטפה את פלומת השיער השחורה שכיסתה את ראשו. אי שם במרחק נשמעו קריאות הינשופים וצפירת מכוניות, אבל כאן, בבית הגדול והריק, בחדר האפלולי, החושך הרך עטף בעדינות את האישה והילד, שומר עליהם מכל רע. היא הציצה בחרדה מהחלון, רגליה פוסעות בחוסר מנוחה על השטיח הצמרירי, מפחדת להעיר את השדים והרוחות ששכנו בבית העתיק. היא הכירה כל אחד ואחד מהם, יצורים מרושעים בעלי ניבים מחודדים ועיני שטן בוהקות, הם תמיד מצאו אותה לבדה, מתגנבים לחדרה כמו צללים, ציפורניהן החדות חורקות על הרצפה. אבל היא לא הייתה לבדה יותר, בפעם הראשונה בחייה היא לא הייתה לבדה ועכשיו היא הביטה בפליאה איך אורו הטבעי של פרי בטנה יוצר מעגל, מונע מהשדים הרעבים להיכנס. היא הביטה לעבר השמיים הבהירים, שם, על רקע הכחול כהה של הנצחיות, זהר כוכב אחד ויחיד, אורו המסנוור מכבה את כל השאר, והיא נתנה לו את שמו.

שנים מאוחר יותר, כשהזכוכית הדקה התנפצה לרסיסים והרסיסים ננעצו בפניה וגרמו לה לדמם, היא קיללה את השד הארור שהיה בנה. היא קיללה את האור שלו ואת העובדה כי לעולם לא יהיה כמוה, או שמה את העובדה כי נכשלה להדמות לו. הגאווה והשנאה נלחמו ביניהם כמו שני עכברושים מוכי כלבת, גורמים לה לנעוץ את ציפורניה במעטה האור במטרה לגזור אותו לגזרים, שוכחת כי השדים אינם יכולים לחדור דרכו. והיא נפלה מובסת לרצפת השיש, מניחה לשדים לגרור אותה למעמקי הגהינום.

אה, ורק עכשיו שמתי לב למשהו.....
סיסיליה יקירתי,
אני לא השתתפתי בכתיבת הפיקים האלו. הם נכתבו בלעדי ואני הבאתי אותם לכאן.
נ.ב. אמילי, קראת כבר את דראקו דורמיאנס?!
אני קראתי... אוף, זה פשוט מדהים! אני נכסנת כל יום, לראות אם כבר תרגמו את הפרק הבא... פשוט פיק טוב, אין מה לעשות...
קישור | העבר | מחק לוסיניטרי (03.04.2005 10:55):
יש פרק הבא?
בטח שכן. וגם ישבתי וקראתי אותם תוך התעלמות מלאה ממאיה... מסכנה שכמותה... (מישו אמר נתי מגנטי?)
קיסי, הגעתי למסקנה שמכל הפיקים שנכתבו על מערכת היחסים בין לוציפר לנרקיסיזם, 'לפני הנשיקה' הוא הטוב ביותר. משקף את מה שיש ביניהם אצלי בראש, לפחות. משהו כמו פריסי ורידל, טום ולוסי.
כמו שאמילי ניסחה את זה, לוציוס 'סובל' מחיי מין פורחים אבל קצת יובש בזירת הרגשות.
ולענין אחר- איזה בן זונה המאלפוי הזה! נושך את הוורידים שלו כדי לוודא שדראקו יגשים את ייעודו- ימות... לעזאזל. כל כך הייתי רוצה שילוב בין לפני הנשיקה ודראקו דורמיינס...
מה עם איזו תגובה קטנה למה שהבאתי? "תודה רבה, קיסי" יתקבל בברכה. "נהיה שפחות שלך לנצח" יהיה מעולה גמכן....
אתם יכולים לתת לי רעיוונת לפיקים???......
יעזור לי .... :) חחחחחחחח
מה עם איזו תגובה קטנה למה שהבאתי? "תודה רבה, קיסי" יתקבל בברכה. "נהיה שפחות שלך לנצח" יהיה מעולה גמכן....
את זה תשמעי מגמדון הבית שלך...
קיסי,פשוט סיפורים מדהימים!!!!!תודי לג'סי בשמי.אלמונית את צודקת נהיה שפחותיך לנצח את זה היא תשמע מגמדונת הבית שלה=אני.לוסי, נראה לי שאדון מאלפוי ונרקיסה פשוט ביחד כי הם חייבים להיות ביחד ולא מאהבה.ענבר את יכולה לכתוב פיק על סבתא של הארי,אבא של הארי סבא של הארי ולילי.את יכולה לכתוב פיק על ההורים של הרמיוני,על סבא וסבתא של רון.על האבא המוגלגי והאמא הקוסמת של וולדמורט,אדון האופל.או יותר טוב תכתבי על דמלבלדור בתור ילד ועל חייו עם הוריו ועל אהבתו הנכזבת לפרופסור מקקוגל או לאמא של רון וויזלי.את יכולה לכתוב פיק על אחד מילדי וויזלי.מקווה שעזר,סיסיליה פוטר.
קישור | העבר | מחק לוסיניטרי (06.04.2005 12:25):
את זה תשמעי מגמדון הבית שלך מה שנכון נכון. או עז, לצורך הענין.
אבל סיסיליה, זה בדיוק הענין, כולם מסיקים שבגלל שלוציוס אוכל מוות וגם מאלפוי, אין לו רגשות. להזכירכן, בתאורים היחידים של נרקיסה אצל רולינג היא לא נראת אומללה או כלואה במיוחד. לדעתי הדבר היחיד שהיא לא מרוצה ממנו לפי התאורים הללו הוא העובדה שיש מוגלגים ובוצדמים בעולם. (ולא בדל של אומללות מקיומו של לוציוס. הוא הרי הביא לה את דראקו, נכון? וכמו שניסח את זה רון במוכשרות- "כמה חבל שאמא שלו (דראקו) אוהבת אותו..."
קישור | העבר | מחק לוסיניטרי (06.04.2005 12:27):
אה, כן. ענבר, את יכולה לכתוב שאת אחות של הארי ושלוולדמורט יש אובססיה מוזרה (בין כל שאר המוזרויות שלו) לחטוף אותך. זה עבד לסיסיליה...
תכתבי על הקונדסאים! את חייבת!
היי,לכולן אני לא יכולה לכתוב תגובות במחשב בבית כי ה-coockies שחוסם אתרים שעלולים ליצור וירוסים ולחסום את המחשב החליט לתת לי להכנס לאתר בבית אבל אין לי אפשרות לכתוב תגובה במחשב בגלל שהאתר נחשב לאזור מסוכן ולא ידוע וולדיקאט כבר אמרתי?נכון,לוסי אמא של דארקו אוהבת אותו.היי,לוסי זה הרעיון שלי בכלל.אבל לא נורא לדעת כל בנות הפארודיה יש לי סיפור חדש שאתחיל לכתוב היום.תכנסו לפיקים של סיסיליה ותראו את חלקו(או כולו.)מה שאספיק לכתוב היום.ביי,סיסיליה פוטר.
קישור | העבר | מחק לוסיניטרי (11.04.2005 13:57):
זה היה הרעיון, סיסי. ירדתי עליך.
קיסי, איפה התרגום השני של "צבא הבובות"? אמרת שפרסמת את זה פה.
אה,לוסי הבנתי.הארי ואשתו החדשה באו לבקר אותי.יפה להם ביחד.היה לי שיא הכיף לראות אותם.והארי הביא לי שוקולד בטעם צפרדע.ביי,סיסיליה פוטר.
בנות, אני לא יכולה יותר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני חולה על דראקו דומיינס!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
פיק אדיר!
וההמשך... כל מה שיש לי להגיד בקשר להמשך זה ציטוט מדוייק של פיבס: "טרלללי לופין! לופין טרללה! טרלללי לופין!"
נכון הארי ודראקו הם הבריטים היחידים בבית הספר למאגידים? אז תכירו את התלמידה החדשה מישראל.........................................................................
אני!
הו, אני כל כך רואה את התמונה:

שיעור הגנה מפני כוחות האופל

אמילי (מחשוף עמוק, קול חושני ומגרה): "פרופסור לופין?"
פרופסור לופין: "כן, אמילי? הכל בסדר?"
אמילי (מעבירה יד לאורך המחשוף): "האמת היא שאני לא כל כך בטוחה בקשר למה שלימדת היום..."
פרופסור לופין (באדיבות): "איזה חלק של השיעור לא הבנת? אני מוכן להסביר לך שוב כל מה תרצי." (מניח את התיק שלו בחזרה על שולחן המורה)
אמילי (מושכת את החולצה למטה, מעמיקה את המחשוף): "נהדר, פרופסור... אז לא בדיוק הבנתי איך אני יכולה להכניע זאב אדם בידיי בלבד..."
פרופסור לופין (אחרי ניסיון יפה בהחלט לבלוע כמות מכובדת של ריר): "טוב, מה שאת צריכה לעשות זה..."
אמילי: (תופסת את הכתפיים שלו, משכיבה אותו על הרצפה ונשכבת מעליו) "ככה, פרופסור לופין?"
פרופסור לופין (רועד): "כן, בדיוק ככה. את יודעת מה הלאה?"
אמילי (בחיוך שובב): "אני חושבת שכן פרופסור."
פרופסור לופין: "אז תכבי את האורות שועלה שכמוך..."

בינתיים במגורי הבנים

הארי: "דראקו, שוב שלחת פיקסיות מוצצות דם לענות מישהו באחת הכיתות?"
דראקו: "לא, נתתי להן חופשה היום."
הארי: "אז מה זה הצרחות האלה? נראה לי שזה בא מכיתת ההגנה מפני כוחות האופל."
דראקו: "לא'ידע."
הארי: (מושך בכתפיו)

כעבור שעה, בכיתת המכ"א

אמילי (לובשת את החזייה שלה): "אני חושבת שהבנתי הכל, פרופסור."
פרופסור לופין (שיער פרוע, מבט מזוגג, פנים אדומים, מתנשף): "אם כך זה הכל להיום. אם תהיה לך עוד שאלה, כל שאלה שבעולם, את מזמנת לפנות אליי."
אמילי: "תודה פרופסור."
פרופסור לופין: "אהכל בשביל התלמידה המזד... אהה, המצטיינת."

מסקנה: אל תתנו לי לקרוא פיקים מגניבים, תקראו שוב את ההודעה ותבינו מה זה עושה לי למוח.

Emily out
קישור | העבר | מחק לוסיניטרי (13.04.2005 12:47):
אני אאוט!
זה התחיל ככה:
מה לעז עזאל?
?!
היהיהיהיהיהיהיהיהיהיהיהיהיהיהיהיהיהיהיהיהיהיהיהיהיהיהיהיהי....................................................................
אמילי, את יותר שרוטה מהמחסנית של נאור. וזה אומר משהו..... (ויותר שרופה מהכומתה של גנדלף, ויותר קרפדית מאמברידג' ויותר קנדידה מאלמונית...)
>אפרופו פטריות של טילדי באנורקסיה מורדורית, קנדידה!<
צחוק זדוני במיוחד....
אני אגיד לכם למי אני תיכף אקנדד איזו קנדידה מקונדדת שהיא לא תדע מאיפה זה נפל עליה בכלל: פלר דלאקור. גבירותיי ורבותיי פלר דלאקור היסטוריה!!!!! דבר ראשון היא לא יודעת לפלרטט עם בנים, זה רק קסם הויליה שמפיל אותם בפח, ולא כישרון הפלירטוט שאין לה. דבר שני, הידיים שלה לא נמצאות במקום הנכון. הן על הגבר שלי!!!!!!! כדאי לה לתפוס מרחק ביטחון ברדיוס של כ- 250 קסמטר מרמוס לופין. באמת כדאי לה. זו כבר חדירה לטריטוריה שלי. זו השתלטות על שטחים! אני קוראת לכולכן לבוא לעזור לי לפנות את פלר מבעלי. היכוני היכוני דלאקור, תהליך ההתנתקות שלך מתחיל, מוהאהאהאהא!
ואחר כך אם עדיין נהיה בשוונג ננתק גם את טונקס.
אייאייאייאיאיי... אמילי לופין, עמוד דום! מה זה צריך להיות??? (מתפוצצת מצחוק תוך כדי כתיבה)
אגב, אם עוד לא גמרת, תראי על מי פלר נטפלת בהמשך... הקטע האחר שלה גרם לי לחשוד שמי שכתב את הפיק הזה חולה רוח מדרגה בין לאומית. אפילו יותר ממני! בקיצור, אמי, אין לך מה לדאוג, תראי מה פלר תעשה... (חיוך זדוני)
אה,אני הייתי שמחה להמיד את פלר לקיר ולתת לה בוקס.היא פשוט מעצבנת אותי עם החיוך והיופי המסחרר שלה.היא מוציאה לכל הבנות היפות שם רע.מי שבאה איתי כדי לנקום בפלר שתצביע:עכשיו!!!!!!אמילי.הפאן פיק היה גדול.דרך אגב אני נפרדתי מבנים עכשיו אני יוצאת עם בנות.עם בלינה מטוראק.היא יפיהפיה.אהבת חיי.עיניה כחול ים שערה ירוק חושני מתולתל.גופה רזה וארוך.אה,מתוקה.ביי,סיסיליה פוטר.
אני לא מאמינה! לא שמתי אותו פה...
קייט, זה מוקדש לך:"הסיפור שלא נכתב"

פאנפיק פרי עטה של ג'סי (Sirius)

פאנדום: הארי פוטר
דירוג Pg

מוקדש ל Envinyatar, מתנת טרום יומולדת


זה לא היה סיפור שסופר על ידי אנשים מבוגרים או ספרים עבי כרס. הוא לא נכתב בעט נוצה מפואר בספרי ההיסטוריה או בתור אגדת ילדים, היה זה סיפור אשר נכתב על ידי נוצת גורל בלתי נראית וסופר על ידי הגבעות והאבנים אשר היו עדים למה שקרה פעם, לפני שהעולם שינה בהם יותר מדי.
אומרים שאף אחד לא נולד טוב או רע, אומרים כי כולם נולדים בהירים וטהורים כמו דף נייר ריק מדיו, אבל הם... הם וודאי היו אומרים כי העט שם על מנת לתעד חיים מלאי הרתפקאות.

בית משפחת בלק, אם מישהו היה טורח להקשיב, היה יכול לספר מאות סיפורים מרתקים של גבורה, טראגדיות נוראיות וגם סיפורי רוחות. מאות שנים בהם ראה את דייריו נולדים כבני בלק, חיים כבני בלק וכולם, ללא יוצא מהכלל, מתים כבני בלק. הוא היה יכול לספר על התקופה בהם אוייבים לא ידעו כי עליהם להיות אוייבים, על הימים בהם שני ילדים אשר גורלם נחרץ היו משחקים בבובות מכושפות וצוחקים על דברים שילדים בגילם צוחקים עליהם. אנשים היו בוודאי מופתעים לשמוע כי בלטריקס וסיריוס לא נולדו לשנוא האחד את השניה, שהם בילו שנים רבות ברביצה חסרת משמעות בחצר הרחבה של ביתם, קמים מדי פעם מהספסל על מנת למזוג לעצמם קצת לימונדה ולקחת עוד עוגיות שבבי שוקולד מהצלחת.
הנוצה שירבטה את הסיפור בדיו שחור וכתב מסולסל, חורטת את המילים על גבי הדף הלבן, משאירה צלקות, מרחפת מעל ראשם כסימן מבשר רעות, אחרי הכל, אלה הם האנשים אשר בוחרים את הדרך בה ליבם מעוניין ללכת, העט רק מתעדת את סיפורם.

"אני לא חושבת שזה רעיון טוב," בלה הביטה בשביל הנטוש והאפלולי עליו הצביע סיריוס. "אמא שלך תכעס, היא אסרה עלינו להתרחק."
בית הקיץ של משפחת בלק היה גדול כמעט כמו הזה שבלונדון, מוקף יער ופרדסים. סיריוס ובלטריקס אשר החליטו לברוח מהשמרטפות על רגולוס ונרקיסה, עמדו כעת ליד השביל, מטרים רבים מהבית, האוויר הקר והצלול פורע את שיערם הזהה.
"קדימה, בלה, אל תשתפני," הוא התגרה, מתחיל ללכת במעלה הגבעה, מציץ מדי פעם לאחור לבדוק האם היא עוקבת אחריו.
"אני... אני לא חושבת..." היא פחדה ללכת לאיבוד יותר מכל דבר אחר בעולם, שלא לדבר על העונש שיטילו עליהם אם רק יגלו-
"סיריוס, אני חושבת שכדאי לנו לחזור!" היא לא הולכת להתחנן, אם הוא לא מתכוון לחזור היא תרוץ הביתה בלעדיו, סיריוס יודע לדאוג לעצמו.
אלה הם השבילים אותם אנו בוחרים... בלטריקס חזרה לבדה באותו ערב, נאלצת לספק תשובות לדודתה - אשר דרשה לדעת לאן נעלם בנה הסורר.

"אתה טיפש סיריוס, אין לך מושג מה עשית!"
"ואת רוצה להאיר את עיני? תחזרי לאוכלי המוות שלך, בלה." אוויר הלילה היה חם וחונק.
"אתה התקווה האחרונה של המשפחה הזאת-"
"אז אני שמח לשבור את שושלת הארורים, אין לך מה לעשות כאן."
בלטריקס סירבה להיכנע, "זה כבר מזמן לא משחק ילדים, סיריוס, תחזור הביתה, יש לך כשרון
כוח - - אתה לא שייך לכאן-"
"אני לא שייך למקום בו מעריכים אנשים כמוך," הוא סינן דרך שיניים חשוקות וסגר בחבטה את הדלת.

הזמן שינה וצילק אותם, מעמיד אותם לפני אין ספור שבילים לא מוכרים ודרכים מוארות. אלה הם הזכרונות שהפכו את השינאה לכואבת, אבל המילים הכתובות הראו כי אין שום דרך חזרה. היה זה סיפור אחד מתוך רבים, עוד דף בהיסטוריה המפוארת של בני בלק.
השנים האבודות היו רבות מדי, כך אמר לעצמו שניות ספורות לפני שהכל נגמר, שניהם היו מעוותים ושוברים כתוצאה מהנסיבות, כמה דומה ואירוני היה גורלם. דומים כמו השתקפות בראי סדוק ומלוכלך, אין כל דרך חזרה... היא סירבה ללכת בעקבותיו.
הטירוף... הטירוף והכאב גרמו לה להתפתל מצחוק ולהישבר מפנים. העמדות הפנים שינו אותם, עבר יותר מדי זמן... יותר מדי שבילים והוא... הוא סירב להקשיב לה.

היי סיס, גם אני די בקטע של בנות. רוצה לצאת איתי ולראות האוווווווו איט גואוז?
קיסי - קראתי אותו, נכון מהמם? אהבתי ממש.
וואו קיסי.סיפור מדהים של ג'סי.אהבתי!!!!!happy בטח אמילי אני אשמח לצאת איתך.נוכל לקרוא לעצמנו סיאמי(שילוב של סיס ואמילי.)ולשתות בירצפת מתוקה.ביי,סיסיליה פוטר.
מי הבורה מפה שלא קראה את החורף שלנו? הא? אני קראתי את שלושת הפרקים הראשונים אתמול (אחרי שקראתי את הפרק החדש בצל) ונשארתי מול המחשב עד אחרי שלוש. בקיצור, פיק נחמד. אבל לא ממש אהבתי את טופר.
סװײ, אלמונית אבל אני באמת לא מבינה על מה את מדברת.אתן מוכנות לומר לי איפה אפשר למצוא את הפאן-פיק הזה?בתודה סיסיליה פ
בנות יקרות, קבלו פיק מתוק מריר, ותעזרו לי למצוא לו שם.

החושך הלונדוני של ליל חורף קר החל לחדור מבעד לחלון בכיכר גרימולד מספר 12 כשרמוס לופין סיים את טבלת השוקולד השלישית שלו לאותו ערב.
הוא תחב לפיו את הקובייה המתוקה האחרונה, גלגל את עטיפת השוקולד הריקה לכדור ושוב ניסה שלא לחשוב על הלוויה של סיריוס, על הרוח שטלטלה את העצים, הגשם שירד כדמעות על האבן הקפואה של המצבה המכסה על הקבר הריק...
איך מכל כך הרבה נשאר בסוף רק קבר ריק?
הוא השליך את העטיפה לסל הניירות ונשכב על מיטתו, מניח את ראשו הדואב על הכרית. השוקולד ריכך מעט את כאבי העייפות של לילה ללא שינה, מילא את קיבתו במתיקות משכיחה.
את הטעם הוא כבר כמעט ולא הרגיש.
אם, הוא חשב, אם רק מעט מהשוקולד יוכל להגיע גם אל הלב, להרגיע את הכאב שצרב עדיין כמדקרות חרב, לרפא את הפצע...
אבל את זאת, רמוס ידע, השוקולד לא יוכל לעשות. אולי רק הזמן.
הוא לקח לעצמו טבלה נוספת של שוקולד ופתח אותה באיטיות. בסוף ממילא לא יישאר מכל זה דבר.

ועוד אחד עצוב, שאם תנתחו אותו קצת כמו בספרות תגלו איזה דמות מספרי הארי פוטר כתבה אותו לאיזה דמות. בהצלחה!!!

"את כל חלונות הבית הברקתי בזיעתך,
אך הם לא נהיו שקופים.
את כל הבגדים בבית כיבסתי בדמעותיך
אך לא הצלחתי למחות בידי את הכתמים
את כל הרצפות שטפתי בדמך
באלפי לילותיך החשוכים.
את כל כאבך הנסתר ראיתי
ואת ארוחותיך בישלתי על אש השנאה הקודרת
וגם על אש אהבתך שיקדה לא פחות.
בתרמיל שעמו שילחת אותי ארזת רק שני דברים
מזכרת מקוללת אחת וטונות של רחמים.
עתה בדמעותיי שלי אני מנקה ומבשלת
ואת דם ליבי הפצוע אני שותה לשוכרה
לו רק יכולתי לתת שוב, אדונילי, לתת את עצמי, לך.

אה,אני יודעת.גמודנת הבית ווינקי,שהייתה חברה של דובי כתבה את זה על דובי.מתי יוצאים אמילי.אנחנו חברות (girl friends)אז מה את אומרת על ספל קפה ושוקולד(אוו..האווו.)היי,דרך אגב את לא אמורה להיות אשתו של לופין?איך בדיוק נכנסת לקטע הלסבי?אני מוכנה שנצא בתנאי שלא תנשכי אותי ותהפכי אותי לאשת זאב.לוסי איך הייתה המתכונת היום?קשה?שמעתי שהחלק הקשה ביותר מאחורייך.cheers girl כל הכבוד. balloons happy happyקיסי מה שלום הרגל?פחות כואבת?הנה זה בשבילךhappyאמילי וקייט ספרו חוויות מהצבא.אלמונית וסיוון אם אתן פה אז תכנסו לאתר.אה ודרך אגב ב הפיקים_של_סיסיליה‏ יש פאן פיק חדש שכדאי לכן לקרוא אותו.אז תכנסו לדף שלי ביי,סיסיליה פוטר.
קישור | העבר | מחק לוסיניטרי (11.05.2005 01:21):
על דובי? על קראוץ'. אחד מהם, אניוואי. אגב אמילי. על מי את עובדת? את בקטע של בנות? מה, את איזבל/ מתן? (>צחוק זדוני במיוחד...<) אל תאמינו לה... היא כל כך בקטע של בנים עד שהם יורדים על ארבע, מייללים ומאבדים כל שריד של אגו גברי עד שהיא מתבלבלת.... (או שזה מה שקורה אחרי 28 יום בבסיס מלא וגדוש בנות...9
לצערי צדקת, לוסי. יותר מדי זמן במקלחות של בנות בלי ווילונות... מה שמוכיח שלמרות הצער והכאב אנחנו בכל זאת, מה לעשות, זקוקים לווילונות.
סיסי - חצי תשובה נכונה, לוסי - חצי תשובה נכונה. את השיר אכן כתבה ווינקי גמדונת הבית הנאמנה אבל היא כתבה אותו על קראוץ' ולא על דובי! לדובי היא לא קוראת אדונילי, והוא לא שילח אותה עם בגד (מזכרת מקוללת) ורחמים עליו. אבל ביחד צדקתן! מה דעתכן?
נחמד.זה אומר שאני ולוסי שני חצאים משלימים.אה את לא לסבית?חבל.טוב אז לא צריך,טרייסי אמרה שהיא אוהבת אותי בתור חברה(כמו חבר בן שחבר עם בת)וגם היא לסבית.הנשיקה הצרפתית הייתה בלתי נמנעת...אה,בצבא מתקלחות בנות בלי ווילונות?מוזר. אה,ווינקי עבדה אצל קראוץ'?מי זה?שכחתי.השיר של אמילי הוא שיר עצוב על אהבה וניצול.היא אוהבת אותו,הוא מנצל אותה ולבסוף שולח אותה מביתו ככלי שאין לו בו חפץ.כותבת השיר כותבת על מצוקה של יצור אומלל חסר ישע ומנוצל.זהו זה הניתוח שלי וסורי אם פגעתי במישהי.ביי,סיסיליה פוטר.
אוך, אמי, זה היה עמוק! מותר לפרסם באיזה פורום הארי פוטר שאני מכורה אליו?
איזה פורום? תני שם וכתובת ותוכלי בכיף לפרסם הכל.
היי,אלמונית ואמילי.מה נשמע?אני ממש שמחה שאתן פה.תכנסו בבקשה ל הפיקים_של_סיסיליה‏ כתבתי שם פאן-פיק חדש שכתבתי,על קוסמים ומכשפות.ביי,סיסיליה פוטר.
הי!
אני לא ראיתי אותו!
את בכיתת מאגידים! לא ראיתי אותו עד עכשיו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!זה פשוט דורש:
"איך עושה זאב אדם?"
"האוווווווווווווווווווווווווווווווו"
"ואיך עושה צחוק זדוני?"
"אהאהאהאהאהאה"
היי,אני גם לא ראיתי אותו.רוצות להראות לי?פליז?איך עושה סיריוס:"אהה,סליחה יש שם וילון." איך עושה פיטר:"ס..ס..ליחה,ל....לא,י...ידעתי,ש...שוולדמורט מסוכן.ביי,סיסיליה פוטר.
קיס, קראת את אמי טפאלי?
אלמונית ברוכה הבאה.את רוצה להכנס ל הפיקים_של_סיסיליה‏ (יש לי שם פאן פיק חדש)?מה זה אמי טאפלי?זה שם של פאן פיק חדש?אז מה שלומך אלמונית?מה חדש?התגעגעתי.ביי,סיסיליה פוטר.
קישור | העבר | מחק לוסיניטרי (18.05.2005 14:10):
אמי טפאלי? ראיתי. לא מי יודע מה מעורר רצון לקרוא.
אח, ההתחלה ממש לא משהו. אבל ההמשך מוערר דמעות. אני חייבת להודות שירדה דמעה. (רק נכנס לי משהו לעין... (שורקת))
אוליי מישהי מוכנה להגיד לי:על מה לעזאזל אתן מדברות?אני אשמח לדעת.ביי,סיסיליה פוטר.
אני יודעת שעבר הרבה זמן והדף הזה קצת ננטש, אבל קבלו פיק חדש, קר ומתוק כמו גלידת וניל, ומוקדש באהבה לאחת והיחידה שמסוגלת לחסל איתי כמויות בלתי נתפסות של גלידה (למי שעוד זוכרת את הארטיקים ההם...)

הרוח הכתה בעוז בפניו של סוורוס סנייפ כשיצא מחנות מרכיבי השיקויים בהוגסמיד, מעיפה את שערו השמנוני הארוך על פניו. עדיין לא ירד שלג, אבל נדמה כי בכל רגע ימטירו השמיים האפורים כפנינה פתיתים לבנבנים וקפואים.
חומרי השיקוי שברגע זה סיים לשלם בעבורם היו צפונים היטב בכיס הפנימי של מעילו, מוגנים מהקור בניגוד אליו.
הוא הצטנף בגלימתו החמה והביט סביבו. הרחוב היה כמעט ריק. מדי פעם נראו קוסם או מכשפה שהחליטו למרות הקור להשלים את קניותיהם ממהרים להסתתר בחום של החנויות, והוא הצליח לראות תלמיד או שניים מהוגוורטס אצים-רצים להזמין בירצפת בפונדק שלושת המטאטאים. הוא התבונן אחריהם במבט מריר, והמשיך ללכת לאיטו ברחובות הריקים, נותן לרוח המצליפה להקפיא את פניו ואת ידיו שלא היו נתונות בכפפות.
עוד הוא הולך, והנה מולו הופיעה אישה צעירה, שתלתליה החומים מתפזרים ברוח מתחת לכובע הצמר השחור שלה. היא לבשה מעיל שחור אופנתי עשוי צמר כמו כובעה ומכנסיים חומים נמוכי גזרה. לרגליה נעלה מגפיים שחורות אופנתיות, ומתחת למעילה בצבצה חולצה לבנה. עיניה החומות חייכו תחת משקפיה וידיה אחזו בערימה גדולה של ספרים.
"אוי לא!" היא קראה לפתע כשכובע הצמר שלה נסחב עם הרוח והתגלגל על המדרכה. כשניסתה לתפוס אותו נפלו הספרים מידה ודפים רבים החלו להתפזר לכל עבר, ועפו מיד עם הרוח אל עבר האופק.
האישה הצעירה נראתה מודאגת, מנסה ולא מצליחה לשלוף במהירות את שרביטה. סוורוס הקדים אותה.
"אציו דפים!" הוא קרא, והדפים טסו אליו כחץ מקשת ונחתו בידיו בסדר מופתי. "הנה," הוא אמר והושיט לה אותם, המום מעצמו שעשה זאת.
'אולי בשביל זה.' הוא חשב כשהאישה היפה חייכה אליו בהכרת תודה. היה לה חיוך ביישני, חיוך יפה ונעים, שהזכיר לו משהו ששכח מזמן.
"תודה רבה," היא אמרה, "אני כזו מגושמת לפעמים..."
פיו התעקם קלות בחיוך. הוא לא ידע מה לומר.
"ידעתי שלא יהיה חכם לקנות ספרים יד שנייה במזג אוויר כזה, יש להם נטייה להתפרק. אבל לא יכולתי להתאפק, אתה מבין... ברגע שראיתי אותם ככה בחלון הראווה של החנות הייתי חייבת לקנות אותם..."
עכשיו הביט סוורוס בספרים המשומשים שבידה של האישה הצעירה והבין שאלה העותקים הישנים של "1001 שיקויים למומחים", עותקים שכבר קשה מאוד להשיג.
"זה היה קסם ממש טוב," המשיכה האישה הצעירה, נבוכה משתיקתו, "אתה בטח קוסם ממש מוכשר אם הצלחת לגרום לדפים לנחות בידיים שלך כמו ערימה של אבנים ביום רוח שכזה... אני קיסי, דרך אגב, קיסי גואוטר."
"סנייפ," הוא שמע את עצמו אומר, "סוורוס סנייפ."
"ראש בית סלית'רין," עיניה של קיסי אורו שוב בחיוך שסוורוס היה חייב להודות שמצא חן בעיניו, "אחיינית שלי התחילה ללמוד השנה בהוגוורטס והיא לא מפסיקה לדבר ולברבר על כל מה שקורה בבית הספר. פטפטנות זו תכונה משפחתית כמו שבטח שמת לב..."
עכשיו סוורוס היה חייב לדבר. הוא ראה את זה קורה בעיני רוחו: קיסי מודה לו במבוכה ואז מתרחקת ונעלמת ברוח.
"את מתעניינת בשיקויים, אני מבין?" הוא פנה אליה בניסיון כושל של אדם קר ובודד להיות עדין.
בבת צחוק של הקלה על שהצליחה לדובב אותו ענתה קיסי: "כן, זה התחום שלי. אני רוקחת שיקויים בקדוש מנגו."
"אני מלמד שיקויים בהוגוורטס." אמר סוורוס.
"אני יודעת." חייכה קיסי.
הם שתקו לרגע והיא הביטה אל תוך עיניו. "איזה קור," היא אמרה.
"תרצי להיכנס לשבת ב... באיזה בית קפה?" שאל סוורוס, על החיים ועל המוות.
"האמת היא שאני אשמח," אמרה קיסי כשסומק וורדרד פורח בלחייה, בנוסף לצבע הוורוד ששיווה להם הקור ממילא.
"אני מכיר מקום לא רחוק מכאן," הוא אמר, "צדדי ביותר, אני מקווה שזה לא מפריע לך..." הנה שוב המילים יוצאות לו קפואות כנטיפי קרח. אוף, כמה קשה כבר יכול להיות הדיבור בטון רך שכזה?
אבל לא נראה שלקיסי זה מפריע. בכלל לא.
"תגיד," היא שאלה כשצעדו זה לצד זו ברחוב השומם, קצות מעיליהם המתנופפים ברוח מלטפים זה את זה, "ניסית פעם לרקוח שיקוי אהבה?"

אני נקעת בין אוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו ארוך ומתענג לבין ווואאאאאאאאאווווווווווווווווווו צווחני ומתלהב. עשית את זה כל כך טוב......
זה ממש מדהים. אני מודה לך מקרב ליבי המתפעם והרוטט בהתרגשות.
אוף, כל המשפחה שלי חושבת שאני מטורפת בגלל התגובה שלי.
אה, ודעי לך שהקדמת אותי. קיוויתי לבקש מכן שמצוא לי שם משפחה, אבל את מצאת לי את השם המושלם.
קיסי גואוטר.
איי ג'אסט לוב איט.
אני נקעת בין אוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו ארוך ומתענג לבין ווואאאאאאאאאווווווווווווווווווו צווחני ומתלהב.
קוראת מחשבות שכמותך...

אמי, זה היה ממש יפה. ממש ממש. את כותבת בהזמנה? תוכלי לכתוב לי משהו על רומן עם כריות?

חה,חה,חה.מגניב.אוליי תכתבי גם משהו עליי?זה היה גדול!!!!את פשוט מוכשרת.ביי,סיסיליה פוטר.
תודה סיס... אני שמחה שנהניתן, ושאהבת את שם המשפחה גואוטר... אלמונית, אין לי שום בעיה לכתוב בהזמנה. תני לי דמות ואני אכתוב עליה מה שאת רוצה.
אני מפרסמת גם כאן את הפיק החדש שלי, טרי טרי מהמקלדת. יש פה ספויילר על היחסים בין הדמויות, אבל אני מקווה שתהנו לקרוא בכל זאת.

The Way To a Man's Heart

נימפדורה טונקס תלתה בו עיניים מלאות ציפייה וחוסר סבלנות. רגלה טופפה בעצבנות לצד הכיסא.
רמוס לופין שישב על הכיסא בהה בצלחת שעל השולחן, לא בטוח כיצד להגיב.
הצלחת שטונקס הניחה לפניו בגאווה הייתה מלאה במעין דייסה ירוקה וגבשושית שזיתים הזדקרו ממנה בכל מיני זוויות משונות, אורז שנראה כאילו כל מה שמעניין אותו זה להדביק את הלסתות שלך זו לזו (מה שהזכיר לא מעט את הטופי של האגריד), שעועית צהובה מנופחת לגודל של אצבע אנושית מרוב בישול, ששטה בניחותא על נוזל וורדרד אדמדם שרק אחרי התבוננות רבה ומחשבה מאומצת יכולת להבין שהוא אמור להיות רוטב עגבניות. מה שחתם את הצלחת המפוארת הייתה ערימה של נקניקיות שחורות משחור שאחת מהן כבר החלה להתפורר. ואם לא די בכך, חיכתה לו בסוף קערה גדולה של פודינג בטעם שוקולד שנראה תמים לכאורה, אבל לאור הצלחת הנוכחית גם הוא נראה חשוד ביותר.
"נו?" סבלנותה של טונקס, שתמיד הייתה מועטה ביותר, איימה לפקוע. היא נראתה כאילו היא עומדת להתפוצץ מרוב ציפייה. "תטעם ותגיד לי איך יצא!"
לופין נראה אובד עצות. טונקס לא הייתה היחידה שנעצה בו מבטים. גם גברת וויזלי, רון, הרמיוני, הארי, וג'יני נכחו בסיטואציה, כי טונקס השתמשה במטבח של הוויזלים - אימא שלה אנדרומדה לא הסכימה לה לבשל בבית מאז שהייתה בת עשר, אחרי ניסיון כושל ואפילו הרסני לטגן חביתה.
אבל לאהבה יש תכונה מוזרה. היא נוטה להתגבר על כל המכשולים, ואהבתו של לופין אל טונקס, רק האהבה העמוקה ביותר, הניעה אותו ליטול את המזלג ולטבול אותו במים הוורדרדים של השעועית המנופחת לפני שגרף בעזרתו מעט מדייסת הזיתים הסמיכה והגבשושית. הוא חשב כנראה שזה ישפר הטעם. זו כמובן, הייתה טעות מרה. מאוד, מאוד מרה.
הוא הרים את מבטו אליה, מחייך, מנסה לשוות לפניו הבעה של הנאה ולהיאבק בהבעת הגועל שפניו איימו לעטות. הוא עצם את עיניו בחוזקה כשבלע בקושי את התערובת ולרגע נראה כמו טונקס כשהיא משנה את המראה שלה. הוא חייך אליה שנית.
"זה ממש מצוין, חמודה שלי." הוא שיקר במצח נחושה.
"באמת?" שאלה טונקס באושר ובהקלה, "איזה מזל, חששתי ש... טוב, סיפרתי לך שאני לא ממש טוב בכישופים ביתיים... תאכל, תאכל, זה בשבילך."
לופין המשיך לאכול, מנסה באופן נואש כמעט להיראות כאילו הוא נהנה מהאורז (שאכן זמם להדביק לו את הלסתות), בעיקר כשמערבבים אותו עם דייסת הזיתים הקרושה או מה שזה לא אמור היה להיות.
הוא הקפיד כל הזמן להמשיך לחייך אל טונקס, לומר בקול רם עד כמה הוא שמח שהוא יוצא עם מישהי שיודעת לבשל, וכשטונקס לא הסתכלה הוא נעץ כמה מבטים רצחניים בהארי וברון, שעמדו להתפוצץ מצחוק בכל רגע.
גברת וויזלי נראתה מהססת כאילו היא רוצה לומר משהו אבל לא מעיזה. ג'יני הייתה מכורבלת בכורסא מאחורי הספר שלה, רועדת מצחוק והרמיוני נראתה קרועה בין צחוק לדאגה.
לאחר די הרבה זמן, כשסיים חצי צלחת, הופיע בחלון ינשוף גדול, וגברת וויזלי התירה את המכתב מרגלו.
"בשבילך, טונקס." היא אמרה והושיטה לה את גיליון הקלף. טונקס לא ששה לעזוב את מקומה ליד הכיסא שעליו נאבק לופין בארוחה שלה, אבל היא ניגשה את גברת וויזלי ונטלה ממנה את המכתב. היא קראה אותו במהירות.
"זה קינגסלי." היא אמרה, "משרד ההילאים זקוק לי."
"אבל זה יום החופש שלך!" ג'יני הפסיקה לצחוק ונראתה כועסת.
"כן," אמרה טונקס, "אבל בזמנים מטורפים שכאלה כמעט אף אחד לא יכול להרשות לעצמו יום חופש מלא. אתה לא תכעס אם אני אנטוש אותך קצת, נכון מתוקי?" היא ליטפה את לופין על הראש בהבעה מודאגת.
"ברור שאני לא אכעס," הוא אמר בקולו השקול, "אני גאה בהילאית האמיצה שלי. לכי תעשי מה שאת יודעת לעשות הכי טוב."
"אתה הכי נפלא בעולם!" היא הכריזה והדביקה נשיקה על שפתיו. רק בשביל זה היה שווה לאכול עוד עשר צלחות של שעועית מנופחת, אורז דביק, נקניקיות שרופות ודייסת זיתים.
"ביי כולם, נתראה בערב!" קראה טונקס ונעלמה דרך האח.
ברגע שהיא נעלמה לגמרי מן העין פרצו כולם בצחוק פרוע, אפילו הרמיוני. לופין קם, ויצא במהירות מן החדר.
כשחזר, מנגב את פיו, כולם עדיין המשיכו לצחוק.
"זה היה איום ונורא!" קרא הארי, ורון צרח מרוב צחוק.
זה נורא מתחשב מצדך, לופין." אמרה הרמיוני מחייכת מאוזן לאוזן, "לא הרבה גברים היו מסכימים לעבור את כל זה בשביל החברה שלהם."
"טונקס היא משהו מיוחד." אמר לופין, נטל את הצלחת והעלים את תוכנה המזעזע בהינף שרביט.
"ואתם עוברים לגור ביחד?" שאלה גברת וויזלי.
"כן," השיב לופין, חצי מתיישב חצי נשכב על הספה, מניח יד על בטנו הפגועה, "כבר מצאנו דירה בלונדון. היא די קטנה אבל היא נוחה מספיק, ושכר הדירה לא יזלול לנו את ההכנסה החודשית."
ג'יני פלטה נחרת צחוק. "וטונקס מתכוונת להמשיך לבשל לך בבית?"
"כן," אמר לופין ברצינות, "אבל אל תצחקו, היא תשתפר."
"השאלה היא," אמרה ג'יני וסגרה את הספר שלה, "כמה קלקולי קיבה תצטרך לסבול עד אז."
כולם צחקו.
"כדאי לך להחזיק בבית כמות נכבדה של בזואר." אמר רון בחיוך.
אבל לופין רק חייך והביט אל האח שבה נעלמה טונקס, יודע שהוא מוכן לסבול בשבילה הרבה יותר מקלקול קיבה.

זה יפה.... אבל.... לופין וטונקס נשמע לי מזוייף. אני חושבת שרולינג נפלה על כל הראש. הוא יכול להיות אבא שלה אם לא אחיה הגדול! והם בכלל לא מתאימים! אני לא מבינה מה עובר לאישה הזו בראש. זפת ( happy ) הרבה יותר מתאימה לתפקיד!
נכון!!!לופין בן 36 או 34(אם ההורים של הארי התחתנו בגיל 18 או 20 )והיא אוליי בת 20 או 25.אבל קיסי נראה לי שהגיל לא מהווה ממש בעייה.בעבר(לפני 200 שנה)נשים בנות 18 התחתנו עם גברים בני 30 או 40,או עם גברים זקנים וקוסמים נו,את יודעת שיש להם ראש מיושן ושוביניסטי(בעיקר לגברים).זו הייתה הפמיניסטית שדיברה מקרבי.אבל אם הארי או רון היו יוצאים עם אישה בת 30 זה לא היה בסדר למה?כי הם בנים(צ'ו צ'אנג גדולה מהארי רק בשנה כך שזה לא נחשב ובכלל הארי לא יוצא איתה יותר)ביי,סיסיליה פוטר.
סיריוס והווילון עכשיו ב הפיקים_של_סיסיליה‏‏. פאן-פיק חדש.ביי,סיסיליה פוטר.
יש משהו מאוד חמוד בזוגיות שלהם. היא צעירה מלאת שמחה ומרץ והוא כבר מבוגר וקצת עייף מהחיים שלא בדיוק האירו אליו פנים. לו יש איזה דחף להגן עליה והיא יכולה להכניס קצת אור לעולם שלו ולגרום לו לראות את העולם דרך משקפיים וורודים יותר, וזה בעצם התפקיד שייעדתי לאמילי "בת הזוג הראשונה שלו". הוא בעצמו טוען שהוא עני מדי ומסוכן מדי בשבילה, שהיא זקוקה למישהו צעיר ושלם, אבל היא תוכל להועיל ללופין הרבה יותר משהיא תעזור למישהו שדומה לה. בני זוג לא יכולים להיות דומים מדי.
אני פוחדת שגרייבאק יגלה כמה צעירה אהובתו של לופין ויחליט לתקוף אותה בגלל שלופין עזר לדמבלדור באותו לילה שגרייבאק חדר לבית הספר.
קישור | העבר | מחק לוסיניטרי (20.08.2005 21:33):
אמילי! אמילי? מי טרף ת'חברה שלי? תחזירו לי אותה! 'בקשה! ללללללללללללללללאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!!!!

יש משהו מאד חמוד בזוגיות שלהם מה?!?!

הפיק עם סנייפ וקיסי מבריק! חוסך לי לכתוב איך הם הכירו.....
רק, טוב, נו. את מכירה את קיסי..... רוקחת שיקויים בקדוש מנגו? מסכנים הפציינטים.... הרי אחרי ככלות הכל קיסי היא מלכת הפאשלות... וכל העוורים בעולם עדי... (ואני מתה עליה עדין!!!!!!!) שיקויים צריך להיות תחביב שהיא לא ממש מוצלחת בו והסיבה שסנייפ מוצא תירוץ להמשיך ת'קשר איתה- ל'עזור' לה להתמקצע.... היא צ'כה להיות הפסיכולוגית של סט. מנגו... (ושל סנייפ... אחרי המפגש האחרון שלו עם הארי נראה לי שלא יזיק לו מישו שיאסוף ת'שברים.... blink "האו דר יו! יוז מיי און ספלס אגיינסט מי! לייק יור דירטי פד'ר.... מי! דה....."
ברוב התחשבות אני לא אהרוס לקיסי עם ההמשך...........

ראשית כל, סיס, אני האדם האחרון עלי אדמות שאומר שזה לא בסדר. אני אישית נכדה לשני זוגות: סבי וסבתי מצד אחד נישאו כשסבתי בת כ - 16 וסבי מתקרב לגיל 30 או 40, ובזוג השני הסבתא גדולה מבסב בשלוש שנים בערך. מה שאני אומרת שטונקס היא יותר מדי ילדה בשביל לופין כי היא כל כך לא בוגרת רגשית (נא לא לשכוח שההיכרות שלי איתה היא עדיין די שטחית!) ואמילי היא כן שמחה, אבל היא לא כזו ילדה קטנה. היא בדיוק מה שהוא צריך וטונקס היא רק חיקוי עלוב בשבילה.
לוסי - באמת תודה. גם אני אוהבת אותך!
כן,את צודקת.אני לא יכולה לגלות לך הרבה אבל בתור מישהי שקראה את הספר השישי,אני יודעת הרבה דברים שאתן לא יודעות.ביי,סיסיליה פוטר.
כן? טוב, אז הנה חדשות, כולנו קראנו ת'שישי!!!!!!!!! ואפילו לפניך... נאנאנאננבננה......
טונקס לא ילדותית כי היא הכי בוגרת שהיא יכולה להיות, היא פשוט רדודה.... (הפטרונוס שלה משתנה כי היא מאוהבת???! אפילו אמילי לא בדרגה הזאת, והיא הבנאדם הכי קרוב לטירוף של טונקס שאני מכירה...(הי, פנריר, הבאתי מזכר מהוד רומו האפל.. מה? הו, פנריר.... אתה לא יכול להיות רציני..... היהיהיהי....(והרשו לי להוסיף: היהיהיהיהיהיהיהיחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח)( אני פשוט אוהבת כשמשחקים לי בשיער! או, הי קנת... )
ורק לאמיל עלי אדמות יש מושג על מה אני מברברת........
כן,לוסי הבנו כל מילה,או שלא.אני חושבת שטונקס היא אדם מוזר.יש לה מצבי רוח משתנים.הארי טוען שטונקס עוד נסבלת אבל פלר,הוא מסמיק בכל פעם שהיא מנשקת אותו,אבל הוא טוען שהיא מעצבנת.דרך אגב מהמקרה של ביל ופלר למדנו שלא משנה המראה משנה האהבה ולא כל כך ציפיתי שפלר תאהב את ביל עד כדי כך שגם בכיעורו היא תרצה להנשא לו.ביי,סיסיליה פוטר.
קישור | העבר | מחק לוסיניטרי (18.09.2005 16:43):
אם אחרי ההודעות הלא שפויות שהשארתי את חושבת שרק טונקס היא אדם מוזר, אני במצב טוב....
אני דווקא ציפיתי לתגובה של פלר: "מואה, אני יפה מספיק בשביל שנינו, מואה.." אם זה לא פליחה אני לא יודעת מה כן.
כן,ההערה הזו מתאימה לפלר,אבל חשבתי שבגלל שהיא ויליה ועסוקה ביופי שלה אז היא לא תתאהב כל כך בביל.ביי,סיסיליה פוטר.
אני לא חשבתי שמתאים לפלר לומר שהיופי שלה מתאים לשניהם,כנראה כי רולינג תיארה אותה כיצור קצת אנוכי ומפונק.כנראה שעם הזמן היא התפקחה.אני ממש מעריצה את פלר,היא מתמקדת במה שבפנים ולא מה שבחוץ.טונקס אכן מוזרה היא מופיעה בכל פעם שהארי בצרה.ביי,סיסיליה פוטר.
קישור | העבר | מחק לוסיניטרי (26.01.2006 12:10):
איפה הפיק החדש של אמילי? מה קרה, נדבקת במחלת השיכחה של קיסי, סליחה, נרקיסיסטה? (או לחילופין, נרקנדידה?)
זה ברור, לא? רמוס יתחתן איתה כדמי הגנה על הארי. היי, אולי וולדמורט וטונקס הם שניהם ג'יימס בתחפושת? זה ממש מתאים לתיאוריה!
אניווי, לדעתי זה שהיא אומרת שהיא מספיק יפה בשביל שניהם זה מראה שהא כן עוסקת ביופי. ועוד יותר: לדעתי היא נשארת עם ביל כי: א. זה נראה טוב. הרבה בלה בלה על הקרבה עצמית+היראות במקומות נכונים+הפצת שמועות=פרסום כדמות נאצלת וטובה (מותיר אופציה להינשא למישהו יותר עשיר מביל אחרי שנפטרים ממנו - בפומבי, זורקים אותו על בגידה. כן, זו תוכנית טובה....)
ב.היא נראית הרבה יותר טוב כשמשווי את פני המדהימים לפנים המשוסעים של ביל.
אני לא קונה את השטות של האהבה שלה, ואנחנ עוד נגלה מה האינטרסים שלה.
לוסי,נראה לי שאמילי תכתוב עוד פאן-פיק כשיהיה לה זמן.קיסי,לפי דעתי היא נשארה עם ביל כדי לא להראות מגעילה שאחרי שהוא נפצע היא תנטוש אותו.את צודקת שהיא לא עשתה את זה מאהבה,כי היתה לה הבעה מוזרה כשניקתה את פצעיו וליוותה אותו להלוויה של דמבלדור.היא בטוח מתכננת משהו נבזי הפלר הזו אחרת היא הייתה נראית יותר שמחה לנקות את פצעיו.אוליי היא זוממת על רון,או צ'ארלי,או פרד וג'ורג', או אוליי פרסי!!! נראה לי מתקבל על הדעת יותר צ'ארלי או רון,כי פרד וג'ורג' הם לא רציניים ואין אישה שפוייה שתרצה אותם ופרסי בגד במשפחתו ופלר לא תרצה להתחתן עם אחד כזה.רון נראה חתיך אך הוא תפוס מה שנשאר זה צ'ארלי.הכונו לכתבת הקונספירצייה.ביי,סיסיליה פוטר.
יש לך מה להוסיף? עריכת כל הדף
אפשר לפתוח דף_חדש, או לכתוב כאן בדף פאן_פיקים:

מאת:

כדאי לקרוא שוב את מה שכתבת לפני ההוספה.
נוצר ב-צ'יק_צ'ק‏ sep תנאי_שימוש‏ sep שמירה_על_פרטיות‏